¹

[א]

מקומו וערכו בתולדות החסידות

מעת אשר הוצאתי לאור את מאמרו של מ.י. ברדיצבסקי בספרי השנתי “האסיף” (וורשה תרמ"ח) ע“ד תולדות הר”ן מברצלב, גם אחרי מה שכתבו בענין זה סופרים אחרים² לא חדלתי לעיין במהות אישיותו, של המנהיג החסידי המצוין במסתוריותו, וגם בפרטי מאורעות חייו ותורותיו המיוחדות בצביון סגנון ונוכחתי שגם בתאור דמותו של האדמו"ר המופלא הזה וגם בסיפור תולדותיו – בנוגע לזמן ולמקום, נפלו הרבה שיבושים, חילופי גרסאות והשערות מופרכות בעיקרן, על כן ראיתי לנכון להקים את שם המת על נחלתו ולקבוע אותו על מקומו הראוי לו בספר דברי הימים של החסידות.

רב נחמן נולד בר“ח ניסן שחל להיות בשבת בשנת התקל”ב³ לאביו רבי שמחה בן רבי נחמן מהורוד ינקו – בהעיירה מיז’ביז‘. הוא נתגדל בבית אביו במצור ובמצוק ובדוחק הפרנסה⁴. רבי שמחה היה נודד ללחם בסכנת דרכים, שהיתה עדיין שכיחה אז, ושמררה את חיי הרוכלים המחזרים בכפרים. החסידים מספרים, שאמו של הילד נחמן גידלה אותו מיום לידתו בקושה יתרה, ולא היתה מניקתו בלי נטילת ידים שלו ושלה. כשנתגדל – הצטיין בילדותו באהבת למוד התורה, וחכמתו עמדה לו להיות לנס בעיני כל הקרובים אליו⁵. גם היה דבק וחרד מאד בתפילה, בהכנעת היצר ובצניעות⁶. אחרי י"ג שנה נכנס לחופה עם בת הנגיד ר’ אפרים בער ממדוודבקי והיה סמוך במשך זמן רב על שולחן חותנו. אז קבע ר' אפרים בער את מושבו בכפר אוסאסאן ועוד בכפרים אחרים הסמוכים להעיירה מדוודבקי.

ביום כניסתו לחופה נתקרב אליו החסיד ר' שמעון, שהיה מקורב מאז לאדמו“רים זקנים מפורסמים, וכאשר הכיר את ר' נחמן הצעיר נקשרה בו נפשו. ע”ד היחס בין הר“ן ור' שמעון יש הגדה שגורה בפי החסידים, שהר”ן אמר לר' שמעון שהוא מבקש אותו להכין את עצמו לארוח אתו לחברה לנסוע עמו יחד לארץ רחוקה – למקום שאין מכירים אותו, יען כי למען השגת השלימות הוא צריך לכך שיחלקו עליו ושיצררוהו, אולם כאן, במקום שמכירים אותו ואת גזע מחצבתו, יעריצוהו יותר מדי ואיש לא יהין לפגוע בכבודו, ובמצב זה של שלוה הוא חסר את הכוח החיצוני הדוחף והמזרז להשתלם. הארץ הרחוקה ההיא היתה מדינת הונגאריה. ר' שמעון נדרש לבקשתו והיה מוכן להרחיק נדוד עם ידידו הצעיר. אבל לאחר איזה זמן שב הר“ן מדעתו וכאשר שאלהו ר' שמעון מדוע שינה את דעתו, ענהו, שאחרי הרבותו בתפילות ובתחנונים הבטיחהו השי”ת, שגם במקום שמכירים אותו יזכה לכך, שאנשים רבים יתנגדו לו ויריבו עמו. – עם כל ההזיה הדמיונית וההערצה הבלתי מוגבלת, המסמנת את שיחותיהם של החסידים, ע“ד הקדושים שלהם, ואעפ”י שאפשר לשער, שהחסידים של הר“ן הפכו את ה”בדיעבד" ל“כתחילה”, ואחרי אשר פרצו דברי הריב רצו לנמק אותם באופן זה, שכך היה רצונו של הקדוש, אשר בו האמינו – ניכר שיש לנו ענין עם איש אשר לא “ביקש לישב בשלוה”, עם נפש סוערת ולוחמת מתוך עצם טבעה.

הקו הפולמסאי הזה הולך ומתבלט ברבות הימים. הר“ן יורד משולחן חותנו וחי חיי צער ומחסור, הוא קובע את מושבו בהעיירה מדוודבקי ושם הוטב מצבו החמרי מעט, ושם כבר זכה למחלוקת אשר איוותה נפשו. אבל המחלוקת הושקטה מהר. שם כבר נזרקו מפיו דברים, אשר את דוגמתם אנו מוצאים רק בדברי מחוקקי דתות חדשות. זמן רב לפני המחלוקת אמר לאנשי סודו במדוודבקי: אין אתם נחשבים עדיין לאנשי סודי. יבואו ימים, וכל העולם כולו יעמדו ויחלקו עלי, ואז מי שיישאר עמי נאמן בבריתי הוא יהיה מאנשי סודי ⁷. אז הוא מחליט לנסוע לארץ ישראל, פורש מעבודתו, מוכר כל מה שהיה לו, ועוזב את עיר מושבו בי”ח באייר בשנת תקנ"ח ⁸ונוסע בדרך ארוכה ומלאה סכנות לאודיסה, ומפליג בים ומגיע לקונסטנטינופול. שם נתקל בהרבה מעצורים ונאנס לשהות איזה זמן, והדרך ירט לנגדו, אבל השם יתברך היה בעזרו, כי גם שם נזדמנו לו מתנגדים ומשטינים שהלעיבו בו בשל התנהגותו ודרכיו, שהיו מוזרים בעיניהם – ובזכות זו, כאשר האמין, הצליח להמשיך את נסיעתו, והגיע למחוז חפצו ובא בשלום לארץ-ישראל ושהה שם זמן מה, ושב בשלום לביתו ⁹.

בדרך שובו לביתו עבר דרך העיירה שפולי ¹⁰, מקום הסבא משפולי (ה’תפ“א-ה’תקע”ב) ¹¹. הסבא (הוא הגיע לזקנה מופלגת – לשבע ושמונים שנה), שמו ר' אריה ליב, לא היה מצוין כגאון תלמודי, לא חיבר ספרים, והיה ידוע בשם “סבא” מילדותו, כי כן קרא לו הבעש“ט, והיו מגדולי האדמו”רים שלא העריצוהו (כמו למשל האדמו"ר ר' בר הגדול ממזריטש), אבל בתור איש צדיק טוב ומטיב לעניים, בתור אחד מתלמידי הבע“שט, היה נערץ בסוד קדושים ונעטר בכתר אגדות שונות (אמרו עליו בשם הבע“שט, שנשמתו נשמת המהר”ל מפראג); והיו אומרים עליו ג”כ, שהיה “רב עם אל”, וקדם בבחינה זו לרבי לוי יצחק מברדיצ’ב. הסבא קיבל את הר“ן בכבוד גדול. שניהם היו ידידים מכבר, וכניסתו של הסבא לשפולי היתה הודות למכתב המלצה של הרב יקותיאל מפודהייציע, שהיה מתלמידי הר”ן ¹², והשפעתו היתה גדולה בסביבות ההן, כמו שנזכר שם ¹³, שהמגיד שאל את הר“ן, מדוע לא שלח אותו לזלאטופולי ¹⁴קודם כניסתו שמה כדי שיתקבל שם בכבוד וכו', שם בא הר”ן כעבור שנה וחצי לשיבתו מארץ-ישראל – לביתו במדוודבקי; אבל לרגל איזו סיבה, המבוארת בספריו, החליט לעקור דירתו משם, ולקבוע מושבו בעיירה זלאטופולי הסמוכה לשפולי מקום הסבא – בחודש אלול בשנת תק"ס ¹⁵.

בשנה שלאחריה, ביום הכיפורים תקס“א ¹⁶, אירע דבר, אשר ממנו היו תוצאות לאותה המחלקות בין הר”ן והסבא משפולי, שתופסת מקום גדול בתורת החסידות הפודולית. הר“ן גרה באיזה איש מחסידי הסבא – לא נודע בשלמה, בשל איזה שינוי מנהג, נוסח או ניגון, – והאיש הנעלב הביא את דבתו רעה אל הסבא, ויהי פוטר מים ראשית מדון, וכנראה התערבו מחרחרי ריב ומספרי לשון הרע וירחיבו את המדורה. לפי סיפורי החסידים היתה מלחמה זו בין הר”ן ובין הסבא חידה נפשית ושני הפכים בנושא אחד. בכל פעם שהסבא הוציאה מפיו מחאה או תלונה כנגד הר“ן היה סופק בכף ידו על שפתיו ואומר: מי אני ומה אני כי אבקר את נכדו של הבע”שט? וכיוצא בזה. מספרים שפעם אחת בימי המחלקות נזדמנו הר“ן והסבא לפונדק אצל אחד מאנשי הסבא והר”ן עמד אז בתפילה, והצטדק בעל הבית לפני הסבא שהר“ן מתאכסן בביתו והשיב לו הסבא: שוטה שבעולם! מה אתה מצטדק שהנחת יהודי להתפלל בביתך! ובאותה שעה התנצל הסבא לפני הר”ן ופייסו שלא קצף עליו בגלל דעותיו. גם בימי המחלוקת בזלאטופולי – מספרים החסידים – שכמה נדיבי עם האוהבים ודורשים את שלום שני הצדדים השתדלו לקרבם ונפגשו הר“ן והסבא מחוץ לעיר, ונדברו איש אל רעהו ויחליטו לעשות שלום, וביקש הר”ן את הסבא לבוא לביתו ולכבדו בשתית כוס קפה עמו, והבטיח הסבא לעשות כן, ורק עתה עליו לשוב לביתו לשנות מלבושו כראוי, ואח“כ יבוא; ואולם כאשר שב הסבא לביתו התגברו עליו בעלי המחלוקת בדברי ריבותיהם ולא נתנוהו ללכת, ואז רחב הפרץ ביניהם עוד יותר. ככה מספרים שהסבא היה קורא לתלמידי הר”ן, ר' נתן ור' נפתלי – “מגיני ארץ” ¹⁷. אחד מאנשי הסבא נספה באסון בטבעו בנהר, והסבא האריך ימים בשנה אחת אחרי פטירת הר“ן. גם שמעתי מספרים בשם המשמש של הסבא, כשהביא לו את הבשורה הרעה על דבר פטירתו של הר”ן, נכנס הסבא לחדרו, וסגר הדלת בעדו, וחלץ את נעליו וישב יחף על הרצפה, וגעה בבכיה כשעה ארוכה, והמשמש הציץ כל זה מבין החרכים, ותמה מאד, ואחרי זמן מועט שמע המשמש עוד הפעם שהסבא מדבר דברי ריב כנגד הר“ן, ושאל אותו מה זאת, הלא ראיתי מעלת כבודו בוכה עליו וכו', וזה מעשה לסתור, והשיב לו הסבא: אילו היו בני העולם יודעים מה אבד להם בפטירת הר”ן היו כולם נופלים על פניהם ובוכים על הסתלקותו, ואולם לאחר איזה זמן שמע המשמש עוד הפעם מפי הסבא דברי ריב כנגד הר"ן.

כנראה, לא היתה התנגדותו של הסבא בעצמו אל הר“ן לא מוחלטת ולא קבועה כזו של שתי המחנות שנמשכו אחריהם. מפני זקני חסידי קוצק, רבי נטע נח מווישיגרוד ורבי משה קאלישר מפלוצק שמעתי כדברים האלה; בעלי המחלוקת נפרדו לארבעה ראשים: (א) החולקים על הר”ן בעצמו, ולא על תלמידיו; (ב) החולקים רק על תלמידיו ולא עליו בעצמו; (ג) שאינם חולקים לא עליו ולא על תלמידיו, אך על האנשים שהיו נשואים שמו לשווא; (ד) לא על אלה שנמשכו אחרי הר“ן מכבר רק על חדשים מקרוב באו, שפרשו מן הציבור שלהם ונספחו אליו. נקודות המלחמה העיקריות היו רק ארבע חמש קהלות, ומשם באה הרוח למקומות קרובים ורחוקים, ובמדה שהיתה איזו קהלה רחוקה יותר מהמרכזים ההם, בה במדה נתבלבלו דברי הריב ועברה הרינה במחנה כנשיאים עולים מקצה הים וכשוט שוטף – גוזמאות עולות שמים יורדות תהום, ונספחים להם עסקי אנשים יחידים, איש וצידו איש ומחיתו שבאו להיבנות מן החורבן ול”חתות אש מיקוד“, לבשל אצלה איש את קדרתו ואיש את קומקומו הזעיר. קיצור הדבר מה שקורין בשפות החדשות “קאמפאניה”, מה שעושים לפרקים בצרפת לרגל סכסוכי מפלגות ורוכסי איש, כהתנודד ארץ בימי רעש, כשהשנאה מתגברת וכל אחד רוצה להיפרע מחברו, ומגפה של דבר יוצאת דחופה ומבוהלה, רוח עועים ותעתועים ושכרון – ואין האנשים יודעים על מה הם מריבים ומה מפריד ביניהם – שטן מרקד בין קרניהם, עד כי סיפרו בשם הסבא “שכל המיצר לחסידי ברצלב יושב בגן עדן בראש” ¹⁸, ורדפו אותם עד חרמה, פסלו את סופרי סת”ם שלהם, עשו שחיטתם נבלה, גרשו נשיהם אשר נטו אחרי הר"ן ¹⁹.

מה החרדה הגדולה הזאת? בשלמה הסער? מה בין הר“ן והסבא? באיזה עיקרי אמונה, באיזה עיקרי חסידות, באיזה דינים והנהגות, באיזה “שולחן ערוך” ונוסח – נחלקו? זאת לא היתה מלחמה בשל דינים וחילופי נוסחאות, וצורות של מנהגים – אף לא אחד מאחד מאלה. ואם נתערבו סיגי שנאה ונקמה ועסקים פרטיים בסעיפי המחלוקת, בין המחנות במקומות נדחים, אין מכאן ראיה, שהארס הזה היה תוסס גם במקומות הגבוהים. קרוב לאמת, שהסבא והר”ן כיבדו ואהבו זה את זה. כל המחלוקת היתה לא מה שעשה הר“ן ולא מה שעשה הסבא; המחלוקת היתה רק עצמותו האישית של הר”ן, לא כמו שאומר ברדיצ’בסקי ברפרוף קלוש:“התנשאותו”. לא היה בו אף משהו מהתנשאות. להיפך הוא היה גבר ענוותן, צנוע באורחותיו – מה שהיה בו זה היה אי מרגוע ואי סיפוק-נפשי וגעגועים עמוקים ונוראים של מה שקרא כותב ספר תהלים (י“ד, ב'; נ”ג, ג'): דורש את אלהים, כלומר, מתיגע, מבקש למצוא. אין זה טיפוס של מתנשא. הגאוה מאין תמצא לאיש שכולו צער ודכדוך הנפש? יש כאן מקום לרגש גאון, אך לא לגאוה ולהתנשאות. איש כזה איננו מרוצה מעולם, מסביבתו, מעצמו וממקומו. איש שאיננו מרוצה מעצמו לא יוכל להיות מתנשא. הוא יוכל להיות רק לוחם. כמו שהחייל השלם בטבעו החיילי, מהורתו ולידתו, הוא תאב, שוקק למלחמה, כפרפר זה ששלהבת של נר צודדתו לרפרף סמוך-סמוך לה עד שהוא נשרף; וכמו החייל הזה, שאין לו הזדמנות למלחמה, הוא אנוס להסתפק במועט של התאבקות והתגוששות, געגועים והצלפות, בתור הכנות ותרגילים למלחמה, באין לו אף הזדמנות זו, לרגל היותו בודד, גם אז הוא מוליך ומביא, מעלה ומוריד את חרבו, ועושה תנועות בגופו, צונפו כקיפוד וכווצו ומקפלו, ומרחיבו ומרווחו כנשר בעל כנפים, ודוהר וקופץ, יען כי המרץ הכבוש מבקש מוצא ושפעת כוחו דורשת שחרור, ואין זה צורך שבהענינים מחוץ, ואין לזה מטרה ברורה ותכנית קבועה, אלא צורך פנימי שבאדם. והאדם החוקר העומד ותוהה ושואל: מה אדם כזה רוצה – דמיונו כאותו מבקר ששמע את שירת הזמיר, ושאל את השאלה התלמודית: מאי קמשמע לן? – בבלי דעת כי הצפור לא תוכל להחריש כי נוצרה לשיר – ככה יש גם טיפוס של לוחם רוחני, שאין כיבוש להתרגשותו אין התקררות לרתחנותה ואין דעיכה לניצוצין, יען כי הרהיתמוס שלו הוא רטט, והתוכן שלו הוא פלג סוער, זרם של גלים חוזרים ובאים, כולם מטבעם סתירה על מנת לבנות, ניתוח על מנת להרכיב, כולם חיבוט הקבר ויסורי השתוקקות של כליון הנפש אל איזה “ענף תכלת”, אל “אוטופיה” שלא נתנה להיתאר קו לקו, גוון-לגוון או מלה למלה. אנשים כאלה שונאים כל דבר נקפא, מאובן וקהה. תוסס בהם דבר מה ראשוני, מקדמי הדורות, אולי דבר מה פרא, – בנידון דדן: מלפני מתן תורה, במובן האנושי הכללי; מלפני תקופת סידור הערכין ופסקי ההלכות שבתרבות, גם זוהי “מהפכה” – אבל התקוממות ופריקת עול יחידית, לפעמים ענקית, לעתים מאלפת יותר מן המהפכות האוכלוסיות, אבל יחידית. מכאן האגדה הגרמנית על דבר הד“ר פויסט – בדמיון, ובפועל – מן החומר הזה קורצו המורדים הגאוניים מטיפוסו של ניטשה או של טולסטוי; התרחבות אופק-הראייה, התעמקות הבחינה והביקור בתוך-שבתוך, לאמתו של דבר; מצב של תפונה ופקפוק בטיבה של השלימות שהושגה, וערגת הנפש למה שלא הושג, ולמה שאיננו בר-הישג כלל. אצל חז”ל היה המושג הזה מובע במלים “שנה ופרש”, “הציץ ונפגע”, “נכנס בשלום” – עם כל ההגדה על דבר אלישע בן אבויה והכרתתו (“שובו בנים שובבים חוץ מאחר”) ולעומת זה – ההוד והפאר לאלה שיצאו בשלום מן הפרדס.

כל קצה מוליך ומביא אל הקצה שכנגדו. אך כפשע (השין שמאלית) בין אדיקות קיצונית ובין כפירה קיצונית. אם מפליגים לאין קץ את ערך הכוונה, אז אעפ“י שבנשימה אחת עם הכוונה מפליגים גם את ערך המעשה, לא יימלט שלא תתהוה, לפחות, איזה חצאיות מטושטשת; וסכנה נשקפת להמעשה, להיותו קשה יותר, ולא מושך את הלב ומסתורי כל כך; ומה גם כשמבטלים את המעשה לגמרי, ומעמידים הכל על כוונת הלב, אז מתפקקות כל החוליות שבהשדרה בגוף האומה הנאחדת באיחוד מוחשי ע”י החוקים המעשיים, וזה מוביל לשמד, כמו שהראה הנסיון בכיתות משיחי השקר שבתי צבי ויעקב פראנק. זה היה מראה הזוועה שהפחיד את האדם הכשר והתמים, הסבא משפולי. הוא נלחץ בין המצרים, ולבו נקרע לקרעים; ונקל לנו להבין מדוע בכה על הר“ן, ורצה שכל העולם יבכה, וחלק עליו ומחה כנגדו. העלוב הזה לא היה בעל תכונה מורכבת, אך בעל תכונה אחת, ומטרה אחת היתה לו: ליכוד כוחות הכת ואחדותה. כל תקותה של הכת הצעירה היתה בהשתתפות ובהתחברות ובשמירת המסורת הבעש”טית. בלעדי אלה היתה החסידות עדיין כמות מבוטלת בעולמה של היהדות הכללית. דעתו של הפשטן הישר הזה לא היתה נוחה משום תוספת-נופך להדעות הבעש"טניות. הוא עמד על שיטת הבעל שם טוב בעצם תקפה, ולא רצה שיעמוד מישהו לנקר ולחטט בה אפילו לשם טיוב ושיפור ושכלול. פלוגתא זו – יותר שהיתה חילוק דעות היתה הבדל-אופי וחילוק נטיות הנפש: עמידה כנגד הליכה, דוממות הסתדרותית כנגד תנועה והתפתחות.

[ב]

הפולמוס, ההתלהבות והדבקות המוסרית

כנגד הנוגה הקר של המאור הגדול על שמי החסידות; הסבא משפולי, היה רבי נחמן כולו חשמל. המימרא מהלכת, שהוא שאף ל“מחלוקת”. אליבא דאמת, שאף לבקורת עצמית ולבקורת כנגד אחרים, לניתוח נפשי, באיזמל חריף של מוסריות קיצונית, סיגופית ללא חמלה וללא פשרות, משולהבת בפאתוס חסידי כמעט מאין כמוהו, בלי שים לב אל חש-בונות הכת ואל דרישות העולם המעשי.

“מי שרוצה לזכות בתשובה” – כתב הר“ן – “אי אפשר כי אם על ידי שישמע בזיונו, וידום וישתוק, וידין את המבזים לכף זכות” ²⁰. על הפסוק: המכסה שמים בעבים (תהל' קמ"ז, ח') הוא מבאר את התיקון הנעשה ע”י המחלוקת כנגד “הצדיק” ²¹–:“המחלוקת מגביהה ומרימה את האדם” ²². “אתם נצבים” (דברים כ"ט, ט') – “כמו שפירש רש”י וכל הרעות שדוברים על הצדיק ואנשיו הן טובות גדולות להם" ²³… “השם הוא הנפש, ואבידת השם והפרסום שהכל דוברים עליו (כלומר על הצדיק) הוא בחינת מסירת נפש, אבל יש אחד שעושה זאת מרצונו ומדעתו” – ²⁴; “כשהקב”ה מסתכל בנשמה שתוכל להחזיר בני אדם בתשובה – אזי הוא יתברך בעצמו כביכול מבקש ורואה שתהיה עליה מחלוקת" ²⁵; ועוד מספרים שהר“ן אמר לחסידיו: " ע”י המחלוקת עשיתי לכם טובה גדולה, שאפילו שתתפללו בכוונה בביטול כל ההרגשות לא יפארו בני אדם אתכם מפני המחלוקת" ²⁶; גם תלמידו ר' נתן אמר על המחלוקת שהיתה בשביל שיתרחקו האנשים שנתקרבו לא לשם שמים ²⁷; ועוד במקום אחד רמז הר“ן על סוג זה של אנשים וכתב “אין מקבלים גרים לימות המשיח כשישראל ישבו בשלוה וכן בימי שלמה המלך מחמת שאין כוונתם לשמים” ²⁸; משני הפתגמים האחרונים, מדברי הרב ומדברי התלמיד, אנו למדים ששיטת הר”ן בנוגע לקבלת חברים לכת החסידים, היתה שיטת הבירור, וכנראה טובה היתה בעיניו תקופת הגבורה של בני הכת, כשהיו נרדפים ומעוני אלהים, וכוונתם היתה לשמים. לעומת זה מתח קו חשד על בני ערב רב, שנספחו מימי השלוה להנאתם, וכל נדנוד של מחלוקת יגרשם מן המחנה. הוא לא רצה בהתפשטות הכת, אלא בצמצומה ובצירופה, על כן לא חשש להחמיר בתכלית האדיקות. אם כל ענין שמץ הרפורמה, אשר כמה מחוקרינו התכוונו ליחס להבעש“ט, הוא הר תלוי בשערה, בדברי הר”ן אין אף צל של שערה. אמנם יש לנו ענין עם נשמה יתרה, מזהירה באור גנוז וברשפי ברקים של רוח הקודש, מלאה שירה כים ותכני רגש שלא מן הרגיל, אבל הפלאות והתעלומות והרזים של הקבלה או החסידות לא הזיזוהו כמלוא נימא מן המסורת של התורה והחוקים עד הדינים האחרונים שבאחרונים – בבחינה זו, פחדו של הסבא משפולי לא היה פחד:

א. הוא הזהיר מאד על התמדת לימוד התורה ²⁹. בתקוניו הזהיר ביחוד על לימוד הפוסקים עם מראה מקומות של הפירוש “באר הגולה”, כדי להזכיר שם המחבר שחידש כל דין וב“באר הגולה” נזכר על פי רוב שם הרמב"ם יותר משאר הפוסקים, כידוע – שילמד בכל יום חוק ולא יעבור ³⁰.

ב. וגם זה מתיקוני הר“ן, שאדם יתבודד בכל יום לאיזה שעה ל”שיחה בינו ובין קונו" (לחשבון הנפש) בלשון שמדברים בה. על זה הזהיר הר“ן מאד מאד, וכתב שזאת היא העצה העיקרית והתיקון הכולל את כל תיקוניו, ואת עיקר רעיונו זה על דבר ההתבודדות יסד על דברי הרמב”ם בתחילת הלכות תפילה ³¹.

ג. המעשה (החוקי) היה בעיניו עיקר גדול יותר מן הכונה, כמבואר ע"י תלמידו רבי נתן ³².

ד. הכוונה בשעת התפילה צריכה להיות בפשטות, כלומר בלי צרופים מרובים מחכמת הקבלה, אפילו בהזכרת שם שמים ³³.

ה. לבלי להחמיר יותר ממה שמבואר בפסוקים ³⁴. ומכל דבריו נראה שבחר במעלת התורה של “הלומדים” ובמעלת העבודה של החסידים להיות תואמות יחד.

ו. שכל יהודי ישתוקק לנסוע לארץ ישראל, ויחזיק בכל כוחו עניי א“י ³⁵. הוא בעצמו הירבה לשלוח כסף לא”י כנזכר במכתב אביו הר' שמחה מעיר צפת משנת תקנ“ז, ולפי ששמעתי, עדיין נשארו רשימות תיקוני צדקות עניי אי”י בכולל חב“ד, בהשתדלותו, אחרי שובו מא”י, אצל הרה“ג רבי שניאור זלמן מלאדי, שביקשו אותו עניי א”י על זה, כשהיה בארץ.

ז. בין תיקוניו ישנם גם מגוזמים באמונה טפלה, דמיוניים וחזיוניים, כמו, למשל, היחס השלילי שהיה לו כנגד הרופאים, ואזהרתו להתרחק מהם, מפני חסרון בקיאותם, לתועלת בריאותו וקיומו של הגוף ³⁶. תלמידו ר' נתן מבאר באחד ממכתביו את הטעם לתומו:" דרך כל הרפואות שמתלבשות בדברים מרורים: כשמניחים את הרטיה על המכה מתחילים להרגיש כאב יותר, כי ידוע בחכמת הרפואה שהחולאת והרפואה הם כמו מתנגדים זה לזה, ויש ביניהן מלחמה עצומה, וכשהחולאת רואה שעוסקין באיזה סם לרפואתו בשתית הסם או ע“י הנחתו על הרטיה מבחוץ, תיכף כשמתחיל הסם לעשות פעולתו לצורך רפואתו לגרש את המחלה, תיכף מתעוררת המחלה בהתגברות גדולה וחזקה נגד הסם, ובשביל זה קשה מאד לכוון את הרפואה”. מענין הדבר מאד, כיצד התמים הזה מתאר על דבר ההגשמה, כמשורר בעל דמיון, את ההגבה, שהחולה מגיב מן סם הרפואה בתמונה כמעט של דו-קרב בין “החולאת” (ר"ל המחלה) ובין הסם; ובסופו הוא בא לידי מסקנא, שצריך “לכוון את הרפואה”, מה שהוא כל עיקרה של חכמת הרפואה, ומה שאיש לא יטיל ספק בזה. אפשר שהיו לו להר“ן ענינים רעים עם רופאי אליל שרלטנים, שבוודאי רבו עוד בימיו באוקריינה, שהיתה עדיין במצב תרבותי נמוך. ככה יסופר שבמקום שיש לו בהאלף בי”ת שלו, בהאות רי“ש, דברים אחדים בשם “רפואה” היו לפנים כתובות של כל הרפואות, אך לא רצה להעתיק את הדברים ושרפם ³⁷. גם מספרים שאפילו “הסגולות” הנזכרות ב”ספר המדות" שלו – לא צוה להשתמש בהן סמוך להסתלקותו; וסמך בזה על דברי חז“ל, שזה היה אחד משלושת הדברים שהודו לחזקיה המלך (ששרף ספר רפואות) ³⁸. סיבת הדבר, גם במושג חז”ל גם במושג הר“ן היתה ההכרה, שמן ההכרח הוא, שקודם לכל השתמשות באיזה סם, יבדוק רופא מומחה את גוף החולה, והוא יחליט ע”ד מהות המחלה, ואם תרופה זו או אחרת תוכל להועיל, ובאיזה שיעור, וראו בזה סכנת נפשות להניח ספרי רפואה (שהיו אז ברובם רשימות של מרקחות ופטימות וסמים) פתוחים, ושידי ההדיוטות תהינה ממשמשות בהם. עד כאן מובן הדבר, שהיה בידי הר“ן מאבותיו ומרבותיו ספר רפואות עתיק שהאמין בו, ואולי היה נותן ממנו גם תרופות וסגולות לא גרועות מהתרופות האחרות, שרופאי הזמן ההוא בעיירות אוקראינה היו נותנים, ואולם היה זהיר לעמוד על בוריה של המחלה עד כמה שיד שכלו הגיעה, והיה זהיר לכוון את סגולותיו בשיעור הראוי, ולא רצה שבהעדרו יישאר ס' רפואות שלו הפקר, כמבואר. אבל בהמשך הדברים הגיע בבטחונו עד לאותם הדמיונות, שנקראו באשכנז בשם “געזונדבעטען”, ושנתפשטו מאד באמריקה ועוד במקומות אחרים בשם “קריסטשן סייאנס”. לפי דבריו “הרפואה היא בחינת תפילה, שמאמין בהקב”ה שהוא טוב לכל, הן לרפואה והן לפרנסה וכן לכל הדברים, כשמאמין כך בוודאי יהיה עיקר השתדלותו להתקרב להקב”ה, ולא ירדוף אחרי תחבולות רבות. למשל, כשצריך לרפואה, צריך להשתדל למצוא עשבים שונים, ואם העשבים שהוא צריך להם אינם בנמצא במדינתנו, צריך לחפש אותם במדינות אחרות, אבל (וכאן מתחילה השתפכות הנפש הדרשנית) הקב“ה הוא טוב לכל מיני רפואה, והוא בנמצא תמיד כמו שכתוב:”מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו" ³⁹. ותלמידו ר' נתן אמר, אחרי ארבעים שנה להתקרבותו אל הר“ן ⁴⁰⁴¹, שהר”ן לא עשה שום דבר קל בלא תפילה ⁴²; ומובן שכוונתו בזה היה לרומם ערך התפילה, שישעה האדם לעושהו בכל דבר המציק לו – מנהג המאמינים בכל דת שבעולם.

הצד האופייני שבדבר, הוא, שהר“ן – ואחת היא, אם בעצמו, או בפולקלור החסידי הקשור בשמו – נתקשה בשאלה זו של סגולות רפואות תפילה. מובן, שלבסוף נזקקו למצע ולפשר בין המושגים השונים האלה על דרך חז”ל; כיון שניתנה רשות לרופאים לרפא וכו', אבל – נתקשו. אצל האדמו“רים האחרים, ההרגל מקהה את חודו של עוקץ הבקורת. אין מקשים ואין תמהים (“ניהיל אדמירארי”). אין המסורת החסידית מספרת ע”ד הסבא משפולי, אם נתן רפואות או לא. קרוב בעיני שנתן איזה סגולות ואין ספק שציוה גם להתפלל, וכשחלה בעצמו – לא אמר די בתפילה, אך ציוה להביא אליו רופאים, ולא הרגיש בשום “תרתי דסתרי” בדברים האלה. ואם הרגיש – בחר לכסות ולהבליע את הסתירה בנעימה, מפני דרכי שלום. אבל הר“ן, – לא כן בפיו, הר”ן היה מבקר בעל מחשבות רודף אחר המחלוקת ומקשן. החסידים מספרים אין ספק שברוח דמיון, גם הדמיון הוא מראה פנים לצד האמת – שהר“ן התווכח עם הרופאים בחכמת הרפואה, והודו לו שאי אפשר לדעת את החכמה הזאת על בוריה על כן טוב להמנע מהם, ו”הרופא הגדול“, שמו ד”ר רפופורט, אמר על הר“ן, שבחכמתו הוא “משיב חכמים אחור”. כל אלה הן מעשיות טיפוסיות בסגנון החסידי המלא גוזמא ובטלנות עם סילודי הערצה; אני מזכירן רק כדי להראות, שהר”ן בעצמו עסק בשאלה זו, ו“דעת הקהל” שמסביב לו רקמה חוטי הגבה, בנוגע אליה; אבל יש סיפור אחד, שבא בדפוס, ושהוא מגוחך מאד מחמת טעות עם-הארץ שעליה נוסד. מסופר שמה, שהר“ן בעצמו לקח חינא הוא למען תיקון מדינת חינא ⁴³. הכונה בזה, שקדחת אחזה את הר”ן, או מחלה דומה לה, שנהוג ומקובל בין הרופאים בכל העולם לתת להחולה טפות של התרופה הידועה: חינין-קינין, ובאידית המדוברת מבטאים חינא, ומתוך כך חושבים שהתרופה באה מארץ כינא (בעברית סין), ונתקשו כיצד נתרצה הר“ן לקבל רפואה זו אם איננו מאמין ברופאים, רק בתפלה? ולמה לא בחר להתפלל, למשל, תמניא אפי, כעצתו לחסידיו? כיצד הוא נאה דורש ולא נאה מקיים? על זה השיבו, כדרכם, עפ”י חכמת הנסתר, אשר בשמה אפשר להגיד כל מה שהלב חומד, ואין מופת לקיים ואין מופת לפתור, שזה היה למען תקון מדינת כינא – איזו “פנטזיה”, שממלכת כינא או עם כינא בן מאות מליונים נפשות, נזקק פתאום לעזרת יהודי אחד – לעשות לו “תיקון”! החיוך שבדמיון זה הוא, שאין שום יחס וקשר לתרופה הנקראה קינין או כינין אל כינא, כי באמת אין מוצאה מכינא אלא מיבה (היוד והבי"ת פתוחות) ועוד מקומות באמריקה הדרומית, והיא קליפת עץ ידוע, שנקרא בשם זה, שהוא דומה במקרה לשם ארץ סין. ובכן כל “התיקון” נעשה על פי כתובת אי נכונה ⁴⁴.

הדמיון החסידי האוקראיני, הרגיל להרקיע שחקים ובסיפורי נסים ⁴⁵, מכיוון שהגיע לענין ה“שבע חכמות”, ולשאלת הפילוסופיה, הסיר רסן מעליו לגמרי והלך ונתמוגג מנחת בכל מיני תפנוקי חזיונות ומעדנים של גוזמה. ככה שמעתי בין החסידים, שהמשכילים שהיו בזמנו של הר“ן אמרו עליו, שעליו נאמר בפסוק, “ויחכם מכל האדם” ⁴⁶. גם הכחשת החלטה שבספר התנ”ך היא אפיקורסות. ובוודאי – כך צריך להיות עפ“י השכל הישר – צריכים היו החסידים למחות כנגד השקפה שכזו אבל הם לא מיחו, אלא התפארו בהשקפה זו של המשכילים, שהם בגוזמאותיהם בדו אותם מלבם. רמזים מעין זה באו גם בדפוס. “הצדיק הגדול – צריך דווקא לעיין באלו הקושיות שאין עליהן תשובה, כדי להוציא הנשמות שנפלו לשם” ⁴⁷. וגם שאין ערך לחכמת ספרי הפילוסופיה נגד חכמת ספר תורתנו הקדושה, “כי אין בספרי הפילוסופים שכל גמור כמו שיש באיזה מאמר של המהרש”א או המהר”ם שיף וכיוצא מהספרים הקדושים שיש בהם עמקות גדולה ושכל נפלא ונעים, אבל באלו הספרים לא נמצא זה השכל כלל; כמו כן מי האיש הביניני אשר ישית ידו על שניהם, היינו למחזיקי החסידות ואוהבי ההשכלה לשקלם במאזני שכלו, אז בודאי תכריע אצלו חכמת מחזיקי החסידות על בעלי השכלה הכרעה מרובה מאד, כי לחכמת ההשכלה יש גבול וסכום למטרתה אשר לא כן לבוחרי חכמת התורה ועבודתו יתברך" ⁴⁸, וגם המשכילים שנתוודעו עם הר“ן הודו על זה, “שבעלי אמונה, חייהם טובים מאד… בפרט בהתבוננם שמחזיקי החסידות הם ג”כ חכמים מופלגים מאד”.

אם יש גרעין של עובדה בתוך דרשנות רגשית חד-צדדית זו, והר“ן שוחח באמת עם “משכילי למברג”, שבאו לקבל את פניו בתור הופעה מופלאה כנכדו של הבעש”ט, ואולי השמיעו לו אי אלו מלים נעימות, לקיים מצות הכנסת אורחים, והלכו המלים האלה ועשו להן כנפים בין החסידים, ונעשו לשלילת תואר החכם מכל האדם משלמה המלך ונתינתו להר“ן, ולהסכמתו של “הרופא הגדול” רפופורט שהר”ן, “משיב חכמים אחור” – אם באמת נתוועדו והודו, יש לשים לב על מה לא הודו. מכלל הן אתה שומע לאו, כנראה לא הודו לו, ששכל גמור נמצא רק בהמהרש“א ובמהר”ם שיף, ומי יודע אם גם לא הטרידוהו בשאלות – מה טיבו של שכל גמור? ושכל שאינו גמור מהו? ואם ניסה לקרוא בספרי אריסטו ואפלטון ואבקלידס להשוותם אל המהרש“א ואל המהר”ם שיף? אם לא רצו לנגוע בכבוד אורח הגון כמוהו, ולא שאלו אותו שאלות כאלה – צחקו בקרבם, ואמרו בלבם: תערב עליו אמונתו התמה. אבל כשעבר אל השיטה ההצלחתית והראה על העובדה, שהחסידים הם מאושרים וחרוצים יותר, הודו לו “משכילי למברג”. חסידי ברצלב היו מאושרים יותר; כולם היו מובטחים שהם בני עולם הבא, ומקצתם זכו לשני שולחנות: עולם הזה ועולם הבא. ל“משכילי למברג”, בימים ההם, לא היה לא עולם הזה ולא עולם הבא.

ברדיצבסקי תלה את המחלוקת בין הסבא משפולי והר"ן בפתגמו של זה האחרון: שכל צדיק הדור הוא בחינת משה משיח, כי משה רבנו מלובש בכל אחד מישראל בכל אבר ואבר ⁴⁹, ושכל אחד כפי קדושתו וטהרתו יש לו בחינת משיח ⁵⁰.

ודבר זה עורר חשש בלבו של הסבא, שמא יתגבר בלב הר“ן דמיון ההתגדלות לשים את עצמו למשה חדש או למשיח. אבל זה אינו, מפני שמעלת חשיבות זו ניתן לכל צדיק, ובכלל לכל יהודי ⁵¹ובודאי ידע הסבא שהר”ן התנגד למחשבי קיצין, וקבע בלב חסידיו את חוקות הגאולה ע“י משיח בן דוד לא פחות, ואולי עוד יותר מבצדיקים זולתו מבני דורו; ובשם ר' נתן מספרים, שאמר, שאפילו אם יהיה בסוף האלף הששי, וחס ושלום תתעכב ביאת המשיח, גם אז אף על פי כן יאמין כמו עתה באמונה חזקה בביאתו. ואת הדוגמא בין הצדיק והמשיח ג”כ לא הוציא מלבו לבדו, כי נמצאו מלים פיוטיות מסתוריות כאלה מלפניו, וגם מלפני כל החסידות הבעש“טית, ואין פירושם ככתבם ⁵²– אלא “מחוורתא כדשנינן מעיקרא”, הסבא היה כלוא במסגרת חסידותו המצומצמת, והיה שקוד לשים אבן על אבן בנדבכי הכת בקדושתו של הבעש”ט ובשאיפה צנועה לאחדות ולשלום; וכנגדו הר"ן היה מטבעו מעפיל, מטפס ועולה, וגם נוקב ויורד עד התהום בעיוניו לפי דרכו, בונה עולמות ומחריבן, לוחם וכובש, בלתי מסתפק בירושה, אלא חותר לכבוש בעצמו לצדדין ולצדי צדדין בסקירות ובספירות לפני ולפנים, בגלגול מקומות וחידוש רעיונות, ומתוך כך – טיפוס כמיליוני חברבר ומנומר, אבל, בכלל מזהיר בברקי פלדות.

בין שתי הנפשות האלה, שהיו נבדלות זו מזו בתכונתן מן הקצה אל הקצה, היו פשרות ארעיות, חיבה פרטית הדדית, התפעלות מזכות-אבות ושלשלת היוחסין מצד הנביא, וכיבוד לצדיק תמים – מצד הר“ן בגדר האפשרי, אבל איחוי גמור היה בגדר הנמנע. “המשמש של הסבא”, כאמור בפרק א' לעיל, לא יכול היה להבין זאת – על זה אין להתפלא. בכלל, יש כאן סוד נפשי עמוק בנוגע אל המסתוריות. הר”ן היה מסתוריון, ואין התחברות בין מסתוריונים. כל מסתוריון הוא, מטבעו, בודד והוא צריך להיות בודד – גם כשהוא, לרגל מאורעות-הימים, מתהלך בין אנשים, גם כשדעתו מעורבת עם הבריות, הריהו דומה לחלזון זה “שהולך וביתו עמו”: הוא מוקף ענני מסתוריותו, ואיננו יוצא מהם – הסתדרות של מסתוריונים לא תצויר, הערפל לעולם לא ייעשה גוש. כל בת-קול היא, מטבעה, יחידה, והרבה בנות-קול לא תעשינה תזמורת.

[ג]

תורת החסידות בכלל

הגענו כאן לחלק הכי עקרוני בלימודו של הר“ן, שלהבנתו אנו צריכים, בשביל גופו של ענין: ראשית, להרחיב ולהעמיק את המצע הכללי; ושנית לתקן שגיאות, שהיכו שרשים בינינו. הבקורת שלנו, לכשתחדל לקשקש במליצות נפוחות, ולקלס את החזיונות, שיוצריהם מתארים את הבעש”ט בדמות איקונין של “רפורמטור”, ושנותנים להאדמו“רים, ע”י מיני תרגימא לשפות זרות, צביון כביכול מהפכני; לכשתתיישב עליה דעתה – להגות ולכתוב ברוח יהודיי מקורי וללמוד ולחקור, ולא רק לדמדם ולחלום, אז מי יודע, אם איננה עתידה להיפרע מדור שלם של סופרים ובעלי דמיון ושירה בעד “זר מעשיהם” ו“כנכריה עבודתם”, לברוא בדמיונם חסידות רעווא-דרעווין, סמלית-פיוטית-לקותית-השראתית, בחור צעצוע או בובה מהודרת, צבעונית, חדישה, ספק ניטשה ספק מטרלינק; אשר אמנם יש למצוא בה שרטוטים עדינים של אמנות דקה, ורמזים מלבבים של אותה המסתוריות הכללית, שהעלה גלגל האופנה בעולם! אבל, שלאמיתו של דבר, השייכות שלה להחסידות של מיז’ביז', לובאוויטש, סאדיגורה או צ’ורטקוב – איננה הרבה יותר מן השייכות של אבימלך ופיכול שר צבאו לפלוגתא אביי ורבא, שאבימלך סבירא ליה כאביי, ופיכול החזיק בשיטתו של רבא, כמו שהעלו החריפים מתוך פלפוליהם. זכינו לפלפול חדש: היסטורי-אמנותי, על חשבון החסידות! החסידות הבדויה שבספרות החדשה שבחדשה איננה עצם הדבר, אלא בבואה-דבבואה שלו. הרי זה זבוב צבוע בעל כנפים, שהשתעשע בשפע צבעים מזהירים כנגד הקשת, מעופף ביעף חפשי תחת כפת השמים; ואין לה שום דמיון כלל אל החסידות שבמציאות.

מופלא הוא הדבר, שבנוגע להחסידות קפצה לנו לספרותנו החדשה הדרך הרחוקה מן הזלזול אלהסלסול, מן המחאות אל המחמאות, מן שבט הבקורת אל מחתת הקטורת, מן האפר אל הפאר, וחוששני, שמא תקפוץ שוב בחזרה – מן “הדבוק” ו“יאשה קאלב”, שהן אפותיאוזות של החסידות אל “הצופה לבית ישראל” של ארטר ו“המגלה טמירין” של פרל, שהן קאריקאטורות שלה. זהו מומנו הקבוע: חוסר מידה – נאצה שאין לה שיעור.

לפי שעה, דעת-קהלנו הקטנה עומדת עדיין, ביחס אל החסידות, במזל נוגה. הכל מזהיר ונוצץ. האם אין איזו ליאות קלה ממשמשת ובאה? הכחל, הסרק והפרכוס שעל התמונות הולכים הולך וכהה, הקסם מתנדף, שכינת היופי מסתלקת, וההבדל בין החזיון והמציאות בוקע ועולה להפריע את הדמיון.

הנכונים דברי המשורר הגרמני:“וואס אין דער דיכטונג וזאלל אויפערשטעהען – מוסס אין דער ווירקליכקייט אונטערגעהן”? שהוא בנוגע לשירה אותו הדבר שאנו אומרים בנוגע לקדושה: “אחרי מות קדושים אמור”. – ובכן, החסידות הקיימת מפריעה? ואם כן, צריך לחכות עוד דורות עד בלי השאר שריד להחסידות המציאותית, ורק אז נחזה חזיונות בלי מעצור?

לפי דעתי יש תוכן רבה בהחסידות כהוויתה, אלא שההסתכלות בה צריכה להיות מדויקת ובהירה, בפחות חיקוי של “המליצה הנכריה”, וביותר בקיאות בספרותנו העתיקה ובחיים היום-יומיים של המוני עמנו כהוויתם ואז יפרחו להם הרבה חלומות, אבל מה שיישאר יהיה בריא וטוב, ובו נמצא גם את החידושים שאנו מבקשים.

שגיאה היא לחשוב, שהחסידות נבראה יש מאין ע“י הבעש”ט, או ע“י תלמידיו, כעין מחאה נגד תורת התלמוד. החסידות היא קבלת האר”י ⁵³.

הורתה ולידתה של החסידות, בתור זרם רוחני, לא היו במיז’ביז', אלא בצפת (וזו היתה אחת הסיבות הפנימיות, אשר לרגלן היו גדולי האדמו“רים הראשונים, וביניהם הר”ן דנן, שואפים לארץ ישראל). הבעש“ט היה אך המסביר (פופולאריזאטור) והמגלה את החלקים הכי קלים של תורת האר”י באופן רצוי לרוב אחיו. בימי האר“י היתה שיטתו נחלת יחידי סגולה ומילי דשמיא, ובא הבעש”ט והורידה לארץ, והרחיבה והפיצה, ועשה אותה לתנועה עממית, וכדרך שיטה כזו, היא מצדדת בזכות הה-מון, חודרת לתוך נשמת היהודי הגס והפשוט, מעיינת בכל זעזועיה, דולה ומעלה את הנקודות הטובות שבה, שהיא קוראה להם: “ניצוצות” ⁵⁴. ויש שהיא מרוממת את היהודי הפשוט למעלה מן “הצדיק” ⁵⁵. חביב עליה האדם בכלל ⁵⁶. שיטה כזו בעד המון העם, אי אפשר שלא תהיה אצלה המעשה עיקר, ולא המדרש; וגם אי אפשר שלא תביע התנגדות כל שהיא כנגד בעלי תלמוד ידועים, שהיו מתגאים ומתרברבים בגאוניותם, והיו מביטים מגבוה על ההמון, והיו, כדרך הטבע, מתיחסים בשלילה חשדנית אל “חדשים מקרוב באו”, שלא נסמכו בבית מדרשם. אבל אין לדון מזה, שהיו לו להבעש“ט או לתלמידיו הבלתי-אמצעיים, או להר”ן השקפות נבדלות משל כלל ישראל בדורות ההם, בעיקרי האמונה – ולהחליט דבר זר זה על יסוד אי אלו פתגמים ⁵⁷, שאנחנו רוצים למצוא בהם את הטוב בעינינו אנו. הבעש“ט בעצמו היה בין הרבנים שהשתתפו בויכוח עם יעקב פראנק ועדתו קודם שנשתמדו ⁵⁸, וגזר תענית על הגזירה, שהיתה מוכנה לצאת מאת צוררי היהודים לשרפת ספרי התלמוד. העובדה של השתתפות הבעש”ט בהויכוח הפומבי, שסודר ע“י הממשלה והכומרוית הקאתולית הראשית בלבוב, היא שקולה כנגד אלף פתגמים, שנזרקו מפי הבעש”ט. הנני אומר אלף על דרך ההפלגה: באמת נשארו רק פתגמים מועטים, וגירסאותיהם הנכונות הן מוטלות בספק, יען כי נמסרו מפה לפה בחילוף נוסחאות בחסר ויתיר. מאלה רובא דרובא הם דברי מוסר ויראת שמים פשוטים אשר כל מגיד מישרים, רב ומוכיח ה“מתנגדים” יכול היה להטיף ולהורות – וביניהם חצי-תריסר כאלה, שאפשר להראות בהם פנים של איזו השקפה נבדלת חפשית קצת. ראשית כל צריך לציין לאיזה מין ולאיזה סגנון ספרותי הם נמנים. והנה המין הספרותי הזה וסגנונו ידוע: זהו מין הפתגמים – האפוריזמין ⁵⁹. כל עיקרם איננו הצעת שיטה או פסקי הלכות, אלא מין ראשי פרקים ושמות של מאמרים, על יסוד פתגמי מוסר בכלל, וביחוד פתגמים בסגנון מסתורי. הנקל הוא למצוא צד שוה בין קונפוציוס, צורואסתר, מיתולוגיה יוונית, מיתולוגיה מצרית, רומית, “הסאגות” של הסקנדינבים, הזנדוסתה של ההודים, והרבה מאגדות חז“ל ועוד הרבה יותר מספר הזהר, ומה גם מהבעש”ט והר“ן. הקבלות ממין זה אינן מוכיחות כלום: הן מוכיחות את השוויון ההכרחי של סגנון אצל מטיפי-מוסר דתיים, בעלי שירה וחזיון, שהם נבדלים הבדל עולמי ותכניתי ועקרוני בתכלית ההבדלה זה מזה. סופר צרפתי אחד ⁶⁰עשה לו צחוק של פאראליליזם גמור בלשון, בסגנון ואף ברעיון בין פתגמיו של איגנטיוס לויולא, מנהיג הישועים וראש האינקוויזיציה (1556–1481), ופתגמיו של וולטיר (1778–1694), ודמיונים כאלו נעתקו אלו מאלו מלה במלה. לסוג זה אני מונה את ההקבלה בין הבעש”ט ובין הנוצרי ⁶¹. חוקר יודע זמנים לא ישים לב לדוגמות של מלים, אך יעמוד על עובדות. אילו היה יחס הבעש"ט אל היהדות התלמודית נבדל אף כמלוא הנימא מיחס הרבנים הבלתי חסידים, אזי לא נצטרף לויכוח זה, ואילו הוא בעצמו, משום מה רצה להצטרף, לא היו רבני הדור ההוא מצרפים אותו מפני הסכנה של פרץ כל שהוא בחומת האחדות על הצד היהודי.

אם כדאי לשים לב אל הפתגמים, הלא ידוע הפתגם ש“הבעש”ט התפאר ואמר, שבאותו זמן היתה התורה שבעל פה, תורת הרבנים, שקועה עד אזניה, ובא הוא והחזיקה באזניה והוציאה" (כלשון התלמוד על שלמה שעשה אזנים לתורה, ורק בסגנון אידי המוני קצת) ⁶². התרחקות תלמידי הבעש“ט מלימודי התלמוד אם איננה בדותא בעלמא, הריהי לכל הפחות גוזמה דמיונית. תלמידי הבעש”ט שדבקו בהחסידות, לא עזבו את תורת בית מדרשם התלמודי. בעל ה“תניא”, האידיאולוג הגדול של החסידות, חיבר את השולחן-ערוך שלו: בעל “יכין ובועז” (“לוית חן” “שירה לחיים”), חיבר את הספר “מאיר נתיבים” (הר' מאיר בר' צבי הירש מרגליות) ⁶³, והגאון ר' שמילקי את ספק “המקנה” ואת ס' “התולדות”, שהוא ספר-מופת של החסידות הבעש“טנית ולמעיין ישיתוהו. לא מועטים הם המקומות בכתבי הבעש”ט, שהוא מביא מתורת הרבנים, כמעט אין דף אשר בו לא הביא דבר מה מתורת ביהמ"ד ולפעמים גם פלפולים. – "זה כמה שנים שאני שרוי אצלם – כותב בעל “אגרת הקדש”, ⁶⁴, המתאר את דרכי החסידים הראשונים, – ולא ראיתי אצלם שום דבר שפלות. מעולם לא לן אצלם ממון בקופסא. תמיד כל ימיהם הם עוסקים בתורה ובמעשים טובים ומצטערים בצרת ישראל. כשיגיע חצות לילה הם ניעורים משנתם, יושבים על הארץ ואפר מקלה על ראשם, ובוכים בלב נשבר על גלות ישראל ⁶⁵. התורה הנגלית היא נשגבה מאד במעלה, אף גם מחכמת הקבלה – כותב הרב מליאדי בפירושו על “הזהר” ⁶⁶. דרך משל כותב בעל “התניא” – כשאדם משיג ומבין איזו הלכה בגמרא, הרי שכלו תופס ומקיף אותה. הלכה זו היא חכמתו ורצונו של ה' שעלה ברצונו כשיטען ראובן כך, ושמעון כך, יהיה הפסק כך וכך, ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם ⁶⁷ובמקום אחר: “הרצון העליון הוא הוא ההלכה עצמה, שמהרהר ומדמה בה, שכל הלכות הן פרטי המשכות פנימיות רצון עליון עצמי, שרק עלה ברצונו שדבר זה מותר או אסור” ⁶⁸; ועוד במקום אחר: "זאת תהיה כל מגמתי בימי חלדי לכלול בהם חיי רוחי ונפשי לקשר בהם מחשבותי ודיבורי במחשבותיו ודיבוריו יתברך, והן הן גופי ההלכות הערוכות לפנינו " ⁶⁹.

ממנהג הסופרים הוא למיין ולפלג את “האסכולות”: אסכולה של הבעש“ט לחוד, ואסכולה של הרב מליאדי – לחוד. הראשונה – מתנגדת להתלמוד, והשניה – מחזיקה בו. קלאסיפיקציה זו, שהאשכנזים נתמחו בה ביותר, אולי היא הולמת מקצועות ידועים של המדע הנסיוני; אבל לגבי המקצוע הרוחני הזה שלנו חוששני שאורגניזציה זו של העמדת-גבולות וקביעת-תחומין, יותר שהיא חכמה עמוקה, היא מלאכה סדרנית שטחית. אין אנו דומים לחיילות מסודרים בקסרקטין, “עדר עדר לבדו”, חיל רגלי לבד, פרשים לבד, רכב לבד, ספנים לבד, לגיון לגיון, גדוד גדוד, איש על מחנהו ואיש על דגלו ואין פלוגה נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא, ולכל אחת פקידים וגבוה מעל גבוה שלה, ונסעו המחנות, ויצאו חוצץ “במערכה”. אולי חוס משטריות זה היא מעלה שלנו, אולי הוא חסרון שלנו – אבל עובדה היא, שאין דבר זה מתאים לאמיתת אופיינו, אפילו עתה, למרות התערבותנו כל כך בגויים, ויגיעותינו במשך דורות להכניס בינינו סדרים, ומה גם בדורות ההם של עירוב כל התחומין ומבוכת הרוחות, ותסיסת הדעות, והחורבן שאחרי ההידאמאקים, והגלויות שלא פסקו! פשיטא, שהיתה רבגווניות שופעת; פשיטא שיש גוון מיוחד לחב”ד, ובחב“ד עצמה ג”כ הרבה גוונים; פשיטא, שהיו חסידים גאונים וחסידים עמי-הארצות (למרות המאמר “אין עם הארץ חסיד”) ⁷⁰פשיטא, שהבעש“ט, וכמה מתלמידיו היו נוחים יותר להמון העם, ואולי גם מרבים להשפיע על הריקנים וההדיוטות מגאון זה, או אחר, שהיה סגור בד' אמות של הלכה, ומגעו ומשאו עם האדם מן השוק היו מועטים, אבל מכאן עד אסכולות ומפלגות ושיטות קבועות, מה רב הדרך! שינויי גוונים כאלה אתה מוצא בין המתנגדים כמו בין החסידים, ולא בהכי עסקינן. עסקינן בתכונות כוללות, מפלגתיות. ההחלטה, ש”הבעש“ט ביקש את אלהי האמת, ולא מצא אותו בתורת ביהמ”ד" היא מליצה בעלמא, אם בכלל אפשר לאמור גוזמא כזאת באופן מליצי, אפשר לאומרה גם על מקובלים למאות, שקדמו. שום עקביות ושום סינתיזה היסטורית להבעש"ט, ושבאו אחריו. אין כאן אלא פלפלא חריפתא והחלטה פורחת באויר.

ההיה הבעש“ט בעצמו גאון בתורה – אין איש מאתנו נוטל עטרה לעצמו להכריע. לפי העדות שמוסר לנו הגאון רבי ליב מבוליכוב בהקדמתו לס' “תפארת ישראל” להגאון רב ישראל חריף, היה הבעש”ט גאון גדול מאד. גם בתשובה שהשיב הרב מאיר בן ר' יעקב עמדין להבעש“ט ⁷¹, הכותב מתייחס אל הבעש”ט כמו אל גאון בתורה. יש עוד הוכחה לגאוניותו של הבעש“ט בס' “קבוצת ישראל” להרב ר' יעקב מרגליות ⁷², שמספר בשם הוריו – תלמידי הבעש”ט שלמדו מפיו, “שהבעש”ט היה גדול בתורה יותר מכל בני דורו“. כמדומני, שאין זו הערכה מדויקת, אלא דיבור של התפעלות יתירה ושיגרא-דלישנא; וחושבני ג”כ, שמה שנאמר מהצד שכנגד, ש“הבעש”ט לא היה מופלג, וידע רק ללמוד גמרא ולקרוא פרק משניות" ⁷³ הוא גם כן דיבור בעלמא עפ“י ההשערה והאומדנא, בלי שום יסוד נכון. בפובליציסטיקה הקלה, וביחוד בדברי פולמוס, משפטים כאלה הם כחומר ביד היוצר, אבל בחקירה היסטורית – אין להם שום ערך. חוקר היסטורי אחראי לא יקבע מסמרות בהרהורים כאלה; אלא כשאיננו יודע, מפני שאין לו ידיעה ברורה ומבוססת על ראיות מהימנות יאמר: אינני יודע. ועוד: צריך להגיד בדיוק מה זה “גאון”, ואם כל הרבנים, שקיבלו תואר זה – הם ראויים לו; ואם נכון הדבר ששמעתי הרבה פעמים (מפי זקני חסידי קוצק), ש”הבעש“ט ידע בעל פה את כל הזהר ונושאי כליו”, אם זה נכנס בגדר הגאונות או לא.

דבר אחד ברור בעיני – לא על סמך ניצוצות-פתגמים, ובודאי לא על יסוד השערות והרהורים; אלא על יסוד מאורעות ועובדות שאין בהן ספק, שהבעש"ט היה אישיות היסטורית ממדרגה ראשונה, אישיות שקבעה את חותמה על חלק גדול של היהדות. אישיות כזו ניתנה להערצה, או למחאה כנגדה; אבל אין רשות לתלות בה דברים פורחים באויר, וחידושים מדומים, שהיא לא חידשה אותם כלל.

[ד]

“שקרים מוסכמים”

“קיימא-לן”, וכבר נבנה על זה בנין גדול, שהבעש“ט “כתב קמיעות ועשה השבעות בשמות”. מנלן? לא מצינו בספרי תלמידיו, אפילו אלו שמייחסים לו נסים ונפלאות, זכר לדבר זה. נכדו של הבעש”ט הר' משה חיים אפרים, בעל “דגל מחנה אפרים” ⁷⁴, שמספר “מופת” מזקנו הבעש“ט, אומר בפירוש, שעשה זאת בלי שום שם, רק בזכות האמונה. למי נאמין? לאיש יודע ועד את המתרחש ואת ההגוי בין אנשי הכת שלו, שיש לו מסורת, או לאיש רחוק בזמן ובדעת? הלא גם אם נניח, שיוצא חלציו של הבעש”ט, רצה להסיר מעל זקנו אשמה זו, דבר זה גרידא דיו להוכיח, שאין דעת החסידים בני הבעש“ט ותלמידיו נוחה מן ה”השתמשות בשמות" וכיצד אפשר לקבוע השערה כזאת בדרך ודאות הנדסית ⁷⁵כנגד עדותו הברורה של בעל “דגל מחנה אפרים”? אין המנהג אצלנו לקרוא ספרים, לקרוא ספרים משני הצדדים, לשקול אלה כנגד אלה, ואח“כ לחוות דעה, כמו שהדבר נהוג בספרות הכללית ובמקצוע לימוד הקורות, על כן האמת נעדרת; והכל הולך – או לצד התהילות והתשבחות, או לצד ההיתול והביטול בהרהור הלב. ניתי ספר אחד ונחזי! הר' מענדיל בודק בעל “סדר הדורות החדש” ⁷⁶כותב גם הוא שהמופתים והנפלאות, שעשה הבעש”ט לעיני רבים היו כולם בלי שום השבעות וקמיעות ⁷⁷. אינני פתי ואינני נותן ערך גדול לספר כזה, המלא נסים ונפלאות; אבל אין רשות לחוקר, שאין לפניו משוא פנים, להעלים עין ממה שהצד החסידי מחליט בבירור, ולעבור עליו בהיסח הדעת ובשתיקה. ולקבוע להלכה היסטורית “כביעתא בכותחא” ⁷⁸, ובלי שום חומר תעודתי, פשוט, מן האויר, שהבעש"ט “השתמש בשמות ובקמיעות”, כאילו ראה ושמע זאת הכותב בעיניו ובאזניו, והוא לא ראה, וכנראה לא קרא את ההפך, אך שמע שיחתן של בריות – בת קול, שאין משגיחין בה!

עוד מין אחד מ“השקרים המוסכמים” הוא מין “החידושים השונים”, שמיחסים להבעש“ט או להחסידות בכלל – לרגל חוסר-בקיאות סובייקטיבי של מי שמוצא את ה”חידושים". אין נפקא מינה בדבר, אם זהו לשבח או לגנאי, תפקיד זה של מתן תעודות לגאונים ולסופרים, לרעיונות ולזרמים, לתקופות ולפרקים, וההכרעה; מה יש בהם מן החידוש המקורי ומה מן החיקוי וההעתק, הוא תלוי במדרגת בקיאותו של אותו הדיין מגלה החידושים; בעיני דל הבקיאות הכל נראה כחדש; בעיני עשיר הבקיאות: “אין כל חדש תחת השמש”. האמת מונחת באמצע; איני טוען: “אני מצאתיה וכולה שלי”, אלא אני מבקש למצוא אותה, דורש ומחפש בחקירות ודרישות כיאות לשאלה גדולה כזו.

הנה עוד אי אלו דוגמאות;

הבעש"ט אומר: “ה' רוצה שיעבדוהו בכל אופנים: אדם יאכל, ישתה ויטייל וישמח בה” ⁷⁹.

על זה מגדל בנוי לתלפיות! נביא ממנו רק זיזים אחדים: “עד הבעש”ט היתה עבודת ה' מצומצמת רק בתפילות ובמעשי המצוות, ובא הבעש“ט ונתן חירות העבודה ופסק, שגם אכילה ושתיה יכולות להיות בכלל עבודות ה'…”

מובן, שהבעש“ט לא התכוון באכילה ושתיה לזלילא וסביאה ⁸⁰כי אם להנצרך לבריאות הגוף, כדי לעבוד את ה' ב”שמחה" ⁸¹, כמו שנאמר בהפתגם הרומי הידוע, כי “נפש בריאה נמצאת בגוף בריא” ⁸². אין כאן שום חידוש ומקורות, ושום שינוי ממטבע ששנו חכמים. ידוע מאמרו של רבי אליעזר הקפר, שהנזיר צריך להביא קרבן מפני שציער עצמו מן היין והמאמר שאחריו, הכתוב בסגנון מסתורי: “לעולם יראה אדם את עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו” ⁸³, ומאמר הלל לתלמידיו שנפטר מהם: שהוא הלך לעשות מצוה, לרחוץ את הגוף ולאכול ⁸⁴, ורבי יהודה הלוי כתב: “תורת משה לא העבידה אותנו בפרישות… וכללו של דבר: תורתנו נחלקה בין אהבה, והיראה והשמחה תתקרב אל ה' בכל אחד מהנה” ⁸⁵. האם בשביל כך הבעש“ט ריפורמטור יתקרי? מתקן דתי הוא המוסיף איזה דבר על דת או הגורע ממנה. הבעש”ט לא הוסיף ולא גרע. הוא רק קבע על כמה משיחותיו חותם משיחי-נביאי. אפשר שיש לחשוב אותו ליוצר הסגנון העסיסי הפתגמי של “תורות האדמו”רים" שאחריו, אלה הנמצאות בספרים כס' “נועם אלימלך” או “קדושת ישראל” (למען השם! אל תתרגמו אותן, מפני שהן מתהדיטות!), והטובות מכל, הנשמעות מפה לאוזן בסודי שיח, שמעתי באזני בגור, בז’יכלין, בצ’יחאנוב – הקורצות, המציצות מן החרכים, היורדות לפעמים עדי הנפש בקוצר מליהן, ובאידית המיוחדת שבה הן נאמרות, שיש בהן לפעמים עידון ומתיקות נפשית, ולפעמים מעין גלוי שכינה של געגועים, ולעולם – אי אלו אדי תכלת מסתוריים חופפים עליהן – זהו מין ממיני השירה הלירית שלנו, דוקה: לירית, לשון הנשמות, של פאתוס, כבוש, לא דרשנות ורהטוריקה, אלא התזת ניצוצות, אלא צלילים של ניצוצות… מצד זה לא הסתכלו בהן המבקרים, שהתנפלו על המטוה הזה באיזמליהם ובחרבות שבלשונם, כמי שרוצה לפוצץ בפטיש… רצפות של פרחים, או גוונים של פרפר – יש לנו כאן ענין עם אמנות.

ממין זה הוא אותו אפוריזם ידוע של הבעש"ט: “שהוא בא לעולם להראות שעיקר העבודה אינם הצומות והתעניות, אלא להמשיך על כל אחד מישראל אלו השלושה: אהבת ה', אהבת ישראל, ואהבת התורה”.

זהו, לפי צורתו, ביטוי של השראת רוח, ולא פסק דין או “אני מאמין”. מי שמנסה לצבטו בצבת או לנתחו בתער הסופר, מזכירני את חברי הבחור מבהמ"ד, שהקשיב עמי יחד לשיר הזמיר בלילות אייר, ושאל אותי: מאי קמשמע לן?

אילו היה הבעש“ט יודע פרק בשיר, ורוצה לכתוב שירים, אזי הלביש את הרעיון הזה בצורה של מכתם. מכיון שלא היה משורר, הביע את שירתו בסגנון המתאים לה עד להפליא, וזהו סגנון “התורה”, שהאדמו”ורים לוחשים אגב ניגון. אין “מטרה” לכל תורה מיוחדת, כמו שאין “מטרה” לכל ניגון מיוחד, בלתי אם מטרה אחת לכולן – להביא את השומעים למצב רוח מרומם, לפיכך אין תורות כאלה נכתבות אלא נאמרות. הכתיבה אח“כ היא דבר טפל – לקט שכחה ופאה – וע”פ רוב איננה מוסרת את התוך האמתי.

י.ל. פרץ מילא תפקיד ללא ערוך של הפריה אמתית כהספרות היפה שלנו, בחזיונותיו על החסידות. אמנם, אין זאת החסידות הבעש“טית, ולא החב”דית, אלא החסידות של י.ל. פרץ. הוא התרשם יותר בעקיפין, מאשר ע"י הסתכלות די ממושכת, ובאופן בלתי-אמצעי בנושא החי הזה. גם קריאתו ובקיאותו לא היו די מקיפות. גם נושאים כמה מחזיונותיו יותר מדי ברור את חותם ההסתגלות להבליטריסטיקה החדישה הזרה, ולאפני-התאור, שבהם היא מתארת דברים עטופי תעלומה ורזי דרזין! לפיכך, כמה מחזיונותיו הם לקויים ומעורפלים יותר מן השיעור. בבחינה עיונית צדק בשאיפתו להכניס את המסתוריות שלנו לתוך המסתוריות האנושית הכללית. יבוא יום אשר אז אפשר יהיה לדון עליה על הרקע המשותף לכל העמים. ברם נסיון זה עדיין הוא מוקדם. המקצוע המיוחד שלנו עדיין לא נחקר למדי. למה הדבר דומה? להמדע של חקירות הלשונות בדרך השוואה. קודם כל צריך לדעת ידיעה מספיקה ועמוקה את חוקי הדקדוק ושימוש הלשון ואת הרוח הפנימית של כל לשון ולשון לבדה, ורק אז אפשר לגשת אל מדע-לשון-המשוה, ולמצוא את הקשר המאחד וגם את השפעת הגומלין. אבל בכל חזיונותיו תפס פרץ את סוד ההשראה באופן קולע, יען כי הוא, אף כי לא ידע את החסידות די צרכו, הרגיש אותה בהרגשה של אמן.

