[א]    🔗

בי“ז ביוני לש' 1885 הגשתי לידי המזכיר הראשי בבית שלטון הדפוס מאטווי סטאניסלאוואוויטש אדיקאייווסקי – בפטרבורג, כתב בקשה בצירוף תכנית. ביקשתי רשיון להוציא לאור בווארשה עתון יומי עברי, בשם “הדור”. בעריכתי אני, ובתור מו”ל (כלומר בעל הון), המנוח זיגמונט פולמאן ז“ל שהיה אחד מידידי נעורי – זה היה הצעד הרשמי. המחשבה שקדמה למעשה, נזרעה, נקצרה, נדושה ונטחנה במאה מועמות, ויכוחים, חשבונות שהיו לנו במשך הרבה ירחים מקודם. “ביקשו חכמים לגנוז” משא ומתן זה, שמא תשלוט בו עינא בישא. הדבר נשמר בסוד כמוס כל כך, עד כי הרבה קודם להגשת כתב הבקשה בפטרבורג כבר הגיעו אלי המכתבים הטיפוסיים במעטפות גדולות, דקות ותכולות, עם הכתובת “זיינער וואהלגאבארען”, מעיירות גליציה, מאת מבקשים את גליונות “הדור” – ל”מבחן". הפרספקטיבה היתה מזהירה.

אלא שמאטווי סטאניסלאוואוויטש, בקבלו את כתב הבקשה מידי, משך ושירבב את כתפותיו למעלה, כשעתר ענן הסיגריה יורד מנחיריו, ורטן בהברת החוטם: “עוד דג אחד בשביל הביבר שלי”. למרות יחוסו הפולאני, כמו שמעיד שם אביו, היה זה טיפוס צ’יכובי מן המובחר. לא עברו עשרים וארבע שעות מעת אשר סעדנו “אצל מידוויאיד”, והיינו ב“רעוויודראווין”, וכמדומני שהשקיתי את הצייה של גרונו לרוויה, ועתה במשרד כמו לא הכירני, ומה פירוש “הדג” ו“הביבר”? דרכו של זה היה להתיז בשיחת-חולין מלים מפוצצות ממשלי קרילוב, אבל מה ענין “הדגים” – לא ידעתי. דבר אחד היה ברור לי: שאין תקווה.

בט' באבגוסט לשנה הנ“ל – עדיין המכתב שמור בארכיוני – הגיעה לידי תשובה רשמית מבית השלטון הנ”ל. חתום עליה הנשיא: יעווגעני מיכאילוביטש פיאוקטיסטוב, ותחתיו לצד שמאל: המזכיר מאטווי סטאניסלאוואוויטש אדיאקאייווסקי, להודיע לי, שאחרי העיון במכתב-בקשתי וכו' בנדון וכו', לא נמצא לנכון לתת לי את הרשיון. – קיפלתי את המגילה ההיא, והנחתי אותה אל התיק, שבו מונחות ההצעות שלא הוגשמו.

נשאר רק הרהור קל, אשר שמינית שבשמינית של גאוה היתה בו – הרהור של זכות בכורה: היות ראשון ש“הרה את הרעיון”, אבל גם הרהור זה נהרס בלי חמלה ברבות הימים. ה“מבקר מטעם” בימים ההם, מומר מיסיונרי, שמו ראפפורט, שהתפרנס, בפרק האחרון לשחפת שלו, מן הצנזורה העברית על יד אותו שלטון בפטרבורג, הראה לי חבילי חבילין של “פרושיניות” בדבר עתונים יומיים בעברית, שכולם נדחו. הרבה מהן היו מלוות (הלמד שרוקה) במכתבי המלצה מאת נאצ’לניקים, גוברנאטורים, גיניראלים, וגם ארכיירייאים; לאחת מהן היו מצורפות חתימות-יד של גל “הזשאנדארמסקי קארפוס”. הן באו מווארשה, מוילנה, מביאליסטוק, מקובנה, מריגה, מקיוב, מאודיסה ומקישינוב – מאת יחידים ואגודות, בתי דפוס ומוכרי ספרים, מאת “כל אשר אלהים בלבו”. כל החומר נמסר לשלד משומדי זה, למשמש באצבעות הרכות השחפתיות. נרתעתי בראותי גם את מעשה ידי טובע שם.

ובכן “הלכה” עוד גם “חמורו” זו של “טרפון” שכמותי. כוונתי: אפשרויות טענת הבכורה של רעיון ראשון להוצאת יומון עברי. כסבור הייתי, שאני הריתי את הרעיון הזה בראשונה והנה עדי, תעודותי! אבל הקולקציה הראפפורטית הרימה גם את העטרה הזאת מעל ראשי! ככה נפתר לי גם “דבר הדגים והביבר”, שנזרק מפיו של מאטווי סטאניסלאוואוויטש. אותה קולקציה של “פרושיניות” – קודם שנתגלגלה לידי ראפפורט היתה כבר מונחת בקופסא שלו. זה היה “הביבר”; וכתבי הבקשה – “הדגים”. מדוע לא הזכיר לי את הדבר הזה, אף ברמז קל ביום שלפני ההגשה? יען כי שני מאטווי בן סטאניסלאוו היו: זה “שאצל מידוויאיד” לחוד וזה שבמשרד שלטון הדפוס לחוד. “אצל מידוויאיד” התחיל אחרי הכוס הרביעית לשוחח עמי פולנית ואחרי החמישית – הראה נטייה יותר לנשקני על פי, ולא נפטרתי מקרבת בשר זו אלא באמתלא שיש לי צינה קלה וחוששני שמא אדביק בו את הנזלת שלי; ובמשרד – העמיד כנגדי פנים תוהים רוסים צ’ינובניים, וזרק אלי “מילי דרבנן” של קרילוב הזקן.

זכורני שבקרב החוגים שלנו בווארשה ובפטרבורג, כשהיו חבריא מספרים בהלכות עתונות וספרות, היתה השיחה מהלכת בקלא דלא פסק, שהראשון למשתדלים להוציא לאור עתון יומי עברי היה מר בערנהארד נאטאנזאהן. לא היה זה סופר שיצאו לו מוניטין בעולמנו, ולא עתונאי מפורסם, אבל היה סוחר בספרים של סופר מפורסם ריב"ל. והיה סובב בערים – אדם הגון, בעל צורה, חובש איצטוונה לראשו, ומדבר גרמנית בסגנון משכיל רוסי, בעלי יחסים וקשרים שהיה מוכשר לקבל מכתבי המלצה מאת הפרופסור פירוגוב, ומאת יואן הקרונשטאדטי, ומאת… קיסר ברזיליה: דון פדרו. גם זה השתדל ולא עלתה בידו.

ובכלל חקירה בטלה היא: מי היה “הראשון” שהמציא אמצאה זו, ומי רצה להו“ל יומון עברי? אני הייתי שואל להפך: מי לא המציא את הרעיון הזה? מי לא רצה אז ליסד יומון עברי? היו אך שני עתונים עבריים נפוצים ברוסיה: “הצפירה” ו”המליץ“. אילו הותרה הרצועה, אז בוודאי היו עשרים שלושים עתונים, אלא שהמשטר הקונציסיוני עיכב. “המשרה” של “רידקטור” היתה מונופולין ופריווילגיה. רבים שאפו אל הכבוד העליון הזה; ועוד רבים חשבו שזהו עסק שבעליו חותים על ידו זהב כאפר כירה. איש לא ידע, שהמו”ליות היא עבודת פרך, והכבוד הוא “מלכותא בלא תגא”, ממשלה של נייר, מעוררת קנאה וריבה, מחאה וקנתור וסכסוכים עם הבריות; ושל“הצפירה” היו בשנות השובע שלה אלפיים וחמש מאות ול“המליץ” – אלפיים חותם, עם מודעות מועטות חינם או בחצי חינם, וששני המונופוליסטים: חיים זליג סלונימסקי (חז"ס) ואלכסנדר צדרבוים (אר"ז) התפרנסו בדוחק. ואין צורך לומר, שאיש לא ידע מה טיבו של עסק עתון יומי, כמה ממון וכוח צריך להשקיע בו, ולא רק כמה כשרונות מנוסחים ומומחים צריך לצרף בהרמוניה מתאימה, בלי חסרון ובלי עודף, אלא גם כמה מן האלמנטים המוכניים, הכלים והמכשירים צריך לסדר, כדי שיהא המנגנון הולך ועובד כמשפטו. איש לא הרהר, שהבסיס העיקרי לקיומו של עתון הוא חלק המודעות. העיקר הזה נחשב כקליפת השום. חשוב חשבו רק ע“ד מאמרים וע”ד מספר החותמים. אם בימינו אלה נקודת-התורפה של העתונות הגדולה בארצות הגדולות היא, שנעשתה קיבולת פיננסית רברבית ואחד מסניפי הרכושנות, הן שהיא עסק של רווחים או של הפסדים כבירים, בימים ההם, ימי הבטלנות והתמימות, עמדו הבריות על הקצה שכנגד, והשאיפה היתה שאיפה של געגועים, מעין הליריקה של “המאספים” בקניגסברג אל “השפה השרידה היחידה”, עריגת הנפש אל המלה העברית בכלל – מדוע רק אחת לשבוע? קצרה הנפש לחכות משבת לשבת! מוטב בכל יום. הבו “מאמרים”! מוטב עתונים עבריים!

 

[ב]    🔗

לקדימתי בזמן בהשתדלות להשגת הרשיון להוצאת עתון יומי, או לקדימת אחרים אף לי – אם יש ערך כל שהוא, איננו אלא כרונולוגי בעד מי שרוצה לכוון את שעת הורתו ולידתו של הרעיון, כשהוא לעצמו בלי גישומו. לעומת זה יש ערך של ממש, בשביל גישום רעיון העתון היומי, בעובדה ספרותית אחת, שהפתיעה את עולמנו העתונאי העברי הקטן בשנת תרמ“ד (1884) – העובדה הזו היתה התייסדות “האסיף” שלי בשנת תרמ”ד בוורשה. ואין כוונתי אל השפעת השנתון עצמו להתקדמות השפה והספרות העברית, ואל פעולתו החינוכית והקולטורית, בתור מקום הופעה קמייתא של חכמים כר' אליעזר אטלס, כר' חיים יחיאל בורנשטיין וסופרים כפרץ, פרישמן, ברדיצ’בסקי ועוד רבים אשר “קיבלו” את הדרבונות הראשונים שלהם על שדה-המערכה הזה, כי לא הבכי עסקנן כאן. כוונתי אל הצד המסחרי של הוצאה-לאור זו: “האסיף” נפוץ תיכף ליציאתו במספר עשרת אלפים ספר, ולאט לאט נוספו עוד כחמשת אלפים – במספר כזה היו נפוצים רק ספרי “רומ”ל"; אבל שום ספר מהספרות העברית החדשה לא נפוץ מעולם במספר גדול כזה ובזמן קצר כזה.

כבר היה הדבר לשיגרא-דלישנא מעוכה, שבימים ההם ספר עברי היוצא אלף לשוק והיו לו, לכל הפחות, עשרת אלפים קוראים, אבל מעשה שהיה כך היה, ואין המחשב חשבון זה עובר “בלא תוסיף” כי אם “בלא תגרע”. לולא שנאתי כל כך את “המליצה הנכריה” וביחוד את זו הטפשית, שסיגלה לעצמה את כל המונחים של קסרקטין ושדה הקטל, הייתי אומר שאותה שעה של כיבוש היתה אופנסיבה עצומה על כל החזית כנגד חילות האויב: “עם הארץ”, ולא “אופנסיבה” אחת, אלא כמה וכמה. אחד הגורמים המסייעים להצלחת מכירה גדולה זו היה המחיר הזול הקיצוני. זה היה ספר של הרבה מאות דפים, כולו חומר חדש ולא ספר “רומ”ל" שניתן להעתקים ללא מספר מוגבל מתוך לוח דפוס מוכן ומוטבע באותיות. כל מחיר ספר היה רו“כ אחד. “האסיף” השני היה גדול עוד יותר מהראשון: כמעט הוכפל בכמות. נוספה לו עוד תשורה “ארץ חמדה”. זאת היתה גיאוגרפיה של ארצנו, שכתבתי בחפזון גדול עם כמה וכמה שגיאות הכתב והדפוס שאתקן אם תהיה מהדורה חדשה, אבל גיאוגרפיה כמעט ראשונה. נוספה לו עד גם מפה יפה של ארצנו, עדיין לא בכתב עברי כי לזה עוד “לא איכשר דרא” אז, אלא בכתב רומי, אבל אחת היותר מעולות שהיו אז בעולם. מפה של קיפרט שקניתי במספר גדול מאד. הכרך הזה בצירוף התשורות נמכר תיכף במספר חמשה עשר אלף. אמנם יצאתי נקי מכל נכסי, כי ההוצאות עלו בהרבה על ההכנסות, אבל כלפי חוץ היה זה נצחון כביר. לאו מילתא זוטרא היא, שחמשה עשר אלף מפות של א”י הוכנסו לבתי יהודים באלפי ערים זעירות, לתוך רחובותיהן וסמטאותיהן וחומר ספרותי כביר וחדש. בטימפו זה ובכמות פחותה או יותר גדולה נתקיים השנתון שש שנים, ו“ספר השנה” שבא אחריו, – ארבע שנים.

מאליו מובן שההצלחה לא נמלטה מלעורר התחרות. אחרי “האסיף” באה “כנסת ישראל”, בא “בית אוצר הספרות”. “כנסת הגדולה”, “האשכול” ועוד ועוד, כל אחד ואחד מצוין במינו. בשביל שנתונים לא היה צורך בקונציסיה, על כן רבו. כמאסף לכל המחנות בא “אחיאסף”. התוצאה הרוחנית מכל אותה התנועה היתה – הרושם הכללי; כי לא אלמן הסופר העברי מעמו; מן הקצה אל הקצה. השנתונים במחיר זול מצאו את הקורא העברי, ומסרוהו אחר כך לירחונים וליומנים. הם לא רק מצאו אותו, אלא גם בראוהו. הם הכשירו את הקרקע – לא לה“רעיון”, שהרי היה כללי, אלא לגישומו. גישום זה היה תלוי אך ורק בהשלטון הפטרבורגי לענייני הדפוס. השאלה לא היתה אם ראוי ונחוץ הדבר להוציאה לאור עתון יומי בעברית? כן גם לא היתה שאלה: אם ישנם קוראים עברים די הצורך? בהשמועות שנפלטו ע"ד מספר קוני "האסיף, הוסיפו לכל הפחות עוד אפס אחד על שני האפסים.

