רקע
יוסף אריכא
צעדים באש

א

משהחלו פאתי רקיע מחווירים, וארגמן של יום מפציע ומזדהר מעבר להרים, כבר היה זילבר מוטל ער על יצועו הדל שבתוך הפחון הצר והמחניק. שעה קלה קודם־לכן התעורר, היטה אוזן לנחרת ילדיו הישנים והיה בוהה בחשכה טרוד דאגות והרהורים קשים, שנתעצמו עליו ביותר מאז הֵמר לו גורלו כאשר דעתה של אשתו נשתבשה עליה. הרופאים – אשר בחסותם ובטיפולם היא נמצאת במוסד הסגור והמסוגר ככלא לכל פרטיו – מרבים להבטיחו ולעודדו באמרם כי יש תקוה שבקרוב תתבהר עליה דעתה, לפי שאינה שקטה וכנועה כדין אחרות, אלא געושה ונוטה להשתוללות, וזה סימן יפה לה; כך טוענים הם הרופאים, מתוך בטחון שהמדע והנסיון מאשרים אותו. אבל לפי־שעה שרוי הוא לבדו, נתון לכובד גורלו בפחון עלוב זה, וכל העומס של הדאגה והטיפול המייגע בשלושת ילדיו ירד עליו כחטף; כל הטרדות הכרוכות בכך, מדי יום ביומו, אינן פוטרות אותו גם מעבודה ודאגת הפרנסה. לפיכך הוא מקדים לקום, לטרוח על אי־אלה דברים קודם צאתו לעבודה, שלא להפקיר את הילדים לגמרי לגורלם, טרף להזנחה.

נוחם מעט מצא אמנם בבתו הבכירה בת השתים־עשרה, שנוכח האסון שנָחת עליהם לפתע בכל כבדו, חרגה בבת־אחת מתחומי הילדוּת, והרי היא מטה שכם יחד עמו לשאת בעול הקשה, תוך הבנה וקבלת הדין. לא פעם נכמר לבו בקרבו למראה פעלתנותה וסבלנותה במחיצת שני אחיה הקטנים, הסוררים במשובתם, בשגיונותיהם בעולם ילדותם, שצל האסון טרם העיב אותם בגילם. ודאי שגם הקטנים לוקים בשל כך במאכל, לבוש ונקיון, שכן גם בסיועה של הקטנה אין סיפק ביד שניהם לקיים כראוי שליחותה של אם. אבל די להם לזאטוטים בצרה לשעה בלבד, שכן מחוץ לחלון, כאשר הם נפנים לעצמם ולשעשועיהם, בחיק המרחב הקוסם להם שמחוץ למעברה, אין הם נטרדים וחדוותם אינה מושבתת לחלוטין. ואילו אחותם, שבגרות נסוכה בהליכותיה, וכובד־ראש במעשיה, הרי נסיונה נעוץ בעבר שלא היה פשוט כל עיקר.

לראשונה עבד זילבר בנטיעת עצים, להניס את השממה החשופה, ולהעניק לקשיוּת הסביבה הסלעית רוך של ירק ועדנת הצל; לאחר־כך עבד בסלילת הכביש המתפתל בין ההרים, לקשר בין ישוב לישוב, להפקיעם מבדידותם, הקשה למדי במקומות אלה. מפאת חוסר בחמרי זיפות זכה בחופשה לימים מיספר. הוא שמח על כך מאד, שכן יוכל לטפל בכמה עניינים דחופים המצפים לו בטרחות של משק הבית. ואף יסור העירה לביקור אצל אשתו החולה. רק מתוך הרגל להשכים קום ניעור גם הפעם, ואילו משנזכר כי פנוי הוא היום, עלתה וגאתה בו הרגשת רווחה נעימה, והוא התפרקד לשהות נוספת על מצעו, לפנק קימעה את גוו העייף.

שעת הבוקר עדיין היתה מדפת צינה קלה, ולאחר החום המעיק ששרר במשך הלילה ערבה השינה לילדים, שרק עתה החל מבחין בהם. שני הנערים, אחד בן שבע והשני בן חמש, מוטלים היו על גבי מצע אחד, זה ראשו לכאן וזה ראשו לכאן, ובכתנות הלילה הארוכות מכסות אותם עד כפות רגליהם, ובתלתליהם הסבוכים והעבותים דמו יותר לנערות רכות, ובעיקר בשנתם, שעה שתווי פניהם העגלגלים, שהרוגע טבוע בהם, שיוו להם מראה זה; ואילו הנערה בת השתים־עשרה שכבה בפינה כצרור מקופל על גבי שמיכה צבאית אפורה, וקלסתר פניה המעולף הזיה שבשינה החוויר מחוסר תזונה מספקת, וגם בשל רעמת שערותיה הכהות, שגוֹדש שלה ושפע של תלתול כבד אצלו לה ורושם של רזון.

על שני הילדים התרפקו עיניו של זילבר רגע בחטף ובהסחת־הדעת, לפי שלא הטרידו את מנוחתו ולא גרמו לו צער במיוחד, כי סומך היה משום־מה על חושיהם הבריאים ותבענותם, כשל גורי חיות זריזים, שאינם מניחים מקום לדאגה יתירה; אלה השניים, מורגל היה במחשבה, סופם לפלס להם את דרכם כגברים קטנים וצעירים, ואף אם שומה עליהם להלך בשבילים זרועים אבני־נגף ומכשולים, עתידים הם להתגבר. אולם זו, נחמה, הרכה והרגשנית, שדי לה להיזכר במראה זה או אחר הקשור באם, שעה שאירעו התפרצויותיה הראשונות, והרי היא ממררת בבכי, ויגונה העמוק מרעיש גם את נפשו ומזעזעו. קשורה הנערה במיוחד באם, שבימי השואה שהו יחדיו במחבוא, ורשמים שנחרתו בהן עזים הם ביותר, ואין לשיכחה שליטה עליהם; זכרונות משותפים מימים קשים צפונה בהם איזו ריעות מקשרת המלווה את האדם ומחזקת בלבו את האהבה והמסירות בנימים דקות וחזקות, ומתגנבת לתוכן גם מעין סודיות המובנת רק לאלה שנתנסו בכך. ועתה ניטל עליה לדאוג גם לעניינים טורדים, שנערה בגילה עדיין פטורה מהם לחלוטין. לפיכך נצבט לבו של האב למראה חיוורונה, ולא מעט טורח היה במשך שעות היום הפנויות כדי להקל עליה את נטל סבלה, ולהפיג קמעה את עצבותה.

לפני חודש ימים עד היה לרגשנותה ולסבל הרב שנגרם לה בעטיה של אשתו. היא הערימה ונסתייעה בתחבולה מוצלחת כדי לחמוק מן המוסד בלבשה בחפזון שמלה ושביס של אחות, וברגל עשתה דרך ארוכה למדי עד שהגיעה למעברה. היא פרצה לתוך הפחון כלביאה שכולה וכאם חרדה כאחת, שהפחד לגורל הילדים והזעם שאחזה על שנעשקה מהם שלטו בה והגבירו את רוח העיוועים שבה; היא השתערה על הילדים לגפפם ולחבקם, תוך פרץ של נהם וילל אושר, ומטר הנשיקות שהעתירה עליהם היה בו לא רק כדי להרעישם, אלא גם להבעיתם. הקטנים קיבלו את חיבוקיה ואת סערת אהבתה ההיסטרית בסבלנות מהולה בתמיהה, ולא ארכו הרגעים והם השתמטו מידיה וחמקו החוצה, ואילו הבת נשארה טרף לעתרת רגשותיה וחיבתה הסוערת, כלואה בתוך זרועותיה המחבקות אותה בחזקה, תוך טירוף של חיבה עד למחנק…

הנערה נרעשה ביותר, ומתוך הבנת מצבה העלוב של האם, המעניקה לה אהבה שוקקת זו, פרצה בבכי מר. רחמים שנכמרו בה ופחד חברו יחד להרעיש את נפשה הרכה. למזלה אירע הדבר לפנות־ערב, ולא ארכה השעה עד שחזר אביה מן העבודה ומילט אותה מגיפופיה והרגיעה קמעה. הוא העביר אותה יחד עם הילדים לצריף של בית־הספר להלינם שם, ואת רעייתו החולה טרח להחזיק משך הלילה בפחון, ורק למחרת היום, לאחר יגיעות מרובות, בשל עקשנותה הנחושה, עלה בידו להחזירה למוסד. הילדים שכחו את הענין עוד בו ביום, ואף לא הכבירו שאלות, ואילו הנערה מדוכאת ועצובה ביותר היתה, שכן נגע גורל האם אל לבה, ועיניה אדומות היו מן הבכי.

מסתכל היה בה האב מתוך חיבה רבה, וכאשר גנחה חלושות מתוך שנתה, והפכה את גווה על גבי יצועה הדל, כמחפשת לה רווחה ומפלט ממשהו הטורדה אולי גם בחלומה, קפץ על רגליו, ניגש אליה והעביר ברוך את כפו על מצחה ופניה, כמבקש לנטוע בה במגעו קצת בטחון ורוגע. רחמיו נכמרו בו עליה, על עצמו; עומד היה יחף בתוך חללו הצר של הפחון שאור היום כבר הסתנן לתוכו והאירו, תוהה על חייו הקשים ועל הגורל המתעמר ברעייתו, שקוע בדאגות קטנות שתחילתן כבר רובצות לפתחו עם השכמה, והריהו מתנועע בזהירות ובשקט, להאריך עוד מעט קט שנתה של בתו.


לאחר שהות קלה התלבש בשקט, נטל בידיו את הדלי להביא מים מן הברז שבחוץ, ראשית עיסוקו בוקר־בוקר לחסוך לבתו עמל זה; פתח חרש את הדלת ויצא בהושיטו חוצה מעבר למפתן את רגלו הימנית ראשונה, שיהא צעדו הראשון היום צעד של מזל והצלחה; רגיל היה בכך בתוקף אמונת־הבל שדבקה בו, ומחייך היה לעצמו במרירות, שכן כל ימיו היה מפסיע את רגלו הימנית ראשונה, ואילו המהלומות היו ניתכות עליו בין כך ובין כך.


ב

משקרע את הדלת החוצה ויצא נשתהה רגע על עמדו. למרות כל תלאותיו לא יכול היה שלא להתעכב, בוקר־בוקר, ולזוּן את עיניו מתוך השתאות וקורת־רוח במראה העמק הנהדר ורחב־הידיים שהשתרע לכל מלאו העין שטוף שמש ואור, ובו מישזר של גונים וצללים, סימוני שדות ובתר נחלים, שתחילתם משיפולי ההרים בשרטוטי קוויהם העזים, ושוליהם מסתיימים בקצווי המישור הרחוק הגובל באופק עם רצועות הירק והפרדסים הכהים שבשפלה. תמיד היה מראה זה חדש בעיניו, מרתק ומושך את הלב בהדרו. הוא נשם לרווחה, מלוטף רוח בוקר קרירה שנשבה מחיקו של ים מכחיל במרחקים, ולפי שלא היה בהול הפעם לצאת לעבודה, עומד היה עדיין, מחזיק את דליו בידו ומביט בעיניים שחמדה נשתקפה מתוכן.

כך עומד היה ומחבב על עצמו נופו של מקום הפושט גון ולובש גון מזריחה עד שקיעה וחש היה בעליל, כיצד תמורות אלו המתהוות לעיניו יומיום נספגות בהכרתו ומחדשות עימו ברית, שיום אחד לפני שנים מיספר הפיר אותה… לראשונה היה המקום זר לו קמעה, ותמיה היה אם יוכל להחזיק מעמד כאן. בשממה זו ובדממתה הרובצת סביב־סביב תוך להט בוהק. רק תרועות צופרי המכוניות אי־שם מן הכביש המתפתל מעבר לרכס, הוכיחו על הצו שניתן לשנות את פני הסביבה בכוח הזרוע ולאכלס אותם בעולים רבים אחרים, שבין אם ירצו בכך ובין אם לא ירצו בכך, סופם להכות כאן שרשים, להתפרנס בעל כרחם מיגיע כפיהם ולהקים דור שיהא שונה לחלוטין מזילבר ושכמותו.

אין זילבר פוטר עצמו מהרהורים בעקבות מהפכה זו בחייו שלו ושל כל אלה שהובאו לכאן; שהרי הללו, שכפו עליהם את המעברה הזאת כמקום שיבתם, והביאום לכאן לאחר שירדו מן האניה, או לאחר שהוטסו על גבי “מרבד הקסמים”, לא ביקשו מהם חוות־דעת, ושתלום כאן, בדומה לאלה השותלים את השתילים הרכים והענוגים במורדות ההרים הצחיחים והסלעיים; אלה השתילים הנעים עתה לכל רוח מצויה והנראים כקיסמים דקיקים, שרבים מהם ייקלטי ויכו שורש ורבים יוכו ביובש ויכמשו. והאדם משול לעץ השדה. רבים וטובים מזילבר באו לכאן בשעתם, בתנאים קשים מאלה, ולמרות הכל נשארו החזקים, והעקשנים נתאחזו יפה־יפה, בנו בתים והקימו משקים מניבים להפליא, ובנים ובני־בנים להם, המהלכים בקומה זקופה ואף מתוך יוהרה… ואותם שתילים שנשתלו בשעתם בדרך לירושלים, שהיו דלים ועלובים בראשית צמיחתם, עתה הם משגשגים בירקותם הרעננה, שרשיהם העמיקו לתוך הקרקע, והם משובבים את העין ומשנים לחלוטין את פני הנוף הקודר. זמן ועבודה של אורך־רוח לגבי הבריות, שמש ומים לגבי הנטיעות, אלה הם הגורמים היוצרים כל אלה, אם רצון של רוח טובה ואמונה מרחפים על פני הדברים. כך היה זילבר מהרהר הרהוריו אותו בוקר, בעוד הוא עומד ומחזיק את הדלי בידו, משקיף על פני המרחב הנוהר באור החמה ושוכח לרגע את עקת־נפשו. כי מטבעו, לאחר כל מה שעבר עליו, אין הוא נימנה עם המתלוננים, ואלמלא האסון שאירע לרעיתו – – –

הוא נאנח חרש וזז ממקומו.

הפחונים מבהיקים היו בחמה בוהק של ממש כלפי מזרח, לפי שכבר החלה מפקיעה עצמה מחמימות של זריחה חיוורת. ערוכים היו הפחונים טורים־טורים, ברווחים שווים, מעשה שהוסיף עליהם קורטוב של זדוניות מלאכותית ונטולת רוח חיים, בתוך המראה הכללי של שיפועי ההרים המתנשאים לרגליהם בכובד נצחיותם הבראשיתית, קשיחותם וצחיחותם, מעל להם הרקיעים בצחות תכלתם של שעת בוקר הזוהרת עדיין בנועם של רוך. וממולם מרחב העמק המשתרע על ציבורי ישוביו ושדותיו, דמו הפחונים העלובים לקוביות דלות וקלות־נפח, שכל רוח מצויה עלולה לטאטא אותם, לעקרם ולהחזיר לנוף והודו את מראהו הרגיל והטבעי; שכן מאד מכערים הם את פניו, בצביונו של מחנה דל וחשוף שאין בו מסימניו של ישוב הטומן איזה עתיד שהוא בחיקו.

ואף־על־פי־כן קיימים היו הפחונים, וכבר בשעת־בוקר מוקדמת זו הרחישו סביבם ובתוכם חיי הבריות ואורח־יומם, שגם קול צרחני של מדנים עולה ובוקע מאחד מהם, וריגשה של סכסוך מצטנפת, והחיים כבר שוטפים, קצתם מתוך שיגרה וקצתם מתוך השתלבות במערכת הקיום, שיותר משהיא מציאותית היא מדומה, אלא שקשורה היא בצרכי קיום ופרנסה לשעה ובפתרון בעיות. אך ודאי שבלבבות הומה גם תפילה להניס מהם את השוועה למשהו שונה, למשהו נכסף שאין להביעו כמו, משהו שיש בו כדי להשכיח את רישם לפי שהדוחק, קיצוב המזונות המשתבש, והשממון שבמקום נטול מסורת ושרשים מלבים רק מאווים שלא באו על סיפוקם, נוכח חלומות שנגוזו, ומגבירים בלב את המרירות ואת אי־שביעות הרצון. זו ההתלוננות הנצחית המלווה את בני־ישראל מאז לכתם במדבר לארץ המובטחת ועד היום הזה, כבימי שיבתם אז בסוכות, ובני־בניהם כיום, בפחונים, בבדונים ובאהלים, בכל המיבנים האלה, העלובים, שחותם הארעיות טבוע בהם, וכשם שאינם עומדים בפני סופה וגשם, ואין בהם כדי להגן מפני הקור והחום, ודאי שאין בהם גם כדי לשובב את הלב ולעמוד בפני קוצר־רוחם של שוכניהם. אך יש גם צחוק אשה פורץ לפתע, נערה צעירה החולפת במלוא חמדת גופה, משובת ילדים הומה ומהמה מסביב, נהג עליז הפורץ במכוניתו ומביא אספקה בעתה, ושמחות קטנות אחרות המצטרפות לכפר על כיסופים האובדים לריק.

לאחר שהביא זילבר דלי מלא מים, תפס בסל הנצרים ונזדרז ללכת לצרכניה שבקצה המעברה, סמוך לכביש. כאן לקח שלוש כיכרות לחם ושתי חלות, שיום שישי היום, ועוד כמה מן המצרכים הקצובים, וחזר בהול ונרעש במקצת, כיון שבצרכניה קלט שמועה על מסתננים שפקדו הלילה ישוב חקלאי חדש, בסמוך להם, רצחו את השומר והטילו רמונים, שלא פגעו אמנם, אך גרמו נזק והרס. הזמן האחרון הראו הללו פעילות רצחנית ניכרת, מעשה רצח וגנבה, ולא פעם היה זילבר מתעורר בלילה, מקשיב למטח היריות שבקרבת מקום, ופליאה היתה בלבו בבוקר, שהמעברה עדיין על תלה עומדת.

הניח זילבר את הסל בפינה ונשאר תוהה על עמדו, כמי שנשתכח ממנו מה היא בדעתו לעשות, שכן משהו טרד אותו, ואילו החוט המקשר ניתק משום מה; יכול, שמרוב טרדות, ואפשר שהידיעה על רצח השומר היא שגרמה לכך, שעדיין עומד היה בתוך הפחון, ראשו מורכן על חזהו, עיניו נתונות בילדים הישנים ואין הוא יודע במה להמשיך. אותו רגע התעוררה נחמה, ושעונה על מרפק נתנה באביה מבט בוחן שתמיהה קלה בו:

“אבא?”

“כן, בתי”.

“אינך הולך לעבודה?”

“היום לא”.

“למה?” הוסיפה הקטנה לחקרו.

“בגלל מחסור בחמרי עבודה”.

הילדה ישבה. הרימה את שתי זרועותיה וסילקה פעם ופעמיים את תלתליה הגולשים על פניה, שיהיו נוטים אחורנית לעבר ערפה, וחושפת על ידי כך מצח נאה ואת עיניה המגחילות תחתיו בארשת של נערה נבונה. שוב נתנה באביה מבט ער ונהרה של קורת־רוח חלפה על פניה המהורהרים.

“מה טוב, אבא’לה, שאתה היום בבית!”

האב רכן עליה והעביר כפו הלטפנית על ראשה ועל לחייה.

“מה השמחה, בתי?”

“נערוך יחד כביסה ולא אצעק כל היום על הילדים…”

“ודאי מרגיזים הם אותך מאד־מאד, בתי”.

“קצת…”

היא העיפה לעבר אחיה הישנים מבט שתוכחה וסלחנות ניצתו בו חליפות. כרגע, בשנתם, מאד חמודים היו בעיניה, וגם שמץ של חמלה נכמר בקרבה, ומעיה המו בה מתוך חיבה כמוסה.

“ודאי שמרגיזים הם, אבל הרי ילדים הם עדיין… ועד שאני מאכילה אותם, ומטפלת בהם, ומסדרת כל מיני עניינים, הרי זה בא שאתפור לו כפתור, וזה בא ומכנסיו קרועים, ופתאום הם רבים ביניהם וניצים כשני תרנגולים, וכשאני מנקה הם באים ומלכלכים, ומרגיזים אותי כל היום”.

מתוך שיחה פשוטה זו עמד האב על הסבל הרב שנפל בחלקה, והוא החל מנחם אותה במלים שאין בהן כדי לתקן מאומה, אלא שכף ידו בליטופה הרעיפה על הנערה את כל צערו על כך, והיה מוסיף ומלטף אותה בחמימות של אב אוהב עד שהדמעות נקוו בעיניה. כאן תפשה הנערה הרכה מה מיצר הוא בגינה, והחלה מחפשת תיקון להפגת צערו הוא, להשיב לו נוחם, ולא מצאה אלא משפט אחד בלבד:

“אבל איני כועסת עליהם כי ילדים הם!”

“כן, בודאי!” הסכים לה האב וחזר אחריה “אכן, ילדים הם…” הוא היפנה את גבו לילדה שלא תבחין במבוכתו ובלחלוחית המכהה את אור עיניו; ריגשה של חמימות ורוך עברה בו, וכל־כולו נרגש היה מעדינותה וטוב ליבה של נערה קטנה ומסורה זו, והמבקשת להצדיק את מרי גורלה ולהשכיח את סבלותיה בטוהר ובאהבה סלחנית שרכשה לעצמה בטרם עת.


ג

שעה קלה לפני הצהריים קשה היה לשאת את החום והמחנק שבתוך הפחון. השמש אשר ליהטה מעל חיממה את הגג ואת קירותיו שנתלבנו עד כדי להכוות את הנוגע בהם. אלא שזילבר ובתו הקטנה שהו בחוץ, עוסקים שניהם בכביסה ברוב חשק ובשיחה, בה היתה שטופה בעיקר הילדה, שהביעה בכל דיבור ותנועה את שמחתה על חברת האב. אורי בן החמש היה בגן, ואילו צבי’קה בן השבע חזר במפתיע שמח וצוהל, ילקוטו מתנדנד לו על גבו והוא מפזם לו פיזום של קורת־רוח גמורה: “המורה לא בא! המורה לא בא!” ובלטשו עיני משובה וזחיחות־הדעת כלפי אחותו, הטיח לה בפניה כעין אישור נוסף לשמחתו: “לא בא!!”

“מזל־טוב!” נענתה לו זו בפנים זעומות קמעה, ונתנה באביה מבט רב־משמעות, כאומרת: רואה אתה, אחת מאותן ההטרדות הקטנות…

היא לא הלכה היום מרצון לבית־הספר. יום שישי אינו אלא מחציתו של הפסד, ואת לימודיה לא תקפח על ידי כך. למורת כל הקושי שנפל בגורלה כעקרת־הבית עקב האסון שפגע באמה, מצאה לה גם פנאי להכין את שעוריה, ולפי ששקדנית היא מטבעה הצליחה להימנות עם הטובים שבתלמידים. המורה מחבבת אותה ומציגה אותה למופת, לפי שגם היא רואה בה כיצד מאחדת זו בתוכה לאלתר את כל התכונות הטובות של אשה לעתיד, וכבר מקפלת במירמז גורלה של האחריות, המסירות וההשגחה הנבונה לנפשות הרכות שבמחיצתה. לפיכך השכילה המורה גם להקל עליה, ולא להקפיד לגביה אם זנחה משהו מן השיגרה.

בעוד האב טורח להניח מתחת לגיגית שהוא מרתיח על גבי שלוש אבנים, גזרי עץ ושברי ארגז (שבעל הצרכניה ירגיש בחסרונו אחר־כך…) ובכפיס עץ, ששימש פעם רגל כסא, הריהו בוחש בכבסים, אפוף הבל, טורחת הקטנה גם בתוך הפחון, מכבדת אותו, מנקה את האבק ונפנית מפעם לפעם לפינה, להשגיח על הפתיליה הניצבת על גבי חתיכת פח חלוד, והיא מתקינה את האש שתהא שלהבתה עולה יפה וללא פיח, כדי התקנת תבשיל לארוחת־הצהריים, ואף משהו לארוחת ליל־שבת. בבת־אחת מצאה את עצמה הקטנה מומחית לכל עסקי הבית, ואם היא פונה לעתים לשאול בעצת אביה, או שכנה שבקרבת מקום, הריהי מרצינה את פניה תוך הקשבה מרוכזת, והכל נהיה לה נהיר ובהיר, משל עוסקת היא בכך שנים רבות.

משנמצאה להם שעה קלה ופנויה, ישבו שניהם בחוץ לפוש קמעה, סמוכים בגבם לקיר הפחון השרוי בצל, ואף כי סביבם לוהט היה היום בכל עוצמת חומו, הריהם מנגבים את זיעתם ומוצאים הקלה פורתא בנופש זה. הוא במכנסי החאקי שלו המהוהים ובגופיה בלבד לעורו, שמקרעי חישופיה מציץ שזף עורו של גבר בריא, ואף כי השיבה כבר זורקה בראשו ומצחו חרוש קמטים, מציצות עדיין עיניו מתחת לגבותיו השחורות בברק של אדם צעיר העשוי לפעול ולהראות נכונות לכל דבר, וסבר של שביעות־רצון מתקשר בפניו שעה שהוא מסתכל בבתו. למרות החום היא נסמכת אליו קורב־קרוב כמחפשת לה מחסה ומפלט, משעינה את ראשה על כתפו השמאלית, ומתוך שהיא עלופת יקוד היום, ופני מכוסים אגלי זיעה, היא עוצמת את עיניה למלט אותן מן הבוהק הגוהר מסביב בכל להט חומו הקיצי בשעה זו הקרובה לצהרי יום. לראשונה שותקת היא, ואף כי השאלה מנקרת במוחה כל היום בלי חשך, הריהי כובשת אותה בחובה שהות־מה, עד שלבסוף היא פותחת כבדרך־אגב ובקול רך:

“אבא’לה, מתי אתה הולך לבקר אצל אמא?”

“ביום ראשון, בתי”.

“גם ביום ראשון אינך עובד?”

“כנראה שלא”. “אבא, האוּכל ללכת אתך?”

האב שתק רגע. אחר־כך הוא מרעיף עליה בכף ידו את לטף יחסו.

“סבורני שלא. זה עלול להרגיז אותה…”

“אבל היא תשמח לראות אותי”.

“נכון. וזהו מה שעלול להוציא אותה משלוותה. אחר־כך, כאשר הרופאים ירשו לבקר, אקח אותך ברצון, וגם את הילדים”.

“אבא, מה אומרים הרופאים?”

“שיהיה טוב, רק סבלנות”.

הילדה שקעה בדומיה קלה, אך חסרת מנוחה לחלוטין. פרשה זו הציקה לה ואל נתנה דמי לה. על משכבה בלילות הופכת היתה בבעיה זו ומבקשת פשר, הסבר. גם עתה לא הבליגה ופנתה לאביה דרך שאלה והרהור בקול:

"למה זה קרה כך לאמא? הרי תמיד שקטה היתה, ואם הילדים הרגיזו אותה קצת, הרי אני עזרתי לה בכל כוחותי. מפני מה קרה לה הדבר הזה? והרי היא כל כך טובה ונחמדה אמא’לה…

קולה של הילדה רעד בה, ובקושי עצרה בעדה שלא תפרוץ בבכי. היא ידעה יפה כי פרשה זו מצערת מאד את אביה, ועם כל הסבל הרב שנפל גם בחלקה נמנעת היתה מלדבר על כך, שלא להציק לו בשאלות חסרות־טעם, ושלא להעכיר את רוחו. אבל עתה, שעה שהוא נמצא בבית, עוזר על ידה והוא שקט, וחשה היא כי מאד מחבב הוא אותה, לא הבליגה והקיפה אותו בשאלות, הן מתוך תשוקה כמוסה להסביר לעצמה פליאת אותה חידה נפשית, והן מתוך כך גם להקל על רוחה הנכאה ולשאוב קצת עידוד ונוחם. דמותה של האם, שהכירה אותה תמיד כשקטה ונעימת־הליכות, ריחפה נגד עיניה בכל מראות התפרצותה והשתוללותה בבקרו של אותו יום עצוב ומדכא, כאשר אירע הדבר לפתע. עד עתה פלא הדבר בעיניה כיצד לא התעלפה מפחד כאשר קרה המשבר הנפשי התמוה הזה, ואמא שלה, השקטה ולמודת הסבל, שידעה תמיד לכלכל מעשיה בנועם ובתבונה, החלה להשתולל, לנפץ כלים, לשבור צלחות, לפרוע את שער ראשה, ובשמלה קרועה שחשפה את עירום גופה לעין רואים, פרצה החוצה וגרמה למהומה נוראה בכל המעברה עד שנזעקו כל השכנים.

משלא נענתה על שאלתה חזרה ושאלה:

“אבא’לה, למה זה קרה?”

“הרופאים אומרים שמרוב סבל ומראות איומים שעברו עליה”.

“שם, בפולין?”

“כן, בתי”.

“אבל כאן בארץ כבר לא סבלנו, ולמה זה קרה פה דוקא?”

“מפני שענין זה כמוהו ככל מחלה. זה מתחיל להתרקם ולהתפתח, בגוף או ברוח, כתוצאה מאיזו פגיעה שהיא, עד שזה פרוץ ולבוש צורה גלויה ומוחשית יותר. מובן שההתחלה הסמויה מן העין היתה שם, בשנים של סבל וצרות”.

“במחבוא, איפה שהיינו”.

“כן, בתי. הרי הדברים ידועים לך יפה. אני הייתי אז במחנה, ואת היית אז בת ארבע, או קצת למעלה מזה, כאשר השארתיך יחד עם אמא בכפר, בחסותו של פאן יאשינסקי ידידנו. הוא החביא אתכם והחזיק אתכם חבויים מעין רואים, אלא שמא שעבר עליה אחר־כך, וכנראה גם לפני כן, לא היה פשוט כל כך, אלה היו ימים קשים, ימי בלהות ויסורים, ימי השמדה המונית, עד שנגמרה המלחמה, ואני מצאתי אתכם בדרך נס בריאים ושלמים. אבל, כנראה קרו לה דברים קשים אחר־כך, כשהיית במנזר… נו, כן, בתי, על כולנו עברו דברים שמוטב לא לדבר עליהם.”

“אבא, מה אמא סיפרה לך?”

“סיפרה ולא סיפרה. גם לא חקרתי. כי מה זה יתן או יוסיף? יש לקבל את הדברים כמו שהם. היה זה, בתי, כפי שאמרתי לך, נס בכל עצם הפגישה מחדש לאחר כל מה שקרה שם, ומקוה אני כי אמא עוד תבריא בקרוב”.

הקטנה המשיכה כמבקשת להאיר את התעלומה:

“אני הייתי עוד פצפונת ואיני זוכרת הכל. רק שתמיד היתה אמא משתיקה אותי, ובמשך היום היינו יושבים בחושך בעליית הגג של האורווה, ואת אור היום הייתי רואה לרוב רק מבעד לסדקים. רק בערב היתה אמא יוצאת אתי לטייל קצת ולשאוף אויר. ופעם בליל ירח טיילנו בשדה, ואמא החזיקה אותי על ברכיה כאשר ישנו לנוח. היה שקט מסביב, רק הצפרדעים קרקרו ואז התחילה אמא לבכות… לא ידעתי למה, והיא בכתה בלי הרף, חיבקה אותי והדמעות זלגו מעיניה והרטיבו אותי… אני כבר אז הבינותי כי משהו מציק מאד לאמא, חוץ מהפחד מפני הרוצחים. אך לא ידעתי מהו הדבר… ובבוקר היתה אמא בוכה שוב, עד שלילה אחד הכניסה אותי למנזר. הרי אתה יודע”?

“יודע, בתי”.

עיניו נחו על הילדה המספרת לתומה ופניו קדרו. לפתע עברהו הפחד שמא ידבק משהו מטירופה של האם ומעיצבה גם בבת. שכן לא בנקל אפשר למחוק רושמם של אותם ימי הבלהות. מה שלוחש היה במסתרים בנפש האם, תחת רמץ השכחה כגחלים דועכות, חזר ונתלבה לפתע כשלהבת אש מסכסכת את רוחה, ודבר האימה שהציק לה כל הימים בחשאי, מצא לו לבסוף את פורקנו בטירוף הבינה.

“אוי ואבוי!” ניתרה לפתע הילדה ממקומה, “המרק!”

לאחר שחזרה וישבה שוב ברצועת הצל הצרה שנתקפחה קמעה עם עלות השמש לצהרי יום, שילבה זורעה בזו של אביה דרך חירות וחיבה, אימצה שוב את לחיה לכתפו, כמבקשת על ידי כך לרתק אותו לשעה קלה, שהשהייה במחיצתו נעימה לה ונוסכת בטחון, וכיון שאותו ענין היה חוזר וטורד אותה, הפצירה בו שוב:

“אז מה אומרים הרופאים?”

“אמרתי לך: שיהיה טוב”.

“וזה קרה לה מפני הצרות שהיו לה?”

“כן, בתי”.

“אמא סיפרה לך אחר־כך?”

“כן, בתי”.

ולאחר שתיקה קלה הוסיף, הפעם דומה, כמדבר אל עצמו:

“סיפרה, אך כנראה לא הכל סיפרה. דברים אלה אדם קובר בחובו, ומוטב שלא לדבר עליהם. רופא אחד ששוחחתי עמו, אמר לי אף הוא, כי כפי שהוא מבין אירע לה משהו מזעזע, אז בתקופת השואה באשמת הרוצחים, והיא קיבלה את הדבר כחטא שחטאה היא ושאין בכוחה לכפר עליו. משך שנים סבלה חשאי, לא שיתפה איש בסודה ומצפונה הציק לה עד שכרעה תחת נטל העינוי הנפשי. זהו אסונם של החלשים ועדיני הנפש המתענים בעוון לא להם…”

הנערה הקשיבה לדברי אביה, ואם כי אמיתותם לא הובררה לה די הצורך עמדה על משמעותם, לפי שגם בה, בתוך נבכי נפשה, החלה לאט־לאט להתקשר עילת הבכי של אמא באותו ליל ירח בשדה עם ביקוריו ושיחותיו של אנטון יאשינסבי, בנו של מפקח היערות הזקן, אשר בגשתו אליהן, היתה אמא מקרבת אותה ולוחצתה אל לוח לבה, אל גופה, כאומרת לא רק לאמצה מתוך חיבה יתירה, אלא דומה, כמבקשת לעצמה מחסה במחיצתה של הבת… לעתים היתה שמה את כף ידה על מצחה ועיניה, כאומרת להסתיר מפניה ביאושה משהו מבעית, מבשר רעות; והיא הקטנה, מחשה היתה, דומה, יותר מתחושת ההכרח שבדבר מאשר מתוך תבונה, שכן חשה בכל נימי נשמתה כי מצוּוה היא על ציות אילם, ועל שקט, שקט, שקט… היא תפשה אז בחושה כי האם נמצאת בפני מאבק קשה, הסמוי אמנם מהכרתה, אך מעיק בממשותו האכזרית.

מרחוק, בשביל העולה ממרכז המעברה, נראתה סיעת ילדים המהלכים זוגות־זוגות הליכה רופפת של פעוטות שידיהם רתוקות, והגננת חופזת ביניהם בשמלתה הצחורה, וראשה אדום־השיער מתנשא מעל להם ומקפץ הנה ושוב, משהה את הילדים באמצע הדרך כסיעת עופות, וממתינה להורים או מבוגרים אחרים, שיבואו לקחתם הביתה, לאחר גמר הלימודים. הילדה ניתרה ממקומה.

“ארוץ לקחת את אורי’לה, וצבי’קה כבר נעלם!”

“הוא לא ילך לאיבוד”, הרגיע אותה האב.

אותה שעה היה צבי’קה ישוב מחוץ למעברה, סמוך למעלה הכביש, ומתסכל בסתתים המתקינים אבני גזית נאות, אבני ירושלים אדמדמות־ורודות, שמהן מקימים כמה בנאים זריזים ומומחים לדבר מצבת־אבן גבוהה ומפוארת. באמצעיתה, סמוך לבסיס המוצק, טבועה טבלת שיש בהירה, ועליה חרותים באותיות זהב כ"ב שמות של בחורים אשר נפלו כאן בהגנת המקום וכיבושו.

