א

גבעונה – שבתיה פזורים לצדי דרכים, מהם סלולים למישרים ומהם עוקפים את הגבעות החשופות – משתרעת על פני שטח שצביון לו ספק כפרי, ספק עירוני. במחיצתם של בעלי משקים זעירים, ירקנים ורפתנים שקבעו מושבם בבתי-לבינים ובצריפים דלי-מראה, מתנוססות חוילות מפוארות עוטות ירק, ומזדקרות ארובות בתי-חרושת הפולטות לתוך חלל האויר הצח עשנן הכבד, השחור. לבעלי החוילות שייכים גם הפרדסים העוטרים את גבעונה לכל מלוא העין; פרדסים שופעי ירק סמיך, והמזדמן לגבעונה ועולה להשקיף עליהם ממרומי גג או מעל לשיא גבעה, פיו נפער מתוך זחיחות-הדעת: מה נאה סביבה זו! מה נאים פרדסים אלה!

משעקרה עדנה מהכרך הסמוך טפחה על פניה אוירת הכרך למחצה של גבעונה ורוחה נעכרה. שאונה הצרחני של זו, המזנקת בדילוגים מחוצפים להידמות לכרך, מקיפה עצמה בתי-מידות, בתי-קפה שופעי רחבות והידור, ומבליטה בית-שעשועים נישא שמעל פני חזותו מבהיק קלסתר פניה של אחת מיפהפיות חרושת הסרטים שמעבר לים – כל אלה היו לה לזרא. היא נכספה לשנוי, ובכל נפשה ומאודה התפללה לתמורה שמקום שקט וחדש יאציל לה; היא ערגה להיות לבדה. הובטחה לה עבודת קטיף ושמחה לעבור לכאן, ולצערה מצאה שיותר משיש בגבעונה מיופיו של כרך יש בה מכיעורו, והיא חשה בגופה לאוּת הנובעת מתוך אכזבה: כבש אותה רפיון-רוח ובכדי להתעשת ולחשוב על המעשה שעליה לעשות, פרשה וישבה על גבי ספסל סמוך לבית אחד, הסירה בתנועה מרושלת את מגבעת הקש מעל ראשה, הטילה אותה לצדה, ואת זרועה הימנית, הענוגה והצחורה, פשטה והניחתה על גבי משענת הספסל. את עיניה עצמה לרגע כמחפשת לה מרגוע בתנומה קלה.

כאשר פקחה את עיניה חשה במבטי אדם צעיר, טרזן משופם, שעבר לתומו ונתן בה מבטים בוחנים יפה-יפה. היא הסבה את ראשה ופניה עטו ארשת זועמת. לזרא ולגועל היו לה מבטים אלה. עמדה יפה על טיבם: לראשונה הם נתקלים בגזרת הגוף כולה, נקלעים בקלסתרה, משתהים ומרחפים בחמדה על המחשוף השקוע של חזה הנאה, גולשים למטה לרגלים השלובות זו על גבי זו, ובסופם כעין סוף פסוק: "בחורה נאה!…

היא הזדקפה, תפשה במגבעתה והמשיכה דרכה במעלה הרחוב. להשתקע במקום זה שיש בו מרעש הכרך ואין בו ממנוחת הכפר – לא, זאת לא תעשה. שוב ייטפלו אליה בחורי-חמד שאין בכוחם להפרות את נפשה, לא לדובב אותה, ואף לא למשוך את לבה. מיום שפרש ברוך (לבה נקפה עת נזכרה בו) ועקר לתל-דקל שבעמק, שוב אין היא מוצאת ענין בחברתם של גברים, וגם זוהי הסבה הדוחפת אותה לשקט, לבדידות. ייתכן שהיא משלה את נפשה: שקט לא תמצא, הבדידות תעיק עליה, מחברת גברים לא תפרוש, וסופה להיות אפופה שוב רחשי לב ומאוויים אשר לא ישנו את חייה במאומה. כיווצה שפתיה והניעה ראשה בשלילה, בכעס. היא מוכרחה לשנות את חייה; עליה לתת מנוחה לגופה ולרוחה עד… שאותו קרע יקרים עליו עור הזמן ונפשה המסוערת תישלו.

את מגבעתה החזיקה ביד ואף כי היום היה אחד מראשוני תשרי, הכתה השמש על ראשה והחום שלפני הצהרים הכביד עליה ונסך בה לאוּת. בלי חמדה גמרה בלבה להשתקע כאן לפי-שעה, אלא שתתור לה מקום שקט. היא קרבה לבתים השרויים בצל, ורק עתה החלה לחפש אחרי הפתקאות המכריזות על “חדר להשכיר”; כמה מהן היו דבוקות לגזעי העצים, כמה מהן היו דבוקות לגזעי העצים, כמה מהן בשולי הגדרות, וכמה מהן על פיתחי חנויות המכולת. לאחר שעה קלה נתעכבה ונתנה עיניה בפתקה שהכריזה בצניעות, כי חצרוני משכונת הפועלים עומד להשכיר חדר קטן בצריף בתנאים נוחים. התיאור “חדר קטן בצריף” קסם לה מיד ומשך את לבה. אגב נודע לה, לאחר שחקרה מפי אחד התושבים, כי מקומו של אותו חצרוני הוא מחוץ לגבעונה, וגם דבר זה קבע לעצמו ברכה בעיניה. החישה את צעדיה ופניה נשתלהבו קצת. היא מצאה את עקרת הבית, אשה בריאת-בשר, גחונה בחצר על אגן-כביסה, והלבנים שהתנוססו על גבי החבלים הסתירו וגילו חליפות את הצריף שהיה באמת קטן, דחוק לשולי החצר, וגינת ירק מפרידה בינו לבין בית הלבנים הפונה לרחוב, אשתו של חצרוני, כולה אומרת חסינות ועמל, הסבירה פניה לקראת הנערה השואלת לצריף, ומיד פסעה לפניה כשהיא סוחטת ומסירה מעל ידיה הרטובות את קצף הכביסה, ובפיה הסברה ושידול כאחת: " חציו האחד של הצריף משמש לנו מחסן, וחציו השני, אם כי קטן הוא וצר במקצת, אבל חדר נוח, ובחורה צעירה כמוך תמצא בו מקום בנקל…"

עדנה העלתה על קלסתר פניה חיוך קל, עשוי ומתובל אדיבות, ובעמדה באמצע, בחנה את הצריף מתוך הקפדה, ובשעת-מעשה קבעה את מקום המיטה, הארון, השולחן הקטן, הכסאות הקלועים קש, הריפרודוקציות שעל גבי הקירות, הוילון המתנפנף, הפרחים שבצנצנת, כד החרס בפנה, ולאחר שראתה בעיני רוחה את החדר מסודר ונאה לה ולטעמה, תלתה את עיניה בפני בעלת הצריף, שאלה למחיר ועמדה מתוך ביישנות על המקח. תוך רגעים ספורים הושכר לה החדר.

בו ביום נסעה העירה ולפנות-ערב, סמוך לשקיעה, חזרה עם מטלטליה. לאחר שסעדה את לבה בפת ועגבניה ללא תאבון, פרשה לקרן-זוית, שלא להיות נראית מבעד לחלון לגבר שעדר ממולה בגינה סמוכה, הסירה את שמלתה ולבשה חלוק לבן שעטף יפה את גזרתה ושיוה לה חן אחות נוגה ונאה ברצינותה. שעה ארוכה טרחה על סידור החדר, מירוק ושטיפה, ובמאוחר עלתה על מטתה הצחורה.

קשה היה לה להרדם, כדרכה במקום חדש. היא שילבה את זרועותיה מתחת לצוארה, שכבה אפרקדן והזרימה את הרהוריה בערוצי העבר הקרוב. רטט החוויות שעברו עדיין תסס בה וצבט את לבה בצערו הכמוס. שוב נשאה הרהוריה אל ברוּך… היא ראתה אותו כשהוא פוסע וחוצה את הכביש לעברו השני של הרחוב. לאחר אותה שיחה אכזרית וסופית בעיניים שטופות דמע, כשפקעת הצער תקועה בגרונה, הסתכלה בקומתו הנאה, כשהוא כפוף קמעה לפניו, ראשו המתולתל מזדקר מעל לראשי העוברים ושבים, והוא הולך, מתערב בקהל, הולך ומתרחק… היא קפאה במקומה. לא קראה אחריו. גאוותה לא נתנה לה. את ממחטתה הוציאה ובגנבה מחתה את עיניה הדמועות. אדרבה! אם כדאית היא בעיניו וראויה – יעשה הוא את המאמץ הנפשי ויבוא אליה… אך אם אותם פרקי החיים שטוו יחד בחן ובאהבה גזו וחלפו לבלי שוב – הרי… אוף… מה רגשנית אני!.. " שוב עלה המחנק בגרונה. יללות תנים שפרצו לפתע בסמוך לחלונה ממש נסכו בה אי-שקט ופחד טמיר, מסתורי. היא התהפכה ושכבה על צדה. את כף ידה תחבה מתחת לכר, לחוש בקרירותו; כך נהגה לעשות בילדותה. התרדמה פקדה אותה לבסוף ושחררה אותה מזכרונות טורדים.

ב

הפרדס בו עמדה עדנה לעבוד בקטיף היה אחד מן המרוחקים ביותר; פרדס גדול אשר השתרע על שטח נרחב. מתוך שפעת הירק נראה גגו המאדים ביותר של בית-האריזה. לפרדס זה נהרו פועלים גם מהנקודות הסמוכות. ואילו מגבעונה נהגו הקוטפות לצאת באוטו שהיה מחכה להן על-יד הכביש הראשי, בבוקר השכם. באוטו היו מצטופפים גם כמה פועלים, רועדים מצינה וידיהם מחזיקות בסלי הצידה. אף כי לבשה שמלת בד פשוטה וסוודר אפור, ישן, היפלו אותה הגברים מאחרות, פינו לה מקום וטרחו להסביר לה אף אם לא נשאלו. עדנה חייכה חרש ומצאה בכך קורת-רוח, אבל בהעיפה מבטיה לעבר פועלת אחת, כמושת פנים וזעומה, הכירה מיד כי רעננותה פגעה בזו… מיד הרתיעה את עצמה כמתכווצת, לבשה רצינות ופסקה לנפשה: “עדנה, היי מתונה והצניעי לכת”…

לעבודת הקטיף הסכינה, אם כי חשה עיפות כבדה בימים הראשונים. הסברות ניתנו לה בנועם, באורך-רוח, ללא הקפדה יתירה, כנהוג לגבי אחרות שלא ניחנו בחן מלבב… היא מצאה את עצמה מוקפה מדריכים, בעלי פנים מסבירות ופרצופים חומדים. מבין אלה היו טרדנים אחדים שהחלו מתדפקים על דלתה ומבקרים אצלה, כל אחד לפי דרכו. שוב מצאה כי תפילתה לבדידות לא נתקיימה. בלכתם ממנה היתה שוכבת ומכוונת את מחשבותיה לקראת האחד שהלך, לקראת האחד שלא יכלה לשכוח… היא הגתה בו וראתה אותו. עדיין לא האמינה כי פירוד זה שקם והיה ביניהם יתמיד, אלא שהפעם היה זה המיבחן האחרון… לא פעם תיארה לעצמה שהנה היא מהלכת ברחוב, בדרכה לחדרה אחרי יום עבודה מייגע, הולכת לאטה, שקועה בהרהורים, ולפתע מישהו מחבק אותה מאחורי גבה ונלחץ אליה כשסנטרו נתמך בכתפה, לחיו נוגעת בשלה, והוא מעתיר נשיקות על רקתה, מטה קמעא את ראשה אחורנית אליו ונושקה על פיה: “מה שלומך מזוּפתת שלי?”… והיא מגחכת לעצמה: שוב שוגה בשטויות וממנו אין קול ואין קשב… לוּא ידע כמה להוטים הללו אחריה… כמה הם חושקים בה…

ערב אחד חזרה מן הספריה. ליווה אותה אחד מן הטרדנים. היא לא הקשיבה לדבריו. דומה, לבדה היא הולכת… הערב היה קריר במקצת ואפלה כבדה שלטה. לצד הדרך, מתוך הגנות עלה צרצור בלתי פוסק וריח חריף ונעים של פרחי השיטה טפח על נחירי אפה. הם נדפו ריחם המבושׂם, המשכר, מהשיחים הסוככים כגדר על פרדס סמוך. באפלה הצטיירו לפני עיניה הפרחים הצהוּבים כה קטנים וזרועי אבק, שנהגה לקטוף מהם מדי עברה.

כאשר הגיעה למעלה הדרך נתפער בה לבה. מתוך דלת חדרה בקע אוור מנורה. חדרה היה מואר. דמה המריץ את קצבו ברהיטות יתרה ופרץ לראשה. היא התרגשה. צצה בה השערה ראשונה כי הנה הוא בא, ומשלא מצא אותה, עמד והעלה אור והריהו מחכה לה. היא החישה את צעדיה. שלא לפגוֹם בחדווה הצפויה לה בנוכחותו של זה המשתרך לצדה, עמדה ובלי שהיות יתירות פיטרה אותו מתוך המצאת פתחון-פה שספק הוא אם הלה קיבל אותו ברצינות, זרקה לו שלום חטוף ונזדרזה מתרוננת וקצרת-רוח. בחדרה נתקלה בבעלת הבית שלה. זו קידמה את פניה: “מחפשת אני אחרי המספרים שלקחת ממני”.

לאחר שבעלת הבית יצאה, צנחה על מטתה והליטה את פניה בכפות ידיה מתוך אכזבה, בושה וכאב. חרון תקף אותה. גאוותה נפצעה קשה. איך השלתה את נפשה? סלוח לא יכלה לעצמה! היא קיפצה את אגרופה וחבטה בו על מצחה: “טפשה, טפשה, טפשה!”… הדמעות ניקווּ בעיניה והיא כבשה את פניה בכר תוך הרעדת כתפיים. נבטו בה ניצני חרון כלפי ההוא ששכח אותה. היא גמרה בלבה: “יבוא – מוטב! ולא – הקץ לצפיה המענה הזאת, המתישה את כוחי”. לבה נצבט בה מתוך תוגה ספוגת געגועים לימי חמדה ונועם שחלפו להם…

ג

לאחר כמה שבועות של עבודת קטיף בפרדס הגדול היתה עדנה פועלת ותיקה בעיניה, שלא עונת קטיף אחת עברה עליה. הפרדס על עציו טעוני הפרי הזהבהב, התנועה שבתוך בית-האריזה, מצהלות הקוטפות, בדיחות הבחורים, יהירות האורזים, גערות המשגיח, נקישות הקורנסים על גבי הארגזים. נהגי המכוניות הבאים לטעון, המשטר המיוחד שלעונת הקטיף שחן לו משלו ונועם – כל זה נראה לה כאילו הסכינה בכך משכבר הימים.

יש והגשם היה מקפח לקוטפים את עבודתם. אז היו באים במרוצה להתכנס מתחת לגג בית-האריזה, מבלבלים את האורזים במלאכתם, מתלוצצים אף מצטערים על הביטול מעבודה. ברגעים אלה אהבה עדנה לעמוד ולהביט בלי הפוגות לגשם השוטף, המוצלף אלכסונית, לפרדס שנתרוקן בבת אחת ועטה מעטה ערפל עדי הפכו לגוש אפור. ניכר היה שיום העבודה קופח. עדנה לא הצטערה. אהבה את הבטלה הבאה במפתיע. חבל שאינה יכולה להיות כרגע בחדרה, להשיר מעליה את בגדי העבודה, לחלוץ נעליה ולהתכנס תחת השמיכה החמה עם ספר טוב ביד, או לשכת ולהגות בענינים שאינם טורדים, להגוֹת קצת בברוך… במעשיו באופיו, בהתעלסויותיו ובבת-צחוקו הפייסנית: “כועסת? מזופתת שלי”… היא חיכה ובהרגיש כי מי שהוא הבחין בבת-צחוקה זו, הכמוסה לה לעצמה, העטתה על פניה מיד את שריון הרצינות, שריון ההתנכרות, והסבה את פניה לצד אחר. היא המשיכה להרהר בו. אהב אותה וכמה ידע לאהוב! בחור צעיר לכאורה וכה מנוסה. ודאי שהיו לו כמה הרפתקאות עם נשים; אותה סידרת האהבים שהיה אופף אותה ומעתיר עליה, החבוקים, הגפופים והנשיקות, החל במצחה, עיניה, פיה וכתפיה, השקעת הפנים בחיקה, הנשיקות המואצלות בחן ובנועם לשדיה, וכפות ידיו, אצבעותיו האצילות והלטפניות, שהיו כה מרטיטות את גווה ומכניעות אותה לפניו עקודת תשוקה עזה ואהבה עצומה…

עדנה החזירה את ראשה לראות באנשים ההומים. דומה שפניה הסמיקו במקצת, כאילו ערטלה את גופה והבריות קולטות מעל פניה את הדברים שהגתה בהם, שהצניעות יפה להם, ושהתמכרה להם דוקא עתה, בבקרו של יום סגריר, כשהיא קצת מרעידה מצינה. הגשם הוסיף לשטוף בזעף. השקערוריות שבקרקע נתמלאו מים והפכו לזרמים דלוחים שנתלכדו פה ושם לשלוליות; הטיפות הכבדות הרקידו עליהן בועות מתהוות וכלות.

משפסקה עדנה להרהר בברוך עמדה על כך שכמה מן הפועלים הסתכלו בה כל הזמן דומם, הסתכלות סקרנית וחומדת. היא ידעה יפה כי כל זמן שהיא מכונסת בעצמה ונתונה בהזיות שאין לאחר חלק בהן – איש לא יעיז להפריע שלוותה והתבודדותה; היה בישותה כוח אצור זה שהיה תוחם לה תחומים בפני זרים, בשעה שלא חפצה בקירבת הבריות, וכך היה בשעה שהתמכרה להרהוריה. אך מיד לאחר שניתקה את חוט הזיותיה, והללו הבחינו בה כי עתה חרגה מאותו עולם סגור ומסוגר בפניהם, והרי היא פנויה כעת גם לעולם המציאות שמסביב לה, מיד עטו עליה אחדים בבת-אחת והקיפו אותה באותה אוירה שהיתה לפוקה וקנאה לקוטפות שחינן היה מועט משלה – הגנדרנית. זה היה הכנוי שהוכתרה בו שלא בפניה. אף אחת לא העלתה על לבה ולא שערה שנערה צעירה וחמודה זו, שהכל נוהים אחריה, נושאת בלבה את צערה ואת סבלה, וכל הבדיות ששחו עליה ועל עגביה המדומים בצריפה הקט – בכזב יסודם; עדנה היתה אשה צעירה שנתברכה בלב עורג לאהבה, בנפש הנכספת רק לאותו הסבל המצרף, שאשה יכולה להקנות לעצמה מתוך יסורים, מתום כלות-נפש לאחד שידע למלא את חייה תוכן וידע תמסוך בנפשה את קסמי התשוקה לגבר שאין לו תמורה בעיניה… והן סבורות היו, כי כל מגמתה היא רק לעשות רושם ולצוד בחרמה את הללו שלא יכלו להם…

היא ישבה על גבי ארגז הפוך חייכה לדוברים אליה בבת-אחת ומצחה מתקמט כמתוך הקשבה מאומצת. חושה הנשיי היה מצווה אותה על הפיקחות ועל הזהירות, ואכן התייחסה באדיבות רבה לכל אחד ואחד, מגלה סבלנות וסבר-פנים. בעוד היא ספק מקשיבה, ספק הוגה במשהו כמוס, הרגישה כי מישהו מכוון אליה את מבטיו. הלה עמד בקצה השני של המחסן, לבוש מעיל גשם רטוב, כובעו בידו, וראשו המגולה, בעל הבלורית השחורה, מתנשא בזקיפות ועוז. הוא הניע את כובעו ספוק הגשם פעמיים בחלל האויר, על מנת להפחית מרטיבותו, ותוך כדי מעשה עמד והסתכל בה יפה-יפה, בפשטות ובחמדה. עדנה השפילה את עיניה. הוא הטיל בה מבוכה קלה… קומתו, קלסתר פניו, מתינותו ודרך הסתכלותו בה, היפלו אותה בעיניה לטובה. היא השתדלה לא להביט לצדו, ואחר-כך גחנה לאחד הפועלים ושאלה עליו כלתומה. הוגד לה כי זהו שומר הפרדס.

כעבור שעה קלה חלף על ידה עם צאתו את המחסן. הוא חבש את כובעו לראשו ונראה קשיש יותר ורציני, אבל חוט של חביבות היה משוך עליו. הפרופיל שלו היה בעל שרטוטים חדים, נעימים לעין, וצלקת קטנה שנראתה בסמוך לרקתו השמאלית, אך הוסיפה לו חן ואומץ-לב. בעברו נתן בה את עיניו ובחן אותה שוב יפה-יפה, כדרך שאדם בוחן כלי נאה… היא רגזה וחשה נקיפה קלה בלבה. ושוב השפילה את עיניה מתוך רתיעה כל שהיא. “זה שונה מאחרים” גמרה בלבה והביטה אחריו עד שהפרדס בלעו. עיניו אפורות היו ונקלטו בזכרונה, ואם כי נתקלה בו באיש הזה בפעם הראשונה, מבלי לדבר אתו מלה אחת, רחפה דמותו לפניה, הפרופיל שלו והצלקת הקטנה בסמוך לרקתו.

ד

יש ועם כלות יום העבודה היה האוטו מאחר לבוא להחזיר את אנשי הפרדס לגבעונה. הפועלים היו מצטופפים על-יד השער, צופים למעלה הדרך ומצפים קצרי-רוח. עדנה לא מיהרה לצאת את הפרדס, לא אהבה את הרישול החיצוני, והיתה משהה עצמה בשדרה, מתקנת את בגדיה, מכנסת את שערותיה הערמוניות השופעות מסביב לערפה, מחזקתן במכבנות, שלא תגלושנה פרע, ומציצה במראה הקטנה, בוחנת שרטוטי-פניה, עיניה השחורות, מצחה הצח, מרטיבה בקצה לשונה את שפתיה שחרכו קצת, ופוסעת מתונות לעבר השער, להצטרף לקהל הפועלים.

מתוך נטיה להתבודדות, להתרחקות מהבריות, כשענין פשוט ובלתי מענין מקבצם יחד, כגון זו הצפיה לאוטו שאחר, היתה עדנה פורשת מהם ומטיילת לבדה במעלה הדרך השקטה, דרך החול המשתרעת בין ששיחי השיטה הסבוכים, נודפי ריחם המבושם, עולה ומגיעה לגשר הקט, המקושת מעל לואדי, יושבת על גבי מעקה האבנים המסותתות, מביטה נכחה ומתמכרת להרהוריה, כדרכה. היא ידעה כי אותן האחרות ודאי שונאות ומבזות אותה עקב פרישותה וגאוותה המתבטאת במעשה זה, אבל היא לא השגיחה בכך, ודוקא ברגעים אלה ידעה כי מוטב לה להשניא את עצמה על הבריות ולא לבגוד בחושה הפוקד עליה להיות אמיתית בהתבודדותה המרעיפה מרגוע ושקט לנפשה, היא אהבה לשבת על גבי מעקה אבנים מסותתות אלו, שהובאו ודאי ממרחק הררי לסביבה זו, ולהסתכל בערוצו של הואדי, שבעונת החורף היו זרמי מימיו משתקשקים על גבי אבנים מפולמות בדרכם לירקון. לרוב היתה עדנה מגביהה עיניה וצופה ממושכות לעבר בית דירתו של השומר אשר נראה לה כאן יפה מבעד לגזעי הברושים.

בית דירתו של השומר מעניין היה ומושך את העין בצורתו. נראה הדבר כי פרדס זה השתייך בשעתו לערבי, והבנין שנשאר, לאחר שהפרדס עבר ליהודי, הפך בית-דירה לשומר. החדר הגדול והיחידי התנשא על גבי אבול בנוי אבני קורקר. בחלל מתחתיו גדלה העזובה והקרקע העלה עשבים שוטים וקוצים. לצד אחד הקימורים התפתלו מדרגות אבן שהובילו לחדר, מדרגות שחוקות קמעה באמצעיתן, חסרות משענת. החדר העליון היה מטוייח בשעתו אלא שחלקים רבים מהטיח נשרו וחשפו את אבני-החול ורבדי טרכסיד אפור שהציץ סביב להן. מעברו השני של הקימור, נצמדה לבנין בריכה מרובעת, רחבת-ידים, מחושקת למעלה בחגורת טיח נוקשה; לבריכה הובילו מדרגות צרות ששקעו במים. בסמוך לבנין ישן זה בסגנון מזרחי מובהק, עמד חדר בנוי לבינים וחסר-צורה שמתוכו בקע ועלה לעתים קרובות בבוקר או לפנות-ערב, הד תקתוקו של המנוע השואב מתוך התאמצות כביכול את מימיו מן התהום, וצינור עבה ורחב נטוי לבריכה ויוצק לתוכה סילון מים שנראה מרחוק כפס כסף מותך.

“…איך חי לו כאן אדם זה את חייו?”… שאלה עדנה את נפשה ודימתה לשתף את רוחה בהליכותיו וחייו המשוערים. משום-מה העסיק אותה מאז נתקלה בו לראשונה, ואם כי ברור היה לה כי אין לה ענין מיוחד באדם זה, בכל-זאת לא יכלה להסביר לעצמה במה קנה לו את לבה עד כדי להרהר בו מתוך יחס רוחש חבה, מתוך רצון להעירו מקרוב. ודאי היה משהו בישותו, משהו מרתק. היא הציצה לעבר החלון שמסגרתו צבועה ירוק, וראתהו חולף הלוך ושוב בחדרו. “המבחין גם הוא בי?”…

במעלה הדרך הופיע האוטו כשהוא שוטף בחפזונו כאומר לכפר על האיחור. עדנה החלצה מהזיותיה והחלה רצה אף היא למטה, להקדים את האוטו. שמלתה התפשלה לה קמעה למעלה מברכיה החשופות, ורגליה האמיצות זעזעו את לבות הגברים המסתכלים בה, והעלו את זעמן הכבוש של כמה מהקוטפות. רק אחת, טובת-לב, הביעה את דעתה: “נחמדת!” ואילו שניה, מן הכמושות, פסקה בזעם ניכר: “גאוותנית!”.

היא ישבה מתנשמת בכבדות ועל פניה היבהב משחק גונים של אודם וחיוורון, חליפות. עיניה הבריקו וחן עלומים היה נסוך עליה. חזה עלה וירד. באוטו שררה צפיפות היא הצטערה על שבהתבודדותה על-יד הגשר נפסקה: דומה שהקיצה מתוך חלום נעים ומענג. היא הסבירה לנפשה, כי סבת הגותה בו היא על היותו לבדו במקום מרוחק מן הישוב, מקום שסכנה כרוכה בו… כן, זהו הנמוק! כי מה לה ולו? הן אף מלה אחת טרם דיברה אתו, ובכלל אין היא מכירה אותו, ורק דבר היותו לבדו כאן הוא המשתף אותה במקצת, לפחות בהרהורי חיבה שאינם מחייבים כלל וכלל.

האוטו גנח בפלסו לו בקושי דרכו בחולות שבמעלה. הדמדומים עטפו את הסביבה. שולי השמים האדימו עם שקיעה, צמרות האקליפטוסים הופזו ואילו בענפיהם כבר קננה העלטה; לצד מזרח עטה הרקיע צבע סגולאפור. עצב ללא שחר ירד על עדנה, עצב נושא כלייה בחובו, של געגועים גוועים באיבם, של כסופים הנובטים ונמוגים לפתע, ללא תכלית, ללא תקוה. עדנה חשה מועקה בנפשה ורחמיה נכמרו על עצמה. דמותו של ברוך קמה ונצבה לנגד עיניה: הפעם היה לבוש חולצה לבנה שהאצילה לפניו המגולחים למשעי חן רב, והוא גוחן עליה, נושק לה על פיה ומחיים: “מה שלומך? מזוּפתת שלי”…

ה

יום אחד קיבלה מכתב מברוך. הוא הודיע לה קצרות כי נתקבל כחבר בקבוצת תל-דקל. לפי-שעה הריהו עובד בנגריה ומרגיש את עצמו בטוב. ביקש להודיעו על שלומה, על בריאותה ובמה היא עוסקת. המכתב היה עצור, אדיב, ולא היה בו סימן להבלטת חיבה יתרה, לפסוק חביב שיחייב אותו. היא חזרה וקראה בו כמה פעמים, קראה בין השיטין, חזרה וקראה, ואכזבתה הלכה וגברה. כל עיקרו של המכתב לא בא אלא מתוך אדיבות גרידא, שלא לתת לה פתחון-פה להאשימו בגסות-רוח. בם סופו של המכתב היה מנוסח בזהירות רבה: “ידידך הותיק ברוך”. היא הצטחקה במרירות: “ידיד ו—תיק”… מתוך מפח-נפש קימטה את המכתב, שטחה אותו בכף ידה ועיינה בו שוב. היא מצאה ענין רב בפסוק אחד ששביבי תקווה ניצנצו מתוכו ושעשעו את נפשה: “אם תהא לך הזדמנות לבקרני באחד הימים, אשמח לראותך”. אמנם גם בפסוק זה מצאה פסול. הן יכול היה לבקשה בפשטות לבקרו וחסל. אך הוא כתב לה אם תהא לה הזדמנות, משמע, שבמיוחד אין צורך להיטרד לבקור אצלו… ומי יודע, ניחמה את עצמה, שמא אין הוא רוצה שתחשוד בו כי צר לו על הפירוד… השערותיה התנצחו בה, הטילו המייה בנפשה ועורר בה מאוויים. במשך שעה ארוכה שכבה אפרקדן, זרועותיה שלובות מתחת לצוארה והיא חורזת על חוטי זכרונה פרקי חיים, אכזבות חדוות ויסורים שנאצלו באור עבר מושך ונעים. היא ענתה לברוך על מכתבו וגאוותה מנעה בעדה מלהבליט בו את יחסה האמיתי, את ענות נפשה…

למחרת בערב הלכה לשלוח את המכתב. מתוך החשכה קרצו לה האורות ששפעו מחלונות בתי הקפה. היא נזדמנה לרחוב זה רק בלכתה ללשכת העבודה או לספריה. הפעם נתעורר בה הרצון לשהות כאן קצת: לא היה את נפשה לחזור לחדרה ולטרוח על הכנת ארוחת-ערב. החליטה לסעוד את לבה באחת מן המסעדות, והמשיכה את דרכה מן הדואר לאורך הרחוב לתור אחרי אחת מהן. לבסוף בחרה במקום צנוע ומהודר במקצת. היא נכנסה לאולם רחב-ידים וישבה על-יד שולחן צדדי. לאחר עיון חטוף בתפריט בחרה בארוחה קלה שהכילה: לחם, חמאה, קפה. “גם ביצים”? גחן המלצר לפניה. היא הסמיקה קמעה: “לא, תודה”. לאחר נכוי כמה וכמה ימי בטלה בחודש לא הצטרף שכר העבודה לסכום ניכר, ונאלצה ללמוד את סד הקימוץ והצימצום. בדוחק היתה מסדרת את עניניה, שלא לשקוע בחוב כל שהוא.

את מרפקיה השעינה על השולחן ואת סנטרה תמכה בשתי כפות ידיה. מזמן שלא סעדה במסעדה אזרחית. את המסעדה הקואופרטיבית שבמקום, שהיתה מבקרת בה לעתים רחוקות, כינתה בשם “מסעדה קסרקטינית”. היא היתה חסידת הפרטיות ולא סבלה את הגושפנקא המטביעה את צורתה בכלליות גסה נטולת טעם. חיבה יתרה נודעה לה לעסקים שיוצאי גרמניה עסקו בהם. הללו יודעים לשוות טעם טוב ונוי גם למקומות שהיו קודם בידי אחרים, וריח של עובש ופרובינציאליות נדף מהם. מסעדה זו שנכנסה אליה שייכת ליהודי גרמני. דבר זה ניכר היה לא רק מפי המלצר שהגרמנית שלו נישאה ברמה, אלא בעיקר מהסידור הפנימי של האולם, מהשקידה שהושקעה בחישוב כל פרט ופרט; בחפוי הנאה על המטבח, שהיה מעוטר ומיופה כמדור קובע נוי לעצמו, במנורות החשמל הקבועות בקורות ומאצילות את אורן הרך, האטום, וגם בתמונות הספורות שקשטו את האולם. אמנם בכל זאת היה חקוי, אבל חקוי למשהו נאה ולא השלמה עם הכעור שהיה נהוג במסעדות מקום.

היתה שעת ערב מוקדמת ולפיכך לא רבים היו הסועדים. מלבדה היו שני זוגות וכמה מתבודדים שלגמו קפה להנאתם ונברו בערימות עתונים מצויירים. בעוד המלצר עורך לפניה את השולחן, ולאולם נכנסו שלושה גברים מזוינים ברובים. הם תלו על הקולב את מעיליהם, כובעיהם, השעינו את הרובים בפינה, והסבו מתוך הרחבה לשולחן אמצעי. אחד מהם ישב ושיפשף את כפות ידיו מתוך הנאה, כמצפה לקראת משהו מלבב. הגבוה שבהם נתן עיניו בעדנה ולבה נקפה כאילו נתפשה בכף. היא הכירה אותו מיד. בפרופיל שלו ובצלקת הקטנה בסמוך לרקתו. הבאים אתו היו כנראה חבריו, שומרים. המלצר פרש מהם לאחר שהזמינו מה שהזמינו, וכעבור רגעים מועטים העמיד לפניהם בקבוקי בירה. וחזר והעמיס צלחות טעונות מאכלי בשר, תפוחי אדמה מטוגנים וירקות. הללו ערכו לעצמם סעודת מלכים לעומת ארוחתה הצנועה.

הוא לא ישב נכחה ועדנה הבחינה כי הוא מכוון את ישיבתו על גבי כסאו למען יוכל לסקור אותה ממקומו; בטביעת-עין מנוסה קבעה מיד שהוא מציץ לצדה, ואינו להוט אחרי האכילה והשתיה הגסה כחבריו. היה לה הרושם כי בשלה הוא מרסן את עצמו, ונוהג עדינות לא רק במאכל אלא גם בסכין ובמזלג והיא הכירה לו טובה על כך בלבה, כי חבריו זללו וסבאו במדה נפרזת.

ושוב תמהה בלבה על שאדם זה מבקיע לו נתיב לנפשה בכוח מושך ומשפיע. מה היתה עושה, למשל, לוּא נגש לשולחנה להזמינה להצטרף לכוס בירה? אין ספק כי היתה מסרבת לו, כי מה לה ולו? הרימה עיניה מצלחתה והבחינה שהוא מישיר להביט לעברה. שוב נקפה לבה והיא תמהה על כך. בעברה על-יד שולחנם לבש עוז ודרש בשלומה מתוך הרכנת ראש ברוב חן ואדיבות, כמכיר אותה מזמן. היא הסמיקה וקמעה והשיבה לו. ההכרה שאין הוא אדיש לה שעשעה אותה. בצאתה החוצה, לאחר הפיזודה אילמת זו, הרגישה עד כמה קשה עליה יד הבדידות… חדרה לא משך אותה. ברצון היתה מצטרפת אליו כדי לבדר את רוחה ולהשתעות בחברתו. אגב נודעו לה כמה פרטים על חייו והצרוף היה לזכותו. הבריות סחו עליו מתוך הרחבה. הימים היו עדיין ימי מאורעות ואדם זה, מחוץ לעבודתו, עסוק היה בעסקי מחתרת. בלכתה לבדה הירהרה בו וחזרה חרש על שמו: יעקב חלמיש. תמהה איך הוא חוזר בחשכת הלילה לפרדסו לבדו, כי הדרכים הן בחזקת סכנה, ובתחומי גבעונה אפשר לשמוע עדיין לילה-לילה את היריות הפולחות את האפילה.

ו

ריב התגלע בין בעל הפרדס לבין לשכת העבודה המקומית. בבוקר כאשר באו הפועלים לפרדס הוגד להם כי עד לבירור הסכסוך תחול הפסקה בעבודה. איש לא ידע בדיוק מה גרם לכך, ואיש לא ידע כמה זמן תמשך ההפסקה. בינתיים ישבו הפועלים זה בכה וזה בכה, התירו את צרורות הצידה לסעוד את לבם, מהם מתבדחים, ומהם רוגנים וזועפים. “טוב לנצל יום זה לכביסה” פסקה עדנה בלבה, ומוכנה היתה לחזור מיד הביתה, אבל נאלצה לחכות עד שייצאו כולם בצותה.

בינתים הניחה את מעילה על גבי ארגז ונכנסה לתוך הפרדס. יום קודם לכן השאירה בחפזה מטפחת על ענף אחד העצים. היא חלפה על גבי התלוליות שבין השדרות, בין “צלחות” העצים, דרכה על גבי שלכת עלים שריח כמישה נדף מהם, והתקדמה נחפזת לעבר המקום בו עבדה אתמול בקטיף. לאחר הליכה קצרה אפפה אותה דומית הפרדס והאפלולית הזרועה פה ושם בהרות שמש. היא נאלצה להתכופף לפעמים בעברה בין העצים טעוני פרי, שלעיתים חבטו בה בראשה ובמצחה. אף כי העצים היו נטועים שורות-שורות, מנו כבר למעלה מעשרים שנה וענפיהם שנסתעפו, נגעו זה בזה ונתנו לפרדס מראה מסובך וכבד. הפעם היתה בלב הפרדס הגדול, הדומם. את דרכה למקום בו עבדה אתמול לא מצאה. היא טעתה. שמה פעמיה בכיוון הפוך ולאחר הליכה קלה קבעה כי גם הפעם טעתה… לא רחוק ממנה חלפו ועברו כלתומם שני תנים. רגילה היתה עדנה לראות מהם לפעמים, ונראו לה ככלבלבים צהובים, אבל הפעם בהיותה לבדה נבהלה. הרחש העמום שעוררה נשיבת הרוח בין העצים אף הוא הטיל בה אימה סתומה, והיא גמרה בלבה לוותר על המטפחת ולחזור. העיפה מבטיה לתור אחרי צמרות הברושים שיכלו לשמש לה סימני דרך, ולאחר שגילתה אותם, פסעה לקראתם בפסיעות רחבות. משהגיעה לשם מצאה כי שוב טעתה… שדרה זו אינה אלא אותה שמובילה לבית דירתו של השומר. ואמנם, לפני צאתה את הפרדס לעבר הברושים הבהיל אותה לפתע קול המנועה שהחל מטרטר ומפריח את ה“עוד-עוד-עוד” שלו לתוך דומית הבוקר. ואכן ראתה את השומר כשהוא חוזר, לאחר שהפעיל את המכונה, ועולה על גבי המדרגות המקומרות, לבוש מעיל שצוארונו זקוף, ראשו מגולה, בלוריתו פרועה, והוא חסון ובעל צורה.

עדנה נשתהתה במקומה. חוששת היתה שמא יבחין בה בשעת בוקר זו, כאילו ארבה לו לראותו… היא הסתכלה מקרוב בבנין המקומר, במדרגות, בפתח, וסקרנות רבה מילאה אותה לראות את מעונו פנימה, מעון זה שמבחוץ קסם לה בצורתו, בשקט הרובץ סביבו, שרק קול המנועה מפריעו לעתים. לוא ניתנה לה היכולת לגור בדירה מעין זו, ייתכן שהיתה מסכימה בחפץ-לב. היא חייכה למחשבה זו, לא גרעה את עיניה מן הבנין וחמדה את מראהו בלבה.

עוד היא עומדת שקועה בהרהורים והנה חזר זה ויצא. מיד הבחין בה ונבצר ממנה לחמוק מעיניו. לא ידעה מה לעשות, לפנות ימינה או שמאלה, ונשארה תקועה ונבוכה. “מה אגיד לו? מה אומר לו?” וזה הולך וקרב, הולך ישר לעומתה. היא הבליגה על התרגשותה ולאחר שהחזירה על ברכתו, פתחה הראשונה דוקא בפשטות וללא כל מבוכה: היא הקדימה ואמר לו כי ודאי יצחק לדבריה, אבל עובדה היא כי יצאה לכאן לחפש אחרי מטפחתה שאבדה לה אתמול ותעתה… תעתה כמה פעמים ואינה מוצאת את הדרך לבית-האריזה. הוא גיחך. נתן בה את עיניו האפורות, הבוחנות ובקולו הרך והעמוק אמר כי יש ויקרה כזאת גם בפרדה, וביחוד לבחורה שראשה תפוס ודאי בדברים שאין בהם ממש… היא צחקה לדברו, והוא הוסיף ואמר כי קרה הדבר כמו בספורי הילדים, מעשה בילדה נאה שטעתה ביער עבות ופחדה מפני חיות טורפות, והנה נקרה לה שומר היער אשר הציל אותה, הכניס אותה לבקתה שלו, האכילה והשקה חלב חם… כמסופר באותם ספורי האגדות… אלא שכאן המצב אחר הוא במקצת: היא אינה ילדה קטנה אלא בחורה נאה, כאן אין יער שחיות טרף מהלכות בו אלא פרדס, והוא אינו שומר היער אלא שומר הפרדס…

הוא סח את דבריו בחן ובבדיחות הדעת, ועדנה הציצה בו והבחינה כי בדברו לבשו פניו מקרוב ארשת רכה ולא כל כך זועפת כפי שדמתה. לא עברו רגעים מועטים ושיחה קלחה ביניהם, שיחה מרתקת, ונוצר אצלה הרושם כי הנה היא מכירה את האדם הזה מזמן ורק במקרה לא נזדמנו להשיח זה לזה דברים היוצאים מן הלב, דברים פשוטים לכאורה, אלא שאין אדם יכול להתקיים עד אם יבטא אותם וימצא את השני כורה אוזן לשמוע, להבין ולהרגיש.

עדנה סחה לו כי בית דירתו מושך את העין במראהו החיצוני וכי יפה הוא למכחולו של צייר. דבריה הסבו לו קורת-רוח והציע לה לבקרו ציד ולראות בסדר שלו, וחזר ותיקן, באי-סדר שלו… וצחקו שניהם. עדנה הבטיחה לו לסור אליו באחד הימים לראות את מעונו, והוא זחה עליו דעתו ולא הרפה ממנה עד שתבטיח לו לסעוד אצלו פת בצהרים. ביום שעבודת הקטיף תתחדש. הוא הלך אתה לחפש אחרי המטפחת, וראה זה פלא: הוא כיוון לשם, ולא עברו רגעים מועטים ועיניה נהו אחרי מטפחתה המאדימה על גבי הענף…

ז

כל אותו יום שלפני הצהרים היתה פזורת-נפש ומתרוננת. השמים נראו לה גבוהים יותר, ותפוחי הזהב, אלה התלויים זוגיים בקצות הענפים, נראו לה כשדי אשה קטנים, ובנטלה אותם בכפות ידיה מזה ומזה, נזכרה באחת מתנועותיו של ברוך… פניה לבשו חיוך משובה. אף סלחה לו בלבה לפתע, והשתלטה עליה הרגשה כי היא נדחפת לתמורה. האומנם כה השפיע עליה אותו חלמיש?…

כשמטיל הברזל התלוי על משקוף בית-האריזה התחיל מתפעם ומשלח את צלצוליו העמומים לחלל האויר, צלצולים שבישרו על צהרי יום, תקף את עדנה קוצר-רוח מלווה בנקיפת לב חזקה, מסעירה. בפרוש הפועלים לסעוד את לבם, מהרה להתקין את עצמה, משכה והכניסה את חולצתה הלבנה לשמלתה האפורה, שהכינה וגהצה לכבוד יום זה, בחנה במראה את קלסתר פניה, את תסרקתה ומצאה שהכל כשורה, שנאה היא ליום שמש זה, ושפניה מפיקות זיו עלומים. כנראה שגם חלמיש חכה בקוצר-רוח לשעת הצהרים, כי אך גוועו הצלצולים באויר והוא כבר פסע לקראתה לקדם אותה במאור-פנים.

כאשר נכנסה לחדרו עמדה משתאה. החד היה רחב-ידים וחלונות היו קרועים בו בשלושה קירות. הזגוגיות היו דלוחות מגשם ומאבק, אבל רצפת החדר שהיתה רצופה אבני רחבות, היתה שטופה יפה. מצד ימין עמד ארגז גדול נושא עליו מכונת בישול וכלי מטבח. מצד שמאל, בפנה על גבי שרפרף ערבי, בלטה תיבת רדיו, זרה לחדר ולריהוט. לצד הקיר השני, משמאל, עמדה מיטת ברזל רחבה מכוסה בשמיכה אפורה שמתחתה הלבינו שולי סדין סרוחים על גבי הרצפה. בסמוך לקיר האמצעי, בגובה אחד עם החלון, עמד שולחן לא גדול, מכוסה במפה לבנה עטורה סלסולי ארגמן בשוליה, ועל גבי השולחן צלחות ערוכות לזוג הכפות והמזלגות ובקבוק יין מתנוסס באמצע. השולחן היה ערוך מתוך הקפדה. בחלל האויר עמד ריח של בשר צלוי, מגרה, מעורב בעשן גחלים.

עדנה הביעה את התפעלותה למראה חדרו. אמנם היא ידעה, סנטה בו, כי למענה טרח וכיבד את הרצפה, וכדי להביאו במבוכה היתה בוחרת להפתיעו יום אחד, משלא יצפה לבואה, ולמצוא את החדר במצבו הרגיל, כלומר, הפרוע… הוא צחק. הודה לה כי בדרך-כלל אין הוא פנוי לשים לב לכך, וכי לאמיתו של דבר די לו בסדר איזה שהוא, בנקיון הדרוש, ואשר לקשוטים וכיוצא באלה, הרי דברים אלה יפים לאשה הם. היה משום רמז בדבריו אלה ועדנה לא ידעה אם לה הם מכוונים או שהפריחם סתם באויר. הוא זירז אותה לשולחן וכאשר הביעה את רצונה לעזור לו, כדרכה של אשה שאינה יכולה להביט במנוחה כשגבר עוסק בדברים לא-לו, סרב, ולא נתן לה. אורחתו היא וישמש אותה לפי דרכו.

מעל גבי הארגז-המטבח נטל והביא סלט ונתחי בשר צלויים, עשויים ומתובלים בטעם המזרח מפולפים וממולחים: פרס מן הלחם חתיכות הראויות להתכבד ומזג יין בכוסיות. המאכלים ערבו לחיכה של עדנה והיא אכלה בתאבון. כאשר חזר ומילא את הכוסית שלה, סרבה לראשונה בהצטדקה כי חם לה, פניה לוהטים, ועדיין מחציתו של יום עבודה לפניה. הוא צחק. הניח את כף ידו על זרועה החשופה, נתן בה את עיניו האפורות, הזרחניות, ושידל אותה, אף הבטיח לה כי שתי כוסיות כמוהן כאין ושכל רע לא יאונה לה, חלילה. היא נעתרה לו ולגמה גם מזו. לקינוח-סעודה הגיש חתיכות גבינת כבשים מלוחה וטעימה, ובשעה שהחל טורח על בשול הקפה השחור, חזרו ונשמעו הצלצולים הקולניים של מטיל הברזל המזעיק את האנשים לעבודה. עדנה ניתרה ממקומה: “אוי ואבוי”… אלא שחלמיש מיהר להרגיעה בהטיחו לה כי הדבר סודר; הוא הודע עוד מקודם למשגיח שהיא תאחר במקצת, כי הנה הזמין אותה לארוחת הצהרים, ואין כל טעם למהר… העולם לא יחרב אם פועלת אחת תעבוד שעה פחות…

והיא נשארה. אחרי ארוחת צהרים דשנה זו השתפכה לאות ביצורי גווה. בעוד חלמיש טורח עדיין על הכנת הקפה, טיילה בחדר, מחלון לחלון, הציצה למראות הסביבה, לגשר הקטן המקושת על גבי הואדי, לחלקת הנהר המבריקה מרחוק, לגגו האדום של בית האריזה הטובל בירק, ולדרך המתפתלת לצד הפרדס. בין שיחי שיטה דוקרניים וסבוכים. אה, לוא היה חדר כזה ברשותה, כמה היתה מיטיבה לקשטו ולמלאו נוי. על גבי רצפת אבן זו לפרוש שטיח רחב, לזרוק החוצה ארגז מכוער זה, לכסות את מערומי החלונות בוילאות צחורים, לסייד את הקירות, לתלות תמונות, להכניס רהיטים נאים, שאר מיני חפצים, וצינצנות פרחים פה ושם.

בלי חמדה חזרה וירדה לאיטה מן המדרגות בדרכה לעבודה. הוא ליוה אותה ואמר לה כי דבר סעדה על שולחנו חג היה לו, כי רק לעתים רחוקות פנוי הוא לכך, וגם הטעים, לא כל אחת מושכת את לבו ואילו זו, קטנה וחמודה שכמותה, אין הוא יודע בעצמו במה קסמה לו שכה טרח לפניה כעלם בן י"ח… והוא הרי קשיש ממנה לפחות בעשר שנים.. תוך כדי הליכה בשדרות הפרדס חבק את מתניה, גחן ונשקה על לחיה. “אל נא, ברוך” נחלצה בעדינות מזרועותיו המשתרגות סביב גופה, והוא נתן בה את עיניו. העלה בת-צחוק והחל מקשה עליה: “מי הוא זה אותו ברוך?” והיא הסמיקה קמעה: “אחד שהלך ואיננו”…

כאשר חזרה לעבודה ניתנו בה מבטים סקרניים ולגלגניים. מבטים אלה כמה היה בהם מן הקנאה, מהוצאת דבה! הגברים – אלה שחמדו אותה במסתרים וחבבו אותה – פניהם לבשו קדרות מתוך קנאה כוססת, ואילו הנשים, מתוך עיניהן נישקף לגלוג שגם רשע בו, גם לזות-שפתים, והקריצות מאחרי גבה פירושן היה: “כלום לא אמרתי לך כי סופה של זו” – נפשה של עדנה נעכרה. צר היה לה במחיצתם של אלה. השעות שנשארו לה לעבודה נמשכו מאד בעיניה וכאשר הלכה לאוטו, שמחה לראותו מחכה לה על-יד השער. היא הסבירה לו פנים והצטהלה בקול. על אפם ועל חמתם!

ח

לאחר שעברו כמה וכמה ימי-שמש בהירים ונוחים לעבודת הקטיף, חל שינוי במזג-האויר, ובצהרי יום אחד קדרו השמים, עבים דחופים נישאו כמעפילים ועורמים זה על גב זה גושי-גושים טעוני סגריריות אפורה, אפלה. רוח קרה נשבה וחדרה לעצמות. גשם עמד לרדת וטיפות כבדות, בודדות, בישרו את בואו. משעמדו הפועלים לנטוש את הקטיף ולמצוא מחסה מהגשים בבית-האריזה המרוחק, חמקה מהם עדנה, העמיקה בתוך הפרדס ושמה פעמיה בכיוון לבית השומר. אמש היה אצלה. איחר לשבת. הוא היה לבבי ביותר, בעל שיחה נאה. כשניטפל אליה החלה סונטת בו: “שומר מפקיר פרדס ומתעסק בשטויות”… והוא לא הירפה ממנה, ובגהרו לחבקה הרגיש על פניה את להט נשימתו ולחישת קולו הרך באוזנה, כשהוא מסמיך לחיו לשלה: אמנם הפקרתי פרדס ובשטויות איני עוסק"… ניסער היה, לוהט ושופע חבה, היא לא התנגדה לחבוקיו, ועצומת עינים היתה כאשר העתיר עליה נשיקות. היא שכבה על מטתה והוא לפת את ראשה בשתי כפות ידיו, קבע בה את מבטיו האפורים שהפיקו זוהר ולחש: “עדנתי החמודה”. בלחשו זה מסר את כל הגות לבו. היא הרגישה בכך וידעה, הניחה את ידיה על בלוריתו ודחפה אותו לאטה: “די לך הפעם, עליך ללכת”. בשעה שחלמיש ניטפל אליה והיא הרגיש כי הנה הוא מדליק בה את תשוקתה אליו, דחתה אותו בעדינות, כי נצטיירה לפניה דמותו של ההוא… כאשר הלך דאגה לו וחרדה לשלומו בחשכת הלילה, בדרכו לפרדס.

היא ידעה כי בלכתה אליו כעת ייחרץ גורלה ודרך בחזרה לא תהא לה… היה לה הרושם כי החווירה קצת בלכתה ונשימתה ניטלה ממנה. אמש ריסנה את עצמה שלא להביע לו חיבה יתירה, קבעה סייג לעצמה, ואילו עתה, בלכתה אליו תקפה אותה נקיפת-לב והתרגשות בראשיתית, מעין זו שחשה בשעה שנכספה לאהבת גבר… רטט עבר בה מצינה ומתשוקה שהסעירה ואתה לקראת התמורה… אותה שעה החל הגשם. עז ושוטף ומצליף בכל עוז. מחסה לא היה לה בקירבת מקום וביתו עדיין ממנה והלאה. היא לא מיהרה איפוא בלכתה ונפשה חשקה בגשם; כאילו מתוך רצון להעניש את עצמה נתנה גווה לגשם שירד תצנן את להט הרגשותיה וימרק את נפשה הנכספת. היא הלכה לאיטה בין עצי הפרדס הרטובים, הבוצצים, וכאשר הגיעה למדרגות עלתה עליהן בקושי והתדפקה חרש על דלתו.

הוא חרד לקראתה מלא רגש ורוך. חרד למראה שערותיה הנוטפות מים, פניה החיורים ובגדיה הרטובים, “מה לך? חולה את?”… הוא תמך בה והושיבה על כסא. בחדר עמדה אפלולית. דומה שקדרות העברים ירדה משמים, זחלה וחדרה לכל פינה. המטר הסוחף בחוץ עוד הגדיל את העלטה. היא חייכה חרש: “הגשם תקפני. אין לי כל חשק לחזור היום”… הוא נזף בה רכות ונעימת קולו רטטה: “אין את צריכה לחזור, אך למה הלכה אלי בגשם?” והיא ענתה בלי להביט בפניו: “איני יודעת בעצמי… רגלי נשאוני אליך”.

על גבי הזגוגיות הדלוחות שטפו זרמי גשם שטרם פסק. חלמיש החניק בחובו את התרגשותו ואת חדוותו. אמש שרוי היה בתוגה ורוחו היתה עכורה עליו ביותר. חושש היה שאין משגיחה בו והנה באה אליו. באה להישאר אצלו… הוא גחן לחלוץ את נעליה הרטובות, לפשוט את הגרביים, ובשעה שקם ותפס בסוודר הרטוב להסירו מגופה, הרימה את שתי זרועותיה למעלה ונתנה לו לעשות בה כטוב בעיניו, כילדה קטנה נתונה לפינוקים ורוך. בוהק גופה החשוף הכה את לבו. חזה התרומם ועלה מובלט בכדוריות שדיה הצחים ששפעו מתוך החזיה. היא רעדה. חלמיש הרים אותה, השכיבה במטתו ומשך בשמיכה עד לראשה; ישב על ידה ושקד לכסותה יפה-יפה לבל תאחז בה צינה. מבעד לריסי עיניה העצומות נדחקו וזלגו דמעות. דומה, שלא ידע בעצמה מי הוא היושב אצלה ומרעיף עליה רגשי אהבה ורוך, אם זה שאצלו היא שוהה, השם כף ידו על מצחה, או ההוא – שפרש… דומה ששניהם חברו יחדיו, מתרוצצים בה, להסעירה, לסכסך חושיה ולהטיל מבוכה בנפשה.

א

בּשל מקרה פעוט-ערך נתגלע ריב ביניהם. הוא לא שלט ברוחו וסנט בה בחומרה יתירה שהגדישה את הסאה. היא נפגעה, לא קבלה מרותו הפעם ופרשה ממנו שרויה ברוגז שלא פג. תוך-כדי-כך נפגשה עם אותו רופא צעיר שהיה כרוך אחריה. תחילה מייחלת היתה נעמי שאשנבי יבוא לפייסה, אך מכיוון שנשתהה, והרופא הצעיר אכף עליה בקורים שהיה בהם כדי לעניין זמן-מה, ולבדרה קמעה, הלכו הדברים ונסתבכו כפקעת שקצהו של החוט מוצנע בתוכה וקשה להתירה.

לאחר לכתה ממנו באו על אשנבי ימים אין-חפץ בהם; מתוך שנתרגשו עליו שעות שממון ודכדוך-הנפש, מאחר היה לשבת בבית-הקפה המחניק, כחס על משהו יקר העלול ללכת לאיבוד. מאפס-מעשה שוקע היה, לעתים בויכוחים רגזניים שבסופם רק הגבירו את מרירותו ונמצא אדיש לכל הסובב אותו תוך שאט-נפש שעורר במכריו מורת-רוח. רק מעטים מן המקורבים אליו, שעמדו על סיבת הדבר, חייכו אליו חייכו אליו בסלחנות מעושה בוגרים המעלימים עין מתעלוליו של ילד חמוד ומפונק. שכן, למרות החיספוס החיצוני שהיה חושף בתגובותיו החריפות, השנונות הפסקניות, שאינן יודעות רחם, בבואו לדון ולבקר בעניני אמנות וטעם, מקובל היה על הבריות כצייר מחונן ומקורי שעתיד נשקף לו. בשעות של חסד, כשרוחו היתה טובה עליו ניכר היה כאדם בעל שאר-רוח שיש בו כדי להתחבב על הבריות.

אותו לילה היתה שנתו טרופה עליו ומסוכסכת, שכן הניח אל קרבו לגימה יתירה, אף כי מטבעו לא היה להוט ביותר אחרי משקאות חריפים; מבקש היה להפיג על ידי כך את שממונו, ואכן, דבקה בו עליצות יתירה שהביאתו לידי פורקן צעקני ואולי במקצת… הוא עמד על כך עוד באותו לילה, ובשעת ההתפכחות זכר בבהירות יתרה ומדכאה כיצד התריס אחד מאחרי גבו בהערה של בוז: “נשתכר לו אשנבי זה ויוצא מכליו!”… מיד לאחר שקלטו אזניו הערה זו, דמם לפתע, משל שפכו עליו קיתון של צוננים. נתכנס בשתיקה כחומט בשריונו, ולאחר שהות קלה של קדרות מעיקה קם ועקר מן הקפה. בחילה עמדה בקרבו, אבריו כבדים היו ורוחו סגרירית. לאחר ששוטט ברחובות הריקים ללא כל מטרה חזר בשעה מאוחרת לחדרו ועלה על יצועו. גופו העייף לא מצא מנוחה והוא נאנק תוך שינה ונאבק בסבך חלומות-בעתה. משניעור משנתו היה הכר שמוט ארצה, הסדין מקומט ודחוק לרגליו, והצפוי הירוק של הספה שדהה כעין האפר, חשוף ומבליט דלותו. “למעלה משלושים פעם אדם משנה מצב גופו תוך שינה” הירהר אשנבי בנשמו לרווחה. תוך רשלנות הוריד כפות רגליו על גבי המרצפת לחוש בצינתה, לפת ראשו בידיו, שכן כבד היה עדיין והמום; במצב של קפאון נשאר יושב שהות קלה, כמבקש להניס מתוך ראשו את הטמטום, ורק לאחר-כך החל להרהר בשיגרה של דברים. משהו סתום הטריד אותו, דבר השייך לסדר-יומו שנשמט מזכרונו והעלול להטרידו, אלא שאינו יכול להעלות טיבו של דבר זה, ואף כי הוסח מדעתו, העיק עליו מתחת להכרה, והוא חש כי אינו פטור מלהרהר בו; שכן שייך ענין זה לאחד מסוגי הפורענות העומדים להתרגש עליו, ואי-נעימות ודאית כרוכה בו. הואיל וברי לו כי הדבר צריך להתרגש עוד היום, נעכרה עליו רוחו. הוא טפח בכף ידו על מצחו, כמבקש להעלות את הנשכח בהשבעת תנועה זו בלבד, ופניו לבשו קשיחות רוגזת: “לכל הרוחות, מהו הדבר?”!…

הוא חזר והצניח גוו אפרקדן. מתוך כחול הפיז’מה הפתוחה הציץ חזהו הגברי, שעיר בשקע ומפותח בסימוני החזה הרחב, וקלסתרו שהוסב כלפי התקרה הביע קשיחות שהושאלה מסנטרו הבלתי מגולח, בלוריתו הפרועה ועיניו האפורות שזעם כלשהו שכן בהן. בהטילו גופו שוב על משכבו עדיין עמדה בו עייפות וחוסר רצון לפעול משהו או להתנועע. את פת השחרית כבר איחר. ארוחת-צהרים יסעד בעוד שעתים. אין, איפוא, לשם מה להזדרז ומוטב שישכב עוד שעה קלה. הפך עצמו על צדו הימני ונתן עיניו בכל החדר, בהביטו נכחו בלא מחשבה, נחו עיניו על כנת הציור ועל הפרוטרט הבלתי גמור, חזרה אליו לפתע התפישה המציאותית ומיד נתחוור לו בזכרונו הדבר המעורפל שהטרידו קודם-לכן. לכל הרוחות! הרי זה אותו חרשתן עשיר וסנוב שצריך לבקר אצלו לפנות-ערב! הרי שלשום קבעו פגישה זו, כשידידו הטוב, ברוך גבישי, המסייע לו במכירת תמונות בשעת דחקו, הוא-הוא- שכפה עליו בקורו של אותו חרשתן שבע ומזופת! כל צורת המשא-ומתן מאד לא נעמה לו והשאירה עליו רושם מדכא, שכן ברוך, אמנם ברוב חביבות ומתוך כוונה טובה, סחב אותו ממש לעין כל לאורך כל בית-הקפה, כדי להציגו לפני החרשתן ולקבוע את שעת הביקור תוך שידול שבהתרפסות קלה… כלום לא יכול היה לסחוב אותו, את עגל-הזהב אליו?! כלום חייב היה הוא, הצייר האמן בעל השגיונות והעקרונים המטורפים, הבז לכל השיגרה המקובלת, למחול על כבודו, להשפיל את עצמו ולהזדקק לאותה שיחה עלובה בסמוך לשולחנו הטעון כל טוב של ההוא, בעמידת עבד לפני שר?… כלום כל צריך הוא להתבזות על מנת למכור לאותו ברנש תמונה שאינו מבין בה ולא כלום, ועוד יעתיר עליו דברי איוולת שדופים על אמנות וירשה לעצמו גם לחוות את דעתו – כן, את דעתו! על הנושאים שעל הציירים לטפל בהם כדי שיוכלו למצוא חן בעיניהם ובעיני המטרוניתות שלהם, פרות-הבשן השמנות והמטופשות?!…

פקעת החרון עלתה בו והוא הרתיע את עצמו מן הספה בזריזות, קפץ והחל פוסע בחדרו תקוף רוגז גובר והולך. כל אותה ליאות שעמדה בו קודם לכן ויצקה באבריו כבדות של עופרת, פגה ונתנדפה לה, והוא חש את עצמו שוב מלא מרץ ודרוך. לכל הרוחות! אלמלא ברוך המעורב באמצע ודאי שהיה מסתלק בעוד מועד מחדרו ומגיף את דלתו בסמוך לאפו של אותו מגושם. כך נאה לו לכך יאה! שכן, רבותי החזירים, בתמונה נאה חשקה נפשכם, כל שום-מה – ימח שמכם וזכרכם! – אינם מטריחים עצמכם לאולם התערוכות שעה שהצייר מציג את תמונותיו ומצפה לכם, תיפח רוחכם!… דומה, שאת כל שנאתו כלפי אלה שמצבם החמרי נוטל מהם את דאגת קיומם, גילם הפעם בצורת אותו חרשתן שלאמיתו של דבר טרם נתן לו עילה לכך, אלא שראה בו את בא-כוחם המובהק, האפסי והרודה, למרות זאת, בכל…

אשנבי הציץ בשעונו. עוד היום גדול אלא שהפעם נכשל ואין לו אלא להיכנע ולקבל מרותו של הלה. הבטיח ועליו לקיים. פעם שניה לא ייעתר לברוך שיבוא אליו לקוחות כאלה. לא ולא! אבל הפעם יבליג, שלא להביא למצב בלתי נעים את ברוך, הידיד הטוב והנאמן המחלצו לעתים קרובות ממצוקה.

מיד תקפה עליו מעין קדחת של קוצר-רוח. החל מטלטל את התמונות הסמוכות במשופע לקירות, במחשופי בדיהם השקיים, לכאן ולכן, בורר רבות שהן יפות למכירה, ומצניע מעטות החביבות עליו, שהוא חס עליהן ומערים שלא להסגיר אותן לידי קונים שאינו זהיר בכבודם. כלל זה נקוט בידו: הגרועות שבהן, אלו שלאחר-זמן תפש כי נכשל בהן, לאילי הכסף ולסנובים; הטובות שבהן – לבעלי הטעם הבודדים, לאמנים ולידידים אוהדים; ואחדות מהן, ספורות –פתקים דבוקים להן – “שייכת לצייר”… שכן קשור הוא אליהן בכל נימי נשמתו; ילדי טפוחיו האהובים המה, שעשועי רוחו ולהט יצריו, ואין לבו נותנו להגלותן מרשותו.

ב

משנטל את תמונותיו הפרטיות וסילק אותן הצידה, כדי שלא תשורן עין זר, הרים בלי משים את ראשו ונתן עיניו באותה תמונה שהיתה תלויה בפינה מנגד, ואריג דק ושקוף, כחלחל, חופף עליה כוילון קטן וחמים על גבי חלון בביקתת אכרים; נורה חשמלית בהירה ואטומה היתה קבועה מעל המסגרת הזהובה, הכבדה, שבקצותיה הפגומים מלבין הגבס, סימני טלטולים מרובים (כמה וכמה תמונות שובצו בה!) ושבעת-רצון היה אשנבי מסיט את הוילון הקט הצידה, לוחץ על כפתור החשמל, ולאורו הניתך על פני קלסתר פניה היה ניצב לו מנגד, חומד את ראשה הנישא על גבי צואר גאה, תוהה על שרטוטי פניה הענוגים בחיורונם מתחת לגודש שערותיה השחורות, ומחשוף חזה הבוהק, דומה, נותן אור חוזר כלפי חיוכה. “מונה ליזה שלו” היו מכנים אותה כמה מריעיו, ספק מתוך לצון מספק-ספיקא מתוך רצינות, שכן עלה בידו לשיוות לדמות דיוקנה של נערתו, זו שפרשה ממנו, בת-צחוק מלבבת ומצודדת שהיה בה גם מענוות-תום וחן אשה צעירה המתנצחים בה, שכן עיניה אומרות משובה וסתירה לחיוך המרחף מסביב לפה הקט והפעור קמעה.

אשנבי עמד והתבונן בה כרגע, לאחר שהאיר את קלסתרה באור החשמל, לבו נצבט בו לפתע תוך הרהור של נוחם, ובהחוותו קידה לפני הקלסתר הנכסף, הפטיר בשקט, ספק לעצמו, וספק מכוון דבריו אליה, מדובב את עקת רוחו וערגונו: “שלום לך נעמי’קה החמודה, נוכלת שכמותך… נתחשק לך לפתע אותו בלומברג, הרופא הצעיר שכיסו גדוש, הופעתו שופעת חשיבות, מכופתר ומעונב כהלכה, לא אורח-פורח כמוני, ובוקסר מפוטם ומטיל אימה בשחור פרצופו רץ לפניו… נמאסה עליך דלותי הכרונית, ריחות צבעי ועובש חדרי זה, הא? מחייכת אתה? הזוכרת את כיצד חזרתי ונשקתי את כתפיך החמודות, החשופות, שעה שהעליתי קלסתר פרצופך זה המתעתע והבלתי נתפש על גבי הבד? הזוכרת את כיצד בישלת קפה ריחני בשעת ההפסקה וכיצד זללנו יחד את הלחמניות בחמאה, אלו שרצתי להביאן במרוצה, לבוש רק חציי, מהחנות שבקרן הרחוב, וכיצד צבטתיך על הספה, ואת סטרת לי בכף ידך הענוגה, וכיצד, הזוכרת את התכוללנו קצת ולא נתתיך להתלבש עד… הן תזכרי, נוכלת שכמותך, נשבעת לי אז, כדרכן של כל הנערות הפותות – לשמור לי אמונים עד נצח, עד… שהתקוטטנו על דבר של מה-בכך, ושמא, מי יודע שימש לך הריב אמתלא בלבד? והלכת ממני ודבקת באותו רופא… הא? נוכלת שכמותך?… הסתלקי מעל פני!”…

עמד וכיבה את האור, חזר והסיט את הוילון הכחלחל שמבעד לריטוט קפליו ניבטת התמונה בטשטוש של בוהק, ארגמן ושחור וכחול וזהב המסגרת, מעולפת קסמי אשה רוטטת (שוטטת) תעלומה נשיית וסמויה מעין זר. כך נאה לך! אסור לי לראות פרצופך, ואתה – אל-נא תוסיפי לחייך אלי. אינם ראויה לכך! בוגדת בי בגד, ולחינם את מצטחקת אלי ועוגבת ברחוב או בבית-קפה כאילו מאומה לא אירע ואין זה אלא תרבות אנשים מלומדים, מודרניים, שאינם חייבים לתת פירושים, ומכל-שכן שאין לבוא בטרוניות… חא-חא-חא… איקונין שלי, נימי’ק חמודה, בוגדנית ונאה עד לטשטוש היש"…

אשנבי נשך שפתו התחתונה בשיניו. חש היה כי עדיין אוהב הוא אותה וחומד את תארה, את דמותה, עשרת מונים יותר, ושעיין לא השלים עם אותה תבוסה שבאה עליו במפתיע. אמנם, לבו אומר לו, כי פרשה זו לא נסתיימה, כי עתידה היא לחזור אליו לאחר שתשבע את הליכותיו של החדש, לאחר שתתקל באדם ששיגרה ומשטר קובעים את ארחות חייו, ולא תהפוכותיו של אמן מסוגו, הבא בסערה, במשוגה, בלהט ובאהבה שאינה מציבה גבולין ושאינה מבדילה בין יום ללילה, בין תשוקה לתאוה, בין מציאות לדמיון… ודאי שהיא תחזור אליו, אך תוך-כדי-כך אוכל אותו הספק הממאיר ומכלה אותו בשממון ובכיסופים ובגאוה פצועה המכבידה עליו עד בלתי נשוא.

הוא חש כי מדי הרהרו בה הוא נסער, ודומה חומו עולה בו… צר לו בתחומי החדר. ניגש לחלון והשקיף החוצה, למטה, לרחוב הרחוק כאפיק צר בין טורי בתיו הלבנים, הארגזיים, הניצבים זה מול זה חשופים לעין השמש, עולי-ימים ומחוסרי סגנון של יציבות שעדיין אין הוד של שנים וקבע חופף עליהם, ואף העצים הצעירים, עצי אשל הללו, רכים הם עדיין, ושעה שאשנבי משקיף עליהם מחלון חדרו שעל גבי גג הקומה הרביעית הרי הם נראים עציציים וקמודים, והרחוב כולו נראה כאילו הוקם משך שעה קלה רק כדי למלא סיפוקו של במאי הנזקק לאיזו תפאורה נוספת באחד מסרטיו. מימיו לא נתפש אשנבי לצייר ברחוב מסוג זה קרן-זוית, קטע של בית או בדל-עץ וכדומה, שכן כל אותה בנייה חופזת ופשוטה של יציקת מתכונת אחידה, בקויה הישרים החדגוניים, בצבע הבהיר מדי, הצחור, בגילה הרך והילדותי, אינה מעוררת יראת-כבוד, ואינה מלבה את יצר הציור כדי להשתער תוך שקיקה שבלהט ולהעלות מראותיה על הבד; שכן, עדיין חסר לה, לדעתו, לעיר צעירה זו הרבה ירק של יובל, לפחות, מעט עובש, ואותו סגנון חיים שאינו נקנה על רגל אחת ובחפזה, אף כי העיר כשלעצמה אינה נטולת צביון משלה, קצב ונועם עלומים. רק פעם אחת, לאחר גשם שוטף, משהבריק כביש האספלט שחור ומרוחץ, והבתים עמדו קצת כהים יותר מרטיבות ויפים לעין בתוגתם, ומעל הקדירו שמים טעוני עבים שחורים, נראה לו לפתע הרחוב עתיק, משומש ומושך במקצת, והוא העלה על גבי נייר ביד בוטחת תמונה חטופה במקצת בצבעי פסטל, ובפינת הרחוב נתן דמות אשה צעירה שמעיל-גשם כחול ונוצץ מלפף את גווה הגמיש, והיא נחפזת בלכתה; וגוף האשה הצעירה הופיע ברור מאד בקויו האופיניים, שכן נעמי היתה זו, וכן ראה אותה תמיד בלכתה אליו, ממהרת קצת שמא תאחר, והוא עומד אז ליד החלון, נשקף ומצפה לה… חבל שתמונה זו אינה כיום ברשותו. הוא מסר אותה במתנה לנעמי, מתנוססת על קיר חדרה מעל למיטתה; תמונה נעימה וסגרירית המשרה רוח טובה, מרתקת את העין, ונעמי המהלכת בו בגשם, דמות יחידה בתוך הרחוב השומם. התמונה קסמה לה והיא ביקשה אותה מידו. הוא העניק אותה לה בחפץ-לב, אלא שכעת ודאי עומד לו אותו רופא צעיר בחדרה, נותן עינו בה ומנסה להעריכה כמיטב בינתו, והיא, נעמי, ודאי לובשים פניה רצינות קודרת קצת, מתוך יחס של קוצר-רוח, ואפשר שהרהוריה נישאים אז אליו… “טפש שכמוך!” נוזף אשנבי בעצמו, על השלותו את נפשו מדי פעם בפעם, תכופות חוזר הוא להשתעשע בדמיונו ולשגות באשליות על שובה אליו.

ג

אכן, רק זמן מועט חלף מאז הלכה ממנו, והוא נתקל בה כמה פעמים במסיבות שנטעו בו את התוחלת כי עשויה היא לחזור. אמנם מרוב גאווה לא נקף אצבע כדי לסייע לה בתיקון המעוות; הוא ראה בכך פחיתות הכבוד, והיה משתריין בפניה ומעמיד פנים כי הכל כשורה, ולעתים אף הקיף עצמו בחברת נשים נאות כדי להרגיזה במישרים ובעקיפין. (ידע כי סחים לה על אורח חייו) אלא שבמקרה אחד לא התנהג כהלכה והוא זכור לו יפה.

לפני חודש ימים השתתף בתערוכה, עם שלושה מחבריו הציירים שחברו יחדיו כדי להציג נושא משותף: עירום. היו לו כמה אַקטים שצייר בתקופות שונות. אחדים מהם בדּויים משוערים, כשאין אשה מסמלת לפניו ממשותו של גוף, ואחדים שצוירו שעה שאשה רבצה לפניו על גבי הספה או על המרבד שבחדרו. הוא בחר בכמה מהן שהעירום שלהן היה מצנע ומואר כאחת באור-צל, פני האשה לוטים קצת בכיסוי, במצב שאינו מייחס לקלסתר ערך מיוחד, ואילו באחת בחר, שבה היה העירום חשוף ובוהק, פורח בעתרת קסמיה של עלמה צעירה, ובארשת פניה – שהיווּ ענין בפני עצמו – ניכר היה מיד כי נעמי היא ש“ישבה” לפניו. לא היתה כל כוונה רעה במעשהו זה שעה שבחר בתמונה, כי אם הבעיה הציורית היא שהעסיקה אותו, ואף התמונה שעלתה יפה והניחה את דעתו. לפיכך לא פקפק והציג אותה. מיד עברה בקהל המבקרים רינת לחש-נחש, ולפני התמונה הצטופפו כדי לתת בה עין מתוך ענין ומתוך להיטות אחרי קורטוב של רכילות פוגעת, כדרכם של הבריות.

יום אחד ביקרו שניהם בתערוכה, כלומר, בלומברג הרופא] והיא – נעמי. אשנבי נמצא אותה שעה באולם שקוע בשיחה עם חבר למכחול. כשהוא ראה אותה נקפו לבו… חמודה היתה כדרכה, אלגנטית, (בשמלה שהוא שירטט לה את הצורה ההולמת את גזרתה, והמשכילה להבליט את חמודות גופה), אלא שהפעם מכונסת בשתיקה קודרת ומיד הכיר בה כי תרעומת לה עליו. ד"ר בלומברג פרש הצידה, כשהוא גחון על הבוקסר המפוטם שלו ומלטף את גבו כמסיח את דעתו מכל הענין שבעטיו הוטרד לתערוכה, ונותן על ידי כך שהות לנעמי לשוחח עם אשנבי בלא הפרעה. אשנבי הזדרז לסיים את שיחתו וכשניגש אליה משכה אותו הצידה ונתנה בו עיניה שרוגז שכן בהן:

• כלום יצאת מדעתך?

• מה קרה, נעמי?

• הרי הכל מסיחים בענין זה!

• אל מה ירמזו דבריך?

היא סקרה אותו במבט נזוף:

• כלום אינך מבין שאסור היה לך להציג תמונה זו? (הורתה עליה במבט עיניה בלבד שלא למשוך תשומת-לב) כלום אינך מבין – אף כי רחוקה אני מלהיות קרתנית כפי שאתה מכיר אותי – כי תמונה זו מספקת חומר להולכי-רכיל כדי לשמץ את כבודי, וכלום אינך תופש שעל ידי כך אתה מחלל כל אותן השעות היפות…

היא לא סיימה, שכן דוק דמעות עירפל את עיניה ופקעת הצער נתקעה בגרונה ושינקה דיבורה. היא הפנתה את ראשה (הרופא עדיין גחון היה על כלבו ומלטפו, טופח בחיבה על פרצופו הזעום והשחור, מעשה תם שאינו מבחין בשום דבר) ואשנבי עמד נבוך ונזוף. לא היה כאן מקום לכל ויכוח. היא צדקה. הוא נתפש למעשה קל-דעת ושגה בהציגו תמונה זו דוקא סמוך לפרידתם. הוא עשה שטות. תוך-כדי-כך נתאוששה נעמי ופנתה אליו רגועה קצת וקולה רך ומפייס:

• באתי לקנות את התמונה, ובקשה לי אליך להסירה מעל הקיר מיד לאחר-כך. מה מחירה? (אצבעותיה רטטו תוך כדי היסוס על גבי מנעול ארנקה, אצבעותיה הארוכות והנאות, שעתים היה נושק קצותיהן ועתים היה נושכן קלות) הן לא תתנגד?

אשנבי עמד נכה-רוח על מקומו. הוא הישיר להביט בעיניה בלי לחשוף את סערת רוחו שעה שחמד אותה ונכסף להשיבה אליו; עוד מעט-קט ונתעורר בו הרצון הפשוט והטבעי להניח את כף ידו על שכמה, להעתיר עליה דברי פיוס ושידול, לשלב את זרועו בזרועה ולחמוק מכאן, מן האוירה הרשמית השורה בתוך האולם המואר באור החשמל יומם, לברוח מן העירום המציץ מכל קיר והמפיק במידת-מה הבל של זעקת בשרים. לאחר ששתיקתו ארכה קצת יתר על המידה ונכנסה לשלב מענה פורתא, העיף עין ביטול לעבר הרופא הצעיר המחכה לה, מעשה משרת לגבירתו, ובפנותו אל נעמי המייחלת לתשובה וחרדה להתפרצותה של איזו משוגה, כדרכו לפעמים, הפטיר בשקט:

• למכור אותה לך איני רוצה, אבל את בקשתך אמלא.

הוא פרש ממנה בצעדים נמרצים, נגש לתמונה, הצמיד למסגרתה הכסופה והכבדה את שתי כפות ידיו (“כמה פעמים הרימותי גופך הרוטט בזרועותי?”…) הניף אותה למעלה כדי להסירה מן השרשרת, גחן והפך את פניה לקיר. הוא חזר לנעמי הניצבת דוממה וזקופה והורה בזרועו:

• אחליף אותה באחרת, ואת סלחי-נא לי.

בת צחוק נעימה האירה את פניו להרך את ארשת הזעף שהיתה טבועה בהם ולכפר על שנכשל במעשה בלתי הוגן. נעמי לחצה את ידו וגם על פניה שחוורו מהתרגשות קלה חלפה נהרה של קורת-רוח. פיה נפער מתוך רצון לומר לו משהו, אך משלא מצאה את הניב המתאים, ומתוך שהיתה נבוכה על שהענין נסתיים באורח נאה למדי, תפשה את ידו ולחצה אותה בחזקה, כמביעה בזה את רחשי לבה העמוקים. מיד הפכה אליו את גבה, כחוששת שמא יעמוד על הסערה המתחוללת בחובה. הרופא וכלבו פסעו אחריה; דומה כי הרופא גם נגע בידו במגבעתו, כמבקש להיפרד ממנו תוך נמוס, אלא שאשנבי לא שעה אליו, רק נתקרב לפתח המוצף אור יום בהיר, והביט אחרי השניים המתרחקים ממנו מעשה זוג נאה, והבוקסר המטופח, שעורו מבריק לעין השמש, מנענע את בדל זנבו המקוצץ ואת עכוזו תוך הליכה כבדה ושביעה. אשנבי עמד שעה ממושכת תוהה על המקרה ועל עצמו, מרוצה שלא הימרה הפעם את פיה וקודר על לכתה ממנו בחברתו של ההוא, שכל הוויתו מפיקה בטחון, יציבות ותשוקה לאשה כמו נעמי! אגרופיו נקפצו, מוכן היה לגדף ולקלל. התערוכה היתה לו לזרא. דמותה רחפה לפני עיניו, הרופא המלווה אותה, וכלבו הצועה לידו ברוב חשיבות כחלק בלתי-נפרד. שוב גברה בו מורת-רוחו וגאוותו הפצועה לא נתנה דמי לו.