דחיפה חדשה ניתנה להמרץ של השתדלות להשגת הקונצסיה. “היון” שעמד לטון על דרך זו – לא היה מאטווי סטאניסלאוואוויטש, אלא גדול ממנו – יעווגעני מיכאילוביטש פיאוקטיסטוב, נשיא שלטון הדפוס, יועץ סתרים וכו' וכו'. את מאטווי סטאניסלאוואוויטש אפשר היה להשקות עוד פעם ועוד פעם; ואז היה מוצא היתר, אבל את יעווגעני מיכאילוביטש אי אפשר היה להעביר על דעתו; לא משום שהיה נזיר לאלוהים מבטן; ולא משום שהיה באמת ובתמים ריאקציונר בבחינת “אחור שבאחור”; ולא משום שהיה כמו שאומרים עכשיו “מגדשמי”. לא מיניה ולא מיקצתיה! יעווגעני מיכאילוביטש פירצף טיפוס אחד מן העבר של טיפוסי הפקידים הגבוהים ברוסיה של התקופה ההיא: הציניקן בן הכומר (כנראה משם משפחתו) שפקר! מין ואפיקורס מנעוריו, היה כותב מאמרים מחוכמים מאד בספרי המאספים של הרוסים הליברלים והיה מרבה לדרוש ולתור בחכמה; אבל מעט מעט נתפכח, וכהפוך רוח יום אחרי תקופת אלכסנדר השני,הפך את לבו והתפתל בהשקפותיו, ונעשה עיט צבוע מתהפך לכל הגוונין. הפסיכולוגים הרוסים היו רגילים לומר על ליברלי “שנה-ופרש” שכזה, ש“מוסר כליותיו אכלוהו כעש, ולא נשאר מנוס בלתי אם – לגלוג וניוול פה”. לא זה המקום להכנס לעומקו של ניתוח נפש זה. “מנוס” או זדון פשוט – שר-שלטון-הדפוס הלזה היה לכל הדעות כלב שבכלבים, כלב ליצני. ותקופת שלטונו משנת 1883 ועד 1896 היתה תקופה של פורעניות, כפייה, אונס קנסות ועלבון ויסורין לספרות ולעתונות ברוסיה, וכנהוג במידה יתירה של איסורין וחומרות לגבי מה שהיה מן הספרות והעתונות ברוסיה לזרע עמים אחרים (“אינורודצי”). אני ידעתי את האיש ואת שיחו. כמה פעמים אנוס הייתי לשדלו בדברים בנוגע לקנסות “הצפירה”, להפסקתה להחרמתה, ובכמה ישיבות הייתי במחיצתו בהוועדה של הסינאטור קובוקו לתקנת הדפוס אשר בה ייצגתי את עתונותנו העברית! מכל שאלה של הגיון יושר ואמת היה משתמט ונחבא לברוח על ידי בדיחותא ארסית של מדורת פתנים. כנגד רשיון לעתונות עברית חדשה היתה מרגלא בפומיה לומר: יש חוק האוסר. איזה חוק? – היה “חוזר” מיניסטראי משנות הששים לאסור הוצאת עתונים במבטאים (“נאריעטשיא”) אחרים, אבל “וואשע וויסאקאק פרעטטאסחודיטלסטווא” ראשית אין זה חוק כתוב ב“הסוואד זאקאנאוו” אלא “חוזר” שאין שאין שליטתו עולמית; שנית: כולנו יודעים שכוונתו של החזור ההוא היתה כנגד האוקראינים, וגזרה זו כבר בטלה; ושלישית מה ענין ב“נאריעטשיא” אל השפה העברית? אז התמלט מפיו הליגלוג המר: “אתם צריכים להתגאות בזה, שאנו דנים על השפה העברית כמו על האוקראינית”, הפוך בו והפוך בו – הוא באחת.

“לבול גס דרוש גרזן גס”. הגרזן הגס היה הגראף איוואן דוידאוויטש דעליאנאוו, שר ההלכה בימים ההם. האיש הזה מזרע הארמנים, שאביו כבא עלה למדרגת גניראל-מאיור בהצבא הרוסי, היה תם וישר ונדיב לב, ושיח ושיג לו עם היהודים הגדולים, והיה נוהג כבוד בחכמי ישראל – וביניהם היה הח' צבי הכהן ראבינוביץ'. ברא דמאריה דעליאנאוו סייע הרבה והאחרי השתדלות מרובה ותזכירים וחליפות הרצות-נימוקים נעתר האיש הטוב הזה לקבל על עצמו להכריע את הכף לטובה, וכפה על פיאוקטיסטוב הר כגיגית; ודעליאנאוו קריב בחיבה את זה שהתעתד להיות עורך העתון היומי העברי, ויציגהו גם הצג לפני פיאוקטיסטוב; ולא יכול זה להשתמט כמנהגו בתואנה שהחוק אוסר, כי אין שר שלטון הדפוס עם כל שלטיו ומטבעות כבודו ויועצות הסתרים שלו מעיז פניו לפני גראף ומיניסטר. אז פרח לו האיסור והיה כלא היה והרשיון ניתן להו“ל עתון עברי יומי בפטרבורג בשם “היום”, והמו”ל העורך – ד"ר יהודה ליב קאנטור.

הקונציסיה ניתנה בסוף שנת 1885 ובחודש פברואר לש' 1886 החל “היום” לצאת לאור בפטרבורג, ונתקיים עד ראשית 1888.

 

[ג]    🔗

“אין המצווה נקראת אלא על מי שגמרה” – וגומר הרעיון של עתון יומי עברי היה ד“ר יהודה ליב קאנטור. אומץ נפשו וכוח לבו ורוחב דעתו ערבו בעדו, כי יצליח במפעלו זה ושלא יבושו בו קוויו. הוא היה “בחור מעם”, כלומר בחור למדן מבית המדרש הישן, בן הש”ץ מווילנא, וכמו רוב סופרינו בדור ההוא – איש שהחרדים אמרו עליו ש“הציץ ונפגע”. הוא היה מילדותו בעל כשרונות טובים ושוקד על לימודיו. היה בו מרץ אמיץ ומרוכז, נפשו היתה בעיקר רכה ופקפקנית; אבל היו לה, בהשערתי, מבית אביו ורבותיו בירושלים דליטא – תכניות מוסריות קבועות עם שייכות טבעית ואורגנית לתיאולוגיה, לרבנות אולי ליברלית. בארץ של זכויות-אזרח נורמליות, ועם קו ישר של חינוך היה יהודה ליב קאנטור עם הכנתו התלמודית וסגולת אופיו הרבנית הולך תמים בדרך המלך מגימנסיה לאוניברסיטה ולמדרש הרבנים, ובסופו נעשה רב ומטיף מצוין וחובר חברים מחוכם בחכמת ישראל, והיה עולה למדרגתו של הד“ר לודביג פיליפסון או הד”ר דוד קאססל, אם לא למדרגת יאסט וגייגר. לכך נוצר ולמטרה זו התאימו מתנות רוחו – אבל בליטא ועל פרשת הדרכים בין האורתודוכסיה וההשכלה, ואחרי היסגר בית המדרש בווילנא, בהכרח נתחלק ונשתבר קו חינוכו והכנותיו. אחרי גירסא דינקותא שקדנית ומלאת-תוכן, ואחר שנים קשות של לימודי בחרות יצא לברלין להתכשר שם לאוניברסיטה ונכנס ולמד את חכמת הרפואה. שם שקד על לימודיו בהתמדה גדולה, וירב ידיעותיו בהרבה מקצועות, ויצא לו שם בין תלמידי האוניברסיטה היהודים, והפרופסורים הוקירו את חריצותו וביחוד לא זז הפרופסור המפואר העלמהאלץ מלחבבו, כי ראה בו ברכה. שמעי אז שפעם אחת שנה העלמהאלץ את פרקו על דבר מבנה האוזן, שהוא מן ההלכות הגדולות בחכמת הניתוח. ואחרי סיימו את שיעורו קרא לאחד התלמידים שישבו אז במתיבתא, לעלות על הבימה ולמסור בפניהם את תמצית ההרצאה, כנהוג. ואחר אשר בזמן השעור צפה שבקצה הספסל יושב תלמיד שהיה שקוע כולו בהאזנה ובהקשבה ורושם על פיסת נייר את כל הצורות של חלקי האוזן, שהוא הרצה על אודותיהם, רמז לו לזה לעלות על הבמה ולהיבחן, התלמיד הזה היה במקרה קאנטור דנן.

הוא עלה תיכף הבמתה, ויעמוד על יד הפרופסור והפרופסור אמר לו: אדון סטודנט, הרצה בסך את תוכן שיעורי! והתחיל קאנטור מרצה, וכמעט השמיע את המשפט הראשון, התפרץ רעש של צחוק מפי קהל הסטודנטים הגרמנים, כי מבטאו של הסטודנט המוזר הזה, בהרצותו על דבר ה“אויער”, בהארכת החולם הנוטה לסגול, ובהמשך הדיבור; בהשמאלת השי"ן הימנית השמאלית; וגם עם סיוע ניענועי הבוהן – השמיעו והראו להם מין אשכנזית דווילנא, שהביאם לידי פירפורי גיחוך, שהאולם התגעש מהם, ושכמוהו לא היה עוד באכסדרה דבי-רב-חשובה כזו. קאנטור העלוב נבוך, אך העלמהאלץ סוכך עליו בחשיבות אבטוריטתו, וגער בקהל הסטודנטים: “פראים, בהיכלי תרבות! וכי בשביל שמבטאו של זה הוא שונה ממבטאנו אתם מלבינים את פניו ברבים? הלא הוא יודע מה שרציתי ואין אחר בכם אשר הבין את השיעור כמונו! וספק בחיבה על כתפו של קאנטור וביקשהו; הוסף וספר הוסף ותאר על הטבלא! אתה הבינות אתה ירדת לסוף דעתי! וקאנטור מוסיף להרצות, והסטודנטים מתפקעים מעצירת הצחוק; והעלמהאלץ נושא ונותן עמו בהלכה; אף הוא היה מתכוון להאריך את הבחינה הזאת, להתנקם באותם התלמידים, שלא היה בהם די קולטורה לשמוע מבטא של חבר יליד חו”ל, ולכבוש את חיוכם האוילי.

ואמרו לי, כי מן היום ההוא נעשה קאנטור למחונן ומקורב להעלמה אלץ כתלמיד מובהק, ושסייע לו הרבה בלימודיו, היתה נגדשמיות בברלין מראשית שנות השבעים מאחרי הנצחון על צרפת. אבל בכלל היתה יד הליברלים על העליונה, והיהודים ישבו בשלוה. היו מספרים בברלין הלצה קלה אופינית: יהודי אחד, שבא מארץ רחוקה שאל פעם אחת יהודי תושב ברלין: “איה רחוב ירושלים?” (בשם זה נקרא רחוב אחד בברלין ששמה ישבו יהודים רבים), ויענהו הנשאל: “רחוב ירושלים הוא גבול ברלין”… בתוך הקהילה היתה יד הליברלים תקיפה; לאצארוס, גייגר, אויב ראש הקהילה; ניימאן – כולם שאפו להתבוללות. הווילנאי הצעיר ביקש מסילות אל גייגר, גם אדולף (אהרון ברנשטיין, המסביר המפואר של ידיעות הטבע בשפת גרמניה, קירב מעט את קאנטור. גם היה קאנטור יוצר ונכנס בבית הש“ץ המצויין ליזואנדאווסקי, שהכיר את אביו. במשך הזמן לטש מעט את הברתו ואת מנהגיו הווילנאים ונתאיוורף הרבה. היו לו הרבה מכבדים, מגינים, פטרונים; אבל בנוגע למזונות יכול היה לחזור על היתול המר של היינה: " פאן אלל איהרעם פראטעזשיערען – קאננטע איך פאר הונגער קרעפיערען”. היה נותן, כלומר, מוכן לתת, שיעורים עבריים בבתי אנשים פרטיים. אני נפגשתי עמו בפעם הראשונה בשנת 1875 בברלין בבית יהודי אחד, ששם נתארחתי ושם היה לו לקאנטור שיעור ללמד את בן הבית… בעל הבית ההוא, יהודי הגון, בר אבהן ובר אוריין מידידיו של אבי ז"ל מפלוצק ה' אביגדור אטלס שיצא מארצו וקבע את דירתו בברלין, קיבל את קאנטור למורה גרמנית לבנו שהיה חברי מבית המדרש. זו היתה שגיאה קלה, כי קאנטור היה מוכשר להורות עברית ולא גרמנית; אבל בשגיאה זו היתה פרנסת קאנטור תלונה. זה היה שיעורו היחיד.

שעות רחמים ועת רצון באה לקאנטור עם התחדשות הוצאת “הצפירה” השבועית בברלין על ידי חיים זליג סלונימסקי. כידוע נפסקה הוצאת “הצפירה” (לרגל המרידה בפולין) בש' 1863, ואחר כך נתמנה חז“ס למגיה (דירקטור) בביהמ”ר בז’טומיר; אחרי סגירת ביהמ“ר, רצה חז”ס לחדש את “הצפירה” בווארשה ולא עלתה בידו. הקונצסיה הישנה שהיתה בידו עבר זמנה ובטלה זכותה ושלטון הדפוס בפטרבורג מאן לתת רשות לחז“ס להו”ל את “הצפירה”, אף על פי שחז“ס העיר את כל חניכיו בפטרבורג, וכל יקירי קרתא השתדלו בשבילו, ורק כעבור שתי שנים הצליח הפורפיסור בוואלסון גם כן בסיועו של דעליאנאוו (אשר טרם היה מיניסטר אבל שימש בכהונה גבוהה אחרת) להשיג בעד חז”ס את הרשיון לחדש את הצפירה בווארשה. אבל בינתיים קודם שנתקבל הרשיון הלך חז“ס עם משפחתו לברלין, והוציא שם את “הצפירה”. זה היה פרוזדור מחמת אונס – ולא כסברתו של ד”ר בנימין זקס שכתב מאמרים בה“איזראעליטישע וואכענשריפט” (לפני כמה שנים) ע“ד קורות הספרות העברית בגרמניה וקבע מסמרות בדר, שבשנות השבעים היתה ההתחדשות העברית בברלין והא ראיה ש”התחילו להו“ל שם את הצפירה”. חבל שאלה שכותבים על דבר קורות הספרות העברית מהזמן ההוא – אינם יודעים מאומה זולת גרגרים של ביבליוגרפיה, ותולים הרים בשערה ובוראים בדמיונם “תקופות” “תנועות” ו“מהפכות”, ומוציאים את הדברים מידי פשוטם. פשוטו של דבר היה – לא שהתחילו (בלשון רבים ז.א. היהודים הגרמנים) להו“ל את “הצפירה” בברלין, אלא שיהודי ליטאי (בימים ההם נחשבה ביאליסטוק לליטא) אחרי שמלמדותו פסקה בז’יטומיר, וחזר לווארשה, ברצותו לחדש את עתונו, ונאסר לו הדבר בגזרת המלכות בפטרבורג, נאנס להתעכב בברלין, ועל כן הוציא את עתונו שם לפי שעה. כדוגמתו הו”ל הר' אליעזר ליפמן זילברמאן את “המגיד” בליק. גם על זה חזו היסטוריונים ההוברים בכוכבים, “שהעתונות העברית נוסדה בגרמניה”. ליק היתה מקודם קדמתה עיירה פולנית, ושמה עלק, רק בדורות האחרונים נספחה לפרוסיה. זוהי “גרמניה” של ההיסטוריונים. מן הצד השני, על הספר, עיירות עם קהילות יהודיות עתיקות; גראיעווא קולנו – בקולנו היה הר' זילברמאן – שוחט ובדוק ומשכיל קצת ויצא אל הצד השני של הגבול להו"ל את עתונו לא משום ששם היתה “גרמניה” והתעוררות עברית והמשך מדור המאספים כמו שכותבים בעלי ההזיה האוהבים לעוף באויר ולחשב תקופות, אלא מפני שלא השיג את הרשיון הדרוש, אילו השיג את הרשיון אזי נשאר בקולנו.

ומצא מין את מינו בברלין: חז“ס את קאנטור, שניהם היו צריכים זה לזה. חז”ס היה צריך לאיש “שיכתוב לו פוליטיקה” ב“הצפירה” השבועית, וקאנטור היה צריך לפרנסה. חלילה לחשוב בקאנטור, שלא היו בו גם געגועים כמוסים עמוקים ואיזה צער גלות השכינה בתוך המטרופולין ההומיה, שמשכו אותו בחלב קסם, למצוא סיפור נפש בכתיבה עברית, אשר לה הוכשר בחינוכו. בודאי היה גם חוט זה במטוה ההרגשות. נימוק זה היה מספיק בשביל לכתוב לפרקים, בשביל קביעות והתחייבות, נחוץ היה נימוק ממשי יותר והוא נמצא אצל קאנטור. לא היה לו שום עזר מצד הוריו ושום סעד בתכנית סטיפנדיה. והיה מסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת מן השיעור העלוב בביתו של ר' אביגדור אטלס אשר בעליית קיר קטנה ברחוב המנזר ופיטם את הבחור בדקדוק שפת גרמניה של ראמלר, ששניהם, הרב והתלמיד, לא היו בקיאים בו ביותר. מובן איפוא שכשאר הציע חז“ס לפני קאנטור – הם נזדמנו בפעם הראשונה ברחוב הנ”ל בפונדק של אייגר (מקרוביו של ר' עקיבא) את המשרה של כותב פוליטיקה ב“הצפירה”, קיבל קאנטור את העבודה הזאת בשמחה. לא גנאי יהיה לחכימא דיהודאי חז“ס אם אגיד, שלא היתה לו, עם כל שכלו השנון וזכרונו המדהים, לא הבנה טבעית ולא לימודית לעריכת עתון, ושאנוס היה להתחמם כנגד אורם של אחרים ולהיות שואל לו כלים מן החוץ – ביחוד אי אפשר היה להעלות על הדעת שחז”ס יכתוב פוליטיקה. לא היו לו ידיעות במקצוע זה, לא היה מתענין בו, וסגנון לשונו לא היה מסוגל לכך, כותב פוליטיקה צריך לבקר בפרלמנט, לשמוע לפעמים הרצה מדינית, לבקר בהרבה ארצות ועל כל פנים לקרוא הרבה עתונים. קאנטור היה ראוי לכך. אעפ“י שלא נפגשו בו כל התנאים האלה נתגשם בו בתנאי הראשי; הוא היה שקדן מתמיד ויכול היה לקרוא הרבה; שפתו היתה קלה ונעימה. היחסים בין חז”ס וקאנטור לא היו תמיד בבחינת תפארת שבהוד; חז“ס לא היה איש קל למשא ומתן עם הבריות. אבל הדבר הלך למישרים. קאנטור עשה את חובתו באמונה. ל”הצפירה" השבועית בברלין היו שמונה מאות חותמים. קאנטור קבל ארבעים מרק לחודש. כמדומני שלא הרבה נשאר לחז"ס, לולא היו לו איזה חסכונות מקודם לא היתה “הצפירה” לבדה יכולה לפרנסו.