בכל מקום במעברה ומחוצה לה, בו היה צבי’קה נתקע למישחק או לסיור, לבדו או בחברת חבריו, היה סוער ורעשני ביותר. ואילו במקום זה בלבד היה עוצר ברוחו, ישוב על גבי סלע במין כובד־ראש ונוהג מתינות בהילוכו ובהתנהגותו. מתוך סקרנות רבה היה מתבונן באנשים העובדים על הקמת המצבה, ולאחר לכתם היה קרב אליה, קורא שמות הכ"ב מתחילתם ועד סופם, משתהה על כל שם ושם, שאם אמנם אין דמות ברורה של יחיד מצטיירת בעיניו, הרי שכולם יחדיו, ככיתה לוחמת שהיתה פועלת במקום באותם ימי מלחמת השחרור, מצטיירת יפה בעקבות שיחה שסח להם המורה מתוך פרק שבספר זכרון. הללו גבורים המה! והריהו רוקם בדמיונו את מעלל הגבורה, רואה אותם כיצד הם מטפסים תוך חירוף נפש במדרוני ההר, נושאים את כלי נישקם ומשתערים, עולים ומשתערים, עולים ומשתערים ורבים מהם נופלים שעה שחבריהם ממשיכים במאבק עד לנצחון. והנה הם נחים הנופלים תחת אבני מצבה זו!… בשקט הוא מקרב לאבנים המסותתות והכבדות, הרובצות זו על גבי זו בצמידות של חוסן, מושיט ידו למשש את חלקת השֵׁישית, הלטושה והממוֹרקה, עד שהוא מרגיש בחום היום הנידף מהם כהבל חומו של כבשן, ולפתע הוא מקרב את לחיו לחוש באבן יפה־יפה, כמבקש על ידי כך לכרות איזו ברית עם אלה שקידשוה; הוא מפנה את ראשו הצדה, ובאין רואים, שעה שהוא נוכח לדעת כי מסביב שולטת דומיה ובקירבת מקום אין אף נפש חיה, הריהו מממש את רעיונו שניצנץ בו לפתע, ובשפתיים חרוכות מלהט ומרגש הוא נושק לאבן הקרובה לטבלת השיש, וחיש מהר הוא מסתלק מן המקום ולבו מתפעם בו.


ד

דינה נישאה ליעקב זילבר ארבע שנים לפני הכיבוש הנאצי בפולין. היא הכירה אותו לאחר שחזר מביקור קצר בארץ, והוא קשיש ממנה בחמש שנים. אדם שדבקו בו הליכות בעל־נסיון ונימוסים של איש שיחה נלבב ורגשני. בן למשפחת סוחרי יערות עשירים בעיירה אוחוטנה שבסְפָר, בין פולין לרוסיה. בקי היה בשתי הלשונות, וגם העברית היתה שגורה יפה בפיו. היה, איפוא, זילבר בחור משכיל, בעל השכלה תיכונית, מסוג אלה שחביבים הם על הבריות והחיים מסבירים להם פנים. הוא עלה ארצה כחלוץ, בבקשו להיות נאמן לרעיון שהטיף לו בחוגי הנוער, אך לאחר שנה של חיים קשים להסתגלות, לפי שמפונק היה ונקלע לתקופה של חוסר עבודה ומצוקה, וכיון שלא ניחן אז העקשנות ובעקביות יתירה שתרתק אותו למקום קבוע עד שיהא עומד במבחן, הקל על עצמו, ואם כי לא הצדיק את מעשהו, חזר לחיי הבטלה ואפס המטרה שבעיירה הקטנה, סמוך שוב על שולחן אביו העשיר.

כלפי חוץ טען אז זילבר כי חזר לזמן־מה לרגל עניינים משפחתיים. היה זה פתחון־פה להצדקת מעשהו, ושהייתו נתארכה, אם כי הוא עצמו האמין כי עתיד הוא לחזור ולעלות. ומתוך אמונה באשלייה זו, הפך שוב לאחד המדברים הראשיים בתנועת הנוער הציוני, ונתן ידו לאירגון הפעולות ולהפצת התרבות העברית. קסם מסוים היה מלווה את שיחותיו ואת הופעתו הגברית הנאה, ונערות צעירות שהגיעו לפירקן חלמו עליו. דינה, שהיתה בת־טובים ונאה למדי, זקופה וזוהרת, דחתה בגינו אחד מעשירי הכרך הסמוך שהיה כרוך אחריה ביותר, משכה את לבו של זילבר, ולא ארכו הימים והם נישאו. ענין העליה לארץ־ישראל נדחה איפוא שוב, והזוג הצעיר בנה את ביתו, ושניהם המשיכו לעסוק בציונות־של־טרקלין, עד שפצצות הנאצים הפירו את האידיליה, ומתוך עשן הבערוֹת וההרס, כבר בקע ועלה קול הרצח הממשמש ובא בכל אימתו.

יתר הדברים נתגלגלו ובאו כתומם, בכל עוצמת רישעתם וזדונם, ככתובים בדברי הימים השחורים של השואה בידי אלה ששׂרדו; ובתוך אלה ששׂרדו כפלא וכנס של משפחה אחת שחזרה ונתאחדה, היו גם יעקב זילבר, רעיתו דינה ובתם הקטנה נחמה, שעם פרוץ המלחמה היתה בת ארבע.

משהתחילה פרשת ה“אקציות” והטבח הגרמני המתוכנן למופת, הצליח זילבר להעביר את רעייתו ואת בתו לחסותו של פולני אחד ממכירי המשפחה הטובים, שאפשר היה לסמוך עליו. היה זה מפקח יערות משפחת זילבר, והלה הבטיח כי ישמור עליהן מכל רע. היה לו יסוד, ליעקב זילבר, לתת אמון באדם זקן זה, אשר עשה אמנם כמיטב יכלתו, אלא שהעניינים נשתבשו אחר־כך מסיבה אחרת, כי הרעה קמה עליו מתוך ביתו. זילבר עצמו שהיה עסוק בעיירה כעובד ממשלתי חיוני, כמנהל מנסרה שסיפקה לגרמניה עצים לתעשיה, לא נטש את המקום מיד, לפי שביקש להציל גם את אחותו, בעלת־מום, שהחביא אותה באחד ממחסני המנסרה, שריד ממשפחתו שכבר עלה עליה הכורת. בין קורות עץ וקרשים נסורים התקין לה מחבוא מוסווה יפה וסמוי לחלוטין מעין רואים, ולשם היה מגניב לה מזון ככל אשר השיגה ידו, ומקווה היה באחד הימים להוציאה בחשאי ולהעבירה למחבוא של רעייתו ובתו. אלא שהעניינים שוב נתגלגלו אחרת, אף כי סבור היה כי בו לא תגע הרעה כל עוד ממלא הוא תפקיד חיוני.

כאשר מצא עצמו יעקב זילבר באחד מקרונות ההשמדה, בדרך לכבשני השרפה, אירגן פריצת קרון ועלה בידו בדרך־נס להיחלץ. לאחר־כך נפל שוב בידי הגרמנים ונכלא במחנה־השמדה. גם משם הצליח לברוח ונצטרף לפארטיזנים שביערות ליטא. מפלוגה לפלוגה נתגלגל דרך יערות ושדות, הצטיין בפעולות ומשימות נועזות ביותר, ובמידה מסוימת גם שיכך את יצר הנקמה שהיה מטרף עליו את דעתו. עם סיומה של המלחמה החל לחקור ולדרוש בגורל אשתו ובתו, ולמרבית האושר מצא את שתיהן בחיים, הילדה ענוגה ונחמדה, ורעייתו במצב בריאות משביע רצון, וגם סימני יופיה עמדו בה, אלא שדוק של עצבות היה פרוש עליה, ואם כי מאד שמחה על הפגישה עם בעלה, הרגיש כי משהו חוצץ ביניהם שמעלימה היא ממנו מאורע שאירע לה במשך שנות הפרידה. היא סיפרה לו פרטי פרטים על התלאות שנתרגשו עליה, וכיצד נאלצה לנטוש את מקום־הסתר של הזקן איש חסדה ומיטיבה, וכדי להקל עליה את המנוסה שהיתה כרוכה כמובן בסכנת־נפש ולהציל את חייה, מסרה קודם־לכן את הילדה למנזר שבסביבה.

בעלה הקשיב יפה לכל תיאוריה, וחש היה במיוחד כי סיבת היאלצה לנטוש את המחבוא שבבית מפקח היערות לא הובהרה לו די צרכה, לפי שהיתה מניחה חלל ריק ופוסחת עליו כדי לספר פרטי דברים שונים אשר שימשו לה מעין הסוואה לעיקר האחד שהעלימה ממנו. חש היה בכך בכל מהותו, וכאדם שעשה במחנה השמדה נוכח הכליון פנים אל פנים, ידוע ידע כי גם הוא קבר בלבו דברים ומעשים שאין להשיחם, ושהשתיקה יפה להם, הכרחית, שכן טרם נוצר האדם אשר תהא לו הרשות להעמיד את עצמו, או את חברו, בדרגת שופט או נשפט, על מעשים ועוונות שנכשלו בהם אנשי מחנה. גם חזקים ברוחם, אנשי מצפון מטבעם, ומעטים בעלי מוסר עילאי, אף הם נכשלו לא פעם. לפיכך ידע זילבר יפה כי חייב אדם לחשל את עצמו, להשכיח עיוותי־דין ביחסים שבין אדם לחברו, לעקור אותם בכוח, בקשיחות־הלב, “ולעבור לסדר־היום”.

אלא שלא כל אדם יכול “לעבור לסדר־היום”…

אותו ענין מציק שרעייתו העלימה ממנו, עשק ממנה את מנוחתה, וככל שנתרחקה בזמן מן האסון, כן נתגבר דכדוך רוחה, ומצפונה הציק לה בלי הרף. ניבצר ממנה להשיח את דבר אסונה לבעלה. לפי שלא יכלה להשתחרר מכובד המועקה של החטא המלווה אותה, ושהזמן החולף לא זו בלבד שלא גרע ממנו, אלא הוסיף על חומרתו; למרות כל מאמציה להחניקו בחובּה, יצר בה המאבק הבלתי פוסק תסביך שלא יכלה להשתחרר ממנו, ואשר לבסוף, לאחר חוסר מנוחה מתמיד ומחשבות של יאוש מר, לאחר ליל־מחנק בחומו של הפחון, ביעותי עבר קודר ומוסר־כליות שלא יכלה שאתם, נטרפה עליה דעתה והיא פתחה בהשתוללות של אשה אומללה אשר כרעה תחת נטל אסונה.

זילבר שאדם נבון היה, התחקה על עקבות אסונה של אשתו וידע כי שגה. הוא גם שוחח על כך עם הרופא המטפל בה והלה הסכים לדעתו. יתר־על־כן: הוסכם כי הנחתו היסודית של זילבר צריכה לשמש המפתח הפסיכולוגי להחלמתה של האשה, כדי לעקור מתוכה את הספיקות ואת יסורי החרטה אשר הציקו לה וגרמו לטירוף דעתה. זילבר הבין כי שגה בזה שלא נתן לה פתחון־פה, לדובב אותה ולהכריחה לחשוף את כל פרשת התעוקה הנפשית; חייב היה לומר לה מראש כי מבין הוא שקרה לה משהו שאין הדעת סובלתו, כי קשה לה להחניק את הדבר הזה בחוּבּה, וכי צריכה היא לספר לו הכל, בלא להעלים שמץ דבר, ורשאית היא להיות בטוחה כי לא זו בלבד אשר יבין יפה־יפה לרוחה, אלא גם יצדיק את מעשיה, וישכנע אותה כי במצב בו נמצאו אז הנרדפים אין חטא שאינו בר־כפרה; גם הוא ורבים כמותו, מאלה אשר ניצלו בדרך נס או בדרך התאכזרות והתכחשות לחבריהם ולאחיהם לצרה (הה! מה רבו גם רבו המקרים מסמרי השֵׂער!…) אינם נקיים מחטא, ואם בכל זאת נשארו בחיים, הרי מצוּוים הם לכבד את הפלא בהכרתם ולקדש את החיים כמו שהם.

כזאת וכזאת היה מהרהר זילבר בלבו, בהפכו בבעיה הכאובה, ותקוה גדולה היתה מפעמת אותו כי עוד יעלה בידו להעלות ארוכה לרוח אשתו הנלאה, בשעת־חסד כאשר תתבהר הכרתה. והרופאים מבטיחים אותו נאמנה כי לפי כל הסימנים שבידיהם, ולאור התנהגותה וכוח רצונה העז המתבטא בדרכים שונות, יש יסוד כי בקרוב תוכל האשה לחזור לביתה ולנהל חייה באורח תקין. זילבר מצפה היה לכך בכל נפשו ומאודו, אך חידת נפשה לא פסקה מלהטרידו: מהו הדבר שלא סיפרה לו?

אם גם ראה והבחין זילבר בהיותם במחנה הפליטים בגרמניה כי משהו טורד אותה ומעיב לעתים קרובות את נועם פניה, סבור היה כי בדרך הטבע הוא, כי לאחר שזכתה ונחלצה בשלום מסבך הפגעים והבלהות בהם היתה נתונה, תיעכר עליה דעתה קמעה, ושוב לא תהא שמחת החיים מפעמת אותה כמקודם. כן לא שם לב במיוחד לכך, כאשר חזרו ונתאחדו ועשו שנים אחדות במחנה הפליטים בגרמניה, שם נולדו להם שני הילדים, בצפותם ליום בו יוכלו לעלות ארצה. שניהם היו מאוחדים בדעתם זו. היתה זו החלטה מתוך הכרה ומתוך הסכמה גמורה, כי לאחר כל מה שעבר עליהם מצויה רק ארץ אחת בה ימצאו תכלית וטעם לחייהם ולעתידם של הילדים. לאחר שנסתיימה מלחמת השחרור ושערי הארץ נפתחו לרווחה, נאלצו עדיין לחכות עד שיעלו קודם פליטי קפריסין ואחרים שקדמו להם. ולבסוף עלו גם הם. זילבר מאושר היה אותם הימים כאשר נתגשם חלומו והפך מציאות.

בשעות הקשות והאפלות ביותר בחייו של זילבר, כאשר נתענה במחנה ההשמדה והוא מתהלך כצל רפאים, היה משיח לפעמים את חרטתו העמוקה לידידו וחברו לצריף, מורה עברי ובעל נפש; באחד הימים גילה לידידו זה את הסוד כי לפני שנים מיספר שאף את אוירה של ארץ־ישראל…

ידידו נתרעש לשמע הדבר ונתן בו עיניים שתוכחה גלויה נשקפה מהן… ובכל שעה שניתנה להם להימצא יחדיו, גם כאשר הוצאו לאחת העבודות ויד הניגש לא דפקה בהם, היה הלה מעתיר עליו דברים ומפציר בו שיספר לו על החיים בארץ, שיתאר לו את מראותיה, שיספר כיצד השיאו יצרו לעזוב את הארץ – מעשה שהיה בעיניו כגירוש מגן־העדן! הטפת המוסר היתה מלוּוה לרוב גם בארשת פנים שמשמעותה האילמת היתה, כי אכן בגד ולא הבין כיצד להעריך את החסד שהוענק לו. היה בכך כדי לדכאו ולהשפילו עד עפר, שכן לא פעם, בבדידותו בצל המוות והיסורים שניתכו עליו, היה זילבר משתוחח עד דכא ומקלל את היום בו יצא את הארץ… אדם שזכה לכך – היה אומר בלבו וחוזר ומייסר את עצמו – אינו ראוי לרחמים, ומוטב היה אלמלא נתנסה בכך.

אותם הימים הקשים בהם עשה בארץ, שהיו בעיניו בשעתם ימי עמל מפרך וחסרי־תכלית, נראו לו עתה ימי־זוהר ותקוה גדולה שהיו נשגבים אז מבינתו ומהערכתו כאחת… חוזר היה ומוכיח את עצמו שלא עמד בנסיון, שלא ניחן בחוש חלוצי ולא חישל את אופיו להתגבר על חבלי הקליטה. זוכר הוא לילה אחד במחנה, כאשר יסורי הנוחם הציקו לו, נעץ את צפרניו בלחייו מזה ומזה עד זוב דם, וקילל את עצמו תוך גידופים כחרפו את אחד הנקלים: “אידיוט ומנוול… יכולת להיות אדם מאושר עלי אדמה ואינך אלא אידיוט ופושע!”… למחרת היום נראו בלחייו כתמי דם שביצבצו בשל צפרניו שהעמיקו להיתקע, ובאזני ידידו המורה לא בוש להודות בכך. שניהם היו מרבים לשוחח לא על גורלם בלבד, אלא על עם בגולה אשר לא הבין, לא למד לקח ולא הציל את נפשו וגופו שעה שעדיין היתה האפשרות לכך.

אלא שהיו אלה שיחות ותוכחות לאחר־מעשה, ואף כי לא היתה בכך תועלת, לא פסקו מלדבר על הארץ משׂאת־נפשם, ועל יעודה בעתיד. המורה העברי לא זכה לכך. יום אחד נפח את רוחו תחת מטר האלות שהומטר על קדקדו בשל קערית שלא מורקה כראוי לפי עניות דעתו של מפקד המחנה. ואילו הוא, שזכה לעלות ארצה בשנית, היה הפעם מאושר, ידע להעריך את פלא החסד החוזר, וגם תנאי הדוחק והלחץ שבחיי המעברה, המחנק שבפחון והמחסור, לא יכלו להעיב על חדוות החיים שבו ולדכא את התשוקה העזה להתחיל הכל מחדש, אלמלא האסון שנחת עליו.


ה

שתי לידות עברו על דינה במחנה הפליטים, ונחשול של שמחה היה מציף בחמימותו את לבה לאחר כל לידה. העמדת ולדות במחנה, שהיתה מותנית בקשיים מסויימים, לא באה בדרך מקרה. היא תבעה מבעלה הסכמה לכך מתוך הכרה, והביעה נכונות לשאת בעול האהבה. ויום אחד אף אמרה לו דברים שנראו לו מעורפלים משום־מה לראשונה, ועל משמעותם האמיתית עמד ביתר בהירות לאחר־כך, בהיותם בארץ. “מבין אתה”, אמרה לו, מצווה גדולה היא ללדת ילדים מפני שכל כך הרבה נרצחו וחייהם דעכו. כל ילד הנולד לנו, הרי זה המשכו של דור אומלל, דור שכול, וזוהי התרומה הקדושה ביותר שיכולה כל אם להעניק, ומכל שכן כל אם עבריה, לעם אומלל, אלא שאני, באופן אישי, מכפרת בכך עוד על משהו, שאני עצמי איני יכולה להביעו במלים – – – "

היא לא סיימה את דבריה, שהיו מובנים וברורים למדי בתחילתם, ותמוהים בסופם. היא נתפשה לבכי שהפך להתייפחות מרה ונואשה, משל מבכה היא ביגון לא יבוּטא את כל רבבות־רבבות הנשמות של כל אלה שנטבחו ונספו. היא מררה בבכי משך שעה ארוכה, וכל הזמן היתה לוחצת ומגפפת אל לוח לבה את שני ילדיה שנולדו לה במחנה, ומתוך איזו אימה סתומה היתה מקרבת אליה ביחוד את הבת, ומעתירה עליה גמגומי חיבה ופרץ רגשות של אם אומללה המחפשת לה נוחם ועידוד במחיצתה, כמבקשת שילומים נגד משהו שיאן לדעת פישרו.

לפעמים קרובות היו דבריה מתמיהים את זילבר, שכן פותחת היתה בשיחה על נושא שהיה מציק לה בחשאי ותובע תשובה ממנה, ואילו רק בקטעי דברים ורמזים היתה חושפת לפניו את עקת נפשה, ולא היתה מבהירה את הדברים עד גמירא. לאחר שנולדו לה במחנה שני הילדים, והם מצפים היו כל הזמן ליום בו יוכלו לעלות ארצה, יש והיתה מדברת על לבו שלא יתנגד ללידת ילד רביעי. זילבר הביע את תמהונו על כך:

“במצב זה בו אנו נמצאים, בתנאים קשים אלה, הלואי ויהיו לנו שלושת הילדים בריאים, ואין זה עולה על דעתי כלל להצדיק לידה רביעית”.

“הן לא תבין…” לחשה בשקט כמדברת לעצמה.

זילבר חייך:

“נדחה את זה לזמנים טובים יותר”.

“יקירי”, אמרה לו, והמשיכה לטעון לאטה: “כל לידה נוספת יש בה כדי לכפר על משהו, נאמר דרך־משל על תינוק שהלך לעולמו, על נפש חיה שנתקפחה על חטא לא לה… הרי זהו חסד אלהי ביכולת הברוכה ללדת תינוק חי נוסף לעומת תינוק שהלך לעולמו, פעוט אומלל שחייו נתקפחו לא באשמתו… וככל שאנו נרבה להביא חיים על פני אדמה חוטאת זו, כן יש בכוחם ובזכותם להשכיח את הזוועה ואת הרצח, שהרי כולנו – במישרים או בעקיפין – שותפים לו לרצח זה…”

בעלה שקע בשתיקה. אף לראשונה לא היו דבריה ברורים, והיה בהם מעין חזרה על מה שכבר הביעה פעם, כי מתכוונת היא שוב לריבוי החיים ולהכפלתם, לאחר שמיליונים נרצחו, ושהיא נתפשה לרעיון הזה, כמצווה תוך הכרה לא רק להטיף לו אלא גם להפוך הלכה למעשה. הנה עתה, בהקשיבו שוב לדבריה עברו לפתע כברק פשר צערה האישי שעליו רמזה בדברה על לידה נוספת; עתה הבין וידע כי באותו פרק זמן, עליו פסחה בסיפורה על תקופת שהותה במחבוא, אירע לה משהו, נגד רצונה כמובן, הכרוך בלידה… הוא הבין ושתק. סלח לה מראש, אלא שנמנע מלרמוז לה – כל עוד היא לא גילתה לו על כך – כי עמד על סיבת דכאונה, עיצבה ורצונה העז לכפר על אותו “חטא” שפרטיו אינם ידועים לו.

בכלל עמד על שינויים מסוימים בהשקפותיה לאחר שחזרו ונפגשו. הוא עמד על גילוי זה גם אצל רבים אחרים שהפליאוֹ לא פעם. בעיקר לגבי בני אדם שהגורל כה התאכזר להם. רעייתו דינה, שמעודה לא היתה דתית, ולא ייחסה כל חשיבות לכך, החלה להקפיד על כמה וכמה מנהגים, וביחוד שמרה על קדושת השבת. היא החלה לברך על הנרות בלילות שבת, כמנהג אמה, ופעם אחת כאשר כיסתה בכפות ידיה את פניה, ראה לחרדתו הרבה כי מבעד לאצבעותיה ניגרות הדמעות, וכתפיה מרעידות מהתייפחות.

הוא חרד אליה:

“מה לך, דינה? הרי שבת היום!”

היא צנחה וישבה על כסא סמוך. נתנה בו עיניים שטופות דמעות, ומתוך צחור השמלה שלבשה לכבוד שבת, מתוך מחשוף צחות החזה, התנשא על צווארה היפה ראש אשה המתנועע לכאן ולכאן טרוד יאוש, כמספידה מישהו, ופניה החיוורים נעווים מכאב ומצער. ובעוד זילבר נועץ בה מבטו המוכה בתדהמה, ונחמה הקטנה שישבה על כסא מולה נוטה לפרוץ בבכי, מתוך אימה סתומה למראה המתרחש. הושיטה דינה לפתע את שתי זרועותיה לפניה, הפכה את כפות ידיה הצחורות והענוגות כלפי עיניה הדומעות, ולחשה חרש לעצמה, בקול שקט ונוגע ללב:

“כיצד אפשר לברך בידיים אלו ברכת הנרות? המותר בכפות ידיים אלו, באצבעות רצחניות אלו לברך ולא לחלל את קדושת השבת?… המותר לי בכלל ללטף בכפות ידי אלו את ילדי, והרי טמאות הן, ארורות, ארו – – – רות!…”


באמרה את דבריה האחרונים נתרסק קצת קולה וספק רב אם הקשיב זילבר להם כהלכה, לפי שחסר־ישע ונבוך עמד בפני התפרצות היסטרית זו. הוא ראה אותה ביאושה ובצערה. החשד שנתגנב ללבו לא הטרידו ביותר ואפשר שגם התכחש לו. לא תמה על כך. בני־אדם שעברו עליהם מוראות השואה, אפשר וממשיכים הם לעסוק בהוויות העולם, כפותים לשיגרה ולצו החיים, מוכנית, ועושים לעתים רושם כי הטילו מאחרי גוום את מדווי הזכרונות המרים, אבל ידוע ידע כי בתוככי נפשם צפון אותו חידק היאוש המתפשט כרעל בגוף להרסו, וכי רק מעטים – החזקים ברוחם, או המושחתים ללא תקנה – מסיחים את דעתם מכל מה שעבר עליהם. כי חזק הוא יצר החיים, ואילו אצל רעייתו אין הדברים כשורה, והעבר הכרוך בהכרתה אינו מניח לה, ואינו משכיח מלבה דברים הרודפים אחריה ועושקים ממנה כל אפשרות להירגע. זה מכבר עמד על כך, כי אין שלם ברוחה, כי הדבר שהיא מעלימה ממנו מוסיף לדכא אותה, וכשם שאין חבוש מתיר עצמו מבית־האסורים, כן היה עליו לאלצה לספר לו את דבר האסון, לסייע בידה על ידי כך להשתחרר מדכאונו. אלא שלא מצא נתיב ללבה, או שלא ידע לכוון את השעה הכשרה לכך, ולאחר־כך, משנדמה לו כי מנוחתה חזרה אליה, חושש היה לעורר בעיה זו מחדש, שמא יתקוף אותה שוב היאוש הממאיר הזה. ואמנם, לאחר אותה התייפחות ודבריה הסתומים, עברה עליה תקופה של שקט יחסי, ואם כי לא הסיח את דעתו מן הצרה הזאת שהדאיגה אותו, שוב לא מצא לנכון להביאה לידי התוודות. בכאן נעוץ היה פשר כשלונו הוא; לפי שלוּא עמד על כך בתוקף, משתף את עצמו בסיבלה בפועל, מוכיח כי אין הדבר בחזקת סוד בעיניו, ומפיג בגילויו את מוסר כליותיה, אפשר והיה מונע ממנה את ההתמוטטות שבאה לאחר־כך.

תוך־כדי־כך הוסיף הזמן לדהור בקצב מאורעותיו שלא פסקו מלהסעיר ולהטריד את העולם היהודי המזועזע בלאו הכי. שעה שעמים אחרים כבר חזרו לשלוותם, לאחר שנתסיימה המלחמה, והם עסקו בעיקר בשיקום הריסותיהם, עדיין עמד העם היהודי במערכה הקשה ביותר, והמופלאה ביותר, על נפשו ועל עתיד קיומו. במחנות הפליטים עקבו בחרדת הלב אחרי תוצאות המאבק שאין דומה לו, מאבק הישוב היהודי ברץ־ישראל מול ארצות ערב. ומשנסתיים המאבק בנצחון, לא היה זילבר ובני ביתו מן הראשונים אשר נצטרפו לשיירות העולים, כיוון שקדמו להם, כאמור, פליטים אחרים. לאחר שהגיע תורו של זילבר ומשפחתו, עלו ארצה בחוסר־כל. תנאי השיכון בערים היו קשים ביותר וזילבר קיבל את יסורי הקליטה באהבה, ובלא כל טענות או ריטונים הסכים ללכת למעברה. שבע־רצון היה שגם דינה עשתה כמיטב יכלתה להקל עליו, בקבלה עליה בשקט את דין התמורה הקשה, והחיים בפחון הקט והצר פיכו להם בשקט, אם כי לא היו נטולי דאגות וטרדות. שונה היתה השקפתו של זילבר על החיים בארץ מאז ביקר בה לראשונה, והוא שאף לעבור באחד הימים לישוב כפרי. הובטח לו משק במושב שיוקם בהרי יהודה, בקירבת־מקום, והניה מצפה לכך. ענין זה כרוך היה בשאלת אספקת המים, וצינורות שלהם, מהם של פלדה, ומהם של בטון, כבר סימנו לאורך מרחקים את בשורת המים וברכתם וכי יש דואג לכך, ואין זו אלא שאלה של זמן.

לא הסיח דעתו מן הפלא, שכמוהו כנס המתרחש לעיניו.

יש ואדם שוכח את נדרו שנדר בשעה של מצוקת הנפש ומקבל אחר־כך את חסד הגורל כדבר המתקבל על הדעת. זילבר לא שכח. את אשר הגה באפלת הימים הקשים ידע להעריך ולקיים מתוך הכרה והערכה כנה. מאושר היה שחלומו נתגשם ושזכה לחזור ולחזות בזיוה של ארץ־ישראל. הוא קיבל את מרותם של החיים החדשים, מישטרה של מעברה, דחקות ועבודה מפרכת, ולא העלה על דל שפתיו תלונה כל שהיא. אדם שהיה משמיע באזניו תלונה כלפי מדינת ישראל מתחייב היה בנפשו. ולא שהתעלם מן הנגעים, מן השחיתות והמותרות וכיוצא באלה דברים שיש בהם כדי להעכיר רוחו של אדם. מתוך אהבה וחרדה לפלא התחיה שקל את יחסו ואת גישתו. ותקווה גדולה היתה מחממת את לבו כי למרות הכל יבסס את חייו, וישתול את בני ביתו כאזרחים במולדת; שעה שהיה מקשיב לדיבורם הרוהט של שלושת ילדיו בלשון העברית, כיצד נספגה להפליא בדמם ובנפשם, כיצד הם נקלטים כשתילים רעננים הגדלים יפה באור ובשמש, ידוע ידע כי חייב הוא להוקיר את נס חייו. וכי אחד המעטים הוא מאלה ששרדו להגשים את חלומם. אכן, לא שכח. ומברך היה בלבו על כך. באותם הרגעים היה מעלה בהמיית־לב את זכר ידידו וריעו במחנה, המורה העברי יקר הנפש, אשר כדי למצוא מעט נוחם ועידוד בתוך זוהמת המחנה ואימת הרוצחים המשתוללים, מדובב היה אות פעמים אין ספור לספר בשבחה של הארץ. הרשל היה שמו של המורה, ולבנו הבכור נתן זילבר את השם צבי, להציב לו יד וזכר.

אלא שכאן החל שוב מצב אשתו להדאיגו. כאותה אש הלוחשת בחשאי מתחת לרמץ עד היא משלחת לפתע לשונית, כן החלה באחד הימים לחטט שוב בפצע ולשקוע באותו דכדוך־הנפש, וכפי הנראה חזרה לייסר את עצמה בזכרונות החטא הכמוס, המשוער בדמיונו, שהציק לה בכל חומרתו ושלל ממנה את הטעם לחיים. לילה אחד נדדה שנתה ולחרדתו הרבה שמע שבוכה היא בלי הפוגה.

הוא העתיר עליה דברי חיבה ושידולים שתסיח דעתה מתוגתה, שאינה מוצדקת לדעתו, וביקש ממנה להירגע. אלא שהיא לא שעתה אליו. ניחומים שלו היו דיבורים סתמיים, כנים אמנם, אך נטולי משמעות לעומת יסורי מצפונה. ולפי שלא מצאה לה סעד נפשי, והרגשת החטא נתעצמה בקרבה עד לבלתי נשוא, נתעכרה עליה סברתה והיא פרצה בהשתוללות. זילבר היכניס אותה למוסד סגור, בהשתדלותה הנמרצת של הגננת במעברה, בחורה צעירה ובעלת מרץ אשר הניעה לשם כך כמה גורמים חברתיים. כאשר חזר זילבר לפחון, הטיל את גופו על יצועו, עייף ויגע, מר נפש ומדוכא, ורק מחשבה אחת ניקרה בלי הרף במוחו: “לוּא יכולתי להסביר לה כי סודה גלוי וידוע לי, לא היתה מגיעה לידי כך!”


ו

פאן ווּצ’לאב יאשינסקי שמוצאו מן השליאכטה, האצולה המתגנדרת ביחוסה, שהתרושש וקיים את עצמו בחזקת בעל אחוזה קטנה, משמש היה גם מפקח על היערות של משפחת זילבר, ומשך שנים רבות התיידד יפה עם כל בני הבית שהכיר אותם מילדותם. שלא כדרך משפחות אחרות אשר היו נוסעות בימות הקיץ החם לנאות־דשא וקייטנות שבאוטבוצק, זאקופאנה ומקומות אחרים, שיותר משהיה בהם מן המנוחה, היה בהם מן הרדיפה אחרי התעלסות ועגבים, היו בני משפחת זילבר נוסעים לבלות את הקיץ בביתו של יאשינסקי, בצל יערות האורן הבריאים בריחות השרף המפורסם שלהם, נהנים מברכת התנובה של תוצרת החלב המקומית, הדשנה, ומשיפעת הפירות המשובחים שבגני הסביבה. חלק מבני הבית היה מתאכסן בביתו של ווּצ’לאב, שהיה מפנה לשם כך את טרקלינו הגדול והיחיד, וחלק מהם היה משכן בבתי מכיריו שבכפר הסמוך, ודואג היה לכך מחסוריהם, מתוך אדיבות לשמה של אדם הכפוף למשפחה זו, ובעיקר מתוך חיבה לאנשים שמצאם חביבים והגונים למדי.

דינה, אשר נספחה למשפחת זילבר עקב נשואיה עם יעקב, מצאה חן בעיניו ביופיה ובנועם הליכותיה, וכאשר בילתה קיץ ראשון בביתו, עוד לפני הנישואין, משתאה היה לא פעם לרוחב ידיעותיה והשכלתה בלשון פולין ותרבותה, לפי שבשעת שיחה יכלה להסביר לו יפה־יפה דברים בהוויות העולם. שותה היה בצמא את דבריה. “כמוה כאצילה מבטן ומלידה”, מהרהר היה בלבו לעתים קרובות. בגילו, כבן ששים וחמש, מיושב בדעתו ואלמן מאשתו, מתבודד היה בביתו המרוחק קמעה מן הכפר, על סף דיממת היער, והופעתה של דינה, או אחת מבנותיו של זילבר הזקן, היו מכניסות לחייו השקטים קווי אורה ועליצות. מחבב היה אותן ולבו חפשי מרגש של טינא, למרות ההסתה הפרועה והאנטישמית שהיו מטיפים לה בעתונו. טוען היה לעצמו כדרך שרבים מן הפולנים היו מורגלים: “היהודים שלי שונים הם”…

משהחלה ההשמדה ופליטים חיפשו להם מפלט אצל מכריהם הנוצרים, בכפרים וביערות, פקדוהו גם מבני אוחוטנה, אך הוא אטם תחילה אוזניו משמוע, מפחד הגרמנים, ולא אבה להסתבך במעשי הצלה שיש בהם כדי להמיט אסון על הנותנים יד לאומללים. אב משהופיע בוקר אחד יעקב זילבר וביקש לתת מקלט לו, לרעייתו ולבתו הקטנה, נכמרו רחמיו עליהם והוא הסכים מיד. “את אלה חייב אני להציל!” פסק לעצמו תוך החלטה נחושה. הקילה עליו העובדה שלשאר בני בית זילבר אין הוא צריך כבר לדאוג, לפי שנספו באחת מפעולות החיסול הראשונות בעיירה.

עוד באותו לילה עלה בידי זילבר להעביר את רעייתו ופעוטתו לביתו של ווּצ’סלב, אשר טרח כבר קודם לכן, בהכינו את המחבוא בעליית־הגג של האורווה; הוא הבטיח ליעקב כי כל מחסוריהם יהיו עליו, וכי סומך הוא על אלהים כי יהיה בעזרו. “כיון שהמקום מרוחק מישוב”, סח לו, “ואין נפש חיה בסביבה אשר תוכל לגלות את מחבואם, מקווה אני כי הכל יסתיים בכי טוב”.