בזמן הקדמון, קודם שנסתעפו הדברים שבספרות למינים וסוגים וזנים שונים של מדע וחקירה מהרבה מקצועות, של הטפה ומוסר, של סיפור ושיחה, משל ומליצה, וכל מיני שירים, עד שלא יעלה על לב אדם להוציא דין משיר ולשיר על חוק שבהנדסה – בזמן הקדמון ההוא היתה רק חלוקה שטחית וכללית אחת: ההלכה והאגדה, וידוע מאמר חז“ל: “אין למדים מן האגדות” ⁸⁶; ואותן מ”ט או שבעים פנים לתורה ⁸⁷בוודאי לא על ההלכה אלא על האגדה נאמרו – ונניח שגם החסידות הראתה איזה פנים חדשות בתורה, הלא אפשר להכניסן בכלל “השבעים”.

באמת גם מבחינה זו, המופרכת מעיקרה: החשבת פתגם בעש“טי ליסוד ועיקר והלכה למעשה וגם מבחינה זו היו ויכוחי סופרינו ומשאם ומתנם חד-צדדיים באופן אשר כמעט לא ייאמן. “התלמוד לא שם את עבודת ה' עצמו לעיקר אם לא נתגשמה באיזו מצוה…” ⁸⁸והראיה על זה מאמר ר' זירא, שקרא על איש שנמנע מן התורה כדי להתפלל: מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה, ומאמרו של רבא, שקרא על המתפללים שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה ⁸⁹– וחסל! אין עוד מאמרים חוץ מאלה? הרי מאמרו של ר' המנונא בפרק “אין עומדין”: כמה הלכתי גבורתי איכא למשמע מהני קראי דחנה: וחנה מדברת על לבה מכאן להמתפלל שצריך לחתוך בשפתו, וקרא לזה הלכתי גבורתי ⁹⁰! ובפ' תפלת השחר: כשחלה רבי אליעזר הגדול נכנסו תלמידיו לבקרו ואמרו לו, רבי למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי העוה”ב, ואמר להם: כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים ותזכו לחיי עולם הבא ⁹¹, הרי שקרא את התפילה בשם חיי עוה“ב ולא”חיע“ה” ^{92 93}; ובמקום אחר: “לאהבה את ה' ולעבדו” – איזה עבודה זו תפילה ⁹⁴; ועוד: “גדולה תפילה יותר ממעשים טובים” ⁹⁵; ואמרו עליו על רבי עקיבא: כשהיה מתפלל אדם מניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת" (מפני כריעות והשתחוויות) ⁹⁶; ואיסורו להפסיק באמצע התפילה “אפילו נחש כרוך על עקבו”, מה שאין כן בתורה ⁹⁷; והיו תנאים כרבי חנינא בן דוסא, למשל, שכמעט לא נזכר שמם בין בעלי ההלכות, אלא רק בעניני תפילה; והמחלוקת בין רבן גמליאל ובין רבי יהושוע מה היתה אם לא בשל תפילת ערבית? ⁹⁸וכל מסכת ברכות הלא היא רק ללמד את העם סדר תפילות וברכות, והדעת נותנת שאין לסמוך על שנים שלושה פתגמים יוצאים מן הכלל, אלא על הרוב והכלל, ולא על איזו דעת יחיד שנשמעה בתוך השקלא וטריא, אלא על מה שנפסק להלכה, ולהלכה נפסק, שמפסיקין באמצע הלימוד בשביל התפילה ⁹⁹.

ברור הדבר, שהפלגת ערך התפילה אצל הבעש“ט איננה בניגוד להתלמוד, אלא בהסכם עם התלמוד. בכלל החסידות היא היא האדיקות התלמודית השולחן ערוכית בלי שום שינוי וחילוף ערכין, זולתי הכנסת יותר יסודות מסתוריים מהקבלה, ביחוד של האר”י בנוסח התפילות והכוונות. האמונה בנסים ובנפלאות היתה נפוצה בין המתנגדים לא פחות מאשר בין החסידים, ואין חילוף שיטה אלא חילוף גברא, כשהמתנגדים מספרים ע“ד נסים ונפלאות, שעשה המהר”ל מפראג, או כשהחסידים מספרים על דבר האותות והמופתים שעשה הבעש"ט. מעולם היתה האגדה העממית קושרת לראש חביביה כתרי-הוד של עושי-נפלאות, במידה פחותה או יתרה. הכמות איננה חשובה, אלא האיכות: עיקרא דדינא, אם יש יכולת ביד בן אדם לשנות את חוקי הטבע, או לא. כשבני אדם מגיעים לידי הכרה ברורה, שאין יכולת כזאת, אז האמונה בדברים כאלה, תמה נכרתה, כשעוד לא הגיעו להכרה זו יאמינו אלה בגאוניהם ואלה בקדושיהם.

האדיקות באותה התמונה המיוחדת שבה “התפתחה” בין אחינו בעלי הנוסח האשכנזי בארצות הסלאוים, שצימצמה את מושג התורה, ושהתרחקה עד הקצה האחרון בסייגים וחומרות, נתקבלה גם ע“י החסידות; ואם יש בדברי הבעש”ט פתגמים מסתוריים כמו “אין לך דבר בעולם שלא תהא הקדושה שורה עליו”, לא הבעש“ט בדה את הדבר הזה מלבו, אלא זהו המושג של “הכלים השבורים” בכל ספרי המקובלים – ומה הם, אם לא כוחות ה' הנמצאים בתוך הבריאה כולה, ועל האדם העשוי בדמות דיוקנו של הקב”ה מוטלת החובה להחזיר הכל למקורו הראשון? הלא גם הגר“א החזיק בתורת הקבלה, גם אם לא באותו הגוון של האר”י, אבל נמשך אחרי הקבלה, מהרמב“ם ואילך – הרמב”ם הפוסק האחרון שעמד כצור איתן כנגד הקבלה – הוכנסו איתנים (אלמנטים) של קבלה לתוך הדינים וההנהגות וסידורי התפילה, ולא היתה שיטה ניגודית קבועה ומסוימת כנגדה, אלא הן ולאו ועל כן ניצחה החסידות את המתנגדות, מפני שיש לה ברית כרותה וגלויה עם הקבלה, בעוד אשר להמתנגדות היתה ג“כ ברית כזאת אבל רק למקוטעין ולסרוגין; ולעולם, הדבר הפשוט והחזק והגלוי יותר מנצח את הדבר המגומגם והמתחמק. אינני אומר, שצריך להתנגד לקבלה – חושבני, שהקבלה היא פרדס תפארת כמו שההלכה היא השדה של היהדות הדתית. אבל להתנגד אל החסידות בעקביות, צריך היה להתנגד אל האר”י, ויתר על כן להזוהר הקדוש. למלחמה כזו קמה רוח בקרב המתנגדים. הם היו אנשים גדולים בתורה, ואיש מהם לא יכול היה לכתוב דברי מליצה כאלה, שחכמי התלמוד הקלו בתפילה, ושהבעש“ט חידש תיקון גדול, וגם לא יכלו ללמד עליו חובה בשל המושג של קדושה כללית, כי בנוגע להתלמוד – הם היו בקיאים למדי, כדי להבין שיש לו להבעש”ט על מה לסמוך; וכן גם בנוגע לקבלה. ואם כן, מה נשאר מכל הקובלנות והמחאות? נוסח ספרד ושאלת “תפילה בזמנה”. אמנם מבחינת הדין – שאלות חשובות, אבל לא חשובות כל כך כדי להרחיב בשבילן את העולם – ברבות הימים הורגלו בהן ועבר הרעש, והסערה קמה לדממה.

[ה]

נסיונות הר"ן לקביעת שיטה

אחרי שהובררה לנו מהותה של החסידות הבעש“טית כהוויתה, אנו יכולים לשוב לעיין בתורותיו של הר”ן במה שנשאר לפנינו, אחרי סימן ז‘, שדיברנו עליו בפרק ב’, כי בסימנים האחרונים האלה נגע הר"ן בצדדים אחרים של החסידות – לא באלה, שרוב סופרינו עמדו עליהם ותארו אותם כהופעות מקוריות, אלא צדדים אחרים, שיש בהם באמת קצת חידוש ושינוי.

אחד מאלה הוא כל עיקרו של ענין “הצדיק”, קרי וכתיב: “הצדיק” בלשון יחיד ולא “הצדיקים” בלשון רבים. רחימא ויקרא לרבנן, כבוד ותהילה לצדיקים “יסודי עולם” ומגיני הדור – כל העולם הרוחני שלנו היה מלא אותם והפתקים הנודעים לזה היו מספיקים למלא כרך גדול; אבל שידבק יהודי בצדיק אחד, בהתנגדות, או לפחות בהיסח דעת גמור, כלפי אחרים – צמצום אישי זה, עם מסירת האדמו“ריות, ככל האפשר, בירושה, כנימוסי המלכות, דבר זה אין לו שרשים אלא בתוך תוכה של כת זו בעצמה, בתוך תיקון הסתדרותי תכסיסי בשביל הקיום והחיזוק. כמה מהמחברים החסידים ניסו לתלות אותו ב”ועשה לך רב" ¹⁰⁰, אבל זהו פלפול, כי כוונתה של משנה זו היא בשביל לימוד והחסיד עפ“י רוב איננו לומד מפי הרבי שלו, וגם ה”עושה לו רב" עובר מרב לרב, מה שאין כן החסיד, המתמכר לצמיתות לרבי אחד. כל ענין “הרבי” והיחס אליו והמונופולין שלו ולזרעו אצל מספר ידוע של יהודים מפוזרים, וכל יחודם והגדרתם בתור “עולם” כרוך אחרי איש אחד, לא בתור תלמידים ממש, ולא בתור בני קהילה מקומית אחת – זהו דבר שנתפתח במשך הדורות מהבעש“ט עד הר”ן, כי הבעש“ט בעצמו לא הספיק לראות את כל ההשתלשלות הזאת בחייו. דבר זה לא היה במחנה האדוקים מכבר. להרב היתה עדה; לרב הגליל היה מספר קהילות; לראש הישיבה היו תלמידים שומעי שיעורו. לאיש מהם לא היה “עולם”. “העולם” יצא לאויר העולם רק עם “הצדיק”. אפילו במחנה המקובלים לא היתה מונואבטוריטה כזו. בעלי הקבלה היו מעריצים את גאוניהם יחד לפי מדרגותיהם. ו”הלומדים" העוסקים בנגלה עברו מישיבה לישיבה ולמדו מפי גאונים שונים, אעפ“י שהיה לכל אחד ואחד “דרך שלו”. תלמידו של רבי עקיבא איגר לא היה חסידו של זה, אלא תלמידו, אעפ”י שלמד ממנו הרבה; אבל יהודי שהיה נוסע לסאדיגורה, ונגע בקצות אצבעותיו של הרבי דשם – והיה לחסידו שלו ורק שלו.

מסופקני אם הדבר הזה נעשה בתור מסקנה של איזה עיון ושיטה, ואעפ"י שבדיעבד התיגעו למצוא סמך וסעד לכך ¹⁰¹, ונכנסו בפלפולים.

אחרי הסתלקות הבעש“ט נמשכו מקצת העם אחרי תלמוד זה,, ומקצתם אחרי זולתו. ברבות הימים שוב צדיק צדיק ותלמידיו. “העולם” לא בא לכלל דעה אחת, והלך ונתפרד. הנטיה האינדיבידואלית, הקושי להתמיד בתוך קיבוץ גדול אחד – גרמו להסתעפות ולהתפוררות. הברירה היתה: או להכיר בצדיק אחד חד בדרא, כמו שהיה הבעש”ט בזמנו, או להקים צדיקים שונים. הדבר הראשון היה בלתי אפשרי לרגל חילוקי הדעות, וגם ההגנה העצמית בפני הניגוד היתה קשה מאד; וכן גם היתה שאלת המקום מכשול גדול. עם קושי התחרות וסכנת הדרכים בדורות ההם, אי אפשר למצוא מקום מרכזי בגולה בשביל רבי כולל. קל ונוח יותר היה הדבר לחלק את האדמו“ריות לאישים ולמקומות רבים ושונים; ומשהתחילו להתפלג לא נמלט הדבר ממחלוקת: מי גדול ממי, ומתאוות הניצוח ומן ההגנה העצמית של כל “עולם” על עצמו, על בחירתו שהיתה לפי דעתו הטובה ביותר, וברבות הימים נתפתח גם איזה גוון מיוחד, שהתבטא ב”תורות", בשיח ושיג, במנהגים, ביחוסי משפחה, ואף בניגודים ¹⁰². וכמובן במשך הדורות היו הדברים הללו לטבעות מיוחדות בשלשלת מסורת לכל אחת לבדה.

על הדבר הזה בעיקרו עמד הר“ן בסימן ח' מתיקוניו. הוא האריך להטעים ולנמק את איסור לימוד הפילוסופיה ¹⁰³– שאיננו מחידושי החסידות כלל וכלל. מימי המחלוקת כנגד הרמב”ם, וביחוד מימי הרשב“א ¹⁰⁴, אסרו הרבנים וחזרו ואסרו את לימוד הפילוסופיה ובתור הנחה מיוחדת בעד מי “שמילא כרסו ש”ס ופוסקים” וכו‘, ומזהיר לבלי למוד חקירות הרמב“ם, ואולם יחד עם זה מביע ההערצה להרמב”ם ¹⁰⁵. כל הדברים האלה הם עתיקים, ובמשך כל הדורות הביא הרמב“ם במבוכה את האדוקים, ומבלי יכולת להסכים עליו או למחות כנגדו, התאמצו בכוונה רצויה לאחוז את החבל בשני ראשיו. מבחינה זו אין בין הר”ן וגאוני המתנגדים ולא כלום ¹⁰⁶, אלא שהר“ן הכניס עוד בכלל ה”סכנה" גם את ר’ יצחק עראמה בעל העקידה (“עקידת יצחק”) וזו לשונו שם: “ספר העקידה הוא ספר כשר, רק מחמת שמביא דברי המחקרים והקושיות שלהם, לכן אין נכון ללמוד אותו” ¹⁰⁷. ורוצה אני לסיים בזה רק בהוספת פרט מופלא אחד, ששמעתי מפי זקני החסידים (ואינני יודע אם בא בדפוס), שהר“ן אמר לחסידיו, כשיבוא המשיח – יצטרך העולם ללמוד יותר את ספרי הרמב”ם, ובפרט הלכות בית-הבחירה וכו', מפני שהרמב“ם היה הפוסק היחידי שכתב את “ידו החזקה” לא רק בעד בני ישראל בגלות, אלא גם בעד ימות המשיח; אבל – הוסיף לומר: את הספר “מורה נבוכים” כתב רק בעד בנ”י בגלות, מפני שאין נבוכים בימות המשיח.

וצריך לציין עוד הפעם בשביל בירור המושגים, שהאזהרות ודברי המוסר האלה אינם מהמצאות הבעש“ט או הר”ן או זולתם ממייסדי כת החסידים, כי החסידים היו שוונים בהם לגמרי אל שאר האדוקים הקנאים שנקראו בשם “מתנגדים”. החידוש העיקרי של החסידות היה “הצדיק”, ועל העיקר הזה עמד הר"ן בסימן ה'. הוא קרא לזה “אמונת חכמים”, והביטוי הזה נשתגר מאד בפי החסידים. זהו מה שקוראים בגרמנית בשם “אויטאריטעטס-גלויבע”.

בראש דבריו נכנס הר“ן לחקירת הלשון. “פירוש אמונה הוא לשון חיזוק וקיום, כמו שכתוב: ותקעתיו יתד במקום נאמן ¹⁰⁸וגם הוא לשון אומן כמש”כ: כאשר ישא האומן את היונק ¹⁰⁹, כמו שע”י אומן נולד בהילד טבע לפי אומנותו (חינוכו), כן האמונה מכריחה טבע האדם לכל המידות – ומחמת שאנחנו בנ“י בחרנו בקיום התורה ומצוותיה, שבה נברא העולם, ובסיבת הצדיקים והחכמים נתקימו אצלנו התורה ומצוותיה, על כן נצרך לנו מאד תועלת אמונה בהם, למען שיימשך טבענו לקיום התורה ומצוותיה, וכמו שהזהירה התורה בלאו דלא תסור” ¹¹⁰; ובמקום אחר הוא כותב בלשון משל ומליצה: “בלעדי אמונת חכמים יכול אדם להשתגע, כי כל השגעון נמשך מחמת שאינו שומע לבעלי שכל” ¹¹¹. ומענין הדבר, שבשביל הסברה יתרה, הוא מסתייע גם בדוגמה מן העולם המסחרי שבימיו וכותב: “בכל המשא ומתן ומסחרים צריכים גם כן למידת אמונה, כי צריכים להאמין להקומיסיוניר, ומכלל אמונת חכמים אצלו בלי עניית הכרת פניו ¹¹²ודמותו וצלמו ותנועותיו ותארו, כי אין הבדל בתארו לשאר בני אדם” ¹¹³.

הוא פתח בשאלה, אבל לא פתר אותה ע“י איזה עיקר חדש חסידי אלא חזר לאכסניה של היהדות האדוקה. הלאו ד”לא תוסר" איננו מוכיח כלום: “ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת ויגידו לך… על פי התורה אשר יורוך… לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל” ועל זה דרשו ז"ל: “אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל” – זהו יסוד כללי לתורה שבעל פה, כי התורה ניתנה בכתב, וכשתהיה מחלוקת בפירוש בכתובים או בדימוי דבר לדבר, ותעשה התורה כמה תורות, לכך חתך הכתוב את הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני ה' במקום אשר יבחר, ואפשר להמשיך את פעולת החוק הזה גם על ראשי הרבנים בכל הדורות; אבל גם אם יש כאן יסוד לסמכותם של גאוני הרבנים המוסמכים, הפוסקים והדיינים בכלל, אין כאן סמך כל שהוא לעניין “הצדיק” והדבקים בו; והמשל בהקומיסיוניר ¹¹⁴– יותר שהוא מופת הוא בדיחה. אין המושג אמונה מתאים לזה, אלא מושג הבטחון; כל שולח בוטח בשליחו, בלי שים לב לתואר פניו, רק על יסוד הכרתו, שהוא מכיר את השליח, אבל יחס החסיד אל הצדיק שלו, איננו בטחון בדברי אמונות בעלמא, אלא אמונה.

סמכותו של הרב היא סמכות על ספרים, ושל “הצדיק” היא סמכות אישית. הראשונה היא מלתא דעבידא לגלויי. מי שהתמחה יוכל לבדוק ולבקר בעצמו, אם נכון הפסק, אשר חתך הרב ¹¹⁵אבל אין אדם יכול לבדוק ולבקר בעצמו פתגמי עירין קדישין ודברי שמים. הלמדן עומד ברשות עצמו כלפי כל גאון שבעולם, רשות עצמו זאת אומרת תורתו ¹¹⁶, אבל הוא איננו נחשב מאומה כלפי “הצדיק” הכי צעיר והכי בלתי מלומד. איש לא ביקש את בעל הש“ך, או את בעל הטורי זהב, שיתפלל בעדו; אבל המונים המונים מפציעים באיזה אדמו”ר שיהיה – שיעתיר בעדם. בין “סתרי תורה” אפשר למצוא בפתגמים בודדים איזה סמך לזה: “אתדבקות רוחא ברוחא”, וכדומה מן המליצות המסתוריות; אבל, אפילו עפ"י קבלה, אין לנמק את המוסד של “צדיק אחד”. זהו דבר החידוש המסמן את המוסד של “צדיק אחד”. דבר זה דומני, שלא היה דבר שבדת. אף לא היה בתחילתו (עכשיו כמובן, כבר הוא) דבר שבמנהג חג ובמסורת, אלא זהו דבר שבנשמת האדם, דבר עמוק יותר מכל דקדוקי הדינים וחילופי הנוסחאות.

כסלע תלפיות איתן ומוצק מתוך דכי ים ללא חוף, מזדקפת צפת מן הככר אשר מסביב. – כולה טובלת בזוהרי חמה על הגבעות, ומזהירה בבתיה, הלבנים הקטנים. מי בנה אותך, עיר חביבה, ענוגה, חיוורת – על במתי הרים? כמו קטע מקסים של יופי בדולחי, כמעט מסנוור, הדהימתני עיר זו כשראיתיה בפעם הראשונה לפני מלחמת התבל [הראשונה]. בלי משים עצמתי עיני לרגע, ברצותי לספוג את המחזה ולשמרו בזכרוני לבל יטושטש. רחפו לנגד עיני אותיות ספר הזוהר דפוס לובלין שפ"ג, שנשתמר במשפחתי מדורי דורות; וזמזמו באזני שברי קולות של החסידים, ששמעתים בילדותי מסלסלים אמירת זוהר, “המסוגלת לנשמה”.

אם חברון היא פרשת חומש, וטבריה – מסכתא מרובת פרקים ממסכתות הש“ס, צפת היא ספר הזוהר שנתגשם, ישב לו ספר הזוהר במרומי סלעים על ראש פסגה, ובני משפחתו מסביב לו: סתרי תורה, וספרא דצניעזתא, ומדרש הנעלם ורעוא מהימנא, ואדרא רבה, ואדרא זוטא –זאת צפת! דברי הימים שלה הם מחזה קסם מלא תמונות מסתוריות נפלאות ומלבבות, ועל כולן פרושה כטלית של תכלת חורורת, דמות דיוקנו של המקובל הכי חביב, בעל התמימות המוסרית העמוקה, האספקלריה המאירה של רזין דרזין, הלוחם הענקי כנגד השעמום והרקבון של יאוש – האר”י הקדוש!

עבודתו ומאורעות חייו לא ניתנו להישקל במאזנים של פלפולא דאוריתא, או של משא ומתן בבקורת מחוכמת, אלא ניתנו להרגשה בתור חלק חשוב של דרמה לאומית גדולה. היתה לנו “מגילת תענית” ונאד של דם ודמעות, במשך אלפי שנים, בשל התקיימות שארית ישראל, שאר הישוב, שאר יעקב, שנתהדק אל בתי המדרשות, והישיבות, והקברים הקדושים מתוך צער ויסורין ומסירות נפש, לבל יינתק חוט ההמשך ההיסטורי. השרידים ההם באותם הדורות בארץ ישראל – מקצתם היו כאודים מוצלים מאש האינקביזיציה, מקצתם – פליטי הנודדים מן הגירושין והגלויות והרדיפות והנגישות. כמעט כל איש עבר “שבעה מדורי גיהנם”. הם נועדו להיות נושאי הברכה לעמם בגולה, לחיות חיי מוסר לפנים משורת החוקים, להיות למופת לרבים ולאור לתפוצות ישראל. אין בר בלא תבן. ובלי ספק התגנבו לתוך המחנה גם שועלים קטנים רודפי בצע, אבל גם בימינו ובכל מפלגה, ולמרות כל האפוטרופסות והשמירה, אין מחנה קדוש בכל פרטיו בתכלית הקדושה. שאר ישוב ההוא – מובן שהיה לו אופי דתי כמשפט הימים ההם. לא היה אז דבר בישראל או בעמים בכל העולם, על כל מדרגות החינוך והתרבות, בכל מקצועות החיים והעבודה, אשר דת זו או אחרת לא הטביעה עליו את חותמה. כל מה שאירע בארץ ישראל, אירע לרגל נימוקים דתיים. כל האיפופיה של מלחמות הצלבנים היתה דתית, וכל מלחמות המושלמנים היו מלחמות הגנה על טענותיהם הדתיות שלהם; כל הישובים שנעשו שם ע"י העמים השונים היו בתי תפילה, מנזרים ואסכולות דתיות שלהם. אי אפשר, משום צד, שהיה להישוב הישן שלנו אופי אחר. צוררינו עשו כל מה שבכוחם – ולכוחם לא היה גבול! – להכרית לנו כל זכר בארץ אבותינו, והחוש של הגנה עצמית לאומית אשר בקרבנו נאבק והתענה ונפתל נפתולי אלהים לחזק ולהחזיק את הקשר, ולהותיר לנו למחיה ולפליטה גדולה את שארית הישוב.

במאה הי“ז נראה היה לעיני בשר, שגזר דינו של ישובנו בארץ ישראל נחתם לכליון ולאבדון. נפערה תהום היאוש; לא ניתן אף לקו אור אחד של תקוה ונחמה לחדור לחשכת הדכאון. העניות המנוולת הפושטת יד חנקה את הרוח. לרגליה באו השעמום והרקבון הנפשי – גלה כבוד מישראל! במצב ירוד כזה – וזאת הבינו טובי עמנו אז יותר משהם מבינים עתה – נחוצה לא רק עזרה חומרית, אלא גם, ואולי בעיקר, סיעתא דשמיא, ז”א, התחדשות הרוח, טל של תחיה, נחוץ היה לפחת רוח ישע ותקוה ונחומים לתוך העצמות היבשות. וזהו הדבר שעשה האר“י בזמנו ובמקומו. הוא החיה את הלבבות ברגשי קודש. הוא צמצם את כל כוחו והלך רוחו, וישם כל מעיניו בנקודה אחת; בתקות הגאולה. עצם רוחו היה משיחי, בענוה וחשאי, בלי קולי קולות, נתן לבני מקומו, שהיו מצומצמים בחוג צר של המצוות המעשיות – מעוף חדש, אמנם מסתורי, אבל רווי בשפע קדושה וטהרה וחלומות נוגה. ככה יצא אור גדול מצפת; פרח פלאים, הייתי אומר: שחלב ענקי עלה מחגוי הסלעים: התעוררות דתית אדירה, שאיפה לגאולה מתוך חיי נזירות ופרישות של עדת יחידי סגולה, שהאר”י לבב את לבותיהם בחזוק האמונה העצומה ששכנה בנפשו.

זה היה הכוח החדש שנכנס לבין עמנו, נשבר הלב ומדוכדך הנפש שבאוקראינה! הימים ימי הדרור באוקראינה, הדרור, אשר נביאנו המקונן, ברוח האירוניה הדקה שלו, אומר עליו: “קורא (הריש קמוצה) להם דרור אל החרב, אל הדבר ואל הרעב. ונתתי אתכם לזועה לכל ממלכות הארץ!” ¹¹⁷. התקופה – תקופה שאחרי המהפכה ההידאמאקית. גם שם היתה שארית ישראל על עברי פי פחת, הירידה והיאוש. שינוי-מלכויות היה, ואיש לא ידע מה ילד יום. ההרפתקאות המדיניות והכלכליות נסתבכו באופן מבהיל. הארץ הזאת כבר היתה מקום מוכן לפורענויות הרבה מאות שנים לפני גזרת ת“ח. היא היתה כמעט מקום קבוע להתנפלויות ע”י גיסות התתרים מפרק לפרק. כמעט כל התנפלות כזאת הפכה את החלקים הנושבים למדבר שממה, וביחוד החריבה והשמידה את קהילות ישראל. במאה הי“ז עדיין היתה חלק מחלקי פולין; אבל לרגל ריחוק המקומות האלה ממרכז הממשלה בפולין, היה שם שלטון הפולנים מרופ-ף, ורובו היה מסור בידי הרוזנים הפולאנים בעלי האחוזות ¹¹⁸. בין כשניצחו התתרים, בין כשניצחו הפולנים, חורבן המלחמה היה מהרס את היהודים. גזרת ת”ח כמעט עשתה אתם כלה. הרבה קהילות נספו, מספר עצום מאד נהרגו, מספר גדול עוד יותר נפצעו והוממו לכל ימי חייהם. רבים מאד ברחו, ומספר מסוים המירו את דתם ¹¹⁹. לאוקראינה נחשב אז מחוז קיוב (חוץ מחלקו הצפוני, ששם היו אז יערים גדולים), כל שדות שטף הדניפר התחתון עם החלק הנקרא “זאפאראזש’יאי”, כלומר מאחורי הפורוגים ¹²⁰, ועל חופי נהר הבוג בכל מחוז זוניגורוד הישן ומחוז ברצלב עם שדה אוצ’אקוב והחלק המזרחי של המחוז וויניצא, וכל המקומות בין הנהרים: דניסטר ובוג ¹²¹. על הככר הגדול הזה היו קהילות ישראל וישובים מפוזרים רק במקומות מסוימים. הדבר הזה היה תלוי בנטית רוחם של אדוני האחוזות ¹²², אחרי ת“ח-ת”ט היתה תקופה קצרה, אשר אז רצתה ממשלת פולין לשים משטר בארץ; אבל הרצון לבדו לא הספיק. נחוץ היה לשלוח לאוקראינה מחנה צבא כבד מאד, וממשלת פולין כבר נאחזה אז בסבך השינויים שהתרגשו לבוא ¹²³; ומן הנמנע היה לה לסדר את כוחותיה לקצוי ארץ. על כן היתה אוקראינה עוד משובשת בגיסות. פעם בפעם התפרצה איזו בהלה, והיו היהודים רצים ליערות להתחבא שם מן הרוצחים והליסטים ¹²⁴. גם אחרי החורבן היו שרידי החרב לקוצים ולצנינים בעיני ההמון הפרא ¹²⁵.

אחרי אשר כל הונם היה לשלל, ובתיהם נהרסו, ירדו עד הדיוטה התחתונה של עוני ודלות. ארץ הברכה (אוקראינה היא מטבעה ארץ פוריה, רבת יערות ונכבדת מים) נהפכה להם לארץ דמים ורעב ומחסור; סאת הצרות “נתמלאה” ע“י התמרמרות ואיבה בקרב היהודים בינם לבין עצמם, אשר פרצו, – לא לרגל החסידות והמתנגדות, אלא קודם לשתיהן, לרגל המצב הכלכלי, שהיה אי-בריא גם לפני ת”ח-תט“ו ונעשה בלתי אפשרי אחריהן ¹²⁶. למרות יתרון העושר הטבעי של אוקראינה, היה מצב כלכלתם של היהודים הרבה יותר תלוי באויר מאשר בחלקים המרכזיים של פולין ¹²⁷. בפולין העצמית היו היהודים מהוים רוב מנין ורוב בנין של העירוניים, והיו משתתפים כראשונים בבנין הערים הרבות, והיו עוסקים במלאכות ובחנוונות זעירה, ועוברים קמעא קמעא גם למסחר סיטוני רברבא, ובמידה מועטת גם לתעשיה, באותה המידה הפחותה שהיתה אז תעשיה בארץ ¹²⁸. היו גם אי אלו חוכרי נכסים, אבל במספר מועט. כנגד זה, באוקראינה, היתה החכירה העסק-העיקרי. היהודים שם כמעט נתמחו למכירת נכסים ¹²⁹. שתי סיבות גרמו להבדל זה. האצילים הפולאניים בעלי הנכסים בפולין עצמה היו שולטים בנכסיהם בעצמם, ורק לעתים רחוקות מסרו אותם בחכירה, וכשמסרום – מסרום לפולאנים, והיו מתבוששים קצת למסור אותם ליהודים שמא יחולל כבודם ע”י זה ¹³⁰. לא כן באוקראינה – שם היו ערים מועטות, כפרים רבים, ורוב אחוזות הקרקעות היו שייכות לאצילים פולניים, שלא ישבו על אתר אלא בפולין העצמית, ושם לא חששו לדעת הקהל, והיו מוסרים את אחוזותיהם מרצון בחכירה בידי היהודים; לרגל הנסיון המרובה נעשו היהודים למורים במקצוע זה. על כן נתרבה באוקראינה מספר היהודים אנשי הישוב (“ישובניקעס”) הרבה יותר מאשר בפולין ¹³¹. ממקור עסק החכירה נבעו שתי רעות: א) תפקידם של החוכרים היה לגבות מאת האכרים את השכירות שנתחיבו אלה לשלם להאצילים, והאכרים, שרבצו נפלו תחת עול מסים מעיקים היו רואים את היהודים כעלוקות מוצצות את דמם, והמוכסניות הזאת הרתיחה את דמם בקרבם, והשניאה עליהם את היהודים עוד יותר מן הרגיל ¹³², ובאופן זה נפלו היהודים “בין הפטיש והסדן”; ב) לרגל מצב נלוז זה של זיקה לחסידי “הפריץ”, נתגברה הקנאה בין היהודים בעצמם: כל יהודי ופריצו, פריץ גדול ופריץ קטן, ויהודי חשוב אצל טפסר זה ויהודי אחר אצל טפסר אחר, ואין שום יהודי מניח ליהודי אחר להכנס בתחום הפריץ שלו, ומתוך כך – שנאה וקנאה, נרגנות והשתררות על הציבור, וטפשות המון העם לבטוח בהקרובים למלכות והשתדלנים – שיצאו אח"כ עם שלטון הרוסים לאותה התרבות הרעה, שאברמוביץ תאר אותה בסיפוריו.

במצב זה של ירידה ויאוש היו יהודי אוקראינה צריכים לנסים של חסר ורחמים ¹³³, היו צריכים להתקרבות ואחדות, לאהבה ואחווה ¹³⁴, לטהר אותם מן הזוהמה ההידאמאקית ולהעמיד להם חזון, למען ישאו את אסונם במנוחה, ויבטחו בישועה הקרובה לבוא ¹³⁵.

ובכן, החסידות עם הקבלה ונוסח האר“י באו, בעצם וראשונה לאוקראינה – מצפת בתור דעות מופשטות. בצפת היה רק מספר מוגבל של חסידים אנשי מעשה; בתוך עדה קטנה של יחידי סגולה אי אפשר לרעיון ע”ד “צדיקים יחידים”, צדיק צדיק לכל “עולם” – להיוולד. רק במדינה מרובה באוכלוסין שמהפכין בחררה, סבוכים בעסקים, מתחבטים ומתלבטים, במקום שהיה צורך גדול בעצה, בנחמה, בחיזוק הלב, בצדקה – ובדברים המושכים את הלב, הצורך הזה ברא את האורגן הנחוץ לסיפוקו, והאורגן הזה היה – ה“צדיק”.

דבר זה לא היה ריפורמה, אלא השלמה, כי ריפורמה היא תיקון (הצורה) דבר שנחשב למעוות, וזה היה מינוי חסרון. התפקידים שנמסרו ל“הצדיק” – לא היה הרב הרגיל ממלא, בצדק, אבל עובדה היא, שלא היה ממלא אותם ¹³⁶. אילו היה ממלא אותם, אזי לא הורגש צורך בהמוסד “צדיק”. זוהי פרשה בתורת כהנים הכללית. בכמה מן הכנסיות הנוצריות הכהן הדתי הוא ממלא את התפקיד הזה. ה“אבא” הצרפתי, למשל, יותר משהוא משמש בפולחן בבית התפילה, הוא יועץ וידיד בית, על פיו יצאו ועל פיו יבואו כל עסקי משפחה, רוחו – רוח החיה בכל עניני החברה בדברים שבין אדם לחברו, הוא המקרב והמאחד, המפשר והמתווך בלי בית-דין ובלי חוקים מפורשים, והוא העושה שלום בין שותפים שחולקים זה על זה, ובין בעל לאשתו – כביכול מוסד משפחתי-ציבורי ¹³⁷. מצד זה היו העם וממשלתו רואים ברכה בכהונה זו, מקצת אנשים שהתחיל להשתמש בהשפעתם הגדולה הזאת לשם פוליטיקה “קליריקלית”, לחתור מתחת מוסדי הממשלה החפשית ולהרבות קנאת דת ואמונה טפלה ע" החינוך וכדומה. אין בזה רע מנקודת השקפתנו, שיש למנהג זה קצת דוגמה בדת אחרת, כי אין זה חיקוי משום למצוא חן בעיני אחרים, אלא תוצאה ותולדה של הטבע האנושי בכלל, שהוא שוה בהרבה דברים, בלי שום כוונה לחקות; ועוד זהו בכלל “כמתוקנים שבהם לא עשיתם”.

קרוב הדבר בעיני, שבדורות הראשונים, במקום ששם נוסד מנהג “הצדיק האחד”, היה בו חוץ מהדתיות, שלא היה שום דבר בינינו או בין העמים מחוץ בדורות ההם פנוי ממנה, גם יסוד ציבורי חדש ¹³⁸. אחדות הצדיק היתה “אינדיבידואליזציה” מעשית, תלויה בטעמם של הכנו-פיות, שהלכו וגדלו, במשך הדורות, ובריחוק המקום וסכנת הדרכים. הנסיעות אל הצדיק והכינוס בחצרו ומסביב לו – היו, כביכול, כמו בדו-רנו הנסיעות לקונגרס ציוני, לא של אלה העוסקים בענין זה, אלא של אלה שהכינוס של יהודים מושך אותם לראות ולהיראות, לקבל השפעה ולק-לוט רשמים. יש עוד קצת דוגמה היסטורית. במשך הדורות כשהועד של ארבע ארצות שלט בקרב היהדות, היה מתוועד לפרקים בירידים שהם ימי השוק במרכזי מסחר כי אלה היו מקומות המועדה להמוני יהודים בעלי בתים וסוחרים שבאו מכל עבר, שמה באו מחברי ספרים להשיג הסכמות, שמה באו “צדיקים” לבקש דין תורה בענינים קשים, משולחים ממקומות שנגזרה שם איזו גזרתה המלכות, שנצטרכו לשתדלנים לקרוע גזר דין, משולחים מערים שרופות, “שד”רים" מישיבות ומא“י, נשים שביקשו התרה מכבלי העיגון וכל “שלטי הגיבורים” במלחמתה של תורה בין הקהילות והחברות, ושם נתרכזה האוטונומיה היהודית, שהיתה צריכה לוועדות הללו, כדי שהוועד לא יהיה באויר, אלא שיהא איזה קהל מסביב לו ולא קהל מקומי, כי אם מהרבה מקומות ¹³⁹. המושג של בחירת צירים טרם יהיה בארץ, אלא פשוט, אנשים מכל פנות העם באו ממקומות שונים. אחרי ביטול הוועד של ארבע ארצות במאה הי”ז כשנתפרדה החבילה – חדלה כל הזדמנות ליהודים בני מקומות שונים להתוועד בהמון; היה קהל, אבל לא היה עולם, הרבנים המתנגדים חונים פק“ק ופק”ק, אבל בין היהודים ממקומות שונים חדלו ארחות, ונפסק החיבור למטרה זו או למטרה אחרת. באה החסידות ונתנה את התשלום:“צדיק” עם נסיעות וכינוסים תמורת הוועד בארבע ארצות. תשלום דל, אבל טוב מאין ¹⁴⁰.

איכותו של דבר חדש זה לא היתה תלויה בהמוסד עצמו, אלא באיכות שני הצדדים: הצדיק והעולם שלו. היו אדמו“רים מעולים, והיו גרועים; היו בעלי מוסר גבוה, והיו אנשי עסק; והיו עולמות מבקשי תורה, והיו שוגים באמונות הבלים; היו מסתפקים בעצות ישרות, והיו “דורשים אל האובות ואל הידעונים” ¹⁴¹ובוטחים ב”הצדיק“, שיעשה בשבילם דברים, שהם מחוץ לגדר הטבע ¹⁴². אין ספק בדבר, שהשפעתם של אנשי סגולה, כהבעש”ט בעצמו, ותלמידיו, ומקצת תלמידי תלמידיו, היתה מעדנת ומזככת את דעותיהם ואת מידותיהם של המונים המונים בעלי מידות מגונות ודעות משובשות לבד מסיפורי הנסים והמופתים, שלא היו ולא נבראו; ומדמיונות שוא והתרגשות מעושה שיש בסיפורי המעשיות והקילוסים הנפרדים, שהשוטים שב“עולם” היו מתרפקים ומתעדנים בהם, בלי שום הבחנה ובקורת ¹⁴³, ובאותו חוסר גבול ושיעור, אשר כל מין פולחן אישי בינינו בכל כתה וסיעה הוא מצוין בו. לא רק כמו שנדמה למי שיודע את החסידות לפי המתואר ב“הדבוק”, שבטלני החסידים יושבים ומספרים מעשיות של שטות-עם שירה, בלי חרוזים, מרטטת מהתפעלות – ע“ד ה”צדיקים" שלהם, אלא גם בטלני המתנגדים ואפילו בטלני המשכילים, ומי יודע אם לא גם בטלנינו אנו הלאומיים – יושבים ומספרים – בצורה אחרת, או כותבים מעין סיפורי מעשיות כאלה. אין כאן הבדל בנימוק הנפשי הפנימי, אלא הבדל התמונה החיצונית. יש כאן בדאות חפשית וטבעית, בלי כל שעבוד וכפיה מחוץ, ואפילו בלו שום הפצרה בהשומע שיאמין, אלא לשם התפעלותו והנאתו הנפשית של המספר בעצמו ¹⁴⁴, לאמיתו של דבר, אין זה סיפור כלל, אלא היגוי מחשבות בקול רם, שעיקרו: החברות, האנחות, ההעויות ותנועות האיברים, בקיצור: הפאנטומימה ¹⁴⁵. הדברים האלה הם מטבעם רמזיים ומעורפלים, וכל תרגום והעתקה, כלי שני וציור במתי, או לא-במתי, שמבטאם – מזייף, בשיעור ידוע, את אמיתת אופיים, שהיא בעצם רק מעוננת ונרמזת, דמדומית וסודית, אינטימית ודיסקרטית. אפילו הקצב או העגלון היהודי אם נזדמן לו לחטוף שיריים משולחן “הצדיק” לא היה חוטף כבעל אגרופין, אלא ביראה ובמעט פינוק ¹⁴⁶. בסיפורו של ה' שניאור, הכתוב בכשרון מופלג, כהטיפוס היוצר מן הכלל, (וזהו הקושי שבדבר, כי אין יוצא מן הכלל – טיפוס): “פאנדרה”. הקו הדק שהוטב בעיני ביותר, הוא כבד פני הענק הגשמי הזה לנוכח הרב הזקן, עד כמה קשיותו מתרככת ואבנו נימוחה.

לא רק בהחסידות, אלא גם בהאדיקות הדתית בכלל, שהחסידות נעשתה לחלק היותר קיצוני שלה – יש פואימה דקה מן הדקה, יען כי נוסדה ברובה על ערכי רגש, ודברים שבלב, ועל כן תאורם – בין במכחול, בין במלים, בין בקולות מנגנים בין במחוג על הבמה – היא אמנות מלאה כוונה וסוד, שפל קול רך ומסולסל, כבוש ובלוע, אשר רק מי שנפשו נפש פיוטית, חפשית מכל מגמה ורחוקה ממערבולת הויכוחים – רשאי לגשת אליה ¹⁴⁷. אדם צריך לתפיסה סינטטית, כדי להבין את הידוק הקשרים, ואת חיבור השרשים של דעות ומנהגים בפנים שונים, אשר כוחותיהם הטמירים חברו ואיחו את הנשמות היהודיות התלושות, והערטילאיות, ואת הגורמים הציבוריים, ואת מסיבות הזמן והמקום, שסייעו לנצל את כוחות הדת החבויים בנפש העם לשם איחוי קיבוצי, שהכניס את היחידים לתוך מסגרת מתאימה.

[ו]

שרשי המחלוקת – וידוי-דברים

באחרונה עומדות רגלינו בשערי החסידות באמת, במה שהוא עצם מעצמה: לא בחלק חכמת-הנסתר, שאינה שלה, אלא של האר“י ¹⁴⁸; לא באותה הבבואה המרפרפת של “כוחא דהיתירא”, בנוגע להמצוות המעשיות, אשר כל סופרי ה”אויפקלערונג" וההשכלה ¹⁴⁹רצו לראות בה, והד קולה של סברה זו הולך ונשמע עד עתה – דבר, אשר אולי גם אני, מנקודת השקפתי, הייתי רוצה לראות, אבל כהיסטוריון, וכמכיר את החסידות מן הספרות והחיים, אינני רואה כלל וכלל; זולתי הקלה זעירתא, בנוגע לתפילה בזמנה, שעיקר נימוקה איננו קולא אלא חומרה ¹⁵⁰לבד מכל העיונים והסברות – אני רגיל לפנות אל ההכרה הבלתי אמצעית. אני שואל את עצמי אם שני דודי: ר' מאיר המתנגד ור' עקיבא החסיד, שני תלמידי-חכמים מצוינים, וראויים לשמש טיפוס למופת איש איש למפלגתו – אם היה המתנגד לבדו אדוק במצוות מעשיות, והחסיד – נוהג יותר חרות ורישול? הנני בא לכלל החלטה, שזהו ההיפך מן האמת. החסיד היה מאחר מעט את זמן התפילה אבל היה מאריך בתפילה עם הנחת תפילין דרבנו תם ולימוד ה“חק-לישראל” ואמירת הזוהר. המחלוקת בימי הגר“א לא היתה מפני שהחסידים חדלו להתפלל, אלא מפני שהתחילו לבנות להם מדור בפני עצמם, ופרשו מן הציבור כדי להתפלל בנוסח אחר. אבי ז”ל היה נוהג לומר בדרך הלצה: " כל ההבדל הוא, אם ‘הודו’ קודם ל’ברוך שאמר‘, או ש’ברוך שאמר’ קודם ל’הודו' “. – בשיחה קלה זו יש יותר אמיתיות בלתי אמצעית מאשר בכל ההשערות המייחסות להבעש” נות מגמה של ניגוד, ולפחות – של אדישות ללימוד התלמוד, או להמצוות המעשיות שבשולחן ערוך. היתה מחלקות בדבר הנוסח, ואף זאת לא באופן נורא כהמלחמות בין כיתות-הדת הנוצריות, שהיו באמת ממיתות זו את זו לאלפי רבבות, במשך הרבה שנים, אלא מלחמה בין “גזלנים יהודים”, אשר המקסימום של רציחותיהם ותותחיהם היתה – מכת לחי. כשמתרגמים לשפות זרות את הביטויים “גזרו על שחיטתם, על סתם יינם, על בנותיהם” וכדומה – בין תלמידי הגר“א והבעש”ט, או בין תלמידי הסבא משפולי והר“ן מברצלב ¹⁵¹– מתרשם הקורא כאילו ראה שתי מחנות עומדות זו מול זו ויורות חצים וכדורי קלע; וכשהוא מוסיף וקרוא, ש”גזרו לירד לחייהם", מצטיירת לעיניו תמונה של בויקוט עם צופים ושומרים על יד בית-המלאכה ולפתחי החנויות; אבל מי שיודע את חיי בני עמנו, בכל החולשה והרישול שבהם, יודע שאין הדיבורים האלה אלא מונחים ידועים, כמו “המורידין ולא מעלין” שבתלמוד, שאין הכוונה בהם כמו שחושב הגוי האנטישמי במוחו המגושם, שחכמי התלמוד היו תופסים בן אדם וכופתין אותו בחבלים ומורידים אותו לבור, אלא הכוונה היא – הגדרה ידועה, להורות, שפלוני שייך לסוג ידוע, שסימנו אותו בתור בר-עונשין באופן זה; כמו שהמונח “יהא מונח עד שיבוא אליהו” – איננו דברים ככתבם, שנוטלים סכום של ממון ומניחים אותו, והוא נשאר שם עד שיבוא אליהו, אלא הכוונה היא, שאין עושים כלום.

היתה מחלוקת – ומחלוקת עזה מאד, ובלשון המליצים נקרא גם בשם: “זמיר עריצים” ¹⁵²; אבל המלחמה לא היתה בשל הקבלה, הואיל שהמתנגדים בעצמם היו מלאים קבלה ושמות מלאכים, בתקיעת שופר, ובשירי המעלות ליולדות ובכל הסידורים הגדולים של נוסח אשכנז; והיו מאמינים בניסים ובנפלאות, ובגילוי אליהו ¹⁵³, וכן גם אין לתלות את המחלוקת בזה, שהחסידים היו עליזי רוח יותר ומנגנים יותר ¹⁵⁴. גם להמתנגדים היו טיפוסים של בני אדם ושל תקופות, אשר אז לא היתה העצבות שורה כל כך, ומאידך גיסא, היו השראות של עצבות עמוקה גם להחסידים. הסגולות החביבות האלה: הניגון והריקוד, אילו פותחו בדעת ובתרבות, אזי כדאי היה לדון עליהן, אבל הן נשארו במצב רודימנטי, סטיכיי, בתור סימני השראות אנושיות פרימיטיביות עם גוון של לבביות יהודית-סלאווית-אוקראינית, ה“דומקא” וה“וואלאכיל” ורקידת ה“קוזק”! דברים כאלה נחשבו בעיני המתנגדים כדברים של מה בכך; ומעולם לא נשמעה קובלנה מפי המתנגדים כנגד החסידים, שהם מנגנים ניגונים שלהם, ולא של החזן דמתא.

במה נחלקו? בדבר האדמו“ריות. זוהי האמת ההיסטורית, שצריך לקבוע כנגד כל הדמיונות, התשבחות והנאצות; ועוד אמת היסטורית אחת בנוגע אל הענין הבלתי-אמצעי שלפנינו – שהר”ן, בתור קברניט חסידי קיצוני שבקיצוניים, לא המתיק, אלא חידד מחלוקת זו ע“י המרות והאדנות הבלתי מוגבלת שנתן לאדמו”ר, בהכניסו את צו-המשמעת אליו בהלאו “דלא תסור”, ז"א כוח דאורייתא מוחלט, ובהרחיקו ללכת עד הקצה האחרון לחזק את מנהג הווידוי של החסיד היחיד לפני “הצדיק” שלו יחד עם לבישת הלבנים ולקיחת פדיונות החטאים כמנהג כהני-הדת הקאתוליים בתקופה ידועה – דבר מוזר וקיצוני זה אי אפשר היה שלא יעודד רושם קלוש על כניסת מנהגי הקאתולים לתוך החיים הדתיים, ובנקודה זו, רק בנקודה זו – עלול היה החשד של הפרנקיות לבצבץ קצת…

הבה ניתן להר“ן בעצמו את הדיבור:…”ולא נפלאת היא מעניני הגוף – כאשר יחלה אדם מוכרח לספר לפני הדוקטור עניני מחלתו, כל שכן ברפואות הנפש… וכן… נהג הרה“צ ר' זיסי'… והרה”צ ר' משה בהרב ר' נחמן מקאסוב, והרה“צ ר' לוי יצחק בעל “קדושת לוי” הפליג בשבח מאמר אנכי ד' המדבר מענין ווידוי דברים, והרה”צ מוה' ר' ליב מטראסטינץ המפורסם לשבח ולתהילה, קודם שנסע לאה“ק בסוף ימיו, שאלו אותו בניו לאיזה מפורסם להתקרב, והשיב להם, כאשר ימצא חכם שנוהג בתיקון של וידוי דברים – יתקרבו אליו” ¹⁵⁵. ושם יסופר כמו כן שנתקרבו אל הק"ן בשביל דברי וידוי.

כנראה לא היה הר“ן יחיד בדעתו זאת, הריהו סומך על הרה”צ ר' זיסי, והרה“צ ר' משה, והרה”צ ר' לוי יצחק. וכידוע דיבר עם כל הצדיקים אשר בזמנו וחקר אותם ע“ד מה שהועיל לכל אחד מהם להגיע לשלימות מעלתו, ועל היסוד הזה חיבר את ספריו והדריך את חסידיו ¹⁵⁶. ובכן יש מקום לשער שרבים מ”צדיקי" זמנו הסכימו להר“ן, ואולי גם הסבא משפולי לא חלק על המנהג החדש הזה, אבל זה היה באמת תיקון או קלקול חדש אשר לא היה מעולם, לא היה איש הבינים בין היהודי לאלהיו להתוודות לפניו; אפילו הנוצרים המתוקנים ביטלו את המיצוע הזה, ואיך שיתוודה אדם החכם כחכמתו וההדיוט כהדיוטותו, ערך הוידוי הוא בחשבון הנפש בין האדם ובין בוראו. לא ע”י מלאך ולא ע“י שליח, וידוע, שמחלוקת גדולה התעוררה בדבר הנוסח:”מידת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחינתך הפילי“, אע”פ שמידת הרחמים איננה עצם גשמי ולא רוחני, כי אם שם ומושג, ומה גם שיעמוד אדם לפני בן אדם זולתו, קרוץ מחומר ילוד אשה, עם כל העוונות והפשעים, אשר אין צדיק בארץ אשר לא נכשל בהם, ועל כל ההגבלות והליקויים שישנם בכל אחד מאתנו, להתוודות לפניו כמו לפני האלהים; ואין הנידון דומה לראיה ברופא הגוף, שצריך לדעת את נסיונות חייו של החולה החש בגופו, ולדון על הדברים עפ“י דברים מדעיים; ואין “הצדיק” רופא נפש החולה, כי הנפש החולה צריכה ג”כ לרופא מדעי – אבל כל עיקרו של הווידוי הוא אמונה; ואמונה שייכת רק בבורא העולם לבדו באחדותו המוחלטת, בלי שום סניף וסרסרות – ותיתי ליה להקתולי או להיווני-הנוצרי העושה זאת, שלשיטתו התיאולוגית הכהן הדתי הוא המליץ בין האדון ואלהיו, וזה נמשך מאמונת השיתוף או השילוש, אבל לא יתכן בשום אמתלא-שבעולם, ולא בשום הסתייעות ב“צדיק” זה או אחר, לגבי דבר סותר את כל בנינה של דת ישראל, וגם היסוד הזה של יחס האדם ישר ובלי ממוצע לאל אחד: “ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון” ¹⁵⁷“והתורה אשר חטא עליה” ¹⁵⁸, “והתוודו את עוונם” ¹⁵⁹“והתוודו את חטאתם” ¹⁶⁰“ומתוודים לה'” ¹⁶¹. “ויתוודו על חטאתיהם” ¹⁶², וגם וידויו של הכהן הגדול, ש“התוודה את כל עוונות בני ישראל” ¹⁶³אבל לא שהעם התוודה לפניו – אם העיקר הזה ניתן לשנותו, מה כל העדות והחוקים והמשפטים, והעשין והלאוין, והשבתות והמועדים, עם כל הגדרים והסייגים מדורי דורות? הלא שוא עמלו הבונים והגודרים מסביב?

זה היה התפקיד הקיצוני, אבל קודם לו, ולאחריו התפתחו עוד תפקידים אחרים של תפילות, פתקאות, פדיונות וסדרים-לא-סדרים, שגרמו להתנגדות, לא כל כך אל רעיון האדמו“ריות, כמו אל מעשיה ומנהגיה. הרעיון המונח ביסודה של האדמו”ריות, שאנשים רבים מקרוב ומרחוק יתוועדו לפרקים אצל אדם גדול בתורה ומצוין במידות נאות ומשובחות, כדי לשמוע מפיו דברי-מוסר, וליהנות ממנו עצה ותושיה – יש בו גרעין טוב ובריא; אבל משיצא הרעיון הזה לתרבות פולחן אישי, לאמונת תעתועים בשתדלנות לפני הקב"ה, מעין השתדלות שהיתה אז לפני מלכותא דארעא, עם הנסים והנפלאות, וסילודי הנפש אגב סיפורי הדמיונות והבדאות – עד כדי וידוי, זה היה הדבר שעורר את ההתנגדות הגדולה.

וצריך לציין בזכותה של החסידות שהיתה גלוית-לב בהרצאת שיטתה שלה, בעוד אשר ההתנגדות היתה דיפלומטית. הד“ר ארטר בעל “הצופה לבית ישראל” שנתן להתנגדות האנטי-חסידית את הביטוי הכי חזק בסארקאזמוס חד ונפלא, עירב את האדמו”ריות עם ה“גלגולים”, ואפילו עם ה“תשליך” – אבל האם הבעש“ט המציא את ה”גלגולים" ואם הוא הוא התקין את ה“תשליך”? לא במיז’יביז' נולדה האמונה ב“גלגולים” אלא פיתגורס הביא אותה בשם המצרים הקדמונים, ורבים מחכמי ישראל האמינו בה ¹⁶⁴והבעש“ט קיבל אותה מן האר”י ¹⁶⁵ והרבנים המתנגדים החזיקו בה לא פחות מהחסידים, ומנהג ה“תשליך” נזכר ב“שולחן ערוך”. ובכן, אין זאת שאלת החסידות אלא שאלת האמונות הטפלות בכלל, אלא שמבקרי החסידות, מפני טעמים תכסיסיים, בחרו לתלות בה כל מה שמצאו נוח להתקפה ולגיחוך. אין זה פולמוס של הגיון. את החסידות צריך לבקר, וגם לגנות מה שהוא בר-גנאי, אבל רק מה שחידשה היא בעצמה, ולא מה שקיבלה מאחרים.

ומן הצד הפסיכולוגי להשלמת ציור תמונתו של הר“ן צריך להוסיף, שאותו ענין הוידוי, עם כל זכותו, אולי היה נחוץ לשעתו לרגל הירידה והיאוש ולשם חיזוק הלבבות. הר”ן היה בלי ספק תם וישר ובעל תכונות עדינות באופן בלתי רגיל. הוא היה מצוין ביחוד במידת הענוה. בחור אחד היה משמשו, וביתו היה פתוח לרווחה בלא שומר הסף. גם בלכתו בדרך לא היה מתהדר בכבוד על המרכבת, ולא אנשים רצים לפניו, אך התנהג כאדם עני ופשוט והשתדל שלא יכירוהו ¹⁶⁶ורבים השיב מעוון ברוב חכמתו; וגם לפני הגדולים אשר בזמנו, מדי נתוועד עמהם – לא הראה שום התנשאות; וגם ליוצאי חלציו לא הניח שום רבנות אחריו ¹⁶⁷, והיה מסתיר כל ארחות צדיק מבני אדם, ומעודו לא הקפיד על בזיונו; והזהיר מאד לדון כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור ¹⁶⁸.

שאיפתו העיקרית של הר“ן היתה: לעשות דבר, שיהיה לו קיום לעד ¹⁶⁹ואעפ”י שאמר במקום אחד, שלא די בספרים לבד, אלא צריך לשמוע גם מפי החכם בעצמו ¹⁷⁰, בכ“ז נתן ערך גדול לכתיבת ספרו, ואמר שכל אחד מישראל חייב בזה שתישאר דעתו בעולם הזה ע”י בן או תלמיד ¹⁷¹. וכנראה, לא בטח בבניו תלמידיו, וכתב את ספריו הרבים בלשון משובשת (בודאי גם ע"י רוע ההגהה בדפוס), ובלשון הקודש שרוחה הוא אידית, אבל בהסברה נוחה, בלבביות חמה וברגש נמרץ.

זה היה נזיר ואיש מופת במידות ובמוסר. כל המונחיה של הר“ן, כל המונחיה החסידית בכלל, היא לקוחה מעברית ומעט מארמית. אציין רק דוגמאות מועטות: אור הגנוז, אחדות, אמונה, בושה, בזיון, בחינה, בחירה, ביטול-היש, בעל-יסורים (מערטירער), בעל שם טוב, ברכה, בת קול, גאולה, גואל צדק, גילוי שכינה, גלות השכינה, גבורה, גשמיות, גלגול, צדקות, דעה, דרך הישר, דרך ארץ, דבקות, הדרגה, השפעה, הלצה, הפסקה, השבעה, השפעה, הפקרות, השגחה, התפשטות הגשמיות, התעוררות, התלהבות, גאוה, גדלות, כוונה, חסיד, צדיק, רבי, אדמו”ר, עלית נשמה, תורה, שיריים, לחיים, ועוד מלים ופעלים למאות, אשר לא נלחצו בהן כבעלי המליצה אך הביעו בהן כל סתרי רשמיהם ופרטי מחשבותיהם.

כמדומני שהרב מברצלב היה לבד מאדמו“ריותו סופר עברי בעל מחשבות ופורה מאד. האם סופר עברי צריך להיות דווקא משכיל וכותב עברית צחה? אין ספרות בעולם שבה הותנה תנאי כזה. ז’ק ביניאין בוססיאיט (1707–1627) נתקבל בכל ספרי תולדות הספרות הצרפתית כאחד מאבות הספרות, אעפ”י שהיה מטיף קתולי, והחזיק בנושנות, והצטיין באדיקות ובקנאות-דת, אשר כנגדה היה הר“ן איש חפשי בדעות. להבקורת הספרותית אי עסק עם הערכת המגמות, אלא עם עבודתם הספרותית של החכמים ממפלגות שונות שכתבו ספרים. בבחינה זו היה הר”ן לוחם נלהב, כמובן לפי סגנון דורו וסביבתו, בעד השקפותיו והנהגתו בהחסידות הבעש"טית אשר בה היה בתקופתו ספרא וסייפא, איש ריב לרבים ומורה לרבים. דמות צביונו היא דמות היסטורית גדולה בתולדות החסידות ובתולדות ספרות תקופתו, בנוגע אל הוויכוחים בעד החסידות וכנגדה.

א

שמו מעיד עליו, שהיה מיהודי פולניה, ובלא ספק היה מוצא משפחתו מקאליש, שהיתה עיר ואם בישראל, ואכסניא של תורה, מקדמת דנא. אבל הוא נולד מעבר לגבול של פולניה של רוסיה (“הקונגרסאית”), בתחום פרוסיא, בעיירה המפוארה – לא בספר קורות פולניה ולא בזכרונות מאורעות פרוסיה, אלא בדברי ימינו אנו בדורות האחרונים – ליסא (אצל הפולנים: לישנו, והפרוסים שינו את שמה, ועתה חזרה לשמה הראשון). עיירה זו היתה מרכז לימוד התלמוד, ואליה נהרו בחורים ואברכים מהמדינות אשר מסביב. שערי ליסא היו מצויינים בהלכה ועוד קודם להרב ר' יעקב בעל ה“חוות דעת”, אך למדרגה עליונה של הערצה וחיבת הקודש והשפעה מופלגת עלו בדורו של ר' יעקב מליסא. תורת ליסא היתה כמו הד של תורת לובלין, בריסק, קראקא ופראג, והיה לה העוז של דברים נאמרים עד גמירא, שנכנסו בתור סניפים וסעיפים וחדרו לתוך חוקי “השולחן הערוך”. בשנת תקנ“ה (*1795), לידתו של ר' צבי הירש קלישר, עדיין היתה הסביבה יהודית-פולנית גמורה עם כל תוקף בית המדרש הישן והפלפול השנון, והשלטון הבלתי מוגבל של התורה, עם יחוסים תכופים ורצופים אל המתיבתות ובתי-הדין של כל גלות-יהודה שבפולניה. הזמן ההוא היה אחרית תקופה, מעין שלהי-דקייטא ושקיעת-החמה של החיים התלמודיים באותו חלק של פולניה, שנתלש ונתחבר לפרוסיה, ושעתיד היה להיכמש ולהתנוון, – וסמוך לשקיעה, התלקח במדורה נוצצת. סמוך לשם, היה ר' עקיבא אייגר – תלמודי ענקי, עמוד הימני באמת, שר התורה, איתן כסלע ושקוף וספירי כבדולח, משפיע במשך שנים רבות מאד את חידושיו ואת תשובותיו לכל העולם התלמודי ומעמיד תלמידים הרבה. שני המורים האלה: ר' יעקב מליסא ור' עקיבא אייגר היו בדור ההוא ראשי מחזיקי התורה באותה קרן-זוית של פולניה האשכנזית: ר' יעקב, גאון חריף ובקי, בר-סמכא ומרא דעובדא בהלכה, גבר ענוותן ותמים, ור' עקיבא, לא נופל ממנו בגאונות, ויחד עם זה: אישיות נהדרת, גבריות מוצקה, איתנה עם אפקים יותר רחבים. הראשון, בעל עיונים, יושב עיר קטנה, צנוע ומקופל כולו בתוך ד' אמות של הלכה – לא חש ולא שיער, שהוא עומד בקצה תקופה; האחרון, עסקן-בדברים, משנה אושפיזו ממקום למקום, בעל משפחה גדולה, עם יחוסים מרובים, ששלחו פארותיהם עד למרחוק, כבר התחיל מרגיש ששינויים גדולים מתרגשים לבוא, וכאילו כבר תפסה אזנו את המולת הכנפים המשיקות של העת החדשה. בחור שנפשו חשקה בתורה – במקומות ההם ומסביב – צריך היה ללמוד בליסא או בפוזנא. אבי זקני מצד אמי, הר' שמואל (הוא היה יליד העירה ביזון [Biezun] ) למד בבחרותו בליסא, ומסיפוריו הרבים, שסיפר לי בילדותי (והוא היה אז בן תשעים), התחקה בקרבי הרושם, שבין ליסא ופוזנא היתה מעין תחרות קטנה, לא טינא, אלא להיפך, כיבוד הדדי, אבל מעין “קנאת סופרים”; ליסא היתה עיר חסודה, אדוקה, ופוזנא יותר חכמה, בעלת דרך-ארץ. בזמן קדמה ישיבתו של ר' יעקב מליסא לזו של ר' עקיבא אייגר, אך במשך פרק לא ארוך היה סופה של האחרונה נעוץ בתחילתה של הראשונה, ו”התחומין" היו יונקים זה מזה. לעתים היו – כמו שסיפר לי האי סבא – שליחי הבחורים מזה ומזה מתכנסים לנסות איש את אחיו – לא כאוקספורד וקמברידז' במרוץ ושייט והגפת אגרופין, כי אם בהגפת בעלי-תריסין. ועוד אמר לי סבא, שאחד המובחרים בין תלמידי שתי הישיבות היה בחור אחד מליסא, ושמו הירש קלישר, והוא היה ל“למדן מובהק” ול“גביר עצום”, ומושבו בעיר טהארן. אני אז ילד, ושתיתי בצמא את דברי זקני. טהארן כבר היתה אז עיר אשכנזית, ואותו “הלמדן המובהק” בקרב העיר טהארן עם סביבה יהודית-אשכנזית נראו לי כעין שני הפכים בנושא אחד. וכשהייתי בעיר טהארן בפעם הראשונה, לערך שנת תרל“ח (*1878), ור' הירש קלישר כבר נפטר קודם לכן (הוא נפטר בש' תרל"ה 1875) הובלטה לי קושיא זו עוד יותר. אתה נוסע מקוטנא, מקראשניביץ, מליפנא, מדאברין על שפת הווייכסל, מדאברזינסק על שפת הדרבנץ – ערים קטנות, מרושלות, עם גוברין יהודאין דוברי-יהודית, עם בתי-תלמוד-תורה, מלאים תינוקות, עם בתי מדרשות, מלאים בחורים לומדים, עם “שטיבלעך” של חסידים, תילי-נמלים של חנוונים פעוטים, תגרנים וסרסורים, רועי-רוח וזורעים-באויר, עם המון מלמדים ובטלנים, וסתם יהודים מסתובבים בשוק ומקלותיהם בידיהם, מצוינים בבגדיהם, בלשונם – בכל קיפול שבבגדיהם ובכל הברה שבלשונם; ואתה עובר את הגשר הקטן של דאברזינסק, ומהעבר השני – חוץ לארץ, רחובות נקיים ומרוצפים, בתים יפים עם מגרשים וגינות, חנויות מגוהצות, שלטים מהודרים, איזו חגיגיות, איזה רגש של שיחרור, עולם חדש, ובו יהודים לבושים כאורח ארעא ומדברים כאורח ארעא, כמעט לא ייאמן שהם יהודים. – אך מהלך כתחום שבת, וההבדל הוא כמו בין המאה החמש עשרה והעשרים! שם העיירה: גאלוב; ואתה נוסע עוד שתים-שלש תחנות, והנה טהארן – חוץ לארץ גמור, אפילו ה”ווייסל" (הווייכסל) שלנו, שהיינו שוחים בה בווישוגרוד ובפלוצק ביומי דפגרא ובערבי שבתות אחרי הצהרים, שם גם כן נשתנתה בנוסח אשכנז, נסדרה, נתעמקה, נעלמו ממנה שרטוני החול, מפני שהאשכנזים כבשוה וילחצוה במסגרותיהם. ובעיר ההיא קהילה יהודית זעירת אנפין, אך כמו בברלין, עם “פארשטאנד” ו“פעראיינים” מקצת חרדים מקצת חפשים, והכל בתרבות ובמנהגים ובלשון של אשכנז. והיה לי הדבר כחידה סתומה, כיצד נשאר פה “אוד מוצל מאש”, יהודי זקן מהטיפוס העתיק של “בעל-בית גאון”, בקי בש“ס ומדבר וכותב אשכנזית ולשון הקודש, מדקדק במצוות, ומעורב בין הבריות, ומוקף משפחת אשכנזים; כיצד עקב אדם נפלא זה את הדרך, ויסבב קפנדריה מהישיבות של ליסא ופוזנא אל העולם היהודי-אשכנזי, וטעמו עמד בו? הנני מספר את זכרונות ילדותי, בהיותי בעצם תומי ובהשקפותי המקומיות המוגבלות. זוכרני, שבהיותי חובש ספסלי בית-המדרש הישן, עשה עלי ר' הירש קלישר רושם של חזיון מפליא ויוצא מן הכלל. ברבות הימים במידה שנתרחב תחום המראה שלי, בה במידה נתחורה לי דמות-דיוקנו של הזקן המפורסם ההוא. הוא היה אחד מהשרידים המעטים של פולוניה שבאשכנז, אחד משיירי התלמודיים החרדים מליסא, שנכנס באריכות ימיו לתוך תקופה של היהדות האשכנזית. הוא והרב ר' אליהו גוטמאכר, הצדיק מגריידיץ, ואולי עוד שנים-שלשה נשארו עוד באיצטלותיהם, בזקניהם ובפאותיהם בתוך סביבה חדשה שהביטה עליהם בעיני תמהון – וצריך להודות, במין הערצה מוזרה. והם לא היו נפלאים כלל ולא נשתנו כלל: הם היו כמו שהיו בתחילת ברייתם, אלא שמסביב להם הכל נשתנה. בארון-הספרים של סבי ר' שמואל נמצאו ספרים אחדים של ר' הירש קלישר: סבי זה היה, כאמור, מתגאה בחברו מכבר, והפציר בי ללמוד את הספר “אבן בוחן” על כמה פרקים של חושן המשפט ואת הספר “אזניים למשפט” גם כן על חושן משפט, שכבר היו ספרים מפורסמים בילדותי. זוכרני, שהספרים ההם לקחו את לבי בסגנונם הנעים ובחריפותם… הבינונית. ר' הירש רצה לפלפל, ומוכן היה בכל ההכנות הדרושות לכך, אלא שמטבעו היה פשטן, וספרי החקירה שלנו: “המורה” ו”הכוזרי" ו“העיקרים” כבר הזיזו אותו מנקודה זו. היו גדולים אחדים שהשתדלו לעשות את הפילוסופיה על טהרת הקודש, או את הפלפולא דאורייתא על דרך ההגיון, ובהכרח היתה התוצאה של זיווג זה בערך בינוני, מפני שהפילוסופיה איננה סובלת את הקדושה, והפלפול הוא מין הגיון מיוחד, שאין לכבלו לאפוטרופסות ההגיון הכללי. רק מספר שנים אחר כך, השגתי את הספרים היותר קדומים של ר' הירש קלישר: את “האמונה הישרה”, את ה“ביאור על קהלת” (אני ראיתי רק את החלק הראשון, ושמעתי שהחלק השני יצא גם הוא לאור, כעבור זמן רב אחרי הדפסת החלק הראשון), ואז עמדתי מעט יותר על בוריו של המחבר. הוא היה בלי כל ספק מרא דשמעתתא ותייר גדול, כאחד מרבנן קשישאי, אבל יותר שהיה בעל הלכה, היה בעל אגדה, ועוד יותר מזה, היה דרשן מסביר פנים לתורה, ודבריו – יותר שהיו יוצאים מן המוח, הם יוצאים מן הלב. יש דוגמה רבה בין “אמונה ישרה” של ר' הירש, ובין ספריו של הרב ר' שלמה פלעסנער, אלא שר' שלמה פלעסנער היה נוטה יותר לפיוטיות אולפנית (דידקטית), והשכינה האשכנזית-הספרותית כבר היתה שורה עליו, ולא כן רצ"ה – באותה תקופה שהיה עוד כולו יהודי פולני (בודאי רק אח"כ הלך והתגרמן מעט בלשונו, עד שקנה שלמות בלשון זו).

