תמו הקרבות. אותם הנערים שנשארו בחיים חזרו למקומותיהם, איש-איש וצרור זכרונותיו מקופל כפקעת אשר אין להתירה: עדיין לא הגיעה השעה לכך. שוב הם מהלכים גאים וזקופים, וכלפי חוץ – אותה צעקנות שיוהרה חיצונית שזורה בה ונעימת-לצון נסוכה עליה, אלא שבמסתרים, בינם לבין עצמם, וביחוד בבית לגבי הורים, אחים ואחיות, זעופי-פנים הם, עוקצנים ובעטנים עד להחריד! האין זה קורטוב של ארס-המלחמה המתפשט בגוף ובנפש הנבוכה? האין זו המרירות הנובעת מעלומים שנדרסו והמבקשת לכסות על דברים שהשתיקה יפה להם?
אהוד גורר עדיין את רגלו החבושה בגבס. לאחר שכיבה ממושכת למדי ניתנה לו הרשות לצאת. מצפה היה לכך בכל נפשו, ועתה הוא מהלך להנאתו, מגולח למשעי, בלוריתו פרועה ומדובללת כדי לשוות לה רישול שבחוסר הקפדה, חולצתו לבנה ומכנסיו ללא רבב; נעלו האחת מצוחצחת, ואצבעות רגלו השניה מציצות בעירום מתוך סגור-הגבס. כך שירך דרכו לאטו לאורך הרחוב, חגיגי ומחייך, נושם בהנאה אוירו הבשום של ליל-אביב ומציץ בשעונו: הוא מקדים לפגישה. תמיד הוא נוהג להקדים, ולפגישה עם אילנה מכל-שכן. בודאי ימצא שם את החבריא כולה, ויהיה להג רב, קריאות-שמחה וגם קנטור, כרגיל. זו הרוח הטובה המאחדת את כל הנוער הזה בהלך-רוח של שבט המסתגר בתוך תחומיו, תוך התנכרות מסויימת לאלה אשר במקצת הפליגו מהם בגילם. ותוך כדי הליכה מחייך אהוד, אך פניו מתקדרים קמעה כשהוא מעלה על דעתו כי הפעם יחסרו שם דובי, הג’ינג’י, מוטקה, אביק ו… – לעזאזל! כיצד משתכחים שמות! – ועוזי!…
הוא נשתהה קמעה ליד העץ השתול לצדי המדרכה. עדיין קשה עליו הליכה חפוזה ויש לנוח מעט. שולף סיגריה מקופסה מעוכה ומביט סביבו בהנאה שתמהון בה; זה כבר שלא ראה את הרחוב בסאונו ובגעשו ובאורות הזולפים מחלונות-הראווה, וזוגות-צעירים החולפים חבוקים, אשה צעירה ונאה הממהרת – ודאי לראיון. כאן מתנהל הכל ללא שינוי. בדיוק כמו שהיה. ואילו הוא, אהוד, שעשה זמן ממושך בין כתלי בית-החולים, עדיין כרוכים בכל הוויתו כמה וכמה רשמים מן הקרבות הראשונים ואין הוא פטור מלהרהר בהם. יש והוא מדמה בלבו כי עקר אותם מתוכו, אך הם חוזרים להתקיפו, ובמפתיע הם מאלצים אותו לשרות שוב באותה אוירה קשה. מהלך הוא בפומבי כאחד שחזר מן הקרבות ורגלו פצועה, ואילו הבושה הסמויה מעין זרים והכרוכה בה מענה אותו כלפי פנים: שכן פצע אינו סימן לגבורה, ותחבושת זו המכריזה עליה בראווה של התפּארות – אין בכוחה להכחישה. והוא הדבר המעורר בו מורת-רוח. אין איצטלה של גיבור הולמת אותו ובעיקר לאַחַר…
ושוב מטרידו אותוֹ מקרה שבגללו הוא מתיסר עד היום.