בינתים גמר קאנטור את לימודי חכמת הרפואה באוניברסיטאת ונידקטר; ואחרי תוחלת של שנתים קיבל חז"ס את הקונסציה בשביל ווארשה וחידש שם את הצפירה השבועית. וקאנטור לא הורשה לשמש כרופא בגרמניה, כי לזה נדרש מבחן אחד, המכונה בשם מבחן של מדינה, שהוא קשה כקריעת ים סוף לילידי חוץ. ככה נשבר עוד פעם קו המרוץ (קאריירה) בחיי קאנטור. אז עזב את ברלין ושב לארצו ולמולדתו; רוסיה; ובחר בפטרבורג וקבע שם את מושבו.

 

[ד]    🔗

פטרבורג! מני אז נשתנה שמה פעמיים: הפעם הראשונה, הפוריזם הלאומי הלשוני; לפטרוגרד ולבסוף ללנינגרד. עכשיו השם הקבוע הוא – לנינגראד. אם זהו השם האחרון – התשובה על השאלה היא מסורה לנביאים. שמעתי מלתא דבדיחותא: בבית המשפט כאן [בלונדון] בשעת גביית עדות בענין נוגע לרוסיה, שואל השופט את אחד העדים: “איפה נולדת?” – “בפטרבורג” – ענה האיש הרוסי – “ואיפה חונכת?” הוסיף הדיין לש-אול את האיש – “בפטרוגראד” – השיב העד. ואיפה אתה נכתב עכשיו? המשיך הדיין את שאלותיו “בלנינגרד” – ואיפה היית רוצה לדור? – סיים הדיין את שאלותיו, – (כי דייני לונדון דעתם בדוחה עליהם לפעמים), על זה השיב הנשאל “בפטרבורג”.

כן! לבד מן העסקים עם המלכות לא היה אי נעים כל כך לדור בפטרבורג למי שהפרנסה היתה מצויה לו. זה היה מקום נהדר עם המגררות הטסות על השלג העמוק בימות החורף ועם ה“רתמות המשולשות” והלילות הלבנים בימות הקיץ. עם “הפרוספקטים” וה“בולבארים” והארמונות וה“סובורים”, עם נהר הניבה הדומה כמעט לים ועם רוחב האופקים – אבל זאת לא היתה עיר, היא לא היתה עיר רוסית, אשר שורש (הריש פתוחה) בארץ גזעה, אף לא מטרופולין קוסמופוליטית, היא כתורן בראש הר; מלכות ממשלה, משרדים, קסרקטין, משטרה, ומסביב לאלה עם רב מאד, אבל בלי מסורת עממית, בלי אופי, בלי סגנון שגדל מן הקרקע, היו, התענגו, הצטערו, למדו, סבלו, אהבו, שנאו. אבל זה לא היה כגוף אורגני מלוכד ומעושת אלא אכסניה ענקית.

אילו אפשר היה אז להרהר בדמיון איזה שינוי-שם אזי עלה ברעיוני לקרוא לעיר זו: פרוטקציה-בורג. כל אוירה של בירה זו היה; ממשלה ופרוטקציה, ופרוטקציה וממשלה. כל חללה היה, מה שנקרא בלשון תלמודנו: “חללה של רשות”. התקרב לרשות, או התקומם נגדה, היזקק לשחוור, או הלחם בו (אז – בחדר חדרים) שחוור ושחרור, ובאמצע אותה מלחמת ההגנה העצמאית, תוצרת הארץ ההיא, שנקראה בשם “פרוטקציה”. וזה היה האויר הנחוץ לנשימה. שום בריה לא היתה יכולה לחיות בלעדיה.

ואם לא היתה זאת עיר במובן של רוסיה, עוד פחות מזה היתה זאת קהילה במובן היהודי, היתה שם קולוניה של יהודים גדולה מאד, נהדרה מאד. אבל כנופיות כנופיות, תלוליות תלוליות, שלא ניתכו ולא לוכדו לגוף מוצק אחד. היו עשירים במספר הגון; אבל גם רבים פושטי היד ופושטי הרגל, היו פרנסים וקברניטי הקהילה; היו טפסרים ורוזנים, ומסביב להם סרסורים וספסרים- “קאמארילות” של מלחכי פנכא לאין מספר מהפכים החררה, כנמלים נצים על גרגר עפר, אין זאת אומרת, שלא היו שם מלומדים גאוניים, סופרים מובהקים, עסקנים אידיאליסטיים נדיבי-רוח ולב למעלה מן הרגיל, אישים איתני רוח ומנהיגים נבונים בעלי השפעה, אלא שכל זה, בסך הכל, היה צל עובר וקפנדריה ומגדל פורח באויר.

המון העם היהודי היה, בעצם ובראשונה, מורכב מחיילי ניקולאי הראשון, מין בפני עצמו, ולא מין כלל, איזה גידול פרע עם מרטירולוגיה פאתיטית שיצאה לתרבות התבוללות משונה. התחילה מנצנצת “אינטליגנציה” יהודית-רוסית עם מגמות אידיאליות מעולות, עם כשרונות מצויינים אשר קשה למצוא דוגמתם בעולם, אבל עדיין בלי שרשים, פריווילגיות, שאיפות, כמה הצלחות וכמה כשלונות – בסך הכל: גישוש, כך היה המצב בשנת 1883 כשנפגשתי עם קאנטור בפטרבורג. הוא חשב בתחילה להיות רופא ברוסיה, אבל שוק נפסק הקו, מאה מכשולים, מאה הגבלות, צריך היה להתחיל מחדש בתעודת-בגרות מגימנסיה רוסית, ב“פרוטקציה” בשביל לגור מחוץ לתחום המושב – תפקיד של הרקולס למעלה מכוח אנושי. אפילו גיבור הגוף והנפש כקאנטור לא יכול “לכבוש הר גבוה” כזה.

ובכן פנה אל ספרות ישראל. מעטים היו מוכנים ומסוגלים לכך כקאנטור. בין כך וכך נשא עלמה יהודית הגונה, נפלאה, צמד נחמד ובית יהודי, קטן, גל, מלא אהבה ותום, ענווה ושלום. הדלות היתה מצרצרת מכל פנה; אבל דלות כבודה, תרבותית, גבירית, נדיבה ואצילית.

עוזר “הצפירה” הברלינית לשעבר, סופר לא מהיר, אבל מעודן ומדוייק שמשנתו קב ונקי, הרמוניה של תלמיד חכם וילנאי עם השכלה אוניברסיטאית מברלין ונימוסי ארצות המערב בתוך ערבוביה זו של גבירים ו“פרוטקציות” עם אובטוריטטים מוחזקים מכבר, אשר כל אחד מהם היה בהול על הגבאות שלו – קשה היה המצב בתחילה; אבל מעט מעט, על ידי עבודה ומתינות נתפרסם ונתחבב ליאון אסיפוביטש באותה קהילה-לא-קהילה: פטרבורג היהודית.

צריך היה, ראשית לכל, לתפוס עמדה בהעתונות הרוסית ליהודים. קאנטור ידע את השפה הרוסית מעלומיו קודם לברלין אבל אינה דומה ידיעה לידיעה, והוא נזקק להוסיף ולטרוח ולהשתלם, במשך עת קצרה היה לעורך ה“רוסקי יעוורעי”, אשר מוציאו לאור היה החבר צבי הכהן ראבינוביץ' אם חוג הסיכויים של קאנטור התחיל מתרחב ומתפשט, זאת היתה בשיעור גדול, בזכותו של אותו מחבר “אוצר החכמה והמדע” (“המנוחה והתנועה”, “ההרכבה וההפרדה” ועוד ועוד), שקאנטור נכנס למחיצתו. החכם הזה היה אחד האישים הכי שנונים ופקחים, הכי חריפים ומחודדי סאטירה שפגשתי בימי חלדי. כבר הזכרתי למעלה, שראבינוביץ' היה קרוב מאד אל שר ההשכלה דעליאנאוו. הוא היה גם חביב מאד על השר שמואל בן שלמה פאליאקאוו. כמה מאות היתרי ישיבה בעיר המלוכה, כמה מאות שחרורים ממאסר וקנסות על-ידי השתדלויותיו! פעם אחת אמר לי: “קובלני עליך, שאין אתה מבקש ממני דבר, אתה הראשון בין מכירי לבלי בקש דבר ממני”, ולי אני – היה הוא הראשון אשר לא הזכיר מלה אחת על-דבר יחסיו וקשריו. לכל מקום אשר שמה הלכתי, אף בין האנשים הכי מעודנים, היתה צרה זו תוקפת ומלפפת אותי; צרת ההתפארות בהיכרות עם טפסר זה או אחר. כל אחד היה מתהלל שהוא יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל מיניסטר, או כל מיליונר יהודי, קצתי בנפשי מפני הסודות והלחשים האלה, שהיו קושטים באויר כזמזום החסיל! צבי הכהן ידע באמת מה בחשוביא, כל רז לא אניס ליה; אבל אותה מידה של “סנוביות” (רברבנות, גדלות של חיקוי) היתה נתעבה לו. ה“רוסקי יעוורעי” נערך בחכמה בלי בבואה דבבואה של חנופה לעשירים וזחלנות לגבי תקיפים – בפשטות ובמגע אדוק עם העם ב“תחום המוגבל”. והד“ר קאנטור עשה בהשבועון הזה כאדם העושה בתוך שלו. המו”ל והעורך לדעה אחת נתכוונו. גולת הכותרת של שותפות זו היתה – עזרת ראבינוביץ' לקאנטור להשיג את הרשיון לעתון יומי עברי. כי סוף סוף ראבינוביץ' היה אף הוא מחינוכו ומשאיפותיו סופר עברי ולא רוסי. הוא היה כותב בעבר – דייטש, והיו מתרגמים בשבילו לרוסית. למו“ל רוסי נעשה רק בשביל צוריך סינקוריה, ויען כי האנשים שיסדו אתה שבועון הזה בכספם – התנו תנאי, שהוא יעמוד בראש בתור מו”ל אחראי.

 

[ה]    🔗

לו עמד השמש בחצי השמים והירח עלה בכל הדרו בצהרים לא השתוממו קוראי עברית כאשר השתוממו, בקבלם ביום 1 לפברואר לש' 1886 את העתון היומי העברי הראשון בשם “היום” בפטרבורג! ההפתעה הזאת דמתה להפתעה אחר, שקדמה לה בהרבה שנים, כאשר קבלו קוראי עברית את הגליון הראשון של “המגיד”. את הדבר האחרון הזה אינני זוכר בעצמי, אך מפי אבי ז“ל שמעתי שכאשר נתקבלו אותו גליון ראשון של “המגיד” בווישוגרוד, היתה ההשתוממות גדולה ביחוד בשל העובדה שהגליון ההוא הובא ע”י אותו גוי נושא המכתבים בעצמו, שהוא מביא את כל הדואר עם העתונים האחרים.

האנשים התמימים בימים ההם הרגישו בזה טעם של שויון זכויות. מילתא זוטרא? אותו נושא-מכתבים בכבודו ובעצמו! אין כל הבדל ופדות “הננו איפוא גם אנחנו… חתיכניות של בני-אדם”…

את הרושם שעשה ה“מיטאור” (האלגביש?) של הופעת העתון היומי הראשון – הנני זוכר היטב. לאמיתו של דבר שני רשמים היו: א) הרושם שעשה המאורע המופלא הזה על רוב מנין ורוב בנין של קהל החותמים כביכול, האוכלוסיה של קוראים; ו-ב) הרושם שעשה על האינטליגנציה של הקוראים העברים, שרובים סופרים בעצמם, או רוצים להיות סופרים, המשפיעים פחות או יותר על דעת הקהל, והם “המועט המחזיק את המרובה”, והנחלקים גם לכנופיות, בהתאם לחינוכם, טעמם וגם לאיזו מסורת של הערצה לגדולים, שהם נמשכים אחריהם. אבל בדרך כלל הם “המבינים”.

הרושם הראשון לא היה כמו שחושבים בעלי העיון והסברא, רושם של הערכה ספרותית, פובליציסטית, עתונאית. לא מזה התרגש הקהל הרחב שסופר זה או אחר יכתוב, שהסגנון יהיה מליצי או פשוט, שהחדשות תהיינה מדויקות או לא, ששיטתו של העתון תהיה נוטה לחופש או לשמרנות וכו'. כל זה היה חשוב אבל לא זאת היתה הסיבה העיקרית של ההתרגשות והכוח המושך הראשי בשביל העתון החדש. הסיבה היתה על שטח אחר לגמרי, והוא: שהיומון הזה יבוא ישר מעיר המלוכה, ששם יודעים הכל באופן בלתי-אמצעי יותר מאשר יכולים לדעת בווארשה או בליק, באודיסה או בקראקו.

בערך אל “הצפירה” היו שני יתרונות; הזמן והמקום – תחת שבועון יומון ותחת ווארשה עיר המלוכה: פטרבורג. בערך אל "המליץ, היה רק יתרון אחד, והוא הזמן; יומון מקדים לבוא, והוא מטבעו יותר חיוני ורענן ומענין; ובימים ההם התחיל הקהל להיות תאב ושוקק יותר לענייני דיומא מאשר למאמרים וביחוד קצרה נפשו לדעת מה נעשה בנו עם כל הפוגרומים והגזירות, אשר מקום הפתרון שלהן בפטרבורג.

זה היה כוח מעשי כביר, שצריך היה לקוות שיעזור הרבה להצלחת היומון העברי הבא אל הערים והעיירות של התחום המוגבל מעיר המלוכה. זה היה לכתחילה “אקטיב” גדול, שהעתון הביא עמו ממילא מתוך המצב הכללי וההגיון החיובי שבו.

נוסף לזה היה עוד דבר אחר מעט יותר עמוק, אי-ממשי ונמנע השקילה אבל חשוב מאד כאחד מערכי הרגש. הקהל הרחב לא ידע את התסיסה ואת הנפתולים ואת המלחמה החרישית שהיתה בפטרבורג מסביב לשאלה זו בשלטון הדפוס. אבל יש לו לקהל שלנו אינטואיציה דקה. באינטואיציה זו הרגיש הקהל, שאיזה דבר שלנו נמצא שם. כבר לא היתה זאת אותה נחת-רוח של תמימות ווישוגרדית שלפני 70 שנה בשל נושא המכתבים שנשר בתיק אחד עתון בלשון הקודש יחד עם העתונים בלשון המדינה, אבל היתה נחת רוח מפותחת יותר, שנוסד בעיר המלוכה עתון עברי וצריך להחזיק בו שיתקיים, – בשבתי אז בהמקום הכי מאוכלס ע"י אחינו ברוסיה ופולין; בווארשה, ובבקרי הרבה קהילות גדולות וקטנות היו לי מאה הזדמנויות לבוא במגע עם מפלגות הקורא העברי, הבינותי לעמוד על בוריה של פסיכולוגיה עממית זו.