אלה הם השרטוטים הכלליים, המעמידים את דמות תבניתו של אדם-המעלה הזה, ואם לאמר, שהוא שימש כארבעים שנה בתור אב בית דין בטהארן שלא על מנת לקבל פרס, שעסק בצרכי הציבור המקומי, ועניני הקהילות והישיבות מקרוב ומרחוק, בשקידה שאינה פוסקת ובהתלהבות שאינה עוממת, ובקרבן הממון והגוף, ושהיה אב למשפחה גדולה (הייתי אח"כ בהיכרות ובידידות עם בנו הר' לואי קלישר, עסקן וסוחר – בטהארן, עם חתנו – ה' מוריצי גרינברג, יהודי פולני מתבולל לפנים – מפראשניץ, ובסוף ימיו עוזר על יד הר' משה מושקובסקי בבית אוצר הספרים על יד בית הכנסת בווארשה, ועם קרובו הפרופ' קלישר, שמת זה מקרוב בברלין) וסמל תפארת של פטריארך יהודי מהדור הישן (בית-מסחר היה לו, אך הנהלת בית-המסחר היתה נתונה בידי אשתו, ופרנסתו היתה מצויה בריווח, אעפ"י שלא היה בעל הון גדול) וכותב חיבורים כל ימיו (הוא הניח ספרים רבים בכתבי-יד, והר' לואי קלישר היה שרוי בכעס תמיד על שהחברה “מקיצי נרדמים” מוציאה לאור כתבים קרועים ומטושטשים מהדורות הקדמונים, ולא את התשובות והחידושים והפירושים של מר אביו, וכמה שהתאמצתי לבאר לו, שכתבי היד האלה, עם כל חשיבותם אינם עתיקים כל צרכם, קשה היה לו להבין זאת, והיה שופך את חמתו על הרב אליעזר ליפמן זילברמן, בעל “המגיד” בליק שנתפרנס ממאמרי אביו כל ימי חייו, ועתה הוא המוציא והמביא בעניני “מקיצי נרדמים”, ואיננו שם לב אל הכתבים ההם), ומחליף שאלות ותשובות עם כל גאוני הדור, וחי שמונים שנה בשלווה ובכבוד ובהשפעה של חביבות וחן ושכל טוב – הרי זיו איקונין של זקן תלמיד חכם, אב"ד מתנדב, מחבר חיבורים וגביר לאחיו, מעין ר' מתתיהו שטרשון בווילנה – קלסתר מצוין, שראוי לקבוע לו מקום בכותל-המזרח של היכל-הכבוד אשר לנו…

ב

אבל הנני מודה ומתוודה, שלא הייתי כותב עתה על אודותיו, ומי יודע, אם היינו עוד זוכרים אותו, לולא היה בו דבר מיוחד. כן! היה באותו סבא דבר מיוחד, שבזכותו ובתקפו יכנס לחיי-נצח בספר קורות הימים לעם ישראל. לא רבים היו אנשי מידה בקומתו הרוחנית של ר' הירש קלישר, אבל היו, ואני בעצמי ידעתי כמה מהם. ידעתי את הרב ר' חיים יוסף קרא מוולאצלאוועק: גם הוא היה תלמידו של ר' עקיבא אייגר, ובהליכותיו ובידיעותיו דמה הרבה אל ר' הירש קלישר; ידעתי את ר' שלמה לוי (היו קוראים לו פוזנר) בעיר קויל (Kolo) –איש נחבא אל הכלים – גם היה מתלמידי רעק“א, בעל-בית עשיר, אשתו מנהלת בית-מסחר והוא עוסק בתורה ויודע את הש”ס בעל פה, והיה גאון חריף בחשאי, ומשפחתו מסביב כבר יצאה לתרבות העת החדשה – אטו כרוכלא אחשוב ואיזיל? אך ר' הירש קלישר היה אדם לבדו, ולפיכך היה חזק כל כך, בודד ברעיון אחד (עוד אדבר בפעם אחרת על חברו הרב ר' אליה גוטמאכר, שנלוה אליו בענין זה), שנראה כמין “קוריוזון”, ובעיני הפיקחים-השוטים-הליצנים כמין טירוף, וכד הוינא טליא כבר שמעתי, שהוא רוצה “לבנות את בית המקדש ולהקריב קרבנות”. סבי מצד אמי ר' שמואל הנ“ל, היה מבליע דבר זה בנעימה, וסבי מצד אבי, ר' איטשי מווישוגרוד, אחד הגדולים מאד בתורה, שלמדתי ממנו הרבה יותר משלמדתי מכל רבותי, היה מדבר על זה ברמיזה, בלי שדיות-נרגא של לצון, אבל גם בלי התענינות מרובה. נעניתי לכן, עצמות הורי! דבר זה, שהיה בעיניכם טפל, אני נוטל רשות לאמר שהוא היה העיקר, הטעם-העיקר בחייו, בשאיפותיו ובחזיונותיו של אותה האישיות רבת ההגיון והעלילה. כבר בשנת תק”צ (* 1830) פונה התלמיד ר' הירש אל רבו רעק“א בשאלה ע”ד המזבח והקרבנות. היה זה ה“קוריוזון”, ובחוגים התלמודיים – זוכרני היטב, שהדבר עשה רושם כעין הרושם שעשתה המצאת החלזון של הרב ר' גרשון העניך מראדזין, רק בהבדל זה, שהרעיון הראשון נראה כדבר שאין בו מעשה, בעוד אשר הרעיון האחרון הביא לידי מעשים וסכסוכים. ר' הירש כתב גם אל ה“חתם סופר”, בענווה ובנמיכות-הרוח, כתלמיד הדן לפני רבו בקרקע. בעולם התלמודי הכללי בצבץ הדבר פורתא, לא הטיל נחשול, עשה רק גלים קלים ועוברים – ונשתקע. אבל אצל ר' הירש קלישר לא נשתקע. הדבר הזה לא עלה על מוחו – הוא נולד וחי בלבו ונכנס לתוך דמו, ונתארג ונשתזר עם התמימות המוסרית העמוקה והקדושה שהיתה בו. ההיה אותו דבר, ענין של מזבח ופרים וכבשים ו“עשרון לכבש האחד”? זה היה אחד מהענפים, אחת מהצורות המוחשיות, המעשיות, שההלכה צריכה, בהכרח ועפ“י המסורת, לדון עליהם. בתוך תוכם של הלבושים המקודשים האלה טמון היה גרעין אחר: נקודה טמירה ואמיצה, געגוע הנפש הלאומית אל מקור מחצבתה, משיחיות יהודית לאומית! זה היה ניצוץ מלחש תחת האפר, שעלה והתלהב, זאת היתה ריבולוציה חשאית, היכלית, פנימית, שהתכוננה לקעקע ולהרוס עד היסוד את שיטת ההמתנה וההסתפקות בגלות ובצפייה בלי-מעשים. הרבנים הזקנים, בכל גאוניותם ורוח קדשם, לא הרגישו שע”י רעיון זה, למרות תבניתו הנושנה, חדר לתוך העולם היהודי כוח חדש, שעתיד היה להביא גדולות ונצורות. הרעיון העיקרי היה, שהגאולה צריכה לבוא קמעא, ושאנו חייבים להכינה ולעשותה, בלי חכות למשיח. הרעיון הזה הולך ומתבהר משנת תק“ץ ואילך במשך ארבעים שנה, במאמרים רבים שהרצ”ה קלישר כתב ב“המגיד”. כמו שהרצל פנה תחילה אל הברון הירש, ואח“כ אל הקונגרס, כך פנה הרב קלישר תחילה אל החת”ם סופר, ואח“כ אל “המגיד”, כלומר אל הציבור העברי. הוא לא קיבל – לא סירוב גמור ולא זירוז גמור מאת רבותיו הגאונים, ה”הילכתא למשיחא" לא נפתרה; יש פנים לכאן ולכאן. התורה היא נצחית, והכל הוא כמו בלי מספר שנים. ממתינים אלפיים שנה – כך אנו אומרים – אבל, באמת אין מרגישים כלל שממתינים. הכל הוא כמו שנגזר, והכל כך יהיה עד שירחם ה‘. הכנות להבאת הגאולה? כולו חייב או כולו זכאי, ואם יש לעשות הכנות צריך לעשותן בגלות, ורק בשמירת המצוות. הדבר נמשך לאין קץ? ילך ויימשך! הרי זו השקפה, שיטה – שב ואל תעשה! במונחים החדשים שלנו יש “שאלת היהודים”, ואנו אומרים שהגאולה היא “הפתרון היחידי לשאלה זו”. הם לא ידעו את המושג הזה כלל, ואילו ביארנוהו להם, היו אומרים: שאלת היהודים היא דבר שאין לו מתירין, זולתי ע“י הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. זו היא מטפיזיקה, ובטבע המטפיזיקה הוא, שאין לה היסטוריה, ויותר נכון שהיא למעלה מההיסטוריה. רצ”ה קלישר היה מקופל ומצומצם כולו בעולם התלמודי הישן, בלי שום פקפוק וגמגום כל שהוא, ומתוך תלמודיותו בא לידי הכרה, שהגאולה דורשת הכנות אחרות, לא רק של מצוות בגלות, אלא של עבודה מעשית בארץ ישראל. חתנו גרינברג סיפר לי בשמו, שהיה אומר על דבר הממתינים: משל למה הדבר דומה? לחולה שבא אל הרופא, ואמר לו הרופא: הריני נותן לך רפואה בדוקה ומנוסה, וצריך אתה להתרפא בה במשך אלף שנים, – אפשר – הוסיף לאמר, שאחרי אלף שנים היה החולה מתרפא ושב לאיתנו, אבל מי יחיה אלף שנים! – שיחה קלה זו היא לי המפתח לכל שאיפותיו והשקפותיו של קלישר, המבאר לנו את רעיונו המרכזי, חזון-לבו, ה“אני-מאמין” שלו, וכיצד הגיע אליו, בן-דור המעבר הזה, למדן יהודי-פולני עיקרי, שראה את החורבן הרוחני מסביב לו, נסתכל במעשה ההריסה של התבוללות ונשילת האברים מהגוף הלאומי; הוא ראה את הריפורמה, חיקוי הפרוטסטנטיות, ששלחה ידה ב“סדורים” להגיה ולתקן את נוסחאותיהם של אנשי כנסת גדולה – כמה ויכוחים היו לו עם גייגר, כמה מחאות מחה ולא הועיל! – וכמה הלכה וצמחה ונתברכה בו ההחלטה, שצריך להכין את הגאולה. ובמשך הימים הלך והשתחרר מה“קרבנות”, והקדיש את עצמו לעבודה בשביל הגאולה באמצעים שהיו בידו. ומה היה בידו? רק עט-סופרים! הוא הלך וכתב, כתב ל“המגיד”, כתב לארץ-ישראל – שם התנגד לו ר’ מאיר אויערבאך, גאון מפורסם, לפנים אב בית דין בקאליש, בעל ה“אמרי בינה”, שהרגיש בחידושו של דבר, ולא רצה בו – כתב אל סיר משה מונטיפיורי, אל חברת כל ישראל חברים, אל כרמיה, אל אלברט כהן, השפיע על הס, על גרץ, נתן הערה עצומה וזירוז גדול לנטר ליסד את “מקוה ישראל” (תרכ“ד-תרכ”ה 1864–1865), יסד חברות לישוב א“י בפרנקפורט דמיין ועוד בהרבה ערים, בקיצור, נתרכז כולו בשאיפות הגאולה ע”י מעשים, ע“י עבודת אדמה וע”י סיוע הגולה לשוב ולבנות את ארץ ישראל. רעיון התחיה התארג והתרקם באופן עמוק ונפלא על כל הווייתו. באותה שעה הוסיף לעסוק בתורה, לכתוב ספרים, לחבר את באוריו לכתבי-הקודש, שהם הנבחרים שבספריו, כי משם זלף לתוך נפשו הזרם הגדול של תקות האומה. הוא היה כמו אי בלב ים, כמו נוה פורח במדבר, והעבודה שעבד מזמן היותו בן שבעים עד הגיעו לשמונים, והוא אז כמוש וקמוט ועור פניו כקלף וידיו רועדות (כי חלוש היה כל ימיו) – היתה אגדית ולמעלה מן הטבע. אז לא היו עוד קונגרסים והסתדרויות, – חדר עבודתו של סבא זה בעיר-המבצר הפרוסית טהארן היה התל שהכל פנו אליו. נהרס המבצר של טהארן, יצאה עיר זו מרשות אשכנז, וחזרה לרשות פולניה – אבל זה יישאר: בין קוי האור שקדמו לזריחת התחלת גאולת ארצנו ועמנו יאיר עד סוף כל הדורות הניצוץ היפה והאדיר הזה: רבי צבי הירש קלישר.

א

אני עדיין אביב ורך, שמעתי את שמעו זה יותר מיובל שנים בפעם הראשונה במַאקוב (מאקאווי) בפולין. השמועות באו מ“מרחקים”: קוֹזֶ’ניץ, מוֹגלניץ, ועוד מקומות כאלה המפורסמים בשל האדמורי“ם. המשכילים – אולי חצי-מנין שנאספו על דגל ר' אברהם יוסל רוזנטל ז”ל נכד המגיד – ספרו נסים ונפלאות ע“ד “פרח הדר ששלח נטישותיו מבין אבני אפל וצלמות”. והחסידים, רוב העיר, היו גונחים מלבם. היה – ספרו לי תוך כדי אנחה – בחור-חמד יפה-מעללים ומישיר-לכת, נשא אשה הגונה בת איש חסיד, היה “חתן תורה”, כלומר, סמוך על שולחן חותנו כדי לעסוק בתורה, ויצא לתרבות רעה. אומרים עליו – הוסיפו – שנפל במכמורת הקליפות. חבל, חבל, מוח חד, וגם לב טוב, ברם חבל! אפיקורס שאין לו תקנה! נכספתי לדעת מה החרדה הגדולה הזאת, מפני שהייתי שרוי בעצמי באותה סכנה. מאת החסידים לא יכולתי לסחוט אף טפה של ידיעה. “איננו מגדל פּרע פּאות ראשו ובגדיו אינם סרוחים עד קרסוליו” – הכצעקתה? – לי לא פתר דבר זה מאומה. אמרתי בלבי: הני בני אדם יושבי חשך שאינם מן הישוב ודבר אין להם עם האדם המנומס – באו והעמידו את התורה על חיטוּת וגזרת הבדים, אָרכם או קצוּרם, מפני “חוקות הגוי”; ואינם יודעים שמעיליהם הארוכים ושרימליהם היו לפנים “חוקות הגוי”, ובכ”ז החזיקו בהם. – הכנופיה של משכילים הביאה לי ידיעות יותר מבררות את הדבר מפרטי התלבושת. העירה שבה חוּנך בורנשטין – כך אמרו – היתה מלאה חסידים: חסידי גֶר (גוּרא) האצילים, האריות שבחבורה, הנוהגים ברמה, חסידי בוּרקא (וַרקַא) חמי-המזג, המעורבים בין הבריות, הדימוקרטים, חסידי ביאַלאַ היריפים והנלהבים, חסידי רדזין המעטים והתקיפים בדעתם, חסידי פוּרוּסוב (פריסוֹב) – תוצרת מקומית חביבה, ועוד ועוד, כולם השגיחו באברך זה, ובעלי החוטם הרגישו בו שהוא היה לאחר. פעם אחת חפשו באמתחותיו, ומצאו ספר “נחמד ונעים” מהר“ד גאנז כל חכמת התכונה. תהו עליו: הר”ד גאנז, ה“צמח דוד” – אין זה ספר חסידים; אבל הוא מצוי בכמה בתי מדרשות ו“תכונה”; – במקרה נמצא שם איזה מֵקֵל, דומה, גם כן “נחמץ” קצת, ואמר: תכונה מותרת, הלכות קידוש החודש! עלעלו בין דפי הספר, ומצאו ציורים – שומו שמים! רגע הכריעה כף המחמירים, אבל שוב בא המקל ו“הציל את המצב”, באמרו: גם בספרי הקדמונים נמצאים ציורים כאלה. נשתתקה החבורה. אבל כעבור רגע קם שאון חדש. המרגל חרש, הבודק, הוסיף לחפש וימצא ספר חסר מגבו ונרקב מצדדיו, ואותיותיו פורחות באויר, אותיות זרות, כתב-גויים (לפי הנודע לי אח"כ היה זה ספרו של חכם-ההנדסה גוּיס באשכנזית). אז נסתם הגולל! תפסו את בורנשטין ב“ספרים חיצונים”. שוב מעשה ונפלה מחלוקת בדבר מולד! המומחה בביהמ“ד, שנתמחה לחישוב תקופות ומולדות, יצא וחישב באיצטגנינות שלו, שהמולד יחול ביום פלוני, בשעה פלונית וברגע פלוני, ובורנשטין, שכבר אז הקצה לעצמו את המקצוע הזה, חלק עליו במופתים של חשבון. חטאתו זו היתהחרושה בצפורן שמיר. אז פסק המן של חותנו! אותו חותן ראה את עצמו כמרוּמה: זימן חתן, שיתכשר לרבנות, ומצא… בעל חשבון. גם אשת בורנשטין הצנועה והמדקדקת במצוות נטרדה מעולם של שלום ונחת לעולם של זעזועי-נפש, סכסוכי-משפחה ודאגות-פרנסה. חיימ’ל בעצמו שנא ריב ומדון – “אמונת עתיו חוסן ודעת” היתה יקרה בעיניו, אבל ותּרון והתכחשות להשקפותיו מאן-דכר-שמייהו? אך נפש אחת היתה מרוצה: אמו של בורנשטין! היא היתה ורשאית ענוגה, משכלת, אוהבת נמוסים נאים, “יושבת על עקרבים”, ומשאת נפשה הגדולה היתה לראות עכ”פ את בנה יוצא מן המצר ומציץ בפרדס ההשכלה. היא היתה ממשפחת הכהנים המפורסמים בורשה אז, שממקצתה יצאו רבנים גדולים (רבי אלעזר, שהיה רב בפּלוצק, חתנו של הגאון ר' יעקב מליסא, בעל ה“חוות דעת”) וממקצתה זקני הנאורים (ר' משה כהן, חבר ועד ביהכ"נ ברחוב טלומצקה, ר' טוביה כהן, סופר ומשורר עברי, אדולף יעקב כהן, עורך-דין וסופר ועתונאי בשפה הפולנית במקצוע של היהדות). אתערוּתא-דאמא היתה אתחלתא-דגאוּלת בורנשטין מהבטלנות של העירה.

גלגולי המאורעות מאז והלאה לא הלכו בדרך מהפכה והרפתקאות כגון: גירושין, בריחה לחו"ל בשביל ללמוד (או תחלה בריחה, ואח"כ גירושין), כי אם בדרך התפתחות אטית מודרגת בלי “שבירת הכלים”. באותם חורבני-המשפחה והמנוסות של – אחרים היה לפעמים זרם-של-גבורה; אבל בזרם הזה היה מזוג גם שעור ידוע של אבנטוּריות, חוסר שרשיות, גנדרניות, כרוּמיוּת. אם מפני שנפשו של בורנשטין היתה “כגמול עלי אמו”, או מפני שלא רצה לעזוב את אשתו בשממון-נפש, או מפני שהיה מתון ומיושב בדעתו ונזהר מכל מעשה שיש בו ספק – דומני, שלרגל כל הסבות האלה, בצירופן, המצפין-הקומפּס של בורנשטין הראה כלפי העיר הגדולה ורשה, עיר החיים הנאורים בערך של קוֹז’ניץ, ורשה – עיר מולדת אמו המשׂכלת. אבל בפעם אחת מהעירה לורשה, אף זאת היתה קפיצה עזה יותר מדי! צריך היה לעשות תחנה באמצע הדרך.

שם התחנה: מְנִישֶב. מנישב היתה אז כפר גדול עם בית-חרושת סוּכּר של הגביר האדיר ברונשטין (חתנו של שמשון וגיסו של איגנאץ ברנשטין), יהודי אשכנזי, יליד בריסלא, מכותל המזרח של ביהכ“נ ברחוב טלומצקה בורשה, בעל נכסים גדולים, חי חיי שוֹעים, עם בנים כבני-אצילים. בבית-החרושת הזה נתמנה בורנשטין לרואה חשבון. איך שתראה משרה כזו פעוטה בעינינו בערך אל חיים בורנשטין, במדה שאנו מודדים אותו עתה, גבשושית-כהונה זו היתה אז כהר-תועפות לאברך שהיה-חסיד ושבא מקוז’ניץ. הית-חרושת כהלכה, תעשיה רברבה, סביבה פּולנית, החלק היהודי – טפסרים אצילים מורשה, קהל הקונים והמערופיות – בעלי אחוזות וסוחרים גדולים. ההתכשרות למשרה זו בשלימות דורשת גמר-למודים בבי”ס גבוה למסחר, ונוסף על זה, שמוש ארוך, מהלכים בין הבריות. הלמוד בעצמו אינו מספיק; – דרך ארץ קדמה לתורה. אדם צריך להיות מחונך בהליכותיו, בתנועותיו, במנהגיו, בסגנון שיחתו, מנומס ומלוטש! בורנשטין חינך את עצמו. עבודתו בבית-החרושת ההוא, בתור רואה-חשבון, היתה קשה, ושכרו הספיק כמעט לפרנסה מצומצמת. בזהירות רבה ובדיקנות נפלאה עשה שם בורנשטין את מלאכת חשבונותיו. מאושר היה, שבשעות המועטות, שנשארו לו מעבודת המשרה, יכול היה לשקוד על למודיו בלי שטן ומפריע.

בין השיחות הראשונות ששמעתי מכבר ע“ד בורנשטין ובין הזמן האחרון הזה (נקרא לו – “תקופת מנישב”) עברה כשנה או מעט יותר. אז כמעט בהיסח-הדעת ארע מאורע-של-משפחה, שהביאני לידי קרבת-חתון קצת עם האיש הזה, שקודם-לכן הגיעו אלי ידיעות על אודותיו רק בדרך כלל. שדם שדכו אז לאחת מבנות משפחתי צעיר אחד מקרוביו של בורנשטין, בן גיסו, מהחסידים החרדים וצנתרות הזהב, בעל אחוזה גדולה סמוכה למנישב, מומחה מצוין בידיעת החקלאות, תל שהכל פנו אליו מסביבות כפר מושבו, והיה מסתופף בצל האדמו”ר מפוּריסוב. הרי צרוף עובדות: במנישב ישב תעשׂין יהודי כביר, מראה-פרתמים, אשכנזי מגוהץ, עשיר בן עשירים, שולחנו מפורסם מדגל זהב, פרנס ומנהיג מה“דייטשע שול”, בגדי-מכלול, מגבעת-אצטונה גבוהה, חדשה ומבריקה תמיד, כביכול, פריץ כדאבעי, ולתוספת קרני ההוד גם “אויסלאָנדער” (דבר שהיה שבח, ואח“כ לרגל גזרת הגירוש כנגד יהודי חו”ל נהפך לרועץ ולמקור צרות צרורות), והבנים המעלה גבוהה מעל גבוהה, הוד, עושר, פנוק; שליטים, מפקחים על הסדרים, רוכבים על סוסים דוהרים, נהדרים בכבוד על מרכבות יפות, יוצאים לצוד ציד, טסים ממנישב לורשה, ואולי גם לפאריס, בני מלכים ממש; העובדה, שיש לאלה בית חרושת סוכר, או בית חרושת אחר, או בנק, או מחסן גדול כמחסנו של לסר בורשה בשעתו, היתה מהמעשים בכל יום. על אדות אלה לא דברו אז הפולאנים דברים קשים כגידים; אולי היו נוהמים עליהם נהימה חשאית, או מביעים בפחות מרמז-מלים, בסקירה, משהו של תרעומת קנאה קלה; אפשר שחוש הטבעי נחש להם, שהדבר הזה הוא חזיון ארעי – ויעבור, מפני שהמין הזה של יהודים לא יתקיים על הקרקע, ואם יתקיים – ישתקע ויבולא. הנוסח הרשמי היה: אוֹבִּוַטֶלֶה (אזרחים), וצריך לחיות עמהם בשלום “בלי הבחן בין הדתות”, והתעשיה צריכה חזוק מפני שעליה הושתתי יסודי המדינה “praca u potstaw”. והחסידים האדוקים גם הם היו מתיחסים אל אלה במין כבוד: מילא, “דייטשים”, תיתי להם שנותנים מעט צדקה, ושיש ביניהם בנ“א מהוגנים; אגב אפשר להשׂתכר אצלם, לא כמו אצל פריצים ממש, אבל, לפחות, כמו אצל חצאי-פריצים, אולי היו הבטלנים מאחורי התנור בביהמ”ד מסיחים בקנאוּת ע"ד עברותיהם של אלה, אבל גם קנאוּת זו היתה מעושה; אנשי המעשה שבין החסידים לא היו מסיחים בזה כלל – “דייטשים”, ונגמר הדין! להפך, כשהיו רואים סמן של ניצוץ יהודי בין אלה אשר מחוץ למחנה, היו מרוצים ואומרים: אף על פי כן! מה יש לדרוש יותר?! יחס זה היה יחס בינוניות של חיבה, שלי שלי ושלך שלך, שכנוּת נוחה, כמו שאומרים, “מוֹדוּס ויונדי” (אופן-של-חיים). מנישב לא הפליאה אותי. גם ישיבתו של האברך הקוז’ניצי חיים’ל בתור נושא-משרה בתוך סביבה גביריית מעודנת פולאנית מעט-יהודית אצילית-תעשינית זו היתה אמנם גלגול בלתי-רגיל, אבל אפשר היה להלום דבר קשה זה בשים לב אל הכלל הנושן, שאין לך דבר שעומד בפני “ראשון גמראי”: שנה ולמד, והגיע למשרה שהוכשר לה. הבעלים שמחים, שיש להם פקיד שוקד ונאמן, חרוץ ודעתן, והפקיד מרוצה, שהוא מתפרנס בשלום, שהפקיע את עצמו משעבוד חותנו ומהשגחת אפוטרופסי עולמו-הבא, ושהוא יכול להתמיד בלמודיו. הרי עסק הגון לשנו הצדדים. אבל הכפר הסמוך לשם: שניאַטקוֹב – הציג לעיני חידה ממש, שנתקשיתי בפתרונה.

חידה זו ראיתי, גרתי, טילתי בה מספר ימים; הלכתי שמה לראות ולבחון את בן גיסו של חיימ’ל; אבל יפה היה כח האב מכח הבן לעורר את כל מדת הסקרנות שיש בי. חסיד פוּריסוֹבי זה היה מחובר לקרקע הרבה יותר מהאציל האדיר שבמנישב. הוא עמד בראש האכרים, השגיח, יעץ, הורה ונהל משק יקר ונפלא. החותן הזקן שראה את עצמו מרוּמה ע“י חיים’ל, אשר הכזיב את כל תקוותיו, יכול היה למצוא כפל-נחמה ושלומים בחתנו זה, שהרכיב בחצרו את הנהגת-המשק על החסידות. חצר גדולה, אכסניה, אשר חוץ מהרבה שכנם נוצרים, שלאַכטאַ, פקידים, שומרי שדה, משגיחי-יער, גננים, אכרים, חוכרים, אריסים, עבדים ושפחות, היו גם אורחים, גבאים, משפחה רבתי-בנים, בנות, מלמד, מורה (המנוח מיכל ובר, מתלמידיו שלבורנשטין, היה שם המורה). הון גדול, ודאגות גדולות ממנו. גדלוּת בעסקים, גדלוּת במעמד הבית, הכל “רחב”! תנועה! שאון מהשדות, מהדרכים, חדר לתפלה בצבור, חדר של המלמד, חדר של המורה, מתהלכים הנה והנה ומתפללים דרך הלוכם או מכינים עצמם לתפלה, זקנים יושבים אצל אצטבת התנור וסומכים מרפקם בברכיהם ומספרים “מעשיות”, איזה ערב-רב סוכך בשתי ידיו מסביב לראשו ומעיין בספר, בעה”ב משתער ממקומו ומזדנק לקראת המשגיח המביא לו דוגמאות של תבואות מהגורן, ותוך כדי ריצה הוא נתקל בעמיל מישהו מישהו שבא מהעיר ושופך עליו מביול של הצעות סרסרות, בעה"ב מהסס רגע, ובמהרה הוא בא לידי החלטה, שברוב דברים אלה אין גרעין של עסק, ומתנער ממנו, ועוד לא הספיק להחלץ מסה, והוא נתקל בסוחר יער, ומשהה את קבלת הצעתו, ונכנס בדברים עם המשגיח, וממשמש בשמחה ובחפץ לב את הדוגמאות, משמע, מרוצה, ורץ בחפזון אל הגורן; והנשים אינן מתערבות בתוך ההמון הסואן, “כבודה בת מלך פנימה”, מסתלקות לצדדין, סחות כשהן משפילות עיניהן, מתפללות, מטפלות בעניני משק-הבית, סורגות, או משלבות את ידיהן באצבעותיהן הלבנות על חזיהן – כשהן בטלות – ומקשיבות בענוה.

בחנתי, השדוך קם ונהיה! – אך יותר מבכל אלה היה מוחי מסובך ברעיון אחר. הגיס, הסמוך, כדי קפיצת-החתול משניאַטקוֹב: “חיים’ל, היכן הוא?” התרקם הרהור בדמיוני, שמחותני זה אולי חושב את חיים’ל לפגם-משפחה, ולא הזמינו, שמא יקלקל את השדוך. החלטתי לשאול אותו בלי אקדמות-מלין: “מחותן! חיים-יחיאל בורנשטיין במנישב הוא גיסך?” “כן” – ענה מחותני בהידוק שפתיו, שהרכתי בו צל של כעס. הוספתי לאמר בסגנון של סבר וכבוד: “סלח לי, אין בדעתי להתערב בעסקי-משפחה, אני שואל אך מפני ששמעתי כל כך הרבה ע”ד גיסך זה, ומכיון שאני סמוך כאן, החלטתי לראות אותו". דברי אלה רככו מעט את שרטוטי פני מוחתני, ויוסף לאמר לי: “בודאי יודע אתה כי לא דרכי דרכיו, אבל רוצה הייתי שישתתף עמי בעבודתי פה. החסרי עבודה אנחנו פה ומעט דאגות יש לנו?” – ובדברוֹ ראיתי שאחד מקמטי מצחו הרבים כמו שקע ונתעמק יותר – “לפעמים אני נחנק מדאגות, מטרדות, ואני רוצה להמלך במי שאפשר לבטוח בו ובמי שיכול להראות מוצא מהחשבונות המסוכסכים. ברוך השם, יש לי רב, אבל יש שהשעה דוחקת והמוח מתבלבל… הרי רק בשר ודם אתה… והוא בכל מוח חד, בעל חשבון – למה לו לנוע על זרים? – איננו רוצה בחסידות, “שנה ופירש”? טוב, אלהים עמו! לא, הוא לא אבה לשמוע אלי. לא בנתי לרעו” – סים את דבריו בקול זועף וקובלני. אך אני הבינותי את בוֹרנשטין.

לפני שנסעתי משניאטקוב סדרתי את אופני-המסע בקביעת זמן להפגש עם בורנשטין במנישב. בני הלויה הבטיחוני, ולבסוף עכבוני בטצדקאות ואמתלות – ברי לי, שבכונה עכבוני. גם אני כבר הייתי חשוד אז, ובלי ספק חשבו, שפגישת שני אפיקורסים מסוכנים כאלה עלולה להחריב את העולם. חשוב חשבו לחובתם להפסיק בינינו. “שים רוח בין הדבקים – ומשלת”…

ב

אבל הפרוד הזה לא נמשך לזמן רב. עוד כשנה, כבר הייתי בורשה, ועוד כשלש שנים כבר עזב בורנשטין את משרתו במנישב, ויבוא לורשה גם הוא. שם נפגשנו בפעם הראשונה זה כארבעים שנה.

בעל קומה פחותה מבינונית, ראש עגול, שקוט וכבוש קצת בין הכתפים; עינים תכולות, עמוקות חכמניות, עם זוהר של נועם וחן, גבותיהן מלאות, זקן צהבהב-חוּם, גזוז, עגוֹל מכסה את צדעי הפנים ואת הסנטר – כולו עדינות וצניעות, תמימות, ענותנות ופשטות, נמוס ודרך ארץ, רוח מתינות ודיוק של חשבון, כובד-ראש בלי עצבות, אטיוּת בלי רשוּל, ספקנות רכה בלי יאוש. בסקירה ראשונה הייתי אומר: נפש בריאה בגוף בריא חננוֹ היוצר מתחלת בריאתו. רק העינים לבדן נראו כקצרות-מבט, כטעונות טפּוּח מיוחד, תחת המשקפים הגדולות והתכולות.

אלה הם השרטוטים מזיו איקונין שלו ומתואר פניו, לפי שנקבעו בזכרוני מלפני ארבעים שנה.

ואופן דבוּרוֹ היה שקט, מצומצם ומדויק כלוח-הכפל, ענייני, מהותי, לא כחל ולא שׂרק; לרגעים רחוקים, אבק של גמגום-הברה, כאילו חפש בזכרונו את המלה הנכונה; מקשיב ושואל יותר משהוא מדבר; נראה היה, שהוא לומד מכל אדם; כשהוא משיב על שאלות, ה“איני-יודע” היה מרובה מה“יודע-אני”; כשאתה אומר לו דבר, שבבואה-של ערפל פרושה עליו, או שיש בו בת-קול של פעימה ונקוש באיזו מלה מפוצצת מהעתונים או משיחתן של בריות, הוא שואל לתוּמו: מה זה? מה פירושו? מנלן? ברר בעוּבדות, יהי הדבר בדוק, פשט אותו בלי עקיפין ופתול! – והוא כופה אותך בלי שום סימן של כפיה, תקיפות או מרץ של נואם. לא! הוא לא היה נואם אף מעט, לא הרים קולו, לא העמיד פניו, לא עורר, לא כעס, לא זרק מרה, לא התיז ניצוצות, דן היה בחשאי, אף בלי חשיבות יתר, אך בהצנע ותמימות, ולפעמים גם במאור-פנים, לא מתוך שנינות והתולים, כי אם מוך לב טוב ומזג נעים. לא הבהיק, לא הפתיע ברשפים, לא קלע פרדוֹכסים; זרה היתה לו האמנוּשל שיחה, אף חס היה על הפנאי; אבל כל מה שדבּר היה בענוה, במתינות, בישוב הדעת, בחביבות, בלי קסם-של-אמן, בלי אספקלריא של גאון – בפשטות בריאה וברעננות כמעט בישנית של בן עיר קטנה שהביא עמו רכוש הגון אגור בקושי וביושר, בלי חפץ להתהדר בו או למהר לפזרו בעיר הגדולה.

הרכוש שהביא עמו היה: נכסי-צאן-ברזל, תנ“ך ותלמוד. הוא היה בעל תנ”ך עמוק, איתן, עד לאדריכלות הענקית של תועפות הרי החוזים, לקסמי ההוד הנשגב של שפעת שפת הכתובים, לצללי העגמימות הנצחית של התוכחות והקינות. הוא הבין להעריך את העושר בפרשה אחת שב“משלי” הכונסת, כמו שאדמה פוריה עד להפליא משגשגת לפעמים על שטח טפחים אחדים, ששם נמצא לה מקום-הכושר, שפעת נטיעים ושתילים. לבו לא הלך אחרי בקורת התנ“ך, כמוני לא הכיר מעודו במדעיותה של שטה זו, ששרשיה מועטים וענפיה מרובים. המנוחה והתכונה הענקית הבלתי מתפוררת שהמסורה נתנה לכה”ק היתה לו קודמת כל הנקורים וההסוּסים המאוחרים, שכל עיקרם הוא לפעמים טעות אחת, והיא: אי הבנת הקשיון הטבעי של האיתנות הקדומה, שהיתה קודם לתורת הדקדוק וקודם לכללי ההגיון המעובד ופנוק-הטעם, ומתוך כך אותם צוקי-הלשון וכפי הבטויים, שלא נתנו להתרגם מלה במלה, אלא קורצים רמזים וניצוצות כשריד ארמון-נפילים שאין להקציעו ולחטבו במפסלת ובמחוגה, כדי להשוותו לצעצוע חדש ולפסל נסך חרש היום. הרבה הרבה עסקתי עמו ביני-לבינו מתחלת התודעותנו במקצוע היסודי הזה, ועפ“י רוב, אחרי משא-ומתן, נמצאו דעותינו מכוונות. לא מחמת אדיקות, אלא מחמת חוש-לשון דק ומפותח. לא אהבנו את הקציצות של כתובים ואת הנוסחאות החדשים המוצעים ע”י אותם ארזי הבקורת אדירי המקצצים-בנטיעות, אשר עם כל בקיאותם בלשונות המזרח ומבטאיהן וחלופי בנות הלשונות ומחלקותיהן מהודו ועד כוש, על בסיס מדעי אמתי או מדומה של תורת השפעת הלשונות זו על זו והקבלתן, הם מגיעים (לדוגמה, גדול אחד מהעוסקים במקצוע זה) לידי מסקנה, לגרוס תחת “נשקו בר” – “החזיקו במוסר”. הרי זה קו-הגבול בין כל החקירות, ובין מה שמתחיל מכאן ואלך: טעם השׂפה וסגנונה, הגוּתה ויפי צלצולה! הוא לא היה עוד אז סופר עברי פוֹרה-עבודה, קטעי מאמרים קטנים ופתרוני שאלות הנדסיות היה שולח לעתים רחוקות ל“הצפירה” של אז, עוד מימי שבתו בערי השדה; אבל הוא היה כבר אז אחד מאתנו, מלא רוח עברי ספרותי. כן היה אז גם דרכו בתלמוד. הוא חדל מהיות תלמודי מפולפל; הגיונו מלוּמד-ההנדסה, שכלו הדייקני וזהיר-ההיקשים, שהלך הלוך ובחון לאט לאט, בפכחות בהירה, מן המוקדם אל המאוחר, ומן הכלל אל הפרט, פסלו, כמובן, את החריפות ואת החדוד העקלתון והמסוכסך, התולה האים בשערה; אבל הוא לא התרחק עד לשיטתם של אותם החדשים, שכל כחם הוא להתגדר בגירסת תוספתא או מכילתא, שמקצתם, כבודם במקומם מונח, אינם מוכשרים ללמוד דף גמרא עם רשי“י ותוספות כהלכה. במובן זה היה הוא, כביכול “איקציוני”, כלומר איש מבית המדרש הישן שלנו. כמו שלא למד עברית מ”מיטודות“, כך לא למד תלמוד מתוך דוגמאות ומראי-מקומות ותורת גרסאות ומיני תרגימא, אלא, פשוט, הרבה גמרא ומפרשים, בשקידה עצומה, כאוחר גוברין והודאין במתיבתא דבי רב מקדמת דנא בקוז’ניץ, או בכל בימ”ר אחר בפולין, ואין זאת אומרת, שהוא לא מצא חפץ וענין באיזו “מיטודה” מחוכמת, העשויה להקל את הלמוד לתלמידים, או באיזו השואת-גרסאות עפ“י כתבי יד וכדומה; זאת אומרת רק שהמצע היסודי של הכנתו קודם לשכלולו ושרשי למדנותו היו שקועים עמוק עמוק בקרקע הטבעי והלשוד של היהדות המקורית-שבמקורית בלתי מורדדת ובלתי מוּקלשת ונכמשת ע”י שחיסי-תרגומים וספיחי-חקויים, פצלות ופירורים, אוגיות ותלמים מדעיים. הוא היה, ככל אחד מאתנו, ממעריצי “חכמת ישראל” במובנה כיום, בגלל חידושיה והסדר הנאה שבה, למד ממנה הרבה אח“כ, הסכים או התנגד למה שנתחדש בה, לא הניח דבר גדול או קטן מכל מה שהתרחש בתחום זה, אבל לא בה התחיל, ולא בה נשתרש ראשו ורובו. הוא היה, פשוט, תורני מופלג. בעל תנ”ך ותלמוד, מוכשר להרצות על כל פרשה שבתנ"ך ולקרוא את השיעור מעל כל דף של גמרא, לפני תלמידים מובהקים.

בתור תלמיד חכם, בוֹסרוֹ כבר גמל אז בבואו לורשה; בתור מלומד כלל יעדיין היה טירון בכמה מקצועות, אבל במקצועות ידועים היה גמיר וסביר וכמעט משוכלל. מילדותו נוסס כשרון מצוןין לחכמת השיעורים וההנדסה. בן שתים עשרה גמר את למוד החשבון הפשוט, ועשה את החשבונות הכי מורכבים בכח הזכרון לבד. הוסיף ולמד את מהות השברים ומשפטיהם, דיני הקבוץ והגרעון, ההכפלה והחלוקה, עניני השרשים ועלית המדרגות בהם וחשבון האותיות שהוא התחלה לאלגברה. בן י“ד למד עניני המשויות, איכות התרתן וחליצת שעור הנעלם מהן והגיע עד התרת המשויות הנשגבות. בן י”ז כבר היה בקי בחכמת המשולשים (איך משש פנות שבכל משולש והן ג' צלעות וג' זויות, אם נדע רק ג' מהן אשר ביניהן גם צלע אחת נבוא לידיעת גם ג' פנות הנותרות), והגיע לחשבון הנשגב או חשבון האין סוף (המדברת בעניני השיעורים וסגולתם והרכבתם זב"ז לפי מה שהם מחוברים מחלקים קטנים לבלי תכלית, ותלמד אותנו איך נוכל לדעת מן ההכל את סגולת חלקיו, ולהפך מן סגולות החלקים את ההכל), וגם לחכמת המדידה העליונה (העוסקת בסגולות הקוים העקומים ומשפטיהם, השטחים המוגבלים על ידיהם, וכן הגופים הסגורים בסביבותיהם ע"י שטחים עקומים, וכל זה נוסד על החשבון הנשגב). באופן זה היה בורנשטין מתימטיקן מלומד ושלם בידיעותיו מנעוריו. הוא עסק בכמה ענפים ממדעי הטבע, וביניהם בענף הקרוב ביותר לחכמת ההנדסה, והיא חכמת תכונת השמים, וסעיף אחד מזה: חשבון השנים, כמו שכבר הזכרתי למעלה, היה מקצוע זה חביב עליו כבר בבחרותו ובבית מדרשו בעיר מולדתו. ספור המחלוקת עם המומחה בבית מדרשו ע“ד המולד – אולי יש בו איזה דמיון (לא שמעתי את הדבר הזה מפיו, כי אם עד מפי עד); אבל את ויכוחו הראשון עם ח.ז. סלונימסקי אני זוכר היטב. לא זה המקום להכנס בפרטים מקצועיים יותר מדי; אזכיר זאת אך בקצוק מן הקצור. ידוע, שרחז”ס היה המומחה המקובל בספרותנו למקצוע זה – מרא דהאי הילכתא. השקפתו העיקרית של חכם זה (פיניליש, שורץ, א. אפשטיין ועוד אחרים חלקו עליה) היתה, שסדר העבור ומשפטיו עפ“י חשבון האמצעי המצוי בידינו נתחדש אצלנו אחר חתימת התלמוד הבבלי. בספרו יסודי העבור (צד 51) ובפראנקל’ס מאנאטסשריפט (1864) כתב רחז”ס, שבאפס המפות הישנות מזמן תלמי בידו אז, הוא משער שהבדל אורך ירושלים מאלכסנדריא לא היה עדיין נודע לנכון אצל מיסדי סדר העבור, וחשבוהו לערך י“א מזלות, ויסדו חשבון המולדת על אופק ירושלים. בא בורנשטין מקוז’ניץ, והעיר את רחז”ס שמצא שחשבו כבר בלוחות תלמי הבדל האורך רק שש מעלות, הדבר לא יצא מכלל הערה, ולא בא לידי מחלוקת כמו עם אחרים, להפך, רחס“ז החזיק טובה לבורנשטין ונסתייע בהערתו (האסיף, שנה ב', צד 273), אבל אופיני היה הדבר, שהחסיד הצעיר מקוז’ניץ היה בקי בלוחות אלכסנדריא של מצרים יותר מרחז”ס שעסק כל ימיו בענין זה. אז לא הכריע עוד בורנשטין בין רחז“ס ומתנגדיו. הוא לא מיהר להוציא משפט, ולא יצא לקניגיא של “מלחמת שלשים שנה” שהתחוללה בין רחז”ס ובין רצ“מ פיניליש בענין מדעי זה – בהתפעלות ובהתלהבות, כמעט בשנאה, ולפחות, בעקיצות ודברי חדודים, שמשכו לשדה המערכה עוד רבים מחכמי ישראל על עמודי העתונות העברית והאשכנזית למדעי היהדות. הרבה פעמים ישיבת שלשתנו, רחז”ס, בורנשטין ואני הצעיר, נדושו ונטחנו השאלות האלה. הזקן חצב להבות אש, בורנשטין השמיע מלים מועטות בנחת. הוא לא אהב את הויכוחים, לא סמך בעינים עצומות – לא על רחז"ס, לא על פיניליש, לא על שורץ ולא על איש מכל בעלי המקצוע; הוא פלס לו נתיב בעצמו אל שטתו שהתרקמה במוחו במשך שנים רבות, אשר אז לא היתה עוד שלמה וגמורה אתו, ורק נצוצות ממנה התיז לפרקים במאספים מדעיים, עד שהכיר בשלימותה של שטתו, והתחיל בשנם האחרונות להעשיר את ספרותנו באוצרי חכמתו הרבה שנשתכללה במקצוע זה מאין כמוהו.

תלמיד חכם ובעל חשבון – לא רק בידיעותיו, אך גם במזגו ובמהות – ככה אני זוכר את בורנשטין בבואו לורשה. גם בשני התחומים האלה התעתד ללמוד מאה פעמים יותר ממה שידע, אבל הוא היה כבר אז מצוין ובשיעור ידוע: מומחה, בשניהם. במקצועות אחרים היו לו התחלות חשובות, אך עדיין היה חסר הרבה, הרבה מאד. – הוא ידע את כל הספרים אשר השיג בעירו, צרורים היו בצרור זכרונו האמיץ, המקיף והמדויק; הוא קבל גם ספרים גם מאספים מדעיים גם עתונים מורשה; ובאותה שעה שהיה שולח הערות מדעיות – מעט המחזיק את המרובה – ל“הצפירה” היה שולח ג"כ הערות לשבועון הפולני Wedrowiec, והיה מקורב לעורך השבועון הזה סוּלימירסקי (שהיה גם עורך הליקסיקון Slownik Geograf – שבורנשטין שלח גם בשבילו אי-אלו ידיעות), ומכיריו המעטים האלה שלחו לו עתונים וספרים, וגם בתקופתו המנישבית נזדמן לו לבקר לפעמים בורשה; אבל כל זה היה מלא מכשולים ומוגבל. אין אומן בלא כלים, ואין חכם, ביחוד חכם-לומד מעצמו, בלי ספרים. – בפילוסופיה, בהיסטוריה, בתורת ההגיון, באיסטיטיקה, בספרות ההקלסית, בקורות הספרות הכללית, בשפות עתיקות וחדשות וספרויותיהן, באנטרופולוגיה, בקורות הקולטורה, בפסיכולוגיה, בכלכלת המדינה ועוד ועוד – לא היה ספק בידו ולא אמצעים מצויים לו ללמוד די צרכו. גם את ספרות היהודים בשפה האשכנזית ידע אך מעט. ואם יש בספרות זו תרגומים ותרגומים מתוך תרגומים מפיקים מזן אל זן, ללומדים ממקור ראשון כבורנשטין לא היה דרוש “כלי-שני”, ואם יש גם הרבה דברי חזיון ולהג רב נוח וערב לקוראי השפה ההיא, שידיעתם רשות ולא חובה, הלא יש גם בספרות זו ספרי עיקרים מוסדי-חכמה ומרגניתות דלית להון טימא, שאדם מישראל בן דורנו צריך ליהנות מאורם, ושבלעדיהם איננו יכול לבוא לגמר בשולו בהשכלתו, אלא מצטמק בתוך הספרות העתיקה לבד – ולא יפה לו.

על כן היטיבו אשר עשו קרובי בורנשטין, וביחוד ר' משה הכהן, האיש שדבריו היו נשמעים בועד ביהכ"נ, בהשתדלם בעדו לתת את המשרה על שכמו להיות מסכיר להועד ההוא. הם חשבו שחובה עליהם לבלתי התעלים מבשרם, ולא ידעו שקימו מצות אי-התעלמות מרוחו. זכור לטוב אותו משה שֶמָשָה את בורנשטין ממנישב, ויביאהו אל המשרה ואל העבודה המתאימה לנפשו, מפני שנתנה לו את היכולת להגות בתורה ובמדעים מתוך פתחו של אולם תחת פי-מחט-סדקית שהיה לו מכבר.

פי-מחט-סדקית – מדגיש אני את המלים האלה, מפני שהן הן פתרון קורות התפתחותו של בורנשטין, ועוד יחידי סגולה שכמותו, מחכמי ישראל בני תקופה ידועה. מטבע הדברים, כשמספרים קורות חייו ועבודתו של חכם מוסמך מאומות העולם או מישראל בעת החדשה, רושמים את מהלך חייו (“קוּריקוּלוּם ויטה”) ואת סדר חנוּכו, פרק אחר פרק, חליפה ודרגה למעלה מדרגה, מן המוקדם אל המאוחר, עפ“י נוסח ודפוס מוכן וקבוע, עד שאפשר להשתמש בטופס ערוך-בכל לכתחלה, עם מקומות וחלקים מוקצעים הטעונים רק מלוּי והשלמה ותשובות מפורטות על שאלות מורגלות: נכנס לבי”ס למתחילם… יצא ממנו… נכנס לבי“ס בינוני… יצא… הטביעו עליו אתחום-התכנית של תעודת-בגרות… התחיל מבקר באוניברסיטה… מחלקה… גמר… נסמך… יצא טבעו בעולם כד”ר, מגיסטר וכו'… בתוקף הדיסרטציה שנדפסה… קבל עוד תוֹאר-כבוד למוּדי… נתקבל לחבר-כתּב, לחבר-עוזר, לחבר נכבד באקדמיה זו וזו… בשנה פלונית… ואילך: רשימת הספרים שכתב, ואידך פירושא, הרי נוסח כתיבת תולדות חכמים קבוע כסדרו ותמידי כהלכתו; אבל נוסה זה איננו הולם את בורנשטין, מפני שהוא לא יצא מקוּלס בתעודה זו או אחרת, לא נחתם בשום גושפנקא. לא קבל מטבע של זהב או של כסף ובכלל לא “גמר” חק למודיו, לעולם אין הבורנשטינים “גומרים” את חק למודיהם. ענין סיום-למודים הוא זר לנו. הבטוי המיוחד במינו השגור בפי עמנו: “פלוני יושב ולומד”, שכשמתרגמים אותו כצורתו לא ימלט, אם ךא מגחוך, עכ"פ מזרוּת-קצת, הריהו מציין בהוראתו המופלאה את ההשקפה השונה ואת הטעם הנבדל, בנוגע ללמוד התורה. אין “גומרים” את התורה, אלא לומדים אותה כל הימים. כשמקבלים “סמיכה” או “התרת הוראה”, זהו ענין הלכה-למעשה, סוף הכשרה לפסוק שאלות, ולא גמר-למוד.

ועוד קושי אחר יש בכתיבת תולדותיו של איש כבורנשטין. נניח, שאנו עוסקים בתאור קורות חייו של עסקן רב-העליליה. בחיי איש ממין כזה יש פעולות ופועלים, סבות ותולדות סבוכות, מארעות וחדושים מעוררי הלב ומחוללי הרוח, וגם באלה יכולים אנו להציב ציוּנים, למנות ולספור, לסדר ולברר את העובדות, לסמן את המקומות, למצוא את הקשר הפנימי בין החזיונות הנראים כמאורעות בודדים, ובאמת הם מחוברים ע"י נימין סמויים מן העין; וכשאנו מערטלים אותם מהלבושים החיצונים, אנו מוצאים שהם צמודים יחד כטבעות השלשלת; אבל התנאי הראשון הוא מציאת חומר מרובה של המון מעשים, חליפות-וצבא של שפעת שינויים, מקרים, אפנים, יחוסים שהשתרגו ויסתבכו, הוה אומר: מחזה מאורעות-חיים או תנועת מאורעות-חיים, דרמה! גם אופן-חקירה זה איננו תופס מקום בנושא ענין גדול ועמוק זה שאנו עוסקים בו: חיי בורנשטין. הרי ספרתי – ומי יודע אם לא יותר מדי? – את ההרפתקאות עם הקנאים, את היציאה להשכלה וכו'. אבל במי לא פגעו קנאים, ומי מאתנו לא יצא להשכלה? הרי גם זה כמעט פקפא ונצב כמו נד נוסח!

כשנעמיק לתפוס את מהותו של אדם-המעלה הזה, נמצא בו קו יסודי ורושם עיקרי אחד המסמן את חייו ואת עבודתו הגדולה, וזהו: בורנשטין היה אחד מבני עליה המועטים הראויים להיות למופת ללומדים-מעצמם, הוא היה אחד מאלה שהעלו את האַבטוֹדידקטיקה למדרגה הכי רמה, שגשמוּ אותה לעצמם, ושעשוּה למעין המתגבר נובע ברכה ושפע לאחרים ע"י הספרות המדעית העברית.

האבטודידקטיקה איננה נוסח; היא חזון חי ומיוחד במינו. יל"ג, שכתב בזמנו: “כמה לומונוסוב יש ברחוב היהודים!” רצה לעשות אותה נוסח. אבל הוא לא העמיק, אלא רפרף בהעברה בעלמא, השוה שני חזיונות הדומים זה לזה דמיון שטחי. גם באבטודידקטיקה של לומונוסוב יש דלוּת של שבירת מחיצות, של יגיעת למודים, של כשרון אדיר, של עלית נשמה. בכל הבחינות האלה יש קצת-דגמה. לעולם יש בענינים האנושיים הכלליים צד-שוה; אבל חוץ מהצד השוה ישנם הרבה דברים לא-שוים, יד צדי-צדדים. יש צבעים גזעיים, מקומיים, קורותיים, שאינם שוים כלל. האבטודידקט היהודי באירופה המזרחית, האמון בתחלת התפתחותו על התורה ועל התלמוד, היה שרוי במצב מיוחד, הגה ועבד באופן מיוחד. הרי זה פרק בקורות תרבותנו, פרק מתנון והולך עכשו, אבל הוא היה בזמנו גדול ומזהיר. רואים אותו עתה כמו בעד הערפל, אך מעטים מבינים אותו. רבים מרגישים בו בחוש; ממאורע למאורע, למשל, כשאיש כבורנשטין הולך לעולמו – – כתב ספרים, מאמרים רבים ויקרים – האם אבדן כח פורה מאמרים וספרים מעורר את האבל הכבד? – מרגישים, אבל אין מבינים ברור, שמתאבלים על דבר-מה שהוא יותר מן הספרים ומן המאמרים ומהאישות הנפלאה של הנעדר – שכינה נסתלקה, שכינה של תקופה גדולה, שכינה של הלומדים-מעצמם הגדולים, סגולה ואוצר מיוחד, אור עליון, שאנו בהוּלים עליו שהוא נגנז והולך!

בעלי הפתגדמים המוסמכים רגילים לאמר: האבטודידקטיקה איננה תורה שלמה ומסודרת, כי אם תורה בלולה מזני מרקחים, מקוּטרת מכל אבקת רוכל, חוליות חוליות ממקצועות שונים, גזר מכאן וקורט מהתם, שברים מרפרפים, למודים טרופים, דלולים, שטחיים, למקוטעין ולסירוגין, עם חסרון הסדר והעדר ההנהגה. – דייני-גזרות הללו אינם יודעים, שכך היתה רק תכונת ידיעותיהם של אותם הלומדים-מעצמם שהיו ונשארו הדיוטות-מעצמם, אלה שהלמוד-מעצמם היה רק על צד השלילה, כלומר שלא היו להם מורים, אבל הם בעצמם רק התחילו ללמוד; מתלהבים, מתרגשים, מתפלספים, אבל אינם לומדים, לומדים מבוהלים בתחלה, ואינם מגיעים עד תוֹם ונשארים בחצאיותם; ומכיון שהיו לקויים ברשוּל עצלני, בפזיזות של קפיצה ממקצוע למקצוע, בליאוּת, בנטיה לשעמום, בחוסר-התמדה, הוי, בחוסר התמדה, שהוא הסרטן האוכל את כל יגיענו – העלו בידיהם חרס. מי שהוא לומד-מעצמו באמת, אין תורה שלמה כתורתו, אין סדר כסדרו.

שוב מצד אחר – לגלוג והבטה מגבוה על ההשכלה ועל המשכילים מטומטמי המוח ומחוסרי הצבע, הבטלנים מוגי-הלב. “אנחנו הגבורים, בעלי המלחמות, אנחנו האתליטים המתגוששים!”

כשאני מקיף לאחור אל תקופת הלומדים-מעצמם, וכשאני שומע את דברי הגאוה והבטול של החגבים המסתבלים ואילני הסרק שקולם הולך, הנני שואל את עצמי: האמנם מחלת השכחה גדולה כל כך? האם כבר הספיקו בני דורנו לשכוח את כל האיפופיה ואת המרטירוֹלוֹגיה של הלומדים-מעצמם? מי יתנה תוקף תלאותיהם ואת דורם מי ישוחח? גדול היה התוהו מסביב, והם רצו אל האור, ואין מורה, ואין דרך, וסירים וסבוכים על כל צעד. כל ספר עברי חדש היה עצור להם, הכל “טרפה-פסול”, ובעד כל ספר בלשון לעז כמעט היו מעלים לגרדום לידון. היבינו זאטוטי-הגבורים עתה, היבינו התלמידים המסודרים הלומדים בשובע, במנוחה ובעצלות קצת, ה“כבשם הרועים כדברם”, את עינוייהם ואת נפתוליהם של הלמודים-מעצמם? היבינו אלה, כמה כרכורים כרכרו הם, כמה לבוטים נתלבטו ללמוד משהו, לקטוף מלילות בראשי אצבעותיהם? היבינו את תאות-המדע הרותחת, התוססת, הקובלנית, המהפכנית? המסוגלים הם לשער כמה רשׁפי-יה, זעזועי רוח, סלודי נפש, געגועים ושחק למדעים החדשים היו בנו בתקופה ההיא, עד כמה לא ידענו חולשת-רוח ומורך לב, כמהמרדות ועקשות והחלטה תססו בקרבנו, לא נוח ביום ולא ישון בלילה, עפ“י רוב במחסור וקור, בפת לחם קיבר עם בצל, בלי הסתדרות תלמידים בבי”ס, ששם איש באחיו יגשו ואיש את רעהו יעזוֹרו, אך איש אל עבר פניו וגבר במסלתו, בודדים, נרדפים, נלחמים נאבקים לכל ניצוץ של דעת? ילדי הנק ראינו שם – בתקופת הגבורה ומסירת הנפש בשביל תורה-לשמה (הרבה קודם לתקופת האכּסטרנים שהיתה מעורבת בתעודות ובשחרור מעבודת הצבא), תורה מקפת, עברית ואנושית בהוד עשרה, כמה צום ונדודי שינה, כמה ריבי משפחות ופורענויות ומכות וחבלות, נאצות וגדופים, אימת-עונש ונידויים, שבמחירם נקנה פרק אחד בפיסיקה, פרשה אחת בהנדסה, שנתחבבו בשביל זה כשלל יקר ביד גבור! צום צמנו בכל יום עד הצהרים, קמנו לראש אשמורות, פעמים בשבוע היינו ערים כל הלילה – מי ידע נגעי לבבנו? מי ידע בצערם של תלמידי חכמים, וביחוד של המשכילים הלומדים-מעצמם?

כן! פרק אחד בפיסיקה, שאלת חשבון, דקדוק שפת רומי – דברים יבשים וריקים! הלומדים-מעצמם אז לא יצאו ידי חובתם בהתוכחות רמה ונשאה ע“ד “תנועות”, “זרמים”, “כתות”, “אופוזיציות” – דבר קל ונעים ומושך את הלב. הם עדרו בקרקע טרשין. לא הפריחו באויר נאדות של סבון נפוחים, כדי לראות אותם כמגדלים – למדו משויות, ועברו ממדרגה הראשונה אל השניה, עד שהגיעו להתרת המשויות הנשגבות. הם לא היו בקיאים באותם “הדמדומים”, ה”הרהורים“, ה”בצבוצים" וה“מסתורין” וה“קריצות” וה“רמזים”, שהליריקה התמימה או המתּממת, בחזיון ובחיים של עכשו, מהבהבת בהם בקלות גדולה ובקסמי חלומות של טיול – הם למדו – לוֹגַרִיטְמִין, והעיקר, הם לא התחילו ואח"כ פסקו, ויתברכו בלבם שכבר די להם. – המשל הקדמוני מכזב: ההתחלות אינן קשות, ההתחלות הן קלות – בכל למוד, בכל מלאכה, בכל עבודה שאדם מקבל על עצמו.

התלהבות גדולה, ואח“כ דעיכה, עם אדים רעים! הם התמידו, וע”כ הגיעו לאיזה דבר. לולא הם ועבודתם, מי יודע אם להיינו עוד גם עתה בתוך הגיטו הרוני, בתוך הבערוּת והתהו? לא תועיל שום “כתה”, שום “השפת-עולם” ושום “תנועה”, אם לא יקדמו להם הלמודים היבשים והקרים. מי שאין לו כסות לעורו, מה יועיל לו ענק לצוארו? מי יעלה בהור ההר, רגליו לא נסו לעמוד על הארץ? – –

תורתו של בורנשטין ושכלולו היו נצחון האבטוֹדידקטיות הגמורה במלחמתה עם הסביבה, ויתר על כן, במלחמתה עם עצמה.

ג

לומד מעצמו זה היה בעיקרו מהנדס. אין אנו בעל-מקצוע כדי הגדרת מדרגתו בהנדסה. לפי עניות דעתי, ולפי דברי הבקיאים ששמעתי דעותיהם, היה בורנשטין, מהנדס בעל כשרונות ודעתן מצוין. אבל אין חלקי עם הפנגיריסטנים ה“קרובים אל ההלל”. בורנשטין היה איש אמת ודייקן נמרץ, והערכתו צריכה להיות, ככל האפשר, ברוח זה, בלי דמיונות וגוזמאות. בורנשטין לא היה מגדולי חכמת ההנדסה.

כשאני נוגע בהנדסה, רצוני הזה לבאר את השפעת חכמת ההנדסה על כל הלך-רוחו ותכונת עבודתו של בורנשטין. רק בתוך מאמר המוסגר ופסיק באמצע פסוק, אני נוטל רשות להעיר את ההערות המועטות האלה, שלפי דעתי יש להן יחס ידוע לאופיו הרוחני והספרותי של אדיר-חפצי.

למשפטי ההנדסה יש ודאוּת מוחלטת. למשל, המשפט הפשוט: 7+5=12 הוא חל על כל הדברים ובכל הזמנים. כשהתינוק רוצה לבדוק את הכלל הזה ע"י ספירה, לצחוק הוא בעינינו. הבוגר איננו רואה שום צורך לבקש אשוּר למשפט הזה מאת הנסיון. הוא הדין גם במשפט הידוע בחכמת המדידה: הזויות המאוּנכות הן שוות. הרי זה דבר פשוט לכל היודע מה היא זוית מאוּנכת. המשפט הזה הוא בטוח יותר מכל עובדה היסטורית ומכל הכרה במקצוע למודי הטבע, כמו לשמשל, שהתלתּן הוא בעל שלשה עלים. הלשון בעצמה מבדילה בין הגדרים האלה: בהנדסה יש משפטים; כנגד זה במדעים אחרים יש עובדות, ומהן מסיקים חוקים.

גם הידיעות ההנדסיות נקנות בדרך מיוחדת. לידיעת חוקי הטבע אדם מגיע ע"י הנסיון; וידוע, שהנסיון הוא מוגבל ומצומצם מצדדים שונים, העובדות שאנו קוראים להן “עובדות היסטוריות” בנ"א אחרים ראו אותן, ועל דבריהם אנו סומכים, או לא סומכים. לא כן המשפטים ההנדסיים, המשפטים האלה הם תולדות מוכרחות של כח החושב, שמתרקמים באיש איש מאתנו באופן חיובי ובלתי משתנה, כמו שהמים הקופאים לקרח מסמנים שרטוטי-שטח מסוימים, וכמו שהגביש הנשבר רושם קצוות וזויות מיוחדות לטבעו עדי עד.

אמנם משפטי ההנדסה מתיחסים לעולם החיצון, אבל אינם תלויים בשנוייו, חלופיו וזעזועיו. המושגים ההנדסיים הם דברים שבמחשבה, אלש ששרשיהם צמודים בעצם וראשונה ברשמי החושים ונתונים להשתמש בהם בנוגע לדברים מוחשים. כשאנו מציירים לעצמנו משולש שוה-צלעות של 60 °, אין זאת אומרת, שהוא נמצא “בעין” לפנינו. הוא מרפרף רק במחשבתנו, ואיננו אלא ציור נפשי, כמו הפחד או רגש השמחה.

ההנדסה היא באמת גשר בין הגוף והכח החושב אשר בנו, ממוצע בין הדברים שהחוש תופס אותם ובין מה שמתרחש בכהרתנו לבד. המהנדס נגש סמוך-סמוך לשאלת-השאלות של הפילוסופיה כולה, והיא: הקשר בין הגוף והנפש. – חכמת המדידה הסמוכהלהנדסה עוסקת בחקירת המקום והגופים הנמצאים בו, שאנו יכולים למששם בידינו ולראותם בעינינו. למספרים יש יתרון מן הצורות. המספרים שולטים לא רק בעולם הגס והממוּשש. ע“י מספרים אנו יכולים להגדיר גם ערכי-קולות; למספרים נזקקים גם גרמי-השמים הנעים במסלוליהם עפ”י חוקים קבועים. המספר החשבוני והצורה המדידתית הם אותו חלק של העולם החיצון שאנו מוכשרים לשמור בזכרוננו בדיוק-שבדיוק. הם הם השְיָר היחידי מכל רשמי החוש שעברו, הנדרש לאשר נשאלהו והעומד לפקודתנו בכל עת. כל השאר הוא ניתן להיות נכּר מחדש, אך לא להולד מחדש באין מעצור בתור ציור נפשי.

יש דמיון בבחינה ידוע בין ההנדסה וחכמת הנגינה. המהנדס והמנגן יכולים לפרוש מן הצבור, לחיות בהתבודדות וליהנות מאוצרותיהם, וגם להוסיף עליהם, כלומר: ליצור מתוך עצמם. ההבדל הוא אך בזה, שתוכן הנגינה הוא אנושי, ותוכן ההנדסה מהותי-כללי. ההנדסה איננה תלויה במי אתה אלה במה. היא איננה חכמה לשם תועלת, אעפ“י שתועלתה מרובה בעולם. הכונה והתכלית האמתית של המהנדס היא השמחה והתענוג הרוחני שהוא שׂבע מעבודת המוח החפשית, העליזה והצוהלת, ונחת-הרוח של התרת השאלות והחידות, שכבר הזכירות הפילוסופים¹ וביניהם גם הרמב”ם.