לאחר שתיית חלב חם העביר אותם ווצ’סלב למקום מחבואם, שהיה מסודר ומוסתר יפה בין חבילות שחת ריחני, מעין מערה בתוך הערימה המוגבבת, ושתי הנפשות החלו לנשום אוירו של מקלט בחסות אדם אשר טרח כמיטב יכולתו להצילם. עוד נפש חיה אחת נמצאה במחיצתם שהיתה בנותן טעם נוסף למראה המקלט, הלא היא הפרה היחידה שברשותו של הזקן, דונקה המנומרת, שהזקן מטפל בה בעצמו, ואף מוציא אותה למרעה המצוי בסביבת הבית בשפע, ומחזירה לפנות־ערב שבעה לאפלולית האורווה, ששימשה בשעתה בשביל סוסים בלבד ואילו עתה, שאין לו צורך בהם, משמשת היא רפת לפרה היחידה, שופעת החלב, ובעליה הוא מחזיק בשבילה חבילות השחת והמספוא. הילדה שקלטה תוך חיבה את שמה של הפרה, לחשה לעצמה בחייכה חיוך ילדותו תמים: דונקה… דונקה…

עוד באותו לילה חזר זילבר העירה למרות הפצרותיה של אשתו. מצפונו לא הניח לו להפקיר את אחותו, ומחפש היה דרך להצילה ולהעבירה למחבוא זה. בלב כבד נפרדה ממנו הרעיה, וכאשר גחן בשקט על פני הילדה הישנה, והרעיף נשיקותיו על מצחה ועל לחיה, לא יכלה לעצור בעד זרם הדמעות. האם יעלה בידו לחזור אליה? לבה שנצבט מכאב, ורחמים שנכמרו בה למראה פרידתו ממנה ומן הילדה, בתוך דממת הלילה, ובהעלמו אחר־כך בתוך סכנה ודאית, הדידו שינה מעיניה ולא עצמה עין. אור עכור של יום עולה החל מסתנן מבעד לחרכים, ומכל קצווי הכפר, מקרוב ומרחוק, בקעה והסתלסלה קריאת התרנגולים.

כאשר הובאה דינה לחסותו של יאשינסקי, פטורה היתה מדאגה להוריה או לקרובים אחרים, לפי שהללו כבר לא היו בין החיים. כיצד עלה בידה להינצל על כה, ולהחזיק בסמוך לה את הילדה, קשה היה לה להסביר את דבר הפלא והכוחות שהיו אצורים בה, לפי שכל צעד לקראת הצלה, כל פסיעה שעשתה כדי לברוח ולמלט את הקטנה, כל שהייה לשעה במחבוא ארעי זה או אחר, בריחה מתוך אוחוטנה ועדת בני עמה המוצאת להורג, בעגלה בין מרישי עץ שיעקב העביר מן המנסרה, כל ריצה שהיה בה בדומה מן הפח אל הפחת (ולנגד עיניה מרחפת כל הזמן תמונת הוריה המבולים להשמדה, ואמא שלה ההולכת כפופה קמעה ומתקנת תוך כדי הליכה שקטנה ועצובה זו את עניבתו של אבא…), ושוב לינה חטופה ומבוהלת בחורשה של כנסיה פרבוסלבית, תעיה ביער שציד יהודים נערך בו, תוך צהלה וצווחות, ולבסוף שוב פגישה עם יעקב אשר השכיל להתחקות על עקבותיהם – כל אלה בחינת שרשרת ארוכה של נסים, עד שמצא לה ל בסוף מקום מקלט זה.

כאן נשמה לרווחה אם כי אימת הסכנה טרם חלפה. אך לפי־שעה הרגיעה אותה דיממת המקום הנם בחיק הטבע, בשלווה הבלתי מופרת, ומסירותו של הזקן אף היא עשתה להחזרת השלווה שכה נכספה אליה, ואפילו לשעה מועטה… שוקד היה הזקן להביא להם צידה שלוש פעמים ביום, וגם דאג לחלב חם בשביל הילדה; יחסו הער והחם נגע מאד אל לבה ואסירת תודה היתה לו. מתוך גישתו ושיחתו ידעה מיד כי אפשר לסמוך עליו, וכי אמנם נכון הוא לעשות הכל למען הצלתם. אף כי המקום היה מבודד וחוסה ביער ודומיתו, הזהיר אותה לבל תצא לשוטט לאור היום, ושתחנך את הילדה לציות ולשקט. לא היה כל צורך בכך. מתמיה הדבר, כיצד עלול יצור רך, כילדה בגיל זה, לעמוד על חשיבות הסודיות והשקט, למרות תנאי הבידוד והשממון במקום אחד, בלא כל תנועה במשך היום. אימת המוות מצווה בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, והילדה לא זו בלבד שהיתה מקשיבה להפליא לכל הוראותיה של האם, אלא ידעה גם לדבר בלחש, להבין רמז מתוך רמז, ולקבל את הדין כמבוגרת במלוא האחריות; היא למדה, איפוא, לשמור על חוקי הזהירות כאותה חיה קטנה שבחושה כבר היא שומרת על עצמה מפני חיה טורפת העלולה לזנק עליה מן המארב. רק עם נטות צללי הערב, ובעיקר בשעה מאוחרת יותר, היו שתיהן חומקות בלאט החוצה לשאוף רוח, ולחלץ קצת את העצמות, ולהפיג בתוך חיק הטבע את הבדידות הגדולה והמעיקה שאפפה אותם במשך היום. דומה שרודם הוא היקום בתוך הדומיה לאחר יום שמש לוהט, שכן עוטף אותו הלילה באפילתו, אך הוא מאווש ומרחש בחשאי בהמון קולותיו המיוחדים, קולות עופות וחרקים, לוחש אילנות ושיח שבלים בשדות רחוקים מול נצנוץ כוכבים במרום. אך יש ויריות פולחות לפתע את הדממה, קורעות את השקט באכזריות ומתריעות על ההשמדה הנמשכת, ועל החיים הנקפדים תוך זוועה שאין דומה לה, ושוב מופיעה נגד עיניה של דינה הליכתה השקטה והעצובה של אמא לצד אבא, וכף ידה הקטנה המתקנת לו את העניבה בדרך לשם…

הקיץ החל נוטה לקצו כאשר הגיעו לכאן, והשהיה במקום עדיין נוחה היתה ונעימה. מזג־האויר ביער היה מרענן ומבושם, מדיף ריחות שרף חריף, וקריאות צפרים היו ממלאים את חללו הדים ובני־הדים, ציוצי התעלסות ורנן מושך את הלב, ולעתים היה בוקע גם קול גרזינו של הזקן החוטב בעצים לצורך הסקה. איש מאנשי הכפר לא היה מזדמן בקרבת־מקום, שדרך המלך והשבילים היו מרוחקים קמעה, ולא היה טעם לתעות לכאן דוקא, שכן היה היער עוטר את הכפר סביב־סביב. דינה עמדה על כך מיד וגם הזקן הסביר לה יפה לאיזה כיוון מותר לה להתהלך קצת, כמובן מתוך זהירות. כן ציוה עליה להתעטף בשמלה כהה, שלא למשוך את עין הסקרן העלול להציץ במקרה לתחומי המקום, וליתר זהירות טרח והשיג בשבילה אחר־כך שמלה כפרית, חולצה מרוקמת בנוסח בנות־הכפר ומטפחת צבעונית, ויהי מראה כאחת מהן לכל דבר.

לראשונה, כאשר התיר לה הזקן לטייל קצת בערבים, היתה לעתים מרחיקה במקצת על דעת עצמה ולומדת להכיר את הסביבה, על כל צרה שלא תבוא. הכפר על אורותיו המנצנצים מבעד לחלונות הקטנים ועל ארובות העשן שלו המתמרות והמעידות על סעודות־ערב משפחתיות ועל חיים שקטים, היה מרתיע אותה, לפי שסכנה גמורה היתה כרוכה בפגישה עם תושביו, שאחדים מהם היו בלי ספק מסגירים את הפליטים מתוך רישעות, ואחרים מתרחקים מתוך פחד בלא לנקוף אצבע להצלתם. לפיכך היתה משוטטת עם הילדה בשקט ובזהירות בפאת היער ובשולי השדות הקרובים.


ודאי שלסיתרה היה היער בטוח יותר, אלא שבתוך אפילתו הילך עליה פחד טמיר, ובגזעי העצים מדמה היתה לראות דמויות בני־אדם האורבים ומתנכלים לה, וכל רשרוש או זיע ענף ברוח היה מעביר חלחלה בגופה; החשכה המעובה שביער ועצם מראהו כגוש אחד שחור, אפל ומלוכד, לא היו עשויים להפיג פחד זה, ולבה היה נוקפה בקרבתו. ותמיהה היתה לראות את הניגוד הגמור לכך באותו יער, במשך כל שעות היום, כשהוא שטוף אור חמה, אורצל מרצד בסבכיו, והוא מַשיב נעימות וידידות לעומת מראהו הקודר והמאיים בלילה. לפיכך היתה מונעת עצמה לשהות בו בצאתה בערב לטיול, ואם נכנסה לתחומו לשעה קלה, מיד היה חוסר־מנוחה תוקף אותה ונוסך בה מורת־רוח; ומוזר, עד כמה פחד זה דבק בה בקטנה כשהיתה מתלווה אליה, ובלא אומר ודברים, מתוך הסכם שלא להוציא הגה בשעתה טיול, מושכת אותה בכנף שמלה ומפצירה בה בתחינה אילמת למהר ולצאת את היער. לעומת זאת, למרות הסכנה, מרבה היתה דינה תטייל בשדות, בלילות חסרי ירח, כשהשמים מכוכבים להפליא, ולאורם המתרשף יכלה על נקלה למצוא את דרכה ולשוטט כרצונה.

לעתים מצאה לה מקום גם לשבת באיזו פינה מוצנעת יפה, ליד קמת־פז גבוהה, על תלולית עפר, בסמוך לגזע עץ בודד, ותוך־כדי־כך מהרהרת היתה בגורלם של אנשים תועים ואובדים, ובעיקר על בעלה שבמשך חודש ימים הצליח רק פעם אחת לסור אליה באחד הלילות ולהסתלק לפנות־בוקר לבל תשורהו עין זר. הוא לא סיפר לה הרבה. לא ביקש להעכיר את רוחה. גם לא היה צורך בכך. מתוך שתיקתו הכבדה ידעה, ומתוך אנחותיו החרישיות בלילה כאשר שכב לצדה, מתרפק עליה באהבה וברוך, כמשער ומנחש כי רק אלהים הוא היודע מתי יוסיף לראותה בפעם הבאה, אותה ואת הילדה. שוב הפצירה בו להישאר ולא לסכן את נפשו, אך כמובן לא יכלה להניאו מלעשות את הנסיון האחרון כדי להציל את אחותו המסכנה, כל עוד היתה תקווה כי הדבר יעלה בידו. כן טען כי לפי־שעה אין סכנה נשקפת לו. תעודת חסינות לו בכיסו, וכל זמן שאין נוגעים בו לרעה, מקווה הוא כי בעוד יום או יומיים יצטרף אליה. אלא שמשאלתו לא נתקיימה. מאז אותו לילה לא חזר, והם נפגשו רק עם גמר המלחמה, לאחר שורה של הרפתקאות וגלגולים שונים.


על המצע במחבוא היתה הילדה שוקעת ראשונה בזרועות התרדמה. לדינה קשה היה להירדם מחמת ההרהורים הקשים והבלתי פוסקים שהטרידוה. היא היתה חומקת בחשאי מתוך האורווה ויוצאת לטייל ולשאוף רוח. בוקר אחד אף העזה להתגנב לשעה קלה לתוך היער וללקט קצת אוכמניות שגדלו בשפע בין שיחי השרך. היא הכירה פה את כל השבילים הפנימיים שהיו משמשים רק לזקן, או לבודדים שנזדמנו לכאן באקראי, לעתים רחוקות. כיון שמתרחקת היתה מן הכפר, מטעמי זהירות, מהלכת היתה לרוב בשדה כשהיער מהווה לה חומה מצד אחד, וכיפת השמים הנטויה באופק משמשת לה נקודת־אחיזה מצד שני. מקום אחד היה חביב עליה ביותר, ובעיקר בלילות הקיץ היתה נוהה לשם. היה זה פלג קטן שמימיו זרמו בשיפולי השדה, והיה חבוי בעשבים ובקמה עד שכמעט ולא נראה לעין. רק היודע על קיומו היה מגלה אותו לאור היום כפתיל כסף צר המתפתל בין האפרים המדושאים, ומתנצנץ לעתים לאור החמה.

מבעד לחרכי העליה היתה רואה כיצד איכר מוביל באפסר את סוסו הצמא להשקותו במי פלג, או כיצד בצהרי יום היה גם רועה העדר של הכפר משתמש בו להשקאה. מתוך חשכת העליה היתה מיטיבה לראות, ובאפס־מעשה יש והיתה ומונה את מספר הפרות, ומשהה את מבטיה בערגת כיסופים על המים המרצדים כקשקשים שעה שקרני השמש מציפים חלקתם; תמיד היה מראה זה מושך אותה לטבול את בשרה במימיו הצוננים ומשיבי נפש. אותו יום היתה מחכה בכליון־עיניים לשקיעת השמש ואז היתה חופזת ונוטלת את הקטנה, ומחישה את צעדיה לעבר הפלג, לרחוץ ולרענן את גופה הרך של הילדה. אבל בהיותה שם בחברת הפעוטה חוששת היתה משום־מה לשהות שעה יתירה שיש בה מן ההתפנקות, ולאור רחיצה קצרה היתה נחפזת להחזירה למקום המחבוא. אבל יש ולאחר שהיתה משכיבה את הקטנה לישון, היה בולמוס הרחיצה בפלג תוקף אותה בלהיטות כזו, שהיתה ממהרת, גולשת בלאט, וממהרת לפסוע לעבר הנחל המושך אותה כבחבלי קסמים. ברגעים אלה יש והיתה מסיחה את דעתה מכל הסובב אותה, ושוכחת לשעה קלה את הסכנה ואת הזמן, ומתמכרת לשקט ולשלווה, לנועם הרחיצה. ובשובה רעננה, רגועה היתה, אם כי הרהוריה נסבו תמיד על אלה שהלכו לבלי שוב. לא היתה שעה פנויה ביום שלא יצופו בדמיונה ובהרהוריה.

לרוב היתה מפליגה בהרהוריה אל עולם הילדות, לפי שרק בו עדיין נעוץ היה משהו בלתי מעורער, שלתוכו אין ידו הטמאה של האדם יכולה להגיע ולמוטט את אָשיות עברו ונועם טעמו… ולמרות כל המתחולל עתה, הרי זכרונות העבר עוברים בסך, שלמים ושלווים, ובנין בית אבא שחרב, מתנוסס בהם עדיין מוצק והומה, והחיים מפכים בו בכל עוז… היה זה עולם שקט שבו עדיין מהלכים הורים יקרים, אחים ואחיות, קרובים ושכנים חביבים, שאף כי נספו לא מכבר באורח אכזרי, הרי בהופיעם נגד עיניה בדמיונה, מאלצת היא את עצמה להרהר בכל מה שעבר עליהם מתוך התחמקות מפורשת, ולדחות את המחשבות עליהם לשעה אשר כבר תימצא מחוץ לתחומי הסכנה והכלייה… דרישה זו נבעה מתוך רצון לחשל את עצמה ולא להיתפס ליאוש, ולפיכך, כל אימת שדמויותיהם היו צפות ועולות בזכרונה, היתה מתוך עקשנות מסיחה את דעתה ממאורעות העבר הקרוב והאיום, וחוזרת ונוטעת אותם בעולם הילדות והנעורים, עולם השלווה… וכיון שהמקום הזה היה קשור בכמה וכמה זכרונות נעימים, היתה על נקלה קושרת את הדברים ומעבירה לעיניה פרקי חיים שעליצות וחסר־דאגה היו ממלאים את חללם, ומשווים להם את טעמם שטרם פג; ומתוך הבדידות, בעיקר בלילות, יש והיתה שומעת גם קולם ולהגם, בדברם ובצחקם… אז היתה מזדעזעת! לפי שכה מוחשים היו בכל הכרוך בהם, באופי, בסימני היכר, במעלותיהם ובחולשותיהם, עד כי למרות רצונה היתה לבסוף רואה אותם דוקא ברגעים מסויימים לפני קצם…

לא ידעה דינה מה צפוי לה ברבות הימים, לה ולילדתה במחבוא הזה, אך למודת נסיון, ובחושה שלא היה מרמה אותה, הרגישה כי לפי־שעה אין סכנה נשקפת לה בסביבה זו, ושמצוּוה היא על הזהירות בלבד. ווצ’סלב יאשינסקי נאמן היה להבטחתו, דבר שלא הטילה בו ספק גם קודם לכן, ונוסף על התחייבותו המוסרית שגמר אומר לקיים, כל עוד תלוי בו הדבר, הרי שגם מצא ענין בכך, וממלא היה בקפדנות ובסדר קבוע את דבר אספקת הצידה לאורחיו הסמויים מן העין, ואת דאגתו, כן את חיבתו העמוקה, מבטא היה גם בדברים שונים וקלים אשר שימשו אות נאמן ליחסו הטוב.


לפעמים היה הזקן מתלווה אליהן בערב, שעה שיצאו לטייל, וחברתו היתה נוסכת בהן בטחון ומשרה רוח טובה. שעה שהלכו בקירבת היער או ליד הקמה, היו שרויים בשתיקה שלא למשוך תשומת־לב, אך משהגיעו לשדה מרוחק ופתוח, היו נכנסים גם בשיחה; שיחה שקטה ועצורה, שלעתים היה בה מן הלחש, והקטנה שמבינה היתה בדרך־כלל חומרתו של המצב, היתה שותקת לגמרי ומקשיבה מתוך ענין רב, אם כי לא תמיד מתוך הבנת הדברים. אלא שמצאה אותם מושכים ומרתקים, שכן זוהי שעת־הכושר היחידה שניתנה לה להקשיב בזמן האחרון לשיחת בני־אדם בינם לבין עצמם.


יש ובלכתם לעבר הפלג, היתה דינה סרה לעתים לגן הפירות שהיה מאוכלס בעיקר בעצי אגס ותפוח, זנים משובחים, שבעונה זו של סוף הקיץ משופעים היו בפירות שהגיעו לגמר הבשלתם. הזקן היה מספק להם מן הפירות יומיום בשפע, אבל בעברה לא היתה מונעת עצמה מלהיכנס לתוך הגן ולקטוף מהם במו ידיה, לפי שבעסיסיותם היו מרעננים את החך, ויפים לבריאות בכל עת ובכל שעה. סבורה היא, כי הפעוטה שלה, למרות חיוורונה מחוסר שהייה באור החמה, פניה טובים הים בעיקר הודות לפירות אלה האוצרים חיוניות רבה. בשנים כתיקונן, כאשר היו מתארחים כאן בימות הקיץ היו מנצלים יפה־יפה את הגן הזה. גם עתה, בהיותה סמוכה לעצים ולענפיהם המשופעים והכפופים מכובד הפירות, הרי היא נאלצת להרכין ראשה בעברה ביניהם, ומפעם לפעם שומעת היא בתוך הדומיה כיצד נושר וצונח ארצה תוך חבטה עמומה אחד מן הפירות הבשלים, ובתוך החשכה היא רואה אותם יפה, לעת בוקר לאור החמה העולה, התפוחים הורדרדים, מהם עגולים ובוהקים וחבויים חלקם בתוך הדשאים הרטובים מאגלי טל המתנוצצים עליהם כיהלומים. והלאה מזה, רבוצים ומתגלגלים בתוך האבק שליד המשעולים, האגסים הירקרקים והצהבהבים, ארוכי הצוואר שבסיסם מעוגל ומלא מעשה כדים קטנים, ועין השעווה להם, לעתים בהירה ולעתים כהה. ומשונה נראה לה הדבר, שגם עתה בעמדה בחשכה והיא קוטפת מהם ונועצת בהם שיניה, נוגסת ולועסת תוך תשוקה ותיאבון של אשה צעירה ובריאה, ומסביב שולטת דומית הלילה הרך והנעים, ומבעד לענפי העצים רושפים הכוכבים הכחלחלים, מתיזים קרנים כקורצים זה לזה, ואי־מזה עולה פֶצח־זמר חטוף ועליז של כפריה מתרוננת, ובוקע צחוקם של מתעלסים באהבים במבואות הכפר, שמחלונות בתיו ניבט אור עששיות דלוקות בשלוות־נועם ובטחון, ומתוך האפרים עולה ומתגבר לפתע קרקור צפרדעים מתכתי ופרוע; שבתוך המיית הטבע בכל צירופי צליליו ורחשיו, שבתוך היקום השקט הזה המתלחש ומתאווש תוך שקיקת חיים, תוך תחושה שהנה רוח אלהים מרחפת סביב־סביב – הרי מאד תמוה הדבר, שכל זה אינו בשבילה אלא אחיזת־עינים לשעה קלה בלבד, כשהיא מסיחה את דעתה מכל המתרחש לאמיתו; כי מסביב פרושה למעשה אימתו של האדם הרוצח, ואין לה אלא לצאת מכאן, מתחום השקט הזה שבפאתי הגן בסתר הליל, להלך ברגל פרסאות אחדות לאור היום, והרי היא נופלת לידיהם, והם מחסלים אותה לאלתר יחד עם ילדתה כשם שעשו ועושים גם עתה שעה־שעה בכל מקום שידם משגת…

צמרמורת חלפה בגופה של דינה. חתיכת אגס נשארה תקועה בלועה. היא שמטה מכפה את התפוחים שהחזיקה בהם, וחרש־חרש, עצובה ומדוכאה מחמת ההרהורים המרים שהשתלטו עליה כאשר סבורה היתה לתומה – תוך הסחת־דעת קלה – שמצויה היא בתחומי השקט והשלוה; היא לא המשיכה בדרכה לעבר הפלג בו ביקשה לטבול, חזרה למקום המחבוא, ומשך שעה ארוכה לא נרגעה, ומחציתו של לילה שכבה ערה על יצועה, מקשיבה לנחרתה הקצובה של הילדה, והמנוחה ממנה והלאה. שוב צפו ועלו לקראתה דמויות יקיריה ופרקי חיים שלהם, אשר שופכו אל הריק ואל האין.


ז

בדרך־כלל היתה דלת האורווה מוגפה למחצה, והזקן, משצריך היה להיכנס לשם שיחה, חליבת הפרה, או כדי להביא משהו, נוהג היה להקיש שלוש פעמים על גבי הדלת מבחוץ. אות זה מותנה היה, שלא להבעיתם בהופעה פתאומית, וגם כדי להודיע על ידי כך מראש כי ידיד הולך ובא. כן קבעו כי במקרה של סכנה מסויימת, שעה שבכפר או בקירבת מקום משוטטים הגרמנים, או החנפים והנבלים מבני הכפר שליחיהם ועושי רצונם, שמיספרם לא היה מועט, היה הזקן שם במהופך שלושה כדי־חרס על גבי כלונסאות הגדר הקלועה נצרים, שהיתה מקיפה את ביתו, דבר ששימש לדינה אות שמצוּוה היא במיוחד אותו יום על הזהירות; ומשניטל עליו להזהיר אותה מפני סכנה בערב, נוהג היה להעמיד בחלון הטרקלין שלו עששית קטנה דולקת.

עם כל נאמנותו של הזקן להבטחתו, אין ספק כי יש והיה חרד לעתים פן יגלו הנבלים את מקום מחבואה ואז יתחייב גם בנפשו. אלא שבמשך זהמן חדלה שאלה זו להטרידו ביותר. בעל אופי חזק היה, ולא הירבה להרהר בכך. ודינה שמעריכה היתה את יחסו ואת דרך טיפולו בה ובילדתה, לא היתה מטרידה אותו בכל בקשות שהן והיתה מקבלת את מעשיו באהבה. כיון שלא זו בלבד שהיה דואג לכל מחסוריהם במידה שהדבר היה ברשותו, ומספק להם גם דברים של מה־בכך, כגון מחטים, חוטים וכפתורים, אלא שלדינה היה ממציא גם ספרים, מאלה המעטים שהיו ברשותו, ועתונים בגרמנית ובפולנית שהיה משיג בדרך זו או אחרת; כך היה שם לב במיוחד שלא יתקיימו על מאכלים יבשים ופירות או ירקות חיים בלבד, ולעתים קרובות היה מבשל בביתו נזיד או מרק, ומעלה אותו למחבוא לשובב את נפשם. מטפל היה בכך בחיבה יתירה ולא ראה בעבודתו זו כל הטרדה. כשהוא לעצמו סבור היה, בגילו, כי במעשיו אלה ודאי יכפר על כמה וכמה חטאים שחטא בימי חייו, והואיל ומחשבה זו נעמה לו וישרה מאד בעיניו, היה רואה בכך מקרה של השגחה עליונה שהעמידה אותו במבחן. והוא עמד בו יפה, ובודאי שממשיך היה בכל המסירות, אלא שהאדם מבקש לפתור ואילו רוע־המזל בא לסתור.

דינה למדה לדעת על הנעשה במערכות המלחמה הכבדה והאכזרית במרחבי רוסיה מתוך עלונים פולניים שמסר לה הזקן, וגם מתוך העתונים הגרמניים, שלרוב העלימו את האמת, אבל גם מתוך תרועות הנצחון שלהם יכלה להציל גרעיני אמת ולהבין כי למורת־הכל עדיין הרוסים עומדים יפה על נפשם ורחוקים מן התבוסה; קרן תקווה היתה בכך להצית את הנחמה, כי ייתכן ועוד לא הכל אבוד. אך מה שהדאיג והטריד אותה ביותר, ונטע בה יאוש, היה חוסר כל ידיעה מבעלה. חוששת היתה מאד לגורלו, ולא פעם הבליגה, בקושי, שלא להפציר בקן כי יעשה למענה משהו וינסה לברר בנוגע לגורל בעלה. היא נמנעה מלהטרידו באיזו מישאלה שהיא שיש בה כדי להכביד. צרור כסף היה שמור עמה על כל צרה שלא תבוא, ויהלום משובח שהיה משובץ בטבעתה, עקרה אותו מתוך מסגרתו ותפרה אותו בשולי שמלתה, רכוש שניתן לטלטול תוך ודאות כי יבוא יום שיהיה בו כדי לשמש לה כופר־נפש, לפי שהיתה לה הרגשה כי סאת צרותיה טרם מלאה, ואף כי שוהה היא עתה במחבוא שקט ובטוח לכאורה, אין איש יודע מה ילד יום. לראשונה היה בדעתה להפקיד את הכסף ביד פאן ישינסקי, כמתת, אך משנוכחה לדעת כי גומל הוא לה את החסד בנפש חפצה ומתוך הכרה, ובחששה שמא עלול הוא להיעלב מן מחשבה שמבקשת היא לשחדו או לפצותו, חזרה בה מדעתה. אלא שמוכנה היתה לשלם למי שיאוֹת להביא לה ידיעות על בעלה.

ערב אחד, כאשר נתלווה אליהן הזקן לטיול בשדה, והיה הולך לצדה וסח לה על המצב ועל המלחמה, כפי ששמע או קרא, החלה חוקרת אותו על הנעשה בסביבה הקרובה, ובעיקר באוחוטנה. הזקן, שקודם־חכן היתה שיחתו קולחת בשקט ובנעימות, שקע בשתיקה קודרת לאחר שנשאל, ולבסוף השיב בקול שנעימה של זעף היתה שזורה בו:

“מוטב שלא לדבר על כך!”

“אבל, פאן יאשינסקי – הפצירה בו – אין לי כל ידיעה על בעלי…”

הזקן החל מצטדק:

“הן תביני, פאני, שכל הענין כרוך בסכנה לא מעטה בשבילי. כאשר ביקש בעלך לתת לכם מחבוא הסכמתי מיד, למרות הכל, וכה יעזרני האל כי אעמוד בדיבורי עד סוף ימי, אבל דומני כי שגה משגה חמור בחזרו לתוך האש…”

“הוא ביקש להציל אחות מסכנה…”

“כיום חייב אדם להציל רק את נפשו!”

“פאן יאשינסקי”, ביקשה דינה להרגיעו ולהניס מלבו שמץ של זעף, "מעריכה אני מאד־מאד כל מה שעשית בשבילנו. יודעת אני יפה כי מתחייב אתה בנפשך, ואם בעלי לא הצטרף אלינו, הרי שלא אדון אותו על מעשה טוב ששאף לעשות… אבל לוּא לפחות ידעתי מה עמו, החי הוא עדיין או שמא כבר נספה יחד עם האחרים…

“אמא” לחשה לה הקטנה בהדקה את ידה בכפה הקטנה, “את מדברת בקול רם מדי…”

והזקן, לאחר שהיה מחשה, כשוקל את דבריו, הוסיף:

"עד כמה שהדברים ידועים לי לא נשאר איש משלכם באוחוטנה… יומיום רואה אני עדיין כיצד איכרי הסביבה מובילים בלי הרף בעגלותיהם את שארית הביזה מבתי העיירה, חפצים ומיטלטלים אשר שדדו בלא כל בושה. שרידים מן הפליטים מתחבאים עדיין פה ושם, אך הללו פשטו עליהם וצדים אותם כציד החיות… ישלם להם אלהים כפעלם!


דינה הרכינה את ראשה. אנחתה החרישית היגעה לאזני הזקן.

למחרת היום, בשעה מוקדמת בטרם עלות השחר, התגנב הזקן חרש לתוך האורווה, הוציא את דונקה אל המרעה, אחר־כך חזר, טיפס בשקט על גבי הסולם והעלה אתו בכלים את ארוחת הבוקר בשביל דינה והקטנה, שקועות היו עדיין בשנתן, כאשר חזר וירד חרש, כשהוא ממלמל לעצמו, ספק מלים של חיבה, ספק מלים של ברכה.

כאשר בקעו קרני השמש הראשונות, וציוץ הצפרים התרונן בתוך הגן, פוסע היה הזקן בדרך־העפר בין עצי הליבנה כשמקלו בידו וראשו כפוף קמעה כמהרהר בדברים הרחוקים מלשובב נפשו של אדם בגיל זה. מהלך היה בדרך לאוחוטנה ולבו כבד עליו. מיום שהגרמנים השתלטו על פולין, ממעט היה ככל האפשר להיתקל בהם, ומבכר היה לבלות כל ימיו בביתו, בדל ומופרש מאדם, ורק מתוך הכרח סר היה לכפר להשיג אי־אלה מצרכים. אדם זה שבגיל צעיר יותר היתה בו מן הקשיחות של אציל זעיר, ובעל אופי זועף של מפקח יערות המשוטט מצויד תמיד ברובה, עורך ציד להנאתו, ומעניש בכל חומר הדין איכר או גנב שנתפש בתחומיו; עתה, בערוב יומו, כאשר שער ראשו הכסיף ושפמו האפיר, ומסביב לעיניו שתכלתן נתעממה קצת פשטו הקמטים, ומצחו אף הוא נחרש בידי הזמן, הנה כל אלה שינו את קלסתרו הנמרץ והזועף ואיזו רכות נסתמנה בו, ויחד עימה גם כנות במראה ובנוהג; הרי זו הזיקנה הטובה והברוכה המניסה לעתים מן האדם את שארית יצריו, מרככת את קשיותו ויוצרת בכל ישותו מזיגה טובה של בינה ושיקול־דעת שיש בהם גם כדי להקנות שלוות־נפש.

עתה, בלכתו לאוחוטנה העלה על דעתו את כל אותם המכרים היהודים למאות, שמכיר היה כל ימיו, שבא עמם במשא־ומתן, ואשר שאונם והמונם בעיירה, אף להגם וגיחוכם יש שהיו מקניטים, ויש שהיו מבדחים את דעתו, ונוח היה לו בחברתם ואף טובת־הנאה הפיק מהם. מכל שכן, רגיל היה בחברת משפחת זילבר וסוחרי היערות, אשר אורח חייהם האצילי ומעמד ביתם האמיד נטעו בו יחס של כבוד אליהם. ועתה, בהרהרו בהם בצער, אמר בלבו, אינם, אינם!… ואין זה חלום בלהות, אלא סיוט של מציאות איומה, שככל שנתרחק מן העיירה היה מסיח את דעתו ממנה ומגורל תושביה, ואילו עתה בלכתו לשם, היה מעלה על דעתו בכל הבהירות משמעותה של אימה זו. כפולני קתולי מימיו לא היה מצטער אם פה ושם ברחבי פולין, בתקופה זו או אחרת בחייו, היו אחיו בני־עמו מקצצים מעט ביהודים, אך מי זה העלה על דעתו טבח המוני כזה?! השמדה גמורה כזאת שרק השטן בכבודו ובעצמו מנצח עליה! השטן הגרמני, זה אשר כבש במחי־יד קטלני את מולדתו בשיפעת שריוניו ומפציציו. תוך־כדי־כך מהרהר היה גם באחיו הפולנים שרבים מהם לא עמדו בנסיון נוכח אויבם מדורות, ותחת לנטור טינת־מוות לכובש נתנו ידם למעשי הרצח והגזל.

כאשר עבר את המשעול באלכסון, המוביל לדרך־המלך, בכיוון לגשר הנטוי על פני הנהר, הבחין בשיירה צבאית המגיחה מן היער ודוהרת על ריכבה וציודה ושריונה תוך רעם ורעש מחריש אזנים, וברווחים שביניהם, מכוניות טעונות חיל רגלי, היושבים צפופים שכם מול שכם, חבושי קסדות הקרב ורוביהם המכודנים מתנוצצים לעין השמש. ארוכה היתה השיירה ורק את ראשיתה הדוהרת ראה כשהיא מתקדמת לעבר הגשר, הוא מיהר לפנות הצדה ונכנס לתוך עבי היער הסמוך, להיעלם מעיניהם ולחכות עד שיעברו. שונא היה כל פגישה עימם, שפגיעתם רעה, וגם נבצר ממנו להעלים את מורת־הרוח שלבו היה רוחש להם, והללו אוהבים רק את המחייכים והמתרפסים.

לפנות־ערב חזר מאוחוטנה כשהוא עייף ויגע ומדוכדך. קשה היה לו לראות את העיירה בשממונה ובחורבנה בגמור. ריקה מנפש היתה, ורק כלבים מוכי־רזון וחתולים רעבים משוטטים בה, והבתים פרוצים, ריקים, וידי הבוזזים עקרו מהם גם את החלונות והדלתות. שומר מסילת יאשינסקי, סח לו לתומו פרטים מסמרי שיער. רוב תושבי אוחוטנה נשמדו השמדה המונית ונקברו בשוחות חפירה עמוקות שנחפרו לשם כך בידי הנידונים עצמם, בדרך העולה לכפר פאשקוב, וכמה מאות מן הגברים הצעירים אשר עבדו במנסרות ובבתי הבורסקי, הובלו ברכבת למקום בלתי ידוע. כן, הוא ראה ביניהם את זילבר. במקרה זוכר הוא אותו יפה, לפי שמבקש היה לרוות את צמאונו ליד ברז המים שבתחנה, וזקיף גרמני הכה אותו בקת רובהו והניס אותו תוך חרפות וגידופים לקרון. היו אלה קרונות להובלת בקר, סגורים ומוגפים עד למחנק. כך הובלו ודאי לדרכם האחרונה.

כאשר ראה יאשינסקי את דינה בערב סח לה כי ביקר בעיירה שנתרוקנה מתושביה. לא סיפר לה דבר על ההשמדה ההמונית, וביחס לזילבר אמר לה כי שמע מפי שומר המסילה שראה אותו במו עיניו כיצד הובל עם רבים אחרים ברכבת למחנה־עבודה, למרכזה של שלזיה עילית. יש תקוה כי גורלו שם טוב יהיה משל אחרים, שכן מוחזק הוא מומחה בעיניהם.

דינה הודתה לזקן מקרב לב ושקעה בשתיקתה. היא האמינה כי אכן שוּלח למחנה־עבודה. האמינה בכך, לפי שאדם זקן זה טרח למענה וכיתת את רגליו להביא לה ידיעה של נחמה, והיא לא אבתה לקפח את אמיתותה. נאחזה בקרן תקוה תלושה זו, ואם כי לא ידעה עדיין מה יהיה בסופה, ואם תזכה בכלל לצאת בשלום, אך דבר אחד ברור היה לה: ספק אם תוסיף לראות את בעלה, ואם אמנם חי הוא באיזה מקום, הרי רק בסיומה של מלחמה זו יאיר לו הגורל פנים. קשה היה לה להאמין בכך.

מאותו יום נתרכזה בחיבתה ודאגתה לילדה ולהצלתה. היא ביקשה להסיח את דעתה מן המתים, במידה שיכלה לעשות זאת, אך לשוא. ואם כי לא נתפשה לאדישות של יאוש, ירד עליה העצב המתמיד, המתלווה לאדם כתכונה ילידת הצער, ובעיקר נוכח השואה שרבצה כאימה שאין להפיגה. אלמלא הילדה, יש ומתוך תפיסת שיעורו המדהים של האסון, אפשר והיתה פורצת ממחבואה, יוצאת לאור העולם ומשתפת עצמה בלא היסוס בגורלם של כל אלה שאינם כבר, ופוטרת את גופה מחיים הניתנים כחסד שעה־שעה ויומיום, בלא תיכלה ובלא תקווה.