לעומת זו, הרושם השני היה אינטלקטואלי, חדווה רוחנית בשל התקדמות שפתנו ועתוננו שלנו, ובשל הסופרים העברים המובהקים, שהתחברו ושהסתדרו מסביב להמפעל החדש, עם התקווה והאיחול שזה יהיה עתון טוב יותר, כתוב נאה יותר, בכשרון גדול יותר, מלא חדשות אחרונות וחשובות יותר. סיפורים פיליטונים מן המובחר יותר וכו' וכו'. לא אבוא לדון על ערך “הצפירה”, מעלותיה ומגרעותיה, מפני שאדם קרוב אצל עצמו, אף על פי שדומני שאני יכול עכשיו, אחרי זמן רב כזה שעבר, להתרומם מעל לכל דעה משוחדת ע“י עסק או ע”י תאוות כבוד למפרע. אבל אין שום צורך להשוואות; ואין “הצפירה” נכנסת כלל בחשבון זה, כי לא היה קהל קבוע מספיק, ובפרספקטיבה – אם לא כל הקהל של “האסיף”, לכל הפחות מקצתו. אם היתה איזו התחרות קלה בין “הצפירה” ו“היום”, גדולה ממנה לאין ערוך היתה ההתחקות בין “היום” ו“המליץ”, דווקא מפני ששניהם יצאו לאור במקום אחד. ו“חן המקום” היה על שניהם במידה שווה. “המליץ” היה עתון טוב מאד לפי דרכו ומוציאו לאור, האר“ז, שהיה כידוע יהודי פולני מזאמושץ זריז וחרוץ ועסקן ובעל רגש, עד לצרות עמנו, עוזר לכל דבר טוב, שתדלן ומעורר, עובד כביר ועבד לרבים. גם בו חשדו הפתאים שהוא עשיר בעל אוצרות (כל מי שנעליו אינן קרועות נחשב בעיני העניים לעשיר). באמת היה עני מדוכא כל ימיו – דאגה ועבודת פרך. גם היה יהודי טוב ומיטיב לבריות; ודי להזכיר את יגיעותיו לייסוד חברת חובבי ציון הרשמית באודיסה, כדי לכבד את זכרו לעד. ומן הצד הספרותי יכול היה “המליץ” להתפאר במספר סופרים מצויינים מאד: לילינבלום יהל”ל, זאב קפלן מריגא, זלמן אפשטיין, י.י. וייסנברג ועוד הרבה אחרים – ולכל לראש: יהודה ליב גורדון. זה היה כוח גאוני ספרותי, ללא דוגמא בזמנו. בכל זאת בצדק או שלא בצדק, ניכרה, קרוב לזמן התיסדות “היום”, איזו ריאקציה ביחס הקהל ל“המליץ”, איזו הצטננות אם לא התאכזבות – אפוטרופסות העסקנית של האר“ז, גילוי-הסודות התדיר שלו, סיפוריו השופעים ע”ד השיחות והראיונות שהיו לו כמעט יום יום עם המיניסטרים והמיטרופוליטים, שהיו מבטיחים אותו במופתים חותכין מן האבן-גליון, שפוגרומים לא יוסיפו לפרוץ – כל ה“נתנה-תוקף” הזה נהיה לרגל שכיחותו ותכיפותו וחזרתו – חלילה – כמעט למשא על הקורא העברי, ביחוד שהנסיון הרה, שלמרות כל אותם המיניסטרים והמיטרופוליטים, עם פסוקיהם מהאבן-גליון לא חדלו הפוגרומים, מובטחני, שאותו יהודי מרגיש, שהיה נוח להצטער בצער העם ולהתלהב לכל רעיון לפני שהיה מודדו במידתו ושוקלו במשקלו, ומעריכו בערכין שלו, היה מתכוון בכל פעם באמת ובתמים לטובה, עד כמה שיד שכלו הגיעה. מובטחני גם כן, שכל הודעותיו על מה שדיבר אל שרי מעלה ומה שהשיבוהו וניחמונו והבטיחוהו – היה מדוייק כחוט השערה. בכל זאת, כמדומני שלא אחטא לזכר האדם החביב ההוא, שכיבדתיו ואהבתיו כל הימים, אם אומר שאותה חולשה מיוחדת שהיתה בו היתה ברבות הימים למשא על הקהל. מידה זו: פנייה לגדולים, מציאת נתיבות אליהם ע“י שלשלת של מכתבי המלצה שמקבלים דין מין דין על-ידי קשירת חבל בחבל ונימא בנימא, ועל ידי כוח מתמיד של טרדנות ופצרנות, וניצול ערמומי של כל תורפה של אותם הגדולים והתכוונות קולעת של מה שהוא מבודל לדגדג איזה ניב של הסכמה ושיתוף עסקים ממשי או מדומה – כל השיטה התחבולתית הזו, שהיא בעיקרה מין ממיני הסרסרות והספיקולציה בנטיות נפש וה”מה-יפית" התמידי, אותה הפרוטקציה כמכת מדינה של רוסיה בכלל ושל פטרבורג בפרט – מובן שנתחדדה הרבה יותר בין אחינו בני ישראל מאשר הין הרוסים לרגל מלחמת הקיום הנוראה וגם לרגל יתרון חריפות השכל וכשרון הסרסרות. בגדר זה היה אר"ז הטוב כמעט חד בדרא.

ויש להבחין בין המטרות, שבשבילן אמצעי מכוער זה משמש. אם המטרה היא אישית פרטית בשביל פיקוח נפש – רשאי אדם להגן על חיים בכל התחבולות שבעולם. יהודי עני בעל משפחה שנגזרו עליו גלות מפטרבורג, והוא שרוי בסכנה, שמא ימותו ילדיו בדרך אל תחום המושב – הייתי מתיר לו, לא רק לנסות להינצל על ידי פרוטקציה אך גם לגנוב סוס מן האורווה. איסטניסיות מוסרית או אסתיטיות במצבים כאלה היא דבר שלא במקומו. ואין הקולר תלוי בצוארי האנוסים. כל החוקים בטלים בפני חוקי החיים. אין זה מכשול-הרבים ואין זו המעטת הדמויות.

אבל בעניני הרבים, בדברים הנוגעים להעם כולו, אין מידה זו אלא חזרה אל הגיטו והשתדלנות. הסמיכה על מי שהוא, בדמון,א ו אפילו באמת – “קרוב למלכות”, שהוא יושיענו – באה לא מחכמה, כי אם מסכלות, מהעדר הבנה מדינאית, מהעדר בקיאות ונסיון בהוויות העולם. נניח, שהיו לנו תריסר קרובים-למלכות כאלה, שסועדים שחרית עם המיטרופוליטים וערבית עם המיניסטרים והסנאטורים – מה יועילו הסועדים בסעודותיהם? להפולנים היו מאה פעמים תריסר “קרובים למלכות”, נשיאים מקצה הארץ, סגנים כמו חומר, מהם שאילן יחוסם היה נופו נוטה ליחוסו של הקיסר בעצמו. והם בודאי היו מסובים לשולחן מלכים, ומצויים אצל כל המיניסטרים יותר מהבארון גינצבורג ופוליאקוב וסיעתם – המצאה ידם להקל אף אחת ממאה גזירות שנגזרו כנגד הפולנים? היתה שיטה של רדיפות, ושאלה כזאת כמו עתה כן אז, ככל שיטה ממשלתית, איננה שאלת-גברא, ואיננה נפתרת על ידי המלצה והסברת פנים כדמיון הבטלנים, אלא על ידי שיקול כוחות והכרעתם על ידי שינוי – אם אפשר – בהשיטה הכללית; ואין זאת אלא הטעיית הרבים, כשמכניסים אל לבם את האמונה ב“קרוב למלכות”, – כמו את האמונה במכשפים ורוחות. ומה המיטרופוליט או המיניסטר יכול לעשות, כש“הקרוב למלכות” לוטפו לרגע, לרבע שעה, ומנצל את ההזדמנות לקונן באזניו בדבר יהודים, פולאנים, אוקראינים, באלטים מולדאווים וכל מרעין בישין? הוא אמר לו איזו אתה קלילא נוחה להפטר ממנו! ברגע שהוא נפטר ממנו, הוא שוכח, ואם איננו שוכח לגמרי – הוא מסיח דעת מתוך הגנה עצמית. אם ישמור בלבו ויתכוון ברצינות לכל מה שהקרובים למלכות לוחשים לאזניו, הריהו עלול לצאת מדעתו! המיניסטר הוא בתוך מכבש, מעין לוח דפוס מתוך מכונה.

בחמש ועשרים שנה אחר-כך נמצא עוד איש כזה, הרבה יותר מלומד ומנומס מאר"ז, אבל הוא האמין בפתרון שאלת היהודים אך דרך שיחה והמלצה ושוחד דברים בין אדם לחברו. שמו היה ניסילוביץ, אדם כשר היה ולבו טוב עליו, והיו לו הרבה ידידים אף בין האוקטיאבריסטים שהיו סחין עמו, בין לגימא ללגימא. דרך חיבה: “גאלובטשיק (בן יונה, לוא יהיו כל היהודים כמוך!?” ובטח בהם, ורצה להביא משיח בדרך זו. ביחידות רכש את כל האנשים ההם, אבל כשנצטרפו למנין הצביעו כנגדו. פיקח היה, אבל בטלן שאין לו תקנה. לא היה זה חסרון פיקחות, להיפך! יתרון פיקחות, ואולם אפסות גמורה של הבנה מדינאית (אשר, לדאבוננו, אנו מוצאים עוד שיריים ממנה בהרבה חוגים של בני עמנו, בנוגע לפוליטיקה יהודית או ציונית).

ואף בענין ההמלצה והשתדלנות בעצמה, יש להבחין בי “מי ומי ההולכים”. כי ילך איש כצבי ראבינוביץ' אל דעליאנאוו ודיבר עמו על שאלת היהודים – אין רע. ראבינוביץ' היה מלומד גדול והרבה נקודות מגע קולטוריות משותפות היו לו עם דעליאנאוו מחוץ לאותה הילכתא שבשבילה בא – היתה בו בצבי הכהן בינה יתירה ורוח בקורת חדה, אשר שר ההשכלה היה ניאות לאורה ומשתמש בה להנאתו אחר כך במשאו ובמתנו עם חבריו (בכל החכמות של צבי הכהן היה דעליאנואוו מתבל את שיחותיו בלשכת המיניסטריון – זה היה דבר מפורסם ומוסכם בפטרבורג). או כי ילך הד“ר קאנטור אל פיאוקטיסטוב, אם יש לו שטר של יפוי כח מאת העם, או אין לו, כי יש לסמוך עליו, שלא ידבר דבר שלא כהוגן, ושיעמוד על רמת אחת עם האיש הדובר בו. אבל בנוגע לאר”ז – לא היתה ודאות מוחלות כזו. בעל השכלה פחות מבינונית. דברן עם נטיה יתרה לדרשנות – ובלי אמצעים הדרושים להבעתה כראוי – עלול היה האדם הכשר והטוב לעשות רק רושם תמהוני. זה היה טיפוס בימיו, זכר לחורבן, והרבה מן התמימות היה ב“הערות המו”ל" שלו, שהיה קושר לכל מאמר. והרבה מן ההרגשה במאמריו הראשיים אשר כתב בלב קרוע ומורתח, ובדילוגיו שהיה מדלג בפטרבורג מחיל אל חיל ובכרכוריו שהיה מכרכר ממדור למדור, ריפורטר רברבא וראיוני ין שקדם לבלוביץ-אופפרט, ושמוכשר היה לכוף את השאח הפרסי ואת מלכת שבא להעניקו ב“אינטרביו”, עובד בלי ליאות, עוזר לקרוע גזר דין של גירוש בעד יחיד חייב-גלות, חורז במחרוזת אחת כתבי-בקשה לפטור תלמידים יהודים מכתיבה בגימנסיות רוסיות בימי שבת ויום טוב עם כתב-בקשה בשביל “רבנים מטעם” ובשביל “מצה שמורה למהדרין מן המהדרין”. עושה הכל, כותב-כל, מודיע שלא הזמינוהו לאספה אצל הבארון גינצבורג, ומוחה, ומתווכח בשם עם ישראל – זה היה טיפוס של איש אומלל וטוב, בעל דמיון גבוה ע"י תפקידו ושליחותו בעולם, אלא – טרגדיה! ועבר זמנו, ודור חדש קם, ומספר קוראיו נתמעט.

מרים היו ימי שני חיי אר“ז האחרונים. מררוהו ליצני הדור. חתכו ממנו בסכין ומזלג קורט אחר קורט מהבשר והעצמות; פרישמן ב”הטפח המגולה“, יל”ג ב“הצב למינהו” ועוד ועוד; מצאו למדי את נקודת-הגיחוך שבו, אבל קרעו בלי חמלה. בלי אותה “התבונה היודעת לסלוח”, בלי אותה מידת חכמים שיש בבקורת שנעשית בעומק חכמת הנפש. צער היה לראות בדיכוי נפשו של אותו זקן רווה ונואש. אילו היה בו תוכן תרבותי רב, אילו היה אדם מחונן בשלוות הפילוסופיה, אזי לא שם את לבו אל הפגיעות האלה, והיה מבטלן בבוז; אבל הוא היה, אמנם, אדם הגון וכשר ואולם לא אדם גדול ולא היה בו אותו המשקל הנחוץ למצוא את נקודת מרכזו בתוך עצמו, בהכרת-היש של אישיותו, על כן התענה מכל חירוף וגידוף, מכל שנינה, אך משריטת-החתול של ראדקנינזון ב“הקול”. התאמצתי, כשנפגשתי עמו בפעם האחרונה, בשנת 1893 (היה השנה שבה נפטר) לנחמו במעט הומור. החטאתי את המטרה. הוא היה הזאמושצ’י היחידי, שראיתי בלי הומור, הומור כלל, רק מלא פאתוס, והפאתוס נבק אז יישאר אפר מקלה.

גם יל“ג לא הביא ברכה ל”המליץ" באחרית הימים. הוא אמנם הביר “מבכורות צאנו ומחלביהן” במאמרים ובסיפורים, “ויעש מטעמים” בפיליטונים שמנים ממוחיים כסעודת שלמה בשעתו, וכל משיבי-טעם ואוהבי דברי-פי-חכם-חן, יודעי ספר ולשון-לימודים תנ“כית עם תלמודי רוו עונג ממעדני-מלך אלה. כי היה יל”ג לא רק מושל במכמני שפתנו ובכל ביתה נאמן וכל מצפוניה נבעו לו, בחקר תהום עשרה יתהלך באין מעצור, אך בו היה מפכה גם מעיין מתגבר של בדיחת הדעת, שהיא האות הנאמן של כשרונו הטבעי של סופר, באשר כל אדם יוכל ללמוד מאחרים, לחקות, ללוות ולקנות במשיכה, זולתי הומר הנובע ממקור עצמותו וטבעיותו של סופר. תרומת-מתנה זו הביא יל“ג לאוצר “המליץ” ביד נדיבה ובעושר אגדי; אבל זו היתה “אליה” שהיו בה שני “קוצים”, האחד היה כי בעת אשר נמצאו מאמריו של יל”ג ב“המליץ” – קשה היה לקרוא את המאמרים האחרים. העברית של יל“ג והעברית של אר”ז בכפיפה אחת – אלו היו מין כלאים ושעטנז, שאין אפילו דעת הסבלן, הכי מוותר, יכולה לסבול.