הנדסיותו של בורנשטין לא הוּגבלה בזה לבד, שהוא התיר הרבה שאלות סבוכות בהלכות התאריך עפ“י ההנדסה. זהו דבר מובן מאליו. כונתי לענין יותר עמוק, והוא, שכל חקירותיו של בורנשטין הן על דרך ההנדסה. כל אחת מהחלטותיו עושה רושם של שתי מחברות משעורים שונים השוות זל”ז אשר קבוצת האברים העומדים מעבר האחד מסימן המשוה היא שוה אל קבוצת האברים אשר מעברו השני – בקצור: משויה עם כתף ימנית וכתף שמאלית, וכל אחת מהשעותיו, אם נכונות או לא נכונות בפרטיהן, מזכירה אותי באופן עריכתה ועבוּדה את שיטת החשבון הנשגב והגזרות (הםונקציות) ההנדסיות במשויות בלתי קצובות בעלות שני נעלמים, שיש בידינו לבחור אל הנעלם האחד כל מחיר שנרצה וכו'.

אברר את דברי בדוגמאות מעטות. מחלוקת רב סעדיה גאון ובן מאיר בקביעת שנות ד“א תרפ”ב – תרפ“ד – הרי ענין גדול שהר”פ פראנקל (ב“מאנטסשריפט” לש' 1871, צד 555–560) והר“ש פינסקר (לקוטי קדמוניות², נספחים, צד 36) ועוד אחרים, וביחוד הד”ר ש. פאזנאנסקי (Jewish. Quart. Rev. X 153 קדמו לעסוק בו. כיצד עסק בו בורנשטין כמעט כל ימיו, החל ממחקרו הגדול העולה למדת ספר (בספר היובל שלי) והלוך והמשך עד ספרו הגדול “דברי ימי העבור האחרונים” (התקופה כרכים י“ד-ט”ו-ט"ז). ראשית, אנו רואים את המהנדס-הארדיכל באסיפת החומר. אין אני מדבר על אדות הבקיאות. אין הבקיאות עיקר בענינים כאלה; אין אף גאון הזכרנים יכול לזכור הכל. הנני מעיר אך על השקדנות ועל הנאמנות שבדבר. גם שטיינשניידר, כשכתב על איזה ענין, הציע בתחלה את הידיעות הספרותיות על כל מה שנכתב בספרים שבדפוס ובכת“י באותו ענין, וצעירי הדוקטורים המלומדים כשהם בוחרים להם איזה נושא מעט הכמות לחבר עליו מסכת דוקטור, ויוצאים ונכנסים בספריות הגדולות באירופה, ופנקסי הרשימות פתוחים לפניהם, אינם צריכים אלא לפשוט ידם והקולמוס כותב מאליו, ותלי תלים של ספרות-קודמת נמצאת להם על כל תג ותג וקוצו של יוד. אך אין ערוך בכל אלה לחלק התעודות (דוֹקוּמנטציה) של בורנשטין. בלי צל של מליצה אפשר לאמר: כל רז לר אניס ליה, כל ס' מצוי, או יקר המציאות, אף יחיד בעולם, כל מאמר בכל מאסף ועתון בכל שפה, כל כת”י או קטע של כת"י, ומשיצאו תוצאות חשובות לדברי ימי עמנו, מהקטעים שנמצאו בגניזות העתיקות, או בדבר שפתנו העברית מהכתוֹבות שנגלו על חרבות עתיקות באותיות שפות-שם, ואף בכתב הדרבנות. הוא בעצמו כתב במקום אחד:

“קורות חשבון העבור, אשר היה הולך ומשתנה תמיד, פושט צורה ולובש צורה, רחבו ונסבו מאד, ושלוחותיהן נטשו אל כל עבר; והחפץ לעמוד עליהן, עליו לקרוא ספרים הרבה מאד מזמנים שונים בלשון עם ועם, ספרים אשר אין חזיונם נפרץ, ואשר ימצאו רק באוצרות הספרים הגדולים אחד במדינה ושנים בממלכה, מלבד זאת עליו לבקש ולמצוא חשבונות רבים בחכמת התכונה, להביא במשפט עיוני הקדמונים והשקפותיהם ולהעריכם עם היסודות אשר עליהם נשען חשבון העבור אצלנו.” (במאמרו “פּרשת העבור”, הכרם, צד 290).

זה נכון, אבל על זה יש להוסיף, כי כך היתה מדתו גם בענינים אחרים שנגע בהם, ואף באלה שלא היו כיון (דירעקט. יותר טוב מן ישר, וגם בזה היה אחד מחדושיו הרבים של ב.) ענינים שייכים למקצועו, לשמשל, במאמר הבקורת הנפלא שכתב על ספר “ברייתא דמרכבה” להד“ר בנימין שרשבסקי (כנסת ישראל, שנה א', 469–477), שבו הוא דן על המונחים ותרגומיהם, או במאמר הבקורת שלו על “המדרש תנחומא” להר”ש באבער (האסיף, שנה ג' 903–912), ואף בדברים לא-מדעיים, כמו, למשל, בתרגום שירו של מיצקיביטש “פאריס”, שקרא לו “הפרש”, הקדים בפתח דבר לבאר בפרוטרוט, מי ומי קדמו לו (ס' השנה, שנה א' 325–333). בנוגע לכל ענין, שעלה בדעתו לכתוב עליו, היתה ראשית עבודתו: לקוּט כל החומר הספרותי של אותו ענין וסדורו וצרופו והצגתו ממש כקבוצות האברים העומדים מעבר החאד מסימן המשויה ומעברו השני. ודאוּת! לא " זה אומר כך וזה אומר להפך“, אלה מלה במלה, מה אומרים, והיכן; ואם יש שיבושים, הרי השיבושים כהויתם. דיוק זה נאה לפעמים קפדני ונפרז (למשל בקטיעה מתוך גניזת מצרים שהוא מעתיק מהמאסף האנגלי Jew. Quar. Rew., במקומות שיש המליצות המקרא, הוא מציין בכל פעם מראה-מקומו של הכתוב בתנ”ך, דבר שנהגו בו הסופרים בשפות זרות, ולא בעברית – (“דברי ימי העבור האחרונים”, התקופה ט"ו, צד 242), אבל טוב עודף-דיוק מחסרונו. כל גוף ספרותי, כל גרסא, כל זכרון שנשאר הרי הוא לו – הייתי אומר בלשון המהנדסים est datur (הרי הוא נתון, נמצא); וכל מה שנמצא מכבר בנוגע לאיזו שאלה הוא ראוי לחקירה. הרבה פעמים תמצא בדבריו, שכתב במשך יותר מדור אחד, שהוא מזכיר את דעותיו ואת מראי-מקומותיו שמכבר, ומתקנם, ומוסיף עליהם, ממה שהוסיף למצוא במקומות שנתגלו מחדש, אפילו מלה אחת, אפילו מספר אחד. דומה הדבר לאותם הדיינים במשפטי עונשין, שאינם נמנעים מלקרוא לכל עד אף בסוף העולם, כשאחד הצדדים תובע שיועידוהו, או כשהענין דורש זאת.

והבאת הראיוֹת השופעת והמקפת מאין כמוה, המבססת כל פרט והמגייסת כתי-כתין של עדים על כל דקדוק, המוציאה מנרתיקן כל מיני תעודות מכל הספרים ומכל כתבי-היד המפוזרים, המושבשים והמטושטשים, עד שאין לך במאמריו דבר פורח באויר בלתי-מוכח ואי-מבורר, והקורא המבין את הדברים יכול לחקרם ולבחנם במקורם הראשון, – כל המלאכה הזאת איננה ממין הבקיאות האוחזת את העינים והמקשקשת כזוג בכונה מסותרת להתהדר ולהטיל אימה, אלא מלאכה הצריכה לגופה של החקירה, בלי נטיה לצדדין ובלי מלה אחת יתרה. הראיות אינן מדובקות ומצומדות אל הענין, אלא נבלעות באבריו. בכל עושר רקמת המסכת ושפעת גווניה, חוט-האורג שבה הולך ונמשך, מהחל עד כלה, באותה הבהירות, אשר בה חכם-ההנדסה בחשבון הנשגב מכיר בעניני השיעורים והרכבתם זה בזה מן סגולת החלקים את ההכּל. במובן זה ראוי ספרו של ב. (כל מאמריו הם באמת ספרים שלמים) “חשבון שמטים ויובלות” (התקופה י"א 231–260) להיות למופת. לספרו זה יש סמיכות-ה]רשיות תכנית עם ספרו “תאריכי ישראל” (התקופה ח‘, ט’). בו אסף, במועט המחזיק את המרובה, את שיטת חז“ל במנין שמטים ויובלות וחשבונות בעל “סדר עולם”, שיטת רב יהודה, שיטת שלישית במנין שמטים, השמטים שנעשו בזמן בית שני, חקירה על היובל, אם היה בזמן בית שני, דרכי חשוב שמטים לפי תאריכים שונים, דעות הפוסקים ע”ד שנת השמטה, קציבות שנות שמטה במעשה לאחר חרבן בית שני. חשבון שמטים ויובלות אצל הכותים, שיטת הקראים בחשבון שמטים ויובלות, דעת בעלי בקורת המקרא בענין שמטים ויובלות ותקופת היובל בתור מחזוק של עבור. – אינני זוכר עבודה מדעית כתובה בצמצום כזה. כּנס המחבר הנה – בלי גוזמה מעין כנוּס אלגבּראי – דור וחכמיו, דור והשקפותיו, בין מישראל בין מאומות העולם; הציע את הדעות השונות והחלוקות בדבר השאלה הידועה, אם שנת היובל עולה לכאן ולכאן, ובדבר הרעיון המרכזי של השמטה והיובל; איננו סובב על צירו כתלמודי מהדור הישן בין מימרות התלמוד הבבלי לבד; אך ממצה עומק הדין של הירושלמי, משתמש בספר היובלים, בספר “התולידה” של הכותים, ביוסיפוס, בידידיה האלכסנדרוני, בספרו של החכם הערבי אלבירוני, בתשובות הגאונים, בהרמב“ם, בהפוסקים, בכת הקראים, בספריהם של בעלי המקצוע הגדולים גינצל, סְקיאפַרֶלי, אִידֶלֶר, גַטֶרֶר, צוקרמאן, שוורץ; דרך עברו מתקן הרבה גרסאות, אגב גררא מחדש החלטה נכונה בכרונולוגיה (שהבית הראשן עמד לא ת“י שנה כפי הדעה המקובלת, אלא תי”א שנה ועוד מספר חדשים – תּגלית זו לבד היתה מספיקה ליחד לה סוגיה שלמה), קובע כמסמרות נטועים הרבה מהשקפותיו שלו, נותן לקוראי דבריו ציור בהיר, נאמן, מעורר. וכשהם קראו, למדו, ומניחים את הספר מידם, הם מרגישים, שבמוחם הוברר דבר-מה, שנודעו להם דברים שלא ידעו מקורם, או שלא ידעו באופן כל כך ברור. – הזכרתי למעלה (בפרק ב') את יחוסו השלילי של ב. לשיטת בעלי בקורת המקרא. הדבר הוא שמור בזכרוני מהימים שעסקתי עמו בתורה. אך רמז לזה אתה מוצר בספרו הנ”ל, בכתבו: “חוקרי העמים העוסקים בבקורת המקרא: וֶלהוֹיזֶן, הופפֶלד, פרנק, אשר נתחו כל התורה כולה לנתחיה – ולא רק למגלות מגלות (הקורא הותיק יבין שזה רומז למאחז"ל), כי גם לשורות שורות, היודעים מתי נכתבה כל פרשה וכל מקרא ממנה” (צד 257). הרי בדיחה בוֹרנשטינית! שוב לצד אחר דרך אגב: “בעל דורות הראשונים נמרבה לשבש מספרים רבים כרצונו” (שם צד 253) – טפה של מרה זרק בעל החשבון בקטיגורו של גרץ ובר פלוגתיה של רש“ל ראפאפורט, גדול בתלמוד, אך בעל דמיון נלהב המפריז לבקר אחרים, ובמספרים לא דק. לעולם המהנדס, המוֹנה, אינו יכול להסכים על הכלל “פורתא לא דק”. אולי מצוין עוד יותר מדרשו התלמודי-הקורותי “משפט הסמיכה וקורותיה” (התקופה ד', 394–426). כל מאורעותיה והתפתחותה של הסמיכה, קלסתרה הרוחני, המטבע הדתי שלה, הגדולים הטובים שגדלה וזמורות-הזר שהצמיחה, הוראת-נים כהלכה ושלא כהלכה בתפקידיה וחובותיה, זמן המצאה בצורתה הקדומה ברשות החכמים ושנוי וסתה בפרשת עברה לרשות הנשיאים, תכונתה ומטרתה בבבל, והשאלה שנתחבטו בה רבים ע”ד זמן בטולה בארץ ישראל – הכל מצוּיר באספקלרית חוקר, הנותן קודם כל, דין וחשבון מדויק ומפוֹרט מעקרי הדברים שנכתבו מכבר במקצוע זה; ועל היסודות האלה הושתת בנין קטן, נאה, מקביל בכל חלקיו: תמונה זעירה ובהירה של הסמיכה, המבטלת הרבה השערות כוזבות וסרוסים משונים במקצוע הלכה זז. בלי שדול ופתוי הקורא, בלי פה ממלל רברבן, בלי התלבשות באיצטלא-דרבנן רחבת-השולים, בלי פתגמים כוללים ונשמעים להרבה פנים והקדמות-להקדמות כדרך המתפלספים, אלא בפרטי פרטים, הוכחות ומופתים מראים שהסמיכה נמשכה בארץ ישראל לא רק עד האחרון שבגאונים שם רבי אביתר שהוזקק לעזוב את הארץ בש' ד“א תתנ”ט, אחר שנכבשה לפני נוסעי הצלב, אך גם עד סוף ימי הרמב“ם, ומתוך כך מתחורת ומתבררת כל ההתפתחות שקדמה לרעיונות הידועים של חדוש הסמיכה והמחלוקת בין רבי יעקב בי רב ומתנגדו רבי לוי בן חביב (הרלב"ח). סלקא דעתך לומר, הלכות פנויות מחשבון שנו כאן, פרק במהותו של מוסד תלמודי ובמאורעות עמנו, ופרח לו בעל החשבון? טעות! גם במחקר זה סייע בורנשטין בעל-העברונות לבורנשטין חוקר-התלמוד, במצאו את הקשר בין תקון חשבון העבור ובין פסק הסמיכה (צד 414 וצד 425), והצד הזה היה לו לעינים לכוון את הזמנים, ומתוך כך תוּקנו לא רק שגיאות בסדר הזמנים, אך אור חדש הגיה גם על כל עצם הענין, וביחוד על יחוסם של חכמי בבל לארץ ישראל; באופן זה עלתה בידו לזכך ולהאציל את החומר ההיסטורי ולהעלותו מהיבשות הדיקנית שהוא מאוּבּן בו, מהשממון והשעמום הפרושים על חקירות ארכיוניות – למדרגת ציור רוחני מרומם את הנפש – במחקר זה, במקומות ששם ידובר ע”ד ארץ ישראל (צד 415) יש הוד ורוממות.

וכי צריך אני לחזור על הערתי בתחלת פרק זה ע"ד סגולות ההנדסה: דיוק מספרים שנעישם לציורים רוניים, תורה-לשמה וחדוה? כל הסגולות האלה מצינות את בורנשטין, ואולי האחרונה יותר מכולן. הוא התבודד ולמד, הוא רקם מתוך עצמו, וכמה גדולה היתה מדת החדוה בו! כבר הורגש דבר זה בספרו הכי חשוב (בספר היובל), עד כמה הוא מסור בכל לבו ונפשו לברור ענין החלוקת הגדולה בין רב סעדיה גאון ובין בן-מאיר, ועד כמה הוא אוהב עבודה זו ושמח בה תוך-כדי-חשבונות וגלוּי-פרטים-חדשים. עידון זה של חדוה הלך והתגבר מעבודה לעבודה, ומורגש היה, שכל סילון חדש של אור ומדע אשר רוחו הכביר יצק – ניצוק אחר ניצוק, לא רק בלי ליאוּת, אך גם במרץ פורח ומנצח, הוא באותה שעה גם השתפכות וסלסול הימנון של נפש גדולה מלאה אותה ההנדסה, שניטשה קרא לה, בהסכם עם היונים הקדמונים, “Scienza gioia” (המדע העליון).

אבל הלומד-מעצמו לבד, וגם המהנדס לבד – לא הספיק. היה מספיק לעצמו; אבל לא היינו מכירים אותו. מכירים אנו אותו, יען וּיען כי היה סופר עברי. ברגש גאון אני אומר: זה היה סופר עברי!

בורנשטין היה בלשן עברי מן המובחר. בבחינות ידועות דמה להח' זאב יעבץ ולהח' יחיאל מיכל פינס. במלין-דרבנן שלו שלבשו תמיד צורה עברית, דמה לח' מרדכי פלונגיאן ולהח' מנדל הילפרין בעל “אבן בוחן”. גם הוא שאב מהמקורות הראשונים, מהתורה והתלמוד. גם הוא לא היה סתם בית-קבול ואפותיקה של השפה עתיקה, אך הוסיף ליצור, לשכלל ולהעשיר את שפתנו. לא נתּן בידו לפתח ולהשלים את השפה בכל המקצועות, מפני שהוא עסק רק במקצועות ידועים, אבל במקצועותיו שלו ברא ניבי שפתים נאמנים ומתאימים לרוח השפה. בורנשטין שנא את העברית הקיקיונית, התרגומית, החותרת לפרוק מעליה את “סבל הירושה”, ומתוך כך פוגמת את יפיה המקורי ואת סגולותיה הטבעיות ואת המסוֹרת הגדולה שלה, ומשתעבדת לחקוי, להתבוללות ולכל נשיבת ארעי של רוח היום, וכוחלת ופוסקת, לא במליצות העתיקות שהיו, לפחות, שלה, כי אם במליצות זרות לה. הוא לא אהב גם את השפה השגורה הנוחה לתשחורת, אשר הקורא ההדיוט ירוץ בה, אבל אין בה לחלוחית של תורה ותלמוד; ואפילו במקום הצורך איננה מתנשאה אל הנשגב והנעלה – הוא היה סולד מהחטאים כנגד הדקדוק ושמוש הלשון, מהעברות שרבים מהסופרים דשים בעקבן. הדקדוק לא היה בעיניו מסורת מתה, אלא ציתנוּת מועילה, חיה, הכרחית, מובנת מאליה, שיש בהפרעתה משום הפקר וחזירה-לתהו. גם בדבקותו-בדקדוק היה משהו מהנדסה שאיננה יכולה לותּר. יקוד הדין את ההר! הוא היה בחשאי גם חוקר לשונות המזרח. הוא אהב להעמיק ולהגות בחוקי שפתנו, בעצם מהותה ובסודות עדינותה, טעמה וממשה, בכל עוֹז אַות נפשו. החקירות האלה היו מחמד הגיונו וחליפות נעימות מעבודתו המקצועית. המלים העבריות לא היו סתם מלים שדי למלמל אותן תחת מלמול מלים של שפות אחרות; הן היו לו כאותיות ספר-יצירה של הגאוניות הלאומית המיוחדת. כשהיה כותב בלשונו הדשנה והרעננה, עברית בטהרתה, עברית-למופת, ממוּחיה בלשד התנ"ך ויונקת מהספרות הגדולה של כל הדורות, היה מרגיש מעין תחיה, מעין חבור נפשי עם כל מה שהוא אדיר ונצחי בישראל.

הוא היה מומחה ובקי במדרש מלים; אבל עוד הפעם אני נזהר מגדישת הסאה ומאהבה המקלקלת לפעמים את שורת הדין, ומדיק אני את הערכתי. בבחינת השפה היה בורנשטין גדול, ולא גאון. היו וישנם גדולים ממנו, שהדבר הזה הוא מקצועם המיוחד, כמו שחשבון סדר-הזמנים היה מקצועו המיוחד של בורנשטין. הוא הכיר את מקומו, אשר חלקה לו יד הטבע, ע“י ההבנות והכשרונות, אשר אַצלה לו, וע”י החנוּך והלמוּד, שעזרו על ידו; והם הראו לו מקומו במקצוע השפה המיוחד להם. אבל חוץ מהשפה הלא יש סגנון ודרך-הרצאה, ובתכונותיו ומעלותיו אלה רואה אני את בורנשטין בגרם המעלות הרבה יותר מאשר בנוגע לשפה עצמה. זה כחמשים שנה לא נלאה מלהביא את ספריו ומאמריו מלאי-התוכן; קסתו היתה כגפן פוריה, וכעץ שתול על מימי התורה והחכמה, לא מש מעשות פרי; ובכל אלה היה מזהיר, כמובן בהדרגת השכלול המוסיף והולך, סגנונו הנוזל בקלוח קל ויפה בלשון למוּדים, דבר דבור על אפניו. ומה יפה ושקטה, פרופיסורית (במובן המעולה של תואר זה) וחשובה היא הרצאתו! כמה יש בה לא רק מהידיעות שניתנו לכל אדם במדה פחותה או יתרה, אלא מן הטעם והשעור, מן האצילות והנכבדוּת המעודנת, וגם כשהוא מתוכח (ועל כל עמוד, וכמעט בכל הערה הוא זקוק להתוכח…)! כמה נקיה היא הרצאתו מכל אבק של תאות כבוד, מכל קטנות-דמוחין של בני-כנופיה שמקלסין זה את זה בדרך “גומלין”, ומכל צרות עין בכבודו של מי שהוא לבר מכנופיה, מכל ערמומית מציאת בעל-חוב מקום לגבות את חובו, בעד הצוֹתוֹ אתו במקום אחר, ומאות האניות המנוולת, המבצבצת מהויכוחים המדעיים באותו מקצוע בין אלה שקדמו לבורנשטין! כמה יש בה במדת הטהרה, הענוה והפרישות! בבחינה זו, אָפיו של בורנשטין הוא אופי ספרותי-מדעי שלם, מוצק ואיתן, עמוד של בדולח מעשה מקשה אחד.

רוצה אני להבליט את סכום הקוים היסודיים של אישות מצוינת זו: השכלה משוכללת, שכל מעמיק, חד, בהיר כלבנת הספיר וכעין הבדולח, השקפה רחבה, רוח בקוֹרת נאמנה, כח זכרון כביר, חוש-סגנון מפותח עד למדרגת שלמות אמנותית, כמוּת בלתי-רגילה של ידיעות למודיוֹת – נפגשו בו עם כח-עבודה, שקידה והתמדה, עדמחוץ למחיצת היכולת והמציאות הפשוטה. הוא לא אהב את התגא של גדלוּת; לא רצה להתגדר בחכמתו ולעשות לו שם בארץ; לא הניע ולא נתן לאחרים להניע את הפעמון הגדול. להשמיע בראש הומיות את מעלותיו השכליות, או את מעלותיו או מדותיו התרומיות, שהיו ראויות באמת לעטר את בעליהן צפירת תפארת. הוא שנא את הקפיצה בראש, את שאון השוק והמונו. לפרקים היה בודד במועדיו, הרחק משאון העם ומתנועת המפלדות, בדד-גלמוד כמעט כ“תורן בראש ההר”, ואז היה עליז וטוב-לב וצוהל בחדוה של חסיד-המדע, פניו צוחקות ומסבירות, וכן גם פני סגנונו. לפרקים היה איש רעים להתרועע, ואז נסו צללי תהיתוֹ והעמקתו-במחשבות, אבל מסתפר היה במועט של חברה ומתון בקנית חברים. כל ימיו היה “נחבא-אל הכלים”. בעומק טבעו היה איש-שלום, משתוקק למנוחה שלמה, הדרושה לדרישה בדברי תורה וחכמה; מלא רעננות ורוח כביר, מתון ומיושב, מרוכז וזהיר, בורח מדברים בטלים, משחוק וקלות ראש, ומן הכבוד והפרסום. הנקודה המרכזית של שאיפותיו הפנימיות היתה השלמות השכלית. לעתונות, לעסקנות צבורית היה מתיחס בכבוד: ידע הכל, שמע הכל, וכל מה ששמע זכר, אבל כל אלה לא לקחו את לבו. חד בדרא – ואפשר לצרף לדור זה עוד הרבה דורות קודמים – היה בחכמת סדר-השמנים ולוחות השנים ובשיטות הכרוֹנולוגיה המדעית. למדרגה זו עלה ע“י דיקנותו ההנדסית, אהבתו לאמת ונטיתו לודאוּת המתבצרת על בסיס בטוח, שהיו מטופחות בלבו מיום עמדו על דעתו, בתור הכנה טבעית שקדמה ללמודיו, שהלכה הלוך והתגבר בו במדה שהוסיף ללמוד ולהשתלם; ע”י מדת בקוֹרת חמורה, אי-ותּרנית, אשר בה היה מתיחס לדעותיו שלו, כמו לדעותיו של זולתו; ע“י צורך נפשי לאור בהיר, אשר גם ביחס לשאלות הכי מעוּננות וסבוכות לא נתקררה דעתו בספוק ופצוי לחצאין, אך ויחפש את הזוהר הגמור, ולא נלאה לחקור ולדרוש עד אשר הוציא לאור הכל במספר, בעליל, “במראה ולא בחידוֹת”. סמיכת-ההרגל לא נחשבה בעיניו לאומה, אף צעד דכמלא השערה לא צעד בעינים עצומות; ובכל מקום אשר שם מצא את ההשקפות המקובלות אי-מספיקות, טרח בלי עיפוּת, מתוך המצאות יוצרות ומחדשות, לגלות שיטות חדשות. בכל מקום ששם נזקק להלוך של שׂבכת השערות, לא הציג את ההשערות כודאוֹת, אך סמן בפירוש, שהן רק השערות; ובכל מקום ששלא ידע, ציין, שאיננו יודע. באופן זה, השיב תשובות שלמות, זו אחר זו, על שורה ארוכה של שאלות עתיקות וחדשות, וממוצא כל הדברים נולדו לו שאלות חדשות. השקפתו על מחלוקת רב סעדיה גאון ובן-מאיר היא תורה שלמה ושיטה סוללת-נתיב. כאן עזרו לו מוּבהקוּתוֹ התלמודית בתכונתה המקורית, שנזדוגה זווג פנימי עם מדעיותו ההנדסית. על ידיהן עלתה בידו לחדש גדולות בהגהות ותקונים, קלע אל השערה ולא החטיא, ויכנס סדר נפלא בתוך הערבוביה המבהילה של חלופי-גרסאות ושנויי-נוסחאות בחסר ויתיר בין הספרים וכתבי היד למאות, ובין הפירושים והמפרשים, שהוציא במספר צבאם, ויפשט עקמומיותיהם, ויתקן שגיאותיהם; אך כלכל רוחי במאזני משפט, וַיִזֶר וַיָבֵר ביד חזקה ורכה; ואעפ”י שפירושי הרבה מפרשים, גם מהגדולים שבגדולים, נפלו ליד מגלו כעמיר מאחרי הקוצר, אין עף בעל-אמונה תמים ואדוק נפגע מזה, מפני שמדת בקורת זו מצטינת תמיד בישרת-לב, באמונת-רוח, והפצעים שהיא עושה, הם פצעי גבור במלחמתה של תורה, ולעולם לא שריטות צפרני-חתולים של לצון ושלילה, המצויות אצל רבים.

ועם כל אלה לא היה בורנשטין מהנדס וחוקר-עברונות בלבד. לבו היה ער לכל שאלות האדם הכלליות, ונפשו היתה קשורה בעמו ובספרותו. כל מי שנפגש ונשא ונתן עמו השתאה והשתומם לנוכח ההתאמה הנפלאה, שהיתה בו בין שתי תכונות-המחשבה, שעפ“י רוב הן מבטלות זו את זו: הבנה והרגשה והשתתפות-הלב ביחס לשאלות אנושיות כלליות – ודיקנות הנדסית, חשבון קר וחסר-רגש, כל פתגם מפתגמיו חבר מדעיות של חכם עם פקחות שלש איש-מעשה זהיר; הכל נצטרף בשיחתו בהיקש ישר מן הקדום אל מה שאחריו ומן האחרון אל מה שלפניו, הכל היה כנדבך של בנין, ותפס מקום בזכרון השומע יותר ממה שקרא בספרים. היו תמיד חבורות חבורות של תלמידי חכמים צעירים שהיו באי ביתו. ושהוא קרבם והדריכם בחכמה וברוח נדיבה. הוא אָצל ממעלות רוחו על שומעי לקחו – לא בתור “רבי”, שמאמינים בו כאשר יאמין החסיד בקדושיו, וכל הגה שיצא מפיו הוא בעיניהם כגזרה שיצאה מלפני השליט שאין לפקפק בה ואין להרהר אחריה כחוט השערה. בהיקפו של בורנשטין לא היה מקום לשום חסידות מסתורית ולשום גוזמה של התפעלות יתרה ופולחן אישי. הוא היה מורה-ענינים, למוּדים, הלכות ברורות, מורה מבקר ואוהב להיות מבוּקר, וע”כ היתה פעולתו גדולה מאד. ביחוד פנו אליו הצעירים שבאו מערי המדינה בפולין, ונהנו ממנו עצה ותושיה. הוא הוֹרה דעה, הבין שמועה, ואליו יום יום לומדים-מעצמם דרשו, והוא היה משיב כענין לשואל כהלכה, ואעפ"י שלא נתן מקום לשום הגזמה והשתתפכות הנפש ואבק של חסידות בנוגע אל עצמו, התיחסו אליו תלמידיו בהערצה של חיבה עמוקה.

התמונה לא היתה מלאה, לולא השלמתיה עוד ע“י שרטוט אחד: תרגום “המלט”. ידוע, שבורנשטין תרגם את “המלט” של שקספיר מאנגלית לעברית, ונדפס לפני שלשים שנה לערך ב”הצפירה“, וי”ל בס' מיוחד. תרגומו השירי הזה איננו יחידי. כבר הזכרתי למעלה את תרגומו שתרגם ממיצקביץ, שנדפס בס' השנה כרך א‘. אפוטרופסי-המקצועיוּת נזדעזעו למראה החדוש הזה. עיקר השאלה לא היה המה אלא המי. כיצא³ יצא מהנדס בעל-עברונות זה מתחומו לנסות לתרגם יציר-שירה כביר ונצחי כ“המלט”? “בין אומות העולם, בכל ספרות מתוּקנת, בוחר לו אל סופר מקצוע שלו ועובד בו, ואיננו מסקל מרשות לרשות”. מימא זו היא בינינו עוברת-לסופר, ומקובלת כמו מפי הגבורה. מפני שכל אחד ממבקרינו הוא כל כך בקי ב“אומות העולם” וב“ספרות מתוּקנת”! המשורר פֶּטְרַרקה נחשב לאחד מגדולי החוקרים בימיו; בוקאצ’יו, וואולטיר ורוסו, שהיו כבעלי מקצוע סופרי חזיון ומשוררים, חברו ספרים מדעיים; מילטון, זקן משוררי אנגליה, כתב מאמרים מדיניים; קלופשטוק וז’אן פאול עבדו על שדה חכמת הבלשנות; המשורר אוהלאנד חבר ספרים חשובים במקצוע המיתולוגיה. תמה אני, על מה כתב גתּה, או יותר נכון, על מה לא כתב? שירים, משלים, שנינות, חזיונות, אגדות, תאורי-מסע, חקירות בחכמת הטבע, ספורים, מאמרי בקורת, פרקים בתורת האמנות, אסתתיקה וכו’ וכו'. אבל עפר אנחנו תחת רגלי ה“אוֹלימפּי הגדול”! טוב! ואולם צאו וראו את ה“תחומין” ואת ה“מקצועות” של ויקטור הוגוֹ, שהיה משורר, מספר, חוזה חזיונות הבימה, נואם נאומים מדיניים, פּובליציסטן! – ולמה לנו לבקש דוגמאות רחוקות? הלא “שערוריה” כזאת נעשתה בקרב עם, שכמדומה נמנה ג“כ בן “אומות העולם”, ובספרות, שהיא ג”כ “מתוקנת” קצת, ואיש לא פצה פה ולא צפצף? תיאודור (אחיו של שלמה) רינק, ההיסטוריון, חוקר-הקדמוניות, שלכאורה, ועפ“י שיטת קברניטי ה”תחומין“, מחיצה כחוֹמת-סין מפסקת בינו ובין חזיונות ושירים ותרגומי-שירים, הלך ותרגם את “המלט” זה בעצמו מאנגלית לצרפתית, ותרגומו נדפס בפאריס ונתבקר בכל העתונים, ואיש לא שאל: מה ענין חוקר-הקדמוניות וחבר האינסטיטוט לתרגום “המלט”! משמע, “אומות העולם” וה”ספרות המתוקנת" אינן יודעות כלל את הגזרה שגזרו עליהן אצלנו, וכל ענין קביעת-מחיצות הוא “עורבא פרח”. באמת אמרו חכמים, שדרכו של סופר להעזות בעל-מקצוע במדה יותר חשובה במקצוע אחד, אבל אין זאת אומרת, שעי“ז נאסרה לו דריסת הרגל במקצועות אחרים. כל הספרות כולה היא, במדה ידועה, מקצוע אחד. הינ היה הפיליטוניסטן הכי גדול בכל הדורות, ושיריו הם הוד-שבהוד לנצח. דיקנס היה בעיקרו וברוב שנותיו עתונאי; וזאת היתה אומנותו, זה היה חנוכו ומקצועו, והוא הוא אשר כתב את הספורים הכי-טובים בדורו. אידגר פוא עסק בפילוסופיה; המשורר האיטלקי קארדוצ’י עסק בחקירת קדמוניות; המשורר האשכנזי האמרלינג הניח אחריו בכתב יד ספר כולל שיטה חדשה בפילוסופיה. אהרן ברנשטין שלנו היה חוקר-טבע ונואם ועסקן מדיני ועתונאי ופליטוניסטן, וכתב את ספרי למודי הטבע בעד העם, שנתפשטו יותר מכל הספרים ממין זה בזמנו, והוא כתב גם את הספורים הנפלאים “מנדל גבור” ו”פיגילי מגיד", ושום סרדיוט-מבקר לא עמד על גבול התחומין ולא גער בו: “תעודת מסע יש?” – הוי, עלובה, לצערנו, בקיאותם של כמה ממבקרינו בנידון “אומות העולם” ובעניני “ספרות מתוקנת”.

כמדומני איפוא שאין אני מקל ביותר בפטרי מן הדין גם את בורנשטין. הוא תרגם את “המלט”, יען כי רוחו נשאוֹ לתרגם את “המלט”. נטית-הרוח העצמית של הסופר, הנה התחום היחידי ולא אחר! רוח זו נחה על דייקן-הקדמוניות רינק, רצה לתרגם את “המלט” לפי טעמו, אעפ"י שקדמוהו מתרגמים אחרים. רוח זו נחה גם על בורנשטין, שאיש לא קדמהו. יש לי חלק ידוע במחשבה ההיא, הייתי באותו מעשה; סיעתי יד עובר עברה זו, ועדיין אני עומד במרדי ואומר, שיפה עשה בורנשטין, שתרגם את “המלט”, ומצטער אני רק על שלא היה ספק בידו לתרגם יותר.

זוֹכרני מימי עסקי הרבה בספרות הפולאנית, שבימים ההם ארע עוד מאורע זר, שעשה רושם קצת בחוגים הספרותיים הפולאנים, הופיע תרגום חדש של “המלט” בפולאנית מאת רופא צעיר מצוין במקצועו, כמדומני מַטלַקובסקי, תלמיד מובהק של הפרופ' חֵלוּבינסקי; והרושם לא היה מחמת עירוב-תחומין של “שאול”-רופא בין “נביאי” מתורגמני שקספיר המושבעים. בזה לא הרגישו כלל. הרושם היה מחמת הצורה המשונה של תרגום זה, תרגום מלה במלה ממש, שהיה בו מעין מחאה נגד התרגומים המרפרפים. אמרו, שהתרגם הזה פרש מעבודתו המקצועית ולמד אנגלית כדי להתכשר לקרוא את גוף שקספיר בלשונו ולתרגמו תרגום מדויק. לא חקרתי, אם נכון הדבר או לא, ואני מוסר דבר זה בשם אומרו, סופר קורות הספרות הפולאנית פיוטר חְמְיֶלֶבסקי, שהיה אחד ממכרי, ושספר לי את הדבר בתור מעשה-פלא. לעומת זה – על העובדה, – שבורנשטין עמל ויגע הרבה ללמוד את השפה האנגלית כדי להיות מוכשר לקרוא את גוף ספרי שקספיר, יכול אני להעיד, יען כי עזרתי לו בדבר הזה. לולא הייתי מדייק, הייתי אומר, שמאורע תרגומו של מטלקובסקי פעל על בורנשטין, שאמנם לא היה אז מצוי אצל הספרות הפולאנית כמוני אז, אבל ידע את כל הנעשה; מכיון שאני מתכוון לדייק אסתפק בהערה שיה יחס אי-כּיוני בין שני התרגומים האלה. אבל היו עוד נמוקים נכבדים בדבר. ענין התרגומים משפות אחרות לעברית היה לא רק מעסיק את בורנשטין, אך גם מרגשו מעוררו. בתור בלשן נכסף לשכלול שפתנו ולתחיתה, בכל שפעת עשרה בטוב טעם וביושר הגיון. אלף פּעמים שקלנו וטרינו ע“ד חרפת התרגומים, שהיו מצויים אז בשוק ספרינו, אשר לא זה המקום לפורטם. רוב התרגומים נעשו מאשכנזית, וסוד גלוי היה, שהמתרגמים לא ידעו את השפה האשכנזית אלא, במקצת, מדמיונה אל האידיש, ובמקצת, ממה שהתחילו ללמוד, ולא התמידו כל צרכם. למען תרגם כראוי מאיזו שפה שתהיה, צריך לדעת, חוץ מהשפה שמעתיקים אליה, קודם-כל, את השפה שמעתיקים ממנה, בכל קויה ושרטוטיה, תויה וגווניה וגווני גווניה הדקים-מן-הדקים. ידיעת שפה איננה נקלטת מן האויר, אלא דורשת התמדה ולמוד ושמוש מרובה גם מאת מי שיש לו כשרון וכח זכרון במדה מופלגת. בערות-למחצה, שהיא גרועה מבערות גמורה, היתה הקלקלה הראשונה. הקלקלה השניה היתה, שהמתרגמים המעטים, שלמדו די הצורך, והיו בקיאים בלשון שממנה העתיקו, נתקשו לתרגם כל דברי גוף הספר לפרטיהם, והיו מדלגים על המקומות הקשים, ומקיפים אותם סחור-סחור, והיו קוראים (או לא קוראים) לתרגומיהם “תרגומים חפשים”. עודה כזאת איננה לא גוף ולא תרגום; מכלל גוף יצאה, ולכלל תרגום לא באה, ויש בה משום זיוף וגנבת דעת שלא-מדעת. סבת הדבר היא פשוטה: אוצר-המלים של המתרגמים ההם היה דל בכמותו, גם אם שפתם היתה יפה וסגנונם נאה ומלבב. הדייקן בורנשטין לא מצא ספוקו בזה, שהשפה יפה, והסגנון נאה; הוא השוה את הגוף אל התרגום, שורה בשורה, וכל “חסורי מיחסרא” והבלעה והקלשה והרצאת הענין במלים שונות דקרו בו כמחט בבשר החי; ונוסף לזה חשב עשיר-השפה בורנשטין שצריך ואפשר למצוא לכל מלה את תמורתה המדויקת בשפה העברית. היה זה נמוקו הראשי בתרגום “פאריס” הקטן, ואח”כ בתרגום “המלט” הגדול. כלום צריך אני לבאר, מדוע בחר ב“המלט”? “המלט” הוא יציר-חזון ספרותי ענקי, אנושי-כללי ונצחי; כל איש מאתנו קרא אותו מאה פּעמים ואחת; כולנו, מילדותנו עד זקנתנו, לא נחדל מהתפעל מחזיונות הגאון העולמי שקספּיר; והרי זה כמו מעשה-בחינה לנסות, אם שפתנו יכולה להתחרות במליה ובמושגיה עם השפה אנגלית של שקספיר בתמצית כח הציור ועזוז הרגש ועוצם ממשלת הדמיון ועומק הצער הנוקב ויורד עד התהום ורוממות החזיון הקורע-שחקים, מלה במלה, כמו ב“המלט”. ככה תרגם את “פאריס” מלה במלה, יען כי ידע היטב את שפה הפולאנית. ככה, למען תרגם את “המלט”, למד בורנשטין – והוא אז כבן חמשים – את השפה אנגלית כדרכו, עד-תוֹם, על כללי דקדוקה וחוקי שמושה, באותה דרך האבטודידקטיות המעולה שלנו, שהיתה דרך מסודרת ומישרת, לא פחות מדרכי הלמוד בבי“ס הכי מתוקן. עוד התמונה לנגד עיני: אחרתי לשבת עם בורנשטין במעונו, מאחורי בית הכנסת של רחוב טלומצקה. אחרי חצות לילה נפרדתי ממנו לשוב לביתי. אחרי רדתי, כשעברתי בחצר ביהכ”נ, נשאתי עיני מסביב: כל הבנין המרווח, הענקי של ביהכ“נ שקוע באפלה, גם האולמים, ששם המשרד, גם הלשכות, שם מתאספים לחופות-נשואין, גם הספריה, גם דירת המטיף, גם דירת החזן, אפילו הביתן של ה”שבת-גוי“, השוער – הכל ישנים, שרויים במנוחה, בחשכה, אך מחלון אחד קורץ אור של מנורה – דירתו שלש בורנשטין בקומה השניה, כשאתה נכנס לתוך החצר מצד שמאל; גם אחרי שנפטרתי ממנו, עוד ישב כפוף על שולחנו ולמד. הוא למד אז אנגלית – למען קרוא את גוף שקספיר – למען תרגמו לעברית – למען שכלל את שפתנו. לומונוסוב? שֶרָא לָך מָאריך, יל”ג! אין שום לוֹמוֹנוֹסוב מוכשר לכך. זהו מעין “תקון חצות” שלנו, בצורה חדשה. והאיש הזה כבר היה חולה את עיניו! ראו, גדולים שגדל ביהמ"ד הישן שלנו.

והתרגום? יש בו רוח השיר, או אין בו רוח השיר? בתרגום “פאריס” נוססה גם רוח השיר באופן נפלא, יופי חגיגי, בהיר, גדול, עולה על כנפי החזיון מעל לגבולות העת והמקום. שפה רכה וחזקה, מעונגה ומוצקה; בתרגום “המלט” יש חלקים איתנים, ויש קשים ומעוּשים. הוא החזיק במדת היתדות והתנועות, ועי“ו סר לפעמים מנועם דרכי השיר, וכמו שאמרו הקדמונים: “והיתד ברקתו, ומחצה וחלפה ראשו”; אבל התרגום הוא מדויק כחוט השערה, ובשביל כך הסע הסיע “אבני גזית מהררי קדם” וידלה פנינים מתחום שפתנו. אין זאת עבודת אמן מומחה בשיר, אלא עבודה חוֹבבנית כתרגומו של רינק וכתרגומו של מטלקובסקי, אך גבוהה במעלה עליהם. כיצד אפשר להשוות תרגום מאנגלית לשפות חיות, רעננות ועשירות, אל תרגום לשפה העברית עם קומץ מליה ויקהת שׂיבתה? ובכ”ז תרגומו של בורנשטין הוא מדויק יותר משניהם. השוו את תרגומו של ב. לתרגומיו הידועים של זליקסון (“איתיאל הכושי”, “רם ויעל”), שהם המעולים שבתרגומים. תרגומי זליקסון הם מקרא-עונג, יפה, קל, אבל זהו זליקסון, ולא שקספיר! שקספיר אינו רשאי להעשות כל כך שטחי, שגור-הלשון, שותא-דינוקא; הוא זקוק להיות תמציתי, מוצק-הצורה, תלפיותי! פתחו את ספרו של שקספיר, ולצדו התרגום, וראיתם שהמתרגם עובר על הגוף המתורגם כעוף הפורח, נוגע ואינו נוגע; הוא ידע אנגלית, בלע את שקספיר, אבל לא “כבולעו כן פולטו”, בלע את שקספיר, והפליט את זליקסון. החוט של חן, הקלות לבדה אינם מוציאים ידי חובת תרגום. נקוּטוֹנוּ בפנינו מפני הקלות, שהיתה מצויה בין סופרים רבים מהדור העבר. אדם מבקש ציור מדויק, שמלה חדשה; הקל מביא במהרה לידי שעמום. תרגומו של בורנשטין ראוי למופת – אם לא ברוח השיר, אבל בלי שום ספק בדיוקו הנפלא. וזאת היתה מטרתו. לאמתו של דבר, זוהי עבודה בלשנית, ובבחינה זו היא עומדת למעלה, למהעלה מן הגובה הבינוני.

ד

אמרתי למעלה: כשבא בורנשטין לורשה, בא עם “פת בסלו”, בא ותלמודו בידו, למדן מובהק, בעל תשבורת, הוֹבר בקי בסדר הזמנים והמולדות, ועוד הרבה הרבה ידיעות, אבל עדיין היה חסר הרבה, – ואנו מוצאים אותו אח“כ – בספריו – מלומד מרובה-הצדדים, במבחר מובן המלה. איפה למד? האוניברסיטה שלו ושל כמה וכמה מחברינו אז – בני ורשה יודעים אותה – היא הספריה על יד ביהכ”נ של רחוב טלומצקי! אילו לא נבראה ספריה זו אלא לתת לנו את בורנשטין, את הד“ר פוזננסקי (ועוד ועוד) – דיה! – רוצים אתם לברוא לנו איש כבורנשטין? קחו אברך שמלא כרסו ש”ס וכו' ומתמיד, וכמעט נזיר מתאוות הגוף, ובעל תאוה עזה וקודחת ובלתי-פוסקת אל האמת שבמדעים, הבו לו משרה כבודה ושקטה, די מחית ביתו, ובלתי לוקחת את כל זמנו – אז יבָּרא לכם… אינני יכול להשיב תשובה מוחלטת, מפני שבאמת אפ]שר ביברא לכם… סנדל; אין עוד נוֹסח חימי, או פטימת-רופא, שעל פיה אפשר להזמין בריאת בורנשטינים; ואילו היה אמצעי כזה בידינו, הלא היינו עושים זאת! לעולם ישאר בתיק“ו אותו הסוד הנצחי, שעל פיו אדם גדול יברא, ואשר בלעדיו אין כל האבזרים וקיום כל התנאים ומציאת כל האמצעיים והרכבתם המלאכותית מועילים כלום. אבל, עובדה היא, שביצירת אישותו המדעית של בורנשטין יש חלק גדול לספריה ההיא, לבית אולפנא ההוא, ששם, ימים על שנה, הייתי משכים ומעריב יחד עמו מיום הוסד הבית. וחלק ידוע בזה היה גם לאיש תם וישר, ג”כ יהודי פולאני משכיל ות“ח מהדור הישן, ג”כ בן עיר קטנה (דז’יאלושיץ) בפולין, איש ממשפחה עשירה, נדיב ובעל צדקה, רחים רבנן ומוקיר רבנן, משה מושקובסקי ז“ל. אף הוא לא היה איש שגמר חק למודו בנתמחה לספרנות. הוא היה ספרן לומד-מעצמו, מתנדב. הספרים באו אז כגשמים היורדים בזעף. מסכן זה כמעט כרע נפל תחת המשא ההולך ומכביד. בהרבה ענינים הנוגעים אל מקצוע הספרנות, חלוקת המדורים, מיון הספרים וסדורם, עריכת הרשימות והכרטיסים היה העובד התמים הזה מתחבט יותר מכחו, בכמה דברים היה מגשש באפלה – אבל דבר אחד ידע יותר משיודעים אותו בעלי תריסין מומחים בחכמת סדורי ספריות. הוא ידע, שאין מטרת הספריה, שתהי ספרי – ודי, אלא שספריה, ביחוד בתנאי מצבנו, היא מעין בית-אולפנא לבוגרים, ושחובת הספרן היא, לא רק, הספרים יהיו מסודרים קנים-קנים, רשומים בדיוק, ספר על מחנו וספר על דגלו, “מצא מין אתת מינו”, והנה הבית בהדרו, ויש נחת רוח למעלה! אלא יש לו תפקיד חשוב יותר, והוא תפקיד איש הבינים בין תלמידי החכמים, המבקרים בבית הספריה, ובין הספרים – לעזור ולהורות, להדרש לכל שואל, ויתר על כן, להוסיף לעורר את השואל גם ע”ד ספרים שלא נודעו לזה. לאדם כשר זה, שהיה בעצמו ת J, לא היה עונג גדול וחדוה יותר עמוקה, מאשר לעזור לנו בלמודינו, וביחוד, לאותו השכן הסמוך, שהיה יכול לפשוט ידו מדירתו, ולהכניס פרים וכתבי יד, ולא רק מהנמצא בספריה ההיא, אך גם ע“י חליפות מכתבים מכל הספריות שבעולם. ההשתלמות המדעית הספרותית, הנראית לעיני כל קורא מבין בספריו של בורנשטין, לא תצוּיר כלל וכלל בלי ספריה גדולה. זה היה הדבר הגדול, שנתנה ורשה לבורנשטין; השאר כמעט איננו ראוי להכנס בחשבוננו הספרותי, אעפ”י דהוא ראוי להכנס בחשבון ביהכ“נ. מובן, שבורנשטין היה (בתחלתו פקיד-גזבר) מזכיר נאמן, שקדן ודייקן, כל איש מבאי-ביהכ”נ בתקופה ההיא יוכל לזכור את דמות דיוקנו של היהודי שפל-הקומה הצנוע והשקט, שישב מעוטף בטליתו הישנה, טלית מקוֹז’ניץ, בספסל השלישי במחלקת הספסלים לצד שמאל, ובשעת קריאת-התורה היה עולה בחשאי אחרי הגבאי, ויושב לו שם על הבימה למעלה, עג לו עוגה בקרן זוית ועושה סימנים לזכר הנדרים, שנדרו העולים לתורה, עפ“י שיטה מיוחדת, שהמציא בעצמו, ואח”כ יורד משם ג“כ בחשאי, ויושב על מקומו. וכשהמנוח ד”ר צילקוב היה דורש ברבים מעל הכתב, היה יושב ומקשיב לשפתו הפולאנית הצחה; וכלום אני יודע, אם נמצא מנין של יהודים בתוך הקהל הגדול ההוא, שידעו, מה ערכו של המזכיר הזה, מוץ ממשמרת-פקודתו על פנקס החשבונות וסמוּן הנדרים והנדבות. האח, כמה שמח האיש הזה שאין מטפלים בו, ושמניחים לו לעבוד את עבודתו! הדבר לא היה כל כך פשוט. הימים ימי שלטון ההתבוללות, ואת זה לעומת זה עשה אלהים, הוא ימחץ וידיו תרפאינה, ולא עוד אלא שהוא מקדים רפואה למכה: ברא את ביהכ“נ שהיה אז מבצר ההתבוללות (הדבר נשתנה אח"כ כמעט מן הקצה אל הקצה), וברא לו את הספריה תבלין; ברא את הועד המפקח על ביהכ”נ ההוא, שרוב חבריו היו אז קרים כנציבי קרח כלפי היהדות, ברא את המזכיר שלהם תבלין. ההתנגשוליות בינינו וביניהם לא היו בהמולה ובשאון, אבל היו עמוקות מאד. הספריה היתה במשך שנים רבות כבת-חורגת. בתחלה הקצו לה אולם גדול וממולה לשכה צרה, אבל במהרה נעשה המקום צר, ונטפי התמיכה ג“כ לא הספיקו, והנדיב היחידי היה אז הד”ר איגנאץ ברנשטין, אבל רוב חברי ועד ביהכ"נ היו מסרבים ורוטנים ורוגנים, שהקופה היא צנומה וכו' וכו', ועל כל צרה שלא תבוא היתה ספריה השה לעולה על מזבח החסכון. כמה סגופי נפש היו לבורנשטין בהיותו וטל בין הפטיש של תביעות הספריה ובין הסדן של חשבונות האוצר. גם ההנדסה לא עזרה לו. מן ההכרח היה להכריע, והאיש הזה, שלפי טבעו, בכלל, הטה שכמו לסבול ונענע בראשו על כל גל וגל שעבר עליו, נלחוֹם נלחם לקיום הספריה – בית מדרשו.

החוג לא היה גדול. בבית הספריה היו יוצאים ונכנסים ומבקרים עמנו: זאב יעב“ץ זאַסניץ, (לעתים רחוקות), גבריאל יודיל ליכטנפלד, אטלס, שפ”ר, אלבעק, זיבֶנבֶרג, הזקן פורֵילֶה (אביו של עורך-הדין), שהיה מהנדס ועורך לוחות-השנה, המורה הזקו שווייצר, אליה נייווידל ועוד ועוד סופרים שאספו שם חומר בעד עבודתם הספרותית. לא אגזם אם אומר, שהחומר הראשון ליסוד שני ספרי קורות גדולים, ספרי שפ“ר וספרי יעב”ץ, נאסף שם. חוץ מאלה שהיו כבר אז זקנים מופלגים או באים-בימים, בקרו שם הרבה צעירים של אז, וזוכרני היטב את הד“ר ביכובסקי, את אלטשולער, את צ”ה יפה, את א. הירשפלד, את ח. גנצבורג, את א.מאנזון, את ש“ל זילברמאן, את מ. גורדון, את מ.מ. פראס, את א. פודלשבסקי, את א. קליינרמאן ועוד רבים. מערי המדינה היו באים: יוסיל רוזנטל מסובאלק, יחיאל מנדלזון מלובלין, א”י פאפירנא מפלוצק, ה. ויטקינד מביאליסטוק, ישכר שווארץ מזגירז, ישראל פראנקל מראדום, א. א. רקובסקי מזמברוב, א. פרלא וד“ר קלוגר מלודז. החוג הזה נתרחב ברבות השנים פי מאה. אני מדבר אך ע”ד החוג הראשון. הייתי אחד מחוגגי חנוכת הבית הראשון עם איגנאץ ברנשטין, וקמתי וכתבתי אז מכתב לשבועון הצרפתי לישראל Arachives Israil המונח לפני.

בין אלה עוד לא היה בורנשטין אישיות מצוינת, ועוד פחות מכן, מרכזית – אולי שנים-שלשה הכירו אותו היטב, רובם הכירו אותו מעט או לא כלל – ידעו כיזה איש מתמיד בלמודים, אבל לא שערו שעתיד זה להיות למאור גדול בעולם המדע. פשטותו וצניעותו כסו על גאוניותו. הכנסתיו כעבוש שנים אחדות מאז לתוך חוג אחר, לא רק בעלי השניים Poniedzialkowchy, אלא חוג צנוע וקטן מבעלי השניים והוא חוג בעלי החמשיים. כלומר שהיו מתאספים ביום החמישי לשבוע, – שקדם להם, ושהיה מתאסף – לא בביתי כבעלים השניים, שהיו הסתדרות אינטלקטואלית לברוּר שאלות, לאומיות וספרותיות, אלא בבתי חברי החוג מַסָח, וביניהם נמנו: הלל נוסבוים, שמואל פלטין, יצחק קראמשטיק, משה מושקובסקי, זאב (אבי הפרופ' שמעון) אשכנזי, אינאץ בורנשטין, שמואל (בר' יוסף) שיינהאק, ד“ר צילקוב, לאון גרוסגליק, יעקב קורנגולד, מרגחיות, יוסף דוברז’ינסקי ואני. החוג הזה היה מתאסף לקרוא מקרא ולדון על עניני הכלל ולהשפיע על דעת הקהל בחוג היהדות הפולאנית. בחוג זה היו שני אנשים שדברו פחות מכל זולתם וידעו יותר מכל זולתם: ח”י בורנשטין ויוסף דוברז’ינסקי.

כאן אני עומד לפני קודש-הקדשים בזכרונותי: השלשון של שני האחרונים עמי, ברית משולשת של רעוּת וחברוּת לבבית אדוקה, עם מנהג של התודעוּת תדירה, לספר איש לרעהו את ראה, ואת אשר מצא בספרים, ואת ההשערות החדשות, אשר עלו על לבו, איש במקצוע אשר לפניו. למען באר את הדבר הזה, צריך הייתי לתאר את בחיר ידידי, יוסף דוברז’ינסקי ז“ל, יען כי לידידות זו בין ב”ש וד‘, שאני הייתי הזכאי שנתגלגלה על ידי, היתה השפעה חשובה גם על התפּתחותו של ב"ש; אבל תאורו של ד’ הוא קשה משני פנים, ראשית, יען כי ד' יוכל להיות מתוֹאר אך בתור טפוּס מהמועלים שבמעולים, ולא בתור כח-פועל, שתפס מקום בעולם המדע, ושנית, אינני יכול לתאר את איש הסגולה הזה דרך אגב, וצריך אני ליחד לו מקום גדול לכשיזדמן לידי הדבר. פה אסתפק רב במלים מועטות. יוסף דוברז’ינסקי, היה יליד העיר קוֹבל, הסמוכה לבלוצבלק בפולין, נולד בחצי המאה שעברה, בן משפחה חשובה (בן אחיו של המנוח אברהם דוברז’ינסקי, שכתב הרבה מאמרים ב“הצפירה”), למד תורה בעלומיו בעיר מולדתו, אח“כ בקאָנין ובפלוצק (ידידותנו החלה בימי ילדותי בעיר מולדתי), ונתישב בורשה, ולמחית נפשות ביתו קבל משרה של רואה חשבון בבית-מסחר של סחורות חו”ל, במשכורת קלה, והיה מבלה רוב זמנו בעבודה זו, ומעוטה בעבודה מדעית. האיש הזה היה טיפוס של לומד מעצמו, אולי עוד יותר שלם מבורנשטין. חוץ מבקיאותו במקרא ומומחיותו בדקדוק, שלא ראיתי, לא בין היהודים ולא בין הגוים גדול ממנו, וחוץ מבקיאותו בש“ס, היה יוסף דוברז’ינסקי מוכשר לשבת בקתדרה, ולהורות באוניברסיטה את תורת שפת רומי ויון וקורות ספרויותיהן. המקצוע המיוחד שלו היה: פילולוגיה. הוא אף למד אנגלית, אבל יותר מבורנשטין, הוא למד מהמיטודה של טוּסן-לנגנשידט, ומי יודע, אם לא היה הוא היחיד בעולם שגמר את המיטודה ההיא; עכ”פ, אני לא פגשתי בין חברי איש אחר זולתו שהגיע לסיום זה. זה היה איש צנום ודל-בשר, צנוע ובישן, לא-יצלח פורתא, צדיק גדול, מגוחכ משהו? לא! אבל איש לא מעלמא הדין; אדם שבעומק טבעו קבועה היתה ההכרה, כי מך ערכו, וכי שכלו, כשרונותיו וחלקו-בחיים הם בשפל-המדרגה. גורלו הביא לו חיים כהים, ולא היתה בו אף בבואה של התקוממות, להפך, הוא האמין, שכך היא המדה, ושיוסף דוברז’ינסקי יוכל להיות יוסף דוברז’ינסקי, רואה-חשבון בבית מסחר של סחורות חו“ל, בשכר ששים רבל לחודש, הוא היה סולח לכל, ומקבל הכל באהבה, כדבר מובן מאליו. היו מנצלים מימין ומשמאל, והוא היה חושב, שכך צריך להיות: טוב הוא האדם, בכדי שינצלו אותו – בתוקף החק של הנגוד היותר קטן, ובאותו ההכרח הטבעי, אשר בו זרם של נהר מנקר וחק-תוֹכוֹת את אפיקו – לא באבן הקשה, כי אם בחומר הרך. מעודו נהנה מעוה”ז כמעט לא יותר מר' חנינא. ששים רובל לחודש, ומטופל, וקונה ספרים, וכשחלש גופו מגירסיה, צריך היה לעסוק ברפואות. – בורנשטין היה חולה אך את עיניו, דוברז’ינסקי היה חלוש וכואב לפרקים בכל גופו.

והאיש הזה, שהיה מוכשר לכתוב ספרים גדולים וטובים – סגנונו העברי וסגנונו בשפות אחרות היו נפלאים – היה לקוי באיסטניסות מיוחדת: בקורת נפרזה ביחס לעבודת עצמו. היה כותב הרבה הרבה, אבל כותב ומוחק ומתקן – ולבסוף שורף. הצלתי פעם שני אוּדים ממש: תרגום פרק מטציטוּס והשקפה על מאסף איטלקי. הדפסתים בה“אסיף”, ואילו לא היה כל ימי חייו דבק בי כאח, היה נפרד ממני בשל העון הזה. הריני מזכיר זאת לא מפני שהדבר נוגע אלי ואל דוברז’ינסקי, אלא מפני שהדברהזה נוגע אל בורנשטין, בורנשטין ראוי היה וחייב היה לכתוב ספרי למוד בעברית על פי כל ענפי חכמת ההנדסה. מצד הלשון הוא היה בלי ספק היחיד שהיה מומחה ומקוֹרא לעשות את העבודה הזאת. השתדלתי בכל כחי להשפיע עליו לתכלית זו – ולא עלתה בידי. דוברז’ינסקי השפיע לצד ההעלם, הפרישות והל"ז’יות. בורנשטין בחר את הדרך הבינונית. החליט לפרסם ספרים רק במה שהוא חשב את עצמו למומחה מספיק. בנוגע להנדסה, לא הגיס לבו בהוראה ולא רצה להורות הלכה בפני האנשים שחשב לרבותיו או לגדולים ממנו – מתוך ענותנותו הנפרזה, יתרון ענותנותו היה שגיאתו. במקום האור שם הצל, אשרי איש שחסרונותיו מנוים ואציליים ויפים כל כך!

לערך עשר שנים היינו מתועדים, קוראים, לומדים, נושאים ונותנים. יוסף דוברז’ינסקי נפטר בחשאי כמו שחי שחשאי לפני כעשר שנים. ובורנשטין – הוי, סליק רב למתיבתא דרקיעא! ובכן נתק החוט המשולש, נתפרדה החבילה, נשארתי לבדי!…

תקופת “בעלי השניים” היתה אח"כ. אז כבר היו בעלי השקפות, מטרות, מלחמות, נלחמנו כדרכנו ע“י הספרות והעתונות, ע”י הרצאות, חברות ואגודות, שהיו אסורות, ושכ“א מאתנו היה עלול לקנסות ולעונש-כלא ולגירוש וחורבן, נלחמנו כנגד העריצות הפנימית, כנגד הבערות, ההתבוללות. בעתונים לא פרסמנו על זה דבר. בכלל, ורשה “לית לה קלא”. לא עשתה פומבי, אלא לעתים רחוקות מאד. אז היה בורנשטין חבר של “בעלי השניים”, אבל לא-שכיח. טרוד היה, וגם אור עיניו כבר לא היה אתו כראוי. אז כבר רכש לו עמדה חזקה בביהכ”נ, מפני שכבר דרך כוכב הד“ר פוזננסקי, זה איש האשכולות ואחד מגאוני חכמת ישראל בדור האחרון, היה ספרא רבה, מומחה ג”כ ביחוד למקצוע אחד (קורות הקראים וספרותם), אבל מקיף ברעיונותיו, בהשקפותיו, בבאוריו הרבה מקצועות שבספרותנו נעתיקה ושל דורות הבינים, וגם מופלג בתורה, כותב עברית בלשון למודים, קדוש וטהור, כולו אש-דת ושלהבת-יה, מלא טעם התרבות העברית העתיקה, ויחד עם ההשכלה הגבוהה שלמד באזכנז – אחת האיקונין הכי שלמות והדיוקנאות הכי נשגבות של יהודי פולאני עברי לאומי וציוני שהיו לנו בדורנו. לאדם גדול זה צריך ליחד את הדבור בפני עצמו. כאן אסתפק רק במעט-מלים. פוזננסקי עלה כיונק לפנינו, עלם אדמוני עם יפה עינים, בן משכיל, תלמיד חכם מהדור הישן בעירה צוֹחוֹצ’ינק בפולין, למד תורה בילדותו, ובקר בבי“ס ריאלי, והיה יוצא ונכנס בביתי ובבית בורנשטין. במשך איזה זמן היה מורה לילדי, אמון על ספרותנו העברית, וחברת “לומדי תורה” אצל ביהכ”נ שלחה אותו בהשתדלותו של ברנשטין, לברלין, ושם למד מספר שנים, וחזר משם – ד"ר פוֹזננסקי! זה הי תלמידו, חברו ורבּו של בורנשטין בבת אחת. הוא היה גם תלמידי, חברי ורבי שלי, אבל רק בזעיר אנפין, מפני שאני כבר מפוזר הייתי “על שבעה ימים”, אך בורנשטין ופוֹזננסקי הוסיפו לשבת בקביעות באהלה של תורה, וכל זה לא תמיד מתוך שלוה ונחת. כמה נשא וסבל פוזננסקי בתקופתו הראשונה כחלוץ הרעיון הציוני על הבימה שם, כמה סלודי-נפש וחרדת-קדש, כמה “חבלי-משיח”, כמה שממון והתמרמרות וכמה חופש פנימי בתוך השעבוד והכפיה מחוץ, וכמה צער ומחסור ויסורי הגוף ודכדוך-הנפש בתקופת חייו האחרונה, כשתכפו צרות המלחמה ופגעי היום ותלאותיו – ובתוך כל אלה, הוא לא רק עבד עבודה סיזיפית וקנה שלמוּת לעצמו כיוסף דוברז’ינסקי, אך בקע מעינות תהומות של מדעי היהדות, כתב ספר אחרי ספר, העשיר את חכמת ישראל לדורות, קבץ ורבה פועלים לתורה, ומי כמוהו מורה? – ובורנשטין? אהה, רעות רבות וצרות עברו כמים על ראשו בתקופת-חייו האחרונה, תלאות נוראות סבבוהו, כשכבר הייתי רחוק ממנו: אשת נעוריו, בתו היחידה, בנו היחיד מתו על פניו, נסתמא! אך לא יבש מקורו ולא חרב מעינו הרוחני, לא נבל עלהו ולא תם פריו, ועוד בערבו החליף כח, וכנשר העלה אבר, וכנשר השיב רוחו אל על, כשהוא מסתכל בשמש… בעיני רוחו אשר לא כהו עד ימיו האחרונים.

הוא נפטר בזקנה מופלגת, והכתוב אומר “כעלות גדיש בעתו”. אבל אנשים כבורנשטין מתים תמיד בלא-עתם. הסתלקותו מניחה אחריה ריקנות גדולה, וספק גדול הוא, אם במהרה נמצא חליפין ותשלומין לשכליות צלולה זו, למומחיות גדולה זו, הנשגבה מעל לכל הרהור-פלוגתא, לכח-עובד בלתי-נלאה כזה, לאור בהיר ומזהיר זה, ששום לקוי וקדרות לא עממוהו במשך יובל שנים.

חק הוא לעמנו להתכבד בכבוד רבותיו וחכמיו, לתת כבוד ויקר ליחידי הדור אנשי השם שהקדישו את חייהם לתורה ולחכמה. לא באבן נחצוב זכרון לחיים יחיאל בורנשטין, כי אם ברוח, בספרותנו ובשפתנו אשר בהן היו כל חיי רוחו, ואשר היה כל ימי חייו אחד מראשי כהניהן ושומרי משמרתן, אחד ממניחי הלשון ובוני הספרות המדעית העברית. חובה על חכמי ישראל להקדיש לבורנשטין ספר-זכרון, קובץ מאמרי מדע, וחובה על יהודי פולין, על עדת ורשה, ליסד באוניברסיטה העברית בירושלם קתדרה מדעית להציב יד ושם לעוֹבד הגדול הזה.

לוּ עמי שׁוֹמע לי!

דמויות דאזלין ערטילאין, דלית בהן ממשותא, כמעט כצללים. אולם צחו­רות ובעלות כנף. מרחפות ומרפרפות כחשרת ציצי שלג, מפציעות ומזהי­רות בטהרת אילת השחר, כלבנת הספיר, כרוח־ים זכה כבדולח, ועוד קלוש מזה בגופניות: לכאורה, רוחניות של ניגון, אקורד, חיוך של תינו­קות, ריח של ורד — עין לא תשורן, יד לא תמישן, ואף על פי כל חזקות מכל כוח איתנים.

דורות, דיוקנאות, אישים, חברות שלמות,— הקפה אריכתא! אגב טיסה ילטפך, כביכול, אחד מהם במצחך בקצה כנפיו, דרך צחוק, ושני — ירכין אליך לשם נשיקה את ספר התורה שבידו. כולם מרמזים לך כידי­דים משכבר הימים. ויש אשר תדמה בנפשך, כי קראוך בשם.

לא את כולם היכרת, אך את כולם חיית עד הדק מן הדק שבנימי עצביך. ואי אתה מוכרח כלל לנער מעליהם אבק־ימים, ולא לחטט ב״שמות״, או לפענח צפונות שעל גבי אבני־מצבות אפורות. בתוכך הם, בקרבך הם חיים, ורבים מהם גם היכרת פנים.

ואם יהודי פולני אתה, לא כל שכן איש־וורשה, הרי זכור תזכור את זקני הגבירים שלנו, הפרנסים, הלמדנים שלנו, בעלי הצדקה שלנו! קלס­תר פנים רצינים, עינים חכמניות, זקנים מגודלים, קאפוטין של שיראין מבהיקין, ספודקים של צבל. עטרות כסף כבדות על גבי טליתות ארוכות מעל לראשים — סבא שלי, סבא שלך!