ד

ערב אחד נתקל בה בבית-הקפה לאמנים. מאז אותו ריב הדירה עצמה מבית-קפה זה מטעמים שונים, ובעיקר משום שלא חפצה להיתקל בחבריו אשר עטו עליה כמבקשים לזכות מן ההפקר… היא בזתה להם בלבה, ולא נתפשה להעיר בגנותו ולוּ גם ברמז משהו משפיל או פוגע. אותו ערב הלכה לשם מתוך כוונה ברוב, מתוך תקווה לראותו. זה ימים אחדים שדמותו אינה משה מנגד עיניה; היא ראתה אותו בחולצתו המשובצת שעה שהוא עומד על-יד הכנה, בוחש בצבעים על גבי הלוחית, ושפתו התחתונה מובלטת קמעה, מביעה אי-שביעות רצון, בלוריתו הערמונית פרועה, ועיניו מעולפות באותו דוק המסתיר ממנו את המציאות האופפת אותו, את נעמי השכובה על צדה שקועה בספר, וכולו נתון רק לאותו ריבוע של בד שבו הוא מרכז את יקוד תשוקתו, להעלות בכוח הצבעים ועינו את הצורות הנתפשות ונמוגות תוך צרוף וטשטוש, תוך התנצחות מקרבת ודוחה, והריהו מתלבט ומענה את נפשו עדי מצאו את המיגוון הנכון, התואם את רוחו. והיא, נעמי, הסיחה את דעתה כי עוסק הוא בבעיה המביאה אותו לפעמים לידי עצבנות, טורדת אותו לפתע בשאלה שלא מן הענין, והריהו מתרתח, נועץ בה עיניו הבוהות וחרונו מצית בהן ניצוצות רצחניים:

• הניחי לי כרגע!

• אל תרגז, חמוד’יק…

• שוב את בשלך, הרי רואה את כי עסוק אני!

והוא מפנה לה את ערפו, משליך בזעף את מכחולו שטבלו קודם-לכן באודם לוהט, תופש בדק ממנו וטובלו בארגמן, נוגע בקצהו פה ושם, מוסיף תג וקו לקו, מרתיע גופו אחורנית, בוחן יצירתו ממרחק מסויים, וחוזר לתקן את המעוות, לשפר קטע זה או אחר, נוקד ובוזק ומעביר מכחולים שותתי צבעים. לאחר שדעתו נחה עליו, הוא נזכר לפתע בה, בנעמי, והריהו מחזיר אליה את פניו המוארים בבת-צחוק פייסנית ומושכת ביותר:

• כן מתוקונת, מה אמרת לי קודם-לכן?

• לך לך לכל הרוחות!

• את רוגזת?

שומט את מכחולו ועד ארגיעה הריהו רבוץ לצידה, לופתה בזרועותיו החזקות, גוהר עליה, נושק לה על לחיה, על רקתה, על עינה, נדחק אליה ומהמה כגור המחפש מיפלט וחמימות אצל אמו מיניקתו.

• הניח לי, גס-רוח!

אשנבי אינו משיב. כובש ראשו בחיקה ופותח בגיפופים שלעתים לא תחסר בהם תנועה תוקפנית במקצת, שעה שזרועותיו לופתות מתניה וכפות ידיו חותרות לשדיה, עד שהיא נעמי עוצמת עיניה, רפיפות ענוגה מתפשטת ביצורי גווה החומר למגע ידיו, תרעומת שלה מתנדפת וכל-כולה אינה אלא החומר בידי היוצר, האמה המסגירה את עצמה לאדונה, שכן רק בחושה את יתרון עוצמתו ותשוקתו היא מסלקת את מורת-רוחה ועוקרת מתוכה את התנגדותה שנבטה בה קודם-לכן, קרביה הומים בה ולבה מתפעם לקראת הגבר שבו.

מצב זה ודומים לו, על כל גינוניו וריגושיו העלתה לפניה נעמי ערב אחד שעה שישבה בחדרה מול קלסתרו של אותו רופא התוהה עליה כעל חידה שאינו יודע לפתור אותה, וכיסופים עזים אכפו עליה את הרצון לראותו לפתע, לחוש את מגעו המעורר, להימצא בזרועותיו… ודאי שזה היושב מולה לא העלה כלל על דעתו במה מהרהרת אשה זו תוך כיסוס צפרנים עצבני, ולשאלתו לאן יש בדעתה לסור הערב, השיבה לו בפשטות של אדישות מדומה, כי מאד חששה שמא יקפח מישאלתה:

• לקפה של האמנים.

• לפתע-פתאום? – היקשה ופניו קדרו.

• כבר מזמן לא הייתי שמה.

והיא הוליכה אותו לבית-הקפה כשהיא מודאגת קמעה שמא לא תמצאהו הערב. כשנכנסה טפפה בין השולחנות בהשפלת עיניים, דומה, אינה רואה איש ואינה שמה לב לאיש, פרט לזה ההולך אחריה בהדרת-כבוד, אבל בחלפה הרגישה בו מיד, באשנבי, ולבה נקפה מתוך חדווה כמוסה הנושאת בחובה הבטחה נעימה; ראתה את גבו הנטוי מולה, ערפו הגברי הסמוק שמעל לו מסתלסלות קווצות שערותיו הערמוניות, מדובללות כל שהן והוא שקוע בעתון מצויר. נעמי פנתה כה וכה כמחפשת לה שולחן מתאים, ובחרה לה באחד סמוך לקיר שבשבתה תשכיל לסקרו יפה מן הצד, ושגם הוא יוכל, אם יבקש זאת, להעיף עין עליה. היא השעינה מרפקיה על השולחן וקלטה בכפות ידיה הנאות את סנטרה מזה ומזה, תנועה שהיתה משווה לה לפעמים רצינות של עלמה שקועה בארשת תמימה, חיננית, והואיל ושמה עצמה מרוכזת ביותר וצופה כלתוך חלל ריק, נתנה על ידי כך את האפשרות לבאי בית-הקפה להסתכל בה שהות קצרה אבל ללא כל הפרעה. ואז, (“גמרתם, רבותי?!”) סילקה זרועותיה כחוזרת למציאות השוקקת סביבה במלל, להט שיח, געש ריגון, קצף בירה ועשן סיגריות, והחלה אף היא סוקרת סביב-סביב, נענית בחיוך שופע חן למברכיה השוקדים לצוד רגע זה, המשתאים ליופיה, וחוזרים ומעיפים את עיניהם באשנבי כלגורם שאין להפריד ביניהם. ואילו אשנבי יושב ומעיין בעתון כאומר שאותה אשה נאה אינה נוגעת לו כלל, רק משל היתה, אפיזודה חולפת. אך בהרימו את עיניו לברכה לשלום, חלשה דעתו, והוא חש כיצד היא עוקרת אותו בעליל משלוותו המדומה, ועד כמה כוחה יפה עדיין למשוך את לבו כשהיא מסמיכה את ישותה לאותו גבר נאה… כשהרים עיניו שנית מעל העתון שאותיותיו ריצדו הפעם מולו שדופות מתוכן, עשתה היא מעשה שהביאו במבוכה; היא הורתה לו בלא אומר ודברים על הכסא הפנוי לידה. לא מצא כל טעם לסרב, וכאילו בעל כרחו, תוך איטיות נירפה, עקר ממקומו כדי לעבור ולשבת לצידה, בהשבעת הרמז בלבד. הוא הקשיח את פניו כדי להופיע זועף וגא, שקע בדממה בלתי נעימה, ועל ידי כך נתן לה שוב את היתרון, שכן פתחה בקלות ובנועם:

• מה לך שאתה קודר כל-כך, האם נטרפו אניותיך?

אשנבי חייך:

• עדיין מהלכות על גבי מים רבים ושלום להן!

• ובכן, הכל בסדר.

• כן, פרט לאחת מהן (הציץ לעברו של הרופא לראות אם מקשיב הוא לדבריו, ומיד גמר בלבו כי אחת היא לו), ספינת טיול קטנה ונאה, שמפליג הייתי בה להנאתי, הן בימות הגשמים והן בימות החמה, רק ספינונת קטנטונת זו נטרפה עלי…

• ושקעה מצולות?

• שקעה לצערי.

• האין אפשרות להעלותה ולתקנה למען תצלח שוב לשימוש?

נתנה בו מבט מלבב, מצפה תוך נקיפות לב לתשובתו.

אשנבי החשה רגע קט. שוקל היה בדעתו אם להמשיך בשיחה זו שיש בה משום גלוי רחשי לב טמירים ביותר. החזיר לה מבט בוחן, ממושך וחצוף במקצת, חושש לפגוע בה ולהצמית תשובה שתניח את דעתה, והוא בורר לו לפיכך מענה שיש בו פנים לכאן ולכאן:

• אפשר למשותה אך אפשר להפליג גם בחדשה לגמרי…

הרופא שעוסק היה בדישון מקטרתו, המשחק בהצלחה ניכרת תפקידו של מיתמם, השתעל הפעם שעול מקוטע ללא צורך ושם עצמו כאינו מבין כלל וכלל במה מתנצחים השניים, והעיר באדיבות:

• מדברים אתם בחידות, רבותי.

נעמי לא שעתה אליו, ובפנותה הפעם לאשנבי נטבעה בפניה ארשת מפללת:

• ושמא כדאי בכל-זאת למשות את זו הקודמת, שהסכנת אליה?…

• יש ומהרהר אני בכך. הרי מכיר אני אותה כל-כך יפה, את המיבנה שלה… הילוכה הנאה על פני גלי הסער, צלעותיה הנאות, מפרשיה הצחורים, המתנפנפים שעה שהיא חוצה את הגלים, והיא כולה דרוכה, נאה ומקסימה את העין, כליל השלמות, ממש עונג לחזות בה!…

קשה היה לנעמי להצניע את קורת-רוחה:

• ובכן?

• אלא שבכל-זאת לא עמדה במיבחן יום אחד, ובשעה שפרצה הסופה נטתה על צידה וירדה תהומות; צללה העופרת במים אדירים… ורב-החובל הנאמן שלה, שנפשו קשורה בה, הופקר לזעף הים ונאלץ להיאבק קשה עם הגלים עד הגיעו לחוף, רצוץ ועלוב, כתרנגול שמשו אותו מן המים, וכל רואיו נדו לו וצחקו למישבתו…

• נו, נו! אתה מפריז קצת, איש לא צחק!

מיד עמדה על כך שהשיחה חרגה מכלל מישחק מלים לבשה רצינות המסגירה את הרהורי לבה, שכן קדרו מאד פניו של הרופא הצעיר, ושלא להרגיזו יתר על המדה מצאה לנכון שלא לסיים את השיחה בנוכחותו, וצר היה לה, צר, על שלא ניתן לה מבוקשה לאלתר. ידוע ידעה כי מחמיצה היא הפעם את הרגע היפה להתפייסות, ומתוך שיחתו של אשנבי ותשובותיו למדה לדעת כי גם הוא, היהיר שאינו רוצה להודות בכניעתו, מוכן לכך, אלא שמחכה הוא לאותה מפורש מצידה, שתהא היא המפייסת אותו לא ברמזים בלבד… נעמי היתה מוכנה לכך, ואף ביקשה להיעתר לו אלא שכאן יושב לידה הרופא מכונס ושותק בקדרותו, כולו דרוך ותופס, כנראה, יפה את המתרחש בקרב לבה, אלא שאינו נענה לה כדי להקל עליה.

ה

משעלה לחדרו היה נרגש ביותר ומצפה כי עוד הלילה תפתיע אותו נעמי לאחר שתיפטר מחברתו של הלה ותבוא אליו; היא תחזור אליו בפשטות, תדפוק על דלתו, ומשיפתח אותה תעמוד על הסף מחייכת ומלבבת, מציצה ישר בעיניו ולוחשת: “מה שלומך, חמוד’יק?”, והוא נוטל אותה בזרועותיו ומכניסה בלי אומר ודברים.

משארכה לו השעה והיא לא חזרה, הסיט את הוילאה מעל גבי תמונתה, העלה מעל לה את אור החשמל וכדרכו לפעמים, החל סח לה: “ובכן, איקונין שלי, מסתבר שהגיעה השעה אלא שאין את יודעת כיצד לעשות זאת וכיצד להיפטר ממנו… וכי לא ידעת קודם לכן שאת לא תוכלי לשהות בחברת אדם שינענע תמיד בראשו ‘הן, הן’ ולא ידע לשגע אותך לעתים בשגעונות מסוג אלה שבהם חינכתיך, איקונין שלי? וכעת, אגלה לך בסוד, בלחישה מפה לאוזן, שאיש לא ישמע ולא יידע על כך לעולם, כי גרמת לי לילות יגונים עד כי חשבתי שדעתי נטרפת עלי מרוב געגועים אליך, ולילה אחד עמדתי שעתים בחוץ, סמוך לחלון חדרך, לראות את צללית דמותך הנעה מעבר לוילון”…

ובכל-זאת, לאחר אותה פגישה נלבבת בבית-הקפה, לא בא האות שמצפה היה לו אשנבי בכל נפשו ומעודו. הספק החל מענה אותו ובטחונו נתערער שוב. סתומים היו בשבילו מערכי לבה של אותה אשה, קרובה ורחוקה, אשר בוששה לעשות את המעשה שנראה לו כה פשוט וטבעי. הרוגז ניעור בו עליה, ויום אחד, כשנתקל בה ברחוב שם עצמו כאינו מבחין בה כלל וכלל וחלף לדרכו אדיש למראית-עין ונפעם ביותר בחובו, כשתקווה אחת יוקדת בו: “עליה לקרוא בשמו! עליה לעכב בעדו!…” אלא שספק היה אם היתה עושה כך שכן כה נחפז לחלוף ולעבור על פניה, כנמלט על נפשו, והיא רק הביטה אחריו, תוהה על התנכרותו העויינת.

ו

אשנבי ניגש לחלון חדרו והציץ למטה, לרחוב. לא ארכו הרגעים ומכונית שחורה והדורה, פרטית, נתעכבה, ומתוכה יצאו ברוך, החרשתן ולבסוף, חורגת מתוך מאמץ, אשתו רחבת-הירכים והמסורבלת. אשנבי חייך: “הביא אתו גם את פרת הבשן שלו, להסתייע במבינותה! כעת יהיה לי עסק עם שניים אלה ולואי שלא ימתחוני יתר על המידה בפטפוטיהם!” מצטער היה על הפגישה שקבע בעטיו של ברוך, ואילו משנעשה הדבר אין לו אלא להבליג ולהסכים למכירת איזו תמונה, פרשה המאוסה עליו מאז ומתמיד. עוד הוא פונה כה וכה, להכניס ברגע האחרון איזה שהוא סדר בחדרו הפרוע, להצניע עוד אחת מתמונותיו הפרטיות, וכבר פרץ ברוך לרשותו, ואחריו, מתנשמים בכבדות, החרשתן וזוגתו. ברוך הזריז והחייכני, אשר מחובתו להכשיר את הקרקע וליצור את האוירה המתאימה, הכריז חגיגית:

• רבותי! אתם נמצאים בעולם הצבעים והרי לפניכם המאסטרו בכבוד ובעצמו – מר אשנבי!

החרשתן הושיט לו את ידו תוך קרירות מעשית שאינה מתפעלת לא מדברי ההקדמה של ברוך ולא מעצם קיומו של המאסטרו ואף לא מה“אטלייה”, הריהוט הדל והערבוביה, ואילו רעייתו שהושיטה לו יד מסורבלת בצמיד כבד וגס למראה, באצבעות ענודות טבעות יהלומים מתיזי ניצוצות אש כחול-אדומה, שכל עצם הביקור קסם לה, העיפה את עיניה נרגשת סביב-סביב ובנעימה של התמוגגות מובהקת פתחה, בהפריחה את חיכה המדושן כלפי הניצב מולה שותק וקודר:

• ממש כמו שתארתי לי חדרו של צייר! כל אותו אי-סדר, החדר שעל גבי הגג, ספה פשוטה, כורסה עתיקה, כדי חרס מצויירים, ספרות על ציור, ומסביב על גבי הקירות ועל הרצפה, רק תמונות, תמונות, תמונות!…

סיימה משפטה כמנצחת והרשתה לעצמה לצנוח לתוך ה“כורסה העתיקה” שלא היתה אלא כורסת עור ישנה ומרופטה, נשפה בקושי מעל לברכיה טפֶש בשר וּורד תחתונים; לא הספיקה להוסיף ולומר עוד משהו להנאת עצמה, וכבר עמד ברוך והחל מגולל לפניהם בדים, ומטלטל תמונות האוצרות בתוך ריבועיהן מראות ונופים מכל כנפות הארץ, שהנושא על העתיק מרובה בהן על החדש המתהווה, פרי שיטוּטיו של אשנבי משך שנים רבות; כל אחת מהן צוררת תקופה מסויימת, מהן בעלות עוצמה ותנופה, מרתקות בנושא ובביצוע, בזינוק כלפי אדם וטבע בכוח המכחול והעין החודרת, ומהן בעלות “סטיות”, שאולות מקצתן של פיקאסו, וקצתן משל בראק, שעה שאשנבי התכחש לעצמו; תמונות בצבעי שמן כבדים, אקורלים ענוגים, ציורי פסטל וגואז יוקדים, ואף שרטוטי-פנים של שחור וצחור. לא עברה שעה מרובה והחדר נתגוון ונתגדש בכל פינה ובליטה, על גבי כנת הציור, הספה, השולחן, אדן החלון וליד הדלת: סמטאות ירושלים, אופל כוכיהן, בריות ססגוניות הנדחקות בנפתולי המבואות הצרים, מתחת לקמורים החוצצים בין אופל לאופל וחושפים בין הבקיעים תכלת רקיע כפלא מציץ ממרום; מראות צפת, עוני מנוון ומגובב בריבועי משכנות אבן כמדרגות המוליכות לשער השמים, ושגב הרים הסוגרים סביב-סביב עטורי צבעים יוקדים ודועכים; נופי כנרת נסוכי קסם מים, הפושטים גון ולובשים גון, משקפים הרים בהיפוכם ורקיעים חופפים עליהם ביפעת נופי ארץ חדה המפזרת הודה מלוא חפנים לבעלי המכחול, מסעירה את נפשם לקראת היופי ומלבה בעיניהם את זיקי היוצר.

והחרשתן הקודר עומד באמצע, בוחן בעיניו ואינו אומר דבר מטוב ועד רע, פרט לזוגתו שאינה חוסכת דבורים ומביעתם במפורש, מתובלים בהתלהבות צורמת ואוילית.

אשנבי ניצב ליד החלון משל כל הענין אינו נוגע לו כלל וכלל, ומניח הוא לברוך להפוך בתמונות, לגלגל בזכותן ולעשות בהן ככל העולה על רוחו, ובלבד שלא יטריח אותו. כל העסק נטע בו שממון ומבקש היה שהדבר יסתיים בהקדם; סולד היה שתיקתו הגאותנית של זה החרשתן ובוחל היה באימרי פיה המחוכמים של רעיתו. ועדיין לא בחר הלה משהו מסויים, אם כי נגע מעשה איסטניס וכחושש מאבק, בתמונה זו או אחרת בראשי אצבעותיו, נהם משהו בלתי ברור וקפא בהסתכלות אדישה. לבסוף נלאה גם ברוך, נזדקף קמעה, יישר את גבו לאחר שהיה גחון על ערימת תמונות ופנה אל החרשתן:

• ובכן, יש ברוך השם מה לבחור!

• ודאי שיש! – נענתה מיד זוגתו – פשוט סחרחורת תוקפת אותי מרוב צבעים וקשה להחליט. כשאני לעצמי הייתי בוחרת בתמונה האדומה הזאת, (על פני אשנבי חלפה עוית של לעג) שהיא נהדרת ומתאימה מאד לטרקלין שלי, לא כך, מקס?

• המממם…

• במה אתה בוחר?

• עוד לא בחרתי.

פני ברוך קדרו:

• תמהני על מר שפרינגלר! הרי יש כאן תמונות לבחירה (אשנבי הליט פניו בכף ידו) המספיקות לעשר תערוכות! אם על טעמי אתה סומך, הרי זו, והרי זו, כלום אין מה לבחור חלילה?

אשנבי חשר כי רוגזו המחלחל בקרבו עולה כאותה כספית במדחום על סף המשבר… אם יוסיף ברוך לגלגל בשבח תמונותיו, ואם עגל-הזהב זה יתחיל להביע ספיקותיו ויגלה מורת-רוח כלשהו, הרי שמיד יפסיק את כל העסק ויבקש מהם, במחילה, להסתלק מכאן, כי לזרא היה לו כל הדבר.

אלא שאותו חרשתן אינו אדם רכרוכי המתבטל בפני ציייר ובפני תמונות; יש לו חשבונות משלו, וטעמו, ובכלל, הרי לא שהתמונות אינן נראות לו, כי אם אותו צייר יהיר העומד לו שלוב-זרועות מן הצד ואינו טורח במלוא נימה להסביר את תמונותיו הוא, ואינו עושה מאמץ כל שהוא כדי לשדלו לקנות אחת מהן, ומחכה לו מתוך זלזול עד שהוא, “כדי הכסף”, יבחר לו בעצמו משהו ויסתלק מכאן… הוא החרשתן העשיר והמכובד, שהכל פוגשים אותו בסבר-פנים שאינו נעדר חנופה, שהכל קמים לכבודו ומכרכרים סביבו במוסדות, בחברה, ובכל אשר יפנה, כלום אינו ראוי כי גם אותו צייר גא וחוצפן הנזקק לו יואיל לטפל בו קצת, ולוּא גם אך ורק כדי לצאת ידי חובה?!… רעייתו אינה עומדת על כך, וגם מכירו היוצא מכליו כדי לשדלו לרכישת תמונה, אבל אותו צייר פורח ודאי שמבין יפה את המצב, ומתעלם מכך בכוונה, בחוצפה, ולפיכך הרי שגם תמונותיו אינן יפות בעיני מר שפרינגלר ומעמיד הוא פנים כי אין דעתו נוחה מהן! אף הוא יודע לשחק ולהגן על כבודו, ומשום כך הוא שותק ואינו מביע את דעתו!…

וברוך, שדו-קרב חרישי זה היה סמוי מעיניו, מפיל תחינתו לפניו:

• ובכן, מר שפרינגלר, במה אנו בוחרים?

החרשתן מר שפרינגלר אינו אץ לבחור. הוא מרתיע עצמו, סוקר הכל בקרירות, ואינו מזכה את הצייר במבטו, משל אינו קיים כלל ומתנכר לו לחלוטין, תוך-כדי-כך העיף עין גם על התמונות הקבועות על גבי הקיר ובגלותו את זו שמצאה לה מחסה מאחורי הוילאה הקטנה, המערפלת אותה, ומבעד לקפליה מציץ רק מירמז של צבעים כמבעד למעטה עשן כחלחל ודק, קם והורה עליה:

• וזו מהי, תמונה?

• כן, ודאי! – נענה לו ברוך

• אפשר לראותה?

כאן מש אשנבי ממקומו:

• אפשר לראותה אבל היא אינה ניתנת למכירה.

• מה פירוש?

• פירושו של דבר שזוהי תמונה פרטית.

• מה שייך, פרטית?

• פרטית שלי. איני מוכרה לאיש.

פניו הזעומים של שפרינגלר העלו חיוּך ספוג רשע ולעג:

• פרטית? ואם בא אדם כמוני ורוצה לרכוש אותה?

• אז מסרבים לו…

• כך?…

• כך.

• אפשר לראות את שכית-החמדה הזאת?

• בבקשה!

אשנבי הסיט נזעף כלשהו את הוילון ואף העלה מעל לתמונה את אור החשמל כמבקש להציגה בכל תפארתה וזיוה. החרשתן נתן בה עיניו ומשך שעה קלה השתלטה דומיה. ברוך שחושש היה לסופה של השיחה הציץ לעבר אשנבי, כמבקש להרגיעו, לשדלו, ואילו זה לא העניק לו מבט אחד. גא ומרוגז עמד מן הצד מצפה להמשך.

תחילה נענתה הגברת:

• האין זו בתו של מר גלעדי, מנהל חברת “המזרח”?

אשנבי החשה תוך בּזוי גלוי.

שפרינגלר הושיט את מקלו כלפי התמונה:

• ובכן, אדוני הצייר, מוכן למכור אתה?

• לצערי, לא.

• אף אם אשלם מחיר כפול?

• גם אז לא אשנה את דעתי. יכול מר שפרינגלר לבחור לו משהו ממיטב תמונותי, אך את זו איני יכול למכור מטעמים הכמוסים עמי. אין זאת קאפריסה בלבד.

גברת שפרינגלר, כדורשת טוב מצאה לנכון להתערב:

• למה לא תבין, יש לו למר אשנבי סנטימנטים לתמונה או לאשה המצוּירה עלה, ודאי ענין אהבה גדולה או משהו מעין זה, לא כן, מר אשנבי?

אשנבי לא השיב. רק שרירי לחיו רטטו קצת ובעיניו הבליחו ניצוצות זעם מהול בבוז. את ברוך – שניגש אליו, כדי לשדלו למכור את התמונה – דחה ממנו בגלוי, בגסות כמעט, וחזר בקיצור על דעתו:

• יש כאן מה לבחור מחוץ לתמונה זו.

כאן גמר בלבו מר שפרינגלר לגבות מצייר יהיר זה את חובו. הוא הניף את מקלו וחג בו חוגה מסביב לכל התמונות שנערמו לפניו לראווה, ותוך הדגשה מכוונת הפטיר לאטו:

• רבות מהן חסרות צניעות ורבות מהן אינן לפי רוחי!

אשנבי החויר. הוא ידע כי הלה משקר בכוונה תחילה. ברור היה לו כי אין הוא עומד לרכוש תמונה אצלו ועוד ישעשע עצמו אחר-כך מתוך סיפוק וקורת-רוח כי הרביץ בצייר. אשנבי השיב לו אף הוא בחתוך-דבוּר נוקב:

• אשר לצניעות, ינח לי מר לדאוג לתמונותי בעצמי, ומוּטב שמר שפרינגלר ידאג לנעלים שהוא מייצר בבית-החרושת שלו, שהעור שלהן יהא דק ועדין יותר, הואיל ומשתמש הוא בעורות של בהמות גסות וההשפעה ניכרת למדי!

כשיצאו היתה דעתו של אשנבי בדוחה עליו קצת. זאת היתה קליעה למטרה! הם לא יצאו אלא ברחו מפניו! הוא, מר שפרינגלר תפש בזרועה של פרת-הבשן שהעלבון סטר גם על פניה, סחב אותה אחריו, ורק על יד הדלת הפכה את פניה אליו והטיחה בזעם:

• חוצפן שכזה!…

והם עקרו מחדרו כשברוך הנבוך מנענע בידו דרך יאוש. לסיוּם מעין זה לא פילל… שרוּי היה בצער, שכן מבין היה לנפש ידידו הצייר וחס על כבודו של החרשתן שנפגע. כאשר הציץ אשנבי למטה, ראה את שלושתם עומדים ליד המכונית שטופים בפולמוס נרגש ביותר ונראים נזופים ורוגזים זה על זה. אשנבי נתן כפות ידיו בכיסיו (שאין הפרוטה מצויה בהם כלל) והוא חייך שבע רצון להצלחתו זו, שרק יחידים בעלי נפש והכרת-ערך מסובלים לעמוד את טעמה וטיבה…

כשהיפנה את פניו לאיקונין שלו, בחן את קלסתרה ומוכן לשוחח איתה קמעה, כבר פשטו בחוץ הדמדומים ומבעד לחלון נשבה רוח קלה, רכה, שהפיגה קצת את חום היום. עוד הוא עומד ותוהה, סבוך בהרהוריו, והנה קלטו אזניו רשרוש פסיעות של אשה העולה בנעלים קלות ובחפזה. לבו נקפו: נקוש סוליות זה של אשה עולה בסערה מוכר לו יפה-יפה. לא מצא לו שהות מספקת לתהות על כך, כדי לשער את אמיתו ניחוּשןֹ, והדלת נקרעה לרווחה. נעמי עמדה על הסף, חיוורת נושמת כרדופה, עיניה נוצצות ואילו גופה הגמיש, דומה, נוטה לצנוח מהתרגשות או מאפיסת-הכוחות. אשנבי חרד לקראתה: “נעמי”… דבוּרים שלהם היו מגומגמים. כשנטל אותה בזרועותיו עצמה את עיניה ונתנה לו לנשק על האודם שפרח בלחייה, וזרועה שהתרפקה מסביב לצוארו המוצק, וכפה שרעפה חמימות ורוך, גילו לו את ענות נפשה והתרוננותה גם יחד בשעת חסד זו שירדה על שניהם במפתיע, אם כי לא בהיסח הדעת.

משהחל הצייר להעפיל במעלה הכרמל, מרוחק ממקום ישוב, אפפתהו צינת בוקר נעימה, והוא חש כי רוּחוֹ מתפעמת בקרבו מעייפות קלה ומקוצר-רוח להגיע למקום הנכסף. יום אחד נקלע לשם בנדודיו בסביבה. היה זה ערוּץ המבתר רכס הר לשנים, שבצדו האחד פעור לוּע של מערה, תאנה עבותת-גזע גחונה לידה בפישוט ענפים עתירי-עלים, וגושי סלעים מגובבים שעיטרום רפידת הנטש הירוק ושיחי הרותם בפריחתם הצחורה. אותו רקע משך ביותר את עין הצייר שבו, כי חן נוף כבד ועצוּב היה נסוך עליו; נוף האוצר קדרותו הסלעית, ושיאו של הרכס המבותר, בצוקיו שעין העופרת להם, מזדקר ביותר כלפי מעלה ומבליט בעוצמה רבה ורוננת את כְּחֵלֶת הרקיע המרעיפה שקט והוד. השיפוע העמיק להתחמק מקרני השמש המסמאת בנגוהותיה כל מראה, וחושפת ללא כחם כל נקיק, נטע וסלע.

בידו האחת החזיק הצייר אלוני מסגרת פשוטה שעליה נמתח בד ערטילאי ועלוב בשוליו המבצבצים בפרימותם הגסה, ובידו השניה החזיק בכנה מקופלת; לצדו התנועעה תיבת צבעים מוכתמת, תלויה ברצועת עור מהוהה על גבי כתפו. הוא נחפז בלכתו, רגליו החסונות והשזופות בלטו בעוז מתוך המכנסים הקצרים ובלורית ראשו המכסיפה התנשבה קמעה והצניחה תלתל על מצחו חרוץ הקמטים; עיניו האפורות שאישוניהן נצטמצמו מאד לאורו של היום העולה הבריקו בעליצות של משובה, וטבעו בפניו מזיגה של טוב-לב ותאוותנות גם יחד. הוא נתייגע קצת בלכתו ובדלגו מסלע לסלע, כשהוא סוקר בעיניו כל שעל היפה למידרס, תעה שעה קלה, עד שלבסוף הגיע לאותו רכס מבותר, שבע-רצון ומוכן לעבודה.

אלוני גלש לגיא למטה, וסקר יפה-יפה בטביעת עינו את המקום שאליו ריתקו דמיונו. לוע המערה המשחירה, התאנה המסועפת, הסלעים ספוגי צינת בוקר והמשחירים שפופים זה לזה, לטושי צלעות וחדי זוויות, שיחי הרותם, הרכס המזדקר לקראת הרגיעים הטובלים בזוך צחצחות – כל אלה קסמו לו ורמזו על תמונת-נוף נכספת אשר אליה נשא את נפשו. תוך קדחתנות העמיד את הכנה לרגליו, הרכיב את הבד, ועד סיימו לטפל במכחוליו ובבחישת הצבעים על גבי הלוּחית, הפטיר מבעד לשפתיו הפשוקות קמעה זמזומו של נגון עליז שהעיד על קורת-רוחו. לאחר שעה קלה החלו להסתמן על גבי הבד רישוּמי ממדים מחוספסים של העומק והרום, כשהצייר אחוז כולו בולמוס היצירה, ודמו מתגעש בעורקיו עד כדי הפעמת הלב בעצבנות קלה שטעמי גוויעה לה… עצבנות היצרים השוקקים לקראת המעשה שאליו עורגת הנפש. מסביב רחשה הדממה הניגרת לגיא כלתוך מקווה של שקט קרוש, ואלוני חש כי היקוּם מקופל כרגע בערוץ זה בלבד…

אפס לפתע זקף הצייר את ראשו, הפסיק את עבודתו וחידד את חושיו, בעוד המכחול שבידו טובל בצע הזהב, והבד – שמערומיו נתקשטו – מבהיק לאור היום בבליל צבעים ובריסוק עצמים שטרם נתגבשו לחטיבה שלמה; אוזניו של הצייר קלטו מעבר לטבעת הדממה צליל עמום של ענבל מתפעם במצילה הקשורה לצואר בהמה. תוך-כדי-כך קרבו והלכו צלילי המצילה, הרטיטו את מעטה הבוקר, קרעו את זוך הדממה ובישרו על העדר המתקרב. החזיק אלוני באצבעותיו את המכחול הדקיק כשרביטו של מנצח שהורם כלפי התזמורת לפני ההתחלה, תקע את עיניו בקצה הערוץ שבתחומו רחפו הצלילים, וגזר על עצמו הפסקה קלה. לבסוף הופיעו הכבשים בין חגווי הסלעים וגלשו ממורדות הגיא. צפופות ונדחקות זו על גבי זו, כשהאחת מקפצת לפעמים קפיצת-חם, נהרו בעקבות איל מגודל, והמצילה שבצוארו טילטלה מסביב את צליליה העמומים והדלים. משהתקרב העדר הופיע בשוליו גם הרועה כשזרועותיו ניתלות ברפיון על אלתו, הרובצת כאסל על ערפו. לרגליו השתרך כלבו לבן-השיער ובחוּש-הגו, מרושל ובראש נטוי כלפי מטה.

העדר התנחשל לקראת הצייר, ובהגיעו אליו נתפלג מזה ומזה והכבשים שטפו לדרכן בהעלותן באפו את ריחן, מגלגלות לפניו להט עינים כחוּלות וירוקות כעין הזכוכית הלטושה, פּושטות גוון ולובשות גוון, מציפות אזניו ברטט פעיות עגומות, וסטות מפניו חרדות במקצת. ניצב לו אלוני באמצע, מכחולו בידו, וקלסתרו עטה גיחוך של קורת-רוח. מראה ילדות רחוקה רחף ונצטייר לפני עיניו, עת עמד בוקר אחד בשפת-הנחל שמי-אפסים לו, מכנסיו מופשלים מעל לברכיו, חכתו בידו, והמים זורמים ושוטפים משני עבריו, כעדר מפולג זה עכשיו, שוטף ועובר משני צדדיו בנחל…

משחלף העדר, עומד היה הצייר אחוז סקרנות שמבוכה בה, ומצפה לרועה שיחלוף גם הוא על פניו, כדי שיוכל להמשיך בעבודתו בשקט. תוך-כדי-כך התקרב הרועה. זקוּף וחסון, כבן ארבעים, לראשו הכפיה שהצהיבה משמש, עביה דהויה עוטפת גבו, ורגליו היחפות והשחורות מפסיעות בפראות מדברית. ניכר היה שהרועה סוקר את הצייר בתמיהה רבה, ובחלפו על ידו העלה על פניו הקשוחים ארשת רכה ונבונה, בפתיו נתקשר חיוּך דק וערמומי, ומתוך סבר-פנים של הכנעה חשודה בירך את הזר לשלום. מיד לאחר-מכן החל מהגה ומצפצף לצאן בלשון הרועים, להודיעו כי מכאן מתחיל המרעה הבוקר. הוא עצמו פרש הצדה, כשכלבו כרוך אחריו, עלה וטיפס על גבי סלע כבד, שיכל את רגליו וישב כשהוא מסתכל בעינים עצומות למחצה בצייר ובפעלו. הופעתו של האיש המתבודד כאן לעסוק במלאכתו הפליאה אותו, והריהו סוקר אותו ממרומי הסלע שאיווה לו כמקום מיצפה, מתבונן למעשיו ותוהה על פשרו.

אלוני השקיע עצמו שוב בנופו, אלא שאותו שקט נפשי שהיה פרוש קודם עליו ועל רוחו – גז, והריכוז שאליו הגיע, ואשר האציל עליו מכושר הביצוע – נמוג אף הוא; כנראה שחזקו מדי מבטיו של אותו רועה הנעוצים בגבו, ואלוני חש כי שלוותו דרוכה ביותר, מרתיעה אותו מיצירתו, ושלשוא הוא מאמץ את רוחו. הוויתו נתקלה בהוויתו העזה של הרועה האלמוני, ונתחוור לו, כי כל עוד לא חרג זה מתחוּמו ועבר לדרכו – לא יוכל להמשיך… נתלוותה להרגשתו גם חרדה קלה וסתומה מפני רועה חסון וחשוד זה, והימים – עדיין הדי מאורעות הדמים נישאים ומתלבטים בשוּליהם… אנחה קלה התמלטה מפיתחי פיו של הצייר, ולמורת-רוחו הניח קודר את לוחית הצבעים, והשתטח על גבי הסלע הסמוך, כאומר לפוש קמעה. הרועה חייך וזע ממקומו. עז היה רצונו להיכנס בדברים עם הזר, וכשראה כי הלה הפסיק את מלאכתו, מצא את השעה כשרה לכך. הוא התרומם כבד-רישול, פנה והפסיע חרש כחיה לקראת הצייר, כשהוא מחתים בפניו ארשת סימני הכנעה וסבר-פנים. נפשו ערגה לשיחה ומשנענה לו אלוני בערבית צחה, שכן יליד הארץ היה, הביע הרועה את חדוותו, בחייכו ובחשפו את שיניו הצחורות, ותפוש-פליאה עמד לפני הבד הקט, המקפל יריעת טבע רחבה, לאחר הסתכלות קצרה, היסב פניו לעבר הצייר ופסק:

• משוּנים אתם!

תלה את עיניו בשחור המערה והוסיף:

• וגם מעשיכם תמוהים…

חייך אלוני, ואם כי בחובו טרם פגה החרדה מפני הרועה, שאלו לפשר תמהונו, והחל מסביר לו בלשון פשוטה את מלאכת הציור, וכיצד משכיל האמן להעלות על גבי הבד את היופי הגנוז במרחביה, ושבעצם יצירה מעין זו אצורה רוח הקודש שאללה, בחסדו הרב, חלק ואָצל ממנה לבני-תמותה פשוטים.

קבע בו הרועה את עיניו השחורות (שביב קטלני הבליח בהן אותו רגע) וחיוך ספקני שופע בינה ורשע נתפשט על פניו השזופים, כשהוא מנענע בשלילה את ראשו. לא… לא!… אין הוא מאמין בדברים האלה, ובודאי יש כאן איזו הונאה שאינו יורד לסוף דעתה; ייתכן כי החוג’ה זומם לרכוש את המקום הזה, ולכן הוא מכין לו רישומים, או שהוא מסתיר בחובו איזוֹ כוונה אחרת. סתוּמה בפניו, ודבר-תרמית יצוק בה… בזאת אין להטיל ספק! (פניו לבשו קשיחות רעה) בילדותו אירע לו מקרה, ואם החוג’ה רוצה לשמוע הריהו מוכן לספר לו על כך ברצון.

“איזו דמות ואיזה חיתוך-דיבור!” הרה אלוני בהסתכלו ברועה, ואם כי הדברים נאמרו מתוך רוגז ותפיסה של אדם קנאי, הפיגו במקצת את חששו. לבו הלך שבי אחרי שיחו של אדם פשוט זה התוהה על פשר הענינים ומייחס להם כוונות חשודות. הוא נעתר לו לרועה להקשיב לסיפורו, וזה שישב לו כדי-כך על גבי הסלע, דלה מזכרונו את פרשת המקרה לפרטיו, כשהוא שוקד על התיאור ומגולל לפניו יריעת-חיים גנוזה.

"היה הדבר בימי מלחמת האנגלים והתורכים. שנים רבות חלפו מאז והמאורע חרוּת בזכרונו כאילו רק אתמול היה. נער הייתי, וכל פרט לא נעלם מעיני, כי חפצתי לדעת הכל, ותמיד נדחקתי בין הגדולים. הכפר שלנו נמצא מעבר לירדן, מהלך יום מהמסילה המוליכה לחג’אז. על פני המסילה עברו רכבות מלאות צבא מתורכיה, וידענו כי מלחמה גדולה מתחוללת בעולם. בכפרנו היה השקט, אבל נשק השגנו לרוב באותם הימים. רובים של גרמנים ושל אנגלים שהובאו בשפע על ידי רוכבי הגמלים, הבדוים. כל נער בכפר היה מפליא ברובהו לקלוע אל השערה ולא להחטיא.

“יום אחד, וזכר אני את הדבר כאילו רק אתמול היה, הופיע על-יד השקמה לצד הדרך, הלך מטורף למחצה, קרוע בגדים ועלוּב למראה. הוא סגד בצל העץ, עטוף בלואי עביה, מזוהם וצנום, מחלפות שערותיו הצהבהבות גולשות על ערפו, ורגליו היחפות פצועות ומצולקות מאבנים וקוצים. כנראה שהרבה לשוטט בדברים. יושב היה ומביט בעיניו הכחוּלות, מפַלה את כליו, או משרטט שרטוטים על גבי תלולית החול שצבר לפניו, לוחש פסוקים מן הקוראן, רומז רמזים ומנחש עתידות. היה זה ערף¹ עלוב למראה בהליכותיו. דומה, בצבע עיניו ושערותיו אינו אחד משלנו. אבל בלשון הריהו משלנו, אחד קדוש ויודע דבר… צנום וכחוש אבל משך בקולו ובשיחו. פלאי היה ובנחשו עתידות בשרטוטיו ובעצמיו היה מעורר פחד ויראת-הכבוד בלבב שוכני הכפר, והשבּבּ² פחדו לשטות בו כי למטורף שמוהו… ראיתיו מרחוק כשהוא פורש את העביה שלו על גבי החול, סוגד ומתפלל בדביקות – מאמין בן מאמינים!”

הרועה הפסיק את שיחו הנרגש כאומר לאסוף את פזורי זכרונותיו, ואלוני אשר הקשיב רב קשב, תמה לשמוע כיצד רועה פשוט זה מיטיב להרצות את דבריו, ולעצב את דמותו של הידעוני.

פני הרועה לבשו אז ארשת של הגות ובינה, וניכר היה כי השיחה מעוררת בו זכרונות מסעירים, ושהוא שׂשׂ למצוא אוזן קשבת לאחר ימי התבודדות עם צאנו. מסביב שוטטו הכבשים הפזורות ללחך את מעט העשב המבצבץ בין חגווי הסלעים, ובתוך הדממה התלבטו צלילי המצילה העגומים. עיני אלוני נצמדו אותה שעה לעבר השני של הרכס אשר שיאו הוצף בנגוהות השמש, וצוקיו שעין עופרת להם, נשתרגו בהם גידים אדמדמים כמראה הנחושת, והם התנוצצו יוקדים וחשופים להפליא.

"והנה פעם לפנות-ערב עם המנוחה שלפני השקיעה, ירדו אחדים מאנשי הכפר אל הידעוני להקשיב לניחוּשיו ולנועם-לשונו, ולהביא לו לחם ומים, כי מסתפק במועט היה. משנאספו סביבו הגברים, הרים את עיניו וראה אחד מזקני הכפר, גחון על מקלו, משתרך בקושי וקרב כדי להזין את עיניו הכהות בידעוני. אותו רגע רמז ההלך לפנות דרך לבא, והוא קם לקראתו, קד קידה לפניו ביראת-הכבוד ופתח:

• סלם עליכום סעיד אבו-חמד!

השתאה הזקן לשמע את שמו יוצא מפורש מפיו, והידעוני הוסיף:

• מחכה אני לך, ברוך-אללה!

פינו לו מקום לזקן והוא ישב לפני ההלך המשונה אשר החל מיד בניחושיו על גבי מישטח החול, בלחשו בלי-חשך פסוקים שקשה היה לעמוד על פירושם, ולבסוף בקע קולו, עז וצלול באמרו:

• יא סעיד! שמע אללה בקולך, והריהו בא לגמול לך קצת מן הטוב והחסד הגנוזים באוצרותיו למען יראיו: קוּם ופנה לך לעבר הדרך המוליכה מחוץ לכפר דרומה, עלה במשעול בין החרובים, עד הגיעך למערה אשר בצלע ההר ימינה. היכנס למערה, הרם את האבן שבאמצעיתה וחפור תחתיה אמה בקרקע עד שתמצא את אשר הועיד לך אללה הטוב והמיטיב. קום ולך! אל תשאל ואל תחקור!…

"פליאה השתפכה על פני סעיד הזקן. חזקו עליו דברי הידעוני ונדחף בידי האנשים אשר זרזו אותו, קם ויישם את פעמיו לעבר המערה. הוא הלך לאטו, נשען על מקלו, וכל אנשי הכפר אשר שמעו על הדבר, נתאספו וינהרו בעקבותיו תמהים ומחרישים, עד שהגיעו למשעול המוליך בין החרובים, ועד לפי המערה. כאן נשתהו מצפים ביראה, וסעיד הזקן נכנס והחל חופר במקום המסומן, כשהוא מסתייע בצור מחודד שהרים קודם לכן. אני, הצעיר, שסקרנותי גדלה מרגע לרגע התקרבתי מאד למערה וראיתי כיצד רועדות ידיו של הזקן, ומאד חפץ הייתי לעזור לו, אבל פחדתי להוציא הגה מפי. כנראה שהאדמה באותו מקום לא היתה קשה, כי כעבור שעה קלה נתקל הצור בכד-חרס גדול, ולאחר שהישיש נתייגע והוציאו אורו פניו, ולעין כל נתברר כי הכד מלא דינרי זהב… ויהום הכפר!… קריאות הפליאה וַל- וַל- וַל… פרצו מכל פה, והזקן חזר לאטו מאושר ונותן את השבח לאללה. הוא נשא בקושי את כד הזהב, עד שהופיע ורץ לקראתו חמד בנו, אף הוא נדהם ונרעש למראה הפלא, ויהי המקרה לשיחת היום, שיחה שלא פסקה, ושמו של הידעוני יצא לכבוד ולתהלה.

“יום-יום נתכנסו אנשי הכפר סביבו להקשיב בחרדת-כבוד לכל הגה היוצא מפיו, ותמוה תמהו כיצד מחכים הוא להביע מחשבה בעניני מיאסה³ ואינו חושש לרמוז רמזים שאחר היה מחייב את ראשו למלכות עבורם. הכל נהגו בו כבוד, ויום אחד בהתאסף לפניו צעירי הכפר, השמיע באזניהם נאום מלא חכמה, וסח להם כי בקרוב יקץ הקץ על שלטון התורכים אשר שעבדו את עמי ערב, ועוד סח, כי אנשי הכפרים הסמוכים כבר קמו ונצטרפו אל האינגליז והם מקצצים באויב כדי להחיש את תבוסתו. אותה שעה לטש את עיניו למרחקים, כרואה מראות מופלאים בהקיץ, ולפתע החל להשמיע באזני המקשיבים כיצד עורכים עכשיו, בעת דברו את דבריו, התנפלות ממרומי הסלעים שבאדום על שיירה של האויב, כיצד מגירים אותם לפי חרב, ומה רב ועצום הוא הג’זו⁴ הנופל לידי המתנפלים הלוחמים שכם אחד עם האינגליז… ובדברו הלהיב מאד את לבב השומעים, עד שכל אחד היה קופץ ממקומו מוכן לתפוש ברובהו ובחרבו ולאוץ למקום הקרב”.

הרועה הפסיק לרגע קט את שיחתו ושוב הבליחו בעיניו רשפים רצחניים שהרעישו את נפשו של אלוני, ומתוך מבוכה מצא לו שעת-כושר להלל את ספורו. הרועה שגם הוא בעצמו נתלהב מעתרת המראות שנתגוונו בדמיונו והריצו את דמו בעורקיו שיווה לפניו ארשת חשיבות כאומר: “המתן עד שאגיע לסופו של הסיפוּר”, ומיד המשיך:

לאחר ימים מיספר נודע בכפר כי אמנם כך בדיוק קרו המעשים, ורוכבי גמלים מן הבדוים סחו פרטים אשר הלהיבו את אנשי הכפר לקראת מעשים, ופה אחד גמרו אומר, כי אכן איש אלהים הוא הידעוני הזה אשר עינו החדה צופיה למרחקים, והכל גלוי וידוע לפניו, וכל דבריו הם דברי אמת וצדק! וכאשר נתעורר יום אחד להטיף לאנשי הכפר דרכי מלחמה, והחל מעוררם למרד גלוי, לא תמהו האנשים, ומוכנים היו לשמוע בקולו, ולהתחבר לשבטים המקצצים באויב. בינתיים – נעלם האיש לפתע ואיננו!.. כאילו בלעה אותו האדמה. אבל הזרע שזרע על לבות אנשי הכפר נשא את פריו. האנשים נתאספו על נשקם והשמועה הגיעה אליהם כי עד שייתם הירח יקראו לקרב על-ידי אחד מבניו של השריף! ואכן, יום אחד הופיעו רוכבי הגמלים עזי-הלב, ובראשם בן השריף האציל, הדור בלבושו הרקום עיטורי זהב וכסף, חרב מפוֹארת על ירכו, ועל ידו רוכב אחד צנום וכחוש, אף הוא הדור בלבושו, פגיון השריפים תקוע באבנטו, עיניו מביטות בעוז, וקולו נשמע דרך פיקוד וחירות, והכל מקיפים אותו באהבה ובהערצה. נדחקתי אליו כדי לחזות בו מקרוב וחרדה אחזתני: הכרתי בו מיד את הערף העלוב, והיודע אתה, חוג’ה, מי היה אותו הלך מסכן שהופיע לעיני מכובד, תקיף ומפואר? האנגליזי לורנס!…"

עיניו של הרועה הבריקו מהתרגשות, כאילו רק עתה חזה במו עיניו את לורנס המהולל, ובאזניו מהדהדות יריות הרובים, רעמי פיצוץ מסילת הברזל, קרונות פרוצים והפוכים, אבקת המומתים הנופחים את רוחם בשדה הקטל, וצהלת השולחים ידיהם בביזה ושוד. הרועה התבונן בפני הצייר אשר הקשיב רב קשב לדבריו, וחזר לראשית שיחתו, כשהוא מחייך חיוך חשוד, ספק של התנצלות וספק של ערמה:

• ראיתיך, חוג’ה, עומד ומשרטט על גבי הבד. הסתכלתי במערה ונזכרתי באותו מאורע. אכן, משונים אתם ותמוהים מעשיכם!… לפני זמן-מה נתקלתי מעבר להר באדם משלכם שעמד בשדה ורשם רשימות וצפה במשקפת נתונה על גבי מקלות כאלה (הצביע בידו על הכּנה). לאחר ימים מספר צמחו במקום, מזריחת השמש ועד שקיעתה, צריפים, חומת עץ ממולאה חלוקי אבנים, גדר תיל ומגדל גבוה שפנס חשמלי גדול היה קבוע בראשו, ועוד בו ביום חרשו טרקטורים את האדמה מסביב, וגם אחר-כך בערב לאור הפנס החשמלי… לא אתפלא, חוג’ה, אם לאחר לכתי מכאן אבוא מחר ואמצא בזה תקוע מקום ישוב משלכם… לאללה הפתרונים…

מבטיו השחורים התיזו הפעם שביבי רשע וחרון כבוש. ארשת הבינה שהאירה לפני-כן את קלסתרו – נמוגה, ופניו לבשו קדרות מביעה תרעומת. לאחר דומיה קצרה ובלתי נעימה, נפטר הרועה בברכה ופרש מן הצייר לכנס את עדרו ולהעבירו הלאה, לכברת מרעה טובה מזו. לאט-לאט גוועו באויר צלילי המצילה הנתונה בצוארו של האיל, והצייר נשאר שוב לבדו, אלא שלא המשיך במלאכתו. עומד היה ותוהה, מכוון את רוחו להשלים את יצירתו הנכספת, לסיים את שיבוצה בתוך ריבוע הבד, ושרעפיו נסתבכו באגדת לורנס. עיניו הביטו נכחו לעבר הרכס המזדקר ביותר כלפי מעלה ומבליט בעוצמה את כחלת הרקיע, וסעיד הזקן נראה לו כחורג מתוך שחור המערה, פניו המקומטים נוהרים בחדווה ילדוּתית, וזרועותיו רוטטות מנטל כד-החרס המלא דינרי זהב. עמקה הדממה, ומתוכה עלתה וצפה אימה סתומה, רדפה מסביב כמשב רוח על פני קמה, ושילחה בגופו צמרמורת קלה. המכחול רעד בידו של הצייר, ובהפנותו לפתע את פניו מביעי הדאגה, מדמה היה לראות מאחרי גבו בהבריק לעיניו להב פגיון ממורט, עינים מזרות רצח, ורגלים יחפות המפסיעות את הרועה מן המארב חרש-חרש כחיה טורפת… הסלעים דממו ממולו, כבדים באלם נצחיותם, והצייר חייך לחשד האפשרי שנתבדה, ורק לאחר שמנוחתו כבשה אותו לחלוטין, חזר לנופו ולמכחולו.

א

אדם המתייגע מחוץ לביתו והמאחר את המסע שצריך להחזירו, נעשה עכור-רוח ושבע-רוגז; אין הוא רשאי לבוא בטרוניה אם סומך הוא על חוסר-דיוק המשבש לעתים את לוח-הזמנים של כלי-הרכב, ואהרן גלעדי אמנם לא סמך על שכיחות זו, אלא שמרוב טרדות שהשתרגו עליו לפני צאתו, איחר לבוא למכונית האחרונה במניין. צער מהול ברוגז חילחל בו. דוקא הפעם נכסף היה ביותר לחזור לתל-צוק, שכן אין הוא חש את עצמו בטוב בעיר-נמל הומיה זו, ולינת-לילה נוספת בה נראתה לו כמעמסה בלתי נעימה וצופנת שממון; ציערה אותו התקלה שאירעה לו גם בשל האיחור בהבאת כמה תרופות שרשם לו הרופא בשביל בתו הקטנה שנפלה למשכב.

ניצב לו אהרן גלעדי שומם ונבוב מול האכזבה הבלתי צפויה, ולאחר שקול-דעת גמלה בלבו החלטה, כי לא ילון הלילה בעיר, וכי שומה עליו להגיע לביתו, אף אם ייאלץ לעשות רוּבה של הדרך ברגל. אמנם הדרכים משובשות עדיין בכנופיות משתוללות, שכן טרם שקטה הארץ מן המאורעות, אבל אין הוא מן הפחדנים. הוא צירף לו צירופי דרכים שונים, ופסק לעצמו כי עליו לצאת במכונית שתסיעו כברת-ארץ מחוץ לעיר, ויעשה את דרכו בשדות, מרחק כמה פרסאות, עדי הגיעו לתל-צוק.

צירוף זה עלה יפה בראשיתו. גלעדי יצא במכונית עד לקריות, ומשאיחר את המכונית העוברת משם והלאה, עמד שעה קלה על אם-הדרך, ונדחק לתוך אוטובוס גדוש ערבים כפריים אשר פינו לו מקום, קצתם קשוחים ותמהים על העיזו באותם הימים לבוא בקהלם יחידי, וקצת מחייכים; ועד שהללו תמהים עליו תמיהה שאינה נטולת זמם, והללו מחייכים ונענים לו בשיחה של נמוסים, והרי הגיע לאותה פרשת-דרכים שמנקודת הסתעפותה קבע לעצמו להמשיך דרכו ברגל.

גלעדי פרש בברכה מן הכפריים, קפץ מן האוטובוס אשר עקר ממקומו תוך ענני אבק ועשן דלק, וכעבור שהות קצרה מצא את עצמו בלב שדות, יחידי מול הרים מזה, חשופים בשלהי הקיץ, ועין הצוהב הקמל להם, רכסיהם מופזים ומוארים בנוגה של שקיעה, ושדות שלף מזה, מכוסי שלדי קוצים וכּמש עשבים, משתרעים עד לכחולו של ים הבוהק באמצעיתו באדוות נצנוצים, ושולי אפקיו דולקים בארגמן ובכחול ירקרק. שלטה מסביב דומית בין-ערבים רכה של סוף קיץ, שעה שרוח הערב הנושבת היא נעימה, פייסנית ביותר ונוטעת באדם רחשי לב של שעת-חסד נוגה, בה הוא זוכה לעמוד על טעמה, ולשאוף אותה לתוכו על אורה העדין ועל הנועם שהיא מעניקה לאדם ולבריאה.

בידו של גלעדי היה רק תיק=עור שחוק ומלבין כעין האבק, ואף כי מהלך היה בשדות-שלף, בין קוצים ורגבים חריבים הצמאים ליורה, היתה ההליכה קלה עליו, והוא נשא את מבטיו לעבר מגמת חפצו, תוך רצון דרוך להחיש את צעדיו ולהגיע בהקדם לתל-צוק. וכך היה חולף, בחפזה, פוסע פסיעות גסות ביותר, מדלג מעל לאבנים וסלעים ואינו מסתכל לצדדין אלא לצורך כיוון הדרך. תולה עיניו לפעמים בפסגה ידועה, באילן בודד, בגיבובי כפר נידח, ורק תשוקה אחת נטועה בלבו ומשעשעת אותו בהמיית-כיסופים, כי עוד הערב, לאחר הליכה של שעתים, יבוא לביתו, לרעיתו ולילדתו המחכות לו בודאי בכליון-עינים.

תוך-כדי הליכה לבשו הדמדומים ממשות והעטו את הסביבה באפלולית מיתעבה והולכת. אלא שהירח שטרם הגיע למילואו יצא מכלל טשטוש והיה בו כדי להאיר לו את דרכו; לאחר שקיעת השמש פשט חיורונו, הכסיף בתוך כחול הרקיע, ומתוך הדממה עלה קול הלילה המתאווש בדשאים ובאילנות, והמדובב את שיחו סביב-סביב ברחש זחלים, בצרצו בלתי -פוסק, בצפצוף חלוש ומתחטא של העופות הפורשים ללון, בצריחת-נכאים קטועה של עטלפים הַמְכנְפִים בכבדות, ובתוך זה – נֶקש נעליו המאובקות והדורכות במרץ ללא ליאות: הביתה, הביתה… הביתה…

ב

עוד מהלך של שעה בערך היה לפני אהרן גלעדי כשהללו חרגו מתוך חורשת הזיתים כצללים אפלים ומבשרי-רעה, זונקניים, וחסמו בפניו את הדרך. הם הקיפוהו תוך תמהון וקורת-רוח, על נפלו לידיהם בהיסח-הדעת, שכן נקרה לפניהם לא על אם-הדרך, כי אם בלב שדות זנוחים, שאין הבריות מהלכות בהם, סמוך למקום בו נחו לפני פשיטה על יישוב. מיד נתחוור לו כי נפל בידי כנופיה המשוטטת בסביבה ועורכת התנפלויותיה בלילות. ייתכן כי אלה הם בני אותה כנופיה גופא, שהתקיפו לפני שלושה ימים את תל-צוק, התקפה שנמשכה בעקשנות ונהדפה רק לאחר שאנשי תל-צוק השיבו באש שאינה משתמעת לשני פנים… (אהרן גלעדי חש היה עדיין בסמוך לכתפו הימנית את לחץ קת הרובה שעה שהיה מפעיל אותו). ברור, הוא נפל לידי כנופיה מסוכנת. לא כך שיער לו סופה של הליכה זו לתל-צוק. ועתה הריהו עומד לפניהם, אזרחי מאד במכנסיו האפורים ובחולצתו הלבנה, תיק-עור שחוק בידו, מנותק ממאוויו להגיע לביתו, לפינת שלום ושקט, לרעייתו ולבתו הקטנה והחמודה… כך, סיום כלל וכלל לא נעים ותמוה במקצת, שכן לא כך תיאר לו אהרן גלעדי את קצו בחייו. כלל וכלל לא כך. בשעת רביצה בעמדה מול כדורי תוקפים, תוך קרב של התגוננות– ודאי! תוך תאונה קשה בעבודה – ייתכן! אך ליפול לידי כנופיה רצחנית באורח בלתי צפוי ולסיים בזה – קצת תמוה, וכנראה, גם מעציב…

והריהו עומד תוהה תוך דומית הלילה שעטתה הפעם גם מעטה של אימים, מוקף עירוניים מזויינים וקצת פלחים (לעזאזל! הן תקופת החריש ממשמשת ובאה!…) גבוהים וחסונים, לובשי כלאים ושעטנז, מיגוון גלימות-פסים, עיניהם מבריקות כגחלים לוחשות, שיניהם מצחירות, אבנטיהם הדוקים יפה למתניהם, ואצבעותיהם משחקות ברצועות ובבריחי הרובים בנקוש מתכתי יהיר ועוין. אחד מהם, עול-ימים ומין פרא-אדם מתגעש, החל מפזז וכרכר סביבו תקוף שמחה מהולה בחמת-רצח קנאית, ודומה, עוד מעט יזנק עליו, לחנקו במו ידיו, לדרסו ולשסעו לגזרים. נראה שקנאי גדול היה אותו עול-ימים רצחני, ושאלמלא יד שאחזה בכתפו ודחפה אותו בכוח, דחוף וטלטל הצדה, אפשר והיה הורס לבצע את זממו.

והחלו הללו שואלים אותו שאלות, וגלעדי משיב בשקט, והכל תולים את עיניהם בראש הכנופייה העומד באמצע, מסלסל בשפמו באצבעותיו, סוקר אותו יפה-יפה ושותק. ודאי חורץ הוא את גורלו כרגע, וקשה לו לאהרן גלעדי להאמין, כי עוד מעט וזה יפטיר מה שיפטיר באדישות נטולת כל טינה, והללו יסחפוהו בחבטות הצדה, למרגלות אותו סלע קודר, או בסמוך לאותו גזע זית מפותל המשחיר באפלה כישיש גחון, ויטיחו בו כמה כדורים – וחסל אהרן גלעדי… גרונו של אהרן משתנק קמעה, משצפה לפניו דמות ילדתו ומעצם התאור של אפשרות סופית זו, העלולה להתממש תוך רגע כמימרה, והריהו תולה את מבטו באותו אדם שגורלו נתון בידיו, ומצפה בחרדת-לב נוקפנית.

וכנראה, שאכן היה זה קצת משונה לתפוש באדם זה ששמו אהרן גלעדי, אשר נזדמן להם בחשכת הלילה, בהלכו לתומו, ולסלקו מיד ביריות רובים, שכן לאחר שראש הכנופיה סילסל שוב את שפמו בבוהן ובאצבע, בזקפו קצהו כלפי על, נזף לפתע באותו פרא-אדם רוטן החושף את שיניו כזאב טורף עקר עצמו לפתע ממקומו, ופקד להובילו אתם. אהרן גלעדי נשם לרווחה, משמע, לפי-שעה נדחה הדבר, ומה שיהיה אחר-כך – דיה לצרה בשעתה.

ופתחו הללו בהילוך של לילה כשהצועד בראש משחיל את עצמו בסבך שיחים ואלונים גדועים, ומושך אחריו שורה ארוכה של בני-לויה כצללים נעים במשעול זנוח, לעקוף ישובים וכבישים שגייסות מהלכים בהם, או פלוגות נוטרים מן היהודים. והילך עליהם הלילה את משב דיממתו השחורה והרכה כקטיפה, ורק נקישות רגלי ההולכים שניגפו לעתים באבנים הפריעו את הדממה. ופסע ביניהם אהרן, למראית-עין כאחד מהם, לא כבול אך שבוי בין אויביו השומרים את תנועותיו, ואותו קנאי מעניק לו בחשאי ובמגונב חבטות ודחיפות, ללמדו שאין הוא פטור עדיין מעונש של ממש. ונמשכה הליכה זו עד חצות, הליכה מייגעת ובלתי פוסקת.

ג

וכך היו מהלכים: תופשי רובים לצדדין ובראש. באמצע רכוב על סוסה חומה ונהוגה בידי פלח צעיר ( שכן לא בנתיב דרכו רגליהם), התנועע על אוכפו ראש הכנופיה. והסוסה יחסנית, מקרטעת ברגליה בגמישות וחן, מרתיעה עצמה אחורנית כדי טפח, מרטיטה את שרירה הדרוכים ויריכיה, כקוראת תגר על הובלה אנוסה זו במיצר, במקום זינוק למרחב; אוכפה האדום-כחול מעוטר גדילים ופופים, וחשה היא, הסוסה, בחשיבותו של רוכבה שחציו לבוש מכנסי-רכיבה ומוקים מצוחצחים, וחציו העליון לבוש מעיל עירוני, אקדח צמוד לירכו, משקפת-שדה תלויה על צוארו, וראשו חבוש “כפיה” ש“עגל” משחיר עליה ועוטר את צחור המשי הרך והמבריק, להבדילו במראה ולבוש מפשוטי אנשיו.

מתוך לחישותיהם של ההולכים למד גלעדי לדעת, כי ראש הכנופיה הוא אבו יוסוף בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר, ששמו הוזכר הן בפי הרשות, והן בפי הישוב, כראש כנופיה ושודד נועז שיצאו לו מוניטין בין בני-בריתו כלוחם קנאי לחרות; והוא-הוא אותו אבו יוסוף אשר כמה מבני הישובים שנחטפו על ידו לא חזרו לחזות באור החיים. פרט לילדים אחדים, אשר קרא להם דרור, ולא הפיל שערה משערות ראשם ארצה. אדם שאצילות ואכזריות דרו אצלו בכפיפה אחת.

שוביו של גלעדי לא דיברו אתו מטוב ועד רע. כי חזקה עליהם מצות השתיקה. אגב חיפוז של הליכה, חיפוז שנבע כנראה מתוך כורח לשנות את המקום, לא היה סיפק בידי גלעדי לחשב חישובים של הגיון, ועד כמה שלא היה הדבר תמוה בעיניו, בשערו בבהירות סיומה של הליכה זו, לא השתלט עליו משום-מה הפחד. לפי-שעה לא נגעו בו לרעה, פרט לאותו קנאי זועם שהטרידו מפעם לפעם, שכן לא החליט עדיין אבו-יוסוף מה לעשות בו, או שמא יש בדעתו לחקרו קודם. אלא שההליכה החופזת שריח של נסיגה נודף הימנה, מיגעת אותו במקצת ומטילה בו חמימות. ולא זו בלבד: לפי השערתו, אלמלא תקלה זו שארעה לו, היה מוצא עצמו כבר בבית, נהנה מזיו רעיתו וחן ילדתו, אץ למקלחת של צוננים, ומושך על גופו כל אותה הנאה של אדם שחזר לביתו, לנופש ולנועם, “והרי לך סיום אחר לגמרי!”…

משך כל אותה הליכה מעורפלת סודיות, היה גלעדי מבקש לנחש ולדעת לאן מוליכים אותו ולא עלה בידו, אף כי סביבת הגליל נהירה לו יפה, שעוקפים היו מקומות, נסוגים ומתקדמים חליפות, נרתעים מתחומי הכביש וחודרים לפינות נידחות, בין צוקי סלעים, עצי חרובים ותאנות ענפות, חולפים בביטחה בסמוך לכפר ערבי מתנמנם, וממשיכים לחדור לארץ לא נושבת. מבקשה היה גלעדי לבחון את המקום לפי הכוכבים, אלא שלצערו נוכח לדעת כי בקיאותו אינה מספקת. בוחן היה לפי סימנים אחרים והעלה חרס בידו. אפשר שמפאת הליכה טורדת וקשה, ואפשר מתוך מבוכה ותהייה בלתי פוסקת על הצפוי לו בסופו של דבר.

בחצות הגיעו לגיא מכונס יפה בין עצי חרובים וסלעי מגור קודרים. מתוך סבך שיחי ההרדוף עלה קול שקשוק המים, שכשוך רונן ומתאשד מעל גבי סלעים משתלט על רחש הבריאה מסביב ושוזר אותו בקולות האישוד והפיכפוך הבלתי פוסקים, העריבים ביותר לאוזן. כאן נקבע מקום החנייה והלינה; כאן כפתו לו לגלעדי את ידיו מאחוריו והטילוהו לצדו של סלע ככבש עקוד, וכאן החלו הללו מתירים מטענם הקל, פורקים את זינם ויורדים עם הצפחות לשאוב מן המעין.

ד

שכיבה זו בידים כפותות מאחרי גבו לא היתה נוחה ביותר לאהרן גלעדי. לאט-לאט, שלא לעורר כל חשד, סמך גלעדי אל כפות רגליו בתחתית הסלע והחל מסיט קמעה-קמעה את גופו העקוד, להקנות לעצמו מצב שיאפשר לו לסקור את המתרחש סביבו בתוך מחנה שוביו. הוא עשה זאת בזהירות יתירה, שלא לרתק אליו את מבטיו של אותו קנאי (שאינו גורע עין ממנו), ולאחר דחיפות קצובות ואיטיות עלה בידו לשנות את שכיבתו, ולהפנות את פניו לעבר הכנופיה, כשהוא מוטל על צדו וראשו ולחיו השמאלית דבוקים יפה לקרקע המאובק. חם היה לו, וגופו היה שטוף זיעה משך שעה קלה, עד שירדה עליו המנוחה בפקוד אותו רוחות לילה קרירות. רעב לא היה, אלא שצמא היה ביותר ושפתיו חרוכות. קול פיכפוך המים והתלעלעותם של הגומאים לרוויה מן הכדים הגבירו בו את הצמא עד להציק; אלמלא בוש היה, אפשר והיה מבקש מים לשתיה, אך ידוע ידע כי הללו אינם חייבים לנהוג בו מנהג של הכנסת אורחים, שאסור להם להאכילו ולהשקותו, שאם יעשו כן, הרי הם מקפחים את זכותם לטרדו מן העולם כשונאם…

וישבו הללו מקופלי רגלים במעגל מסביב לאש, טורחים על הסעודה. על גבי עגולי הברזל הקעורים. ה“סאג’ים”, טרחו באפיית הפיתות. ראש הכנופיה שכבר סעד, כנראה, את לבו, מוטל היה בצד מכורבל בשמיכה ומתמכר לשינה. לבסוף נשארו ערים על עמדתם רק אלה אשר על המשמר, ועם תום הסעודה קרסו הנותרים למנוחה, פה ושם, מכורבלים ב“עביות” וניראו כגופים נטולי רוח-חיים, מכונסים כבתוך שקים עלובים. רק הרמץ הלוחש והמבליח, ששרד עדיין מן האש, הטיל אדמומית קלה מסביב, והעלה עשן קל וצחרחר שתימר מעורב באותו ריח של צפיעי-בקר וזרדים המיוחד לקירבתו של כפר ערבי.

דומית-לילה כבדה חבשה את הגיא. סאון שכשוכו הנעים של המעין גבר, ובתוך הדממה קלטה האוזן גם את שקשוק המים המתפלגים לצדדין פה ושם, שעה שהם נתקלים בזיזי סלע בולטים, ומתוך שחור שיחי הרדוף המלבלבים קלטו עיני גלעדי, את הורדים, מהם צחורים ומהם אדומים, ואת רצי הכסף המוארים על יד הירח השוקע, שהנמיך לצודם בקרניו שחדרו מבעד לסבך האופן של הענפים הסוככים.

מכיוון שצמא היה אהרן ביותר, לא גרע את מבטיו העורגים מן המים, מן החיוניות המפכה בזרמם, סביבם ובזכותם, ותוך-כדי-כך העבירוהו גם לבריכות הדגים שבתל-צוק המנמנמות וריח וכוכבים מרטטים בתוכם במרוסק, ותרנגולות המים הכבדות עוקרות לפתע (שומר כי יקרב) וממריאות מגדה לגדה; כיצד משחירים המים מסביב לדוגיות הקטנות הרתוקות לחופים בבדידות משמימה; כיצד מכסיפים הדגים המנתרים מתוך בריכת המשלוח, כמבקשים לחרוג מבעד לסורגים המרושתים; כיצד פוסעים החתולים המתגנבים בקני הסוף לצוד שבוטה או בדומה לה, וכיצד גוהר הלילה השקט על המשק הנם בחיק העלטה מול צוקי הסלעים הכבדים הנשקפים מצלעות ההרים, על שדרות עציו, על המדשאות, על אודם גגותיו, על מגדל המים המתנשא אל-על; על רעיתו הקשובה כעת ותמיהה בין נמנום לנמנום על הבעל שטרם חזר, ועל ילדתו שתלתליה השחורים צונחים על לובן הכר, והיא גונחת בשנתה, ומטפלת הלילה חשה אליה על בהונות ומגעת יד רועפת חיבה למצחה, לחוש אם החום פוחת או עולה…

והיה אהרן גלעדי הכפות אורג בחיק הלילה את הרהוריו חוזה בהקיץ יפה-יפה ממראות תל-צוק, מראות בטרם בוקר ומראות כחום היום, מראות של בין-ערבים, ודמויות סועדים בחדר-האוכל, והתורן המסונר עובר עם עגלת האלפסים, המהבילים מעל לנזיד הצהבהב, הצלחות וקנקני הקפה. הה, הקנקנים הללו וספלי החרסינה הצחורים והפחוסים, כמה מהם היה מגיח עתה לגרונו הצמא, החרוך, הניחר…

ומראות רוספים מראות, נמוגים ונרקמים, מגוחכים כשופעי ענין, חשובים כטפלים, מעורבים ושלובים זה בזה, החל מחבילות שחת שמישהו עומס עם בוקר על גבי העגלה השטוחה לצד קנקני החלב המובלים למחלבה האזורית, ועליהם קופצים לשבת כמה נוסעים מקדימים; ילדתו של אורי סלעי הלוחצת ללוח לבה הקט ברוב רחמים את בובתה נטולת הרגל ונקורת העין; קבוצה מן הנוער הגועשת ברוב-חשק במישחק כדור-עף, והנערים שבה, משולהבים, תולים מבטים מתרפקים ביעל היחפה המבליטה את חמדת בשרה החומר בתוך גופיה גברית מובהקת, וצחוק ולצון והתנצחות של עלומים; בריל הגחון על פנקס חלוקת העבודה וזוקף את עיניו הבוהות בפילות מתחת למשקפיו מול חברה רוגנת מראות המהווים מסכת יומו של תל-צוק הפורח כגן בשממה שספק אם הוא, גלעדי, עוד יזכה לראותו כמות שהוא… שכן… ברי לו כי כאן ייסגר עליו מעגל חייו, ומשתאה הוא שאינו חרד ושוקע בעצבות כאילו סיום טבעי הוא שאין למרוד בו ולשנותו שעה שהוא מוטל בכאן חסר-תושיה וחשוך-תקוה.

עוד גלעדי מהרהר בצרופי דברים וענינים שצפו לפניו בבהירות מפליאה ורדופה כבסרט רב-פנים, בטרם יקיץ עליו הקץ, והירח שקע, ונבלע קודם שעתו באפלת עבים שנערמו במערב; ואילו בצד מזרח החוירו פאתי אופק, נחשפו שרטוטי הרים רובצים מעולפי תכול וצחור, ולצד צפון בקע והסתמן ראשו של החרמון (וגלעדי מתאחז תוך-כדי-כך משום-מה בטרקטור החורג בסאון מתכתי משער תל-צוק וגורר אחריו את המחרשה הגדולה עתירת הלהבים, כשראשוני המשכימים לשדות חופזים לפעלם) והאויר צונן ונעים ויפה לריאה שלאחר שינה, ושולי האופק ניצתים באור מתבהר, והשחר בוקע בכל הדרו.

גלעדי הזיז את עצמו ברוב יגיעה והפך את גופו לצד הימני, חש בידיו הכפותות שחלו גורמות כאב חותך, בחזה המכווץ המבקש נשימה מלאה, ודוקא בהיסח-דעת, בשנותו מקומו, נפלה עליו שינה חטופה.

יד גרומה תפשה בכתפו, ומשפקח את עיניו שתמיהה נשקפה מתוכן מול אור בהיר, ירק ורנן צפרים, ראה בגחון עליו כפרי מסורבל שטרח לחתוך את החבל בו נעקד, ופקד עליו לקום. גלעדי נטש את רבצו, מתח את ידיו המשוחררות כשני אברים מדולדלים, דומה לא שלו המה, סקר את סימני העיגולים הסמוקים שהטביעו הכְּפָתים בזרועותיו, ושאף רוח בהפטירו חרש לעצמו, כאדם המקבל עליו את הדין: “אהרן, התקן עצמך לקראת שעתך האחרונה”…

ה

גלעדי הובא לפני אבו-יוסוף שישב על גבי אבן, ידו הימנית משחקת בניצב אקדוחו וכל-כולו מפיק שררה וקורת-רוח. שנים מקציניו עמדו סמוכים לו, ואילו אנשיו התגודדו מפני הכבוד בריחוק פסיעות, דוממים ומצפים תוך סקרנות של טמטום וכובד-ראש; ואותו קנאי מבליט את קוצר-רוחו, לוטש עיניו ומשתאה על הראש שניגש לענין זה מתון-מתון, שכן אילו הניחו לו היה מראה להם כיצד טורדים מן העולם כופר מן היהודים שמצוה להשמידם!…

בגיא עמדה צינת בוקר נעימה מהולה בסאון אשדות המים, המזנקים לתוך ערוציהם בין ההרדופים, שלאור היום הוריקו בחריפות יפה לעין והורדים שלהם, בצחור ובאודם, התנוססו בתפרחת של שפע מרנין. “כאן יתכן גורלי”.. הירהר גלעדי לעצמו ברוח נמוכה, ובכל-זאת גמר בלבו להיות שקט, מעורר כבוד. עוד בלכתו לדין שקד בחפזה לשפר ככל האפשר את מראהו החיצוני, שלא להיראות עלוב, תחב את כנפות חולצתו שנשמטו מתוך מכנסיו, העביר את אצבעותיו הפשוקות, מעשה מסרק, בתוך בלוריתו הפרועה, לשוות לה צורה. ובהתיצבו לפני ראש הכנופיה, הישיר מבטיו נגד כאדם המוכן לקראת פסק-דינו. תוך-כדי-כך הובא גם תיקו. אחד מהם פתחו, ניערו והטיל מתוכו מגבת, מברשת לשינים, ספר, מסרק פגום, חפיסת סיגריות, פנקס חשבונות, בקבוקי תרופות ואבקות, ושאר מיני דברים קטנים שאדם מסוגו של גלעדי מצטייד בהם שעה שהוא יוצא לדרך. היה זה תיק כשר בתכלית הכשרות, שלא הכיל שום דבר חשוד. החפצים נערמו בפני אבו-יוסוף שסקר כל אלה באדישות.

גלעדי נשאל כמה שאלות, מאין הוא ולאן פניו מועדות. משהשיב כי איש תל-צוק הוא, החליף, אבו-יוסוף מבטים רבי-משמעות עם קציניו: “מכירים אנו את המקום, מכירים”… אבו-יוסוף העלה חיוך מתפתל מתחת לשפמו, הציץ בו בגנבה, כחוכך בדבר, והחל חוקרו היכן היה שעה שתל-צוק הותקף, ובמה עסק הוא, גלעדי, אותה שעה. גלעדי לא הכחיש כי היה בין האנשים שהשיבו אש. מתוך הדממה שנשתלטה מסביב תפש גלעדי כי תשובתו עוררה כבוד, וכי השכיל לעשות באמרו את האמת הפשוטה שאין בה מן החמקנות, ולא שביקש להתהדר בפניהם, משל מעמיד הוא פני “ג’ידה”, כי אם ליצור את הרושם שכנים הם דבריו.

לאחר עוד כמה וכמה שאלות ותשובות פקד אבו-יוסוף לחפש גם בכליו. מיד הושטה אליו יד זריזה ובדקנית שהוציאה מתוך כידי מכנסיו וחולצתו ממחטה, קופסת גפרורים, עפרון מבוצץ, מכתבים אחדים, נרתיק עור שהכיל כמה מיסמכים אישיים, וצלום-חטף של רעייתו ובתו, במקובץ ובמפורד. אבו-יוסוף שם עצמו כמעיין בתעודות השונות, דיפדף בהם והפך בהם בכובד-ראש של בקיאות מדומה, ותפוס סקרנות ילדותית הסתכל גם בכל אחד ואחד מן הצלומים. לפתע הישהה בידו את תמונת הילדה השחרחורת והנאה המצטחקת בפנים מפיקי חן ובראש מתולתל כעטור בנחשים שחורים. פניו לבשו ארשת רכה ותמוהה, ובפרצו לפתע בצחוק קולני, תוך חישוף שינים צחורות ותואמות להפליא, הושיט את הצלום לאנשיו, בהוסיפו משתומם ושמח כאחד: “לטיפה!”… נתנו הללו את עיניהם ונענו לו אף הם בקריאות התפעלות והסכמה: “לטיפה!”…

לבשו פניו של אבו-יוסוף חיוך טוב-לב, עיניו נצמדו שוב לקלסתר פניה של הילדה, ולא פסק לתמוה על הדמיון הרב בינה לבין בתו הקטנה לטיפה, שבת-צחוקה, תלתליה, וכל-כולה אינה אלא העתקה מדויקת ביותר מזו, של אחיות תאומות הן מאב אחד. “לטיפה”… לחש לעצמו וכיסופי אב מתעוררים והומים בו “משונים הם מעשי אללה”…

משנתן שוב עיניו בגלעדי הניצב עליו לא עוד העניק לו ארשת זעומה, שכן כבש אותו החיוך לגמרי, ובפנותו אליו, לגלעדי (אשר חיוך זה הצית בו שביבי תקווה כמוסה), החל סח לו על הדמיון הרב שמצא בין הבנות, ואם עדיין מקווה הוא, גלעדי, שישוב לראות את פני בתו…

גלעדי דלה מתוך נבכי זכרונות את אוצר המלים הערביות שהיקנה לעצמו, קשר ניב בניב, צירף משפט למשפט, ועמד להסביר לאבו-יוסוף כי לא זו בלבד שמבקש היה לראותה, אלא שחולה היא ושמוביל הוא אתו רפואה למענה.