הגאוניות היא סכנה לעתון. עורכים, אל תכניסו גאונים לעתונכם! מה שאירע לאר“ז עם יל”ג, אירע כבר להמו“ל “קאריערא דעללא סערא”. אותו מו”ל רצה להדר את עתונו, והלך והזמין את ד’אננונציו בין עוזריו, וד’אננונציו הסכים ועזר במיטב. אבל התוצאה היתה מעציבה; על הגליונות שבהם באו מאמריו של זה, רבו הקופצים כל כך, עד שמכבש הדפוס לא הספיק, ואולם בהגיונות בלי ד’אננונציו לא רצה איש לנגוע. אין אדם עובר בנקל מקופה של בשר לקופה של תבן. נאנס המו“ל העלוב להסתלק מ ד’אננונציו, ועבר ד’אננונציו אל ה”טריבונא" – עתון גדול אחד, וכמקרה הראשון קרה גם את ה“טריבונא” – אז ננעלו לפני הסופר ההוא שערי כל העתונים, ונמנו וגמרו המו"לים – גאונים! הלאה! שומר נפשו ירחק מכם…

אבל, לקיים מה שנאמר: “אין טוב בלא רע” – היתה לו ליל“ג לקותא מיוחדת, שקילקלה הכל. עושר ההומור שלו הכשילהו. היצר הרע של “לשון נופל על לשון: תפסיה להאי גברא; נשתרבבה לשונו ב’קאלאמבורים', שפגמו בכמה מקומות את שיריו הנפלאים ונימרו את פיליטוניו הרבה יותר מדי. הטפיפות וההצלפות ההן היו פלאי-תפנוקים בעד הבקיאים בכל חדרי השפה והספרות – וכתב חרטומים בעד הרוב ההדיוטי, אך היו לא במקומם – הגע בעצמך! בימים הנוראים ההם, כשישראל היו טובעים בים, וכל גליון של העתון היה מלא “איכה” ודין ודברים איך להציל ואנה להמלט, אדם כותב פיליטון, והריהו נוגע גם הוא באותן צרות-היום, שאי אפשר היה להסיח דעת מהן, וגם דבריו מלאים קינים והגה והי, ואף ידבר גם בבינה יתרה כרוחב דעתו, ופתאום – בדיחת מלים ב”לשון נופל על לשון”! הפילולוג שבו דבר על המקונן, ולפעמים אף על ההומוריסטן, כי על צד האמת אין ההומור במלים, אלא ברעיונות ובהרגשות. ברם, יש לו לכל גדול חולשות שלו, וכל הגדול מחברו גם חולשותיו גדולות ממנו. זכורני, פעם אחת הייתי אצלו בראשית שנות השמונים באחד מערבי חנוכה – הוא הדליק את הנרות, וכששר אח“כ “מעוז צור ישועתי”, שאלתי אותו “מעוז בזין או בתיו” וקפץ בשמחה כילד ונשקני על ראשי בהתפעלות. זאת היה שנינה! זאת היה שנינה! קרא בצהלה. אמרתי לו: להתפעלות מה זו עושה? – אין זו שלי, זוהי של נוח הבדחן מנאשילסק, ויש לי אלף כאלה. והוא: אם יש לך אלף כאלה בבקשה שב עמי וארשתיך לי לעלום. לאחר איזה זמן כתב את מכתבו “מעות צור ישועתי” ב”המליץ". זאת היתה בדחנות ממש, גלגול ניצוץ של נוח בדחן באמצעותי אני במקרה.

מה היתה חולשה זו אצל חכם כולל משורר נפלא כזה? כשאני מעמיק בשאלה זו עולה הרעיון בלבי, שאין זו קלות דעת (שלא נמצא באיש הגדול ההוא) אף לא הומור אע“פ שהיה הומוריסטן גדול אבל זהו ענין לחוד, אלא זוהי נוסטאלגיה (געגועים) ודבקות נמרצה במה שאדם קרא ושנה בנעוריו וחדוה נפשית במה שמזכיר אותו ע”י רמזי מלים את אותם הדברים החביבים. זהו מקור הדבר, ותוצאותיו בבחינה הספרותית האמיתית הן שלטון המלים על הרעיון תחת השלטון של הרעיון על המלים. זה היה הקוץ האחד באליה יל“ג ב”המליץ".

והקוץ הזני היה שהוא, באשמתו או באשמת אר“ז, לא יכול לקבוע את עבודתו לשנים רבות. כתב ופסק ושוב כתב, לבסוף נפרדו לעד, ויל”ג כתב את “הצב למינהו” דברים קשים כגידין וביטול-יש גמור כנגד אר“ז. חוששני שגם בזה נמשך יל”ג אחרי “לשון נופל על לשון”, שבעיקרא דדינא אם לא היה הצדק לגמרי עם אר“ז על כל פנים השד לא היה נורא כל כך כמו שמצייר אותו יל”ג. היה בזה גם איזה דררא דממונא, ואין לסמוך על צד אחד.

ואולם בסך הכל נתמוטט “המליץ”, ואיכותו ירדה בשעור ידוע קודם שנוסד “היום”.

ולו גם נניח ששני העתונים שהיו קיימים היו בתכלית השלמות, עדיין טבעי הוא הדבר, שהרבה מן הקוראים השתוקקו לעתון חדש. העתון אשר יהיה הוא תמיד טוב יותר מזה שכבר הוא. זה חוק השאיפה אל החדש.

 

[ו]    🔗

בכוונה מיוחדת הארכתי בראשי הפרקים בנידון הקונצסיה, כדי לתת תמונה היסטורית-פסיכולוגית מתנאי המצב, שבהם היתה עתונותנו מותנה ותלויה בכל מדרגותיה וחליפות צורותיה וחידושי גווניה – דבר, שההיסטוריונים השטחיים חושבים, שהם יוצאים ידי חובתם בזריקת שתי טיפות מפרי עטם; היתה צנזורה ודי להם. למה הדבר דומה? – אשתמש בדוגמה לא גמורה, אבל על דרך הקירוב, ובלי כוונה לפגוע על ידי זה בכבודו של מישהו, רק להסביר את הדבר יותר לאחינו יושבי ארצנו – דבר זה דומה למי שיכתוב בעתיד את תולדות הבית הלאומי בימינו אלה, ויפטור את עמנו בשתי מלים, בלי באר בפרוטרוט, עד לאיזו מדרגה הכוח החיצון הוא מחייב ושולל, מכריע, מסדר בהמעשים שאנחנו עושים ושאין אנחנו עושים ועד כמה הוא קובע חותמו על הכל.

אבל כלום אני “מגושם” כל כך להיכשל בהגשמה זו: להעמיד כל בקורת עתון על המאורע של מתן קונצסיה ועל “הסיטרא דמסאובתא” של שלטון לענייני הדפוס? אני התכוונתי רק לדעת גדול. גיאורג בראנדיס כתב לפני הרבה שנים פרקים נפלאים ב“הזרמים” שלו על דבר משוררי פולין: מיצקביץ, סלובאצקי וקראסינסקי, שנודעו לו מרחוק מתוך תרגומים, בלי אשר היה מעודו בפולין, ובלי אשר ידע את תנאי החיים ואת תנאי מצב הספרות בה. הוא היה, כידוע, איש דניה וביקוריו מחוץ לדניה היו בפאריס, בגרמניה, באנגליה. וכיצד חיים וכיצד שרים והוגים וכותבים בארץ מולדתם של מיצקביץ, סלובאצקי וקראסינסקי – לא ראה אף בחלום. בשנות התשעים להמאה שעברה הוזמן ע"י הפולנים לבוא לווארשה לשורה של הרצאות. בשביל הביקור בעצמו דרוש היה רשיון, בשביל הרשיון השתדלות גדולה, עם חילוף הרבה מכתבים בין וארשה-קופנהגן-פטרבורג, בשביל ההרצאות בווארשה – השתדלות גדולה עוד יותר, בווארשה עצמה ההרצאות היו טעונות כתיבה והגשה אל הצנזורה; הצנזורה עשתה בהן פרצים, וצריך היה לסתום אותם ולשוב לישא וליתן עם הצנזורה בדבר התיקונים החדשים.

זה היה לחם חוקנו אנו, הסופרים והעתונאים בימים ההם. לגיאורג בראנדיס היה כל זה חדש בתכלית החידוש. שאל אותו הסופר הפולני אלכסנדר סווינטחובסקי: “המצטער אתה על כל אלה?” על זה ענה בראנדיס: “אינני מצטער אלא… לומד, וחבל שלא למדתי דבר זה קודם שכתבתי על סופריכם. הייתי מבין אותם יותר, ובהרבה ענינים הייתי מבין וכותב אחרת”.

ואולם נעזוב, סוף סוף, את הצד החיצון ונסקור סקירה לפני דלפנים במערכת “היום”. בראש החבורה עמד קאנטור. הוא היה כותב פוליטיקה כמו ב“הצפירה” הברלינית, ופעם בפעם – מאמרים ראשיים, שבהם היה מברר את שאלות הציבור באופן מתישב על הדעת ומתקבל על הלב, לפעמים היה כותב גם פיליטונים, וחותם עליהם בפסיבדונימים שונים, יותר משמות יתרתו: “מנחת אבת”, “עוקף”, “מ.בלשן”, “ברקאי”, “לב עברי”, “קדמא ואולא”, “רחש”, “סנפיר” ועוד. היה לו מחסן של פסיבדונימים כאלה. הוא היה במזגו הספרותי בעל צינה נעימה, אוחז בשביל הזהב, שפתו נוזלת בקילוח קל ויפה, היתה קצת חיוורת וכחושה, אבל נחמדה, רעננה, שקטה, במתינות ובניחותא, וכשפתו כן רעיוניו ישרים, פושרים בלי עמקות גדולה, בלי רטט מגרה, בלי חידוש מפתיע ע“י מלה או תוכן: והמגמה מוסרית כללית, משהו “קאדיטית” (שם המפלגה הרוסית הידועה), בסך הכל – מהוגנת. חותם תכניתו של קאנטור בכל מה שכתב – (כידוע הרבה לכתוב ב“המאסף” שלי עם “מפיצי השכלה” שנספח אל “האסיף” השלישי, ו“השלוח”, ובהרבה מאספים אחרים, אבל רוב המאמרים האלה היו אחרי התקופה שאני עומד עליה, ועל כן אין לי עסק בהם כאן). חותם תכניתו היה – ההוגן. הוא היה בעל תכונות עדינות וצנוע ורבני קצת מטבעו, ועל התכונות האלה נוספה מתינות של רופא, כי אעפ”י שלא שיש ברפואה, השפיע הלימוד העמוק בחכמה זו במשך ימים ושנים בברלין בנעוריו בתקופת “ששת ימי הבריאה” של ההתפתחות וההתבגרות הרבה על עיצוב אפיו. היה בו כוח גדול אבל מתון, מרץ – לא במובן של עושה שינויים, אלא במובן של עבודה וזריזות, שלא היתה די ספוגית ודי רהטנית בשביל מרוץ המראה (וועטלויף) של העתונות ולא די עשירת צבעים להבריק ולהתיז ניצוצות; אורו היה אור שקט, לפעמים כהה קצת, לעולם בלי התלהבות, אבל צנוע כנר-תמיד.

ככה היה קאנטור בכל ספרותו, מעלומיו עד קץ חייו, ואת חותמו זה קבע לא רק על מאמריו ב“היום” אך גם על כל “היום” כולו. “היום” היה עתון נקי שואף לפרישות וטהרה ויושר גמור, חפשי מכל תאוה וכל בולמוס, מתרחק מן הסיבוך והגירוי, רופא – לא מהרופאים הכעסנים הצעקנים הבוטחים בעצמם והמעמידים דבריהם כחומה על החולה ועל סובביו, אלא רופא מתחיל, צעיר, שאיצטוונה חבושה לראשו (כמנהג הימים ההם), צובט-אף על גבי חוטמו, שנכנס לביתך בזריזות, ונגש אליך ותופס את כף ידך וממשש את דפקך בזהירות. אפילו ההומור של קאנטור זהיר היה: מרחף ואינו נוגע. הענין הלאומי התחיל רק לבצבץ אז. ענין חיבת-ציון, שכבר היה אז אם לא אוכלסאי, אבל באיכותו חשוב מאד, היה מעניין פורתא את “היום”, ביחוד מצד ענינים שליליים של אר“ז – כמדומני, שהדבר בדיוקו הוא ש”היום" התיחס לא בחיוב ולא בשלילה – לא התיחס כלל. וכלום יש טעם בדבר לברוא חובבי ציון למפרע? – גם בדבר חידוש הלשון עמד “היום” על פרשת דרים. הוא התאמץ להמעיט במליצה ולפעמים התיר לעצמו איזו מלה שלא נמצאה בתנ“ך; אבל בכלל היתה השפה תנ”כית נוחה וקלה. בשפה זו יודע הקורא רק מה שיש לפניו; מה שהבליע הסופר לרגל חוסר מלים – אין הקורא יכול לדעת, אם איננו סופר בעל נסיון בעצמו.

מקובל הדבר, וכמעט נעשה הדבר לקיימא-לן שדוד פרישמאן היה סמוך במדרגה לקאנטור בעריכת “היום”. זה לא נכון. סמוך במדרגה לקאנטור היה איש אחר, חכם מחכמי ישראל, גדול מפרישמאן וגם מקאנטור – הד"ר יהודה ליב קצנלסון (בוקי בן יגלי).

זה היה אופי שלם ואיתן, קלסתר של פני חמה, חסיד של השפה העברית, לבו מלא שלהבת-יה, חסד ואהבה, נדיבות ואצילות; זה היה קאנטור שלא עמד בחצי הדרך, אך הגיע למחוז חפצו ועלה למרום פסגתו – היה האיש שלמד רפואה, שימש ברפואה. שלמד תורה בנעוריו בביהמ“ד הישן, ותורתו נתקיימה בידו לברוא מקצוע בחכמת ישראל; המקצוע של חכמת הניתוח עפ”י התלמוד; והוא היה בהרמוניה גמורה עם זה גם סופר מעודן-שבמעודן, חוזה ובעל דמיון ענוג, וגם פיליטוניסטן מצוין בהשפה הרוסית בה“רוסקי יעוורעי” בשם “בוקי בן יגלי: וב”היום" בשמות שונים ובלי שם.

בלעדי האיש הזה לא נוסד “היום” ואילו נוסד אזי לא נתקיים אף יום אחד. אף הוא עזר להשגת הרשיון, הוא לא היה שייך ל“שוקא-דגלראי” של קרובים ל“קרובים במלכות”, ממין אר“ז והרבה אחרים, אבל גם ענפיו היו מרובים, וקשריו עם הבריות – קשרים של חיבה. הוא עזר הרבה מאד באמצעיו שלו, שהיו, למרות שימוש המרובה, מצומצמים מאד, ליסוד קרן-השתיה (גרינדוונגס-פאנד) בעד הוצאת העתון, ולמילוי חסרונה מדי נתרוקנה. הוא השתתף מאחורי הפרגוד, בסידור הטכני, ההנהלתי (אדמיניסטרטיבי), בסידור הכלכלי, החשבוני, אפילו הדפוסי, בכל פרט ופרט בשקידה ובחיבה מעין חיבת הקודש, שאיש אדוק בדת מצטיין בה בעשיית מצוה גדולה, באמת, היתה אש-דת ממש בוערת בו, אל הספרות העברית החדשה. יהודי זה יליד וויטבסק, בר אבהן וחניך ביהמ”ד הישן, היה “טיפוס רניסנסי” מהמעולים שבמעולים, איש חמודות בעל מידות תרומיות, רופא מומחה ומובהק במקצועו, טרוד בטרדות אומנותו, והיה טס מן הבוקר עד הערב מחולה לחולה, מבית מרפא לבית מרפא, והמראה היותר קבוע לנוכח עיניו כמו שאמר לי פעם אחת – היה הגב הרחב של העגלון הרוסי באדרתו התכולה והחגורה אזור במתניו. עורף זה היה משמש לפעמים להד“ר טבלא לרשום עליה הקרטון לבן את כתבותיהם של החולים שאליהם נסע, ולפעמים גם אי אלו מלים עבריות לזכרון הענינים שהטרידו את מוחו, ראשי תיבות וסימנים, וכמה פעמים נפטר ממנו האיזוואשטשיק שכיר-השעה וערפו כגליון של פנקס לתרגיל, כתב עקודים נקודים ובר-דים, וביניהם גם איזה מכתב עברי, אם שכח הד”ר מרוב טרדותיו למחוק את רשימות הקרטון.

הוא היה מסור לאומנותו, ובוודאי לא התרשל בשום פרט בנוגע אל טיפול הריפוי ואל ההשגחה המעולה על החולים שלו; אבל הדבר היותר קרוב אל לבו ואישיותו הפרטית, הדבר שהיה חביב עליו יותר מממונו ומגופו, היה דבר התורה והספרות העברית החדשה. הוא היה אינטוזיסטן להשפה העברית – לא על מנת לקבל, אלא על מנת ליתן פרס.