ר' שמואל מזביטקיוו! הידעת, מי היה האיש? עיין באנציקלופדיה! חלילה! דבר זה הנח להם לחכמי גרמניה, ילמדו הם לדעת מפי אנציק­לופדיות: גביר מהו, ובעל צדקה מהו, ומהי זביטקיוו ואיזוהי זביטקיוו — להם יאתה המלאכה הזאת! וכי טעם הרבה טעמו בזה? ואתה — הרי אתה ידעת. הלא תזכור את ר' ישעיהו, עליו השלום, או את ר' יוסיל קרעל. או שמא הכרת את דודי ר׳ עקיבא מפלוצק? דהיינו: צורת הגדלות בבעל־הביתיות, עסקי ממונות מופלגים, משא ומתן, חשיבות בעיני השררה והפריצים, אך לא על דרך ״מה־יפית״, אדרבא! אחרים הוכרחו לרקד כנגדם — יקירי־קרתא, בתי־אבות, עם בנים מהוגנים וחתנים אבר כי משי ומחותנים גאונים, ובעלי צדקה בלי שיעור, ובסודי סודות, ואת כל הקהל נשאו על כתפיהם הרחבות, קהל — כיחסנים כהמון העם, ודרך ארץ — רק בפני תלמידי חכמים (סתם שקצים, עמי־הארצות, בעלי ארנקאות, עם כסף ובלי כסף — דעתם לא נשמעה) — דימוקרטיה. אריסטוק­רטיה יהודית? מאן דבר! כך היתה הטיפוגראפיה של הטיפוסים האמי­תיים, מן המעלות העצמיות והחסרונות העצמיים, מכוחות עצמם ויסורי עצמם, לא שחוק־פורים של מכירת־יוסף מעשה־חיקוי ובדותא מן הלב! ההכדתם לדעת? אם אותם ידעת, הרי ידעת גם את ר' שמואל אשר מעבר לויסלה משם, בפראגה! בפראגה!

פראגה! ערב־וורשה! ריח של פרבר עם מרחב שדות משתרעים למר­חוק, כמה חורבנות נחרבה במלחמות ושריפות, וחזרה ונבנתה, סימני חפירות, שדה־קטל ושוק של בהמה גסה, גדולה מלהיות פרבר, וקטנה מלהיות גוף בפני עצמו. שער וורשה. אך לנו, היהודים, קהילה עתיקה, דחוקה וצפופה, מקום שנחבא בית־הכנסת הישן ונשתקע בית העלמין הישן— עם מחסנים גדולים ודוכני רוכלים קטנים, מקום שהישיבה בו היתה מותרת בשעה שבוורשה גופא היתה עדיין בחזקת איסור, פרט לבעלי פריוויליגיה ובירידים, ורק ברחובות מסוימים, כגון בדויץ על יד קלן, ועוד הרבה פרברים של כרכים גדולים, על דרך של ״התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין״. — והיו מתי מעט היהודים ממתינים בפרוזדור וסופגים מכות בעתים…

וכי תסע מוורשה לסרוצק, נאשלסק, פולטוסק, כדרך שנסעתי אני עם בעל־עגלה עד כדי חיבוט־מעים על פני הכביש הישן שבפראגה המרוצף אבנים מקורזלות, והעגלה תשהה שהייה קלה ליד תחנה רברבא, שיש בה ממגורות, ואכסניה גדולה, וביקתות ישנות, הבנויות חציין כרכית וחציין כפרית, שיושבין בהם איכרים־למחצה חבושי קאפיליושין, שכבר הציצו בוורשה ונפגעו, ושידידי הישן, לייבקה הנפח, היה יושב שם בחוץ, בפתח בי־נפחא שלו, ומחשל פרסות ל״אריות״ של אלחנן, וגיצים ניתזין אל הביצה העומדת כל ימות השנה, ומסביב עומדים היאנעקים הצעירים ומארוסיות הצעירות ששערותיהן שערות פשתן— וידעת, כי שמואל־וויזנה היא.

ואם איש וורשה אתה, ולו אך מעט מזעיר, ודאי תדע, מה היא ומה טיבה, שמואלוויזנה היתה קנינו של שמואל מזביטקיוו בנו של ר' יעקב (על כן נקרא שמו יעקובוביץ) — מזביטקיוו בא לפראגה, והיה מוכר מיני סחורות ואריגים, אחר כך היה סוחר בתבואה, טוענה על גבי רפסודות ומשלחה על פני הויסלה לדאנציג! העשיר את עצמו ואת שכניו! קנה יערות, העמיד מנסרות, רפסד עצי בנין, בנה בתים, קנה אחוזות גדולות! העסיק אנשים רבים, — מעין מאיר־אנשיל (היה זה זמן מה קודם לכן…) דפראגה. היה לו ״וילהלם התשיעי׳, משלו, ולאנדגראף מהסן־קאסל; היה זה פרידריך וילהלם מלך פרוסיה, שנתן לו ״פריווילגיה ¹ לדור בוורשה, בפרוסיה הדרומית, בשלזיה ובשאר מקומות״, מסתמא, לשם פרקמטיא, וגם בחלקה של פרוסיה נפלה עצם ממוחיה. בחוץ לארץ מתכנה יחוס כזה בתואר ״הוף־יודע״, ״הוף־באנקיר״ — ואילו בפולין, בפרט באו­תם הימים, היה זה מתקרא פשוט בשם פריווילגיה. ר׳ שמואל, יהודי בעל זקן ופאות, לבוש קאפוטה של מש, חגור אבנט, עתיר נכסים, מטופל בעסקי מסחר ובצרכי ציבור של ק״ק פראגה, ליהודים רבים נתן פרנסה, ומהלכים היו לו במלכות, שנתחלפה בימים ההם, והיה ארוג ומשזר במסכת הדרמות ההסטוריות של אותם הימים, אך הסתפק בהיותו אהוב על ישראל. ״גבאים היו משרתים בשמחותיו״ — פסוק זה שמעתי בילדותי מפי תלמידו של סבי ז״ל, ר׳ אברהמ׳ל בפראגה.

ועם כל זה לא היינו יודעים על אודות ר׳ שמואל מזביטקיוו אלא מה שאנו יודעים על אודות אלפי גבירים אחרים, שהיו להם פריווילגיות, דהיינו: אפילו את שמו לא היינו מכירים. ואם אף על פי כן גונב אלינו מקצת שבחו של ר׳ שמואל, הרי זה בזכות אותה אגדה, הידועה לכל בר־בי־רב בוורשה, על שתי חביות הזהב שהעמיד ר׳ שמואל בחצרו שבפראגה בשנת 1794, בשעה שכבש סובורוב את העיר: דוקאט בעד כל יהודי חי, רובל כסף בעד כל יהודי בר־מינן, ומיד נזדרזו הקוזאקין והביאו ״סחורה״ — וכהרף עין נתרוקנו שתי החביות.

אגדה?

וכי מהו פדיון־שבויים? מהו מת מצווה? האם לא חביות מלאות זהב? טיפת דם אחרונה סחטו היהודים מגופם כדי להציל מגזירה נפש אחת מישראל, כדי להביא בר־מינן יהודי לקבר ישראל! מעשה בכל יום! ״פונייה״ כבש את פראגה!

היה זה מקדמונים מקום מוכן לפורעניות! מערבולת של רציחות! מגלבים של קוזאקין (וכי מי לא יזכרם?) השתוללו, דמם של ישראל נשפך כמים, ורק דרך אחת היתה לשכך תאוותם של חיתו־טרף— קם ר׳ שמואל מזביטקיוו, ביזבז ממונו והציל נפשות רבות מישראל. וכי מהי יהדותם של יהודים? אלמלא כן, לא היינו ראויים כלל להלך על פני האדמה.

יש מין רוממות, שבשעה שהיא מופעת — שלווה באה לעולם ושמה: לב טוב. ופעמים רבות כשאנו מתבוננים ביגיעה לאומית או אנושית־כללית, שבני אדם מתייגעים, במעשים גדולים שהם עושים — מתמלא לבנו התפעלות יתרה ורחשי כבוד, אך אי־משם מגיח צל של חרדה וצפייה ואו­פף את רגשותינו. מצפים אנו לעוד משהו. משל לקהל בתיאטרון, שבא לשם על מנת ליהנות מעיקרה של אמנות, והנה מציגים לו לראוה ענינים אחרים, שאף הם יאים למדי, אלא שאינם עיקר, והוא תובע את ״צפור הנפש״!

הנה מערכת דיוקנאות: שוב אדם מוכשר, בעל כשרון, גדול יותר, קטן יותר, גאון מסוג זה או אחר — הכל נחמד ונעים, אך התמונה — זיווה מבהיק באמת וחמימות ולבביות מתמשכות הימנה, כשמופיע, דרך משל, ר׳ נחמקה מגרודנא, המהלך בלילה ופנסו בידו, בצינת־כפור, לאחר תע­נית, כמעט מתעלף, סחוף ודחוף בסופת השלג, ונושא בידו צדקה שטרח בה, נדבה לעני חולה. ולמראה אנשים כר׳ נחמקה ירווח הלב: הנה — זה היה חסר! וכשזה מופיע — סמוך לבנו ובטוח.

וזו היא המורשה היהודית האמיתית: ר׳ בער בר׳ שמואל, המכונה בערעק, יותר משיש בו משום פראגה יש בו משום וורשה. נולד בשנת 1764 — בימי הטבח בפראגה כבר היה כבן שלושים.

את הירושה, שבאה לו מאביו, הגדיל— גביר אדיר, עתיר נכסים. אף הוא ישב על התורה, ב־ 1810 קבל פריווילגיה מידי נציב המלכות גיניראל זאיונצ׳יק לדור בכל מקום שירצה, ללבוש בגדי יהודים ולהיות פטור מתגלחת. זאיונצ׳יק — גיניראל ותיק מימי קושצ׳ושקו, אחר כך בגייסותיו של נפוליון, שנתבסם מעט מריח החופש ונתפקר. ידיד ביתו של בערעק, מוכן להתיר כל דבר, אלא, מוכרח הוא להביא הכל לפני המלך — אטו מילתא זוטרתא היא, פריווילגיה כזאת!— ואלכסנדר הרא­שון מצמצם את הפריווילגיה בתנאי מפורש, שרק בערעק, ואחריו בנו בכורו יהיו נהנין מן החסד הגדול הזה.

יהודי הגון בכל נפשו ובכל מאודו, נתן ספר תורה לכל בתי כנסיות, חתן־תורה כל ימיו, בעל־דעה גדול בקהל,— ואף על פי כן, כדאמרי אינשי: ״לא היה תרנגול קורא אחרי מותו״— כלום מעט יהודים נאים היו לנו, גבירים מופלגים בתורה? בערעק משתכח מלב, לולא זוגתו טעמערל.

טעמערל! אם איש־וורשה אתה, ולו רק מעט מזעיר, ודאי ידעת פסוק שהיה מורגל בפיהם של יהודאין וורשאין:

— ״טעמערל היתה עשירה יותר״!

יופי של פרח־שושן, צניעות של יונה, נשמה שכנפי זהב לה, פוריה כגפן. ג׳ בנים: יעקב, מיכל, לייב (ליאופולד) — כמדומה לי עוד אחד, רביעי, אך איני זוכר את שמו,— ובת יחידה: פעריל־מירל. טעמערל בבחינת רחל־אמנו היא באגדת היהודים בוורשה. בבערעק אין מרבין לספר. בערעק היה בעלה של טעמערל, Prince Consort — והוא די והותר. הניח ה' מיליון זהובים, מרביתם לצרכי צדקה, לקרנות קיימות וכיו״ב.

את כל אלה אראה היום כניצבים חיים לנגד עיני. אך ביתר בהירות רואה אני את ההמשך. מכאן ואילך הרי אני כאדם בתוך שלו. אחים ורעים, וורשאים ותיקין! מי מכם לא נזדמן עמה בסביבות נובוליפקי, דז׳לנה, פאוויה, דז׳קה. בלכתה לבקר אצל מאריה בלומברג ע״ה, אצל האשה הכבודה שרה סלונימסקי, או אצלנו, בהיות ״הצפירה״ שבועון בדז׳קה? ענייה— כל המיליונים והקרנות הקיימות ירדו לטמיון!—אך כמלכה שנתאלמנה, בשביסה העשוי קישורים כחולים כהים, ברדידה הישמעאלי, כמין גובלין עתיק. צועדת מעודנות בתהלוכת חג, אבל בפשי­טות: דור שלם היה מהלך מנובוליפקי על פני דז׳קה, דור של לוית חן עתיק־יומין, של תפארת התלבושת ושל חכמה. אותה — אותה צריכים הייתם לשמוע בדברה אידיש! את נשימתכם הייתם עוצרים לבלוע כבכו­רה כל הגה היוצא מפיה. רק שני אנשים דיברו אידיש כזאת: פעריל־מירל והסבתא שלי יוטא ע״ה מפלוצק. ומה היטיבה לספר! על המרד הראשון, על קונסטנטין, על פאסקביטש, על 1864, על ר׳ בעריש מייזל׳ס, על מטיאש רוזן, על קראשבסקי עורך ״גאזיטא פולסקה״. היו אלה בני אדם שחיו חיים גדולים, בעלי מסורת נפלאה, הם הרגישו עצמם כיורשי הגיבורים שעל אודותיהם סיפרו. הקשבתי לדבריה ובעל כרחי השפלתי את עיני מתוך יראת כבוד פנימית: זוהי היהדות האמיתית! לא על קרשי הבמה, אלא בחיים, באמת־החיים.

בעלה הראשון היה בן־טובים, יחסן גדול, למדן מופלג, ר׳ יששכר הורוויץ, אביו של יששכר־בעריש הלוי איש הורוויץ שלנו (יששכר־בעריש נקרא על שם אביו, שנפטר חודש אחד קודם ללידת הבן), יששכר־בעריש תופס מקום בין המשכילים הישנים והמדקדקים המחמירים, המליצים והמשוררים. כולכם הכרתם אותו — צירוף מופלא: נכדו של בערעק, פו­לין שבפולין — ובעצמו ליטאי, יליד גרודנה; בן למשפחת מיליונרים — ובעצמו כמעט עני גמור; לפנים אדם מטופל בעסקים —אך כל ימיו משורר, שר בשירים ל״המגיד״ וכתב גם תרגומים בעברית צחה ופתגמים טובים — בסגנונם של אדם הכהן ויהושע שטיינברג. שנים רבות היה יוצא ונכנס בביתי. לעת זקנה סבל יסורים הרבה; ועיקר צערו, שקיצר את ימיו, היה בשעה שבני החברא התחילו כותבים עברית חפשית. שלא מרצוני גרמתי לו הרבה שברון־לב כשהתחלתי גם אני לחדש את פני הסגנון המליצי האקדמי. לכתחילה אחד מחסידי הנלהבים, אך המהלך הח­דש הפריד בינינו מעט־מעט, משום שלאמיתו של דבר הוספנו להיות ידידים, ואני מזכיר את שמו ברגשי כבוד ואהבה. אפשר לכתוב הרבה על אודות יששכר־בעריש הלוי איש הורוויץ; כאן איני מזכירו אלא כאחד הברגסונים, מצד אמא — גלגול נפלא של ר׳ שמואל.

השם ברגסון, — ביתר דיוק בערעקזאהן — בא מר׳ בער בר׳ שמו­אל. הזכרתי לעיל את בניו של ר׳ בער: יעקב, ליאופולד ומיכל. על יעקב ועל ליאופולד שמעתי סיפורים רבים: את המצויינים שבהם — מפי פעריל־מירל; את הספרותיים, אך פחות מקוריים — מפי יששכר־בעריש. יעקב היה בעל צדקה גדול, בר־אורין, אדם צנוע, נחבא אל הכלים. את מיכל זכיתי להכיר פנים (מאליו מובן, שאיני מתכוון למיכל, נשיא הקהי­לה, שכולנו הכרנוהו) כשהיה בן שמונים. והוא מסכת שלמה בפני עצמה. נולד בשנת 1818 בוורשה, ב־ 1825 קבלו כל האחים פריווילגיה (לדור בכל מקום שירצו ולהתלבש כיהודים). משמע שבילדותו היה גם מיכל לובש קאפוטה ארוכה. אבל הוא נולד להיות מוסיקאי! מן הפריווילגיה, מן הקאפוטה ומן הרכוש ברח מיכל— כדברי פעריל־מירל — אל הכלי־זמרים. ותדבק נפשו באותו כלי־זמר גאוני, ששמו היה שופן, באותה מוסיקה מתוקה והוזה, שבה נשמת פולין אומרת את שירת ההרמוניה של יסוריה ותקוותיה. בנה של טעמערל נעשה חלוצו של אותו בן גאוני לאב צרפתי ואם פולנית, שצד האם גבר בנפשו. לכך לא היתה וורשה מסוגלת עדיין. ומיכל בר׳ בער יצא לחו״ל. זה האברך הוורשאי, נכדו של ר' שמו­אל בעל שתי חביות הזהב, ובנה של טעמערל הצדקנית העשירה; אחיה, עצמה ובשרה של פעריל־מירל, דודו של יששכר־בעריש שלנו, המליץ העברי,— היה הראשון שפירסם את יצירתו של שופן באירופה. בעצמו מנגן קומפוזיטור, שטל השחרית על מצחו, הלך לצרפת, לאיטליה, לבל­גיה, לאנגליה והביא עמו את המוסיקה של שופן מעולם אחר, מוסיקה עמוקה ורכה, מזמורי תהלים של כנורי פולניה, ירקרק שבלים של שדמות פולניה, שירת גיבורים בשבי, געגועים של גולי פולניה, המנונים פור­חים ומלבלבים, שירת פרחים ונשמות, סודות של מערכי־נפש. סבא בזבז מטבעות זהב לפדיון יהודים בפראגה, אמא עטרה ופארה בתי כנסיות בוורשה, האחות נישאה ללמדן מופלג מליטא, בנה כותב שירים בכך וכך ״יתדות״ ו״תנועות״ — והוא מביא את זביטקיוו ואת שופן אל המוסיקה העולמית. נסע על פני ארצות, שקד הרבה עד שהגיע למעלת מנהל הקונסרבטוריון בבריסל שבו עבד שנים רבות, ומשם נסע לצרפת, לאי­טליה, לאנגליה, נתפרסם כוירטואוז, ויותר מזה כקומפוזיטור, כתב שתי אופירות גדולות (״לואיזה דה מופור״ ו״סאלוואטור רוזא״), אטיודים רבים, זמירות, המנונים, שירי לכת, התידד עם גאוני המוסיקה שבדורו ולעת זקנה השתקע בלונדון — אשתו היתה בת ישראל אנגלית, בתו השניה של ד״ר י. לוינזון, — ויהי לו בית בלונדון, בשפרדסבוש — ושם התוודעתי אליו בשנת 1896.

הוא התגעגע אל וורשה ושאל מה מראה בית העלמין מאחורי הפיליארין, ליד שער הברזל, בשיליץ. הפולנית שלו היתה נמלצת, אך משובשת בשגיאות דקדוקיות, מנוגנת בנגינה צרפתית ומשוחה בגוון יהודי, בהת­זת הרי״ש׳ין נוסח וורשה, ספק רי״ש ספק חי״ת, אמן אציל עד צפרני רג­ליו, ובדברו על שופן היה נראה כבן כ׳. לחייו בערו, ועיניו, הנלהבות, היהודיות, היהודיות־פולניות, להטו כגחלים. הרביתי לספר לו על וורשה, ביחוד התענין במושב־זקנים שברחוב ווליה, אשר בן אחיו מיכל — נשיא הקהילה שלנו— היה מושל שם במישרים ובשקידה יתירה, ועל בתי המלאכה, שבן אחיו השני שמואל (סאמועל), כיהן שם פאר כנשיא הועד, שהיה מתכנס לישיבותיו ברחוב דלוגא, ועל ״אגודת פקידי בתי המסחר בני דת משה״ שבה השתתפתי כמה שנים.

ב־ 1898 נפטר בחשאי כמי שנרדם, כמישחל ביניתא מחלבא, בביתו שבלונדון, בשפרדסבוש. יום קודם לכן— סיפרו לי ידידי— ניגן עדיין נוקטורן של שופן. אשתו— קט היה שמה— האריכה ימים אחריו.

ב־ 1900 באתי שנית ללונדון אל הקונגרס שלנו. מ״סעסיל האטעל״ שבסטרדנט נסעתי ב״העגס׳ם״ ל״קוויענס האלל״ (מקום כינוסו של הקונגרס). בעברי באוקספורד סטריט נעצרה כרכרתי מפני תקלה שאיר­עה בדרך. ופתאום — את מי אני רואה? את מיכל ברגסון, נשיאנו לעתיד לבוא, ידידי ורעי משכבר, פאניע מיכאליע!— ששון ושמחה!—״מה מעשיך כאן?״— שואלני מיכל.— ״מה שייך, קונגרס ציוני! היתכן, שאינך יודע כלל, כי קונגרס ציוני מתכנס כאן!״— הנני משיב לו בל­שון של תרעומת, — ״טאק״ ² — משיב הוא כלאחר־פה — ״צאש סלישאלעם!״³ — ״ועתה״? — חוזר אני ושואלו, ״מבקש אני את בני משפחתי, את הדודה קט״.

הוא לא היה ר' שמואל מזביטקיוו ואף לא בערעק. אבל אדם ישר היה, ישר בכל מאדו, ומתמיד בצרכי ציבור— שאין דוגמתו בעולם, יושר. דייקנות. הדרת כבוד. נקיון כפים בעסקי מסחר ובעסקי ציבור. מבאי בית הכנסת, כל ימיו עמד בתעניתו בשעת פתיחה לנעילה, אופי מוצק. מתבולל. אבל בעומק נפשו — ירא שמים. אחיו סאמועל, חולני מש­הו, מעוט־מרץ, בעל כוונות רצויות— בעל צורה. ועוד אח אחד, יוזעף שמו, באנקיר־אריסטוקראט, באנק דיסקונטיבי, מבאי בית לורס. עתוני צרפת, קשרים בחו״ל, מפונק. ממרומי ארץ, אסתיט, לא שום זיקה לעניני ישראל. מן הצעירים שבהם השתתפתי בועדים עם גוסטאב: גבה־קומה, בלונדי, קצר־ראות, עם בינוקלים, ג׳נטלמן רברבא לפי מושגי הימים ההם, מתבולל— אבל נוסח מערב אירופה, אברך הגון. אלא שרעיתו סירבה שיהא דיוקנו של סבא, ביארמולקה ובזקן־פאות, תלוי בטרקלין. את בערעק, במחילת כבודו, סילקו לחדר המבשלים.

כאן חסל פתיל הזכרונות. הרי איני רוצה לספר את הידוע לכולכם, אלא את הנסתר מכם או הבלתי מוחוור די צרכו.

נחזור נא לרגע קט אל שופן שלנו — מיכל. שני בנים היו לו למיכל. אחד, הנודע פחות, היה תופס עט־סופרים בלשון אנגלית בלונדון בעילום־שם. נצורות לא פעל. וכרבים אחרים נשתקע באלמוניות. אדם ישר, מצניע לכת. והשני, העיקר,— הוא הפרופיסור הנרי ברגסון!

הוא נולד להוריו כשישבו בצרפת. אמו היתה בתו של ד״ר לוינזון, יהודיה מכובדת מאנגליה, מכאן בקיאותו בלשון האנגלית ובצרפתית גם יחד. מהו הנרי ברגסון בדורנו— אך למותר הוא לספר. הוא המחזיק שרביט הפילוסופיה, הוא המאור הגדול שבסורבונה, האקדמיה הצרפתית, הוא הזן המפרנס את העולם. הוא מורה הדרך. במלכות מדעי הרוח מולך נכדה של טעמערל!

עיקרה של תורת ברגסון הוא, כי השכל האנושי אינו בשום פנים המדרגה העליונה של שלמות האדם, וכי על ידי השכל לבדו אין האדם מסוגל לתפוס את האמת. השכל, אליבא דברגסון, משמעו כשרון האדם לחלק ולהסדיר את כל הדברים הסובבים אותו לפי דימוייהם והבדליהם, לכנותם בשמות שונים ובנוסחאות שונים ולפענח את החוקים, הקובעים את דמותם וגורמים למאורעותיהם. על שני היסודות הללו מושתתים הבקורת שהאדם מבקר את כל הדברים הללו והכוח שיש לו לרדות בהם ולהשתמש בהם לצרכו. אך לא הלשון ולא המדע — ואף לא השכל שיסדם וביססם — עלולים להגיע עד חקר מהותם האמיתית של הדברים. את זה יכולה רק הפילוסופיה. היא שונה תכלית שינוי מן המדע. המדע הוא חיצוני ותועלתי — הפילוסופיה היא תורה לשמה. היא מעשית בלי שום תועלת. הכוח, שעל ידו אפשר להשיג את התכלית הבלתי מועילה הזאת, אינו השכל הרגיל, העוסק בחיצונם של דברים ומגלה בהם פנים לכאן ולכאן; הכוח הוא אחר לגמרי: שמו הוא אינטואיציה (דעת). על ידי אינטואיציה יכול אדם להגיע לידי תפיסת דופקם העמוק של חיי העולם. מחמת המציק ומתוך שקידה על סיפוק צרכי החיים היום־יומיים נעשה השכל האנושי ״כל יכול״, והוא מתעצם ומתנשא על חשבון הכוח הנאצל והיקר של האינטואיציה. רק ברגעים מיוחדים של חיינו מתגלית לנו המהות האמתית של קיומנו, מסייעת להכיר את אישיותנו וזורעת פיסת אור קלוש על חרותנו, על המקום שאנו תופסים בכל הטבע כולו, על כור מחצבתנו, ואולי גם על תכליתנו. קלוש הוא האור, הפנס כהה כמעט, מתלקח הוא בהפסקות וכהרף־עין, אך פולח את חשכת הלילה, שהשכל הניחנו להיות שררים בה.

״אין שום שיטה פילוסופית חשובה״— כותב הוא באחת מיצירותיו הראשונות — ״שהאינטואיציה לא הפיחה רוח חיים לפחות בכמה מחלקיה״. ההגיון נחוץ לשם בקורת האינטואיציה: הוא נחוץ גם כדי לתת את היכולת להתבטא בצורות מסוימות ולהימסר מאדם לחברו; אבל אין ידו משגת אלא לפתח את אשר העלתה האינטואיציה, העומדת במדרגה הרבה יותר גבוהה ממנו. שתי הפונקציות הללו (אינטואיציה והגיון) סות­רות, בעצם, זו את זו ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת ולפעול בנשימה אחת. במקום שמושל ההגיון מסתלקת האינטואיציה… אילו אפשר היה להשהות את האינטואיציה יותר מרגעים מועטים, כי עתה לא זו בלבד שזכינו לראות פילוסוף יחידי המשלים מיד את רעיונותיו, אלא כל הפילוסופים השונים היו מתאחדים מיד בדעתם, על כל פנים, האינ­טואיציה עם כל היותה רגעית וחולפת כברק, היא היחידה שיש לה ערך בכל שיטה פילוסופית.

ואין פלא, שתורת האינטואיציה של ברגסון מלבד ערכה המדעי גם השפיעה השפעה מגנטית בפיוטיותה הפנימית הנובעת מאליה. ״כל פאריס׳׳ היתה כמרקחה, כל הסאלונים, כל הגבירות הקתוליות — התעוררו. לאמתו של דבר, יש בה בתורתו של ברגסון מן היהדות לא יותר משיש בה מן הנצרות. ואף על פי כן את מציאותה של דת־סתם, שירטוט של מסתורין, אין להכחיש. אינטואיציה — רוח הקודש—השכל הוא חולין — ״ואל בינתך אל תשען״ — ״מצוות צריכות כוונה״—״רחמנא ליבא בעי״— ועוד אלפי מאמרות מתעוררים בלבו של כל יודע ספר. ברגסון לא ידע את כל אלה. בלתי מאמין, בן בלי דת, מלומד, מתימטיקאי בקי, בעל הגיון — על כל המאמרות הללו לא שמע. לא ביקש למצוא חן בעיני מיש­הו, רק מעצמו שאב ויצר, ובאורח מקרה בא לידי תוצאה השוברת את הרציונליזם. אולי משהו בדם? לפי שיטתו של טן כל אדם גדול הוא פרי גזעו, פרי סביבתו, פרי זמנו או פריים של כל שלושת הגורמים הללו ביחד. על אדני הפרינציפיון הזה מוטבעים כבר שני דורות של כותבי תולדות הספרות. אם כך הרי המקוריות אינה בנמצא מעיקרו של דבר. כי אם אמת הדבר, שהאדם הגדול אינו אלא חזרה על אבות־אבותיו, מי, איפה, היה המחדש, המקור? ״צבתא בצבתא מתעבידא— צבתא קיימתא מי עביד?״ הרי מן ההכרח הוא שיהא מי מתחיל! וסבור אני, שגם שיטת טן אינה תורת־משה? קורטוב של אמת, אבל רק קורטוב יש בה; ואין זה חידוש כלל, וביחוד בנוגע לגזע… רק אל בגוזמא יתירה! כי כל גוזמא סופה קאריקטורה!

זוכרני, כי בשנת 1908 הייתי בפאריס וביקרתי אצל מורנו הזקן המנוח מכם נורדוי. מלבד ציונות היתה לנו שיחה מענינת גם בדברי ספרות. בימים ההם החלה ה״מודא״ של ברגסון. הקאריירה של ברגסון היתה קאריירה של פרופיסור צרפתי מוצלח. נולד בשנת 1859, ובהיותו עלם כבן כ״ב נכנס ל״איכול נורמאל סופרייר״, אחר כך נתמנה למורה בגימנסיה בפאריס ובערי השדה, ובהיותו בן 40 נתמנה פרופיסור ב״איכול נורמאל״ שבו למד. בשנת 1900 נתמנה פרופיסור ב״קולג' די־פרנס״, וחבר ב״אינסטיטוט די־פרנס״. בשנת 1908 ניתרגמו חיבוריו של ברגסון בפעם הראשונה ללשון האנגלית. בשנה ההיא נתכנסה בהיידלברג הועידה הבינלאומית השלישית של הפילוסופים, ושם הרצה אמיל בוטרה על הפילוסופיה הצרפתית החדשה משנת 1867 ואילך, ובפעם הראשונה ציין את ההשפעה הרבה של רעיונות ברגסון. ברגסון עצמו עדיין לא השתתף (רק לועידה הרביעית שהתכנסה בבולוניה בא ושם הרצה הרצאה קצרה; וכבר שם ערכו לו תשואות חן רבות). אבל בפאריס, ב־ 1908, כבר היה מפורסם מאד. נורדוי שלנו, הרציונליסטן, ה״מתנגד״ הקשה כברזל, חצב להבות אש נגד ״בולמוס ברגסון״; מחבר ספר ״הניוון״ אזל לשיטתיה— ולא כאן המקום לרדת לעומקא דהילכתא. ורק דבר אחד כדאי לציין— בנוגע לגזע. מורנו הזקן, נורדוי המנוח, אמר לי באותה שיחה, בסגנונו שהיה כ״פטיש יפוצץ סלע״, כי את הזיותיו ירש ברגסון מאבות אבותיו, שהיו רביים קנאים ובעלי הזיה. הסברתי לו, כי טעות בידו. מניין באה לו טעות זו, לא יכולתי לברר. ורק לאחר זמן נתגלגל לידי שבועון אמריקאי ״די ג׳ואיש אקספוננט״ מפילדלפיה ( 14 בפברואר 1913 ), ובו מאמר מאת מר איזאק הוסיק, המביע את הדעה הנ״ל בצורה אחרת, דהיינו, כי ר׳ שמואל מזביטקיוו היה חסיד נלהב. כמקור לכך הוא מביא את דברי הסופר הפובליציסט היהודי הידוע מר וויירניק במאמר שנת­פרסם בשבועון ״אמעריקאנער״ (אגב: ר׳ בר בר׳ שמואל בהגיבור בערעק יוסעלעוויץ נתחלף לו).

איני יודע שום תעודה על אודות אבותיו של ברגסון שהיו, כביכול, רביים או חסידים או על חסידותו הנלהבה של ר׳ שמואל.

ר׳ שמואל היה יהודי ירא־שמים פשוט, החסידות לא היתה נפוצה בימיו אלא במידה מועטת; אולי התפלל ״נוסח ספרד״, או תמך באיזה רבי— על סמך דברים אלה אין להסיק מסקנות. דבר אחד גלוי וידוע לי מסיפוריה של פערל־מירל: אבותיה, ר׳ בער וטעמערל העריצו את ר׳ יצחק וורקער, הרבי המפורסם מווארקע (Warka) גם ר׳ יצחק היה אחד מאנשי ועד הקרן־הקיימת, שהניחו אחריהם ר׳ בער וטעמערל, ויש לשער, כי בחייהם הוקירו מאד את הרבי מווארקע. אך אין מכאן ראיה, כי ר׳ בער היה חסיד ווארקאי נלהב. הוא היה בעל צדקה ומוקיר רבנן. כמו בכל המשפחות הגדולות בימים ההם, נפלגו גם בני המשפחה הזאת לחרדים וחפשיים, והיה הפילוג גדול כל כך שלא היה שום קשר ביניהם. ובוודאי יש בוורשה ובערי השדה יהודים חרדים רבים שמוצאם ממשפחת ברגסון. על כל פנים בימי הכרתי רבים מהם, וזוכר אני רבים מהם, וזוכר אני אחד מהם, משכיל, בקאפוטה ארוכה, שהיה כותב ב״הצופה להמגיד״. והוא פירסם גם מאמר בשם ״תולדות משפחת בערעקזאן״. מכל מקום אפילו ביחס לבערעק עצמו החסידות מפוקפקת מאד. בנו מיכל, אביו של הנרי, היה חפשי מאד, עד שהיתה אחותו פערל־מירל נאנחת ואומרת: ״הוא פרש לחלוטין!״… הנה כאן, ולא ברביים הבדויים, או בגוזמת החסידות הנלהבה, הוא המפתח להבנת הפסיכולוגיה הגזעית של ברגסון.

מיכל לא היה חסיד ווארקע: הוא היה חסידו של שופן; אחד מן החסי­דים הראשונים של שופן באירופה; שופן היה מן הטבע צירוף־גזעים מופלא: מיכל— על פי תולדות משפחתו, על פי ימי נעוריו־המהפכניים (בגיטו), על פי נדודיו ולבטיו האמנותיים הרבגוניים, על פי רוחו החפשית וטבעו האמנותי, הפורה יותר מדי, — היה צירוף מקורי: והנרי שאצ­לו נתווספו עוד יסוד יהודי־אנגלי מצד האם והשפעה עצומה של תרבות וחינוך, חיים ופעולה צרפתיים — הרי הוא צירוף דצירוף. ונחוצה אינטו­איציה גדולה כדי לעמוד על כל בנות־הגוון הדקות מן הדקות. אך אין ברירה! בלאו הכי אין לגשת אל בעיה זו. ואף על פי כן צבע־היסוד של כל בני הגוונים הללו — כמו אצל שפינוזא ה״אנוס״, כך אצל ברגסון, שלא מדעת, — מין מיוחד של אצילות וורשאית־יהודית־גבירית, מעין ״גובלין״ מעשה־חושב עתיק, ובעל יוחסין, שיש לו אוירה משלו. חביות של מטב­עות העומדות בפומבי— אצל ר׳ שמואל מטבעות ממש, אצל נינו בן נכדו מטבעות של רעיונות, וכל זה בעניוות, בפשטות אצילים, ששום דל־שהעשיר, שום ״פרווני״, גשמי, רוחני או מדיני, לא יוכל לחקותה.

ובתוך כמה וכמה גורמים, חיצוניים ופנימיים, שהשפיעו על אמריקה למשכה למלחמה, לסייע למדינות ההסכמה, היו שני בני־אדם שנשלחו, אחד מאנגליה, ואחד מצרפת, ולהם היתה (מלבד שאר עוזרים גדולים וקטנים לרוב) ההשפעה המכרעת על הנשיא וילסון. שני האנשים היו באלפור וברגסון. הראשון,— הזקן והמכובד ביותר בין רבי המדינות בעולם, שהפילוסופיה היתה לו המדע האהוב, כהן גדול של אוניברסיטאות, אידיאליסטן אציל, בעל מסורת של ד׳ישראלי ועם זה פוליטיקאי מעשי של קיסרות בריטניה הגדולה, הציוני הראשון הגדול בין הגויים: השני — יוצר שיטה פילוסופית חדשה בדורנו, שחולל תקופה שלמה, עמוד הימני של הסורבונה, החד־בדרא של הניתוח האינטואיציוני, הוגה דעות מעמיק שאין דוגמתו, שסגנונו הפילוסופי ועשירות מליצתו שופעים כמוסיקה של מסתורין. שני האנשים הללו היו מסוגלים לעשות רושם על נשיא אמריקה, שלעצמו של דבר, יותר משהיה מדינאי היה פרופיסור, הומאניסטן ופילוסוף. המיניסטריונים וציריהם, כל המנגנון הדיפלומטי (ופחות מזה יריות התותחים וצחצוח החרבות) נבצר מהם להשיג את אשר השיגו שני האנשים הללו; אילמלא כך, מי יודע אם לא ימים רבים יותר היתה נמשכת מלחמת העולם, ואם לא נורא שבעתיים היה חורבנה של התרבות האירופית.

עוד קודם לכן היה ברגסון אהוב ומפורסם בעולם המדע ובחוגי הפרופיסורים וגם בנוער האקדמאי שבאמריקה הצפונית. וויליאם ג׳ימס, גדול הפילוסופים והפסיכולוגים האמריקאיים (נפטר בשנת 1913 ), היה הראשון שהביא לקורא האנגלי את תורת ברגסון; שיטת הפרגמטיזם, יצירה אמ­ריקאית, רואה בו אחד ממיסדיה. ב־ 1913 הוזמן ברגסון מטעם שתי אוני­ברסיטאות — קולומביה בניו־יורק והארוורד בבוסטון— ושם הרצה סדרה של הרצאות. קולומביה זיכתהו בתואר המדעי ״ד״ר לספרות״.

לפני כמה שנים היתה לי שיחה ארוכה, ארוכה מאד ולבבית מאד, עם הנרי ברגסון⁴. העתונים הודיעו בימים ההם ידיעות כוזבות וסנסציוניות. עתונים! חוטפים דיבור־פה, פוסקים פסוק של כותרת— וחסל! במחילה מכבודכם! האמת היחידה היא, כי פרופיסור ברגסון לא נשתנה ממה שהיה בלידתו. הוא יהודי ואשתו יהודיה ויש לו אידיאלים אנושיים, גדולים ועמוקים. הוא עומד כמעט מעל לזמן ומקום, הוא מבקש את תוך־התוך. הוא אציל־נפש כאביו. הוא חודר עד שפוגי־טמוני הנפש ורזיה בעדינות מוסיקלית. בפילוסופיה שלו יש אוצר של שירה, הוא נפש צנועה ואצילה. אין הוא חומר לתעמולה, כי חולין הם יותר מדי. ויוסף נא להיות שרוי כמו שהוא ובאשר הוא, אם יבוא לירושלים ואם לא יבוא! לא נמנע הדבר, כי ביום מן הימים יבוא. כוחה של ירושלים ישפיע.

אבל בשעה שאיזו אנציקלופדיה, איזה ביוגרף או איזה עתון מרמזים בקצת בושה, כי ״פרופיסור ברגסון — כפי שאומרים, או כפי ששמעתי — הוא ממוצא יהודי״, או בשעה ששואלים אותי (מה שאירע לי פעמים רבות); ״האמת נכון הדבר שאומרים הבריות, כי פרופיסור ברגסון יש לו איזה שייכות ליהודים?״ — מתמלא לבי כעס גדול. ״מוצא יהודי?״ ״משערים?״ כל חלומותי הרעים יחולו על ראשיכם! מה שייך ״מוצא״, ״משע­רים? ״ ודאי יהודי! ואפשר גם יהודי פולני! אלא מאי? נכדו של ר' בער וטעמערל שלנו, טיפוס של משפחה מפראגה דוורשה, כמים הפנים לפנים כן פניו לפני ר' בער בתמונה. והצניעות של סבתא, ועיניה העמו­קות והגדולות של פעריל־מירל, ומצחו של יוזעף (המנצח המפורסם!) — מה הוא, מה הוא מוכרח להיות, אם ירצה ואם ימאן? וכי יש לו ברירה?

נתפרחו כסיעות של צפורים, נתפשרו בחללו של העולם, יהודי וורשה, מן ה״פריווילגיות״ ועד ה״אקדמי דה־פרנס״. ביצים שלנו בקנים זרים, זהב לקוזקין, חלוצים למוסיקה, פילוסופיה לעולם. וורשה—וורשה הישנה.

עליך להתוודע אל האיש הזה, בפרט אל האיש הזה, אתה תמצא את האיש הזה – איש כלבבך – אמר לי הפרופיסור רובינשטיין בליידן (הולנד). את הפרופיסור רוזינשטיין, פאר חכמי הרפואה בעולם, ידעתי על פי הפרופסור אופנהיימר, היוריסט המפורסם, שהוא כעת חבר הממשלה בהולנד.

אל תפחדו מפני השמות האלה, ואל תפליגו את ערך ההיכרות הזאת! אין כאן מעשי נסים. איש איש מכם יכול לבוא בדברים עם הפרופסורים האלה. בעוונותינו הרבים – רוזינשטיין איננו; הוא מת לפני איזה שנים. הספידהו חברו אופנהיימר בפסוקים ובניגון של מקונן, והספידתהו אירופה כולה. אופנהיימר יושב בהאג. והוא שמח לשמוע מלה עברית. זה הוא יהודי זקן מעיר גרונינגן. אילו לא נעשה פרופיסור, אזי היה לרב בגרונינגן, ועל כל פנים לחזן, או לבעל קורא. יש לו נטייה אל התיבה. על אודותיו ידובר עוד.

הפרופסור רוזינשטיין, שברא כמעט תקופה חדשה בחכמת הרפואה, היה בנו של “רבי חנה”. הוא היה למדן כאחד היהודים הלמדנים בפולניה, והיה קורא את השיעור לפני הבחורים בני ברלין, או אלה שבאו מערים אחרות ללמוד.

שני לומדים מופלגים היו קוראים אז את השיעור בברלין; ר' יעקב יוסף אטינגר ו“ר' חנה” זה, שהיה אביו של הפרופסור רוזינשטיין, אשר את שמו תמצא בכל אנציקלופדיה.

הפרופסור הזה היה האיש שאמר לי: כשתהיה בלונדון לך אצל פרידלנדר ואמור לו: בנו של “ר' חנה” דורש בשלומך! כבר יודע הוא מה “המסס ובית הכוסות”¹.

ואני כבר ידעתי אז את פרידלנדר, שהיה ראש בית מדרש הרבנים בלונדון, ולא ידעתי, מה ענין “ר' חנה”, ומה יחוסו של הפרופיסור המדיציני המפורסם בעולם – אליו. אז ביאר לי הפרופיסור: בימים ההם היו אנשים צעירים מהערים הקטנות באים לברלין. הם באו ללמוד תלמוד והיו אוכלים בית איש יומו, ושומעים את השיעור אצל ר' יעקב יוסף ואצל אביו; אבל יש גם אשר רצו ללמוד חכמות חיצוניות. קראנו להם “אוטודידקטים”, הידעת את המין הזה?

-הנני בעצמי מהמין הזה – השיבותי את הפרופיסור במהירות. לא הארכתי, שלא לעכב את סיפורו. הוא חשב שהנני מתלוצץ, ויוסף לספר: - היתה לנו אז חברה של בחורים משכילים בברלין, שהיו תומכים את האוטודידקטים האלה, מלמדים אותם חינם בעצמם. או משתדלים בשבילם למצוא להם מורים חינם, או בשכר מועט – “רייכסטאלר אחד לזמן”, אנחנו כבר היינו מבקרים בבתי ספר כלליים; אני כבר הייתי בגימנסיה, והבחורים ההם שבאו, יש אשר לא ידעו עוד גם את הקריאה האשכנזית. אז בא אלינו, זוכר אני כאילו היה דבר זה היום, נער קטן מפולניה, שפל קומה אבל ראש יפה, מצח גבוה, עינים חכמניות ולוהטות, ושערות ראשו תלתלים. מבטאו היה משונה מעט.

מפולניה? – שאלתי, מפני שהדבר הזה היה חדש לי.

כן, מפולניה, מיארוטשין, עיר קטנה מאד, קהילה עתיקה; כעת זה הוא חבל פרוסיה, פוזנא, אבל אז קראנו את הגלילות האלה בשם פולין. מה ההבדל בין יארוטשין, קעמפנע, קאליש? טיפוס אחד היה, פולין גדול. אני ידעתי גם את אביו של הנער הזה. אבי ז“ל היה מקבל ממנו מכתבים, והיה מתפעל בכל פעם מן המליצה היפה. מדקדק גדול, בעל מקרא גדול- יהושע פאלק! הוי – הניע אלי בראשו – ירא אני שאתה לא תוכל לטעום את כל המתיקות שיש במליצה הזו. יהושע פאלק הוא מליץ נפלא אילו לא היה הדבר קשה מעט, כי עתה שלחתי אותך ליארוטשין אל יהושע פאלק! מובן, שהדבר הזה נאמר רק בתור הלכתא למשיחא. ברלין אל נסעה ליארוטשין. אך להיפך. ובכן זה היה בנו של יהושע פאלק… פרידלנדר. וזוכר אני, שאבי ז”ל קיבלהו בחיבה גדולה, ולא רק בחיבה, אך גם בתשוקה גדולה לראות מה טיבו של בן יהושע פאלק. בחנהו בתלמוד – “נער טוב”! בפלפול לא היה מחודד מאד, אבל בפשט…וגם בקי היה לפי הערך. כמדומה לי, שכבר למד אז הלכות טרפות. אבי השתומם: למה מיהרו ללמדו הלכות טרפות? וכי לא היה להם פנאי? הידעת את המנהג ההוא שם בפולניה?

גם אני למדתי הלכות טרפות בילדותי – עניתי תוך כדי דיבור. גם הפעם חשב הפרופסור, שהנני מצחק, ויוסף לספר:

-הייתי בעת הבחינה, עמדתי מעט מרחוק, מפני שאבי היה נוהג, מדי בחנו אחרים, להכניסני גם אותי ולצוות עלי: הגד אתה! - אבל לא הועילה זהירותי. מיכאל – זה היה שמו של הפולני הקטן – קורא לפני אבי את המשנה הראשונה ב“אלו טרפות”, קורא אותה עד החצי, ואז – הרים כסוני! – אבי קורא לי להרצות את סוף המשנה, מפני שאני כבר הייתי כביר לימים מהנער הזה, וכבר למדתי חולין. הנני קורא עד המילים:“המסס ובית הכוסות”. עמוד! שכחתי! אפילו את אופן הקריאה של המלה “המסס” שכחתי. ואם כן בוא אתה מיכאל. – אמר אבי, ומיכאל בא וגמר. ניצחני הנער הפולני שבא מן החדר.

ביארוטשין, שם בפולניה, היו עוד חדרים. אמנם הוא ביקר, כמו שסיפר, גם באסכולה קתולית למתחילים, על כל פנים ידע לכתוב ולחשוב, אבל הרבה לא ידע. הוא רצה ללמוד! חשדתי בו שהוא בא אז לברלין לא לשם השיעור של אבי ז"ל, כי אם לשם הגימנסיה. אני רציתי להינקם בו ולהראותו, כי ישנם דברים שאני יודע יותר ממנו. אז קיבלנוהו אל תחת אפוטרופסות חברת הבחורים.

חברת הבחורים?- שאלתי, מפני שנראה לי הדבר תמוה, שבשנות הארבעים למאה שעברה עוד היו בברלין חברות הנקראות בשם זה. –כן – השיב הפרופיסור – היו לנו, אלא שכבר התהדרו בשם גרמני “שטודיענבעפערדערונגס-פעראיין”.

גם לנו היתה חברה שכזאת בגרונינגן – אמר לנו הפרופ' אופנהיימר, שהיה גם הוא בעת השיחה הזאת – והיא נקראת בהולנדית…(שם עם חי"תין).

והכנסנו את הנער הפולני – הוסיף רוזינשטין – אל הגימנסיה “צוםגרויען קלאסטער”. כשרונותיו לא היו למעלה מן הטבע. ידעתי נערים פולנים בעלי כשרונות יותר גדולים! אבל סגולה מיוחדת אחת היתה לו: נער קטן, ומיושב ושקט ומאוזן ושקול כאיש בא בימים. היה דן על כל דבר בכובד ראש כדיין זקן. וכשהיה לומד, היה מבטאו, ניגונו, טעמו, כאילו הורה לאחרים. את הרושם הזה כבר קלטתי כששמעתי אותו בפעם הראשונה בעת אשר אבי בחנהו, חשבתי אז בליבי: זה הוא מלמד מלידה. ואיך הרגיש את עצמו הנער היארוטשיני הקטן בגימנסיה הברלינית “צום גרויען קלאסטער”? ומה היה, בכלל, משפט הבחורים ההם? היו הולכים פעם אל השיעור של ר' יעקב יוסף ופעם אל הגימנסיה? כיצד נצטרפו הדברים האלה?

-נצטרפו באופנים שונים – התחיל הפרופ' רובינשטיין מרצה לפני בתכונת החידוד והעומק שהיתה מציינת את שיחת חוליו: - יש שהשיעור גבר, ויש שהגימנסיה גברה; לפעמים גם איזו פשרה ביניהם.

בגימנסיה “צום גרויען קלאסטער” היה מנהל מפורסם, איש מדור המאירים (“איין אויפקלערונגס-מענש”), מפורסם בספרות הפדגוגית הגרמנית, ושמו קלרמן. האיש הזה ידע, למשל, שפרידלנדר הקטן שומע את השיעור אצל ר' יעקב יוסף, והיה מזכירהו ואומר לו: אהובי פרידלנדר, תן לציצערא אשר לציצערא (קלרמן היה מורה שפת רומי במדרגות גבוהות) לר' יעקב יוסף אשר לר' יעקב יוסף!

-ואיך היה בנוגע לאמונה? הייתם חרדים גמורים, או חופשיים קצת? – אני – השיב הפרופיסור – הייתי חרד יותר מהנער הפולני, אעפ"י שגם הוא היה חרד. הלא הייתי בנו של “ר' חנה”, ובבית אבי, גם אביו היה, כמובן, מן החרדים, אבל יותר משהיה למדן היה מליץ ובעל לשון ומדקדק – מה שקוראים אצליכם “משכיל”. הייתי גדול ממנו ביראה. כעת נתחלפו הדברים…

-ומה היו יחסיך אל פרידלנדר מהגימנסיה ואילך?

-נפרדנו על פרשת דרכים. אני נכנסתי למחלקה של רפואה, והוא ללשונות בני קדם, ובמקצת גם להנדסה. היתה לו נטייה להנדסה; אבל עיקר לימודו היו שפות המזרחיות. ראינו לפעמים איש את פני רעהו, ביחוד בבית אחד, ששם היו הבחורים והתלמידים יוצאים ובאים, מפני שהיתה שם חברה נעימה, וחביבות של הכנסת אורחים, ורוח תורה ודרך ארץ, הוא ביתו של בן ציון. הוא נסע אחר כך להאללה, ושם נסמך לדוקטור. הדיסרטאציה שכתב היתה על דבר קורות הפרסים. משם שב לברלין והיה למורה בבית ספר קטן, ואחר כך היה למטיף באיזו חברה ש“ס. אבל, כנראה, נולד להיות מלמד, ולא דרשן. ספר סיפרו אז, שהדרשה שדרש ביום הכיפורים בחברה ש”ס ההיא פגעה בכבודם של ראשי החברה – כיוון את השעה – ביוהכ“פ! מובן שהיה הדין עמו, ומובן גם כן, שאחרי יוהכ”פ תיכף פיטרוהו, ונשאר בברלין. כן! עיקר שכחתי! הוא נשא גם בבתו של בן ציון, וזאת היתה אשתו היפה והנחמדה כל ימיה. במדומני, שקרובים הם, מפני שפרידלנדר הוא נכדו של הרב ר' רפאל בן ציון, האב“ד ממארגונין. אח”כ נסע ללונדון והיה שם לראש בית מדרש הרבנים. כשתראהו – אל תשכח לאמר לו, שכעת כבר הנני יודע מה “המסס ובית הכוסות”.

שיחה זו היתה זה כעשר שנים בה“אולה” הגדולה של האוניברסיטה בליידן בקרן זוית. הגויים הרבים שעברו בקרבת המקום ההוא, ה“אסיסטנטים” וה“דוקטורנדים” והסטודנטים בודאי חשבו, כי בין שני הפרופיסורים ובין הפנים החדשות הזרות להם נידון איזה ענין אוניברסיטאי- ונדון היה ענין שאין חלק בו לא להולנד, ולא לאוניברסיטה, לא לשבעים אומות בכלל, כי אם לנו יהודים בני יהודים, בני משפחה אחת, בני תרבות אחת, למרות ריבוי הצבעים בכל מקום שהם.

באתי ללונדון, וכמובן, מסרתי את “פריסת השלום” של הפרופיסור רוזינשטיין לה“פרינסיפאל אוו דוע ג’ואיש קאללעדז'” ד“ר פרידלנדר. זה היה איש קטן-קומה, כפוף ופנים מסבירות – דמות דיוקנו של צורבא מרבנן סבא, פיקח, ממעט בדברים, קמצן במלים ועשיר במחשבות. בנו של מדקדק, והוא בעצמו בעל תשברות והנדבה ומחשב תקופות ובקי ב”סוד העיבור". צריך היה לחטט ולנקר, “לקדוח במינקת”, כדי להוציא ממנו איזו מלה. וסמוכה לו – אשתו אשת נעוריו! מרדכי היה אומר: מכל רבני פולניה מוצא אני טוב מכולם… הרבנית בסובאלק. אפשר לומר כך על מיסיס פרידלנדר. ניכר, בת ישראל מאותם הימים הגדולים הראשונים, שהיה בהם שפע של צדקה ונדיבות, של חן יהודי, נקודת הצמצום והתאחדות הניצוצות של כל מה שהיה מעודן וערב וצח בחיים היהודיים! יכול אתה לשוחח עמה, כמו שאתה משוחח עם גברת יהודית – אחת היא באיזו ארץ, בגרמניה או באנגליה, בפולניה או באוסטריה – טיפוס אחד, עולם אחד! כשתספר לה הלצה יהודית – תבין, בשיגרא דלישנא איזה פסוק – תבין, כשתמסור לה איזה זכרון, תסמוך לו היא את דוגמאותיה שלה. וכמה יופי יש עוד באשה זו, כמה עדינות ונימוס!

והוא “הנער הפולני”, כמו שאמר לי רוזינשטיין, כעת היה "פרינסיפאל אוו דזע… וכו' וכו' " – אבל לא בבואה של גאוה! אדם תמים, צנוע שתקן, אדם אשר כל יגיעתו ומחשבותיו היו לעבור בדרך החיים בלי נגוע מזה ומזה באיש, בלי רמוס אף רמס. אדם צנוע בחכמתו, צנוע בידיעותיו, צנוע בלשונו.

צריך היה לחפש ברשימות הספרים, להשיג את הספרים ולקרוא. הוא תירגם את “המורה-נבוכים”, את פירושי הר' אברהם אבן עזרא, את ספר ישעיהו לאנגלית, שאין טובה הימנה. הוא היה קורא את השיעורים בבית מדרשו. אמנם לא היה מן הגאונים, אבל משנתו היתה ברורה ומדויקת – אב- מלאכה. שמעתי איך מתרגם הד"ר האפמאן לגרמנית, הרב ליהמאן בפאריס – לצרפתית, כתרגום הזה של פרידלנדר – לא שמעתי. הנער היארוטשיני תפס את הלשון האנגלית בבלוריתה ושיעבדה לעצמו. ניכר היה שאין זאת שפת אימו, אבל – שהוא יודע אותה יותר משאדם יודע את שפת אמו.

כלאחר יד היה הד“ר מיכאל פרידלנדר עוסק בחכמת התכונה ועורך את לוחות זריחת השמש ושקיעתה בעד האלמאנאך (לוח של וואלענטין, וכלאחר יד נתגלה שהיה לו מכבר כשרון מסוים של פייטן בלשון אשכנז. היתה לו בת יחידה, בת חבר, ואשת חבר, מרת ליוסי, שנישאה להרב ד”ר משה גאסטר, החכם, כלומר רב הכולל של עדות הספרדים והפורטוגיזים באנגליה, ולחגיגת החתונה של בתו זאת הוציא לאור מתוך כתב ידו שכתב מכבר את תרגום “שיר השירים” בחרוזים אשכנזים- מכבר, אולי אז, כשהיה יוצא ונכנס בבית בן-ציון בברלין, וכשהתחיל אוהב את העלמה היפה שהיתה אחר כך לחברתו ואשר בריתו; והיה כתב היד גנוז עמו, עד אשר השיא לאיש את בתו יחידתו, ונתן לה ליום כלולותיה תשורה נאה זו!

כך עושים האנשים הצנועים: גונזים. אין אתה מהרהר כלל, ופתאום יוודע לך, שהם עורכים לוחות –הנדסה, או שהם מתרגמים את “שיר השירים” בחרוזים.

אחרי ה“אולה” בליידן – הנני באולם-האורחים של הד“ר פרידלנדר. הד”ר היה עייף, זקן עוד יותר משנותיו, אבל כשאני נוגע בנים ילדותו ונעוריו, הוא מתעורר: יארוטשין, אביו זקנו מצד אמו, ר' רפאל, והוא היה קרוב של ר' דן מפלוצק – מחותנים.

עברה העייפות, עברה הזקנה!

-ומה? איך מרגיש הפרופיסור רוזינשטיין את עצמו? מצבו טוב – “אויף אללע יודען געזאנט?” ומה? מתעסק מעט בענייני היהודים?

-העבודה, שאינני יודע, יודע אני רק, שהוא שייך להקהילה, והקהילה כולה איזו מנינים, אבל הוא זוכר הכל ואוהב הכל!

-זוכר הכל? ומדוע לא אמר לך, שהוא בעצמו התכשר לרבנות? ומדוע לא אמר לך, שאביו ר' חנה לא רצה לתת לו רשות ללמוד רפואה, אלא בתנאי שיבטיחוהו, שיהיה רופא רק בבית חולים יהודי, וירפא חינם, ושכרו יקבל מהקהילה? אמר לך, שהיה חרד וירא שמים עוד יותר ממנו? יפה אמר! טעם הדבר הוא כך. אנחנו ביארוטשין כבר היינו משכילים; אבי היה כותב ל“בכורי העתים”, שר על האביב ועל יום גנוסיא של מלך פרוסיה, אבל שם בברלין כבר נשתמדה חצי הקהילה מתוך ה“אויפקלערונג”, והתחילו מקצת היהודים חוזרים לאחור, ועל כן היו היחידים מן המלומדים מקפידים עוד יותר. ר' יעקב יוסף היה לפעמים אומר עוד בתוך השיעור מלה גרמנית כמו “חאדזע”—זו הפולנית “חאטשיאז” שנתגלגלה לו מגליציה, או מאת חבריו שלמד עמהם יחד בליסא. השפעת ליסא היתה עד אז גדולה מאד – קרן האור האחרונה של פולניה שבגרמניה. בפוזנא עוד נשארו ניצוצות, אבל כיבו אותם מעט מעט. ור' חנה היה אדוק גדול עוד יותר. כשמת – הייתי אני בהאללה. אחר כך אמר לי רוזינשטיין, שאיננו רוצה להיות רופא מעשי, ומבכר להקדיש את עצמו לחכמת הרפואה. אחריתך תהיה כאחריתי בתור מטיף בחברת ש"ס – אמרתי לו, והוא – לא! אותך קיבלו ויגרשו – אותי אינם חפצים לקבל. אמנם ימים רבים עברו בטרם קיבלוהו בתור עוזר של דוצנט, אחר כך בתור דוצנט, ולבסוף רק בהולנד יכול היה להיעשות פרופיסור מן המנין. צריך היה לגלות להולנד!

• כמו שאתה גלית לאנגליה – אמרתי.

• כמו שאני גליתי לאנגליה – שנה אחרי, ויוסף: באמת לא גליתי. יכולתי לשבת בגרמניה, כשפתח הד"ר עזריאל הילדסהיימר את בית מדרשו הפציר בי לקבל משמרת. לא רציתי. פוזנא מושכת אותנו הרבה, ברלין – לא. ובפוזנא אין מה לעשות. אין יארוטשין צריכה לא ללשונות מזרחיות שלי, ולא למעט הנדסה שלי. ולכן, כשנודע לי שפותחים פה בית מדרש לרבנים, אמרתי בלבי הנה מקצוע חדש, חיים חדשים, אפשר שתעלה בידי לפעול פה מעט, אנגליה! צריך ללמוד את הלשון. דבר זה היה רק מסוגל לחדד את תשוקתי אל הדבר החדש. כן, באתי הלום!

• האם נחה דעתך בעבודתך פה?

הזקן התאנח ויאמר: עשיתי כל מה שבכוחי הדל. הארץ איננה אכסניה של תורה. האקלים איננו מסוגל – הוסיף בבדיחה נוגה.

ובאמת לא העמיד בית מדרש הזה רבנים גדולים. לומדי תורה מופלגים, מחברים מפורסמים ב“חכמת ישראל”. מדרגת הדעת של רב בינוני אנגלי, חניך ה“קולידש”, כמדרגת דעת מלמדי תינוקות שבינינו, והפחותים שבהם כמדרגת אלה “כלי הקודש”, ששוכרים אותם לאמירת קדיש וללימוד משניות אחרי המת – אלא שבהשפה האנגלית כולם חכמים, כולם דבּרים לדור, אבל לא בהזקן פרידלנדר האשם. כל סדר החינוך בבית, שהיו בו שמונים אחוז תרבות אנגלית ולשון אנגלית, ורק לכל היותר עשרים אחוז תפילה וברכות בלשון הקודש, כל ההיקף הקולטורי החיצון הסופג את נשמת היהודי הצעיר – עושה את השאר, את היהדות ואת התלמוד, אם יורה אותו רב זה או רב אחר, לאופן החמישי שבעגלה, ובטוב שבאופנים; לאיזו תוספת קטנה, ולעולם לא לעיקר המחשבה והחיים. לומדים הצעירים – שערו בנפשיכם! - שיעור של פיסיקה, דברים שהם רואים בכל רגע בחוש, דברים נוגעים אל כל אדם, בדוקים ומנוסים בנסיון, ומדבר אליהם הפרופיסור בלשון עמם, מעורר את תאוות ידיעתם, פוקח את עיניהם, הוא יוצא, ומצלצלים בפעמון: שיעור חדש! המורה בא להורות – סלחו נא בעד הדוגמה הזאת! – “שור שנגח את הפרה” – יתרגם את הדברים לאנגלית, יטעימם, יתבלם, יסמכם אל המקרא – יהי שמו פרידלנדר, או איזה שיהיה – אין אני צריך לאמור, שאנחנו חביב עלינו התלמוד, ובכל עלה מעליו קשורים זכרונותינו, אבל כיצד יעמוד בתחרות זו, במקום שכל ההיקף והסביבה והנטייה – חול-שבחול וגוי שבגוי? מתקיים הדבר, אלא שהוא מתקיים בשיעור הומיאופאטי צנום ויבש, ומכאן הטיפוס ההוא שאנו רואים בארצות המערב.

וכיצד תעשו זאת באופן אחר? הרבנים הזקנים מיאורטשין רוצים לשתול את יארוטשין בלונדון, ואינם יכולים. על כן הם עצובים כל ימיהם. רוצים לחזור, אבל אינם יודעים, כי גם את יארוטשין לא ימצאו עוד בצורתה הראשונה. רוצים לשבת תחתיהם, ואינם מוצאים נחת. אחת היא רק שמרגיעה את רוחם, והיא, שיודעים הם, שהם עושים את חובתם.

עשה הזקן הזה כל מה שיוכל חכם לעשות; לימד, תירגם, כתב ספרים, השגיח על התלמידים ברוח תום ומוסר, הדריכם בדרך ישרה, הורה להם להיות צנועים במעשיהם ובדבריהם, היה להם למופת – מעולם לא שמע איש מלה רעה מפיו.

היה הנער הקטן היארוטשיני לאדם מלומד גדול, חשוב, רב פעלים, השתתף בכל התנועה הספרותית וההסברית של היהודים האנגלים, ובית-נוה יהודי, הזקן והזקנה כאוהב ואהובתו, ורק בת יחידה, חכמה ונישאת לחכם, אבל מן הבת הזאת קם בית גדול, נכדים ונכדות, בלי עין הרע, תריסר, ובניהם עילויים ועילויות – ביתו של גאסטר, “מצפה” (כן שם הבת), ב“מאודא וועהל” בלונדון.

ויש שאתה רואה את פרידלנדר מוקף בחברה זו, ואתה מהרהר: אם לא יקים זה עם חדש; בני פרידלנדר?

ועוברות השנים, ומתפטר הזקן ממשרתו, ועושים לו כבוד גדול, וקומתו נכפפת עוד יותר, ונוסעת עמו אשתו אל “היבשה”, ולברלין, ומברלין – המזרחה, פוזנא מושכת, יארוטשין מושכת, וזה איזה שנים, וב“קולידש” כבר יש ריש-מתיבתא אחר, הגדול ד“ר ביכלר, והזקן פרידלנדר נוסע עם אשתו, ואנו פוגשים אותם פעם בברלין ופעם בהולנד-בלגיה, ועתה לפי שעה חזרו ללונדון, וישבו שם ב”מאודא וועהל“, בין השדרות-של-עצים הרחבות, סמוך לבית חתנם והנכדים והנכדות, ובאחד הימים – ואין עוד הד”ר פרידלנדר. זכר צדיק לברכה.

“הנער הפולני” – כמו שאמר לי הפרופיסור רוזינשטיין.

אֶלְעָזָר צְבִי הַכֹּהֵן צְוַיפֶל / נחום סוקולוב

א

עלול הוא המבקר להגדיש, ועוד יותר עלול הוא למחוק את הסאה – בהערכת השפעתו של צויפל על בני תקופתו; בתור כח עובד, וגורם מדריך. אם נתאר את צויפל בתור יוצר ומחדש, או מגלה ומפרסם אמת חדשה, והיתה זאת הפלגה וגוזמה; כאשר, בכלל, בריאת יש מאין, ואף יצירה מקורית, שכמה מהמבקרים רוצים לראות בחכמים וסופרים ידועים, ושוללים אותה מזולתם, היא תלויה יותר בהמשיג (סובייקטיב), מאשר בהמושג (אובייקטיב) כלו', יותר בקוצר דעתו, או בחולשת זכרונו של המשיג, אשר אילו היה יודע יותר, וחפשי יותר במשפטו, אזי ידע, שצל מקוריות הוא רואה כמקוריות – וחילופם. אבל, מצד אחר, אם לא נעריך כראוי את ערכו של מי שאיננו “מגלה אמת חדשה” לדור, אלא מגלה את הדור לו להדור, בהראותו לו, להדור, באיזו צורה מוקטנת שתהי, בספרות, או באמנות, בתפעולה לאומית, או צבורית, את נטיותיו ואת שאיפותיו הכי נמרצות, אף את אלה שעדיין אינן ברורות לו בעצמו, שעדיין הן תוססות ומבצבצות וממשמשות לבוא, שעדיין הן, כביכול, בסוד העיבור – והיתה זאת, לאידך גיסא, מיעוט הדמות וגרעון ההערכה.

עיקר ההערכה הספרותית הוא – מרחק שוה משני מיני קיצוניות הללו, בדין ומשפט ישר על כל האישים הספרותיים, וביחוד, באיש רב הצדדים ויוצא מן הכלל כאלעזר צבי כהן צויפל.

אין רבי משה חיים לוצאטו ורבי יעקב אמדן מעורים ומקושרים בקשר פנימי יותר בתקופותיהם הם, מאשר צויפל הוא מאורג ומרוקם עם התקופה מרובת הגוונים, שאנו משקיפים עליה לאחור ומגדירים אותה, בתור תקופת ספרות ההשכלה.

אמנם זיו איקונין של האישיות צויפל איננו נהדר ונשא כקלסתרי הפנים של רמח“ל ושל ר”י אמדן בדורותיהם, ואין זה הבדל אישי, אלא הבדל יחסי, תקופתי. תקופת ההשכלה היתה מרובת-אישים, יותר מתקופת המאה הי“ז, או ראשית המאה הי”ח; צויפל מופיע רק כאחד מבני האסכולה המצוינת, שמקצתם עלו עליו ביתרון למודים ובשאר רוח. אבל, כשאנו מודדים את אנשי הסגולה של האסכולה ההיא, באַמת המדה של זמנם, אנו רואים, שחוץ מרבי יצחק בר לבנזון, שהיה מייצג בחיים, ומגבש בתוצרתו הספרותית, את המצב הבינוני של השכלת דורו, ולא את מדרגותיו הגבוהות (אשר על כן קרא לו יש"ר מריגיו: הבחור המשכיל, בלי מגמת דופי, אלא משום שהס' תעודה בישראל עשה עליו רושם זה), ומרבי שמואל יוסף פין, שהיה מתאמץ, בלי הצלחה מופלגת, לחבר את היהדות הליטאית האינטנסיבית, בתקופת ההשפעה הרוסית עם מושגי ה“אוּפקלאֶרונג” בחכמת ישראל שבגרמניה – היה בכל אחד מהסופרים המפורסמים שבהתקופה ההיא דבר מה פרטי ומיוחד, דבר-מה של כת, של כנופיה, של מקצוע, שמעכב בעדו מהיות בעינינו כאיש מרכזי, שבו נתגלו כל תכונתה וכל אופייה של התקופה.