אבו-יוסוף הקשיב רב קשב. בת-צחוקו סרה מעל פניו שלבשו סבר של הגות חמורה. דומה שיצריו התנצחו בו. משהו מן הטוב שנבט בו עוד קודם לכן חולל תמורה בנפשו ושרוי היה במצב מהורהר בלי לראות את כל אלה הניצבים אליו, ובכלל זה אף לא את פרצופו של אותו קנאי המחריש ומשתאה לדעת מה יהא בסופו של דבר, ועל-שם-מה מתמהמה הראש. אבו-יוסוף שוקל היה בדעתו. יהודי זה שהובא לפניו לדין חייב מיתה לפי הנוהג המקובל במחנהו, ואילו בת קטנה יש לו הדומה בדיוק ללטיפה שלו, ומחכה היא לרפואות שהאב מוביל בשבילה… אותו הרהור של חסד שנתגנב לתוך לבו, ושרופף היה מלכתחילה, הרהור ששרשיו נעוצים בשיחות מני קדם על כליפים מפוארים ורבי-חסד שגזרו על החיים ואל המות מתוך אצילות ורוחב לבב – נתעצם בו עדי הגיעו לפתע להחלטה נחושה ומפתיעה של אדם שליט שהשררה בידו ואף הוא רשאי לעשות כטוב בעיניו. בתנועה רשלנית תחב את הצלום לתוך כיס מעילו, ובהרימו את עיניו השחורות לגלעדי (שהבריקו אותו רגע בברק אנושי רך) פסק בקול תקיף שאין להרהר אחריו:

• לך לך לשלום בשם אללה הרחום!…

ו

ויצא גלעדי לדרכו בשם אללה הרחום מול זיוו של בוקר רענן. מהלך היה מתרונן כשהוא צופן בחובו חסד גורל וחדוות אדם לקראת החיים. בעיניו השתקפו עדיין מראות נוף של לילה בגיא המכונס ליד אשד המים, ולא ידע כלל כי אותו קנאי עול-ימים נרתע ממקומו כאילו נחש הכישו! לראשונה עמד פעור-פה ורק לֶטש עיניו העיד כי דעתו נסתכסכה עליו. שהות מה דרושה היתה לו כדי לתפוש כי אכן לא לצון חמד לו הראש, וכי האיש חוּנן… פניו לבשו ארשת של עוית ובוז, וכף ידו נצמדה לניצב ה“שבריה” שלו בחמת-זעם. לבו צר היה מלהכיל מעשה תמוה זה… לפתע עקר עצמו, חמק מתוך עדת האנשים הרוגשים עדיין וסחים בהתלהבות על חסדו של הראש, חלף בין העצים והחל מקפץ ומדלג בין הסלעים בזנקו ברגלים יחפות חרש-חרש ובאברים שופעי און פראי, ובעיניו יוקדת משטמה עזה.

משהדביק את גלעדי נושף היה מקוצר-רוח ומחמת-רצח שנתעצמה בו שעה שרדף אחרי אויבו. גלעדי שהיפנה אליו את ראשו – בחושו לפתע כי המוות כרוך בעקבותיו – הזעיק את רצונו לעמוד על נפשו לברק הסכין שנשלף לעומתו, מונף ואומר להבדיל לנצח בינו לבין היום המוצף נגוהות שמש ותכלת מרומים.

משנשמעו הצלילים הקולניים של מטיל-ברזל, צלילים קטועים, קובלניים, שמו הפועלים את המעדרים על כתפיהם ופסעו בצעדים כבדים מעיפות לעבר הגבעה. רמזו להם צריפים חבושי גגות אדומים, אשר השקיפו ביהירות על פני מישור הסביבה, שרק לפני זמן קצר הופיע טרקטור בתחומה, גס, מגושם ומחוצף בסאון טרטורו, והחל חורש-רוטש את אדמתה השוממה, עוקר שיחי חילפה משרשם, וחושף רגבים חרבים, אדמדמים, המבטיחים קליטה נאה לשתילי עצי-הדר.

מחיק המזרח נישאה נשיבת החרכון כהבל לועו של כבשן. משולהבים עלו הפועלים, חולצותיהם רטובות ודבוקות לגוום, צעדם כבד ופיהם קפוץ. ברם, משנתקלו בוַרדה, שחלפה לבושת מכנסי-עבודה, שוקיה שזופות והילוכה קל ויהיר, הוטלו אחריה מבטים עורגים; מראה דמותה של אשה נאה וחמודה טפחה על פניהם של הגברים הצעירים כנשיבת רוח קרירה, והללו החישו צעד לעבר המקלחות, להתרחץ ולהכשיר את עצמם לקראת חויות, אשר נפשם ערגה להן מתוך מסתרי ההכרה.

השמירה על האחוזה מתחילה רק לאחר שקיעה, עם חשכה, בשעה שהגנבים מבין הבדוים השכנים מגיחים לנסות את מזלם. זאב – שומר הנקודה, גבה-קומה וכולו חתום בתו-הרישול, כתוצאה מחיים שאינם לא יום ולא לילה, הָחל מבלוריתו השחורה והפרועה וכלה במכנסי-הרכיבה המרובבים – ישב לו אותה שעה יחף על-יד מגדל המים המזדקר אל-על כגביע והסתכל בפועלים, אשר חזרו מעבודת היום. היה בדעתו לבקר הערב את הנוטר הסודני של המקשאה הסמוכה, להתכבד באבטיחים צוננים, והוא תר לו בעיניו אחרי אחד מן הפועלים לצרפו לבקור זה, שיש בו מן הטיול והשיחה. והנה נתקלו מבטיו בורדה, שחלפה בדרכה למטבח. הוא עקר את רגליו וימהר אליה במרוצה, יחף ופרוע, חסם לה את הדרך ונטול-נשימה במקצת קרא אליה:

– הערב לא תשתמטי!

הסתכלה בו זו במבט מתון ושלו, כשהיא מתקנת באצבעותיה הארוכות את שערותיה המתפזרות על לובן מצחה:

– מה קרה, זאב?

– הריני להזמינך הערב –

– הערב איני יוצאת לשום מקום.

עיפה היתה מעבודת היום, שעוד לא נסתימה, ולזרא היו לה כרכורי הבחורים אחריה, להיטותם המגוחכה לפעמים וטרחנותם. אמנם, היא ידעה יפה והבינה, כי זוהי מסקנה טבעית והכרחית מתוך המצב המשונה, שבמחנה בן מאה פועלים שבתל-שוע נמצאות רק שלוש בחורות. היא מצאה ענין באחד מהם, ובהעדרו נוח היה לה להיות לבדה בתוך הצריף ולא סבלה את טרחם ומשאם של החברים. לזאב הרציני, איש הרעוּת והשיחה הנאה, נטתה חסד במקצת, ולמראה פניו שנתקדרו בגלל סרובה, חזרה ונענתה לו:

– לאן הנך מזמין אותי?

– לסודני, שומר האבטיחים, נסור אליו – אם את רוצה – אחרי ארוחת-הערב.

– טוב, אבל לשעה קלה.

היא המשיכה את דרכה וזאב ירד לצריפו להתגלח, כשהוא פוזם לו חרש ומתרונן. הטרחנים והטרדנים שבין פועלי המקום מרננים אחריו שכוחו יפה רק בפיו והריהו אומר להראות להם כי ורדה יוצאת אתו הערב לטיול.

החום פג. כוחו תש. השמש גלשה לשולי המערב. אורחת גמלים הצטיירה על-פני קו האופק כשורה ארוכה של צלליות, החולפת על-פני כדור-השמש, כביכול, וכל גמל משבץ תוך-כדי-הליכה את ראשו או חלק מגופו בעגול הַמְאָדָם… המערב הוצף נגוהות-שקיעה מאורגנים ומופזים. בפרדסים הצעירים נעו אלפי שתילים לנשיבת הרוח כמקדמים אותה בברכה. מרחוק, מתוך בית-לבנים נמוך, החבוי בין אקליפטוסים רכים, נישא והדהד קול תקתוקה של מכונת-השאיבה הדולה מימיה ממעמקים, כשהיא מכריזה בלי הרף על פעולתה: עוד!… עוד!… עוד!…

מן הצריפים יצאו הפועלים מרוחצים ולבושי חולצות נקיות. הם השתטחו על גבי מחצלות, עשנו ופתחו בשיר. מישהו הוציא מפוחית והפריח לתוך חלל הדמדומים “פולקה” סוערת ופזיזה, זרה למקום, לסביבה, ולאוזן הבדוי המחזיר את העדר מן המרעה.

לאורך הדרך הופיעו נקודות שחורות, המשתרכות זו אחר זו בכיוון לשער הנקודה. בדואיות הבאות למלא את כדיהן. הן התקרבו הלוך ודרוך ברגליהן היחפות והמרופשות, אשר הצמידים מכסיפים עליהן, והילוכן זקוף, קצוב, בלי להניע “כמלא נימה” את הכד השחור, המסומר לראש אלכסונית במקצת.

אחד הפועלים מיוצאי ליטא, שזה מקרוב עלה ארצה והכל היה חדש בשבילו, אקסוטי ומלא ענין, פנה לזאב והראה בזרועו לעבר הבדויות כשהוא מצטחק:

– בריות מוזרות.

– כלל לא – השיב זאב בשקט.

הליטאי, שידע עברית יפה ועמד להטעימה בשעה שהקשיבו לו, התקרב פסיעה אחת והפליג:

– האמת ניתנה להאמר, כי מוצא אני בהן ענין ומסתכל בהן מקרוב, מתוך כוונה לעמוד על אפין וטיבן, אך לצערי מכונסות הן בפני הזר כשבלולים הללו, ובעיקר בפני הזר, שאינו שומע את לשונן… הן מרצינות את פניהן ללא הבעה מיוחדת, משפילות עיניהן וקשה לחדור לתוך נבכי נשמתן של בריות אלו: הן מעיפות בך מבט חשוד ונחפזות מיד לדרכן, בלי להרך את ארשת פניהן בחיוך כל-שהוא.

– כך דרכן בפני זרים – הסביר לו זאב – אבל ביניהן לבין עצמן, באוהל, הן אחרות לגמרי; שם הן מפתחות את לשונן ואינן כלל כה שקטות, כפי שנדמה לך.

זאב היה בקי בהוי הערבי. כיליד מושבה חקלאית בדרום הארץ הכיר לדעת את ארחם ורבעם של פלחי הנגב ושבטי הבדואים, אשר אתם באו בני המושבה במגע. רבים ושונים היו הפועלים בתל-שוע, יוצאי ארצות ומדינות שונות, וזאב אהב לספר להם על הארץ ויושביה; הוא ספר בלשון פשוטה וכנה, מתובלת בניבים ובפתגמים המוניים הולמים, בעברית ובערבית, הכל לפי תוכן השיחה; הוא ספר על חייהם ומנהגיהם של הבדוים, ערמתם ונכליהם, הה, – הנכלים שלהם! אין קץ וגבול להם – וספוריו הוכיחו.

הפעם לא נענה ברצון לשיחה והשיב לליטאי למקוטעין, כי ממתין היה בלי סבלנות לורדה, אשר היתה עסוקה עדיין כתורנית במטבח; גם חושש היה שמא יחזור אורי, בחיר לבבה של ורדה, עוד הערב, ונמצא הטיול מקופח.

מהלך לא רחוק מצריפי הנקודה הזדקרה מלונה על גבעה, בנויה בפשטות על ארבעה כלונסאות, ובתוכה, על-גבי מחצלת מרופטה שהשחירה מרוב ימים, שכן כבוד סודני שחור, אשר השגיח על המקשאה. זאב היה סר אליו לפרקים, ושני הנוטרים שמצאו להם לשון משותפת, שמחו להפיג יחד את השעמום ושיחתם נסבה בעיקר על נשק, נשים וסוסות.

ביום – בשעה שאדונו בעל המקשאה בא לפקוד את אדמתו (שיש בדעתו למכרה ליהודים בכסף מלא – והוא אחד המסיתים והחרחרנים שבסביבה) ועובר בין האבטיחים הפזורים על-פני השדה כגולגלות צפות על-פני מים – מהלך אחריו הסודני תקוף-אימה ובפניו הבעה קודרת, עלובה; ירא הוא את אדונו האפנדי המופיע מגולח, קצות שפמו מזדקרות למעלה, לראשו חבוש תרבוש נאה ובידו משחירה שמשיה. הוא פוסע לו פסיעות רשלניות, בולש בעיניו ופרצופו מזדעף:

– גונבים אצלך, סודני!

וסודני זה קופץ כנשוך-עקרב, נשבע באללה, בזקן הנביא, וכולו התרפסות נכנעת ומעוררת רחמים. מיד נרגע האפנדי, שבעצם לא חשד כלל בפועלו, כי אם התכוון לזרוק בו מרה, מרחיק כל חשד ופניו השמנים מתדשנים שוב. הוא בוחר לו מקום על-יד ערמת אבטיחים, שנערמה במשך היום למכירה, יושב ברגלים מקופלות, כשידו האחת מחזיקה בשמשיה הסכוכה על ראשו ובשניה הוא מוריד את תרבושו המחפה על קרחתו, והוא מוחה זיעתו: אוּפף… ודומה, שגם הסודני העומד מאחרי גבו, נושם גם הוא לרווחה.

אבל בלילה – עת הוא לבדו נמצא במלונה, בתוך העלטה שבה מתמזג צבע עורו עם השחור הרובץ מסביב, הוא משתעשע ושוקל בכף ידו הרחבה את אקדחו הטעון, – הריהו אדון המקשאה, אדון הסביבה, אדון הלילה הגדול והקרוש בדומיתו.

כאשר התקרבו ורדה וזאב למלונה התבוננו וראו בהשתשל גופו הארוך של הסודני ארצה כקוף הגולש מעץ. אחרי אמירת-השלום הרגילה ושיחה קצרה, שהתנהלה יותר לשם נמוס מאשר לשם ענין, ישבו להם האורחים על הקרקע. נוטר המקשאה הזדרז להוציא את המחצלת מתוך המלונה והפציר בורדה לשבת עליה, ולא זז ממנה עד שקבלה את שרותו. הוא טרח להביא זמורות, חריות, ויעמול להצית אש. המדורה השתלהבה ותשלח את לשונותיה, שהתפתלו בין פקעות העשן והאדימו את פני היושבים כפסלי ברונזה. ורק לאחר שעלתה האש יפה, הביא הנוטר אבטיח גדול, שעמדה בו קרירותו, קפל את רגליו וישב גם הוא ארצה מול אורחיו, להשתעות בחברתם, להנעים שיחה, ולהפיג קמעה את הריקנות האופפת אותו בשבתו בדד לפעמים.

ורדה שתקה ולא לקחה חבל בשיחה, שהתפתחה בין זאב והסודני, משום שלא רצתה להתגחך בערבית שלה המצומצמת והנלעגת. ברם, נוטר המקשאה היה פונה גם אליה בדברו, מצטחק ועיניו מבריקות למראה פני האשה הלבנה, הרכה, שהואילה לפקוד את נוהו. דעתו היתה בדוחה עליו ביותר ולשונו הותרה. קסמה לו האשה בחן פניה וגופה ונתעורר בו הרצון להבליט איך שהוא את ישותו. הוא שוחח על דא ועל הא, כשהוא מרים בכפות ידיו את האבטיח הכבד והופכו ומגלגלו מכל צד, כרוצה לעמוד על טיבו ותוכו. מאבנטו השחור, החגור יפה על מתניו הצרות, הוציא “שיבריה” בעלת חריצים והניפה כעומד לערוף ראשו של אדם. להב הסכין התהפך והבריק לאור האש כרמז מאיים…

בתנופה אחת נעץ את ה“שיבריה” לתוך האבטיח הגדול כלתוך כרסה של חיה, חתכו לפלחים אדומים, עסיסיים, זרועי גרעיני שחורים, ויכבד בהם את אורחיו. גם לעצמו נטל פלח אבטיח ראוי להתכבד, לעס וגמע מתוכו בנשיפה, כשמיץ ניגר לו משתי זויות פיו הרחב.

מסביב שלטה דומיה כבדה, האש הבוערת השמיעה כסוס-נפץ חרישי ומדי פעם נשמעה חבטה קלה בקרקע, חבטה של קליפת אבטיח מכורסמת. לפרקים הגיע מרחוק צליל זוגות טרוף של אורחת גמלים, המשתרכת אי-שם, ודאי עמוסת אבטיחים, בדרכה ליפו, ושוב השתלטה דממה עד שיללת תן הרעידתה לפתע, יללה עגומה וקובלת על רעב ונוטרים רעי-לב, המתהלכים בכרמים, במקשאות, ורובים בידיהם.

עם גמר אכילת האבטיח אפפה את הכנופיה שתיקה, שלא היתה נעימה ביותר ושדוקא היא העידה על הזרות הגדולה, השולטת בין סודני זה לאורחיו; על המושגים החוצצים ביניהם, האיבה המסותרה, ועל הנמוס הקר והתפל, המחברם בקשר רופף וארעי, קשר-אכזב… הכבידה שתיקה זו בעיקר על הסודני – אשר נשא בלבו משטמה עזה לאלה הלבנים, הבוטחים והגאים – וכדי להחלץ ממועקתה פנה אל זאב:

– חוג’ה –

זאב הפסיקו מתוך אדיבות מחייכת:

– אנא מוּש חוג’ה. אנא נַטוּר מתלך![⁴]

תשובה זו גרמה הנאה רבה לסודני. הוא התמוגג מרוב הבלטת חבה רצופת חנופה קלה, ואפו השרוע על פניו השחורים התנוצץ לאור האש כחרטומה של נעל מצוחצחה יפה. הוא נתן את עיניו בורדה ומבטו היה חטוף ונרעש; משהו זע בקרבו פנימה ושלא במתכוון כבש את פניו ונאנח.

– שמת לב? – לחשה ורדה לזאב – מה נעצב פתאום? ודאי עמוס דאגות הוא. רק לפני רגעים מספר צוהל היה, שמח, ועכשיו קדרו פניו ואיזה דכאון רובץ עליו.

רצה זאב להוציאו מעצבותו ופתח:

– המזמן יצאת את ארץ מולדתך?

– לפני כמה שנים, י’חביבי, ואולי יותר.

– למה נטשת את ארצך ובאת הנה?

הסודני נאנח:

– האדם משתטה בחייו ואף אני כך. באללה ונביאו שצר לי!

– ובכן, מה הביאך איפוא לכאן?

הנשאל שתק רגע, הסס ושקל את הדבר בדעתו, הציץ בפני ורדה המקשיבה לשיחה כעדה דוממת, והשיב בפשטות, כאשם בדבר:

– האשה…

– כלומר? – תמה זאב – היש לך אשה פה?

– לא, לא. אשתי במולדתי ואולי מתה כבר… אללה הוא היודע. אשה אחת – לא טוב, וערגה נפשי לשניה. ללבנה… כדרך מאמינים אחרים, המתענגים על רוב טוב. יום אחד שמעתי, כי בפלשתינה הנשים הן בזול. אצלנו הלבנות עולות בדמים מרובים, ואני איני אלא איש עני. כאשר הוגד לי, כי כאן אפשר לרכוש אשה לבנה ויפה בלירות מספר, נכנס הרצון בלבי ואמרתי לשלי: “אני נוסע להביא עוד אחת”. עמדה האשה ובכתה, אך אני גערתי בה והתעקשתי: עוד אחת! והנה באתי לפלשתינה ובאבנטי צרורות לירות מצריות די קנית¹ אשה ונודע לי, להותי, כי שקרו לי הכזבנים הארורים! חשבתי לחזור מיד, אבל בינתים מצאתי לי עבודה טובה בטעינת תפוחי-זהב בנמל יפו והחלטתי לעבוד ולהרויח מעט כסף.

הוא שתק רגע כמהסס לספר על כשלונו ופתאום הוסיף בקצף, כשאגרופו קפוץ ופניו זעומים מאד:

– אך בוקר אחד הקיצותי ואבנטי חתוך בתער וריק… גנבו את כספי!…

זאב השמיע בלשונו ציוץ-תמהון והשתתפות בצער:

– גנבו?!

– כן, גנבו… היה זה מעשהו של ספן אחד, גנב מפורסם! עמדתי לריב אתו והתנפלו עלי חבריו, הכוני מכות-רצח והשאירוני פצוע וזב-דם על שפת הים לעין השמש… הם היו רבים ואני – אחד!

הסודני סיים את ספורו הנוגה ונשתתק. הוא הרכין את ראשו וחטט בזמורה החרוכה שבידו ברמץ הרוחש-לוחש. זאב גחן לורדה הסקרנית ומסר לה בקצור את תוכן השיחה. הוא חזר והציץ בפניו של הסודני ופנה אליו כרוצה לנחמו ולעודדו:

– ראויים גנבים לעונש חמור!

– ישופם נחש, את הנבלים! – ניתר הסודני ממקומו בחמת-רצח – יש מקומות בערב, אשר שם מקטעים את זרועו של הגנב!

ובאמרו את דבריו אלה וינופף את סכינו כעומד לממש את הפעולה ועיניו הבריקו מנקמה יוקדת; דומה כי גדלה דמותו אותו רגע ונראה היה כאחד מגבורי “אלף לילה ולילה”, הזומם בליל חושך את נקמת כבודו המחולל.

– למה לא תחזור למולדתך, לאשתך?

הנוטר לא מהר לענות על השאלה. רק כעבור שתיקה קצרה הרים את ראשו:

– צובר אני כסף. בכפר הסמוך ישנה ריבה ואביה הבטיח לתתה לי לאשה. כבר שקלתי על ידו את מרבית הכסף המותנה.

– כמה הוא דורש בעבורה?

– מאה לירות.

– וכמה חסרות לך?

– ארבעים… עלי לעבוד עוד שנים אחדות!

ורדה קלטה מעל פניו את ארשת יאושו:

– מהו סח?

זאב מסר לה את תכנה של שיחה זו והיא ענתה חרש מתוך השתתפות בצערו:

– מסכן.

– אנא מַסכּין… – נענה לה הסודני בחיוך והורה בידו על זאב בלשון רבים:

– לכם, לבחורים שלכם, טוב. חשקה נפשם באשה, הרי הם קמים ובוחרים להם כטוב בעיניהם ואף לירה אחת לא ישקלו על ידי אבי הנערה… ובכלל טוב לכם שבעתים. לכם הכסף, לכם הנשים, וגם הארץ לכם תהיה…

מלים אלה אמר הסודני מתוך התרגשות קלה, מלים שהגה בהן ולא העז להביען עד כה. אין זאת כי האשה הלבנה היושבת ממולו הרעישה את נפשו, הרעידה מיתרים רוגעים והתירה את לשונו.

המדורה דעכה. החשכה זחלה ורבצה על כתפי היושבים. רק הכוכבים מעל הרשיפו. לא ארכו הרגעים ומחיק המזרח הגיחה וצפה לאטה לבנה מזהבת, פגומה משהו כמכורסמת, והלכה והכסיפה בהפליגה הלאה לתוך שחור הלילה המכחיל. כפת שמים הלכה והתרוממה. מסביב השחירו קוי אפקים מתגלים.

צנה קלה הרטיטה את ורדה. היא קמה והתמודדה. אברי גופה הגמישים נתבלטו קמעה כשופעים מתוך שמלתה הלבנה, וחמודות גופה של אשה לבנה, הגנוזים ואסורים עליו, על השחור וזר, הרעידו שוב את לב הסודני… ורדה תקנה בתנועה פזיזה את שמלתה וטפחה על גבו של זאב, היושב עדיין כשקוע בהרהורים.

– עת ללכת.

הסודני קם גם הוא וכחבר למקצוע פנה לזאב:

– יוצא לשמירה?

– בעוד שעה או שעתים. בלילות-ירח איני חושש ביותר לגנבים.

– ובכל זאת נחוץ לשמור – העיר לו שומר המקשאה – שוכני האהלים הסמוכים החלו לשוט בלילות. אמש הברחתי שנים מהם, שסחבו ממני אבטיחים.

הוא נשאר כנטוע במקומו והביט בעינים כלות אחרי האשה המתרחקת בחברת גבר ונפשו יצאה אחריה. הוא לא מש ממקומו גם אחרי שנעלמו מעיניו ודומה היה לכד, שפרצים נבעו בו ולא יצלח עוד לשימוש. קנאה עזה וגדולה כרסמה את לבו.

זאב עלה לצריף, נטל את אדרתו הצבאית המשומשה, טען את הרובה וירד לשדה, מקום שם עמד הטרקטור סמוך למחסן. הוא הלך סחורנית, לא בשביל הכבוש, כדי לקצר את דרכו, קרב למחסן וישכב בשקט על-גבי האדרת, שפרש על-יד הקיר הלוט בעלטה. אפרקדן שכב ועיניו תעו בחלל הלילה. הוא הרהר על ורדה, השומרת אמונים לבחירה ואינה נותנת לנגוע בה אף כלשהו, והרהר גם בגורלו של הסודני, אשר נטש תקוף-יצרים את ארצו ונדד לארץ-נכר לחפש לו אשה נוספת.

לא חלפו חצי שעה ואזניו קלטו קול-נקישה עמום וידוע לו: בפרדס מונחים היו חמרי בנין וצנורות-ברזל, וכשנתקל מי בהם ברגליו היתה נקישה מעין זו נשמעת. זאב התרומם על מרפקיו מתוך הקשבה מתוחה. הבוקר הביע לפניו המכונאי את החשד, כי צנורות אחדים וברגים חסרים. זאב הביט מסביב ועיניו הבחינו בין השתילים הרכים את קומתו הכפופה של הגנב; הנה התכופף, כשהוא זוחל על גחונו ממש, זוחל ומתגנב לעבר הצנורות…

אחרי שקול-דעת מהיר החליט זאב להפחיד את הגנב כראוי ולהבריחו. הוא הרים את הרובה, כונן אותו מעל לראשו של הגנב, לחץ על המקור, וכשנפלטה היריה בקול נפץ ורעם, קרא בקצף מעושה:

– הרי לך, מנוול!

הגנב נזדעזע. התרומם וכמעט שצנח ארצה מרוב פחד. ההתקפה הפתאומית, שלא פלל לה כלל, הדהימה אותו ושילחה בו פיק-ברכים. לבסוף התעודד, נשא את רגליו וירץ בכל כוחו לעבר המקשאה.

זאב העמיד את קת הרובה לרגליו ויצחק בקול רם. הבריחה של הנוטר-הגנב מסודן היתה מגוחכת למדי. באזניו חזרו וצלצלו המלים שאמר לו הלה לפני שעה קלה, בשפכו לפניו את זעמו לזכר הגנב מיפו: “יש מקומות בערב, אשר שם מקטעים את זרועו של הגנב”…

ניתן צו מגבוה, והשערים – אשר נפרצו בתוקף כסופיהם של בנים נטולי־מולדת – ננעלו. על רצועת החוף הוטלה השגחה חמורה: שוטרים רגלים, רוכבים, בלשים ומתנדבים משוסים מבני עם הארץ, חרגו לקראת תפקידם מתוך שמחה לאיד. הם זרקו את מבטיהם למרחבי הים הכחול, בלשו אחרי כל דוגית איטלקית או יונית; אחרי כל ספינונת מצרית או סורית; אחרי כל ספינת־מפרש או אנית־קיטור אשר חתרו לאורך החוף.

ודאי, שמראה האניה מקופלת־הצבעים, מָחלדת ושרוטות-הדפנות, אניה ישנה המהלכת על גבי המים בנס, המתחמקת מבקורת נמלים – חשודה היתה. אניה זו לא באה בסוד ספינות עוגנות, כי הוטל עליה לנוע ולנוד עדי פרקה את משאה בחוף יחיד ומקווה שאין לו תמורה… ברם, לא שחקה לה השעה לאניה המבריחה. ירֵח פגום שנתלה מעל לתרניה כחרב מושלמית, הוא־הוא שהסגירה…

מתוך לב האופל הגיעו קולות־אזהרה טרופים ומאימים כאחד. אוירון הרעיד במרום את חלל־האויר השקט והרעיף לתוכו את אימת החוק שאינו מכיר ברגש, בהכרח, אף לא באלה העומדים לקנות את זכותם בדם, בעבודת יצירה ובנסים. האוירון הבהיל את שומרי־החוף אשר הצמידו כפות ידיהם לרובים. הסתלקה האניה והבריחה את עצמה כאנית־פירַטים רדופה, הרתיעה את עצמה וחתרה בכל מלוא כוח קיטורה, מתוך גניחת קרביה הרעועים, לתחום שמחוץ לסכנה. רב־החובל העני ירק בזעפו, חרף וגדף את שומרי החוף על נוסעיו יחד; על דוכן המצפה שלו עמד ורקע מתוך קצף ברגלו הקצרה, כי מאד חרה לו על האלצו להשהות שוב את נוסעיו בספינתו.

שמונים הנוסעים – רובם צעירים וצעירות יוצאי ארצות שונות אשר מארת־הגלות דחפה והפקירה אותם בידי בריה חשודה – עמדו בלי אומר ודברים על המכסה המעופש, הרקוב, שחוחים ומדוכאים; מנגד לארץ עמדו בלב דאוב ובנפש מרה. תקות־חייהם נמוגה כעשן. הגולה פלטה אותם והארץ משאת־נפשם אינה קולטת, כי נכרים כפו עליה את גזירת נעילת השערים. כאשר התרחקה האניה מרצועת־ החוף גבר היאוש בלבבות, היאוש המתובל בתוגה יהודית, גזעית.

והנה נזדקרה בין הפליטים קומתו הזקופה והנאה של האגרונום יעקב הרמן – מראשי החבורה. הוא התיצב באמצע הספון והחל לדבר במתינות, בקול צרוד במקצת, אך נעים. נתאספו והצטופפו סביבו עשרות הנוסעים הצעירים, הסתכלו בארשת־פניו האמיצה שנשתלהבה מאור הפנס, שנדלק בצאתם מגבולות הסכנה, והקשיבו לדבריו. הרמן דבר על תפקידם, על גורלם המיוחד, המתאכזר, נחם ועודד: האמינו, אחים, ונגיע לחוף על אף הכל!

– נגיע! – נענו לו אחדים מן הנלהבים.

והרמן עלה אל רב־החובל הזועף; הוא עלה במדרגות הצרות המובילות לתאוֹ ונתקל בו, כשהוא מצפה לבואו, עומד כיצוק על שתי רגליו הקצרות, עיניו מתרוצצות מתחת למצחו הצר, הזומם, וכולו – גוש אימה. “את מגורשי ספרד האינקויזיציונית היה בודאי בר־נש כזה מוכר לעבדים” – חלף הרהור במוחו של הרמן. מהסס עמד לפניו הצעיר העברי החולם, בכף ידו הקמוצה הושיט לו שטרות־כסף נוספים והפיל לפניו את תחינת הפליטים: אל נא תטוש, אדוננו, רב־ החובל, את רצועת־החוף כי בנפשנו הוא…

רב־החובל הכרסני והמפוטם הבין את לשון הכסף. הוא שלשל לתוך כיסו הרחב את ממונם של בחורי־ישראל, הצטחק בשעת מעשה בערמומיות רבה, הואיל להצהיל במקצת את פניו הקודרים ואמר: ניחא, נשוטט עוד כמה לילות ונראה איך יפול דבר.

האניה העלתה את עשנה והמשיכה להתשוטט על פני המים הרבים. שוב הובא לנוסעים, בידי מלח חגור סינר מסואב, מרק קלוש ולחם קיבר, וללבם התגנבה התקוה: שמא? מי יודעי הן נסים מתרחשים לפעמים…

מסביב להרמן שישב על גבי ארגז הפוך, לצדה של צעירה, התכנסו הפליטים. רצינותו של הרמן, מתינותו ושקול־דעתו, קלסתר פניו – עינים שחורות, שקועות במקצת מתחת למצח הרחב, אף מגובנן כלשהו, פה מחייך בתדירות שחתוך־שפתים נאה לו, וכסיום, כקו מביע עוז, סנטר מוצק – מתחו עליו חוטי חן; במעילו האפור והמקומט. בבלוריתו הפרועה ובפניו שלא ידעו תער זה כמה ימים, דומה היה לנוסע נצחי הנמצא בדרך ללא תחנות, ללא גבול, ללא מטרה… חבריו ראו בו את סמל המעפיל והם שמוהו להם לראש, למנהיג החבורה. מתוך פשטות חבק הרמן בזרועו הימנית ואימץ אליו את הבחורה הפולניה שחורת־העינים שישבה על ידו, והוא הקשיב כחולם לבחור ליטאי אשר שינן להם זמר עברי חדש. חרש־חרש התרפקה על פני שחור הלילה המית הרנן העברי, הרעיפה נוחם ללבבות והשכיחה לרגע את קדרות העבר, את האניה המסואבה, והסיחה את ההכרה מן הצפוי… ברגעים אלה הרגיש הרמן שהנה הולך הוא ומתחדש לקראת מאורעות אשר ייצקו תוכן חדש לחייו, כי הנה הולך הוא לקראת המעבר אשר בו נולד האדם שנית, מתחדש ומשיל מעליו קלפות קשות שהשתרגו סביבו והקיפוהו עד למחנק.

לילה. פנסי־האניה כבו. כגוש שחור ואפל חתרה האניה כלפי רצועת־החוף, חרטומה חתך את הדממה הקרושה בשקשוק חרישי. על גבי המכסה הצטופפו הפליטים ולבם חרד והתפעם בין תקוה ופחד. הגורל, אשר המריצם לעשות את דרכם המיוחדה, השיק מסביב בכנפי אלם מסתורי אשר טפחו, כביכול, על פניהם ועצרו בעד נשימת אפם.

עמד הרמן על גבי הספון, נעץ את מבטיו בחשכה לעבר רצועת היבשת הקטנה אשר אליה נשואות עינים יהודיות מכל מרחקי העולם ואשר געגועי כל הדורות וכסופיהם ננהרו אל חופה. הוא עמד בין אנשים אכולי געגועים כמוהו, אשר לא יכלו שאת עוד את עצמת הערגה שנצטברה בנפשם והם חרגו מפזוריהם לקראת רצועת־חוף זו, מוכנים להזרים לתוכה את מרצם, ליצוק בה את חייהם ולהדבק אליה באהבתם הגדולה. הוא ידע כי כגנבים במחתרת שׂמים בחורי־ישראל את נפשם בכף כדי לחדור לתוך התחום האסור עליהם מטעם הרשות, כי קריאת החיים פקדה עליהם את צידוק המעשים האלה, וגל של גאוה הציף את הרמן: ״הריני אחד מהם!״

חצות. כגוש שחור ואפל חתרה האניה בחשכת הלילה והתקרבה. רב־החובל, מלחיו, הפליטים – לבבם דפק כאחד: ״ההרגישו?״… שקט ודממה. רב היה רטט הקשב וקול לא נשמע מסביב. מתוך שקשוק חרישי התדפקו המים אל דפנות האניה שהתרחקה מקו האופק, יצאה מסכנת עין חודרת והתמזגה עם שחור המים. ברם, המלחים לא הורידו עוגן כי חששו פן ישמע רעש השלשלאות ויסגירם לידי שומרי־החוף. התנועעה האניה לכאן ולכאן, שוקעת ועולה חליפות לצדדין, ועל המכסה, גחונים על פני המעקה, עמדו הפליטים עצורי־נשימה, ומבטיהם תעו ונתקעו חסרי־ישע באפלה. הליטאי משך בכנף מעילו של הרמן ולחש:

–רואה אתה? שם החוף…

–איפה?

–שם מנגד.

–איפה?

–מנגד. אינני רואה, אך מרגיש אני…

רב־החובל פסע פסיעותיו הכבדות, נגש להרמן והחל מתלחש אתו מתוך ריטון וזעם עצור. לבסוף התרגש ופנה אליו בשאלה שהיה בה משום איום גלוי:

–להוריד או לא?!

–בבקשה להמתין עוד רגעים מספר…

הרמן חזר למעקה, שלח את מבטיו לתוך החשכה וכולו צפיה. בינתים הורידו המלחים בשקט ובזהירות את סולם האניה והתירו את הכבלים הרתוקים לאחת הסירות. התכונה הזאת שנעשתה מתוך פחד־מה עטוף מסתורין, הרטיטה את לב הפליטים אשר התרגשו עד לטרוף העצבים המתוחים. הצעירות נלחצו זו לזו כעדר רחלים, צבטו אחת לרעותה מבוהלות וחרדות: “הה, אמא”… והרמן אשר תקע את מבטיו באפלה וצפה לעבר החוף ניתר פתאום ממקומו: מרחוק נצנצו שלש הברקות של פנס חשמלי… הרמן קפץ אל רב־החובל כשהוא נרגש מאד:

– בבקשה להתחיל…

שמונים היו הנוסעים וכל אחד מהם החזיק בכף ידו פסת-ניר קמוטה ומכווצה שנשאה את מספר גורלו לירידה בסירה. פור הפילו לילה אחד בשבתם באולם־המלחים למטה. הרמן הכין שמונים פתקאות ועליהן רשם מספרים, הָחֵל מאחד וכלה בשמונים; את הפתקאות שם לתוך מגבעתו האפורה רחבת־השולים, נענע אותם יפה־יפה ואמר בבת־צחוק: יוציא לו כל אחד את גורלו במו ידיו, וכל אחד ירד לפי מספרו, בהגיע השעה הטובה שלה כולנו מצפים…

בזה אחר זה נגשו הפליטים, תחבו את ידיהם לתוך המגבעת, נגעו בפתקאות הגלולות, ובלבבות דופקים שלה כל אחד את גורלו. היו מהם אשר פניהם הקרינו והם התרוננו כאשר נח מבטם על המספר המסומן, אך היו גם אשר פניהם קדרו והשחירו… הרמן נטל לעצמו את הפתקא האחרונה שהשאירו לו במגבעתו: “הבה ונראה מה השארתם לי”, ופניו לבשו רצינות: 68…

הפעם עמד וניצח על הורדת האנשים. עשרים איש נכנסו לתוך הסירה. המלחים הורידוה לאטה המימה בקללה על שפתותיהם. “דרך צלחה”… לחשו הנשארים על גבי המכסה ועקבו במבטי קנאה, מהולים בחרדה, אחרי החותרים שנבלעו מיד בחשכה.

מסביב השתלטה דממת צפיה. רוח קרירה נשבה. הנשארים עמדו תקופי צנה קלה כשהם ממתינים וחרדים. הרגעים ארכו בעיניהם. הדמיון העביר מראות זועה במוח הנרעש, ומחשבה אחת נקרה: ״נתפשו או ירדו?״ המרחק מן החוף לאניה לא היה רחוק ביותר, ועד שחזרה הסירה חלפה כחצי שעה, ברם, לגבי הנשארים חלף – נצח! אבל הסירה חזרה ריקה… היא פלטה את אנשיה על החוף המקווה והם כבר שרכו את רגליהם בחולות, נהוגים בידי אנשים־אחים למקום בטוח. עוד עשרים איש, בעלי המספרים המאושרים, קפצו וירדו לתוך הסירה, ושוב נשארו על גבי הספון חרדים ודואגים, אשר כוססו מתוך עצבנות את צפרני אצבעותיהם. נרגש התהלך הרמן על פני הספון והחזיק בכף ידו הקמוצה בפתקה, כמחזיק בגורלו, ושתי הספרות המצורפות כאילו רחפו לפניו בחלל האויר ונחרתו על שחור הלילה: 68.

בפעם השלישית חזרה הסירה וחתרה לקראת החוף. הנשארים – עשרים איש – התהלכו על גבי הספון עצבניים ומרוגזים כחיות בסוגר. הרגשה סתומה ומחרידה הטילה מבוכה בנפשם, ובהשמיע האוירון את טרטורו, חרדו כולם כאיש אחד: “אבדנו”…

לראשונה נשמע טרטורו של האוירון ההולך וקרב ופולח אי־שם את קרום הלילה הקרוש בעלטה. כאשר הרימו הפליטים את עיניהם ראו איך פנסו האדום חולף וחוצה את החשכה אלכסונית, כשהוא עט למטה כעיט על טרפו. שאון הטרטור הלך וחזק. האוירון חלף ביעף על פני הגוש האפל המתנועע למטה. רקיטה הועפה מתוכו, הבריקה באורה הכחול והאירה יפה־יפה, באור אגדי ומושך את העין ביפעתו, את האניה על אנשיה ועל הסירה החותרת לקראת החוף…

–אבדנו!

–עסק־ביש!

–גורלנו המר… – התיפחה צעירה היסטרית. רב־החובל התרגש וקרא בכל כחו למלחיו אשר בסירה:

–לח – זוררררר!…

והסירה הושבה. הפעם לא חתרו המלחים במשוטיהם בזהירות; הם טפחו על פני המים והשיטו את הסירה כמטורפים. האוירון חג מעל טרפו־האניה והעיף רקיטה שניה שסוכך־נפילה קטן קשור בה המשהה את האור באויר. לאורה של רקיטה זו דומים היו הנשארים לאנשים שהפשיטום ערומים. הם קנאו בראשונים אשר הצליחו להגיע לחוף בשלום. רוחם נעכרה וקדרות כבדה ומיואשת כבשה את נפשם.

אותה שעה עמד הרמן על גבי הספון רציני וקודר. שקוע היה במחשבה שדחפה אותו להחלטה מהירה. לראשונה פקפק והיסס, אך לבסוף גמר בנפשו לבצע את מעשהו ויהי מה! כל ימיו היה מתון, שקט וישר. לא הכניס את עצמו בעול של הרפתקאות הכרוכות בסכנה או בעבירה איזו שהיא. ברם, בעלותו על האניה הזאת שהפליגה לדרכה החשאית, השתלטה בו ההכרה הברורה שאין כל חטא במעשהו זה, ושהוא חותר למטרת חיים המוצדקת מכל הבחינות! הפעם החליט הרמן לעשות מעשה קשה ומסוכן, מעשה שלא היה עושה אותו בשום אופן במקום אחר ובתנאים אחרים. עצם המחשבה המחרידה שאניה מסואבת זו תסיע אותו חזרה, למחזור חיים שאין להשלים אתו, אלצה אותו לעשות את המעשה הזה.

ומשהחליט הרמן לבצע את מחשבתו תקפה אותו קדחתנות ממש. בידים רועדות חלץ את נעליו, קשר סביב לצוארו במטפחת את תעודותיו ומעט הכסף שנשאר לו, וכך, לבוש רק בלבניו קפץ והחל לרדת בסולם לפני שהמלחים העלוהו.

–לאן? – צעקה אליו אחת הצעירות.

–לחוף… – לחש חרמן, ירד בחפזון והטיל את גופו בשקט המימה.

–הרי זה שגעון! – קרא אחריו אחד החברים – חזור!

אבל הרמן לא חשב לא על האניה ולא על נוסעיה. צנת־המים שאפפה אותו הסיחה את דעתו מהם ומחשבותיו היו נתונות רק לחוף שאליו חתר מתוך מרץ מהול בפחד. אם כי הים שקט, היה הרמן נבוך ונרגש. הוא הבין שאסור לו למהר יותר מדי בשחיה ולהתאמץ ביותר, שמא יאפסו כוחותיו עוד לפני הגיעו למטרתו. וכאן רחפה מעל לו אימת האוירון הבולש ומפריח רקיטות כדי להזעיק את שומרי החוף. הרמן המשיך את שחיתו מתוך עקשנות ופחדים כשדמו מתפעם בעורקיו ברהיטות והוא חותר, חותר…

תשוש קרב לחוף והגיע לשורת הנחשולים המהפכים את מימיהם ומתכרבלים בקצפם הלבן. כסבור היה שהגיע למי־אפסים, אך בנסותו לעמוד והנה צלל, המים עברו מעל לראשו, נכנסו לתוך פיו וצרבו את גרונו. עיף היה ומתוך התאמצות רבה עלה בידו להתגבר ולהמשיך את שחיתו; זרועותיו אשר רפו מהתרגשות חתרו בכבדות ולשם החשת שחיתו שכב על צדו הימני והתקדם בשארית כוחותיו. תוך כדי שחיה, כשהוא שוכב על צדו, קלטו אזניו את קול טרטורה של סירת־מנוע החשה אל האניה…

רגליו של הרמן נגפו בחודי סלעים והוא עמד. כשכור התנועע והוציא את רגליו מתוך המים, יצא והשתטח על חולות החוף נטול־נשימה. הוא שכב רגע אפרקדן כשמעל לו מתנוצצים הכוכבים. זמזומו של האוירון החרידו ממקום רבצו והעמידו על הסכנה שטרם נחלץ ממנה. הוא קם. הביט סביבו וכיון את צעדיו לעבר אורות פנסים חשמליים שהתנוצצו מרחוק כמבשרים על מקומו של ישוב יהודי. רועד מצנה, כשלבניו הרטובים דבוקים לגופו, עלה במעלה גבעת החול.

שני הסילואטים שצצו מעבר לגבעה והתקדמו לקראתו במרוצה – דמותם גדלה בהתקרבם ולפניהם זנקה האימה שאין מפלט ממנה. בעיניו של הרמן המרעיד מצנה קפאה המבוכה והוא ניצב על עמדו בלא תנועה. השנים התקרבו אליו ומתוך לחישה ארסית פרקו את נשקם מעל כתפיהם וקתות הרובים נתכו עליו מזה ומזה. היו אלו מהלומות כבדות ומוחצות שיש בהן כדי להמית. הרמן קרס, כרע תחתיו על חול החוף המקווה, כשהוא גונח חלושות.

א

לאחר פרשה ארוכה של ימי סבל ונדודים נתלקטו האנשים לבסוף בתוך אחד מגני הפרי. משהוסבר הענין לגנן לבשו פניו ארשת של רצינות, הירהר בדבר ונענה להם בלב שלם. היה זה איטלקי שזוף-פנים, אשר בחייכו הופצעו הקמטים כקרנים מסביב לעיניו ושיוו לו מבע של תוך לב; בהרכינו את ראשו ובהחזיקו מגבעתו בידו דומה היה לאדם מתעתד לתפילה. הענין נראה לו מושך, מחוייב המציאות, ונגע לבבו מראה האנשים שנעקרו מארצות מוצאם ומחרפים את נפשם לקראת מעשה נועז, שרק שוחרי הרפתקאות בדורות שעברו נתפשו לו. הוא התיר להם לחנות בתחומי גניו המשתרעים על מורדות החוף הניבט אל הים, ועוד בו ביום שלח להם טנאים עמוסי שזיפים ותפוחים מן המובחר. בת-צחוקו הטובה לא סרה מעל פניו כל אימת שנתקל בהם והיה בה מן העידוד: אל-דאגה! חפצכם יעלה בידכם כל עוד בני-אדם מחייכים!

למעלה מתשע מאות נפש נתלכדו בין החונים כאן, מצפים לשעה היעודה. איש מהם לא ידע על מועד ההפלגה, שכן עדיין לא נראתה האניה באופן, והפרטים הוחזקו בסודיות חתומה. הים השתרע עצום וכחול במרחביו, והאנשים יכלו לסקור אותו במנוחת-נפש, כל עוד רבצו לאים ונחים בצל הגנים הירוקים, מוצנעים בסבך עציהם ומטפלים כל אחד בעניניו, בצרורו הדל, ובהרהורים הנושאים בחובם מראות של סיוט שילוום, מסתבר, כל ימי חייהם עלי אדמה. שכּן היו אלה פליטי מחנות, שרידים שרק בדרך-נס פסח עליהם הרוצח, ונבחרו לצאת לדרך האחת והיחידה שאין תמורה לה. רק ציבור דרוך מעין זה, הנושא את נפשו למולדת בתוקף צו גורלי, נוטל על עצמו את הסכנה כמישחק שיש לסיימו ויהיה מה.

רחשו להם החיים בינות לגזעי העצים כמה ימים ולילות תוך שקט ומשמעת אילמת, שאינה נטולת חירות ואחווה; הארוחות הוגשו במועדן, לתינוקות ולילדים סופקו מחסוריהם, ונשתלטה ההכרה כי ישנה יד מעודדת ומכוונת, המשליטה את מרותה בדאגה ובמסירות עדי השלימה את הפשר לחלום.

אותו בוקר חזרה חנה לאיטה ממקום הרחצה, רוחה טובה עליה, ותוך כדי הילוכה עדיין טיפלו זרועותיה הנאות בהתקנת תלתל סורר, שחזר ונשמט על ערפה מגודש שערותיה. זה כבר לא פקדה אותה מנוחת הנפש שדבקה בה במקום שקט זה, בחיק הטבע הנושם חמימות של קיץ, דממת מרחקים וצחצחו תרגיעים תכולים הרועפים מרגוע ושילומים. היא הרגיש כי אכן חוזרת היא לאיתנה, שהדיכדוך מפנה את מקומו לתשוקת החיים שהחלה תוססת בדמיה ובגופה המחלים, אם כי בשעות התבודדות טרם השתחררה לחלוטין מפרשת האימים שעברו עליה, וממראות הפלצות שחזו עיניה בשנות הטירוף.

הלכתה שקטה ורשותה, אחוזת רפיון של התפנקות, נתקלה שוב באותו גבר שחלף על פניה, וגבו הנטוי, גב חסון ורחב, הרעיד משום-מה את לבה והעלה בה במטושטש ריח של אימים ורצח, ריח של חרדת נפש בלתי פוסקת, שעה שנפשה נתלבטה כצפור פצועה ושבויה בתוך צריפי מחנה ההשמדה. משהו מוּכר עד לאימה נסתמן לעיניה בגופו של האיש ובתנועותיו, משהו שלשוא ביקשה לעקרו. יום אחד לפני-כן, שעה שנתקלה בו כאן בפעם הראשונה, הציץ בה כאשר שכבה לפוש בצל אחד העצים, ומבטיו (צריפי המחנה!…) פילחו את שלוותה והילכו עליה שוב נכאים. וכמו להכעיס, נמלך זה ובחר לו מקום על גבי הקרקע מול פניה ממש, כאומר לסכסך את עשתונותיה לגמרי. אפשר שהיא נראתה לו אשה חמודה שהעין מתרפקת עליה, ואפשר שהוא אמר להיווכח, אם אמנם נתקל בה באותם הצריפים, או שמא זהו רק אחד מאותם הרהורי הפחדים והנוחם הרודפים אחריו לענותו, לאחר שהשואה חלפה והניחה אותו בחיים. הוא סמך את ראשו בכף ידו בהשכיבו את גופו על צדוֹ, נתן בה עין ובחן אותה יפה; היה במבטו משום קריאה לקרב: “אדרבא! הגידי אם מכירה את אותי! איני אוהב את הספק המנקר במוחי!”…

חנה הרגישה בכך, נבוכה, ולבה דפק בה בדחיפות של עמידה על פשע. היא היסבה את עיניה ממנו שלא לראות את פרצופו, ודוקא על ידי כך ניתנה לה היכולת הצרופה להעלות בזכרונה תאור מצבים שחלפו על כל פרטיהם, והרי הופיע לפניה, פוסע שם במחנה לצדו של אלפרד גליק המתועב, סר למשמעתו ככלב, חש לעשות שפטים בצללי אדם, ובורר מהם לאונס ולרצח, על כל גילוייו השפלים ביותר…

אותן ההעויות, אותו הגב החסון, הראש הכבד היושב על גבי עורף קצר ומוצק, וארשת הפנים הקשוחה שאינה נטולה בכל-זאת פיקחות ובינה… אמנם, הוא גידל לו עתה שפם צהבהב ועבות, ואף טישטש את המספר שהוטבע בזרועו, אבל אותה בהרת קטנה וחלקה שהיתה על לחיו הימנית (שבהקה בפני עצמה גם לאחר גילוח) היא-היא שהעידה נגדו כמאה עדים. מציאותו של אדם זה נסכה חרדה גדולה בנפש. מיואשת היתה ואובדת עצות, שעה שפסקה כי הוא האיש ולא אחר. מכיון שכך ידעה כי אין היא בת-חורין לפטור את עצמה מאחריות, אלא שכה גדלה חרדתה מפניו הפעם, משל עדיין מקיים הוא עריצותו בידו, מסתולל בכלואים ומסוגל לטרוד אותה מן העולם; היא חשה עד מה שבויה היא ברשת כוחו והשפעתו של אופי מתועב ואמיץ (הצפור והחתול) שאינו חת מפני כל! היא פחדה להרים את עיניה והערימה לסקור אותו מן הצד בגנבה, כעושה זאת לתומה, חוששת לחשוף לפני מבטיו הבוחנים בחומרה יתירה את האמת המפרכסת בתוכה למראהו, את הזעקה המרה שהיא מחניקה בחובה.

אלא שאדם זה, גלאזר, היה כנראה למוד נסיון ובוחן לבבות. הוא קרא מעל פניה הנבוכים את ענות-נפשה, קלט את לבטי חרדתה, וגמר אומר לעקוף אותה, שלא להביאה לידי נסיון הטומן בהתפרצותו גזר-דין בשבילו, במחנה זה. ושעה שעדיין נתלבטה בהשפלת-עיניים קם חרש וחמק כצל בין העצים, תוך החלטה להזהר לנפשו מפני אשה זו אשר הכירה אותו ללא כל ספק.

ב

חנה הלכה בראש המשעול הכבוש באדמת הטרשים שבמעלה ההר. אחריה פסעו ונקשו בנעליהם הכבדות השלושה: צבי’קה, שהיה ידוע במחנה כבחור ארצישראלי, שנתפרסם כבקי בכל הפרשה של ההפלגות ואף נתלווה לכמה מהן; מאיר זילבר ומשה’קה וילנר, שנמנו עם מנהיגי המחנה והאחראים לו מטעם הרשות העברית הקובעת את גורלם, אותה רשות עברית שבכיוון הדברים היתה מעין מדינה בדרך. השלושה עלו עם חנה למקום מבודד, על מנת לשמוע מפיה את הפרטים ולערוך התיעצות כמוסה.

מהשגיעו למקום ישבו על גבי אחד הסלעים שנראה להם כעין מדרגה חצובה והביטו בשקט לעבר הים, שעל גבו הכחול נישאו סירות דייגים מסתייעות במפרשים מלבונים, שהרוח הנושבת בהם ניפחה אותם יפה והיטתה אותם קמעה על צדם. מעבר לגנים התפתל הכביש ההומה מכלי-רכב שהצבע הצבאי החום עדיין שולט בהם, ומעל להם נשקפה ביהירות טירת-אבן עתיקה וחסונה, מוקפת צריחונים בקרנותיה, טובעת בירק עצים ומטפסים, שהשתרגו סביב לה בתפרחת מרהיבת עין. קסם להם המראה, ורק לאחר דומיה של הסתכלות, פתח צבי’קה הראשון בשפת יידיש מגומגמת ומתובלת במלים עבריות:

• ובכן, חנה, דערצייל א' מעשה, האב נישט טעות. כלומר, את חנה פתחי בסיפורך, אבל חלילה לך מלטעות. הציץ בה בחיבה רבה, כיבד את חבריו בסיגריות ונתן לה שהות לרכז את הגיגיה ולהקנות לחבריה תמונה נאמנה וכנה. חנה חזרה ונטעה עצמה לשעה עגומה באוירת אותו עולם, שביקשה לטשטשו בזכרונה ולעקור את עצמה מסבך הזוועות לנצח, ושלצערה אנוסה היא עתה בהציק לה מצפונה, לא לעבור בשתיקה ולהביא את הפרשה לידי בירור שאין מנוס ממנו.

היא פתחה בתיאור האיש כפי שהכירה אותו, סחה עליו ועל תפקידו המזוהם שהיה לו במחנה שווארצדורף, בחסותו של אותו צורר אשר משום-מה היטה לו חסד. היא מסרה פרטים מזעזעים, אשר הרעישו את נפשה מחדש והעיבו פני שלושת הגברים אשר הקשיבו לה תוך דומיה כבדה. משסיימה את ספורה לעו דבריה בגרונה שנשתנק. היא כבשה את פניה בקרקע ולא הרימה אליהם את עיניה, בהתאמצה לשוא להצניע את הדמעות שנתקשרו בהן. צבי’קה טפח בשתי כפות ידיו על ברכיו ונאנק מתוך לב לחוץ השואף לרווחה:

• מנוול שכמותו!

הזעם נשקף מעיניו ואגרופיו נתקפצו.

ג

עוד בו בערב הודיעו לגלאזר כי הוא נתבע לדין בעוון רצח במחנה שווארצדורף, וכי לשוא ינסה להתחמק, שכן הושם עליו משמר חברים. גלאזר לא החוויר. הוא חש בכך עוד לפני שניגשו אליו וידע במה דברים אמורים. אמנם בחביון נפשו נרעש, ומשך רגעים ספורים לא הוציא הגה מפיו, שלא לגלות את מבוכתו (“כיצד קיבל את הידיעה?”…) ורק לאחר שתיקה של אדם השקוע בהגות כבדה ועצובה, אמר חרש:

• הרבה פורענויות נתרגשו עליו בחיי וכנראה שעלי לשתות גם כוס תרעלה זו עד תומה.

הוא אמר את דבריו במתינות, כמקבל עליו את הדין, כאדם שאינו חושש מפני עלילה, ואילו בחובו רתח ורגז על אותה נערה שגרמה לכך; הוא שטם אותה בכל מאודו וגמר בלבו לסתור את דבריה בעקשנות ובכשרון, הואיל וברור לו כי רק עדה אחת בלבד היא בכל המחנה הזה, ומלחמתו זאת היא האחרונה לחיים ולכלייה, שכן צבי’קה זה וחבריו אינם חומדים להם לצון, ואם תשכיל הבחורה (תיפח רוחה!) לשכנע אותם בצידקת דבריה – הריהו אבוד לחלוטין… כן, נערה זו, המאשימתו, אותה יש לשים ללעג ולקלס, לעשותה קלת-דעת שנטפלה לאדם חף מפשע, ואת דבריו עליו לכלכל בשום-שכל בזהירות רבה, שלא להיכשל ולא לפול לידיו של צבי’קה זה אשר לא יידע רחמים בדין. מתוך מבטי עיניו למד לדעת זאת, בחלפו על פניו ובסקרו אותו שעה קלה לפני כן.

הדבר נפל במחנה והופץ תוך שיחת לחשים. מבטים רבי-משמעות הופנו אליו כל אימת שהבריות נזדמנו במחיצתו, ולפתע נתברר לכל, כי אכן איש מוזר הוא גלאזר בהליכותיו, לא התיידד עם איש במחנה ולא חיפש לו קרבת ידיד או רע. אם כי התהלך חפשי לרוחו, ידוע ידע כי שומרים עקבותיו, והוא שם עצמו כאינו משגיח בהם כלל וכלל. מתוך רחשי התכונה סביבו הבין, כי אפשר והמשפט ייערך לאחר ארוחת-הערב, ולפיכך קבע לו שעה לשם התבודדות עם עצמו, שבה יכין את פרשת הסנגוריה. הוא ידע כי כעת שומרים עליו לא רק על היותו חשוד באותם המעשים, אלא שחוששים הם כי באם יעלה בידו להתחמק, יסכל את תכנית ההפלגה… מכיון שכך ודאי מעולה היא השמירה, קפדנית ביותר, ומוטב לא לשגות במחשבת בריחה שאין לה תקווה של ממש, וכשלונה עלול להפילו בפח לאלתר. מוטב איפוא שיישאר ויתאמץ להציל את נפשו בכל האמצעים שבידו, ובכל כוח התבונה שניחן בה, ושעמדה לו עד היום בעתות בצרה. בשעת אחת משיחותיו במחנה, שיחת שד יהיר, התפאר פעם גלאזר באימרה משולשת, שהגדירה את טיבו: “שלושה הרגלים נשתיירו בי עד היום: כשאני מעביר מסרק על מחצית קרחתי הריני עוצם עיני, משל עדיין בלוריתי עבותה ושערותי ניתלשות תוך כאב; זבוב הנטפל אלי לטרדני לפני שינה שלאחר צהרים, הריני תופשו, עוקר לו כנף אחת ומניחו לנפשו; אדם הניצב לי למכשול על דרכי – הריני מסלקו וחסל!”… אכן, בכוח תכונותיו אלו הציל את נפשו ודרך על גוויות קרבנותיו באכזריות ובקשיחות-לב, בשעשעו את נפשו ברגעי נוחם ספורים באשלייה, כי בעתיד יתחיל את חייו מחדש וימצא לו דרך לכפר על חטאיו.

עם דמדומים נתרחק לפאת הגן, מבודד וחפשי משאונם ולהגם של המעפילים, השעין את גבו לעץ ובשקעו בהרהוריו החל אורג את מסכת הסנגוריה שלו, בצרפו את נימוקיו, את טענותיו, את בדיותיו; הוא בנה לעצמו היכל רב-תפארת של העמדת-פנים ושקט רוחני הדרושים לו לשם הצלחה, להצלת נפשו. שעה ארוכה שקוע היה בטווית מסכת זו, חישב כל פרט ופרט, עמל להרחיק סתירות העלולות להכשילו, ובהגיעו לניסוח הדברים האחרונים, שעליו לומר לפני סיימו את נאומו בפני בית-הדין, נתרעד לפתע כגנב הנתפש בכף, בגשת אליו אחד החברים מתוך האפלולית:

• גלאזר, את מתבקש לבית-דין של חברים!

ד

המשפט נערך בכניסה לבקעה צרה בין שני גני פרי. שני טורי ארגזים הפוכים, שכוסו במשהו הדומה לצבע ירוק, ספק אריג קרוע, ספק נייר ירקרק, היוו את שולחן בית-הדין. על גבי הספסל ישבו השלושה: צבי’קה וחבריו. מימין הקצו מקום לנאשם, ומשמאל – למאשימה. קהל המעפילים רגש ורחש לרגליהם, תוך המייה ותנועה של עדת נמלים שאבן הוטלה בה. ענפי העצים הסמוכים רטטו קמעה למשב הרוח, ירקותם מוארת פה ושם באורו של לוקס מתנשף, העוטר את המקום בהילה של אור, כשמסביב לה מתעבה האפלה, עוטה אימה ומשחירה ביותר. צבי’קה לחש משהו על אזנו של וילנר אשר קם והכריז:

• גלאזר! מאשימים אותך במעשי רצח ובגידה בחבריך היהודים במחנה שווארצדורף! המודה אתה באשמתך?

דומה, כי בתוך הדממה הדחוסה שנשתלטה עד לאימה רחפו נשמות רפאים. הכל תלו עיניהם בגלאזר שסמך את ידיו על קרש העשוי מעין דוכן. הוא הניע תחילה ראשו בשלילה, לכאן ולכאן, כופר באשמה, והשיב בשקט:

• לא, איני מודה.

דומית מות. שיעול חנוק ושוב דממה, שהאימה נובטת בה ולובשת צורה של ממש. קולו של וילנר הולם בה בחיתוך-דבור כבד ורב משמעות:

• רשות הדבור למאשימה חנה שטיין.

רחש-לחש, ניע ענפים כסופים. האור מתנשף, מכחיל ומלבין חליפות, מוקף סחרחורת פרפרי ליל שעטו עליו. פני חנה, הקמה לדבר, מחווירים ומתמזגים עם לובן השמלה, ורק עיניה מבריקות, וגודש שערותיה השחורות עוטר את ראשה ומבליט את קלסתרה העדין. אם כי מוכנה

היא, דבריה אינם בדויים ושלובים יפה-יפה במסכת הזכרונות האיומים, לובשת אותה לפתע חרדת הדממה הגדולה, המעיקה על הגותה; לשונה דומה, דבקה לחיכה וקשה עליה הדיבור. עומדת היא כנציב מלח, עיני כל מוּפנות אליה במתיחות וצפיה, והיא – אף הגה אינה מוציאה מפיה. פני השופטים המרוכזים ומוסבים אליה, פושטים את הארשת הקשוחה הנסוכה עליהם מבראשית הישיבה, וילנר מבקש לרכך את קולו ולהפיח בה בטחון:

• ספרי לנו כל מה שידוע לך. חזרי על מה שסיפרת לנו.

חנה מפנה את ראשה לעבר הנאשם. אין היא רואה את עיניו, שכּן מרוחק הוא במקצת ואורו של הלוקס הבהיר, העשוי להאיר יפה קלסתרו של אדם מקרוב, נוסך עליו מעין אור כחול ומתעה, אור מרכך ומסלף; לא כך הופיע שם במחנה, שעה שהיה צועד לצדו של הגרמני האיום, להלביש צורה לזממיו, מסתולל, מענה, ממית וטורד מן החיים באמצעים שאין לספרם כמו… כאן הריהו עומד לפניה אנושי מאד, אדיב ושקט, מטה ראשו בהכנעה, בהקשבה, ומבקש ליצור את הרושם של אדם חף מפשע. ומרגישה היא, כי כבד הנטל מלהרימו. עליה לחשוף בפני השופטים את כל תועבותיו; עליה להציגו ככלי מלא רצח; עליה לדכאו; עליה לנקום בו את נקמת כל המעונים, נקמת כל העלובים שניספו בעטיו, והיא אינה אלא אשה ענוגה ורפה, שרק לפני זמן מועט החלה לחזור לאיתנה… מראות נגישה והשמדה חולפים לפניה במהירות מסחררת, ואף כי רואה היא יפה-יפה את כל הפרטים בהם מופיע ופועל הנאשם, בדיבור ובמעשה, בצריפים, במשרד, בחדרי חדרים, ליד תאיי החנק והמשרפות, למרות כל זאת אין בכוחה לצרף עתה את המראות לפרשה ברורה של תאור, וחשה היא כי הדבר הוא למעלה מכוחה. שאט-נפשה שנצטבר בה לגבי אדם זה פרץ מתוכה והתבטא לפתע בצריחה אחת נואשת ונוקבת:

• רוצח…

ומיד לאחר זעקה זו שהיא מטיחה בפני האדם הנאשם, בה היא מביעה את עוצם תיעובה, הרי היא מתמוטטת, גווה הדק והענוג מוסט הצדה כנעקר מן הקרקע, ותוך כדי צניחה ראשה נחבט בכתף אחד אנשים החש לתמוך בה. לאחר שהשיבו את רוחה פרצה בהתיפחות מרה שהרטיטה את כתפיה. משפצרו בה חבריה לשלוט ברוחה, התעודדה קמעה והשלווה שלאחר סופה חזרה אליה. היא נענתה לשופטים, מחתה את הדמעות מעיניה, ומה שנבצר ממנה קודם לכן מצא את ביטויו הנכון. היא החלה סחה ומספרת את אשר ידעה, את אשר ראתה משך שנה באותו מחנה מפורסם לאימה. היא תארה בפשטות נוקבת ומזעזעת את התנאים המחפירים, וכל אותם המעשים האיומים אשר להם נתפש האדם העומד מולה, והוקיעה את קלונו על שמשו כלי-שרת בידי הרוצחים. היא צירפה חוליה לחוליה עד שיצרה שרשרת אימים, שרשרת פשעים שרק בדור אומלל ומקולל זה שיחת בו ילוד-אשה את רוחו, בלא קורטוב של רחמים, תוך התכחשות לצלם האדם באשר הוא אדם.

עוד היא מפליגה בתוך שטף סיפורה, נדחפת מענין למשנהו, כחסה לאבד משהו שיש בו מהבהרת הענין, ולפתע ירדה עליה ליאות אדישה. היא הפסיקה דבריה, ובפנותה לשופטים היה קלסתר פניה מעונה וחיור. קלסתר שלא הפיק כל טינה, כי אם קהות של חושים, ובהיותה נתונה במצב של אפיסת כוחות, סיימה בהפטירה חרש בשפתים חרוכות:

• די… מה בצע בכל הסיפורים האלה והמתים לא יקומו מקברותיהם. ובכלל – –

---

לא יספה לדבר וצנחה על קצה הספסל. “בכלל” זה היה רב משמעות ומזעזע; בתוכו נתקפלה ענות נפשה של אשה פצועה ברוחה, אשר חזתה מוראות שאין ניב להם, אין גמול ואין פשר… כל הטינה העצומה שנצטברה בלבה קודם לכן לגבי אדם זה, נתנדפה לפתע, ואחת הוא לה אם יאשימו אותו או ינחוהו לנפשו… כי לפתע-פתאום הוצאה האשה מתוך מסלולה שבו החלה להתנהל, כשתקווה חמה מפעמת את לבה, כי כל מה שהיה יישאר נחלת העבר העגום בלבד; מראהו של האיש עורר בה פלצות מחדש, והתרגשותה לפני הברור, סיפוריה שהעלו בה מחדש את האימים הבלתי נשכחים, כל אלה נסכו בה רוח עיועים, הרעיפו לנפשה מרה-שחורה שראשיתה נעוצה באותה אדישות, הנוטלת מאת האדם את הטעם לחיים, את הרצון ללחום כלפי העוול; זוהי האדישות שלאחר אסון המתרגש על אדם, הנוטעת בו שממון נבוב, המצעידו לעתים לתוך החדלון… מה היה מצב נפשה של חנה שעה שסיימה את דבריה, וחברותיה תמכו בה ברוב רחמים להוליכה משם, ולתת מרגוע לרוחה הנסערת.

והיתה שוב דממה גדולה וכבדה שעה שעיני הכל ליוו את ההולכת; ובאותה דממה שקע גם הנאשם אשר הביט כתוהה אחרי דמותה הלבנה, ההולכת ונמוגה עדי היבלעה בחשכה. הוא נעץ את עיניו באפלה עד שנעלמה לגמרי, וקולו של וילנר נפל עליו כהולם פטישים:

• רשות הדבור לנאשם!

וגם גלאזר החשה לראשונה. אלא שזאת לא היתה שתיקה מחמת מבוכה. הוא הכשיר את עצמו לקראת המערכה הכבדה הזאת שאין לפטור אותה בגמגומי מלים. ואם כי שקד על כך עוד קודם לכן, בהכינו את עצמו יפה, ובחשבו את כל הפרטים, לפת עתה את ראשו בכפות ידיו, ונאם לעצמו נאום קצר ומחשל, נאום בלא מלים, אשר בוחני הלבבות באדם, הפיקחים שבהם, שניחנו באפס קצהו של החוש הששי העתיד לבוא, היו מתפלצים מחרדה, אילו יכלו לפענחו ולקרוא אותו כמו מלוח לבו של אדם פושע ומתעתע, המפליא להוליך שולל את שופטיו: “יורק אני בפרצופכם, עלובים שכמותכם! אכן, רצחתי ולא פסחתי אף על פשע אחד מכל אלה שזו מנתה בפניכם!… אבל לא אודה! לא אכנע! ראשית מפני שעדה אחת היא, ושנית, מפני שמבקש אני לחיות בדיוק כמוכם!… עשיתי כל אותם המעשים כדי שנפשי תהא לי לשלל, ועתיד אני לעשות הכל שלא ליפול בידיכם. בן-אדם! התאושש! אל תירא ואל תיחת! פתח במלחמתך ואל תיסוג עד אשר תפצפץ את טענותיה של אותה אשה טפשה ועלובה. ואת כפיך הסר מעל פרצופך, שלא ידמו הסכלים הללו כי מתבייש אתה, חלילה, כי נבוך אתה; שא ראשך, אל תתרגש, דבר לענין וטול את גורלך בידיך. ירק בפרצופיהם של אלה כי נעלה ופיקח אתה מכל הפסולת הזאת!”

קולו של וילנר עקרו מתוך הקדמה זו שערך לעצמו:

• הנאשם! בבקשה להתחיל!

והנאשם פתח. בשקט, בנחת, דבר דבור על אופניו. כל מלה במקומה. כל משפט, נדבך על גבי נדבך. בפלד ובמשקולת, עדי הקימו את הכיל הגנתו. הוא כפר בכל פרשת האשמה, וטען שלא זו בלבד שפגש כאן בחנה שטיין בפעם הראשונה בחייו, אלא שבכלל לא היה באותו מחנה. שאין הוא יודע אפילו היכן מקומו, שנפל בשבי הגרמני כחייל סובייטי, שכל ימיו התחנך על הספרות הרוסית בלבד, ולראיה הריהו מוכן לקרוא להם פרקים שלמים בעל-פה מיבגני אוניגין לפושקין, משירי לרמונטיב, או גם משיריהם של בלוק ופסטרנאק, שטוּת גדולה היא לייחס לו ידיעה בלשון פולין, כי כפי שציינה המאשימה, שמימיו לא היה בפולין, אינו יודע את שפתה פרט לאי-אלה גמגומי לשון בנוסח העוגבים שקלטו אזניו במחנה; ושאין זאת כי אם דמיונה החולני של האשה, שנרעש מאימים, המציא כל זאת, ואין פלא בכך, שכן סבלה רבות והותעתה על ידי דמוי מסולף לראות בו אחד מפושעי המלחמה. הוא מוכן לספר את כל פרשת חייו, החל מן היום שגויס לצבא הסובייטי במוסקבה (מעודו לא ביקר בה) ועד ליום הארור, בו נפל בשבי, ועל הענויים שנפלו בחלקו עד שזכה להצטרף לאלה הנושאים את נפשם ציונה.

הוא סח בשקט. לא רגז ולא צעק. הסביר בנחת והשיב יפה על השאלות שנשאל. בהתנהגותו השקולה הוכיח כי אדם נבון הוא, משכיל למדי, ובמידה מסוימת תמים ומתון (“הה, טפשים שכמותכם!”). לבסוף סיים בהשוואה שאף היא היתה מחושבת יפה-יפה להאדרת הרושם:

• ודאי ידוע להם, רבותי, כי החסידות שעה שהן מתאספות בארצות החמות לתקופת האביב כדי לשוב למולדתן, מתכנסות לפני התחלת המעוף הממושך, בלב שדה, מוציאות למרכז אחדות מאחיותיהן ומתנפלות עליהן בחרי-אף, עדי עשותן בהן כָּלה. עד היום טרם ירדו אנשי המדע העוסקים בכך לחקר החידה הזאת. יש אומרים שמשמידות הן את החלשות שאין בכוחן לעבור דרך ארוכה ומייגעת, ויש אומרים כי עושות שפטים הן בפושעות, ויש אומרים שזהו מעין יצר הקרבה הדורש את סיפוקו. אף אנו, רבותי, משולים כאן לעדת חסידות העומדת לחזור למולדתה, ואסיפה זו עושה עלי רושם של עדה המחפשת לה את הקרבן… אם מוצאים אתם שכשר אני לתכלית זו (“תפח רוחכם!”…) בבקשה, הריני מוכן לקיים חפצכם בגופי ועשו בי כטוב בעיניכם!…

דממת הקשבה. האיש דיבר בשכל, בתבונה, בלא התרגשות יתירה ועשה לעתים רושם של אדם חף מפשע… היתה זו הרגשה מעורבת, שאפפה את קהל השומעים על השופטים גם יחד, שכן נטו להאמין גם לדברי חנה שכנוּתם בקעה מתוך לב מורתח. לאחר התיעצות קצרה חזרו השופטים. וילנר קם והכריז:

• על פי שנים עדים יקום דבר. הנאשם! חשוד אתה בהחלט, אך נהנה מן הספק והנך חפשי!

מתוך קהל המקשיבים עלתה המייה גועשת, שגם ריגון בה; האנשים היו מסוכסכים בדעתם. נתגלעו וכוחים בעניני חוק ומשפט בימים כתיקונם ובימים של שעת חירום. גלאזר נשם רוח לרווחה. מאמציו עלו יפה. הוא החניק בחובו את חדוותו שלא תפרוץ חוצה. פניו לבשו למראית-עין הבעה של אדם מעונה, אשר נחקר לשוא ואינו רואה בזכויו מעשה שיש לשמוח עליו, שכן הרי הטיחה בפניו אותה אשה צרור של מעשי תיעוב, שאפילו בדויים המה, יש בכוחם להניס כל חיוך, ולהדביר בבני-אדם מרה-שחורה. הוא שם, איפוא, את עצמו שפל-ברך לאחר שעלה בידו להפיג את אשמתה, ובעוד הקהל נותן בו עינים בוחנות, הרכין את ראשו בלכתו, השפיל את מבטיו ופרש מהם כעצוב ומסוכר ביותר (“הה, טפשים שכמותכם!”) עד שנבלע באפלת הגן הסמוך, ורק שם בחשכה הצטהל בלא קול, פניו נתעוו מחיוך שטני, ואת כפיות ידיו חיכך זו בזו מתוך הנאה חושנית של שמחה לאיד. ולא ידע כי שעה שחלף בין הבריות, ומבטיהם נחו, בהתרחקו, על גבו הרחב והחסון, הראש הכבד הדבוק לעורף הקצר והמוצק בכעין טמטום, נסתכסכה דעתם שוב, ומבלי דעת על מה ולמה נתפשו להרגשה, כי אין האיש זר ונקי-כפים, ושאצור בו משהו מן האפל השוכן באדם, משהו הרובץ כחיה במארב, ושאיזו תחושה בלתי נעימה מתלוית להוויתו, וחושפת מבעד לסמוי את דמותו החשוכה דוקא מצד גבו…

ה

הוא עוד לא עקר מתוך עדת האנשים הנושאים את נפשם לגאולה. הוא נשאר בתוכם, חוסה בצל זכויו המפוקפק, אלא שאיש לא דיבר אתו מטוב ועד רע. הוא התהלך במחנה חפשי בגופו וכבול ברוחו. היחס אליו היה כאל אדם שאין לכבדו ויש לחשדו. אמנם לא הציקו לו, לא הצרו את צעדיו, מזונותיו ניתנו לו, וזכותו להיות בין המפליגים לא נתקפחה. משהגיעה השעה, בדממת לילה אפל, פסע יחד עם האחרים על גבי קרשי רציף הדייגים הקטן, ונכנס לתוך הסירה שהשיטה אותו לספינה שהתנועעה קמעה כחיה משונה וכבדה, שקועה עד טבורה במים שחורים, שכעין זפת מותכה ומבריקה להם. בשקט עלו המעפילים, בסדר ובמשטר, הנה לא נשמע, פנס לא דלק, סיגריה לא היבהבה, ורק ידים אמיצות הן שתמכו בגופות הרוחשים, הניגפים זה בזה, וכיוונום לתוך בטן הספינה, לדרגשים ולכל מקום כדי לפנות דרך לבאים. משניתן האות נתרעשה הספינה לפתע. קרביה הרעועים גנחו, וקול המהום עמום בקע ועלה מתוך המכונות. בכבדות זעה הספינה והפליגה לדרכה.

רק עם עלות השחר, ושמשו של יום בהיר בקע בעתרת גוונים, הציף את הים בנגוהותיו, ותכלת שמים מקומרים מלאו זיו ואור, רק אז למדו המעפילים לדעת מה דל ועלוב ומסואב הוא כלי-השיט הנושא אותם בחובו… אלא שמסביב נתגעשה חדוות עולים שזרקו מאחרי גוום את עברם המדכא, וכל פנים קרנו והביעו רינת נפש חתומה באלם, שאין ניב לה; נערים ונערות שופעי בריאות הגוף וחן עלומים קידשו את עצמם לקראת פלא הפדות וּמירמז החיים החדשים, לקראת החוף הנכסף שאליו הם חותרים מאז קורא להם דרור ממחנות המות והכלייה. והיתה רוח ההתקדשות נחה על פני כל איש ואשה, ורוח הטהרה נאצלת על העדה הקטנה ומשרה אוירה של נכונות ואהבה. רק לאחר שהספינה יצאה ללב ים, פצח הנוער בזמר עברי נרגש. מין לחן לבבי, שהמיית חסידים מבית-אבא בוקעת ממנו בהתחטאות, והאוצרת בצליליה משהו מסוד יצר הקיום הישראלי.