גם אילנה הקדימה לבוא – נאה ותמירה וחמודה. היא מקבלת את פניו בבת-צחוק ומבטיה מתרפקים עליו בחיבה, אלא שלידה מיסב גם צבי גביש, שנקלע לפגישה זו – וצירוף זה אינו לפי רוחו של אהוד: שמא פיטפט משהו… – אילנה שהתה זמן-מה במחיצתו בנגב והוא משער כי בודאי סח לה על אותו מקרה וכיצד עמד לו בשעת-צרה. היא אמנם לא רמזה לו על כך, אבל ייתכן שלא עשתה כן כדי שלא לצערו.
אהוד מעמיד פני צוהל ושש לקראתו:
“אהלן!…”
לחיצת-ידים חמה. אילנה מזיזה כיסא והרי הם מסובים יחדיו. מסביב להם, ליד השולחנות שעל המדרכה, הומים וגועשים בנים ובנות, ואף פנים חדשות, וכולם יחד שולטים כבני-בית בבית-קפה זה שקודם לכן שימש בעיקר לסופרים ואמנים. אחדים מן הנערים הרכים, היושבים עתה כאן כמבוגרים ונבונים לכל דבר, מתוך הרגשה של בני-אדם המהלכים עדיין בנתיבות של עושי-היסטוריה, אין בהם עתה לחלוטין מן המבוכה ששלטה בהם רק לפני זמן קצר, שעה שהיו עדיין משתהים בדחילו על ספו של בית-קפה זה. אז היו מצביעים לנערותיהם בצניעות וביראת-כבוד מסויימת על משוררים וסופרים ידועים, שכן טומנים היו בכיסיהם סיפורים ושירים, ולפיכך היתה כל הליכתם חשאית, צנועה והססנית. ואילו עתה הם מדמים שדחפו בזרוע ובמרפק כל אותם אמנים, ואף כי עשו צעדים ראשונים בחסותם הרי הם מהלכים עתה בזכות עצמם ומסתייעים בחבריהם הצעירים היושבים כאן הומים ומהמים וינקים מהם תוקף למעלותיהם ואף לשגיונותיהם.
יושב לו צבי גביש, מרושל כשהיה, ללא כל היתנאות, כיסי-חולצתו תופחים מרוב ניירות ומיסמכים וקופסת-סיגריות ועפרון פשוט המבצבץ במעשיות אפורה והמרמז ברורות כי באקראי שוהה הוא כאן, במקום זה של בטלנים, וכולו אומר: אתם חוזרים לשעשועי הכרך וריקניותו, ואילו אני חוזר למקומי, לרמת-הדרום… אבל הוא מחייך בסבר-פנים של ידידות מפורשת מול אהוד ואילנה, שכן רואה הוא בהם זוג חמוד, וכל התנהגותו היא של אדם המבקש לראות באשרם של אחרים. בשטח זה הריהו עושה רושם כמפנה את הזכות לחבריו, המצליחים ממנו. אך אהוד משיב לדבריו בחיוך, כמי שחב לו תשלום, אלא שנוכחותו מכבידה עליו ומעכירה של רואו: ודאי סח לה בענין זה תוך לעג קל… – אדיבותו של אהוד נובעת איפוא מהרגשה של נחיתות מסוימת כלפיו, וכל ימיו, כנראה, יהא חייב לנהוג זהירות בכבודו: הרגשה מענה ובלתי-נעימה כל-עיקר. וכיון שכך אין אהוד נתפס לשיחה חפשית, ונותן לשניהם, לאילנה ולצבי, לשוחח ביניהם והוא רק זורק דבר וחצי-דבר, שלא להיראות זעוף וחסר נימוס. משנפרד מהם צבי בחביבות, רוח לו קמעה, ואילנה היא שפתחה:
“יש לי הרושם כי אינך מחבב אותו”.
אהוד בוחן אותה יפה במבטו העז:
“לא פיטפט עלי?”
“ומה יש לו לפטפט?”