בכמה מהם, למשל, בהלבנזונים בווילנה, שהם אבות השירה העברית החדשה, האב – בדקדוקו הקפדני, השיש הטהור והקר, עם הקפאון של “קאזיונניות”, שהוסיף על קריאתו, והבן בעדנתו הענוגה והרכה, שעליה רפרף וילון של ליריות נפשית מתוקה, עם מילנכוליה של מות מוקדם – אתה רואה את הפולמוס עם החרדים “החשוכים”, או השתעבדות יתרה לתרגומים, ודוקה מהשפה הגרמנית, ודוקה-דוקה מהאסכולה ה“אוּפקלאֶרונגית” שבגרמניה; אצל י. ל. גורדון, שהיה גדול בממשלת השפה מכל בני דורו, ואף מרבותיו הלבנזונים, (שבענותנותו היה מתאבק בעפר רגליהם,) אנו רואים נטיה מיוחדת לחשבונות עם ביהמ“ד הישן; אצל גוטלובר, אשר עם כל המגרעות שברפרפיותו, היתה בו קצת מן העסיסיות ועליצות-החיים, שהבדילוהו לטובה מן המרה-השחורה הבטלנית של רוב סופרי דורו – אם אתה בקי בו, וחודר לתוך תוכו, אתה מרגיש בסניף של קרימינץ, ריב”ל – במהדורה מקוצרת ומגוונת, עם הוספות מושכות את הלב, שמץ השכלה מאותה קרן-זוית שבגיטו הוהליני, ששם התחילו לומדים דקדוק, ומעיינים בספרי מינים, ואח“כ מטיילים פורתא עם עלמות, וכותבים מעט שירים ומעט חדושי אגדות; או בין הגדולים האחרים, שמספרם היה מועט: מאפו – מיוחד להשפה הצחה, ואח”כ – סמולנסקין, חטיבה אחת, לוחם עברי חי, פורה ומפרה, אֻפָק לא גדול, אבל טמפרמנט בוער כל כך, עד שהמבקר שטחי איננו מרגיש בדבר, שהסופר הגדול הזה – לא די שאין לו קו אחד, אלא אין לו אף קו ציק-צק, אלא עבר כמעט בפעם אחת מהתנגדותו הראשונה אל ה“חשוכים” להתנגדות מוחלטת אל “הנאורים”.

ב

צויפל היה שונה לגמרי. הוא האיש היחיד במינו בבחינה זו, שאין לשתפו עם שום נטיה מיוחדת בין נטיות סופרי דורו; אבל יש לו יחס וקשר עם כולן יחד. חבורו עם דורו איננו חבור אפיזודי, אלא חבור סינטטי. אם ישאל אדם: באיזה סופר מסופרי תקופת ההשכלה נמצאים ניצוצות, דגמות ומושכלות-ראשונים וראשי פרקים מכל השאיפות הפנימיות של בני דורו, ובעיקר, מהשאיפה הלאומית שהתחילה לנצנץ בהשפה, בההשקפה ההיסטורית ובההרגשה הסמויה, שהביאה בהמשך הזמן לידי הכרה ברורה ומסוימת, הוה אומר: בצויפל.

הריני מותח קו תחת המילה “הפנימיות " לרמוז, שהדור ההוא טרם הכיר את עצמו. דור ההשכלה, אשר בו החל וסים צויפל את עבודתו, טרם ידע, שסופה של ההשכלה, במדה שהיא השכלה עברית תכליתית, ולא פרוזדור וגשר להשכלה זרה, הוא הרעיון הלאומי. זאת היתה שאיפתו הסתומה והעמומה של אותו דור. זה היה “האור הגנוז” אשר ראיתי בספרי צויפל, ועוד יותר בהשיחות המרובות, שהיו לי עמו, ואני אז צעיר ורך, לפני כחמשים שנה, בהיותו בוורשה. זה היה סמל של רבי וצדיק בין המשכילים, התגשמות של מדרש, זקן ויושב בקתדרה, אף כשהיה יושב בעלית קיר קטנה על כסא דל על יד שולחן רעוע, מתון ומדבר בנחת, בעל חן וטעם. יהודי בעיניו הגדולות והחכמניות, בפניו המלאים, הטובים והמביעים פקחות בית-מדרשית, ובהצחוק הנחמד שרפרף עליהם תמיד, צחוק של הוּמוֹר טבעי הממתיק את הדין, המקרב והמאחד, המושך והמקסים, בלי מגמות וכוונות. דור ההשכלה מחה כנגדו בדרך ארץ מפני הכבוד, אבל בנגוד עמוק. יצאו עליו עוררין מבי”מ הרבנים בז’יטומיר, אעפ“י ששם כבדוהו ואהבוהו. חז”ס, ה“אינספקטור”, ערער כנגד “השלום על ישראל”, שחיבר המורה המובהק הזה, אחד מטובי המורים, שהוא, ה“אינספקטור”, היה ממונה עליהם ועומד על גבם. דבר זה מוכיח, שצויפל לא הביא דברים, אשר כל בני הקצוות והמקצועות היו רגילים בהם, עאפ"י שלא פענח צפונות, ולא רצה להרעיש את העולם, ולא נטל עטרה לעצמו לתקן את העולם, אלא השיב לדורו רק מה שהדור נתן לו, מה שהמחברים העתיקים נתנו לו – רק בתבנית מזוקקת ובצורה נאה יותר.

הרבי הזה של משכילי הדור ההוא היה הראי המלוטש, אשר בו יכול אותו דור לראות – לא את פניו שלו, כי אם את תוכו מפנימיותו, לא את הדרך הכבושה, שכבר רגיל היה לדוש בו, אלא את הכוון, את ה“לאן”.

הדור ההוא כבר הלוך הלך אל ההתאחדות הלאומית – ולא ידע. צויפל הטוב, הרך והעניו, הביא לו את הבשורה הטובה הזאת.

ככה בספרות, וראשית-כל, בהלשון העברית. הספרות כבר הלכה אז הלוך והתקרב אל השפה השלמה, אל הסכום המלא של המקרא, בצרוף המשנה והתלמוד וספרי הרבנים והדרשנים והחוקרים מכל הדורות שעברו – והיא לא ידעה. דבר אי-ברור זה כבר בא בעבודתו של צויפל – עדיין לא לכלל ידיעה, אלא יתר על כן, לידי גילוי ומעשה.

התכונה ההיקפית הסינטטית של השקפות צויפל, בהכרח היתה בעיני רבים – “פסיחה על שתי השעפים”, מורך לב, חוסר תוקף ההחלטה ל הכריע את הכף לכאן או לכאן. ליצני הדור ההוא היו אומרים: צויפל כשמו כן הוא: ספקן גם סגנונו המקראי-רבני של צויפל – היה בעיני רבים חוסר כשרונו לכתוב עברית תנ“כית. ידוע לא ידעו, כי זהו הכשרון הכי גדול, הכל-יכול, ושזוהי הסינתיזה של שפה בת אלפי שנים, אשר חוט התפתחותה לא קוּפד עם חתימת התנ”ך.

צויפל לא היה נופל בהשכלתו מאותם הסופרים המשכילים, שהיו דוקרים את ה“חשוכים” יום יום עד שעמום של חדגווניות תפלה. הוא היה גדול מהם בהשכלה. הוא היה גדול מהם במה שקוראים “אפיקורסות”. הוא כבק הספיק להיות לאפיקורס כנגד האפיקורסות בעצמה. הוא כבר הספיק להטיל ספק אף בהוודאות של האפיקורסים בעצמם. מתוך אפיקורסותו זו, בא צויפל לידי השערת הלב, שאין המשכילים כל האומה, ושאין הרבנים כל האומה, שאין החסידים כל האומה, ושאין מתנגדיהם כל האומה, אלא חלקיה ואיבריה, ושיתרון האומה בכל הוא. מכאן – השאיפה לחבר את החלקים, השאיפה שצויפל נתן לה את הבטוי הכי חזק ומקיף, גם אם הכי מדרשי וחז“ל’י, אחרי אשר בהדור שקדם לו – נתן לה רבי נחמן קרוכמל, שהיה גם לדורו גם להדורות הבאים – כשם ספרו – מורה נבוכי הזמן באמת – את הנוסח הפילוסופי הנשגב וההיסטורי היהודי המבוסס, ושד”ל – את הנוסח הלבבי, הערב והנחמד, עם ניצוץ של רוח הקודש ונצח ישראל.

וכך היה הדבר גם בשפתו העברית של צויפל. ככל סופר מביהמ“ד הישן בקי היה צויפל בהתנ”ך כל צרכו לכתוב בשפת המקרא. יכול היה, אבל מאן. במקצועות ידועים רצה וכתב בשפת המקרא; אבל במקצועות אשר בהם רצה להביע את כל רעיוניו, בדברים שהם מחוץ למקרא, ושנוגעים לזמנים אחרים, ודורשים ברור והסתעפות, השתמש בכוונה בהשפה הסינתתית, שהיא מכלול שפתנו ואוצר תקופות התפתחותה.

ובמקצוע זה לא היה צויפל יוצר ומחדש, במובן הפעוט והדל של המלים האלה. כמדומני שלא בדה אף מלה אחת מלבו; וזאת תהלתו. הוא היה אלא מעין מקבציאל, שקבץ כל מה שהיה לפניו, וכל מה שהיה בזמנו. מפני שהיה בעצם הוויתו הרוחנית היסטוריין וגאון ספרותי מקורי. לפיכך אני אומר, שהוא נתן לדורו תמצית מה שהיה מן המובחר והקיים בו, ומובן – גם ירושת הדורות שעברו.

ג

צויפל היה, בעצם, חכם וחוקר וסופר מורכב, ומורכבתו – תפארתו: היא היתה תולדה של סבות חיצוניות ופנימיות. הוא לא הביע רעיון יחידי של זמנו, כי לזמנו לא היה רעיון כולל יחידי, כדגמת הרעיון הלאומי של זמננו: בזמנו היו שני זרמי-מחשבה, שהתנגדו זל“ז, אעפ”י שר“נ קרוכמל הראה, שהם מסוגלים להתחבר בשביל הזהב באמצע בין הקצוות – בעיון, בתוך מוח די גדול, שאיננו עשוי להאחז בסבכי הקצוות. הזרם המצוין ביותר היה הנגוד להאמונה הסמויה ולהרבה מן המנהגים הנבערים אעפ”י שהם נושנים ומקובלים. בגדר זה היה צויפל איש ההתקדמות חפשי בהשקפותיו; אבל בחבורו הקטן “חומר ביד היוצר” (ז’יטומיר 1867), בהגהותיו לס' “פרדס רמונים” לרבי שם-טוב שפרוט (ז’יטומיר 1860), ועוד יותר במבואו שכתב לס' זה, וכן גם במבואו והערותיו לס' “לקוטי צבי” הכולל פירושים לתנ“ך ואגדה מאת ר' צבי הירש סג”ל (ז’יטומיר, השנה הנ"ל), אנו רואים, עד היכן הגיעה ההשפעה שדעות הקדמונים השפיעו עליו. הוא לא היה איפוא יהודי תורני ומחזיק בנושנות כתכונת הרנ"ק למרות פילוסופיותו, אלא היה משתמש בהרגשתו הרבנית להטעים ולהמתיק מה שהיה נועז בדעותיהם של החדשים.

“כשאני נכנס להיכל הטבע פנימה, אז אני מרגיש, כמה דל הדבור, וכמה עניה השפה, להכיל אפילו אחת מני רבבות רגשות הקדושה, שהולכות ומתרגשות בלבי. באותה שעה שאני מתהלך ביום אביב לשוח על פני השדה, ואין כונתי כי אם לשאוף רוח צח, וליהנות ולהתענג בראיית אילנות שמלבלבין, אז הקב”ה אורג נפלאות בלתי משוערות מתחת לארץ בסתר ובחשכה, ומכין שם מזונות לבני ולבני ביתי אחר מותי, ומחיה ומהוה רבבות ברואים, שנמצאים בכל חלקי-האויר שנדמים לנו כריקים, כי לא ינום ולא יישן שומר הטבע, ובהיכל הקודש הזה אין דבר לבטלה, ואין דבר קטן שבקטנים שבו תוכל לאמר עליו שקטן הוא בהחלט, כל אבק דק הפורח באויר עולם, מלא הוא בפ“ע ואפשר שהעולם תלוי בכל האבקים האלה כמו באותו הכח הגדול והתנועה הראשונה המבהלת שהניעה כל גרמי השמים. לפי שאין גבהות ואין גדלות לפני המקום ב”ה, וגדלותו וענוותנותו מצרניות הן, במקום שהאחת כלה השניה מתחלת, ואלהים חיים ומלך עולם משפיע חיים בכל חלקי העולם, וכל עלה שבאילן עולם מלא הוא לברואים ויצורים רבים. וכל טפה וטפה של מים ים גדול ורחב ידים הוא להמון נמצאים רבים, לשוט ולצוף ולחיות בו, ורגע אחד אלפי שנים הוא להם, שהרגע הזה הוא הוא אריכות ימיהם היותר מופלגת. אשרינו שזכינו לכך, לדעת סודות וסתרים אלה, ותעלומות עולמות חדשים רבים, שעומדות גלויות לעינינו" (חשבונו של עולם, וורשה, 1878, עמ' 66). זה לא חיקוי של מדרש, אלא מדרש ממש, חדש ובת קול של תוצאות חקירות הטבע יוצאת ממוחו ומלבו של יהודי תמים בעל נפש פיוטית רכה. יהודי זה קלט לתוכו ספרים ומאמרים של רבי חיים יוסף פולאק ושל שד"ל, של הרב מאוסטרה בעל “דגל מחנה אפרים”, ושל רבי יוסף שטטהגן בעהמח“ס “דברי זכרון”, של הרב אבא מארי, בן דורו של הרשב”א, הנקרא “הירחי”, ושל התשבץ, של ר"מ חפץ בעל “מלאכת מחשבת”, ושל הרב חיד"א, של מנדלסון, ושל רבי שלמה פפנהים, של ר' יעקב אמדן ושל הרב החסיד ר“ב קוֹסֶוֶר בעל “יסוד התורה” ו”עמודי העבודה" ושל הרב הדרשן רבי שלמה הלוי הזקן בעה“ס “דברי שלמה” על התורה – נוסף על המדרשות והילקוטים והזוהר וספרי החקירה של **הרמב”ם** שהיו תוכן ידיעותיו, ושהיו שגורים על פיו.

הוא לא היה כפות אף לאחד מהם, לא היה מחקה אף אחד מהם, אך בו נצרפו ונתבדלחו כולם, ומהם יצר את דעותיו ואת סגנונו.

הוא היה יהודי טוב ואוהב, בעל מוח בהיר ולב של ילד תמים. האיש הזה היה לא רק בקי במדרשים, אלא, כביכול, מדרש בעצמו. הוא היה לא רק אוהב עמו כהווייתו וכמצבו עתה, אך הוא אהב את עמו בתכונתו ובמצבי בכל הדורות, כמו שהם משתקפים בתורתו ובספרותו.

"שָׁלוֹם שֵׁם סִפְרִי, לְפִי שֶׁשָּׁלוֹם כָּל מְגַמָּתוֹ,

בְּשָׁלוֹם פְּתַחְתִּיו בִּתְהִלָּה, וּבְשָׁלוֹם הָיְתָה הַשְׁלָמָתוֹ;

שָׁלוֹם לַתַּלְמוּד, שָׁלוֹם לְקַבָּלָה, שָׁלוֹם גַּם לַבֶּעשְׁטָנוּת.

לְשָׁלוֹם זֶה בְּבֵית גְּנָזָיו, בִּשְׁבִיל מַתָּנָה הֲגוּנָה

תְּשׁוּבָה לְכָל בִּקֹּרֶת חֲצוּפָה, וּלְלֵיצָנוּת מְגוּנָה

מַתָּנָה חִצּוֹנִיּוּתָהּ שְׁתִיקָה וּפְנִימִיּוּתָהּ סַבְלָנוּת".

(שלום על ישראל, וילנה, תרל"ב, בראש החלק השלישי ).

ד

אגב, גם חדושיו של צויפל בלשון היו נועזים מאד בזמן ההוא. כיום הזה, אנו יכולים לפטור עצמנו מן הדין, שהשפה העברית היא חיה, ואין פנאי לחקור הרבה, ולשון השוק חודרת לתוך העתונים, ולשון העתונים לתוך הספרות, אבל בימי הדקדוק והמליצה ההשתמשות בהמלה “בעשטנות” – ובשיר! – היתה העזה גדולה, ועוד יותר מן ההעזה היתה בהפתגם הנתון אף הוא בשיר להקדמת הספר הנ"ל:

“אַזְיָטִי הָיִיתָ, וַיְאֵרוֹפִּיךָ” (דו ווארסט איין אזיאטע, אבער זי האבען דיך עאוראפעיזיערט (ט' מלים בשלש), שבעלי הצחות קרעו עליו “קריעה”, ואף בימינו אלה רק עתון יומי היותר “חדיש” יוכל להתיר לעצמו.

השפעתו של צויפל על ספרותנו החדשה – אפשר שתלך ותתמעט, אבל אם תכבה גחלתו של צויפל, אז יהיה זה הכיבוי הכי נהדר; כי שני דרכים יש לכיבוי גחלתו של סופר: או ע“י היותו מנוצח לגמרי, או ע”י היותו מנצח גמור. יכול הסופר לעבור ולהבטל, כמו שהתהו-והבהו עברו ובטלו משנברא העולם; ויכול סופר לעבור ולהבטל, כמו ש“רוח אלהים”, כביכול, שהיתה “מרחפת על פני המים” חדלה לרחף אחרי שנגמרה בריאת העולם.

מקומו של צויפל הוא בין המנצחים, ומפני שנחל נצחון גדול כל כך, נשכח גם בשכחה גמורה כל כך. האם לא נצח סגנונו העשיר של צויפל את הסגנון הקראי, הצר והמעיק? האם לא נצח הרעיון של נחיצות “שלום על ישראל”? האם לא נצחה – לא אגיד בדיוק: השקפתו של צויפל על החסידות, אבל, לפחות, הדעה העיקרית שיש בה: שיש בחסידות מדה מרובה של געגועים אל הנשגב ויופי ושירה?

וכשתוסיפו לשאול: מהי הגדלות של רעיון אחדות האומה, ושוויון המפלגות והצד השוה שבהן, אגיד לכם: זהו ניצוץ מן הגדלות, שיש באחדות האלהים – כי נפש האדם היא חלק אלוה ממעל. גם פרודי האומה הם – עבודה זרה.

להכרה זו בני אדם ועמים שלמים מגיעים רק מתוך הסתכלות עמוקה ונסיונות ארוכים ומרובים.

העולם הוא דומה בכללו אל כל חלק וחלק שלו. אנו צריכים להסתכל ולחזור ולהסתכל בו במשך זמן רב, עד שאנו רואים אותו כהלכה. רק כשאנו רואים אותו בפעם המאה, אנו תופסים אותו בפעם הראשונה. במדה שאנו מוסיפים להסתכל בדברים שנראים כמורכבים מאד, בה במדה אותם הדברים מתחילים מתחברים ונעשים פשוטים. כל התגלות כזו היא מפתיעה. לפיכך היתה ההכרה של אחדות האלהים – ההתגלות הכי מפתיעה. הגע בעצמך, שאתה עומד לפני תמונה ענקית שאין קץ לחלקיה, לצורותיה ולצבעיה וחצאי-גווניה, ואתה מסתכל בה, ואתה רואה בה תהפוכות וסתיות וערבוביה ותהו ובהו, ו“מרוב עצים אין אתה רואה את היער”, ופתאום – נפל התבלול מעל עיניך, ואתה רואה תמונה שלמה אחת; והגע בעצמך עוד; שאתה רואה אומה סבוכה ומטורפת, קרועה ושסועה, עם הרבה כתות וסיעות וכנופיות וסכסוכיהן וקטטותיהן, ואתה עומד ותוהה ימים רבים, ימים רבים מאד, ולבסוף אתה רואה – אומה אחת.

זהו הדבר אשר חזה צויפל. זהו הדבר אשר דור ההשכלה רצה לראות, ורצונו זה בא לידי גילוי וביטוי בעבודת חייו של איש הסגולה הזה. לפיכך כמעט כבר שכחנוהו. אהבתי את האיש הזה; כבדתיו כ“רבי” סבא; למדתי מפיו ומפי כתביו יותר מאשר למדתי מפי הרבה חכמים וסופרים של הדור העבר. שמחתי מדי באו אלי אותיותיו הקטנות, ששלח אלי במכתבים פרטיים, ובמאמרים שכתב בעד “האסיף” הראשון, ואחרי עבור יובל שנים, עודנו נצב לנגד עיני בקומתו ובצביונו, בהדר שיבתו, בהוּמוֹר של תלמיד חכם, ועדיין אני אחד מן המועטים, שמסתכלים לפעמים בתעופת עין ב“חשבונו של עולם” וב“שלומו על ישראל”, ושעדיין הם טועמים בהם טעם של רעננות לאומית עברית. – כלשד השמן וכטל היורד על הרי ארץ ישראל – טל של תחיה. אולי זאת היא אהבת נעורים אשר לא תמחה. בכלל, יש סכנה בדבר לשוב ולקרוא ספריו של סופר שהיה חביב על אדם בנעוריו; אבל צויפל איננו מאכזבני. ככח הקסם שהיה לו אז – ביחס אלי, כן כחו עתה. ביחס אלי – הוא לא מת, אלא חוזר ונעוֹר.

על האניה “פילזנא”, בין חיפה וטריאסטי, כסליו התרצ"ה.

בהודעת־אבל כתובים תארי־הכבוד: יועץ־קיסרי, ראש עדת־ישראל בלבוב, חבר נכבד להרבה חברות מדעיות וחברות לתועלת הרבים ועוד, בעל נכסים רברבא וזקן ראשי הפירמה סאלומון בובר.

בהודעתנו זו שלנו אנו כותבים אך את השם והכינוי — וזה הוא יותר:

כי לא על יועץ־הקיסר ולא על בעל־הקרקעות אנו מתאבלים! להרבה מן הקוראים העברים יהיה זה דבר חדש ומוזר, ששלמה בובר היה יועץ־הקיסר ובעל־קרקעות; אבל מי לא ידע את שלמה בובר?

מי לא ידע את התייר במכמני הספרות העתיקה, את החופש גנזי כתבים, את מבקר־חילופי־הנוסחאות והגירסאות, את המקיץ נרדמים, את מפקח־הגל מעל שפוני טמוני הדורות, את הפרשנדתא המובהק, את השקדן הענקי, את בעל־המפתחות של ארכיוננו הלאומי, את הגזבר של בתי־הספרים בכל העולם, במה שנוגע אל קדמוניותינו?

מי יכול לצייר בדמיונו מאסף עברי, בן־שנתו או בן־יומו, ספר־קיבוצי או מכתב־עתי, מן ״הצופה להמגיד״ עד ״הכרמל״, מן ״הכרמל״ עד ״האסיף״ ו״כנסת־ישראל״, ועד ״הגורן״ או ״קהלת״, ועד ״ספר־השנה״ ו״המליץ״ ו״הצפירה״ וכו' וכו׳ — קנצי־למילין: כל מין הוצאה עברית, שיש בה קרן־זוית לתורה, לפירושים, לפטפוטי־דאורייתא או למילין דרבנן, כל גליון של רבים כתוב עברית, שריח־תורה עדיין נודף ממנו, שאיננו נטול עוד מן היהדות ועוד לא נשתקע לגמרי באותו ארקוס של עם־הארציות המחשבת לבלענו, שעוד לא ניתק את כל המוסרות עם העבר הגדול, — בלי שישתתף בו במידה גדולה או קטנה האזרח הזה, הקבוע, ההכרחי, התמידי, הנמצא לכל דורשיו, הבא גם בטרם יקראוהו, הבא בבחינת ״מאליו־מובן״?

ואם אפשר הוא לחבר תוך־כדי־יד, בשעה ראשונה של יסורי־צער על אבדן חבר זה — רשימה ביבליוגרפית, כוללת על כל פנים ראשי פרקים שכתב זה, ואם זה יהיה, בכלל, מתן מושג נכון לקוראים ע״ד עבודתו?

לא רק בשעה ראשונה; גם אח״כ— הרבה יזיעו הביבליוגרפים, לוא ירדו לאסוף אף את שמות המאמרים העיקריים שכתב, והם מפוזרים בארבע פנות העולם הספרותי העברי! ומכתבי העתים והמאספים הרבים אינם מצויים אפילו בביבליותיקאות. מראש אפשר כמעט להחליט, כי כל נסיון כזה יהיה לקוי, אם לא יתמיד בו העובד התמדה ממושכת מאד, וכל רשימה לעת עתה תהיה חטף־רשימה. אפשר לפטור בהזכרה כללית את העבודה המפוזרת, ולהסתפק רק בהזכרת ספרים שחיבר; אך זה יהיה עוול גדול למנוח, יען כי לא תמיד יצדק הכלל, שדברים שנדפסו במכתבי העתים הם בכלל קיקיון, ורק לדברים שנדפסו בתבנית חיבורים מיוחדים יש ערך קיים. זהו מן השקרים המוסכמים— כי לא בתבנית ההדפסה תלוי ערכו של דבר, כי אם בתכנו, ויש לך קיקיונות של ספרים ואלוני נצח של מפעלים ספרותיים, שבאו בתבנית גדולה, על גליונות. פתגם זה, בכללו, יוצא ממקום אחר ששם מקומו. הסופרים, העובדים עבודה מסודרת, והמולי״ם ביניהם, המכוונים מה להוציא לאור בתבנית זו או אחרת, נוהגים להוציא לאור את המובחר בספרים, בינינו יש אשר הוא להפך.

מאמריו של בובר— הם עפ״י רוב יותר מקוריים (עד־כמה שבכלל יכולות חקירות ממין זה להיות יותר מקוריות) מספריו, מפני שרוב ספריו הם ספרים עתיקים, מבוקרי־הנוסח, ובמאמריו יש גם דברים של ערך בלתי־אמצעי.

בתקופה האחרונה של עבודתו היתה פוריותו של בובר גדולה מאד: ספר אחרי ספר, כרכים כרכים. עוד לא תם מדרש זה ומדרש חדש יוצא; עוד כתב יד זה טרם הוגה, וכ״י חדש הוחל להסתדר; המסדרים לא שבתו וגלגלי מכונות־הדפוס לא עמדו מלכת; ניכר היה כמו מעין חפזון בעבודתו של איש רב־פעלים מקבציאל, אשר כמו חושש היה שמא יקפד פתיל החיים, וימהר לאסוף את העמרים גרנה. מורגש היה לכל היודע טיבה של עבודה זו, שאין חכם זה מו״ל כעת מה שאסף עתה, אך מה שאסף במשך שנים רבות מאד, מה שהעתיקו בעדו מעתיקים בכל בתי־עקד־הספרים שהיו עובדים בעדו, מה שנמצא בידו מן המהדורות יקרות־המציאות, מה שהגיה ומה שליקט מכבר, מה שציין לעצמו בשולי הגליונות— כל זה היה חכם זה זריז וממהר להו״ל, מפני שמשאת נפשו לא היתה צבירת ביבליותיקה, כי אם הוצאת ספרים בעד כל הלומדים והקוראים. ידוע ידע בובר, שאדם מעיין במדרש איננו יכול לנסוע לאוקספורד, לפרמא, אל הוואטיקן ולפטרבורג, לקרוא את הנוסחאות אף לא להביא העתקות משם, וגם לא לקנות את המהדורות הראשונות ולדעת את השינויים והחילופים בחסר ויתיר וכו׳ — ויותר שהיה בובר עובד בעד המומחים היחידים היה עובד בעד הציבור הזה.

הרעיון היסודי של עבודת בובר בספריו היה מדעי. ידוע, שהלמדנות הישנה והמורגלת לא ידעה ולא רצתה לדעת דבר על־אודות שינויי-נוסחאות. למדן מוגבל־הדעת יושב בד׳ אמות שלו וקורא את המדרש, או את האגדה, בספר המונח לפניו, מאיזה דפוס שנזדמן לו במקומו, ואח­רי כי בדורות האחרונים נתנוול ונתגנה ונתדלדל הדפוס במרכזים היהו­דים מפני העניות והתחרות וליקוי הטעם— נמצא, הספרים הטובים, כלומר: המהדורות השלמות והמדויקות, הנאות והמשופרות כל כך עד שלמקצתן יש ערך גבוה גם בבחינת יפיפיתן כמפעלי־אמנות מצוחצחת, וכולן בלי יוצא מן הכלל הן מתוקנות יותר הרבה מאלה שלנו — מצויות הן בידי ביבליומנים וביבליותיקאות, מקום שמה יבוא לפעמים איזה חוקר, ולהיפך, במקום שהעם קורא עוד בספרים כאלה — המהדורות הן הגרועות ביותר. זאת היא גם כן, באופן ובמקצוע מיוחד, חלוקה זרה של קרן־קיימת נצברת בשפעה מופרזת מצד אחד, ועבודה עם עניות מופ­לגת מן הצד השני. ולא רק הדעת היא מוגבלת, אך גם לרגל השיבושים המרובים הפלפול מתפתח והולך, והרי זה דבר מגוחך ומעציב גם יחד, איך קוראים בספרים משובשים ומכרכרים לפעמים על קורי עכביש ממש, בלי שער, וגם בלי חפץ לתת מקום לרעיון, שהמתמיה שהם מתחבטים עליו היא טעות־בת־טעות, מפני שאמונתם שתומת־העין איננה סובלת את הרעיון שההדפסה וההגהה עשויות בידי אדם, ואדם עלול לטעות, ולפעמים יש שלשלאות ארוכות של טועים נמשכים זה אחרי זה, במשך דורות, ודי להשוות את המהדורות השונות ואת כתבי־היד השונים למען ראות את מקור הטעות.

מין זה של לימוד המדרש או של ספר אחר מן הספרות העתיקה לא היה מתאים אל טעמם של הדרשנים והפרשנים והמפלפלים מפני שזה מחליש במידה ידועה את האבטוריטט של המלה הנדפסת, ומפני שהפתגם השגור הנודע: ״כן כתוב בספרים״ פוסק על ידי זה מהיות מעין חרבו של אלכסנדרוס מוקדון שחותכת את הקשר הגורדי, הואיל שאין די להעיף עין על איזה ספר, אבל נחוץ עוד לדעת, היכן כתוב, כיצד נכתב, ואיך היתה הגירסה הראשונה; גם אי־אפשר היה לסתם־פרשן או דרשן לדעת ולבחון את המהדורות, כי מי יאסוף לו את כתבי־היד? ועוד יותר מפני שמין זה של חקירה לא היה מוכשר לתת מזון לחשק־הספיקולציה, להתעמלות־המוח, שיש בה תענוג מיוחד ומקום להתגדר בו וענין מתאים אל כל תבונת החידוד הגלותי המצומצם והמשורבב. אלה הן הסיבות שבגללן כל כך נעזבה הבקורת האמתית, אותה שבימי רש״י ובעלי התוספות עוד היתה ההתחלה לכל פירוש (״הכי גרסינן״ — מה שהלומדים עתה רגילים להבליע בלשונם, בלי הבן שזה עיקר גדול) ומה שיש בה דעת נכונה.

זהו הערך המדעי של ספרי בובר; הוא הפיץ את מעינות בקורת־הנוסחאות חוצה. הוא פיזר את הגירסאות ואת ההשוואות בין כתבי־היד בקהל רב.

יש חכמים שאפשר להעריך את ערכם על יסוד הערכת ספר מספריהם. יש חכמים, שאינם נראים בתמונתם האמיתית מתוך ספר אחד או שניים, אלא מתוך כל כללות עבודתם. על בובר צריך להסתכל מתוך אספקלריא קיבוצית, צריך להשקיף עליו השקפה שלמה למען ראות אותו. לא היתה בו חריפותו של שור, לא בקיאותו של רייפמאן (אעפ״י שדמה אליו בכמה בחינות), לא כשרון־ההרצאה הפרופיסורית של וייס, לא פשטותו הנשגבה של שד״ל, לא מדעיותם המדויקת של שטיינשניידר והרכבי. בהתאבלנו עליו— לא נשים בראשו עטרות שאינן הולמות אותו. ערך אחר היה לו — ערך בפני עצמו. הוא לא כתב ספר אחד שיעמידהו לדורי־דורות בקרן־אורה להאיר אחריו נתיב אל־מות; אבל העבודה הכללית שעבד, סך־הכל של ספריו, אישיותו הספרותית במלואה, שקדנותו הנפל­אה, ליקוטיו שליקט, דיוקו שהיה מדייק, התמדתו לאסוף, נדבנותו להו״ל, קביעותו החיובית בכל הספרות במשך ימי חייו הארוכים, חיבורו וקשריו עם כל חכמי הדור, התמדתו שהיתה מנצחת את המכשולים הכרוכים בע­קב העושר והנכסים יותר משהם כרוכים בעקב העוני, ושהיתה מתגברת גם על הזקנה וחולשת הגוף, יחד עם אלפי המאמרים והספרים הרבים שהניח אחריו— עושים את שלמה בובר לחזיון מלא־זיו בכל ספרותנו החדשה, ונהורא־מעליא זו בוקעת מתוך חלוני הספרות ומאירה אל עבר האומה, מפני שאי אפשר היה לעבודה ממלאת את כל החיים כזאת בלי הרגשה לאומית עמוקה־שבעמוקות, ומפני שבשלמה בובר נתגשם עוד הפעם טיפוס הגביר היהודי הלמדן החי בספרים ובחזיונות העבר, המת­מיד המניח את כל תענוגי העולם הזה מפני עולם המחשבה, האציל הרוחני המואס בכל היחוסים החברותיים, שעסקיו ורכושו היו יכולים להמציא לו יותר מצרכו, בשביל חליפות מכתבים עם למדן יושב בעיר קטנה ע״ד איזה פירוש או כתב־יד.

על זה אנו בוכים. כאב אנוש, ומיתת חבר כזה לנו היא כמי שחותכים לו אבר־מן־חייו. כל חבר שמסתלק והולך מאתנו — אנו מסתכלים מסביב, והננו חונקים בקרבנו את השאלה: ומה אחרי כן? ועל מי תעבור כוס עתה? כמה נשארו עוד בתוך השורה? והספיחים — הימלאו לנו את ההולכים האלה? חוק הוא, שאין דור נצחי, ואין מהלך נצחי. — בכן יש מהלך חדש, וניצוצות הטוב והיפה נמצאים גם במהלך החדש; אך הלא אי אפשר לשום עם להיקרע מעל ה״אתמול״, מעל העבר! ובכל שאיפתנו החזקה להחיות את אשר אנו קוראים בשם: רוח לאומי — לא יצויר הרוח הזה בלי כל האוצרות שאצרו האבות וכל המאורות שהאירו וכל ההגיונות שהורו והגו מלבם במשך אלפי שנים, שיש בהם אמנם הרבה נושן ונפסל, אבל גם הרבה טוב ומעולה, וכדי להבדיל בין התבן והבר צריך ללמוד הרבה, ולא רק ללמוד הרבה, אך גם לאהוב הרבה את הלי­מוד, אהבה סובלת ומתמידה וסולחת כאהבתם של ראשונים! ובכל רצונ­נו העז לחדש את השפה העברית, יש שספק מה מתגנב אל לבנו, אם זאת תהיה הדעת את השפה, ואם זאת תקשור אותנו את העבר, ואם זאת תתן לנו את המאור שבתורה ואת החיבה אל לאומיותנו וספרותנו ואת כל אותם שיתופי־הרעיונות־וההרגשות, את הקשרים הרוחניים עם מה שהוא מיו­חד לאומה ואת געגועי־הנפש אל המסורת שלה — ע״י שינון איזה מלים, או הכרזה גרידא: לאומיות, לאומיות, שאגו מתייראים, שמא מתוך העלאת־גרה של שם בלי תוכן תהיה לזרא לאלה שאין בהם הלאומיות המיוחדת? היקומו לנו תחת ההולכים עתה עובדים חדשים?

שלמה בובר — בכל מדעיות עבודתו היה לא רק חוקר אך גם קורא עברי אדוק מאד. קורא עברי — לא הכל יודעים כמה חזקה היתה קהילה זו, כמה חוטים לא־נראים היו מתוחים בינה ובין הסופרים; זה היה עולם מלא רעיונות ידועים, משפיעים מזה על זה, ״מקבלין דין מן דין״, מבינים ומרגישים זה את זה. הסופר שידו היתה מונחת על דופקה של עדה זו יכול היה לדעת מראש איזו הדרך יעבור הרעיון, ובעבודתו לא חש את נפשו בודד ועזוב. והנה סער התחולל ויפיצנו כמוץ, ובסתר לבנו הגינו את התקוה, כי יעבור סער ועוד שוב נשוב איש אל רעהו — אך הנה פעם בפעם שמועות באות ע״ד החברים הנשמטים לאחד אחד; לא, לא נשוב עוד כולנו; מקום רבים מאתנו ייפקד — הוי, ומקום כמה ייפקד עוד?

מפוזרים בגולה, חברים נפרדים, מלאי תקוה וגעגועים וזכרונות ויגון — אנו נקראים לפעמים להלוויית אחד ממתינו. לא שבנו להפגש שם, מקום עבדנו, חיינו, חלמנו יחד. אך לספוד איש לרעהו מרחוק אנו יכולים.

הטפוס כשהוא לעצמו

(בבחינה הפסיכולוגית)

א

הוא היה יהודי ליטאי, מן העתיקים, מן הקשים והחדים. יכול אני לאמור: כביר כחלמיש, אך לא כבד כחלמיש, רק בוקע וחודר כשן סלע.

גוף – לא נכאה, לא מסוס-נוסס שמנוני-גביריי, ולא צנום-רוחניי בטלני, כי אם משוער-היטב, בארדיכלות הרמונית; אמיץ ויסודיי, העתיד להתקיים מאה שנה; משטר עצבים, כרשת חוטי ברזל עשת, לא חזקים מחמת מנוחתם, כי אם מתנועעים בתנועה נוציית תמידית, מתמחים ומתכווצים, בלי גרם על ידי זה תשישה וליאות לעצמם, אך להפך – מחזיקים בתוך ההתעוררות את הקלות והרוך, את הדשנות והרעננות; חושים – שלוחים כחצים שנונים תמיד, ניתזים כניצוצות, רועשים, פועלים בלי הפסק. – על כתפי גו מלא כח מצומצם, תמצית בריאות גנוזה, קלוטה מן הדורות, מהיהודים המוצקים, שהיו אוכלים את הלחם השחור של החיים בפנטסית-זהב; על בנין האברים והעצבים האלה, אשר עם ההתרגשות וההתרגזות, היה כחם מוסיף והולך, ישב ראש, שהיה דמות דיוקנא גזעי-שמיי – אקומו-לאטור מן המובחר לכל הכחות, מתפעל ופועל על כל רטט וזיז ונדנוד! על הפנים, עם “צלם האלהים” של יהודי, היה הטפוס הלאומי חרות ומוטבע בכתב-שוקע עמוק עמוק, הלוֹך וחרש את תלמי מצח הלמדן בית המדרשיי, מדוֹד ושרטט את העקול הנשריי הקל של החוטם, העמק את גומות העינים ונתוֹן לסילוֹני הסקירות הרובות מתוכן, ליריות עזות-הברק, גם את ערפל-החלום, הענוּת, הגלוּת, המתשת את החמריות ומצחצחת אותה; ובראש הזה, בארנקו – מוח מיוחד במינו: לא מתעמק ומתדבק באיזה דבר, ויונק, ומוצץ אותו, אך הולך וכובש, חוטף ומנצח, ומשתרע על השטח, והולך בכל פעם הלאה הלאה; לא מפוצל-דק, מרובב ומכותם בגונונים וצבעונים, עם הפרגודים והשבכות והגדרים והמקלעת ופטורי הציצים שבמוח יליד הקולטורה החדשה שלנו, בעילוי סלסולה, שכבר נראו בו עקבות התחלת ההפסד, אך מוח כבוש, מושחז, קולט ומוצא, מדביק ומאחד בתוך משכיותיו, בסינתיזה מתאימה אל צורת עקוליו, את אשר קבל, ומרצה את תכנו, ומשפיע את הונו, אשר זה אך עתה קבל – כקרן קיימת שלו, מפני שכבר קנהו ב“שינוי”, ככל מוח מקוריי; לא מוח מוריד לטמיון את הבא אל תוכו, קובץ של אמרכל מתפנק בפריה ורביה של קניניו השכליים, עד שהוא משמש בכהונתו לחלק את הפירות, אך מוח – כחנות מיוזנת, שיש בה תנועה ופדיון, הכנסה והוצאה, פתוח לקבל ולתת, ואמנם לא פתוח להרבה רעיונות ולהרבה מקצועות, ולשינויים שבהם, ולכל גלי ההתפתחות החדשה הרועדת באויר, אך פתוח לכמה תחומים גדולים ועצומים של עולם המחשבות והלמודים, בזריזות לוהטת, שהיתה רחוקה מן ההתמדה הדוממת, ודבר לא היה לה עם השקדנות האטית, – בזריזות אשר יותר שהיה בה כח למודי נשואי, היתה בה אישיות מתפרצת של אבטודידקט לוחם, של Self-made man רוחני, שהנקודה המרכזית של שאיפותיו, בהכרח, הנהו הוא בעצמו, דבריו שלמד, מחשבותיו שחשב, אופן באורו אשר באר את אשר למד, ובעיקר: חדושיו שחידש; לא היה במוח הזה רקיע עם מאורות קבועים ומזלות חוזרים עפ“י הלוח, מדקדקים את התקופות (אעפ“י שהמוח הזה חשב כ”כ תקופות), כי אם רקיע של ערפל מתפעל ורועד, אם אפשר לומר כן: סולד ומבעבע, ובו פעם בפעם מבריקים חזיזים, זרמי שלהבת, זיקי חשמל, “המצאות”, ניצוצי חדוש. אפנים פופולאריים לחטוף איזה ענין בשביל הסברה, כצבתות חדשות של דוגמה, תפישות הרבה רעיונות… ב”בלוריתם", מן הצד היותר בולט, היותר קרוב אל המושכל הראשון, היותר סמוך אל אופן ההשקפה של היהודי בית-המדרשיי, בלי הקף אותם מכל צד, כי הסבלנות המתונה לא יכלה למצוא מקום בחורש-יער מסובך זה, שאין שפריר עשתות שאנן ושלוה אידילית שפוכים עליו, כי אם ברקי גבורה אשר יירוּ, נשיבות של סער, ציד רוחני, טרף למודים וחדושים, עם התמרמרות והרגשה נושאיית חזקה, אשר יותר שיש בה דברים מן החוץ, יש בה תכנית מזג נפש.

כן היה חיים זליג סלוֹנימסקי…

“זקן מבית המדרש הישן” – בפסידונים הזה כנה סלונימסקי את נפשו, סתם ולא פירש, כי זה הוא אך סוג ידוע בביהמ“ד הישן. בחוג הרוחני ההוא יהודים שונים היו מכוּוצים! יהודים חרדים, מרוּססים, בעלי הנפשות הרצוצות, שואפי ערפל, מתאנחים; יהודים מרגישים, שהיו מותחים על ראשיהם את קורי העכביש שלהם כדוק, והיו מתהלכים מעדנות, והיו עומדים כעני בפתח לפני כל מקצוע זר, מקצוע של מעשים חדשים, של מחשבות חדשות, אשר לא ידעו מכבר; יהודים מנקרי קטנות, שהיו ממש טובעים בתוך ילקוטים של נייר, והיו לומדים ויודעים הכל בע”פ, ורוצים להתמלא מחוליתם – והיו גם יהודים כחיתו טרף, בעלי עורקים רועדים ודם רותח, יהודים לא קלים ונעימים, אך בעלי מוחות עזים, מורים חצי אקדח חדים אל הדברים הקשים – אל חשבון “הערוגה”, אל “קידוש החודש”, אל עניני ה“עברונות”, ואל כל מה שיש בכתבים הישנים מן השכליות, שאפשר לעמוד עליה ולבדקה, אם נכון החשבון, או יש טעות. סמוך לסוג הזה עמדו היהודים של ה“מורה נבוכים” ו“בעל העקדה” – חקרנים-קצת, מזוגי החקירה והרגש, הדת והדעת; עוד שם והלאה – כנופיה של יהודים בעלי דקדוק, נקוד, נטיות, טעמים. אלו היו מעין-רציונאליסטים, סוף סוף קשורים אל המסורה, או אל הטקסטים, הרציונאליסטים האמתיים היו אותם המעטים, שהיו לומדים דוקא – מסכת עירובין, והדברים הקשים שבמסכת ראש השנה, הדברים היחידים שניתנו להבּדק “עט עופרת ביד”. אלה היו האפיקורסים המסוכנים, מפני ש“אין חכמות” עמהם, אין דורון ואין תפלה, ואין לפייסם, מפני שהם כל כך יבשים ואכזרים – כסימני המספר, שבהם הנם משתמשים, ואכזר כזה, עפ“י רוב, לא היה מתנפל על שום דבר מלפנים גלוי, אך הוא היה עושה את שלו, את הקונטרולה החשבונית, והיה מרגיל לעשות קונטרולה חשבונית. הוא לא היה גוזר: אל תאמין, אך היה מרגיל להבין, הוא היה העריץ השכלי, ולא יצא מביהמ"ד. הוא רק שכלל את התכונה בית המדרשית לצד אחד: אף הוא היה מניף את בוהן ימינו, כמו על ו”דוק" של המהרש"א, אך הנשוא שלו היה ענין אחר, אשר גם הוא תורה, ובו אין בשום אופן להסביר סברות, ולא להרגיש הרגשות, כי אם – הן או לאו.

למען הבין את סלונימסקי בראשית תקופתו, צריכים אתם לחדור לעומק הטפוס המיוחד של רציונאליסט תלמודי מדעי. האיש שאיננו יודע את היער ושאיננו חי עם חייו, בבואו לתוכו, הוא רואה – עצים, בלי הבדל בין מחטי האורן, בין עלי הלבנה והאלון, בין התורניתא והשקמה ודמות מצבתם ותואר גזעם ורקמת זמורותיהם. המשכיל של הדורות שעברו הנהו אף הוא יער כזה, בעד המביטים כ“עוף הפורח” מלמעלה. באמת יש גם למשכיל פלגות פלגות, מינים מינים, ומי שלא ידעם – לא יבין לעולם את הכחות הפנימיים, המתנגדים, העמוקים אשר רקמו, עבדו בתוך התפתחות ההשכלה. מן המשכיל החולם-השואף, שהיו בו ערפלי הבּירוֹנִיוּת וקורטוב הצער הרומנטי של ורטר הצעיר, חניך גיתה ושילר, ממליץ על האביב, בשפה בּיבלית תמימה בלי צבעים, בלי חיים ובלי הסתכלות ממש, עד המשכיל בעל הצחות, המיתודיסט של השפה העתיקה והמפנק אותה בפנוק צלם קדוש ושופרא חביבא, ועד המשכיל חוקר היהדות, המבקש להכניס למסגרת מיתודה פילוסופית את הדעות מן האמונה ומן המסורת ומן הספרות ומן החיים של היהודים, והמשכיל אשר בקע ועלה מתוך החלק המדעי-האֶקזַקטי של התלמוד – יש מרחקים גדולים. התכונות שונות הן, ויש באלה מה שאין באלה. גם קנאה, ועוד רע מזה, אי-הבנה היתה ביניהם. עוד היום אנו צריכים להתרוממות הרוח האנושי-היהודי, למען נקיף את המרחב כולו, ולמען נבין וגם נרגיש את ההרמוניה האנושית, ולא נחשוב אותה לשברי שברים מתנגדים, ולא נתאמץ לתחוב את הכח ואת הרצון ואת המחשבה לתוך איזו מחצלת, שמבטלת את המחצלות האחרות – ומה גם אז! משכיל-הצחות בודאי היה מביט על העסק ב“חכמת ישראל”, המעיין, למשל, בתולדות הקליר, כמו על “דורש אל המתים”, והחוקר הזה על משכיל הצחות, כמו על ילד מתהדר, בכולם היו קטנות-דעה וקוצר-ראות לגבי תחומי עבודה אחרים, אשר רק כללותם מחוללת את טפוס האדם החושב והספרות החושבת.

סוג נפלא ויקר המציאות היה המשכיל המדעי מתוך התלמוד. הוא היה יקר המציאות, מפני שהמליצות, וביחוד אלה שאין בהן כשרון, כי אם חקוי, הן מצויות בשוק, אבל הלמודים נקנים בקושי. הוא היה נפלא, יען כי בחנוך הדתי-התלמודי יש הרבה נקודות הפגישה עם נטיות אחרות, עם הנטיה ההרגשיית והלירית של השכלת ה“מאספים”, עם החקרנות של מיסדי חכמת ישראל, שהמשיכו רק טרדיציה קיימת מכבר, אבל עם נטיה רציונאלית מושכלת-חשבונית, לא אומר שאין לה שום מגע, אבל המגע הוא לא-שכיח ולא ארוך. מחברי בן-מנחם ותלמידיו, אך מקצת מן המקצת החלו לעסוק בלמודיות-שמושיות. כונתי על חבריו ותלמידיו שכתבו עברית. מהם מימוֹן נכנס לפילוסופיה והכניס הרבה מאד; מהם סאטאנוב השתקע באיקליקטיק של חקוי הרבה ענינים בלי מעוף רוח עצמי, וכן להלאה. אך מעטים פנו אל הלמודים במקצוע העברי. הדבה הזה לא היה חדש. נמצאו איזה ספרים מכבר, אשר דים היה לתת את ההערה הראשונה, אפילו ספר כ“הנחמד ונעים”, בכל יושנו, פעל פעולה רבה בנפש סלונימסקי, בשביל שמצא בו ציורים מבארים. הרבה יותר פעל עליו לינדא. מהיותר קדומים קבל השפעה מרובה מס' האלים לר' יש“ר מקנדיא. בספרים המועטים האלה, שרשימתם לא תארך, כבר יש משוחררים לגמרי מסמיכות הפרשיות עם שאלות תלמודיות ופירושים תלמודיים, ומרצים דברי חכמה לעצמם, לפי מצבה בימיהם, עפ”י רוב בתרגום מאשכנזית, משופשף ומנוקה מן הדברים ה“טפלים” ומכוּון לצרכי הקורא העברי, אבל – שרטוט זה אני חושב כעיקרי בקלסתר פניו הספרותיים של סלונימסקי, והנני רושם קו תחתיו ומדגישו בכל תוקף: לוא הגיע סלונימסקי בתחילתו אל מה שהשיג במדעים מתוך הספרים כס' ראשית למודים וכדומה, לוא גם בעד ההתחלות החדשות, בתור פרוזדור אל הספרים הכתובים אשכנזית שמהם למד אח“כ, כי עתה חסר היה את המקוריות התלמודית, אשר בה הצטיין ואשר משכה אותו תמיד אל השאלות הנוגעות אל הדברים המדעיים שבתלמוד. ההבדל הוא כמו בין מי שלמד את השפה העברית ממקורה הראשון, מן התנ”ך ובין מי, שלמד אותה ממאמרים כתובים במה"ע – בין עץ צומח מן הקרקע, ובין נטיעה שהושמה בעציץ נקוב והעמדה על הקרקע.

הטבעיות, הקרקעיות והיסודיות שבסלונימסקי באו לרגל הפרוצס המקורי שעבד בו בעצמו. יבין נא הקורא את דיוק הרעיון הזה: סלונימסקי היה החכם המדעי מבית המדרש הישן. אין זאת הגדרה של מדרגת סלונימסקי בתור מהנדס, או חוקר טבעי ממקצוע אחר. הפרקים האלה לא נועדו בשביל ההגדרה הזאת, ואין לי הקומפטנץ הדרושה. אפשר שהמהנדסים הפרטיים יכנסו לדין זה, ואפשר שלא יכנסו, יען כי סוף-סוף הרבה יותר נוגע אלינו סלונימסקי בתור מזג וטפוס ספרותי, בנטיותיו, ובהתפתחותו, ובכחות אשר חוללוהו, ובסביבה אשר בה נתגדל, מאשר נוגעת אלינו השאלה, אם לוא עמד סלונימסקי למבחן לפני קהל פרופיסורים אלה, או אלה, היה מקבל תואר למודי זה, או אחר.

רשמתי בתור תו עיקרי ובנין אב, שהתרוממות רוח סלונימסקי בביה“מ, באמצע למודי התלמוד בנעוריו, ואולי גם בעלומיו, באה אולי לרגל הספרים שהזכרתי, אבל היא באה בתור הערה, והיא גרמה להתרוממות עצמית, בחבור וקשור עם החנוך שקבל, ועם הספרים שלמד, בהשתלבות גמורה עם אותו העולם הרוחני, אשר בו חי, כן ורק כן יכלה להתרקם צורתו של רציונאליסט מדעי, אשר תחת רגליו נשאר הקרקע הקדמון של התלמוד, ולא זז מתחת רגליו, בכל גלגולי חייו, בכל חליפות התפתחותו, בכל ימי העליה והירידה, הזריזות והחולשה, שהחיים הארוכים האלה היו עשירים בהם. הקרקע, השרשים, נמצאים שם, בביאליסטוק, בביהמ”ד של ר' מאיר ניחא’ס, עוד לפני זאבלודאבה, באותה התקופה הפרי-היסטורית, שעל אודותיה שמעתי אלף אגדות מפי סלונימסקי, בתור אחת ההקדמות להבנת הפסיכיה והעצמיות של סלונימסקי. צריך להתוות תו עוד על הבדל אחד. היו בזמנו וגם בזמנים אחרים רבים אשר פגע בהם קו השכלה בביהמ“ד –ויצאו. הוא היה אחד מאלה אשר אחרי פגיעה זו, עוד ימים ושנים לא יצא, וגם אחרי אשר יצא נשא עמו חלקה אחת מביהמ”ד הישן – בעד המדעים שלו, את המסכתות, ההלכות והמאמרים הנוגעים אל הלמודים, החשבונות, העברונות, שהיו חוזרים ובאים, נושא נצחי, וגם הבנת הצבור שבביהמ"ד הישן ההוא וסגנונו והשקפתו.

ואעפ"י שהיה סלונימסקי אישיות חזקה לעצמה, אי אפשר לאמור, שתנאי החיים המקיפים אותו לא הטביעו חותמם עליו. צריך לראות גם את היריעה שעליה התרדמה תבנית סלונימסקי.

ב

התאבקות שני עולמות, שני רוחות, רוח האמוּן למסורת, ורוח השואף-קדימה, הזמן העבר והזמן ההווה, והפשרה שעשו, והסינתיזה שהרכיבו, נראו בפנים שונות. בשנות תק“ס-תק”פ, שנות לידתו וחנוכו של סלונימיסקי, היתה היהדות של הגאון, היהדות של המתנגדים, בתקפה, כחלמיש – בליטא. שכליות תלמודית, קפאון-בדולח, פשטות עמוקה, ובלי “כונות”. הכל משועבד לשכל קר וחותך, והשכל אל המסורת. חיים של דיוק וסדר, אפשר לומר תכסיס קסרקטאי: תפלה בזמנה, תפלה בצבור וכו' – אבל, עכ“פ אצל ה”לומדים“, חיים מלאים רוחניות של מוח. הקודופיקציה האחרונה של ה”שלחן-ערוך" היתה נגמרת אז – במקומות ההם. בעל ה“באר היטב”, שנועדו יותר בעד מורי ההוראה, ובעל “חיי אדם”, הס' שנועד יותר בעד בע“ב, סתמו אז את התקופה. בעלי המוח המעולים היו מתיחסים אל אלה האחרונים, בלי הכנעה מיוחדת; להפך, כמו ספִּיציאלִיסטים באיזה מקצוע, אל הפּוֹפּוּלריזטוֹרים, המסבירים, שא”א להם להמלט מאיזו שטחיות. אז היתה עוד רשות. אבל רגלם עמדה על עצם הקרקע התלמודי. בלי זוז. מרכז הישיבות החל להשריש מסביב להגאון רבי החיים הוולוז’יני. בווילנא היתה מסורת הגאון נמשכת והולכת. הרבנות – תבנית היכל מחוטבת. אתמחא גברא ואתמחא קמיע. סח לי חז“ס, שכשנטל הסכמה לס' “מוסדי חכמה” מאת הרב ר' אבלי מפאסלאווא – אי אפשר היה להדפיס ס' בלי הסכמה, כמו שאין להדפיס עתה ספר בלי צנזור – צריך היה לשהות כשבוע או עשור בבית מדרשו של ר' אבלי, ור' אבלי סח עמו ב”דברי תורה" וב“דברי חכמה”, ולבסוף אמר: ניש קשה, רשאי האברך להדפיס את ספרו. ועמד אחד יהודי לוהט, מן המופלגים, המקורבים אל ר' אבלי, שמחה וטען: אבל, רבי, כמדומה לי… וגער בו הרב, ואמר: מה מדומה לך? מה מהדומה לך? אין אתה מומחה לדברים כאלה במשך הימים אשר חכה חז“ס ולא ידע היקבל את ההסכמה, או לא, שאל את ר' אבלי פ”א: רבי, באר נא לי את הדבר הזה! הנה ראיתי פה אברכים באים לקבל סמיכה. במשך שני ימים אתה תוהה על קנקנם ופוטר אותם, הן או לאו, ואני יושב פה ואתה סח עמי יום יום. הן, רבי, הסמיכה שלהם היא להוראה, ונפקא מינה טובא, מפני שאברך כזה אם איננו מומחה, כ"א מהתלמידים שלא שמשו כל צרכם, עלול הוא להאכיל טרפות. לחייב את הזכאי ולזכות את החייב, ואני וספרי לא להוראה ולא לדין תורה, ואתה שוהה ומאריך. אז השיבהו ר' אבלי בצחוק לחש: פתי קטן – עמהם אחת, שתים, שלש – אני פותח ומסיים. זו סמיכה בכל יום. אבל אתה יקר המציאות, ואני רוצה לטייל עמך ארוכות וקצרות.

לפי השערתו של חז“ס, היה הר' אבלי בעצמו איזה ניצוץ… עכ”פ היה בעל חשבון. גם זה נשאר מן הגאון. הנוסח של הכשר למוד החכמות ידוע. מקראות שבמורה ומאמרי חז“ל בדבר תועלת החכמות – לרקחות ולטבחות. אבל המאמרים האלה היו קיימים בכל מקום. רק כשרוצים מוצאים הכשר. ולא כל איש ראוי לכך. סוף-סוף קיימת האבטוריטה של אנשים ידועים. זה לא היה ה”תהו ובהו" של עתה, הטלטולים וההולכים למקום שאין מכירים. איש ומולדתו בית אביו ומקומו. שלום עליכם ליהודי – מהיכן יהודי בא – שואלים את חז“ס שבא לוילנא. צריך היה לדעת מהיכן בא. הרב יכול היה לתת או למנוע ממנו את ההסכמה; הפרנס יכול היה, לוא נזדמן הדבר בתקופה שאח”כ, למסרו לעבודת הצבא. “לקינו – אבל סדר היה” – כדאמרי אינשי. זה היה הדור האחרון של רבנים ופרנסים שליטים עוד.

והיתה ליטא אולי המדינה האחת אשר בה היה בשלטון הזה עוד קורטוב של כח – ועל כן לא היו מכריזים חרמות הרבה. אז באונגארן, ואפילו באשכנז, היו מורידים מבול של כרוזים, מפני שכבר לא היה בהם כח. “אומרים לפרת מפני מה אין קולך הולך” – יספר המדרש – “אומר אינני צריך לכך מעשי מודיעים אותי, אדם נוטע בי נטיעה עולה לשלשים יום, זורע בי ירק עולה לשלשה ימים” – זמן המחאות החל אח“כ, כשגברה החולשה. אז עוד צריך היה ליטול הסכמות. המדפיס לא קבל לדפוס בלאו הכי. המזל היה גורם, אם נמצא אחד גדול, שיש לו ג”כ נטיה ידועה אל החשבונות, אל התקופות והגימטריאות.

זה היה המקצוע שאליו נטו תמיד המחות החדים, המדייקים, והמקבלים על עצמם לחדור אל הדברים הקשים. בטוח אני, שבישיבת ליסא לא היו מנסים ללמוד ולהבין היטב את הלכות קדוש החודש, וכנגד זה הנני בטוח, כי בתקופה הראשונה שבוולוז’ין נמצאו זעיר שם איזה נלבבים אשר חתרו לכבוש את ההר הזה. אין כאן גנוּת ושבח, אלא הבנת הבדל המזג, הכשרון ונטיות הנפש. כשאומרים זה מכבר, כי בשיטת הגאון יש ניצוץ של השכלה – זו היא אמת ממשית. הסיבה היא אולי קרובה. גם בחיים גם בלמוד יש נטיה אַסצֵיטית. נטיה להתענות ולסבול, ויש גם נטיה שכנגדה. הגאון היה אסציט בחיים, והיה אסציט גם בלמוד. בשביל להבין הלכות ברכות, או דיני ממונות, אדם צריך ללמוד, להשכים ולהעריב: להתמיד, וכשלמד – לחזור על למודו. אין ספק בדבר זה, אבל בשביל להבין את המדידות במס' עירובין ובמשניות כלאים ואת העיונים במס' ראש השנה ואת הלכות קדוש החודש של הרמב“ם – צריך הלומד ליגע את מוחו בענויים קשים מאד. נדרים עם הר”ן – זה למוד יפה; אפילו הש“ך הלכות טוען ונטען סימן ע”ה, מובן שאיננו להדיוטות, אבל יש בו התעמלות דיאלקטית בדברים היקשיים נאצלים, והם, לפי הערך, דברים קלים מאד, כשנשוה אותם לעומת איזה חשבון מסוכסך. עוד במקצוע אחד, לא כל כך מדעי, אבל לא משולל הערך לגמרי, נראה ההבדל. כמו שהלמוד הרציונאלי בתלמוד היה מושך אל החלקים הקשים והמדעיים שבו, כן גם הלמוד הרציונאלי שבמקרא היה מושך אל הדקדוק. בפולין, למשל, החלה ההתרשלות, הבאה מחמת העצלות, התמזמזות האנרגיה התרבותית והמשטרית, לפעמים מין גדלות ולא-נפקא-מינה, nonchalance, ועפ“י רוב סתם הרחבה, “בעקוועמליכקייט”. נקל לבטא בהחלפת אלפי”ן בעייני“ן, בערבוביה של תנועות – מלבטא את התפלות עפ”י דקדוק הלשון. זה הוא למוד הדורש יגיעה גדולה עד שיקנהו האדם, ואח“כ דורש הוא כח-סבל לשמור את החוקים הקבועים. אין כל אלה באים מן הלב, אלא מן המוח. מדגיש אני דבר זה, מפני שעל ידו נבין את הטעם העמוק הצפון ב”אמרי אינשי", השגור בפי היהודים בפולין, שהליטאי הוא אפיקורס. במימרא פוֹלקלוֹריסטית זאת, שמצד הטנדנצי היא נראית לנו כמכוערת מאד, יש חוש פסיכולוגי חד. עומק ההשתשרשות של הדעה הזאת מעיד עליה שהיא לא תמול באה. קרוב בעיני, שהיא קדמה להשכלת וילנא ויסודה הוא ההפך שבין שיטות הלמוד ואפני ההשגה, וההרגשה שהרגישו התמימים פה, כי שם, בתוך בית המדרש, מנקב ומחטט איזה כח שכלי, שאין לבטוח בו, מפני שלא נודע לאן יוליך. – והליטאי הוא יודע הכל – פתאום הוא מדקדק. והדקדוק הלא כמעט הוא מין כשוף למי שלא למד את כלליו, ומה גם “תכונה”!

מובן, כי זה הוא אך המושג היחוסי, בפולין, בוואהלין, בפודול, התחילה ליטא להיות חשודה… ובליטא עצמה החלה המלחמה הפנימית לבצבץ מכמה צדדים, והם:

א. הבנת הדברים המדעיים שבתלמוד התחילה לחתור בביהמ“ד. בעלי הכשרון המצוינים היו מראים זל”ז, לא כמו בין תלמידי ליסא “צריך עיון” של המהרש“א, כ”א דבר קשה שבערובין, או בשיעורים. כל זה היה לפני חז"ס, ובתוך ההיקף הזה נתחנך.

ב. דברי חכמה בלה"ק נמצאו מכבר, ותלמודיים מעטים היו מעיינים בספרים ההם, אבל הדברים כבר נתישנו, וצריך היה לבהיר דברי חכמה חדשים.

ג. למוד וקריאה בספרים חיצוניים נחשבו ככלל כדבר אסור, אבל אחרי אשר מלא אדם כרסו בש"ס, ואחרי שנודע מי הוא – לא היו אוסרים לו, וביחוד הנבחרים שבגאונים לא היו אוסרים.

על הנימוקים הפנימיים האלה נוסף גם המון גורמים מחוץ. המצב החומרי והמוסרי הישן החל להתפורר. מאשכנז הורגשה נשיבת רוח ההשכלה. אל מרי הנפש וכפופי הגבות, המוכים והמדוכאים בתוך השכונות המלוכלכות והמבואות האפלות פה, באו משם אנשים מטוהרים, לפעמים מגולחים – ואעפ“כ יהודים, מלים יפות על שפתם, ומטבעות מצלצלות בצלחתם. גם ספרות חדשה באה משם. ופה החלה הממשלה להכין פרוייקטים של ריפורם, המשרך האוּסטאוו (1804) שלא לכסנד הראשון. בלאט, שפי חדר הרוח אל בתי המדרש בליטא יתר מבמדינות הסמוכות. למטה בוואהלין, בפודול, החלה החסידות עם ה”נגונים" ועם ה“דבקות”, קלה, מרננת, משתפכת. בליטא לא תפסה מקום. הגאון הטריש את קרקע ליטא לדורות לנטיעה זו. נשאר התוקף האמיץ האורתודוכסי, ובו vita minima של כח שכלי מתדבק אל המדעיות, מבקש מקום לחתור בו – בסעיפי הסלעים של התלמוד, בשאלות השמושיות, שיש בהן ג"כ איזה צד מדעי, כמו בחשבון העברונות.

נקוט בידך, הקורא, את האלימנטים של הסביבה: אורתודוכסיה מוצקת, אבל ליטאית, שכליית-קמעא, במצב היהודים – הרהורי תקונים והתחלת הנחות, ביחוד בעד אלה שיצטיינו בחכמה ובאומנויות מועילות, גאונים מעטים, אבל מעולים, מרגישים עוד איזו נטיה ל“חכמה”. ההשכלה מתחילה לנצנץ במקומות ידועים, במשפחות ידועות. פודריאטשיקים מבקשים להם עוזרים רואי חשבון, ומתרקמת איזו אינטיליגנציה, מקצתה אפיקורסית, מקצת קאזיאָננית. פה ושם – איזה מנדלשטם, איזה זייברלינג, איזה רוזנטל מבצבץ ויוצא. בווילנא מתרכזים מסביב לבית קליאצקא, ו“הבחור יהודה ליב” (זה קליאטשקא הפולאני, האסתיטי, הקליריקאלי) עוד טרם נולד. ר' ליזר יאשינובקיר, אפיקורס חד ומהתל, מקרב את המשכילים הראשונים. מורשא מספרים נסים ע“ד ר' אברהם יעקב שטרן. מהנדס – וקרוב למלכות. הנסיך הגדול קונסטנטי נוסע ברחוב בעגלתו, ורואה אותו מרחוק, ומצוה לרכב לעמוד, וקורץ עין לשטרן, ושטרן נגש אליו, והוא יצוהו לשיר “מה יפית”, אז ימאן שטרן והשיבהו דבר-מה בשפת צרפת, ואז יזכור קונסטנטי ואמר: אַה, אַה, זה הוא מן האקאדימיה. ומאשכנז מושכת ההשכלה המנדלזונית בכל זוהר קסמיה. תקופת “המאספים” כמעט כלתה. היו חתומים אחדים בליטא. ובודאי נמצא גם איזה חתום בביאליסטוק.לפי שאני זוכר משיחותיו של הזקן היה המנוח, הבלשן, ר' יחיאל מיכל זאבלודובסקי (בעל בית מרקחת, והיה כותב ב“המגיד” הערות תלמודיות-פילולוגיות), נותן לו ספרים.פ”א השאילהו ליזר יאשינובקיר ספר בחכמת ההנדסה בשפת אשכנז. מובן, כי אשכנז היתה האידיאל. ומגליציה בא הד קול חכמת ישראל. ר' נחמן קרוכמל, ר' הירש חיות, ר' שלמה ליב רפופורט, שמשון בלוֹך. קנים קנים של השכלה החלו להעשות גם מחוץ, גם בארץ. מאיטליה היו מספרים ע“ד התחדשות היהודים. רומאנטיק של שד”ל ושאר משוררי “טריאסטי” והאפיקורסות של יש“ר, שהיה כותב בסגנון “אברהם אבינו”, כפתגם בעלי ההיתול. מרכז קטן של השכלה היה בבראדי. אודיסה היתה עוד פחותה מכלום. ניצוץ – בזאמושץ. ביאליסטוק בעצמה לא היתה עיר של בטלנים, אדרבה, עיר שהיתה לפנים קרית וואיעוואודסטווא, ואח”כ חליפות עברו עליה ואיזו אינדוסטריה החלה להתפתח, ואנשים סוחרים ואשכנזים באים, ואפשר להשיג איזה ספר למקרא – ומספרים ע"ד המצאות חדשות, כח הקיטור, מסלת הברזל – באנגליה.

ומוח הצעיר מתחדד וחותר להבין: כיצד, כמו שהוא רוצה לבין את המשניות של מסכת כלאים, והוא חוקר ודורש, קמעא מספר זה קמעא מספר אחר, ואומרים עליו בביהמ"ד שהוא בעל חשבון, ואחד ממתנגדיו מקנא בו, והוא מתנגדו, בקי באבן עזרא ומדקדק גדול, וחיים זליג איננו בקי באבן עזרא, ואיננו אפילו מדקדק קטן, ושואל: מה אתם פונים אליו? מה אתם נמלכים בו? איזה ר' שמעלקי הוא? מהיכן הוא יכול לדעת חשבונות? – והמצדד בזכותו ר' גרשם (על אודותיו אספר עוד) אומר: קשיא על מעשה? יש לו ראש טוב, ויודע חשבון. אמור מה שתאמר, והוא הלא מבאר היטב דף גמרא בעירובין.