גלאזר היה אדם היחידי שישב בפינה מכורבל במעילו, פניו מכורכמים ודאגה כבדה נסוכה עליהם. לראשונה היו אלה דברים קטנים שהחלו מעכירים את רוחו ומציקים לו, משהרגיש כי אינו אהוד על הקהל וכזר הוא ביניהם. ולא שיחסם הוא הציק לו, בז היה לכל ציבור (אלפים נרצחו לנגד עיניו), אלא שהוא נתפש לקנאה, למראה השמחה שאפפה את נפשם; קינא באותה טהרה בה הללו מקדשים את עצמם לקראת הגאולה, בשלמות הזאת, העילאית, ובנכונות לקראת התמורה הגדולה שהם זכאים לה!… הוא קינא בהם ושטם אותם, אלא שלא הקנאה בלבד ולא השנאה הן שהעכירו את רוחו. אלה היו רק סימנים ראשונים, המבשרים את הרעה ההורסת לכלותו. משהו נתערער בקרבו פנימה לאחר ההתנגשות באותה אשה, בבקשו לשים אותה קבל-עם שוגה בדמיונות, שכן החלה להציק לו הכרתו כי אין לו חלק ונחלה בתוכם, וקול פנימי חרג ולחש לו בעקשנות גוברת כי למרות שהציל את גופו מהשמדה, הרי נפשו מזוהמת היא, מסואבת, משרק אדם נאלח מסוגל היה לשקוע כמוהו בשפל המעשים, וכל אותו ענין של כינון חייו מחדש, וכיפור עוונותיו, אינם אלא דברי אשליה שדופים שאין להם שחר. שורש הרע היה נעוץ בבטחונו שנתמוטט עליו לפתע. משול לאדם הרץ לקראת מטרה נכספת, מתגבר על מעצורים וסכנות לאין ספור, ואילו משהוא זוכה להגיע למטרה, הריהו כושל אין-אונים ונופח את רוחו…

הכל נראה לו לפתע תפל ואפל, חסר-ערך, ותוהה היה על עצמו כיצד עמדו לו כוחותיו ותככיו כדי להלחם על נפשו. קשה היה לו מלכתחילה להסביר לעצמו את פשר התמורה שחלה בו, וכיצד לא דיבר ולא החריש בתקיפות המיוחדת לו, אותו קול הרסני שלחש לו, כי איבד את עולמו בחייו, ושאין הוא רשאי לקיים את גופו עלי אדמה… אכן, לשוא הישלה את נפשו כי עברו יהא קבור בנשיית הזוועות. התכחשות זו לעצמו, בנגוד לטיבו, נתעצמה בו דוקא לאחר שעדותה של חנה בלבד לא עמדה לה כדי להכריעו. חייו נעשו עליו לטורח, נבובים מאפס מטרה. הכל נראה לו הרוס ופרוץ. הוא ידע כי כל אותם הספיקות הקטנים שניעורו בו, יתאחדו בלא ספק לודאות אחת מכרסמת שלא יוכל לעמוד בפניה, שתרדוף אחריו כל ימיו. לפיכך ישב ישיבה עלובה בירכתי הספינה ויודע למגינת לבו כי פשוע פשע, כיהודי, כאדם, ושאין לו כל תקנה…

וכך בשבתו מדוכדכך ומר-נפש נתקלו עיניו בחנה שעלתה על הסיפון לשאוף אויר צח. כנראה נרגעה קמעה לאחר אותו ערב, בו כרעה והתמוטטה מעוצר יגון ודאבה. המעפילים התייחסו אליה בחיבה רבה, וניכר היה שהם מחייכים אליה כמבקשים לעודד ואתה ולומר לה: מאמינים אנו לך, אחותנו, מאמינים! חיוורת היתה וענוגה, המיספר מכחיל על זרועה, הרוח משחק בתלתליה, ובחור גבוה בעל סבר-פנים נאה מושיט לה ידו כדי להעבירה בין המעפילים הצפופים ולתת לה מקום לסמוך את גופה ליד המעקה. והיה הבחור מוליך אותה ומפלס לה מעבר, שואל לשלומה, מבדח אותה ומעלה חיוך קל על קלסתרה העצוב, עד שמבטיה נחו לפתע עליו, היושב מקופל כעוּבּר של פחדים, ופניה קדרו למראהו; הרתיעה את גופה לפתע כדי פסיעה אחורנית, משל נחרדה כתינוקת מאימתו של אדם גס העלול לחבול בה…

גלאזר נרעד. מבטיה ניחתו בו הפעם כשני שפודים מלובנים. לא היה בו כלל וכלל מן הבטחון והאומץ ללא רתיעה, אשר הדריכו בעבר את מעשיו הדורסניים. היה לו מראה של אדם שלקה במחלה ממארת העושה בו שמות. למרבה הפליאה שוב לא רחש כל טינה לאשה זו: להיפך, רחמיו נכמרו עליה (על עצמו…), דוק של דמעות נתקשר בעיניו ואלמלא בוש היה, אפשר והיה כורע לפניה, תופש בכף ידה הענוגה, נותן בה מבטים גלויים, במעונה הקדושה, ולוחש לה בפשטות ובכנות שאין להרהר אחריה: אשמתי, בתי…

אלה שהיא נרתעה מפניו כמו מפני טמא. גלאזר כבש ראשו בקרקע והליט את פניו בכפו, שכן חש היה כי הדמעות מציפות את עיניו, תופעה משונה זו שטעמה נשתכח ממנו מכבר. זה היה סימן רע. ידו ידע כי נשבר, כי אין הוא יכול להמשיך, וכשם שקודם חישל את עצמו וחיסן את רוחו במעשי אכזריות, ולא נרתע מפני דבר, כן לא יוסיף לכזב לעצמו, לא יוכל, לאחר שמצפונו נתעורר להדריך את שלוותו ולתבוע ממנו פשר מעלליו בתקופת עברו המתועב.

ו

מזג-האויר היה בהיר, חגיגי, המים הוריקו פה ושם כעין הקרח והכחילו בריצודים מתנוצצים ובכירבול גלים מתרפקים ונמוגים. עננות צחורות נשאו מתחת לתכלת הנטויה מאופק לאופק, והמעפילים החלו בהכנותיהם לקראת האפשרות לעגון אישם בחוף המולדת. בגופם התרוננה התלהבות מהולה בחרדה. כל אחד ארז את חפציו המעטים שהיו כדי משא גב בלבד, וכל אחד ידע כיצד והיכן עליו להיות בבוא השעה.

אלא שהעין הפקוחה להרע לא נגרעה גם מספינה זו. לראשונה הופיע אותו אוירון המתנוצץ כעין הכסף לנוגה השמש, הנמיך אלכסונית וחג ביעף מעל לספינה. עט עליה כעיט על טרפו בחוגו סביב לה, לבחון טיבה, שעה שתשע מאות נפש עצרו נשימתם בבטן הספינה, ושהות-מה לאחר העילמו, הופיעו שתי אניות משחית אפורות, חורשות את המים בזעף, קריבות ובאות מכאן ומכאן, נושאות בחובן צר מלכות הרשעה, חותרות ומצפות לשעת הכושר.

ואז הותר למעפילים לעלות על הספון, להחל. מצפיפותם שהתישה את כוחם. הנלהבים תבעו התנגדות בכוח, להוקיע את נבלותו של העושק שרידי עם דל, החמסן השולט עדיין על מים רבים האומר להכרית תקוותם של בנים נידחים. לעומתם טענו המתונים כי יהא זה קרב חסר-תקוה שינחיל להם בסופו של דבר מפח-נפש, שכן יהרסו אליהם הללו בעוזם ובמשטמתם היונקת מתככיו של אדם גס ושפל, ואף כי ידעו האנשים סופו של דבר החלו בתכונה קדחתנית, אספו כלים מכל הבא ליד, מוכנים לקדם בהם את מלחי הצי הבריטי המפואר, המצוידים בכלי-נשק ממיטב החרושת.

אלא שעדיין עושה היתה הספינה במים שמחוץ לתחומי שליטתם של נושאי צו המשטמה, ומבצעי החוק, האכזריים ביותר, הצבועים, המחפשים להם אמתלה כדי להצדיק את הפשע. והיו אניות המלכות מלוות את הספינה, נושמות ממשות של פלדה קרה ועויינת, וממתינות למוד בו תעבור אותו קו אסור. ואנשי הספינה היו ממשיכים תוך-כדי-כך בהכנותיהם, וקולו של המשדר שלהם, אשר הופעל לפתע והרעים בקול צלול, החל מספר את הפרשה, לאחים שבמולדת, המאזינים להם ברטט. והיה המשדר חוזר וסח את הפרשה גם בלשון הגויים, להבהיר את הדברים, להסביר ולהוקיע את ההתנכלות הממיטה קלון על עושיה.

רק אחד היה בין הגברים אשר לא נתבקש להושיט את עזרתו. היה זה גלאזר שהיה חשוד לאחר אותו משפט, וכעת הרגיש כי הוא גם מוחרם, מנודה… הוויתו אינה מתמזגת עם רצונם ומאווייהם של אלה, כי שונה הוא מכולם, כי דבק בו הפשע המכתים אותו. עצם הדבר שלא הוכנס בסד האנשים וסולק ככלי אין-חפץ בו, העמידו על מצבו העלוב. שוב נראה לו הכל תפל, חסר-ערך ונבוב עד לשממון. רוחו נעכרה עליו ובלב כבד היה מרחיק עצמו לקרן-זוית, מדוכא וחש באפסותו.

אותו לילה כבר לא הצניעו המעפילים את עצמם, ורובם נצטופפו על הסיפון, להיות בצותא, כמו בליל התקדש חג. שכן מחר יהיה האות, אם יעלה בידם לפרוץ את דרכם אל חוף המולדת. והיו מצטופפים בחדווה ובאחווה גדולה, מתרפקים איש על רעהו ומפעימים את הלב הנכסף בניחושים, ברמזים, בחישוף מאוויי גאולה וברצון הלוהט המאחד את הכל כשלהבת בוערת. מזמן לזמן נתפשו קבוצות האנשים על ידי אלומות האור שבקעו מהמשחתות, כאומרות לערטל אותם ולהזכיר להם כי שומרות הן על הספינה לבל תימלט, ואילוהעולים, השקועים בחלומות שבהקיץ, לא השגיחו בכך, משל משעשעים הללו את עצמם בלבב ימים. ומשפתח ילד בשיר עברי, עמדו הכל להאדירו בלהט, ברגש, והילכו צליליו את בשורת החיים על פני שטח המים השחורים, מתחת לרקיעים המשובצים כוכבי נצח מרשיפים, והכו בתמהון את לבב המלחים הנכרים באניות הקרב, שעמדו תוהים ומקשיבים, והיתה זו שירה אדירה, שירת אנשים שנתנסו בגופם ביסורים ובאימים, ומזככים את נפשם על סף הגאולה.

אותה שעה עמד גלאזר מובדל ומופרש מן הצבור, גחון על גבי המעקה, נפשו מרה עליו, ועיניו שקועות בזרמי המים המתדפקים אל דפנות הספינה, נחבטים בזעף ומשיירים אחריהם צחור הקצף הנמזג. שעה שקץ גלאזר בחייו ונתחוור לו כי אין לו חלק בתוך העדה הזאת, נתברר לו כי חזק ואיתן היה ברוחו כל עוד שקע בפשעיו, ואילו רפה-רוח הוא עתה, בידעו כי את קולו ההורס אותו מבפנים לא יוכל להוליך שולל. באה עליו כחתף השעה הגורלית שאין האדם יכול להמלט מעצמו. ומשנתגברה שירתם המלוכדת של הגאולים, עמד לו כפוף ונדכא, דומה מסיים את חשבונו עם העולם שבזוהמתו טבל. עיניו נצמדו לחשרת המים האפלים המלחכים את הספינה בלשונות שלוחות מן התהום, ושעה שנטתה הספינה קמעה על צדה, נראו לו המים לפתע כה קרובים ומפתים בממשותם, נושאים בחוּבּם את הפתרון שאין לו מיפלט ממנו, הפשר שיש בכוחו לגאול ולכפר גם יחד…

בתוך האפלה השולטת מסביב, שעה שהעדה היתה שקועה בשירת הפדות והתשוקה לחיים חדשים, לא הרגיש איש בכך, בחמוק גלאזר כצל עובר, ובהטילו את גופו מעבר למעקה. המערבולת הקטנה שנתהוותה טושטשה עד מהרה, ואורות הזרקורים שנחו על ריצודי המים חשפו רק גלים מכורבלים ומצחירים, והאיש שהוציא את פסק הדין על עצמו היה כלא היה.

א

עם שחר יצאה השיירה הקטנה של האוטובוסים לדרך. בראשה דהר ג’יפ צבאי. נהג בו מיכאל רמתי, סרן צעיר לימים, ולצדו ישב חייל באפס עבודה. הסרן מצוּוה היה לתת את ההסברות הדרושות לעתונאים, שכן נטל בעצמו חלק פעיל בקרבות, ומקומות המערכה לארכו של הכביש בדרך בואכה ירושלימה היו נהירים לו יפה. הוא הדהיר את ריכבו בין הפרדסים האפלוליים שבשעת בוקר זו עדיין הדיפו את בושם פריחתם החריפה והנעימה, זו הצוררת בריחה את בשורת האביב.

הסרן החזיר מדי פעם את ראשו לראות אם העתונאים נמצאים בעקבותיו. הוא ידע כי חייב הוא לנהוג זהירות מסוימת בבריות הללו, שכן עלולים הם לטרדו גם בשאלות החורגות לגמרי מן הענין; אלא שמיד הסיח את דעתו מהם, והירהר בקונצרט הסימפוני בעיר, בו שמור לו מקום עם שובו הערב. כיוון שאין אדם צעיר מהרהר בעסקי קרבות בלבד, נצטיירה לפני עיניו, תוך ערגון כמוּס, דמותה של אותה נערה צעירה, אשר ראה הבוקר ראייה חטופה בעיר, בין היוצאים לסיור – צעירה ונאה, לבושה בפשטות הנאה לטיול, אבל תוך הקפדה, סבר של רצינות נסוך על פניה, זרועה האחת מחזיקה בילקוט-צד קטן ואצבעות ידה השינה משחקות במשקפי-שמש. אמנם, לא ניתנה לו זהותּה מספקת להתבונן בה, ובכל-זאת בהפנותו את גבו אליה תוך שיחה עם העתונאים, לא פסק מלראותה, ותיאר לעצמו כיצד משקפיה הכהים ודאי מוסיפים לה ליווית-חן, בהבליטם חיוורון קלסתרה הנעים, וזרועותיה הנאות והענוגות, אלו האוצרות בתנועתן מירמז לעדנת כתפיים, הצטיירו לפניו בהחזיקו משום-מה תווי-נגינה וכינור. האין זאת רוּת ספיר אשר כה נתבגרה ויפתה? עוד הוא מהרהר בה, דוֹלה זכרונות-ילדות נעימים שהחלו להתרקם בסמוך לבית ספיר, ומול עיניו התנשא לפתע מגדל-המים ובתי-הקיבוץ הטובים בירק, ומעל להם מבהיק שחק כחול של יום אביב שטוּף זוהר רך, המפקיע את היום מצינת בקרוֹ.

הסרן רמתי העמיד את ריכבו לצד הדרם, קפץ ופסע לאורך הכביש כשידו השמאלית מטפלת בהזרת האקדח למקומו, תנועה ללא צורך שהיקנתה לו התעסקות ויציבות-מה, ובתמכו את זרועו הימנית במתנו, לשם איזון אותה יציבות (פיסית ונפשית כאחת) שלה זקוק אדם צעיר המשמש מטרה לעיניים בוחנות, נשתהה עד שראה אותה בין היוצאים מאחד האוטוביסים. היא נראתה לו הפעם גבוהה קמעה, גמישה ורזה יותר, שכן כינסה את גודש שערותיה הזהובות בתוך מטפחת צבעונית, משקפי-השמש רכובים על אפה, ואכן משווים הם לקלסתרה ארשת נעימה לא רק בהבליטם את חיוורונו אלא גם באוצלם קורטוב של רצינות ותוקף שיש בו מן האוֹפי. היא לא נחפזה, הרתיעה את עצמה פסיעתיים, כמבקשת לחרוג מן הדוחק ומן המגע עם אלה ששעתם אצה להם, ומשגברה הצפיפות לידה, נרתעה עוד כדי פסיעתיים, במתינות של ויתור, ומצאה את עצמה מול גבו של הסרן רמתי, שנראה לה גברי ובנוי יפה אלא מתייהר קמעה, ודאי כדי לחפות על חוסר בגרות שבהופעה.

רות הכירה אותו מיד, וחייכה חרש בהבחינה כי תוהה הוא להסביר לעצמו את מהותה, שכן הסב פעמיים את ראשו, לראות אם היא נמצאת בקירבתו. לרות נעמה עצם ההרגשה בלמדה שתשומת-לב זו אין בה מן ההתכחשות, וכן בהבחינה כיצד סוקרים אותו הכל בסקרנות מהולה בחיבה, וכיצד עטים עליו העתונאים, בעיקר אלה שהוטסו מכרכי-הים, מצוידים בכליהם והמצלמות שלהם מופעלות בלא רחם כלפי אדם ונוף. קולו של הסרן היה קצוב, חותר אל הקיצור, כנותן משמעות לצבאיוּת שבו המצווה לפסוח על פרטים: “בנקודה זו רוכז חיל-המחץ של צבאנו המתהווה, אשר עליו הוטל התפקיד להבקיע את הדרך לירושלים; מכאן יצאו השיירות נושאות הצידה והמים”.

אחד מאנשי המקום הוביל את האורחים לאולם בית-התרבות, שנשא עדיין בכתליו ובגנו הפרוץ, כמרבית הבתים שעל ידם חלפו בין הערוגות, סימני הרס ופגיעות הפגזים. לא היה בנין אשר אל לובן כתליו לא היה מפוזר, כשחין, הטיח המקולף ונקבי הרסיסים. המדשאות, השיחים והעצים עמדו במלוא לבלוּבם כעדוּת מתכחשת לאיוולתו ההרסנית של האדם.

לאורחים הוגשה ארוחת-בוקר קלה שעל כפריוּתה העיד הלחם החום, המקומי, שהיה אפוי וחסר אותה הפסולת שאוֹפי הכרך מוסיפים לו בשעת-חירום. הסרן רמתי הוכיח אומץ-לב אזרחי, שכן מצא את עצמו בסמוך לרות ספיר משבח טיבו של הלחם, יוצק לה קפה בספל, מושיט צלחת הגבינה ומתנצל תוך כדי כך על שלא הכיר אותה קודם-לכן, הואיל והיא באמת התבגרה והיא צחקה בתום-לבב כאשר הזכיר לה כיצד ליווה אותה ערב אחד, כאשר שתי המשפחות בילו את הקיץ במושבה, והוא נשתהה עימה ביותר ליד הדלתית המסורגת בכניסה לחווילה בה התארחה, עד שקוֹלה של אמה בקע מחלון הקומה השניה: “רותי! תמשיכי את השיחה מחר…” אכן, היתה זאת ילדות עליזה ונטולת דאגות.

משהביעה לפניו רות את החשש אם אין צפוי לה איחור לקונצרט הסימפוני הערב, העלה רמתי חיוּך על פניו, כמצניע איזו תעלומה, והניח את דעתה בהוסיפו כי אם קונצרט עדיף מפגישה, הרי שיעשה כמיטב יכלתו כדי להחזירה העירה למועד הנכון.

כשרוחו של רמתי בדוחה עליו ביותר נוכח מאור-פניה של נערה זו, שמצאה מושכת ונאה ביותר בהתנהגותה האצילית האוצרת קסמי אשה צעירה, קם ועבר לקיר שמנגד ונשתהה ליד המפה הצבאית שעה שהחייל עדיין טורח היה להסמיכה יפה ולישר את קיפוליה הסרבנייים. רבותי! – קרא הסרן בהרצינו את פניו כלפי אלה העוסקים עדיין בסעודתם, – הריני למסור לכם בקיצור את תיאור הדרך שסללנו תוך קרבות, “דרך בורמה” שלנו שבאמצעותה קיימנו את הקשר עם ירושלים. – ומיד החל מוליך אצבעו על המפה, מסביר ומספר, כשהוא מכוון את מבטיו לעבר רות היושבת ומקשיבה יפה. לכבודה היה בורר את הניבים הקולעים, מעלה מאמתחת זכרונותיו פרק-קרבוֹת שהוד-של-אגדה החל עוטר אותם, פוסח על המקרים שאין אדם מסיח אותם ברגשי חרטה וצער אלא לעצמו, ומונה אחת לאחת את העלילות.

תוך-כדי-כך שגבוּ המאורעות ושיוו לפניו של הדובר רצינות של בגרוּת קודם זמנה, ובספרו על הנערים בני גילו וריעיו, שהעפילו במעלות ההרים ובמורדות הגיאיות, בעקבות אבות אבותיהם הקדומים, נלחמים ונופחים את נפשם, ראה אותם שוב כיצד הם נופלים כאילו פרשו למנוחה של שעה קלה בלבד, ועדיין החלום מרחף על מצחם הצח, ומהם רסוקים ורטושים עד לפלצות. כל-עוד לא נגע בפרשה זו, דומה היה לו כי הדברים משתכחים והולכים תוך סערת החיים שאינה יודעת מרגוע, ושנה שחלפה מאז כמוה כנצח, אבל כיון שפתח בהם, הרי שהעלה את דמוּתם וזיכרם כאילו רק עתה מתארעים הדברים, במראה ובתנועה, בזעקת-פחדים, בנפץ, בקרעי שמים תכולים להפליא המתבהרים לפתע בין עבים קודרים עמוסי גשמים וצינה, הזוחלים מעל לרכסים המסולעים, מעל לגגות הכפר שבין בתיו חוֹמקים בעלי כפיוֹת לבנות תופשי נשק קטלני. ושרביטו של רמתי המטייל עתה על פני המפה משייר נתיב סמוי מן העין, שותת דם ויסורים, מפח-נפש ונצחון הבא כאילו בהיסח הדעת ולאחר אפיסת-כוחות…

אין זאת כי הסרן רמתי נתרגש קמעה בגוללו פרשה אחת מדברי ימיה של מלחמת-השחרור, שכן נשתלטה דומיה רבת-קשב. בסיימו ניתך עליו מטר שאלות. תוך-כדי הקשבה נחוּ מבטיו על פני זו אשר לה במיוחד השמיע את דבריו, ומשנתקל בחיוּכה המעודד, החל משיב בקיצור ולענין, בהתחמקו על נקלה מבעיות צבאיות _“אין שאלה זו מסמכותי, רבותי”) וסיים בהאיצו: " ועתה – לדרך, רבותי!"

ב

ושוב חפז הג’יפ בראש. אלא שהפעם ישב החייל במושב האחורי, ואילו לידו של מיכאל ישבה רות, כשצעיפה המגוּון מתנפנף למשב הרוח כעננה קלה ומתאבכת של כחול ואוֹדם, ומשקפיה הכהים משווים לפניה ארשת פני נערה שתוּגה סמויה חתומה בנפשה, שכן לא לשם טיול גרידא יצאה הפעם. באחד המקומות הללוּ, בהרי יהודה נפל חברה הטוב ביותר, פייטן צעיר, ומכיון שהסיוּר כולל גם ביקור בשדה-הקברות הצבאי, הריהי מתעתדת לעלות על קברו. הסרן רמתי שהכיר יפה את אמנון פלדי, סח לה כל מה שידע עליו, בהעלותו כל מה ששמע על נסיבות מותו. מן הנסיון ידע כי אלה הנוֹצרים בלבם את זיכרם של החללים, נכספים לדעת פרטים שיש בהם משום נוחם, ולוּ גם אירועים של מה-בכך. לפיכך סח מה שידע, אלא שעיטר במקצת את הדברים.

שעה קלה לאחר-מכן הסיחה הנערה את דעתה מן העצבוּת שאפפה אותה קודם-לכן. בין שניהם החל מתרקם אותו יחס טבעי שאנשים צעירים מברכים על עצם היותו, וטיול בחיק-הטבע – בין הרים וצוקי-סלעים עוטי הוד, עמקים ירוקים נוהרים תחת כחלת רקיעים, משב רוח קרירה ואביב פורח סביב-סביב בעתרת קסמיו לכל מלוא העין – ודאי שיש בו כדי לקרב לבבות.

וכך חלפו מנקודה לנקודה, משתהים פה ושם, נפעמים ממיגוון יופיו של הנוף ההררי, הלובש צורה ופושט צורה, מופתעים למראה ראשיתם של ישובים חדשים, מהם בנויים אבן קשה ואדמדמה, יפה לנוף ולסביבה הסלעית, ומהם צריפי-עץ דלי-מראה שצבעם הקלוש וגגות-הפחים שלהם, מבנים שחוֹתם הארעי והקל טבוע בהם, נמצאים בסתירה משוועת להרים המוצקים הרובצים סביבם. אלה הם הישובים החקלאיים שבחלקם נפל הגורל לגאול שיממת דורות, ושברבות הימים ישמשו גם משלטי-עוז, והרי הם צופים בשחר ימיהם אל מול פני העתיד הטומן בחוּבו את חדוות הפריחה, את צער הגידול ואת זעם הבאות הסמוי מן העין. והעתונאים מתרוצצים, בודקים ותוהים על שרשם של דברים, כשהם נתפשים למשובה שקלות-ראש ורצינות משמשות בה בערבוביה.

רות ספיר פרשה לשעה קלה משאונם ולהגם של הללו, ירדה בטפיפת רגל קלה לגיא הסמוך שמתוך ירקותו הרעננה, הפורצת בעוז הצמיחה, להטה תוך יפעה של בזבוז שיפעת הכלניות האדומות. היא גחנה עליהן, ומתוך שקידה יתירה החלה קוטפת מהן ומכנסתן לתוך כף ידה השמאלית, עד שצברה צרור גדוש ונאה ביותר. עוד היא גוחנת לקטוף פרחים, כחסה להותיר שפע הפורח על כל צעד ושעל, והנה הזדרז אליה עתונאי מכיר, והמצלמה שבידו נטויה כאיוּם שאין מנוס מפניו: “הבטחתי לאבא כי אצלם את הבת ואשמור עליה.” רות גיחכה: “אם גזירה היא – רשאי אתה לצלם, ואשר לשמירה – דומני כי תפקיד זה נטל עליו הסרן החביב שלנו…” העתונאי הניף את מצלמתו: “אכן, שומר נאה בחרת לך, ומשבח אני את טעמך. אנא, עם הפרחים ביד, כשאת כפופה עדיין על הקטיף, כך, באופן טבעי. יפה!”

רמתי חזר אליה במרוצה לאחר שסיים את הסברתו בפני העתונאים שהיו כרוכים אחריו. אף הוא הביע את התפעלותו למראה הכלניות, ובזרזו אותה לעלות עמו לסעוד ארוחת-צהרים שנערכה לכבוד האורחים, הוסיף: “רואה אני כיצד יפארו הפרחים את חדרך”. רות חייכה והשיבה בנועם: " פרחים אלה נועדו לתכלית אחרת לגמרי, ואילו אתה אינם ידוע עדיין היכן נמצא חדרי".

ג

משם פנתה השיירה ועלתה במעלה מפותל הרה, למצודה אשר שימשה משגב עוד מימי הרומאים, חולשת על פני הדרך המובילה לירושלים. בראש הפיסגה, על שרידי יסודות עתיקים, התנוסס בית ערבי פרוץ, רחב-ידיים, ומסביב לו טבעת ביצורים של גדרות אבן וחצץ, תעלות-קשר ומחסומים. בפנים הבית הופקדה פלוגת חיילים וקצין זעוּף פנים שנטרד משנתו, כנראה, קיבל בשתיקה את פני הבאים.

מראה קודר היה נסוּך על פני החרבות, וכתוצאה זועמת ומפילה אימה – ללמדך שהמוות שלט כאן ורבים היו חלליו – התנוסס בסמוך למבוא, על גבי מוט תקוע בגל אבנים גולגלת של חלל, משקיפה בחורי עיניה, פיה ונחיריה, וארשת של זוועה טבועה בה. אחד החיילים מצא אותה בשדה-הקרב ועיטר בה את הכניסה. איש לא כיהה בו.

הבאים לא גרעו עיניהם ממחזה מוּזר זה של גולגולת תקועה במבוא: כל אחד סקר אותה בשתיקה, בלא לבטא הרהוריו. במראה היה משהו מדהים ודוחה. וכאן אירע לה לרות ספיר, הרצינית והנבונה, שנתפסה למעשה של קלות-ראש מדאיבה; היה זה רגע בו אין המקרה, המשטה לעתים באדם, מחמיץ את שעת-הכושר שנזדמנה לו.

אותו עתונאי נטפל אליה שוב על מנת לצלם אותה, והציע לה לפתע לעלות על גל האבנים ולהצטלם סמוך לגולגולת. בתחילה לא ראתה כל אוון בכך, ועצם הרעיון על זמון נעורים פורחים בצלו של סמל-הכלייה אף היה בו קצת מן השעשוע המרתק של דבר והיפוכו. היא קפצה ועלתה על גבי הגל, ישבה ליד הגולגולת והעלתה על קלסתרה חיוך רפה, שכן התגודדו כמה מן האורחים לחזות במחזה בלתי שכיח זה. כאן נתעצמה התפעלותו של העתונאי הזריז, ממציאו של רעיון מקורי זה, רוח עוז לבשה אותו, והוא פקד על הנערה: “לא כך, גברת ספיר, שימי את הגולגולת על ברכיך!”

נתעכב גם מיכאל, משתאה למראה, ומנשמעו קולות זירוז נוספים, ובכלל זה גם הערה קולנית, כי ודאי מפחדת הנערה הרכה, חייכה רות לשמע הערה תפלה זו, שבכל-זאת השיגה את מטרתה – שכן הושיטה את זרועותיה והסירה את הגולגולת מעל המוט, אמנם בלא פחד והיסוס, אלא שהקדירה את פניה; היא הניחה בחיקה את הגולגולת ככף ידה האחת מחזיקה בה בסמוך ללסת, והשניה מרחפת על פני הקדקוד ונרתעה לתחושת שבר קל בתבנית משולש (פגיעת רסיס? משונה, אך הרגשה לה כי פעם נתקלו אצבעותיה במשהו דומה לזה. מה פירושה של בליטונת זו באצבעותיה ריפרפו עליה זה עתה תוך מגע קל?…), ובטרם תדע את אשר עימה – והלה הכריז כי הנה תם המעשה ונשלם.

רות ביקשה להשיב את הגולגולת בזהירות למקומה, אלא שבהרימה אותה נשפ]ך מתוכה קצת עפר חום, יחד עם תולעת מתפתלת שצנחה על ברכיה. כיון שחשה סלידה קלה ונחפזה, רעדה ידה, והגולגולת נשמטה והתגלגלה תוך דרדור על גבי האבנים למטה, בהשמיעה רעש נבוב. לבה של הנערה נקפה וארשת של דאגה נסתמנה בפניה, משל חשה היא בכאב סמוי הנגרם לגולגולת עלובה זו. מיד קפצה למטה, הרימה אותה והשיבתה בחפזון למקומה, כשלבה מתפעם בה, כיון שאותה תקלה קטנה הציגה אותה לראווה בפני כל אלה שעמדו והסתכלו בה, והדבר לא נעם לה. בלא אומר ודברים ירדה מן הגל ורוחה עגומה עליה משום-מה; נתחוור לה כי משהו לא היה כשורה במעשה זה. ואילו העתונאי קידם את פניה בצהלת-נצחון: “היה זה מחזה מרהיב-עין, גברת צעירה, מוות וחיים נָשָקוּ!…” רות נתנה בדוֹבר מבט בוֹהה שניצוץ של שאט הבליו בו, ולחשה חרש כמבקשת לפטור את עצמה מטירדה מצערת: “עיפתי.” אך לאמיתו של דבר ביקשה לומר: “הה, מה נואלתי…”

רמתי תמך בה בירידתה למטה, בשביל המתפתל בין צוקי-סלעים שעין העופרת להם. לרגליהם הבהיק הכביש לנוגה השמש. בעמקים הירוקים הכסיפו חורשות הזיתים, ודיממת הרים היתה נסוכה על פני היקום. כפר אחד, על גיבוב בתי-האבן שלו, האפורים והנתוצים בחלקם, דמם כאילו פרחה נשמתו מתוכו, שכן לא הראה כל אות של חיים. רמתי הורה לרות בזרועו, תאב להסביר לה משהו הקשור בכפר ובגורל אנשיו, אלא שהנערה לא שעתה אל דבריו הפעם, ופסעה לידו שקועה בשתיקה מדכדכת שהצער נובט בה. לפתע שמע רמתי שהיא לוחשת דברים, דומה, לעצמה. תלה עיניו בה: “אמרת משהו?” היא חייכה נוגות בהפטירה הפעם בקול ברור: “גולגולת זו לשון היתה לה לפנים והיא ידעה לשיר; והדיוט זה חובטה בקרקע…” רמתי העיר לה: “ניחנת בזכרון מצוין. כלום מצער אותך מקרה זה?” רות השיבה לו מלה אחת שהיתה ספוגה חרטה כבדה: “מאד!”

בהגיעם לבית-העלמין-הצבאי החוֹסה בצל חורשת ארנים, באחד מהרי יהודה, בסמוך לקיבוץ שגמל חסד-של-אמת לבנים שנפלו, עמדו האנשים כשהם כולאים שיחם לרגלי שורות הקברים, שרק לוּחיוֹת מבליטות שמותיהם בשחור על גבי לבן, העלו את זכרם של אלה שנקטפו בעודם פורחים ומחייכים – זו חמדת העלומים הנרקבת.

רות פסעה לאיטה לאורך הקברים עד שמצאה את השם שביקשה. היא בחנה להניח את הכלניות, בפזרה אותן על הקבר למראשותי החלל, סילקה בכפה כמש עשבים ופרחים ושקעה בהרהורים, מתייחדת עם זיכרו של החלל, מתאמצת להעביר לעיניה פגישות ומצבים, להעלות את דמותו ובת-צחוקו כפי שהכירה אותו, לעורר בלבה את זכרו לפרטיו שעה שהיה צוחק, מדבר ומתווכח בחום; מביטה היתה לעבר הלוּחית הנעוּצה למראשותיו, עטורת סמל צה"ל: “אמנון פלדי”, וקשה היה לה לזהוֹת קבר זה שבהרים עם אותו עלם צוהל וענוג.

תוך-כדי-כך נתקרבו שני אנשים ונתעכבו בסמוך לה, בעוד היא עורכת ליד התלולית שהדשיאה. האחד עתונאי כנראה, והשני מאנשי המקום, לבוש חולצת-בד כחולה ומכנסי-חאקי, ארשת של רצינות ועקבות עצל היו נסוכים על פניו, ואם כי השיב לשאלותיו של העתונאי, בהנמיכו קולו עד כדי לחש, שלא לפגוע ברגשותיהם של המתייחדים עם זכר הנופלים, קלטו בכל-זאת אזניה של רות קצת מדבריו, כיון שמתוך סקרנות ביקשה לדעת פרטים והאזינה: “…אחדים מהם נטמנו כאן כאלמונים. היו אלה אנשים שנפלו ימים מועטים לאחר רידתם מן האניה, ולא יכולנו לברר את זהותם. ואחדים הובאו לכאן חסרי אברים, חסרי יד, ראש או רגל, מרוסקים עד לבלתי הכר…”

רות נתנה עיניה בדובר, כמבקשת לשאול משהו, אך פניה לבשו תוגה אילמת. אפשר והיה בפיו של הדובר עוד משהו להוסיף, אך מראה פני הנערה התיק את המלים מפיו. הוא הרכין את ראשו ושקע בשתיקה. כנראה שבכלל לא סח על נושא זה ברצון, ושאלותיו של העתונאי עוררו בו סלידה קלה.

רות לא זזה מן המקום עד שראתה את אחרוני האנשים פורשים ומשיירים אחריהם דממה ואיוושת הרוח בין העצים הסמוכים. לאחר מהם השעין רמתי את גבו כשהוא ממתין לה בלא דיבורים. היא שילבה את זרועה בזרועו ונתמכה בו כמבקשת סעד למצוקת נפשה.

כעבור שעה קלה ישבה רות לצדו של מיכאל בג’יפּ כשהוא מחפיז אותו ביותר מול נגוהות שמש רכה וזהובה, שוקעת, ומול רוח קרירה נושבת מחיקו של ים, פייסנית ונעימה.

ד

רות שייכת לאותן הנפשות הרגישות, אשר בהקשיבן למוסיקה טובה, תוך הבנה ושיתוף נבון בביצוע, הריהי נעקרת לעתים מן המציאות של קסמי הצלילים ונישאת בקפיצת-הדרך של חלום מעולם למשנהו. הפעם, בשיבתה באולם הקונצרטים, מסוערת מנגינת הבּוֹלירוֹ לראוול, זו החוזרת ומעלה את עצמה כעל כנפי סערה גוברת והולכת, לא חדלה משום-מה לשוטט בשבילי הטיול, דוממה בין המיית הכלים והמנגנים, תמיהה לדעת כיצד פרשה מקברו של החבר והיא רוגעת, מנתקת את החוטים שקשרו אותה בעבר, וכיצד, באיזו פתאומיות שלא פיללה לה, השתלטה עליה הוויתו של מיכאל, פרי פגישה נעימה של יום אחד. אכן, הרהרה, חזקים הם החיים המאלצים להתכחש לזכרונות גוועים, ומרתקים לקיים ברגש ובדמות. והשנה שחלפה מאז היתה כה רבת תמורות וחליפות! – מבקשת היתה למצוא הצדקה לעצמה.

יום שכולו חוויות. אין הנגינה מונעת בעדה מלחזור ולהלך בנתיביו. ושוב החל טורד אותה ענין הגולגולת. דווקא תוך נחשולי הנגינה צפה ועלתה אותה גולגולת ביתר בהירות, תובעת עלבונה, ושוב נתפעם בה לבה למחשבה כי נתפשה לחטא של חילול כבוד האדם המת (של רועה, פלח, עלם אוהב?…). אמנם קדמו לה באותו חטא הללו שהרשו לעצמם להוקיעה על גבי המוט, הואיל וחיילים מצווים על יחס לחללי-מלחמה.

אותו רגע הוריד המנצח את שרביטו בתאוּצה של כוח מסעיר, והכלים שנתרעמו, נתייבבו בפרץ נכאים גוועים, וחזרו ונתמזגו לשאגת צלילים אדירה, נשגבה, שותפים לפריקת-עול, וזו הרעישה את נפשה במורך והטיחה בפניה את מחאתה היא המזדעקת בחובה כלפי העוול. עם שוֹך הצלילים, כנחשולי ים שהשתרעו על גבי סלעים וחזרו מנופצים ומוכים לרסיסים, דומה היה לה כי גם סערתה שככה קמעה, אלא שנשימתה ניטלה ממנה מחמת מאבק פנימי ועדיין המתה בה חרש-חרש המחאה הנוקבת כלפי אותו מעשה בגולגולת, ועל שנתפשה לשטות זו של קלות-ראש וזלזול בל-יכופר.

ובהיותה מאזינה למנגינה, והולם התוף הבא בתכיפות מביא באזניה משהו מחרדת הרעם המתגלגל מעל לישוב שקט, או משהו מאימת הפגז המתפוצץ בהרים, והנה הטילה שוב דמיונה המשוטט לבין צוקי הסלעים והשבילים בהם כיתתה את רגליה במשך היום, ולפתע עבר אותה כברק הפולח את חשכת הלילה ומבהירה עד להפליא הפשר המחריד שלשווא ביקשה לפענחו מבעד למעטה ההכרה, שעה שאבצעה ריפרפה על אותו משולש קט של הגולגולת, שנראה היה לה כמוכר; בקושי החניקה בחובה זעקה שעמדה לפרוץ מגרונה, וליתר בטחון מתוך תנועה של יאוש ובעיניים קמות מפחד אטרה בכפה על פיה כמבקשת לעצור בכל כוחה בעד הזעקה העולה ומידחקת חוצה מנבכי נפשה הסוערת. אך בחובה נתגעשו זעקות אילמות, מזעזעות, בזו אחר זו: “אל אלוהים!… האמנם?… הייתכן?… לא ייתכן!… אלוהים אדירים!… לא, לא, ללל-א!…” כמעט ולא עצרה כוח ופרצה ביבבה רסוקה, עצורה, שנטרפה בתוך המיית הנגינה.

אמנון שהה אז בחברתה. בחדרה היה הדבר. ערב נעים בילו יחד. היא ניגנה בכינור, והוא קרא לפניה על-פה אחדים משיריו הליריים, רווּיי עדנת התוּגה הרכה והכיסופים הנרקיסיים, כמשפטו כל הימים. בהתעלסם שיחקה באצבעות ידיה בבלוריתו העבותה וסתרה אותה מתוך משובה וחיבה, כאשר נתקלה בצלקת קטנה שצורת משולש לה. “מה זה?” תמהה והעבירה שוב אצבעותיה על אותה בליטונת קטנה. הואצחק: “שטויות. אותו זכר נשאר לי מבעיטת רגל בשעת מישחק בכדורגל. אלא שהבלורית מכסה עליה יפה”.

לא בכדי נזדעזעה. לפתע נתבררו לה דבריו של האיש בבית-העלמין אשר השמיע באזני העתונאי, ושקיבלו עתה משמעות מחרידה: " – ואחדים מהם הובאו לכאן חסרי אברים, חסרי יד, ראש או רגל, מרוסקים עד בלתי הכר…" הדמעות פרצו מעיניה בשטף, כמבקשות לפלס מוצא לכאבה, כי בתוך סערת הנגינה ראתה שוב כיצד החזיקה במו ידיה לראוות-לצון את גולגלתו של אמנון!… היא התייפחה חרש-חרש וכתפיה רעדו. היושבים בסמוך לה תמהו על הנערה ונתנו זה בזה מבטי השתאות והבנה, שכן סבורים היו כי השפעת המוסיקה הרעישה את נפשה עד כדי היסטריה.

משך שעת הקונצרט לא נשתחחרה רות מעקת אותו ענין טורד. היא גמרה אומר לשוחח על כך עם רמתי. ושוב חזר נגד עיניה מעשה הצילום הנואל, וכיצד נשמטה הגולגולת מידה ונידרדרה למטה, מקפצת מאבן לאבן ומנקשת במחאה אילמת וחסרת ישע. "לשון היתה לפנים והיא ידעה לשיר – "צמרמורת הרטיטה את גווה כמפני משב של צינה והנערה הליטה את פניה בכף ידה: “אמנון!” זעקה בחובה. “אנא, סלח לי!…”

משנסתיים הקונצרט, שרומם ועינה את רוחה כאחד, נשמה לרווחה. רמתי חתר לקראתה, כשהוא מפלס לו דרכו בקהל הצפוף, מעברו השני של האולם, ומצא אותה מחכה לו, חיוורת ביותר ובת-צחוקה רפה, כמבקשת לכפר על משהו. שמלתה השחורה שיוותה הפעם לפניה לא ארשת של נערה אלה הוד של עלמה; שערותיה היפות היו מסורקות בהקפדה וחושפות את אוזניה שהנטיפות התלויות בהן הוסיפו קו מושך ומשלים את נשיוּתה ההדורה. היא חייכה לקראתו ופתחה מיד: “הערב יש לי לשוחח אתך על ענין טוֹרדני במקצת”.

הם יצאו וסרו לבית-קפה קטן ושקט.

ה

שבוע ימים לאחר אותו טיול יצא הסרן מיכאל רמתי שוב במעלה הדרך להרי יהודה. רות ישבה לצדו, אחוזה צפייה של קוצר-רוח ככל שהתקרבו אל המצודה. משהגיעו והעפילו ברגל בשביל המפותל, הבחינה אותה מיד בגולגולת שהבהיקה לאור החמה בצבעו של הגוויל החום -הבהיר, וחוריה האפלים מביטים לעבר הבאים בארשת קפואה של רשע ושאט-נפש, דומה מבזה את החיים ואת צלמם. לבה של רות נקפה למראה הגולגולת, שכן חוששת היתה שמא נטלה לה לאותה גולגולת איזו יד בינתיים והטילה אותה למקום שהטילה.

רמתי קרא אליו את הקצין הממוּנה על פלוגת-המצודה והסביר לו את מטרת בואו. הקצין גילה מורת-רוח, וטען שיש בכך התערבות ופגיעה בכבוד חייליו אשר ראו בדבר קישוט-מלחמה מתקבל על הדעת, אבל משנסתייע מיכאל במכתב שהכיל הוראה מפורשת מגבוֹה, נכנע הלה מיד. הוא שיער כי ידה של הנערה באמצע, והפטיר על חשבונה הלצה קלה, כי נערה שכמותה מוטב לה שתתעסק עם החיים בלבד.

רות הקדירה פניה. ענין זה רציני ביותר היה בעיניה, וכל דיבור שצרר בתוכו קורטוב של הלצה פגע בה. היא נתרגזה בהשיבה לו ותבעה יחס של כובד-ראש. הקצין שעמד על כך, מבקש היה לפייס אותה קמעה ולהפיג את רוגזה. “הן תביני”, פתח, “לאחר הקרבות היו הגוויות שלהם מוטלות בשדות בלא כל אפשרות של גישה אליהן; במשך היום עטו עליהן העיטים, הבזים ועופות-הטרף למיניהם, ובמשך הלילה כילו התנים והצבועים את המלאכה. נותרו אחר-כך שיירי עצמות בלבד, ואחד מחיילינו מצא גולגולת זו ועשה מה שעשה. דרכה של מלחמה, נערה, לטשטש במקצת דקדוקי מוסר”.

מיכאל שתק, ואילו רות נתנה בו עין נוזפת: “הערה יפה אך בלתי צודקת”. הקצין הוסיף משהו להצדקת דבריו: “גברתי הנכבדה! אם לתבוע את עלבונה של גולגולת בימינו, הרי מוטב שתריצי גם מברק-מחאה ללורד ביירון, מנוחתו עדן, אשר הקיף עצמו ארבע גולגלות ואחת מהן שימשה לו גם גביע לשתיית יין!”

רות שתקה, מאז ומתמיד זילזלו החיים בכבודם של המתים. אלא שהיא לא נתפשה לויכוח, כי אדיר חפצה היה לכפר על משגה שלה היא ניגשה איפוא לאותו גל-אבנים ונטלת לאותה גולגולת בלא כל סלידה ופנתה מיד לרדת למטה, כחוששת שמא יעכבו בעדה. מיכאל זרק שלום לקצין והלך בעקבותיה. הלה הבין שאינו מתבקש ללוותם או לסייע בידם, והביט אחריהם בגיחוך של לגלוג קל, בחמדו בלבו דמותה של נערה גאה זו שיש בה כדי לבלבל את מוחו של הסרן, שהילוכה מפיק אצילות וכל-כולה – “איזה חמד! לכל הרוחות!…” – עד שנעלמה בין הצוקים כקסם גז.

השניים המשיכו לרדת לאחד הגיאיוֹת. רות החזיקה בגולגולת כמאמצת אותה אל לבה. היא חשה כי המנוחה חוזרת אליה, ואיזו שלוות-נפש בהירה ומרגיעה יורדת עליה. משהגיעו כעבור שעה קלה לבית-העלמין, היתה הדממה נסוכה עליו והעצים מאוושים בדיהם. איש לא היה בסביבה ורות שמחה על כך, כיון שלא היה את נפשה לשוחח ולפתוח בהסברה. לפיכך שמחה כאשר הבחינה כי גם רמתי הוא בדעה אחת איתה. שכן נטל מיכאל אֶת שהכין בג’יפּ עוד קודם לכן, ונחפז אחריה. היא נתקרבה לתלולית של הקבר ורמזה לו: “כאן…”

מיכאל ציית לה והחל חופר מיד באדמה שהופיעה רכה ודשנה למדי, שכן נשתמרה בה עדיין הלחלוחית של עונת-הגשמים. עוד הוא ממשיך לכרות שוּחה בשיעור של אמה על אמה, ורות הניחה את הגולגולת בתוך הדשא ופנתה אל חגווי הסלעים אשר מתוכם נשקפו בעדינות פרחי הרקפות, גביעיהם נטויים כלפי מטה, וצבעי הסגול, הירוק והלובן מושכים את העין בעדנת יפעתם המעוררת חמדה. משהחלה לקטוף מהן גילתה רבות המוצנעות פה ושם, ולבה הלך שבי אחריהן. היא נתקלה גם בכלניות בודדות, שעיקר גידולן הוא בעמק, וצירפה אותן ברצון לצרור הרקפות.

כאשר כילה מיכאל את עבודתו, המתין לה בנגבו את זיעתו מעל מצחו. הוא מיהר ורוצה היה כבר לראות בגמר הענין שהטריד אותו, בעטייה של נערה חביבה זו, לא מעט. רות ניגשה וכרעה על ברכיה, גחנה והניחה את הגולגולת בתוך הבור בשקט בו מניחה אֶם צעירה בעריסה את תינוקה שתנומה חטפתו. משזקפה את קומתה נתנה במיכאל את עיניה השחורות-תמוהות, שהביעו לא רק הכרת-טובה אלא גם משהו מעין זה המרעיש את נפשו של הגבר.

העפר שניתך כיסה את הגולגולת והיקנה לה לבסוף את מנוחתה. נוצרה תלולית קטנה של אדמה תחוחה ורעננה. בהניחה את הרקפות ענוגות-הצבעים על גבי הקבר, ובתוכן כמה כלניות לוהטות באודם, בהוסיפה מסביב קמצוצי דשא ירוק שנתלש פה ושם בחפזון, עטרה אותה את התלולית מעין יופי צנוע, פרי אותו יחס הגואל לעתים את האדם מקלונו ומזכך את רוחו.

תמו הקרבות. אותם הנערים שנשארו בחיים חזרו למקומותיהם, איש-איש וצרור זכרונותיו מקופל כפקעת אשר אין להתירה: עדיין לא הגיעה השעה לכך. שוב הם מהלכים גאים וזקופים, וכלפי חוץ – אותה צעקנות שיוהרה חיצונית שזורה בה ונעימת-לצון נסוכה עליה, אלא שבמסתרים, בינם לבין עצמם, וביחוד בבית לגבי הורים, אחים ואחיות, זעופי-פנים הם, עוקצנים ובעטנים עד להחריד! האין זה קורטוב של ארס-המלחמה המתפשט בגוף ובנפש הנבוכה? האין זו המרירות הנובעת מעלומים שנדרסו והמבקשת לכסות על דברים שהשתיקה יפה להם?

אהוד גורר עדיין את רגלו החבושה בגבס. לאחר שכיבה ממושכת למדי ניתנה לו הרשות לצאת. מצפה היה לכך בכל נפשו, ועתה הוא מהלך להנאתו, מגולח למשעי, בלוריתו פרועה ומדובללת כדי לשוות לה רישול שבחוסר הקפדה, חולצתו לבנה ומכנסיו ללא רבב; נעלו האחת מצוחצחת, ואצבעות רגלו השניה מציצות בעירום מתוך סגור-הגבס. כך שירך דרכו לאטו לאורך הרחוב, חגיגי ומחייך, נושם בהנאה אוירו הבשום של ליל-אביב ומציץ בשעונו: הוא מקדים לפגישה. תמיד הוא נוהג להקדים, ולפגישה עם אילנה מכל-שכן. בודאי ימצא שם את החבריא כולה, ויהיה להג רב, קריאות-שמחה וגם קנטור, כרגיל. זו הרוח הטובה המאחדת את כל הנוער הזה בהלך-רוח של שבט המסתגר בתוך תחומיו, תוך התנכרות מסויימת לאלה אשר במקצת הפליגו מהם בגילם. ותוך כדי הליכה מחייך אהוד, אך פניו מתקדרים קמעה כשהוא מעלה על דעתו כי הפעם יחסרו שם דובי, הג’ינג’י, מוטקה, אביק ו… – לעזאזל! כיצד משתכחים שמות! – ועוזי!…

הוא נשתהה קמעה ליד העץ השתול לצדי המדרכה. עדיין קשה עליו הליכה חפוזה ויש לנוח מעט. שולף סיגריה מקופסה מעוכה ומביט סביבו בהנאה שתמהון בה; זה כבר שלא ראה את הרחוב בסאונו ובגעשו ובאורות הזולפים מחלונות-הראווה, וזוגות-צעירים החולפים חבוקים, אשה צעירה ונאה הממהרת – ודאי לראיון. כאן מתנהל הכל ללא שינוי. בדיוק כמו שהיה. ואילו הוא, אהוד, שעשה זמן ממושך בין כתלי בית-החולים, עדיין כרוכים בכל הוויתו כמה וכמה רשמים מן הקרבות הראשונים ואין הוא פטור מלהרהר בהם. יש והוא מדמה בלבו כי עקר אותם מתוכו, אך הם חוזרים להתקיפו, ובמפתיע הם מאלצים אותו לשרות שוב באותה אוירה קשה. מהלך הוא בפומבי כאחד שחזר מן הקרבות ורגלו פצועה, ואילו הבושה הסמויה מעין זרים והכרוכה בה מענה אותו כלפי פנים: שכן פצע אינו סימן לגבורה, ותחבושת זו המכריזה עליה בראווה של התפּארות – אין בכוחה להכחישה. והוא הדבר המעורר בו מורת-רוח. אין איצטלה של גיבור הולמת אותו ובעיקר לאַחַר…

ושוב מטרידו אותוֹ מקרה שבגללו הוא מתיסר עד היום.

גם אילנה הקדימה לבוא – נאה ותמירה וחמודה. היא מקבלת את פניו בבת-צחוק ומבטיה מתרפקים עליו בחיבה, אלא שלידה מיסב גם צבי גביש, שנקלע לפגישה זו – וצירוף זה אינו לפי רוחו של אהוד: שמא פיטפט משהו… – אילנה שהתה זמן-מה במחיצתו בנגב והוא משער כי בודאי סח לה על אותו מקרה וכיצד עמד לו בשעת-צרה. היא אמנם לא רמזה לו על כך, אבל ייתכן שלא עשתה כן כדי שלא לצערו.

אהוד מעמיד פני צוהל ושש לקראתו:

“אהלן!…”

לחיצת-ידים חמה. אילנה מזיזה כיסא והרי הם מסובים יחדיו. מסביב להם, ליד השולחנות שעל המדרכה, הומים וגועשים בנים ובנות, ואף פנים חדשות, וכולם יחד שולטים כבני-בית בבית-קפה זה שקודם לכן שימש בעיקר לסופרים ואמנים. אחדים מן הנערים הרכים, היושבים עתה כאן כמבוגרים ונבונים לכל דבר, מתוך הרגשה של בני-אדם המהלכים עדיין בנתיבות של עושי-היסטוריה, אין בהם עתה לחלוטין מן המבוכה ששלטה בהם רק לפני זמן קצר, שעה שהיו עדיין משתהים בדחילו על ספו של בית-קפה זה. אז היו מצביעים לנערותיהם בצניעות וביראת-כבוד מסויימת על משוררים וסופרים ידועים, שכן טומנים היו בכיסיהם סיפורים ושירים, ולפיכך היתה כל הליכתם חשאית, צנועה והססנית. ואילו עתה הם מדמים שדחפו בזרוע ובמרפק כל אותם אמנים, ואף כי עשו צעדים ראשונים בחסותם הרי הם מהלכים עתה בזכות עצמם ומסתייעים בחבריהם הצעירים היושבים כאן הומים ומהמים וינקים מהם תוקף למעלותיהם ואף לשגיונותיהם.

יושב לו צבי גביש, מרושל כשהיה, ללא כל היתנאות, כיסי-חולצתו תופחים מרוב ניירות ומיסמכים וקופסת-סיגריות ועפרון פשוט המבצבץ במעשיות אפורה והמרמז ברורות כי באקראי שוהה הוא כאן, במקום זה של בטלנים, וכולו אומר: אתם חוזרים לשעשועי הכרך וריקניותו, ואילו אני חוזר למקומי, לרמת-הדרום… אבל הוא מחייך בסבר-פנים של ידידות מפורשת מול אהוד ואילנה, שכן רואה הוא בהם זוג חמוד, וכל התנהגותו היא של אדם המבקש לראות באשרם של אחרים. בשטח זה הריהו עושה רושם כמפנה את הזכות לחבריו, המצליחים ממנו. אך אהוד משיב לדבריו בחיוך, כמי שחב לו תשלום, אלא שנוכחותו מכבידה עליו ומעכירה של רואו: ודאי סח לה בענין זה תוך לעג קל… – אדיבותו של אהוד נובעת איפוא מהרגשה של נחיתות מסוימת כלפיו, וכל ימיו, כנראה, יהא חייב לנהוג זהירות בכבודו: הרגשה מענה ובלתי-נעימה כל-עיקר. וכיון שכך אין אהוד נתפס לשיחה חפשית, ונותן לשניהם, לאילנה ולצבי, לשוחח ביניהם והוא רק זורק דבר וחצי-דבר, שלא להיראות זעוף וחסר נימוס. משנפרד מהם צבי בחביבות, רוח לו קמעה, ואילנה היא שפתחה:

“יש לי הרושם כי אינך מחבב אותו”.

אהוד בוחן אותה יפה במבטו העז:

“לא פיטפט עלי?”

“ומה יש לו לפטפט?”

“לנקה, אל תעמידי פּנים…”

הנערה הרצינה פניה עד כדי קדרות:

“הכרתי את צבי על-ידך. אחר-כך נזדמנתי אתו בגדוד, בבאר-שבע. היינו משוחחים ומתלוצצים ותמיד היה מזכיר אותך אך ורק לטובה. למדתי להכירו. הוא בחור מצוין. אף פעם לא אמר משהו שאוכל לפרש בגנותך”.

“ולא סיפר לך על הקרבות של פריצת הדרך לירושלים?”

“לא”.

“משונה!”

“ומה כאן משונה?”

“היה לו משהו לספר עלי”.

“ואם לא סיפר, כנראה שלא מצא לנחוץ”.

“ועל כך אני מתפלא”.

“האם זה דבר של חשיבות?”

“כן. דבר שאינו נותן לי מנוח. ואם לא סיפר לך על ענין זה הדבר מעורר פליאה בלבי, כי הוא עשה מעשה טוב, ואם אינו מזכירו, משמע שאין הוא רוצה להתפאר ולמצוא חן על חשבוני…”

אילנה הציצה בעיניו של אהוד ומבטיה הפיקו רוך וחביבות לאין-שעור. את כף-ידה שמה על ערפו, ומגעה זה, הרועף נעימות, ביטא את רחשי-לבה לבחור צעיר זה המתפנק ורוגז כאחד. בלי שים לב לקהל העובר לידם על המדרכה ולחבורה השוקקת סביב השולחנות, קירבה ראשו אליה, הסמיכה לחיה ללחיו והנעימה את קולה הלטפני:

“אודיק, משהו מציק לך ואתה מעלים אותו ממני!”

“נכון…”

“ולמה אינך מספר לי על כך?”

“חייב הייתי מזמן לספר לך. זהו דבר הטומן בחובו מעין פשע, או פגיעה במשהו שאסור היה לי להתעלם ממנו; זהו אחד הכשלונות שאדם מתנסה בהם לעתים, ובעיקר בשעת מבחן-קרבות, דבר הבא מתוך חולשת-הדעת, והבושה הכרוכה בו אינה נותנת מנוח אחר-כך… צבי מצאני בחולשה זו, ואם הוא אינו משוחח על זה – אני בא לידי הרהורים על יחסים שבין אדם לחברו הטעונים לפעמים תיקון. אכן, בחור הגון הוא צבי זה, ואף הוא אינו יודע אלא מחציתו של הענין המכרסם אותי…”

“ובכן, ספר, ספר!”

אהוד הרחיק את הספלים לקצהו של השולחן, את הפנכות הריקות מעוגות ערם זו על-גבי זו, ואחר ששקע בשתיקה אלה, כמבקש שהות-מה לרכז דבריו, תלה את מבטיו באילנה המצפה לשיחו, רצינית ודרוכה במקצת. מובטח היה לה כי יש בכך משהו מן הוידוי, וגם הרבה מן האמון שהוא נותן בה.

תוך כדי כך פתח אהוד בסיפורו:

"טובה היא ההרגשה לחזור משם ולחזות שוב באור החיים, להימצא בחברתך ולהרגיש כי רק כפשע היה ביני לבין המות. אך שעה שאני הולך ברחוב וסוחב בחשיבות רבה את רגלי הפצועה, כאחד שנפצע בפעולה, מעורר בי הדבר רק סלידה ומורת-רוח. טובים ממני, מכל הבחינות, נפלו, נטמנו, ורק מעטים שומרים את זיכרם בלבם ודואבים. החיים אצלנו, בהמולתם, בחוסר-המנוחה שבהם, ולעתים גם בחוסר, היחס שבהם, הלא הם המסייעים לשכחה זו, להשכחה זו, ויש שזה גובל עם בזיון ממש… אך זוהי פרשה בפני עצמה.

"כידוע לך, מכיר אני את צבי עוד מילדותי. חברים לכיתה אחת היינו. משום-מה לא חיבבתי אותו אף כי לא מצאתי בו כל דופי. כיון שבמראהו החיצוני לא נראה לי, הייתי דוחה את ידידותנו. אין אנו רשאים לדון אדם לפי אפו, ארשת פניו או חוסר הגמישות במראהו החיצוני, ואם אנו עושים זאת, אנו שוגים לרוב, ולעתים גם נענשים על כך. כמה וכמה מאתנו, שניחנו במראה נאה ובנימוסים יפים ומקובלים על הבריות, אינם מגיעים לקרסול אלה שאנו נוהגים לדחות בשל הטעמים האמורים. וכשאני מעלה על דעתי כמה וכמה פעמים הייתי מזלזל בו עד כדי פגיעה בכבודו, אני מתבייש ממש. ולשבחו ייאמר, כי הוא לא היה נוטר לי. אפשר שנפגע, אבלמימיו לא סנט בי ולא ביקש להחזיר לי מידה כנגד מידה.

אותו יחס שגיליתי לו בהיותנו על ספסל-הלימודים לא שיניתי אף כשנזדמנו יחדיו בגדוד של פורצי הדרך לירושלים. הוא נכון היה לשירותי בכל עת ובכל שעה, ואילו אני קיבלתי את הדברים באדישות, דומה כאילו היה עלי לטורח. רק לאחר-כך הבינותי כי בחורים מסוגי, שהחיים מצטחקים להם, אינם קיימים אלא בזכותם של בחורים כצבי. הם, האפורים, הדוחים במראה ובנימוס, הם-הם גם בעלי-הנפש והם המהווים משענת של ממש לכל אלה, מסוגי אני, דרך משל, שכוחם יפה למראית-עין…

אותה פרשה של פריצת הדרך לירושלים והקרבות מסביב לקסטל ועל כל משלט – כל זה ידוע לך יפה. חברים סיפרו, פירסמו סיפורים ורשימות, ובודאי עוד יחזרו על כך לא פעם. היו אלה ימים קשים, ימי קור וגשמים ותקלות, ועייפות שאין לתארה, תבוסות – והצלחות. באחת הפעולות הוטל עלינו לכבוש משלט הררי שבו התבצרו יפה אנשי-הכנופיות. עם שחר פתחנו בהתקפה. לא הכל התנהל בהתאם להוראות. בפעולה זה קצת אחרת, ותמיד משהו משתבש. כל עוד היה לנו ענין עם הערבים בלבד, התקדמנו והיינו קרובים לביצוע המשימה. אבל כאן התערב במפתיע הצד השני: הבריטים! הם הופיעו במעלה הכביש ברכב משוריין ופתחו עלינו באש קטלנית. הערבים התעודד ומצבנו היה בכל רע. נאלצנו להיסוג. האש היתה מפנים ומאחור. לאשרנו היתה התערבותם של הבריטים קצרה והם מהרו להסתלק, אלא שנסיגתנו כבר היתה עובדה ולא ניתנה לתיקון. ושעה שגולשים היינו בין הסלעים שבמדרון, במפוזר, בשחר בקרו של יום קר ומזופת, והכדורים שורקים לידנו וגם פוגעים ומפילים חללים – ראיתי לפתע כיצד נפל אחד מחברי-לנשק ממש לידי. הוא נפל פרקדן כשהדם מציף את פניו. שמעתי את גניחתו. תוך נפילה, נשמט הרובה מידו. וכאן מתחיל הענין המטריד אותי עד היום ואשר הדיר שינה מעיני לילות רבים. מתוך פחד המשכתי לרוץ… לא התעכבתי לראות מה קרה לחבר שנפל על-ידי… אפשר שרק נפצע וחייב הייתי לגרור אותו ולעזור לו להמשיך בנסיגה; חייב הייתי לבדוק עם אמנם נהרג… היה עלי רק להתכופף ולהשתהות רגע או שנים… אך לא עשיתי זאת, הן מתוך פחד שתקפני, והן מתוך אנוכיות יתירה… הרובה שלו נפל לידי ממש, ועל-נקלה הייתי יכול לקחתו עמי ולא להשאירו שלל לערבים… חטאתי איפוא חטא כפול: הנחתי חבר בלי להושיט לו עזרה והפקרתי נשק לאויב!…"

אהוד הפסיק את שיחו לרגע ופניו היו רצינים ביותר. את עיניו כבש בקרקע. ניכר היה שדברים אלה שהוא מספר עליהם מייסרים אותו קשות, וגם עתה, בחזרו להעלות את הפרשה בזכרונו, אין הוא יכול למצוא מרגוע לנפשו. אבל לאחר שהות קלה חזר והמשיך:

“לדעתי זהו מעשה מגונה שיש בו פגיעה חמורה מבחינה מוסרית באחוות-לוחמים. ובעד מעשה זה אפשר היה להעמיד חייל למשפט צבאי!…”

“אה, אודי, אַל תפריז…”

“לא, איני מפריז. שקר אשקר לעצמי אם אתעלם מאמת פשוטה זו!”

“אבל יש לקחת בחשבון את הנסיבות. חוסר נסיון ופחד. הרי זה כל-כך אנושי, וקרו הרבה מקרים דומים. שמעתי סיפורים שונים, ואין אתה צריך להאשים את עצמך. קשה לדקדק בקרבות ולשקול דברים תחת אימת המוות והנסיגה. והלוא לוחמינו טרם היו אז בחזקת צבא סדיר”.

“כחבר השורה, שלכך התחנכתי עוד לפניו היות צבא סדיר, הייתי מצווה על כך פי שבעים ושבעה. אבל מה שקרה אחרי רגעים אחדים באותה נסיגה ממש העמידני על כשלוני ועל קלוני כאחד… המציאות בתהפוכותיה טפחה על פני באכזריות”.

“אודיק, אַל תייסר את עצמך יותר מדי!”

“'לנקה, למה את מנחמת אותי? זהו פצע שותת דם וספק אם יקרים עור אי-פעם. כל ימי אהיה הופך בענין זה וטרם אדע במה אוכל לכפר על המשגה. אמנם באותו רגע נבצר ממני לשקול את הדבר בהגיון וכובד-ראש, תוך רתחת-הקרב, בשעת הנסיגה והפחד הכרוך בה; הפחד שאינו מרפה אף לרגע אחד, ורק רצון אחד משתלט עליך ומריץ אותך לברוח מהר ככל האפשר ממקום הסכנה… ברגע הראשון לא חשבתי כלל על הכורח שבדבר, ועל החובה האלמנטרית להתכופף לרגע קט על-פני הנופל שאת אנקתו שמעתי, שמא בכל-זאת עדיין לא נפח את רוחו וזקוק הוא עוד לעזרה. כמובן, שיסורי-מצפוני נתעוררו רק לאחר מעשה, ובעיקר כשקרה מה שקרה לאחר רגעים מועטים. תוך כדי נסיגה, בעוד הכדורים שורקים סביבי והמקלעים מתנבחים, ובעוד אני אחוז בהלת המנוסה, בוחן מפעם לפעם למצוא מחסה, והנה חבט!… כדור נתקע לי בבטן, והשני פיצפץ לי את כף-הרגל –והריני מוטל מתעוות מרוב כאב, ומחשבה אחת פולחת כברק את מוחי: אם לא יוציאוני בעוד מועד לא אצא חי מכאן…”

אהוד הפסיק לרגע, דומה שכאן היסס קמעה ולא ידע אם להוסיף ולספר לאינה את הסיפור עד תום, כפי שעלה בדעתו קודם-לכן, או להעלים משהו. אלא שאילנה לחצה חרש את כף-ידו לחיצה שהיה בה מן העידוד, וגם מתוך ארשת-פניה קלט רק את מבע-החיבה.

“ובכן, עליך להבין כי מצבי היה בכל רע גם בשל שטף-הדם. ענין זה דרש טיפול מהיר. ואת אשר מנעתי קודם-לכן מחבר שנפל תבעתי עתה, מתוך אנוכיות, בכל פה מאת חברי הנסוגים, ואני שומע את הדי צעדיהם כשהם דולגים מסלע לסלע ואת קריאותיהם החטופות. אך מי זה ישים לב לחבר נופל אי-שם למרגלות סלע ומגיר את דמו? וכלום רשאי הייתי לדרוש מהם דבר זה? אני?!… ואז, באותם הרגעים החמורים והמכריעים, צצה בדמיוני דמותו של צבי, ואם כי לא היה לי כל בטחון שהוא נמצא בקרבת מקום, התחלתי לקרוא בקול רם לעזרתו. נאחזתי בו כטובע הנאחז בקש. צעקתי וקראתי לעזרה. אפשר ומתוך יאוש צעקתי בדברים חסרים-טעם שעד היום תכסה את פני בושה כשאני נזכר בהם; דומני שצעקתי לצבי כי אם לא יחוש להצלתי יבואו הערבים וישחטו אותי, והזכרתי לו כי שנינו למדנו בכיתה אחת ומשהו טיפשי מעין זה. בכל כוחי, אחוז היסטריה ופחד, קראתי אליו. ותארי לך, אילנה, שבתוך מצב נואש וחסר-מוצא זה, בתוך רעם-היריות ובהלת-הנסיגה שמע צבי את קולי כשהוא כבר רחוק ממני וקרוב למחסה של תעלה ליד הכביש. בתוך מטר-הכדורים חזר אלי, מצאני, הטיל את גופי על גבו, ומתוך מאמץ קשה ובחירוף-נפש סחב אותי מרחק רב עד שהוציאני מתחום-הסכנה והפקיד אותי בידי החובש לאחר איבד דם רב”.

“אין כמוהו!” קראה אילנה בהתפעלות

“זהו! הוא עשה בדיוק מה שאני חייב הייתי לעשות…”

“אך ההוא לא צעק ואפשר שכבר היה מת!”

“דוקא משום כך! דוקא משום שלא צעק חייב הייתי לבדוק ולהיווכח. אני נהגתי כפחדן, כמוג-לב, וצבי גביש זה, שתמיד זילזלתי בו, הוא-הוא אשר עשה את הדבר בגבורה ומתוך פשטות נפלאה הראויה לשבח. מאז לא הזכיר לי את הענין אפילו פעם אחת. הוא ביקר אצלי, ראה את הורי, אך לא התפאר ולא סיפר דבר בענין זה; וכפי שאני רואה לא מצא לנכון לספר גם לך… היודעת את? בזכותם של צבי והדומים לו קיימים גם אנו, שכמותנו… הם-הם הנותנים טעם לחיים, המעצבים את פרצופנו המוסרי והמביאים גם תקון למעשינו… כבודו של אדם מופקד בידיהם – – –”

ואילנה הוסיפה:

“וגם בידי אלה הלומדים מהם…”

תלה בה אהוד את עיניו כדי לבחון אם אין צל של תוכחה בפניה. לאחר אמירה זו, ומיד נרגע; שכן לא סר מקלסתרה מבע החיבה המפורשת, וחש היה כי היא מכירה לו טובה בלבה על שמצא לנכון לחשוף בפניה בעיה הטורדת אותו: שיחה זו הוסיפה ערך לעיצוב אפיו וטיבו בעיניה. היא חזרה והניחה את כף ידה הענוגה בכפו, תוך לחיצה קלה, ומגעה זה העיד על יחסה בלא אומר ודברים.

לאחר שעה קלה ישבו השניים על ספסל בשדרה הסמוכה, צמודים והבוקים מתחת לאשל אפלולי, ולבם הומה ומתפעם כאחד. שלוה מפייסת אפפה אותם תוך תחושת האביב המתנשם בליל פריחה והאוצר בקרבו את סוד קיומם של החיים ורציפותם, וכן של עלומים שהם חזקים ונעלים מכל עיוות והמכפרים על כל משגה.

א

משהחלו פאתי רקיע מחווירים, וארגמן של יום מפציע ומזדהר מעבר להרים, כבר היה זילבר מוטל ער על יצועו הדל שבתוך הפחון הצר והמחניק. שעה קלה קודם־לכן התעורר, היטה אוזן לנחרת ילדיו הישנים והיה בוהה בחשכה טרוד דאגות והרהורים קשים, שנתעצמו עליו ביותר מאז הֵמר לו גורלו כאשר דעתה של אשתו נשתבשה עליה. הרופאים – אשר בחסותם ובטיפולם היא נמצאת במוסד הסגור והמסוגר ככלא לכל פרטיו – מרבים להבטיחו ולעודדו באמרם כי יש תקוה שבקרוב תתבהר עליה דעתה, לפי שאינה שקטה וכנועה כדין אחרות, אלא געושה ונוטה להשתוללות, וזה סימן יפה לה; כך טוענים הם הרופאים, מתוך בטחון שהמדע והנסיון מאשרים אותו. אבל לפי־שעה שרוי הוא לבדו, נתון לכובד גורלו בפחון עלוב זה, וכל העומס של הדאגה והטיפול המייגע בשלושת ילדיו ירד עליו כחטף; כל הטרדות הכרוכות בכך, מדי יום ביומו, אינן פוטרות אותו גם מעבודה ודאגת הפרנסה. לפיכך הוא מקדים לקום, לטרוח על אי־אלה דברים קודם צאתו לעבודה, שלא להפקיר את הילדים לגמרי לגורלם, טרף להזנחה.

נוחם מעט מצא אמנם בבתו הבכירה בת השתים־עשרה, שנוכח האסון שנָחת עליהם לפתע בכל כבדו, חרגה בבת־אחת מתחומי הילדוּת, והרי היא מטה שכם יחד עמו לשאת בעול הקשה, תוך הבנה וקבלת הדין. לא פעם נכמר לבו בקרבו למראה פעלתנותה וסבלנותה במחיצת שני אחיה הקטנים, הסוררים במשובתם, בשגיונותיהם בעולם ילדותם, שצל האסון טרם העיב אותם בגילם. ודאי שגם הקטנים לוקים בשל כך במאכל, לבוש ונקיון, שכן גם בסיועה של הקטנה אין סיפק ביד שניהם לקיים כראוי שליחותה של אם. אבל די להם לזאטוטים בצרה לשעה בלבד, שכן מחוץ לחלון, כאשר הם נפנים לעצמם ולשעשועיהם, בחיק המרחב הקוסם להם שמחוץ למעברה, אין הם נטרדים וחדוותם אינה מושבתת לחלוטין. ואילו אחותם, שבגרות נסוכה בהליכותיה, וכובד־ראש במעשיה, הרי נסיונה נעוץ בעבר שלא היה פשוט כל עיקר.

לראשונה עבד זילבר בנטיעת עצים, להניס את השממה החשופה, ולהעניק לקשיוּת הסביבה הסלעית רוך של ירק ועדנת הצל; לאחר־כך עבד בסלילת הכביש המתפתל בין ההרים, לקשר בין ישוב לישוב, להפקיעם מבדידותם, הקשה למדי במקומות אלה. מפאת חוסר בחמרי זיפות זכה בחופשה לימים מיספר. הוא שמח על כך מאד, שכן יוכל לטפל בכמה עניינים דחופים המצפים לו בטרחות של משק הבית. ואף יסור העירה לביקור אצל אשתו החולה. רק מתוך הרגל להשכים קום ניעור גם הפעם, ואילו משנזכר כי פנוי הוא היום, עלתה וגאתה בו הרגשת רווחה נעימה, והוא התפרקד לשהות נוספת על מצעו, לפנק קימעה את גוו העייף.

שעת הבוקר עדיין היתה מדפת צינה קלה, ולאחר החום המעיק ששרר במשך הלילה ערבה השינה לילדים, שרק עתה החל מבחין בהם. שני הנערים, אחד בן שבע והשני בן חמש, מוטלים היו על גבי מצע אחד, זה ראשו לכאן וזה ראשו לכאן, ובכתנות הלילה הארוכות מכסות אותם עד כפות רגליהם, ובתלתליהם הסבוכים והעבותים דמו יותר לנערות רכות, ובעיקר בשנתם, שעה שתווי פניהם העגלגלים, שהרוגע טבוע בהם, שיוו להם מראה זה; ואילו הנערה בת השתים־עשרה שכבה בפינה כצרור מקופל על גבי שמיכה צבאית אפורה, וקלסתר פניה המעולף הזיה שבשינה החוויר מחוסר תזונה מספקת, וגם בשל רעמת שערותיה הכהות, שגוֹדש שלה ושפע של תלתול כבד אצלו לה ורושם של רזון.

על שני הילדים התרפקו עיניו של זילבר רגע בחטף ובהסחת־הדעת, לפי שלא הטרידו את מנוחתו ולא גרמו לו צער במיוחד, כי סומך היה משום־מה על חושיהם הבריאים ותבענותם, כשל גורי חיות זריזים, שאינם מניחים מקום לדאגה יתירה; אלה השניים, מורגל היה במחשבה, סופם לפלס להם את דרכם כגברים קטנים וצעירים, ואף אם שומה עליהם להלך בשבילים זרועים אבני־נגף ומכשולים, עתידים הם להתגבר. אולם זו, נחמה, הרכה והרגשנית, שדי לה להיזכר במראה זה או אחר הקשור באם, שעה שאירעו התפרצויותיה הראשונות, והרי היא ממררת בבכי, ויגונה העמוק מרעיש גם את נפשו ומזעזעו. קשורה הנערה במיוחד באם, שבימי השואה שהו יחדיו במחבוא, ורשמים שנחרתו בהן עזים הם ביותר, ואין לשיכחה שליטה עליהם; זכרונות משותפים מימים קשים צפונה בהם איזו ריעות מקשרת המלווה את האדם ומחזקת בלבו את האהבה והמסירות בנימים דקות וחזקות, ומתגנבת לתוכן גם מעין סודיות המובנת רק לאלה שנתנסו בכך. ועתה ניטל עליה לדאוג גם לעניינים טורדים, שנערה בגילה עדיין פטורה מהם לחלוטין. לפיכך נצבט לבו של האב למראה חיוורונה, ולא מעט טורח היה במשך שעות היום הפנויות כדי להקל עליה את נטל סבלה, ולהפיג קמעה את עצבותה.

לפני חודש ימים עד היה לרגשנותה ולסבל הרב שנגרם לה בעטיה של אשתו. היא הערימה ונסתייעה בתחבולה מוצלחת כדי לחמוק מן המוסד בלבשה בחפזון שמלה ושביס של אחות, וברגל עשתה דרך ארוכה למדי עד שהגיעה למעברה. היא פרצה לתוך הפחון כלביאה שכולה וכאם חרדה כאחת, שהפחד לגורל הילדים והזעם שאחזה על שנעשקה מהם שלטו בה והגבירו את רוח העיוועים שבה; היא השתערה על הילדים לגפפם ולחבקם, תוך פרץ של נהם וילל אושר, ומטר הנשיקות שהעתירה עליהם היה בו לא רק כדי להרעישם, אלא גם להבעיתם. הקטנים קיבלו את חיבוקיה ואת סערת אהבתה ההיסטרית בסבלנות מהולה בתמיהה, ולא ארכו הרגעים והם השתמטו מידיה וחמקו החוצה, ואילו הבת נשארה טרף לעתרת רגשותיה וחיבתה הסוערת, כלואה בתוך זרועותיה המחבקות אותה בחזקה, תוך טירוף של חיבה עד למחנק…

הנערה נרעשה ביותר, ומתוך הבנת מצבה העלוב של האם, המעניקה לה אהבה שוקקת זו, פרצה בבכי מר. רחמים שנכמרו בה ופחד חברו יחד להרעיש את נפשה הרכה. למזלה אירע הדבר לפנות־ערב, ולא ארכה השעה עד שחזר אביה מן העבודה ומילט אותה מגיפופיה והרגיעה קמעה. הוא העביר אותה יחד עם הילדים לצריף של בית־הספר להלינם שם, ואת רעייתו החולה טרח להחזיק משך הלילה בפחון, ורק למחרת היום, לאחר יגיעות מרובות, בשל עקשנותה הנחושה, עלה בידו להחזירה למוסד. הילדים שכחו את הענין עוד בו ביום, ואף לא הכבירו שאלות, ואילו הנערה מדוכאת ועצובה ביותר היתה, שכן נגע גורל האם אל לבה, ועיניה אדומות היו מן הבכי.

מסתכל היה בה האב מתוך חיבה רבה, וכאשר גנחה חלושות מתוך שנתה, והפכה את גווה על גבי יצועה הדל, כמחפשת לה רווחה ומפלט ממשהו הטורדה אולי גם בחלומה, קפץ על רגליו, ניגש אליה והעביר ברוך את כפו על מצחה ופניה, כמבקש לנטוע בה במגעו קצת בטחון ורוגע. רחמיו נכמרו בו עליה, על עצמו; עומד היה יחף בתוך חללו הצר של הפחון שאור היום כבר הסתנן לתוכו והאירו, תוהה על חייו הקשים ועל הגורל המתעמר ברעייתו, שקוע בדאגות קטנות שתחילתן כבר רובצות לפתחו עם השכמה, והריהו מתנועע בזהירות ובשקט, להאריך עוד מעט קט שנתה של בתו.

לאחר שהות קלה התלבש בשקט, נטל בידיו את הדלי להביא מים מן הברז שבחוץ, ראשית עיסוקו בוקר־בוקר לחסוך לבתו עמל זה; פתח חרש את הדלת ויצא בהושיטו חוצה מעבר למפתן את רגלו הימנית ראשונה, שיהא צעדו הראשון היום צעד של מזל והצלחה; רגיל היה בכך בתוקף אמונת־הבל שדבקה בו, ומחייך היה לעצמו במרירות, שכן כל ימיו היה מפסיע את רגלו הימנית ראשונה, ואילו המהלומות היו ניתכות עליו בין כך ובין כך.

ב

משקרע את הדלת החוצה ויצא נשתהה רגע על עמדו. למרות כל תלאותיו לא יכול היה שלא להתעכב, בוקר־בוקר, ולזוּן את עיניו מתוך השתאות וקורת־רוח במראה העמק הנהדר ורחב־הידיים שהשתרע לכל מלאו העין שטוף שמש ואור, ובו מישזר של גונים וצללים, סימוני שדות ובתר נחלים, שתחילתם משיפולי ההרים בשרטוטי קוויהם העזים, ושוליהם מסתיימים בקצווי המישור הרחוק הגובל באופק עם רצועות הירק והפרדסים הכהים שבשפלה. תמיד היה מראה זה חדש בעיניו, מרתק ומושך את הלב בהדרו. הוא נשם לרווחה, מלוטף רוח בוקר קרירה שנשבה מחיקו של ים מכחיל במרחקים, ולפי שלא היה בהול הפעם לצאת לעבודה, עומד היה עדיין, מחזיק את דליו בידו ומביט בעיניים שחמדה נשתקפה מתוכן.