“לנקה, אל תעמידי פּנים…”
הנערה הרצינה פניה עד כדי קדרות:
“הכרתי את צבי על-ידך. אחר-כך נזדמנתי אתו בגדוד, בבאר-שבע. היינו משוחחים ומתלוצצים ותמיד היה מזכיר אותך אך ורק לטובה. למדתי להכירו. הוא בחור מצוין. אף פעם לא אמר משהו שאוכל לפרש בגנותך”.
“ולא סיפר לך על הקרבות של פריצת הדרך לירושלים?”
“לא”.
“משונה!”
“ומה כאן משונה?”
“היה לו משהו לספר עלי”.
“ואם לא סיפר, כנראה שלא מצא לנחוץ”.
“ועל כך אני מתפלא”.
“האם זה דבר של חשיבות?”
“כן. דבר שאינו נותן לי מנוח. ואם לא סיפר לך על ענין זה הדבר מעורר פליאה בלבי, כי הוא עשה מעשה טוב, ואם אינו מזכירו, משמע שאין הוא רוצה להתפאר ולמצוא חן על חשבוני…”
אילנה הציצה בעיניו של אהוד ומבטיה הפיקו רוך וחביבות לאין-שעור. את כף-ידה שמה על ערפו, ומגעה זה, הרועף נעימות, ביטא את רחשי-לבה לבחור צעיר זה המתפנק ורוגז כאחד. בלי שים לב לקהל העובר לידם על המדרכה ולחבורה השוקקת סביב השולחנות, קירבה ראשו אליה, הסמיכה לחיה ללחיו והנעימה את קולה הלטפני:
“אודיק, משהו מציק לך ואתה מעלים אותו ממני!”
“נכון…”
“ולמה אינך מספר לי על כך?”
“חייב הייתי מזמן לספר לך. זהו דבר הטומן בחובו מעין פשע, או פגיעה במשהו שאסור היה לי להתעלם ממנו; זהו אחד הכשלונות שאדם מתנסה בהם לעתים, ובעיקר בשעת מבחן-קרבות, דבר הבא מתוך חולשת-הדעת, והבושה הכרוכה בו אינה נותנת מנוח אחר-כך… צבי מצאני בחולשה זו, ואם הוא אינו משוחח על זה – אני בא לידי הרהורים על יחסים שבין אדם לחברו הטעונים לפעמים תיקון. אכן, בחור הגון הוא צבי זה, ואף הוא אינו יודע אלא מחציתו של הענין המכרסם אותי…”
“ובכן, ספר, ספר!”
אהוד הרחיק את הספלים לקצהו של השולחן, את הפנכות הריקות מעוגות ערם זו על-גבי זו, ואחר ששקע בשתיקה אלה, כמבקש שהות-מה לרכז דבריו, תלה את מבטיו באילנה המצפה לשיחו, רצינית ודרוכה במקצת. מובטח היה לה כי יש בכך משהו מן הוידוי, וגם הרבה מן האמון שהוא נותן בה.
תוך כדי כך פתח אהוד בסיפורו:
"טובה היא ההרגשה לחזור משם ולחזות שוב באור החיים, להימצא בחברתך ולהרגיש כי רק כפשע היה ביני לבין המות. אך שעה שאני הולך ברחוב וסוחב בחשיבות רבה את רגלי הפצועה, כאחד שנפצע בפעולה, מעורר בי הדבר רק סלידה ומורת-רוח. טובים ממני, מכל הבחינות, נפלו, נטמנו, ורק מעטים שומרים את זיכרם בלבם ודואבים. החיים אצלנו, בהמולתם, בחוסר-המנוחה שבהם, ולעתים גם בחוסר, היחס שבהם, הלא הם המסייעים לשכחה זו, להשכחה זו, ויש שזה גובל עם בזיון ממש… אך זוהי פרשה בפני עצמה.