נבא ר' גרשם ולא ידע מה נבא. מבאר היטב – זה הוא העיקר שבעיקר בכל כשרונו של חז"ס.

כך גדל שם חז“ס בקרן זוית, בביהמ”ד של ר' מאיר ניחא’ס, בסביבה זו, תחת ההשפעות האלה מקרוב ומרחוק.

ג

חז“ס היה בעל חשבון מתוך התלמוד. בהתפתחות דעתו ובקניניו השכליים במקצוע החשבון, היה התלמוד מבצבץ ועולה בתוכו, כמו שהוא מבצבץ ועולה באיש איש מאתנו, חניכי ביהמ”ד, בהגיון פילולוגי, סוציולוגי, או אפילו בפנטסיה של שירה. ההדיוטות אינם מבינים זאת; הקראים שלנו, דלא ידעו מה דקאמרו רבנן, עומדים לנוכח דברים שאי אפשר להם להבין כלל, או להבין את כל עמקם. הם חסרים עולם שלם של מחשבות וציורים וסימבולים. או יש שהם חושבים, כי התלמודיות הזאת היא דבר מלאכותי, ארכיאולוגיה בעד בני הדור הישן. השקפתם דומה אל השקפת התיאולוגים המלאכותיים האשכנזים, הרואים את התלמוד כראות איזו פּומפּיי. באמת תלמודיות זו היא רוח-חיים ידועה, שהלכה הלוך והתפתח במשך הרבה מאות שנה, ותחדור לחדרי הלבבות, ותתמזג עם המוח והדם, ותסתבך עם כל הסתכלותנו על העולם, בין על עולם המוחש וההויה, בין על עולם האצילות.

ואם יצייר אדם בדמיונו דבר זה בפשטותו הגסה: יש כך וכך ספרים, שקוראים להם גמרות, ובהם כתובים דברים כאלה וכאלה, והמלמדים מורים מתוכם למודים שונים לתלמידיהם, או הבחורים היושבים בביהמ“ד לומדים בעצמם, או שומעים שעור – ואח”כ, גם כשהם יוצאים לאויר העולם החיצון, ונעשים מה שנעשים, ומתרחקים כמה שמתרחקים ממקורם הראשון, אינם שוכחים גרסא דינקותא – ואם איש כזה נעשה עורך-דין בערכאותיהם, חדוד שכלו של הש“ך ניכר בסניגוריתו בבי”ד, ואם הוא סופר ומשורר – הבוהן המתנועעת התלמודית עושה בו תנועות רפלקסיות בלי-רצון, ואם הוא, למשל, מהנדס – עולות מילין דרבנן על זכרונו – אם כה, ורק כה, יצייר אדם לעצמו את השפעת התלמודיות, פילוסופיתו תהיה פילוסופית בורסקי, בריאה מאד, אבל טובה לגבי עניני בורסקות, ולא לגבי ענינים לאומיים וספרותיים ונפשיים, דקים מן הדקים.

כל בעל מחשבות יבין, כי אין לך סבה ותולדה, שאין לפני הסבה כלום ואין אחרי התולדה כלום, ובכן – גם הספרים, שקוראים להם גמרוֹת, אינם איזו סבה ראשונה, כפתקא דנפל מרקיעא, אך הם בעצמם תולדה של הרבה סבות שהולידום, שהחזיקום. הספרים האלה הם התגשמות חוג-המחשבות של חלק נכבד בעם, חלק הלומדים. זה הוא כח שעשה את דרכו בחשאי, במעמקי היצירה, לפני ולפנים מן החדרים ובתי המדרש, והוא מקושר ומסובך גם בהאמונה גם בהגלות, גם בהמסורת גם במה שנתקבל מאת אחרים. לא היה בשכונת היהודים מקום יותר חשוב מביהמ“ד. בין עמים אחרים לא היו המוח והלב מצומצמים כולם בבית הכניסה שלהם; ישב ישבו גם בבית המרזח, וישירו שם שירים. או היו יוצרים לשדה ומשוררים שם. ובכן הרגשת העם, תסיסתו הפנימית, שמחתו או התמרמרותו היו מוצאים את המלה המבטאת אותם בהרבה מקצועות מחוץ ל”ביהמ“ד” שלהם. לכן חשוב הדבר מאד, לקבץ למשל את זמירותיהם, את הגדותיהם ואת מימרותיהם, למען הבין על פי אלה את צורתם, את מזגם ואת מהותם של רוב בני האומה. אך בינינו – קחו נא את השירים ואת ההגדות שאינם מביהמ“ד! לא נחפץ לאמר, שאין להם שום ערך; יש גם בזה איזה ניצוץ של הופעה רוחנית, ואנחנו העניים, נוקיר עוד יותר את הגרעינים האלה אבל אחרי כל הזמירות עם-הארציות, שירי הערש, או ההגדות של יושבי קרנות – כי שירי שדה אין, ובחנויות לא היה פנאי לשיר – מה הם בניני האב שבהם מצומצמים כל מושגי השכל והדמיון? שוב הדברים המפנקים את התורה. ביהמ”ד היה המרכז התמידי.

אתם מוצאים בין בנ“א שיש להם נטיה וכשרון ספרותי כללי, חזיוני, צבורי – תלמודיות משולבת בנפשם, וכן גם בין אלה שיש להם כשרון מדעי. אם יאמר אדם שהאנשים האלה הם משועבדים לתלמוד, וע”כ לא יוכלו להיות חפשים – זאת היא אולת מאין כמוה. האנוכיות שלהם עצמותם הפרטית, עם כל שאיפותיה ומגמותיה, יכולות להיות חפשיות בלי מצרים ובלי מעיקים, כזה שהעולם הקלאסי, למשל, חי בו ובכל זאת הסתכלותו היא צרופה ומזוקקה, דעתו צלולה, ורצונו הטבעי כביר ונערץ. אין בזה שום מחנק ומועקה; אפשרית שאיפה לעוז ולחיים חדשים, וגם יש בשאיפה כזאת יתר אומץ מתוך שיש בה התפרצות והתמרמרות, ונשאר רק דבר שבאמת לא נתן להקל את ערכו: ריח תורה. חז“ס בלי תלמוד, בלי סוד העבור, בלי “שאלת שמירת שבת לעובר את הים הגדול” – היה מקפּח את עיקר ערכו; חז”ס בלי דעת הסגנון התלמודי, היה מקפּח את המעלה הראשית של סגנונו, את התכונה המסגלתו כל כך להבנת חניכי ביהמד“ר. בלי תלמוד ולוא חוּנך וילמוד כסדר בבת”ס, היה ל“מוגמר”, ויעש דרכו בחיים ואז נוסף על המון הממציאים עוד ממציא אחד – אבל לחז“ס לא היה בלי תלמוד. זה היה בית המדרשי אמתי שמסורת בעלי חשבון שבתורה היתה חיה בו; זה היה לא רק ההון העיקרי בגנזיו הרוחניים כי גם הנטיה העיקרית בחנוך כשרונו ובהכנתו הלמודית. טפוס כזה לא היה אפשרי לוא לא היו יחוסים היסטוריים לחכמת החשבון בין היהודים. אבל היו יחוסים היסטוריים רבים וחז”ס היה חי בהם. ההגדה העברית היתה מקשטת את חביביה בתארי תוכנים ומהנדסים החל מאברהם אבינו ה“איצטגנין” (ודבר זה נמצא לא רק בהגדות התלמוד כי גם אצל יאָזעפוס) עד בני יששכר יוצרי בינה לעתים ועד שלמה המלך (הרמב"ן בהקדמתו לתורה) – ועד חכמי התלמוד הרבים. פה כבר יוצא הדבר מגדר הגדה, ויש באמת דוגמאות של התפתחות גבוהה בחשבון ובמדידה. שמואל ירחינאה שהיה יודע שבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא; הויכוחים בין חכמי ישראל וחכמי אוה"ע (פסחים צ"ד) כל דיני קדוש החודש, ובאחרונה – האגדה, כי חכמתנו ובינתנו לעיני העמים הן תקופות וגימטריאות – נתנו למקצוע זה ערך ספרותי גבוה מאד.

להלן נמשכת בימי הבינים שלשלת של חוקרים מהנדסים ותוכנים יהודים. אין רצוני לגבב שמות. די להזכיר את התקופה הערבית, את ר' אברהם בר' חייא, את ר' שבתי דינולו, את ר' יצחק אבן שיד, שחבר את לוחות התכונה, את ר' יצחק ישראלי בעל “יסוד עולם”, את הרמב“ם, את ר' אברהם בן עזרא, את הרלב”ג, את רבי אברהם בר' שמואל זכות בעל היוחסין – למען דעת, כי זו היא מסורת ארוכה מאד, ובדורות האחרונים ר' דוד גאנז בעל “נחמד ונעים” והגאון הוילנאי ור' דוד רחבי בעל “אהל דוד” ור' יוסף פיוואני בעל “זכרון יוסף” ור' זרח איידליץ בעל “מלאכת החשבון” ועוד ועוד. כל אלה היו מורי חז“ס ומדריכיו. זאת היתה הגרסא דינקותא שלו, שהיתה חוזרת ובאה כל ימי חייו. רוב השקפותיו היו מכוּוצות במסורת זו, ואחת היא, אם היה רצונו להאמין, ששבילי דרקיעא היו נהירין, או לא היו נהירין להירחינאה – איך שהוא, אי אפשר היה לו לצאת מתוך סבכי היחוסים האלה, כמו שאי אפשר היה לו לשכוח כי בדבריו ע”ד הכוכבא דשביט הוא צריך לבאר, כי אע"פ שהירחינאה לא ידע אותו, עתה אפשר לדעת.

פה מדבר לא רק הפּוֹפּוּלריזאטור הפּקח המעשיי כמו שאומרים עתה: החנוני, בעל השכל השמושי, היודע בעד מי הוא כותב, ומי יקבל סחורתו, אבל פה מדבר איש אשר זה היה עולמו הפנימי שהיה צריך להביא את ההכשר לא רק בעד אחרים, כי גם בעד עצמו, אשר בשעה שקרא איזה ספר מדעי זר אי אפשר היה לו לשכוח את התלמוד ואת המסורת. הדבר מפתה ומגרה את הכח המדמה לתאר את חז“ס לא בדרכו שהלך אח”כ ביצאו מביהמ"ד כי אם לוא נשאר שם, ויהי לאיזה רב, עם התגברות השכליות שלו עם הנטיה אל בדיקת המדעיות של התלמוד.

אבל המסורת היא חזקה מן האנשים האלה; היא דוחה אותם לחוץ, ורק מחוץ יכולים הם להוסיף לפעול עליה, ופועלים הם באמצעים שלה, לא רק מפקחות, כדי להכריע אותה בכלי נשק שלה, כי אם בגלל אשר גם הם חניכיה, וחושבים הם שהנם מבינים אותה יותר מזולתם.

עולמו של חז"ס היה חוזר לתהו למרות חדושיו הכלליים וערכו הרב או במעט, הכללי – לוא ניטל ממנו תואר “הרב”, לוא נטרד בכל רוחניותו מעולם התלמוד.

ד

היודעים באמת את מזגו ואת מהותו של חז“ס, המקיפים את צדדיו החזקים ואת צדדיו החלשים בהבטה היקפית וכוללת, לא יעטרוהו עטרה שאיננה הולמת אותו, ולא יטילו בו פגם בעבור חסרונות שהם חושבים למצוא בו, בהביטם מנקודת השקפתם. היו הרבה פוגמים כאלה אשר שללו ממנו את המומחיות המדעית, וביחוד את העומק ואת ההכנה המספיקה. הם היו מודדים אותו במדה שהם היו רגילים בה, במדה מקובלת, כללית בעוד אשר איש כחז”ס לא ניתן להמדד בקנה מדה כזה. חז“ס היה הופעה רוחנית בפני עצמה. לפי טבעו לא היה כלל וכלל מן המלומדים היסודיים המתמידים, הנוקבים ויורדים עד התהום, ויודעים את הדבר שהם לומדים, עם כל דקדוקיו ותגיו. למדן-עמקן כזה עשוי לכווץ ולצמצם את שקידתו במקצוע אחד, לפעמים בקרן זוית אחת שבמקצוע ועפ”י רוב הוא מוקף וגדור מכל צד, יודע ענף אחד שבחכמה ידיעה שאין עמוקה ממנה וזה הוא רכושו שבגנזיו הרוחנייים, וזוכה למעלת ספיציאליסט עמוק-עמוק. אדם כזה צריך להיות מטבעו סובל, קר-רוח, מתמיד כובש יצרו, מתון, בלי התרגשות תוססת, בלי קפיצות ובלי ברקים – מראה תרשיש של פרופיסור דיקן, זריז כשומשמנא, חופר ומעבד את תלמו, את תלוליתו. הטפוס הזה הגיע לידי שכלול בין האשכנזים, שהמלומדים היו ביניהם למעמד, והאכסניות של תורה קבועות, ויש להן מסורת.

החפצים להלביש את חז“ס איצטלא של עמקן-פּידאנט יסודי אינם יודעים עד מה את תכונתו. בראשית הפרקים האלה כבר נאמר: את ההערכה המדעית-הלמודית יעשו המומחים, ופה תבוא רק ההערכה הפסיכולוגית. אבל דבר אחד צריך להאמר גם פה מפני היותו אמת לא רק מדעית, אבל גם פּסיכולוגית: בבית המדרש היו אומרים: סלונימסקי התוכן, סלונימסקי המהנדס, סלונימסקי המוכנאה, סלונימסקי – הוֹמבּוֹלדט העברי. הפתגמים האלה נתנו מקום לאחרים לבוא ולתהות על הקנקן: הומבוֹלדט העברי – האמנם שוה סלונימסקי להומבולדט האדיר אשר גשם ויגלם בתוך עצמו את כל התפתחות ידיעות הטבע בדורו? אבל השואלים האלה לא הבינו כי, ב”אמרי אינשי" זה אין הערכה, אלא חיבה יתרה והתיחסות ביהמ“ד אל חניכו שיצא ממנו, ומספרים עליו, שהיה ל”משנה למלך" או שהיה ל“הומבולדט” וכדומה.

החושבים כי חז“ס היה אסטרונום כבסל, מהנדס כגאוטש, ומוכנאה כאדיסון הם מוסיפים גורעים. האומרים: חז”ס לא היה שטחי, ולא ניכר בו פזור הנפש והרעיון למקצועות שונים ולא התפוצץ ולא התפורר לרסיסים – עומדים בנגוד מוחלט אל האמת. מתוך השבחים האלה באו אחרים לידי גנות קיצונית, כי כשתהיינה אלה ההקדמות – אזי רשאי המבקר לדייק על כל קוץ וקוץ ולדקדק עם הספיציאליסטים כחוט השערה. לא די שיש בכל ההערכה הזאת תמימות יתרה, יען כי באמת אי אפשר לאדם להיות אסטרונום ופילוסוף דתי-פסיכולוגי (“מציאות הנפש”), מוכנאה ועוסק בעברונות – במומחיות עמוקה ושוה, לא די אנו אומרים שהדבר הזה הוא לא אפשרי, אבל הוא גם לא מצוי, וההתמדה הדרושה להשגת כל מיני מומחיות אלה, ההתמדה הארוכה מאד, והגדורה מסביב – לא היתה כלל מתכונות טבעו של חז"ס. הוא היה יותר או פחות מזה – הבוחר יבחר – לכל הדעות נבדל מזה. הוא לא היה “מתמיד” כי אם “עילוי”; הוא לא היה “בקי” כי אם “חריף”. זה היה חותמו בחטיבה המיוחדת לו מאת הטבע. הוא לא היה מלומד עמל ויגע כשור פר אך חפשי ומעופף כצפור דרור. מזגו לא היה כלל מזג-מלומד, כי אם מזג ממציא, מחדש – מרתת, מרתיח. עמקנות ומומחיות לא היו בו כלל, אבל היו בו רוח היצירה ועוז החיים במדה רבה מאד. בער בער בו עד אחרית חייו רצון טבעי כביר ונערץ, רצון לכבוש את המדעים, להמציא, להצטיין, לחדש; האנכיות שלו, עצמותו הפרטית עם כל שאיפותיה ומגמותיה היו מצוינות וחזקות מאד: רגשנות שאיננה פוסקת, התעוררות שאין לה סוף – ועל כל אלה מוח מעולה.

שגרא דלישנא הוא: ראובן למד דברים שונים, אבל ידוע הוא מכל מקצוע אך מעט; שמעון למד דבר אחד אבל את הדבר האחד הזה הוא יודע על בוריו. סך-הכל אחד הוא. אבל כל הערך הזה הוא נושן ושטחי. אי אפשר לאמר על חז“ס, כי למד מקצוע אחד וידעהו על בוריו. המקצועות אשר למד היו שונים מאד. נראה כאילו רצה להראות בעיני הרבנים כלמדן בקי ומובהק בכל הש”ס והפוסקים עד כדי ה כרע באיזו שאלה נוגעת להלכות חמץ ומצה, ובאותה שעה – כאבטוריטיט להמצאת צפּוי בדיל בעד הקדרות. זאת היא בהכרח דיליטאנטיות שטחית-מרוקעת, קרום דק מאד פרוש על פני מישור רחב. ובכן מבחינה זו, ר“ל בגדר השאלה, אם היה חז”ס “מלומד עמוק”, “מומחה למקצוע אחד” או היה מה“יודעים דברים שונים” לא ימצא אף איש אחד ממכירי מוחו של חז“ס שימנוהו לסוג הראשון, ולא לאחרון. ולא זה הוא העיקר, ולא זה הוא קנה המדה. אפשר להיות מומחה למקצוע אחד, ולהיות קבור בתוך איזו שדרה מדעית בלי הביא תועלת חשובה; אפשר לדעת דברים שונים, אפילו קטעים קטעים קטנים של דברים שונים, ולהכניס עכ”ז לתוך הדברים השונים האלה איזה קורטוב משלו, איזה קרן זהר נפשי, איזה ניצוץ המצאה, או איזו תחבולת הסברה, לוא גם איזה חדוד. במה דברים אמורים, כשיש בגנזיו הרוחניים של האדם מלבד מה שלמד מתוך הספרים דבר משלו, וכשסובב בו הגלגל של התחדשות החיים וחלוף הכחות הפנימיים – בלי ליאות.

אלף פעמים היה סלונימסקי אומר וחוזר ואומר זאת בשיחותיו הצוהלות והמחודדות: עשיתי רושם על הומבולדט; קניתי את לב בסל (זה היה פרוסי כגליד כפור מרוכס על כל כפתוריו עד הצואר כפקיד); התהלכתי עם יעקוֹבי – הגע בעצמך במה יכולתי אני, היהודי הביאליסטוקי, להצטיין לפניהם? מה יכולתי אני להודיעם ולא ידעו? אבל, ראשית, עשיתי רושם, כיהודי ביאליסטוקי, כלומר בתור קוריוז ושנית, יש אשר הרציתי לפני המומחים ההם איזו פלפלא חריפתא, איזו שאלה קטנה בחשבון – זה היה התלמודי הפקח והלוהט בניצוצי המצאות שבא כאושפיז מעולם אחר, ויפלא את הלבבות. זה לא היה השקדן המעמיק בלי מגע ומשא עם מקצועות ותחומים שונים אבל זה היה העילוי השנון בעל הכשרונות הטבעיים הנפלאים. כשמעיד עליו רבי נחמן קרוכמל, כי לא נשאר עומד כ“א נכנס לטרקלין של החכמות הללו בכל מקצעותיהם, עלינו להבין, אחת כי גם רבי נחמן קרוכמל, גאון בהסתכלות גדולה על קורות עמנו, תלמיד מובהק של היגל ושלם בחכמות הלמודיות, ראה את חז”ס לפי מדת שלמותו, ושנית, זהו סגנון עברי של הסכמות. הכרת ערכו האמתית והעקרית של חז"ס ניכרת ביתר דברי קרוכמל “יודע לאמן ולכלכל דבריו במשפט סדר נכון” וכו'.

בפרק הזה הותוו אך הקוים היסודיים של קלסתר האישיות המיוחדת במינה אשר למרות הפּזור בכמה מקצועות, למרות חוסר הפידנטיות הפּרופסורית והעדר ההתמדה הקופאת והעמקנות המדקדקת היו בה סגולות ידועות ופרטיות שהכינוהו לפעול ולהשפיע באופן מצוין. הונו המדעי של חז“ס, בשעה שהיה לסופר, ישוער בלי גוזמה פניגירית ובלי גרעון, באופן קרוב מאד אל האמת באופן הזה: הוא היה תלמודי מובהק אך ראשו ורובו בחלקים המדעיים שבתלמוד, הוא לא נמנה בין הבקיאים או בין המופלגים בהוראה בדיני ממונות וכיוצא בזה אף בימי נעוריו, אך ידע ידיעה רבה את הדברים הנוגעים לחשבון, למדידה, לעברונות, ויותר שידע את הדברים האלה ידיעה שנקנית ביגיעה ובהתמדה, ידיעה יסודית ועמוקה, היה תופש אותם בחודו של מוח, ומצרפם בצירופים של חריפות סוביקטיבית בכח הממציא ובכח המסביר נפלא במינו, לוהט ורותח במזגו, נוטה לצד שנטה אליו בהתפעלות נלהבת. חץ מזה הביא עמו ידיעה רבה במקצעות שונים שבספרות העברית מימי הבינים, ביחוד מהספרים הנוגעים אל הלמודיות – ועל אלה הוסיף ידיעות שונות הנדסיות, אסטרונומיות, טבעיות, שלמד מתוך ספרים אשכנזים – לא בכמות רבה ולא בהתמדה עמוקה מתחלה ועד סוף כי אם מה שחטף באותן צבתות החוש העילויי התופש והתוסס. זה היה יסודו הראשון, הקרן הקימת שבו, שעשתה פירות ופירות הפירות, וגם נוספו עליה סניפים מתוך קריאה, מתוך מו”מ עם חכמים גדולים ומתוך התפתחות עצמית. אבל מה שהיה חסר לגמרי מכבר, היה חסר גם להלאה. אל הפילוסופיה המופשטת לא היתה לו נטיה והכנה כל עיקר. אחרי הדקדוק ופילולוגיה לא הלך לבו – לא בנעוריו ולא כל ימיו. החוש הפילולוגי וההרגשה הביליטריסטית והפיוטית לא משכו את המוח השכלי המחודד הממציא המצאות כדי למצוא חשבון וכדי להראות נסיון במעשה. הוא היה בעל התפעלות גדולה, אך ההתפעלות הזאת נתעוררה בו בכח היותר חזק מסביב לנצחונות מדעיים ממש: הטלגרף, החשמל, וכל שאר התוצאות האכספּרימנטיות של דורותיו והמסתעף מהן. אל כל התפתחות הספרות הכללית לא היו לו יחוסים פנימיים, אבל יחוסים פנימיים היו לו אל התפתחות ההמצאות החדשות – יותר מאשר לאיזה פרופיסור ספיציאליסט עמוק ומומחה הרבה יתר ממנו.

הוא הביא עמו תיכף ליציאתו הראשונה על שדה הספרות המדעית איזו התקשרות-נפשית עם התפתחות המדעים, התקשרות נפשית שקולה כנגד כל מיני בקיאות ועומק הידיעה. הרכוש לא היה רב ביחוד בתחלתו אבל ההתלהבות היתה רבה; הכרת ערך עצמו היתה גדולה מאד; האמונה והבטחון בעצמו, בכשרונו וגם ביעודו – היו חזקים; ועל כל אלה משוך היה חוט של עצמיות נפרדת, של מקוריות נבדלת. אלה הן הסבות האמתיות שעשו את חז"ס להופעה רוחנית אדירה ונפלאה מראשית התגלותה.

[א]

בי“ז ביוני לש' 1885 הגשתי לידי המזכיר הראשי בבית שלטון הדפוס מאטווי סטאניסלאוואוויטש אדיקאייווסקי – בפטרבורג, כתב בקשה בצירוף תכנית. ביקשתי רשיון להוציא לאור בווארשה עתון יומי עברי, בשם “הדור”. בעריכתי אני, ובתור מו”ל (כלומר בעל הון), המנוח זיגמונט פולמאן ז“ל שהיה אחד מידידי נעורי – זה היה הצעד הרשמי. המחשבה שקדמה למעשה, נזרעה, נקצרה, נדושה ונטחנה במאה מועמות, ויכוחים, חשבונות שהיו לנו במשך הרבה ירחים מקודם. “ביקשו חכמים לגנוז” משא ומתן זה, שמא תשלוט בו עינא בישא. הדבר נשמר בסוד כמוס כל כך, עד כי הרבה קודם להגשת כתב הבקשה בפטרבורג כבר הגיעו אלי המכתבים הטיפוסיים במעטפות גדולות, דקות ותכולות, עם הכתובת “זיינער וואהלגאבארען”, מעיירות גליציה, מאת מבקשים את גליונות “הדור” – ל”מבחן". הפרספקטיבה היתה מזהירה.

אלא שמאטווי סטאניסלאוואוויטש, בקבלו את כתב הבקשה מידי, משך ושירבב את כתפותיו למעלה, כשעתר ענן הסיגריה יורד מנחיריו, ורטן בהברת החוטם: “עוד דג אחד בשביל הביבר שלי”. למרות יחוסו הפולאני, כמו שמעיד שם אביו, היה זה טיפוס צ’יכובי מן המובחר. לא עברו עשרים וארבע שעות מעת אשר סעדנו “אצל מידוויאיד”, והיינו ב“רעוויודראווין”, וכמדומני שהשקיתי את הצייה של גרונו לרוויה, ועתה במשרד כמו לא הכירני, ומה פירוש “הדג” ו“הביבר”? דרכו של זה היה להתיז בשיחת-חולין מלים מפוצצות ממשלי קרילוב, אבל מה ענין “הדגים” – לא ידעתי. דבר אחד היה ברור לי: שאין תקווה.

בט' באבגוסט לשנה הנ“ל – עדיין המכתב שמור בארכיוני – הגיעה לידי תשובה רשמית מבית השלטון הנ”ל. חתום עליה הנשיא: יעווגעני מיכאילוביטש פיאוקטיסטוב, ותחתיו לצד שמאל: המזכיר מאטווי סטאניסלאוואוויטש אדיאקאייווסקי, להודיע לי, שאחרי העיון במכתב-בקשתי וכו' בנדון וכו', לא נמצא לנכון לתת לי את הרשיון. – קיפלתי את המגילה ההיא, והנחתי אותה אל התיק, שבו מונחות ההצעות שלא הוגשמו.

נשאר רק הרהור קל, אשר שמינית שבשמינית של גאוה היתה בו – הרהור של זכות בכורה: היות ראשון ש“הרה את הרעיון”, אבל גם הרהור זה נהרס בלי חמלה ברבות הימים. ה“מבקר מטעם” בימים ההם, מומר מיסיונרי, שמו ראפפורט, שהתפרנס, בפרק האחרון לשחפת שלו, מן הצנזורה העברית על יד אותו שלטון בפטרבורג, הראה לי חבילי חבילין של “פרושיניות” בדבר עתונים יומיים בעברית, שכולם נדחו. הרבה מהן היו מלוות (הלמד שרוקה) במכתבי המלצה מאת נאצ’לניקים, גוברנאטורים, גיניראלים, וגם ארכיירייאים; לאחת מהן היו מצורפות חתימות-יד של גל “הזשאנדארמסקי קארפוס”. הן באו מווארשה, מוילנה, מביאליסטוק, מקובנה, מריגה, מקיוב, מאודיסה ומקישינוב – מאת יחידים ואגודות, בתי דפוס ומוכרי ספרים, מאת “כל אשר אלהים בלבו”. כל החומר נמסר לשלד משומדי זה, למשמש באצבעות הרכות השחפתיות. נרתעתי בראותי גם את מעשה ידי טובע שם.

ובכן “הלכה” עוד גם “חמורו” זו של “טרפון” שכמותי. כוונתי: אפשרויות טענת הבכורה של רעיון ראשון להוצאת יומון עברי. כסבור הייתי, שאני הריתי את הרעיון הזה בראשונה והנה עדי, תעודותי! אבל הקולקציה הראפפורטית הרימה גם את העטרה הזאת מעל ראשי! ככה נפתר לי גם “דבר הדגים והביבר”, שנזרק מפיו של מאטווי סטאניסלאוואוויטש. אותה קולקציה של “פרושיניות” – קודם שנתגלגלה לידי ראפפורט היתה כבר מונחת בקופסא שלו. זה היה “הביבר”; וכתבי הבקשה – “הדגים”. מדוע לא הזכיר לי את הדבר הזה, אף ברמז קל ביום שלפני ההגשה? יען כי שני מאטווי בן סטאניסלאוו היו: זה “שאצל מידוויאיד” לחוד וזה שבמשרד שלטון הדפוס לחוד. “אצל מידוויאיד” התחיל אחרי הכוס הרביעית לשוחח עמי פולנית ואחרי החמישית – הראה נטייה יותר לנשקני על פי, ולא נפטרתי מקרבת בשר זו אלא באמתלא שיש לי צינה קלה וחוששני שמא אדביק בו את הנזלת שלי; ובמשרד – העמיד כנגדי פנים תוהים רוסים צ’ינובניים, וזרק אלי “מילי דרבנן” של קרילוב הזקן.

זכורני שבקרב החוגים שלנו בווארשה ובפטרבורג, כשהיו חבריא מספרים בהלכות עתונות וספרות, היתה השיחה מהלכת בקלא דלא פסק, שהראשון למשתדלים להוציא לאור עתון יומי עברי היה מר בערנהארד נאטאנזאהן. לא היה זה סופר שיצאו לו מוניטין בעולמנו, ולא עתונאי מפורסם, אבל היה סוחר בספרים של סופר מפורסם ריב"ל. והיה סובב בערים – אדם הגון, בעל צורה, חובש איצטוונה לראשו, ומדבר גרמנית בסגנון משכיל רוסי, בעלי יחסים וקשרים שהיה מוכשר לקבל מכתבי המלצה מאת הפרופסור פירוגוב, ומאת יואן הקרונשטאדטי, ומאת… קיסר ברזיליה: דון פדרו. גם זה השתדל ולא עלתה בידו.

ובכלל חקירה בטלה היא: מי היה “הראשון” שהמציא אמצאה זו, ומי רצה להו“ל יומון עברי? אני הייתי שואל להפך: מי לא המציא את הרעיון הזה? מי לא רצה אז ליסד יומון עברי? היו אך שני עתונים עבריים נפוצים ברוסיה: “הצפירה” ו”המליץ“. אילו הותרה הרצועה, אז בוודאי היו עשרים שלושים עתונים, אלא שהמשטר הקונציסיוני עיכב. “המשרה” של “רידקטור” היתה מונופולין ופריווילגיה. רבים שאפו אל הכבוד העליון הזה; ועוד רבים חשבו שזהו עסק שבעליו חותים על ידו זהב כאפר כירה. איש לא ידע, שהמו”ליות היא עבודת פרך, והכבוד הוא “מלכותא בלא תגא”, ממשלה של נייר, מעוררת קנאה וריבה, מחאה וקנתור וסכסוכים עם הבריות; ושל“הצפירה” היו בשנות השובע שלה אלפיים וחמש מאות ול“המליץ” – אלפיים חותם, עם מודעות מועטות חינם או בחצי חינם, וששני המונופוליסטים: חיים זליג סלונימסקי (חז"ס) ואלכסנדר צדרבוים (אר"ז) התפרנסו בדוחק. ואין צורך לומר, שאיש לא ידע מה טיבו של עסק עתון יומי, כמה ממון וכוח צריך להשקיע בו, ולא רק כמה כשרונות מנוסחים ומומחים צריך לצרף בהרמוניה מתאימה, בלי חסרון ובלי עודף, אלא גם כמה מן האלמנטים המוכניים, הכלים והמכשירים צריך לסדר, כדי שיהא המנגנון הולך ועובד כמשפטו. איש לא הרהר, שהבסיס העיקרי לקיומו של עתון הוא חלק המודעות. העיקר הזה נחשב כקליפת השום. חשוב חשבו רק ע“ד מאמרים וע”ד מספר החותמים. אם בימינו אלה נקודת-התורפה של העתונות הגדולה בארצות הגדולות היא, שנעשתה קיבולת פיננסית רברבית ואחד מסניפי הרכושנות, הן שהיא עסק של רווחים או של הפסדים כבירים, בימים ההם, ימי הבטלנות והתמימות, עמדו הבריות על הקצה שכנגד, והשאיפה היתה שאיפה של געגועים, מעין הליריקה של “המאספים” בקניגסברג אל “השפה השרידה היחידה”, עריגת הנפש אל המלה העברית בכלל – מדוע רק אחת לשבוע? קצרה הנפש לחכות משבת לשבת! מוטב בכל יום. הבו “מאמרים”! מוטב עתונים עבריים!

[ב]

לקדימתי בזמן בהשתדלות להשגת הרשיון להוצאת עתון יומי, או לקדימת אחרים אף לי – אם יש ערך כל שהוא, איננו אלא כרונולוגי בעד מי שרוצה לכוון את שעת הורתו ולידתו של הרעיון, כשהוא לעצמו בלי גישומו. לעומת זה יש ערך של ממש, בשביל גישום רעיון העתון היומי, בעובדה ספרותית אחת, שהפתיעה את עולמנו העתונאי העברי הקטן בשנת תרמ“ד (1884) – העובדה הזו היתה התייסדות “האסיף” שלי בשנת תרמ”ד בוורשה. ואין כוונתי אל השפעת השנתון עצמו להתקדמות השפה והספרות העברית, ואל פעולתו החינוכית והקולטורית, בתור מקום הופעה קמייתא של חכמים כר' אליעזר אטלס, כר' חיים יחיאל בורנשטיין וסופרים כפרץ, פרישמן, ברדיצ’בסקי ועוד רבים אשר “קיבלו” את הדרבונות הראשונים שלהם על שדה-המערכה הזה, כי לא הבכי עסקנן כאן. כוונתי אל הצד המסחרי של הוצאה-לאור זו: “האסיף” נפוץ תיכף ליציאתו במספר עשרת אלפים ספר, ולאט לאט נוספו עוד כחמשת אלפים – במספר כזה היו נפוצים רק ספרי “רומ”ל"; אבל שום ספר מהספרות העברית החדשה לא נפוץ מעולם במספר גדול כזה ובזמן קצר כזה.

כבר היה הדבר לשיגרא-דלישנא מעוכה, שבימים ההם ספר עברי היוצא אלף לשוק והיו לו, לכל הפחות, עשרת אלפים קוראים, אבל מעשה שהיה כך היה, ואין המחשב חשבון זה עובר “בלא תוסיף” כי אם “בלא תגרע”. לולא שנאתי כל כך את “המליצה הנכריה” וביחוד את זו הטפשית, שסיגלה לעצמה את כל המונחים של קסרקטין ושדה הקטל, הייתי אומר שאותה שעה של כיבוש היתה אופנסיבה עצומה על כל החזית כנגד חילות האויב: “עם הארץ”, ולא “אופנסיבה” אחת, אלא כמה וכמה. אחד הגורמים המסייעים להצלחת מכירה גדולה זו היה המחיר הזול הקיצוני. זה היה ספר של הרבה מאות דפים, כולו חומר חדש ולא ספר “רומ”ל" שניתן להעתקים ללא מספר מוגבל מתוך לוח דפוס מוכן ומוטבע באותיות. כל מחיר ספר היה רו“כ אחד. “האסיף” השני היה גדול עוד יותר מהראשון: כמעט הוכפל בכמות. נוספה לו עוד תשורה “ארץ חמדה”. זאת היתה גיאוגרפיה של ארצנו, שכתבתי בחפזון גדול עם כמה וכמה שגיאות הכתב והדפוס שאתקן אם תהיה מהדורה חדשה, אבל גיאוגרפיה כמעט ראשונה. נוספה לו עד גם מפה יפה של ארצנו, עדיין לא בכתב עברי כי לזה עוד “לא איכשר דרא” אז, אלא בכתב רומי, אבל אחת היותר מעולות שהיו אז בעולם. מפה של קיפרט שקניתי במספר גדול מאד. הכרך הזה בצירוף התשורות נמכר תיכף במספר חמשה עשר אלף. אמנם יצאתי נקי מכל נכסי, כי ההוצאות עלו בהרבה על ההכנסות, אבל כלפי חוץ היה זה נצחון כביר. לאו מילתא זוטרא היא, שחמשה עשר אלף מפות של א”י הוכנסו לבתי יהודים באלפי ערים זעירות, לתוך רחובותיהן וסמטאותיהן וחומר ספרותי כביר וחדש. בטימפו זה ובכמות פחותה או יותר גדולה נתקיים השנתון שש שנים, ו“ספר השנה” שבא אחריו, – ארבע שנים.

מאליו מובן שההצלחה לא נמלטה מלעורר התחרות. אחרי “האסיף” באה “כנסת ישראל”, בא “בית אוצר הספרות”. “כנסת הגדולה”, “האשכול” ועוד ועוד, כל אחד ואחד מצוין במינו. בשביל שנתונים לא היה צורך בקונציסיה, על כן רבו. כמאסף לכל המחנות בא “אחיאסף”. התוצאה הרוחנית מכל אותה התנועה היתה – הרושם הכללי; כי לא אלמן הסופר העברי מעמו; מן הקצה אל הקצה. השנתונים במחיר זול מצאו את הקורא העברי, ומסרוהו אחר כך לירחונים וליומנים. הם לא רק מצאו אותו, אלא גם בראוהו. הם הכשירו את הקרקע – לא לה“רעיון”, שהרי היה כללי, אלא לגישומו. גישום זה היה תלוי אך ורק בהשלטון הפטרבורגי לענייני הדפוס. השאלה לא היתה אם ראוי ונחוץ הדבר להוציאה לאור עתון יומי בעברית? כן גם לא היתה שאלה: אם ישנם קוראים עברים די הצורך? בהשמועות שנפלטו ע"ד מספר קוני "האסיף, הוסיפו לכל הפחות עוד אפס אחד על שני האפסים.

דחיפה חדשה ניתנה להמרץ של השתדלות להשגת הקונצסיה. “היון” שעמד לטון על דרך זו – לא היה מאטווי סטאניסלאוואוויטש, אלא גדול ממנו – יעווגעני מיכאילוביטש פיאוקטיסטוב, נשיא שלטון הדפוס, יועץ סתרים וכו' וכו'. את מאטווי סטאניסלאוואוויטש אפשר היה להשקות עוד פעם ועוד פעם; ואז היה מוצא היתר, אבל את יעווגעני מיכאילוביטש אי אפשר היה להעביר על דעתו; לא משום שהיה נזיר לאלוהים מבטן; ולא משום שהיה באמת ובתמים ריאקציונר בבחינת “אחור שבאחור”; ולא משום שהיה כמו שאומרים עכשיו “מגדשמי”. לא מיניה ולא מיקצתיה! יעווגעני מיכאילוביטש פירצף טיפוס אחד מן העבר של טיפוסי הפקידים הגבוהים ברוסיה של התקופה ההיא: הציניקן בן הכומר (כנראה משם משפחתו) שפקר! מין ואפיקורס מנעוריו, היה כותב מאמרים מחוכמים מאד בספרי המאספים של הרוסים הליברלים והיה מרבה לדרוש ולתור בחכמה; אבל מעט מעט נתפכח, וכהפוך רוח יום אחרי תקופת אלכסנדר השני,הפך את לבו והתפתל בהשקפותיו, ונעשה עיט צבוע מתהפך לכל הגוונין. הפסיכולוגים הרוסים היו רגילים לומר על ליברלי “שנה-ופרש” שכזה, ש“מוסר כליותיו אכלוהו כעש, ולא נשאר מנוס בלתי אם – לגלוג וניוול פה”. לא זה המקום להכנס לעומקו של ניתוח נפש זה. “מנוס” או זדון פשוט – שר-שלטון-הדפוס הלזה היה לכל הדעות כלב שבכלבים, כלב ליצני. ותקופת שלטונו משנת 1883 ועד 1896 היתה תקופה של פורעניות, כפייה, אונס קנסות ועלבון ויסורין לספרות ולעתונות ברוסיה, וכנהוג במידה יתירה של איסורין וחומרות לגבי מה שהיה מן הספרות והעתונות ברוסיה לזרע עמים אחרים (“אינורודצי”). אני ידעתי את האיש ואת שיחו. כמה פעמים אנוס הייתי לשדלו בדברים בנוגע לקנסות “הצפירה”, להפסקתה להחרמתה, ובכמה ישיבות הייתי במחיצתו בהוועדה של הסינאטור קובוקו לתקנת הדפוס אשר בה ייצגתי את עתונותנו העברית! מכל שאלה של הגיון יושר ואמת היה משתמט ונחבא לברוח על ידי בדיחותא ארסית של מדורת פתנים. כנגד רשיון לעתונות עברית חדשה היתה מרגלא בפומיה לומר: יש חוק האוסר. איזה חוק? – היה “חוזר” מיניסטראי משנות הששים לאסור הוצאת עתונים במבטאים (“נאריעטשיא”) אחרים, אבל “וואשע וויסאקאק פרעטטאסחודיטלסטווא” ראשית אין זה חוק כתוב ב“הסוואד זאקאנאוו” אלא “חוזר” שאין שאין שליטתו עולמית; שנית: כולנו יודעים שכוונתו של החזור ההוא היתה כנגד האוקראינים, וגזרה זו כבר בטלה; ושלישית מה ענין ב“נאריעטשיא” אל השפה העברית? אז התמלט מפיו הליגלוג המר: “אתם צריכים להתגאות בזה, שאנו דנים על השפה העברית כמו על האוקראינית”, הפוך בו והפוך בו – הוא באחת.

“לבול גס דרוש גרזן גס”. הגרזן הגס היה הגראף איוואן דוידאוויטש דעליאנאוו, שר ההלכה בימים ההם. האיש הזה מזרע הארמנים, שאביו כבא עלה למדרגת גניראל-מאיור בהצבא הרוסי, היה תם וישר ונדיב לב, ושיח ושיג לו עם היהודים הגדולים, והיה נוהג כבוד בחכמי ישראל – וביניהם היה הח' צבי הכהן ראבינוביץ'. ברא דמאריה דעליאנאוו סייע הרבה והאחרי השתדלות מרובה ותזכירים וחליפות הרצות-נימוקים נעתר האיש הטוב הזה לקבל על עצמו להכריע את הכף לטובה, וכפה על פיאוקטיסטוב הר כגיגית; ודעליאנאוו קריב בחיבה את זה שהתעתד להיות עורך העתון היומי העברי, ויציגהו גם הצג לפני פיאוקטיסטוב; ולא יכול זה להשתמט כמנהגו בתואנה שהחוק אוסר, כי אין שר שלטון הדפוס עם כל שלטיו ומטבעות כבודו ויועצות הסתרים שלו מעיז פניו לפני גראף ומיניסטר. אז פרח לו האיסור והיה כלא היה והרשיון ניתן להו“ל עתון עברי יומי בפטרבורג בשם “היום”, והמו”ל העורך – ד"ר יהודה ליב קאנטור.

הקונציסיה ניתנה בסוף שנת 1885 ובחודש פברואר לש' 1886 החל “היום” לצאת לאור בפטרבורג, ונתקיים עד ראשית 1888.

[ג]

“אין המצווה נקראת אלא על מי שגמרה” – וגומר הרעיון של עתון יומי עברי היה ד“ר יהודה ליב קאנטור. אומץ נפשו וכוח לבו ורוחב דעתו ערבו בעדו, כי יצליח במפעלו זה ושלא יבושו בו קוויו. הוא היה “בחור מעם”, כלומר בחור למדן מבית המדרש הישן, בן הש”ץ מווילנא, וכמו רוב סופרינו בדור ההוא – איש שהחרדים אמרו עליו ש“הציץ ונפגע”. הוא היה מילדותו בעל כשרונות טובים ושוקד על לימודיו. היה בו מרץ אמיץ ומרוכז, נפשו היתה בעיקר רכה ופקפקנית; אבל היו לה, בהשערתי, מבית אביו ורבותיו בירושלים דליטא – תכניות מוסריות קבועות עם שייכות טבעית ואורגנית לתיאולוגיה, לרבנות אולי ליברלית. בארץ של זכויות-אזרח נורמליות, ועם קו ישר של חינוך היה יהודה ליב קאנטור עם הכנתו התלמודית וסגולת אופיו הרבנית הולך תמים בדרך המלך מגימנסיה לאוניברסיטה ולמדרש הרבנים, ובסופו נעשה רב ומטיף מצוין וחובר חברים מחוכם בחכמת ישראל, והיה עולה למדרגתו של הד“ר לודביג פיליפסון או הד”ר דוד קאססל, אם לא למדרגת יאסט וגייגר. לכך נוצר ולמטרה זו התאימו מתנות רוחו – אבל בליטא ועל פרשת הדרכים בין האורתודוכסיה וההשכלה, ואחרי היסגר בית המדרש בווילנא, בהכרח נתחלק ונשתבר קו חינוכו והכנותיו. אחרי גירסא דינקותא שקדנית ומלאת-תוכן, ואחר שנים קשות של לימודי בחרות יצא לברלין להתכשר שם לאוניברסיטה ונכנס ולמד את חכמת הרפואה. שם שקד על לימודיו בהתמדה גדולה, וירב ידיעותיו בהרבה מקצועות, ויצא לו שם בין תלמידי האוניברסיטה היהודים, והפרופסורים הוקירו את חריצותו וביחוד לא זז הפרופסור המפואר העלמהאלץ מלחבבו, כי ראה בו ברכה. שמעי אז שפעם אחת שנה העלמהאלץ את פרקו על דבר מבנה האוזן, שהוא מן ההלכות הגדולות בחכמת הניתוח. ואחרי סיימו את שיעורו קרא לאחד התלמידים שישבו אז במתיבתא, לעלות על הבימה ולמסור בפניהם את תמצית ההרצאה, כנהוג. ואחר אשר בזמן השעור צפה שבקצה הספסל יושב תלמיד שהיה שקוע כולו בהאזנה ובהקשבה ורושם על פיסת נייר את כל הצורות של חלקי האוזן, שהוא הרצה על אודותיהם, רמז לו לזה לעלות על הבמה ולהיבחן, התלמיד הזה היה במקרה קאנטור דנן.

הוא עלה תיכף הבמתה, ויעמוד על יד הפרופסור והפרופסור אמר לו: אדון סטודנט, הרצה בסך את תוכן שיעורי! והתחיל קאנטור מרצה, וכמעט השמיע את המשפט הראשון, התפרץ רעש של צחוק מפי קהל הסטודנטים הגרמנים, כי מבטאו של הסטודנט המוזר הזה, בהרצותו על דבר ה“אויער”, בהארכת החולם הנוטה לסגול, ובהמשך הדיבור; בהשמאלת השי"ן הימנית השמאלית; וגם עם סיוע ניענועי הבוהן – השמיעו והראו להם מין אשכנזית דווילנא, שהביאם לידי פירפורי גיחוך, שהאולם התגעש מהם, ושכמוהו לא היה עוד באכסדרה דבי-רב-חשובה כזו. קאנטור העלוב נבוך, אך העלמהאלץ סוכך עליו בחשיבות אבטוריטתו, וגער בקהל הסטודנטים: “פראים, בהיכלי תרבות! וכי בשביל שמבטאו של זה הוא שונה ממבטאנו אתם מלבינים את פניו ברבים? הלא הוא יודע מה שרציתי ואין אחר בכם אשר הבין את השיעור כמונו! וספק בחיבה על כתפו של קאנטור וביקשהו; הוסף וספר הוסף ותאר על הטבלא! אתה הבינות אתה ירדת לסוף דעתי! וקאנטור מוסיף להרצות, והסטודנטים מתפקעים מעצירת הצחוק; והעלמהאלץ נושא ונותן עמו בהלכה; אף הוא היה מתכוון להאריך את הבחינה הזאת, להתנקם באותם התלמידים, שלא היה בהם די קולטורה לשמוע מבטא של חבר יליד חו”ל, ולכבוש את חיוכם האוילי.

ואמרו לי, כי מן היום ההוא נעשה קאנטור למחונן ומקורב להעלמה אלץ כתלמיד מובהק, ושסייע לו הרבה בלימודיו, היתה נגדשמיות בברלין מראשית שנות השבעים מאחרי הנצחון על צרפת. אבל בכלל היתה יד הליברלים על העליונה, והיהודים ישבו בשלוה. היו מספרים בברלין הלצה קלה אופינית: יהודי אחד, שבא מארץ רחוקה שאל פעם אחת יהודי תושב ברלין: “איה רחוב ירושלים?” (בשם זה נקרא רחוב אחד בברלין ששמה ישבו יהודים רבים), ויענהו הנשאל: “רחוב ירושלים הוא גבול ברלין”… בתוך הקהילה היתה יד הליברלים תקיפה; לאצארוס, גייגר, אויב ראש הקהילה; ניימאן – כולם שאפו להתבוללות. הווילנאי הצעיר ביקש מסילות אל גייגר, גם אדולף (אהרון ברנשטיין, המסביר המפואר של ידיעות הטבע בשפת גרמניה, קירב מעט את קאנטור. גם היה קאנטור יוצר ונכנס בבית הש“ץ המצויין ליזואנדאווסקי, שהכיר את אביו. במשך הזמן לטש מעט את הברתו ואת מנהגיו הווילנאים ונתאיוורף הרבה. היו לו הרבה מכבדים, מגינים, פטרונים; אבל בנוגע למזונות יכול היה לחזור על היתול המר של היינה: " פאן אלל איהרעם פראטעזשיערען – קאננטע איך פאר הונגער קרעפיערען”. היה נותן, כלומר, מוכן לתת, שיעורים עבריים בבתי אנשים פרטיים. אני נפגשתי עמו בפעם הראשונה בשנת 1875 בברלין בבית יהודי אחד, ששם נתארחתי ושם היה לו לקאנטור שיעור ללמד את בן הבית… בעל הבית ההוא, יהודי הגון, בר אבהן ובר אוריין מידידיו של אבי ז"ל מפלוצק ה' אביגדור אטלס שיצא מארצו וקבע את דירתו בברלין, קיבל את קאנטור למורה גרמנית לבנו שהיה חברי מבית המדרש. זו היתה שגיאה קלה, כי קאנטור היה מוכשר להורות עברית ולא גרמנית; אבל בשגיאה זו היתה פרנסת קאנטור תלונה. זה היה שיעורו היחיד.

שעות רחמים ועת רצון באה לקאנטור עם התחדשות הוצאת “הצפירה” השבועית בברלין על ידי חיים זליג סלונימסקי. כידוע נפסקה הוצאת “הצפירה” (לרגל המרידה בפולין) בש' 1863, ואחר כך נתמנה חז“ס למגיה (דירקטור) בביהמ”ר בז’טומיר; אחרי סגירת ביהמ“ר, רצה חז”ס לחדש את “הצפירה” בווארשה ולא עלתה בידו. הקונצסיה הישנה שהיתה בידו עבר זמנה ובטלה זכותה ושלטון הדפוס בפטרבורג מאן לתת רשות לחז“ס להו”ל את “הצפירה”, אף על פי שחז“ס העיר את כל חניכיו בפטרבורג, וכל יקירי קרתא השתדלו בשבילו, ורק כעבור שתי שנים הצליח הפורפיסור בוואלסון גם כן בסיועו של דעליאנאוו (אשר טרם היה מיניסטר אבל שימש בכהונה גבוהה אחרת) להשיג בעד חז”ס את הרשיון לחדש את הצפירה בווארשה. אבל בינתיים קודם שנתקבל הרשיון הלך חז“ס עם משפחתו לברלין, והוציא שם את “הצפירה”. זה היה פרוזדור מחמת אונס – ולא כסברתו של ד”ר בנימין זקס שכתב מאמרים בה“איזראעליטישע וואכענשריפט” (לפני כמה שנים) ע“ד קורות הספרות העברית בגרמניה וקבע מסמרות בדר, שבשנות השבעים היתה ההתחדשות העברית בברלין והא ראיה ש”התחילו להו“ל שם את הצפירה”. חבל שאלה שכותבים על דבר קורות הספרות העברית מהזמן ההוא – אינם יודעים מאומה זולת גרגרים של ביבליוגרפיה, ותולים הרים בשערה ובוראים בדמיונם “תקופות” “תנועות” ו“מהפכות”, ומוציאים את הדברים מידי פשוטם. פשוטו של דבר היה – לא שהתחילו (בלשון רבים ז.א. היהודים הגרמנים) להו“ל את “הצפירה” בברלין, אלא שיהודי ליטאי (בימים ההם נחשבה ביאליסטוק לליטא) אחרי שמלמדותו פסקה בז’יטומיר, וחזר לווארשה, ברצותו לחדש את עתונו, ונאסר לו הדבר בגזרת המלכות בפטרבורג, נאנס להתעכב בברלין, ועל כן הוציא את עתונו שם לפי שעה. כדוגמתו הו”ל הר' אליעזר ליפמן זילברמאן את “המגיד” בליק. גם על זה חזו היסטוריונים ההוברים בכוכבים, “שהעתונות העברית נוסדה בגרמניה”. ליק היתה מקודם קדמתה עיירה פולנית, ושמה עלק, רק בדורות האחרונים נספחה לפרוסיה. זוהי “גרמניה” של ההיסטוריונים. מן הצד השני, על הספר, עיירות עם קהילות יהודיות עתיקות; גראיעווא קולנו – בקולנו היה הר' זילברמאן – שוחט ובדוק ומשכיל קצת ויצא אל הצד השני של הגבול להו"ל את עתונו לא משום ששם היתה “גרמניה” והתעוררות עברית והמשך מדור המאספים כמו שכותבים בעלי ההזיה האוהבים לעוף באויר ולחשב תקופות, אלא מפני שלא השיג את הרשיון הדרוש, אילו השיג את הרשיון אזי נשאר בקולנו.

ומצא מין את מינו בברלין: חז“ס את קאנטור, שניהם היו צריכים זה לזה. חז”ס היה צריך לאיש “שיכתוב לו פוליטיקה” ב“הצפירה” השבועית, וקאנטור היה צריך לפרנסה. חלילה לחשוב בקאנטור, שלא היו בו גם געגועים כמוסים עמוקים ואיזה צער גלות השכינה בתוך המטרופולין ההומיה, שמשכו אותו בחלב קסם, למצוא סיפור נפש בכתיבה עברית, אשר לה הוכשר בחינוכו. בודאי היה גם חוט זה במטוה ההרגשות. נימוק זה היה מספיק בשביל לכתוב לפרקים, בשביל קביעות והתחייבות, נחוץ היה נימוק ממשי יותר והוא נמצא אצל קאנטור. לא היה לו שום עזר מצד הוריו ושום סעד בתכנית סטיפנדיה. והיה מסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת מן השיעור העלוב בביתו של ר' אביגדור אטלס אשר בעליית קיר קטנה ברחוב המנזר ופיטם את הבחור בדקדוק שפת גרמניה של ראמלר, ששניהם, הרב והתלמיד, לא היו בקיאים בו ביותר. מובן איפוא שכשאר הציע חז“ס לפני קאנטור – הם נזדמנו בפעם הראשונה ברחוב הנ”ל בפונדק של אייגר (מקרוביו של ר' עקיבא) את המשרה של כותב פוליטיקה ב“הצפירה”, קיבל קאנטור את העבודה הזאת בשמחה. לא גנאי יהיה לחכימא דיהודאי חז“ס אם אגיד, שלא היתה לו, עם כל שכלו השנון וזכרונו המדהים, לא הבנה טבעית ולא לימודית לעריכת עתון, ושאנוס היה להתחמם כנגד אורם של אחרים ולהיות שואל לו כלים מן החוץ – ביחוד אי אפשר היה להעלות על הדעת שחז”ס יכתוב פוליטיקה. לא היו לו ידיעות במקצוע זה, לא היה מתענין בו, וסגנון לשונו לא היה מסוגל לכך, כותב פוליטיקה צריך לבקר בפרלמנט, לשמוע לפעמים הרצה מדינית, לבקר בהרבה ארצות ועל כל פנים לקרוא הרבה עתונים. קאנטור היה ראוי לכך. אעפ“י שלא נפגשו בו כל התנאים האלה נתגשם בו בתנאי הראשי; הוא היה שקדן מתמיד ויכול היה לקרוא הרבה; שפתו היתה קלה ונעימה. היחסים בין חז”ס וקאנטור לא היו תמיד בבחינת תפארת שבהוד; חז“ס לא היה איש קל למשא ומתן עם הבריות. אבל הדבר הלך למישרים. קאנטור עשה את חובתו באמונה. ל”הצפירה" השבועית בברלין היו שמונה מאות חותמים. קאנטור קבל ארבעים מרק לחודש. כמדומני שלא הרבה נשאר לחז"ס, לולא היו לו איזה חסכונות מקודם לא היתה “הצפירה” לבדה יכולה לפרנסו.

בינתים גמר קאנטור את לימודי חכמת הרפואה באוניברסיטאת ונידקטר; ואחרי תוחלת של שנתים קיבל חז"ס את הקונסציה בשביל ווארשה וחידש שם את הצפירה השבועית. וקאנטור לא הורשה לשמש כרופא בגרמניה, כי לזה נדרש מבחן אחד, המכונה בשם מבחן של מדינה, שהוא קשה כקריעת ים סוף לילידי חוץ. ככה נשבר עוד פעם קו המרוץ (קאריירה) בחיי קאנטור. אז עזב את ברלין ושב לארצו ולמולדתו; רוסיה; ובחר בפטרבורג וקבע שם את מושבו.

[ד]

פטרבורג! מני אז נשתנה שמה פעמיים: הפעם הראשונה, הפוריזם הלאומי הלשוני; לפטרוגרד ולבסוף ללנינגרד. עכשיו השם הקבוע הוא – לנינגראד. אם זהו השם האחרון – התשובה על השאלה היא מסורה לנביאים. שמעתי מלתא דבדיחותא: בבית המשפט כאן [בלונדון] בשעת גביית עדות בענין נוגע לרוסיה, שואל השופט את אחד העדים: “איפה נולדת?” – “בפטרבורג” – ענה האיש הרוסי – “ואיפה חונכת?” הוסיף הדיין לש-אול את האיש – “בפטרוגראד” – השיב העד. ואיפה אתה נכתב עכשיו? המשיך הדיין את שאלותיו “בלנינגרד” – ואיפה היית רוצה לדור? – סיים הדיין את שאלותיו, – (כי דייני לונדון דעתם בדוחה עליהם לפעמים), על זה השיב הנשאל “בפטרבורג”.

כן! לבד מן העסקים עם המלכות לא היה אי נעים כל כך לדור בפטרבורג למי שהפרנסה היתה מצויה לו. זה היה מקום נהדר עם המגררות הטסות על השלג העמוק בימות החורף ועם ה“רתמות המשולשות” והלילות הלבנים בימות הקיץ. עם “הפרוספקטים” וה“בולבארים” והארמונות וה“סובורים”, עם נהר הניבה הדומה כמעט לים ועם רוחב האופקים – אבל זאת לא היתה עיר, היא לא היתה עיר רוסית, אשר שורש (הריש פתוחה) בארץ גזעה, אף לא מטרופולין קוסמופוליטית, היא כתורן בראש הר; מלכות ממשלה, משרדים, קסרקטין, משטרה, ומסביב לאלה עם רב מאד, אבל בלי מסורת עממית, בלי אופי, בלי סגנון שגדל מן הקרקע, היו, התענגו, הצטערו, למדו, סבלו, אהבו, שנאו. אבל זה לא היה כגוף אורגני מלוכד ומעושת אלא אכסניה ענקית.

אילו אפשר היה אז להרהר בדמיון איזה שינוי-שם אזי עלה ברעיוני לקרוא לעיר זו: פרוטקציה-בורג. כל אוירה של בירה זו היה; ממשלה ופרוטקציה, ופרוטקציה וממשלה. כל חללה היה, מה שנקרא בלשון תלמודנו: “חללה של רשות”. התקרב לרשות, או התקומם נגדה, היזקק לשחוור, או הלחם בו (אז – בחדר חדרים) שחוור ושחרור, ובאמצע אותה מלחמת ההגנה העצמאית, תוצרת הארץ ההיא, שנקראה בשם “פרוטקציה”. וזה היה האויר הנחוץ לנשימה. שום בריה לא היתה יכולה לחיות בלעדיה.

ואם לא היתה זאת עיר במובן של רוסיה, עוד פחות מזה היתה זאת קהילה במובן היהודי, היתה שם קולוניה של יהודים גדולה מאד, נהדרה מאד. אבל כנופיות כנופיות, תלוליות תלוליות, שלא ניתכו ולא לוכדו לגוף מוצק אחד. היו עשירים במספר הגון; אבל גם רבים פושטי היד ופושטי הרגל, היו פרנסים וקברניטי הקהילה; היו טפסרים ורוזנים, ומסביב להם סרסורים וספסרים- “קאמארילות” של מלחכי פנכא לאין מספר מהפכים החררה, כנמלים נצים על גרגר עפר, אין זאת אומרת, שלא היו שם מלומדים גאוניים, סופרים מובהקים, עסקנים אידיאליסטיים נדיבי-רוח ולב למעלה מן הרגיל, אישים איתני רוח ומנהיגים נבונים בעלי השפעה, אלא שכל זה, בסך הכל, היה צל עובר וקפנדריה ומגדל פורח באויר.

המון העם היהודי היה, בעצם ובראשונה, מורכב מחיילי ניקולאי הראשון, מין בפני עצמו, ולא מין כלל, איזה גידול פרע עם מרטירולוגיה פאתיטית שיצאה לתרבות התבוללות משונה. התחילה מנצנצת “אינטליגנציה” יהודית-רוסית עם מגמות אידיאליות מעולות, עם כשרונות מצויינים אשר קשה למצוא דוגמתם בעולם, אבל עדיין בלי שרשים, פריווילגיות, שאיפות, כמה הצלחות וכמה כשלונות – בסך הכל: גישוש, כך היה המצב בשנת 1883 כשנפגשתי עם קאנטור בפטרבורג. הוא חשב בתחילה להיות רופא ברוסיה, אבל שוק נפסק הקו, מאה מכשולים, מאה הגבלות, צריך היה להתחיל מחדש בתעודת-בגרות מגימנסיה רוסית, ב“פרוטקציה” בשביל לגור מחוץ לתחום המושב – תפקיד של הרקולס למעלה מכוח אנושי. אפילו גיבור הגוף והנפש כקאנטור לא יכול “לכבוש הר גבוה” כזה.

ובכן פנה אל ספרות ישראל. מעטים היו מוכנים ומסוגלים לכך כקאנטור. בין כך וכך נשא עלמה יהודית הגונה, נפלאה, צמד נחמד ובית יהודי, קטן, גל, מלא אהבה ותום, ענווה ושלום. הדלות היתה מצרצרת מכל פנה; אבל דלות כבודה, תרבותית, גבירית, נדיבה ואצילית.

עוזר “הצפירה” הברלינית לשעבר, סופר לא מהיר, אבל מעודן ומדוייק שמשנתו קב ונקי, הרמוניה של תלמיד חכם וילנאי עם השכלה אוניברסיטאית מברלין ונימוסי ארצות המערב בתוך ערבוביה זו של גבירים ו“פרוטקציות” עם אובטוריטטים מוחזקים מכבר, אשר כל אחד מהם היה בהול על הגבאות שלו – קשה היה המצב בתחילה; אבל מעט מעט, על ידי עבודה ומתינות נתפרסם ונתחבב ליאון אסיפוביטש באותה קהילה-לא-קהילה: פטרבורג היהודית.

צריך היה, ראשית לכל, לתפוס עמדה בהעתונות הרוסית ליהודים. קאנטור ידע את השפה הרוסית מעלומיו קודם לברלין אבל אינה דומה ידיעה לידיעה, והוא נזקק להוסיף ולטרוח ולהשתלם, במשך עת קצרה היה לעורך ה“רוסקי יעוורעי”, אשר מוציאו לאור היה החבר צבי הכהן ראבינוביץ' אם חוג הסיכויים של קאנטור התחיל מתרחב ומתפשט, זאת היתה בשיעור גדול, בזכותו של אותו מחבר “אוצר החכמה והמדע” (“המנוחה והתנועה”, “ההרכבה וההפרדה” ועוד ועוד), שקאנטור נכנס למחיצתו. החכם הזה היה אחד האישים הכי שנונים ופקחים, הכי חריפים ומחודדי סאטירה שפגשתי בימי חלדי. כבר הזכרתי למעלה, שראבינוביץ' היה קרוב מאד אל שר ההשכלה דעליאנאוו. הוא היה גם חביב מאד על השר שמואל בן שלמה פאליאקאוו. כמה מאות היתרי ישיבה בעיר המלוכה, כמה מאות שחרורים ממאסר וקנסות על-ידי השתדלויותיו! פעם אחת אמר לי: “קובלני עליך, שאין אתה מבקש ממני דבר, אתה הראשון בין מכירי לבלי בקש דבר ממני”, ולי אני – היה הוא הראשון אשר לא הזכיר מלה אחת על-דבר יחסיו וקשריו. לכל מקום אשר שמה הלכתי, אף בין האנשים הכי מעודנים, היתה צרה זו תוקפת ומלפפת אותי; צרת ההתפארות בהיכרות עם טפסר זה או אחר. כל אחד היה מתהלל שהוא יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל מיניסטר, או כל מיליונר יהודי, קצתי בנפשי מפני הסודות והלחשים האלה, שהיו קושטים באויר כזמזום החסיל! צבי הכהן ידע באמת מה בחשוביא, כל רז לא אניס ליה; אבל אותה מידה של “סנוביות” (רברבנות, גדלות של חיקוי) היתה נתעבה לו. ה“רוסקי יעוורעי” נערך בחכמה בלי בבואה דבבואה של חנופה לעשירים וזחלנות לגבי תקיפים – בפשטות ובמגע אדוק עם העם ב“תחום המוגבל”. והד“ר קאנטור עשה בהשבועון הזה כאדם העושה בתוך שלו. המו”ל והעורך לדעה אחת נתכוונו. גולת הכותרת של שותפות זו היתה – עזרת ראבינוביץ' לקאנטור להשיג את הרשיון לעתון יומי עברי. כי סוף סוף ראבינוביץ' היה אף הוא מחינוכו ומשאיפותיו סופר עברי ולא רוסי. הוא היה כותב בעבר – דייטש, והיו מתרגמים בשבילו לרוסית. למו“ל רוסי נעשה רק בשביל צוריך סינקוריה, ויען כי האנשים שיסדו אתה שבועון הזה בכספם – התנו תנאי, שהוא יעמוד בראש בתור מו”ל אחראי.

[ה]

לו עמד השמש בחצי השמים והירח עלה בכל הדרו בצהרים לא השתוממו קוראי עברית כאשר השתוממו, בקבלם ביום 1 לפברואר לש' 1886 את העתון היומי העברי הראשון בשם “היום” בפטרבורג! ההפתעה הזאת דמתה להפתעה אחר, שקדמה לה בהרבה שנים, כאשר קבלו קוראי עברית את הגליון הראשון של “המגיד”. את הדבר האחרון הזה אינני זוכר בעצמי, אך מפי אבי ז“ל שמעתי שכאשר נתקבלו אותו גליון ראשון של “המגיד” בווישוגרוד, היתה ההשתוממות גדולה ביחוד בשל העובדה שהגליון ההוא הובא ע”י אותו גוי נושא המכתבים בעצמו, שהוא מביא את כל הדואר עם העתונים האחרים.

האנשים התמימים בימים ההם הרגישו בזה טעם של שויון זכויות. מילתא זוטרא? אותו נושא-מכתבים בכבודו ובעצמו! אין כל הבדל ופדות “הננו איפוא גם אנחנו… חתיכניות של בני-אדם”…

את הרושם שעשה ה“מיטאור” (האלגביש?) של הופעת העתון היומי הראשון – הנני זוכר היטב. לאמיתו של דבר שני רשמים היו: א) הרושם שעשה המאורע המופלא הזה על רוב מנין ורוב בנין של קהל החותמים כביכול, האוכלוסיה של קוראים; ו-ב) הרושם שעשה על האינטליגנציה של הקוראים העברים, שרובים סופרים בעצמם, או רוצים להיות סופרים, המשפיעים פחות או יותר על דעת הקהל, והם “המועט המחזיק את המרובה”, והנחלקים גם לכנופיות, בהתאם לחינוכם, טעמם וגם לאיזו מסורת של הערצה לגדולים, שהם נמשכים אחריהם. אבל בדרך כלל הם “המבינים”.

הרושם הראשון לא היה כמו שחושבים בעלי העיון והסברא, רושם של הערכה ספרותית, פובליציסטית, עתונאית. לא מזה התרגש הקהל הרחב שסופר זה או אחר יכתוב, שהסגנון יהיה מליצי או פשוט, שהחדשות תהיינה מדויקות או לא, ששיטתו של העתון תהיה נוטה לחופש או לשמרנות וכו'. כל זה היה חשוב אבל לא זאת היתה הסיבה העיקרית של ההתרגשות והכוח המושך הראשי בשביל העתון החדש. הסיבה היתה על שטח אחר לגמרי, והוא: שהיומון הזה יבוא ישר מעיר המלוכה, ששם יודעים הכל באופן בלתי-אמצעי יותר מאשר יכולים לדעת בווארשה או בליק, באודיסה או בקראקו.