ח

סתיו זוהר וכחול, מרופד עלי שלכת של עצי יער וגן, שולט היה מסביב בכל עדנת רכותו ושקיפותו, באור ובאויר הזך; זה הסתיו הפולני המהולל אשר בחירי משורריו וסופריו קשרו לו כתרי תהילה של תפארת הפיוט, ואשר תחושת קסמיו נבלעה בדמי בני פולין ואָצלה להם אותה ערגת־לבבות ועידון רגשות שבהם ניחנו, ואשר גבלו לעתים קרובות עם חנופה קלה, מתחנחנת בלשון ובניגון.

אך אותו סתיו מהולל עדיין נשא בכנפיו אנקות טבוחים ומעונים, ואדמתה של פולין רוותה מדמי אזרחיה היהודים, אשר במשך תקופה של קרוב לאלף שנה פיתחו את מערכת חייה בכלכלה, במסחר ובתעשיה, שהוציאה למוצריה מוניטין אף מעבר לימים; אותם היהודים אשר תרמו גם לתרבותה והיו חלק בלתי נפרד מנופה האנושי. כל זה היה עתה נחלת העבר… אך הסתיו זוהֵר היה וענוג להפליא, כמימים ימימה, ופרט ליחידים לא נגע דבר השואה לבני פולין ושלוותם לא נפגעה. האדם הפולני, האמון על חינוך של הערצת רגשות של שחרור וחירות, ואשר מתוך אנקת השעבוד נשא את נפשו לעצמאות, ליופי ולאהבה, ככתוב בפרקי פאן טדיאוש המופלאים, לא עמד במבחן, והרי כתובים הדברים על לוח דברי הימים לדראון עולם! גם בתנאי השעבוד הגרמני יכלו בני פולין – אילו רצו בכך בכל נפשם ומאודם – להציל רבבות… רק יחידים הצילו – יחידים…

פאן יאשינסקי הוסיף לעמוד במבחן, אם כי בסביבה כבר שרצו מרגלים אשר תרו וחיפשו אחרי ניצולים ושרידים. הוא גם טרח והכין מקום־סתר נוסף, על כל צרה שלא תבוא, באחד מן הבורות בשדה, בהם היה שומר על תפוחי־אדמה שלא יקפאו בימות החורף ושיהיו יפים לזריעה באביב. ואף בגדי חורף הכין, להחם גופם ולשמור עליהם מן הכפור. הוא דאג להם כדאוג אב לילדיו, ואת כל מעשיו עשה בפשטות ומתוך מסירות הנוגעת אל הלב. אמנם, הופעתה החיצונית הנאה של דינה ונועם הליכותיה פעלו עליו הרבה, עד שראה בה מעין חמדה גנוזה הראויה לכך, לפי שמאד בודד היה האיש, חיי הנישואין שלו לא עלו יפה ובן־זקונים שלו, שנולד לו באיחור רב, לא השביעהו נחת.


בוקר אחד הקיצה דינה, ובהציצה מבעד לחרכי העליה ראתה את השלג הראשון כשהוא מכסה לכל מלוא העין בטליתו הצחורה והרעננה את השדות והיערים וכל אשר מסביב. אמש עוד נשם היקום כֶּמֶש אוירת הסתיו הגווע, והיום כבר עמד בו בוהַק זה, ומסביב שלטה דיממת החורף, המופרת לעתים בצריחות עורבים, ומתוך ארובות בתי הכפר עלה וניתמר לתוך זוך הרקיעים העשן הצחרחר; שוכני הכפר הסתגרו במעונותיהם, עתה, עם בוא הקור נועדה להם המנוחה הנעימה והנכספת שלאחר קציר ובציר, והחורף מזמן להם את שעות המרגוע המתוקות הנושאות בחוּבן את הגמול על עמל ועבודה מפרכת וקשה.

לא בלי קנאה עמדה דינה והציצה מבעד לחרכי מחבואה על שלוות הכפר ואנשיו, והואיל ולא פעם הציצה לבתי האיכרים, בימות השקט והבטחון כאשר בילו את עונת הקיץ בסביבה, יכלה על נקלה לחדור בעיני רוחה לתוך משכנותיהם, לחוש בחמימות השורה בהם, בחסות האיקונות ואש התמיד המהבהבת לכבוד הצלוב, הבתולה הקדושה ופטרונים אחרים המציצים מתוך זוהב המסגרות ושלל צבעים של נופך אלילי־ביזאנטיני, והם עטורים הילות אור ובוהַק; הוילאות הצחורים הקשורים בסרטי צבעונין מזה ומזה, וחושפים חלונות קטנים שזגוגיותיהם עטורות כבר ציצי כפור עדינים ויפים להפליא, וליד הקיר מיטת עץ האלון שעליה מתרוממים בגודש של פולחן המצעות הצחורים מצחור, והכרים המרוקמים באודם וכחול; וליד הדלת רואה היא אגדי שום צחורים ונאים התלויים בצפיפות, ומחרוזות של פטריות מיובשות שריחם הנעים בטרם תבשיל עולה בנחיריה… ועל גבי התנור המוסק והחם רובץ לו הזקן שגלו למעלה ממאה, והוא בטל מזמן מעבודה ומטרדה, והריהו מחמם עצמותיו הנוקשות, ועיניו בוהות בתמהון כלפי כלים ורהיטים חדשים שלפתע מילאו את החדר עד אפס מקום; ארון־עץ כבד ונאה בגילופיו (דומה שראהו פעם בביתו של ברקה המוזג…) מכונת־תפירה המקשקשת באזניו כפלא, כסאות מרופדים עור או אריג משובח, ובדומה להם כלים וחפצים שהובאו בזמן האחרון בשפע מאוחוטנה ששם התחולל, כפי הנראה, משהו איום; והרי גם מלבושים יקרים של נשים וגברים, מעילים ופרוות־שיער משובחות.

כמעט מבלי משים הרגישה דינה כי עיניה הוצפו דמעות, והרי הן זולגות על פניה, חמות ומתגלגלות בזו אחר זו; עדיין היא עומדת וניבטת החוצה, כלפי זוהר השלג הצח העוטה ארץ ומלואה כשלמה, ואף כי מביטה היא עדיין לעבר הכפר הרובץ עטוף בשלוותו האידילית, כבר נשאוה הרהוריה לעבר אוחוטנה, לבית הוריה בילדותה, למראות החורף של שעשועי עלומים על גבי חלקת הקרח שעל פני הנהר, ויעקב נישא עמה שלוב־זרוע ביעף מקצה לקצה, ומכוון יפה את תנועות רגליו להתאימן לשלה, מחליקי הניקל הלטושות מבריקות וצמודות יפה־יפה לנעלים, ורבים מן העומדים על הגשר מסתכלים בהם בעין חומדת; והיא משולהבת, עיניה בורקות, נחירי אפה מרטטים, אחוזת להט בתוך מעטה הלבוש הצמרי המלפף את גווה הנאה והחמוד; ולילות חורף, צליל פעמוני מגררות קלות הגלישה, נשפיות בלילות חנוכה הממלאות את טרקלין בית הוריה עליצות גועשת תוך נדף לביבות ומאור־פנים מסביב למיחם הממורט והמזמזם; זו חדוות החיים וגעש העלומים, רכילות משעשעת שיחות נלבבות, עגבים קלים, צווחות הילדות המתבגרות והילדים החמודים השטופים במשחקיהם ובחישוב דמי־החנוכה; ומראות רודפים מראות, ואת כולם טרף וסחף הזמן באכזריותו, והאדמה בואכה כפר פאשקוב מכסה על חמדת החיים ההם, ואין עוד אבא־אמא, אחים ואחיות וכל יהודי אוחוטנה – אין… הכל תם ונשלם! ורק בודדים עדיין חיים פה ושם במחבואים, חרדים לקול עלה נידף, ובין המעטים היא, דינה וילדתה, ועוד מעט ויכלה הקץ, ואין טעם לכל, אין טעם… והדמעות ניגרות בלי הרף, רותחות ומכהות לחלוטין את העיניים עד לבלתי ראות מאומה… ודינה צונחת וכורעת לפתע על פני חבילת השחת, וכובשת את פניה בה, והתייפחות חזקה מסעירה אותה, התפלשות בכאב וצער לא־יבוטא, עד שלפתע חשה היא כיצד ידיים זעירות ורכות מחבקות אותה בעדנת חמימות ורוך:

“אמא’לה…”

“הה, בתי הקטנה והאומללה…”

"אל תבכי, אמא, אל – "

הבכי דבק גם בקטנה, חרישו ומהול בפחד. דבר זה לא הפריע לדינה להוסיף ולהתייפח, שכן צורך היה לה לתת פורקן לעקת נפשה הדוויה, ותוך כדי־כך חובקת היתה בכל כוחה את הקטנה, מאמצת אותה אל לוח לבה, וחשה היא כיצד הרצון לחיים פועם בה שוב בכל הולם תשוקתו, וכל עוד היא חובקת את זו הקטנה, אין לה ברירה כי אם להוסיף ולחיות, למרות הכל, למרות הכל… כבשה אותה הנטיה להתאזר עוז ולחכות, להשלים עם תשוקת החיים, לסמוך על הנס ולקוות כל עוד לא נתפשה, כל עוד עלולה לחול תמורה עם תבוסת הגרמנים שתבוא באחד הימים. אך במר־נפשה היתה מטיחה דברים קשים כלפי מעלה, ויותר משהיה רוגז ומרי בתלונתה שלחשה לעצמה בחשאי, נתעצמה בה התהייה על עונש אכזרי זה, על חרון אל על בני־אדם, והיתה מפטירה באנחה שוברת לב: “רבונו־של־עולם! מדוע… מדוע… מדוע?… מדוע ישליו אלה הגויים, הרוצחים והנבלים השותפים לטבח, ומנשאי שמך כל הימים בתפילה ובהודיה נטבחים ונהרגים!…” היא לפתה ראשה בכפות ידיה ונענעה את גווה תוך יאוש ומרירות שאין לתביעה: “מדוע… מדוע… מדוע?!…” והקטנה לפותה בחיקה, נועצת בה עיניים בשתיקה שהבנה בה, וכף ידה הקטנה נישאת אליה, מרטטת על פני האם כמבקשת להרעיף עליה ניחומים בשל אימה זו המציקה לה, והאם תופשת בפיה את אצבעותיה הקטנות והענוגות שחמימות בהן (ועצם התום המשווע באֵלם מול רצח!) והיא מעתירה עליהן נשיקות רכות וחטופות; ותוך־כדי־כך מתחמץ בה שוב לבה בתוקף יגונה העז, ושוב פורץ זרם הדמעות מעיניה, והפעם על פני הילדה שאינה נעה ואינה זעה, כי אם חשה היא בטעם מליחותן, ורק מבטיה השחורים עדיין מציצים בה מתוך שתיקה גמורה; והשתיקה של בינה ובגרות בטרם זמן.

אפתעת השלג הראשון לא נמוגה עדיין, ושתיהן לא גרעו עין ממנו, נעים היה במראהו בשנותו באחת את מראה הסביבה והטבע, בעטפו בתכריכו הלבן שדות ויערים, כפר ויושביו. השלג צימצם את התנועה וסגר על היקום; אדם שנראה לפתע מקרוב או מרחוק, מתנועע בכבדות מכורבל בלבוש חורף של צמר ושיער, מושך היה את העין עד היעלמו; ומצילת עגלת חורף הנישאת אי־שם על פני הדרך ומרעיפה את צליליה העליזים לתוך חלל האויר הזך והצונן, מרעידה היתה בלבה של דינה שוב רגשות ניעורים ומראות של חיים ללא פחד, שהתשוקה והחמדה היו כרוכים בהם, עוד דבקים בה בדינה הרהורי עבר לא רחוק, ומראות נשזרים בזכרונה, שככל שהיא מרבה לשבת סגורה בבדידות העליה, כן ירבו לעוט עליה, להציק לה ולענותה. ולפתע נרעד גווה לשמע אותו רעם עמום ואיום של להקות מטוסים כבדים הטסים במרומים בכל עוצמת יצר האדם השולט בהם, היונק מאונם המתכתי והנוטע בו את רהבו של מחריב עולמות. מתוך סקרנות ניתרה דינה ונצמדה לכרכי הקיר, והילדה בסמוך לה אף היא מציצה כלפי מרום לצוד אותם בעיניה, ובלחש שואלת היא:

“של הגרמנים, אמא?”

“של הרוצחים!…”

“לאן הם טסים?”

“לרוסיה”.

“למה הרוסים לא טסים אליהם, לגרמניה?”

“גם הרוסים טסים, ועוד יטוסו”.

“מתי, אמא?”

“כאשר יכינו הרבה־הרבה מטוסים”.

“ואז תיגמר המלחמה ואנחנו נוכל לצאת מפה?”

“כן, בתי”.

“ואז יבוא אלינו גם אבא?”

“כן, בתי”.


ט

החורף בשלגיו ובקרתו סגר עליהם ורובו של יום עשו במחבוא, מכורבלות בבגדים חמים ככל האפשר, שיאשינסקי טרח והביא להם, וגם בשמיכות בלות להחם את גוון. והיום, שאורו העכור בטרם זריחה בקע במאוחר, כן גם אסף נגהו במוקדם, וקשה היה לצאת ולשוטט בחוץ, שמצוּווֹת היו לא להשאיר עקבות בשלג, והיו הימים נמשכים נבוכים, שוממים, והלילות ארוכים ומציקים במחשבות מרות מתוך תוחלת ממושכת. כן גברה החרדה מפני שהשקט שבסביבה הופרע. פארטיזנים הופיעו ביערות ורישומם ניכר היה. מעשי חבלה שביצעו במסילת הברזל הקרובה; רכבת טעונה מצבא שמיקשוה ומיגרו לטבח חלק מאנשיה; שיירה של שריון שהותקפה על גבי הכביש; משתפי פעולה שנענשו ובלילות האדימו שלהבות בתיהם הבוערים באש את הרקיעים – כל אלה הביאו לסביבה ולכפר משמרות צבא גרמני ופלוגות־עונשין שעד ביתו של יאשינסקי הגיעו. הם חקרוהו והציקו לו בשאלותיהם, ורק בדרך־נס לא ערכו חיפוש מדוקדק, אם כי לאורווה הציצו, ואחד מהם, איכר כנראה, אף לטף את צווארה של דונקה…

דינה והקטנה עצרו נשימתן שעה שאלה התשוטטו בחצר, בשוחחם בקול רם, או בחרפם ובגדפם בדרך המיוחדת לחיילים גרמניים; למרות הסכנה נצמדו שתיהן לחרכי הקיר והציצו במתרחש מתוך חרדה מהולה בסקרנות. כאם כן בתה לא יכלו שלא להסתכל בפרצופי האנשים שבכל רגע עלולים היו להיות רוצחיהן… היה משהו מאיים ומרתק כאחד בעצם מראיהם של חיילים גרמנים אלה, לבושי מדים חמים, שמנמנים ומטופחים, המשוחחים ומתנהגים, לכאורה, כבני־אדם, ואילו הרצח כרוך בהם בכל אשר יפנו.

לאחר שזללו וסבאו כל מה שמצאו בביתו של הזקן, ולאחר שזיהמו את הבית כהלכה, הניחו לו הפעם בלא לפגוע בו והסתלקו תוך איום מפורש, כי אפשר ובבואם בפעם השניה יעלו את הבית באש, ולא ישאירו ממנו אף אוד מוצל.


משפרשו ונסתלקו ברוב רעש וצהלה של שובע, חזרה וכבשה הדממה את המקום. הזקן עמד משך שהות קצרה על הסף, שער ראשו מכסיף, והוא כפוף כלפי חוץ כמקשיב עדיין ללהגם וזדונם שהלעיטוהו, ועל פניו נסוכה ארשת אדם עייף ונכלם. ביקור זה לא השביעהו עונג כלל וכלל. הם חיללו את טוהר ביתו. שוטם היה אותם בכל נפשו ומאדו, ובה בשעה חרד היה ביותר, שמא יערכו חיפוש ויגלו את האם ואת הילדה. משך כל הזמן שהללו התרווחו להנאתם בביתו, והוא ממלא את כל משאלותיהם ומשמש אותם, עמד רק בסימן הדאגה לשלומן, ולא פעם, בשמעו קול צחוק ומצהלות בחוץ, חש חלחלה במעיו מתוך חשש שמא חלילה גילו הללו את מחבואן. לבסוף, כאשר נעלמו לחלוטין, פנה ופסע לעבר האורווה ורגליו כושלות מרוב יגיעה והתרגשות. הוא נקש שלוש פעמים בדלת, כדרכו, ועלה בכבדות על גבי הסולם. הוא הושיט את ראשו לתוך האפלולית של ערימת השחת ולחש:

“הסתלקו להם הנבלים!…”

דינה חרדה לקראתו והצער בקולה:

“פאן יאשינסקי…”

“כן, בתי”.

“יכולנו להמיט עליך אסון!…”

“בגילי אין אני חושש כבר לכך!”

“אבל פאן יאשינסקי, בגלל יהודי לא כדאי הדבר…”

הזקן הזעיף את קולו:

“אל תדברי שטויות, אשה!”

“יגמלך אלהים…”

“מי יודע אם ישנו אי־שם…”

“הגם אתה כופר באלהים?”

“כן, בתי. לאחר כל מה שעוללו לכם…”

הוא גנח וירד. דינה שמטה את עצמה למטה והקטנה בעקבותיה. זריזה וערה. מקשיבה לשיחה ועיניה קבועות בזקן. הקשב הקשיבה יפה, ודברים שאמר מעידים עליו כמה טוב ונאמן הוא. בחושה, ולא בהבנתה, תפשה משמעות דבריו ועמדה על הרגש האצור בהם. ואילו דינה, מצפונה עדיין נוקף ומציק לה:

“פאן יאשינסקי… יותר מדי סבל אני גורמת לך! האם לא מוטב שאסגיר את עצמי לידיהם ואסיים את כל הפרשה הזאת?…”

הזקן קבע בה את עיניו העזות שתוכחה גלויה נשקפת מהן:

“בשם אלהים, דומי! אל תדברי כך, בתי”.

“הן היום יכלו על נקלה לגלות אותנו ואז…”

“ואז גורל אחד יהיה לכולנו…”

לאחר שתיקה קצרה המשיך ברוב רגש, ולדבריו היה הפעם נוסח של וידוי:

“יודע אני זאת. ומוכן אני לכך בכל לבי. מיום ליום גוברת בי ההכרה כי אם עוד נשאר לי מעשה אחד טוב לעשותו בחיי, הרי זהו הדבר היחידי שאני חייב לעשותו. בלילות על משכבי מהרהר אני ארוכות־ארוכות, ואף כי יודע אני כי בלבב אחי בני־עמי מעולם לא היתה חיבה מיוחדת אליכם היהודים, בכל־זאת לא שיערתי כי יעמדו מן הצד וישתפו עצמם בגזל, בהלשנה, ובכל מעשי תועבה שכמוהם כרצח!… יודע אני כי מעטים הם העושים משהו להצלת אנשים אומללים, מעטים מאד, ובכך הסביבה הזאת מצויים אולי עוד שנים או שלושה, וזוהי נחמתי היחידה שבזכותם של המעטים אולי לא יחוּלל כבודו של העם כולו… גם אברהם שלכם ביקש למצוא בסדום רק צדיקים אחדים, ספורים, האם לא כך, בתי? ועתה, משחלפה הסכנה, הירגעי. הייתי מעביר אתכן לבור של תפוחי־האדמה, אך בקור זה, בטחב וברטיבות אין לבי נותנני. לוּ קיץ היה, בוחר הייתי לכם עוד מקום מקלט, מרוחק במקצת מן הבית, לפי שהסכנה הגיעה גם לכאן. אך ישמרכן אלהים, ומי יודע, אולי בינתיים תבוא הישועה”.

“הה, פאן יאשינסקי, איך אומרים הבריות: עד שתבוא הנחמה תצא הנשמה…”

"האמיני, פאני, כי הכל אפשרי. אגב, ודאי תשמחי אם אספר לך כי בסביבה פעילים הפרטיזנים וביניהם גם רבים מאחיכם היהודים! יש ביניהם גם מפקדים ומדריכים מרוסיה… הם הורדו בלילות, במיצנחים מאוירונים, ואין הגרמנים נעים עוד בנוחיות ובבטחון… הללו מחבלים בהם ומקצצים. כנראה שגם שם, בערבות רוסיה אין ההצלחה מאירה להם פנים כפי שחשבו. אודה על האמת, גם אני סבור הייתי כי רוסיה תכרע במהרה תחת לחץ מכונת המלחמה הארורה הזאת של בני־שחץ אלה! והנה עומדים אנחנו כבר בחורף השני, ועדיין אין סימן לכך… מי יודע? אפשר שיחזור הגלגל.


הזקן פתח את דלת האורווה לרווחה. אורו של יום דועך ועכור הסתנן פנימה. השלג, דומה הכחיל קמעה, כי העיניים שהסכינו עם החשכה ראוהו במטושטש. מעל לצמרות העצים נישאו סיעות עורבים בצריחות מחרישות אזנים. יאשינסקי הורה עליהם בידו.

“מעולם לא היו הללו שבעים כל כך כמו בימינו אלה, גם בסביבה מתגוללים פגרי אדם לרוב, והללו עטים עליהם ביום, ובלילות מכלים הזאבים את המלאכה. גם להם מצוי מזון זה בשפע והם חדלו לבקר בכפרים, כדרכם לפעמים בימות החורף. אין להם כל צורך בכך, אלא שהפעם הם טועמים גם מבשרם של הגרמנים”.

הקטנה עמדה בין המשוחחים כשהיא רוקעת ברגליה על פני השלג הכבוש בשביל ומרעידה קמעה מכפור. את אגרופיה הקטנים והקפוצים מחמת הקור תחבה לתוך כיסי מעילה המרופט, הגחילה את עיניה מתוך המטפחת העוטפת ראשה, סקרנית וקשובה, אך בלא להוציא הגה מפיה… רק עיניה נשאה לזקן שרחשה לו חיבה. ידוע ידעה, כי כל זמן שהוא דואג להן יש תקווה כי הכל יעבור בשלום. גם היא הבינה כי זהו ענין של מירוץ עם הזמן ואחוזת ציפיה היתה ותקווה כמבוגרת. אלא שחיוורת היתה וצנומה, מחוסר אויר מספיק וצח, מחוסר קרני שמש ומחוסר מזון היפה לגופו של ילד בתהליך הגידול. אמנם הזקן דאג להם כמיטב יכלתו והבנתו, ואילו האם רק היא ידעה מה חסר לה לקטנה בגילה בתקופת החורף. אך מתנחמת היתה כי בקרוב עם בוא האביב תמלא שוב את מחסורה בירקות, ואחר־כך בפירות, ובריאותה תשתבח, אם רק לא ישתבשו העניינים. כל דאגתה נתונה היתה לנפש יחידה זו שבזכותה מלבה היתה בנפשה את התקווה ואת הנחמה. ובבעלה היתה מהרהרת לעתים קרובות, ואף משוחחת עמו בשעות הבדידות, משל חי הוא ונמצא במחיצתה, אלא שסמוי הוא מן העין; איזו תקוה קלושה היתה מהבהבת בקרבה כי לא נספה. תחושת הלב הגידה לה זאת, וייתכן כי משלה היא את עצמה, מתחזקת ומעודדת את רוחה בשעות של יאוש ורפיון־רוח.

דינה נכנסה עם זקן הביתה לעזור לו בהשלטת הסדר. אחת לשבועיים היתה מרשה לעצמה להציץ פנימה לצורך גופה. גיגית עצומה של עץ היתה לו במטבח וזו שימשה לה אמבט. כאשר דינה הרתיחה דוד מים בשבילה, היה הזקן משוטט בחוץ ועומד על המשמר. ושעה שדינה היתה מציצה לתוך הבית היתה מסייעת לעתים בידו בהלכות סדר ונקיון, כיד אשה מנוסה. ואף כי הזקן היה מסרב לה בתחילה בכל תוקף, לפי שזהיר היה בכבודה, נעתר לה לבסוף, ודינה היתה גומלת לו על־ידי כך גמול־מה חלף הטיפול המסור, ולאחר־כך גם השפיעה עליו שיתן לה להביא למעלה, לעליית האורווה, גרביים ולבנים שהיו טעונים תיקון, והיא היתה עושה זאת ברצון, לפי שהמלאכה היתה מסיחה את דעתה מן הבטלה והיתה נוסכת עליה מרגוע.

הבית היה מלא שיירי סיגריות, מאכל ומשקה, ובחללו עמד ריח עשן סמיך ומעופש של טבק זול. שעה שדינה ניגשה לערוך סדר ונקיון כלשהו, שָפת הזקן סיר על האש, שכן נשתבש עליו יומו עקב ביקורם של הגרמנים, והוא החל טורח על הכנת פת ערבית.

לאחר שנסתיימה ארוחת־הערב עזרה הקטנה להדיח את הכלים, תחילה בתוך עביט, בו נערמו כולם יחד, ואחר כך בתוך דלי מלא מים זכים שהאם העמידה לידה לצורך זה. היא עסקה בכך בשקידה וברצון להראות כי גם היא יכולה להועיל. משסיימה את עבודתה ישבה בשקט בפינה על גבי ספסל העץ ואת עיניה תלתה כמדי פעם בפעם באיקונין המזהיב בפינה שמתחת לה מהבהרת אש התמיד. פניו של ישו, עטורי זקן צהבהב, עיניו החולמות ועטרת הקצים המקיפה את ראשו, משכו תמיד את תשומת לבה של הקטנה. בהיותה בתוך הבית, באוירה הנוצרית הזרה, היתה חשה בה בכל מהותה, למרות חיבתה העזה אל הזקן; היא היתה כובשת את סקרנותה ואינה שואלת דבר, הן מפני כבודו של הזקן, והן מפני שרגילה היתה בשתיקה מפני הזהירות. אבל תמיד, בשובה עם אמא למקום מירבצן בעליה, היתה מיד פותחת בשאלות על הצלוב, ותשובותיה של האם, שהיו לרוב זהירות וחמקניות, נטעו בלבה את ההרגשה, כי דמות דיוקנו של זה, ספק אדם ספק צל, יש בו משהו מן התקלה הגורמת צרות ליהודים… ואף משונה נראה לה הדבר כי יום אחד אמרה לה האם כי הוא בעצמו יהודי היה… מאז תמוה היה הענין הזה בלבה שבעתיים, שכן אם יהודי היה מה לו ולמשכנות הגויים, שכבוד אלהים ניתן לו, והוא מוזהב, מפואר, מקודש ומקוטר תמיד באש תמיד זו? כיון שכך, היתה הילדה מסתכלת בו מתוך סקרנות רבה שחשדנות בה, ובמשך השעה החטופה שהיתה מבלה בבית לא היתה גורעת עין ממנו, לפי שרבה היתה הפליאה וגדולה היתה החידה הכרוכה בכך, ומחליטה היתה, כי לכשתגדל ודאי תדע לפתור את התעלומה. אמא עדיין אינה מחשיבה אותה כדי לספר לה על כך בפרוטרוט, והיא עוד מעט ותהיה כבר בת שש!


אלא שהזרות שהיתה נודפת מיהודי זה שנשבה בין הנוצרים, היא שעמדה לה אחר־כך שלא להיסחף אחרי קסמי הכנסיה וקטורת פולחני הקתוליות בתוך כתלי המנזר שאליו נקלעה. מתוך עיקשות בלתי מוסברת ידעה לשמור על אותו קשר רופף וילדותי ולא לנתק אותו בהכרתה… יתר־על־כן: ידעה להעמיד פנים כי נוטה היא לקבל עליה את הדין ואת המרות של אמונה זרה שכפו עליה, לפי שזהו המחיר שהיא צריכה לשלם תמורת החיים הניתנים לה כופר בתורת חסד מידי הנוצרים, והמבטאים את הדבר שבע פעמים ביום למען תדע ותלמד להעריכו. אלא שהיא הערימה להעריך את מבוקשם כלי חוץ, קשובה ואדוקה, מקפידה על המצוות, ואילו בחוּבּה שמרה אמונים לאלה שנעקרה מהם באכזריות ובנסיבות גורל שטרם הוסברו לה כהלכה. החיץ בינה לבינם קם והיה. ותמיד נזכרה בדמות דיוקנו של ישו שראתה לראשונה בביתו של הזקן יאשינסקי. שאר תמונות הקדושים והקדושות למיניהם, עם הילות האור לראשיהם כחישוקים הללו, שיות וגדיים, כרובים פורשי כנפיים מתעופפים תוך אוירה של תום וקדושה ושמי מרום זוהרים, לא הוסיפו אחר־כך ולא גרעו. רק צינה ואחיזת־עיניים נשבו מהם, ולא אהבה. והיא שמרה את הדבר בלבה להפליא.


י

ארוחת־הערב ערבה להם במאד לאחר ההתרגשות בשל הביקור הבלתי צפוי, אשר כפה עליהם שעות של חרדה, ולאחר מכן גם תחושת רעב עזה, כי ארוחת־הצהרים שהיה הזקן מספק להן בשעה קבועה לא ניתנה להן, והגוף המצוי כל היום בקור שקשה להפיגו במחבוא המפולש שבאורווה, תבע את שלו כדי לשמור על חמימותו הפנימית. הזקן שמח לסעוד יחד עם אורחותיו, אם כי מפעם לפעם, קופא היה על עמדו, וּכְיַעֲרָן מובהק, שכל רחש, קול ובת־קול מוּכרים לו יפה, מאזין היה תוך הקשבה מתוחה, שמא חלילה מתנכל מישהו להפתיעם, לאחר שהקשיב הפעם, הפטיר כלוחש לעצמו: “עגלת חורף”. ומיד לאחר־כך קלט צלצולו של הפעמון העמום, שאף הוא הרגיעו, שכן נסיעה אזרחית היא, בה דוהר אחד מאצילי המקום, או שכן רחוק. ובהגישו את המעיל לדינה, וגם בעזרו באורח אבהי להלביש את הקטנה ולכפתר כפתור סרבני, היתה כבר קורת־רוח נסוכה על פניו, שקודם־לכן היו מועבים מתוך רוגז ועייפות. “טוב שהכל עבר בשלום”, ספק לחש לעצמו ספק רטן, ובתתו עין במגפיים שנעלה דינה, אמר מתוך דאגה לכל פרט ופרט:

“טוב שאת יוצאת במגפיים אלה, כי הנעליים שבהן הלכת שלשום בערב השאירו בשלג עקבות ברורים מאד של נעל אשה, שהעקב שלה הגבוה והצר, שאינו מצוי במקומותינו אלה, הטביע חותמת עירונית למדי, וזה אינו רצוי. הכפריות שבכאן אינן מטיילות בשלג בנעלים כאלה, והדבר עלול למשוך תשומת לבו של סקרן שיש בכוחו להזיק”.


“ועוד טעם ישנו לכך – הוסיפה דינה – הם חמים יותר!”

“נכון. אבל רואה אני שטעונים הם תיקון פה ושם, וצריך אני לדאוג לכך. בני השתמש בהם רק זמן קצר, ומאז לכתו לצבא, לא קיבלתי כל ידיעה ממנו. יש אומרים שהוא נפל בשבי, והגרמנים מחזיקים אותו כפועל חקלאי אי־שם בגרמניה, אך מי יודע? אין הוא כותב, ואפשר שאין נותנים לו, ובעולם זה נופלים אנשים כזבובים, ורבבות נעלמים וגם עקבותיהם לא יוודעו”.

כאשר יצאו החוצה, והאויר הצח והצונן טפח על פניהם, משובב נפש ברעננותו, כבר התנשא ועלה הירח המלא בכל הדרו מעל ליער המושלג, שבדיו ואמיריו מלבינים מעל, ואילו גזעיו החשופים מהווים אֶדר שחור המקיף את המרחב לכל מלוא העין. כיון שדינה ביקשה לטייל במקצת עם הילדה, לשאוף אויר צח בטרם יעלו למחבוא לתת תנומה לעפעפיהם, נטלה את הקטנה בידה והוליכה אותה לקירבת היער, שיהיו מהלכים בחשכתו ולא על פני הרקע הבהיר והכחול של שלגי השדות המוּצפים יפה בנוגה הירח. חוקי זהירות אלה כבר למדה דינה וסיגלה לעצמה יפה־יפה, ולא זילזלה בהם כל עיקר. גם עתה, בהיותן מתהלכות בשקט בחסות היער, לא נתנה לילדה לפתוח בשיחה שכה נשתוקקה לה, והיתה מהסה אותה:

“שקט, בתי. אענה על הכל כאשר נהיה למעלה”?

“אבל, אמא, אני מדברת בלחש…”

“לא כדאי. אוזניים ליער… ולפעמים – גם עיניים לו…”

“אמא’לה”, ליחשה הקטנה, “אמרת כי תספרי לי על זה שקדוש שלהם… שהיה פעם יהודי… למה חדל להיות יהודי?…”

“אה, בתי, אמרתי לך כי בפעם אחרת אספר לך”.

“תמיד את אומרת: בפעם אחרת…”

“נכון. צדקת. אבל אין ברצוני לדבר עכשיו”.

הקטנה שבולמוס השיחה תקף אותה לאחר שתיקה ממושכת למדי, לא נרתעה:

“אל אני כבר גדולה ואת יכולה לספר לי!”

דינה הצטחקה:

“גדולה ונבונה, בתי, שלא לפי גילך… הצרות והפגעים מחכימים, אבל זהו ענין לא כל כך פשוט, אפילו לגבי גדולים, ומכל־שכן בשבילך. אם ירצה השם אנו נצא בשלום מן הסבך הזה, ואת תגדלי, אז תביני הרבה דברים. ועתה הניחי לי ואל תוסיפו לדבר, פן יקשיבו לנו ונפול בפח”.

מסביב גדלה ועמקה הדממה.

אותו רחש־לחש של צמחים וחרקים המוסיף לליל קיץ את ניגון הלואי שלו, המנסר בתמידיות חיונית ובלתי פוסקת, מפנה בליל חורף את מקומו לדממה קפואה לחלוטין. השדות הלבינו בצחור אפלולי והכחילו תוך נצנוצים לנוגה הריח שעדיין הוא בעיצומה של חתירתו לגבהי השחקים, והילדה עוקבת תוך הסתכלות ערה בחצותו עבים, בהתכנסותו בחשרת אפלה דחוסה ובהגיחו, לאחר הפסקה קלה, שוב מעברו השני של העב, ממורק ומכסיף ביותר, חוזר ושט במרחבי הכחלת, צח ונאה, ודומה שקלסתר פנים מחייך נשקף מתוכו על פני ארץ רבה, וגם עליה ועל אמא שלה הפוסעת לצדה שקועה במחשבות, והשלג חורק תחת לרגליה. בסמוך ליער חלפה כנראה קודם־עגלת עגלת חורף, שכן הניחה אחריה שני חריצים עמוקים וכבושים יפה בתוך השלג התחוח, ודינה נתנה לקטנה ללכת בתוך אחד החריצים האלה בראש, והיא בעקבותיה. אך לפתע נעצרה. יריה פלחה את הדממה, ולאחריה, מתוך עבי היער וממעמקיו נענה מטח עז וחריף של מקלע. דינה תפשה את הקטנה בזרועה והאיצה בה תוך עצבנות:

“בואי מהר!”

בלא לשאול נחפזה הקטנה לרוץ בעקבותיה, מאחריהן נעצמו באחת היריות וקרעו את הדממה לגזרים; בת־אחת פצחו אש והתנבחו מכונות־יריה, מקלעים, יריות בודדות של רובאים, וגם נפץ עז של רמונים בקע והדהד ברעמי־זעף קצרים שהיער בתהודתו עוד הגדיל אותם, עד כי דומה היה שהללו נמצאים באמצע, בירכתיים ובכל אשר תפנה. אור כחול של רקיטות הבקיע בקשתות מאופק לאופק.

חלחלה אחזה את דינה, ועד שהצליחה להתרחק עם הילדה ולחור לעבר האורווה, כבר פסע הזקן לעברה, חרד ודואג:

“הפרטיזנים…”

ואילו דינה השיבה לו כששיניה נוקשות זו בזו:

“והגרמנים…”

הזקן הרגיע אותה:

“זה רחוק מכאן, אלא שהדומיה מקרבת את ההדים”.

“הרעה אינה יודעת מרחקים…”

הזקן הוסיף להרגיעה:

“זה בסביבת פאשקוב”.

ואילו דינה בשלה:

“שוב יערכו חיפושים…”

הזקן שתק.

“מה יהיה עלינו?.. הם ימצאונו!!”

“אל תתיאשי, בתי. אעשה הכל”.