כך עומד היה ומחבב על עצמו נופו של מקום הפושט גון ולובש גון מזריחה עד שקיעה וחש היה בעליל, כיצד תמורות אלו המתהוות לעיניו יומיום נספגות בהכרתו ומחדשות עימו ברית, שיום אחד לפני שנים מיספר הפיר אותה… לראשונה היה המקום זר לו קמעה, ותמיה היה אם יוכל להחזיק מעמד כאן. בשממה זו ובדממתה הרובצת סביב־סביב תוך להט בוהק. רק תרועות צופרי המכוניות אי־שם מן הכביש המתפתל מעבר לרכס, הוכיחו על הצו שניתן לשנות את פני הסביבה בכוח הזרוע ולאכלס אותם בעולים רבים אחרים, שבין אם ירצו בכך ובין אם לא ירצו בכך, סופם להכות כאן שרשים, להתפרנס בעל כרחם מיגיע כפיהם ולהקים דור שיהא שונה לחלוטין מזילבר ושכמותו.

אין זילבר פוטר עצמו מהרהורים בעקבות מהפכה זו בחייו שלו ושל כל אלה שהובאו לכאן; שהרי הללו, שכפו עליהם את המעברה הזאת כמקום שיבתם, והביאום לכאן לאחר שירדו מן האניה, או לאחר שהוטסו על גבי “מרבד הקסמים”, לא ביקשו מהם חוות־דעת, ושתלום כאן, בדומה לאלה השותלים את השתילים הרכים והענוגים במורדות ההרים הצחיחים והסלעיים; אלה השתילים הנעים עתה לכל רוח מצויה והנראים כקיסמים דקיקים, שרבים מהם ייקלטי ויכו שורש ורבים יוכו ביובש ויכמשו. והאדם משול לעץ השדה. רבים וטובים מזילבר באו לכאן בשעתם, בתנאים קשים מאלה, ולמרות הכל נשארו החזקים, והעקשנים נתאחזו יפה־יפה, בנו בתים והקימו משקים מניבים להפליא, ובנים ובני־בנים להם, המהלכים בקומה זקופה ואף מתוך יוהרה… ואותם שתילים שנשתלו בשעתם בדרך לירושלים, שהיו דלים ועלובים בראשית צמיחתם, עתה הם משגשגים בירקותם הרעננה, שרשיהם העמיקו לתוך הקרקע, והם משובבים את העין ומשנים לחלוטין את פני הנוף הקודר. זמן ועבודה של אורך־רוח לגבי הבריות, שמש ומים לגבי הנטיעות, אלה הם הגורמים היוצרים כל אלה, אם רצון של רוח טובה ואמונה מרחפים על פני הדברים. כך היה זילבר מהרהר הרהוריו אותו בוקר, בעוד הוא עומד ומחזיק את הדלי בידו, משקיף על פני המרחב הנוהר באור החמה ושוכח לרגע את עקת־נפשו. כי מטבעו, לאחר כל מה שעבר עליו, אין הוא נימנה עם המתלוננים, ואלמלא האסון שאירע לרעיתו – – –

הוא נאנח חרש וזז ממקומו.

הפחונים מבהיקים היו בחמה בוהק של ממש כלפי מזרח, לפי שכבר החלה מפקיעה עצמה מחמימות של זריחה חיוורת. ערוכים היו הפחונים טורים־טורים, ברווחים שווים, מעשה שהוסיף עליהם קורטוב של זדוניות מלאכותית ונטולת רוח חיים, בתוך המראה הכללי של שיפועי ההרים המתנשאים לרגליהם בכובד נצחיותם הבראשיתית, קשיחותם וצחיחותם, מעל להם הרקיעים בצחות תכלתם של שעת בוקר הזוהרת עדיין בנועם של רוך. וממולם מרחב העמק המשתרע על ציבורי ישוביו ושדותיו, דמו הפחונים העלובים לקוביות דלות וקלות־נפח, שכל רוח מצויה עלולה לטאטא אותם, לעקרם ולהחזיר לנוף והודו את מראהו הרגיל והטבעי; שכן מאד מכערים הם את פניו, בצביונו של מחנה דל וחשוף שאין בו מסימניו של ישוב הטומן איזה עתיד שהוא בחיקו.

ואף־על־פי־כן קיימים היו הפחונים, וכבר בשעת־בוקר מוקדמת זו הרחישו סביבם ובתוכם חיי הבריות ואורח־יומם, שגם קול צרחני של מדנים עולה ובוקע מאחד מהם, וריגשה של סכסוך מצטנפת, והחיים כבר שוטפים, קצתם מתוך שיגרה וקצתם מתוך השתלבות במערכת הקיום, שיותר משהיא מציאותית היא מדומה, אלא שקשורה היא בצרכי קיום ופרנסה לשעה ובפתרון בעיות. אך ודאי שבלבבות הומה גם תפילה להניס מהם את השוועה למשהו שונה, למשהו נכסף שאין להביעו כמו, משהו שיש בו כדי להשכיח את רישם לפי שהדוחק, קיצוב המזונות המשתבש, והשממון שבמקום נטול מסורת ושרשים מלבים רק מאווים שלא באו על סיפוקם, נוכח חלומות שנגוזו, ומגבירים בלב את המרירות ואת אי־שביעות הרצון. זו ההתלוננות הנצחית המלווה את בני־ישראל מאז לכתם במדבר לארץ המובטחת ועד היום הזה, כבימי שיבתם אז בסוכות, ובני־בניהם כיום, בפחונים, בבדונים ובאהלים, בכל המיבנים האלה, העלובים, שחותם הארעיות טבוע בהם, וכשם שאינם עומדים בפני סופה וגשם, ואין בהם כדי להגן מפני הקור והחום, ודאי שאין בהם גם כדי לשובב את הלב ולעמוד בפני קוצר־רוחם של שוכניהם. אך יש גם צחוק אשה פורץ לפתע, נערה צעירה החולפת במלוא חמדת גופה, משובת ילדים הומה ומהמה מסביב, נהג עליז הפורץ במכוניתו ומביא אספקה בעתה, ושמחות קטנות אחרות המצטרפות לכפר על כיסופים האובדים לריק.

לאחר שהביא זילבר דלי מלא מים, תפס בסל הנצרים ונזדרז ללכת לצרכניה שבקצה המעברה, סמוך לכביש. כאן לקח שלוש כיכרות לחם ושתי חלות, שיום שישי היום, ועוד כמה מן המצרכים הקצובים, וחזר בהול ונרעש במקצת, כיון שבצרכניה קלט שמועה על מסתננים שפקדו הלילה ישוב חקלאי חדש, בסמוך להם, רצחו את השומר והטילו רמונים, שלא פגעו אמנם, אך גרמו נזק והרס. הזמן האחרון הראו הללו פעילות רצחנית ניכרת, מעשה רצח וגנבה, ולא פעם היה זילבר מתעורר בלילה, מקשיב למטח היריות שבקרבת מקום, ופליאה היתה בלבו בבוקר, שהמעברה עדיין על תלה עומדת.

הניח זילבר את הסל בפינה ונשאר תוהה על עמדו, כמי שנשתכח ממנו מה היא בדעתו לעשות, שכן משהו טרד אותו, ואילו החוט המקשר ניתק משום מה; יכול, שמרוב טרדות, ואפשר שהידיעה על רצח השומר היא שגרמה לכך, שעדיין עומד היה בתוך הפחון, ראשו מורכן על חזהו, עיניו נתונות בילדים הישנים ואין הוא יודע במה להמשיך. אותו רגע התעוררה נחמה, ושעונה על מרפק נתנה באביה מבט בוחן שתמיהה קלה בו:

“אבא?”

“כן, בתי”.

“אינך הולך לעבודה?”

“היום לא”.

“למה?” הוסיפה הקטנה לחקרו.

“בגלל מחסור בחמרי עבודה”.

הילדה ישבה. הרימה את שתי זרועותיה וסילקה פעם ופעמיים את תלתליה הגולשים על פניה, שיהיו נוטים אחורנית לעבר ערפה, וחושפת על ידי כך מצח נאה ואת עיניה המגחילות תחתיו בארשת של נערה נבונה. שוב נתנה באביה מבט ער ונהרה של קורת־רוח חלפה על פניה המהורהרים.

“מה טוב, אבא’לה, שאתה היום בבית!”

האב רכן עליה והעביר כפו הלטפנית על ראשה ועל לחייה.

“מה השמחה, בתי?”

“נערוך יחד כביסה ולא אצעק כל היום על הילדים…”

“ודאי מרגיזים הם אותך מאד־מאד, בתי”.

“קצת…”

היא העיפה לעבר אחיה הישנים מבט שתוכחה וסלחנות ניצתו בו חליפות. כרגע, בשנתם, מאד חמודים היו בעיניה, וגם שמץ של חמלה נכמר בקרבה, ומעיה המו בה מתוך חיבה כמוסה.

“ודאי שמרגיזים הם, אבל הרי ילדים הם עדיין… ועד שאני מאכילה אותם, ומטפלת בהם, ומסדרת כל מיני עניינים, הרי זה בא שאתפור לו כפתור, וזה בא ומכנסיו קרועים, ופתאום הם רבים ביניהם וניצים כשני תרנגולים, וכשאני מנקה הם באים ומלכלכים, ומרגיזים אותי כל היום”.

מתוך שיחה פשוטה זו עמד האב על הסבל הרב שנפל בחלקה, והוא החל מנחם אותה במלים שאין בהן כדי לתקן מאומה, אלא שכף ידו בליטופה הרעיפה על הנערה את כל צערו על כך, והיה מוסיף ומלטף אותה בחמימות של אב אוהב עד שהדמעות נקוו בעיניה. כאן תפשה הנערה הרכה מה מיצר הוא בגינה, והחלה מחפשת תיקון להפגת צערו הוא, להשיב לו נוחם, ולא מצאה אלא משפט אחד בלבד:

“אבל איני כועסת עליהם כי ילדים הם!”

“כן, בודאי!” הסכים לה האב וחזר אחריה “אכן, ילדים הם…” הוא היפנה את גבו לילדה שלא תבחין במבוכתו ובלחלוחית המכהה את אור עיניו; ריגשה של חמימות ורוך עברה בו, וכל־כולו נרגש היה מעדינותה וטוב ליבה של נערה קטנה ומסורה זו, והמבקשת להצדיק את מרי גורלה ולהשכיח את סבלותיה בטוהר ובאהבה סלחנית שרכשה לעצמה בטרם עת.

ג

שעה קלה לפני הצהריים קשה היה לשאת את החום והמחנק שבתוך הפחון. השמש אשר ליהטה מעל חיממה את הגג ואת קירותיו שנתלבנו עד כדי להכוות את הנוגע בהם. אלא שזילבר ובתו הקטנה שהו בחוץ, עוסקים שניהם בכביסה ברוב חשק ובשיחה, בה היתה שטופה בעיקר הילדה, שהביעה בכל דיבור ותנועה את שמחתה על חברת האב. אורי בן החמש היה בגן, ואילו צבי’קה בן השבע חזר במפתיע שמח וצוהל, ילקוטו מתנדנד לו על גבו והוא מפזם לו פיזום של קורת־רוח גמורה: “המורה לא בא! המורה לא בא!” ובלטשו עיני משובה וזחיחות־הדעת כלפי אחותו, הטיח לה בפניה כעין אישור נוסף לשמחתו: “לא בא!!”

“מזל־טוב!” נענתה לו זו בפנים זעומות קמעה, ונתנה באביה מבט רב־משמעות, כאומרת: רואה אתה, אחת מאותן ההטרדות הקטנות…

היא לא הלכה היום מרצון לבית־הספר. יום שישי אינו אלא מחציתו של הפסד, ואת לימודיה לא תקפח על ידי כך. למורת כל הקושי שנפל בגורלה כעקרת־הבית עקב האסון שפגע באמה, מצאה לה גם פנאי להכין את שעוריה, ולפי ששקדנית היא מטבעה הצליחה להימנות עם הטובים שבתלמידים. המורה מחבבת אותה ומציגה אותה למופת, לפי שגם היא רואה בה כיצד מאחדת זו בתוכה לאלתר את כל התכונות הטובות של אשה לעתיד, וכבר מקפלת במירמז גורלה של האחריות, המסירות וההשגחה הנבונה לנפשות הרכות שבמחיצתה. לפיכך השכילה המורה גם להקל עליה, ולא להקפיד לגביה אם זנחה משהו מן השיגרה.

בעוד האב טורח להניח מתחת לגיגית שהוא מרתיח על גבי שלוש אבנים, גזרי עץ ושברי ארגז (שבעל הצרכניה ירגיש בחסרונו אחר־כך…) ובכפיס עץ, ששימש פעם רגל כסא, הריהו בוחש בכבסים, אפוף הבל, טורחת הקטנה גם בתוך הפחון, מכבדת אותו, מנקה את האבק ונפנית מפעם לפעם לפינה, להשגיח על הפתיליה הניצבת על גבי חתיכת פח חלוד, והיא מתקינה את האש שתהא שלהבתה עולה יפה וללא פיח, כדי התקנת תבשיל לארוחת־הצהריים, ואף משהו לארוחת ליל־שבת. בבת־אחת מצאה את עצמה הקטנה מומחית לכל עסקי הבית, ואם היא פונה לעתים לשאול בעצת אביה, או שכנה שבקרבת מקום, הריהי מרצינה את פניה תוך הקשבה מרוכזת, והכל נהיה לה נהיר ובהיר, משל עוסקת היא בכך שנים רבות.

משנמצאה להם שעה קלה ופנויה, ישבו שניהם בחוץ לפוש קמעה, סמוכים בגבם לקיר הפחון השרוי בצל, ואף כי סביבם לוהט היה היום בכל עוצמת חומו, הריהם מנגבים את זיעתם ומוצאים הקלה פורתא בנופש זה. הוא במכנסי החאקי שלו המהוהים ובגופיה בלבד לעורו, שמקרעי חישופיה מציץ שזף עורו של גבר בריא, ואף כי השיבה כבר זורקה בראשו ומצחו חרוש קמטים, מציצות עדיין עיניו מתחת לגבותיו השחורות בברק של אדם צעיר העשוי לפעול ולהראות נכונות לכל דבר, וסבר של שביעות־רצון מתקשר בפניו שעה שהוא מסתכל בבתו. למרות החום היא נסמכת אליו קורב־קרוב כמחפשת לה מחסה ומפלט, משעינה את ראשה על כתפו השמאלית, ומתוך שהיא עלופת יקוד היום, ופני מכוסים אגלי זיעה, היא עוצמת את עיניה למלט אותן מן הבוהק הגוהר מסביב בכל להט חומו הקיצי בשעה זו הקרובה לצהרי יום. לראשונה שותקת היא, ואף כי השאלה מנקרת במוחה כל היום בלי חשך, הריהי כובשת אותה בחובה שהות־מה, עד שלבסוף היא פותחת כבדרך־אגב ובקול רך:

“אבא’לה, מתי אתה הולך לבקר אצל אמא?”

“ביום ראשון, בתי”.

“גם ביום ראשון אינך עובד?”

“כנראה שלא”. “אבא, האוּכל ללכת אתך?”

האב שתק רגע. אחר־כך הוא מרעיף עליה בכף ידו את לטף יחסו.

“סבורני שלא. זה עלול להרגיז אותה…”

“אבל היא תשמח לראות אותי”.

“נכון. וזהו מה שעלול להוציא אותה משלוותה. אחר־כך, כאשר הרופאים ירשו לבקר, אקח אותך ברצון, וגם את הילדים”.

“אבא, מה אומרים הרופאים?”

“שיהיה טוב, רק סבלנות”.

הילדה שקעה בדומיה קלה, אך חסרת מנוחה לחלוטין. פרשה זו הציקה לה ואל נתנה דמי לה. על משכבה בלילות הופכת היתה בבעיה זו ומבקשת פשר, הסבר. גם עתה לא הבליגה ופנתה לאביה דרך שאלה והרהור בקול:

"למה זה קרה כך לאמא? הרי תמיד שקטה היתה, ואם הילדים הרגיזו אותה קצת, הרי אני עזרתי לה בכל כוחותי. מפני מה קרה לה הדבר הזה? והרי היא כל כך טובה ונחמדה אמא’לה…

קולה של הילדה רעד בה, ובקושי עצרה בעדה שלא תפרוץ בבכי. היא ידעה יפה כי פרשה זו מצערת מאד את אביה, ועם כל הסבל הרב שנפל גם בחלקה נמנעת היתה מלדבר על כך, שלא להציק לו בשאלות חסרות־טעם, ושלא להעכיר את רוחו. אבל עתה, שעה שהוא נמצא בבית, עוזר על ידה והוא שקט, וחשה היא כי מאד מחבב הוא אותה, לא הבליגה והקיפה אותו בשאלות, הן מתוך תשוקה כמוסה להסביר לעצמה פליאת אותה חידה נפשית, והן מתוך כך גם להקל על רוחה הנכאה ולשאוב קצת עידוד ונוחם. דמותה של האם, שהכירה אותה תמיד כשקטה ונעימת־הליכות, ריחפה נגד עיניה בכל מראות התפרצותה והשתוללותה בבקרו של אותו יום עצוב ומדכא, כאשר אירע הדבר לפתע. עד עתה פלא הדבר בעיניה כיצד לא התעלפה מפחד כאשר קרה המשבר הנפשי התמוה הזה, ואמא שלה, השקטה ולמודת הסבל, שידעה תמיד לכלכל מעשיה בנועם ובתבונה, החלה להשתולל, לנפץ כלים, לשבור צלחות, לפרוע את שער ראשה, ובשמלה קרועה שחשפה את עירום גופה לעין רואים, פרצה החוצה וגרמה למהומה נוראה בכל המעברה עד שנזעקו כל השכנים.

משלא נענתה על שאלתה חזרה ושאלה:

“אבא’לה, למה זה קרה?”

“הרופאים אומרים שמרוב סבל ומראות איומים שעברו עליה”.

“שם, בפולין?”

“כן, בתי”.

“אבל כאן בארץ כבר לא סבלנו, ולמה זה קרה פה דוקא?”

“מפני שענין זה כמוהו ככל מחלה. זה מתחיל להתרקם ולהתפתח, בגוף או ברוח, כתוצאה מאיזו פגיעה שהיא, עד שזה פרוץ ולבוש צורה גלויה ומוחשית יותר. מובן שההתחלה הסמויה מן העין היתה שם, בשנים של סבל וצרות”.

“במחבוא, איפה שהיינו”.

“כן, בתי. הרי הדברים ידועים לך יפה. אני הייתי אז במחנה, ואת היית אז בת ארבע, או קצת למעלה מזה, כאשר השארתיך יחד עם אמא בכפר, בחסותו של פאן יאשינסקי ידידנו. הוא החביא אתכם והחזיק אתכם חבויים מעין רואים, אלא שמא שעבר עליה אחר־כך, וכנראה גם לפני כן, לא היה פשוט כל כך, אלה היו ימים קשים, ימי בלהות ויסורים, ימי השמדה המונית, עד שנגמרה המלחמה, ואני מצאתי אתכם בדרך נס בריאים ושלמים. אבל, כנראה קרו לה דברים קשים אחר־כך, כשהיית במנזר… נו, כן, בתי, על כולנו עברו דברים שמוטב לא לדבר עליהם.”

“אבא, מה אמא סיפרה לך?”

“סיפרה ולא סיפרה. גם לא חקרתי. כי מה זה יתן או יוסיף? יש לקבל את הדברים כמו שהם. היה זה, בתי, כפי שאמרתי לך, נס בכל עצם הפגישה מחדש לאחר כל מה שקרה שם, ומקוה אני כי אמא עוד תבריא בקרוב”.

הקטנה המשיכה כמבקשת להאיר את התעלומה:

“אני הייתי עוד פצפונת ואיני זוכרת הכל. רק שתמיד היתה אמא משתיקה אותי, ובמשך היום היינו יושבים בחושך בעליית הגג של האורווה, ואת אור היום הייתי רואה לרוב רק מבעד לסדקים. רק בערב היתה אמא יוצאת אתי לטייל קצת ולשאוף אויר. ופעם בליל ירח טיילנו בשדה, ואמא החזיקה אותי על ברכיה כאשר ישנו לנוח. היה שקט מסביב, רק הצפרדעים קרקרו ואז התחילה אמא לבכות… לא ידעתי למה, והיא בכתה בלי הרף, חיבקה אותי והדמעות זלגו מעיניה והרטיבו אותי… אני כבר אז הבינותי כי משהו מציק מאד לאמא, חוץ מהפחד מפני הרוצחים. אך לא ידעתי מהו הדבר… ובבוקר היתה אמא בוכה שוב, עד שלילה אחד הכניסה אותי למנזר. הרי אתה יודע”?

“יודע, בתי”.

עיניו נחו על הילדה המספרת לתומה ופניו קדרו. לפתע עברהו הפחד שמא ידבק משהו מטירופה של האם ומעיצבה גם בבת. שכן לא בנקל אפשר למחוק רושמם של אותם ימי הבלהות. מה שלוחש היה במסתרים בנפש האם, תחת רמץ השכחה כגחלים דועכות, חזר ונתלבה לפתע כשלהבת אש מסכסכת את רוחה, ודבר האימה שהציק לה כל הימים בחשאי, מצא לו לבסוף את פורקנו בטירוף הבינה.

“אוי ואבוי!” ניתרה לפתע הילדה ממקומה, “המרק!”

לאחר שחזרה וישבה שוב ברצועת הצל הצרה שנתקפחה קמעה עם עלות השמש לצהרי יום, שילבה זורעה בזו של אביה דרך חירות וחיבה, אימצה שוב את לחיה לכתפו, כמבקשת על ידי כך לרתק אותו לשעה קלה, שהשהייה במחיצתו נעימה לה ונוסכת בטחון, וכיון שאותו ענין היה חוזר וטורד אותה, הפצירה בו שוב:

“אז מה אומרים הרופאים?”

“אמרתי לך: שיהיה טוב”.

“וזה קרה לה מפני הצרות שהיו לה?”

“כן, בתי”.

“אמא סיפרה לך אחר־כך?”

“כן, בתי”.

ולאחר שתיקה קלה הוסיף, הפעם דומה, כמדבר אל עצמו:

“סיפרה, אך כנראה לא הכל סיפרה. דברים אלה אדם קובר בחובו, ומוטב שלא לדבר עליהם. רופא אחד ששוחחתי עמו, אמר לי אף הוא, כי כפי שהוא מבין אירע לה משהו מזעזע, אז בתקופת השואה באשמת הרוצחים, והיא קיבלה את הדבר כחטא שחטאה היא ושאין בכוחה לכפר עליו. משך שנים סבלה חשאי, לא שיתפה איש בסודה ומצפונה הציק לה עד שכרעה תחת נטל העינוי הנפשי. זהו אסונם של החלשים ועדיני הנפש המתענים בעוון לא להם…”

הנערה הקשיבה לדברי אביה, ואם כי אמיתותם לא הובררה לה די הצורך עמדה על משמעותם, לפי שגם בה, בתוך נבכי נפשה, החלה לאט־לאט להתקשר עילת הבכי של אמא באותו ליל ירח בשדה עם ביקוריו ושיחותיו של אנטון יאשינסבי, בנו של מפקח היערות הזקן, אשר בגשתו אליהן, היתה אמא מקרבת אותה ולוחצתה אל לוח לבה, אל גופה, כאומרת לא רק לאמצה מתוך חיבה יתירה, אלא דומה, כמבקשת לעצמה מחסה במחיצתה של הבת… לעתים היתה שמה את כף ידה על מצחה ועיניה, כאומרת להסתיר מפניה ביאושה משהו מבעית, מבשר רעות; והיא הקטנה, מחשה היתה, דומה, יותר מתחושת ההכרח שבדבר מאשר מתוך תבונה, שכן חשה בכל נימי נשמתה כי מצוּוה היא על ציות אילם, ועל שקט, שקט, שקט… היא תפשה אז בחושה כי האם נמצאת בפני מאבק קשה, הסמוי אמנם מהכרתה, אך מעיק בממשותו האכזרית.

מרחוק, בשביל העולה ממרכז המעברה, נראתה סיעת ילדים המהלכים זוגות־זוגות הליכה רופפת של פעוטות שידיהם רתוקות, והגננת חופזת ביניהם בשמלתה הצחורה, וראשה אדום־השיער מתנשא מעל להם ומקפץ הנה ושוב, משהה את הילדים באמצע הדרך כסיעת עופות, וממתינה להורים או מבוגרים אחרים, שיבואו לקחתם הביתה, לאחר גמר הלימודים. הילדה ניתרה ממקומה.

“ארוץ לקחת את אורי’לה, וצבי’קה כבר נעלם!”

“הוא לא ילך לאיבוד”, הרגיע אותה האב.

אותה שעה היה צבי’קה ישוב מחוץ למעברה, סמוך למעלה הכביש, ומתסכל בסתתים המתקינים אבני גזית נאות, אבני ירושלים אדמדמות־ורודות, שמהן מקימים כמה בנאים זריזים ומומחים לדבר מצבת־אבן גבוהה ומפוארת. באמצעיתה, סמוך לבסיס המוצק, טבועה טבלת שיש בהירה, ועליה חרותים באותיות זהב כ"ב שמות של בחורים אשר נפלו כאן בהגנת המקום וכיבושו.

בכל מקום במעברה ומחוצה לה, בו היה צבי’קה נתקע למישחק או לסיור, לבדו או בחברת חבריו, היה סוער ורעשני ביותר. ואילו במקום זה בלבד היה עוצר ברוחו, ישוב על גבי סלע במין כובד־ראש ונוהג מתינות בהילוכו ובהתנהגותו. מתוך סקרנות רבה היה מתבונן באנשים העובדים על הקמת המצבה, ולאחר לכתם היה קרב אליה, קורא שמות הכ"ב מתחילתם ועד סופם, משתהה על כל שם ושם, שאם אמנם אין דמות ברורה של יחיד מצטיירת בעיניו, הרי שכולם יחדיו, ככיתה לוחמת שהיתה פועלת במקום באותם ימי מלחמת השחרור, מצטיירת יפה בעקבות שיחה שסח להם המורה מתוך פרק שבספר זכרון. הללו גבורים המה! והריהו רוקם בדמיונו את מעלל הגבורה, רואה אותם כיצד הם מטפסים תוך חירוף נפש במדרוני ההר, נושאים את כלי נישקם ומשתערים, עולים ומשתערים, עולים ומשתערים ורבים מהם נופלים שעה שחבריהם ממשיכים במאבק עד לנצחון. והנה הם נחים הנופלים תחת אבני מצבה זו!… בשקט הוא מקרב לאבנים המסותתות והכבדות, הרובצות זו על גבי זו בצמידות של חוסן, מושיט ידו למשש את חלקת השֵׁישית, הלטושה והממוֹרקה, עד שהוא מרגיש בחום היום הנידף מהם כהבל חומו של כבשן, ולפתע הוא מקרב את לחיו לחוש באבן יפה־יפה, כמבקש על ידי כך לכרות איזו ברית עם אלה שקידשוה; הוא מפנה את ראשו הצדה, ובאין רואים, שעה שהוא נוכח לדעת כי מסביב שולטת דומיה ובקירבת מקום אין אף נפש חיה, הריהו מממש את רעיונו שניצנץ בו לפתע, ובשפתיים חרוכות מלהט ומרגש הוא נושק לאבן הקרובה לטבלת השיש, וחיש מהר הוא מסתלק מן המקום ולבו מתפעם בו.

ד

דינה נישאה ליעקב זילבר ארבע שנים לפני הכיבוש הנאצי בפולין. היא הכירה אותו לאחר שחזר מביקור קצר בארץ, והוא קשיש ממנה בחמש שנים. אדם שדבקו בו הליכות בעל־נסיון ונימוסים של איש שיחה נלבב ורגשני. בן למשפחת סוחרי יערות עשירים בעיירה אוחוטנה שבסְפָר, בין פולין לרוסיה. בקי היה בשתי הלשונות, וגם העברית היתה שגורה יפה בפיו. היה, איפוא, זילבר בחור משכיל, בעל השכלה תיכונית, מסוג אלה שחביבים הם על הבריות והחיים מסבירים להם פנים. הוא עלה ארצה כחלוץ, בבקשו להיות נאמן לרעיון שהטיף לו בחוגי הנוער, אך לאחר שנה של חיים קשים להסתגלות, לפי שמפונק היה ונקלע לתקופה של חוסר עבודה ומצוקה, וכיון שלא ניחן אז העקשנות ובעקביות יתירה שתרתק אותו למקום קבוע עד שיהא עומד במבחן, הקל על עצמו, ואם כי לא הצדיק את מעשהו, חזר לחיי הבטלה ואפס המטרה שבעיירה הקטנה, סמוך שוב על שולחן אביו העשיר.

כלפי חוץ טען אז זילבר כי חזר לזמן־מה לרגל עניינים משפחתיים. היה זה פתחון־פה להצדקת מעשהו, ושהייתו נתארכה, אם כי הוא עצמו האמין כי עתיד הוא לחזור ולעלות. ומתוך אמונה באשלייה זו, הפך שוב לאחד המדברים הראשיים בתנועת הנוער הציוני, ונתן ידו לאירגון הפעולות ולהפצת התרבות העברית. קסם מסוים היה מלווה את שיחותיו ואת הופעתו הגברית הנאה, ונערות צעירות שהגיעו לפירקן חלמו עליו. דינה, שהיתה בת־טובים ונאה למדי, זקופה וזוהרת, דחתה בגינו אחד מעשירי הכרך הסמוך שהיה כרוך אחריה ביותר, משכה את לבו של זילבר, ולא ארכו הימים והם נישאו. ענין העליה לארץ־ישראל נדחה איפוא שוב, והזוג הצעיר בנה את ביתו, ושניהם המשיכו לעסוק בציונות־של־טרקלין, עד שפצצות הנאצים הפירו את האידיליה, ומתוך עשן הבערוֹת וההרס, כבר בקע ועלה קול הרצח הממשמש ובא בכל אימתו.

יתר הדברים נתגלגלו ובאו כתומם, בכל עוצמת רישעתם וזדונם, ככתובים בדברי הימים השחורים של השואה בידי אלה ששׂרדו; ובתוך אלה ששׂרדו כפלא וכנס של משפחה אחת שחזרה ונתאחדה, היו גם יעקב זילבר, רעיתו דינה ובתם הקטנה נחמה, שעם פרוץ המלחמה היתה בת ארבע.

משהתחילה פרשת ה“אקציות” והטבח הגרמני המתוכנן למופת, הצליח זילבר להעביר את רעייתו ואת בתו לחסותו של פולני אחד ממכירי המשפחה הטובים, שאפשר היה לסמוך עליו. היה זה מפקח יערות משפחת זילבר, והלה הבטיח כי ישמור עליהן מכל רע. היה לו יסוד, ליעקב זילבר, לתת אמון באדם זקן זה, אשר עשה אמנם כמיטב יכלתו, אלא שהעניינים נשתבשו אחר־כך מסיבה אחרת, כי הרעה קמה עליו מתוך ביתו. זילבר עצמו שהיה עסוק בעיירה כעובד ממשלתי חיוני, כמנהל מנסרה שסיפקה לגרמניה עצים לתעשיה, לא נטש את המקום מיד, לפי שביקש להציל גם את אחותו, בעלת־מום, שהחביא אותה באחד ממחסני המנסרה, שריד ממשפחתו שכבר עלה עליה הכורת. בין קורות עץ וקרשים נסורים התקין לה מחבוא מוסווה יפה וסמוי לחלוטין מעין רואים, ולשם היה מגניב לה מזון ככל אשר השיגה ידו, ומקווה היה באחד הימים להוציאה בחשאי ולהעבירה למחבוא של רעייתו ובתו. אלא שהעניינים שוב נתגלגלו אחרת, אף כי סבור היה כי בו לא תגע הרעה כל עוד ממלא הוא תפקיד חיוני.

כאשר מצא עצמו יעקב זילבר באחד מקרונות ההשמדה, בדרך לכבשני השרפה, אירגן פריצת קרון ועלה בידו בדרך־נס להיחלץ. לאחר־כך נפל שוב בידי הגרמנים ונכלא במחנה־השמדה. גם משם הצליח לברוח ונצטרף לפארטיזנים שביערות ליטא. מפלוגה לפלוגה נתגלגל דרך יערות ושדות, הצטיין בפעולות ומשימות נועזות ביותר, ובמידה מסוימת גם שיכך את יצר הנקמה שהיה מטרף עליו את דעתו. עם סיומה של המלחמה החל לחקור ולדרוש בגורל אשתו ובתו, ולמרבית האושר מצא את שתיהן בחיים, הילדה ענוגה ונחמדה, ורעייתו במצב בריאות משביע רצון, וגם סימני יופיה עמדו בה, אלא שדוק של עצבות היה פרוש עליה, ואם כי מאד שמחה על הפגישה עם בעלה, הרגיש כי משהו חוצץ ביניהם שמעלימה היא ממנו מאורע שאירע לה במשך שנות הפרידה. היא סיפרה לו פרטי פרטים על התלאות שנתרגשו עליה, וכיצד נאלצה לנטוש את מקום־הסתר של הזקן איש חסדה ומיטיבה, וכדי להקל עליה את המנוסה שהיתה כרוכה כמובן בסכנת־נפש ולהציל את חייה, מסרה קודם־לכן את הילדה למנזר שבסביבה.

בעלה הקשיב יפה לכל תיאוריה, וחש היה במיוחד כי סיבת היאלצה לנטוש את המחבוא שבבית מפקח היערות לא הובהרה לו די צרכה, לפי שהיתה מניחה חלל ריק ופוסחת עליו כדי לספר פרטי דברים שונים אשר שימשו לה מעין הסוואה לעיקר האחד שהעלימה ממנו. חש היה בכך בכל מהותו, וכאדם שעשה במחנה השמדה נוכח הכליון פנים אל פנים, ידוע ידע כי גם הוא קבר בלבו דברים ומעשים שאין להשיחם, ושהשתיקה יפה להם, הכרחית, שכן טרם נוצר האדם אשר תהא לו הרשות להעמיד את עצמו, או את חברו, בדרגת שופט או נשפט, על מעשים ועוונות שנכשלו בהם אנשי מחנה. גם חזקים ברוחם, אנשי מצפון מטבעם, ומעטים בעלי מוסר עילאי, אף הם נכשלו לא פעם. לפיכך ידע זילבר יפה כי חייב אדם לחשל את עצמו, להשכיח עיוותי־דין ביחסים שבין אדם לחברו, לעקור אותם בכוח, בקשיחות־הלב, “ולעבור לסדר־היום”.

אלא שלא כל אדם יכול “לעבור לסדר־היום”…

אותו ענין מציק שרעייתו העלימה ממנו, עשק ממנה את מנוחתה, וככל שנתרחקה בזמן מן האסון, כן נתגבר דכדוך רוחה, ומצפונה הציק לה בלי הרף. ניבצר ממנה להשיח את דבר אסונה לבעלה. לפי שלא יכלה להשתחרר מכובד המועקה של החטא המלווה אותה, ושהזמן החולף לא זו בלבד שלא גרע ממנו, אלא הוסיף על חומרתו; למרות כל מאמציה להחניקו בחובּה, יצר בה המאבק הבלתי פוסק תסביך שלא יכלה להשתחרר ממנו, ואשר לבסוף, לאחר חוסר מנוחה מתמיד ומחשבות של יאוש מר, לאחר ליל־מחנק בחומו של הפחון, ביעותי עבר קודר ומוסר־כליות שלא יכלה שאתם, נטרפה עליה דעתה והיא פתחה בהשתוללות של אשה אומללה אשר כרעה תחת נטל אסונה.

זילבר שאדם נבון היה, התחקה על עקבות אסונה של אשתו וידע כי שגה. הוא גם שוחח על כך עם הרופא המטפל בה והלה הסכים לדעתו. יתר־על־כן: הוסכם כי הנחתו היסודית של זילבר צריכה לשמש המפתח הפסיכולוגי להחלמתה של האשה, כדי לעקור מתוכה את הספיקות ואת יסורי החרטה אשר הציקו לה וגרמו לטירוף דעתה. זילבר הבין כי שגה בזה שלא נתן לה פתחון־פה, לדובב אותה ולהכריחה לחשוף את כל פרשת התעוקה הנפשית; חייב היה לומר לה מראש כי מבין הוא שקרה לה משהו שאין הדעת סובלתו, כי קשה לה להחניק את הדבר הזה בחוּבּה, וכי צריכה היא לספר לו הכל, בלא להעלים שמץ דבר, ורשאית היא להיות בטוחה כי לא זו בלבד אשר יבין יפה־יפה לרוחה, אלא גם יצדיק את מעשיה, וישכנע אותה כי במצב בו נמצאו אז הנרדפים אין חטא שאינו בר־כפרה; גם הוא ורבים כמותו, מאלה אשר ניצלו בדרך נס או בדרך התאכזרות והתכחשות לחבריהם ולאחיהם לצרה (הה! מה רבו גם רבו המקרים מסמרי השֵׂער!…) אינם נקיים מחטא, ואם בכל זאת נשארו בחיים, הרי מצוּוים הם לכבד את הפלא בהכרתם ולקדש את החיים כמו שהם.

כזאת וכזאת היה מהרהר זילבר בלבו, בהפכו בבעיה הכאובה, ותקוה גדולה היתה מפעמת אותו כי עוד יעלה בידו להעלות ארוכה לרוח אשתו הנלאה, בשעת־חסד כאשר תתבהר הכרתה. והרופאים מבטיחים אותו נאמנה כי לפי כל הסימנים שבידיהם, ולאור התנהגותה וכוח רצונה העז המתבטא בדרכים שונות, יש יסוד כי בקרוב תוכל האשה לחזור לביתה ולנהל חייה באורח תקין. זילבר מצפה היה לכך בכל נפשו ומאודו, אך חידת נפשה לא פסקה מלהטרידו: מהו הדבר שלא סיפרה לו?

אם גם ראה והבחין זילבר בהיותם במחנה הפליטים בגרמניה כי משהו טורד אותה ומעיב לעתים קרובות את נועם פניה, סבור היה כי בדרך הטבע הוא, כי לאחר שזכתה ונחלצה בשלום מסבך הפגעים והבלהות בהם היתה נתונה, תיעכר עליה דעתה קמעה, ושוב לא תהא שמחת החיים מפעמת אותה כמקודם. כן לא שם לב במיוחד לכך, כאשר חזרו ונתאחדו ועשו שנים אחדות במחנה הפליטים בגרמניה, שם נולדו להם שני הילדים, בצפותם ליום בו יוכלו לעלות ארצה. שניהם היו מאוחדים בדעתם זו. היתה זו החלטה מתוך הכרה ומתוך הסכמה גמורה, כי לאחר כל מה שעבר עליהם מצויה רק ארץ אחת בה ימצאו תכלית וטעם לחייהם ולעתידם של הילדים. לאחר שנסתיימה מלחמת השחרור ושערי הארץ נפתחו לרווחה, נאלצו עדיין לחכות עד שיעלו קודם פליטי קפריסין ואחרים שקדמו להם. ולבסוף עלו גם הם. זילבר מאושר היה אותם הימים כאשר נתגשם חלומו והפך מציאות.

בשעות הקשות והאפלות ביותר בחייו של זילבר, כאשר נתענה במחנה ההשמדה והוא מתהלך כצל רפאים, היה משיח לפעמים את חרטתו העמוקה לידידו וחברו לצריף, מורה עברי ובעל נפש; באחד הימים גילה לידידו זה את הסוד כי לפני שנים מיספר שאף את אוירה של ארץ־ישראל…

ידידו נתרעש לשמע הדבר ונתן בו עיניים שתוכחה גלויה נשקפה מהן… ובכל שעה שניתנה להם להימצא יחדיו, גם כאשר הוצאו לאחת העבודות ויד הניגש לא דפקה בהם, היה הלה מעתיר עליו דברים ומפציר בו שיספר לו על החיים בארץ, שיתאר לו את מראותיה, שיספר כיצד השיאו יצרו לעזוב את הארץ – מעשה שהיה בעיניו כגירוש מגן־העדן! הטפת המוסר היתה מלוּוה לרוב גם בארשת פנים שמשמעותה האילמת היתה, כי אכן בגד ולא הבין כיצד להעריך את החסד שהוענק לו. היה בכך כדי לדכאו ולהשפילו עד עפר, שכן לא פעם, בבדידותו בצל המוות והיסורים שניתכו עליו, היה זילבר משתוחח עד דכא ומקלל את היום בו יצא את הארץ… אדם שזכה לכך – היה אומר בלבו וחוזר ומייסר את עצמו – אינו ראוי לרחמים, ומוטב היה אלמלא נתנסה בכך.

אותם הימים הקשים בהם עשה בארץ, שהיו בעיניו בשעתם ימי עמל מפרך וחסרי־תכלית, נראו לו עתה ימי־זוהר ותקוה גדולה שהיו נשגבים אז מבינתו ומהערכתו כאחת… חוזר היה ומוכיח את עצמו שלא עמד בנסיון, שלא ניחן בחוש חלוצי ולא חישל את אופיו להתגבר על חבלי הקליטה. זוכר הוא לילה אחד במחנה, כאשר יסורי הנוחם הציקו לו, נעץ את צפרניו בלחייו מזה ומזה עד זוב דם, וקילל את עצמו תוך גידופים כחרפו את אחד הנקלים: “אידיוט ומנוול… יכולת להיות אדם מאושר עלי אדמה ואינך אלא אידיוט ופושע!”… למחרת היום נראו בלחייו כתמי דם שביצבצו בשל צפרניו שהעמיקו להיתקע, ובאזני ידידו המורה לא בוש להודות בכך. שניהם היו מרבים לשוחח לא על גורלם בלבד, אלא על עם בגולה אשר לא הבין, לא למד לקח ולא הציל את נפשו וגופו שעה שעדיין היתה האפשרות לכך.

אלא שהיו אלה שיחות ותוכחות לאחר־מעשה, ואף כי לא היתה בכך תועלת, לא פסקו מלדבר על הארץ משׂאת־נפשם, ועל יעודה בעתיד. המורה העברי לא זכה לכך. יום אחד נפח את רוחו תחת מטר האלות שהומטר על קדקדו בשל קערית שלא מורקה כראוי לפי עניות דעתו של מפקד המחנה. ואילו הוא, שזכה לעלות ארצה בשנית, היה הפעם מאושר, ידע להעריך את פלא החסד החוזר, וגם תנאי הדוחק והלחץ שבחיי המעברה, המחנק שבפחון והמחסור, לא יכלו להעיב על חדוות החיים שבו ולדכא את התשוקה העזה להתחיל הכל מחדש, אלמלא האסון שנחת עליו.

ה

שתי לידות עברו על דינה במחנה הפליטים, ונחשול של שמחה היה מציף בחמימותו את לבה לאחר כל לידה. העמדת ולדות במחנה, שהיתה מותנית בקשיים מסויימים, לא באה בדרך מקרה. היא תבעה מבעלה הסכמה לכך מתוך הכרה, והביעה נכונות לשאת בעול האהבה. ויום אחד אף אמרה לו דברים שנראו לו מעורפלים משום־מה לראשונה, ועל משמעותם האמיתית עמד ביתר בהירות לאחר־כך, בהיותם בארץ. “מבין אתה”, אמרה לו, מצווה גדולה היא ללדת ילדים מפני שכל כך הרבה נרצחו וחייהם דעכו. כל ילד הנולד לנו, הרי זה המשכו של דור אומלל, דור שכול, וזוהי התרומה הקדושה ביותר שיכולה כל אם להעניק, ומכל שכן כל אם עבריה, לעם אומלל, אלא שאני, באופן אישי, מכפרת בכך עוד על משהו, שאני עצמי איני יכולה להביעו במלים – – – "

היא לא סיימה את דבריה, שהיו מובנים וברורים למדי בתחילתם, ותמוהים בסופם. היא נתפשה לבכי שהפך להתייפחות מרה ונואשה, משל מבכה היא ביגון לא יבוּטא את כל רבבות־רבבות הנשמות של כל אלה שנטבחו ונספו. היא מררה בבכי משך שעה ארוכה, וכל הזמן היתה לוחצת ומגפפת אל לוח לבה את שני ילדיה שנולדו לה במחנה, ומתוך איזו אימה סתומה היתה מקרבת אליה ביחוד את הבת, ומעתירה עליה גמגומי חיבה ופרץ רגשות של אם אומללה המחפשת לה נוחם ועידוד במחיצתה, כמבקשת שילומים נגד משהו שיאן לדעת פישרו.

לפעמים קרובות היו דבריה מתמיהים את זילבר, שכן פותחת היתה בשיחה על נושא שהיה מציק לה בחשאי ותובע תשובה ממנה, ואילו רק בקטעי דברים ורמזים היתה חושפת לפניו את עקת נפשה, ולא היתה מבהירה את הדברים עד גמירא. לאחר שנולדו לה במחנה שני הילדים, והם מצפים היו כל הזמן ליום בו יוכלו לעלות ארצה, יש והיתה מדברת על לבו שלא יתנגד ללידת ילד רביעי. זילבר הביע את תמהונו על כך:

“במצב זה בו אנו נמצאים, בתנאים קשים אלה, הלואי ויהיו לנו שלושת הילדים בריאים, ואין זה עולה על דעתי כלל להצדיק לידה רביעית”.

“הן לא תבין…” לחשה בשקט כמדברת לעצמה.

זילבר חייך:

“נדחה את זה לזמנים טובים יותר”.

“יקירי”, אמרה לו, והמשיכה לטעון לאטה: “כל לידה נוספת יש בה כדי לכפר על משהו, נאמר דרך־משל על תינוק שהלך לעולמו, על נפש חיה שנתקפחה על חטא לא לה… הרי זהו חסד אלהי ביכולת הברוכה ללדת תינוק חי נוסף לעומת תינוק שהלך לעולמו, פעוט אומלל שחייו נתקפחו לא באשמתו… וככל שאנו נרבה להביא חיים על פני אדמה חוטאת זו, כן יש בכוחם ובזכותם להשכיח את הזוועה ואת הרצח, שהרי כולנו – במישרים או בעקיפין – שותפים לו לרצח זה…”

בעלה שקע בשתיקה. אף לראשונה לא היו דבריה ברורים, והיה בהם מעין חזרה על מה שכבר הביעה פעם, כי מתכוונת היא שוב לריבוי החיים ולהכפלתם, לאחר שמיליונים נרצחו, ושהיא נתפשה לרעיון הזה, כמצווה תוך הכרה לא רק להטיף לו אלא גם להפוך הלכה למעשה. הנה עתה, בהקשיבו שוב לדבריה עברו לפתע כברק פשר צערה האישי שעליו רמזה בדברה על לידה נוספת; עתה הבין וידע כי באותו פרק זמן, עליו פסחה בסיפורה על תקופת שהותה במחבוא, אירע לה משהו, נגד רצונה כמובן, הכרוך בלידה… הוא הבין ושתק. סלח לה מראש, אלא שנמנע מלרמוז לה – כל עוד היא לא גילתה לו על כך – כי עמד על סיבת דכאונה, עיצבה ורצונה העז לכפר על אותו “חטא” שפרטיו אינם ידועים לו.

בכלל עמד על שינויים מסוימים בהשקפותיה לאחר שחזרו ונפגשו. הוא עמד על גילוי זה גם אצל רבים אחרים שהפליאוֹ לא פעם. בעיקר לגבי בני אדם שהגורל כה התאכזר להם. רעייתו דינה, שמעודה לא היתה דתית, ולא ייחסה כל חשיבות לכך, החלה להקפיד על כמה וכמה מנהגים, וביחוד שמרה על קדושת השבת. היא החלה לברך על הנרות בלילות שבת, כמנהג אמה, ופעם אחת כאשר כיסתה בכפות ידיה את פניה, ראה לחרדתו הרבה כי מבעד לאצבעותיה ניגרות הדמעות, וכתפיה מרעידות מהתייפחות.

הוא חרד אליה:

“מה לך, דינה? הרי שבת היום!”

היא צנחה וישבה על כסא סמוך. נתנה בו עיניים שטופות דמעות, ומתוך צחור השמלה שלבשה לכבוד שבת, מתוך מחשוף צחות החזה, התנשא על צווארה היפה ראש אשה המתנועע לכאן ולכאן טרוד יאוש, כמספידה מישהו, ופניה החיוורים נעווים מכאב ומצער. ובעוד זילבר נועץ בה מבטו המוכה בתדהמה, ונחמה הקטנה שישבה על כסא מולה נוטה לפרוץ בבכי, מתוך אימה סתומה למראה המתרחש. הושיטה דינה לפתע את שתי זרועותיה לפניה, הפכה את כפות ידיה הצחורות והענוגות כלפי עיניה הדומעות, ולחשה חרש לעצמה, בקול שקט ונוגע ללב:

“כיצד אפשר לברך בידיים אלו ברכת הנרות? המותר בכפות ידיים אלו, באצבעות רצחניות אלו לברך ולא לחלל את קדושת השבת?… המותר לי בכלל ללטף בכפות ידי אלו את ילדי, והרי טמאות הן, ארורות, ארו – – – רות!…”

באמרה את דבריה האחרונים נתרסק קצת קולה וספק רב אם הקשיב זילבר להם כהלכה, לפי שחסר־ישע ונבוך עמד בפני התפרצות היסטרית זו. הוא ראה אותה ביאושה ובצערה. החשד שנתגנב ללבו לא הטרידו ביותר ואפשר שגם התכחש לו. לא תמה על כך. בני־אדם שעברו עליהם מוראות השואה, אפשר וממשיכים הם לעסוק בהוויות העולם, כפותים לשיגרה ולצו החיים, מוכנית, ועושים לעתים רושם כי הטילו מאחרי גוום את מדווי הזכרונות המרים, אבל ידוע ידע כי בתוככי נפשם צפון אותו חידק היאוש המתפשט כרעל בגוף להרסו, וכי רק מעטים – החזקים ברוחם, או המושחתים ללא תקנה – מסיחים את דעתם מכל מה שעבר עליהם. כי חזק הוא יצר החיים, ואילו אצל רעייתו אין הדברים כשורה, והעבר הכרוך בהכרתה אינו מניח לה, ואינו משכיח מלבה דברים הרודפים אחריה ועושקים ממנה כל אפשרות להירגע. זה מכבר עמד על כך, כי אין שלם ברוחה, כי הדבר שהיא מעלימה ממנו מוסיף לדכא אותה, וכשם שאין חבוש מתיר עצמו מבית־האסורים, כן היה עליו לאלצה לספר לו את דבר האסון, לסייע בידה על ידי כך להשתחרר מדכאונו. אלא שלא מצא נתיב ללבה, או שלא ידע לכוון את השעה הכשרה לכך, ולאחר־כך, משנדמה לו כי מנוחתה חזרה אליה, חושש היה לעורר בעיה זו מחדש, שמא יתקוף אותה שוב היאוש הממאיר הזה. ואמנם, לאחר אותה התייפחות ודבריה הסתומים, עברה עליה תקופה של שקט יחסי, ואם כי לא הסיח את דעתו מן הצרה הזאת שהדאיגה אותו, שוב לא מצא לנכון להביאה לידי התוודות. בכאן נעוץ היה פשר כשלונו הוא; לפי שלוּא עמד על כך בתוקף, משתף את עצמו בסיבלה בפועל, מוכיח כי אין הדבר בחזקת סוד בעיניו, ומפיג בגילויו את מוסר כליותיה, אפשר והיה מונע ממנה את ההתמוטטות שבאה לאחר־כך.

תוך־כדי־כך הוסיף הזמן לדהור בקצב מאורעותיו שלא פסקו מלהסעיר ולהטריד את העולם היהודי המזועזע בלאו הכי. שעה שעמים אחרים כבר חזרו לשלוותם, לאחר שנתסיימה המלחמה, והם עסקו בעיקר בשיקום הריסותיהם, עדיין עמד העם היהודי במערכה הקשה ביותר, והמופלאה ביותר, על נפשו ועל עתיד קיומו. במחנות הפליטים עקבו בחרדת הלב אחרי תוצאות המאבק שאין דומה לו, מאבק הישוב היהודי ברץ־ישראל מול ארצות ערב. ומשנסתיים המאבק בנצחון, לא היה זילבר ובני ביתו מן הראשונים אשר נצטרפו לשיירות העולים, כיוון שקדמו להם, כאמור, פליטים אחרים. לאחר שהגיע תורו של זילבר ומשפחתו, עלו ארצה בחוסר־כל. תנאי השיכון בערים היו קשים ביותר וזילבר קיבל את יסורי הקליטה באהבה, ובלא כל טענות או ריטונים הסכים ללכת למעברה. שבע־רצון היה שגם דינה עשתה כמיטב יכלתה להקל עליו, בקבלה עליה בשקט את דין התמורה הקשה, והחיים בפחון הקט והצר פיכו להם בשקט, אם כי לא היו נטולי דאגות וטרדות. שונה היתה השקפתו של זילבר על החיים בארץ מאז ביקר בה לראשונה, והוא שאף לעבור באחד הימים לישוב כפרי. הובטח לו משק במושב שיוקם בהרי יהודה, בקירבת־מקום, והניה מצפה לכך. ענין זה כרוך היה בשאלת אספקת המים, וצינורות שלהם, מהם של פלדה, ומהם של בטון, כבר סימנו לאורך מרחקים את בשורת המים וברכתם וכי יש דואג לכך, ואין זו אלא שאלה של זמן.

לא הסיח דעתו מן הפלא, שכמוהו כנס המתרחש לעיניו.

יש ואדם שוכח את נדרו שנדר בשעה של מצוקת הנפש ומקבל אחר־כך את חסד הגורל כדבר המתקבל על הדעת. זילבר לא שכח. את אשר הגה באפלת הימים הקשים ידע להעריך ולקיים מתוך הכרה והערכה כנה. מאושר היה שחלומו נתגשם ושזכה לחזור ולחזות בזיוה של ארץ־ישראל. הוא קיבל את מרותם של החיים החדשים, מישטרה של מעברה, דחקות ועבודה מפרכת, ולא העלה על דל שפתיו תלונה כל שהיא. אדם שהיה משמיע באזניו תלונה כלפי מדינת ישראל מתחייב היה בנפשו. ולא שהתעלם מן הנגעים, מן השחיתות והמותרות וכיוצא באלה דברים שיש בהם כדי להעכיר רוחו של אדם. מתוך אהבה וחרדה לפלא התחיה שקל את יחסו ואת גישתו. ותקווה גדולה היתה מחממת את לבו כי למרות הכל יבסס את חייו, וישתול את בני ביתו כאזרחים במולדת; שעה שהיה מקשיב לדיבורם הרוהט של שלושת ילדיו בלשון העברית, כיצד נספגה להפליא בדמם ובנפשם, כיצד הם נקלטים כשתילים רעננים הגדלים יפה באור ובשמש, ידוע ידע כי חייב הוא להוקיר את נס חייו. וכי אחד המעטים הוא מאלה ששרדו להגשים את חלומם. אכן, לא שכח. ומברך היה בלבו על כך. באותם הרגעים היה מעלה בהמיית־לב את זכר ידידו וריעו במחנה, המורה העברי יקר הנפש, אשר כדי למצוא מעט נוחם ועידוד בתוך זוהמת המחנה ואימת הרוצחים המשתוללים, מדובב היה אות פעמים אין ספור לספר בשבחה של הארץ. הרשל היה שמו של המורה, ולבנו הבכור נתן זילבר את השם צבי, להציב לו יד וזכר.

אלא שכאן החל שוב מצב אשתו להדאיגו. כאותה אש הלוחשת בחשאי מתחת לרמץ עד היא משלחת לפתע לשונית, כן החלה באחד הימים לחטט שוב בפצע ולשקוע באותו דכדוך־הנפש, וכפי הנראה חזרה לייסר את עצמה בזכרונות החטא הכמוס, המשוער בדמיונו, שהציק לה בכל חומרתו ושלל ממנה את הטעם לחיים. לילה אחד נדדה שנתה ולחרדתו הרבה שמע שבוכה היא בלי הפוגה.

הוא העתיר עליה דברי חיבה ושידולים שתסיח דעתה מתוגתה, שאינה מוצדקת לדעתו, וביקש ממנה להירגע. אלא שהיא לא שעתה אליו. ניחומים שלו היו דיבורים סתמיים, כנים אמנם, אך נטולי משמעות לעומת יסורי מצפונה. ולפי שלא מצאה לה סעד נפשי, והרגשת החטא נתעצמה בקרבה עד לבלתי נשוא, נתעכרה עליה סברתה והיא פרצה בהשתוללות. זילבר היכניס אותה למוסד סגור, בהשתדלותה הנמרצת של הגננת במעברה, בחורה צעירה ובעלת מרץ אשר הניעה לשם כך כמה גורמים חברתיים. כאשר חזר זילבר לפחון, הטיל את גופו על יצועו, עייף ויגע, מר נפש ומדוכא, ורק מחשבה אחת ניקרה בלי הרף במוחו: “לוּא יכולתי להסביר לה כי סודה גלוי וידוע לי, לא היתה מגיעה לידי כך!”

ו

פאן ווּצ’לאב יאשינסקי שמוצאו מן השליאכטה, האצולה המתגנדרת ביחוסה, שהתרושש וקיים את עצמו בחזקת בעל אחוזה קטנה, משמש היה גם מפקח על היערות של משפחת זילבר, ומשך שנים רבות התיידד יפה עם כל בני הבית שהכיר אותם מילדותם. שלא כדרך משפחות אחרות אשר היו נוסעות בימות הקיץ החם לנאות־דשא וקייטנות שבאוטבוצק, זאקופאנה ומקומות אחרים, שיותר משהיה בהם מן המנוחה, היה בהם מן הרדיפה אחרי התעלסות ועגבים, היו בני משפחת זילבר נוסעים לבלות את הקיץ בביתו של יאשינסקי, בצל יערות האורן הבריאים בריחות השרף המפורסם שלהם, נהנים מברכת התנובה של תוצרת החלב המקומית, הדשנה, ומשיפעת הפירות המשובחים שבגני הסביבה. חלק מבני הבית היה מתאכסן בביתו של ווּצ’לאב, שהיה מפנה לשם כך את טרקלינו הגדול והיחיד, וחלק מהם היה משכן בבתי מכיריו שבכפר הסמוך, ודואג היה לכך מחסוריהם, מתוך אדיבות לשמה של אדם הכפוף למשפחה זו, ובעיקר מתוך חיבה לאנשים שמצאם חביבים והגונים למדי.

דינה, אשר נספחה למשפחת זילבר עקב נשואיה עם יעקב, מצאה חן בעיניו ביופיה ובנועם הליכותיה, וכאשר בילתה קיץ ראשון בביתו, עוד לפני הנישואין, משתאה היה לא פעם לרוחב ידיעותיה והשכלתה בלשון פולין ותרבותה, לפי שבשעת שיחה יכלה להסביר לו יפה־יפה דברים בהוויות העולם. שותה היה בצמא את דבריה. “כמוה כאצילה מבטן ומלידה”, מהרהר היה בלבו לעתים קרובות. בגילו, כבן ששים וחמש, מיושב בדעתו ואלמן מאשתו, מתבודד היה בביתו המרוחק קמעה מן הכפר, על סף דיממת היער, והופעתה של דינה, או אחת מבנותיו של זילבר הזקן, היו מכניסות לחייו השקטים קווי אורה ועליצות. מחבב היה אותן ולבו חפשי מרגש של טינא, למרות ההסתה הפרועה והאנטישמית שהיו מטיפים לה בעתונו. טוען היה לעצמו כדרך שרבים מן הפולנים היו מורגלים: “היהודים שלי שונים הם”…

משהחלה ההשמדה ופליטים חיפשו להם מפלט אצל מכריהם הנוצרים, בכפרים וביערות, פקדוהו גם מבני אוחוטנה, אך הוא אטם תחילה אוזניו משמוע, מפחד הגרמנים, ולא אבה להסתבך במעשי הצלה שיש בהם כדי להמיט אסון על הנותנים יד לאומללים. אב משהופיע בוקר אחד יעקב זילבר וביקש לתת מקלט לו, לרעייתו ולבתו הקטנה, נכמרו רחמיו עליהם והוא הסכים מיד. “את אלה חייב אני להציל!” פסק לעצמו תוך החלטה נחושה. הקילה עליו העובדה שלשאר בני בית זילבר אין הוא צריך כבר לדאוג, לפי שנספו באחת מפעולות החיסול הראשונות בעיירה.

עוד באותו לילה עלה בידי זילבר להעביר את רעייתו ופעוטתו לביתו של ווּצ’סלב, אשר טרח כבר קודם לכן, בהכינו את המחבוא בעליית־הגג של האורווה; הוא הבטיח ליעקב כי כל מחסוריהם יהיו עליו, וכי סומך הוא על אלהים כי יהיה בעזרו. “כיון שהמקום מרוחק מישוב”, סח לו, “ואין נפש חיה בסביבה אשר תוכל לגלות את מחבואם, מקווה אני כי הכל יסתיים בכי טוב”.

לאחר שתיית חלב חם העביר אותם ווצ’סלב למקום מחבואם, שהיה מסודר ומוסתר יפה בין חבילות שחת ריחני, מעין מערה בתוך הערימה המוגבבת, ושתי הנפשות החלו לנשום אוירו של מקלט בחסות אדם אשר טרח כמיטב יכולתו להצילם. עוד נפש חיה אחת נמצאה במחיצתם שהיתה בנותן טעם נוסף למראה המקלט, הלא היא הפרה היחידה שברשותו של הזקן, דונקה המנומרת, שהזקן מטפל בה בעצמו, ואף מוציא אותה למרעה המצוי בסביבת הבית בשפע, ומחזירה לפנות־ערב שבעה לאפלולית האורווה, ששימשה בשעתה בשביל סוסים בלבד ואילו עתה, שאין לו צורך בהם, משמשת היא רפת לפרה היחידה, שופעת החלב, ובעליה הוא מחזיק בשבילה חבילות השחת והמספוא. הילדה שקלטה תוך חיבה את שמה של הפרה, לחשה לעצמה בחייכה חיוך ילדותו תמים: דונקה… דונקה…

עוד באותו לילה חזר זילבר העירה למרות הפצרותיה של אשתו. מצפונו לא הניח לו להפקיר את אחותו, ומחפש היה דרך להצילה ולהעבירה למחבוא זה. בלב כבד נפרדה ממנו הרעיה, וכאשר גחן בשקט על פני הילדה הישנה, והרעיף נשיקותיו על מצחה ועל לחיה, לא יכלה לעצור בעד זרם הדמעות. האם יעלה בידו לחזור אליה? לבה שנצבט מכאב, ורחמים שנכמרו בה למראה פרידתו ממנה ומן הילדה, בתוך דממת הלילה, ובהעלמו אחר־כך בתוך סכנה ודאית, הדידו שינה מעיניה ולא עצמה עין. אור עכור של יום עולה החל מסתנן מבעד לחרכים, ומכל קצווי הכפר, מקרוב ומרחוק, בקעה והסתלסלה קריאת התרנגולים.

כאשר הובאה דינה לחסותו של יאשינסקי, פטורה היתה מדאגה להוריה או לקרובים אחרים, לפי שהללו כבר לא היו בין החיים. כיצד עלה בידה להינצל על כה, ולהחזיק בסמוך לה את הילדה, קשה היה לה להסביר את דבר הפלא והכוחות שהיו אצורים בה, לפי שכל צעד לקראת הצלה, כל פסיעה שעשתה כדי לברוח ולמלט את הקטנה, כל שהייה לשעה במחבוא ארעי זה או אחר, בריחה מתוך אוחוטנה ועדת בני עמה המוצאת להורג, בעגלה בין מרישי עץ שיעקב העביר מן המנסרה, כל ריצה שהיה בה בדומה מן הפח אל הפחת (ולנגד עיניה מרחפת כל הזמן תמונת הוריה המבולים להשמדה, ואמא שלה ההולכת כפופה קמעה ומתקנת תוך כדי הליכה שקטנה ועצובה זו את עניבתו של אבא…), ושוב לינה חטופה ומבוהלת בחורשה של כנסיה פרבוסלבית, תעיה ביער שציד יהודים נערך בו, תוך צהלה וצווחות, ולבסוף שוב פגישה עם יעקב אשר השכיל להתחקות על עקבותיהם – כל אלה בחינת שרשרת ארוכה של נסים, עד שמצא לה ל בסוף מקום מקלט זה.

כאן נשמה לרווחה אם כי אימת הסכנה טרם חלפה. אך לפי־שעה הרגיעה אותה דיממת המקום הנם בחיק הטבע, בשלווה הבלתי מופרת, ומסירותו של הזקן אף היא עשתה להחזרת השלווה שכה נכספה אליה, ואפילו לשעה מועטה… שוקד היה הזקן להביא להם צידה שלוש פעמים ביום, וגם דאג לחלב חם בשביל הילדה; יחסו הער והחם נגע מאד אל לבה ואסירת תודה היתה לו. מתוך גישתו ושיחתו ידעה מיד כי אפשר לסמוך עליו, וכי אמנם נכון הוא לעשות הכל למען הצלתם. אף כי המקום היה מבודד וחוסה ביער ודומיתו, הזהיר אותה לבל תצא לשוטט לאור היום, ושתחנך את הילדה לציות ולשקט. לא היה כל צורך בכך. מתמיה הדבר, כיצד עלול יצור רך, כילדה בגיל זה, לעמוד על חשיבות הסודיות והשקט, למרות תנאי הבידוד והשממון במקום אחד, בלא כל תנועה במשך היום. אימת המוות מצווה בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, והילדה לא זו בלבד שהיתה מקשיבה להפליא לכל הוראותיה של האם, אלא ידעה גם לדבר בלחש, להבין רמז מתוך רמז, ולקבל את הדין כמבוגרת במלוא האחריות; היא למדה, איפוא, לשמור על חוקי הזהירות כאותה חיה קטנה שבחושה כבר היא שומרת על עצמה מפני חיה טורפת העלולה לזנק עליה מן המארב. רק עם נטות צללי הערב, ובעיקר בשעה מאוחרת יותר, היו שתיהן חומקות בלאט החוצה לשאוף רוח, ולחלץ קצת את העצמות, ולהפיג בתוך חיק הטבע את הבדידות הגדולה והמעיקה שאפפה אותם במשך היום. דומה שרודם הוא היקום בתוך הדומיה לאחר יום שמש לוהט, שכן עוטף אותו הלילה באפילתו, אך הוא מאווש ומרחש בחשאי בהמון קולותיו המיוחדים, קולות עופות וחרקים, לוחש אילנות ושיח שבלים בשדות רחוקים מול נצנוץ כוכבים במרום. אך יש ויריות פולחות לפתע את הדממה, קורעות את השקט באכזריות ומתריעות על ההשמדה הנמשכת, ועל החיים הנקפדים תוך זוועה שאין דומה לה, ושוב מופיעה נגד עיניה של דינה הליכתה השקטה והעצובה של אמא לצד אבא, וכף ידה הקטנה המתקנת לו את העניבה בדרך לשם…

הקיץ החל נוטה לקצו כאשר הגיעו לכאן, והשהיה במקום עדיין נוחה היתה ונעימה. מזג־האויר ביער היה מרענן ומבושם, מדיף ריחות שרף חריף, וקריאות צפרים היו ממלאים את חללו הדים ובני־הדים, ציוצי התעלסות ורנן מושך את הלב, ולעתים היה בוקע גם קול גרזינו של הזקן החוטב בעצים לצורך הסקה. איש מאנשי הכפר לא היה מזדמן בקרבת־מקום, שדרך המלך והשבילים היו מרוחקים קמעה, ולא היה טעם לתעות לכאן דוקא, שכן היה היער עוטר את הכפר סביב־סביב. דינה עמדה על כך מיד וגם הזקן הסביר לה יפה לאיזה כיוון מותר לה להתהלך קצת, כמובן מתוך זהירות. כן ציוה עליה להתעטף בשמלה כהה, שלא למשוך את עין הסקרן העלול להציץ במקרה לתחומי המקום, וליתר זהירות טרח והשיג בשבילה אחר־כך שמלה כפרית, חולצה מרוקמת בנוסח בנות־הכפר ומטפחת צבעונית, ויהי מראה כאחת מהן לכל דבר.

לראשונה, כאשר התיר לה הזקן לטייל קצת בערבים, היתה לעתים מרחיקה במקצת על דעת עצמה ולומדת להכיר את הסביבה, על כל צרה שלא תבוא. הכפר על אורותיו המנצנצים מבעד לחלונות הקטנים ועל ארובות העשן שלו המתמרות והמעידות על סעודות־ערב משפחתיות ועל חיים שקטים, היה מרתיע אותה, לפי שסכנה גמורה היתה כרוכה בפגישה עם תושביו, שאחדים מהם היו בלי ספק מסגירים את הפליטים מתוך רישעות, ואחרים מתרחקים מתוך פחד בלא לנקוף אצבע להצלתם. לפיכך היתה משוטטת עם הילדה בשקט ובזהירות בפאת היער ובשולי השדות הקרובים.

ודאי שלסיתרה היה היער בטוח יותר, אלא שבתוך אפילתו הילך עליה פחד טמיר, ובגזעי העצים מדמה היתה לראות דמויות בני־אדם האורבים ומתנכלים לה, וכל רשרוש או זיע ענף ברוח היה מעביר חלחלה בגופה; החשכה המעובה שביער ועצם מראהו כגוש אחד שחור, אפל ומלוכד, לא היו עשויים להפיג פחד זה, ולבה היה נוקפה בקרבתו. ותמיהה היתה לראות את הניגוד הגמור לכך באותו יער, במשך כל שעות היום, כשהוא שטוף אור חמה, אורצל מרצד בסבכיו, והוא מַשיב נעימות וידידות לעומת מראהו הקודר והמאיים בלילה. לפיכך היתה מונעת עצמה לשהות בו בצאתה בערב לטיול, ואם נכנסה לתחומו לשעה קלה, מיד היה חוסר־מנוחה תוקף אותה ונוסך בה מורת־רוח; ומוזר, עד כמה פחד זה דבק בה בקטנה כשהיתה מתלווה אליה, ובלא אומר ודברים, מתוך הסכם שלא להוציא הגה בשעתה טיול, מושכת אותה בכנף שמלה ומפצירה בה בתחינה אילמת למהר ולצאת את היער. לעומת זאת, למרות הסכנה, מרבה היתה דינה תטייל בשדות, בלילות חסרי ירח, כשהשמים מכוכבים להפליא, ולאורם המתרשף יכלה על נקלה למצוא את דרכה ולשוטט כרצונה.

לעתים מצאה לה מקום גם לשבת באיזו פינה מוצנעת יפה, ליד קמת־פז גבוהה, על תלולית עפר, בסמוך לגזע עץ בודד, ותוך־כדי־כך מהרהרת היתה בגורלם של אנשים תועים ואובדים, ובעיקר על בעלה שבמשך חודש ימים הצליח רק פעם אחת לסור אליה באחד הלילות ולהסתלק לפנות־בוקר לבל תשורהו עין זר. הוא לא סיפר לה הרבה. לא ביקש להעכיר את רוחה. גם לא היה צורך בכך. מתוך שתיקתו הכבדה ידעה, ומתוך אנחותיו החרישיות בלילה כאשר שכב לצדה, מתרפק עליה באהבה וברוך, כמשער ומנחש כי רק אלהים הוא היודע מתי יוסיף לראותה בפעם הבאה, אותה ואת הילדה. שוב הפצירה בו להישאר ולא לסכן את נפשו, אך כמובן לא יכלה להניאו מלעשות את הנסיון האחרון כדי להציל את אחותו המסכנה, כל עוד היתה תקווה כי הדבר יעלה בידו. כן טען כי לפי־שעה אין סכנה נשקפת לו. תעודת חסינות לו בכיסו, וכל זמן שאין נוגעים בו לרעה, מקווה הוא כי בעוד יום או יומיים יצטרף אליה. אלא שמשאלתו לא נתקיימה. מאז אותו לילה לא חזר, והם נפגשו רק עם גמר המלחמה, לאחר שורה של הרפתקאות וגלגולים שונים.

על המצע במחבוא היתה הילדה שוקעת ראשונה בזרועות התרדמה. לדינה קשה היה להירדם מחמת ההרהורים הקשים והבלתי פוסקים שהטרידוה. היא היתה חומקת בחשאי מתוך האורווה ויוצאת לטייל ולשאוף רוח. בוקר אחד אף העזה להתגנב לשעה קלה לתוך היער וללקט קצת אוכמניות שגדלו בשפע בין שיחי השרך. היא הכירה פה את כל השבילים הפנימיים שהיו משמשים רק לזקן, או לבודדים שנזדמנו לכאן באקראי, לעתים רחוקות. כיון שמתרחקת היתה מן הכפר, מטעמי זהירות, מהלכת היתה לרוב בשדה כשהיער מהווה לה חומה מצד אחד, וכיפת השמים הנטויה באופק משמשת לה נקודת־אחיזה מצד שני. מקום אחד היה חביב עליה ביותר, ובעיקר בלילות הקיץ היתה נוהה לשם. היה זה פלג קטן שמימיו זרמו בשיפולי השדה, והיה חבוי בעשבים ובקמה עד שכמעט ולא נראה לעין. רק היודע על קיומו היה מגלה אותו לאור היום כפתיל כסף צר המתפתל בין האפרים המדושאים, ומתנצנץ לעתים לאור החמה.

מבעד לחרכי העליה היתה רואה כיצד איכר מוביל באפסר את סוסו הצמא להשקותו במי פלג, או כיצד בצהרי יום היה גם רועה העדר של הכפר משתמש בו להשקאה. מתוך חשכת העליה היתה מיטיבה לראות, ובאפס־מעשה יש והיתה ומונה את מספר הפרות, ומשהה את מבטיה בערגת כיסופים על המים המרצדים כקשקשים שעה שקרני השמש מציפים חלקתם; תמיד היה מראה זה מושך אותה לטבול את בשרה במימיו הצוננים ומשיבי נפש. אותו יום היתה מחכה בכליון־עיניים לשקיעת השמש ואז היתה חופזת ונוטלת את הקטנה, ומחישה את צעדיה לעבר הפלג, לרחוץ ולרענן את גופה הרך של הילדה. אבל בהיותה שם בחברת הפעוטה חוששת היתה משום־מה לשהות שעה יתירה שיש בה מן ההתפנקות, ולאור רחיצה קצרה היתה נחפזת להחזירה למקום המחבוא. אבל יש ולאחר שהיתה משכיבה את הקטנה לישון, היה בולמוס הרחיצה בפלג תוקף אותה בלהיטות כזו, שהיתה ממהרת, גולשת בלאט, וממהרת לפסוע לעבר הנחל המושך אותה כבחבלי קסמים. ברגעים אלה יש והיתה מסיחה את דעתה מכל הסובב אותה, ושוכחת לשעה קלה את הסכנה ואת הזמן, ומתמכרת לשקט ולשלווה, לנועם הרחיצה. ובשובה רעננה, רגועה היתה, אם כי הרהוריה נסבו תמיד על אלה שהלכו לבלי שוב. לא היתה שעה פנויה ביום שלא יצופו בדמיונה ובהרהוריה.

לרוב היתה מפליגה בהרהוריה אל עולם הילדות, לפי שרק בו עדיין נעוץ היה משהו בלתי מעורער, שלתוכו אין ידו הטמאה של האדם יכולה להגיע ולמוטט את אָשיות עברו ונועם טעמו… ולמרות כל המתחולל עתה, הרי זכרונות העבר עוברים בסך, שלמים ושלווים, ובנין בית אבא שחרב, מתנוסס בהם עדיין מוצק והומה, והחיים מפכים בו בכל עוז… היה זה עולם שקט שבו עדיין מהלכים הורים יקרים, אחים ואחיות, קרובים ושכנים חביבים, שאף כי נספו לא מכבר באורח אכזרי, הרי בהופיעם נגד עיניה בדמיונה, מאלצת היא את עצמה להרהר בכל מה שעבר עליהם מתוך התחמקות מפורשת, ולדחות את המחשבות עליהם לשעה אשר כבר תימצא מחוץ לתחומי הסכנה והכלייה… דרישה זו נבעה מתוך רצון לחשל את עצמה ולא להיתפס ליאוש, ולפיכך, כל אימת שדמויותיהם היו צפות ועולות בזכרונה, היתה מתוך עקשנות מסיחה את דעתה ממאורעות העבר הקרוב והאיום, וחוזרת ונוטעת אותם בעולם הילדות והנעורים, עולם השלווה… וכיון שהמקום הזה היה קשור בכמה וכמה זכרונות נעימים, היתה על נקלה קושרת את הדברים ומעבירה לעיניה פרקי חיים שעליצות וחסר־דאגה היו ממלאים את חללם, ומשווים להם את טעמם שטרם פג; ומתוך הבדידות, בעיקר בלילות, יש והיתה שומעת גם קולם ולהגם, בדברם ובצחקם… אז היתה מזדעזעת! לפי שכה מוחשים היו בכל הכרוך בהם, באופי, בסימני היכר, במעלותיהם ובחולשותיהם, עד כי למרות רצונה היתה לבסוף רואה אותם דוקא ברגעים מסויימים לפני קצם…

לא ידעה דינה מה צפוי לה ברבות הימים, לה ולילדתה במחבוא הזה, אך למודת נסיון, ובחושה שלא היה מרמה אותה, הרגישה כי לפי־שעה אין סכנה נשקפת לה בסביבה זו, ושמצוּוה היא על הזהירות בלבד. ווצ’סלב יאשינסקי נאמן היה להבטחתו, דבר שלא הטילה בו ספק גם קודם לכן, ונוסף על התחייבותו המוסרית שגמר אומר לקיים, כל עוד תלוי בו הדבר, הרי שגם מצא ענין בכך, וממלא היה בקפדנות ובסדר קבוע את דבר אספקת הצידה לאורחיו הסמויים מן העין, ואת דאגתו, כן את חיבתו העמוקה, מבטא היה גם בדברים שונים וקלים אשר שימשו אות נאמן ליחסו הטוב.

לפעמים היה הזקן מתלווה אליהן בערב, שעה שיצאו לטייל, וחברתו היתה נוסכת בהן בטחון ומשרה רוח טובה. שעה שהלכו בקירבת היער או ליד הקמה, היו שרויים בשתיקה שלא למשוך תשומת־לב, אך משהגיעו לשדה מרוחק ופתוח, היו נכנסים גם בשיחה; שיחה שקטה ועצורה, שלעתים היה בה מן הלחש, והקטנה שמבינה היתה בדרך־כלל חומרתו של המצב, היתה שותקת לגמרי ומקשיבה מתוך ענין רב, אם כי לא תמיד מתוך הבנת הדברים. אלא שמצאה אותם מושכים ומרתקים, שכן זוהי שעת־הכושר היחידה שניתנה לה להקשיב בזמן האחרון לשיחת בני־אדם בינם לבין עצמם.

יש ובלכתם לעבר הפלג, היתה דינה סרה לעתים לגן הפירות שהיה מאוכלס בעיקר בעצי אגס ותפוח, זנים משובחים, שבעונה זו של סוף הקיץ משופעים היו בפירות שהגיעו לגמר הבשלתם. הזקן היה מספק להם מן הפירות יומיום בשפע, אבל בעברה לא היתה מונעת עצמה מלהיכנס לתוך הגן ולקטוף מהם במו ידיה, לפי שבעסיסיותם היו מרעננים את החך, ויפים לבריאות בכל עת ובכל שעה. סבורה היא, כי הפעוטה שלה, למרות חיוורונה מחוסר שהייה באור החמה, פניה טובים הים בעיקר הודות לפירות אלה האוצרים חיוניות רבה. בשנים כתיקונן, כאשר היו מתארחים כאן בימות הקיץ היו מנצלים יפה־יפה את הגן הזה. גם עתה, בהיותה סמוכה לעצים ולענפיהם המשופעים והכפופים מכובד הפירות, הרי היא נאלצת להרכין ראשה בעברה ביניהם, ומפעם לפעם שומעת היא בתוך הדומיה כיצד נושר וצונח ארצה תוך חבטה עמומה אחד מן הפירות הבשלים, ובתוך החשכה היא רואה אותם יפה, לעת בוקר לאור החמה העולה, התפוחים הורדרדים, מהם עגולים ובוהקים וחבויים חלקם בתוך הדשאים הרטובים מאגלי טל המתנוצצים עליהם כיהלומים. והלאה מזה, רבוצים ומתגלגלים בתוך האבק שליד המשעולים, האגסים הירקרקים והצהבהבים, ארוכי הצוואר שבסיסם מעוגל ומלא מעשה כדים קטנים, ועין השעווה להם, לעתים בהירה ולעתים כהה. ומשונה נראה לה הדבר, שגם עתה בעמדה בחשכה והיא קוטפת מהם ונועצת בהם שיניה, נוגסת ולועסת תוך תשוקה ותיאבון של אשה צעירה ובריאה, ומסביב שולטת דומית הלילה הרך והנעים, ומבעד לענפי העצים רושפים הכוכבים הכחלחלים, מתיזים קרנים כקורצים זה לזה, ואי־מזה עולה פֶצח־זמר חטוף ועליז של כפריה מתרוננת, ובוקע צחוקם של מתעלסים באהבים במבואות הכפר, שמחלונות בתיו ניבט אור עששיות דלוקות בשלוות־נועם ובטחון, ומתוך האפרים עולה ומתגבר לפתע קרקור צפרדעים מתכתי ופרוע; שבתוך המיית הטבע בכל צירופי צליליו ורחשיו, שבתוך היקום השקט הזה המתלחש ומתאווש תוך שקיקת חיים, תוך תחושה שהנה רוח אלהים מרחפת סביב־סביב – הרי מאד תמוה הדבר, שכל זה אינו בשבילה אלא אחיזת־עינים לשעה קלה בלבד, כשהיא מסיחה את דעתה מכל המתרחש לאמיתו; כי מסביב פרושה למעשה אימתו של האדם הרוצח, ואין לה אלא לצאת מכאן, מתחום השקט הזה שבפאתי הגן בסתר הליל, להלך ברגל פרסאות אחדות לאור היום, והרי היא נופלת לידיהם, והם מחסלים אותה לאלתר יחד עם ילדתה כשם שעשו ועושים גם עתה שעה־שעה בכל מקום שידם משגת…

צמרמורת חלפה בגופה של דינה. חתיכת אגס נשארה תקועה בלועה. היא שמטה מכפה את התפוחים שהחזיקה בהם, וחרש־חרש, עצובה ומדוכאה מחמת ההרהורים המרים שהשתלטו עליה כאשר סבורה היתה לתומה – תוך הסחת־דעת קלה – שמצויה היא בתחומי השקט והשלוה; היא לא המשיכה בדרכה לעבר הפלג בו ביקשה לטבול, חזרה למקום המחבוא, ומשך שעה ארוכה לא נרגעה, ומחציתו של לילה שכבה ערה על יצועה, מקשיבה לנחרתה הקצובה של הילדה, והמנוחה ממנה והלאה. שוב צפו ועלו לקראתה דמויות יקיריה ופרקי חיים שלהם, אשר שופכו אל הריק ואל האין.