עד כמה שאדם טוב ורך כזה הוא מוכשר להיות קנאי – היה קנאי. עד כמה שבעל נפש אוהבת כמוהו הוא מוכשר לשנוא – היה שונא את עם הארץ. הוא היה לא רק חובב ספרות; הוא היה סופר עברי ושפתו היתה מבורכת בקסם נפלא וטהור, בחום נעים מלא עדן וזוהר. אני כיבדתיו ואהבתיו והתענגתי על מאמריו בעברית וגם ברוסית במשך שנים רבות לפני היווסד “היום”, ואחרי היווסדו. ל“היום” הקדיש את כל כוחו הענקי ואת כל התלהבותו. הוא היה גם “קריינא דאיגרתא” גם “פרוונקא”: הוא יגע ועמל בעד קיומו החומרי של “היום” גם בעד התוכן הספרותי שלו. הוא היה מתווך ומקשר, המאחד את אברי המערכת, המעורר על הנושאים הראויים לדון עליהם והתומך בכל כוחו כידיד וחבר של קאנטור. חוץ מהפיליטונים המתוקים שלו (“מכתבים מקרית-רעב”) שתוכנם זך ותמים, ושפתם נחלת כפלג בהיר, הדפים ב“היום” את הפרקים המדעיים “משנת יהודה הרופא”, אעפ“י שהיתה ג”כ מדעית, לא היתה תמוהה ביותר, יען כי טיפת היתול של חיקוי-שחוק (פארודיה) היה תלויה בהשם. ורבים מהקוראים חשבו שהד“ר מלגל, אם אמנם לא היו היתולים עמו כלל וכלל; רמ”ח אברים – חכמת הניתוח עפ“י התלמוד, זה היה דבר כבד מנשוא בעד הכוח לשאת של עתון יומי בחלק הפיליטונים. ברי לי, שלא היה עוד בעולם יומון, שידפיס את חכמת הניתוח במשך זמן מה, יום אחר יום, למטה מחוט הסיקרא, בפיליטון. זכורני, שליצני הדור מסביב ל”המליץ" היו מרננים אחרי הד“ר, שעיקר התענינותו ב”היום" היה ל“הנאתו” – להו“ל את ספרו זה. דבר זה הוא שנון בתור מלתא דבדיחותא; אבל בתור החלטה זה הבל. הנקל היה להד”ר להו“ל את כתבי ידו יותר ממה שהספיר לכתוב, והנסיון מעיד על זה שאחרי עבור מספר שנים הו”ל את ספרו ההוא במהדורה מוגדלת ומורחבת. אמת נכון הדבר, שהוא היה מרא דשמעתתא זו, ויחדש בה גדולות ויעש לו בה שם עולם; וגם נפשו היתה קשורה בה. אבל אם נתן פרקים פרקים להוציא לאור ב“היום”, זאת היתה יען כי חשב שדברי תורה – כל יום זמנם והם מכבדים כל מקם – הוא היה נתבע לפיליטון ונותן, נתבע לסיפור ושיר ונותן, אבל סוף סוף שורש נשמתו היה עמוק בתורה ובחכמת הרפואה ואם זאת היתה הנאתו – הנאה זו נותנת כבוד לבעליה, והלואי שירבו בעלי-הנאה כאלה בעולם.

אילו לא נברא “היום” אלא בשביל זה בלבד, דיו לקבוע ברכה לעצמו; אבל היה עוד שלישי בחוברת: דוד פרישמאן. הוא הובא מלודז' ווארשה – עם שפתו ההיתולית המפונקת והמלוטפת. עם ההעזה של קצת אירוניה עילויית, עם הגיחוך שהיה מסלסל את זוויות שפתיו, עם החן של סגנונו, ועם קורטוב של אירופה המערבית, נוסח אשכנז של אז. הוא הכניס לתוך החוג הפטר בורגי, הקטן והמעורפל קצת, קו הזוהר של חזיונו ועליצות רוחו, מעט צחוק, מעט הוללות תמימה והרבה שירה וחן. במהרה נעשה לבן-בית בפמליא של “היום”! אנוכיותו של פרישמאן, עצמותו הפרטית, עם שאיפותיה ומגמותיה הטבעיות בעת ההיא (מובן שכאן אני דן רק על פרישמאו הצעיר של “היום”) דמתה מעט מאד לאישיותו של קאנטור או של קצנלסון. לא ראי זה כראי זה. לא היה רופא, ולא התאמר מעודו להיות חוקר מדעי, במובן הכללי; או צורבא-דרבנן במובן של המסורת המקובלת בינינו. אבל היה צד שוה ביניהם והצד השוה היה די גדול לאחות את הקרעים, לאפשר את התלכדות המקהלה, ולשזר את הכשרונות השונים לזר נפלא אחד. הצד השוה הזה היה ראשית כל, במובן השלילי. כפרישמאן גם שני חבריו, הזקנים ממנו, התנגדו אל הפאתוס המעושה… אל רגשנות והשתפכות וה“מאמריסטיקה” וההתרברבות המילולית וכל מיני מרעין בישין משיירי הבטלנות הנושנה שעדיין דילדלו את כוחם ופגמו בספר ובעתון העברי.

אצל שלשתם היה טעם-הבקורת סולד מן השיעבוד ומן הערב-רב של רקלמה וגראפומניה (תאות הכתבנות). אבל לא רק בשלילה, כי גם בחיוב היתה לשלשתם שאיפה אחת: שיקום עתון עברי חדש שיעמוד על רמה תרבותית גבוהה, כביכול “אירופית”, עתון שדעתו צלולה, שמבט-היקפו כולל, ורוחו חפשי, עתון חי נושא את עצמו, דוגמת “רוסקיא וויעדומוסטי” (קאנטור בעצמו אמר לי הרבה פעמים, שהעתון הרוסי ההוא היה לו למופת). ערך גדול נתנו גם לזה, ש“היום” יקבל טלגרמות מ“הסוכנות הצפונית” ישר. זה היה כאן קורטוב משמחתו של אותו היהודי, שנתפעל כשקבל את “המגיד” ישר ע"י נושא המכתבים. הטלגרמות של “הסוכנות הצפונית” רוקחו כולם במרקחת הצנזורה הרוסית ונחתמו בגושפנקא דמלכא, והעתונים העברים עזרו רק לתת מהלכים להידיעות הצבועות ההן גם בין הקהל העברי. אבל כנגד זה לא היתה עצה ותחבולה, וההכרח לא יגונה.

בדעות ובהשקפות אליבא דאמת, לא היה הצד שווה לגמרי. שני הראשונים היו לפי דרגם, ותיקים (עטהיקר) יותר. פרישמאן יותר שהיה ותיק היה אסתטיקן לפי דרכו. אבל ההבדל הזה לא עיכב את השתתפות הכוחות. ההבדלים האחרים, בנוגע להשאלה הלאומית והרכושנית, כמעט בצבצו בימים ההם, וטרם היו למחיצות מפרידות.

בנוגע להשפה העברית של העתון היתה “הרמוניה גמורה” ורוח אחת היתה לשלושת העורכים ומטרה אחת, והיא, שהיהודי הפשוט, היודע מעט תנ“ך יבין את הדברים בנקל, בלי הגרס שיניו בחצץ ע”י מליצות רצוצות, וגם בלי קונצין דוגמת יל"ג. פני סגנונם היו פנים יפות, כפני השרון הנחמד, עמק השוה, בלי תלולית ותלמים עמוקים, בלי חבלי לשון דוחק, ויסורי יצירה של מונחים וגדרים, וכמעט בלי הפתעות של הרחבת החוג הלשוני לרגל התרחבות צורך הציור והמחשב, רפרוף נוח מעל לדברים, שהבעתם בעזרת החומר הלשוני המצוי היא בלתי אפשרית. השפה היתה קלה, וגם הרעיונות היו קלים, ורוב צבעי הציורים היו צבעי מים, מה שקורין אל-פרעסקא. מין “רעאלפאליטיק” בנוגע ללשון. פכחון גמור גמור ושטחי מאד.

פרישמאן נתקבלו באותה ההוקרה והחיבה, שנפשו העדינה מאד היתה צריכה להן, הוא התחזק והתרצן מהשפעת חבריו, והם נתבשמו מהנפש היפה ומהטעם המלוטש ומהאירוניה הדקה שלו. הוא נתן ל“היום” ממיטב כוחו אז, ה“אותיות הפורחות” שלו היו מרגליות. המדור המיוחד שלו, אשר בו היה קבוע, היה החלק הפיליטוני – לא צלוחית של פלייטון, כמו שהתחכם יל“ג, ולא “עלי-חמד”, כמו שהנעים סמולנסקין (ב“המביט”) אלא פיליטון ככתבו וכלשונו. אחר מתפקידיו של פרישמאן ב”היום" היה – לצרוף ולזכך את השפה בכלל; ונתנו לו עזר כנגדו את ה' ראזענפעלד שפרישמאן קרא לו “הזאגורודסקי של ‘היום’” (כונתו על המנוח י.ה. זאגורודסקי, שהיה משכיל שלם ועובד נאמן והיה לו תפקיד כזה במשך שנים רבות, בתור עוזר קבוע במערכת “הצפירה”). ראזענפעלד זה בעל גלגולת עגולה וקטנה, פנים שחרחרים, זקן גדוע קצת, ועינים ממוצמצות, היה מהאנשים של צורה. הוא היה פדגוג מדקדק, והיה מדבר אפילו את הדברים הכי שגורים בכובד ראש של כהן גדול ביום הכיפורים. בזכות ספרו החינוכי הקטן בשם “גן שעשועים”, שהפיק רצון מאת הד"ר קצנלסון ניטל יהודי זעיר זה מבית ספרו – כמדומני בקרימנצ’וג או בחארקוב והובא לפטרבורג, וננעץ לתוך מערכת “היום” כדי לעזור לפרישמאן בהשגחה על הסגנון, וגם לתרגם.

העלוב הזה היה מחוץ לבית ספרו, כדג משוי מן המים ומפרכס ביבשה גם האקלים הפטר בורגי לא היה יפה כלל לבן-הנגב השחרחר הזה, שדמה מאד לאחר הסטודנטים ההודים המרפפים פה, בלונדון, מסביב לאוניברסיטה ובהיקף המוזיאון הבריטי, אשר בימי הקור צבע הענבר של פניהם הופך חוורין, משונה ומבהיל קצת. מן היום הראשון לבואו היה חש ברמ“ח אבריו; ובעל מחבר “רמ”ח אברים” הד“ר קצנלסון היה נותן לו גלולות, וגם הד”ר קאנטור נזקק לטפל בו; ואותו חורף של שנת 1886 היה עז מאד בפטרבורג, והשלגים וגדלי הקרח ניצבו כמו נד, לא זזו ממקומם, וכמו קול נפץ נשמע באויר; הקרח התפוצץ. בינואר 1886 אשר אז גייסו מיסדי “היום” את חיילותיהם, נקריתי גם אני לנסוע לפטרבורג, ונזדמנתי עם פרישמאן לרכבת אחת. זאת היתה “אודיסאה”! כל הרכבה היתה קפואה כנציב קרח, על התחנות היתה התאבקות בשל “קיפיאטוק” (מים רותחים), אנשים קדמו לקפוץ מהרכבות בשביל להקדים לבוא ולחטוף – את המים אשר רתחו בסיר, תחת ארבע ועשרים שעות היינו ארבעה ימים וארבעה לילות בגלגולי מחילות, ובעיר לוגא עמדנו ולא יכולנו לזוז – מזלי גרם, שהייתי מצויד מביתי במיני מזונות, כאילו יצאתי לציר הצפוני, ויכולתי לכלכל לא רק את מחסורי אני אך גם את כל מחסורי פרישמאן, אפילו סיגרות. בין לוגא לפטרבורג צורב הקרח את כל היקום, אחז את האדמה כולה, כבש תחתיו בזרועותיו הלוחצות המגלידות, תוך כדי רביצתו הכבדה והמעיקה. השלג כיסה את השדות ואת היערות, שכב שיכבה עבה, השתרע לאין סוף, נקשה, לבן, קר. רץ ונשא הרוח חטף וגרף וחפן את השלג, בטרם הספיק לנפול ולהיות לקרח, זרק וצעק ונגח,וטפיחתו על שמשות חלונות הרכבת, פעם מחטים-מחטים ופעם פתים פתים מכרכוב הקרון אל אשר יהיו פני הרוח. קשה היה לצאת מן הקרון. הרוח הצליפה על הפנים כמו במסרק של מחטים חדים, אך לא יכולתי לכבוש את היצר הציירי שבי. התכרבלתי בפרוותי הניקולאייבית רחבת-הפנים. נעלתי את ערדלי הגבוהים עד הברכים, ויצאתי לראות לו רק חטף-סקירה, את הנוף העטוף-לבנים והמגובש כולו, ואת תנין הרכבת עם הקטר שהתיז ניצוצות, תוך אויר הקרח הנורא, שהיו מסתובבים ודועכים, מסתובבים ודועכים. רצתי בחזרה אל פרישמאן, והפצרתי בו ללכת אחרי לראות את המראה שהיה נהדר באמת: “קומה המשורר! אמרתי לו – אראך דבר שתכתוב עליו שיר!” – והוא מכורבל באדרתו והמכווץ כקיפוד בקרן זוית של הקרון, לגלג ואמר: “אני סומך עליך – אתה תספר לי”. ואמנם סיפרתי וסיפרתי.

אני – הכל-בו השיחתי שלי, הוא – תהום השנינות שלו. אני כבר הייתי אז נע-ונד לתיאבון, מכתת ברגלי את הכדור, מעין בנימין השלישי; ובוודאי סיפרתי ע“ד הפיורדים בנורווגיה, וע”ד האגמים בשוטלנדיה, וע"ד גדות אגם קומו בשוויץ האיטלקית, שכבר ביקרתי וחזיתי וראיתי, והוא – על מה שהגה וחלם וצפה ברוח הקודש, כי לבו היה מלא שירה כים, ולדמיונו לא אז גבול.

 

[ז]    🔗

הרכבת נכנסה ברעש לתוך הכיפה של בית הנתיבות הווארשאי בפטרבורג. קריאות הלוואים (הקונדוקטורים), צעקות נושאי-הסבל, שקשוק קרונות-החבילות והמולת הנוסעים התבוללו עם ניקוש החלונות והדלתות לשאון מעורבב. שימשתי לפרישמאן מדריך קצת, כי אני כבר בירתי את פטרבורג כמה וכמה פעמים קודם לכן והוא – בפעם הראשונה. הרעש לא הפליאהו; הוא אך נדהם, כשעברנו בפנים האכסדרה, וכשראה בפעם הראשונה את הנזירות בפראוואסלאוויות כנחיל של דבורים שחורות מסביב להאיקונין הקדושות הקודרות עם הנרות הרבים הדולקים, והכריעות וההשתחוויות והזמזום הפולחני – הנה “רוסיה הקדושה”.

נסענו יחד לרחוב קאזאנסקאיא לבית המלון “פרגא החדשה”. בימים ההם חוט של חסד משוך על האכסניה הרוסית ההיא, ובעליה נתעשרו “מתחום המושב”, והיה להם עסק שותפות עם פקיד המשטרה שהיה “גראדוונאצ’לניק” בפטרבורג משנת 1882 עד שנת 1892, ולא הניצ חיים לשום יהודי מן התחום. “הגיבור” הה הראה כל חילו ותכסיסו ברדיפת היהודים, שלא היו להם מכתבי-מסע כהלכה. אם הנאצי של עכשיו הוא לקוי ב“סדיזם”, גרעסער קדם לו ביחס אל יהודי רוסיה בני התחום. כמה רבבות משפחות מישראל הרס בן המן זה! כמה הורים שיכל מבניהם, כמה בנים יתם מאבותיהם, כמה מעינות כלכלה דילל, כמה קנים (הקוף חרוקה) של זוגות קשורי-אהבה הפך לשאייה! רטט חלף כל גוף יהודי לשמע השם הזה לבדו. שנאה יתירה הראה ליהודי פולין, משמע גם זה משורש גרמניה. זכורני, בימי ביקורי בפטרבורג בשנת 1884 היתה “כל פטרבורג” הומיה מהתרגשות לרגל גירוש שנחרץ כנגדי יהודי פולני אחד, שמו היה לוריא. הוא ישב שם בקביעות מימי ילדותו, ליווה שם לקברות את אשתו ואת בניו וכמה מנכדיו, ונשאר סמוך על שולחן אחד מניניו, ועדיין שוקד על מלאכתו באחד העסקים ומתפרנס בצמצום – כמעט כל בני העיר היו מכבדים את האזרח הזקן הזה, ומלכות הרשעה לא נועזה לפגוע בו. הוא בילה כמה תריסרי גראדונאצ’אלניקים ותקופות שחורות של גלויות פורענויות. בא גרעסער והתנפל עליו, וציווה לגרשו – השתמט הפקיד של המחלקה, התרשלו השוטרים, ואף פקידי הגראדונאצ’אלניק בעצמם שהיו משועבדים באופן בלתי אמצעי לגרעסער, היססו ולא קיימו את גזר הדין. ציווה גרעסער להציג לפניו את הפושע. הציגו – ישיש וזקנו הלבן יורד על פי מידותיו.