“כבר עשית למעלה מיכלתך!”

“נו, נו…”

בינתיים הגיעו למחבוא. מרחוק עדיין פלחו היריות את מעטה השקט. הזקן טיפס ועלה עימן למחבוא, ערם וגיבב מחדש את חבילות השחת, לשוות להן צורה טבעית יותר, פרועה, אך מכסה יפה על המבוא למאורת הפליטות, ואחר־כך לחש לדינה:

“מחר אני פותח פירצה בקצה הקיר מנגד, ומניח מעין קורה או קרש חזק לידה. במקרה שתבחיני כי הללו באים לערוך חיפוש, אל תחכי, קחי מיד את הקטנה ורדי חרש למטה, לאורך הדרך בכיוון ליער. לצד ימין מוטלים ציבורי עצים כרותים. היכנסי לתוכם וחכי עד שאבוא לקרוא לך. מקווה אני כי לא תצטרכי לכך, אבל אם תיאלצי לעשות זאת, אל תהססי אף רגע, כי בנפשך הדבר”.

“כן, פאן יאשינסקי”.

“ומחר תעשי נסיון לרדת עם הילדה דרך הפירצה. צריכה את להיות מוכנה לכך. אין ברירה”.

“שלא יבואו הלילה…”

“לא יבואו! קרוב להם, ובודאי יש להם גם אבדות”.

שעה ארוכה שכבה דינה כשהיא לוחצת את הקטנה אל גופה, וגם כאשר זו כבר נרדמה בחיקה ונשימתה שליווה היתה, עדיין היתה דינה סעורה מבלהות היום והלילה, ומשך שעות לא יכלה להירדם. כל לחש, כל רחש מן החוץ, ואף דונקה בהעלותה גרה, כל נביחת כלב רחוקה, כל רשרוש או משב רוח על פני השלג, מעורר היה בה חרדה. עתה נתברר לה מתוך בהירות גמורה כי לא לנפשה היא פוחדת; כבר מזמן נסתלק ממנה הפחד לגופה, כאשר כל יקיריה נשמדו. לאחר שהיתה שקועה זמן־מה באדישות, שכמוה כיאוש, נתעוררה דינה לשאוף לחיים בזכותה של הקטנה, אשר מוראות הצפויים לה במקרה שייתפשו, סיוטים משוערים, אחד איום מחברו, רדפו אחריה לעשוק שלוותה והיו מחרידים אותה ביותר; הודות לילדה החלה, איפוא, ללבות בקרבה את הרצון לחיים כדי לשמור עליה ולהצילה, לפי שכל רחמיה שהיו אצורים בקרבה ולא היו נכמרים עליה גופא, שמורים היו לבתה הקטנה, לשריד משפחתי זה, שבתוקף חוק הקיום, מבקשת היתה להצילו מכליון. אלמלא קטנה זו, ודאי שלא היתה מוצאת כל טעם בחיים אלה, והיתה פוטרת גם את הזקן הפולני החביב מכל האימה זאת, והסכנה הכרוכה בשמירה עליהן.

מרחוק עדיין קרעו היריות את דומית הלילה; יריות שהעידו כי אם בעורף מעיזים פרטיזנים להצר את רגליהם של הגרמנים, ודאי מתעורר כבר הספק בנצחונם הסופי. גם דינה הרהרה בכך, אך התזכה גם היא לראות בסופם? והאם לא ירחק היום?


יא

דינה נרדמה שעה קלה לפני עלות השחר, כאשר שמעה את קריאת התרנגולים. הקטנה כבר ישבה ערה לידה, מצפה לרגע שתתעורר כדי להודיע לה דבר־מה; כיון שהיא נתעוררה קודם־לכן וראתה כי אמה שקועה שנתה, לא נתנה לבה להעירה. היא קמה בלאט, חמקה מבעד לערימת התבן המכסה על המבוא ויצאה מן המערה שבמשך הלילה היתה חמימות גופן ונשימתן ממלאות את חללה, וקרבה חרש־חרש לקיר, שמבעד לחרכיו היתה מציצה החוצה, לתהות על המצב, או לבדר את שעמומה.

לראשונה היכה אותה בסנוורים האור הבוהק השורר בחוץ, על לובן שלגיו וקרני השמש העולה, וממצמצת היתה בעיניה רגעים מיספר עד שתסכין. אחר החלה מבחינה יפה בנעשה בחוץ. עיניה שוטטו ותעו על הבית וסביבו, שהיו שקועים בדומיה הרגילה, אלא שלפתע הבחינה בדבר שעורר בה דאגה. כמבוגרת ומנוסה חזרה חרש לאם, ולפי שהיא היתה עדיין שקועה בשנתה, מחכה היתה באורך־רוח שפקע לבסוף; אמנם חסה על האם הישנה, ולכתחילה מהססת היתה אם להעיר אותה משנתה, אל כיון שהאם העייפה מליל הנדודים טרם נתעוררה, הניחה את כף ידה הקטנה על כתפה והחלה מנענעת אותה בזהירות ובעדנה, ותוך־כדי־כך מפטירה בלחש דק מן הדק:

“אמא, אמא’לה…”

האם המשיכה לישון, אלא שמבעד לשפתותיה הפעורות קמעה נתמלטה אנחה קלה. כנראה שגם בשנתה טרם נרגעה, ובעקבות הדאגה הרודפת אחריה, היו חלומות וסיוטים עוברים במוחה וטורדים אותה. משראתה הקטנה כי אין היא מתעוררת, שמטה כפה מכפתה ולאחר היסוס־מה העבירה אותה בלטיפה רכה על פניה ולחייה.

“אמא’לה…”

הפעם פקחה דינה את עיניה, מבוהלת קמעה.

“מה יש?”

“אמא’לה, בחוץ על הגדר… שלושה כדים…”

דינה ניתרה ממקומה בלא אומר ודברים. הקטנה לא הופתעה, לפי שהבינה וידעה מראש מה יהיה הרושם של הודעתה על האם. גם היא זחלה ויצאה חרש ונצמדה לחרכי הקיר.

על גבי הכלונסאות של הגדר נמצאו במהופך שלושת הכדים, האות המותנה על הזהירות ועל חשש של סכנה. לפי אור השמש שהציף ברכות את השלג, עמדה על השעה המוקדמת עדיין. אלא שאיש לא נראה, וגם הזקן טרם הופיע. כנראה שגם את פת הבוקר, שהיה מניח ליד הכניסה למחבוא, לא הביא הפעם. אין זאת כי מישהו מעכב בעדו. דינה נגעה בקטנה שעמדה לידה כחתולה שקטנה ולחשה לה:

צריך לחכות".

“שוב הגרמנים?”

“מי יודע? גרמנים או פולנים?”

לא עברה שעה מועטה, ועל גבי דלת האורווה נשמעו שלש נקישות. האם והילדה לחשו שתיהן בבת־אחת בשקט ומתוך הרגשה של הרווחה: הזקן…

דינה נתקרבה לשפת הגג וראתה כיצד הזקן מטפס ועולה בשלבי הסולם וידוי ריקות מארוחה; סימן שטרם מצא לו שהות להכינה ולהביאה, כמשפטו בוקר בוקר. היא קיבלה את פניו בשקט שבמתיחות, והזקן לחש לה מיד:

“אורח יש לי בבית. בני, אנטון, חזר הלילה…”

דינה מיהרה לברך אותו, והזקן המשיך בלחש:

“כל־זמן שלא דיברתי עימו, ולא סיפרתי לו עליכן, יש לנהוג זהירות. בימים אלא איני נותן אמון בשום איש, ואף לא בבני יוצא־חלצי… האדם גרוע הוא מחיה. הערות אחדות שהעיר ביחס למצב הפוליטי (ואילו לאמיתו של דבר העיר הבן ביחס להשמדת היהודים) לא מצאו חן בעיני, ועליכן להתנהג לפי־שעה בזהירות, עד שאשוחח עמו ואדע אם יכול אני לבטוח בו… עוד מעט וייצא לכפר ואז אביא לכן ארוחת־הבוקר. אתן ודאי כבר רעבות כראוי, מסכנות שלי”.

“אין־דבר, פאן יאשינסקי”, הרגיעה אותו דינה, “יכולות אנו לחכות. ואם יהיה צורך בכך נפנה גם את המקום; סוף־סוף איני רשאית לסבך אותך בצרה נוספת…”

“שוב את מדברת הבלים, בתי. עוד היום נראה איך יפול דבר”.

והוא חזר מיד הביתה.

הואיל וסיבת האזהרה לא היתה הפעם בשל הגרמנים, נשמה דינה לרווחה וחיבקה את הקטנה בעוז, אם כי לבה נקפה משום־מה. את אנטון הכירה עוד כאשר היה עלם צעיר, בן גילה כמעט, ובימות הקיץ, יחד עם בני בית זילבר היו מזדמנים עוד לפני נישואיה. הוא היה חוזר אז מלימודיו בבעיר הסמוכה. נער פולני צהבהב, שבעיניו ניצנץ משהו מכחול הפלדה, ובתווי פניו טבועה היתה ארשת של אטימות מעוררת מורת־רוח והגובלת לעתים עם רחישת בוז סמויה; אמנם מחפה היה על הליכותיו באדיבות, ובשיחות עם דינה היה מספר ברצון על לימודיו ועל הספרות הפולנית. היא היתה היחידה מבין הקייטנים שהיה מברך אותה בקול רם, ובמידה מסויימת שואף היה את צילה כעלם צעיר המבקש להשתעות בחברת אשה צעירה ונאה. יש והיה מסמיק בחברתה, ופעם, זוכרת היא, בגן הפירות היה הדבר, עלה על תפוחה לקטוף לה במיוחד פירות נאים ובשלים; משעמד לרדת מן העץ נאחז בענף, שלשל את גופו למטה ושמט לקרקע. משום־מה איד את שיווי־משקלו, ומתוך שלא אבה להתגחך בהשתטחות לעיניה, קפץ בזריזות פסיעותיים הצדה ונתקל בה; היא תמכה בו שלא יפול, ורגע או שנים שהה בזרועותיה כשפניו סמוכים לחזה שלה. היא צחקה צחוק תמים למראה מצב חסר־ישע זה שבו נאחז, שלא להשתטח ולא לקלקל את רושם האבירות שבו, ואילו הוא הסמיק עד כדי־כך שהסתיר את פניו ופרש הצידה נבוך ונכלם משהו. בודאי שלא ידעה ולא שיערה מה נוהה היה אז עלם צעיר זה אחרי דמותה הנאה, ושלעתים נדדה שנתו בשל כך. בינתיים נתבגר ובעיר לימודיו יצאו לו מוניטין של אנטישמי מובהק, ראש לבריונים, ותגרה שפרצה בין הנוער הפולני לבין הנוער היהודי בבתי־האולפנא הגבוהים, או במגרשי הכדורגל – אנטון יאשינסקי היה מעורב בה כפעיל ביותר. שמו יצא לשמצה, כריאקציונר קנאי המתכחש לערכים אנושיים. כאשר פרצה המלחמה נצטרף לגדודו, נפל בשבי, ומאז נעלמו עקבותיו עד שחזר לפתע. שיבה פתאומית זו הדאיגה את דינה, לפי שהמצב עלול להשתנות אך אם יתייחס לענין בהבנה מסויימת.

“אמא, לחשה הקטנה, הבן שלו אי שטוב הוא?”

“לא אדע, בתי. מעטים הם האנשים הטובים בימינו”?

“האם הזקן מפחד מפניו?”

“לא. אין הוא מפחד”.

“אז למה הוא מזהיר אותנו?”

“מפני שזמן רב לא ראה אותו”.

“אז הוא השתנה וגם הוא גרמני?”

“שתקי, בתי. נראה אחר־כך”.

הקטנה שקעה בדומיה. ניתן לה ענין לענות בו.

דינה חזרה וקרבה לחרכי הקיר. מתוך שיעמום ומתוך רצון עז לקיים מגע עם החוץ, היו מרבות לשהות ליד החרכים. הן התקינו להם מעין מושב עשוי קש ותבן, ריפדו אותו בשני שקים בלים, והיו מכוונות את ישיבתן כך, שאפשר יהיה להן להציץ על־נקלה מבעד לחרכים, בחזקת רואים ואינם נראים. במכיתות של חרס וזכוכית הרחיבו קימעה את הסדקים ומרקו אותם יפה־יפה בצד הפונה פנימה, ודינה יכלה לעיין גם בספר אם קירבה אותו לאור המסתנן מן החוץ. מרבות היו לשבת בקיץ, כאשר הימים היו ארוכים ונמשכו עד להלאות, ואלו גם בחורף, כאשר הכפור לא היה עז ביותר, מרבות היו לשבת, לשוחח חרש־חרש ולהשקיף החוצה. הצד הפונה ליער ולגן עניין אותן פחות מן הצד הפונה לחצר, לבית, ומעבר לגדר – לכפר.

אמנם הכפר לא היה מרוחק, אבל תמיד משך את העין, במיפזר בתיו, בכנסייתו שמגדל העץ שלה הצבוע ירוק מתנשא אל־על; בכל יום ראשון או חג, היו שני פעמוניו מוּנעים על ידי הפעמונר, שהיה עומד בתוך המגדל המעוטר מעין מעקה ומושך בחבלים פעמים מספר עד שהביאם לטלטול של הלוך־ושוב, וצלילים שלהם היו בוקעים; לראשונה הפעמון הגדול, באיטיות ובכבדות־מה, ואילו הקטן מיד לאחריו בתאוצה צלצלנית, ושניהם מבשרים לכל באי הכפר ושוכניו כי קרואים הם למרק את עוונותיהם, ולהתקדש לקראת דבר אלהים. אכן, שטפו להם החיים כמנהגם, את אשר לאלהים ניתן כאן לאלהים, שוועת הטבוחים והמעונים לא הפירה את קדושתו ואת צלצול פעמוניה של הכנסיה המטיפה לחסד ולרחמים.

כל דבר משך את תשומת לבה של דינה כאשר הציצה מתוך המחבוא, בקיץ כן בחורף, כשכל חי או תנועה היו מתבלטים יפה־יפה על פני רקע השלג והכפור. סיעת עורבים כי נישאה בצריחות מעל לצמרות הברושים, עולה ויורדת, עדה מסוכסכת המחרישה את האוזן, ואין ידוע בתוכה אם לחנות או לעוף, והרי הם חגים בערבוביה מעלה־מטה עד כדי סחרחורת מקניטה; והנה להקת אווזים שלפתע, עם תחושת הקירבה שבשקיעת השמש תוקפת אותה מעין רוח־עיוועים, וכולה מתרוממת מעל לקרקע ביעף כבד וכושל כדי עשרות פסיעות בלבד, וממלאות בשל מאמץ זה את חלל האויר הרך בקובלנה געגענית; מזחלת כפרית החולפת עמוסת עצי הסקה, או מזחלת טיול הדורה, שמחרוזת פעמוניה העמומים מכריזה על עצמה מעל לרתמה של ה“שלישיה”, כשהסוס האמצעי דוהר בראש, זקוף מתחת לסמלון, ולצדדיו, מזה ומזה, מסייעים לו שני חבריו וראשיהם מורכנים ימינה ושמאלה, ומבעד לנחירי אפם פורץ ההבל החם והצחרחר; ולפתע מטרטרים בלי הרף ומגלגלים בתוך כחלת הרקיעים את רעמיהם מטוסי המלחמה, העושים דרכם בלי הרף לעבר החזית.

הפעם היתה דינה אחוזה סקרנות לראות בבנו של הזקן. היא לא שמחה לקראת הידיעה על שובו. די היה לה בזקן החביב אשר בו בטחה, ומקווה היתה כי סדר־יומה שנקבע במחיצתו לא יופר, ושאלמלא ביקור הגרמנים בגלל פעולות הפרטיזנים, ודאי שאיזו ביטחה יחסית היתה מצויה במקום. עוד היא יושבת שקועה בהרהורים והנה נפתחה הדלת והוא יצא לחצר.

דינה עצרה בעד נשימתה והסתכלה בו יפה־יפה. כיון שמשתהה היה על עמדו, ושוקל משהו בדעתו לפני לכתו, כדין אדם ששכח משהו, ניתנה לה האפשרות לבחנו מקרוב, לפי שעמד ופניו מול האור הזוהר של השמש ומול הבוהַק של השלג המוצף זהרורים. לבוש היה מעיל חורף ארוך ואפור, שגדול היה ממידתו ונראה כתלוי עליו, מבליט רזונו; בכף ימינו החזיק בכובע־כבשים שחור, לא מאלה שהכפריים חובשים, אלא מהסוג האסטראכאני המשובח, מאלה שהאצילים והיהודים מן הסוחרים היו מיתנאים בהם בחורף; פניו כחושים היו עד כי הבחינה דינה בעצמות הלסתות הבולטות, ושערות ראשו כבר לא היו צהבהבות, אלא אפורורית דהויה זורקה בהן, ונראה היה כאדם שאיבד את עלומיו ושלא שבע נחת. זמן־מה עדיין עומד היה בלא להעלות על דעתו כלל וכלל כי שני זוגות עיניים נעוצות בו מן המארב. לבסוף פנה לעבר השער והחל מתרחק.

לא ארכו הרגעים ובחצר הופיע הזקן כשהוא נושא את מנת המזון.


יב

במשך ימים מיספר נהגה דינה זהירות יתירה, לפי שהזקן עדיין היה מעלים מבנו כי מסתיר יהודים הוא בחסותו. כנראה שמצפה היה לשעת־כושר, לגלות את אזנו, או שמהסס היה, עד שיום אחד נפלה ההכרעה, שכן קשה היה לזקן לספק להם את לחמם ומחסוריהם, שנאלץ להערים על בנו ולטפל בגנבה בהכנת הארוחות. בוקר אחד, כאשר דינה צמודה היתה לחרכי הקיר כדרכה ומביטה החוצה, ראתה את שניהם יוצאים מן הבית ופונים לעבר האורווה, ועל פני הבן מרחפת בת־צחוק קלה, ומבטיו שהוא מכוון לעבר העליה, מבטים מלאי סקרנות, גילו לה מיד כי אכן נודע לו לבסוף הדבר. אף הזקן שהיה מהלך לצידו, מחייך כמפוייס, וקורת־רוחו גלויה היתה, לפי שמעתה יחדל לדאוג, והבן גם יסייע לו בדבר. משנתקרבו לדלת האורווה, נקש עליה הזקן כדרכו שלוש פעמים, ודינה נענתה לו בשקט, אך בלי התפעמות שבלב:

“בבקשה, פאן יאשינסקי”.

הזקן הניח את דלת האורווה פתוחה למחצה, למען לא תשרור בה אפלה גמורה, והוא פנה לדינה בקול חגיגי:

“פאני, יכולה את לרדת. כל בסדר”.

דינה השיבה בקולה הצלול:

“ברצון. רואה אני כי הבן ילך בעקבות האב”.

אנטון, שעד כה שתק עדיין, הרים ראשו למעלה לצוד את דמותה של דינה, שאת קולה כבר שמע ואילו את קלסתרה טרם ראה, כי עד שהסכין לאפלולית שעמדה באורווה, ראה את פניה רק כבהרת חיוורה. הוא התחייך והשיב לה:

“בלי כל ספק, פאני”.

תוך־כדי־כך ירדה דינה למטה, עוטה בגדי כפריה, היוורת, והיא מטפלת עדיין בתסרקתה שנפרעה בתוך המחבוא. כבר מזמן לא ייחסה כל חשיבות למראֶהָ החיצוני, ובפני הזקן לא היה לה כל צורך להתהדר. די היה לה שבתנאי המחבוא יכלה להקפיד על נקיונה, ואילו ממראה פניה הנאים וגופה שצעיר היה, הסיחה את דעתה מזמן. הפעם, באורח טבעי, ולמען שמור על כבודה מבחינה חיצונות עם פגישה ראשונה, העמידה פנים כמטפלת בעצמה, בהסרת קש מעל כתפה, ביישור קפל שבשמלה, או בהתקנת התסרוקת. כאשר הושיט לה יאשינסקי הצעיר את כף ידו, לחצה אותה, ובחייכה הפטירה במבוכה קלה:

“הרי אנו ידידי משכבר הימים”.

“ודאי!”

עוד מאותה תקופה, שדומה והתרחקנו ממנה שנים כה רבות־רבות…"

“אכן, תקופה מסוערת”.

הזקן הוסיף: “וארורה!”

נשתררה שתיקה. ומחייכים היו לחפות על המבוכה. היה בכך מאמץ סמוי ומשותף לגשר את הפער שנוצר, בזמן, ביחס, נוכח התמורה מאז ועד היום, בזוועה המרחפת על פני הדברים, שאין מנוס ממנה.

הקטנה שנתעוררה בינתיים, ושמעה כי משוחים למטה, לא העזה להשמיע קול או לרדת, למרות סקרנותה. מאולפת היתה ומצייתת תוך הבנה ומשמעת למופת. מתוך נעימת השיחה למדה לדעת כי אין כל סכנה נשקפת, אך אין לה להופיע כל עוד לא נקראה. תוך־כדי־כך פרש מהם הזקן לעסקי יומו, ואילו יאשינסקי הצעיר שעמד על סף האורווה, הסתכל בדינה ברוב ענין, ומראה פניה, כן כל הופעתה לא הכזיבו אותו. הוא הציע לה בפשטות:

“למה לך לעמוד בפני, בואי וצאי החוצה”?

“כנראה שאין אתה ידוע כי אסור לנו להיראות לאור היום. חיים אנו חיי עטלפים, ורק עם ערב, בחסות החשכה אנו מתגנבים לשאוף אויר ולטייל כדי לחלץ קצת את העצמות, ולהזרים קצת את הדם באיברי הגוף”.

“אין־דבר!” עודד אותה אנטון, “אין לחשוב”.

“ובכל־זאת…”, הביעה דינה את היסוסיה, “סכנה בדבר”.

“על אחריותי, פאני!”

“אם תשורני עין זר, לא תועיל כל אחריות וכל רצון טוב. שוכח אתה באיזה עולם אנו חיים”.

“לא שכחתי. אלה שהסביבה ריקה מאדם, ויכולה את לצאת ולשאוף קצת אויר צח לאור היום. בתוך החצר איש לא יראך, ונוסף על כך לבושה את בגדי כפרית. אגב, ארשה לי לציין ולומר לך, כי מראך ככפרית נאה למדי…”

“אני מודה לך על המחמאה”.

השיבה לו באדיבות ואילו בלבה מה רחוקה היתה מנוסח זה של היתנאוּת ונימוסי־סרק במצבה ולאחר כל מה שעבר עליה, אלא שאדם זה, הבטוח בחייו והרואה את הדברים ראייה אחרת, ודאי שרשאי הוא להביע את דעתו ולדקדק בנימוסי גישתו, כדרכו והרגלו… ולפי שלא ביקשה לפגוע באדיבותו, הביטה לצדדים וחרגה קמעה מתוך אפלולית האורווה, כשהיא תומכת את גבה בקיר, מוכנה בכל רגע לחזור ולהיעלם פנימה. לגבי אדם זה לא היה החשש שלה מובן ומוחש די צרכו, ואפשר שגם לא התעמק בכך כל עיקר, הוא שמח לקראתה, לא פילל לפגוש בבית אביו – אמנם בתנאים אלה – אותה האשה הצעירה והנאה שלפני זמן לא רב הפעימה את הדם בעורקיו למראה פניה, הילוכה וכל עצם מהותה הזוהרת. גם עתה, כאשר בחן את פניה, וחשף מיד את כל החן העצוב והאצור בה עדיין, שהיא כה מתאמצת להצניעו בלבוש הכפרי הפשוט, עברו רטט פנימי של חדווה כמוסה, שהנה יוכל שוב להשתעות בחברתה.

קשה היתה השיחה על דינה, ומדי פעם בפעם העיפה מבטי חשש לצדדים. אך מתוך נימוס נאלצה להקשיב לדבריו. לא־לאט דבק בה קמעה בטחנו של בן הארץ שאין כל פחד בלבו, ולא עברו רגעים מועטים והיא מצאה את עצמה שטופה בשיחה ערה על נושאים שכבר מזמן לא דיברה עליהם, ואפשר גם לא הרהרה בהם. סוף־סוף עמד לפניה אדם צעיר שחזר זה עתה מן העולם הגדול, אמנם עולם מסוכסך ועקוב מדמים, מלא ביעותים וחרדות, עולם שכל מעשה זוועה כבר לא היה בו כדי להחריד שלוותם של אלה; אבל הוא מצא לו על מה לדבר גם מחוץ לעניינים אלה, ומספר היה בין השאר דברים על עברו הקרוב, כיצד היה בין הלוחמים נגד הפולש, כיצד התמוטטה המערכה כולה, כיצד נפל בשבי ועבד בחווה בגרמניה, וכיצד עלה בידו לחמוק משם באורח־פלא, ולאחר כמה וכמה הרפתקאות לחזור הביתה.


דינה הקשיבה יפה לשיחו. גם השיבה לו על כמה עניינים, כמובן מתוך העלמת דברים, שלא מצאה צורך נפשי להעלותם בפני אדם אשר ספק אם היה מבין, או משתף עצמו בטרגדיה של אשה עבריה שאיבדה את כל בני משפחתה ונרדפה כחיה בידי כלבי־ציד עד שהשיגה מפלט זה. גם לא לפי כבודה היה לשוחח על דברים שהחמלה כרוכה בהם.

עוד הם משוחחים, והזקן חזר ומנת הצידה היוֹמית בידו. משראה את דינה בחוץ הופתע וזקף בבנו עיניים זועפות:

“הה, כיצד?!..”

הבן לא נבוך.

“אין־דבר, אבא, קצת אויר צח לא יזיק לה, ואני שומר עליה”.

הזקן הניע ראשו תוך ספקנות רבה:

“עדיין אין אתה מכיר, כנראה, אתה רוצחים הללו!”

“מכיר, אבא, אבל בסביבה שלנו שקט, והבריות רחוקות”.

הזקן לא נרגע.

“לא, לא, בני… – עדיין יש לנהוג זהירות גמורה. פאני, דינה – שובי למחבוא! בערב תצאי, כדרכך עד כה, וגם אותך אני מזהיר שלא תזלזל בכך. אין זה מישחק וגם בחיינו הדבר… ועליך לדעת כי מהיום והלאה שותף אתה לאחריות כמוני, ועלול להיענש לא פחות ממני… הווה איפוא זהיר, אנטון, ואל תנהג קלות־ראש!”

“פאן יאשינסקי”, הרגיעה דינה את הזקן, “אני כבר חוזרת!”

“לדעתי”, אמר הצעיר תוך בטחון, "דומני שאתם מפריזים קצת בהקפדה יתירה שלכם על הזהירות; לדעתי אין צורך לסחוב את האוכל אליכם לכאן. עתה, כשאנו נמצאים שניים, יכול אחד לעמוד על המשמר בחוץ שעה שאתם תסעדו בבית פנימה. סוף־סוף נמצאים אנו מבודדים ומרוחקים מישוב, וגם אנשי הכפר כמעט שאינם מזדמנים לכאן.

הזקן התנגד בכל תוקף:

“עדיין מוקדם… שום דבר טרם השתנה לטובה! אני בעצמי אהיה מאושר כאשר אוכל כבר לאכסן את הפאני ללא כל חשש בצל קורתיף, אף אחשוב לי את הדבר לכבוד רב”.

מאותו יום ואילך החל יאשינסקי הצעיר לשתף עצמו בדאגה לגורל הפליטות, והיה מסייע בידי הזקן בטיפול. אלא שעה שהזקן היה עושה זאת בלב שלם ובנפש חפצה, ופרט לעסקי הטיפול שהיה כרוכים בכך, לא היה נופל כל עיקר לטורח על דינה, והיה מתלווה אליה רק לעתים בערב, בשעת הטיול, הרי הראה הצעיר שקידה יתירה, והיה נלווה אליה לצורך ושלא לצורך: מבקש היה להוציאה לעתים קרובות החוצה, להיות במחיצתה, וכאשר מסרבת היתה, הן מטעמי זהירות והן משום שלא ביקשה להשתעות בחברתו זמן רב מדי, שלא לעודדו לקרבה מסויימת, לא היה זה פורש, ומוצא לו כל מיני תחבולות ועילות מדומות, כדי להופיע ולשהות בחברתה, ואף לא היה נרתע מלעלות לעליה, והיה יושב על קצה התקרה שבסמוך לסולם ומשתדל להיות חביב ונעים ככל האפשר.

אלא שחביבות זו ואדיבותו הנפרזת היו לדינה לזרא. היא הכירה את הפולנים, את טיבם ואת שיחם, וידוע ידעה יפה כי יודעים הם להסתיר להפליא, תחת מעטה של אדיבות משופרת, גם מחשבות ומעשים שעומדים בניגוד גמור לתכונה זו; היא חשה כי אדם צעיר זה, שבינתיים עברו עליו פגעים ומאורעות, אין תוכו כברו, ושאם כי מוכיח הוא בהתנהגותו כלפיה יחס הוגן וחביב, הרי משערת האי כי ודאי דבקה בו מזוהמת פריצי החיות ומעשיהם, לאור השקפתו האנטישמית, ולפי שגם הזקן לא מצא לנכון לגלות לו מיד דבר הימצאן אצלו. חושש היה, וכנראה, לא לשוא. ולפיכך לא רחשה לו אמון גמור מלכתחילה, אלא שלא ביקשה להיראות כפוית־טובה בעיניו, והיתה מעמידה פנים כי לרצון לה טירחתו ודאגתו. לאמיתו של דבר שמחה היתה כשהיה פורש ממנה ומניח אותה לבדה. ושעה שהיה מפציר בה לצאת קמעה אל החצר, היתה עושה זאת בלי רצון, ולשעה קלה בלבד. לפי שענין זה היה כפוי עליה. ולעתים קרובות לא יכלה לשאת את מבטיו הכחולים, המבליחים מתוך קלסתר פניו, שתום עלומים כבר נמחה מעליהם מזמן, ובארשת שלהם אף נסתמן קורטוב מן הניוון שיש בו כדי להרתיע. לפעמים היתה צדה את מבטיו העכורים, כשהם משוטטים על חלקת צווארה וחזה, ולבה היה נוקפה לפתע מתוך חרדה קלה וסתומה.


יג

יום אחד משנשאלה על ידי יאשינסקי למה אין היא רוצה לשוחח עמו ברצון, וכי יש לו הרושם כי משתמטת היא מחברתו, חייכה חיוך מאוּנס, וביקשה להסתיר את הדבר תחת מעטה של אדיבות. היא השיבה לו כי ברצון היא מוכנה להשתעות בחברתו, אלא קשה לה מחמת זהירות, וגם מפני שיש לה הרושם כי שוכח הוא שאין היא עתה בחזקת אורחת בקייטנה, כי משהו קרה בינתיים…

“כן, מבין אני”, הסכים לה, “אלא שאנשים חיים צריכים להמשיך ולראות את הדברים בצורה אחרת, כי הרי אין בכך מועיל”.

היא שתקה. כי מה תגיד לפולני זה? מה תספר לו על אבדן נפשות יקרות, ועל כל הזוועות שגם הוא בודאי יודע עליהן לא מעט, אלא שלא איכפת לו, וכל השיחה הנאה הזאת אינה באה אלא לחפות על תשוקה סמוייה שלו לבלות בחברת אשה!.. דבר זה ברור היה לה ומעורר בה שאט.

“למה את שותקת, פאני?”

דינה נאנחה חרש, למרות רצונה.

"ישנם דברים שאין הלב משיחם לפה, ואילו אם השפתיים מטמאות קדושתם, ומפקירות אותם לאוזני אדם, ויהא זה הנאצל ביותר, חטא הוא שאין כפרה לו. לנו אירע משהו, פאן יאשינסקי, המערער את כל יסודות המוסר, ההגיון, השכל הפשוט, הרגש והיחס שבין אדם לחברו… אבל מוטב שלא לשוחח על כך. אסור לי וחטא הוא הדבר.

יאשינסקי ביקש להפיג את מרירות הדברים.

"אבל בכל־זאת הרי לא הכל אבד… ומעשהו של אבי יוכיח!..

“כן, איני מזלזלת בכך כל עיקר, ויודעת אני יפה להעריך, אך כשאני מעלה על דעתי מה מיצער הוא האחוז הזה בארץ בה נולדו וחיו יהודים קרוב לאלף שנה, הרי שיאוש שאין לתארו תוקף אותי…”

יאשינסקי שתק. עומד היה כדרכו בחוץ ליד פתח האורווה, על פני השלג הצח, מוצף אור שמש, מהדר בלבושו, מגולח למשעי, ומציץ לתוך חללה האפלולי במקצת של האורווה, מקשיב לדברי דינה שנאמרו יותר לשם נימוס מאשר מתוך כוונה לשתפו בהרהוריה הנוגים, ואדיר חפצה הוא לסיים את השיחה ולפרוש למעלה לילדה, המנמנמת כנראה.

אגב, משום־כך לא תמהה כאשר הקטנה אמרה לה יום אחד בפשטות: “אמא, אני לא אוהבת את הדוד הזה. הוא לא מוצא חן בעיני…” הרגשתה זו של הקטנה, עלתה בד בבד עם הרגשתה היא. לא קשה היה לנחש מה מסתתר מאחורי כרכוריו וחיזוריו האדיבים של אדם זה. מיום שהופיע וחדר לתוך שיגרת יומה במחבוא, ובמישטר הקובע את חייה כאן, חשה כי משהו לא נעים ומאוים חבוי בו, וככל שביקש למצוא חן בעיניה ולהתחבב עליה, כן עורר בה מורת־רוח בדבריו ובהליכותיו המלאכותיות. אלא שידוע ידעה כי חייבת היא לנהוג בו אדיבות ולהסתיר ממנו ככל האפשר את מחשבותיה ביחס אליו; לפיכך סובלת היתה את חברתו, אף מחייכת לעתים תוך היתממות, כמקבשת לנטוע בו את ההרגשה כי מוצאת ענין היא בשיחתו, וכי מעריכה היא את טרחתו. כל אותה תכונה של זיוף חבוי מאחורי שיחה נאה ובת־צחוק עשויה שהיתה מונה בפולנים; כל אותה תכונה שהיתה לה לזרא ונפשה בחלה בה, דבקה בה הפעם כטכסיס, והדבר היה מעיק על מצפונה ומעכיר את רוחה.

הוא לא נִלאה מלהפציר בה לצאת עמו לטיול בערב. והיא היתה לוקחת עמה לרוב את הילדה, ונוהג זה גרם לו מורת־רוח, לפי שראה בו תחבולה נגדו. הוא ביקש להסביר לה, כי לא טוב הדבר שהילדה נלווית אליהם תמיד בשעת הטיול, כי במקרה של סכנה (בכך היסווה את נימוקו האמיתי) מוטב שיהיו הם הבוגרים לבדם ויקל עליהם להתחמק ולמצוא סתר. דינה הסבירה לו כי מבכרת היא להעמיד גם את הילדה בסכנה, כי בלעדיה אין טעם לחייה, לפי שהיא בעצמה אין לה כבר כל תביעות, ואין החיים צופנים ברציפותם אושר בשבילה לאחר כל מה שעבר עליה; אבל כל עוד הילדה חיה, חייבת היא לשמור עליה ולהתקיים בזכותה. ונוסף על כך חשוב לה מאד להחזיק את הקטנה באויר הצח, כי דואגת היא לבריאותה. והיה אנטון נאלץ לקבל עליו את הדין, אלא שלעתים היה כופה עליה את הטיול בשעה מאוחרת יותר, לאחר שהילדה כבר היתה נמה את שנתה, מחפש היה וממציא הרבה תואנות לכך, ואף כי מבקשת היתה לפטור עצמה מנוכחותו, לא יכלה לסרב לו בעקשנות מתמדת. אלא שלא היתה מרחיקה לטייל עמו, והיתה שוקדת לקיים חיץ סמוי אך מוחלט, וכאשר ביקש לתמוך בה בלכתם, או לשלב את זרועו בזרועה, כבעל נימוסים, כאשר עמדו לעבור מכשול או לחצות תעלה, היתה משתמטת מעזרתו באדיבות אך בתוקף; לפי שידעה יפה, כי הליכות אלו אינן אלא עילה לנסות דבר אליה, והיא חששה מפני הרגע הזה, וביקשה להרחיקו מן הנסיון. הוא הוא נפרד ממנה כדרך פולנים, בנשיקה קלה על גב ידה, אך יש שהיה משהה את שפתיו החרוכות משתוקה שהיה יתירה, וערב אחד כאשר חזרו לבדם ניסה לפתע לחבק אותה. היא חמקה הזריזות מזרועותיו, ובקולה נשמעה נזיפה קלה ועצורה:

“פאן יאשינסקי! אנא…”

הוא לא נרתע ולא הירפה ממנה.