ז

בדרך־כלל היתה דלת האורווה מוגפה למחצה, והזקן, משצריך היה להיכנס לשם שיחה, חליבת הפרה, או כדי להביא משהו, נוהג היה להקיש שלוש פעמים על גבי הדלת מבחוץ. אות זה מותנה היה, שלא להבעיתם בהופעה פתאומית, וגם כדי להודיע על ידי כך מראש כי ידיד הולך ובא. כן קבעו כי במקרה של סכנה מסויימת, שעה שבכפר או בקירבת מקום משוטטים הגרמנים, או החנפים והנבלים מבני הכפר שליחיהם ועושי רצונם, שמיספרם לא היה מועט, היה הזקן שם במהופך שלושה כדי־חרס על גבי כלונסאות הגדר הקלועה נצרים, שהיתה מקיפה את ביתו, דבר ששימש לדינה אות שמצוּוה היא במיוחד אותו יום על הזהירות; ומשניטל עליו להזהיר אותה מפני סכנה בערב, נוהג היה להעמיד בחלון הטרקלין שלו עששית קטנה דולקת.

עם כל נאמנותו של הזקן להבטחתו, אין ספק כי יש והיה חרד לעתים פן יגלו הנבלים את מקום מחבואה ואז יתחייב גם בנפשו. אלא שבמשך זהמן חדלה שאלה זו להטרידו ביותר. בעל אופי חזק היה, ולא הירבה להרהר בכך. ודינה שמעריכה היתה את יחסו ואת דרך טיפולו בה ובילדתה, לא היתה מטרידה אותו בכל בקשות שהן והיתה מקבלת את מעשיו באהבה. כיון שלא זו בלבד שהיה דואג לכל מחסוריהם במידה שהדבר היה ברשותו, ומספק להם גם דברים של מה־בכך, כגון מחטים, חוטים וכפתורים, אלא שלדינה היה ממציא גם ספרים, מאלה המעטים שהיו ברשותו, ועתונים בגרמנית ובפולנית שהיה משיג בדרך זו או אחרת; כך היה שם לב במיוחד שלא יתקיימו על מאכלים יבשים ופירות או ירקות חיים בלבד, ולעתים קרובות היה מבשל בביתו נזיד או מרק, ומעלה אותו למחבוא לשובב את נפשם. מטפל היה בכך בחיבה יתירה ולא ראה בעבודתו זו כל הטרדה. כשהוא לעצמו סבור היה, בגילו, כי במעשיו אלה ודאי יכפר על כמה וכמה חטאים שחטא בימי חייו, והואיל ומחשבה זו נעמה לו וישרה מאד בעיניו, היה רואה בכך מקרה של השגחה עליונה שהעמידה אותו במבחן. והוא עמד בו יפה, ובודאי שממשיך היה בכל המסירות, אלא שהאדם מבקש לפתור ואילו רוע־המזל בא לסתור.

דינה למדה לדעת על הנעשה במערכות המלחמה הכבדה והאכזרית במרחבי רוסיה מתוך עלונים פולניים שמסר לה הזקן, וגם מתוך העתונים הגרמניים, שלרוב העלימו את האמת, אבל גם מתוך תרועות הנצחון שלהם יכלה להציל גרעיני אמת ולהבין כי למורת־הכל עדיין הרוסים עומדים יפה על נפשם ורחוקים מן התבוסה; קרן תקווה היתה בכך להצית את הנחמה, כי ייתכן ועוד לא הכל אבוד. אך מה שהדאיג והטריד אותה ביותר, ונטע בה יאוש, היה חוסר כל ידיעה מבעלה. חוששת היתה מאד לגורלו, ולא פעם הבליגה, בקושי, שלא להפציר בקן כי יעשה למענה משהו וינסה לברר בנוגע לגורל בעלה. היא נמנעה מלהטרידו באיזו מישאלה שהיא שיש בה כדי להכביד. צרור כסף היה שמור עמה על כל צרה שלא תבוא, ויהלום משובח שהיה משובץ בטבעתה, עקרה אותו מתוך מסגרתו ותפרה אותו בשולי שמלתה, רכוש שניתן לטלטול תוך ודאות כי יבוא יום שיהיה בו כדי לשמש לה כופר־נפש, לפי שהיתה לה הרגשה כי סאת צרותיה טרם מלאה, ואף כי שוהה היא עתה במחבוא שקט ובטוח לכאורה, אין איש יודע מה ילד יום. לראשונה היה בדעתה להפקיד את הכסף ביד פאן ישינסקי, כמתת, אך משנוכחה לדעת כי גומל הוא לה את החסד בנפש חפצה ומתוך הכרה, ובחששה שמא עלול הוא להיעלב מן מחשבה שמבקשת היא לשחדו או לפצותו, חזרה בה מדעתה. אלא שמוכנה היתה לשלם למי שיאוֹת להביא לה ידיעות על בעלה.

ערב אחד, כאשר נתלווה אליהן הזקן לטיול בשדה, והיה הולך לצדה וסח לה על המצב ועל המלחמה, כפי ששמע או קרא, החלה חוקרת אותו על הנעשה בסביבה הקרובה, ובעיקר באוחוטנה. הזקן, שקודם־חכן היתה שיחתו קולחת בשקט ובנעימות, שקע בשתיקה קודרת לאחר שנשאל, ולבסוף השיב בקול שנעימה של זעף היתה שזורה בו:

“מוטב שלא לדבר על כך!”

“אבל, פאן יאשינסקי – הפצירה בו – אין לי כל ידיעה על בעלי…”

הזקן החל מצטדק:

“הן תביני, פאני, שכל הענין כרוך בסכנה לא מעטה בשבילי. כאשר ביקש בעלך לתת לכם מחבוא הסכמתי מיד, למרות הכל, וכה יעזרני האל כי אעמוד בדיבורי עד סוף ימי, אבל דומני כי שגה משגה חמור בחזרו לתוך האש…”

“הוא ביקש להציל אחות מסכנה…”

“כיום חייב אדם להציל רק את נפשו!”

“פאן יאשינסקי”, ביקשה דינה להרגיעו ולהניס מלבו שמץ של זעף, "מעריכה אני מאד־מאד כל מה שעשית בשבילנו. יודעת אני יפה כי מתחייב אתה בנפשך, ואם בעלי לא הצטרף אלינו, הרי שלא אדון אותו על מעשה טוב ששאף לעשות… אבל לוּא לפחות ידעתי מה עמו, החי הוא עדיין או שמא כבר נספה יחד עם האחרים…

“אמא” לחשה לה הקטנה בהדקה את ידה בכפה הקטנה, “את מדברת בקול רם מדי…”

והזקן, לאחר שהיה מחשה, כשוקל את דבריו, הוסיף:

"עד כמה שהדברים ידועים לי לא נשאר איש משלכם באוחוטנה… יומיום רואה אני עדיין כיצד איכרי הסביבה מובילים בלי הרף בעגלותיהם את שארית הביזה מבתי העיירה, חפצים ומיטלטלים אשר שדדו בלא כל בושה. שרידים מן הפליטים מתחבאים עדיין פה ושם, אך הללו פשטו עליהם וצדים אותם כציד החיות… ישלם להם אלהים כפעלם!

דינה הרכינה את ראשה. אנחתה החרישית היגעה לאזני הזקן.

למחרת היום, בשעה מוקדמת בטרם עלות השחר, התגנב הזקן חרש לתוך האורווה, הוציא את דונקה אל המרעה, אחר־כך חזר, טיפס בשקט על גבי הסולם והעלה אתו בכלים את ארוחת הבוקר בשביל דינה והקטנה, שקועות היו עדיין בשנתן, כאשר חזר וירד חרש, כשהוא ממלמל לעצמו, ספק מלים של חיבה, ספק מלים של ברכה.

כאשר בקעו קרני השמש הראשונות, וציוץ הצפרים התרונן בתוך הגן, פוסע היה הזקן בדרך־העפר בין עצי הליבנה כשמקלו בידו וראשו כפוף קמעה כמהרהר בדברים הרחוקים מלשובב נפשו של אדם בגיל זה. מהלך היה בדרך לאוחוטנה ולבו כבד עליו. מיום שהגרמנים השתלטו על פולין, ממעט היה ככל האפשר להיתקל בהם, ומבכר היה לבלות כל ימיו בביתו, בדל ומופרש מאדם, ורק מתוך הכרח סר היה לכפר להשיג אי־אלה מצרכים. אדם זה שבגיל צעיר יותר היתה בו מן הקשיחות של אציל זעיר, ובעל אופי זועף של מפקח יערות המשוטט מצויד תמיד ברובה, עורך ציד להנאתו, ומעניש בכל חומר הדין איכר או גנב שנתפש בתחומיו; עתה, בערוב יומו, כאשר שער ראשו הכסיף ושפמו האפיר, ומסביב לעיניו שתכלתן נתעממה קצת פשטו הקמטים, ומצחו אף הוא נחרש בידי הזמן, הנה כל אלה שינו את קלסתרו הנמרץ והזועף ואיזו רכות נסתמנה בו, ויחד עימה גם כנות במראה ובנוהג; הרי זו הזיקנה הטובה והברוכה המניסה לעתים מן האדם את שארית יצריו, מרככת את קשיותו ויוצרת בכל ישותו מזיגה טובה של בינה ושיקול־דעת שיש בהם גם כדי להקנות שלוות־נפש.

עתה, בלכתו לאוחוטנה העלה על דעתו את כל אותם המכרים היהודים למאות, שמכיר היה כל ימיו, שבא עמם במשא־ומתן, ואשר שאונם והמונם בעיירה, אף להגם וגיחוכם יש שהיו מקניטים, ויש שהיו מבדחים את דעתו, ונוח היה לו בחברתם ואף טובת־הנאה הפיק מהם. מכל שכן, רגיל היה בחברת משפחת זילבר וסוחרי היערות, אשר אורח חייהם האצילי ומעמד ביתם האמיד נטעו בו יחס של כבוד אליהם. ועתה, בהרהרו בהם בצער, אמר בלבו, אינם, אינם!… ואין זה חלום בלהות, אלא סיוט של מציאות איומה, שככל שנתרחק מן העיירה היה מסיח את דעתו ממנה ומגורל תושביה, ואילו עתה בלכתו לשם, היה מעלה על דעתו בכל הבהירות משמעותה של אימה זו. כפולני קתולי מימיו לא היה מצטער אם פה ושם ברחבי פולין, בתקופה זו או אחרת בחייו, היו אחיו בני־עמו מקצצים מעט ביהודים, אך מי זה העלה על דעתו טבח המוני כזה?! השמדה גמורה כזאת שרק השטן בכבודו ובעצמו מנצח עליה! השטן הגרמני, זה אשר כבש במחי־יד קטלני את מולדתו בשיפעת שריוניו ומפציציו. תוך־כדי־כך מהרהר היה גם באחיו הפולנים שרבים מהם לא עמדו בנסיון נוכח אויבם מדורות, ותחת לנטור טינת־מוות לכובש נתנו ידם למעשי הרצח והגזל.

כאשר עבר את המשעול באלכסון, המוביל לדרך־המלך, בכיוון לגשר הנטוי על פני הנהר, הבחין בשיירה צבאית המגיחה מן היער ודוהרת על ריכבה וציודה ושריונה תוך רעם ורעש מחריש אזנים, וברווחים שביניהם, מכוניות טעונות חיל רגלי, היושבים צפופים שכם מול שכם, חבושי קסדות הקרב ורוביהם המכודנים מתנוצצים לעין השמש. ארוכה היתה השיירה ורק את ראשיתה הדוהרת ראה כשהיא מתקדמת לעבר הגשר, הוא מיהר לפנות הצדה ונכנס לתוך עבי היער הסמוך, להיעלם מעיניהם ולחכות עד שיעברו. שונא היה כל פגישה עימם, שפגיעתם רעה, וגם נבצר ממנו להעלים את מורת־הרוח שלבו היה רוחש להם, והללו אוהבים רק את המחייכים והמתרפסים.

לפנות־ערב חזר מאוחוטנה כשהוא עייף ויגע ומדוכדך. קשה היה לו לראות את העיירה בשממונה ובחורבנה בגמור. ריקה מנפש היתה, ורק כלבים מוכי־רזון וחתולים רעבים משוטטים בה, והבתים פרוצים, ריקים, וידי הבוזזים עקרו מהם גם את החלונות והדלתות. שומר מסילת יאשינסקי, סח לו לתומו פרטים מסמרי שיער. רוב תושבי אוחוטנה נשמדו השמדה המונית ונקברו בשוחות חפירה עמוקות שנחפרו לשם כך בידי הנידונים עצמם, בדרך העולה לכפר פאשקוב, וכמה מאות מן הגברים הצעירים אשר עבדו במנסרות ובבתי הבורסקי, הובלו ברכבת למקום בלתי ידוע. כן, הוא ראה ביניהם את זילבר. במקרה זוכר הוא אותו יפה, לפי שמבקש היה לרוות את צמאונו ליד ברז המים שבתחנה, וזקיף גרמני הכה אותו בקת רובהו והניס אותו תוך חרפות וגידופים לקרון. היו אלה קרונות להובלת בקר, סגורים ומוגפים עד למחנק. כך הובלו ודאי לדרכם האחרונה.

כאשר ראה יאשינסקי את דינה בערב סח לה כי ביקר בעיירה שנתרוקנה מתושביה. לא סיפר לה דבר על ההשמדה ההמונית, וביחס לזילבר אמר לה כי שמע מפי שומר המסילה שראה אותו במו עיניו כיצד הובל עם רבים אחרים ברכבת למחנה־עבודה, למרכזה של שלזיה עילית. יש תקוה כי גורלו שם טוב יהיה משל אחרים, שכן מוחזק הוא מומחה בעיניהם.

דינה הודתה לזקן מקרב לב ושקעה בשתיקתה. היא האמינה כי אכן שוּלח למחנה־עבודה. האמינה בכך, לפי שאדם זקן זה טרח למענה וכיתת את רגליו להביא לה ידיעה של נחמה, והיא לא אבתה לקפח את אמיתותה. נאחזה בקרן תקוה תלושה זו, ואם כי לא ידעה עדיין מה יהיה בסופה, ואם תזכה בכלל לצאת בשלום, אך דבר אחד ברור היה לה: ספק אם תוסיף לראות את בעלה, ואם אמנם חי הוא באיזה מקום, הרי רק בסיומה של מלחמה זו יאיר לו הגורל פנים. קשה היה לה להאמין בכך.

מאותו יום נתרכזה בחיבתה ודאגתה לילדה ולהצלתה. היא ביקשה להסיח את דעתה מן המתים, במידה שיכלה לעשות זאת, אך לשוא. ואם כי לא נתפשה לאדישות של יאוש, ירד עליה העצב המתמיד, המתלווה לאדם כתכונה ילידת הצער, ובעיקר נוכח השואה שרבצה כאימה שאין להפיגה. אלמלא הילדה, יש ומתוך תפיסת שיעורו המדהים של האסון, אפשר והיתה פורצת ממחבואה, יוצאת לאור העולם ומשתפת עצמה בלא היסוס בגורלם של כל אלה שאינם כבר, ופוטרת את גופה מחיים הניתנים כחסד שעה־שעה ויומיום, בלא תיכלה ובלא תקווה.

ח

סתיו זוהר וכחול, מרופד עלי שלכת של עצי יער וגן, שולט היה מסביב בכל עדנת רכותו ושקיפותו, באור ובאויר הזך; זה הסתיו הפולני המהולל אשר בחירי משורריו וסופריו קשרו לו כתרי תהילה של תפארת הפיוט, ואשר תחושת קסמיו נבלעה בדמי בני פולין ואָצלה להם אותה ערגת־לבבות ועידון רגשות שבהם ניחנו, ואשר גבלו לעתים קרובות עם חנופה קלה, מתחנחנת בלשון ובניגון.

אך אותו סתיו מהולל עדיין נשא בכנפיו אנקות טבוחים ומעונים, ואדמתה של פולין רוותה מדמי אזרחיה היהודים, אשר במשך תקופה של קרוב לאלף שנה פיתחו את מערכת חייה בכלכלה, במסחר ובתעשיה, שהוציאה למוצריה מוניטין אף מעבר לימים; אותם היהודים אשר תרמו גם לתרבותה והיו חלק בלתי נפרד מנופה האנושי. כל זה היה עתה נחלת העבר… אך הסתיו זוהֵר היה וענוג להפליא, כמימים ימימה, ופרט ליחידים לא נגע דבר השואה לבני פולין ושלוותם לא נפגעה. האדם הפולני, האמון על חינוך של הערצת רגשות של שחרור וחירות, ואשר מתוך אנקת השעבוד נשא את נפשו לעצמאות, ליופי ולאהבה, ככתוב בפרקי פאן טדיאוש המופלאים, לא עמד במבחן, והרי כתובים הדברים על לוח דברי הימים לדראון עולם! גם בתנאי השעבוד הגרמני יכלו בני פולין – אילו רצו בכך בכל נפשם ומאודם – להציל רבבות… רק יחידים הצילו – יחידים…

פאן יאשינסקי הוסיף לעמוד במבחן, אם כי בסביבה כבר שרצו מרגלים אשר תרו וחיפשו אחרי ניצולים ושרידים. הוא גם טרח והכין מקום־סתר נוסף, על כל צרה שלא תבוא, באחד מן הבורות בשדה, בהם היה שומר על תפוחי־אדמה שלא יקפאו בימות החורף ושיהיו יפים לזריעה באביב. ואף בגדי חורף הכין, להחם גופם ולשמור עליהם מן הכפור. הוא דאג להם כדאוג אב לילדיו, ואת כל מעשיו עשה בפשטות ומתוך מסירות הנוגעת אל הלב. אמנם, הופעתה החיצונית הנאה של דינה ונועם הליכותיה פעלו עליו הרבה, עד שראה בה מעין חמדה גנוזה הראויה לכך, לפי שמאד בודד היה האיש, חיי הנישואין שלו לא עלו יפה ובן־זקונים שלו, שנולד לו באיחור רב, לא השביעהו נחת.

בוקר אחד הקיצה דינה, ובהציצה מבעד לחרכי העליה ראתה את השלג הראשון כשהוא מכסה לכל מלוא העין בטליתו הצחורה והרעננה את השדות והיערים וכל אשר מסביב. אמש עוד נשם היקום כֶּמֶש אוירת הסתיו הגווע, והיום כבר עמד בו בוהַק זה, ומסביב שלטה דיממת החורף, המופרת לעתים בצריחות עורבים, ומתוך ארובות בתי הכפר עלה וניתמר לתוך זוך הרקיעים העשן הצחרחר; שוכני הכפר הסתגרו במעונותיהם, עתה, עם בוא הקור נועדה להם המנוחה הנעימה והנכספת שלאחר קציר ובציר, והחורף מזמן להם את שעות המרגוע המתוקות הנושאות בחוּבן את הגמול על עמל ועבודה מפרכת וקשה.

לא בלי קנאה עמדה דינה והציצה מבעד לחרכי מחבואה על שלוות הכפר ואנשיו, והואיל ולא פעם הציצה לבתי האיכרים, בימות השקט והבטחון כאשר בילו את עונת הקיץ בסביבה, יכלה על נקלה לחדור בעיני רוחה לתוך משכנותיהם, לחוש בחמימות השורה בהם, בחסות האיקונות ואש התמיד המהבהבת לכבוד הצלוב, הבתולה הקדושה ופטרונים אחרים המציצים מתוך זוהב המסגרות ושלל צבעים של נופך אלילי־ביזאנטיני, והם עטורים הילות אור ובוהַק; הוילאות הצחורים הקשורים בסרטי צבעונין מזה ומזה, וחושפים חלונות קטנים שזגוגיותיהם עטורות כבר ציצי כפור עדינים ויפים להפליא, וליד הקיר מיטת עץ האלון שעליה מתרוממים בגודש של פולחן המצעות הצחורים מצחור, והכרים המרוקמים באודם וכחול; וליד הדלת רואה היא אגדי שום צחורים ונאים התלויים בצפיפות, ומחרוזות של פטריות מיובשות שריחם הנעים בטרם תבשיל עולה בנחיריה… ועל גבי התנור המוסק והחם רובץ לו הזקן שגלו למעלה ממאה, והוא בטל מזמן מעבודה ומטרדה, והריהו מחמם עצמותיו הנוקשות, ועיניו בוהות בתמהון כלפי כלים ורהיטים חדשים שלפתע מילאו את החדר עד אפס מקום; ארון־עץ כבד ונאה בגילופיו (דומה שראהו פעם בביתו של ברקה המוזג…) מכונת־תפירה המקשקשת באזניו כפלא, כסאות מרופדים עור או אריג משובח, ובדומה להם כלים וחפצים שהובאו בזמן האחרון בשפע מאוחוטנה ששם התחולל, כפי הנראה, משהו איום; והרי גם מלבושים יקרים של נשים וגברים, מעילים ופרוות־שיער משובחות.

כמעט מבלי משים הרגישה דינה כי עיניה הוצפו דמעות, והרי הן זולגות על פניה, חמות ומתגלגלות בזו אחר זו; עדיין היא עומדת וניבטת החוצה, כלפי זוהר השלג הצח העוטה ארץ ומלואה כשלמה, ואף כי מביטה היא עדיין לעבר הכפר הרובץ עטוף בשלוותו האידילית, כבר נשאוה הרהוריה לעבר אוחוטנה, לבית הוריה בילדותה, למראות החורף של שעשועי עלומים על גבי חלקת הקרח שעל פני הנהר, ויעקב נישא עמה שלוב־זרוע ביעף מקצה לקצה, ומכוון יפה את תנועות רגליו להתאימן לשלה, מחליקי הניקל הלטושות מבריקות וצמודות יפה־יפה לנעלים, ורבים מן העומדים על הגשר מסתכלים בהם בעין חומדת; והיא משולהבת, עיניה בורקות, נחירי אפה מרטטים, אחוזת להט בתוך מעטה הלבוש הצמרי המלפף את גווה הנאה והחמוד; ולילות חורף, צליל פעמוני מגררות קלות הגלישה, נשפיות בלילות חנוכה הממלאות את טרקלין בית הוריה עליצות גועשת תוך נדף לביבות ומאור־פנים מסביב למיחם הממורט והמזמזם; זו חדוות החיים וגעש העלומים, רכילות משעשעת שיחות נלבבות, עגבים קלים, צווחות הילדות המתבגרות והילדים החמודים השטופים במשחקיהם ובחישוב דמי־החנוכה; ומראות רודפים מראות, ואת כולם טרף וסחף הזמן באכזריותו, והאדמה בואכה כפר פאשקוב מכסה על חמדת החיים ההם, ואין עוד אבא־אמא, אחים ואחיות וכל יהודי אוחוטנה – אין… הכל תם ונשלם! ורק בודדים עדיין חיים פה ושם במחבואים, חרדים לקול עלה נידף, ובין המעטים היא, דינה וילדתה, ועוד מעט ויכלה הקץ, ואין טעם לכל, אין טעם… והדמעות ניגרות בלי הרף, רותחות ומכהות לחלוטין את העיניים עד לבלתי ראות מאומה… ודינה צונחת וכורעת לפתע על פני חבילת השחת, וכובשת את פניה בה, והתייפחות חזקה מסעירה אותה, התפלשות בכאב וצער לא־יבוטא, עד שלפתע חשה היא כיצד ידיים זעירות ורכות מחבקות אותה בעדנת חמימות ורוך:

“אמא’לה…”

“הה, בתי הקטנה והאומללה…”

"אל תבכי, אמא, אל – "

הבכי דבק גם בקטנה, חרישו ומהול בפחד. דבר זה לא הפריע לדינה להוסיף ולהתייפח, שכן צורך היה לה לתת פורקן לעקת נפשה הדוויה, ותוך כדי־כך חובקת היתה בכל כוחה את הקטנה, מאמצת אותה אל לוח לבה, וחשה היא כיצד הרצון לחיים פועם בה שוב בכל הולם תשוקתו, וכל עוד היא חובקת את זו הקטנה, אין לה ברירה כי אם להוסיף ולחיות, למרות הכל, למרות הכל… כבשה אותה הנטיה להתאזר עוז ולחכות, להשלים עם תשוקת החיים, לסמוך על הנס ולקוות כל עוד לא נתפשה, כל עוד עלולה לחול תמורה עם תבוסת הגרמנים שתבוא באחד הימים. אך במר־נפשה היתה מטיחה דברים קשים כלפי מעלה, ויותר משהיה רוגז ומרי בתלונתה שלחשה לעצמה בחשאי, נתעצמה בה התהייה על עונש אכזרי זה, על חרון אל על בני־אדם, והיתה מפטירה באנחה שוברת לב: “רבונו־של־עולם! מדוע… מדוע… מדוע?… מדוע ישליו אלה הגויים, הרוצחים והנבלים השותפים לטבח, ומנשאי שמך כל הימים בתפילה ובהודיה נטבחים ונהרגים!…” היא לפתה ראשה בכפות ידיה ונענעה את גווה תוך יאוש ומרירות שאין לתביעה: “מדוע… מדוע… מדוע?!…” והקטנה לפותה בחיקה, נועצת בה עיניים בשתיקה שהבנה בה, וכף ידה הקטנה נישאת אליה, מרטטת על פני האם כמבקשת להרעיף עליה ניחומים בשל אימה זו המציקה לה, והאם תופשת בפיה את אצבעותיה הקטנות והענוגות שחמימות בהן (ועצם התום המשווע באֵלם מול רצח!) והיא מעתירה עליהן נשיקות רכות וחטופות; ותוך־כדי־כך מתחמץ בה שוב לבה בתוקף יגונה העז, ושוב פורץ זרם הדמעות מעיניה, והפעם על פני הילדה שאינה נעה ואינה זעה, כי אם חשה היא בטעם מליחותן, ורק מבטיה השחורים עדיין מציצים בה מתוך שתיקה גמורה; והשתיקה של בינה ובגרות בטרם זמן.

אפתעת השלג הראשון לא נמוגה עדיין, ושתיהן לא גרעו עין ממנו, נעים היה במראהו בשנותו באחת את מראה הסביבה והטבע, בעטפו בתכריכו הלבן שדות ויערים, כפר ויושביו. השלג צימצם את התנועה וסגר על היקום; אדם שנראה לפתע מקרוב או מרחוק, מתנועע בכבדות מכורבל בלבוש חורף של צמר ושיער, מושך היה את העין עד היעלמו; ומצילת עגלת חורף הנישאת אי־שם על פני הדרך ומרעיפה את צליליה העליזים לתוך חלל האויר הזך והצונן, מרעידה היתה בלבה של דינה שוב רגשות ניעורים ומראות של חיים ללא פחד, שהתשוקה והחמדה היו כרוכים בהם, עוד דבקים בה בדינה הרהורי עבר לא רחוק, ומראות נשזרים בזכרונה, שככל שהיא מרבה לשבת סגורה בבדידות העליה, כן ירבו לעוט עליה, להציק לה ולענותה. ולפתע נרעד גווה לשמע אותו רעם עמום ואיום של להקות מטוסים כבדים הטסים במרומים בכל עוצמת יצר האדם השולט בהם, היונק מאונם המתכתי והנוטע בו את רהבו של מחריב עולמות. מתוך סקרנות ניתרה דינה ונצמדה לכרכי הקיר, והילדה בסמוך לה אף היא מציצה כלפי מרום לצוד אותם בעיניה, ובלחש שואלת היא:

“של הגרמנים, אמא?”

“של הרוצחים!…”

“לאן הם טסים?”

“לרוסיה”.

“למה הרוסים לא טסים אליהם, לגרמניה?”

“גם הרוסים טסים, ועוד יטוסו”.

“מתי, אמא?”

“כאשר יכינו הרבה־הרבה מטוסים”.

“ואז תיגמר המלחמה ואנחנו נוכל לצאת מפה?”

“כן, בתי”.

“ואז יבוא אלינו גם אבא?”

“כן, בתי”.

ט

החורף בשלגיו ובקרתו סגר עליהם ורובו של יום עשו במחבוא, מכורבלות בבגדים חמים ככל האפשר, שיאשינסקי טרח והביא להם, וגם בשמיכות בלות להחם את גוון. והיום, שאורו העכור בטרם זריחה בקע במאוחר, כן גם אסף נגהו במוקדם, וקשה היה לצאת ולשוטט בחוץ, שמצוּווֹת היו לא להשאיר עקבות בשלג, והיו הימים נמשכים נבוכים, שוממים, והלילות ארוכים ומציקים במחשבות מרות מתוך תוחלת ממושכת. כן גברה החרדה מפני שהשקט שבסביבה הופרע. פארטיזנים הופיעו ביערות ורישומם ניכר היה. מעשי חבלה שביצעו במסילת הברזל הקרובה; רכבת טעונה מצבא שמיקשוה ומיגרו לטבח חלק מאנשיה; שיירה של שריון שהותקפה על גבי הכביש; משתפי פעולה שנענשו ובלילות האדימו שלהבות בתיהם הבוערים באש את הרקיעים – כל אלה הביאו לסביבה ולכפר משמרות צבא גרמני ופלוגות־עונשין שעד ביתו של יאשינסקי הגיעו. הם חקרוהו והציקו לו בשאלותיהם, ורק בדרך־נס לא ערכו חיפוש מדוקדק, אם כי לאורווה הציצו, ואחד מהם, איכר כנראה, אף לטף את צווארה של דונקה…

דינה והקטנה עצרו נשימתן שעה שאלה התשוטטו בחצר, בשוחחם בקול רם, או בחרפם ובגדפם בדרך המיוחדת לחיילים גרמניים; למרות הסכנה נצמדו שתיהן לחרכי הקיר והציצו במתרחש מתוך חרדה מהולה בסקרנות. כאם כן בתה לא יכלו שלא להסתכל בפרצופי האנשים שבכל רגע עלולים היו להיות רוצחיהן… היה משהו מאיים ומרתק כאחד בעצם מראיהם של חיילים גרמנים אלה, לבושי מדים חמים, שמנמנים ומטופחים, המשוחחים ומתנהגים, לכאורה, כבני־אדם, ואילו הרצח כרוך בהם בכל אשר יפנו.

לאחר שזללו וסבאו כל מה שמצאו בביתו של הזקן, ולאחר שזיהמו את הבית כהלכה, הניחו לו הפעם בלא לפגוע בו והסתלקו תוך איום מפורש, כי אפשר ובבואם בפעם השניה יעלו את הבית באש, ולא ישאירו ממנו אף אוד מוצל.

משפרשו ונסתלקו ברוב רעש וצהלה של שובע, חזרה וכבשה הדממה את המקום. הזקן עמד משך שהות קצרה על הסף, שער ראשו מכסיף, והוא כפוף כלפי חוץ כמקשיב עדיין ללהגם וזדונם שהלעיטוהו, ועל פניו נסוכה ארשת אדם עייף ונכלם. ביקור זה לא השביעהו עונג כלל וכלל. הם חיללו את טוהר ביתו. שוטם היה אותם בכל נפשו ומאדו, ובה בשעה חרד היה ביותר, שמא יערכו חיפוש ויגלו את האם ואת הילדה. משך כל הזמן שהללו התרווחו להנאתם בביתו, והוא ממלא את כל משאלותיהם ומשמש אותם, עמד רק בסימן הדאגה לשלומן, ולא פעם, בשמעו קול צחוק ומצהלות בחוץ, חש חלחלה במעיו מתוך חשש שמא חלילה גילו הללו את מחבואן. לבסוף, כאשר נעלמו לחלוטין, פנה ופסע לעבר האורווה ורגליו כושלות מרוב יגיעה והתרגשות. הוא נקש שלוש פעמים בדלת, כדרכו, ועלה בכבדות על גבי הסולם. הוא הושיט את ראשו לתוך האפלולית של ערימת השחת ולחש:

“הסתלקו להם הנבלים!…”

דינה חרדה לקראתו והצער בקולה:

“פאן יאשינסקי…”

“כן, בתי”.

“יכולנו להמיט עליך אסון!…”

“בגילי אין אני חושש כבר לכך!”

“אבל פאן יאשינסקי, בגלל יהודי לא כדאי הדבר…”

הזקן הזעיף את קולו:

“אל תדברי שטויות, אשה!”

“יגמלך אלהים…”

“מי יודע אם ישנו אי־שם…”

“הגם אתה כופר באלהים?”

“כן, בתי. לאחר כל מה שעוללו לכם…”

הוא גנח וירד. דינה שמטה את עצמה למטה והקטנה בעקבותיה. זריזה וערה. מקשיבה לשיחה ועיניה קבועות בזקן. הקשב הקשיבה יפה, ודברים שאמר מעידים עליו כמה טוב ונאמן הוא. בחושה, ולא בהבנתה, תפשה משמעות דבריו ועמדה על הרגש האצור בהם. ואילו דינה, מצפונה עדיין נוקף ומציק לה:

“פאן יאשינסקי… יותר מדי סבל אני גורמת לך! האם לא מוטב שאסגיר את עצמי לידיהם ואסיים את כל הפרשה הזאת?…”

הזקן קבע בה את עיניו העזות שתוכחה גלויה נשקפת מהן:

“בשם אלהים, דומי! אל תדברי כך, בתי”.

“הן היום יכלו על נקלה לגלות אותנו ואז…”

“ואז גורל אחד יהיה לכולנו…”

לאחר שתיקה קצרה המשיך ברוב רגש, ולדבריו היה הפעם נוסח של וידוי:

“יודע אני זאת. ומוכן אני לכך בכל לבי. מיום ליום גוברת בי ההכרה כי אם עוד נשאר לי מעשה אחד טוב לעשותו בחיי, הרי זהו הדבר היחידי שאני חייב לעשותו. בלילות על משכבי מהרהר אני ארוכות־ארוכות, ואף כי יודע אני כי בלבב אחי בני־עמי מעולם לא היתה חיבה מיוחדת אליכם היהודים, בכל־זאת לא שיערתי כי יעמדו מן הצד וישתפו עצמם בגזל, בהלשנה, ובכל מעשי תועבה שכמוהם כרצח!… יודע אני כי מעטים הם העושים משהו להצלת אנשים אומללים, מעטים מאד, ובכך הסביבה הזאת מצויים אולי עוד שנים או שלושה, וזוהי נחמתי היחידה שבזכותם של המעטים אולי לא יחוּלל כבודו של העם כולו… גם אברהם שלכם ביקש למצוא בסדום רק צדיקים אחדים, ספורים, האם לא כך, בתי? ועתה, משחלפה הסכנה, הירגעי. הייתי מעביר אתכן לבור של תפוחי־האדמה, אך בקור זה, בטחב וברטיבות אין לבי נותנני. לוּ קיץ היה, בוחר הייתי לכם עוד מקום מקלט, מרוחק במקצת מן הבית, לפי שהסכנה הגיעה גם לכאן. אך ישמרכן אלהים, ומי יודע, אולי בינתיים תבוא הישועה”.

“הה, פאן יאשינסקי, איך אומרים הבריות: עד שתבוא הנחמה תצא הנשמה…”

"האמיני, פאני, כי הכל אפשרי. אגב, ודאי תשמחי אם אספר לך כי בסביבה פעילים הפרטיזנים וביניהם גם רבים מאחיכם היהודים! יש ביניהם גם מפקדים ומדריכים מרוסיה… הם הורדו בלילות, במיצנחים מאוירונים, ואין הגרמנים נעים עוד בנוחיות ובבטחון… הללו מחבלים בהם ומקצצים. כנראה שגם שם, בערבות רוסיה אין ההצלחה מאירה להם פנים כפי שחשבו. אודה על האמת, גם אני סבור הייתי כי רוסיה תכרע במהרה תחת לחץ מכונת המלחמה הארורה הזאת של בני־שחץ אלה! והנה עומדים אנחנו כבר בחורף השני, ועדיין אין סימן לכך… מי יודע? אפשר שיחזור הגלגל.

הזקן פתח את דלת האורווה לרווחה. אורו של יום דועך ועכור הסתנן פנימה. השלג, דומה הכחיל קמעה, כי העיניים שהסכינו עם החשכה ראוהו במטושטש. מעל לצמרות העצים נישאו סיעות עורבים בצריחות מחרישות אזנים. יאשינסקי הורה עליהם בידו.

“מעולם לא היו הללו שבעים כל כך כמו בימינו אלה, גם בסביבה מתגוללים פגרי אדם לרוב, והללו עטים עליהם ביום, ובלילות מכלים הזאבים את המלאכה. גם להם מצוי מזון זה בשפע והם חדלו לבקר בכפרים, כדרכם לפעמים בימות החורף. אין להם כל צורך בכך, אלא שהפעם הם טועמים גם מבשרם של הגרמנים”.

הקטנה עמדה בין המשוחחים כשהיא רוקעת ברגליה על פני השלג הכבוש בשביל ומרעידה קמעה מכפור. את אגרופיה הקטנים והקפוצים מחמת הקור תחבה לתוך כיסי מעילה המרופט, הגחילה את עיניה מתוך המטפחת העוטפת ראשה, סקרנית וקשובה, אך בלא להוציא הגה מפיה… רק עיניה נשאה לזקן שרחשה לו חיבה. ידוע ידעה, כי כל זמן שהוא דואג להן יש תקווה כי הכל יעבור בשלום. גם היא הבינה כי זהו ענין של מירוץ עם הזמן ואחוזת ציפיה היתה ותקווה כמבוגרת. אלא שחיוורת היתה וצנומה, מחוסר אויר מספיק וצח, מחוסר קרני שמש ומחוסר מזון היפה לגופו של ילד בתהליך הגידול. אמנם הזקן דאג להם כמיטב יכלתו והבנתו, ואילו האם רק היא ידעה מה חסר לה לקטנה בגילה בתקופת החורף. אך מתנחמת היתה כי בקרוב עם בוא האביב תמלא שוב את מחסורה בירקות, ואחר־כך בפירות, ובריאותה תשתבח, אם רק לא ישתבשו העניינים. כל דאגתה נתונה היתה לנפש יחידה זו שבזכותה מלבה היתה בנפשה את התקווה ואת הנחמה. ובבעלה היתה מהרהרת לעתים קרובות, ואף משוחחת עמו בשעות הבדידות, משל חי הוא ונמצא במחיצתה, אלא שסמוי הוא מן העין; איזו תקוה קלושה היתה מהבהבת בקרבה כי לא נספה. תחושת הלב הגידה לה זאת, וייתכן כי משלה היא את עצמה, מתחזקת ומעודדת את רוחה בשעות של יאוש ורפיון־רוח.

דינה נכנסה עם זקן הביתה לעזור לו בהשלטת הסדר. אחת לשבועיים היתה מרשה לעצמה להציץ פנימה לצורך גופה. גיגית עצומה של עץ היתה לו במטבח וזו שימשה לה אמבט. כאשר דינה הרתיחה דוד מים בשבילה, היה הזקן משוטט בחוץ ועומד על המשמר. ושעה שדינה היתה מציצה לתוך הבית היתה מסייעת לעתים בידו בהלכות סדר ונקיון, כיד אשה מנוסה. ואף כי הזקן היה מסרב לה בתחילה בכל תוקף, לפי שזהיר היה בכבודה, נעתר לה לבסוף, ודינה היתה גומלת לו על־ידי כך גמול־מה חלף הטיפול המסור, ולאחר־כך גם השפיעה עליו שיתן לה להביא למעלה, לעליית האורווה, גרביים ולבנים שהיו טעונים תיקון, והיא היתה עושה זאת ברצון, לפי שהמלאכה היתה מסיחה את דעתה מן הבטלה והיתה נוסכת עליה מרגוע.

הבית היה מלא שיירי סיגריות, מאכל ומשקה, ובחללו עמד ריח עשן סמיך ומעופש של טבק זול. שעה שדינה ניגשה לערוך סדר ונקיון כלשהו, שָפת הזקן סיר על האש, שכן נשתבש עליו יומו עקב ביקורם של הגרמנים, והוא החל טורח על הכנת פת ערבית.

לאחר שנסתיימה ארוחת־הערב עזרה הקטנה להדיח את הכלים, תחילה בתוך עביט, בו נערמו כולם יחד, ואחר כך בתוך דלי מלא מים זכים שהאם העמידה לידה לצורך זה. היא עסקה בכך בשקידה וברצון להראות כי גם היא יכולה להועיל. משסיימה את עבודתה ישבה בשקט בפינה על גבי ספסל העץ ואת עיניה תלתה כמדי פעם בפעם באיקונין המזהיב בפינה שמתחת לה מהבהרת אש התמיד. פניו של ישו, עטורי זקן צהבהב, עיניו החולמות ועטרת הקצים המקיפה את ראשו, משכו תמיד את תשומת לבה של הקטנה. בהיותה בתוך הבית, באוירה הנוצרית הזרה, היתה חשה בה בכל מהותה, למרות חיבתה העזה אל הזקן; היא היתה כובשת את סקרנותה ואינה שואלת דבר, הן מפני כבודו של הזקן, והן מפני שרגילה היתה בשתיקה מפני הזהירות. אבל תמיד, בשובה עם אמא למקום מירבצן בעליה, היתה מיד פותחת בשאלות על הצלוב, ותשובותיה של האם, שהיו לרוב זהירות וחמקניות, נטעו בלבה את ההרגשה, כי דמות דיוקנו של זה, ספק אדם ספק צל, יש בו משהו מן התקלה הגורמת צרות ליהודים… ואף משונה נראה לה הדבר כי יום אחד אמרה לה האם כי הוא בעצמו יהודי היה… מאז תמוה היה הענין הזה בלבה שבעתיים, שכן אם יהודי היה מה לו ולמשכנות הגויים, שכבוד אלהים ניתן לו, והוא מוזהב, מפואר, מקודש ומקוטר תמיד באש תמיד זו? כיון שכך, היתה הילדה מסתכלת בו מתוך סקרנות רבה שחשדנות בה, ובמשך השעה החטופה שהיתה מבלה בבית לא היתה גורעת עין ממנו, לפי שרבה היתה הפליאה וגדולה היתה החידה הכרוכה בכך, ומחליטה היתה, כי לכשתגדל ודאי תדע לפתור את התעלומה. אמא עדיין אינה מחשיבה אותה כדי לספר לה על כך בפרוטרוט, והיא עוד מעט ותהיה כבר בת שש!

אלא שהזרות שהיתה נודפת מיהודי זה שנשבה בין הנוצרים, היא שעמדה לה אחר־כך שלא להיסחף אחרי קסמי הכנסיה וקטורת פולחני הקתוליות בתוך כתלי המנזר שאליו נקלעה. מתוך עיקשות בלתי מוסברת ידעה לשמור על אותו קשר רופף וילדותי ולא לנתק אותו בהכרתה… יתר־על־כן: ידעה להעמיד פנים כי נוטה היא לקבל עליה את הדין ואת המרות של אמונה זרה שכפו עליה, לפי שזהו המחיר שהיא צריכה לשלם תמורת החיים הניתנים לה כופר בתורת חסד מידי הנוצרים, והמבטאים את הדבר שבע פעמים ביום למען תדע ותלמד להעריכו. אלא שהיא הערימה להעריך את מבוקשם כלי חוץ, קשובה ואדוקה, מקפידה על המצוות, ואילו בחוּבּה שמרה אמונים לאלה שנעקרה מהם באכזריות ובנסיבות גורל שטרם הוסברו לה כהלכה. החיץ בינה לבינם קם והיה. ותמיד נזכרה בדמות דיוקנו של ישו שראתה לראשונה בביתו של הזקן יאשינסקי. שאר תמונות הקדושים והקדושות למיניהם, עם הילות האור לראשיהם כחישוקים הללו, שיות וגדיים, כרובים פורשי כנפיים מתעופפים תוך אוירה של תום וקדושה ושמי מרום זוהרים, לא הוסיפו אחר־כך ולא גרעו. רק צינה ואחיזת־עיניים נשבו מהם, ולא אהבה. והיא שמרה את הדבר בלבה להפליא.

י

ארוחת־הערב ערבה להם במאד לאחר ההתרגשות בשל הביקור הבלתי צפוי, אשר כפה עליהם שעות של חרדה, ולאחר מכן גם תחושת רעב עזה, כי ארוחת־הצהרים שהיה הזקן מספק להן בשעה קבועה לא ניתנה להן, והגוף המצוי כל היום בקור שקשה להפיגו במחבוא המפולש שבאורווה, תבע את שלו כדי לשמור על חמימותו הפנימית. הזקן שמח לסעוד יחד עם אורחותיו, אם כי מפעם לפעם, קופא היה על עמדו, וּכְיַעֲרָן מובהק, שכל רחש, קול ובת־קול מוּכרים לו יפה, מאזין היה תוך הקשבה מתוחה, שמא חלילה מתנכל מישהו להפתיעם, לאחר שהקשיב הפעם, הפטיר כלוחש לעצמו: “עגלת חורף”. ומיד לאחר־כך קלט צלצולו של הפעמון העמום, שאף הוא הרגיעו, שכן נסיעה אזרחית היא, בה דוהר אחד מאצילי המקום, או שכן רחוק. ובהגישו את המעיל לדינה, וגם בעזרו באורח אבהי להלביש את הקטנה ולכפתר כפתור סרבני, היתה כבר קורת־רוח נסוכה על פניו, שקודם־לכן היו מועבים מתוך רוגז ועייפות. “טוב שהכל עבר בשלום”, ספק לחש לעצמו ספק רטן, ובתתו עין במגפיים שנעלה דינה, אמר מתוך דאגה לכל פרט ופרט:

“טוב שאת יוצאת במגפיים אלה, כי הנעליים שבהן הלכת שלשום בערב השאירו בשלג עקבות ברורים מאד של נעל אשה, שהעקב שלה הגבוה והצר, שאינו מצוי במקומותינו אלה, הטביע חותמת עירונית למדי, וזה אינו רצוי. הכפריות שבכאן אינן מטיילות בשלג בנעלים כאלה, והדבר עלול למשוך תשומת לבו של סקרן שיש בכוחו להזיק”.

“ועוד טעם ישנו לכך – הוסיפה דינה – הם חמים יותר!”

“נכון. אבל רואה אני שטעונים הם תיקון פה ושם, וצריך אני לדאוג לכך. בני השתמש בהם רק זמן קצר, ומאז לכתו לצבא, לא קיבלתי כל ידיעה ממנו. יש אומרים שהוא נפל בשבי, והגרמנים מחזיקים אותו כפועל חקלאי אי־שם בגרמניה, אך מי יודע? אין הוא כותב, ואפשר שאין נותנים לו, ובעולם זה נופלים אנשים כזבובים, ורבבות נעלמים וגם עקבותיהם לא יוודעו”.

כאשר יצאו החוצה, והאויר הצח והצונן טפח על פניהם, משובב נפש ברעננותו, כבר התנשא ועלה הירח המלא בכל הדרו מעל ליער המושלג, שבדיו ואמיריו מלבינים מעל, ואילו גזעיו החשופים מהווים אֶדר שחור המקיף את המרחב לכל מלוא העין. כיון שדינה ביקשה לטייל במקצת עם הילדה, לשאוף אויר צח בטרם יעלו למחבוא לתת תנומה לעפעפיהם, נטלה את הקטנה בידה והוליכה אותה לקירבת היער, שיהיו מהלכים בחשכתו ולא על פני הרקע הבהיר והכחול של שלגי השדות המוּצפים יפה בנוגה הירח. חוקי זהירות אלה כבר למדה דינה וסיגלה לעצמה יפה־יפה, ולא זילזלה בהם כל עיקר. גם עתה, בהיותן מתהלכות בשקט בחסות היער, לא נתנה לילדה לפתוח בשיחה שכה נשתוקקה לה, והיתה מהסה אותה:

“שקט, בתי. אענה על הכל כאשר נהיה למעלה”?

“אבל, אמא, אני מדברת בלחש…”

“לא כדאי. אוזניים ליער… ולפעמים – גם עיניים לו…”

“אמא’לה”, ליחשה הקטנה, “אמרת כי תספרי לי על זה שקדוש שלהם… שהיה פעם יהודי… למה חדל להיות יהודי?…”

“אה, בתי, אמרתי לך כי בפעם אחרת אספר לך”.

“תמיד את אומרת: בפעם אחרת…”

“נכון. צדקת. אבל אין ברצוני לדבר עכשיו”.

הקטנה שבולמוס השיחה תקף אותה לאחר שתיקה ממושכת למדי, לא נרתעה:

“אל אני כבר גדולה ואת יכולה לספר לי!”

דינה הצטחקה:

“גדולה ונבונה, בתי, שלא לפי גילך… הצרות והפגעים מחכימים, אבל זהו ענין לא כל כך פשוט, אפילו לגבי גדולים, ומכל־שכן בשבילך. אם ירצה השם אנו נצא בשלום מן הסבך הזה, ואת תגדלי, אז תביני הרבה דברים. ועתה הניחי לי ואל תוסיפו לדבר, פן יקשיבו לנו ונפול בפח”.

מסביב גדלה ועמקה הדממה.

אותו רחש־לחש של צמחים וחרקים המוסיף לליל קיץ את ניגון הלואי שלו, המנסר בתמידיות חיונית ובלתי פוסקת, מפנה בליל חורף את מקומו לדממה קפואה לחלוטין. השדות הלבינו בצחור אפלולי והכחילו תוך נצנוצים לנוגה הריח שעדיין הוא בעיצומה של חתירתו לגבהי השחקים, והילדה עוקבת תוך הסתכלות ערה בחצותו עבים, בהתכנסותו בחשרת אפלה דחוסה ובהגיחו, לאחר הפסקה קלה, שוב מעברו השני של העב, ממורק ומכסיף ביותר, חוזר ושט במרחבי הכחלת, צח ונאה, ודומה שקלסתר פנים מחייך נשקף מתוכו על פני ארץ רבה, וגם עליה ועל אמא שלה הפוסעת לצדה שקועה במחשבות, והשלג חורק תחת לרגליה. בסמוך ליער חלפה כנראה קודם־עגלת עגלת חורף, שכן הניחה אחריה שני חריצים עמוקים וכבושים יפה בתוך השלג התחוח, ודינה נתנה לקטנה ללכת בתוך אחד החריצים האלה בראש, והיא בעקבותיה. אך לפתע נעצרה. יריה פלחה את הדממה, ולאחריה, מתוך עבי היער וממעמקיו נענה מטח עז וחריף של מקלע. דינה תפשה את הקטנה בזרועה והאיצה בה תוך עצבנות:

“בואי מהר!”

בלא לשאול נחפזה הקטנה לרוץ בעקבותיה, מאחריהן נעצמו באחת היריות וקרעו את הדממה לגזרים; בת־אחת פצחו אש והתנבחו מכונות־יריה, מקלעים, יריות בודדות של רובאים, וגם נפץ עז של רמונים בקע והדהד ברעמי־זעף קצרים שהיער בתהודתו עוד הגדיל אותם, עד כי דומה היה שהללו נמצאים באמצע, בירכתיים ובכל אשר תפנה. אור כחול של רקיטות הבקיע בקשתות מאופק לאופק.

חלחלה אחזה את דינה, ועד שהצליחה להתרחק עם הילדה ולחור לעבר האורווה, כבר פסע הזקן לעברה, חרד ודואג:

“הפרטיזנים…”

ואילו דינה השיבה לו כששיניה נוקשות זו בזו:

“והגרמנים…”

הזקן הרגיע אותה:

“זה רחוק מכאן, אלא שהדומיה מקרבת את ההדים”.

“הרעה אינה יודעת מרחקים…”

הזקן הוסיף להרגיעה:

“זה בסביבת פאשקוב”.

ואילו דינה בשלה:

“שוב יערכו חיפושים…”

הזקן שתק.

“מה יהיה עלינו?.. הם ימצאונו!!”

“אל תתיאשי, בתי. אעשה הכל”.

“כבר עשית למעלה מיכלתך!”

“נו, נו…”

בינתיים הגיעו למחבוא. מרחוק עדיין פלחו היריות את מעטה השקט. הזקן טיפס ועלה עימן למחבוא, ערם וגיבב מחדש את חבילות השחת, לשוות להן צורה טבעית יותר, פרועה, אך מכסה יפה על המבוא למאורת הפליטות, ואחר־כך לחש לדינה:

“מחר אני פותח פירצה בקצה הקיר מנגד, ומניח מעין קורה או קרש חזק לידה. במקרה שתבחיני כי הללו באים לערוך חיפוש, אל תחכי, קחי מיד את הקטנה ורדי חרש למטה, לאורך הדרך בכיוון ליער. לצד ימין מוטלים ציבורי עצים כרותים. היכנסי לתוכם וחכי עד שאבוא לקרוא לך. מקווה אני כי לא תצטרכי לכך, אבל אם תיאלצי לעשות זאת, אל תהססי אף רגע, כי בנפשך הדבר”.

“כן, פאן יאשינסקי”.

“ומחר תעשי נסיון לרדת עם הילדה דרך הפירצה. צריכה את להיות מוכנה לכך. אין ברירה”.

“שלא יבואו הלילה…”

“לא יבואו! קרוב להם, ובודאי יש להם גם אבדות”.

שעה ארוכה שכבה דינה כשהיא לוחצת את הקטנה אל גופה, וגם כאשר זו כבר נרדמה בחיקה ונשימתה שליווה היתה, עדיין היתה דינה סעורה מבלהות היום והלילה, ומשך שעות לא יכלה להירדם. כל לחש, כל רחש מן החוץ, ואף דונקה בהעלותה גרה, כל נביחת כלב רחוקה, כל רשרוש או משב רוח על פני השלג, מעורר היה בה חרדה. עתה נתברר לה מתוך בהירות גמורה כי לא לנפשה היא פוחדת; כבר מזמן נסתלק ממנה הפחד לגופה, כאשר כל יקיריה נשמדו. לאחר שהיתה שקועה זמן־מה באדישות, שכמוה כיאוש, נתעוררה דינה לשאוף לחיים בזכותה של הקטנה, אשר מוראות הצפויים לה במקרה שייתפשו, סיוטים משוערים, אחד איום מחברו, רדפו אחריה לעשוק שלוותה והיו מחרידים אותה ביותר; הודות לילדה החלה, איפוא, ללבות בקרבה את הרצון לחיים כדי לשמור עליה ולהצילה, לפי שכל רחמיה שהיו אצורים בקרבה ולא היו נכמרים עליה גופא, שמורים היו לבתה הקטנה, לשריד משפחתי זה, שבתוקף חוק הקיום, מבקשת היתה להצילו מכליון. אלמלא קטנה זו, ודאי שלא היתה מוצאת כל טעם בחיים אלה, והיתה פוטרת גם את הזקן הפולני החביב מכל האימה זאת, והסכנה הכרוכה בשמירה עליהן.

מרחוק עדיין קרעו היריות את דומית הלילה; יריות שהעידו כי אם בעורף מעיזים פרטיזנים להצר את רגליהם של הגרמנים, ודאי מתעורר כבר הספק בנצחונם הסופי. גם דינה הרהרה בכך, אך התזכה גם היא לראות בסופם? והאם לא ירחק היום?

יא

דינה נרדמה שעה קלה לפני עלות השחר, כאשר שמעה את קריאת התרנגולים. הקטנה כבר ישבה ערה לידה, מצפה לרגע שתתעורר כדי להודיע לה דבר־מה; כיון שהיא נתעוררה קודם־לכן וראתה כי אמה שקועה שנתה, לא נתנה לבה להעירה. היא קמה בלאט, חמקה מבעד לערימת התבן המכסה על המבוא ויצאה מן המערה שבמשך הלילה היתה חמימות גופן ונשימתן ממלאות את חללה, וקרבה חרש־חרש לקיר, שמבעד לחרכיו היתה מציצה החוצה, לתהות על המצב, או לבדר את שעמומה.

לראשונה היכה אותה בסנוורים האור הבוהק השורר בחוץ, על לובן שלגיו וקרני השמש העולה, וממצמצת היתה בעיניה רגעים מיספר עד שתסכין. אחר החלה מבחינה יפה בנעשה בחוץ. עיניה שוטטו ותעו על הבית וסביבו, שהיו שקועים בדומיה הרגילה, אלא שלפתע הבחינה בדבר שעורר בה דאגה. כמבוגרת ומנוסה חזרה חרש לאם, ולפי שהיא היתה עדיין שקועה בשנתה, מחכה היתה באורך־רוח שפקע לבסוף; אמנם חסה על האם הישנה, ולכתחילה מהססת היתה אם להעיר אותה משנתה, אל כיון שהאם העייפה מליל הנדודים טרם נתעוררה, הניחה את כף ידה הקטנה על כתפה והחלה מנענעת אותה בזהירות ובעדנה, ותוך־כדי־כך מפטירה בלחש דק מן הדק:

“אמא, אמא’לה…”

האם המשיכה לישון, אלא שמבעד לשפתותיה הפעורות קמעה נתמלטה אנחה קלה. כנראה שגם בשנתה טרם נרגעה, ובעקבות הדאגה הרודפת אחריה, היו חלומות וסיוטים עוברים במוחה וטורדים אותה. משראתה הקטנה כי אין היא מתעוררת, שמטה כפה מכפתה ולאחר היסוס־מה העבירה אותה בלטיפה רכה על פניה ולחייה.

“אמא’לה…”

הפעם פקחה דינה את עיניה, מבוהלת קמעה.

“מה יש?”

“אמא’לה, בחוץ על הגדר… שלושה כדים…”

דינה ניתרה ממקומה בלא אומר ודברים. הקטנה לא הופתעה, לפי שהבינה וידעה מראש מה יהיה הרושם של הודעתה על האם. גם היא זחלה ויצאה חרש ונצמדה לחרכי הקיר.

על גבי הכלונסאות של הגדר נמצאו במהופך שלושת הכדים, האות המותנה על הזהירות ועל חשש של סכנה. לפי אור השמש שהציף ברכות את השלג, עמדה על השעה המוקדמת עדיין. אלא שאיש לא נראה, וגם הזקן טרם הופיע. כנראה שגם את פת הבוקר, שהיה מניח ליד הכניסה למחבוא, לא הביא הפעם. אין זאת כי מישהו מעכב בעדו. דינה נגעה בקטנה שעמדה לידה כחתולה שקטנה ולחשה לה:

צריך לחכות".

“שוב הגרמנים?”

“מי יודע? גרמנים או פולנים?”

לא עברה שעה מועטה, ועל גבי דלת האורווה נשמעו שלש נקישות. האם והילדה לחשו שתיהן בבת־אחת בשקט ומתוך הרגשה של הרווחה: הזקן…

דינה נתקרבה לשפת הגג וראתה כיצד הזקן מטפס ועולה בשלבי הסולם וידוי ריקות מארוחה; סימן שטרם מצא לו שהות להכינה ולהביאה, כמשפטו בוקר בוקר. היא קיבלה את פניו בשקט שבמתיחות, והזקן לחש לה מיד:

“אורח יש לי בבית. בני, אנטון, חזר הלילה…”

דינה מיהרה לברך אותו, והזקן המשיך בלחש:

“כל־זמן שלא דיברתי עימו, ולא סיפרתי לו עליכן, יש לנהוג זהירות. בימים אלא איני נותן אמון בשום איש, ואף לא בבני יוצא־חלצי… האדם גרוע הוא מחיה. הערות אחדות שהעיר ביחס למצב הפוליטי (ואילו לאמיתו של דבר העיר הבן ביחס להשמדת היהודים) לא מצאו חן בעיני, ועליכן להתנהג לפי־שעה בזהירות, עד שאשוחח עמו ואדע אם יכול אני לבטוח בו… עוד מעט וייצא לכפר ואז אביא לכן ארוחת־הבוקר. אתן ודאי כבר רעבות כראוי, מסכנות שלי”.

“אין־דבר, פאן יאשינסקי”, הרגיעה אותו דינה, “יכולות אנו לחכות. ואם יהיה צורך בכך נפנה גם את המקום; סוף־סוף איני רשאית לסבך אותך בצרה נוספת…”

“שוב את מדברת הבלים, בתי. עוד היום נראה איך יפול דבר”.

והוא חזר מיד הביתה.

הואיל וסיבת האזהרה לא היתה הפעם בשל הגרמנים, נשמה דינה לרווחה וחיבקה את הקטנה בעוז, אם כי לבה נקפה משום־מה. את אנטון הכירה עוד כאשר היה עלם צעיר, בן גילה כמעט, ובימות הקיץ, יחד עם בני בית זילבר היו מזדמנים עוד לפני נישואיה. הוא היה חוזר אז מלימודיו בבעיר הסמוכה. נער פולני צהבהב, שבעיניו ניצנץ משהו מכחול הפלדה, ובתווי פניו טבועה היתה ארשת של אטימות מעוררת מורת־רוח והגובלת לעתים עם רחישת בוז סמויה; אמנם מחפה היה על הליכותיו באדיבות, ובשיחות עם דינה היה מספר ברצון על לימודיו ועל הספרות הפולנית. היא היתה היחידה מבין הקייטנים שהיה מברך אותה בקול רם, ובמידה מסויימת שואף היה את צילה כעלם צעיר המבקש להשתעות בחברת אשה צעירה ונאה. יש והיה מסמיק בחברתה, ופעם, זוכרת היא, בגן הפירות היה הדבר, עלה על תפוחה לקטוף לה במיוחד פירות נאים ובשלים; משעמד לרדת מן העץ נאחז בענף, שלשל את גופו למטה ושמט לקרקע. משום־מה איד את שיווי־משקלו, ומתוך שלא אבה להתגחך בהשתטחות לעיניה, קפץ בזריזות פסיעותיים הצדה ונתקל בה; היא תמכה בו שלא יפול, ורגע או שנים שהה בזרועותיה כשפניו סמוכים לחזה שלה. היא צחקה צחוק תמים למראה מצב חסר־ישע זה שבו נאחז, שלא להשתטח ולא לקלקל את רושם האבירות שבו, ואילו הוא הסמיק עד כדי־כך שהסתיר את פניו ופרש הצידה נבוך ונכלם משהו. בודאי שלא ידעה ולא שיערה מה נוהה היה אז עלם צעיר זה אחרי דמותה הנאה, ושלעתים נדדה שנתו בשל כך. בינתיים נתבגר ובעיר לימודיו יצאו לו מוניטין של אנטישמי מובהק, ראש לבריונים, ותגרה שפרצה בין הנוער הפולני לבין הנוער היהודי בבתי־האולפנא הגבוהים, או במגרשי הכדורגל – אנטון יאשינסקי היה מעורב בה כפעיל ביותר. שמו יצא לשמצה, כריאקציונר קנאי המתכחש לערכים אנושיים. כאשר פרצה המלחמה נצטרף לגדודו, נפל בשבי, ומאז נעלמו עקבותיו עד שחזר לפתע. שיבה פתאומית זו הדאיגה את דינה, לפי שהמצב עלול להשתנות אך אם יתייחס לענין בהבנה מסויימת.

“אמא, לחשה הקטנה, הבן שלו אי שטוב הוא?”

“לא אדע, בתי. מעטים הם האנשים הטובים בימינו”?

“האם הזקן מפחד מפניו?”

“לא. אין הוא מפחד”.

“אז למה הוא מזהיר אותנו?”

“מפני שזמן רב לא ראה אותו”.

“אז הוא השתנה וגם הוא גרמני?”

“שתקי, בתי. נראה אחר־כך”.

הקטנה שקעה בדומיה. ניתן לה ענין לענות בו.

דינה חזרה וקרבה לחרכי הקיר. מתוך שיעמום ומתוך רצון עז לקיים מגע עם החוץ, היו מרבות לשהות ליד החרכים. הן התקינו להם מעין מושב עשוי קש ותבן, ריפדו אותו בשני שקים בלים, והיו מכוונות את ישיבתן כך, שאפשר יהיה להן להציץ על־נקלה מבעד לחרכים, בחזקת רואים ואינם נראים. במכיתות של חרס וזכוכית הרחיבו קימעה את הסדקים ומרקו אותם יפה־יפה בצד הפונה פנימה, ודינה יכלה לעיין גם בספר אם קירבה אותו לאור המסתנן מן החוץ. מרבות היו לשבת בקיץ, כאשר הימים היו ארוכים ונמשכו עד להלאות, ואלו גם בחורף, כאשר הכפור לא היה עז ביותר, מרבות היו לשבת, לשוחח חרש־חרש ולהשקיף החוצה. הצד הפונה ליער ולגן עניין אותן פחות מן הצד הפונה לחצר, לבית, ומעבר לגדר – לכפר.

אמנם הכפר לא היה מרוחק, אבל תמיד משך את העין, במיפזר בתיו, בכנסייתו שמגדל העץ שלה הצבוע ירוק מתנשא אל־על; בכל יום ראשון או חג, היו שני פעמוניו מוּנעים על ידי הפעמונר, שהיה עומד בתוך המגדל המעוטר מעין מעקה ומושך בחבלים פעמים מספר עד שהביאם לטלטול של הלוך־ושוב, וצלילים שלהם היו בוקעים; לראשונה הפעמון הגדול, באיטיות ובכבדות־מה, ואילו הקטן מיד לאחריו בתאוצה צלצלנית, ושניהם מבשרים לכל באי הכפר ושוכניו כי קרואים הם למרק את עוונותיהם, ולהתקדש לקראת דבר אלהים. אכן, שטפו להם החיים כמנהגם, את אשר לאלהים ניתן כאן לאלהים, שוועת הטבוחים והמעונים לא הפירה את קדושתו ואת צלצול פעמוניה של הכנסיה המטיפה לחסד ולרחמים.

כל דבר משך את תשומת לבה של דינה כאשר הציצה מתוך המחבוא, בקיץ כן בחורף, כשכל חי או תנועה היו מתבלטים יפה־יפה על פני רקע השלג והכפור. סיעת עורבים כי נישאה בצריחות מעל לצמרות הברושים, עולה ויורדת, עדה מסוכסכת המחרישה את האוזן, ואין ידוע בתוכה אם לחנות או לעוף, והרי הם חגים בערבוביה מעלה־מטה עד כדי סחרחורת מקניטה; והנה להקת אווזים שלפתע, עם תחושת הקירבה שבשקיעת השמש תוקפת אותה מעין רוח־עיוועים, וכולה מתרוממת מעל לקרקע ביעף כבד וכושל כדי עשרות פסיעות בלבד, וממלאות בשל מאמץ זה את חלל האויר הרך בקובלנה געגענית; מזחלת כפרית החולפת עמוסת עצי הסקה, או מזחלת טיול הדורה, שמחרוזת פעמוניה העמומים מכריזה על עצמה מעל לרתמה של ה“שלישיה”, כשהסוס האמצעי דוהר בראש, זקוף מתחת לסמלון, ולצדדיו, מזה ומזה, מסייעים לו שני חבריו וראשיהם מורכנים ימינה ושמאלה, ומבעד לנחירי אפם פורץ ההבל החם והצחרחר; ולפתע מטרטרים בלי הרף ומגלגלים בתוך כחלת הרקיעים את רעמיהם מטוסי המלחמה, העושים דרכם בלי הרף לעבר החזית.

הפעם היתה דינה אחוזה סקרנות לראות בבנו של הזקן. היא לא שמחה לקראת הידיעה על שובו. די היה לה בזקן החביב אשר בו בטחה, ומקווה היתה כי סדר־יומה שנקבע במחיצתו לא יופר, ושאלמלא ביקור הגרמנים בגלל פעולות הפרטיזנים, ודאי שאיזו ביטחה יחסית היתה מצויה במקום. עוד היא יושבת שקועה בהרהורים והנה נפתחה הדלת והוא יצא לחצר.

דינה עצרה בעד נשימתה והסתכלה בו יפה־יפה. כיון שמשתהה היה על עמדו, ושוקל משהו בדעתו לפני לכתו, כדין אדם ששכח משהו, ניתנה לה האפשרות לבחנו מקרוב, לפי שעמד ופניו מול האור הזוהר של השמש ומול הבוהַק של השלג המוצף זהרורים. לבוש היה מעיל חורף ארוך ואפור, שגדול היה ממידתו ונראה כתלוי עליו, מבליט רזונו; בכף ימינו החזיק בכובע־כבשים שחור, לא מאלה שהכפריים חובשים, אלא מהסוג האסטראכאני המשובח, מאלה שהאצילים והיהודים מן הסוחרים היו מיתנאים בהם בחורף; פניו כחושים היו עד כי הבחינה דינה בעצמות הלסתות הבולטות, ושערות ראשו כבר לא היו צהבהבות, אלא אפורורית דהויה זורקה בהן, ונראה היה כאדם שאיבד את עלומיו ושלא שבע נחת. זמן־מה עדיין עומד היה בלא להעלות על דעתו כלל וכלל כי שני זוגות עיניים נעוצות בו מן המארב. לבסוף פנה לעבר השער והחל מתרחק.

לא ארכו הרגעים ובחצר הופיע הזקן כשהוא נושא את מנת המזון.

יב

במשך ימים מיספר נהגה דינה זהירות יתירה, לפי שהזקן עדיין היה מעלים מבנו כי מסתיר יהודים הוא בחסותו. כנראה שמצפה היה לשעת־כושר, לגלות את אזנו, או שמהסס היה, עד שיום אחד נפלה ההכרעה, שכן קשה היה לזקן לספק להם את לחמם ומחסוריהם, שנאלץ להערים על בנו ולטפל בגנבה בהכנת הארוחות. בוקר אחד, כאשר דינה צמודה היתה לחרכי הקיר כדרכה ומביטה החוצה, ראתה את שניהם יוצאים מן הבית ופונים לעבר האורווה, ועל פני הבן מרחפת בת־צחוק קלה, ומבטיו שהוא מכוון לעבר העליה, מבטים מלאי סקרנות, גילו לה מיד כי אכן נודע לו לבסוף הדבר. אף הזקן שהיה מהלך לצידו, מחייך כמפוייס, וקורת־רוחו גלויה היתה, לפי שמעתה יחדל לדאוג, והבן גם יסייע לו בדבר. משנתקרבו לדלת האורווה, נקש עליה הזקן כדרכו שלוש פעמים, ודינה נענתה לו בשקט, אך בלי התפעמות שבלב:

“בבקשה, פאן יאשינסקי”.

הזקן הניח את דלת האורווה פתוחה למחצה, למען לא תשרור בה אפלה גמורה, והוא פנה לדינה בקול חגיגי:

“פאני, יכולה את לרדת. כל בסדר”.

דינה השיבה בקולה הצלול:

“ברצון. רואה אני כי הבן ילך בעקבות האב”.

אנטון, שעד כה שתק עדיין, הרים ראשו למעלה לצוד את דמותה של דינה, שאת קולה כבר שמע ואילו את קלסתרה טרם ראה, כי עד שהסכין לאפלולית שעמדה באורווה, ראה את פניה רק כבהרת חיוורה. הוא התחייך והשיב לה:

“בלי כל ספק, פאני”.

תוך־כדי־כך ירדה דינה למטה, עוטה בגדי כפריה, היוורת, והיא מטפלת עדיין בתסרקתה שנפרעה בתוך המחבוא. כבר מזמן לא ייחסה כל חשיבות למראֶהָ החיצוני, ובפני הזקן לא היה לה כל צורך להתהדר. די היה לה שבתנאי המחבוא יכלה להקפיד על נקיונה, ואילו ממראה פניה הנאים וגופה שצעיר היה, הסיחה את דעתה מזמן. הפעם, באורח טבעי, ולמען שמור על כבודה מבחינה חיצונות עם פגישה ראשונה, העמידה פנים כמטפלת בעצמה, בהסרת קש מעל כתפה, ביישור קפל שבשמלה, או בהתקנת התסרוקת. כאשר הושיט לה יאשינסקי הצעיר את כף ידו, לחצה אותה, ובחייכה הפטירה במבוכה קלה:

“הרי אנו ידידי משכבר הימים”.

“ודאי!”

עוד מאותה תקופה, שדומה והתרחקנו ממנה שנים כה רבות־רבות…"

“אכן, תקופה מסוערת”.

הזקן הוסיף: “וארורה!”

נשתררה שתיקה. ומחייכים היו לחפות על המבוכה. היה בכך מאמץ סמוי ומשותף לגשר את הפער שנוצר, בזמן, ביחס, נוכח התמורה מאז ועד היום, בזוועה המרחפת על פני הדברים, שאין מנוס ממנה.

הקטנה שנתעוררה בינתיים, ושמעה כי משוחים למטה, לא העזה להשמיע קול או לרדת, למרות סקרנותה. מאולפת היתה ומצייתת תוך הבנה ומשמעת למופת. מתוך נעימת השיחה למדה לדעת כי אין כל סכנה נשקפת, אך אין לה להופיע כל עוד לא נקראה. תוך־כדי־כך פרש מהם הזקן לעסקי יומו, ואילו יאשינסקי הצעיר שעמד על סף האורווה, הסתכל בדינה ברוב ענין, ומראה פניה, כן כל הופעתה לא הכזיבו אותו. הוא הציע לה בפשטות:

“למה לך לעמוד בפני, בואי וצאי החוצה”?

“כנראה שאין אתה ידוע כי אסור לנו להיראות לאור היום. חיים אנו חיי עטלפים, ורק עם ערב, בחסות החשכה אנו מתגנבים לשאוף אויר ולטייל כדי לחלץ קצת את העצמות, ולהזרים קצת את הדם באיברי הגוף”.

“אין־דבר!” עודד אותה אנטון, “אין לחשוב”.

“ובכל־זאת…”, הביעה דינה את היסוסיה, “סכנה בדבר”.

“על אחריותי, פאני!”

“אם תשורני עין זר, לא תועיל כל אחריות וכל רצון טוב. שוכח אתה באיזה עולם אנו חיים”.

“לא שכחתי. אלה שהסביבה ריקה מאדם, ויכולה את לצאת ולשאוף קצת אויר צח לאור היום. בתוך החצר איש לא יראך, ונוסף על כך לבושה את בגדי כפרית. אגב, ארשה לי לציין ולומר לך, כי מראך ככפרית נאה למדי…”

“אני מודה לך על המחמאה”.

השיבה לו באדיבות ואילו בלבה מה רחוקה היתה מנוסח זה של היתנאוּת ונימוסי־סרק במצבה ולאחר כל מה שעבר עליה, אלא שאדם זה, הבטוח בחייו והרואה את הדברים ראייה אחרת, ודאי שרשאי הוא להביע את דעתו ולדקדק בנימוסי גישתו, כדרכו והרגלו… ולפי שלא ביקשה לפגוע באדיבותו, הביטה לצדדים וחרגה קמעה מתוך אפלולית האורווה, כשהיא תומכת את גבה בקיר, מוכנה בכל רגע לחזור ולהיעלם פנימה. לגבי אדם זה לא היה החשש שלה מובן ומוחש די צרכו, ואפשר שגם לא התעמק בכך כל עיקר, הוא שמח לקראתה, לא פילל לפגוש בבית אביו – אמנם בתנאים אלה – אותה האשה הצעירה והנאה שלפני זמן לא רב הפעימה את הדם בעורקיו למראה פניה, הילוכה וכל עצם מהותה הזוהרת. גם עתה, כאשר בחן את פניה, וחשף מיד את כל החן העצוב והאצור בה עדיין, שהיא כה מתאמצת להצניעו בלבוש הכפרי הפשוט, עברו רטט פנימי של חדווה כמוסה, שהנה יוכל שוב להשתעות בחברתה.

קשה היתה השיחה על דינה, ומדי פעם בפעם העיפה מבטי חשש לצדדים. אך מתוך נימוס נאלצה להקשיב לדבריו. לא־לאט דבק בה קמעה בטחנו של בן הארץ שאין כל פחד בלבו, ולא עברו רגעים מועטים והיא מצאה את עצמה שטופה בשיחה ערה על נושאים שכבר מזמן לא דיברה עליהם, ואפשר גם לא הרהרה בהם. סוף־סוף עמד לפניה אדם צעיר שחזר זה עתה מן העולם הגדול, אמנם עולם מסוכסך ועקוב מדמים, מלא ביעותים וחרדות, עולם שכל מעשה זוועה כבר לא היה בו כדי להחריד שלוותם של אלה; אבל הוא מצא לו על מה לדבר גם מחוץ לעניינים אלה, ומספר היה בין השאר דברים על עברו הקרוב, כיצד היה בין הלוחמים נגד הפולש, כיצד התמוטטה המערכה כולה, כיצד נפל בשבי ועבד בחווה בגרמניה, וכיצד עלה בידו לחמוק משם באורח־פלא, ולאחר כמה וכמה הרפתקאות לחזור הביתה.

דינה הקשיבה יפה לשיחו. גם השיבה לו על כמה עניינים, כמובן מתוך העלמת דברים, שלא מצאה צורך נפשי להעלותם בפני אדם אשר ספק אם היה מבין, או משתף עצמו בטרגדיה של אשה עבריה שאיבדה את כל בני משפחתה ונרדפה כחיה בידי כלבי־ציד עד שהשיגה מפלט זה. גם לא לפי כבודה היה לשוחח על דברים שהחמלה כרוכה בהם.

עוד הם משוחחים, והזקן חזר ומנת הצידה היוֹמית בידו. משראה את דינה בחוץ הופתע וזקף בבנו עיניים זועפות:

“הה, כיצד?!..”

הבן לא נבוך.

“אין־דבר, אבא, קצת אויר צח לא יזיק לה, ואני שומר עליה”.

הזקן הניע ראשו תוך ספקנות רבה:

“עדיין אין אתה מכיר, כנראה, אתה רוצחים הללו!”

“מכיר, אבא, אבל בסביבה שלנו שקט, והבריות רחוקות”.

הזקן לא נרגע.

“לא, לא, בני… – עדיין יש לנהוג זהירות גמורה. פאני, דינה – שובי למחבוא! בערב תצאי, כדרכך עד כה, וגם אותך אני מזהיר שלא תזלזל בכך. אין זה מישחק וגם בחיינו הדבר… ועליך לדעת כי מהיום והלאה שותף אתה לאחריות כמוני, ועלול להיענש לא פחות ממני… הווה איפוא זהיר, אנטון, ואל תנהג קלות־ראש!”

“פאן יאשינסקי”, הרגיעה דינה את הזקן, “אני כבר חוזרת!”

“לדעתי”, אמר הצעיר תוך בטחון, "דומני שאתם מפריזים קצת בהקפדה יתירה שלכם על הזהירות; לדעתי אין צורך לסחוב את האוכל אליכם לכאן. עתה, כשאנו נמצאים שניים, יכול אחד לעמוד על המשמר בחוץ שעה שאתם תסעדו בבית פנימה. סוף־סוף נמצאים אנו מבודדים ומרוחקים מישוב, וגם אנשי הכפר כמעט שאינם מזדמנים לכאן.

הזקן התנגד בכל תוקף:

“עדיין מוקדם… שום דבר טרם השתנה לטובה! אני בעצמי אהיה מאושר כאשר אוכל כבר לאכסן את הפאני ללא כל חשש בצל קורתיף, אף אחשוב לי את הדבר לכבוד רב”.

מאותו יום ואילך החל יאשינסקי הצעיר לשתף עצמו בדאגה לגורל הפליטות, והיה מסייע בידי הזקן בטיפול. אלא שעה שהזקן היה עושה זאת בלב שלם ובנפש חפצה, ופרט לעסקי הטיפול שהיה כרוכים בכך, לא היה נופל כל עיקר לטורח על דינה, והיה מתלווה אליה רק לעתים בערב, בשעת הטיול, הרי הראה הצעיר שקידה יתירה, והיה נלווה אליה לצורך ושלא לצורך: מבקש היה להוציאה לעתים קרובות החוצה, להיות במחיצתה, וכאשר מסרבת היתה, הן מטעמי זהירות והן משום שלא ביקשה להשתעות בחברתו זמן רב מדי, שלא לעודדו לקרבה מסויימת, לא היה זה פורש, ומוצא לו כל מיני תחבולות ועילות מדומות, כדי להופיע ולשהות בחברתה, ואף לא היה נרתע מלעלות לעליה, והיה יושב על קצה התקרה שבסמוך לסולם ומשתדל להיות חביב ונעים ככל האפשר.