“מתי באת לכאן?” שאג גרעסער. – “לפני הרבה שנים” – השיב הזקן בנחת. “אבל מתי?” הוסיף גרעסער לצעוק. “כמדומני” – ענה הזקן – “הרבה קודם שהדר כבודו נולד!” – “כיצד?” צווח הגיניראל-לייטננט. “כן” – השיב לוריא – “לערך לפני חמש ושבעים שנה”. ובכן אתה דר כאן באיסור זה חמש ושבעים שנה!" געש גרעסער. הזקן ענה בחכמה “אם זה הוא העוון, הלא יש שמיטת עוון מחמת אורך הזמן” – “אינני עורך די” – צעק גרעסער בלעג מר. “אתה יכול לערער כנגדי בהסינאט. אבל קודם כל תגורש היום במסע הראשון לתחום המושב!” – “אבל אין לי לא קרוב ולא גואל בתחום המושב!” התחנן לוריא, “זה איננו נוגע לי” קרא גרעסער, ויט אליו עורף. באותו יום גורש לוריא. הוא עשה כעצת גרעסער ושלח מכתב בקשה אל הסינאט, והשתמש באותו נימוק של “שמיטת עוון”, והסינאט התיר לו את הישיבה בפט“ב, אבל קודם שקיבל את ההיתר הלך לעולמו… בווארשה ששמה נמלט אחרי היגרשו מפטרבורג. באותה שנה, 1884, נפגשתי עוד פעם עם הגולה הזקן בווארשה.בכניסתי לבית הכנסת הגדול ברחוב טלומצקה, ל”כל נדרי", משכה את עיני “סצינה” זוטרא אי-נעימה בין השמשים העומדים לפקח על הכניסה ובין איש זקן שהתלבט עמהם, ורצה להיכנס, ולא נתנוהו. נגשתי, והנה לוריא! לא היה לו כרטיס, והשמשים עמדו על דעתם כחוק. נכנסתי ונגשתי אל מר לעווענבערג, שהיה אז הגבאי הראשי, ואמרתי לו: אדוני הגבאי! הנה אנחנו עומדים להתפלל “עם העבריינים”, שם בפתח הבית עומד זקן העבריינים שבעולם, בבקשה לתת צו להכניסו בלי כרטיס; לא הבין, ובארתי לו: “הגראדונאצ’אלניק הפטר בורגי פסק, שיהודי זה חטא במשך חמש ושבעים שנה, ועל כן גירשהו משם, והנה הוא כאן עומד ומבקש רשות להיכנס, האמנם נגרשהו גם אנו?” הצו ניתן להכניס את הזקן ונכנס ולא עוד אלא שכיבדוהו לעלות על הבימה ולעמוד עם חשובי הזקנים והרבנים “על דעת המקום ועל דעת הקהל להתפלל עם העבריינים”.

בפטרבורג עצמה כבר נראו אז סימני מחאה כנגד “דוכס אלבא” זה אף בין הרוסים. היה שם מומוס מפואר אחד, חביב הקהיל, כמדומני ששמו היה דורוב. היו מחבבים אותו לא רק תודות לחריצותו הבדחנית אך יתר על כן תודות לרמזים של התנגדות להממשלה ברמזים סאטיריים, עיטוף תוך עיטוף. חייכן זה הופיע פעם אחת על הזירה של הקרקס עם שני “דברים אחרים”, אחד קטן ואחד גדול. בתחילה הציג את הקטון, ורמז לו לרקוד – ורקד, להזדקר – ונזדקר. הקהל התגעש בתרועות. הכל ידעו, שהמומוס עומד להוציא כברק איזה חץ שנון כאשר אהבו. הציג את “הדבר האחר” השני, הגדול, ובדבר גרמנית אמר: “יענער – איסט קליין; אבער דיעזעס ש… איסט גרעסער אבער טאנצען קאנן ער ניכט”. אז פרצו תרועות אשר כמוהן עוד לא נשמעו בקרקס ההוא.

בעצם הלילה ההוא, אחרי ההצגה, ברח דורוב מרוסיה לחו"ל.

גם בדידי הוה עובדה. כאמור, נתארחתי עם פרישמאן באכסניה “מגוננת”. לשנינו היו תעודות-מסע כשרות, “גוברנטוריות”. היו לנו שני חדרים, קומה למעלה מחברתה. ביום השני למגורינו שם פרץ פרישמאן לחדרי בלוית המשגיח הרוסי שניהם טעונים מזוודות וצקלונים. “מה קרה?” – “באים”, “מה?…מה?”… המשגיח שם אצבע על פיו לאות, כי עת לחשות – כעבור שעה נודע לי מה היתה הבהלה. שומה היתה בין האכסניה ובין המשטרה לבדוק, אך קודם שתבוא לבדוק, תתן אות שהיא באה. לא היו בודקים קומה קומה יחדיו, אלא כל קומה לבדה. והנה ניתן אות, שיבואו לבדוק את הקומה השניה, ושם היה חדרו של פרישמאן. אז מיהרו ויפנו את החדר, ופרישמאן נשאר בחדרי עם כל חפציו – זאת היתה קבלת הפנים הראשונה של פרישמאן בפטרבורג. שאלתי את המשגיח: “הייתכן, הלא הגוברנטור בעצמו חתום על תעודותינו?” – “זה לא כלום” – ענה המשגיח, “לגרעסער אחת היא”; “ותעודתי שלי מה תהא עליה?” – שאלתי – “לי יש גם הזמנה מאת שלטון הדפוס ונקראתי לבוא”. “גם זה לא כלום” ענה המשגיח בקול תקיף – “כשתבוא המשטרה לבדיקה, גם אתה תפנה את החדר!” לא האמנתי; אבל לא עברו ימים מועטים, וגם עליה עברה הכוס – הדבר נסתבך עוד יותר. ההזמנה משלטון הדפוס לא עזרה לי, כי אם הועילה להוותי. תעודת מסע הבאתי לפצעי והזמנה לחבורתי! צריך היה לבוא בלי תעודות – אמר לי אותו משגיח, ואין חכם כבעל הנסיון. אבדו לך תעודותיך, ואת המבקש מהם תעודה חדשה. אז צריך לפרסם עשר פעמים – חודש א‘: לחכות לתשובה משלטון “הגראדונאצ’אלניק” – חודש ב’; מה“גראדונאצ’אלסטווא” אל מחלקה העירונית – חודש ג' – ואתה רוצה לשהות כאן רק חודש אחד – אבל הלא ידינוני דין ארחא-ופרחא! בתשובה על זה צחק המשגיח: “אבל על כן באת בצל קורתי. זהו ענין של חמישים רובל!” – בהמשך הזמן היו לי צרות צרורות עם גרעסער – רץ אר"ז ראבינוביץ' רץ הבארון (גינצבורג) רץ שלטון הדפוס, לא הועיל כלום. אי אפשר היה לרצות את גרעסער – חוץ מן הגזרה הכללית היו לו שתי קפידות מיוחדות כנגדי: א) שבאתי מפולין ו-ב) ששמי, כמו שמבטאים אותו בהברה מלרע – צלצולו רוסי, ובעבור זה קינא בי – בין כה וכה עזבתי את פטרבורג.

בשנת 1919 ואני בבית מלוני בפאריס הביא לי השוער כרטיס ביקור איוואן פעטראוויטש גרעסער (ברוסית). קיבלתי את האיש – איש דל-פנים עני וחולה. הוא היה בנו של הגראדונאצ’אלניק וביקש ממני נדבה. נתת לו, והוא נשק את ידי.

רחצתי את כף ידי שפשפתי ושפשפתי אותה כ“ליידי מקבט”.

 

[ח]    🔗

מובטחני שכל קורא מרפרף יחשוב את התמונה הנ“ל כנטייה מן הענין וכעין “מאמר מוסגר”; אבל טעות תהיה בידו, כי באמת זהו גופו של ענין. אין בני אדם ומחשבותיהם ומעשיהם מרחפים בתוך חלל ריק ללא מקום וללא זמן: על כרחם הם תלויים בשני תנאי עולמנו: המקום והזמן. מן שקספיר עד היום הזה, ואף קודם לשקספיר, היה כתוב בראש כל דרמה, טרגדיה או קומדיה, אחרי שמות הנפשות שבחזיון – איפה, ומתי. לפיכך אין כאן לא עירוב פרשיות, ולא עירוב תחומין ולא “עקירה והנחה” מרשות לרשות, אלא זהו עצם הענין, שהנסיון של יומון עברי נעשה בפטרבורג, בשנת 1886, ז. א. בימי הצאר אלכסנדר השלישי וה”גראדונאצ’אלניק" גרעסער.

ואם יחשוב הקורא, שהיחס המשונה הזה בין גרעסר ו“היום” מסתיים במקרה ביאתי לפט“ב יחד עם פרישמאן ובהזדמנותנו לפונדק אחד ובשאלת הישיבה וכו'! – שוב יטעה, מפני שהיחס הזה לא נסתיים אלא התחיל באלה, והלך ונמשך ונתפתח אחר כך באופן שהשפיע על כל העבודה ב”היום“, גם מן הצד המעשי והעסקי, גם מן הצד הרוחני; אלא שבנוגע לחלק זה – ידועים לי רק עיקרי הדברים, ולא פרטיהם באופן בלתי-אמצעי כפרטי התמונה הנ”ל.

יודע אני גם מפי קאנטור, גם מפי פרישמאן, שבמשך כל הזמן (1886–1885) היו סכסוכים וסיבוכים בדבר זכות-הישיבה. קאנטור היה מגין על פרישמאן, אבל “ערבך ערבא צריך” וכמדומני, שגם מושבו של קאנטור בעצמו לא היה באיתן. הדיפלום הברליני לא הספיק; ואם ניתן לו רשיון יוצר מן הכלל, הרי זה הספיק בקושי לו עצמו, ולא שייעשה עוד אפוטרופוס לזולתו, כאורח מכניס אורח. פרישמאן היה בר-מזל מיוחד: בכל פעם שישב לכתוב את ה“אותיות הפורחות”, תוך כדי כתבו, ברגע ההשראה – הופיעה לנגדו תמיד, כסמל הממשיות בתוך ההפך ממה שהתלוצץ וכדרכו כירכורי “מינואט” של דמיונו – הבולשת עם הזמנה ל“אוטשאסטוק”, לסדר שם את הענין בתפילה ודורון, ולשוב ולגמור את הפיליטון. יש מהפיליטונים האלה שאין “שני חצאי-הזוית” שבהם “מצטרפים”, ש“מפלגא ולעילא” הוא כ“אהרומיז”, ו“מפלגתא ולתתא” – כ“אחרימון”, פותח כמו במימרות – אנדאנטה (בנעימות) ומסיים כמו בניגון מלחמה – וויליטיסימה (עז מאד). טעמו של דבר הוא שהמחצית הראשונה היתה מלפני ה“אוטשאסטוק” והשניה מלאחריו. לא ביקורה של המשטרה זיעזע את עצביו של פרישמאן. כל יהודי היה רגיל בביקורים כאלה. אלא הדיוק וכיוון השעה גירו כל נימיו והפריעו את עבודתו. שינה את השעה, את היום, ואף את המקום – לריק! בכל שעה בכל יום ובכל מקום שישב לכתוב – כשעה אחרי החלו, בדיוק כשנכנס לעבי הקורה – קול דופק על הדלת, והבולשת נכנסת; מזמינים ל“אוטשאסטוק”. מעשה ובא מבית המשתה של דומיניק אחרי חצות לילה, וישב לכתוב. כעבור שעה – אותו הקול הדופק ואותו הביקור. במשך השנה הראשונה היה הדבר לחידה. בשנה השניה נפתרה החידה. אחד המשרתים הרוסים בבית היה מרגל, ופקודתו היתה לשמור את ידיו של פרישמאן ואת מלאכתו אשר הוא עושה.

כי פרישמאן “מסדר אותיות” היה, “מסדר-אותיות מטעם”, בשביל זכות הישיבה. המערכת, אחר שזכתה בקונסציה קיבלה רשות להביא מתחום המושב ארבע מסדרי אותיות, והביאה בהשתדלויות חוזרות ומתחדשות, ולמרות כל המכשולים מצד גרעסער, שמונה, מהם ארבעה שהיו מסדרים ממש ובפעול, וארבעה דימיוניים בתור “ריזירוו” (“זאפאסניאיי” – שמורים ומוכנים), ושנים מהארבעה האלה היו פרישמאן ורוזנפלד. בעת הביקור הראשון (ואז שהיתי עדיין בפטרבורג) כשהפתיעו השוטרים את פרישמאן כשהוא יושב וכותב, תקפוהו בחקירות ודרישות: “מה מעשיך כאן? הלא מקומך בבית הדפוס? מדוע אין אתה עומד על יד תיבת האותיות?” וענה אותם: “אני מכין בעד הסידור”; – “מה אתה סח?” – הקשו השוטרים לשאול – “החושב אתה, שאין אנו יודעים מה כתיבה ומה סידור אותיות? אנחנו יודעים ענין זה! הרבה בפעמים עשינו בדיקות בבתי דפוס, בנוגע לדפוס-חשאין!” אז אמר להם: “בעברית כך היא המידה; המסדר מעתיק את הכתבים לעצמו בכתב ידו, ואח”כ הוא מסדר". המופת הזה לבדו לא הספיק. אבל נוסף עוד מפת. ואז נסתמו הטענות, ולא נתווספו הביקורים, אלא משום המופת הנוסף.

בנוגע לרוזנפלד היה הדבר פחות מסובך. זה היה מדקדק מטבעו, לא רק בדקדוק לשון עברית, אלא גם ב“דינא דמלכותא דינא”. משנתלבש באיצטלא של ה“בחור הזעצער”, עמד על דעתו, שהוא מושבע ועתיד להיות סדרן-אותיות באמת, והיה מצרף את שתי המלאכות וכורכן ביחד. העמידו בשבילו שולחן קטן על יד תיבת האותיות, והיה חציו כותב וחציו מסדר אותיות. סידורו היה גרוע מאד, כי הוא אך החל לשמש במלאכה זו! אבל עבודתו כמתרגם וכמגיה ומתקן כתבי-היד היתה בתכלית השלמות. הוא היה מדקדק בכל מלה ומלה, וטעמו וסגנונו היו מן המובחר.