“הן יודעת את כי מוצאת את חן בעיני… מאז ומתמיד…”

רעד קל נשמע בקולו, וזרועותיו השתרגו שוב בחזקה סביב גופה, ומפני שהתנגדה לו, הפך מאבקו סוער וגס ביותר. הוא לחץ אותה בכוח אל חזהו ונשימתו ריפרפה על פניה, שכן מבקש היה לחתום את שפתיו על פיה. אלא שהיא סרבה לו בכל תוקף, לאט ובשקט, בלא להוציא הגה מפיה, ולפתע לאחר מאמץ נמרץ השתחררה ממנו ולחשה חסרת־נשימה:

“לא פיללתי, פאן יאשינסקי…”

“הן תביני…”

אל תשכח כי אשה נשואה הנני, ובכלל אין לבי פנוי לעגבים!"

נימת הזעם גברה בקולה והוא עמד נכלם ונזוף; הדבר חרה לו, והכשלון שהיה כרוך בכל המעשה הזה עורר בו לפתע גם חרון. דומה שעוד מעט יתפרץ ויטיח בפניה של יהודיה זו חרפות כראוי לה, אף יסביר לה כי עתה, במצבה, שטות היא לסרב לו. אבל לאחר שהות קצרה של שתיקה גבר בו שיקול־הדעת, ולמרות זעמו החניק את אכזבתו בחובו, והסתיר שוב את כוונתו תחת מעטה של התרפסות.

“עליך לסלוח לי, פאני… לא ידעתי את נפשי, והיחסי אליך העבירני על דעתי… אנא, סלחי לי הפעם…”

אם כי הצטדקותו לא השפיעה על דינה, והיתה לה הרגשה כי אין זו חרטה כנה, אלא אמתלה בלבד לעבור לסדר היום ולנסות לתקן אחר־כך מה שלא עלה בידו הפעם, נאחזה דינה בהתנצלות, כמסייעת בידו.

“מבינה אני וסולחת… פאן יאשינסקי, הבה ונשכח את המקרה הזה ונהיה שוב ידידים כמו שהיינו עד היום. לא כך?”

“בהחלט, פאני יקרה”.

“ובכן, ליל מנוחה!”

"ליל מנוחה!

הוא פרש ונעלם בחשכה כשזעם חסר־ישע מציף שוב את לבו, והוא רוגז על עצמו ועל היהודיה כאחת. כסבור היה שלא תפצה פה, ולא תעז להתנגד לו, והנה כיצד נהגה בו בחוצפה וביהירות. הוא לא יוותר לה. הוא יאלפה לקח!.. היא עוד תפול לידו כצפור בפח! וכי מה רשות יש לה במצבה העלוב, ובימים אלה, להתנגד? פסיא קריב!.. (דם כלבים!).

ואילו דינה שחזרה ועלתה ברגליים כושלות למחבוא נבוכה היתה וחרדה ביותר. את אשר פחדה בלבה כל הזמן, הנה זה בא, ומי יודע אם יעמוד בדיבורו ולא ינסה אליה דבר שנית. היא ראתה בכל המקרה מיפנה לרעה העלול להסתיים בצורה שאין להעלותה על הדעת, לפי שהיא תסרב לו, והוא יחפש דרך לשכך את קצפו ועלבונו, ומתוך רגשי נקמה מסוגל הוא להסגירה לידי הרוצחים.

משך כל הלילה נדדה שנתה. היא שקלה יפה בדעתה מה עליה לעשות, ולא יכלה להגיע לכלל החלטה שיש בה כדי להרגיעה. לא ידעה אם לסרב להיפגש עמו לגמרי, או להעמיד פנים כאילו הסיחה אף היא את דעתה מכל הענין, ולאפשר לו על ידי כך להתנהג בהגינות. אך לבה כבד היה, והמנוחה היחסית, ממנה נהנתה עד בואו – גזה; ונוסף על הסכנה התמידות המרחפת עליה, צריכה היא להיאבק על כבודה עם חוליגאן וגס־רוח.

היא לא הרגישה כיצד עלתה לפתע פקעת הצער בגרונה, והדמעות של עלבון וחוסר־ישע זרמו מעיניה בלי חשׂך. היא הטילה את עצמה על יצועה העלוב, והתייפחות תקפה אותה, מרוסנת, מתוך חשש לתת לה מוצא רם, וכובשת אנקותיה בחובה.


יד

למחרת לא הופיע אנטון במשך כל היום ושם עצמו עסוק וטרוד בעניינים אחרים. ודאי שהיתה זו העמדת פנים, ואילו דינה שמחה על כך. היא ראתה אותו גם בלכתו לכפר, וחשד נתגנב אל לבה: “עלול הוא להסגירני”… וכאשר חזר, והיא הציצה החוצה בערב וראתה אותו לאור העששית מעיין בספר, נגוז חששה כי אמרה בלבה שלא יעז לעשות כן, לפי שעלול הוא להמיט אסון על אביו הזקן, וספק רב גם אם יציל את נפשו, כי ייחקר על שתיקתו עד כה.

אותו ערב שמחה שיכולה היא לצאת עם הקטנה בלא להיטרד על ידו, ובלא לחוש לידה את הגבר האורב לכל תנועה ותנועה שלה, המשוחח עמה לכאורה מתוך הבנה וענין על הספרות הפולנית, על המוסיקה שלה, ועל שירתה שהוא יודע גם לקרוא מתוכה פרקים יפים בעל־פה, והמתבל את שיחו בהשקפת־עולם ליברלית, כביכול, ונקיה משאת גזעים, ואילו תוכו ודאי שאינו כברו… תמיד בלכתה לידו היתה לה הרגשה מציקה שצריכה היא למאמץ רוחני להיענות לשיחתו, להשתתף בה, ולא להראות לו סימני שעמום. לפיכך שמחה מאד כאשר יכלה לחמוק חרש עם הקטנה ולטייל באין מפריע לאורך הדרך המובילה ליער. ניכר שגם הקטנה שמחה על כך, לפי שבשעה שאנטון היה מתלווה אליהן, חשה כי למעמסה היא עליו, וכי ברצון היה מסלק אותה הצידה אילו יכול, וגם מקפח היה את חלקה בשיחה עם האם, כי דינה היתה משתיקה אותה, שלא להפריע לפאן הנכבד, שלא להתערב בשיחת הגדולים, והיא היתה נאלצת להיות עדה אילמת לנושאים שלא הבינה בהם, ואשר שללו ממנה את העונג שבטיול.

אלא שהרווחה לא ארכה הרבה.

ביום השלישי הופיע שוב, אדיב ושוקד על נימוסים נאים, מבקש שוב להיות נעים־הליכות וחביב, כאילו מאומה לא אירע, ולאחר שביקש סליחה הריהו חוזר לידידותו הקודמת. גם דינה קיבלה אותו בבת־צחוק ובסבר־פנים, משל שמחה היא לשובו, אך בחובו ידעה כי עליה להיזהר מפניו, וכי שקט חיצוני זה מחפה על כשלון, על סערת־נפש ועל תשוקה ללא פורקן.

לפני כן, כשיצאו לבדן, מצאה לה הקטנה אפשרות לגבות חובה.

“אמא, טוב שפאן אנטון אינו הולך אתנו…”

“למה, בתי? וכי הוא מפריע לך?”

“כן, אמא. אני שונאת אותו!”

“אבל הוא שומר עלינו”.

“לא, אמא. הזקן שומר לעינו…”

“גם אנטון. והוא עוזר לנו גם כן”.

הקטנה עמדה על דעתה בתוקף ונעימת רוגז חילחלה בה.

“אבל אני שונאת אותו!..”

“אבל מדוע, בתי? אסור לומר כך”.

הקטנה הרהרה רגע ולבסוף אמרה חרש:

“וגם הוא שונא אותי… אני לא יודעת למה…”

דינה התעכבה. גחנה משום־מה לקטנה לבחון את קלסתר פניה בחשכה, היטיבה את המטפחת העוטפת את ראשה, לשמור על אוזניה מפני הכפור הצובט, ותוך־כדי־כך הטיפה לה חרש מוסר:

“ילדה קטנה ופתיה את, בתי, ושטויות את מדברת”.

אך בלבה שמרה את הדבר, אף נחרדה בהקשיבה לשיחה הפשוט והקולע של הקטנה, אשר גם בחושה הריחה את הסכנה ואת החששות שבמחיצת אדם זה. אותה אהבה פשוטה וכנה שרחשה הילדה בלבה אל הזקן, מתוך טבעיות ואמון גמור, ושלא מנעה ממנו גם את חיבוקיה ונשיקותיה (בעיני הזקן היו מתנצצות דמעות שעה שהיתה לופתת את צוארו בזרועותיה הקטנות ומרעיפה עליו את חום חיבתה); אותה תחושה שלא הוליכה אותה שולל, הזהירה אותה מפני יאשינסקי הצעיר שראתה בו מלכתחילה זר ושוטם. האם, שעמדה על כך, השתאתה למראה תגובה זו ואף הצדיקה אותה בלבה, ורק בדברים חסרי־משמעות ביקשה לרכך קצת את יחסה החמור של קטנה אליו, ולא הועילה.

הן שמחו, איפוא, לצאת יחד כשכף ידה של הקטנה נתונה בכף ידה של האם, עד שהגיעו למערה היער, שבשפתו מוטל היה גזע עץ אורן שנגדם פעם בידי איכר שנתפש בקלקלתו ונשאר במקום; על גזע זה היו יושבות תמיד לנוח ולשוחח בשקט, שעה קלה בלבד, לפי שהיו חשות ביותר בקור העז לאחר ישיבה ללא תנועה. אבל הרגל זה נשתמר בידיהן מימות הקיץ.

תוך מנוחה קצרה זו מביטות היו לעבר הכפר ואורותיו המתנצנצים, לעשן המיתמר מארובות בתיו, מקשיבות לנביחות הכלבים הרחוקות והקרובות, מהן צרודות וזועפות ביותר, ומהן חדות ועזות, ולעתים היו שומעות גם בהשמיע הקילון שעל הבר את חריקותיו, כאשר מישהו מאנשי הכפר היה יורד לשאוב מים, חריקה ממושכת וצורמנית עם הורדת הדלי, וקצרה יותר עם העלאתו; ומאד חביב עליהן היה הולם הקורנסים שהיה בוקע ועולה מתוך המפחה שבכפר, ומבעד לפתח הפתוח היו מתבוננות לשלהבת האש שהמפוח מגדילה, ואחר־כך – (שתיהן היו מצפות לרגע זה תוך הסתכלות מרוכזת) – בהמטיר הנפח ועוזרו, מזה ומזה, כשפניהם סמוקות מאש, בקורנסיהם הכבדים על גבי הברזל המלובן, והניצוצות ניתזים ומושכים את העין ביפעתם, כזיקוקין־די־נור ביום חג. אך יש והן היו מקשיבות גם לקולות אחרים, שריח הסכנה עולה מהם, ואז היתה כל השלווה גזה בבת־אחת, וכחיות נחרדות מריבצן היו שתיהן ממהרות, ובלא אומר ודברים חשות ככל האפשר לחזור ולמצוא מחסה.

ההליכה בלילות החורף היתה קצרה יותר, מפאת הכפור העז ששרר בחוץ, ולעתים גם מפני שהשלג היורד היה ממושך וכבד, והדרכים היו משתבשות וההליכה בהן היתה כרוכה בקושי. אז היו שתיהן חולמות על הקיץ, מצפות לחמימותו ולנעימותו, להיפטר מן הבגדים המכבידים, וקושרות את בואו של הקיץ הנכסף גם בתמורה כללית שתחול בעולם, כי איזו תקווה כמוסה בלב היתה לוחשת ומבטיחה כי הנה יבוא הסוף לתלאות, כי בקרוב ינחילו תבוסה לרוצח ולצבאו, ואפשר יהיה לחזור ולצאת לאור העולם. לאיזה עולם? – זהו ענין טורד בפני עצמו, שלתוכו אין דינה מתאווה לחדור כרגע, לפי שקודם־כל עורגת הנפש לצאת מן המחבוא, ולקוות (מי יודע?…) שמא יתרחש איזה נס, ושרידים מן היקרים ואהובים אולי יופיעו. שכן אם הן מצאו להן מקלט, הרי ייתכן כי עוד מישהו אולי זכה לכך… תקווה קלושה היתה זו, אבל גם בה נאחזה דינה והיתה מטפחת אותה בדמיונה, ומשתעשעת בה בהזיותיה.

ואכן, משהו מרמזו של נס מעין זה אירע לה באחד הימים. בצהרי יום אחד חזר הזקן מן הכפר. מבעד לחרכים ראתה כי ממהר הוא בלכתו, וחרדה סתומה התגנבה מיד אל לבה, שמא חלילה נפל דבר בלתי נעים, או שמא הוא נחפז להזהירה על סכנה קרובה. היא נצמדה, איפוא, לחרכי הקיר והתבוננה בו יפה מתוך רטט של ציפיה דרוכה. אך בהתקרבו נרגעה מיד, לפי שראתה כי כל הזמן נושא הוא את מבטי עיניו לעליית הגג, ושפניו מחייכות. היא נשמה לרווחה. אם מחייך הוא, משמע שאין שמץ של סכנה בדבר, ובודאי צופנת הליכתו משהו מעודד. מיד הגיד לה לבה כי איש בשורה הוא הפעם. אך מה יכלה להיות הבשורה, שהאויב ניגף? לא, לא לשם כך יחיש את הליכתו, ועל תבוסת האויב סח לה אחר־כך, בערב, מאשר שמע או קרא בעלון־סתר שהיה מופץ גם בכפר.

סוף־סוף נקש על דלת האורווה את נקישותיו הידועות, ואילו דינה כבר הקדימה ושמטה למטה, והמתינה לו על גבי הסף, תמוהה וסקרנית מאד לדעת פשר הדבר.

“מה קרה פאן יאשינסקי?”

הלה עמד וחייך תוך התנשמות כבדה מהליכה מהירה. ידע כי איש בשורה הוא הפעם. הוא תחב את ידו לכיס מעילו והוציא גלויה, גלויה ממש, שבול היה דבוק אליה, וחותמת דואר טבועה בה, והיא עדיין אינה תופשת ואינה מעלה על דעתה טיבה של גלויה זו. והזקן מושיט אותה לעומתה ומכריז:

“גלויה מאת בעלך… הוא חי!..”

פניה של דינה חוורו.

“האומנם?..”

לבה, דומה, עמד רגע מלדפוק בה. הדם אזל מפניה שהלבינו, ומשנהו חזר והציפם בסומקו. ברכיה פקו מהתרגשות, ומחפשת היתה מקום־אחיזה שלא לצנוח ארצה. היא נשענה בגבה אל קיר האורווה, ונרעשת החזיקה ידה בגלויה בטרם התחילה לקרוא בה, אלא שאת כתב־ידו בפולנית, נאה ומסולסל, הכירה מיד, וכך את חתימתו בשמו הפרטי בלבד, בלא להוסיף את שם המשפחה. הגלויה הכילה רק שורות מספר; תוך זהירות רבה ומחושבת נכתבו לא אליה, כי אם אל פאן יאשינסקי; היו אלו שורות של אדיבות תמימה, מעשה מכר הפוקד את ידידו, ומבקשו אגב־אורחא למסור דרישת־שלום לבבית לפאני הצעירה ולילדתה. הרמז היה מפורש למדי, והזקן אשר עמד על הכוונה רץ לבשר לא את הבשורה המרנינה.

בעיניה של דינה עמד זוהר של דמעות.

“זהו…”

הזקן הוסיף מתוך קורת־רוח:

“משמע, חי אי־שם…”

“הה, אלי!” קראה דינה מנהמת־לב והתרגשות, “איך עלה בידו לשלוח גלויה זו… פלא, כי בודאי כלוא הוא באיזה מחנה, כי לוא חפשי היה, הרי שחש היה בעצמו לכאן… נחמ’צ’וּ! קטנתי־פעוטתי, דרישת־שלום לך מאבא! הוא חי… הוא חי… הה, פאן יאשינסקי! הרי מלאך אלהים אתה בעיני היום!..”

“נו, נו…”, גימגם הזקן הנרגש אף הוא, “עוד יהיה טוב!”

אותו רגע קפצה וירדה גם הקטנה. הזקן פרש מהן, להסתיר מבוכת שמחתו הכנה, ולהשאירן בששונן יחדיו, שלא להפריע להן בנוכחותו. הוא שם פעמיו לביתו ונהרה של אושר היתה נסוכה על קלסתרו. כאשר נכנס וסיפר על כך לבנו, נתן בו הלה עיניים זועפות שתמיהה ניבטת מהן על שמחתו של הזקן. בתחילה לא הגיב ולא הוציא הגה מפיו, משל כל הדבר אינו נוגע לו כלל, ורק כאשר הוסיף הזקן לספר בענין זה, שהיה כפלא גם בעיניו, לא הבליג הבן והטיח לו בפניו:

“דבר זה עוד יעלה לך ביוקר!”

“וכי מה?!” התריס הזקן, “מה רע אתה מוצא בכך?”

“בימינו, יהודי אחד פחות, יהודי אחד יותר, אין זה מעלה ואין זה מוריד, ואילו אתה עלול לשלם על כך בחייך! כבר ראיתי טובים ממך אשר נתחייבו לרשות! עוד גלוּיוֹנת מעין זו, מישהו ירחרח, מישהו ישאלך על הפאני הצעירה ועל ילדתה, וכך יתחיל הענין…”

הזקן שדברי בנו לא נראו לו, ונעימת הארס שפעפעה בהם עוררה בו מורת־רוח, הסתכל בו רגעים מספר בשקט, כבוחן אותו יפה־יפה, כמבקש למצוא בו ניצוץ אנושי, בתווי פניו הזעומים, ובשיטנה הגלויה הנסוכה עליהם. לבסוף אמר לו תוך הטעמה רבה:

“הכל בידי שמים! וזו הפעם היחידה בחיי שחש אני כי מקיים אני את הקשר האמיתי שבין בורא העולם לבין אחד מיצוּריו. אתה חזרת מעולם מושחת, ואין בך צלם אלהים… לבך ריק, מחשבותיך משובשות, ותחת לטהר את עצמך, לאחר שגם אתה טעמת משהו מרוע לבו של האדם, אינך אלא שוקע בשנאה שסופה חטא ומדחפות. אנטון! מוטב שתטהר את עצמך ואל תרַפה את ידי, כי בערוב יומי נכון אני להתחייב גם בראשי ולא אבגוד במצפוני!”


טו

הידיעה על בעלה החי אי־שם במחנה, למרות הסכנה המרחפת על ראשו, הפיחה בלבה של דינה תקוה חדשה, והיא אָצלה מרוחה גם על הקטנה אשר לא פסקה מלדבר עימה על כך. שתיהן היו רוקמות את ריקמת התקווה בשלל צבעים, שהנה לא ירחק היום והם ייפגשו. ואז הכניסה הקטנה לפתע שאלה שעם כל פשטותה ותמימותה היה בה כדי לבלבל קמעה.

“ואז מה נעשה כאשר נהיה כולנו יחד?”

“אז טוב יהיה ונוכל – – –”

כאן נקטעה תשובתה של דינה ונסתתמה.

שאלתה של הקטנה הביאה אותה לפתע לידי התפכחות אכזרית ומייאשת. אכן, מה טעם יהיה אז ומה תכלית לחיים חדשים על גבי תלי האפר, החורבן והרצח, במקום שכל פינה זועקת על הדם השפוך, ואין מקום פנוי על אדמה זו מהזכרת הנעדרים והנרצחים; כיצד אפשר יהיה לחזור ולחיות לאחר כל מה שקרה; כיצד אפשר לומר לקטנה כי נחזור ונחיה – נחיה כאן שוב בשקט ובשלווה (בבית קטן מוקף גינת עצי נוי ופרחים… רבונו־של־עולם!… כיצד אפשר יהיה לנשום כאן?…) ולפתע, כדי להניח את דעתה של הקטנה, חזרה והמשיכה בסיומו של המשפט שנקטע קודם־לכן:

“אז טוב יהיה ונוכל לעלות יחד לארץ־ישראל!…”

אכן, זה היה המוצא. הברקה שניצנצה במוחה כבדרך־אגב הפכה בהכרתה מיד לממשות של פתרון מוחלט. ותמיהה היתה דינה שלא שוחחה על כך קודם־לכן, שלא חשבה על כך. והרי זה פשוט וטבעי. על אדמה חדשה, תחת שמים חדשים, שתהא הילדה פטורה לגמרי מירושת הגלות ומארתה, השואה והזוועות.

מאותו יום החלה לטפח בלבה של הילדה את החלום על הארץ שבה לא יהיה מקום לכל הפחדים והבלהות, והיא עמלה לחבר בדמיונה שיחות על הארץ, שרה לה בלחש משירי ציון, רקמה מקרעי אגדות ומפירורי זכרונות משהו מפואר, מושך לב ומרתק, מעורר געגועים לעולם חדש. ולפי שהקטנה היתה מקיפה אותה בהמון שאלות, וכבר ראתה את עצמה מהלכת באותו עולם מופלא, היתה דינה מייגעת את מוחה ליישב סתירות שלה ולענות על שאלות שלא שיערה, ותוך־כדי־כך נסחפה אך היא ברשת הכיסופים, ולא היה כל ספק בלבה כי זוהי הדרך היחידה שבה ילכו, אם יזכו לכך, ואם המזל יאיר להם פנים, והם יצאו בשלום מגיא התופת. ענין זה כבש מאד את לבה של הילדה. בתוך שממון חייה וצמצום התנועה, ללא חברת ילדים למישחק ולריעות, הכרח היה לה להיאחז בעולם הדמיון, וארץ רחוק זו שקיץ תמידי שורר בה, שהיהודים מתהלכים בה בני־חורין, ארץ של תפוחי־זהב, כחול רקיעים וחיים ללא פחד, ארץ זו נחרתה בלבה של הילדה כממשות קרובה וקוסמת עד למאד. נוסף על כך השכילה דינה לספר לה פרקים על שופטים, מלכים ונביאים שהתהלכו בארץ האבות, ואף כי הדברים ניתנו לילדה למקוטעים, עז היה הרושם, ובדמיונה קשרה איתם קשר של קיימא. בדיממת המחבוא שגבו הדברים והמראות.

אלמלא טרחנותו הבלתי פוסקת של יאשינסקי הצעיר, שלא חדל ממאמציו למצוא חן בעיניה ולהתחבב עליה, כי אז היתה דינה מוצאת שלווה יחסית במצבה, והיתה מצפה באורך־רוח לתמורה. אך טרחנותו של יאשינסקי עברה עד מהרה לחיזור עקשני, לעתים חסר־בושה ומחוצף, ולא הניח הזדמנות אחת שלא להביע את רגשותיו ואת חיבתו, שלדבריו אין בו כוח לכלוא אותה בחובו.

הוא נפל עליה למשא ולטורח. היא ביקשה ככל האפשר להתחמק ממנו, ולעתים קרובות לא יצאה לטיולה השגור כדי להיפטר ממנו. ואם יצאה עם הקטנה לשאוף אויר, היתה שוהה בתחומי החצר, שלא לתת לו תואנה ללוותן. לעתים היתה מפצירה בזקן שיצא איתן לטיול, לפי שבחברתו פטורה היתה מגישתו המציקה של בנו. הוא עמד על טכסיסיה והיה מקלל חרש, רוגז ושופך את זעמו על אלהים ועל אדם, והתנהגותו חסרת הריסון היתה קשה מנשוא. לעתים היה רב עם הזקן בגלל דברים של מה־בכך, ויום אחד אף לא הבליג ואמר לדינה כי לא מחכמה היא עושה בהתנכרה אליו… היה בכך איום גלוי, ואילו היא השיבה לו בחריפות:

“לשוא אתה עמל, פאן יאשינסקי… ואיומך לא ישפיעו עלי… לכל היותר אפשר להשמיד את גופי אך לא לשבור את רוחי! סבורה הייתי כי אמצא בך סעד, כמו באביך האציל, וטעיתי”.

יאשינסקי, שקודם־לכן היה מכסה על תשוקתו בנועם־שיחה ובתפארת מליצות נאות של אדם ליברלי ושוחר קידמה, אדם המבין פרק בספרות ובשירה, התערטל לפתע מכל אלה בחוסר כל בושה, והטיח בפניה בגסות ספוגה ציניות:

“אלמלא הזקן הייתי שובר מזמן את עקשנותך היהודית!..”

אמירה חסרת־בושה זו הלמה את דינה כמכת אַלה בראש; משפט זה שנאמר מתוך חישוף יצריו המגונים ביותר, ושהכילו אִיוּם וָרֶשַע גם יחד, בלא לחפות לחלוטין גם על הטינה, והנימה האנטישמית המובהקת שבקעה מתוכו, העמידו אותה על התועבה שבגישתו והרעישו את נפשה, לא מפחד, כי אם מתוך שאט־נפש וזעם. הפעם לא הסתירה גם היא דעתה שהיתה עוטפת בדיבורים רכים ומעודנים, שלא לפגוע בו; הפעם נתנה בו עיניים מישירות, עזות מבט, ומשך שהות קלה, לפני שנתנה ביטוי לסערת רוחה, רחשו רק בוז:

“אכן, כך, פאן יאשינסקי האציל ונדיב־הלב. זהו, איפוא, פרצופך האמיתי, פרצוף של אנטישמי וגס־רוח!.. כיון שעל ידי כך אתה מפקיע אותנו מחסותך, הרי רשאי אתה ללכת ולהלשין עלינו. אבל לפני־כן, מוטב שתסתלק מכאן מיד, שלא אראה את פרצופך!..”

הלה נדהם ופניו חוורו.

לא תיאר לעצמו תשובה גאה מעין זו, שעה שהיא חרדה מקול עלה נידף. סבור היה שלא תעז, ותפטור אותו בתשובה חמקנית, ואילו זו נזעקה להגן על כבודה כבאותם הימים הטובים… ולפי שתגובה זו הפתיעה אותו, ודבריה סטרו על פניו, השיב לה, מעשה מוג־לב, שנסוג, דברים שהצטדקות נדפה מהם:

“אה, אל תפריזי בבקשה: התכוונתי לעקשנות היהודית כתכונה שבגזע, ולא מתוך איזה שהוא טעם אחר. ואשר להלשנה – אל־נא תשיאי לי עצות, נמצאת את בחסותו של אבי, וזה עסקו, וכל האחריות נופלת עליו. ואם יקרה משהו – לא אני הוא הגורם. דעי לך זאת ובזה גמרנו!”

אותה שעה פרץ הזקן מביתו, לבוש כתונת בד בלבד, חזהו חשוף, שערותיו הלבנות מתנפנפות ברוח, והוא מכלה סעודתו תוך כדי הליכה. מבעד לחלון ראה את השניים משוחחים ליד דלת האורווה, ומראה פניהם הזועפות בשעת הויכוח לא נראה לו. הוא ניגש וקלסתרו מביע דאגה רבה.

“מה קרה?”

דינה היא שהשיבה לו הראשונה.

“שום־דבר, פאן יאשינסקי, היה לנו ויכוח בענייני שירה פולנית!”

“ואני סבור הייתי כי רבים אתם!”

“אה, לא!”, הבטיחתו דינה בבת־צחוק, “מה יש לנו לריב?”

יאשינסקי הצעיר פנה ונכנס הביתה. דינה השיגה בתשובתה את מטרתה, הוכיחה לו לאנטון, כי אין היא מוכנה לגלות לאביו את דבר המריבה. בזה מנעה, לפי־שעה קרע נוסף, ולא נתנה לו עילה להגיב בהתפרצות חסרת־טעם, או לעבור למעשה פזיז שאין לתקנו. הזקן עוד שהה קמעה על עמדו.

“בטוח הייתי כי מתקוטטים הנכם…”

דינה שתקה הפעם והרכינה את ראשה. מדוכאה היתה, אך כדי להניח את דעתו של הזקן, שהיה כדרכו חביב והגון, שדאגתו לה גבלה לעתים עם מסירות של אב לבתו, הוסיפה כמדברת לעצמה:

“כמובן, חילוקי דעות, והוא אדם צעיר ועצבני, כנראה…”

הזקן נאחז בדבריה.

“עצבני עד למאד… כל דבר קטן מרגיזו והוא ממש יוצא מכליו! מיום שחזר איני מכירו. המלחמה הפכה בני־אדם וסברתם נתעכרה עליהם. יש והוא אומר דברים שאין דעתי סובלתם כל־עיקר, אבל מפני שעצבני הוא, הריני שותק. טוב היה לוּא היה משקיע את עצמו בעבודה. דבר זה היה מרגיע אותו, אבל – באלהים! איני ידוע מהו רוצה ומה הוא חשוב על עתידו. לוּא לפחות היה נספח לפרטיזנים, לאלה המקצצים בגרמנים. הוא רק מדבר על כך. משהו נפגם בו, כנראה, וצער רב אני מצטער על כך…”

כאשר חזרה ועלתה דינה למחבוא שבעלייה שמעה קולות ודברי מתנצחים העולים ובוקעים מבית יאשינסקי. היא חשה ונצמדה אל חרכי הקיר והציצה לעבר הבית. אף כי החלונות סגורים היו, הנה היתה הדלת פתוחה במקצת (הזקן, שהיה רגוז ומתוך סערת־נפש לא ידע כיצד להגיב, פותח היה וסוגר את הדלת חליפות, כמבקש לברוח מחמת בנו המביש) ומבעד לה התגנבו אל אוזני דינה קולו הרם והנרגן של הבן, וקולו הלחשני כמעט של האב הזקן, שנעימת אדם המתחנן על נפשו, על כבודו, נשמעה יפה־יפה: “חטא! חטא הוא שמוע דברים אלו!..” אחר־כך הוגפה שוב הדלת והשניים המשיכו לריב ביניהם.

לא היה כל ספק לדינה כי הריב פרץ בעטייה, ולבה התחמץ בקרבה מצער ומעלבון. ברור היה לה כי הבן העלים מהזקן את הסיבה האמיתית לרוגזו, והואיל ומחפש היה תואנה, ודאי בדה עלילת דברים להתגולל עליה ולאיים על הזקן, כדרכו, בסיום הכרוך באסון.

גם הקטנה הרגישה בכך, כגור חיה רגיש ומרחרח, הציצה אף היא החוצה לעמוד על פשר הדבר. שקטה ונבונה תעו מבטיה על פני הבית, והיא מנסה לנחש על פי דרכה טיבה של מתיחות זו. תוך־כדי־כך שכך קול המדנים, והסכסוך נסתיים כנראה, אלא שרוגזו לא פג וחילחל בלבות שניהם. דינה שהקשיבה מתוך מתיחות ונשימה עצורה, מדוכדכת היתה, וצר היה לה על הזקן. הריב ביניהם סימל בעיניה את התנצחות היצר הטוב עם היצר הרע, מלחמת האור והחושך. עוד היא מביטה החוצה, לבית השקוע בדממה שלאחר סערה, לשלג שהחל יורד ושופע נוצתי מתוך שמים עכורים והקטנה החלה מושכת אותה בקצה שמלתה.

“אמא, מה קרה שם?”

“לא אדע, בתי”.

“את יודעת אבל לא רוצה לספר לי”.

“מוטב כך”.

“אבל אמא’לה, לי את יכולה לספר”.

“שתקי!”

הקטנה נלפתה אליה וחיבקה אותה חרדה בזרועותיה.

“אמא’לה… שוב את בוכה?…”


טז

בינתיים החל החורף מתקרב לקצו.

הפרטיזנים – שרישומם ניכר היה קודם־לכן, עקרו ועברו לביצות פולסיה. הללו פעלו לפי תכנית ובתוקף הוראות שקיבלו מגבוה. משום־כך חדלו הגרמנית להטריד את הסביבה, ומבחינה זו פחתה הסכנה, אם כי משמרות שלהם עדיין היו מסיירות בכפרים וביערות.

החיים במחבוא נמשכו כרגיל, פרט למחלה קצרה שפקדה את הילדה, שנאלצה לשכב בחום גבוה, בלא עזרת רופא ורפואות, החלימה ויצאה בשלום, אם כי שעות חרדה קשות עברו על דינה. יחסו של הזקן טוב היה וידידותי, כמשפטו כל הימים, וגם יאשינסקי הצעיר החל לגלות שוב את יחסו האדיב, המלאכותי (“הה, אלי! כיצד הוא יכול?..”), ומשים עצמו כשוכח דבר הריב, מתעלם מכשלונו ומחרפתו, ומעמיד פנים כי כל זה נחלת העבר הוא… דינה הוסיפה לבזותו בלבה, אבל בהתנהגותה ובפניה לא ניכרו אותות של נטירת איבה. הזקן שמח על כך, אך זה היה שלום מלאכותי. דינה לא נתנה כל אמון בו. לדעתה רקוב היה, מושחת, וכל־כולו תועבה מהלכת על שתיים. לא היה לה כל ספק בכך.


בינתיים החלה הפשרת השלגים. אי־אפשר היה לצאת החוצה לטייל. האדמה נעשתה טובענית, ושלוליות מים נתהוו על כל מדרך כף רגל. האדמה נחשפה פה ושם, שחורה ודשנה בין קרעי השלג הנמס והולך. גגות הקש של בתי הכפר, עבשים ואפורים, הציצו לפתע בכל דלותם. רוחות אביב החלו נושבות, עדיין קרירות במקצת וספוגות טחב ורטיבות, אך אוצרות כבר בכנפיהן, בשעות הצהריים, מירמז חמימותו של אביב ההולך וקרב.

עדיין נמשכה המלחמה בכל תקפה והספק בנצחונם של הגרמנים כבר התעורר, אבל פעולות ההשמדה אף הן נמשכו. מושג מלא ומקיף לא היה לדינה, ולעתים סבורה היתה כי מה שאירע באוחוטנה, אפשר ולא אירע בערים אחרות, אך הסכנה קיימת היתה, והזקן בשיחותיו היה מכסה טפח ומגלה טפחיים, ומפיו למדה לדעת כי לא חל כל שינוי לטובה. מצפה היתה לאות נוסף מבעלה, שבושש הפעם לבוא, והדבר הדריך את מנוחתה. קודם־לכן שקועה היתה באדישות שחוסר תקוה בה לגבי הבעל שעקבותיו אבדו, ואם גם לחשה בה תקוה עמומה שמא חי היא, הרי לא היה קץ לשמחתה כאשר קיבלה ממנו את הגלויה, ולפיכך גם נעצבה מאד אל לבה כאשר לא נתחדש הנס.

אך מה שלא פעל המצב הכללי להשבחת רוחה הנכאה, חולל האביב בפלאיו, בעדנת חמימותו, בירק ובפריחה עתירת הצבעים, ובבושם הלילך התכול אשר רחף על פני היקום; ביער אשר חידש את חייו ברנן ובנבט החבוי בעציו ובצמחייתו, בשדות ובאפרים הירוקים וגם בזוג החסידות שחזר לקנן בעץ הסמוך ונֶקֶש מקוריו הכריז על כך, בהתמיהו ביותר את לב הילדה אשר עקבה אחריהם בתשומת לבו וברוב ענין.

הכל היה עטור לבלוב ופריחה, הכל עמד בסימן הצמיחה, ובשבילים שנתגלו מחדש ונתייבשו כדי הליכה מאוששת, טוב היה לטייל שוב בערבי האביב החמימים, הנושמים, וטוב היה להשיר את בגדי החורף הכבדים והגסים, ולחוש שוב בגמישות הגוף רק מבעד למעטה קל ודק של שמלת קיץ. דינה חשה את עצמה קלה וצעירה יותר, ולפי ששרויה היתה גם באפס מעשה ובמנוחה יחסית, אף הבריאה ופניה הנאים לבשו ארשת עזה, אם כי נוגה במקצת ושליווה למראית־עין. היא בעצמה חשה, למרות־הכל, כי נאה היא ושוקקת חיים, ולעתים, בהרהרה בגורל כל יקיריה שנספו, קנוטה היתה בעיניה בשל הרגשתה הטובה…

בערב, לפני צאתה לטייל, היתה בודקת תחילה יפה־יפה אם יאשינסקי הצעיר נמצא בקירבת־מקום. מעדיפה היתה לצאת תמיד בחברת הזקן, אם רק היה פנוי לכך, ולא – היתה מתחמקת בשקט, להימנע ככל האפשר מחברת הבן. הלה עמד על כך, ועם דמדומים כבר אורב היה לה בחצר.