אלא שחביבות זו ואדיבותו הנפרזת היו לדינה לזרא. היא הכירה את הפולנים, את טיבם ואת שיחם, וידוע ידעה יפה כי יודעים הם להסתיר להפליא, תחת מעטה של אדיבות משופרת, גם מחשבות ומעשים שעומדים בניגוד גמור לתכונה זו; היא חשה כי אדם צעיר זה, שבינתיים עברו עליו פגעים ומאורעות, אין תוכו כברו, ושאם כי מוכיח הוא בהתנהגותו כלפיה יחס הוגן וחביב, הרי משערת האי כי ודאי דבקה בו מזוהמת פריצי החיות ומעשיהם, לאור השקפתו האנטישמית, ולפי שגם הזקן לא מצא לנכון לגלות לו מיד דבר הימצאן אצלו. חושש היה, וכנראה, לא לשוא. ולפיכך לא רחשה לו אמון גמור מלכתחילה, אלא שלא ביקשה להיראות כפוית־טובה בעיניו, והיתה מעמידה פנים כי לרצון לה טירחתו ודאגתו. לאמיתו של דבר שמחה היתה כשהיה פורש ממנה ומניח אותה לבדה. ושעה שהיה מפציר בה לצאת קמעה אל החצר, היתה עושה זאת בלי רצון, ולשעה קלה בלבד. לפי שענין זה היה כפוי עליה. ולעתים קרובות לא יכלה לשאת את מבטיו הכחולים, המבליחים מתוך קלסתר פניו, שתום עלומים כבר נמחה מעליהם מזמן, ובארשת שלהם אף נסתמן קורטוב מן הניוון שיש בו כדי להרתיע. לפעמים היתה צדה את מבטיו העכורים, כשהם משוטטים על חלקת צווארה וחזה, ולבה היה נוקפה לפתע מתוך חרדה קלה וסתומה.

יג

יום אחד משנשאלה על ידי יאשינסקי למה אין היא רוצה לשוחח עמו ברצון, וכי יש לו הרושם כי משתמטת היא מחברתו, חייכה חיוך מאוּנס, וביקשה להסתיר את הדבר תחת מעטה של אדיבות. היא השיבה לו כי ברצון היא מוכנה להשתעות בחברתו, אלא קשה לה מחמת זהירות, וגם מפני שיש לה הרושם כי שוכח הוא שאין היא עתה בחזקת אורחת בקייטנה, כי משהו קרה בינתיים…

“כן, מבין אני”, הסכים לה, “אלא שאנשים חיים צריכים להמשיך ולראות את הדברים בצורה אחרת, כי הרי אין בכך מועיל”.

היא שתקה. כי מה תגיד לפולני זה? מה תספר לו על אבדן נפשות יקרות, ועל כל הזוועות שגם הוא בודאי יודע עליהן לא מעט, אלא שלא איכפת לו, וכל השיחה הנאה הזאת אינה באה אלא לחפות על תשוקה סמוייה שלו לבלות בחברת אשה!.. דבר זה ברור היה לה ומעורר בה שאט.

“למה את שותקת, פאני?”

דינה נאנחה חרש, למרות רצונה.

"ישנם דברים שאין הלב משיחם לפה, ואילו אם השפתיים מטמאות קדושתם, ומפקירות אותם לאוזני אדם, ויהא זה הנאצל ביותר, חטא הוא שאין כפרה לו. לנו אירע משהו, פאן יאשינסקי, המערער את כל יסודות המוסר, ההגיון, השכל הפשוט, הרגש והיחס שבין אדם לחברו… אבל מוטב שלא לשוחח על כך. אסור לי וחטא הוא הדבר.

יאשינסקי ביקש להפיג את מרירות הדברים.

"אבל בכל־זאת הרי לא הכל אבד… ומעשהו של אבי יוכיח!..

“כן, איני מזלזלת בכך כל עיקר, ויודעת אני יפה להעריך, אך כשאני מעלה על דעתי מה מיצער הוא האחוז הזה בארץ בה נולדו וחיו יהודים קרוב לאלף שנה, הרי שיאוש שאין לתארו תוקף אותי…”

יאשינסקי שתק. עומד היה כדרכו בחוץ ליד פתח האורווה, על פני השלג הצח, מוצף אור שמש, מהדר בלבושו, מגולח למשעי, ומציץ לתוך חללה האפלולי במקצת של האורווה, מקשיב לדברי דינה שנאמרו יותר לשם נימוס מאשר מתוך כוונה לשתפו בהרהוריה הנוגים, ואדיר חפצה הוא לסיים את השיחה ולפרוש למעלה לילדה, המנמנמת כנראה.

אגב, משום־כך לא תמהה כאשר הקטנה אמרה לה יום אחד בפשטות: “אמא, אני לא אוהבת את הדוד הזה. הוא לא מוצא חן בעיני…” הרגשתה זו של הקטנה, עלתה בד בבד עם הרגשתה היא. לא קשה היה לנחש מה מסתתר מאחורי כרכוריו וחיזוריו האדיבים של אדם זה. מיום שהופיע וחדר לתוך שיגרת יומה במחבוא, ובמישטר הקובע את חייה כאן, חשה כי משהו לא נעים ומאוים חבוי בו, וככל שביקש למצוא חן בעיניה ולהתחבב עליה, כן עורר בה מורת־רוח בדבריו ובהליכותיו המלאכותיות. אלא שידוע ידעה כי חייבת היא לנהוג בו אדיבות ולהסתיר ממנו ככל האפשר את מחשבותיה ביחס אליו; לפיכך סובלת היתה את חברתו, אף מחייכת לעתים תוך היתממות, כמקבשת לנטוע בו את ההרגשה כי מוצאת ענין היא בשיחתו, וכי מעריכה היא את טרחתו. כל אותה תכונה של זיוף חבוי מאחורי שיחה נאה ובת־צחוק עשויה שהיתה מונה בפולנים; כל אותה תכונה שהיתה לה לזרא ונפשה בחלה בה, דבקה בה הפעם כטכסיס, והדבר היה מעיק על מצפונה ומעכיר את רוחה.

הוא לא נִלאה מלהפציר בה לצאת עמו לטיול בערב. והיא היתה לוקחת עמה לרוב את הילדה, ונוהג זה גרם לו מורת־רוח, לפי שראה בו תחבולה נגדו. הוא ביקש להסביר לה, כי לא טוב הדבר שהילדה נלווית אליהם תמיד בשעת הטיול, כי במקרה של סכנה (בכך היסווה את נימוקו האמיתי) מוטב שיהיו הם הבוגרים לבדם ויקל עליהם להתחמק ולמצוא סתר. דינה הסבירה לו כי מבכרת היא להעמיד גם את הילדה בסכנה, כי בלעדיה אין טעם לחייה, לפי שהיא בעצמה אין לה כבר כל תביעות, ואין החיים צופנים ברציפותם אושר בשבילה לאחר כל מה שעבר עליה; אבל כל עוד הילדה חיה, חייבת היא לשמור עליה ולהתקיים בזכותה. ונוסף על כך חשוב לה מאד להחזיק את הקטנה באויר הצח, כי דואגת היא לבריאותה. והיה אנטון נאלץ לקבל עליו את הדין, אלא שלעתים היה כופה עליה את הטיול בשעה מאוחרת יותר, לאחר שהילדה כבר היתה נמה את שנתה, מחפש היה וממציא הרבה תואנות לכך, ואף כי מבקשת היתה לפטור עצמה מנוכחותו, לא יכלה לסרב לו בעקשנות מתמדת. אלא שלא היתה מרחיקה לטייל עמו, והיתה שוקדת לקיים חיץ סמוי אך מוחלט, וכאשר ביקש לתמוך בה בלכתם, או לשלב את זרועו בזרועה, כבעל נימוסים, כאשר עמדו לעבור מכשול או לחצות תעלה, היתה משתמטת מעזרתו באדיבות אך בתוקף; לפי שידעה יפה, כי הליכות אלו אינן אלא עילה לנסות דבר אליה, והיא חששה מפני הרגע הזה, וביקשה להרחיקו מן הנסיון. הוא הוא נפרד ממנה כדרך פולנים, בנשיקה קלה על גב ידה, אך יש שהיה משהה את שפתיו החרוכות משתוקה שהיה יתירה, וערב אחד כאשר חזרו לבדם ניסה לפתע לחבק אותה. היא חמקה הזריזות מזרועותיו, ובקולה נשמעה נזיפה קלה ועצורה:

“פאן יאשינסקי! אנא…”

הוא לא נרתע ולא הירפה ממנה.

“הן יודעת את כי מוצאת את חן בעיני… מאז ומתמיד…”

רעד קל נשמע בקולו, וזרועותיו השתרגו שוב בחזקה סביב גופה, ומפני שהתנגדה לו, הפך מאבקו סוער וגס ביותר. הוא לחץ אותה בכוח אל חזהו ונשימתו ריפרפה על פניה, שכן מבקש היה לחתום את שפתיו על פיה. אלא שהיא סרבה לו בכל תוקף, לאט ובשקט, בלא להוציא הגה מפיה, ולפתע לאחר מאמץ נמרץ השתחררה ממנו ולחשה חסרת־נשימה:

“לא פיללתי, פאן יאשינסקי…”

“הן תביני…”

אל תשכח כי אשה נשואה הנני, ובכלל אין לבי פנוי לעגבים!"

נימת הזעם גברה בקולה והוא עמד נכלם ונזוף; הדבר חרה לו, והכשלון שהיה כרוך בכל המעשה הזה עורר בו לפתע גם חרון. דומה שעוד מעט יתפרץ ויטיח בפניה של יהודיה זו חרפות כראוי לה, אף יסביר לה כי עתה, במצבה, שטות היא לסרב לו. אבל לאחר שהות קצרה של שתיקה גבר בו שיקול־הדעת, ולמרות זעמו החניק את אכזבתו בחובו, והסתיר שוב את כוונתו תחת מעטה של התרפסות.

“עליך לסלוח לי, פאני… לא ידעתי את נפשי, והיחסי אליך העבירני על דעתי… אנא, סלחי לי הפעם…”

אם כי הצטדקותו לא השפיעה על דינה, והיתה לה הרגשה כי אין זו חרטה כנה, אלא אמתלה בלבד לעבור לסדר היום ולנסות לתקן אחר־כך מה שלא עלה בידו הפעם, נאחזה דינה בהתנצלות, כמסייעת בידו.

“מבינה אני וסולחת… פאן יאשינסקי, הבה ונשכח את המקרה הזה ונהיה שוב ידידים כמו שהיינו עד היום. לא כך?”

“בהחלט, פאני יקרה”.

“ובכן, ליל מנוחה!”

"ליל מנוחה!

הוא פרש ונעלם בחשכה כשזעם חסר־ישע מציף שוב את לבו, והוא רוגז על עצמו ועל היהודיה כאחת. כסבור היה שלא תפצה פה, ולא תעז להתנגד לו, והנה כיצד נהגה בו בחוצפה וביהירות. הוא לא יוותר לה. הוא יאלפה לקח!.. היא עוד תפול לידו כצפור בפח! וכי מה רשות יש לה במצבה העלוב, ובימים אלה, להתנגד? פסיא קריב!.. (דם כלבים!).

ואילו דינה שחזרה ועלתה ברגליים כושלות למחבוא נבוכה היתה וחרדה ביותר. את אשר פחדה בלבה כל הזמן, הנה זה בא, ומי יודע אם יעמוד בדיבורו ולא ינסה אליה דבר שנית. היא ראתה בכל המקרה מיפנה לרעה העלול להסתיים בצורה שאין להעלותה על הדעת, לפי שהיא תסרב לו, והוא יחפש דרך לשכך את קצפו ועלבונו, ומתוך רגשי נקמה מסוגל הוא להסגירה לידי הרוצחים.

משך כל הלילה נדדה שנתה. היא שקלה יפה בדעתה מה עליה לעשות, ולא יכלה להגיע לכלל החלטה שיש בה כדי להרגיעה. לא ידעה אם לסרב להיפגש עמו לגמרי, או להעמיד פנים כאילו הסיחה אף היא את דעתה מכל הענין, ולאפשר לו על ידי כך להתנהג בהגינות. אך לבה כבד היה, והמנוחה היחסית, ממנה נהנתה עד בואו – גזה; ונוסף על הסכנה התמידות המרחפת עליה, צריכה היא להיאבק על כבודה עם חוליגאן וגס־רוח.

היא לא הרגישה כיצד עלתה לפתע פקעת הצער בגרונה, והדמעות של עלבון וחוסר־ישע זרמו מעיניה בלי חשׂך. היא הטילה את עצמה על יצועה העלוב, והתייפחות תקפה אותה, מרוסנת, מתוך חשש לתת לה מוצא רם, וכובשת אנקותיה בחובה.

יד

למחרת לא הופיע אנטון במשך כל היום ושם עצמו עסוק וטרוד בעניינים אחרים. ודאי שהיתה זו העמדת פנים, ואילו דינה שמחה על כך. היא ראתה אותו גם בלכתו לכפר, וחשד נתגנב אל לבה: “עלול הוא להסגירני”… וכאשר חזר, והיא הציצה החוצה בערב וראתה אותו לאור העששית מעיין בספר, נגוז חששה כי אמרה בלבה שלא יעז לעשות כן, לפי שעלול הוא להמיט אסון על אביו הזקן, וספק רב גם אם יציל את נפשו, כי ייחקר על שתיקתו עד כה.

אותו ערב שמחה שיכולה היא לצאת עם הקטנה בלא להיטרד על ידו, ובלא לחוש לידה את הגבר האורב לכל תנועה ותנועה שלה, המשוחח עמה לכאורה מתוך הבנה וענין על הספרות הפולנית, על המוסיקה שלה, ועל שירתה שהוא יודע גם לקרוא מתוכה פרקים יפים בעל־פה, והמתבל את שיחו בהשקפת־עולם ליברלית, כביכול, ונקיה משאת גזעים, ואילו תוכו ודאי שאינו כברו… תמיד בלכתה לידו היתה לה הרגשה מציקה שצריכה היא למאמץ רוחני להיענות לשיחתו, להשתתף בה, ולא להראות לו סימני שעמום. לפיכך שמחה מאד כאשר יכלה לחמוק חרש עם הקטנה ולטייל באין מפריע לאורך הדרך המובילה ליער. ניכר שגם הקטנה שמחה על כך, לפי שבשעה שאנטון היה מתלווה אליהן, חשה כי למעמסה היא עליו, וכי ברצון היה מסלק אותה הצידה אילו יכול, וגם מקפח היה את חלקה בשיחה עם האם, כי דינה היתה משתיקה אותה, שלא להפריע לפאן הנכבד, שלא להתערב בשיחת הגדולים, והיא היתה נאלצת להיות עדה אילמת לנושאים שלא הבינה בהם, ואשר שללו ממנה את העונג שבטיול.

אלא שהרווחה לא ארכה הרבה.

ביום השלישי הופיע שוב, אדיב ושוקד על נימוסים נאים, מבקש שוב להיות נעים־הליכות וחביב, כאילו מאומה לא אירע, ולאחר שביקש סליחה הריהו חוזר לידידותו הקודמת. גם דינה קיבלה אותו בבת־צחוק ובסבר־פנים, משל שמחה היא לשובו, אך בחובו ידעה כי עליה להיזהר מפניו, וכי שקט חיצוני זה מחפה על כשלון, על סערת־נפש ועל תשוקה ללא פורקן.

לפני כן, כשיצאו לבדן, מצאה לה הקטנה אפשרות לגבות חובה.

“אמא, טוב שפאן אנטון אינו הולך אתנו…”

“למה, בתי? וכי הוא מפריע לך?”

“כן, אמא. אני שונאת אותו!”

“אבל הוא שומר עלינו”.

“לא, אמא. הזקן שומר לעינו…”

“גם אנטון. והוא עוזר לנו גם כן”.

הקטנה עמדה על דעתה בתוקף ונעימת רוגז חילחלה בה.

“אבל אני שונאת אותו!..”

“אבל מדוע, בתי? אסור לומר כך”.

הקטנה הרהרה רגע ולבסוף אמרה חרש:

“וגם הוא שונא אותי… אני לא יודעת למה…”

דינה התעכבה. גחנה משום־מה לקטנה לבחון את קלסתר פניה בחשכה, היטיבה את המטפחת העוטפת את ראשה, לשמור על אוזניה מפני הכפור הצובט, ותוך־כדי־כך הטיפה לה חרש מוסר:

“ילדה קטנה ופתיה את, בתי, ושטויות את מדברת”.

אך בלבה שמרה את הדבר, אף נחרדה בהקשיבה לשיחה הפשוט והקולע של הקטנה, אשר גם בחושה הריחה את הסכנה ואת החששות שבמחיצת אדם זה. אותה אהבה פשוטה וכנה שרחשה הילדה בלבה אל הזקן, מתוך טבעיות ואמון גמור, ושלא מנעה ממנו גם את חיבוקיה ונשיקותיה (בעיני הזקן היו מתנצצות דמעות שעה שהיתה לופתת את צוארו בזרועותיה הקטנות ומרעיפה עליו את חום חיבתה); אותה תחושה שלא הוליכה אותה שולל, הזהירה אותה מפני יאשינסקי הצעיר שראתה בו מלכתחילה זר ושוטם. האם, שעמדה על כך, השתאתה למראה תגובה זו ואף הצדיקה אותה בלבה, ורק בדברים חסרי־משמעות ביקשה לרכך קצת את יחסה החמור של קטנה אליו, ולא הועילה.

הן שמחו, איפוא, לצאת יחד כשכף ידה של הקטנה נתונה בכף ידה של האם, עד שהגיעו למערה היער, שבשפתו מוטל היה גזע עץ אורן שנגדם פעם בידי איכר שנתפש בקלקלתו ונשאר במקום; על גזע זה היו יושבות תמיד לנוח ולשוחח בשקט, שעה קלה בלבד, לפי שהיו חשות ביותר בקור העז לאחר ישיבה ללא תנועה. אבל הרגל זה נשתמר בידיהן מימות הקיץ.

תוך מנוחה קצרה זו מביטות היו לעבר הכפר ואורותיו המתנצנצים, לעשן המיתמר מארובות בתיו, מקשיבות לנביחות הכלבים הרחוקות והקרובות, מהן צרודות וזועפות ביותר, ומהן חדות ועזות, ולעתים היו שומעות גם בהשמיע הקילון שעל הבר את חריקותיו, כאשר מישהו מאנשי הכפר היה יורד לשאוב מים, חריקה ממושכת וצורמנית עם הורדת הדלי, וקצרה יותר עם העלאתו; ומאד חביב עליהן היה הולם הקורנסים שהיה בוקע ועולה מתוך המפחה שבכפר, ומבעד לפתח הפתוח היו מתבוננות לשלהבת האש שהמפוח מגדילה, ואחר־כך – (שתיהן היו מצפות לרגע זה תוך הסתכלות מרוכזת) – בהמטיר הנפח ועוזרו, מזה ומזה, כשפניהם סמוקות מאש, בקורנסיהם הכבדים על גבי הברזל המלובן, והניצוצות ניתזים ומושכים את העין ביפעתם, כזיקוקין־די־נור ביום חג. אך יש והן היו מקשיבות גם לקולות אחרים, שריח הסכנה עולה מהם, ואז היתה כל השלווה גזה בבת־אחת, וכחיות נחרדות מריבצן היו שתיהן ממהרות, ובלא אומר ודברים חשות ככל האפשר לחזור ולמצוא מחסה.

ההליכה בלילות החורף היתה קצרה יותר, מפאת הכפור העז ששרר בחוץ, ולעתים גם מפני שהשלג היורד היה ממושך וכבד, והדרכים היו משתבשות וההליכה בהן היתה כרוכה בקושי. אז היו שתיהן חולמות על הקיץ, מצפות לחמימותו ולנעימותו, להיפטר מן הבגדים המכבידים, וקושרות את בואו של הקיץ הנכסף גם בתמורה כללית שתחול בעולם, כי איזו תקווה כמוסה בלב היתה לוחשת ומבטיחה כי הנה יבוא הסוף לתלאות, כי בקרוב ינחילו תבוסה לרוצח ולצבאו, ואפשר יהיה לחזור ולצאת לאור העולם. לאיזה עולם? – זהו ענין טורד בפני עצמו, שלתוכו אין דינה מתאווה לחדור כרגע, לפי שקודם־כל עורגת הנפש לצאת מן המחבוא, ולקוות (מי יודע?…) שמא יתרחש איזה נס, ושרידים מן היקרים ואהובים אולי יופיעו. שכן אם הן מצאו להן מקלט, הרי ייתכן כי עוד מישהו אולי זכה לכך… תקווה קלושה היתה זו, אבל גם בה נאחזה דינה והיתה מטפחת אותה בדמיונה, ומשתעשעת בה בהזיותיה.

ואכן, משהו מרמזו של נס מעין זה אירע לה באחד הימים. בצהרי יום אחד חזר הזקן מן הכפר. מבעד לחרכים ראתה כי ממהר הוא בלכתו, וחרדה סתומה התגנבה מיד אל לבה, שמא חלילה נפל דבר בלתי נעים, או שמא הוא נחפז להזהירה על סכנה קרובה. היא נצמדה, איפוא, לחרכי הקיר והתבוננה בו יפה מתוך רטט של ציפיה דרוכה. אך בהתקרבו נרגעה מיד, לפי שראתה כי כל הזמן נושא הוא את מבטי עיניו לעליית הגג, ושפניו מחייכות. היא נשמה לרווחה. אם מחייך הוא, משמע שאין שמץ של סכנה בדבר, ובודאי צופנת הליכתו משהו מעודד. מיד הגיד לה לבה כי איש בשורה הוא הפעם. אך מה יכלה להיות הבשורה, שהאויב ניגף? לא, לא לשם כך יחיש את הליכתו, ועל תבוסת האויב סח לה אחר־כך, בערב, מאשר שמע או קרא בעלון־סתר שהיה מופץ גם בכפר.

סוף־סוף נקש על דלת האורווה את נקישותיו הידועות, ואילו דינה כבר הקדימה ושמטה למטה, והמתינה לו על גבי הסף, תמוהה וסקרנית מאד לדעת פשר הדבר.

“מה קרה פאן יאשינסקי?”

הלה עמד וחייך תוך התנשמות כבדה מהליכה מהירה. ידע כי איש בשורה הוא הפעם. הוא תחב את ידו לכיס מעילו והוציא גלויה, גלויה ממש, שבול היה דבוק אליה, וחותמת דואר טבועה בה, והיא עדיין אינה תופשת ואינה מעלה על דעתה טיבה של גלויה זו. והזקן מושיט אותה לעומתה ומכריז:

“גלויה מאת בעלך… הוא חי!..”

פניה של דינה חוורו.

“האומנם?..”

לבה, דומה, עמד רגע מלדפוק בה. הדם אזל מפניה שהלבינו, ומשנהו חזר והציפם בסומקו. ברכיה פקו מהתרגשות, ומחפשת היתה מקום־אחיזה שלא לצנוח ארצה. היא נשענה בגבה אל קיר האורווה, ונרעשת החזיקה ידה בגלויה בטרם התחילה לקרוא בה, אלא שאת כתב־ידו בפולנית, נאה ומסולסל, הכירה מיד, וכך את חתימתו בשמו הפרטי בלבד, בלא להוסיף את שם המשפחה. הגלויה הכילה רק שורות מספר; תוך זהירות רבה ומחושבת נכתבו לא אליה, כי אם אל פאן יאשינסקי; היו אלו שורות של אדיבות תמימה, מעשה מכר הפוקד את ידידו, ומבקשו אגב־אורחא למסור דרישת־שלום לבבית לפאני הצעירה ולילדתה. הרמז היה מפורש למדי, והזקן אשר עמד על הכוונה רץ לבשר לא את הבשורה המרנינה.

בעיניה של דינה עמד זוהר של דמעות.

“זהו…”

הזקן הוסיף מתוך קורת־רוח:

“משמע, חי אי־שם…”

“הה, אלי!” קראה דינה מנהמת־לב והתרגשות, “איך עלה בידו לשלוח גלויה זו… פלא, כי בודאי כלוא הוא באיזה מחנה, כי לוא חפשי היה, הרי שחש היה בעצמו לכאן… נחמ’צ’וּ! קטנתי־פעוטתי, דרישת־שלום לך מאבא! הוא חי… הוא חי… הה, פאן יאשינסקי! הרי מלאך אלהים אתה בעיני היום!..”

“נו, נו…”, גימגם הזקן הנרגש אף הוא, “עוד יהיה טוב!”

אותו רגע קפצה וירדה גם הקטנה. הזקן פרש מהן, להסתיר מבוכת שמחתו הכנה, ולהשאירן בששונן יחדיו, שלא להפריע להן בנוכחותו. הוא שם פעמיו לביתו ונהרה של אושר היתה נסוכה על קלסתרו. כאשר נכנס וסיפר על כך לבנו, נתן בו הלה עיניים זועפות שתמיהה ניבטת מהן על שמחתו של הזקן. בתחילה לא הגיב ולא הוציא הגה מפיו, משל כל הדבר אינו נוגע לו כלל, ורק כאשר הוסיף הזקן לספר בענין זה, שהיה כפלא גם בעיניו, לא הבליג הבן והטיח לו בפניו:

“דבר זה עוד יעלה לך ביוקר!”

“וכי מה?!” התריס הזקן, “מה רע אתה מוצא בכך?”

“בימינו, יהודי אחד פחות, יהודי אחד יותר, אין זה מעלה ואין זה מוריד, ואילו אתה עלול לשלם על כך בחייך! כבר ראיתי טובים ממך אשר נתחייבו לרשות! עוד גלוּיוֹנת מעין זו, מישהו ירחרח, מישהו ישאלך על הפאני הצעירה ועל ילדתה, וכך יתחיל הענין…”

הזקן שדברי בנו לא נראו לו, ונעימת הארס שפעפעה בהם עוררה בו מורת־רוח, הסתכל בו רגעים מספר בשקט, כבוחן אותו יפה־יפה, כמבקש למצוא בו ניצוץ אנושי, בתווי פניו הזעומים, ובשיטנה הגלויה הנסוכה עליהם. לבסוף אמר לו תוך הטעמה רבה:

“הכל בידי שמים! וזו הפעם היחידה בחיי שחש אני כי מקיים אני את הקשר האמיתי שבין בורא העולם לבין אחד מיצוּריו. אתה חזרת מעולם מושחת, ואין בך צלם אלהים… לבך ריק, מחשבותיך משובשות, ותחת לטהר את עצמך, לאחר שגם אתה טעמת משהו מרוע לבו של האדם, אינך אלא שוקע בשנאה שסופה חטא ומדחפות. אנטון! מוטב שתטהר את עצמך ואל תרַפה את ידי, כי בערוב יומי נכון אני להתחייב גם בראשי ולא אבגוד במצפוני!”

טו

הידיעה על בעלה החי אי־שם במחנה, למרות הסכנה המרחפת על ראשו, הפיחה בלבה של דינה תקוה חדשה, והיא אָצלה מרוחה גם על הקטנה אשר לא פסקה מלדבר עימה על כך. שתיהן היו רוקמות את ריקמת התקווה בשלל צבעים, שהנה לא ירחק היום והם ייפגשו. ואז הכניסה הקטנה לפתע שאלה שעם כל פשטותה ותמימותה היה בה כדי לבלבל קמעה.

“ואז מה נעשה כאשר נהיה כולנו יחד?”

“אז טוב יהיה ונוכל – – –”

כאן נקטעה תשובתה של דינה ונסתתמה.

שאלתה של הקטנה הביאה אותה לפתע לידי התפכחות אכזרית ומייאשת. אכן, מה טעם יהיה אז ומה תכלית לחיים חדשים על גבי תלי האפר, החורבן והרצח, במקום שכל פינה זועקת על הדם השפוך, ואין מקום פנוי על אדמה זו מהזכרת הנעדרים והנרצחים; כיצד אפשר יהיה לחזור ולחיות לאחר כל מה שקרה; כיצד אפשר לומר לקטנה כי נחזור ונחיה – נחיה כאן שוב בשקט ובשלווה (בבית קטן מוקף גינת עצי נוי ופרחים… רבונו־של־עולם!… כיצד אפשר יהיה לנשום כאן?…) ולפתע, כדי להניח את דעתה של הקטנה, חזרה והמשיכה בסיומו של המשפט שנקטע קודם־לכן:

“אז טוב יהיה ונוכל לעלות יחד לארץ־ישראל!…”

אכן, זה היה המוצא. הברקה שניצנצה במוחה כבדרך־אגב הפכה בהכרתה מיד לממשות של פתרון מוחלט. ותמיהה היתה דינה שלא שוחחה על כך קודם־לכן, שלא חשבה על כך. והרי זה פשוט וטבעי. על אדמה חדשה, תחת שמים חדשים, שתהא הילדה פטורה לגמרי מירושת הגלות ומארתה, השואה והזוועות.

מאותו יום החלה לטפח בלבה של הילדה את החלום על הארץ שבה לא יהיה מקום לכל הפחדים והבלהות, והיא עמלה לחבר בדמיונה שיחות על הארץ, שרה לה בלחש משירי ציון, רקמה מקרעי אגדות ומפירורי זכרונות משהו מפואר, מושך לב ומרתק, מעורר געגועים לעולם חדש. ולפי שהקטנה היתה מקיפה אותה בהמון שאלות, וכבר ראתה את עצמה מהלכת באותו עולם מופלא, היתה דינה מייגעת את מוחה ליישב סתירות שלה ולענות על שאלות שלא שיערה, ותוך־כדי־כך נסחפה אך היא ברשת הכיסופים, ולא היה כל ספק בלבה כי זוהי הדרך היחידה שבה ילכו, אם יזכו לכך, ואם המזל יאיר להם פנים, והם יצאו בשלום מגיא התופת. ענין זה כבש מאד את לבה של הילדה. בתוך שממון חייה וצמצום התנועה, ללא חברת ילדים למישחק ולריעות, הכרח היה לה להיאחז בעולם הדמיון, וארץ רחוק זו שקיץ תמידי שורר בה, שהיהודים מתהלכים בה בני־חורין, ארץ של תפוחי־זהב, כחול רקיעים וחיים ללא פחד, ארץ זו נחרתה בלבה של הילדה כממשות קרובה וקוסמת עד למאד. נוסף על כך השכילה דינה לספר לה פרקים על שופטים, מלכים ונביאים שהתהלכו בארץ האבות, ואף כי הדברים ניתנו לילדה למקוטעים, עז היה הרושם, ובדמיונה קשרה איתם קשר של קיימא. בדיממת המחבוא שגבו הדברים והמראות.

אלמלא טרחנותו הבלתי פוסקת של יאשינסקי הצעיר, שלא חדל ממאמציו למצוא חן בעיניה ולהתחבב עליה, כי אז היתה דינה מוצאת שלווה יחסית במצבה, והיתה מצפה באורך־רוח לתמורה. אך טרחנותו של יאשינסקי עברה עד מהרה לחיזור עקשני, לעתים חסר־בושה ומחוצף, ולא הניח הזדמנות אחת שלא להביע את רגשותיו ואת חיבתו, שלדבריו אין בו כוח לכלוא אותה בחובו.

הוא נפל עליה למשא ולטורח. היא ביקשה ככל האפשר להתחמק ממנו, ולעתים קרובות לא יצאה לטיולה השגור כדי להיפטר ממנו. ואם יצאה עם הקטנה לשאוף אויר, היתה שוהה בתחומי החצר, שלא לתת לו תואנה ללוותן. לעתים היתה מפצירה בזקן שיצא איתן לטיול, לפי שבחברתו פטורה היתה מגישתו המציקה של בנו. הוא עמד על טכסיסיה והיה מקלל חרש, רוגז ושופך את זעמו על אלהים ועל אדם, והתנהגותו חסרת הריסון היתה קשה מנשוא. לעתים היה רב עם הזקן בגלל דברים של מה־בכך, ויום אחד אף לא הבליג ואמר לדינה כי לא מחכמה היא עושה בהתנכרה אליו… היה בכך איום גלוי, ואילו היא השיבה לו בחריפות:

“לשוא אתה עמל, פאן יאשינסקי… ואיומך לא ישפיעו עלי… לכל היותר אפשר להשמיד את גופי אך לא לשבור את רוחי! סבורה הייתי כי אמצא בך סעד, כמו באביך האציל, וטעיתי”.

יאשינסקי, שקודם־לכן היה מכסה על תשוקתו בנועם־שיחה ובתפארת מליצות נאות של אדם ליברלי ושוחר קידמה, אדם המבין פרק בספרות ובשירה, התערטל לפתע מכל אלה בחוסר כל בושה, והטיח בפניה בגסות ספוגה ציניות:

“אלמלא הזקן הייתי שובר מזמן את עקשנותך היהודית!..”

אמירה חסרת־בושה זו הלמה את דינה כמכת אַלה בראש; משפט זה שנאמר מתוך חישוף יצריו המגונים ביותר, ושהכילו אִיוּם וָרֶשַע גם יחד, בלא לחפות לחלוטין גם על הטינה, והנימה האנטישמית המובהקת שבקעה מתוכו, העמידו אותה על התועבה שבגישתו והרעישו את נפשה, לא מפחד, כי אם מתוך שאט־נפש וזעם. הפעם לא הסתירה גם היא דעתה שהיתה עוטפת בדיבורים רכים ומעודנים, שלא לפגוע בו; הפעם נתנה בו עיניים מישירות, עזות מבט, ומשך שהות קלה, לפני שנתנה ביטוי לסערת רוחה, רחשו רק בוז:

“אכן, כך, פאן יאשינסקי האציל ונדיב־הלב. זהו, איפוא, פרצופך האמיתי, פרצוף של אנטישמי וגס־רוח!.. כיון שעל ידי כך אתה מפקיע אותנו מחסותך, הרי רשאי אתה ללכת ולהלשין עלינו. אבל לפני־כן, מוטב שתסתלק מכאן מיד, שלא אראה את פרצופך!..”

הלה נדהם ופניו חוורו.

לא תיאר לעצמו תשובה גאה מעין זו, שעה שהיא חרדה מקול עלה נידף. סבור היה שלא תעז, ותפטור אותו בתשובה חמקנית, ואילו זו נזעקה להגן על כבודה כבאותם הימים הטובים… ולפי שתגובה זו הפתיעה אותו, ודבריה סטרו על פניו, השיב לה, מעשה מוג־לב, שנסוג, דברים שהצטדקות נדפה מהם:

“אה, אל תפריזי בבקשה: התכוונתי לעקשנות היהודית כתכונה שבגזע, ולא מתוך איזה שהוא טעם אחר. ואשר להלשנה – אל־נא תשיאי לי עצות, נמצאת את בחסותו של אבי, וזה עסקו, וכל האחריות נופלת עליו. ואם יקרה משהו – לא אני הוא הגורם. דעי לך זאת ובזה גמרנו!”

אותה שעה פרץ הזקן מביתו, לבוש כתונת בד בלבד, חזהו חשוף, שערותיו הלבנות מתנפנפות ברוח, והוא מכלה סעודתו תוך כדי הליכה. מבעד לחלון ראה את השניים משוחחים ליד דלת האורווה, ומראה פניהם הזועפות בשעת הויכוח לא נראה לו. הוא ניגש וקלסתרו מביע דאגה רבה.

“מה קרה?”

דינה היא שהשיבה לו הראשונה.

“שום־דבר, פאן יאשינסקי, היה לנו ויכוח בענייני שירה פולנית!”

“ואני סבור הייתי כי רבים אתם!”

“אה, לא!”, הבטיחתו דינה בבת־צחוק, “מה יש לנו לריב?”

יאשינסקי הצעיר פנה ונכנס הביתה. דינה השיגה בתשובתה את מטרתה, הוכיחה לו לאנטון, כי אין היא מוכנה לגלות לאביו את דבר המריבה. בזה מנעה, לפי־שעה קרע נוסף, ולא נתנה לו עילה להגיב בהתפרצות חסרת־טעם, או לעבור למעשה פזיז שאין לתקנו. הזקן עוד שהה קמעה על עמדו.

“בטוח הייתי כי מתקוטטים הנכם…”

דינה שתקה הפעם והרכינה את ראשה. מדוכאה היתה, אך כדי להניח את דעתו של הזקן, שהיה כדרכו חביב והגון, שדאגתו לה גבלה לעתים עם מסירות של אב לבתו, הוסיפה כמדברת לעצמה:

“כמובן, חילוקי דעות, והוא אדם צעיר ועצבני, כנראה…”

הזקן נאחז בדבריה.

“עצבני עד למאד… כל דבר קטן מרגיזו והוא ממש יוצא מכליו! מיום שחזר איני מכירו. המלחמה הפכה בני־אדם וסברתם נתעכרה עליהם. יש והוא אומר דברים שאין דעתי סובלתם כל־עיקר, אבל מפני שעצבני הוא, הריני שותק. טוב היה לוּא היה משקיע את עצמו בעבודה. דבר זה היה מרגיע אותו, אבל – באלהים! איני ידוע מהו רוצה ומה הוא חשוב על עתידו. לוּא לפחות היה נספח לפרטיזנים, לאלה המקצצים בגרמנים. הוא רק מדבר על כך. משהו נפגם בו, כנראה, וצער רב אני מצטער על כך…”

כאשר חזרה ועלתה דינה למחבוא שבעלייה שמעה קולות ודברי מתנצחים העולים ובוקעים מבית יאשינסקי. היא חשה ונצמדה אל חרכי הקיר והציצה לעבר הבית. אף כי החלונות סגורים היו, הנה היתה הדלת פתוחה במקצת (הזקן, שהיה רגוז ומתוך סערת־נפש לא ידע כיצד להגיב, פותח היה וסוגר את הדלת חליפות, כמבקש לברוח מחמת בנו המביש) ומבעד לה התגנבו אל אוזני דינה קולו הרם והנרגן של הבן, וקולו הלחשני כמעט של האב הזקן, שנעימת אדם המתחנן על נפשו, על כבודו, נשמעה יפה־יפה: “חטא! חטא הוא שמוע דברים אלו!..” אחר־כך הוגפה שוב הדלת והשניים המשיכו לריב ביניהם.

לא היה כל ספק לדינה כי הריב פרץ בעטייה, ולבה התחמץ בקרבה מצער ומעלבון. ברור היה לה כי הבן העלים מהזקן את הסיבה האמיתית לרוגזו, והואיל ומחפש היה תואנה, ודאי בדה עלילת דברים להתגולל עליה ולאיים על הזקן, כדרכו, בסיום הכרוך באסון.

גם הקטנה הרגישה בכך, כגור חיה רגיש ומרחרח, הציצה אף היא החוצה לעמוד על פשר הדבר. שקטה ונבונה תעו מבטיה על פני הבית, והיא מנסה לנחש על פי דרכה טיבה של מתיחות זו. תוך־כדי־כך שכך קול המדנים, והסכסוך נסתיים כנראה, אלא שרוגזו לא פג וחילחל בלבות שניהם. דינה שהקשיבה מתוך מתיחות ונשימה עצורה, מדוכדכת היתה, וצר היה לה על הזקן. הריב ביניהם סימל בעיניה את התנצחות היצר הטוב עם היצר הרע, מלחמת האור והחושך. עוד היא מביטה החוצה, לבית השקוע בדממה שלאחר סערה, לשלג שהחל יורד ושופע נוצתי מתוך שמים עכורים והקטנה החלה מושכת אותה בקצה שמלתה.

“אמא, מה קרה שם?”

“לא אדע, בתי”.

“את יודעת אבל לא רוצה לספר לי”.

“מוטב כך”.

“אבל אמא’לה, לי את יכולה לספר”.

“שתקי!”

הקטנה נלפתה אליה וחיבקה אותה חרדה בזרועותיה.

“אמא’לה… שוב את בוכה?…”

טז

בינתיים החל החורף מתקרב לקצו.

הפרטיזנים – שרישומם ניכר היה קודם־לכן, עקרו ועברו לביצות פולסיה. הללו פעלו לפי תכנית ובתוקף הוראות שקיבלו מגבוה. משום־כך חדלו הגרמנית להטריד את הסביבה, ומבחינה זו פחתה הסכנה, אם כי משמרות שלהם עדיין היו מסיירות בכפרים וביערות.

החיים במחבוא נמשכו כרגיל, פרט למחלה קצרה שפקדה את הילדה, שנאלצה לשכב בחום גבוה, בלא עזרת רופא ורפואות, החלימה ויצאה בשלום, אם כי שעות חרדה קשות עברו על דינה. יחסו של הזקן טוב היה וידידותי, כמשפטו כל הימים, וגם יאשינסקי הצעיר החל לגלות שוב את יחסו האדיב, המלאכותי (“הה, אלי! כיצד הוא יכול?..”), ומשים עצמו כשוכח דבר הריב, מתעלם מכשלונו ומחרפתו, ומעמיד פנים כי כל זה נחלת העבר הוא… דינה הוסיפה לבזותו בלבה, אבל בהתנהגותה ובפניה לא ניכרו אותות של נטירת איבה. הזקן שמח על כך, אך זה היה שלום מלאכותי. דינה לא נתנה כל אמון בו. לדעתה רקוב היה, מושחת, וכל־כולו תועבה מהלכת על שתיים. לא היה לה כל ספק בכך.

בינתיים החלה הפשרת השלגים. אי־אפשר היה לצאת החוצה לטייל. האדמה נעשתה טובענית, ושלוליות מים נתהוו על כל מדרך כף רגל. האדמה נחשפה פה ושם, שחורה ודשנה בין קרעי השלג הנמס והולך. גגות הקש של בתי הכפר, עבשים ואפורים, הציצו לפתע בכל דלותם. רוחות אביב החלו נושבות, עדיין קרירות במקצת וספוגות טחב ורטיבות, אך אוצרות כבר בכנפיהן, בשעות הצהריים, מירמז חמימותו של אביב ההולך וקרב.

עדיין נמשכה המלחמה בכל תקפה והספק בנצחונם של הגרמנים כבר התעורר, אבל פעולות ההשמדה אף הן נמשכו. מושג מלא ומקיף לא היה לדינה, ולעתים סבורה היתה כי מה שאירע באוחוטנה, אפשר ולא אירע בערים אחרות, אך הסכנה קיימת היתה, והזקן בשיחותיו היה מכסה טפח ומגלה טפחיים, ומפיו למדה לדעת כי לא חל כל שינוי לטובה. מצפה היתה לאות נוסף מבעלה, שבושש הפעם לבוא, והדבר הדריך את מנוחתה. קודם־לכן שקועה היתה באדישות שחוסר תקוה בה לגבי הבעל שעקבותיו אבדו, ואם גם לחשה בה תקוה עמומה שמא חי היא, הרי לא היה קץ לשמחתה כאשר קיבלה ממנו את הגלויה, ולפיכך גם נעצבה מאד אל לבה כאשר לא נתחדש הנס.

אך מה שלא פעל המצב הכללי להשבחת רוחה הנכאה, חולל האביב בפלאיו, בעדנת חמימותו, בירק ובפריחה עתירת הצבעים, ובבושם הלילך התכול אשר רחף על פני היקום; ביער אשר חידש את חייו ברנן ובנבט החבוי בעציו ובצמחייתו, בשדות ובאפרים הירוקים וגם בזוג החסידות שחזר לקנן בעץ הסמוך ונֶקֶש מקוריו הכריז על כך, בהתמיהו ביותר את לב הילדה אשר עקבה אחריהם בתשומת לבו וברוב ענין.

הכל היה עטור לבלוב ופריחה, הכל עמד בסימן הצמיחה, ובשבילים שנתגלו מחדש ונתייבשו כדי הליכה מאוששת, טוב היה לטייל שוב בערבי האביב החמימים, הנושמים, וטוב היה להשיר את בגדי החורף הכבדים והגסים, ולחוש שוב בגמישות הגוף רק מבעד למעטה קל ודק של שמלת קיץ. דינה חשה את עצמה קלה וצעירה יותר, ולפי ששרויה היתה גם באפס מעשה ובמנוחה יחסית, אף הבריאה ופניה הנאים לבשו ארשת עזה, אם כי נוגה במקצת ושליווה למראית־עין. היא בעצמה חשה, למרות־הכל, כי נאה היא ושוקקת חיים, ולעתים, בהרהרה בגורל כל יקיריה שנספו, קנוטה היתה בעיניה בשל הרגשתה הטובה…

בערב, לפני צאתה לטייל, היתה בודקת תחילה יפה־יפה אם יאשינסקי הצעיר נמצא בקירבת־מקום. מעדיפה היתה לצאת תמיד בחברת הזקן, אם רק היה פנוי לכך, ולא – היתה מתחמקת בשקט, להימנע ככל האפשר מחברת הבן. הלה עמד על כך, ועם דמדומים כבר אורב היה לה בחצר.

ערב אחד, כאשר טיילה עם ילדתה, והיא מהלכת לצדה בשקט, בכיוון לגזע העץ שעליו היו יושבות ומשוחחות חרש־חרש, הרגישה לפתע בחמוק כעין צל מתוך חשכת היער. היא קפאה במקומה מפחד ולחצה אליה את הילדה, תוהה בלב מתפעם, ומוכנה לחזור ולנוס במרוצה. אלא שהלה מצא לנכון להרגיעה מיד וקרא אליה:

“אל פחד, פאני… זה אני, יאשינסקי”.

הוא קרב וניגש.

“גם אני יצאתי לטיול קצר”.

לפי שלא מצאה מה לענות לו ברגע של מבוכה, אמרה:

“לצערי יכולה אני לטייל רק בערב”.

“כן, מבין אני. אך אין כל פחד בסביבה השקטה הזאת”.

ובכל־זאת… הנה מאד נבהלתי כשראיתיך יוצא מן היער".

“האם יש בהופעתי כדי להפחידך?”

לא השיבה.

הם חזרו יחד הביתה. דיברו על דברים של־מה־בכך. הקטנה, כדרכה במקרים אלה, החזיקה בחזקה ביד אמה ולא הוציאה הגה מפיה. את אשר בלבה ודאי תגיד לה אחר־כך, בתוך המחבוא. יאשינסקי, שמחזיק היה מעין שרביט־רוכבים בידו, שכרת באולרו מעץ הערבה, הולך היה ופוסע בבטחון, כשהוא מצליף מפעם לפעם בשרביט לאורך מגפו הבוהק מרוב צחצוח, וחוזר ומצליף. צליפה זו הרגיזה את דינה, שכן בניגוד לכל חוקי הזהירות שלה, הרי זה הולך ומדבר בקול רם ומרעיש בהצלפתו, תוך הסחת־דעת ממצבה המיוחד. היא לא העירה לו על כך, ורק מחישה היתה את הילוכה.

לאחר שעה קלה פרשה ממנו ועלתה עם הקטנה למעלה. משך שבוע ימים נמנעה מלטייל בכיוון ליער ושוהה היתה שוב בחוץ, בתחומי החצר, או מאחורי הגדר, כדי לשאוף אויר. וכל אותו שבוע זכרה יפה כיצד הרעיד הרטט את גווה מפחד למראהו, כאשר חרג מתוך שחור היער כאורב לה, ושואל לתומו אם יש בו, בהופעתו, כדי להפחידה.

לפני שחזר הבן משביו, היתה דינה סרה לעתים קרובות לביתו של הזקן, להשכין בו סדר ולסייע בידו, במידה שיכלה, במשק הבית. עצם השהייה בצל קורתו של בית, ולוּא גם לשעה קלה וחטופה יחד עם הילדה, היה בה כדי להכניס תמורה בשיגרת היום המשעממת, ורצוי היה להקנות לילדה מושג על משהו תקין ומסודר בחיים, ולוּ גם באמצעות מערכת הרהיטים, כלים וחפצים המהווים אוירת בית ונשימתו; שכן השהייה התמידית במחבוא האפלולי, בתוך ערימת השחת, שמעט־מעט החלה להידמות למאורת חיה בריחה ובצביונה, היה בה כדי להגביר את תחושת השממון. הקטנה היתה יושבת בפינה ומסתכלת ברוב ענין ובסקרנות בכל הסובב אותה, וכמהה היתה למראה הזה, הזר לה ומושך את לבה כאחד. אמנם שהות קצרה היו משתהים בבית, אך תמיד היתה כרוכה בכך התרגשות קלה, שיחת לחש ועיסוק במשהו הכרחי.

אחת לשבועיים היה הזקן טורח במיוחד על הכנת אמבט בשבילן. הוא היה שופת את הדוד על האש בערב, ולאחר שדינה היתה מכסה עת חלון המטבח הקטן במגבת רחבה, היה הזקן יוצא החוצה לעמוד על המשמר. ענין זה של רחיצת הגוף בתנאים אלה, ריח של טכס חשאי היה נודף ממנו, ודינה הקפידה על כך מאד, בעיקר בקימות החורף, ואילו עתה, משחזר אנטון וכל נוכחותו היתה מכבידה עליה וכובלת את תנועותיה, הפחיתה ביקוריה בביתו של הזקן, וענין הרחיצה גם הוא היה נדחה לפעמים וגורם לה קשיים. הזקן הבין לסיבת הדבר ולא היה מְזַמֵן אותה לכך אלא כשידע כי הבן יוצא לכפר או למקום אחר.

מה מעשיו בכפר לא ידעה. מתוך רמזים שרמז לה הזקן, הסיקה כי נתן ידו למחתרת הפולנית. הזקן היה גאה על כך, שלמרות דעותיו וגישתו השלילית, הנה בכל־זאת מצא לנכון להימנות עם אלה המתנגדים לפולשים. ולא ידע הזקן כי תאים אלא של מחתרת זו, היוו גם מקום ריכוז לחשוכים ביותר מתוך הנוער הפולני, אלא אשר לא נמנעו אחר־כך מלרצוח בצורה שפלה ביותר שרידים מן היהודים שנפלו לידיהם… אך במידה שהעניינים החלו להעסיקו, כן מצא הזקן מרגוע לנפשו, והחיכוכים ביניהם פחתו. הואיל וביתו של יאשינסקי מרוחק היה מן הכפר ומבודד, היו חבריו מתכנסים בו לעתים ועורכים ישיבות־סתר. ענין זה הטיל על דינה זהירות מישנה, שכן אף כי הללו הם שונאיו ומתנגדיו של השלטון הגרמני, עדיין אין הם בחזקת אנשים שאהבת ישראל בלבם… דינה ידעה כי כשם שאין לסמוך על אנטון יאשינסקי, כן ודאי אין לסמוך גם על חבריו, ויפה הזהירות. גם הוא בעצמו הזהיר אותה על כך. היא שמחה בלבה שמצא לו ענין לענות בו ויניח לה. אבל היא טעתה. עדיין שואף היה צלה כמקודם, למרות כשלונותיו. שוב חיזר אחריה מתוך אותה אדיבות עקשנית שהיתה לה לזרא.

ערב אחד יצא לכפר. הזקן הודיע על כך לדינה ואמר לה כי מכין הוא בשבילה את האמבט. שעת־כושר שאין להחמיצה. דינה רחצה קודם את הקטנה, עטפה אותה יפה שלא תאחז בה הצינה, והעלתה אותה למעלה. לאחרונה היתה נוהגת כך, כי במקרה של חשש יקל עליה להסתלק. הקטנה שרגילה היתה וממושמעת, לא פחדה להישאר בעליה גם לבדה, עד בוא האם, משחזרה דינה להתקין את האמבט לעצמה, כבר היה הזקן מטייל בחוץ ומעשן מקטרתו. לא עברה שעה קלה, בעוד הוא משתהה ליד השער שקוע בהרהוריו, והנה הבחין בדמותו של אנטון אשר הקדים הפעם לחזור. האב נחפז לקראתו.

“מה קרה?”

“יש לנו כאן ישיבה דחופה הערב”.

“מתי?”

“בעוד חצי שעה”.

טוב שבאת להודיעני על כך, הפאני רוחצת עתה. חכה קצת בחוץ ואני אלך להודיע לה כי תחזור מיד למקומה".

הציץ אנטון לעבר המטבח וראה כי אור מנצנץ מבעד לאחד החכרים, לפי שהמגבת לא כיסתה את החלון כולו. כדרכו פקדה אותו מחשבה לא טהורה, ובעוד הזקן מתקרב לעבר הדלת ומתעלם מעיניו, קפץ ומתוך חמדה של תשוקה לא להחמיץ את הרגע, הצמיד את עיניו לקצה הזגוגית שלא היתה מכוסה במגבת, לצוד את דמותה של הרוחצת. אותה שעה עמדה דינה כשהיא מוסיפה מים חמים לגיגית. המראה של האשה הנכספת, במיטב שנותיה ובחן גופה הנשיי בעירום, היכה את אנטון בתדהמת החושים עד שחש כיצד ברכיו פקות. תוך־כדי־כך שמעה דינה כי הזקן מעבר לדלת מבקשה להזדרז ולצאת, והיא מיהרה להתעטף בשמלתה. אנטון נרתע מן החלון, ובטרם צאת אליו הזקן, כבר מתהלך היה בחוץ, שליו למראה, אך מסוער עד כדי נטילת הנשימה.

“טוב שהודעת לי בעוד מועד. כבר היא עולה למקומה”.

“המסכנה. הפסיקה את האמבט שלה”.

“וכי יש לה ברירה? בתנאים אלה…”

“ובכל־זאת בת־מזל היא שחוסה בצלנו!”

“כן. מזל לתת לאדם מחסה מפני מבקשי נפשו…”

משיצאה דינה ניגש אליה הזקן כמצטדק.

דינה הצטחקה.

“אין דבר. עוד מעט ואוכל כבר ללכת להתרחץ בפלג. הלילות הם כבר די חמים. אך טוב שהספקתי לרחוץ את הקטנה”.

יאשינסקי הצעיר שעמד מן הצד הוסיף אף הוא חלקו:

“נקווה כי בקרוב ישתנו הזמנים”.

דינה ברכה אותם בליל־מנוחה ועלתה למחבוא. הקטנה כבר ישנה שנתה השליווה. האם העבירה את כף ידה על מצחה לראות אם אין היא מזיעה לאחר רחיצה, לפי שהיתה עטופה יתר על הדרוש. בינתיים החלו מתכנסים חבריו של אנטון והחצר מלאה להגם וצחוקם. סבורה היתה דינה כי הישיבה תארך, כרגיל, אלא שהפעם לא ארכה השעה ביותר, והיא שמעה שהם כבר פורשים. הציצה מבעד לחרכים וראתה אותם מתלוצצים ופורשים אחד־אחד או בחבורה. אנטון עמד על הסף, כשהוא נפרד מהם בקול וצוחק גם יחד עימם לשמע הלצה גסה. לבסוף חזרה הדממה וכבשה את החצר, ומשנפטרו הללו, דומה שגם איזה טוהר נסוך היה שוב על פני המקום. דינה שמתסכלת היתה מאפס־מעשה החוצה, ראתה כי אין הוא חוזר הביתה. עומד היה בחוץ ומביט לעבר העליה בה היא נמצאת עתה; משהמשיך להביט לעברה החל לבה נוקפה, משל נתפשה בגנבה; עוד היא מביטה והנה זז לאיטו ממקומו, והחל פוסע לעבר האורווה. תמהה היתה לדעת אם הולך הוא לתומו או מתכוון למשהו. עוד היא מהרהרת בכך, והוא קרב לדלת והתדפק עליה חרש שלוש פעמים, כנהוג. כל נקישה הטילה בה צמרמורת של פחד: (“מה הוא רוצה?.. לא אשיב לו… ישנה אני…”) עברו רגעים מיספר של ציפיה דרוכה וממושכת, והנקישות חזרו ונשמעו, שלוש פעמים, בזו אחר זו. שוב החרידוה נקישות אלה שכוונתן חשודה היתה ואינן כרוכות בבטחונה כרגע, לפי ששקט גמרו שורר מסביב (“לא אשיב לו… ישנה אני… איני שומעת…”) אלא שזה נתעקש כנראה. כעבור הפוגה קצרה חזר ודפק. הפעם לא התאפקה דינה, קרבה לקצה הסולם והשיבה קצרות, כנחרדת מתוך שינה:

“מה יש?”

“אל פחד, פאני… שום דבר לא קרה…”

“ובכן, מה יש? העירות אותי משנתי!”

בקולה בקעה נימה של רוגזה עשויה יפה, אלא שהוא לא השגיח בכך והמשיך בלא כל בושה בטרדנותו:

“הפרענו לך הלילה, ומבקש אני לומר לך כי מאד מצטער אני על כך, ודאי לא הניחו לך לישון. לוּא ידעתי קודם הייתי דוחה את הישיבה. בחוץ נעים עתה מאד, אולי תרדי ונטייל קצת… יש לי גם מה לספר לך, על דברים ששמעתי בישיבה…”

“בפעם אחרת”.

למרות הרוגז שחילחל בה על חוצפתו ועל כוונתו, השיבה לו בשקט:

“פאן יאשינסקי, עייפה אני ורוצה לישון”.

“אנא, רדי ונשוחח קצת”.

“אין שעה זו יפה לשיחה”.

תוך עקשנות וללא רתיעה המשיך לשדל אותה:

“אין זאת שמפחדת את מפני…”

שתיקה. “למה אין את עונה?”

“פאן יאשינסקי, אין זה ענין לתשובה עכשיו… נמצא לנו שעה אחרת, יפה יותר לשיחה זו, ולא קרוב לחצות. ליל־מנוחה!”

“ליל־מנוחה, פאני”.

בעל־כרחו נאלץ לחזור בפחי־נפש. לא עלה בידו לשדלה שעה שכל חושיו ויצריו זעקו בו וכמהו אליה. תשוקתו אליה היא שהמריצה אותו להשפלה זו, אך אחת היא לו מה היא חושבת עליו. עליו להשיגה בין שרוצה היא בכך ובין שאינה רוצה. בתנאים אלה בהם היא נמצאת אין הוא יכול להבין לסיבת עקשנותה וסירובה, ויותר מזה מרגיזה אותו גאוותה הבלתי נכנעת. פסיא קריב!

רק לאחר שראתה דינה כי נכנס הביתה, נרגעה קמעה וחזרה ליצועה. גישה זו, אוילית ומגונה כאחת, לאחר שכבר נזפה בו והוכיחה לו כי אין לנסות דבר אליה, הרגיזה אותה ונטעה פחד בלבה. היא ידעה כי עוד יוסיף להציק לה. (הה, אלי! מה רב ההבדל שבין האב לבנו…") כל אימת שהיתה מהרהרת בענין מביש זה, היתה עולה וצפה דמותו של הזקן. טוב שאין לו כל מושג על התנהגותו. הבית היה הופך אז גיהנום. והיא גמרה אומר בלבה לא לגלות שמץ מזה לאב, כל עוד בכוחה להתנגד לו ולהרחיקו.

בבוקר הביא לה צרור פרחי בר. לאחר כל כשלון, שגסות היתה כרוכה בו, מבקש היה לכפר איך שהוא על מעשהו. נבע הדבר מתכונת האבירות שהיתה טבועה בו, שהיתה מוצאת לה בטוי בסימנים חיצוניים ולא באצילות נפשית.

יז

“מצח נחושה” היה לו, וכרגיל, במסווה של אותה אדיבות חיצונית והעמדת־פנים שמאום לא אירע, שלא פרץ חלילה את תחומי הנימוס או המוסר, ושכל מעיניו שקועים לטובתה ולרווחתה של הפאני, חוזר היה לסורו, כדי לצוד את לבה היה מספר לה על ענייני המחתרת, על פעולות מסוימות שהיו בחזקת סוד גמור, ויום אחד סיפר לה על פרטיזנים יהודים הנמצאים בתוך הפלוגות, ואף מצא מלים של שבח לציין את פעילותם ואת הכשרתם.

אכן, מכל מה שסיפר, על מנת לזכות באמונה, לא היה דבר שימשוך במיוחד את תשומת לבה, ואם מקשיבה היתה לו, הרי עשתה זאת שוב רק מתוך נימוס, ומתוך כוונה מפורשת לא לבעוט בו לגמרי שעה שהוא מתחסד ומבקש להיות הגון. אבל כאשר סח לה על הפרטיזנים היהודים נתרגשה קימעה ותאבה לדעת פרטים. מי יודע? – אמרה בלבה – שמא נמצאים ביניהם מקרוביה או ממכיריה. הוא הבטיח להמציא לה שמות, ופרטים נוספים, במידה שהיא מוצאת ענין בכך.

דינה לא הבליגה ושאלה אותו שאלה שהיה בה כדי להביאו במבוכה:

“למה אין אתה יוצא לפעולות?”

ואכן שרוי היה במבוכה קלה. לבסוף השיב:

“לפי־שעה מחשיבים את פעולותי כאן בעורף, באירגון ובכמה עניינים אחרים שהם בעלי חשיבות לא מועטה. אך אפשר שבקרוב אתבקש לצאת לפעולה של ממש. הרינו כחיילים לכל דבר ומקבלים אנו פקודות. רק רעה חולה היא שבראש המפקדים נמצאים הללו, האדומים ממוסקבה!… אלה שנואים עלי לא פחות מאשר הפולשים הגרמנים!”

“בכל־זאת, הודות לסובייטים יש תקווה כי הגרמנים ינוצחו סופו של דבר. שום עם לא הראה כוח התנגדות כזה, ועמידה על נפשו כרוסים. כל הסימנים כבר מעידים כי הנצחון להם יהיה”.

“בשבילנו יהיה אז יותר גרוע!”

“וכי מה רע לכם? כלום טובחים בכם או מנשלים מאדמתכם? עם הנמצא על אדמתו, מדבר בלשונו ומקיים את תרבותו, בודאי שיכול הוא לקדם פני כל מישטר מתוך אמונה ותקוה בעתידו”.

“כל משטר ורק לא של הסובייטים!”

“זוהי גישה ריאקציונית”.

“וגישתך”, סנט בה בשמץ של איבה, “גישה יהודית היא!…”

הסומק הציף את פניה.

“כך?..”

הה, מה נתאוותה לגשת ולסטור לו על פרצופו. אדם נאלח זה, אשר שבע תועבוֹת בלבו, מונה בה, בת עם של טבוחים ונרדפים, מידה יהודית… מה מאד ביקשה לומר לו משהו שנון ומאלף, משהו שידכא אותו עד עפר, להכפיש את גאוותו, אך מה תאמר לו, וזה עומד באור שמש, גלוי לעין כל, בוטח ויהיר, ואילו היא עומדת באפלולית, לדי דלת האורווה, ואינה מעיזה להיראות חוצה, נטולת כל זכות אלמנטרית. ואם גם תאמר לו משהו צודק מאד וקולע להפליא, כלום ישנה הדבר את טיבו ואת אופיו? כלום יביא לה דבר זה הקלה או שמץ של סיפוק?.. מוטב, איפוא, לעבור בשתיקה. דברים איומים מאלה ראתה ושמעה, ואין זה שווה שתגלה לו את שאט־נפשה. לפיכך רק הביטה בו בעיניים שהעידו על המתרחש בלבה פנימה. היה זה בוז אילם ונוקב שלא יכלה להסתירו. והיא עמד על כך.

“אין את צריכה להיעלב…”

“אה, לא…”, השיבה לו בשקט עשוי, וגם נעימה רכה שלטה בקולה, לפי שהפנתה את הנושא לכיוון אחר לגמרי, “שמא תוכל לקשר אותי עם אחד הפרטיזנים היהודים?”

“לשם מה”"

“אתה לא תבין זאת… אך אם תוכל להביא לי פתק מאחד מהם, ובו איזה סימן כי נכתב בידי אחד מבני עמי, והיה לי הדבר לאות כי לא הכל אבוד עדיין. אפשר ונמצא ביניהם גם אחד מקרובי…”

“האם חשוב לך הדבר עד למאד?”

“מאד חשוב לי הדבר!”

“ואם אמציא לך את הפתק האבוֹא על שכרי?”

“בודאי! לעולם לא אשכח לך חסד זה…”

“אה, לא… לא שכר זה…”

תחילה לא עמדה על כוונתו.

“ובי במה אוכל לגמול לך?”

“בתנאי אחד”.

“מהו כי אדע?”

“רק אם תעתרי לי…”

היא טרקה את הדלת בפניו תוך חבטה שהקפיצה אותה על שגמיה.

כאשר עלתה למעלה, סעורה ברוחה, נכלמת, והזעם מכרסם אותה, לא יכלה משך שעה ארוכה להירגע. היא ישבה על חבילת שחת בעלייה, בצד הפונה לגן והציצה החוצה. כדי להקל על המחנק השורר בקיץ בעלייה, התחכם הזקן ופרץ פרץ בקיר; הוא הסיט הצידה שני קרשים שבעדם היה זורם פנימה אויר צח יותר, וגם אפשר היה להשקיף החוצה, מתוך זהירות כמובן. ובעת הצורך הורה לדינה כיצד להחזיר את הקרשים למקומם על נקלה. הקטנה היתה מנצלת גם היא את המקום הזה, אם כי ניתן להשקיף בעדו רק לגן הריק מאדם ומתנועה כל שהיא.

“אמא, עוד מעט ונוכל כבר לאכול אגסים ותפוחים בשלים. העצים כל כך מלאים! רק להושיט את היד והנה הם בפיך…”

“כן בתי. בערב נתחיל לקטוף מהם”.

“אמא, מתי כבר נוכל לעשות משהו לאור היום?”

“נקווה כי בקרוב, בתי”.

“ואז כבר אוכל לשחק עם חברות, לא כן, אמא?”

“בודאי!”

“אני כבר כל כך מתגעגעת לראות ילד או ילדה…”

אמירה זו העבירה רטט בגווה של דינה.

בחוץ פשטו דמדומי השקיעה, והאפלולית שבעליית הגג הלכה וגברה. עתה ישבו שתיהן ליד חרכי הקיר הפונה לעבר הכפר הרוחש חיים ותנועה. הן ראו את קרני השמש המפזזות עדיין על צמרות הברושים שליד הכנסיה ועל חודו של מגדל הפעמונים; הצלב שבראש הכנסיה הופז כולו ואודם של נצנוצים ניתז ממנו; רגעים מספר אף דומה היה כטובל בדם. בדרך העולה מן היער, מעברו השני של הכפר, נראה העדר החוזר בצפיפות מן המרעה, מתאבק בדרך, ומעל גבי העגלות המתנהלות לאיטן ממרחבי השדות, נישא קול זמרתם של הקוצרים והקוצרות. שלווה כפרית מובהקת היתה נסוכה על פני היקום, שלווה שלאחר חום היום ויגיעת הגוף, והערב ההולך ומתקרב בישר מרגוע בנעימותו.

דינה שישבה ליד הקטנה חיבקה אותה והמנוחה רחקה מלבה, שכן היה עדיין העלבון מחלחל בה. כאשר הרהרה בדברי הילדה שאמרה לה קודם־לכן, כי מתגעגעת היא למראה של ילד או ילדה, חשה צער רב. כיסופים אלה חשפו לפתע את כל האימה של נפש רכה זו המתייסרת בבדידותה, ויום־יום שעובר עליה עושק ממנה את כל התום והחן שבילדות, אבידה שלעולם לא תחזור אליה, לפי שכבר רובצת עליה מארת הבגרות בטרם עת. היא החליטה להקדיש תשומת ־לב ניכרת יותר לשיחות עימה, לסיפורי אגדות, וכן להתחיל בהכנת צעצועים ובובות מסמרטוטים ומחמרים אחרים המצויים ברשותה; היא עמדה על כך כי צורך נפשי הוא לרדת קצת לעולמה של הילדה ולהסיח את דעתה גם לדברי שעשועים ומישחקים שיכולה היא וחייבת להמציאם, אפילו בדלת אמות של מחבוא עלוב זה.

בחצות התעוררה דינה לקול יריות שפילחו את הדומיה, ומבעד לחרכי הקיר הבחינה בשלהבות אש המאירות את פני השמים. היא נצמדה לקיר והציצה החוצה. ביתו של זקן הכפר עמד בלהבות. בחצר עמדו הזקן ובנו והתלחשו ביניהם. אנטון היה מלובש כיוצא לדרך, ולאחר רגעים מיספר פנה לשביל המוביל ליער ובצעדים נחפזים חמק ונעלם.

בבוקר נודע לדינה מפי הזקן כי הגרמנים ערכו חיפוש פתע בכפר, חקרו ודרשו ואף היכו כמה מאנשיו. אחדים מן הצעירים שהיו חשודים בעיניהם לקחו עמם, אין איש יודע לאן, ואת ביתו של זקן הכפר העלו באש לאות אזהרה ועונש כאחד. “טוב שלא ערכו חיפשו אצלנו”, הפטיר הזקן בקורת־רוח, ואילו דינה הרהרה בחשאי: “חבל שבנך אינו בין אלה שלקחו הגרמנים”.

משך שבוע ימים לא ראתה אותו והרגשת היעדרו הביאה לדינה מנוחת הנפש שכה היתה זקוקה לה, לאחר המתיחות הרבה בעטיו של האדם שארב לה על כל צעד ושעל, לפי שגם בשעה שלא דיברה אתו והרגישה במציאותו, די היה בזה כדי להעיר את רוחה; גם אם היה פורש מן הבית לשעות ספורות בלבד מצאה בכך הרווחה. היא חשה בלבה שנאה עזה לאיש, שנאה מעורבת בפחד. סיפוק־מה מצאה בעובדה שגם אביו הזקן אינו מחבב אותו, ומעשיו והליכותיו אינם לפי רוחו. הוא לא העלים את דעתו זו מדינה, ולעתים קרובות היה משוחח על כך, ותולה היה את האשמה באשתו המנוחה, שלדעתו ירש ממנה את מזגה ואת תכונותיה.

כנראה שבסביבה עדיין נמשכו חקירות הגרמנים. שלושת הכדים בהיפוכם על גבי הכלונסאות שימשו אזהרה אילמת. בבוקר שאלה הקטנה את האם לפשר הדבר, כי בלילה ערבה עליה שנתה במידה שלא שמעה את היריות ולא ראתה את אש הבערה. דינה אמרה לה כי בודאי משוטטים גרמנים בסביבה ויש לקיים את הזהירות.

יח

שלהי חודש יולי.

ליל שרב מעיק ושחון שרר, והמחנק בעלייה ניכר היה. הילדה נרדמה על יצועה ודינה גלשה חרש למטה, פתחה את דלת האורווה וישבה על הסף לשאוף אויר. תוך־כדי־כך ניצנץ בה הרעיון כי טוב היה לוּא ניגשה עתה לפלג לטבול את גופה במים הצוננים. לפי שאין זו הפעם הראשונה שהיא הולכת לשם בערב לבדה, הציצה לעבר הבית השקוע בדממתו, ואף כי ההליכה באור ירח מלא טעונה זהירות, לא חזרה בה מדעתה וחמקה חרש מן החצר.

מהלכת היתה כרגיל סמוך לעצי היער, לחסות בחשכתם, שלא להיראות לעין, וכך הלכה הלוך וקרב לשדה שהיה עליה לחצותו ולהגיע לפלג. על חופו נטויים היו עצי ערבה נמוכים, וקרוב לסבך ענפיהם הרכים והכפופים על פני אדוות המים, שטרפיהם נוגעים בהם פה ושם, תוך ריטוט קל, מצאה לה סתר מאור הירח. שלא לאבד זמן התפשטה, פסעה וירדה חרש־חרש, כמתגנבת, בתוך העשב הגדל פרע עד לשפת הפלג, מקום בו הצחירה חלקה קטנה רפודה חול רך. היא הביטה כה וכה, כחוששת לעין איש, ובצודה בעיניה את השדות המעולפים קסמי ירח, כנמים בתוך הדממה, ומסביב עולה קול הצרצרים, המשיכה לרדת עד אשר טבלו כפות רגליה במים הצוננים המלחכים את החול. נעימות המים שובבה את רוחה והיא השקיעה את עצמה בבת־אחת עד הצואר. הפלג לא היה עמוק, והמים הגיעו בדרך־כלל על חָזֶהָ, אלא שמתוך הרגל לחוש בצינת המים בכל הגוף, התכופפה קמעה ושהתה בתוכם. כשרק ראשה בולט מעל להם, והיא מעבירה את כפות ידיה בתוך התפנקות על צוארה וכתפיה. אחר התרוממה ועמדה בתוך המים הזורמים חרש־חרש, מלטפים מחצית גופה, והיא נושמת לרווחה.

מתוך שקפאה על עמדה בלא תנועה יכלה להקשיב ולקלוט בתוך הדממה את קול שכשוך המפל המתאשד ליד טחנת הקמח הקטנה שבמורד; בהקשיבה אף ראתה אותה, ואת גלגל העץ שלה, הרקוב למחצה, המשחיר מרוב ימים, והממלא עדיין יפה את שליחותו. פעם טיילה לשם, יחד עם יעקב, ומאז נחרת המראה בזכרונה, מרתק בציוריותו ובחן המקום העוטרהי, זה הקסם המיוחד המתלווה לטחנה פרימיטיבית שאשד מזנק על גלגלו להניעו והשלבים נוטפי מים, נתזים זוהרים לאור החמה, ולקצף צחור השלג, וסחרחורת תוקפת את המסתכל עד לאיבוד חושים, והטחנה, דומה, ניתקת ומוסעת לפתע מעם החוף על עגלות האיכרים הטעונות חיטה והמצפים לתורם.

עתה בהיותה רוחצת בתוך מי היובל, הסתירו ממנה שני חופיו, למרות שלא היו גבוהים ביותר, את מראות השדות והיער, ורק עצי הערבה הסמוכים, פאת השדה מזה ומזה, היו מוצפים לעיניה באור הירח. דינה נתכנסה שוב בשקט בתוך המים, ניסתה לשחות קצת נגד הזרם, ותחושת התפנקות רכה ומעדנת חלפה בכל יצורי גווה והרעידה אותו קמעה. לאחר החום והשרב המענה, הרי כאן, בלב שדות ובתוך צינת המים, חלפה כל אותה הרגשה כבדה ומציקה, וקלות של חמדת החיים, מעין התעלסות של עלומים אפפה אותה והיא השתהתה ברצון. אלא שתוך־כדי רחיצה לבשה אותה לפתע חרדה קלה וסתומה, משל מי שהוא עומד ומציץ בה; לא שמעה כל קול או רחש שיעיד על כך, ומסביב שלטה הדממה הרגילה של הלילה השקט, מעולף קסמי ירח, שבו שזור צרצור חרקים ואיווּש דשאים וענפים, ומשב רוח קלה החולפת בתוך סבך הערבות, לילה מופלא ושקט, ובכל־זאת נקפה משים־מה לבה מתוך חשש סמוי זה שנתגנב פתע להפר את עינוגה. היא פסעה פסיעה אחת לעבר החוף, הסתכלה בשמלתה שהלבינה כפקעת ליד עצי הערבה, הביטה כה וכה, ובעוד היא עומדת תוהה על עצמה, ועל החרדה שהיא מטפחת בלבה לשוא; בעוד היא עומדת חצייה בתוך המים ופלג גופה העליון בולט כבהט ומבהיק, הרימה לפתע את זרועותיה וכיסתה בהן במשולב על שדיה, כמבקשת להצניע עירום נאה שלהם מעין זר. היא עמדה והאזינה. לאט־לאט חזר אליה בטחונה, לפי שכה גדל ועָמק השקט הבלתי מופר, שאמרה בלבה כי לשוא חרדה. היא חזרה והטילה את עצמה שוב לחמדת המים וההתפנקות שבתוכם. כה מעטים היו רגעי העונג בחייה שקשה היה לה להיפרד מנועם השעה היפה הזאת.

עוד היא רוחצת עצמה, ושוב תקפה אותה החרדה הסתומה עד כדי להבעיתה הפעם ולהטיל צמרמורת של פחד בגופה. ואכן, נרעדה כאחוזת קור. הפעם כבר לא עמדה להקשיב לרחשי הלילה ולרזיו. מבוהלת נזעקה לחזור ולהתלבש. היא יצאה חרש מן המים שלא להעלות קול שכשוך; כולה נוטפת מים, והיא סוחטת אותם מתוך גודש שערותיה הכבדות שאספה בידיה, עלתה במעלה החוף התלול קמעה, והחלה פוסעת לעבר עצי הערבה, לעבר האפלולית, למצוא סתר מנוגה הירח. עוד היא מהלכת, ולפתע כמעט שקרסה מפחד וברכיה פקו; מתוך חשכת עצי הערבה, אליהם כיוונה צעדיה חרג ויצא לקראתה בכל אימתו הפתאומית הגבר שארב לה כל הזמן, והטיח בפניה משפט מרושע, קצר ושמח לאיד:

“הנה תפסתיך הפעם!..”

מולה עמד יאשינסקי הצעיר.

המלים נעתקו מפיה מרוב פחד ותדהמה. היא רצה מבוהלת לתפוש בשמלתה ובחפזון החלה ללבוש אותה, כשהיא מפנה את גבה אליו מתוך צניעות ובושה. לבה הלם בה בחזקה, ועדיין לא היה סיפק בידה למשוך בשמלתה מעל לראשה ולכסות בה את מערומיה, וזרועותיו האמיצות השתרגו באלימות סביב מתניה. היא עמדה על נפשה ועל כבודה, התנגדה לו בכל כוחה, ומתוך רצון להשתחרר אף נשכה אותו בידו. הוא לא הירפה ממנה, וכאשר נתעצם בו חרונו בשל התנגדותה הנואשת, הלם באגרופו על פניה. סחרחורת תקפה אותה ובאזניה סאנה המייה עזה. הוא כבש אותה באכזריות, בגסות.

יט

לחרדתה הרבה נודע לה כי הרתה ללדת.

היה את נפשה לאבד את עצמה יחד עם בתה הקטנה, ולהצמית את זרע הנבל בטרם הירקמו כעובר חי ונושם; אף היה את נפשה לשלוח יד בנבל ולרצחו נפש, וידוע ידעה כי תמצא עוז בלבה לבצע את הדבר. אך לילה אחד – מי יודע צפונות לב אם – כאשר ילדתה על יצועה נלפתה אליה, וזרועה הקטנה התרפקה על צוארה, גמרה אומר להצילה תחילה. לראשונה מייגעת היתה את גופה יגיעות של עבודת־פרך, ריצה נואשת, הרמת משאות כבדים, תוך תקוה שמא יעלה הדבר בידה להביא את גופה לידי הפלה מלאכותית. משלא עלה הדבר בידה, החזיקה את הילדה בקירבתה כל עוד לא הבחינה בהריונה, ויום אחד משהגיעה השעה להיפרד ממנה, הובילה אותה בחצות ליל למנזר אחד בסביבה, אשר על קיומו ידעה.

קודם־לכן עמדה והודיעה לבת השבע כי מפקידה היא אותה למשך זמן־מה במקום חדש. כי עליה להתנהג כפי שיצוו עליהם, ושעליה לדעת כי יהודיה היא, וכי זהו סודה הכמוס שאין לגלותו לאיש עד בוא המועד שיבואו להחזירה לחיק מוצאה. הקטנה שתקה. דברי האם נאמרו בצורה שאין להשיבם. גזירה היא שנגזרה עליה, וחזקה עליה מצוות האם ורושם דבריה בחצות לילה. מרחק פרסאות אחדות הוליכה אותה האם בדרכים עקלקלות, עד שהגיעה למנזר, התדפקה על השער ואמרה לשוער כי עליה לדבר באופן דחוף עם אם המנזר. משהובאה לפניה הודיעה לה בפשטות כי חלמה וראתה בחזיון־לילה זקן אחד אשר פקד עליה להביא לרשותה את בתה, לפי שיוצאת היא לדרך שאינה יודעת אם תשוב ממנה. זו הצטלבה וקיבלה את הילדה לרשותה. הושיטה לאם כוס חלב ופרוסת לחם, לחזק את גופה, לא שאלה שאלות, ורק עיניה נתכסו בדוק כאשר כרעה האם ליד הילדה לקחת ממנה ברכת הפרידה ולהעתיר עליה נשיקות אחרונות. אחר קמה, נזדקפה, יצאה ונעלמה בחשכת הלילה.

ואז ידעה גם כי את המעשה תבצע בבוא היום ללא רתיעה. ואחר־כך תחפש דרך לסיים את חשבונה עם הנבל. סוף קיץ היה, והיא חזרה עם שחר ועלתה על יצועה שבמחבוא, זו הפעם הראשונה לבדה, בלי הילדה לצדה, בצערה ובבדידותה ומרירות יאושה – – –

עוד היה עליה לגלות את אוזנו של הזקן כי לא לזנונים הרתה, שלא יאשים אותה בהתנהגות בלתי הוגנת. כאשר התקרב מועד הלידה סיפרה לו כי נאנסה על ידי נבל שארב לה בחזרה מרחיצה בפלג. הוא לא שאל ולא חקר. אך מתוך זעף תגובתו (הוא נהם כדוב שכול וזועם) הבינה כי יודע הוא שהרעה עליה קמה מתוך ביתו. בלילה ראתה כי לאור העששית מטפל הוא ברובה־הציד הישן שלו, אלא שהבן נעלם בינתיים, כי נספח אל הפרטיזנים.

שוב חלף חורף ועל סף האביב כרעה ללדת. הזקן שמע להוראותיה ושימש לה מיילד. הוא בכה מכאב ומצער, אך היא לא שעתה אליו. היה זה ילד. יומיים הניקה אותו, חיוורת, אדישה והחלטתה נחושה. ביום השלישי כאשר פשטו ללי ערב והיא הרגישה כי יכולה היא לקום ולעמוד על רגליה, עטפה את התינוק במטפחתה, קמה ויצאה החוצה.

מראה פניה היה כה זעום וקשה שהזקן לא הביע את תמהונו, ורק עיניו ליוו אותה בשתיקה. היא פסעה חרש לאיטה בדרך אל הפלג, ללא פחד, ללא רתיעה, ולבה מאובן, ריק מרחמים ומצער; דומה שלבה קפא בה אותה שעה, ורק שיכלה הקר הוא שהדריך אותה. לא היה לילה אחד בלילות יסוריה כאשר טיפחה את הרעיון בלבה, כי תחשוש שמא יתקוף אותה מורך־לב או חולשת־הדעת לעצם המחשבה; ידוע ידעה כי צו טמיר הוא שאין להסבירו כמו, שצו פנימי הוא זה הפוקד עליה לעשות את המעשה.