"כידוע לך, מכיר אני את צבי עוד מילדותי. חברים לכיתה אחת היינו. משום-מה לא חיבבתי אותו אף כי לא מצאתי בו כל דופי. כיון שבמראהו החיצוני לא נראה לי, הייתי דוחה את ידידותנו. אין אנו רשאים לדון אדם לפי אפו, ארשת פניו או חוסר הגמישות במראהו החיצוני, ואם אנו עושים זאת, אנו שוגים לרוב, ולעתים גם נענשים על כך. כמה וכמה מאתנו, שניחנו במראה נאה ובנימוסים יפים ומקובלים על הבריות, אינם מגיעים לקרסול אלה שאנו נוהגים לדחות בשל הטעמים האמורים. וכשאני מעלה על דעתי כמה וכמה פעמים הייתי מזלזל בו עד כדי פגיעה בכבודו, אני מתבייש ממש. ולשבחו ייאמר, כי הוא לא היה נוטר לי. אפשר שנפגע, אבלמימיו לא סנט בי ולא ביקש להחזיר לי מידה כנגד מידה.
אותו יחס שגיליתי לו בהיותנו על ספסל-הלימודים לא שיניתי אף כשנזדמנו יחדיו בגדוד של פורצי הדרך לירושלים. הוא נכון היה לשירותי בכל עת ובכל שעה, ואילו אני קיבלתי את הדברים באדישות, דומה כאילו היה עלי לטורח. רק לאחר-כך הבינותי כי בחורים מסוגי, שהחיים מצטחקים להם, אינם קיימים אלא בזכותם של בחורים כצבי. הם, האפורים, הדוחים במראה ובנימוס, הם-הם גם בעלי-הנפש והם המהווים משענת של ממש לכל אלה, מסוגי אני, דרך משל, שכוחם יפה למראית-עין…
אותה פרשה של פריצת הדרך לירושלים והקרבות מסביב לקסטל ועל כל משלט – כל זה ידוע לך יפה. חברים סיפרו, פירסמו סיפורים ורשימות, ובודאי עוד יחזרו על כך לא פעם. היו אלה ימים קשים, ימי קור וגשמים ותקלות, ועייפות שאין לתארה, תבוסות – והצלחות. באחת הפעולות הוטל עלינו לכבוש משלט הררי שבו התבצרו יפה אנשי-הכנופיות. עם שחר פתחנו בהתקפה. לא הכל התנהל בהתאם להוראות. בפעולה זה קצת אחרת, ותמיד משהו משתבש. כל עוד היה לנו ענין עם הערבים בלבד, התקדמנו והיינו קרובים לביצוע המשימה. אבל כאן התערב במפתיע הצד השני: הבריטים! הם הופיעו במעלה הכביש ברכב משוריין ופתחו עלינו באש קטלנית. הערבים התעודד ומצבנו היה בכל רע. נאלצנו להיסוג. האש היתה מפנים ומאחור. לאשרנו היתה התערבותם של הבריטים קצרה והם מהרו להסתלק, אלא שנסיגתנו כבר היתה עובדה ולא ניתנה לתיקון. ושעה שגולשים היינו בין הסלעים שבמדרון, במפוזר, בשחר בקרו של יום קר ומזופת, והכדורים שורקים לידנו וגם פוגעים ומפילים חללים – ראיתי לפתע כיצד נפל אחד מחברי-לנשק ממש לידי. הוא נפל פרקדן כשהדם מציף את פניו. שמעתי את גניחתו. תוך נפילה, נשמט הרובה מידו. וכאן מתחיל הענין המטריד אותי עד היום ואשר הדיר שינה מעיני לילות רבים. מתוך פחד המשכתי לרוץ… לא התעכבתי לראות מה קרה לחבר שנפל על-ידי… אפשר שרק נפצע וחייב הייתי לגרור אותו ולעזור לו להמשיך בנסיגה; חייב הייתי לבדוק עם אמנם נהרג… היה עלי רק להתכופף ולהשתהות רגע או שנים… אך לא עשיתי זאת, הן מתוך פחד שתקפני, והן מתוך אנוכיות יתירה… הרובה שלו נפל לידי ממש, ועל-נקלה הייתי יכול לקחתו עמי ולא להשאירו שלל לערבים… חטאתי איפוא חטא כפול: הנחתי חבר בלי להושיט לו עזרה והפקרתי נשק לאויב!…"
אהוד הפסיק את שיחו לרגע ופניו היו רצינים ביותר. את עיניו כבש בקרקע. ניכר היה שדברים אלה שהוא מספר עליהם מייסרים אותו קשות, וגם עתה, בחזרו להעלות את הפרשה בזכרונו, אין הוא יכול למצוא מרגוע לנפשו. אבל לאחר שהות קלה חזר והמשיך:
“לדעתי זהו מעשה מגונה שיש בו פגיעה חמורה מבחינה מוסרית באחוות-לוחמים. ובעד מעשה זה אפשר היה להעמיד חייל למשפט צבאי!…”
“אה, אודי, אַל תפריז…”
“לא, איני מפריז. שקר אשקר לעצמי אם אתעלם מאמת פשוטה זו!”