ערב אחד, כאשר טיילה עם ילדתה, והיא מהלכת לצדה בשקט, בכיוון לגזע העץ שעליו היו יושבות ומשוחחות חרש־חרש, הרגישה לפתע בחמוק כעין צל מתוך חשכת היער. היא קפאה במקומה מפחד ולחצה אליה את הילדה, תוהה בלב מתפעם, ומוכנה לחזור ולנוס במרוצה. אלא שהלה מצא לנכון להרגיעה מיד וקרא אליה:

“אל פחד, פאני… זה אני, יאשינסקי”.

הוא קרב וניגש.

“גם אני יצאתי לטיול קצר”.

לפי שלא מצאה מה לענות לו ברגע של מבוכה, אמרה:

“לצערי יכולה אני לטייל רק בערב”.

“כן, מבין אני. אך אין כל פחד בסביבה השקטה הזאת”.

ובכל־זאת… הנה מאד נבהלתי כשראיתיך יוצא מן היער".

“האם יש בהופעתי כדי להפחידך?”

לא השיבה.

הם חזרו יחד הביתה. דיברו על דברים של־מה־בכך. הקטנה, כדרכה במקרים אלה, החזיקה בחזקה ביד אמה ולא הוציאה הגה מפיה. את אשר בלבה ודאי תגיד לה אחר־כך, בתוך המחבוא. יאשינסקי, שמחזיק היה מעין שרביט־רוכבים בידו, שכרת באולרו מעץ הערבה, הולך היה ופוסע בבטחון, כשהוא מצליף מפעם לפעם בשרביט לאורך מגפו הבוהק מרוב צחצוח, וחוזר ומצליף. צליפה זו הרגיזה את דינה, שכן בניגוד לכל חוקי הזהירות שלה, הרי זה הולך ומדבר בקול רם ומרעיש בהצלפתו, תוך הסחת־דעת ממצבה המיוחד. היא לא העירה לו על כך, ורק מחישה היתה את הילוכה.

לאחר שעה קלה פרשה ממנו ועלתה עם הקטנה למעלה. משך שבוע ימים נמנעה מלטייל בכיוון ליער ושוהה היתה שוב בחוץ, בתחומי החצר, או מאחורי הגדר, כדי לשאוף אויר. וכל אותו שבוע זכרה יפה כיצד הרעיד הרטט את גווה מפחד למראהו, כאשר חרג מתוך שחור היער כאורב לה, ושואל לתומו אם יש בו, בהופעתו, כדי להפחידה.

לפני שחזר הבן משביו, היתה דינה סרה לעתים קרובות לביתו של הזקן, להשכין בו סדר ולסייע בידו, במידה שיכלה, במשק הבית. עצם השהייה בצל קורתו של בית, ולוּא גם לשעה קלה וחטופה יחד עם הילדה, היה בה כדי להכניס תמורה בשיגרת היום המשעממת, ורצוי היה להקנות לילדה מושג על משהו תקין ומסודר בחיים, ולוּ גם באמצעות מערכת הרהיטים, כלים וחפצים המהווים אוירת בית ונשימתו; שכן השהייה התמידית במחבוא האפלולי, בתוך ערימת השחת, שמעט־מעט החלה להידמות למאורת חיה בריחה ובצביונה, היה בה כדי להגביר את תחושת השממון. הקטנה היתה יושבת בפינה ומסתכלת ברוב ענין ובסקרנות בכל הסובב אותה, וכמהה היתה למראה הזה, הזר לה ומושך את לבה כאחד. אמנם שהות קצרה היו משתהים בבית, אך תמיד היתה כרוכה בכך התרגשות קלה, שיחת לחש ועיסוק במשהו הכרחי.

אחת לשבועיים היה הזקן טורח במיוחד על הכנת אמבט בשבילן. הוא היה שופת את הדוד על האש בערב, ולאחר שדינה היתה מכסה עת חלון המטבח הקטן במגבת רחבה, היה הזקן יוצא החוצה לעמוד על המשמר. ענין זה של רחיצת הגוף בתנאים אלה, ריח של טכס חשאי היה נודף ממנו, ודינה הקפידה על כך מאד, בעיקר בקימות החורף, ואילו עתה, משחזר אנטון וכל נוכחותו היתה מכבידה עליה וכובלת את תנועותיה, הפחיתה ביקוריה בביתו של הזקן, וענין הרחיצה גם הוא היה נדחה לפעמים וגורם לה קשיים. הזקן הבין לסיבת הדבר ולא היה מְזַמֵן אותה לכך אלא כשידע כי הבן יוצא לכפר או למקום אחר.

מה מעשיו בכפר לא ידעה. מתוך רמזים שרמז לה הזקן, הסיקה כי נתן ידו למחתרת הפולנית. הזקן היה גאה על כך, שלמרות דעותיו וגישתו השלילית, הנה בכל־זאת מצא לנכון להימנות עם אלה המתנגדים לפולשים. ולא ידע הזקן כי תאים אלא של מחתרת זו, היוו גם מקום ריכוז לחשוכים ביותר מתוך הנוער הפולני, אלא אשר לא נמנעו אחר־כך מלרצוח בצורה שפלה ביותר שרידים מן היהודים שנפלו לידיהם… אך במידה שהעניינים החלו להעסיקו, כן מצא הזקן מרגוע לנפשו, והחיכוכים ביניהם פחתו. הואיל וביתו של יאשינסקי מרוחק היה מן הכפר ומבודד, היו חבריו מתכנסים בו לעתים ועורכים ישיבות־סתר. ענין זה הטיל על דינה זהירות מישנה, שכן אף כי הללו הם שונאיו ומתנגדיו של השלטון הגרמני, עדיין אין הם בחזקת אנשים שאהבת ישראל בלבם… דינה ידעה כי כשם שאין לסמוך על אנטון יאשינסקי, כן ודאי אין לסמוך גם על חבריו, ויפה הזהירות. גם הוא בעצמו הזהיר אותה על כך. היא שמחה בלבה שמצא לו ענין לענות בו ויניח לה. אבל היא טעתה. עדיין שואף היה צלה כמקודם, למרות כשלונותיו. שוב חיזר אחריה מתוך אותה אדיבות עקשנית שהיתה לה לזרא.

ערב אחד יצא לכפר. הזקן הודיע על כך לדינה ואמר לה כי מכין הוא בשבילה את האמבט. שעת־כושר שאין להחמיצה. דינה רחצה קודם את הקטנה, עטפה אותה יפה שלא תאחז בה הצינה, והעלתה אותה למעלה. לאחרונה היתה נוהגת כך, כי במקרה של חשש יקל עליה להסתלק. הקטנה שרגילה היתה וממושמעת, לא פחדה להישאר בעליה גם לבדה, עד בוא האם, משחזרה דינה להתקין את האמבט לעצמה, כבר היה הזקן מטייל בחוץ ומעשן מקטרתו. לא עברה שעה קלה, בעוד הוא משתהה ליד השער שקוע בהרהוריו, והנה הבחין בדמותו של אנטון אשר הקדים הפעם לחזור. האב נחפז לקראתו.

“מה קרה?”

“יש לנו כאן ישיבה דחופה הערב”.

“מתי?”

“בעוד חצי שעה”.

טוב שבאת להודיעני על כך, הפאני רוחצת עתה. חכה קצת בחוץ ואני אלך להודיע לה כי תחזור מיד למקומה".

הציץ אנטון לעבר המטבח וראה כי אור מנצנץ מבעד לאחד החכרים, לפי שהמגבת לא כיסתה את החלון כולו. כדרכו פקדה אותו מחשבה לא טהורה, ובעוד הזקן מתקרב לעבר הדלת ומתעלם מעיניו, קפץ ומתוך חמדה של תשוקה לא להחמיץ את הרגע, הצמיד את עיניו לקצה הזגוגית שלא היתה מכוסה במגבת, לצוד את דמותה של הרוחצת. אותה שעה עמדה דינה כשהיא מוסיפה מים חמים לגיגית. המראה של האשה הנכספת, במיטב שנותיה ובחן גופה הנשיי בעירום, היכה את אנטון בתדהמת החושים עד שחש כיצד ברכיו פקות. תוך־כדי־כך שמעה דינה כי הזקן מעבר לדלת מבקשה להזדרז ולצאת, והיא מיהרה להתעטף בשמלתה. אנטון נרתע מן החלון, ובטרם צאת אליו הזקן, כבר מתהלך היה בחוץ, שליו למראה, אך מסוער עד כדי נטילת הנשימה.

“טוב שהודעת לי בעוד מועד. כבר היא עולה למקומה”.

“המסכנה. הפסיקה את האמבט שלה”.

“וכי יש לה ברירה? בתנאים אלה…”

“ובכל־זאת בת־מזל היא שחוסה בצלנו!”

“כן. מזל לתת לאדם מחסה מפני מבקשי נפשו…”

משיצאה דינה ניגש אליה הזקן כמצטדק.

דינה הצטחקה.

“אין דבר. עוד מעט ואוכל כבר ללכת להתרחץ בפלג. הלילות הם כבר די חמים. אך טוב שהספקתי לרחוץ את הקטנה”.

יאשינסקי הצעיר שעמד מן הצד הוסיף אף הוא חלקו:

“נקווה כי בקרוב ישתנו הזמנים”.

דינה ברכה אותם בליל־מנוחה ועלתה למחבוא. הקטנה כבר ישנה שנתה השליווה. האם העבירה את כף ידה על מצחה לראות אם אין היא מזיעה לאחר רחיצה, לפי שהיתה עטופה יתר על הדרוש. בינתיים החלו מתכנסים חבריו של אנטון והחצר מלאה להגם וצחוקם. סבורה היתה דינה כי הישיבה תארך, כרגיל, אלא שהפעם לא ארכה השעה ביותר, והיא שמעה שהם כבר פורשים. הציצה מבעד לחרכים וראתה אותם מתלוצצים ופורשים אחד־אחד או בחבורה. אנטון עמד על הסף, כשהוא נפרד מהם בקול וצוחק גם יחד עימם לשמע הלצה גסה. לבסוף חזרה הדממה וכבשה את החצר, ומשנפטרו הללו, דומה שגם איזה טוהר נסוך היה שוב על פני המקום. דינה שמתסכלת היתה מאפס־מעשה החוצה, ראתה כי אין הוא חוזר הביתה. עומד היה בחוץ ומביט לעבר העליה בה היא נמצאת עתה; משהמשיך להביט לעברה החל לבה נוקפה, משל נתפשה בגנבה; עוד היא מביטה והנה זז לאיטו ממקומו, והחל פוסע לעבר האורווה. תמהה היתה לדעת אם הולך הוא לתומו או מתכוון למשהו. עוד היא מהרהרת בכך, והוא קרב לדלת והתדפק עליה חרש שלוש פעמים, כנהוג. כל נקישה הטילה בה צמרמורת של פחד: (“מה הוא רוצה?.. לא אשיב לו… ישנה אני…”) עברו רגעים מיספר של ציפיה דרוכה וממושכת, והנקישות חזרו ונשמעו, שלוש פעמים, בזו אחר זו. שוב החרידוה נקישות אלה שכוונתן חשודה היתה ואינן כרוכות בבטחונה כרגע, לפי ששקט גמרו שורר מסביב (“לא אשיב לו… ישנה אני… איני שומעת…”) אלא שזה נתעקש כנראה. כעבור הפוגה קצרה חזר ודפק. הפעם לא התאפקה דינה, קרבה לקצה הסולם והשיבה קצרות, כנחרדת מתוך שינה:

“מה יש?”

“אל פחד, פאני… שום דבר לא קרה…”

“ובכן, מה יש? העירות אותי משנתי!”

בקולה בקעה נימה של רוגזה עשויה יפה, אלא שהוא לא השגיח בכך והמשיך בלא כל בושה בטרדנותו:

“הפרענו לך הלילה, ומבקש אני לומר לך כי מאד מצטער אני על כך, ודאי לא הניחו לך לישון. לוּא ידעתי קודם הייתי דוחה את הישיבה. בחוץ נעים עתה מאד, אולי תרדי ונטייל קצת… יש לי גם מה לספר לך, על דברים ששמעתי בישיבה…”

“בפעם אחרת”.

למרות הרוגז שחילחל בה על חוצפתו ועל כוונתו, השיבה לו בשקט:

“פאן יאשינסקי, עייפה אני ורוצה לישון”.

“אנא, רדי ונשוחח קצת”.

“אין שעה זו יפה לשיחה”.

תוך עקשנות וללא רתיעה המשיך לשדל אותה:

“אין זאת שמפחדת את מפני…”

שתיקה. “למה אין את עונה?”

“פאן יאשינסקי, אין זה ענין לתשובה עכשיו… נמצא לנו שעה אחרת, יפה יותר לשיחה זו, ולא קרוב לחצות. ליל־מנוחה!”

“ליל־מנוחה, פאני”.

בעל־כרחו נאלץ לחזור בפחי־נפש. לא עלה בידו לשדלה שעה שכל חושיו ויצריו זעקו בו וכמהו אליה. תשוקתו אליה היא שהמריצה אותו להשפלה זו, אך אחת היא לו מה היא חושבת עליו. עליו להשיגה בין שרוצה היא בכך ובין שאינה רוצה. בתנאים אלה בהם היא נמצאת אין הוא יכול להבין לסיבת עקשנותה וסירובה, ויותר מזה מרגיזה אותו גאוותה הבלתי נכנעת. פסיא קריב!

רק לאחר שראתה דינה כי נכנס הביתה, נרגעה קמעה וחזרה ליצועה. גישה זו, אוילית ומגונה כאחת, לאחר שכבר נזפה בו והוכיחה לו כי אין לנסות דבר אליה, הרגיזה אותה ונטעה פחד בלבה. היא ידעה כי עוד יוסיף להציק לה. (הה, אלי! מה רב ההבדל שבין האב לבנו…") כל אימת שהיתה מהרהרת בענין מביש זה, היתה עולה וצפה דמותו של הזקן. טוב שאין לו כל מושג על התנהגותו. הבית היה הופך אז גיהנום. והיא גמרה אומר בלבה לא לגלות שמץ מזה לאב, כל עוד בכוחה להתנגד לו ולהרחיקו.

בבוקר הביא לה צרור פרחי בר. לאחר כל כשלון, שגסות היתה כרוכה בו, מבקש היה לכפר איך שהוא על מעשהו. נבע הדבר מתכונת האבירות שהיתה טבועה בו, שהיתה מוצאת לה בטוי בסימנים חיצוניים ולא באצילות נפשית.


יז

“מצח נחושה” היה לו, וכרגיל, במסווה של אותה אדיבות חיצונית והעמדת־פנים שמאום לא אירע, שלא פרץ חלילה את תחומי הנימוס או המוסר, ושכל מעיניו שקועים לטובתה ולרווחתה של הפאני, חוזר היה לסורו, כדי לצוד את לבה היה מספר לה על ענייני המחתרת, על פעולות מסוימות שהיו בחזקת סוד גמור, ויום אחד סיפר לה על פרטיזנים יהודים הנמצאים בתוך הפלוגות, ואף מצא מלים של שבח לציין את פעילותם ואת הכשרתם.

אכן, מכל מה שסיפר, על מנת לזכות באמונה, לא היה דבר שימשוך במיוחד את תשומת לבה, ואם מקשיבה היתה לו, הרי עשתה זאת שוב רק מתוך נימוס, ומתוך כוונה מפורשת לא לבעוט בו לגמרי שעה שהוא מתחסד ומבקש להיות הגון. אבל כאשר סח לה על הפרטיזנים היהודים נתרגשה קימעה ותאבה לדעת פרטים. מי יודע? – אמרה בלבה – שמא נמצאים ביניהם מקרוביה או ממכיריה. הוא הבטיח להמציא לה שמות, ופרטים נוספים, במידה שהיא מוצאת ענין בכך.

דינה לא הבליגה ושאלה אותו שאלה שהיה בה כדי להביאו במבוכה:

“למה אין אתה יוצא לפעולות?”

ואכן שרוי היה במבוכה קלה. לבסוף השיב:

“לפי־שעה מחשיבים את פעולותי כאן בעורף, באירגון ובכמה עניינים אחרים שהם בעלי חשיבות לא מועטה. אך אפשר שבקרוב אתבקש לצאת לפעולה של ממש. הרינו כחיילים לכל דבר ומקבלים אנו פקודות. רק רעה חולה היא שבראש המפקדים נמצאים הללו, האדומים ממוסקבה!… אלה שנואים עלי לא פחות מאשר הפולשים הגרמנים!”

“בכל־זאת, הודות לסובייטים יש תקווה כי הגרמנים ינוצחו סופו של דבר. שום עם לא הראה כוח התנגדות כזה, ועמידה על נפשו כרוסים. כל הסימנים כבר מעידים כי הנצחון להם יהיה”.

“בשבילנו יהיה אז יותר גרוע!”

“וכי מה רע לכם? כלום טובחים בכם או מנשלים מאדמתכם? עם הנמצא על אדמתו, מדבר בלשונו ומקיים את תרבותו, בודאי שיכול הוא לקדם פני כל מישטר מתוך אמונה ותקוה בעתידו”.

“כל משטר ורק לא של הסובייטים!”

“זוהי גישה ריאקציונית”.

“וגישתך”, סנט בה בשמץ של איבה, “גישה יהודית היא!…”

הסומק הציף את פניה.

“כך?..”

הה, מה נתאוותה לגשת ולסטור לו על פרצופו. אדם נאלח זה, אשר שבע תועבוֹת בלבו, מונה בה, בת עם של טבוחים ונרדפים, מידה יהודית… מה מאד ביקשה לומר לו משהו שנון ומאלף, משהו שידכא אותו עד עפר, להכפיש את גאוותו, אך מה תאמר לו, וזה עומד באור שמש, גלוי לעין כל, בוטח ויהיר, ואילו היא עומדת באפלולית, לדי דלת האורווה, ואינה מעיזה להיראות חוצה, נטולת כל זכות אלמנטרית. ואם גם תאמר לו משהו צודק מאד וקולע להפליא, כלום ישנה הדבר את טיבו ואת אופיו? כלום יביא לה דבר זה הקלה או שמץ של סיפוק?.. מוטב, איפוא, לעבור בשתיקה. דברים איומים מאלה ראתה ושמעה, ואין זה שווה שתגלה לו את שאט־נפשה. לפיכך רק הביטה בו בעיניים שהעידו על המתרחש בלבה פנימה. היה זה בוז אילם ונוקב שלא יכלה להסתירו. והיא עמד על כך.

“אין את צריכה להיעלב…”

“אה, לא…”, השיבה לו בשקט עשוי, וגם נעימה רכה שלטה בקולה, לפי שהפנתה את הנושא לכיוון אחר לגמרי, “שמא תוכל לקשר אותי עם אחד הפרטיזנים היהודים?”

“לשם מה”"

“אתה לא תבין זאת… אך אם תוכל להביא לי פתק מאחד מהם, ובו איזה סימן כי נכתב בידי אחד מבני עמי, והיה לי הדבר לאות כי לא הכל אבוד עדיין. אפשר ונמצא ביניהם גם אחד מקרובי…”

“האם חשוב לך הדבר עד למאד?”

“מאד חשוב לי הדבר!”

“ואם אמציא לך את הפתק האבוֹא על שכרי?”

“בודאי! לעולם לא אשכח לך חסד זה…”

“אה, לא… לא שכר זה…”

תחילה לא עמדה על כוונתו.

“ובי במה אוכל לגמול לך?”

“בתנאי אחד”.

“מהו כי אדע?”

“רק אם תעתרי לי…”

היא טרקה את הדלת בפניו תוך חבטה שהקפיצה אותה על שגמיה.

כאשר עלתה למעלה, סעורה ברוחה, נכלמת, והזעם מכרסם אותה, לא יכלה משך שעה ארוכה להירגע. היא ישבה על חבילת שחת בעלייה, בצד הפונה לגן והציצה החוצה. כדי להקל על המחנק השורר בקיץ בעלייה, התחכם הזקן ופרץ פרץ בקיר; הוא הסיט הצידה שני קרשים שבעדם היה זורם פנימה אויר צח יותר, וגם אפשר היה להשקיף החוצה, מתוך זהירות כמובן. ובעת הצורך הורה לדינה כיצד להחזיר את הקרשים למקומם על נקלה. הקטנה היתה מנצלת גם היא את המקום הזה, אם כי ניתן להשקיף בעדו רק לגן הריק מאדם ומתנועה כל שהיא.

“אמא, עוד מעט ונוכל כבר לאכול אגסים ותפוחים בשלים. העצים כל כך מלאים! רק להושיט את היד והנה הם בפיך…”

“כן בתי. בערב נתחיל לקטוף מהם”.

“אמא, מתי כבר נוכל לעשות משהו לאור היום?”

“נקווה כי בקרוב, בתי”.

“ואז כבר אוכל לשחק עם חברות, לא כן, אמא?”

“בודאי!”

“אני כבר כל כך מתגעגעת לראות ילד או ילדה…”

אמירה זו העבירה רטט בגווה של דינה.

בחוץ פשטו דמדומי השקיעה, והאפלולית שבעליית הגג הלכה וגברה. עתה ישבו שתיהן ליד חרכי הקיר הפונה לעבר הכפר הרוחש חיים ותנועה. הן ראו את קרני השמש המפזזות עדיין על צמרות הברושים שליד הכנסיה ועל חודו של מגדל הפעמונים; הצלב שבראש הכנסיה הופז כולו ואודם של נצנוצים ניתז ממנו; רגעים מספר אף דומה היה כטובל בדם. בדרך העולה מן היער, מעברו השני של הכפר, נראה העדר החוזר בצפיפות מן המרעה, מתאבק בדרך, ומעל גבי העגלות המתנהלות לאיטן ממרחבי השדות, נישא קול זמרתם של הקוצרים והקוצרות. שלווה כפרית מובהקת היתה נסוכה על פני היקום, שלווה שלאחר חום היום ויגיעת הגוף, והערב ההולך ומתקרב בישר מרגוע בנעימותו.


דינה שישבה ליד הקטנה חיבקה אותה והמנוחה רחקה מלבה, שכן היה עדיין העלבון מחלחל בה. כאשר הרהרה בדברי הילדה שאמרה לה קודם־לכן, כי מתגעגעת היא למראה של ילד או ילדה, חשה צער רב. כיסופים אלה חשפו לפתע את כל האימה של נפש רכה זו המתייסרת בבדידותה, ויום־יום שעובר עליה עושק ממנה את כל התום והחן שבילדות, אבידה שלעולם לא תחזור אליה, לפי שכבר רובצת עליה מארת הבגרות בטרם עת. היא החליטה להקדיש תשומת ־לב ניכרת יותר לשיחות עימה, לסיפורי אגדות, וכן להתחיל בהכנת צעצועים ובובות מסמרטוטים ומחמרים אחרים המצויים ברשותה; היא עמדה על כך כי צורך נפשי הוא לרדת קצת לעולמה של הילדה ולהסיח את דעתה גם לדברי שעשועים ומישחקים שיכולה היא וחייבת להמציאם, אפילו בדלת אמות של מחבוא עלוב זה.

בחצות התעוררה דינה לקול יריות שפילחו את הדומיה, ומבעד לחרכי הקיר הבחינה בשלהבות אש המאירות את פני השמים. היא נצמדה לקיר והציצה החוצה. ביתו של זקן הכפר עמד בלהבות. בחצר עמדו הזקן ובנו והתלחשו ביניהם. אנטון היה מלובש כיוצא לדרך, ולאחר רגעים מיספר פנה לשביל המוביל ליער ובצעדים נחפזים חמק ונעלם.


בבוקר נודע לדינה מפי הזקן כי הגרמנים ערכו חיפוש פתע בכפר, חקרו ודרשו ואף היכו כמה מאנשיו. אחדים מן הצעירים שהיו חשודים בעיניהם לקחו עמם, אין איש יודע לאן, ואת ביתו של זקן הכפר העלו באש לאות אזהרה ועונש כאחד. “טוב שלא ערכו חיפשו אצלנו”, הפטיר הזקן בקורת־רוח, ואילו דינה הרהרה בחשאי: “חבל שבנך אינו בין אלה שלקחו הגרמנים”.

משך שבוע ימים לא ראתה אותו והרגשת היעדרו הביאה לדינה מנוחת הנפש שכה היתה זקוקה לה, לאחר המתיחות הרבה בעטיו של האדם שארב לה על כל צעד ושעל, לפי שגם בשעה שלא דיברה אתו והרגישה במציאותו, די היה בזה כדי להעיר את רוחה; גם אם היה פורש מן הבית לשעות ספורות בלבד מצאה בכך הרווחה. היא חשה בלבה שנאה עזה לאיש, שנאה מעורבת בפחד. סיפוק־מה מצאה בעובדה שגם אביו הזקן אינו מחבב אותו, ומעשיו והליכותיו אינם לפי רוחו. הוא לא העלים את דעתו זו מדינה, ולעתים קרובות היה משוחח על כך, ותולה היה את האשמה באשתו המנוחה, שלדעתו ירש ממנה את מזגה ואת תכונותיה.

כנראה שבסביבה עדיין נמשכו חקירות הגרמנים. שלושת הכדים בהיפוכם על גבי הכלונסאות שימשו אזהרה אילמת. בבוקר שאלה הקטנה את האם לפשר הדבר, כי בלילה ערבה עליה שנתה במידה שלא שמעה את היריות ולא ראתה את אש הבערה. דינה אמרה לה כי בודאי משוטטים גרמנים בסביבה ויש לקיים את הזהירות.


יח

שלהי חודש יולי.

ליל שרב מעיק ושחון שרר, והמחנק בעלייה ניכר היה. הילדה נרדמה על יצועה ודינה גלשה חרש למטה, פתחה את דלת האורווה וישבה על הסף לשאוף אויר. תוך־כדי־כך ניצנץ בה הרעיון כי טוב היה לוּא ניגשה עתה לפלג לטבול את גופה במים הצוננים. לפי שאין זו הפעם הראשונה שהיא הולכת לשם בערב לבדה, הציצה לעבר הבית השקוע בדממתו, ואף כי ההליכה באור ירח מלא טעונה זהירות, לא חזרה בה מדעתה וחמקה חרש מן החצר.

מהלכת היתה כרגיל סמוך לעצי היער, לחסות בחשכתם, שלא להיראות לעין, וכך הלכה הלוך וקרב לשדה שהיה עליה לחצותו ולהגיע לפלג. על חופו נטויים היו עצי ערבה נמוכים, וקרוב לסבך ענפיהם הרכים והכפופים על פני אדוות המים, שטרפיהם נוגעים בהם פה ושם, תוך ריטוט קל, מצאה לה סתר מאור הירח. שלא לאבד זמן התפשטה, פסעה וירדה חרש־חרש, כמתגנבת, בתוך העשב הגדל פרע עד לשפת הפלג, מקום בו הצחירה חלקה קטנה רפודה חול רך. היא הביטה כה וכה, כחוששת לעין איש, ובצודה בעיניה את השדות המעולפים קסמי ירח, כנמים בתוך הדממה, ומסביב עולה קול הצרצרים, המשיכה לרדת עד אשר טבלו כפות רגליה במים הצוננים המלחכים את החול. נעימות המים שובבה את רוחה והיא השקיעה את עצמה בבת־אחת עד הצואר. הפלג לא היה עמוק, והמים הגיעו בדרך־כלל על חָזֶהָ, אלא שמתוך הרגל לחוש בצינת המים בכל הגוף, התכופפה קמעה ושהתה בתוכם. כשרק ראשה בולט מעל להם, והיא מעבירה את כפות ידיה בתוך התפנקות על צוארה וכתפיה. אחר התרוממה ועמדה בתוך המים הזורמים חרש־חרש, מלטפים מחצית גופה, והיא נושמת לרווחה.

מתוך שקפאה על עמדה בלא תנועה יכלה להקשיב ולקלוט בתוך הדממה את קול שכשוך המפל המתאשד ליד טחנת הקמח הקטנה שבמורד; בהקשיבה אף ראתה אותה, ואת גלגל העץ שלה, הרקוב למחצה, המשחיר מרוב ימים, והממלא עדיין יפה את שליחותו. פעם טיילה לשם, יחד עם יעקב, ומאז נחרת המראה בזכרונה, מרתק בציוריותו ובחן המקום העוטרהי, זה הקסם המיוחד המתלווה לטחנה פרימיטיבית שאשד מזנק על גלגלו להניעו והשלבים נוטפי מים, נתזים זוהרים לאור החמה, ולקצף צחור השלג, וסחרחורת תוקפת את המסתכל עד לאיבוד חושים, והטחנה, דומה, ניתקת ומוסעת לפתע מעם החוף על עגלות האיכרים הטעונות חיטה והמצפים לתורם.

עתה בהיותה רוחצת בתוך מי היובל, הסתירו ממנה שני חופיו, למרות שלא היו גבוהים ביותר, את מראות השדות והיער, ורק עצי הערבה הסמוכים, פאת השדה מזה ומזה, היו מוצפים לעיניה באור הירח. דינה נתכנסה שוב בשקט בתוך המים, ניסתה לשחות קצת נגד הזרם, ותחושת התפנקות רכה ומעדנת חלפה בכל יצורי גווה והרעידה אותו קמעה. לאחר החום והשרב המענה, הרי כאן, בלב שדות ובתוך צינת המים, חלפה כל אותה הרגשה כבדה ומציקה, וקלות של חמדת החיים, מעין התעלסות של עלומים אפפה אותה והיא השתהתה ברצון. אלא שתוך־כדי רחיצה לבשה אותה לפתע חרדה קלה וסתומה, משל מי שהוא עומד ומציץ בה; לא שמעה כל קול או רחש שיעיד על כך, ומסביב שלטה הדממה הרגילה של הלילה השקט, מעולף קסמי ירח, שבו שזור צרצור חרקים ואיווּש דשאים וענפים, ומשב רוח קלה החולפת בתוך סבך הערבות, לילה מופלא ושקט, ובכל־זאת נקפה משים־מה לבה מתוך חשש סמוי זה שנתגנב פתע להפר את עינוגה. היא פסעה פסיעה אחת לעבר החוף, הסתכלה בשמלתה שהלבינה כפקעת ליד עצי הערבה, הביטה כה וכה, ובעוד היא עומדת תוהה על עצמה, ועל החרדה שהיא מטפחת בלבה לשוא; בעוד היא עומדת חצייה בתוך המים ופלג גופה העליון בולט כבהט ומבהיק, הרימה לפתע את זרועותיה וכיסתה בהן במשולב על שדיה, כמבקשת להצניע עירום נאה שלהם מעין זר. היא עמדה והאזינה. לאט־לאט חזר אליה בטחונה, לפי שכה גדל ועָמק השקט הבלתי מופר, שאמרה בלבה כי לשוא חרדה. היא חזרה והטילה את עצמה שוב לחמדת המים וההתפנקות שבתוכם. כה מעטים היו רגעי העונג בחייה שקשה היה לה להיפרד מנועם השעה היפה הזאת.

עוד היא רוחצת עצמה, ושוב תקפה אותה החרדה הסתומה עד כדי להבעיתה הפעם ולהטיל צמרמורת של פחד בגופה. ואכן, נרעדה כאחוזת קור. הפעם כבר לא עמדה להקשיב לרחשי הלילה ולרזיו. מבוהלת נזעקה לחזור ולהתלבש. היא יצאה חרש מן המים שלא להעלות קול שכשוך; כולה נוטפת מים, והיא סוחטת אותם מתוך גודש שערותיה הכבדות שאספה בידיה, עלתה במעלה החוף התלול קמעה, והחלה פוסעת לעבר עצי הערבה, לעבר האפלולית, למצוא סתר מנוגה הירח. עוד היא מהלכת, ולפתע כמעט שקרסה מפחד וברכיה פקו; מתוך חשכת עצי הערבה, אליהם כיוונה צעדיה חרג ויצא לקראתה בכל אימתו הפתאומית הגבר שארב לה כל הזמן, והטיח בפניה משפט מרושע, קצר ושמח לאיד:

“הנה תפסתיך הפעם!..”

מולה עמד יאשינסקי הצעיר.

המלים נעתקו מפיה מרוב פחד ותדהמה. היא רצה מבוהלת לתפוש בשמלתה ובחפזון החלה ללבוש אותה, כשהיא מפנה את גבה אליו מתוך צניעות ובושה. לבה הלם בה בחזקה, ועדיין לא היה סיפק בידה למשוך בשמלתה מעל לראשה ולכסות בה את מערומיה, וזרועותיו האמיצות השתרגו באלימות סביב מתניה. היא עמדה על נפשה ועל כבודה, התנגדה לו בכל כוחה, ומתוך רצון להשתחרר אף נשכה אותו בידו. הוא לא הירפה ממנה, וכאשר נתעצם בו חרונו בשל התנגדותה הנואשת, הלם באגרופו על פניה. סחרחורת תקפה אותה ובאזניה סאנה המייה עזה. הוא כבש אותה באכזריות, בגסות.


יט

לחרדתה הרבה נודע לה כי הרתה ללדת.

היה את נפשה לאבד את עצמה יחד עם בתה הקטנה, ולהצמית את זרע הנבל בטרם הירקמו כעובר חי ונושם; אף היה את נפשה לשלוח יד בנבל ולרצחו נפש, וידוע ידעה כי תמצא עוז בלבה לבצע את הדבר. אך לילה אחד – מי יודע צפונות לב אם – כאשר ילדתה על יצועה נלפתה אליה, וזרועה הקטנה התרפקה על צוארה, גמרה אומר להצילה תחילה. לראשונה מייגעת היתה את גופה יגיעות של עבודת־פרך, ריצה נואשת, הרמת משאות כבדים, תוך תקוה שמא יעלה הדבר בידה להביא את גופה לידי הפלה מלאכותית. משלא עלה הדבר בידה, החזיקה את הילדה בקירבתה כל עוד לא הבחינה בהריונה, ויום אחד משהגיעה השעה להיפרד ממנה, הובילה אותה בחצות ליל למנזר אחד בסביבה, אשר על קיומו ידעה.

קודם־לכן עמדה והודיעה לבת השבע כי מפקידה היא אותה למשך זמן־מה במקום חדש. כי עליה להתנהג כפי שיצוו עליהם, ושעליה לדעת כי יהודיה היא, וכי זהו סודה הכמוס שאין לגלותו לאיש עד בוא המועד שיבואו להחזירה לחיק מוצאה. הקטנה שתקה. דברי האם נאמרו בצורה שאין להשיבם. גזירה היא שנגזרה עליה, וחזקה עליה מצוות האם ורושם דבריה בחצות לילה. מרחק פרסאות אחדות הוליכה אותה האם בדרכים עקלקלות, עד שהגיעה למנזר, התדפקה על השער ואמרה לשוער כי עליה לדבר באופן דחוף עם אם המנזר. משהובאה לפניה הודיעה לה בפשטות כי חלמה וראתה בחזיון־לילה זקן אחד אשר פקד עליה להביא לרשותה את בתה, לפי שיוצאת היא לדרך שאינה יודעת אם תשוב ממנה. זו הצטלבה וקיבלה את הילדה לרשותה. הושיטה לאם כוס חלב ופרוסת לחם, לחזק את גופה, לא שאלה שאלות, ורק עיניה נתכסו בדוק כאשר כרעה האם ליד הילדה לקחת ממנה ברכת הפרידה ולהעתיר עליה נשיקות אחרונות. אחר קמה, נזדקפה, יצאה ונעלמה בחשכת הלילה.

ואז ידעה גם כי את המעשה תבצע בבוא היום ללא רתיעה. ואחר־כך תחפש דרך לסיים את חשבונה עם הנבל. סוף קיץ היה, והיא חזרה עם שחר ועלתה על יצועה שבמחבוא, זו הפעם הראשונה לבדה, בלי הילדה לצדה, בצערה ובבדידותה ומרירות יאושה – – –

עוד היה עליה לגלות את אוזנו של הזקן כי לא לזנונים הרתה, שלא יאשים אותה בהתנהגות בלתי הוגנת. כאשר התקרב מועד הלידה סיפרה לו כי נאנסה על ידי נבל שארב לה בחזרה מרחיצה בפלג. הוא לא שאל ולא חקר. אך מתוך זעף תגובתו (הוא נהם כדוב שכול וזועם) הבינה כי יודע הוא שהרעה עליה קמה מתוך ביתו. בלילה ראתה כי לאור העששית מטפל הוא ברובה־הציד הישן שלו, אלא שהבן נעלם בינתיים, כי נספח אל הפרטיזנים.