ככה היה “היום” בראשית תקופתו, הודות לעבודת-פרך של שלושת עורכיו, למאמרים הראשיים הנוחים מאד, להפיליטונים הנעימים של קאנטור; להמאמרים המדעיים והפיליטונים המצויינים של הד“ר קצנלסון, עם עבודתו כמפקח ומעורר מסביב להעתון, כאמור למעלה, ולעבודתו הפיליטונית, בעיקר, ולרוח ההיתול הקליל והמושך את הלב של פרישמאן ולעבודת התיקון והשיפור הלשוני של רוזנפלד. ביחס אל החומר העתונאי היום יומי: הידיעות והחדשות – עתון הגון מאד, ונקי מאד. המאמריסטיקה כמעט חדלה, סימני בטלנות, עניינים פרטיים, תהילות ותשבחות, דברי ריב של לבלרים, שמתקנאים זה בזה, דברים של מה בכך מופרזים ע”י התלהבות מעושה וחוסר טעם השיעור, כמעט פסקו ממנו; ועל כל פנים היו פחותים מאשר בכל עתון אחר. גם השפה הבינונית של העתון בכלל, היתה נקיה וקלה, נוחה לקריאה. היו צדדים לקויים. את מקום המאמרים לקחו המכתבים ממקומות שונים, הקוריספונדנציות. אלה היו עפ“י רוב ארוכות כאורך הגלות, ובלי פרופורציה (ערך) להמקומות, שמשם באו. כי כיתוב למשל, ה' אליעזר יצחק שפירא (וסגנונו היה מתאים מאד לסגנון “היום” – נקי וקל) קורספונדנציה מווארשה שתופסת עמוד שלם, או עמוד וחצי, הרי זו עדיין פלגא-דפורענותא, כי סוף סוף, וארשה היא מרכז גדול ליהודים; אבל כי תתפוס קורספונדנציה מעיירה קטנה עמוד שלם, או אפילו חצי-עמוד, אין הדעת סובלת. כן גם בהחלק הפיליטוני. “משנת יהודה הרופא” ו”רמ“ח איברים” של הד“ר קצנלסון, בין שנסכים, שמדע הניתוח הוא דבר-שבמקומו בפיליטון יומי של עתון, בין שלא נסכים על זה, עדיין אפשר לסבול, ואולי גם להחזיק טובה בשביל זה, בשים על-לב שהסופר הזה חכים יתקרי ורבי יתקרי ושחידש דברים גדולים בתוכן הענינים ובצורתם בכשרון יוצר מגדר הרגיל, והרי זה דבר יוצא מן הכלל, שאין דינו כדין הדברים המורגלים. אבל כי יכתוב איש ספר מקצועי ארוך על קורות קדמוניות של קהילה אחת מקהילות המדינה, עם העתקים מן התקנות והחשבונות, כפתור ופרח לאוהבי עתיקות, דבר שהוא באמת יותר חשוב מהרבה מיני מאמרים – ושיודפס ספר כזה בהמשכים בשלושים או ארבעים גליונות של עתון יומי בפיליטון, זהו למעלה מכוח העיכול אפילו של קהל מדעי. או, למשל הטלגרמות של “הסוכנות הצפונית”, מכיון ש”היום" קיבל אותן ישר מן הסוכנות (אח"כ קיבלו אותן גם העתונים העבריים האחרים ישר), חשב לו לחובה לתרגם ולהדפיס את כולן כאילו ניתנו מסיני, ובאמת תשעים אחוז מהן היו קש וגבבא, בלי שום ערך לקורא העברי. אלה היו שגיאות, שמערכת העתון נכשלה בהן מאיזו סיבה.

הוסכם הדבר לאמור: כל ההתחלות קשות – אבל בנוגע לעריכת עתון, הייתי אומר שההתחלות הן קלות, ורק ההמשך הוא קשה. ראשית: בהנוגע לשאלה החומרית של העתון בימים ההם. כל עתון נוסד על חתימה עם פרעון למפרע. “היום” אסף, עובר-להופעתו, כחמשת אלפים חותמים – זה לא היה סכום ממשי, החדוה היתה גדולה, אבל קצרה. המו"ל דן קל וחומר; אם קודם להופעת העתון, בשביל אלפים חותמים, אחרי הופעת העתון כסדרו על אחת כמה וכמה! אמנם לפעמים קל וחומר כזה מתקיים בפועל, אבל לפעמים היה להפך. הרבה סקרנות מגעת לפעמים במהרה לידי שובע, אם לא לידי בחילה. קם החידוש והתנדף ואוזל לו. צריך להיות מלכתחילה מוכן לריאקציה זו – ולהמשיך; וצריך שיבוא “הריזרב” של אמצעים וכוח בשביל המשכה והתמדה זו. אמצעים כאלה לא נמצאו בשיעור מספיק. מספר החותמים לא הוסיף והלך אלא פחת והלך – מודעות כמעט שלא היו כלל.

ובכן דלל המקור הכספי, מניות טרם תהיינה בארץ. הבה תמים – טבין ותקילין, או לא כלום. ד"ר קצנלסון אסף מעט ובעצמו הפסיד הרבה, ולא יכול עוד. בווארשה כשהיתה השעה דחוקה לבן אביגדור המנוח בעסקי הוצאת הספרים שלו, היה יוצא החוצה ומוצא בנקל יהודי “שותף”; בפטרבורג אין אתה יכול לצאת החוצה ולמצוא “שותף”. התחילו הדאגות והעינויים.

באופן לא בולט כל כך, אבל עמוק עוד יותר מזה – התחיל גם האוצר הרוחני – אם לא להתרוקן, אבל, לפחות להידלדל קצת. בתחילה, היתה “פת-בסל”, מן המוכן בשפע מרובה. העורכים באו מלאים כרימון – רעיונות חדשים, “נושאים”, פרקי מדע, פרקי שירה שנצברו במוחם, ושלא היו להם תוצאות. זה בא ברמ“ח אברים, וזה בהרבה דברים שראה בברלין, ושנודעו לו בענין שאלת היהודים ב”רוסקי יוורעי“, חזה ברשמים וחזיונות מנסיונות בתחום המושב, אבל כל זה נתמצה או נתקלש מהר, כי לא נהגו מנהג חסכון, אלא פיזרו בהתחלה מלוא חפנים, ואח”כ כמעט “לא היה במה לשחק”. כוחות חדשים לא נכנסו לספרות ע“י “היום”. שלושת העורכים היו כשהם לעצמם סופרים מצויינים; אבל תלמידים לא העמידו. בתקופה מאוחרת התפתחה החסידות בהספרות; מעט בווארשה, מעט באודיסה: רביים וחסידים כנופיה כנופיה. בפטרבורג בתקופת “היום”, לא היתה שום נטייה להסתדרות ולפולחן אישי. היה יל”ג – רב גדול, אבל בלי חסידים. בעיני הנוער היה זה בצדק או שלא בצדק, כעין פסיון מרברב. היה הרכבי, אחד מחכמי ישראל היותר גדולים בעולם; אבל לא היו לו מעריצים מפרסמים את שמו ומתכנסים מסביב לו. הבולסון וקונסטנטין שפירא, הראשון חוקר ופרופסור ללשונות המזרח, והשני בעל שירה והתלהבות עברית אינם נכנסים בחשבון, יען כי “יצאו”¹. אף בהספרות או העתונות לישראל בשפה הרוסית לא ברא שום סופר אסכולה. היו יהודים מופלגי כשרון, למשל, בעל סיפורים בהרב, משורר עדין ולבבי, מצוין בליריקה ועוד יותר בבאלאדות, וביחוד בקינות – כפרוג; אבל בית מדרש לא היה. יפה אמר יל“ג: “שבלים בודדות”. אני הייתי אומר: סלעים בודדים, מצוקי קרח בודדים. מקצתם קרחים וקהים, מקצתם נהדרים מאד. אבל בודדים – לא נצטרפו להרכיב ציור נוף. הפרוצס של התלכדות (קוהיזיה) התחיל רק בזמן מאוחר ע”י חיבת ציון והציונות: ה“כאליאסטרא” (כנופיה במובן השובב) מסביב לה“ראזסוויעט” שלנו עם אברהם אידלסון החריף והמתוק, עם סולובייצ’יק, יצחק גרינבוים, ז’אבוטינסקי, גולדמאן, זידמאן, געפנער, רוזוב ועוד רבים אחרים – כל זה היה אחרי מספר שנים, אז היה רק קורטוב של חומר היולי, חומר יקר מאד שהתחיל מתרקם קצת: וואסילי ברמן, שנקטף בנעוריו, רוזינלפד מה“ראזסוויעט” הראשון, האדריכל טאנענבוים, ד"ר טובים ועוד חצי-תריסר בודדים, מפחדים, בלי שום התחלה של התחברות.

בהמשך הזמן, בשנה השניה לערך, הורגש בהיחס של הקוראים אל “היום” איזו הגבה, שהייתי קורא לה – לא התנגדות, אלא ליאות. התנגדות איננה סכנה לעתון; להיפך, היא לפעמים יפה לעסק, מפני שהיא מדרבנת, מזרזת, סופה להגנה עצמית. “המליץ” נאסר הרבה פעמים ע“י האדוקים, אף על “הצפירה” הוטל הרבה פעמים להט החרם עם קללות נמרצות וסירוס-שמות וראשי תיבות, כנהוג. לא היה חרם כנגד “היום”, לא רק משום שלא הספיק לכך במיעוט זמן קיומו, אלא מפני שלא היה דבר שיעורר מחאה, פולמוס, איסור. “היום” נעשה יותר ויותר רך ונקי. לא דמה, כמו שקאנטור שאף בתחילה, אל ה”רוסקיא וויעדומוסטי" אלא אל ה“נווסטי” של נוטוביטש; קהות עגומה, הגונה עד תכלית ההוגן, אבל עגומה. עתון טהור, אבל הטוהר הזה קבע עליו חותם שיעמומי. זוהי סכנה לעתון. אפילו השפה הקלה – קסלקא דעתך לומר שצריכה להיות סגולה גדולה להרחבת עתון בין כל שדרות העם “למען ירוץ הקורא בו” – יש שהנסיון מראה, שהתוצאה היא ההיפך הגמור מן המגמה הזאת. “הקורא הנכבד” הוא ברייה מיוחדת במינה, ואין אתה יכול לעמוד בנקל על בוריו. תתן דברים, שהוא מתקשה בהם – ימחה; תתן דברים קלים – ימחה עוד יותר. הקלות היתרה היא לפעמים מייגעת יותר מן הקושי הנפרז – המישור חסר החליפות, הישר כשולחן הוא היגע יותר מקרקע שיש בו “שורות שיחין ומערות”. יש שהקור איננו רוצה שיהא הכל מוגש לו “מונח על כף היד” – ההפתעה, לא רק בתוכן ענין, אלא גם בגדרי השפה, מעוררתו לאיזה שינוי ערכין, מזכירתו איזה דבר ששכח, מזעזעתו למחשבה-עצמית, לפעמים גורמת לו למחות, לפעמים להסכים, מפתחתו ומעיקתו. הקלות היא נעימת-ארעי, אבל קלות-קבע איננה מושכת אלא דוחה. רצונך לעשות בחינה בעצמך טול סיפור, למשל של פרץ סמולנסקין! זה היה בלי שום ספק סופר גדול, וקלות השפה שלו היא תכלית הקלות. אין בה מלה אשר לא תבין. אין בציוריו צבע אשר ילד קטן לא יגדירהו – אבל מה לעשות? עם כל הכבוד שתכבד את הסופר הגדול הזה לא תעמוד בפני המימיות המייגעת, בפני אותה שטחיות ההגדרה וחדגוניות צפה, שטחית-שבשטחית, בלי הימצא בה איזו “פלפלא חריפתא”, איזה קו נועז, איזו מלה שלא מן המלון השגור.

זה היה ההפך הגמור, הקצה שכנגד משפת בעל “הצלוחית של פלייטון”² עם הברקים והרשפים של “לשון נופל על לשון”. לא אהני ליה ל“היום” קלותו, לא אהני ליה טהרתו המוחלטת. עולות בזכרוני המלים ששמעתי מפי גברת רוסיה אחת בעיירה נאה ונקייה בשוויץ: “טאק צ’יסטו טשטו סקוטשנא” (כל כך נקי עד שמשעמם).

אינני קובע מסמרות להחליט, שזאת היתה הסיבה היחידה, מדוע “היום” “קדמת שלף יבש”, ושאילו לא הפריז את מידת הקלות והיה כותב בשפה קשה יותר, היה מאריך ימים. בכלל, “מה היה אילו היה” הוא מההשערות שאין להן הכרע. אי אפשר לקבוע החלטה לצד זה או לצד אחר, רק בדרך ההשערה והאומדנה בעלמא אני מבאר לעצמי את סיבת הליאות, שנראתה מצד קהל הקוראים אחרי ההתלהבות הראשונה גם בגדר זה.

ואולם כנגד זה, לא בדרך השערה פסיכולוגית, אלא בדרך החלטה על יסוד עובדה ממשית, אני קובע את הסיבה העיקרית על שטח אחר לגמרי. אי אפשר היה להו“ל עתון יומי עברי בפטרבורג. אין פלא שלא נתקיים שנים רבות אלא פלא הוא, שנתקיים אפילו במשך כמעט שנתיים. הגזירות, השיעבוד, הרדיפות היו מארטירולוגיה יום-יומית: אינני מצייר את המצב שחור שבשחור. אינני רוצה להיכשל באותה טעות שהסופרים היהודים, וסתם יהודים בארצות המערב, נכשלים בה, בתארם את החיים היהודיים ברוסיה לפנים כ”פוגרום" שאינו פוסק. הנני די אינש-דעלמא לדעת, וגם די בעל נסיון לזכור, שלמרות הגרעסערים היו שם אחינו גם מתענגים בחיים, והיו להם חיי משפחה וחיי חברה מלאי ענין ומגוונים אולי יותר מאשר ליהודי המערב, והיו לנו בעלי בתים ובעלי מלאכה, ועושר של תורה ואינטליגנציה גדולה, ותנועה ושאיפות ושיטות ושאלות, וגם הפסקות די ארוכות בין הרדיפות. אבל אין זאת שאלת האטמוספרה – העתון הוא מפעל ציבורי, אעפ“י שהוא עשוי ע”י יחידים. עתון צריך לרמה, ליסוד, למה שקורים באנגלית בשם “בקגראונד” – ביחוד עתון יומי – הוא צריך לכך, שהמקום ההוא, ששם הוא יו“ל, יהיה לו חלק הגון של חותמיו וקוראיו – הוא צריך לכך – לא בשביל ביסוסו החומרי, אלא גם בשביל ביסוסו הרוחני. הגע בעצמך שיעבירו את מערכת ה”פיגרו" מפאריס – לחברון; כל העורכים, כל הפיליטוניסטים, עם כל הכלים והמכשירים! שלפוחית של סבון זו תתפקע תיכף! העובדה לבדה שפטרבורג היתה עיר מלוכה וההשליה לבדה, שמספר ידוע של יהודים בתחום-המושב חשבו בתמימותם שמעיר המלוכה קיבלו את הידיעות היותר חדשות, כביכול, היותר מלכותיות, הביאו בהכרח לידי אכזבה, למרות כל שקדנותו של קאנטור, חכמתו של קצנלסון, השתדלותו של ראבינוביץ' ורעננותו הפיליטונית של פרישמאן.

“היום” כפה את “הצפירה” ואת “המליץ” להיות ליומיים – וזאת תהילתו. הוא בעצמו פסק בראשית שנת 1888. קאנטור יצא לרבנות בליבוי.

ביום 7 במארס לשנת 1886 עמדתי שוב לפני יעווגעני מיכאילוביטש פיאוקטיסטוב בבית שלטון הדפוס והפעם היתה עובדה בידי: הוא התיר יומון עברי. לא יכול לדחות את בקשתי, ונתן לי את הקונצסיה – לא היה לי קושי גדול עמו. הקושי היה – שארי ליה מאריה – עם בכל דבר שלו, עם חז“ס ע”ה. סלונימסקי לא רצה. גם אחר שכבר הסכים, ונסעתי לפטרבורג, קבלתי שם מכתבים ממנו: לא יהא פעמיים בשבוע, לוא יהא שלש פעמים לשבוע, רק לא בכל יום. עמדתי על דעתו ולא נחמתי – גם “המליץ” פקפק הרבה. יל"ג ענה גם איזו “לשון נופל על לשון” כנגד עתון יומי – ללא הועיל, הוא נתקיים במהרה.

בנתני שבחי והודיה להיומון העברי הראשון, הנני שמח ביחוד על הזכייה הרבה, שהנני יכול לעשות זאת ביומון עברי בארצנו³. אילו לא הייתי בכל נפשי ציוני, הייתי נעשה ציוני עתה בכוח זה ובמופת זה לבד זו הדרך! זו הארץ בשביל יומון עברי.

לונדון, כ“ח טבת תרצ”ו.