“אבל יש לקחת בחשבון את הנסיבות. חוסר נסיון ופחד. הרי זה כל-כך אנושי, וקרו הרבה מקרים דומים. שמעתי סיפורים שונים, ואין אתה צריך להאשים את עצמך. קשה לדקדק בקרבות ולשקול דברים תחת אימת המוות והנסיגה. והלוא לוחמינו טרם היו אז בחזקת צבא סדיר”.
“כחבר השורה, שלכך התחנכתי עוד לפניו היות צבא סדיר, הייתי מצווה על כך פי שבעים ושבעה. אבל מה שקרה אחרי רגעים אחדים באותה נסיגה ממש העמידני על כשלוני ועל קלוני כאחד… המציאות בתהפוכותיה טפחה על פני באכזריות”.
“אודיק, אַל תייסר את עצמך יותר מדי!”
“'לנקה, למה את מנחמת אותי? זהו פצע שותת דם וספק אם יקרים עור אי-פעם. כל ימי אהיה הופך בענין זה וטרם אדע במה אוכל לכפר על המשגה. אמנם באותו רגע נבצר ממני לשקול את הדבר בהגיון וכובד-ראש, תוך רתחת-הקרב, בשעת הנסיגה והפחד הכרוך בה; הפחד שאינו מרפה אף לרגע אחד, ורק רצון אחד משתלט עליך ומריץ אותך לברוח מהר ככל האפשר ממקום הסכנה… ברגע הראשון לא חשבתי כלל על הכורח שבדבר, ועל החובה האלמנטרית להתכופף לרגע קט על-פני הנופל שאת אנקתו שמעתי, שמא בכל-זאת עדיין לא נפח את רוחו וזקוק הוא עוד לעזרה. כמובן, שיסורי-מצפוני נתעוררו רק לאחר מעשה, ובעיקר כשקרה מה שקרה לאחר רגעים מועטים. תוך כדי נסיגה, בעוד הכדורים שורקים סביבי והמקלעים מתנבחים, ובעוד אני אחוז בהלת המנוסה, בוחן מפעם לפעם למצוא מחסה, והנה חבט!… כדור נתקע לי בבטן, והשני פיצפץ לי את כף-הרגל –והריני מוטל מתעוות מרוב כאב, ומחשבה אחת פולחת כברק את מוחי: אם לא יוציאוני בעוד מועד לא אצא חי מכאן…”
אהוד הפסיק לרגע, דומה שכאן היסס קמעה ולא ידע אם להוסיף ולספר לאינה את הסיפור עד תום, כפי שעלה בדעתו קודם-לכן, או להעלים משהו. אלא שאילנה לחצה חרש את כף-ידו לחיצה שהיה בה מן העידוד, וגם מתוך ארשת-פניה קלט רק את מבע-החיבה.