שוב חלף חורף ועל סף האביב כרעה ללדת. הזקן שמע להוראותיה ושימש לה מיילד. הוא בכה מכאב ומצער, אך היא לא שעתה אליו. היה זה ילד. יומיים הניקה אותו, חיוורת, אדישה והחלטתה נחושה. ביום השלישי כאשר פשטו ללי ערב והיא הרגישה כי יכולה היא לקום ולעמוד על רגליה, עטפה את התינוק במטפחתה, קמה ויצאה החוצה.

מראה פניה היה כה זעום וקשה שהזקן לא הביע את תמהונו, ורק עיניו ליוו אותה בשתיקה. היא פסעה חרש לאיטה בדרך אל הפלג, ללא פחד, ללא רתיעה, ולבה מאובן, ריק מרחמים ומצער; דומה שלבה קפא בה אותה שעה, ורק שיכלה הקר הוא שהדריך אותה. לא היה לילה אחד בלילות יסוריה כאשר טיפחה את הרעיון בלבה, כי תחשוש שמא יתקוף אותה מורך־לב או חולשת־הדעת לעצם המחשבה; ידוע ידעה כי צו טמיר הוא שאין להסבירו כמו, שצו פנימי הוא זה הפוקד עליה לעשות את המעשה.

חלשה היתה והתנהלה לאיטה. בלבה השממון הנורא ומוחה ריק ממחשבה של עדנה ורוך. מר היה לה, ותחת מורך־לב עמד בה זעם שלא ניתן להפיגו. לפתע החל העולל להצטווח. אפשר ולא ינק די צרכו. היא כיסתה במטפחת על ראשו, ואילו זה לא פסק מהתייפחותו. לזעמה נתלוותה לפתע הרגשת משטמה קשה מנשוא. מחולשה צנחה וכרעה תחתיה. לאחר ששאפה רוח והתאוששה קמעה, הושיטה את ידה הימנית מתחת למטפחת ואצבעותיה גיששו סביב, ולפי שרפוייה היתה, וחששה שאצבעות היד האחת לא יישמעו לה, ונמצאת עושה את המעשה שלא כראוי, הושיטה את את ידה השניה, וכאשר אצבעות שתי הידיים נלפתו מסביב לצוארו של התינוק, עצמה את עיניה, ומתוך גניחה מרה וממושכה שהפכה לזעקה איומה כלפי ריבונה – הה, אל אלהים!.. – כמבקשת להמם את עצמה, ולקרוא תגר כאחד, ביצעה את המעשה – –


היא קמה אחר־כך בקושי, שטופת זיעה, נעה וחגה כשיכורה בלכתה. בדי עמל הגיעה לפלג והטילה לתוכו את גופת העולל. מיד היפנתה את גבה ונשתרכה כושלת שעה ארוכה עד שחזרה באפיסת־כוחות, וצנחה על סף האורווה, בלא בכי, כי רוח לא היה בה לבכות, אך הדמעות זלגו בלי הרף מעיניה על פניה החיוורים כסיד. לשאלותיו של הזקן לא השיבה, אך לא התנגדה לו כאשר הכניס אותה לביתו והשכיב אותה במיטתו. הוא טיפל בה במסירות משך שבוע ימים עד שהחלימה.

יום אחד ניצלה את היעדרו מן הבית, שעה שיצא היערה לחטוב קצת עצים, השאירה לו מכתב פרידה נרגש וללבי ביותר, ולבושה בגדי כפרית, נכונה לכל, יצאה למרחב. לא היה כל פחד בלבה לאחר שהפקידה את הילדה במקום בטוח, ולאחר שהשתחררה מקלונה ואסונה.

הצרות והפגעים חיסנו אותה. היא חשה כי עתה יכולה היא ללחום ולפלס לה נתיב בתוך הסכנות, אם כי לא ידעה עדיין לאן עליה לכוון את צעדיה וסמכה רק על המקרה. היא נדדה ממקום למקום. סבלה חרפת רעב ועמדה בנסיון. לבסוף קיבלה עבודה בביתו של רופא פולני אשר לא חשד במוצאה. בביתו השיגה תעודה של נוצריה. נשים שבאו לשאול בעצתו, בודקת היתה בחשאי את תעודותיהן לראות אם תימצא אחת שבגילה ובמראה פניה תוכל להידמות לה. ויום אחד מצאה את מבוקשה. אז עקרה ועברה למקום אחר. כך עלה בידה לחיות בגלוי, לנשום אויר ולחכות. כל מטרתה היתה לחכות עד בוא היום. לא היה טעם לחיים, לאחר שרק עתה, בהיותה חפשיה, עמדה על שיעור השואה וההשמדה. אבל בשעותיה הפנויות מהרהרת היתה בבתה שבמנזר. וזה ריתק אותה להרגלי החיים. ואת הזקן לא שכחה ולבה המה בה לזכרו. מכתבים כתבה לו, בלא לציין את המקום בו היא נמצאת, מכתבים מלאי חיבה והערצה לאדם. ובאחד הימים נודע לה כי אנטון יאשינסקי הומת ביער בפקודת מפקד הפרטיזנים הרוסים. ויהי הדבר בעיניה כאצבע אלהים, אך נוחם לא מצאה בכך.

כאשר באה לבסוף ההתמוטטות של חיל הנאצים, אירע הנס והיא נפגשה עם בעלה. המעשה הראשון שעשו בחסות השלטונות היה להוציא את הילדה מבין כתלי המנזר. ולפלא היה הדבר כיצד השכילה נפש רכה זו לשמור על יהדותה, כפי שנצטוותה על ידי האם. כל הטכסים, התפילות, הנגינה והזימרה ביום חג ומועד, הרוח הקתולית המובהקת, בתוך השובע והבטחון של חסד הנוצרים. כל אלה לא קסמו לה, והיא ראתה תמיד את דמותו של הצלוב באיקונין שבית הזקן כמזכירה אותה על פרשה תמוהה, וזכור זכרה גם את הוריה, וביחוד את אמה המסורה והנבונה, ואת דבריה האחרונים לפני שהפקידה אותה במנזר; וכאשר הופיעו יום אחד להוציאה, לא הופתעה, משל מצפה היתה להם, ושמחתה היתה כה רבה, שאם המנזר ממש נזדעזעה, כאשר הטיחה לה קטנה זו לפתע בפניה: “יאסטעם זשידובקאן!..” (יהודיה אנכי).

לפני צאתם את פולין למחנה בגרמניה, להיות קרובים ככל האפשר לאלה המתעתדים לעלות ארצה, עמדה דינה בכל תוקף על כך שעליהם להיפרד מאת הזקן יאשינסקי. והם נסעו אליו. מצאוהו תשוש וחולה. אך עיניו זהרו כאשר ראה את המשפחה מאוחדת, ודברים שדיבר, צידוק הדין על בנו שהומת, והאושר שנפל בחלקו על שלעת זיקנה זכה במעשה החסד היחיד שהיה בכוחו לפעול להצלת דינה וילדתה אלמלא…

וכאן הסיחה אותו דינה לענין אחר.

וגם לאוחוטנה עלו, בדרך לכפר פאשקוב…

במחנה בגרמניה חיכו לאפשרות לעלות ארצה. שם ילדה את שני הילדים, ומצפונה החל להציק לה יום אחד בדבר אותו מעשה שביצעה, ואשר עליו וכל מה שהיה כרוך בו לא סיפרה לבעלה דבר. אז החלה מבוכת נפשה לטרוד אותה. לראשונה תוך הרהורי חרטה ונוחם קלים, ולאחרונה תוך הרגשת חטא קשה מנשוא. ותמיד נתלווה לה הצער על שלא מצאה עוז בלבה לגלות לבעלה את הפרשה. היא ביקשה לכפר על חטאה בלידת הילדים, אך לא עלה בידה להשתחרר על ידי כך לחלוטין מהרגשת העוון שהלכה ונתעצמה בקרבה, עד שנתמוטטה במעברה ואירע לה מה שאירע.


היא לא גילתה את סודה לבעלה, קצת מתוך כלימה ובעיקר משום שלא ביקשה לצער אותו. די היה לו בכל מה שעבר עליו ולא היה טעם לספר לו על ענין שגרם לה סבל ויסורים, שלא באשמתה. רבים קברו בלבם מעשים שאין להעלותם על הדעת, ובת ישראל זו כרעה תחת נטל יאושה וסבל מצפונה שלא הניח לה. היא גם ידעה מתי החל הדבר. בשעת ביקורם בביתו של הזקן. היתה זו שעה של חולשת־הדעת כאשר ראתה שוב את המקום ששימש להם מחבוא, הגן, היער, המשעול אל הפלג… אותו ערב איום בו נשרכה כושלת לאחר המעשה שנאלצה לעשותו, ליד גבשושית עפר, שמרחוק נזדקפה לעיניה, והיכה את לבה בחרדה עזה.

במוסד לחולי הנפש היתה עוברת ממצבי־רוח שקטים למצבי־רוח געושים ביותר; אש היתה ניצתת בעיניה, אש זעם ואיבה כאחת, ואז היתה עוטפת את כפות ידיה בכל מה שמצאה, ושהיה בו כדי לכרוך סביב להם, חתיכת אריג, מטפחת, מטלית, כסיות וכדומה, ובשעת מעשה לוחשת היתה לעצמה, או ממלמלת לאדם שהיה נמצא בקרבתה; "חטא הוא לראות ידיים אלו… חטא הוא להראות אצבעות אלו שעשו מעשה שאין לעשותו… פשע!… ויש לאחר שתיקה קצרה היא מוסיפה תוך איזה הגיון פנימי ומוסבר לה יפה גם את המשפט הסתום לזולת: “וארור האדם אשר בגללו נאלצתי לקלל את ידי…” ואז היתה מתפרצת בבכי ממושך, חובטת באגרופה על גבי השולחן, מטיחה ראשה בקיר, והיאוש היה מטלטל אותה כחיה בסוגר, עד שהיתה צונחת מאפיסת הכוחות, שוקעת בתרדמה, ומתעוררת אחר־כך רגועה ומפוייסת, כנועה בפני הגורל העיוור, כמקבלת עליה את הדין.

בין השתוללות להשתוללות היתה התנהגותה שקטה למדי, ולעתים קרובות אף עונה לשאלות בטוב טעם ובשום־שכל. הרופא שהיה מקדיש תשומת־לב לעילת טירופה, ואשר ידע שהיא נעוצה באיזה מעשה שביצעה במו ידיה, מעשה שגרם ליסורי מצפון, היה חוקר אותה בעדינות, אלא שהעלה חרס בידו. מאד נצטער על כך, לפי שבאותה שעה שקטה בה היה משוחח איתה ידעה יפה על הנעשה, על כוונתו, והיתה מסוגלת בהחלט להשיב, אלא שלא עשתה זאת מתוך סירוב עקשני, מטעם שהיה כמוס עימה. לא ידע ולא הבין הרופא, כי גם ברגעי התבהרותה לא תשחרר ממועקת הסוד שהיא צופנת בחוּבּה, על עוד לא גילתה את הדבר לבעלה. ואילו כאן נמצאו שניהם במעגל קסמים טראגי למדי, לפי שהבעל שיער והעלה בדמיונו את פשר סודה, ולא הרהיב עוז בנפשו לשוחח איתה על כך גלויות, כדי להקל על מצפונה, ומשעמד על כך, איחר את המועד… הימנעותה מלספר לו, והיסוסיו לאלצה לשיחה הביאוה לידי ההתמוטטות.


כ

אותו יום ששי כאשר נשאר זילבר בפחון בטל מעבודה ובתו נחמה שמחה מאד לשעת־הכושר שניתנה לה לבלות את היום בחברת אביה, היה טורח הרבה ועוזר לה בחפץ־לב, לא רק בכביסה, אלא גם ברחיצת הילדים, במירוק הכלים, וכיוצא באלה דברים, שהם מוזנחים קמעה באין עקרת בית צופיה הליכותיו וסדריו. הוא מצא לו גם שעה פנויה לטפל בגופו. והנה בעמדו בחוץ, מתגלח ליד שבר ראי שהשעין אל אדן החלון, ומהרהר לו דרך־אגב בדברים שונים, הבהילה אותו לפתע קריאת בתו שהיתה חדה ובהולה במקצת.

“אבא!,,”

“מה יש?”

היפנה אליה קלסתרו שכבר היה מגולח למשעי, ורק קצף הסבון נשתייר בסמוך לאוזניו ונחיריו, וראה אותה עומדת כנטועה במקומה, מחזיקה בידיה צרור כבסים שנתיבשו בחמה, מאמצת אותם אל לבה, ועיניה ניבטות בתמהון של מבוכה לשעבר הדרך. משהוסיף להסתכל בה כמצפה להסבר, לחשה לו חרש:

“אמא…”

הוא ניתר ממקומו.

“שוב ברחה!..”

בתנועה חפוזה ניגב בקצה המגבת את שיירי קצף הסבון מפניו ופסע פסיעה גסה קדימה. עיניו תרו אחריה, ומיד גילה אותה כשהיא עומדת מעבר לכביש, במעלה הרכס הנשקף על פני המעברה, וכמובן שעיניה היו נשואות אל הפחון ואל המתרחש לידו. כיון שראתה את זילבר וידעה כי הוא לא יתן לה להתקרב אל הילדים, ויעשה בודאי מאמץ להחזירה אל המוסד, השתהתה במרחק־מה, מחכה לשעה כשרה.

גם הבת היתה במבוכה.

“אבא, מה יהיה?”

“אני אחזיר אותה למוסד…”

הוא חזר לפחון, לבש חולה בחפזה, תפש את כובעו בידו וזרק לקטנה:

"את תשגיחי על הילדים ואל תדאגי. הכל יהיה בסדר, אבל ייתכן כי אני קצת אאחר לבוא.

הוא מישש במכנסיו לראות אם הפרוטה מצויה בכיסו, ומשמצא את ארנקו, וחפיסת סיגריות, פסע ועבר את הכביש, והחל עולה בצעדים חפוזים לעבר האשה הניצבת עדיין כנטועה במקומה. הנערה הלכה כמה צעדים בעקבותיו, נרגשת, וראתה כיצד האם מסתכלת באביה בלא אומר, ואחר־כך משעמדה על כוונתו, נזדרזה והחלה חוזרת במעלה הדרך, מתוך מגמה ברורה לחמוק ממנו ולא להיתפש. כעבור רגעים מספר נעלמו שניהם מעיניה, הנערה נאנחה, מחתה דמעה בכנף שמלתה, וחזרה חרש לסבלותיה.

זילבר שנחפז בעקבות רעייתו לתפוש אותה ולהחזירה למוסד, חרד ודואג היה מלכתחילה שמא תעשה דרכה בכיוון לגבול, מרחק לא רב ביותר מתחומי המעברה, ואז הרי נשקפת לה סכנת־מוות, לפי שהללו עלולים קודם־כל לירות בה לפני שיבררו אם זו שפויה בדעתה, ואפילו לא יפגעו בה, הרי שלא יחזירו אותה מיד, והענין עלול להסתבך ולהכביד על מצב־נפשה הלקוי בלאו הכי.

לפיכך היה זילבר מכוון את פסיעותיו לעבר הצד שסכנה כרוכה בו, כדי לחסום בפניה את הדרך, במקרה שיעלה ברצונה ללכת לשם. לאחר שהיה בטוח כי לא יתן לה לפסוע לעבר הגבול, שכבר היה מצוי מולה, סבור היה כי לאחר מאמץ קל יעלה בידו לתפשה, לי שתשושה היא וכחושה, אך טעה. היא לא פנתה במעלה ההר העירה, אלא פנתה וירדה לאורך הכביש המתפתל במורד לשפלה, לפי שאדיר חפצה היה להתחמק ממנו, שבו ראתה את הגורם המפריע לה לראות את הילדים. קלת־רגל היתה ומיהרה מאד בהילוכה, שלעתים הפך למירוץ. רוחה הנסער נסך בה כוח בלתי משוער. זילבר נושם היה בכבדות שעה שהיה דולק בעקבותיה, והזיעה שטפה גופו.

משראתה האשה כי בעלה מתייגע לשוא להשיגה, עורר בה הדבר קורת־רוח, וענין הבריחה ממנו הפך מעין שעשוע. לפתע פנתה מן הכביש והחלה רצה בדרך השדות המשובשים, יושבת לפוש קימעה על אבן, וכמבקשת לשטות בו, או לעוררו למשחק זה, היתה ממתינה עד שהיה מתקרב אליה, ואז היתה ניתרת מקומה בבת־צחוק, וממשיכה במירוץ פתלתול, דולגת על גבי אבנים וסלעים, העייפות ממנה והלאה, עושה מעין קפנדריה, וחוזרת לפתע לכביש ההומה מכלי־רכב, והיא צוחקת לעומתו במשובת נעורים וברוב חן.

לפנות־ערב, לאחר ריצה והליכה ממושכת, השיג אותה לבסוף באחד הפרברים של רמלה, בין בתי שיכון חדש, אשר הלבינו מסויידים, גגותיהם מאדימים, ואילו חלונותיהם פעורים עדיין בריקנותם, לפי שטרם נסתיים בניינם, ובאֶלם הבדידות שבהם נראו כגופות ללא רוח חיים. הפועלים שעבדו בהם כבר נטשום, לכבוד שבת. כאן צנחה לפתע עייפה ויגיעה ליד אחד הקירות, כשידה האחת משחקת בחול הרופס, ועיניה מביטות על זילבר המתנשם בכבדות, והיא מחייכת כמצטדקת.

“חם נורא היום…”

זילבר שמט לידה, מרוצה שסוף־סוף נסתיים המירוץ שהוגיעו ביותר.

“למה את בורחת ממני?..”

“מפני…”

השיבה במקוטע ונתחייכה, לפי שניתק הקשר בין מחשבתה לבין הדברים; ידעה שהוא מפריע לה, אך כבר לא פחדה ממנו, וגם שעה של התבהרות החלה חוזרת אליה.

הוא הסתכל בה במבט רך ותוהה. לא היה שמץ של רוגז בקולו. ואילו היא שלא שכחה תוך־כדי־כך את עצם הדחיפה שהמריצה אותה להשתמט קודם־לכן מידיו, ולפי שהענין היה מנקר יפה־יפה במוחה הרופף, הטיחה לו מיד נזיפה בפניו:

“נפשי יוצאת אל הילדים, אכזר שכמותך!..”

“אני אביא אותך, אביא אותך אליהם”.

הוא החל מרגיעה ומשדל אותה בלשון רכה ומפייסת כי לא ימנע ממנה את חפצה, כי היא תראה אותם, כי בקרוב תבריא בודאי ותוכל לשוב הביתה ולטפל בהם. ספק אם היתה מקשיבה לו, ועומדת על הסברתו, שלא הניחה לו, ורק טענה אחת בפיה:

“אני רוצה לראות את הילדים!..”

ואחוזה סערה של התרגשות היתה מדברת בחפזה, מזכירה ומבליעה שמותיהם, ומתעכבת בעיקר על הבת הבכירה, זו החרותה יפה בנפשה ובדמה, מאז ימי הסכנות והצרות שעברו על שתיהן, ותוך־כדי־כך מתלוננת היא בפני זילבר שאין הילדה אוכלת במידה מספקת, שצריכה היא לקנות לה נעלים וגם בובה, כי הילדה תשכח עוד מעט מה זה צחוק בגילה…


זילבר הביט סביבו, קם והציץ לתוך הבית פנימה, ומשראה כי החדר עדיין אינו מרוצף, ושכבת חול רכה מכסה את הקרקע, וכדי לשמור עליה שלא תברח ממנו שוב, נפנה אליה, אחז בידה, עזר לה לקום, והכניס אותה פנימה:

“שכבי קצת לנוח”.

“לא!” סרבה, “רוצה אני את הילדים!..”

בינתיים פשטו הדמדומים ושעת השקיעה קרב. זילבר ידע שכבר לא יהיה סיפק בידו להחזירו אל המוסד, ושאין לו ברירה כי אם ללון כאן הלילה. כי להרגיע אותה אמר לה בלשון רכה:

"עוד מעט וליל שבת יהיה. אנחנו נלון כאן הלילה, ומחר בבוקר השכם נלך לראות את הילדים. ועכשיו, שכבי פה על החול הרך, נוחי קצת, כי בודאי עייפה את מן הדרך.

“ליל־שבת…”, לחשה חרש, “ואיפה הנרות והחלות?”

ועוד השאלה מרחפת על שפתותיה, ומתוך ליאות החל ראשה לצנוח, עיניה נעצמות, ולא עברו רגעים מועטים, והתרדמה נפלה עליה; על פניה נסתמנה שלווה של ילדה לאחר מישחק מייגע. נשימתה קצובה היתה רגועה.

זילבר נשם לרווחה.

הוא יצא וישב על הסף, פניו החוצה וגבו אל החדר, הוציא סיגריה מכיסו והחל מעשן להנאתו, לפי שכבר נכסף לשהות קלה של מנוחה, והוא מביט נכחו לעבר הכביש שכלי־הרכב עדיין סאנו עליו במלוא הַדַהַר. משני צדי הכביש השתרעו השיכונים החדשים על פני מישטח השדות, ובמרחק־מה נראו גיבובי העיר שמתוכה מזדקר המגדל הכבד והעתיק. הוא חזר והטיל מבטו פנימה, ובהבחינו כי רעייתו ישינה עדיין, ניצנץ רעיון במוחו.

זרק את בדל הסיגריה, קם וחצה בחפזון את הכביש, ובהגיעו לרחוב הראשי שעדיין הומה היה מתכונה של ערב־שבת, הבחין בחנות מכולת קטנה. הצפיפות לא היתה בה והוא השיג מהר את מבוקשו: שתי חלות, נרות מספר, כמה בקבוקי משקה קר, כוסות לבן, וקצת ביסקויטים מצופי שוקולדה שמצויים היו אותה שעה על גבי הדוכן. בקוצר־רוח, מחשש שמא תארע לו תקלה ורעייתו תתעורר בינתיים, החל נחפז לחזור.

הוא חייך לעצמו על הכנות אלו שנצנצו במוחו, סחב והכניס פנימה ארגז ישן, הפכו על גבו ופרש עליו עתון, הניח עליו את החלות ולצדן. מזה ומזה, שני בקבוקים שקבע בראשיהם נרות, ונראו כפמוטים בעיניו; את כוסות הלבן ואת הביסקויטים הניח בקצה הארגז. כאשר פשטה העלטה וכבשה את הסביבה כולה, עמד והדליק את הנרות. האור הניס את האפלולית מן החדר ובבת־אחת נחשף העירום של הקירות הבלתי מטוייחים, והחלון הפעור השחיר. התכונה המעטה שיוותה לחדר מראה משונה שהיה בודאי מכה בתדהמה עין אדם לוּ הציץ פנימה.

לאחר שעה קלה נתעוררה דינה, מיצמצה בעיניה, נתיישבה והביטה בתמהון על הנרות הדולקים, ועל בעלה היושב ליד הארגז־השולחן ברגליים מקופלות, והוא מקבל פניה בחיוך.

“שבת שלום!”

“שבת…”, לחשה, ואיפה הילדים?"

“מחר בבוקר נלך אל הילדים”.

שוב נתנה עיניה בנרות הדולקים ופניה נהרו.

“שבת…”

הוא ניגש אליה כאל ידלה הנתונה לטיפול של גדול ממנה, פרס מן החלה ונתן חתיכה בפיה, והגיש לה כוס לבן. היא צייתה לו, לעסה וגם גמעה לרוות צמאונה מן הלבן הקריר, לא התנגדה לו, בהאכילו אותה, וכל הזמן היו עיניה נטועות בנרות הדולקים.

“שבת קודש…”

דומה כי מראה זה נסך שלווה בנפשה וגעגועים לעבר רחוק ומטושטש, אך נכסף. שיחתו הרכה של בעלה, זמירות שבת שפתח בהן, החזירו אותה לאיזו ממשות שחסרה היתה, ותוך־כדי־כך לא השגיחה שאוכלת היא, ושבעלה שוקד על־כך יפה־יפה, במסירות והעדינות, לחזק אותה קמעה, חוזר ומנער את כוס הלבן שא תישאר טיפה לבטלה, ומגיש לה לקינוח את הביסקויטים.

עד שסיימה את סעודתה הדלה, ועד שסעד גם הוא את לבו, תמו הנרות ודעכו, אך אותה שעה כבר עלה ירח מלא וכסיף, ניבט בעד החלון והציף בנגהו את דינה אשר ישבה כחולמת, שקטה ורגועה, ודומה שהחלה תוהה על עצמה, ומבקשת לקשור דברים שנתעלמו ממנה, או נשתכחו, לתפוש אותם אחיזה של ממש; מתייגעת היתה בסבך שקשה היה לה להתירו, ודומה שחוזרת היתה ומאבדת את חוט ההגיון המקשר; אך יש וגם צלילות הדעת היתה פוקדת אותה, והיא מיישבת סתומות ומשיבה גם לענין, לשאלותיו של בעלה, לשמחתו הגדולה. שקטה היתה, והוא היה מסייע לה הרבה בכך, שנקט לשון רכה של שידול והסברה, ולפי שמספר היה לה דברים פשוטים שהם בגדר תפישתה ומתקבלים על דעתה מפעם לפעם היה גם מעביר את כף ידו בלטיפה על שער ראשה ולחייה, כמבקש על ידי כך להחזיר לה קצת מאותה חמימות רווּיית עדנה שבודאי היתה חסרה במוסד, והיה מבקש לגמול לה קמעה לפי דרכו על כל הסבל והיסורים שנפלו בחלקה.

היא חזרה ונרדמה אחר־כך, ואילו הוא בעצמו, ליל־שימורים היה לו הלילה. כיון שנסער היה מרדיפתו המייגעת, ומכל עצם המאורע שבא לו במפתיע, קשה היה לו להירדם, ועד שעת חצות יושב היה על הסף, מביט על השיכונים ועל השדות המוצפים נגוהות הירח, ומהרהר ארוכות בכל מה שעבר עליו. משום־מה לא היה מדוכא. קול פנימי לוחש היה על אזנו כי הנס עדיין עלול להתרחש ודעתה תתבהר עליה. עצם מראה פניה והתנהגותה היה מעורר בו רושם זה; ומשהאמין נסתמך גם על הרופא שלא חדל מלהבטיח לו כי לפי כל הסימנים יש תקוה לכך.

תעלומה זו של הנפש ומסתריה, שפגעי החיים מכבים אורה ומשבשים שיכלה, וכיצד לפתע, בכוח משהו מופלא שאין להסבירו כמו, חוזר וניצת האור, והבינה הצרופה חוזרת לנצח על הנפש, כל זה מעסיק היה אותו, ועתה מהרהר היה ארוכות בכך. לבסוף נכנס לתוך החדר, השתרע אף הוא על גבי החול הרך, ורוח קלה שהחלה נושבת סייעה אף היא בכך, והוא נרדם לבסוף.

כאשר התעורר בבוקר כבר זרחה השמש וחרדה תקפה אותו שמא חמקה ויצאה בינתיים. הוא מיהר להפנות את ראשו אליה ומצאה ערה. היא ישבה שעונה על זרועה האחת בחול, ונותנת בו עיניים מחייכות. שקטה היתה. משראה אותה בכך נחה דעתו. שהרי ודאי יכלה כבר לקום ולברוח ולחזור על כל אותו מישחק של יום אתמול, ואם לא עשתה זאת, הרי משהו מן האמון בו דבק בה; סימן שביקשה להיות בחברתו, ואף ממתינה היתה שיתעורר. היא קיבלה אותו בסבר־פנים ובבת־צחוק מפורשת של חיבה.

הוא שמח לראותה בכך.

“מה שלומך? ישנת טוב?”

“טוב” – השיבה לו בעירנות ועיניה מבריקות.

שנתה הרגועה מרוב עייפות נסכה בה רוח טובה.

חמימות של יום שרב פשטה מסביב. זילבר הביט החוצה ועיניו נתקלו בברז מים מבצבץ מתוך חבית, וצינור של גומי ארוך צמוד לפיו ומקופל לידו כנחש שחור. צינור זה משמש היה להשקאת יציקות בטון שתבעו מים לרוויה. חזר זילבר והסתכל בפני אשתו, והבחין באבק המכסה אותם, ועל גבי צווארה היפה אף נראתה בבירור שכבה אפרפרה של זוהמה לא רחוצה. כנראה שבמוסד קשה היה להקפיד גם על הנפש וגם על הגוף. עוד הוא מסתכל בה ורעיון נאה רחש לבו, כי טוב יהיה אם ירחץ אותה קמעה, לשטוף מגופה את האבק והזיעה, לרענן אותה, לפי שהיא בודאי זקוקה לכך. ואז ראה גם מה דלה השמלה הבלה, היחידה לעורה, הבחין מה מזוהמת ומלוכלכת היא.

הוא התעורר איפוא בחפץ־לב לגמול חסד־מעט לאשת־חיקו העלובה. משהחליט לעשות את המעשה הזה, הפשוט והנחוץ, קפץ בזריזות החוצה, והעביר מבעד לחלון, את הצינור לתוך החדר. הוא הסביר לה וזירז אותה לכך, ולאחר שפשט שמלתה, העמיד אותה בפינה, והחל רוחץ אותה מזוהמתה שדבקה בה. לראשונה הרעידה מזרם המים הצונן, ואילו לאחר רגעים מועטים, קיבלה את הטיפול באהבה.

עוד הוא שקוע במלאכת הרחיצה, כשזו עומדת כילדה קטנה, והוא משתאה תוך־כדי־כך לראות כיצד נשתמר, למרות הכל, גופה בגמישותו ובעדנת צחותו, ולבו נכמר מרחמים עצורים ומחיבה כמוסה, והוא מחזיר לה בת־צחוק שעה שהיא רועדת קמעה תחת שטף המים ומחייכת מקורת־רוח, והנה הוחדר לפתע מברד אבנים שניתך בזעם וזעף, מלוּוה פרץ איום של מצהלות צחוק ורעש.

חבורת ילדים שהשכימה למישחק גילתה את הזוג בשעת מעשה. ולפי שכל המראה הזה חשוד בעיניהם, היכה אותם בתמהון, ועורר בהם את יצר ההתקלסות והמשובה כאחד, לא מצאו להם דרך נוחה יותר, אלא להפתיע את “הזוג החוטא” בברד אבנים…

אבן שפגעה במצחו של זילבר העלתה מיד שתת של דם, ושעה שהוא קפץ החוצה להבריח את הילדים, פרצה האשה הערומה והמבוהלת בעקבותיו, וקול מצהלות הילדים המריעים החריד אותה עד כדי כך שלא ידעה בעצמה מה עליה לעשות. היא החלה רצה לאורך הכביש העירה, זילבר המיואש, שמבקש היה לעצור בעדה, והוא חרד ומזוּעזע עד עומק נפשו, בשערו את רושם הזוועה בעצם הגילוי הזה לאור השמש, החל רץ בכל כוחו להשיגה כשעדת הילדים חופזת בעקבותיהם, מגבירים תרועתם עד להחריד, רוגמים באבנים וצוהלים להנאתם. זילבר שהיה נתון לאימת המחזה המחריד הזה, עלוב ומדוכדך, כבר מבחין היה בבריות המתקהלות, וזו רצה לאורך הרחוב, מול בית־הכנסת, שקהל מתפללים עומד בחוץ מוכה־תמהון ואינו מאמין למראה עיניו.

נטול־נשימה, חיוור ורועד עמד זילבר במשטרה, תקוף עווית של בכי, מרירות ועלבון נוקב, מתאמץ תוך־כדי־כך להסביר לקצין בדרך של הגיון, כיצד נקלע לכאן באורח כה מוזר, והוא חסר־ישע ואובד במצוקת נפשו. וזו, אשת־חיקו העלובה עומדת מולו עטופה בשמיכה צבאית אפורה שהוטלה עליה, ובעיניה התמהון הילדותי המשווע לפשר.


לאחר שנים רבות היתה זו לזילבר הפעם הראשונה שלא ידע לכלוא את צערו בחובו, וכל ענות נפשו, כל הסבל אשר סבל, כל הצער, המרירות והיסורים אשר היו מנת חלקו וגורלו בשנים האחרונות, בנתיבות ההשמדה, במחנות, כל אלה חברו עתה יחד למוטט את עצביו; ולפי שבכל המקרה הזה כרוך היה הרבה מן העלבון, וביחוד הכלימה החזקה על טשטוש צלם האדם שברעייתו הרכה והענוגה, הרי שקשה היה לו להבליג, והתייפחותו היתה כורח של פורקן שאין לעכב בעדו, ואין לעצרו; צורך נפשי עמוק לבכות על עצמו, על אשת נעוריו, על עלבון האדם. ולפיכך, משתקפה אותו התייפחותו הנואשה, לאחר שעלה בידו להסביר לקצין בקול מרוסק ובקיצור, מהו שהתרחש כאן, חוזר היה ובוכה חרש, נאנק, ומנסה תוך־כדי־כך לתקן את השמיכה שהוטלה על כתפי רעייתו, להסתיר חרפת מערומיה.

עוד היא יושבת על הספסל, ראשה נישא בגאווה של תום, שחן רב חופף עליו, ועיניה זוהרות באותו זוהר מופלא שלאחר ההתרגשות, ודומה שמסתכלת היתה במבט שדבר אין לו עם כל האנשים המצטופפים בחדר; שעדיין תוהה היתה תוהה היא בעולם שבו שערפיה מסוכסכים, והיא נמצאת עדיין, ברגעים אלה, מעבר לכל ומעל לכל, והנה אירע לה משהו תמוה למדי, שעה שזילבר תוך בכיו החל מטפל בשמיכה שעליה; היא הסתכלה בו לפתע (אותה שעה חשה בקרבתו וגם ידעה יפה כי בתוך עולם חיצוני זה הגועש סביבה, הרי הוא האיש היחידי המגן עליה ושבצלו היא חוסה…) ומשהבחינה בדמעות הניגרות מעיניו, ובחבורה שעל מצחו, שעדיין היה הדם שותת ממנה, והנה משהו נכמר בה למראה זה, וההסתכלות הקודמת שדבר שלא היה לה עם הנוגע סביבה, הסתכלות שהיתה נטולת כל מגע וכל יחס, פינתה לפתע את מקומה להבחנה שענין בה והבנה; איזו נימה סמויה נרעדה בה, ונחשול עז של רחמים הציף את לבה למראה בעלה בעלבונו ובחוסר־הישע שבחזותו; היא גחנה אליו כשבמוחה מתבהרת לחלוטין הגישה הטבעית. מבעד לשמיכה הוציאה זרוע חשופה ונאה להפליא, הושיטה אותה לעבר מצחו:

“מה זה? נפצעת! מה הדמעות? אל תבכה, יעקב…”

רכות היתה בקולה והשתתפות בצערו.

“אל תבכה…” – חזרה והפצירה בו.

ובד־בבד עם תשומת־לבה לבעלה המשתוחח ביגונו, החלה בעצמה להתכרבל יפה בשמיכה, כשסומק של בושה מציף את פניה לפתע למראה הקצין וחבורת השוטרים המתסכלים בה, והיא תופשת מיד שאין שמיכה זו הולמת את מצבה. תוך התפכחות הבאה מתוך התבהרות גמורה ועניינית, פונה היא לאחד השוטרים, וקולה מבקש ומצווה כאחד:

“אולי תוכל להביא לי איזו שמלה?”

הקצין וחבריו זעו מופתעים. שניים מהם פרצו החוצה, וכעבור רגעים מועטים חזרו בליווית אחת השכנות שנשאה על זרועה מעין חלוק צבעוני. זו הושיטה לה את הלבוש, ושוטר הורה לדינה את הדלת לחדר הסמוך. משחזרה עמדה שתיקת השתאות. למרות חיוורונה לבשו פניה ארשת של הכרת ערך, וסבר של הגות היה נסוך בתנועותיה. היא ביקשה מים קרים ומגבת. אחד השוטרים אץ למלא את בקשתה. היא טבלה את קצה המגבת בקערית המים, קיפלה אותה כרצועה, לאחר שסחטה ממנה קמעה את המים, ובגשתה לזילבר המביט אף הוא משתאה, חבשה את מצחו, ובכף ידה סמכה בראשו, חרדה ומטפלת בו ברוך, כאם בילד שנפל ונחבל. “אל תדאג”, לחשה לו, “זה יעבור מהר…” שוב ניצת הזוהר בעיניה שתעו סביב תוך רוגז כלפי המתקהלים, ולמרות חיוורונה לבשו פניה ארשת של עדנה, וניכר היה כי הבינה חזרה לפעם את רוחה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50018 יצירות מאת 2765 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!