חלשה היתה והתנהלה לאיטה. בלבה השממון הנורא ומוחה ריק ממחשבה של עדנה ורוך. מר היה לה, ותחת מורך־לב עמד בה זעם שלא ניתן להפיגו. לפתע החל העולל להצטווח. אפשר ולא ינק די צרכו. היא כיסתה במטפחת על ראשו, ואילו זה לא פסק מהתייפחותו. לזעמה נתלוותה לפתע הרגשת משטמה קשה מנשוא. מחולשה צנחה וכרעה תחתיה. לאחר ששאפה רוח והתאוששה קמעה, הושיטה את ידה הימנית מתחת למטפחת ואצבעותיה גיששו סביב, ולפי שרפוייה היתה, וחששה שאצבעות היד האחת לא יישמעו לה, ונמצאת עושה את המעשה שלא כראוי, הושיטה את את ידה השניה, וכאשר אצבעות שתי הידיים נלפתו מסביב לצוארו של התינוק, עצמה את עיניה, ומתוך גניחה מרה וממושכה שהפכה לזעקה איומה כלפי ריבונה – הה, אל אלהים!.. – כמבקשת להמם את עצמה, ולקרוא תגר כאחד, ביצעה את המעשה – –

---

היא קמה אחר־כך בקושי, שטופת זיעה, נעה וחגה כשיכורה בלכתה. בדי עמל הגיעה לפלג והטילה לתוכו את גופת העולל. מיד היפנתה את גבה ונשתרכה כושלת שעה ארוכה עד שחזרה באפיסת־כוחות, וצנחה על סף האורווה, בלא בכי, כי רוח לא היה בה לבכות, אך הדמעות זלגו בלי הרף מעיניה על פניה החיוורים כסיד. לשאלותיו של הזקן לא השיבה, אך לא התנגדה לו כאשר הכניס אותה לביתו והשכיב אותה במיטתו. הוא טיפל בה במסירות משך שבוע ימים עד שהחלימה.

יום אחד ניצלה את היעדרו מן הבית, שעה שיצא היערה לחטוב קצת עצים, השאירה לו מכתב פרידה נרגש וללבי ביותר, ולבושה בגדי כפרית, נכונה לכל, יצאה למרחב. לא היה כל פחד בלבה לאחר שהפקידה את הילדה במקום בטוח, ולאחר שהשתחררה מקלונה ואסונה.

הצרות והפגעים חיסנו אותה. היא חשה כי עתה יכולה היא ללחום ולפלס לה נתיב בתוך הסכנות, אם כי לא ידעה עדיין לאן עליה לכוון את צעדיה וסמכה רק על המקרה. היא נדדה ממקום למקום. סבלה חרפת רעב ועמדה בנסיון. לבסוף קיבלה עבודה בביתו של רופא פולני אשר לא חשד במוצאה. בביתו השיגה תעודה של נוצריה. נשים שבאו לשאול בעצתו, בודקת היתה בחשאי את תעודותיהן לראות אם תימצא אחת שבגילה ובמראה פניה תוכל להידמות לה. ויום אחד מצאה את מבוקשה. אז עקרה ועברה למקום אחר. כך עלה בידה לחיות בגלוי, לנשום אויר ולחכות. כל מטרתה היתה לחכות עד בוא היום. לא היה טעם לחיים, לאחר שרק עתה, בהיותה חפשיה, עמדה על שיעור השואה וההשמדה. אבל בשעותיה הפנויות מהרהרת היתה בבתה שבמנזר. וזה ריתק אותה להרגלי החיים. ואת הזקן לא שכחה ולבה המה בה לזכרו. מכתבים כתבה לו, בלא לציין את המקום בו היא נמצאת, מכתבים מלאי חיבה והערצה לאדם. ובאחד הימים נודע לה כי אנטון יאשינסקי הומת ביער בפקודת מפקד הפרטיזנים הרוסים. ויהי הדבר בעיניה כאצבע אלהים, אך נוחם לא מצאה בכך.

כאשר באה לבסוף ההתמוטטות של חיל הנאצים, אירע הנס והיא נפגשה עם בעלה. המעשה הראשון שעשו בחסות השלטונות היה להוציא את הילדה מבין כתלי המנזר. ולפלא היה הדבר כיצד השכילה נפש רכה זו לשמור על יהדותה, כפי שנצטוותה על ידי האם. כל הטכסים, התפילות, הנגינה והזימרה ביום חג ומועד, הרוח הקתולית המובהקת, בתוך השובע והבטחון של חסד הנוצרים. כל אלה לא קסמו לה, והיא ראתה תמיד את דמותו של הצלוב באיקונין שבית הזקן כמזכירה אותה על פרשה תמוהה, וזכור זכרה גם את הוריה, וביחוד את אמה המסורה והנבונה, ואת דבריה האחרונים לפני שהפקידה אותה במנזר; וכאשר הופיעו יום אחד להוציאה, לא הופתעה, משל מצפה היתה להם, ושמחתה היתה כה רבה, שאם המנזר ממש נזדעזעה, כאשר הטיחה לה קטנה זו לפתע בפניה: “יאסטעם זשידובקאן!..” (יהודיה אנכי).

לפני צאתם את פולין למחנה בגרמניה, להיות קרובים ככל האפשר לאלה המתעתדים לעלות ארצה, עמדה דינה בכל תוקף על כך שעליהם להיפרד מאת הזקן יאשינסקי. והם נסעו אליו. מצאוהו תשוש וחולה. אך עיניו זהרו כאשר ראה את המשפחה מאוחדת, ודברים שדיבר, צידוק הדין על בנו שהומת, והאושר שנפל בחלקו על שלעת זיקנה זכה במעשה החסד היחיד שהיה בכוחו לפעול להצלת דינה וילדתה אלמלא…

וכאן הסיחה אותו דינה לענין אחר.

וגם לאוחוטנה עלו, בדרך לכפר פאשקוב…

במחנה בגרמניה חיכו לאפשרות לעלות ארצה. שם ילדה את שני הילדים, ומצפונה החל להציק לה יום אחד בדבר אותו מעשה שביצעה, ואשר עליו וכל מה שהיה כרוך בו לא סיפרה לבעלה דבר. אז החלה מבוכת נפשה לטרוד אותה. לראשונה תוך הרהורי חרטה ונוחם קלים, ולאחרונה תוך הרגשת חטא קשה מנשוא. ותמיד נתלווה לה הצער על שלא מצאה עוז בלבה לגלות לבעלה את הפרשה. היא ביקשה לכפר על חטאה בלידת הילדים, אך לא עלה בידה להשתחרר על ידי כך לחלוטין מהרגשת העוון שהלכה ונתעצמה בקרבה, עד שנתמוטטה במעברה ואירע לה מה שאירע.

היא לא גילתה את סודה לבעלה, קצת מתוך כלימה ובעיקר משום שלא ביקשה לצער אותו. די היה לו בכל מה שעבר עליו ולא היה טעם לספר לו על ענין שגרם לה סבל ויסורים, שלא באשמתה. רבים קברו בלבם מעשים שאין להעלותם על הדעת, ובת ישראל זו כרעה תחת נטל יאושה וסבל מצפונה שלא הניח לה. היא גם ידעה מתי החל הדבר. בשעת ביקורם בביתו של הזקן. היתה זו שעה של חולשת־הדעת כאשר ראתה שוב את המקום ששימש להם מחבוא, הגן, היער, המשעול אל הפלג… אותו ערב איום בו נשרכה כושלת לאחר המעשה שנאלצה לעשותו, ליד גבשושית עפר, שמרחוק נזדקפה לעיניה, והיכה את לבה בחרדה עזה.

במוסד לחולי הנפש היתה עוברת ממצבי־רוח שקטים למצבי־רוח געושים ביותר; אש היתה ניצתת בעיניה, אש זעם ואיבה כאחת, ואז היתה עוטפת את כפות ידיה בכל מה שמצאה, ושהיה בו כדי לכרוך סביב להם, חתיכת אריג, מטפחת, מטלית, כסיות וכדומה, ובשעת מעשה לוחשת היתה לעצמה, או ממלמלת לאדם שהיה נמצא בקרבתה; "חטא הוא לראות ידיים אלו… חטא הוא להראות אצבעות אלו שעשו מעשה שאין לעשותו… פשע!… ויש לאחר שתיקה קצרה היא מוסיפה תוך איזה הגיון פנימי ומוסבר לה יפה גם את המשפט הסתום לזולת: “וארור האדם אשר בגללו נאלצתי לקלל את ידי…” ואז היתה מתפרצת בבכי ממושך, חובטת באגרופה על גבי השולחן, מטיחה ראשה בקיר, והיאוש היה מטלטל אותה כחיה בסוגר, עד שהיתה צונחת מאפיסת הכוחות, שוקעת בתרדמה, ומתעוררת אחר־כך רגועה ומפוייסת, כנועה בפני הגורל העיוור, כמקבלת עליה את הדין.

בין השתוללות להשתוללות היתה התנהגותה שקטה למדי, ולעתים קרובות אף עונה לשאלות בטוב טעם ובשום־שכל. הרופא שהיה מקדיש תשומת־לב לעילת טירופה, ואשר ידע שהיא נעוצה באיזה מעשה שביצעה במו ידיה, מעשה שגרם ליסורי מצפון, היה חוקר אותה בעדינות, אלא שהעלה חרס בידו. מאד נצטער על כך, לפי שבאותה שעה שקטה בה היה משוחח איתה ידעה יפה על הנעשה, על כוונתו, והיתה מסוגלת בהחלט להשיב, אלא שלא עשתה זאת מתוך סירוב עקשני, מטעם שהיה כמוס עימה. לא ידע ולא הבין הרופא, כי גם ברגעי התבהרותה לא תשחרר ממועקת הסוד שהיא צופנת בחוּבּה, על עוד לא גילתה את הדבר לבעלה. ואילו כאן נמצאו שניהם במעגל קסמים טראגי למדי, לפי שהבעל שיער והעלה בדמיונו את פשר סודה, ולא הרהיב עוז בנפשו לשוחח איתה על כך גלויות, כדי להקל על מצפונה, ומשעמד על כך, איחר את המועד… הימנעותה מלספר לו, והיסוסיו לאלצה לשיחה הביאוה לידי ההתמוטטות.

כ

אותו יום ששי כאשר נשאר זילבר בפחון בטל מעבודה ובתו נחמה שמחה מאד לשעת־הכושר שניתנה לה לבלות את היום בחברת אביה, היה טורח הרבה ועוזר לה בחפץ־לב, לא רק בכביסה, אלא גם ברחיצת הילדים, במירוק הכלים, וכיוצא באלה דברים, שהם מוזנחים קמעה באין עקרת בית צופיה הליכותיו וסדריו. הוא מצא לו גם שעה פנויה לטפל בגופו. והנה בעמדו בחוץ, מתגלח ליד שבר ראי שהשעין אל אדן החלון, ומהרהר לו דרך־אגב בדברים שונים, הבהילה אותו לפתע קריאת בתו שהיתה חדה ובהולה במקצת.

“אבא!,,”

“מה יש?”

היפנה אליה קלסתרו שכבר היה מגולח למשעי, ורק קצף הסבון נשתייר בסמוך לאוזניו ונחיריו, וראה אותה עומדת כנטועה במקומה, מחזיקה בידיה צרור כבסים שנתיבשו בחמה, מאמצת אותם אל לבה, ועיניה ניבטות בתמהון של מבוכה לשעבר הדרך. משהוסיף להסתכל בה כמצפה להסבר, לחשה לו חרש:

“אמא…”

הוא ניתר ממקומו.

“שוב ברחה!..”

בתנועה חפוזה ניגב בקצה המגבת את שיירי קצף הסבון מפניו ופסע פסיעה גסה קדימה. עיניו תרו אחריה, ומיד גילה אותה כשהיא עומדת מעבר לכביש, במעלה הרכס הנשקף על פני המעברה, וכמובן שעיניה היו נשואות אל הפחון ואל המתרחש לידו. כיון שראתה את זילבר וידעה כי הוא לא יתן לה להתקרב אל הילדים, ויעשה בודאי מאמץ להחזירה אל המוסד, השתהתה במרחק־מה, מחכה לשעה כשרה.

גם הבת היתה במבוכה.

“אבא, מה יהיה?”

“אני אחזיר אותה למוסד…”

הוא חזר לפחון, לבש חולה בחפזה, תפש את כובעו בידו וזרק לקטנה:

"את תשגיחי על הילדים ואל תדאגי. הכל יהיה בסדר, אבל ייתכן כי אני קצת אאחר לבוא.

הוא מישש במכנסיו לראות אם הפרוטה מצויה בכיסו, ומשמצא את ארנקו, וחפיסת סיגריות, פסע ועבר את הכביש, והחל עולה בצעדים חפוזים לעבר האשה הניצבת עדיין כנטועה במקומה. הנערה הלכה כמה צעדים בעקבותיו, נרגשת, וראתה כיצד האם מסתכלת באביה בלא אומר, ואחר־כך משעמדה על כוונתו, נזדרזה והחלה חוזרת במעלה הדרך, מתוך מגמה ברורה לחמוק ממנו ולא להיתפש. כעבור רגעים מספר נעלמו שניהם מעיניה, הנערה נאנחה, מחתה דמעה בכנף שמלתה, וחזרה חרש לסבלותיה.

זילבר שנחפז בעקבות רעייתו לתפוש אותה ולהחזירה למוסד, חרד ודואג היה מלכתחילה שמא תעשה דרכה בכיוון לגבול, מרחק לא רב ביותר מתחומי המעברה, ואז הרי נשקפת לה סכנת־מוות, לפי שהללו עלולים קודם־כל לירות בה לפני שיבררו אם זו שפויה בדעתה, ואפילו לא יפגעו בה, הרי שלא יחזירו אותה מיד, והענין עלול להסתבך ולהכביד על מצב־נפשה הלקוי בלאו הכי.

לפיכך היה זילבר מכוון את פסיעותיו לעבר הצד שסכנה כרוכה בו, כדי לחסום בפניה את הדרך, במקרה שיעלה ברצונה ללכת לשם. לאחר שהיה בטוח כי לא יתן לה לפסוע לעבר הגבול, שכבר היה מצוי מולה, סבור היה כי לאחר מאמץ קל יעלה בידו לתפשה, לי שתשושה היא וכחושה, אך טעה. היא לא פנתה במעלה ההר העירה, אלא פנתה וירדה לאורך הכביש המתפתל במורד לשפלה, לפי שאדיר חפצה היה להתחמק ממנו, שבו ראתה את הגורם המפריע לה לראות את הילדים. קלת־רגל היתה ומיהרה מאד בהילוכה, שלעתים הפך למירוץ. רוחה הנסער נסך בה כוח בלתי משוער. זילבר נושם היה בכבדות שעה שהיה דולק בעקבותיה, והזיעה שטפה גופו.

משראתה האשה כי בעלה מתייגע לשוא להשיגה, עורר בה הדבר קורת־רוח, וענין הבריחה ממנו הפך מעין שעשוע. לפתע פנתה מן הכביש והחלה רצה בדרך השדות המשובשים, יושבת לפוש קימעה על אבן, וכמבקשת לשטות בו, או לעוררו למשחק זה, היתה ממתינה עד שהיה מתקרב אליה, ואז היתה ניתרת מקומה בבת־צחוק, וממשיכה במירוץ פתלתול, דולגת על גבי אבנים וסלעים, העייפות ממנה והלאה, עושה מעין קפנדריה, וחוזרת לפתע לכביש ההומה מכלי־רכב, והיא צוחקת לעומתו במשובת נעורים וברוב חן.

לפנות־ערב, לאחר ריצה והליכה ממושכת, השיג אותה לבסוף באחד הפרברים של רמלה, בין בתי שיכון חדש, אשר הלבינו מסויידים, גגותיהם מאדימים, ואילו חלונותיהם פעורים עדיין בריקנותם, לפי שטרם נסתיים בניינם, ובאֶלם הבדידות שבהם נראו כגופות ללא רוח חיים. הפועלים שעבדו בהם כבר נטשום, לכבוד שבת. כאן צנחה לפתע עייפה ויגיעה ליד אחד הקירות, כשידה האחת משחקת בחול הרופס, ועיניה מביטות על זילבר המתנשם בכבדות, והיא מחייכת כמצטדקת.

“חם נורא היום…”

זילבר שמט לידה, מרוצה שסוף־סוף נסתיים המירוץ שהוגיעו ביותר.

“למה את בורחת ממני?..”

“מפני…”

השיבה במקוטע ונתחייכה, לפי שניתק הקשר בין מחשבתה לבין הדברים; ידעה שהוא מפריע לה, אך כבר לא פחדה ממנו, וגם שעה של התבהרות החלה חוזרת אליה.

הוא הסתכל בה במבט רך ותוהה. לא היה שמץ של רוגז בקולו. ואילו היא שלא שכחה תוך־כדי־כך את עצם הדחיפה שהמריצה אותה להשתמט קודם־לכן מידיו, ולפי שהענין היה מנקר יפה־יפה במוחה הרופף, הטיחה לו מיד נזיפה בפניו:

“נפשי יוצאת אל הילדים, אכזר שכמותך!..”

“אני אביא אותך, אביא אותך אליהם”.

הוא החל מרגיעה ומשדל אותה בלשון רכה ומפייסת כי לא ימנע ממנה את חפצה, כי היא תראה אותם, כי בקרוב תבריא בודאי ותוכל לשוב הביתה ולטפל בהם. ספק אם היתה מקשיבה לו, ועומדת על הסברתו, שלא הניחה לו, ורק טענה אחת בפיה:

“אני רוצה לראות את הילדים!..”

ואחוזה סערה של התרגשות היתה מדברת בחפזה, מזכירה ומבליעה שמותיהם, ומתעכבת בעיקר על הבת הבכירה, זו החרותה יפה בנפשה ובדמה, מאז ימי הסכנות והצרות שעברו על שתיהן, ותוך־כדי־כך מתלוננת היא בפני זילבר שאין הילדה אוכלת במידה מספקת, שצריכה היא לקנות לה נעלים וגם בובה, כי הילדה תשכח עוד מעט מה זה צחוק בגילה…

זילבר הביט סביבו, קם והציץ לתוך הבית פנימה, ומשראה כי החדר עדיין אינו מרוצף, ושכבת חול רכה מכסה את הקרקע, וכדי לשמור עליה שלא תברח ממנו שוב, נפנה אליה, אחז בידה, עזר לה לקום, והכניס אותה פנימה:

“שכבי קצת לנוח”.

“לא!” סרבה, “רוצה אני את הילדים!..”

בינתיים פשטו הדמדומים ושעת השקיעה קרב. זילבר ידע שכבר לא יהיה סיפק בידו להחזירו אל המוסד, ושאין לו ברירה כי אם ללון כאן הלילה. כי להרגיע אותה אמר לה בלשון רכה:

"עוד מעט וליל שבת יהיה. אנחנו נלון כאן הלילה, ומחר בבוקר השכם נלך לראות את הילדים. ועכשיו, שכבי פה על החול הרך, נוחי קצת, כי בודאי עייפה את מן הדרך.

“ליל־שבת…”, לחשה חרש, “ואיפה הנרות והחלות?”

ועוד השאלה מרחפת על שפתותיה, ומתוך ליאות החל ראשה לצנוח, עיניה נעצמות, ולא עברו רגעים מועטים, והתרדמה נפלה עליה; על פניה נסתמנה שלווה של ילדה לאחר מישחק מייגע. נשימתה קצובה היתה רגועה.

זילבר נשם לרווחה.

הוא יצא וישב על הסף, פניו החוצה וגבו אל החדר, הוציא סיגריה מכיסו והחל מעשן להנאתו, לפי שכבר נכסף לשהות קלה של מנוחה, והוא מביט נכחו לעבר הכביש שכלי־הרכב עדיין סאנו עליו במלוא הַדַהַר. משני צדי הכביש השתרעו השיכונים החדשים על פני מישטח השדות, ובמרחק־מה נראו גיבובי העיר שמתוכה מזדקר המגדל הכבד והעתיק. הוא חזר והטיל מבטו פנימה, ובהבחינו כי רעייתו ישינה עדיין, ניצנץ רעיון במוחו.

זרק את בדל הסיגריה, קם וחצה בחפזון את הכביש, ובהגיעו לרחוב הראשי שעדיין הומה היה מתכונה של ערב־שבת, הבחין בחנות מכולת קטנה. הצפיפות לא היתה בה והוא השיג מהר את מבוקשו: שתי חלות, נרות מספר, כמה בקבוקי משקה קר, כוסות לבן, וקצת ביסקויטים מצופי שוקולדה שמצויים היו אותה שעה על גבי הדוכן. בקוצר־רוח, מחשש שמא תארע לו תקלה ורעייתו תתעורר בינתיים, החל נחפז לחזור.

הוא חייך לעצמו על הכנות אלו שנצנצו במוחו, סחב והכניס פנימה ארגז ישן, הפכו על גבו ופרש עליו עתון, הניח עליו את החלות ולצדן. מזה ומזה, שני בקבוקים שקבע בראשיהם נרות, ונראו כפמוטים בעיניו; את כוסות הלבן ואת הביסקויטים הניח בקצה הארגז. כאשר פשטה העלטה וכבשה את הסביבה כולה, עמד והדליק את הנרות. האור הניס את האפלולית מן החדר ובבת־אחת נחשף העירום של הקירות הבלתי מטוייחים, והחלון הפעור השחיר. התכונה המעטה שיוותה לחדר מראה משונה שהיה בודאי מכה בתדהמה עין אדם לוּ הציץ פנימה.

לאחר שעה קלה נתעוררה דינה, מיצמצה בעיניה, נתיישבה והביטה בתמהון על הנרות הדולקים, ועל בעלה היושב ליד הארגז־השולחן ברגליים מקופלות, והוא מקבל פניה בחיוך.

“שבת שלום!”

“שבת…”, לחשה, ואיפה הילדים?"

“מחר בבוקר נלך אל הילדים”.

שוב נתנה עיניה בנרות הדולקים ופניה נהרו.

“שבת…”

הוא ניגש אליה כאל ידלה הנתונה לטיפול של גדול ממנה, פרס מן החלה ונתן חתיכה בפיה, והגיש לה כוס לבן. היא צייתה לו, לעסה וגם גמעה לרוות צמאונה מן הלבן הקריר, לא התנגדה לו, בהאכילו אותה, וכל הזמן היו עיניה נטועות בנרות הדולקים.

“שבת קודש…”

דומה כי מראה זה נסך שלווה בנפשה וגעגועים לעבר רחוק ומטושטש, אך נכסף. שיחתו הרכה של בעלה, זמירות שבת שפתח בהן, החזירו אותה לאיזו ממשות שחסרה היתה, ותוך־כדי־כך לא השגיחה שאוכלת היא, ושבעלה שוקד על־כך יפה־יפה, במסירות והעדינות, לחזק אותה קמעה, חוזר ומנער את כוס הלבן שא תישאר טיפה לבטלה, ומגיש לה לקינוח את הביסקויטים.

עד שסיימה את סעודתה הדלה, ועד שסעד גם הוא את לבו, תמו הנרות ודעכו, אך אותה שעה כבר עלה ירח מלא וכסיף, ניבט בעד החלון והציף בנגהו את דינה אשר ישבה כחולמת, שקטה ורגועה, ודומה שהחלה תוהה על עצמה, ומבקשת לקשור דברים שנתעלמו ממנה, או נשתכחו, לתפוש אותם אחיזה של ממש; מתייגעת היתה בסבך שקשה היה לה להתירו, ודומה שחוזרת היתה ומאבדת את חוט ההגיון המקשר; אך יש וגם צלילות הדעת היתה פוקדת אותה, והיא מיישבת סתומות ומשיבה גם לענין, לשאלותיו של בעלה, לשמחתו הגדולה. שקטה היתה, והוא היה מסייע לה הרבה בכך, שנקט לשון רכה של שידול והסברה, ולפי שמספר היה לה דברים פשוטים שהם בגדר תפישתה ומתקבלים על דעתה מפעם לפעם היה גם מעביר את כף ידו בלטיפה על שער ראשה ולחייה, כמבקש על ידי כך להחזיר לה קצת מאותה חמימות רווּיית עדנה שבודאי היתה חסרה במוסד, והיה מבקש לגמול לה קמעה לפי דרכו על כל הסבל והיסורים שנפלו בחלקה.

היא חזרה ונרדמה אחר־כך, ואילו הוא בעצמו, ליל־שימורים היה לו הלילה. כיון שנסער היה מרדיפתו המייגעת, ומכל עצם המאורע שבא לו במפתיע, קשה היה לו להירדם, ועד שעת חצות יושב היה על הסף, מביט על השיכונים ועל השדות המוצפים נגוהות הירח, ומהרהר ארוכות בכל מה שעבר עליו. משום־מה לא היה מדוכא. קול פנימי לוחש היה על אזנו כי הנס עדיין עלול להתרחש ודעתה תתבהר עליה. עצם מראה פניה והתנהגותה היה מעורר בו רושם זה; ומשהאמין נסתמך גם על הרופא שלא חדל מלהבטיח לו כי לפי כל הסימנים יש תקוה לכך.

תעלומה זו של הנפש ומסתריה, שפגעי החיים מכבים אורה ומשבשים שיכלה, וכיצד לפתע, בכוח משהו מופלא שאין להסבירו כמו, חוזר וניצת האור, והבינה הצרופה חוזרת לנצח על הנפש, כל זה מעסיק היה אותו, ועתה מהרהר היה ארוכות בכך. לבסוף נכנס לתוך החדר, השתרע אף הוא על גבי החול הרך, ורוח קלה שהחלה נושבת סייעה אף היא בכך, והוא נרדם לבסוף.

כאשר התעורר בבוקר כבר זרחה השמש וחרדה תקפה אותו שמא חמקה ויצאה בינתיים. הוא מיהר להפנות את ראשו אליה ומצאה ערה. היא ישבה שעונה על זרועה האחת בחול, ונותנת בו עיניים מחייכות. שקטה היתה. משראה אותה בכך נחה דעתו. שהרי ודאי יכלה כבר לקום ולברוח ולחזור על כל אותו מישחק של יום אתמול, ואם לא עשתה זאת, הרי משהו מן האמון בו דבק בה; סימן שביקשה להיות בחברתו, ואף ממתינה היתה שיתעורר. היא קיבלה אותו בסבר־פנים ובבת־צחוק מפורשת של חיבה.

הוא שמח לראותה בכך.

“מה שלומך? ישנת טוב?”

“טוב” – השיבה לו בעירנות ועיניה מבריקות.

שנתה הרגועה מרוב עייפות נסכה בה רוח טובה.

חמימות של יום שרב פשטה מסביב. זילבר הביט החוצה ועיניו נתקלו בברז מים מבצבץ מתוך חבית, וצינור של גומי ארוך צמוד לפיו ומקופל לידו כנחש שחור. צינור זה משמש היה להשקאת יציקות בטון שתבעו מים לרוויה. חזר זילבר והסתכל בפני אשתו, והבחין באבק המכסה אותם, ועל גבי צווארה היפה אף נראתה בבירור שכבה אפרפרה של זוהמה לא רחוצה. כנראה שבמוסד קשה היה להקפיד גם על הנפש וגם על הגוף. עוד הוא מסתכל בה ורעיון נאה רחש לבו, כי טוב יהיה אם ירחץ אותה קמעה, לשטוף מגופה את האבק והזיעה, לרענן אותה, לפי שהיא בודאי זקוקה לכך. ואז ראה גם מה דלה השמלה הבלה, היחידה לעורה, הבחין מה מזוהמת ומלוכלכת היא.

הוא התעורר איפוא בחפץ־לב לגמול חסד־מעט לאשת־חיקו העלובה. משהחליט לעשות את המעשה הזה, הפשוט והנחוץ, קפץ בזריזות החוצה, והעביר מבעד לחלון, את הצינור לתוך החדר. הוא הסביר לה וזירז אותה לכך, ולאחר שפשט שמלתה, העמיד אותה בפינה, והחל רוחץ אותה מזוהמתה שדבקה בה. לראשונה הרעידה מזרם המים הצונן, ואילו לאחר רגעים מועטים, קיבלה את הטיפול באהבה.

עוד הוא שקוע במלאכת הרחיצה, כשזו עומדת כילדה קטנה, והוא משתאה תוך־כדי־כך לראות כיצד נשתמר, למרות הכל, גופה בגמישותו ובעדנת צחותו, ולבו נכמר מרחמים עצורים ומחיבה כמוסה, והוא מחזיר לה בת־צחוק שעה שהיא רועדת קמעה תחת שטף המים ומחייכת מקורת־רוח, והנה הוחדר לפתע מברד אבנים שניתך בזעם וזעף, מלוּוה פרץ איום של מצהלות צחוק ורעש.

חבורת ילדים שהשכימה למישחק גילתה את הזוג בשעת מעשה. ולפי שכל המראה הזה חשוד בעיניהם, היכה אותם בתמהון, ועורר בהם את יצר ההתקלסות והמשובה כאחד, לא מצאו להם דרך נוחה יותר, אלא להפתיע את “הזוג החוטא” בברד אבנים…

אבן שפגעה במצחו של זילבר העלתה מיד שתת של דם, ושעה שהוא קפץ החוצה להבריח את הילדים, פרצה האשה הערומה והמבוהלת בעקבותיו, וקול מצהלות הילדים המריעים החריד אותה עד כדי כך שלא ידעה בעצמה מה עליה לעשות. היא החלה רצה לאורך הכביש העירה, זילבר המיואש, שמבקש היה לעצור בעדה, והוא חרד ומזוּעזע עד עומק נפשו, בשערו את רושם הזוועה בעצם הגילוי הזה לאור השמש, החל רץ בכל כוחו להשיגה כשעדת הילדים חופזת בעקבותיהם, מגבירים תרועתם עד להחריד, רוגמים באבנים וצוהלים להנאתם. זילבר שהיה נתון לאימת המחזה המחריד הזה, עלוב ומדוכדך, כבר מבחין היה בבריות המתקהלות, וזו רצה לאורך הרחוב, מול בית־הכנסת, שקהל מתפללים עומד בחוץ מוכה־תמהון ואינו מאמין למראה עיניו.

נטול־נשימה, חיוור ורועד עמד זילבר במשטרה, תקוף עווית של בכי, מרירות ועלבון נוקב, מתאמץ תוך־כדי־כך להסביר לקצין בדרך של הגיון, כיצד נקלע לכאן באורח כה מוזר, והוא חסר־ישע ואובד במצוקת נפשו. וזו, אשת־חיקו העלובה עומדת מולו עטופה בשמיכה צבאית אפורה שהוטלה עליה, ובעיניה התמהון הילדותי המשווע לפשר.

לאחר שנים רבות היתה זו לזילבר הפעם הראשונה שלא ידע לכלוא את צערו בחובו, וכל ענות נפשו, כל הסבל אשר סבל, כל הצער, המרירות והיסורים אשר היו מנת חלקו וגורלו בשנים האחרונות, בנתיבות ההשמדה, במחנות, כל אלה חברו עתה יחד למוטט את עצביו; ולפי שבכל המקרה הזה כרוך היה הרבה מן העלבון, וביחוד הכלימה החזקה על טשטוש צלם האדם שברעייתו הרכה והענוגה, הרי שקשה היה לו להבליג, והתייפחותו היתה כורח של פורקן שאין לעכב בעדו, ואין לעצרו; צורך נפשי עמוק לבכות על עצמו, על אשת נעוריו, על עלבון האדם. ולפיכך, משתקפה אותו התייפחותו הנואשה, לאחר שעלה בידו להסביר לקצין בקול מרוסק ובקיצור, מהו שהתרחש כאן, חוזר היה ובוכה חרש, נאנק, ומנסה תוך־כדי־כך לתקן את השמיכה שהוטלה על כתפי רעייתו, להסתיר חרפת מערומיה.

עוד היא יושבת על הספסל, ראשה נישא בגאווה של תום, שחן רב חופף עליו, ועיניה זוהרות באותו זוהר מופלא שלאחר ההתרגשות, ודומה שמסתכלת היתה במבט שדבר אין לו עם כל האנשים המצטופפים בחדר; שעדיין תוהה היתה תוהה היא בעולם שבו שערפיה מסוכסכים, והיא נמצאת עדיין, ברגעים אלה, מעבר לכל ומעל לכל, והנה אירע לה משהו תמוה למדי, שעה שזילבר תוך בכיו החל מטפל בשמיכה שעליה; היא הסתכלה בו לפתע (אותה שעה חשה בקרבתו וגם ידעה יפה כי בתוך עולם חיצוני זה הגועש סביבה, הרי הוא האיש היחידי המגן עליה ושבצלו היא חוסה…) ומשהבחינה בדמעות הניגרות מעיניו, ובחבורה שעל מצחו, שעדיין היה הדם שותת ממנה, והנה משהו נכמר בה למראה זה, וההסתכלות הקודמת שדבר שלא היה לה עם הנוגע סביבה, הסתכלות שהיתה נטולת כל מגע וכל יחס, פינתה לפתע את מקומה להבחנה שענין בה והבנה; איזו נימה סמויה נרעדה בה, ונחשול עז של רחמים הציף את לבה למראה בעלה בעלבונו ובחוסר־הישע שבחזותו; היא גחנה אליו כשבמוחה מתבהרת לחלוטין הגישה הטבעית. מבעד לשמיכה הוציאה זרוע חשופה ונאה להפליא, הושיטה אותה לעבר מצחו:

“מה זה? נפצעת! מה הדמעות? אל תבכה, יעקב…”

רכות היתה בקולה והשתתפות בצערו.

“אל תבכה…” – חזרה והפצירה בו.

ובד־בבד עם תשומת־לבה לבעלה המשתוחח ביגונו, החלה בעצמה להתכרבל יפה בשמיכה, כשסומק של בושה מציף את פניה לפתע למראה הקצין וחבורת השוטרים המתסכלים בה, והיא תופשת מיד שאין שמיכה זו הולמת את מצבה. תוך התפכחות הבאה מתוך התבהרות גמורה ועניינית, פונה היא לאחד השוטרים, וקולה מבקש ומצווה כאחד:

“אולי תוכל להביא לי איזו שמלה?”

הקצין וחבריו זעו מופתעים. שניים מהם פרצו החוצה, וכעבור רגעים מועטים חזרו בליווית אחת השכנות שנשאה על זרועה מעין חלוק צבעוני. זו הושיטה לה את הלבוש, ושוטר הורה לדינה את הדלת לחדר הסמוך. משחזרה עמדה שתיקת השתאות. למרות חיוורונה לבשו פניה ארשת של הכרת ערך, וסבר של הגות היה נסוך בתנועותיה. היא ביקשה מים קרים ומגבת. אחד השוטרים אץ למלא את בקשתה. היא טבלה את קצה המגבת בקערית המים, קיפלה אותה כרצועה, לאחר שסחטה ממנה קמעה את המים, ובגשתה לזילבר המביט אף הוא משתאה, חבשה את מצחו, ובכף ידה סמכה בראשו, חרדה ומטפלת בו ברוך, כאם בילד שנפל ונחבל. “אל תדאג”, לחשה לו, “זה יעבור מהר…” שוב ניצת הזוהר בעיניה שתעו סביב תוך רוגז כלפי המתקהלים, ולמרות חיוורונה לבשו פניה ארשת של עדנה, וניכר היה כי הבינה חזרה לפעם את רוחה.

בֵּין הַדְּרָכִים הַסְּלוּלוֹת עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ בִּגְבוּלוֹתֶיהָ הַשְּׁרִירוּתִיִּים, הַמְשֻׂרְטָטִים בְּדִיּוּקָם לַהֲלָכָה עַל גַּבֵּי הַמַּפָּה, וְהַפְּרוּזִים־פְּרוּצִים לְמַעֲשֶׂה מוּל מְזִמּוֹת מַאֲרָב וָרֶצַח ­– אֵין לְךָ דֶּרֶךְ אֲשֶׁר תַּעֲלֶה בְּזִכְרוֹנְךָ תַּהְפּוּכוֹת־גוֹרָל שֶׁל עַם בְּאַרְצוֹ, בִּימוֹת מַאֲבָק גּוֹרָלִיִּים, כַּדֶּרֶךְ הָרָאשִׁית הַמְחַבֶּרֶת אֶת יַמָּהּ שֶׁל יָפוֹ עִם יְרוּשָׁלַיִם הַבִּירָה; זֶה נְתִיב קְדוּמִים דְּרָכוּהוּ מֵאָז וּמִקֶּדֶם, עַל פִּתּוּלָיו וְהִסְתָּעֲפֻיּוֹתָיו, צַעֲדֵי כּוֹבְשִׁים עַל רִכְבָּם וְבְהֶמְתָּם; מְנַצְּחִים וּמְנֻצָּחִים. מִתּוֹךְ עַרְפִלֵּי הַמְאוֹרָעוֹת בְּדִבְרֵי ימֵי הָאָרֶץ, מִתּוֹךְ גַּעַשׁ עֵרֶב־רַב שֶׁל עַמָּמִים בִּכְנַעַן, יוֹדְעִים אָנוּ אֶת עֲלִילַת הַהִתְנַחֲלוּת שֶׁל שִׁבְטֵי הָעִבְרִים הַקְּדוּמִים וְעֹצֶם לַחֲצָם מִן הֶהָרִים אֶל מוּל הַשְּׁפֵלָה וְהַיָּם. שׁוֹפְטֵיהֶם וּמַלְכֵיהֶם בִּתְחִלָּתָם, נְשִׂיאֵיהֶם וּמַצְבִּיאֵיהֶם בְּכָל הַדּוֹרוֹת הִטְבִּיעוּ רִִשּׁוּמָם עַל דֶּרֶךְ זוֹ הַמְחַבַּרְתָּם אֶל מְחוֹז־חֶפְצָם בְּבִסּוּס חֵרוּתָם, בְּעִתּוֹת שָׁלוֹם וּבִימוֹת הֵעָרְכוּת וּקְרָב.

אֶרֶץ מַעֲבָר הָיְתָה כְּנַעַן לַכּוֹבְשִׁים הָאַדִּירִים מִצָפוֹן וּמִדָּרוֹם, ה־VIA MARIS, הִיא “דֶּרֶךְ הַיָּם” הַמְפֻרְסֶמֶת, אוֹ “דֶּרֶךְ פְּלִשְׁתִּים”, בָּהּ נָעוּ בְּכָל עָצְמָתָם הַגְּיָסוֹת מִגְּדוֹת הַנִּילוּס עַד הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל, הָלוֹךְ וָשׁוֹב, פְּעָמִים אֵין־סְפוֹר, וְהָאָרֶץ גֵּיא־חִזָּיוֹן לְמַעַרְכוֹת־דָּמִים כְּבֵדוֹת. אַךְ בְּטֶרֶם יִשְׁתַּלְטוּ עָלֶיהָ אוֹיְבִים לְסַפְּחָהּ אֶל נַחֲלָתָם, אַדִּיר חֶפְצָם הָיָה לִשְׁמֹר לְעַצְמָם אֶת נְמֵלָהּ שֶׁל יָפוֹ וּלְהִשָּׂגֵב בִּמְעוּזָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, הַבִּירָה אֲשֶׁר בִּמְרוּצַת הַזְּמַן נִתְקַדְּשָׁה גַם בְּעֵינֵי שְׁתֵּי הַדָּתוֹת הָאֲחֵרוֹת שֶׁיָּנְקוּ עֻזָּן וְיִחוּדָן מִלְּשַׁד הַיַּהֲדוּת וְשֶׂגֶב נְבוּאָתָהּ.

הִנֵּה־כִּי־כֵן נָעוּ בְּדֶרֶךְ יָפוֹ־יְרוּשָׁלַיִם גַּם לְאַחַר שֶׁנָּדַמּוּ הֵדֵי צַעֲדֵיהֶם שֶׁל הַמִּצְרִים, הָאַשּׁוּרִים וְהַבַּבְלִים, גְּיָסוֹת פָּרָס וּמַקֶדוֹנְיָה, לִגְיוֹנוֹת רוֹמִי וְיוֹרְשֵׁיהֶם, לוֹחֲמֵי מִלְחֶמֶת הַקֹּדֶשׁ וְהַטֶּבַח, נוֹשְׂאֵי סֵיף הָאִסְלַם הַקַּנַּאי, וּלְאַחַר־מִכֵּן לוֹחֲמֵי הַצְּלָב שֶׁהִתְיַמְּרוּ לִגְאֹל אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּשֵׁם הַצָּלוּב הָרַחְמָן וְלֹא חָמְלוּ עַל זָקֵן אִשָּׁה וָטַף. מִסַּלעֵיי יָפו וְעַד לְצוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם לֹא הָיָה שַׁעַל פָּנוּי מֵרֶדֶף הַמְאוֹרָעוֹת וְלִקְחָם, וּבִשְׁנוֹת הֲפוּגָה, שְׁיָרוֹת עוֹלֵי־רֶגֶל טְעוּנֵי כִּסּוּפִים שֶׁל גְּאֻלָּה וְלַהַט מְשִׁיחִי. יֵלֶא הָעֵט לִמְנוֹת רִבּוּי עִנְיָנִים וּמַעֲשִׂים מֻפְלָאִים שֶׁעֲלִילוֹת שְׁזוּרוֹת בָּהֶם כְּאַגָּדוֹת בְּרִקְמַת שָׁנִי וְזָהָב, יָפִים לְעֵטָם וּלְדִמְיוֹנָם הַשּׁוֹבָב שֶׁל פַּיְטָנִים. וְנוֹסָף עַל שְׂרִידִים בְּאֶבֶן וּבְחֶרֶס, הֲרֵי הֵדֵי הַדְּבָרִים וְהַמַּעֲשִׂים מְרַחֲפִים בָּרְשׁוּמוֹת וּבִתְעוּדוֹת. שֶׁנִּתְעַצְּמוּ עִם שׁוּבָם שֶׁל הָעִבְרִים, בְּנֵי הַדּוֹרֹות הָאַחֲרוֹנִים, לְהַפְלִיא לְבַב הַתּוֹהִים בַּתֵּבֵל נוֹכַח פֵּשֶׁר חָזוֹן מִתְגַּשֵּׁם. הֲלֹא הֵם הָעִבְרִים הָעוֹלִים בְּחוֹפָהּ שֶׁל יָפוֹ בְּדַרְכָּם יְרוּשָׁלַיְמָה, אֲשֶׁר הֶחְיוּ אֶת לְשׁוֹנָם הָעַתִּיקָה, לְהַחֲזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ כְּשֶׁהִיא זוֹהֶרֶת בְּמֵיטַב אַבְנֵי־חֵן שֶׁבָּהּ; הֲלֹא הֵם הָעִבְרִים אֲשֶׁר לֹא שָׁכְחוּ בִּנְדוּדֵיהֶם אֶת אַרְצָם הַקְּדוּמָה, שָׁמְרוּ לָהּ חֶסֶד מְקוֹרָם וְסוֹד קִיּוּמָם, וְחָזְרוּ לְהַשְׁמִיעַ בָּהּ קוֹלָם הַחַי וְהָרוֹנֵן, כְּשֶׁיָּדָם הָאַחַת עוֹשָׂה בַּמְּלָאכָה וְהַשְּׁנִיָּה מַחֲזִיקָה הַשֶּׁלַח.

וּבַעֲלוֹתְךָ כַּיּוֹם יְרוּשָׁלַיְמָה, הַבִּירָה הָאַחַת וְהַיְחִידָה שֶׁאֵין תְּמוּרָה לָהּ, בַּחֲסוּת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, בְּשִׁבְתְּךָ לָבֶטַח בְּתוֹךְ הַמְּכוֹנִית הַדּוֹהֶרֶת עַל הַכְּבִישׁ הַסָּלוּל בְּהַרְחָבָה, וּמִשְּׁנֵי עֲבָרָיו נִשָּׂאִים הָאִילָנוֹת, מִשְׂתָּרְעִים הַשָּׂדוֹת, הַפַּרְדֵּסִים, מַדְרֵגוֹת כַּרְמֵי הַגֶּפֶן וְחֻרְשׁוֹת הַזֵיתִים, וְיִשּׁוּבֵי הָעוֹלִים וּבְתוֹכָם גַּם שְׂרִידֵי הַשּׁוֹאָה וְהַמִּתְנַחֲלִים בָּהָר מִזֶּה וּמִזֶּה, כְּנוּסֵי גָּלֻיּוֹת; וּמִסָּבִיב גִּבּוּבֵי בָּתֵיהֶם הַצְּנוּעִים, הַמִּתְנַכְּרִים עֲדַיִן בַּמַּרְאֶה שֶׁלָּהֶם, הַטָּרִי וְהֶחָפוּז, בַּבְּנִיָּה הַנִּרְאֵית רוֹפֶפֶת לְעֻמַּת כֹּבֶד הַנּוֹף הַקָּדוּם הַסַּלְעִי; וְאַתָּה מִשְׁתָּאֶה עַל פְּזוּרֵי גָּלֻיּוֹת וּשְׁבָטִים שֶׁקֻּבְּצוּ, שֶׁאֶרֶץ וְלָשוֹן יָלוּשׁוּ בָּהֵם מִתּוֹךְ יִסּוּרִים, לוּשׁ וְעַצֵּב צִבְיוֹן וְאֹפִי עַד הָפְכָם אוֹתָם לְעִסָּה שֶׁל אֻמָּה אַחַת ­– יֵשׁ וְתַפְלִיג בְּדִמְיוֹנְךָ לְמֶרְחַקֵּי הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים, לְנַחֵשׁ כֵּיצַד יְבַקְּשׁוּ לְהָבִין פֵּשֶׁר דָּבָר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם כְּצַו עֶלְיוֹן, וְלִפְתֹּר חִידַת חָזוֹן יָחִיד בְּמִינוֹ, שֶׁתְּחִלָּתוֹ הִנֵּה לְעֵינֶיךָ הִיא מִתְרַחֶשֶׁת וְנוֹבֶטֶת בְּכָל קְסָמֶיהָ הַמְשׁוֹעָרִים. וּלְפֶתַע תִּתָּקֵל בְּכִתַּת חַיָּלִים עִבְרִים הַצּוֹעֶדֶת בְּמִשְׁעוֹל הָרִים עַל חֲגוֹר מָלֵא וּבְהִתְקָרֵב הַמְּכוֹנִית תַּבְחִין עֵינְךָ פְּנֵי נְעָרִים חֲסֻנִּים שֶׁהִלּוּכָם עַז וָגֵא, וַאֲרֶשֶׁת חֲמוּרָה לִפְנֵיהֶם תַּחַת קוֹבַע הַפְּלָדָה, וְהֵם חוֹלְפִים בִּנְתִיבוֹת אִמּוּנֵיהֶם בֵּין יַעַד לְיַעַד, דְּרוּכִים וְעֵרִים. גַּם אִם תָּבוּז לָרוֹבֶה כִּלְהֶכְרֵחַ מָאוּס, יִרְחַשׁ לִבְּךָ הָרוֹגֵשׁ הַכָּרַת־טוֹבָה חֲרִישִׁית כְּלַפֵּיהֶם, שֶׁכָּמוֹהָ כִּצְקְוּן־לַחַשׁ, כִּי טוֹב לְהוֹדוֹת עַל בִּטָּחוֹן וּגְמוּל־מָה לָעָם שֶׁהָעוֹלָם כֹּה הִתְעִיב לְהִתְאַכְזֵר לוֹ וּלְקַבֵּל בְּאַהֲבָה מַעֲנָק גּוֹרָלִי חַד־פְּעָמִי מִידֵי שַׂר הָאֻמָּה, כִּגְזַר שֶׁל צֶדֶק מֻחְלָט, הֲרֵי זֶה פְּרִי תּוֹחֶלֶת מְמֻשֶּׁכֶת, כִּסּוּפֵי חֲזוֹנָם שֶׁל פַּיְּטָנִים עִבְרִים בְּמַעֲרְכֵי תְּפִלָּה, בְּשִׁירַת סְפָרַד לְצִיּוֹן, בְּהֶמְיַת לְבַב חֲסִידִים, בְּ“אַהֲבַת צִיּוֹן”, וּבְרֶנֶן מְשׁוֹרְרָיו וּמְסַפְּרָיו עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וּבְהַפְנוֹתְךָ עֵינְךָ מִן הַבַּחוּרִים הַפּוֹסְעִים בְּעֹז עַל נִשְׁקָם וְנֶעֱלָמִים בְּפִתּוּלֵי שׁוּרָה עָרְפִית בְּתוֹךְ עָרוּץ הָרִים כְּבֵדִים, בֵּין חֻרְשׁוֹת עֲצֵי הַבְּרוֹשׁ וְהָאֹרֶן הַיְרוּשַׁלְמִי, שֶׁמֵּאָז נִגְדְּעוּ עֲצֵי הֶהָרִים לִפְעֻלּוֹת מָצוֹר וָהֶרֶס, ­– יִתְרוֹנֵן הַלֵּב לִרְאוֹת כֵּיצַד חָזְרוּ הָעִבְרִים וּנְטָעוּם בִּידֵיהֶם לִרְבָבוֹת, לְהָנִיס שְׁמָמָה, לְרַכֵּךְ מַרְאֵה הָאֶבֶן הַקְּשׁוּחָה וְהָאֲפוּרָה, לְהַקְנוֹת לָאָדָם צֵל וָנֹפֶשׁ, בְּנוֹף מִתְחַדֵּשׁ וְקָם לִתְחִיָּה, שֶׁבּוֹ שׁוֹלְטִים בָּתֵּי־אֶבֶן נָאִים וּסְבִיבָם נִיר וּמַטָּע וְיֶרֶק, וְגַם פֶּרַח לְנוֹי; בִּדְהֹר מְכוֹנִיתְךָ בְּמַעֲלֵה הַדֶּרֶך, וְהִנְךָ נָתוּן עֲדַיִן לְהִרְהוּרֵי עַצְמָאוּת בִּנְתִיבוֹת הַגְשָׁמָתָהּ, וְהִנֵּה אַתָּה נִתְקָל בַּמַּרְאֶה הַתָּמוּהַּ שֶׁל מַצְּבוֹת בַּרְזֶל; הֲלֹא הֵם שִׁלְדֵי הַמְּכוֹנִיּוֹת הַמְשֻׁרְיָנוֹת הַמֻּשְׁלָכוֹת הַצִּדָּה בְּכָל פִּתּוּל וְסִבּוּב שֶל הַדֶּרֶךְ, כִּגְרוּטָאוֹת אֵין־חֵפֶץ־בָּהֶן. וְאָז תֵּדַע יָדוֹעַ, כִּי לְכָל אַחַת מֵהֶן סִפּוּר־עֲלִילָה מֻפְלָא וּמַחֲרִיד מִשֶּׁלָּהּ, עַל בַּחוּרִים שֶׁחֵרְפוּ נַפְשָׁם לָמוּת בַּעֲשׂוֹתָם הַמַּאֲמָץ הַנּוֹאָשׁ לְחַבֵּר אֶת הַיִּשּׁוּב הַנֶּאֱבָק עַל חַיָּיו עִם הַבִּירָה הַמֻּקֶּפֶת בַּמָּצוֹר, כִּי בִּלְעָדֶיהָ לֹא יָקוּם הַגּוּף; הֲלֹא אֵלֶּה הֵם שְׂרִידֵי הַמְּכוֹנִיּוֹת שֶׁבַּחוּרֵיהֶן הֵרִיצוּן כִּבְהֵמוֹת שֶׁנִקְטְעָה נְשִׁימָתָן מֵחֲמַת רֹב יֶגַע וְלַחַץ הַקְּרָב, תַּחַת מָטָר קַטְלָנִי שֶׁל קְלִיעֵי־מָוֶת.

וּבַעֲשׂוֹתָם דַּרְכָּם לִפְרֹץ מָצוֹר, כָּרְעוּ רַבִּים מֵהֶם מוּל עֹדֶף נִשְׁקָם שֶׁל עֲרָבִים וּבְרִיטִים, וּבְעוֹד הֵם לְכוּדִים בְּמַאֲכֹלֶת שֶׁל אֵשׁ, חוֹלְפִים חַבְרֵיהֶם וּמַמְשִׁיכִים דַּרְכָּם, לְמַלֵּא שְׁלִיחוּתָם. וְעַתָּה מוּטָלוֹת הַמְּכוֹנִיּוֹת, שֶׁרַק שִׁלְדֵיהֶן נִשְׁתַּיְּרוּ, וְהֵן עֲלוּבוֹת וַחֲלוּדוֹת. אַךְ אַחַת לְשָׁנָה יִפְקְדוּן יְדֵי נָשִׁים וּנְעָרוֹת עֲנֻגּוֹת, לְעַטֵּר חָזוּתָן בְּמִקְלָעוֹת פִּרְחֵי בָּר וָגַן, לְאוֹת כִּי לֹא נִשְׁכְּחוּ נֶהָגֵיהֶן וְלוֹחֲמֵיהֶן אֲמִּיצֵי־הַלֵּב וַעֲלוּמֵי־הַשֵּׁם; זֵרֵי פְּרָחִים אֲשֶׁר יִכְמְשׁוּ עַד־מְהֵרָה בְּלַהַט הַשֶּׁמֶשׁ הַיּוֹקֶדֶת, וּמַרְאֶה לָהֶם אָז כְּעֵין הַבַּרְזֶל הֶחָלוּד אֲשֶׁר לַשֶּׁלֶד. אַךְ הַנּוֹסֵעַ שֶׁנִּתְנַסָּה בְּאֶחָד מֵאוֹתָם הַיָּמִים הַקָּשִׁים, אֲשֶׁר נְשִׁימָתָם נְשִׁימַת מָוֶת הָיְתָה, בִּשְׁעַת עֲלִיַּת־חֵרוּם יְרוּשָׁלַיְמָה, וַאֲשֶׁר הִכִּיר בְּיוֹם מַסָּה עֹז־רוּחָם שֶׁל גֶּזַע הַצְּעִירִים הָעִבְרִים בְּנֵי הָאָרֶץ, אֵלֶּה נַעֲרֵי הַהֲגַנָּה וְהַשְּׁיָרוֹת – הוּא, הַנּוֹסֵעַ, הַזּוֹכְרָם גַּם עַתָּה בִּמְלוֹא שִׁעוּר קוֹמָתָם וִיפִי תָּאֳרָם, כַּאֲשֶׁר מִסָּבִיב הֵרִימוּ רֹאשׁ סַפְקָנִים שֶׁלִּבָּם נָע מִפַּחַד, יִתְרַפֵּק עַל דְּמוּתָם בְּאַהֲבָה שֶׁאֵינָהּ בּוֹגֶדֶת בְּחֶסֶד עֲלִילוֹת שֶׁחוֹתָמָן פַשְׁטוּת הַמַּעֲשֶׂה, וּגְמוּלָן ­– מוֹת עֲלוּמִים… וְאָז יוֹדֶה כִּי מִן הַדִּין לְעַטֵּר אוֹתָם בְּתֹאַר הַגְּבוּרָה לְלֹא חֲשָׁשׁ שֶׁל הַפְרָזָה אוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל מְלִיצָה.

אֵין לְךָ יִשּׁוּב בְּאֶרֶץ הָעִבְרִים, הַמִּתְיַסֶּרֶת מֵאָז וּמִקֶּדֶם מוּל זְדוֹן לְבַב הַצּוֹרְרִים וְיִצְרֵיהֶם הַהַרְסָנִיִּים, אֲשֶׁר לֹא הִפְקִיד אֶת בָּנָיו בִּידֵי הַגּוֹרָל הַמַּר וְהַמֻּפְלָא כְּאֶחָד, שֶׁל יְמֵי מַסָּה וְעֹז־הָרוּחַ, יְמֵי קְרָב וּמַאֲבָק לִקְרַאת גְּאֻלָּה שֶׁזָּעֲקָה בְּדוֹרֵנוּ הַמִּתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ, כְּצַו שֶׁאֵין לְהַמְרוֹתוֹ. רַבִּים מֵהֶם נָפְלוּ בַּאֲשֶׁר נוֹלְדוּ, בַּהֲגִנָּם עַל יִשּׁוּבָם, וְאִלּוּ אֲחֵרִים, רַבִּים מִסְּפוֹר וַעֲצוּמִים כְּדֵי שִׁעוּר עֶרְכָּם וְכֹבֶד תּוּגַת הוֹרֵיהֶם הַשַּׁכּוּלִים, נָפְלוּ בִּמְקוֹמוֹת אֲשֶׁר אֲלֵיהֶם הוּטְלוּ בְּתֹקֶף הַצָּו; הָחֵל בַּנֶּגֶב הָרָחוֹק וְהַשּׁוֹמֵם, בְּיִשּוּבֵי הֶהָרִים וּבַעֲמָקִים, בִּפְנִים הָאָרֶץ וּלְאֹרֶך הַחוֹף, וְעַד לִצְפוֹנוֹ הַיָּרֹק וְהַפּוֹרֵחַ שֶׁל הַגָּלִיל. מַעֲרָכָה נוֹאֶשֶׁת זוֹ, שֶׁנִּטְּשָׁה בִּתְחוּמֵי כָּל הַיִּשּׁוּבִים, הֲלֹא הִיא כְּתוּבָה וַחֲתוּמָה בְּדִבְרֵי־יָמֶיהָ הַסְּעוּרִים שֶׁל הָאֻמָּה, בִּתְקוּפָה שֶׁאֵין מְשָׁלָּהּ בָּאֻמּוֹת לִזְוָעָה וּלְאֵימִים, כְּשֶּׁבָּנֶיהָ עוֹמְדִים עַל נַפְשָׁם וְגַבָּם אֶל הַיָּם, מוּל הָאוֹיֵב הַמִּתְנַכֵּל לְהַכְרִית תִּקְוָתָם, וְלִבָּם הוֹמֶה מֵעֹצֶר יָגוֹן וּכְאֵב לֹא־יְבֻטָּא עַל הַשּׁוֹאָה הַמְכַלָּה אֶת בֵּית־יִשְׂרָאֵל בַּתְּפוּצוֹת. אַךְ כָּאן, אַדְמָתָם הִיא שֶׁכִּסְּתָה עַל נוֹפְלֶיהָ. וְרַק עִם נְשִׁימַת־רְוָחָה רִאשׁוֹנָה, עִם שׁוֹךְ הַקְּרָבוֹת, בְּהִתְעַצֵּם הָאֵבֶל, לֹא הֻסַּח זֵכֶר הַבָּנִים הַנּוֹפְלִים מִלֵּב שְׁכוּלֵיהֶם הַהוֹרִים, שֶׁמְּקוֹר עֵינָם יָבֵשׁ בְּבַכּוֹתָם דַּעַךְ חַיִּים בְּלֹא־עֵת. וּמַצְּבוֹת זִכָּרוֹן הוּקְמוּ לָהֶם: לְסַפֵּר בְּאֵלֶם־לָשׁוֹן וּבְשֶׂגֶב־עֵדוּת לְעֵין עוֹבֵר־אֹרַח, כִּי אָכֵן הָיֹה הָיוּ בְּחִירֵי־דּוֹר וְאֻמְלָלֵי־גּוֹרָל, שֶׁנּוֹלְדוּ לִחְיוֹת וּמֻגְּרוּ לְכִלָּיוֹן; שֶׁבְּעוֹדָם דְּרוּכֵי־עֹז בַּאֲבִיב חַיֵּיהֶם, נוֹשְׂאִים בְּלִבָּם חֲזוֹן הַחַיִּים וּמֵיטַב עֲרָכָיו, מְטַפְּחִים יַחַס לְאָדָם וְאַהֲבָה לְנַעֲרָה, חוֹלְמִים כָּל אֶחָד עַל יֵעוּדוֹ לְפִי דַּרְכּוֹ, וּכְבָר נִצְמְתוּ בְּעוֹדָם בְּאִבָּם. וְהִנֵּה הֻצְבוּ גַּלֵי־עַד לְזִכְרָם, כִּי כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל אָדָם מֵאָז וּמִתָּמִיד.

מַצְּבוֹת הַזִּכָּרוֹן הַלָּלוּ!

מֵהֶן פְּשׁוּטוֹת, בְּבָתֵּי־עַלְמִין צְבָאִיִּים, בַּבִּירָה וּבִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, טוּרִים־טוּרִים שֶׁמִּדָּה אַחַת לָהֶם וְאֶבֶן מְסֻתֶּתֶת נוֹשֵׂאת שֵׁם לִמְרַאֲשׁוֹתֵיהֶם; טוּרִים־טוּרִים, סְדוּרִים וַעֲרוּכִים, שֶׁלֹּא לְהָפֵר הַקַּו הַנָּטוּי, מֵעֵין מִשְׁמַעַת כְּפוּיָה שֶׁלְּאַחַר מָוֶת, וּדְמָמָה כְּבֵדָה עוֹטַפְתָּם, בַּשָּׁרָב וּבַמָּטָר, וְרַק צִרְצוּר בִּלְתִּי פּוֹסֵק, רַחַשׁ עֵשֶׂב וְנִיעַ צַמֶּרֶת אִילָן יָפִיגוּ הַחֻמְרָה הָעֲצוּבָה. וְאָדָם, כִּי יַעֲלֶה לְהִתְיַחֵד בְּאֶבְלוֹ, יַנְמִיךְ קוֹמָתוֹ וִיהַלֵּךְ בַּחֲשַׁאי, כִּמְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה עַל חַיָּיו הוּא בִּזְכוּתָם; וּמַצְּבוֹת־אֶבֶן פּוּמְבִּיּוֹת מִתְנוֹסְסוֹת עַל אֵם־הַדֶּרֶךְ, מוּל צְפִירַת מְכוֹנִיּוֹת אָצוֹת וַהֲמוּלַת עוֹבְרִים־וְשָׁבִים; מֵהֶן לְיַד מִשְׁעוֹלֵי־דֶּשֶׁא צְנוּעִים בִּמְבוֹאוֹת כְּפָר וְשִׁקְטוֹ הָרַךְ וְהַנָּעִים, חוֹסוֹת בְּצֵל אִילָנוֹת, אוֹ בְּגִינָּה הָעוֹטַרְתָּן בַּעֲרוּגוֹת פְּרָחִים וְיֶרֶק; מֵהֶן הֻצְּבוּ בִּידֵי אַדְרִיכָלִים כְּדֶגֶם שֶׁל מְלֶאכֶת־תִּפְאֶרֶת, חֲצוּבָה בְּאֶבֶן יְרוּשַׁלְמִית אוֹ גְּלִילִית, מְצֻיֶּנֶת בְּמֵיטַב הַשַּׁיִשׁ בְּלִטּוּשׁ וּבְגָוֶן; מֵהֶן בְּנוּיוֹת אֶבֶן אֲפוֹרָה, מֶלֶט וּלְבֵנָה שֶׁל בְּנִיַּת פַּחַז, וְחֹסֶר־טַעַם לָהֶן, לְפִי דֻּגְמָה עֲבֵשָׁה מֵאַחַד מִכְּרַכֵי הַיָּם, כִּי מֻקָּפוֹת הֵן בְּשַׁרְשֶׁרֶת־פְּלָדָה, כְּאוֹמֶרֶת לִכְבֹּל חֵרוּת תּוּגָתָן, לְבַל תִּקְרַב כְּדֵי מַגָּע; מֵהֶן רַחֲבוֹת־בָּסִיס, רֹבֶד עַל גַּבֵּי רֹבֶד, וְרַק אֶבֶן כְּבֵדָה אַחַת צְמוּדָה לָהֶן, וּלְעִתִּים תֻּבְלַט גַּם הַבַּזֶּלֶת הַשְּׁחוֹרָה כִּשְׁרוּיָה בְּאֵבֶל־תָּמִיד; וּמֵהֶן אֲשֶׁר יְדֵי פַּסָּל מְחֹנָן הִשְׂכִּילוּ לְשַׁוּוֹת לָהֶן הוֹד הַמּוֹשֵׁךְ אֶת הָעַיִן, בִּדְמוּת, בְּסֵמֶל, בְּצוּרָה וּבְאוֹת חֲקוּקָה.

בִּדְמוּת־לָרֹב פְּנֵי עֶלֶם וְעַלְמָה, בְּמֵיטַב נְעוּרֵיהֶם, נוֹשְׂאֵי חֲגוֹר וְנֶשֶׁק, וּקְלַסְתְּרֵיהֶם צוֹפִים בְּעֹז אֶל מֵעֵבֶר לַמָּקוֹם, לַזְּמַן, וְלַחִדָּלוֹן; בְּסֵמֶל ­– בְּשַׁלְהֶבֶת זוֹנֶקֶת, בְּנֵר דּוֹלֵק, בְּלַפִּיד לוֹהֵב, בְּאִילָן גָּדוּעַ, וּבְכָל שֶׁזּוֹעֵק כִּי הַכּוֹרֵת עָלָה עָלָיו בְּלֹא עֵת; וְיֵשׁ גַּם אֲשֶׁר סֵמֶל הַגְּדוּד אוֹ הַפְּלֻגָה יִתְנוֹסֵס בְּתַחְקִיק שֶׁל חֶרֶב וְּשִׁבֳּלִים, בְּרוֹבֶה לָכוּד בְּאֶגְרוֹף קָפוּץ הַזּוֹעֵק כִּי רַק כָּךְ; בְּתַבְלִיט שֶׁל מֵעֵין תּוֹתָח, אוֹ נֶשֶׁק־מָגֵן דַּל אַחֵר שֶׁהָיָה בַּשִּׁמּוּשׁ בִּימֵי הַכְרָעָה גּוֹרָלִית, וַאֲשֶׁר נִתְקַדֵּשׁ עַד לִמְאֹד כִּי לֹא הָיָה בִּלְתּוֹ; וּבְאוֹת חֲקוּקָה ­– הֲלֹא הֵם נִיבֵי קְדוּמִים חֲצוּבִים מִלְשׁוֹן נְבִיאִים וּמְלָכִים, הַמַּשְׁוִים תִּפְאֶרֶת עָבָר לְגַדְלוּת הווֶה וְרוֹמְמוּת חָזוֹן, שֶׁלֹּא נִתָּן כַּיּוֹם לָמוֹד מִקָּרוֹב שֶׂגֶב עֶרְכָּהּ; אוֹתִיּוֹת חֲקוּקוּת בְּקַשְׁיוּת הָאֶבֶן, וּמֵהֶן בּוֹלְטוֹת בְּעִבְרִיּוּתָן הַצִּיּוּרִית. וּבְצוּרָה ­– בְּאַבְנֵי הַגָּזִית הַנְּתוּנוֹת בְּלֶכֶד שֶׁל תֹּאַם אִשָּׁה צְמוּדָה לִרְעוּתָהּ הֵיטֵב, קְבוּעִים לוּחוֹת־פְּאֵר, תַּבְלִיטִים וְעִטּוּרִים שֶׁחֲרֹתֶת אֳמָנוּתִית לָהֶם, גְּלוּפֵי־קִִשּׁוּט בְּצוּרַת רִמּוֹן וָגֶפֶן, וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים, עֹגֶן, שׁוֹפָר וְהַשְּׁבַעְקָנִית, הַמַּעֲלִים עַל הַדַּעַת שְׂרִידֵי בָּתֵּי־כְּנֶסֶת מִתְּקוּפַת בַּיִת שֵׁנִי, וַאֲרוֹנוֹת־קֹדֶש בְּבָתֵּי־הַכְּנֶסֶת שֶׁבַּעֲיָרוֹת הַתְּפוּצוֹת. בְּעֵץ, בְּשַׁיִשׁ וּבְאֶבֶן, בִּפְלָדָה לְטוּשָׁה כְּעֵין הַכֶּסֶף, אוֹ הַנְּחשֶׁת הָעוֹמֶמֶת, וַעֲלֵיהֶם חֲקוּקִים שְׁמוֹת הַנּוֹפְלִים: בְּנֵי־הָאָרֶץ בָּהּ נוֹלְדוּ וּצְלִילֵי שְׁמָם הָעִבְרִי נְקִיִּים מִשֶּׁמֶץ שֶׁל לַעַז; וּשְׁלוּבִים בָּהֶם גַּם שֵׁמוֹת הַמְעִידִים עַל מְקוֹם מוֹצָאָם הַזָּר וְהָרָחוֹק; וּבְתוֹכָם גַּם אַלְמוֹנִים, אֲשֶׁר רַק תְּמוֹל־שִׁלְשוֹם יָרְדוּ מִסִּפּוּן אֳנִיַּת מַעְפִּילִים, וּבְטֶרֶם־עֵת, בֵּין זְרִיחַת הַחַמָּה לִשְׁקִיעָתָהּ, קִדְּמָם גְּזַר־הַנֶּצַח הָאַכְזָרִי בַּמַּעֲרָכָה, עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה עָלֶיהָ חָלְמוּ לְהָקִים בֵּיתָם קֶבַע. וּבְסָמוּךְ לְאֶחָד מִיּשּׁוּבֵי הֶהָרִים, בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, מִתְנוֹסֵס מֵעַל מַצֶּבֶת אֶבֶן פְּשׁוּטָה מָנוֹעַ שֶׁשָּׂרַד מֵאֲוִירוֹן שֶׁנִּפְגַּע בַּהֲגִנּוֹ עַל הַמָּקוֹם, זֵכֶר לְטַיָּסוֹ הַנּוֹעָז, בְּטֶרֶם הֱיוֹת לָאֻמָּה חֵיל־אֲוִיר שֶׁל מַמָּשׁ.

וּמִתְנוֹסְסוֹת הַמַּצֵּבוֹת לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ הַיּוֹקֶדֶת בְּבֹהַק שֶׁל מַתֶּכֶת מְמֹרָטָה, וּבַשַּׁיִשׁ הַמְלֻטָּשׁ תִּשְׁתַּקֵּף גַּם כִּצְלָלִית בָּבוּאָה שֶׁל דְּמוּת חוֹלֶפֶת. עֲלוּפוֹת קֶסֶם חֲרִישִׁי הֵן לְנֹגַהּ הַסַּהַר בְּחֶבְיוֹן הַדְּמָמָה, בְּקֹר, בְּמָטָר סוֹחֵף וּבְסוּפָה. מֵהֶן עֲטוּרוֹת גִּנּוֹת־דֶּשֶׁא מְטֻפָּחוֹת וְנוֹי שִׂיחִים וּפְרָחִים, וּמֵהֶן כְּבָר מִשְׁעוֹלָן זָנוּחַ, וַעֲשָׂבִים שׁוֹטִים צָצִים, וּבַרְקָנִים גְּדֵלִים פֶּרֶא סְבִיבָם. אַךְ יֵשׁ גַּם שֶׁאֶבֶן־דְּרִיכָה רְצוּפָה סְבִיבָן, וּמִשְׁעוֹלִים מַפְצִיעִים לַעֲבָרִים כְּקַרְנַיִם מִּתּוֹךְ רִכּוּז, וְזֵרֵי פְּרָחִים לְמַרְגְּלוֹתֵיהֶן בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה; וּמֵהֶן, זֵרֵי פְּרָחִים יִפְקְדוּן רַק אַחַת לְשָׁנָה, בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן, כִּי רְחוֹקוֹת וְנִדָּחוֹת הֵן. אַךְ גַּם לְיַד מַצֶבֶת זִכָּרוֹן נִדַּחַת יֵשׁ וְיִתְעַכֵּב לְרֶגַע־קָט אוֹטוֹבּוּס חוֹלף, וְזוּג הוֹרִים שַׁכּוּלִים, שְׁחוֹחִים וְנוּגִים, יָשִׂימוּ פַּעֲמֵיהֶם לְעֶבְרָה. עַל סַפְסַל־אֵבֶן שֶׁלְּיַד גַּלְעֵד דּוֹמֵם תַּחַת כִּפַּת הָרָקִיעַ בַמֶּרְחַבְיָה, בִּמְרוֹם צוּק אֲשֶׁר שִׁמֵּשׁ מִשְׁלָט, עַל שְׂפַת הַבָּמָה אוֹ הַבָּסִיס, בְּשַׁחֲרוֹ שֶׁל יוֹם, תֵּשֵׁב לָהּ חֶרֶשׁ הָאֵם הַשַּׁכּוּלָה, שְׁקוּעָה בְּאֵלֶם יְגוֹנָהּ. גַּם עַתָּה תִּרְאֶה אֶת בְּנָהּ בִּשְׁלַבֵּי חַיָּיו הַקְּצָרִים, בְּעוֹדוֹ מְבָעֵט בְּרַגְלוֹ הַקְּטַנָּה וְהַיְחֵפָה בַּעֲרִיסָה, וְעַד לְאוֹתוֹ בֹּקֶר חָטוּף בּוֹ הֶרְאָה אֶת עַצְמוֹ בְּמַפְתִּיעַ, מְאֻבָּק וְכָחוּשׁ אַךְ חָסֹן וְחָמוּר בִּיפִי תָּאֲרוֹ, זוֹרֵק שָׁלוֹם בְּחָפְזָה, כִּי רֵעָיו בַּמְּכוֹנִית מְחַכִּים לוֹ קִצְרֵי־רוּחַ. אָצָה לָהֶם הַדֶּרֶךְ לְסִיּוּם מַעְגְּלוֹת חַיֵּיהֶם, וַהֲרֵי הֵם נָחִים עַתָּה יַחַד, וּמִסָּבִיב הַדְּמָמָה הַנִפְלָאָה וְהַצֶּחָה שֶׁל שַׁחַר בֶּהָרִים, וְחַקְלָאִים נְטוּשִׁים בְּרַחֲבֵי הַשָּׂדוֹת, פּוֹסְעִים לָבֶטַח עַל פְּנֵי אַדְמָתָם.

וּבְעוֹד הָאֵם תְּפוּשָׂה עֲדַיִן בְּקוּרֵי הַזִכְרוֹנוֹת שֶׁל דִּמְיוֹנָהּ הֶעָצוּב, מִתְיַחֵד הָאָב עִם זִכְרוֹ שֶׁל הַבֵּן, כְּשֶׁהוּא מַקִּיף אֶת הַמַּצֵּבָה הַנִּשָּׂאָה סְחוֹרַנִּית, כְּאוֹמֵד יְצִיבוּתָהּ בְּיַחַס לְכשֶׁר־קִיּוּמָהּ, וְהַסָּפֵק מְנַקֵּר בְּלִבּוֹ אִם אָמְנָם תַּעֲמֹד לַבָּנִים זְכוּת פָּעֳלָם בְּשָׁעָה שֶׁהַחַיִּים בְּגַעֲשָׁם מַשְׁכִּיחִים אוֹתָם… וְאַף יֵשׁ שֶׁאִשָּׁה צְעִירָה תִּפְקֹד אֶת הַמַּצֵּבָה אֵי־שָׁם, בְּיוֹם־הַזִּכָּרוֹן שֶׁלֹּא נִמְחַק מִזִּכְרוֹנָהּ, וְדִמְעָה תִּתְנוֹצֵץ בְּעֵינָהּ; וּבִמְבוֹאוֹת כְּפָר אֶחָד תַּעֲבֹר כִּתַּת תַּלְמִידִים עוֹלֶזֶת לְיַד הַמַּצֵּבָה וְתַחֲרִישׁ לְרֶגַע, מִתּוֹךְ הִשְׁתָּאוּת אֶל הַדְּמָמָה בְּהֶמְיַת פֶּרֶץ־הַחַיִּים וְחֶדְוָתָם, עַד כִּי תַּחֲלֹף לְדַרְכָּהּ. וְאִלּוּ אֲחָדִים מֵהֶם, בַּעֲלֵי־נֶפֶשׁ, יָדוֹעַ יֵדְעוּ כִּי הַלָּלוּ רָגְשׁוּ פַּעַם וְצָהֲלוּ כְּמוֹהֶם בְּטֶרֶם נָדַמּוּ לָנֶצַח, אַךְ דּוֹמֶה כִּי לִפְנֵי זְמַן רַב אֵרַע הַדָּבָר… וְלִפְעָמִים תִּתְיַצֵּב בְּשׁוּלֵי מְצוּדָה אַחַת, הַצּוֹפָה עַל פְּנֵי הַחוּלָה מִמְּרוֹמֵי הָר כִּתַּת רוֹבָאִים אֲשֶׁר תִּדֹּם לִתְרוּעַת חֲצוֹצְרָה, וּכְאִישׁ אֶחָד יַרְעִישׁוּ מְטַח יְרִיּוֹת לִקְרַאת צַחְצְחוֹת הַתְּכֵלֶת, וְשׁוּב תִּשְׂרֹר הַדְּמָמָה.

שָׁנִים תִּנְקֹפְנָה. יִזְרְמוּ הַזִּכְרוֹנוֹת הַהוֹלְכִים וְעוֹמְדִים מִזֶּה, וְיֵעוֹרוּ מִפַּעַם לְפַעַם בְּתְחוּשַׁת הָאֻמָּה נוֹכַח נַחְשׁוֹלֵי סַכָּנָה מִזֶּה, כִּי לֹא תַּם הַמַּאֲבָק וְהָאִיּוּם עֲדַיִן אוֹרֵב בָּאֹפֶק הַקָּרוֹב, סָבִיב־סָבִיב. אַךְ שָׁנִים תִּנְקֹפְנָה לֹא בְּאֶפֶס־מַעֲשֶׂה, תּוֹךְ דְּרִיכוּת נְטוּלַת אַשְׁלָיוֹת, תּוֹךְ בְּנִיָּה, נְטִיעָה, בִּסּוּס וְהַרְחָבָה לִקְרַאת קְלִיטַת אַחִים רְחוֹקִים כְּלוּאִים עַל כּרְחָם בַּנֵּכָר; יִשּׁוּבִים חֲדָשִׁים יָצִיצוּ בָּהָר וּבַגַּיְא, כְּרָמִים וּפַרְדֵּסִים יָנִיבוּ פִּרְיָם, שְׂדוֹת חִטָּה יְכַסּוּ שִׁמְמַת עָבָר, כִּי מֵי יַרְדֵּן סוֹאֲנִים בְּעוֹרֵק חַיִּים יַשְׁקוּ גַּם רַחֲבֵי הַנֶּגֶב וְעִבְרִים חָרוּצִים יְמַלְּאוּ אַרְצָם בְּרֹב עָצְמָה שֶׁל חֲרשֶׁת וִינַצְּחוּ עַל שִׂגּוּב מַעַרְכוֹת הַיְצִירָה, לְמַמֵּשׁ חָזוֹן שֶׁלֹּא יְבֻזְבַּז לָרִיק.

אוֹ־אָז יֵשׁ וְהַמַּצֵּבוֹת תַּעֲלֶינָה עֹבֶשׁ שָׁנִים, פֹּה וְשָׁם תָּמִיר הָאֶבֶן עֵינָהּ, דְּלוּפַת מָטָר וּסְפוּגַת אָבַק וָפִיחַ; יֵשׁ שֶׁאוֹת חֲקוּקָה תִּמְלָא עָפָר מְטַשְׁטֵשׁ, אוֹ אוֹת בּוֹלֶטֶת תִּפָּגֵּם תּוֹךְ יִדּוּי אֶבֶן פּוֹחֶזֶת; פֹּה וְשָׁם תִּשָּׁמֵט אֶבֶן בְּאֵין מְתַקֵּן, אוֹ כַּרְכּוֹב רוֹפֵף יִצְנַח אַרְצָה, אַךְ מִסָּבִיב תֵּהֹם עָצְמַת הַחַיִּים בִּצְחוֹק, בְּגִיל וּבְדֶמַע. וְנַעַר וְנַעֲרָה בְּלַהַט אַהֲבָתָם יִתְעַלְּסוּ לְנֹגַהּ סַהַר גַּם עַל שְׂפַת מַצֵּבָה דּוֹמֵמָה. כִּי תּוּגַת הַיָחִיד תִּתְכַּסֶּה בְּמַעֲטֵה הַשִּׁכְחָה, הַזִּכָּרוֹן יוּעַם בְּלֵב אַחֲרוֹנֵי הַדּוֹר. אַךְ כְּכָל שֶׁתִּרְבֶּינָה הַשָּׁנִים כֵּן יְפֹאָר זִכְרָהּ הַכְּלָלִי שֶׁל מִלְחֶמֶת הַקּוֹמְמִיּוּת. וּכְכָל שֶׁהַדְּבָרִים כַּהֲוָיָתָם יְאַבְּדוּ פֶּשֶׁר מַשְׁמָעוּתָם הָאִישִׁית וְיִנָּתְקוּ מִלְּשׁוֹן הַמַּעֲשִׂים הָרְחוֹקִים, כֵּן יָבוֹא הַדִּמְיוֹן בִּקְסָמָיו וִיעַטֵּר בְּמִשְׁנֶה־עֹז אֶת הַתְּקוּפָה רַבַּת־הָעֲלִילָה וְהַפְּדוּת; הָאֻמָּה תִּצְרֹר אֶת נֶפֶשׁ הַנוֹפְלִים וּפָעֳלָם בִּגְוִילֵי־אֵשׁ, בְּסִפְרֵי־זִכָּרוֹן, בִּרְשׁוּמוֹת וּבִתְעוּדוֹת, בְּשִׁיר, בְּסִפּוּר וּבְמַחֲזֶה. הֱוֵה אוֹמֵר: בְּדִבְרֵי־הַיָּמִים שֶׁלָּהּ, בְּיֵצֶר חַיֶּיהָ קִיּוּמָהּ וְיֵעוּדָהּ; וּבְקוֹרוֹת הָעוֹלָם ­– חִידָה שֶׁעָלֶיהָ יִשְׁתָּאוּ חוֹקְרֵי צְפוּנוֹת וְנִשְׂגָּבוֹת, נוֹכַח מוֹפֵת אֵין־שֵׁנִי־לוֹ.