“ובכן, עליך להבין כי מצבי היה בכל רע גם בשל שטף-הדם. ענין זה דרש טיפול מהיר. ואת אשר מנעתי קודם-לכן מחבר שנפל תבעתי עתה, מתוך אנוכיות, בכל פה מאת חברי הנסוגים, ואני שומע את הדי צעדיהם כשהם דולגים מסלע לסלע ואת קריאותיהם החטופות. אך מי זה ישים לב לחבר נופל אי-שם למרגלות סלע ומגיר את דמו? וכלום רשאי הייתי לדרוש מהם דבר זה? אני?!… ואז, באותם הרגעים החמורים והמכריעים, צצה בדמיוני דמותו של צבי, ואם כי לא היה לי כל בטחון שהוא נמצא בקרבת מקום, התחלתי לקרוא בקול רם לעזרתו. נאחזתי בו כטובע הנאחז בקש. צעקתי וקראתי לעזרה. אפשר ומתוך יאוש צעקתי בדברים חסרים-טעם שעד היום תכסה את פני בושה כשאני נזכר בהם; דומני שצעקתי לצבי כי אם לא יחוש להצלתי יבואו הערבים וישחטו אותי, והזכרתי לו כי שנינו למדנו בכיתה אחת ומשהו טיפשי מעין זה. בכל כוחי, אחוז היסטריה ופחד, קראתי אליו. ותארי לך, אילנה, שבתוך מצב נואש וחסר-מוצא זה, בתוך רעם-היריות ובהלת-הנסיגה שמע צבי את קולי כשהוא כבר רחוק ממני וקרוב למחסה של תעלה ליד הכביש. בתוך מטר-הכדורים חזר אלי, מצאני, הטיל את גופי על גבו, ומתוך מאמץ קשה ובחירוף-נפש סחב אותי מרחק רב עד שהוציאני מתחום-הסכנה והפקיד אותי בידי החובש לאחר איבד דם רב”.
“אין כמוהו!” קראה אילנה בהתפעלות
“זהו! הוא עשה בדיוק מה שאני חייב הייתי לעשות…”
“אך ההוא לא צעק ואפשר שכבר היה מת!”
“דוקא משום כך! דוקא משום שלא צעק חייב הייתי לבדוק ולהיווכח. אני נהגתי כפחדן, כמוג-לב, וצבי גביש זה, שתמיד זילזלתי בו, הוא-הוא אשר עשה את הדבר בגבורה ומתוך פשטות נפלאה הראויה לשבח. מאז לא הזכיר לי את הענין אפילו פעם אחת. הוא ביקר אצלי, ראה את הורי, אך לא התפאר ולא סיפר דבר בענין זה; וכפי שאני רואה לא מצא לנכון לספר גם לך… היודעת את? בזכותם של צבי והדומים לו קיימים גם אנו, שכמותנו… הם-הם הנותנים טעם לחיים, המעצבים את פרצופנו המוסרי והמביאים גם תקון למעשינו… כבודו של אדם מופקד בידיהם – – –”
ואילנה הוסיפה:
“וגם בידי אלה הלומדים מהם…”
תלה בה אהוד את עיניו כדי לבחון אם אין צל של תוכחה בפניה. לאחר אמירה זו, ומיד נרגע; שכן לא סר מקלסתרה מבע החיבה המפורשת, וחש היה כי היא מכירה לו טובה בלבה על שמצא לנכון לחשוף בפניה בעיה הטורדת אותו: שיחה זו הוסיפה ערך לעיצוב אפיו וטיבו בעיניה. היא חזרה והניחה את כף ידה הענוגה בכפו, תוך לחיצה קלה, ומגעה זה העיד על יחסה בלא אומר ודברים.
לאחר שעה קלה ישבו השניים על ספסל בשדרה הסמוכה, צמודים והבוקים מתחת לאשל אפלולי, ולבם הומה ומתפעם כאחד. שלוה מפייסת אפפה אותם תוך תחושת האביב המתנשם בליל פריחה והאוצר בקרבו את סוד קיומם של החיים ורציפותם, וכן של עלומים שהם חזקים ונעלים מכל עיוות והמכפרים על כל משגה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.