בערך אל “הצפירה” היו שני יתרונות; הזמן והמקום – תחת שבועון יומון ותחת ווארשה עיר המלוכה: פטרבורג. בערך אל "המליץ, היה רק יתרון אחד, והוא הזמן; יומון מקדים לבוא, והוא מטבעו יותר חיוני ורענן ומענין; ובימים ההם התחיל הקהל להיות תאב ושוקק יותר לענייני דיומא מאשר למאמרים וביחוד קצרה נפשו לדעת מה נעשה בנו עם כל הפוגרומים והגזירות, אשר מקום הפתרון שלהן בפטרבורג.

זה היה כוח מעשי כביר, שצריך היה לקוות שיעזור הרבה להצלחת היומון העברי הבא אל הערים והעיירות של התחום המוגבל מעיר המלוכה. זה היה לכתחילה “אקטיב” גדול, שהעתון הביא עמו ממילא מתוך המצב הכללי וההגיון החיובי שבו.

נוסף לזה היה עוד דבר אחר מעט יותר עמוק, אי-ממשי ונמנע השקילה אבל חשוב מאד כאחד מערכי הרגש. הקהל הרחב לא ידע את התסיסה ואת הנפתולים ואת המלחמה החרישית שהיתה בפטרבורג מסביב לשאלה זו בשלטון הדפוס. אבל יש לו לקהל שלנו אינטואיציה דקה. באינטואיציה זו הרגיש הקהל, שאיזה דבר שלנו נמצא שם. כבר לא היתה זאת אותה נחת-רוח של תמימות ווישוגרדית שלפני 70 שנה בשל נושא המכתבים שנשר בתיק אחד עתון בלשון הקודש יחד עם העתונים בלשון המדינה, אבל היתה נחת רוח מפותחת יותר, שנוסד בעיר המלוכה עתון עברי וצריך להחזיק בו שיתקיים, – בשבתי אז בהמקום הכי מאוכלס ע"י אחינו ברוסיה ופולין; בווארשה, ובבקרי הרבה קהילות גדולות וקטנות היו לי מאה הזדמנויות לבוא במגע עם מפלגות הקורא העברי, הבינותי לעמוד על בוריה של פסיכולוגיה עממית זו.

לעומת זו, הרושם השני היה אינטלקטואלי, חדווה רוחנית בשל התקדמות שפתנו ועתוננו שלנו, ובשל הסופרים העברים המובהקים, שהתחברו ושהסתדרו מסביב להמפעל החדש, עם התקווה והאיחול שזה יהיה עתון טוב יותר, כתוב נאה יותר, בכשרון גדול יותר, מלא חדשות אחרונות וחשובות יותר. סיפורים פיליטונים מן המובחר יותר וכו' וכו'. לא אבוא לדון על ערך “הצפירה”, מעלותיה ומגרעותיה, מפני שאדם קרוב אצל עצמו, אף על פי שדומני שאני יכול עכשיו, אחרי זמן רב כזה שעבר, להתרומם מעל לכל דעה משוחדת ע“י עסק או ע”י תאוות כבוד למפרע. אבל אין שום צורך להשוואות; ואין “הצפירה” נכנסת כלל בחשבון זה, כי לא היה קהל קבוע מספיק, ובפרספקטיבה – אם לא כל הקהל של “האסיף”, לכל הפחות מקצתו. אם היתה איזו התחרות קלה בין “הצפירה” ו“היום”, גדולה ממנה לאין ערוך היתה ההתחקות בין “היום” ו“המליץ”, דווקא מפני ששניהם יצאו לאור במקום אחד. ו“חן המקום” היה על שניהם במידה שווה. “המליץ” היה עתון טוב מאד לפי דרכו ומוציאו לאור, האר“ז, שהיה כידוע יהודי פולני מזאמושץ זריז וחרוץ ועסקן ובעל רגש, עד לצרות עמנו, עוזר לכל דבר טוב, שתדלן ומעורר, עובד כביר ועבד לרבים. גם בו חשדו הפתאים שהוא עשיר בעל אוצרות (כל מי שנעליו אינן קרועות נחשב בעיני העניים לעשיר). באמת היה עני מדוכא כל ימיו – דאגה ועבודת פרך. גם היה יהודי טוב ומיטיב לבריות; ודי להזכיר את יגיעותיו לייסוד חברת חובבי ציון הרשמית באודיסה, כדי לכבד את זכרו לעד. ומן הצד הספרותי יכול היה “המליץ” להתפאר במספר סופרים מצויינים מאד: לילינבלום יהל”ל, זאב קפלן מריגא, זלמן אפשטיין, י.י. וייסנברג ועוד הרבה אחרים – ולכל לראש: יהודה ליב גורדון. זה היה כוח גאוני ספרותי, ללא דוגמא בזמנו. בכל זאת בצדק או שלא בצדק, ניכרה, קרוב לזמן התיסדות “היום”, איזו ריאקציה ביחס הקהל ל“המליץ”, איזו הצטננות אם לא התאכזבות – אפוטרופסות העסקנית של האר“ז, גילוי-הסודות התדיר שלו, סיפוריו השופעים ע”ד השיחות והראיונות שהיו לו כמעט יום יום עם המיניסטרים והמיטרופוליטים, שהיו מבטיחים אותו במופתים חותכין מן האבן-גליון, שפוגרומים לא יוסיפו לפרוץ – כל ה“נתנה-תוקף” הזה נהיה לרגל שכיחותו ותכיפותו וחזרתו – חלילה – כמעט למשא על הקורא העברי, ביחוד שהנסיון הרה, שלמרות כל אותם המיניסטרים והמיטרופוליטים, עם פסוקיהם מהאבן-גליון לא חדלו הפוגרומים, מובטחני, שאותו יהודי מרגיש, שהיה נוח להצטער בצער העם ולהתלהב לכל רעיון לפני שהיה מודדו במידתו ושוקלו במשקלו, ומעריכו בערכין שלו, היה מתכוון בכל פעם באמת ובתמים לטובה, עד כמה שיד שכלו הגיעה. מובטחני גם כן, שכל הודעותיו על מה שדיבר אל שרי מעלה ומה שהשיבוהו וניחמונו והבטיחוהו – היה מדוייק כחוט השערה. בכל זאת, כמדומני שלא אחטא לזכר האדם החביב ההוא, שכיבדתיו ואהבתיו כל הימים, אם אומר שאותה חולשה מיוחדת שהיתה בו היתה ברבות הימים למשא על הקהל. מידה זו: פנייה לגדולים, מציאת נתיבות אליהם ע“י שלשלת של מכתבי המלצה שמקבלים דין מין דין על-ידי קשירת חבל בחבל ונימא בנימא, ועל ידי כוח מתמיד של טרדנות ופצרנות, וניצול ערמומי של כל תורפה של אותם הגדולים והתכוונות קולעת של מה שהוא מבודל לדגדג איזה ניב של הסכמה ושיתוף עסקים ממשי או מדומה – כל השיטה התחבולתית הזו, שהיא בעיקרה מין ממיני הסרסרות והספיקולציה בנטיות נפש וה”מה-יפית" התמידי, אותה הפרוטקציה כמכת מדינה של רוסיה בכלל ושל פטרבורג בפרט – מובן שנתחדדה הרבה יותר בין אחינו בני ישראל מאשר הין הרוסים לרגל מלחמת הקיום הנוראה וגם לרגל יתרון חריפות השכל וכשרון הסרסרות. בגדר זה היה אר"ז הטוב כמעט חד בדרא.

ויש להבחין בין המטרות, שבשבילן אמצעי מכוער זה משמש. אם המטרה היא אישית פרטית בשביל פיקוח נפש – רשאי אדם להגן על חיים בכל התחבולות שבעולם. יהודי עני בעל משפחה שנגזרו עליו גלות מפטרבורג, והוא שרוי בסכנה, שמא ימותו ילדיו בדרך אל תחום המושב – הייתי מתיר לו, לא רק לנסות להינצל על ידי פרוטקציה אך גם לגנוב סוס מן האורווה. איסטניסיות מוסרית או אסתיטיות במצבים כאלה היא דבר שלא במקומו. ואין הקולר תלוי בצוארי האנוסים. כל החוקים בטלים בפני חוקי החיים. אין זה מכשול-הרבים ואין זו המעטת הדמויות.

אבל בעניני הרבים, בדברים הנוגעים להעם כולו, אין מידה זו אלא חזרה אל הגיטו והשתדלנות. הסמיכה על מי שהוא, בדמון,א ו אפילו באמת – “קרוב למלכות”, שהוא יושיענו – באה לא מחכמה, כי אם מסכלות, מהעדר הבנה מדינאית, מהעדר בקיאות ונסיון בהוויות העולם. נניח, שהיו לנו תריסר קרובים-למלכות כאלה, שסועדים שחרית עם המיטרופוליטים וערבית עם המיניסטרים והסנאטורים – מה יועילו הסועדים בסעודותיהם? להפולנים היו מאה פעמים תריסר “קרובים למלכות”, נשיאים מקצה הארץ, סגנים כמו חומר, מהם שאילן יחוסם היה נופו נוטה ליחוסו של הקיסר בעצמו. והם בודאי היו מסובים לשולחן מלכים, ומצויים אצל כל המיניסטרים יותר מהבארון גינצבורג ופוליאקוב וסיעתם – המצאה ידם להקל אף אחת ממאה גזירות שנגזרו כנגד הפולנים? היתה שיטה של רדיפות, ושאלה כזאת כמו עתה כן אז, ככל שיטה ממשלתית, איננה שאלת-גברא, ואיננה נפתרת על ידי המלצה והסברת פנים כדמיון הבטלנים, אלא על ידי שיקול כוחות והכרעתם על ידי שינוי – אם אפשר – בהשיטה הכללית; ואין זאת אלא הטעיית הרבים, כשמכניסים אל לבם את האמונה ב“קרוב למלכות”, – כמו את האמונה במכשפים ורוחות. ומה המיטרופוליט או המיניסטר יכול לעשות, כש“הקרוב למלכות” לוטפו לרגע, לרבע שעה, ומנצל את ההזדמנות לקונן באזניו בדבר יהודים, פולאנים, אוקראינים, באלטים מולדאווים וכל מרעין בישין? הוא אמר לו איזו אתה קלילא נוחה להפטר ממנו! ברגע שהוא נפטר ממנו, הוא שוכח, ואם איננו שוכח לגמרי – הוא מסיח דעת מתוך הגנה עצמית. אם ישמור בלבו ויתכוון ברצינות לכל מה שהקרובים למלכות לוחשים לאזניו, הריהו עלול לצאת מדעתו! המיניסטר הוא בתוך מכבש, מעין לוח דפוס מתוך מכונה.

בחמש ועשרים שנה אחר-כך נמצא עוד איש כזה, הרבה יותר מלומד ומנומס מאר"ז, אבל הוא האמין בפתרון שאלת היהודים אך דרך שיחה והמלצה ושוחד דברים בין אדם לחברו. שמו היה ניסילוביץ, אדם כשר היה ולבו טוב עליו, והיו לו הרבה ידידים אף בין האוקטיאבריסטים שהיו סחין עמו, בין לגימא ללגימא. דרך חיבה: “גאלובטשיק (בן יונה, לוא יהיו כל היהודים כמוך!?” ובטח בהם, ורצה להביא משיח בדרך זו. ביחידות רכש את כל האנשים ההם, אבל כשנצטרפו למנין הצביעו כנגדו. פיקח היה, אבל בטלן שאין לו תקנה. לא היה זה חסרון פיקחות, להיפך! יתרון פיקחות, ואולם אפסות גמורה של הבנה מדינאית (אשר, לדאבוננו, אנו מוצאים עוד שיריים ממנה בהרבה חוגים של בני עמנו, בנוגע לפוליטיקה יהודית או ציונית).

ואף בענין ההמלצה והשתדלנות בעצמה, יש להבחין בי “מי ומי ההולכים”. כי ילך איש כצבי ראבינוביץ' אל דעליאנאוו ודיבר עמו על שאלת היהודים – אין רע. ראבינוביץ' היה מלומד גדול והרבה נקודות מגע קולטוריות משותפות היו לו עם דעליאנאוו מחוץ לאותה הילכתא שבשבילה בא – היתה בו בצבי הכהן בינה יתירה ורוח בקורת חדה, אשר שר ההשכלה היה ניאות לאורה ומשתמש בה להנאתו אחר כך במשאו ובמתנו עם חבריו (בכל החכמות של צבי הכהן היה דעליאנואוו מתבל את שיחותיו בלשכת המיניסטריון – זה היה דבר מפורסם ומוסכם בפטרבורג). או כי ילך הד“ר קאנטור אל פיאוקטיסטוב, אם יש לו שטר של יפוי כח מאת העם, או אין לו, כי יש לסמוך עליו, שלא ידבר דבר שלא כהוגן, ושיעמוד על רמת אחת עם האיש הדובר בו. אבל בנוגע לאר”ז – לא היתה ודאות מוחלות כזו. בעל השכלה פחות מבינונית. דברן עם נטיה יתרה לדרשנות – ובלי אמצעים הדרושים להבעתה כראוי – עלול היה האדם הכשר והטוב לעשות רק רושם תמהוני. זה היה טיפוס בימיו, זכר לחורבן, והרבה מן התמימות היה ב“הערות המו”ל" שלו, שהיה קושר לכל מאמר. והרבה מן ההרגשה במאמריו הראשיים אשר כתב בלב קרוע ומורתח, ובדילוגיו שהיה מדלג בפטרבורג מחיל אל חיל ובכרכוריו שהיה מכרכר ממדור למדור, ריפורטר רברבא וראיוני ין שקדם לבלוביץ-אופפרט, ושמוכשר היה לכוף את השאח הפרסי ואת מלכת שבא להעניקו ב“אינטרביו”, עובד בלי ליאות, עוזר לקרוע גזר דין של גירוש בעד יחיד חייב-גלות, חורז במחרוזת אחת כתבי-בקשה לפטור תלמידים יהודים מכתיבה בגימנסיות רוסיות בימי שבת ויום טוב עם כתב-בקשה בשביל “רבנים מטעם” ובשביל “מצה שמורה למהדרין מן המהדרין”. עושה הכל, כותב-כל, מודיע שלא הזמינוהו לאספה אצל הבארון גינצבורג, ומוחה, ומתווכח בשם עם ישראל – זה היה טיפוס של איש אומלל וטוב, בעל דמיון גבוה ע"י תפקידו ושליחותו בעולם, אלא – טרגדיה! ועבר זמנו, ודור חדש קם, ומספר קוראיו נתמעט.

מרים היו ימי שני חיי אר“ז האחרונים. מררוהו ליצני הדור. חתכו ממנו בסכין ומזלג קורט אחר קורט מהבשר והעצמות; פרישמן ב”הטפח המגולה“, יל”ג ב“הצב למינהו” ועוד ועוד; מצאו למדי את נקודת-הגיחוך שבו, אבל קרעו בלי חמלה. בלי אותה “התבונה היודעת לסלוח”, בלי אותה מידת חכמים שיש בבקורת שנעשית בעומק חכמת הנפש. צער היה לראות בדיכוי נפשו של אותו זקן רווה ונואש. אילו היה בו תוכן תרבותי רב, אילו היה אדם מחונן בשלוות הפילוסופיה, אזי לא שם את לבו אל הפגיעות האלה, והיה מבטלן בבוז; אבל הוא היה, אמנם, אדם הגון וכשר ואולם לא אדם גדול ולא היה בו אותו המשקל הנחוץ למצוא את נקודת מרכזו בתוך עצמו, בהכרת-היש של אישיותו, על כן התענה מכל חירוף וגידוף, מכל שנינה, אך משריטת-החתול של ראדקנינזון ב“הקול”. התאמצתי, כשנפגשתי עמו בפעם האחרונה, בשנת 1893 (היה השנה שבה נפטר) לנחמו במעט הומור. החטאתי את המטרה. הוא היה הזאמושצ’י היחידי, שראיתי בלי הומור, הומור כלל, רק מלא פאתוס, והפאתוס נבק אז יישאר אפר מקלה.

גם יל“ג לא הביא ברכה ל”המליץ" באחרית הימים. הוא אמנם הביר “מבכורות צאנו ומחלביהן” במאמרים ובסיפורים, “ויעש מטעמים” בפיליטונים שמנים ממוחיים כסעודת שלמה בשעתו, וכל משיבי-טעם ואוהבי דברי-פי-חכם-חן, יודעי ספר ולשון-לימודים תנ“כית עם תלמודי רוו עונג ממעדני-מלך אלה. כי היה יל”ג לא רק מושל במכמני שפתנו ובכל ביתה נאמן וכל מצפוניה נבעו לו, בחקר תהום עשרה יתהלך באין מעצור, אך בו היה מפכה גם מעיין מתגבר של בדיחת הדעת, שהיא האות הנאמן של כשרונו הטבעי של סופר, באשר כל אדם יוכל ללמוד מאחרים, לחקות, ללוות ולקנות במשיכה, זולתי הומר הנובע ממקור עצמותו וטבעיותו של סופר. תרומת-מתנה זו הביא יל“ג לאוצר “המליץ” ביד נדיבה ובעושר אגדי; אבל זו היתה “אליה” שהיו בה שני “קוצים”, האחד היה כי בעת אשר נמצאו מאמריו של יל”ג ב“המליץ” – קשה היה לקרוא את המאמרים האחרים. העברית של יל“ג והעברית של אר”ז בכפיפה אחת – אלו היו מין כלאים ושעטנז, שאין אפילו דעת הסבלן, הכי מוותר, יכולה לסבול.

הגאוניות היא סכנה לעתון. עורכים, אל תכניסו גאונים לעתונכם! מה שאירע לאר“ז עם יל”ג, אירע כבר להמו“ל “קאריערא דעללא סערא”. אותו מו”ל רצה להדר את עתונו, והלך והזמין את ד’אננונציו בין עוזריו, וד’אננונציו הסכים ועזר במיטב. אבל התוצאה היתה מעציבה; על הגליונות שבהם באו מאמריו של זה, רבו הקופצים כל כך, עד שמכבש הדפוס לא הספיק, ואולם בהגיונות בלי ד’אננונציו לא רצה איש לנגוע. אין אדם עובר בנקל מקופה של בשר לקופה של תבן. נאנס המו“ל העלוב להסתלק מ ד’אננונציו, ועבר ד’אננונציו אל ה”טריבונא" – עתון גדול אחד, וכמקרה הראשון קרה גם את ה“טריבונא” – אז ננעלו לפני הסופר ההוא שערי כל העתונים, ונמנו וגמרו המו"לים – גאונים! הלאה! שומר נפשו ירחק מכם…

אבל, לקיים מה שנאמר: “אין טוב בלא רע” – היתה לו ליל“ג לקותא מיוחדת, שקילקלה הכל. עושר ההומור שלו הכשילהו. היצר הרע של “לשון נופל על לשון: תפסיה להאי גברא; נשתרבבה לשונו ב’קאלאמבורים', שפגמו בכמה מקומות את שיריו הנפלאים ונימרו את פיליטוניו הרבה יותר מדי. הטפיפות וההצלפות ההן היו פלאי-תפנוקים בעד הבקיאים בכל חדרי השפה והספרות – וכתב חרטומים בעד הרוב ההדיוטי, אך היו לא במקומם – הגע בעצמך! בימים הנוראים ההם, כשישראל היו טובעים בים, וכל גליון של העתון היה מלא “איכה” ודין ודברים איך להציל ואנה להמלט, אדם כותב פיליטון, והריהו נוגע גם הוא באותן צרות-היום, שאי אפשר היה להסיח דעת מהן, וגם דבריו מלאים קינים והגה והי, ואף ידבר גם בבינה יתרה כרוחב דעתו, ופתאום – בדיחת מלים ב”לשון נופל על לשון”! הפילולוג שבו דבר על המקונן, ולפעמים אף על ההומוריסטן, כי על צד האמת אין ההומור במלים, אלא ברעיונות ובהרגשות. ברם, יש לו לכל גדול חולשות שלו, וכל הגדול מחברו גם חולשותיו גדולות ממנו. זכורני, פעם אחת הייתי אצלו בראשית שנות השמונים באחד מערבי חנוכה – הוא הדליק את הנרות, וכששר אח“כ “מעוז צור ישועתי”, שאלתי אותו “מעוז בזין או בתיו” וקפץ בשמחה כילד ונשקני על ראשי בהתפעלות. זאת היה שנינה! זאת היה שנינה! קרא בצהלה. אמרתי לו: להתפעלות מה זו עושה? – אין זו שלי, זוהי של נוח הבדחן מנאשילסק, ויש לי אלף כאלה. והוא: אם יש לך אלף כאלה בבקשה שב עמי וארשתיך לי לעלום. לאחר איזה זמן כתב את מכתבו “מעות צור ישועתי” ב”המליץ". זאת היתה בדחנות ממש, גלגול ניצוץ של נוח בדחן באמצעותי אני במקרה.

מה היתה חולשה זו אצל חכם כולל משורר נפלא כזה? כשאני מעמיק בשאלה זו עולה הרעיון בלבי, שאין זו קלות דעת (שלא נמצא באיש הגדול ההוא) אף לא הומור אע“פ שהיה הומוריסטן גדול אבל זהו ענין לחוד, אלא זוהי נוסטאלגיה (געגועים) ודבקות נמרצה במה שאדם קרא ושנה בנעוריו וחדוה נפשית במה שמזכיר אותו ע”י רמזי מלים את אותם הדברים החביבים. זהו מקור הדבר, ותוצאותיו בבחינה הספרותית האמיתית הן שלטון המלים על הרעיון תחת השלטון של הרעיון על המלים. זה היה הקוץ האחד באליה יל“ג ב”המליץ".

והקוץ הזני היה שהוא, באשמתו או באשמת אר“ז, לא יכול לקבוע את עבודתו לשנים רבות. כתב ופסק ושוב כתב, לבסוף נפרדו לעד, ויל”ג כתב את “הצב למינהו” דברים קשים כגידין וביטול-יש גמור כנגד אר“ז. חוששני שגם בזה נמשך יל”ג אחרי “לשון נופל על לשון”, שבעיקרא דדינא אם לא היה הצדק לגמרי עם אר“ז על כל פנים השד לא היה נורא כל כך כמו שמצייר אותו יל”ג. היה בזה גם איזה דררא דממונא, ואין לסמוך על צד אחד.

ואולם בסך הכל נתמוטט “המליץ”, ואיכותו ירדה בשעור ידוע קודם שנוסד “היום”.

ולו גם נניח ששני העתונים שהיו קיימים היו בתכלית השלמות, עדיין טבעי הוא הדבר, שהרבה מן הקוראים השתוקקו לעתון חדש. העתון אשר יהיה הוא תמיד טוב יותר מזה שכבר הוא. זה חוק השאיפה אל החדש.

[ו]

בכוונה מיוחדת הארכתי בראשי הפרקים בנידון הקונצסיה, כדי לתת תמונה היסטורית-פסיכולוגית מתנאי המצב, שבהם היתה עתונותנו מותנה ותלויה בכל מדרגותיה וחליפות צורותיה וחידושי גווניה – דבר, שההיסטוריונים השטחיים חושבים, שהם יוצאים ידי חובתם בזריקת שתי טיפות מפרי עטם; היתה צנזורה ודי להם. למה הדבר דומה? – אשתמש בדוגמה לא גמורה, אבל על דרך הקירוב, ובלי כוונה לפגוע על ידי זה בכבודו של מישהו, רק להסביר את הדבר יותר לאחינו יושבי ארצנו – דבר זה דומה למי שיכתוב בעתיד את תולדות הבית הלאומי בימינו אלה, ויפטור את עמנו בשתי מלים, בלי באר בפרוטרוט, עד לאיזו מדרגה הכוח החיצון הוא מחייב ושולל, מכריע, מסדר בהמעשים שאנחנו עושים ושאין אנחנו עושים ועד כמה הוא קובע חותמו על הכל.

אבל כלום אני “מגושם” כל כך להיכשל בהגשמה זו: להעמיד כל בקורת עתון על המאורע של מתן קונצסיה ועל “הסיטרא דמסאובתא” של שלטון לענייני הדפוס? אני התכוונתי רק לדעת גדול. גיאורג בראנדיס כתב לפני הרבה שנים פרקים נפלאים ב“הזרמים” שלו על דבר משוררי פולין: מיצקביץ, סלובאצקי וקראסינסקי, שנודעו לו מרחוק מתוך תרגומים, בלי אשר היה מעודו בפולין, ובלי אשר ידע את תנאי החיים ואת תנאי מצב הספרות בה. הוא היה, כידוע, איש דניה וביקוריו מחוץ לדניה היו בפאריס, בגרמניה, באנגליה. וכיצד חיים וכיצד שרים והוגים וכותבים בארץ מולדתם של מיצקביץ, סלובאצקי וקראסינסקי – לא ראה אף בחלום. בשנות התשעים להמאה שעברה הוזמן ע"י הפולנים לבוא לווארשה לשורה של הרצאות. בשביל הביקור בעצמו דרוש היה רשיון, בשביל הרשיון השתדלות גדולה, עם חילוף הרבה מכתבים בין וארשה-קופנהגן-פטרבורג, בשביל ההרצאות בווארשה – השתדלות גדולה עוד יותר, בווארשה עצמה ההרצאות היו טעונות כתיבה והגשה אל הצנזורה; הצנזורה עשתה בהן פרצים, וצריך היה לסתום אותם ולשוב לישא וליתן עם הצנזורה בדבר התיקונים החדשים.

זה היה לחם חוקנו אנו, הסופרים והעתונאים בימים ההם. לגיאורג בראנדיס היה כל זה חדש בתכלית החידוש. שאל אותו הסופר הפולני אלכסנדר סווינטחובסקי: “המצטער אתה על כל אלה?” על זה ענה בראנדיס: “אינני מצטער אלא… לומד, וחבל שלא למדתי דבר זה קודם שכתבתי על סופריכם. הייתי מבין אותם יותר, ובהרבה ענינים הייתי מבין וכותב אחרת”.

ואולם נעזוב, סוף סוף, את הצד החיצון ונסקור סקירה לפני דלפנים במערכת “היום”. בראש החבורה עמד קאנטור. הוא היה כותב פוליטיקה כמו ב“הצפירה” הברלינית, ופעם בפעם – מאמרים ראשיים, שבהם היה מברר את שאלות הציבור באופן מתישב על הדעת ומתקבל על הלב, לפעמים היה כותב גם פיליטונים, וחותם עליהם בפסיבדונימים שונים, יותר משמות יתרתו: “מנחת אבת”, “עוקף”, “מ.בלשן”, “ברקאי”, “לב עברי”, “קדמא ואולא”, “רחש”, “סנפיר” ועוד. היה לו מחסן של פסיבדונימים כאלה. הוא היה במזגו הספרותי בעל צינה נעימה, אוחז בשביל הזהב, שפתו נוזלת בקילוח קל ויפה, היתה קצת חיוורת וכחושה, אבל נחמדה, רעננה, שקטה, במתינות ובניחותא, וכשפתו כן רעיוניו ישרים, פושרים בלי עמקות גדולה, בלי רטט מגרה, בלי חידוש מפתיע ע“י מלה או תוכן: והמגמה מוסרית כללית, משהו “קאדיטית” (שם המפלגה הרוסית הידועה), בסך הכל – מהוגנת. חותם תכניתו של קאנטור בכל מה שכתב – (כידוע הרבה לכתוב ב“המאסף” שלי עם “מפיצי השכלה” שנספח אל “האסיף” השלישי, ו“השלוח”, ובהרבה מאספים אחרים, אבל רוב המאמרים האלה היו אחרי התקופה שאני עומד עליה, ועל כן אין לי עסק בהם כאן). חותם תכניתו היה – ההוגן. הוא היה בעל תכונות עדינות וצנוע ורבני קצת מטבעו, ועל התכונות האלה נוספה מתינות של רופא, כי אעפ”י שלא שיש ברפואה, השפיע הלימוד העמוק בחכמה זו במשך ימים ושנים בברלין בנעוריו בתקופת “ששת ימי הבריאה” של ההתפתחות וההתבגרות הרבה על עיצוב אפיו. היה בו כוח גדול אבל מתון, מרץ – לא במובן של עושה שינויים, אלא במובן של עבודה וזריזות, שלא היתה די ספוגית ודי רהטנית בשביל מרוץ המראה (וועטלויף) של העתונות ולא די עשירת צבעים להבריק ולהתיז ניצוצות; אורו היה אור שקט, לפעמים כהה קצת, לעולם בלי התלהבות, אבל צנוע כנר-תמיד.

ככה היה קאנטור בכל ספרותו, מעלומיו עד קץ חייו, ואת חותמו זה קבע לא רק על מאמריו ב“היום” אך גם על כל “היום” כולו. “היום” היה עתון נקי שואף לפרישות וטהרה ויושר גמור, חפשי מכל תאוה וכל בולמוס, מתרחק מן הסיבוך והגירוי, רופא – לא מהרופאים הכעסנים הצעקנים הבוטחים בעצמם והמעמידים דבריהם כחומה על החולה ועל סובביו, אלא רופא מתחיל, צעיר, שאיצטוונה חבושה לראשו (כמנהג הימים ההם), צובט-אף על גבי חוטמו, שנכנס לביתך בזריזות, ונגש אליך ותופס את כף ידך וממשש את דפקך בזהירות. אפילו ההומור של קאנטור זהיר היה: מרחף ואינו נוגע. הענין הלאומי התחיל רק לבצבץ אז. ענין חיבת-ציון, שכבר היה אז אם לא אוכלסאי, אבל באיכותו חשוב מאד, היה מעניין פורתא את “היום”, ביחוד מצד ענינים שליליים של אר“ז – כמדומני, שהדבר בדיוקו הוא ש”היום" התיחס לא בחיוב ולא בשלילה – לא התיחס כלל. וכלום יש טעם בדבר לברוא חובבי ציון למפרע? – גם בדבר חידוש הלשון עמד “היום” על פרשת דרים. הוא התאמץ להמעיט במליצה ולפעמים התיר לעצמו איזו מלה שלא נמצאה בתנ“ך; אבל בכלל היתה השפה תנ”כית נוחה וקלה. בשפה זו יודע הקורא רק מה שיש לפניו; מה שהבליע הסופר לרגל חוסר מלים – אין הקורא יכול לדעת, אם איננו סופר בעל נסיון בעצמו.

מקובל הדבר, וכמעט נעשה הדבר לקיימא-לן שדוד פרישמאן היה סמוך במדרגה לקאנטור בעריכת “היום”. זה לא נכון. סמוך במדרגה לקאנטור היה איש אחר, חכם מחכמי ישראל, גדול מפרישמאן וגם מקאנטור – הד"ר יהודה ליב קצנלסון (בוקי בן יגלי).

זה היה אופי שלם ואיתן, קלסתר של פני חמה, חסיד של השפה העברית, לבו מלא שלהבת-יה, חסד ואהבה, נדיבות ואצילות; זה היה קאנטור שלא עמד בחצי הדרך, אך הגיע למחוז חפצו ועלה למרום פסגתו – היה האיש שלמד רפואה, שימש ברפואה. שלמד תורה בנעוריו בביהמ“ד הישן, ותורתו נתקיימה בידו לברוא מקצוע בחכמת ישראל; המקצוע של חכמת הניתוח עפ”י התלמוד; והוא היה בהרמוניה גמורה עם זה גם סופר מעודן-שבמעודן, חוזה ובעל דמיון ענוג, וגם פיליטוניסטן מצוין בהשפה הרוסית בה“רוסקי יעוורעי” בשם “בוקי בן יגלי: וב”היום" בשמות שונים ובלי שם.

בלעדי האיש הזה לא נוסד “היום” ואילו נוסד אזי לא נתקיים אף יום אחד. אף הוא עזר להשגת הרשיון, הוא לא היה שייך ל“שוקא-דגלראי” של קרובים ל“קרובים במלכות”, ממין אר“ז והרבה אחרים, אבל גם ענפיו היו מרובים, וקשריו עם הבריות – קשרים של חיבה. הוא עזר הרבה מאד באמצעיו שלו, שהיו, למרות שימוש המרובה, מצומצמים מאד, ליסוד קרן-השתיה (גרינדוונגס-פאנד) בעד הוצאת העתון, ולמילוי חסרונה מדי נתרוקנה. הוא השתתף מאחורי הפרגוד, בסידור הטכני, ההנהלתי (אדמיניסטרטיבי), בסידור הכלכלי, החשבוני, אפילו הדפוסי, בכל פרט ופרט בשקידה ובחיבה מעין חיבת הקודש, שאיש אדוק בדת מצטיין בה בעשיית מצוה גדולה, באמת, היתה אש-דת ממש בוערת בו, אל הספרות העברית החדשה. יהודי זה יליד וויטבסק, בר אבהן וחניך ביהמ”ד הישן, היה “טיפוס רניסנסי” מהמעולים שבמעולים, איש חמודות בעל מידות תרומיות, רופא מומחה ומובהק במקצועו, טרוד בטרדות אומנותו, והיה טס מן הבוקר עד הערב מחולה לחולה, מבית מרפא לבית מרפא, והמראה היותר קבוע לנוכח עיניו כמו שאמר לי פעם אחת – היה הגב הרחב של העגלון הרוסי באדרתו התכולה והחגורה אזור במתניו. עורף זה היה משמש לפעמים להד“ר טבלא לרשום עליה הקרטון לבן את כתבותיהם של החולים שאליהם נסע, ולפעמים גם אי אלו מלים עבריות לזכרון הענינים שהטרידו את מוחו, ראשי תיבות וסימנים, וכמה פעמים נפטר ממנו האיזוואשטשיק שכיר-השעה וערפו כגליון של פנקס לתרגיל, כתב עקודים נקודים ובר-דים, וביניהם גם איזה מכתב עברי, אם שכח הד”ר מרוב טרדותיו למחוק את רשימות הקרטון.

הוא היה מסור לאומנותו, ובוודאי לא התרשל בשום פרט בנוגע אל טיפול הריפוי ואל ההשגחה המעולה על החולים שלו; אבל הדבר היותר קרוב אל לבו ואישיותו הפרטית, הדבר שהיה חביב עליו יותר מממונו ומגופו, היה דבר התורה והספרות העברית החדשה. הוא היה אינטוזיסטן להשפה העברית – לא על מנת לקבל, אלא על מנת ליתן פרס.

עד כמה שאדם טוב ורך כזה הוא מוכשר להיות קנאי – היה קנאי. עד כמה שבעל נפש אוהבת כמוהו הוא מוכשר לשנוא – היה שונא את עם הארץ. הוא היה לא רק חובב ספרות; הוא היה סופר עברי ושפתו היתה מבורכת בקסם נפלא וטהור, בחום נעים מלא עדן וזוהר. אני כיבדתיו ואהבתיו והתענגתי על מאמריו בעברית וגם ברוסית במשך שנים רבות לפני היווסד “היום”, ואחרי היווסדו. ל“היום” הקדיש את כל כוחו הענקי ואת כל התלהבותו. הוא היה גם “קריינא דאיגרתא” גם “פרוונקא”: הוא יגע ועמל בעד קיומו החומרי של “היום” גם בעד התוכן הספרותי שלו. הוא היה מתווך ומקשר, המאחד את אברי המערכת, המעורר על הנושאים הראויים לדון עליהם והתומך בכל כוחו כידיד וחבר של קאנטור. חוץ מהפיליטונים המתוקים שלו (“מכתבים מקרית-רעב”) שתוכנם זך ותמים, ושפתם נחלת כפלג בהיר, הדפים ב“היום” את הפרקים המדעיים “משנת יהודה הרופא”, אעפ“י שהיתה ג”כ מדעית, לא היתה תמוהה ביותר, יען כי טיפת היתול של חיקוי-שחוק (פארודיה) היה תלויה בהשם. ורבים מהקוראים חשבו שהד“ר מלגל, אם אמנם לא היו היתולים עמו כלל וכלל; רמ”ח אברים – חכמת הניתוח עפ“י התלמוד, זה היה דבר כבד מנשוא בעד הכוח לשאת של עתון יומי בחלק הפיליטונים. ברי לי, שלא היה עוד בעולם יומון, שידפיס את חכמת הניתוח במשך זמן מה, יום אחר יום, למטה מחוט הסיקרא, בפיליטון. זכורני, שליצני הדור מסביב ל”המליץ" היו מרננים אחרי הד“ר, שעיקר התענינותו ב”היום" היה ל“הנאתו” – להו“ל את ספרו זה. דבר זה הוא שנון בתור מלתא דבדיחותא; אבל בתור החלטה זה הבל. הנקל היה להד”ר להו“ל את כתבי ידו יותר ממה שהספיר לכתוב, והנסיון מעיד על זה שאחרי עבור מספר שנים הו”ל את ספרו ההוא במהדורה מוגדלת ומורחבת. אמת נכון הדבר, שהוא היה מרא דשמעתתא זו, ויחדש בה גדולות ויעש לו בה שם עולם; וגם נפשו היתה קשורה בה. אבל אם נתן פרקים פרקים להוציא לאור ב“היום”, זאת היתה יען כי חשב שדברי תורה – כל יום זמנם והם מכבדים כל מקם – הוא היה נתבע לפיליטון ונותן, נתבע לסיפור ושיר ונותן, אבל סוף סוף שורש נשמתו היה עמוק בתורה ובחכמת הרפואה ואם זאת היתה הנאתו – הנאה זו נותנת כבוד לבעליה, והלואי שירבו בעלי-הנאה כאלה בעולם.

אילו לא נברא “היום” אלא בשביל זה בלבד, דיו לקבוע ברכה לעצמו; אבל היה עוד שלישי בחוברת: דוד פרישמאן. הוא הובא מלודז' ווארשה – עם שפתו ההיתולית המפונקת והמלוטפת. עם ההעזה של קצת אירוניה עילויית, עם הגיחוך שהיה מסלסל את זוויות שפתיו, עם החן של סגנונו, ועם קורטוב של אירופה המערבית, נוסח אשכנז של אז. הוא הכניס לתוך החוג הפטר בורגי, הקטן והמעורפל קצת, קו הזוהר של חזיונו ועליצות רוחו, מעט צחוק, מעט הוללות תמימה והרבה שירה וחן. במהרה נעשה לבן-בית בפמליא של “היום”! אנוכיותו של פרישמאן, עצמותו הפרטית, עם שאיפותיה ומגמותיה הטבעיות בעת ההיא (מובן שכאן אני דן רק על פרישמאו הצעיר של “היום”) דמתה מעט מאד לאישיותו של קאנטור או של קצנלסון. לא ראי זה כראי זה. לא היה רופא, ולא התאמר מעודו להיות חוקר מדעי, במובן הכללי; או צורבא-דרבנן במובן של המסורת המקובלת בינינו. אבל היה צד שוה ביניהם והצד השוה היה די גדול לאחות את הקרעים, לאפשר את התלכדות המקהלה, ולשזר את הכשרונות השונים לזר נפלא אחד. הצד השוה הזה היה ראשית כל, במובן השלילי. כפרישמאן גם שני חבריו, הזקנים ממנו, התנגדו אל הפאתוס המעושה… אל רגשנות והשתפכות וה“מאמריסטיקה” וההתרברבות המילולית וכל מיני מרעין בישין משיירי הבטלנות הנושנה שעדיין דילדלו את כוחם ופגמו בספר ובעתון העברי.

אצל שלשתם היה טעם-הבקורת סולד מן השיעבוד ומן הערב-רב של רקלמה וגראפומניה (תאות הכתבנות). אבל לא רק בשלילה, כי גם בחיוב היתה לשלשתם שאיפה אחת: שיקום עתון עברי חדש שיעמוד על רמה תרבותית גבוהה, כביכול “אירופית”, עתון שדעתו צלולה, שמבט-היקפו כולל, ורוחו חפשי, עתון חי נושא את עצמו, דוגמת “רוסקיא וויעדומוסטי” (קאנטור בעצמו אמר לי הרבה פעמים, שהעתון הרוסי ההוא היה לו למופת). ערך גדול נתנו גם לזה, ש“היום” יקבל טלגרמות מ“הסוכנות הצפונית” ישר. זה היה כאן קורטוב משמחתו של אותו היהודי, שנתפעל כשקבל את “המגיד” ישר ע"י נושא המכתבים. הטלגרמות של “הסוכנות הצפונית” רוקחו כולם במרקחת הצנזורה הרוסית ונחתמו בגושפנקא דמלכא, והעתונים העברים עזרו רק לתת מהלכים להידיעות הצבועות ההן גם בין הקהל העברי. אבל כנגד זה לא היתה עצה ותחבולה, וההכרח לא יגונה.

בדעות ובהשקפות אליבא דאמת, לא היה הצד שווה לגמרי. שני הראשונים היו לפי דרגם, ותיקים (עטהיקר) יותר. פרישמאן יותר שהיה ותיק היה אסתטיקן לפי דרכו. אבל ההבדל הזה לא עיכב את השתתפות הכוחות. ההבדלים האחרים, בנוגע להשאלה הלאומית והרכושנית, כמעט בצבצו בימים ההם, וטרם היו למחיצות מפרידות.

בנוגע להשפה העברית של העתון היתה “הרמוניה גמורה” ורוח אחת היתה לשלושת העורכים ומטרה אחת, והיא, שהיהודי הפשוט, היודע מעט תנ“ך יבין את הדברים בנקל, בלי הגרס שיניו בחצץ ע”י מליצות רצוצות, וגם בלי קונצין דוגמת יל"ג. פני סגנונם היו פנים יפות, כפני השרון הנחמד, עמק השוה, בלי תלולית ותלמים עמוקים, בלי חבלי לשון דוחק, ויסורי יצירה של מונחים וגדרים, וכמעט בלי הפתעות של הרחבת החוג הלשוני לרגל התרחבות צורך הציור והמחשב, רפרוף נוח מעל לדברים, שהבעתם בעזרת החומר הלשוני המצוי היא בלתי אפשרית. השפה היתה קלה, וגם הרעיונות היו קלים, ורוב צבעי הציורים היו צבעי מים, מה שקורין אל-פרעסקא. מין “רעאלפאליטיק” בנוגע ללשון. פכחון גמור גמור ושטחי מאד.

פרישמאן נתקבלו באותה ההוקרה והחיבה, שנפשו העדינה מאד היתה צריכה להן, הוא התחזק והתרצן מהשפעת חבריו, והם נתבשמו מהנפש היפה ומהטעם המלוטש ומהאירוניה הדקה שלו. הוא נתן ל“היום” ממיטב כוחו אז, ה“אותיות הפורחות” שלו היו מרגליות. המדור המיוחד שלו, אשר בו היה קבוע, היה החלק הפיליטוני – לא צלוחית של פלייטון, כמו שהתחכם יל“ג, ולא “עלי-חמד”, כמו שהנעים סמולנסקין (ב“המביט”) אלא פיליטון ככתבו וכלשונו. אחר מתפקידיו של פרישמאן ב”היום" היה – לצרוף ולזכך את השפה בכלל; ונתנו לו עזר כנגדו את ה' ראזענפעלד שפרישמאן קרא לו “הזאגורודסקי של ‘היום’” (כונתו על המנוח י.ה. זאגורודסקי, שהיה משכיל שלם ועובד נאמן והיה לו תפקיד כזה במשך שנים רבות, בתור עוזר קבוע במערכת “הצפירה”). ראזענפעלד זה בעל גלגולת עגולה וקטנה, פנים שחרחרים, זקן גדוע קצת, ועינים ממוצמצות, היה מהאנשים של צורה. הוא היה פדגוג מדקדק, והיה מדבר אפילו את הדברים הכי שגורים בכובד ראש של כהן גדול ביום הכיפורים. בזכות ספרו החינוכי הקטן בשם “גן שעשועים”, שהפיק רצון מאת הד"ר קצנלסון ניטל יהודי זעיר זה מבית ספרו – כמדומני בקרימנצ’וג או בחארקוב והובא לפטרבורג, וננעץ לתוך מערכת “היום” כדי לעזור לפרישמאן בהשגחה על הסגנון, וגם לתרגם.

העלוב הזה היה מחוץ לבית ספרו, כדג משוי מן המים ומפרכס ביבשה גם האקלים הפטר בורגי לא היה יפה כלל לבן-הנגב השחרחר הזה, שדמה מאד לאחר הסטודנטים ההודים המרפפים פה, בלונדון, מסביב לאוניברסיטה ובהיקף המוזיאון הבריטי, אשר בימי הקור צבע הענבר של פניהם הופך חוורין, משונה ומבהיל קצת. מן היום הראשון לבואו היה חש ברמ“ח אבריו; ובעל מחבר “רמ”ח אברים” הד“ר קצנלסון היה נותן לו גלולות, וגם הד”ר קאנטור נזקק לטפל בו; ואותו חורף של שנת 1886 היה עז מאד בפטרבורג, והשלגים וגדלי הקרח ניצבו כמו נד, לא זזו ממקומם, וכמו קול נפץ נשמע באויר; הקרח התפוצץ. בינואר 1886 אשר אז גייסו מיסדי “היום” את חיילותיהם, נקריתי גם אני לנסוע לפטרבורג, ונזדמנתי עם פרישמאן לרכבת אחת. זאת היתה “אודיסאה”! כל הרכבה היתה קפואה כנציב קרח, על התחנות היתה התאבקות בשל “קיפיאטוק” (מים רותחים), אנשים קדמו לקפוץ מהרכבות בשביל להקדים לבוא ולחטוף – את המים אשר רתחו בסיר, תחת ארבע ועשרים שעות היינו ארבעה ימים וארבעה לילות בגלגולי מחילות, ובעיר לוגא עמדנו ולא יכולנו לזוז – מזלי גרם, שהייתי מצויד מביתי במיני מזונות, כאילו יצאתי לציר הצפוני, ויכולתי לכלכל לא רק את מחסורי אני אך גם את כל מחסורי פרישמאן, אפילו סיגרות. בין לוגא לפטרבורג צורב הקרח את כל היקום, אחז את האדמה כולה, כבש תחתיו בזרועותיו הלוחצות המגלידות, תוך כדי רביצתו הכבדה והמעיקה. השלג כיסה את השדות ואת היערות, שכב שיכבה עבה, השתרע לאין סוף, נקשה, לבן, קר. רץ ונשא הרוח חטף וגרף וחפן את השלג, בטרם הספיק לנפול ולהיות לקרח, זרק וצעק ונגח,וטפיחתו על שמשות חלונות הרכבת, פעם מחטים-מחטים ופעם פתים פתים מכרכוב הקרון אל אשר יהיו פני הרוח. קשה היה לצאת מן הקרון. הרוח הצליפה על הפנים כמו במסרק של מחטים חדים, אך לא יכולתי לכבוש את היצר הציירי שבי. התכרבלתי בפרוותי הניקולאייבית רחבת-הפנים. נעלתי את ערדלי הגבוהים עד הברכים, ויצאתי לראות לו רק חטף-סקירה, את הנוף העטוף-לבנים והמגובש כולו, ואת תנין הרכבת עם הקטר שהתיז ניצוצות, תוך אויר הקרח הנורא, שהיו מסתובבים ודועכים, מסתובבים ודועכים. רצתי בחזרה אל פרישמאן, והפצרתי בו ללכת אחרי לראות את המראה שהיה נהדר באמת: “קומה המשורר! אמרתי לו – אראך דבר שתכתוב עליו שיר!” – והוא מכורבל באדרתו והמכווץ כקיפוד בקרן זוית של הקרון, לגלג ואמר: “אני סומך עליך – אתה תספר לי”. ואמנם סיפרתי וסיפרתי.

אני – הכל-בו השיחתי שלי, הוא – תהום השנינות שלו. אני כבר הייתי אז נע-ונד לתיאבון, מכתת ברגלי את הכדור, מעין בנימין השלישי; ובוודאי סיפרתי ע“ד הפיורדים בנורווגיה, וע”ד האגמים בשוטלנדיה, וע"ד גדות אגם קומו בשוויץ האיטלקית, שכבר ביקרתי וחזיתי וראיתי, והוא – על מה שהגה וחלם וצפה ברוח הקודש, כי לבו היה מלא שירה כים, ולדמיונו לא אז גבול.

[ז]

הרכבת נכנסה ברעש לתוך הכיפה של בית הנתיבות הווארשאי בפטרבורג. קריאות הלוואים (הקונדוקטורים), צעקות נושאי-הסבל, שקשוק קרונות-החבילות והמולת הנוסעים התבוללו עם ניקוש החלונות והדלתות לשאון מעורבב. שימשתי לפרישמאן מדריך קצת, כי אני כבר בירתי את פטרבורג כמה וכמה פעמים קודם לכן והוא – בפעם הראשונה. הרעש לא הפליאהו; הוא אך נדהם, כשעברנו בפנים האכסדרה, וכשראה בפעם הראשונה את הנזירות בפראוואסלאוויות כנחיל של דבורים שחורות מסביב להאיקונין הקדושות הקודרות עם הנרות הרבים הדולקים, והכריעות וההשתחוויות והזמזום הפולחני – הנה “רוסיה הקדושה”.

נסענו יחד לרחוב קאזאנסקאיא לבית המלון “פרגא החדשה”. בימים ההם חוט של חסד משוך על האכסניה הרוסית ההיא, ובעליה נתעשרו “מתחום המושב”, והיה להם עסק שותפות עם פקיד המשטרה שהיה “גראדוונאצ’לניק” בפטרבורג משנת 1882 עד שנת 1892, ולא הניצ חיים לשום יהודי מן התחום. “הגיבור” הה הראה כל חילו ותכסיסו ברדיפת היהודים, שלא היו להם מכתבי-מסע כהלכה. אם הנאצי של עכשיו הוא לקוי ב“סדיזם”, גרעסער קדם לו ביחס אל יהודי רוסיה בני התחום. כמה רבבות משפחות מישראל הרס בן המן זה! כמה הורים שיכל מבניהם, כמה בנים יתם מאבותיהם, כמה מעינות כלכלה דילל, כמה קנים (הקוף חרוקה) של זוגות קשורי-אהבה הפך לשאייה! רטט חלף כל גוף יהודי לשמע השם הזה לבדו. שנאה יתירה הראה ליהודי פולין, משמע גם זה משורש גרמניה. זכורני, בימי ביקורי בפטרבורג בשנת 1884 היתה “כל פטרבורג” הומיה מהתרגשות לרגל גירוש שנחרץ כנגדי יהודי פולני אחד, שמו היה לוריא. הוא ישב שם בקביעות מימי ילדותו, ליווה שם לקברות את אשתו ואת בניו וכמה מנכדיו, ונשאר סמוך על שולחן אחד מניניו, ועדיין שוקד על מלאכתו באחד העסקים ומתפרנס בצמצום – כמעט כל בני העיר היו מכבדים את האזרח הזקן הזה, ומלכות הרשעה לא נועזה לפגוע בו. הוא בילה כמה תריסרי גראדונאצ’אלניקים ותקופות שחורות של גלויות פורענויות. בא גרעסער והתנפל עליו, וציווה לגרשו – השתמט הפקיד של המחלקה, התרשלו השוטרים, ואף פקידי הגראדונאצ’אלניק בעצמם שהיו משועבדים באופן בלתי אמצעי לגרעסער, היססו ולא קיימו את גזר הדין. ציווה גרעסער להציג לפניו את הפושע. הציגו – ישיש וזקנו הלבן יורד על פי מידותיו.

“מתי באת לכאן?” שאג גרעסער. – “לפני הרבה שנים” – השיב הזקן בנחת. “אבל מתי?” הוסיף גרעסער לצעוק. “כמדומני” – ענה הזקן – “הרבה קודם שהדר כבודו נולד!” – “כיצד?” צווח הגיניראל-לייטננט. “כן” – השיב לוריא – “לערך לפני חמש ושבעים שנה”. ובכן אתה דר כאן באיסור זה חמש ושבעים שנה!" געש גרעסער. הזקן ענה בחכמה “אם זה הוא העוון, הלא יש שמיטת עוון מחמת אורך הזמן” – “אינני עורך די” – צעק גרעסער בלעג מר. “אתה יכול לערער כנגדי בהסינאט. אבל קודם כל תגורש היום במסע הראשון לתחום המושב!” – “אבל אין לי לא קרוב ולא גואל בתחום המושב!” התחנן לוריא, “זה איננו נוגע לי” קרא גרעסער, ויט אליו עורף. באותו יום גורש לוריא. הוא עשה כעצת גרעסער ושלח מכתב בקשה אל הסינאט, והשתמש באותו נימוק של “שמיטת עוון”, והסינאט התיר לו את הישיבה בפט“ב, אבל קודם שקיבל את ההיתר הלך לעולמו… בווארשה ששמה נמלט אחרי היגרשו מפטרבורג. באותה שנה, 1884, נפגשתי עוד פעם עם הגולה הזקן בווארשה.בכניסתי לבית הכנסת הגדול ברחוב טלומצקה, ל”כל נדרי", משכה את עיני “סצינה” זוטרא אי-נעימה בין השמשים העומדים לפקח על הכניסה ובין איש זקן שהתלבט עמהם, ורצה להיכנס, ולא נתנוהו. נגשתי, והנה לוריא! לא היה לו כרטיס, והשמשים עמדו על דעתם כחוק. נכנסתי ונגשתי אל מר לעווענבערג, שהיה אז הגבאי הראשי, ואמרתי לו: אדוני הגבאי! הנה אנחנו עומדים להתפלל “עם העבריינים”, שם בפתח הבית עומד זקן העבריינים שבעולם, בבקשה לתת צו להכניסו בלי כרטיס; לא הבין, ובארתי לו: “הגראדונאצ’אלניק הפטר בורגי פסק, שיהודי זה חטא במשך חמש ושבעים שנה, ועל כן גירשהו משם, והנה הוא כאן עומד ומבקש רשות להיכנס, האמנם נגרשהו גם אנו?” הצו ניתן להכניס את הזקן ונכנס ולא עוד אלא שכיבדוהו לעלות על הבימה ולעמוד עם חשובי הזקנים והרבנים “על דעת המקום ועל דעת הקהל להתפלל עם העבריינים”.

בפטרבורג עצמה כבר נראו אז סימני מחאה כנגד “דוכס אלבא” זה אף בין הרוסים. היה שם מומוס מפואר אחד, חביב הקהיל, כמדומני ששמו היה דורוב. היו מחבבים אותו לא רק תודות לחריצותו הבדחנית אך יתר על כן תודות לרמזים של התנגדות להממשלה ברמזים סאטיריים, עיטוף תוך עיטוף. חייכן זה הופיע פעם אחת על הזירה של הקרקס עם שני “דברים אחרים”, אחד קטן ואחד גדול. בתחילה הציג את הקטון, ורמז לו לרקוד – ורקד, להזדקר – ונזדקר. הקהל התגעש בתרועות. הכל ידעו, שהמומוס עומד להוציא כברק איזה חץ שנון כאשר אהבו. הציג את “הדבר האחר” השני, הגדול, ובדבר גרמנית אמר: “יענער – איסט קליין; אבער דיעזעס ש… איסט גרעסער אבער טאנצען קאנן ער ניכט”. אז פרצו תרועות אשר כמוהן עוד לא נשמעו בקרקס ההוא.

בעצם הלילה ההוא, אחרי ההצגה, ברח דורוב מרוסיה לחו"ל.

גם בדידי הוה עובדה. כאמור, נתארחתי עם פרישמאן באכסניה “מגוננת”. לשנינו היו תעודות-מסע כשרות, “גוברנטוריות”. היו לנו שני חדרים, קומה למעלה מחברתה. ביום השני למגורינו שם פרץ פרישמאן לחדרי בלוית המשגיח הרוסי שניהם טעונים מזוודות וצקלונים. “מה קרה?” – “באים”, “מה?…מה?”… המשגיח שם אצבע על פיו לאות, כי עת לחשות – כעבור שעה נודע לי מה היתה הבהלה. שומה היתה בין האכסניה ובין המשטרה לבדוק, אך קודם שתבוא לבדוק, תתן אות שהיא באה. לא היו בודקים קומה קומה יחדיו, אלא כל קומה לבדה. והנה ניתן אות, שיבואו לבדוק את הקומה השניה, ושם היה חדרו של פרישמאן. אז מיהרו ויפנו את החדר, ופרישמאן נשאר בחדרי עם כל חפציו – זאת היתה קבלת הפנים הראשונה של פרישמאן בפטרבורג. שאלתי את המשגיח: “הייתכן, הלא הגוברנטור בעצמו חתום על תעודותינו?” – “זה לא כלום” – ענה המשגיח, “לגרעסער אחת היא”; “ותעודתי שלי מה תהא עליה?” – שאלתי – “לי יש גם הזמנה מאת שלטון הדפוס ונקראתי לבוא”. “גם זה לא כלום” ענה המשגיח בקול תקיף – “כשתבוא המשטרה לבדיקה, גם אתה תפנה את החדר!” לא האמנתי; אבל לא עברו ימים מועטים, וגם עליה עברה הכוס – הדבר נסתבך עוד יותר. ההזמנה משלטון הדפוס לא עזרה לי, כי אם הועילה להוותי. תעודת מסע הבאתי לפצעי והזמנה לחבורתי! צריך היה לבוא בלי תעודות – אמר לי אותו משגיח, ואין חכם כבעל הנסיון. אבדו לך תעודותיך, ואת המבקש מהם תעודה חדשה. אז צריך לפרסם עשר פעמים – חודש א‘: לחכות לתשובה משלטון “הגראדונאצ’אלניק” – חודש ב’; מה“גראדונאצ’אלסטווא” אל מחלקה העירונית – חודש ג' – ואתה רוצה לשהות כאן רק חודש אחד – אבל הלא ידינוני דין ארחא-ופרחא! בתשובה על זה צחק המשגיח: “אבל על כן באת בצל קורתי. זהו ענין של חמישים רובל!” – בהמשך הזמן היו לי צרות צרורות עם גרעסער – רץ אר"ז ראבינוביץ' רץ הבארון (גינצבורג) רץ שלטון הדפוס, לא הועיל כלום. אי אפשר היה לרצות את גרעסער – חוץ מן הגזרה הכללית היו לו שתי קפידות מיוחדות כנגדי: א) שבאתי מפולין ו-ב) ששמי, כמו שמבטאים אותו בהברה מלרע – צלצולו רוסי, ובעבור זה קינא בי – בין כה וכה עזבתי את פטרבורג.

בשנת 1919 ואני בבית מלוני בפאריס הביא לי השוער כרטיס ביקור איוואן פעטראוויטש גרעסער (ברוסית). קיבלתי את האיש – איש דל-פנים עני וחולה. הוא היה בנו של הגראדונאצ’אלניק וביקש ממני נדבה. נתת לו, והוא נשק את ידי.

רחצתי את כף ידי שפשפתי ושפשפתי אותה כ“ליידי מקבט”.

[ח]

מובטחני שכל קורא מרפרף יחשוב את התמונה הנ“ל כנטייה מן הענין וכעין “מאמר מוסגר”; אבל טעות תהיה בידו, כי באמת זהו גופו של ענין. אין בני אדם ומחשבותיהם ומעשיהם מרחפים בתוך חלל ריק ללא מקום וללא זמן: על כרחם הם תלויים בשני תנאי עולמנו: המקום והזמן. מן שקספיר עד היום הזה, ואף קודם לשקספיר, היה כתוב בראש כל דרמה, טרגדיה או קומדיה, אחרי שמות הנפשות שבחזיון – איפה, ומתי. לפיכך אין כאן לא עירוב פרשיות, ולא עירוב תחומין ולא “עקירה והנחה” מרשות לרשות, אלא זהו עצם הענין, שהנסיון של יומון עברי נעשה בפטרבורג, בשנת 1886, ז. א. בימי הצאר אלכסנדר השלישי וה”גראדונאצ’אלניק" גרעסער.

ואם יחשוב הקורא, שהיחס המשונה הזה בין גרעסר ו“היום” מסתיים במקרה ביאתי לפט“ב יחד עם פרישמאן ובהזדמנותנו לפונדק אחד ובשאלת הישיבה וכו'! – שוב יטעה, מפני שהיחס הזה לא נסתיים אלא התחיל באלה, והלך ונמשך ונתפתח אחר כך באופן שהשפיע על כל העבודה ב”היום“, גם מן הצד המעשי והעסקי, גם מן הצד הרוחני; אלא שבנוגע לחלק זה – ידועים לי רק עיקרי הדברים, ולא פרטיהם באופן בלתי-אמצעי כפרטי התמונה הנ”ל.

יודע אני גם מפי קאנטור, גם מפי פרישמאן, שבמשך כל הזמן (1886–1885) היו סכסוכים וסיבוכים בדבר זכות-הישיבה. קאנטור היה מגין על פרישמאן, אבל “ערבך ערבא צריך” וכמדומני, שגם מושבו של קאנטור בעצמו לא היה באיתן. הדיפלום הברליני לא הספיק; ואם ניתן לו רשיון יוצר מן הכלל, הרי זה הספיק בקושי לו עצמו, ולא שייעשה עוד אפוטרופוס לזולתו, כאורח מכניס אורח. פרישמאן היה בר-מזל מיוחד: בכל פעם שישב לכתוב את ה“אותיות הפורחות”, תוך כדי כתבו, ברגע ההשראה – הופיעה לנגדו תמיד, כסמל הממשיות בתוך ההפך ממה שהתלוצץ וכדרכו כירכורי “מינואט” של דמיונו – הבולשת עם הזמנה ל“אוטשאסטוק”, לסדר שם את הענין בתפילה ודורון, ולשוב ולגמור את הפיליטון. יש מהפיליטונים האלה שאין “שני חצאי-הזוית” שבהם “מצטרפים”, ש“מפלגא ולעילא” הוא כ“אהרומיז”, ו“מפלגתא ולתתא” – כ“אחרימון”, פותח כמו במימרות – אנדאנטה (בנעימות) ומסיים כמו בניגון מלחמה – וויליטיסימה (עז מאד). טעמו של דבר הוא שהמחצית הראשונה היתה מלפני ה“אוטשאסטוק” והשניה מלאחריו. לא ביקורה של המשטרה זיעזע את עצביו של פרישמאן. כל יהודי היה רגיל בביקורים כאלה. אלא הדיוק וכיוון השעה גירו כל נימיו והפריעו את עבודתו. שינה את השעה, את היום, ואף את המקום – לריק! בכל שעה בכל יום ובכל מקום שישב לכתוב – כשעה אחרי החלו, בדיוק כשנכנס לעבי הקורה – קול דופק על הדלת, והבולשת נכנסת; מזמינים ל“אוטשאסטוק”. מעשה ובא מבית המשתה של דומיניק אחרי חצות לילה, וישב לכתוב. כעבור שעה – אותו הקול הדופק ואותו הביקור. במשך השנה הראשונה היה הדבר לחידה. בשנה השניה נפתרה החידה. אחד המשרתים הרוסים בבית היה מרגל, ופקודתו היתה לשמור את ידיו של פרישמאן ואת מלאכתו אשר הוא עושה.

כי פרישמאן “מסדר אותיות” היה, “מסדר-אותיות מטעם”, בשביל זכות הישיבה. המערכת, אחר שזכתה בקונסציה קיבלה רשות להביא מתחום המושב ארבע מסדרי אותיות, והביאה בהשתדלויות חוזרות ומתחדשות, ולמרות כל המכשולים מצד גרעסער, שמונה, מהם ארבעה שהיו מסדרים ממש ובפעול, וארבעה דימיוניים בתור “ריזירוו” (“זאפאסניאיי” – שמורים ומוכנים), ושנים מהארבעה האלה היו פרישמאן ורוזנפלד. בעת הביקור הראשון (ואז שהיתי עדיין בפטרבורג) כשהפתיעו השוטרים את פרישמאן כשהוא יושב וכותב, תקפוהו בחקירות ודרישות: “מה מעשיך כאן? הלא מקומך בבית הדפוס? מדוע אין אתה עומד על יד תיבת האותיות?” וענה אותם: “אני מכין בעד הסידור”; – “מה אתה סח?” – הקשו השוטרים לשאול – “החושב אתה, שאין אנו יודעים מה כתיבה ומה סידור אותיות? אנחנו יודעים ענין זה! הרבה בפעמים עשינו בדיקות בבתי דפוס, בנוגע לדפוס-חשאין!” אז אמר להם: “בעברית כך היא המידה; המסדר מעתיק את הכתבים לעצמו בכתב ידו, ואח”כ הוא מסדר". המופת הזה לבדו לא הספיק. אבל נוסף עוד מפת. ואז נסתמו הטענות, ולא נתווספו הביקורים, אלא משום המופת הנוסף.

בנוגע לרוזנפלד היה הדבר פחות מסובך. זה היה מדקדק מטבעו, לא רק בדקדוק לשון עברית, אלא גם ב“דינא דמלכותא דינא”. משנתלבש באיצטלא של ה“בחור הזעצער”, עמד על דעתו, שהוא מושבע ועתיד להיות סדרן-אותיות באמת, והיה מצרף את שתי המלאכות וכורכן ביחד. העמידו בשבילו שולחן קטן על יד תיבת האותיות, והיה חציו כותב וחציו מסדר אותיות. סידורו היה גרוע מאד, כי הוא אך החל לשמש במלאכה זו! אבל עבודתו כמתרגם וכמגיה ומתקן כתבי-היד היתה בתכלית השלמות. הוא היה מדקדק בכל מלה ומלה, וטעמו וסגנונו היו מן המובחר.

ככה היה “היום” בראשית תקופתו, הודות לעבודת-פרך של שלושת עורכיו, למאמרים הראשיים הנוחים מאד, להפיליטונים הנעימים של קאנטור; להמאמרים המדעיים והפיליטונים המצויינים של הד“ר קצנלסון, עם עבודתו כמפקח ומעורר מסביב להעתון, כאמור למעלה, ולעבודתו הפיליטונית, בעיקר, ולרוח ההיתול הקליל והמושך את הלב של פרישמאן ולעבודת התיקון והשיפור הלשוני של רוזנפלד. ביחס אל החומר העתונאי היום יומי: הידיעות והחדשות – עתון הגון מאד, ונקי מאד. המאמריסטיקה כמעט חדלה, סימני בטלנות, עניינים פרטיים, תהילות ותשבחות, דברי ריב של לבלרים, שמתקנאים זה בזה, דברים של מה בכך מופרזים ע”י התלהבות מעושה וחוסר טעם השיעור, כמעט פסקו ממנו; ועל כל פנים היו פחותים מאשר בכל עתון אחר. גם השפה הבינונית של העתון בכלל, היתה נקיה וקלה, נוחה לקריאה. היו צדדים לקויים. את מקום המאמרים לקחו המכתבים ממקומות שונים, הקוריספונדנציות. אלה היו עפ“י רוב ארוכות כאורך הגלות, ובלי פרופורציה (ערך) להמקומות, שמשם באו. כי כיתוב למשל, ה' אליעזר יצחק שפירא (וסגנונו היה מתאים מאד לסגנון “היום” – נקי וקל) קורספונדנציה מווארשה שתופסת עמוד שלם, או עמוד וחצי, הרי זו עדיין פלגא-דפורענותא, כי סוף סוף, וארשה היא מרכז גדול ליהודים; אבל כי תתפוס קורספונדנציה מעיירה קטנה עמוד שלם, או אפילו חצי-עמוד, אין הדעת סובלת. כן גם בהחלק הפיליטוני. “משנת יהודה הרופא” ו”רמ“ח איברים” של הד“ר קצנלסון, בין שנסכים, שמדע הניתוח הוא דבר-שבמקומו בפיליטון יומי של עתון, בין שלא נסכים על זה, עדיין אפשר לסבול, ואולי גם להחזיק טובה בשביל זה, בשים על-לב שהסופר הזה חכים יתקרי ורבי יתקרי ושחידש דברים גדולים בתוכן הענינים ובצורתם בכשרון יוצר מגדר הרגיל, והרי זה דבר יוצא מן הכלל, שאין דינו כדין הדברים המורגלים. אבל כי יכתוב איש ספר מקצועי ארוך על קורות קדמוניות של קהילה אחת מקהילות המדינה, עם העתקים מן התקנות והחשבונות, כפתור ופרח לאוהבי עתיקות, דבר שהוא באמת יותר חשוב מהרבה מיני מאמרים – ושיודפס ספר כזה בהמשכים בשלושים או ארבעים גליונות של עתון יומי בפיליטון, זהו למעלה מכוח העיכול אפילו של קהל מדעי. או, למשל הטלגרמות של “הסוכנות הצפונית”, מכיון ש”היום" קיבל אותן ישר מן הסוכנות (אח"כ קיבלו אותן גם העתונים העבריים האחרים ישר), חשב לו לחובה לתרגם ולהדפיס את כולן כאילו ניתנו מסיני, ובאמת תשעים אחוז מהן היו קש וגבבא, בלי שום ערך לקורא העברי. אלה היו שגיאות, שמערכת העתון נכשלה בהן מאיזו סיבה.

הוסכם הדבר לאמור: כל ההתחלות קשות – אבל בנוגע לעריכת עתון, הייתי אומר שההתחלות הן קלות, ורק ההמשך הוא קשה. ראשית: בהנוגע לשאלה החומרית של העתון בימים ההם. כל עתון נוסד על חתימה עם פרעון למפרע. “היום” אסף, עובר-להופעתו, כחמשת אלפים חותמים – זה לא היה סכום ממשי, החדוה היתה גדולה, אבל קצרה. המו"ל דן קל וחומר; אם קודם להופעת העתון, בשביל אלפים חותמים, אחרי הופעת העתון כסדרו על אחת כמה וכמה! אמנם לפעמים קל וחומר כזה מתקיים בפועל, אבל לפעמים היה להפך. הרבה סקרנות מגעת לפעמים במהרה לידי שובע, אם לא לידי בחילה. קם החידוש והתנדף ואוזל לו. צריך להיות מלכתחילה מוכן לריאקציה זו – ולהמשיך; וצריך שיבוא “הריזרב” של אמצעים וכוח בשביל המשכה והתמדה זו. אמצעים כאלה לא נמצאו בשיעור מספיק. מספר החותמים לא הוסיף והלך אלא פחת והלך – מודעות כמעט שלא היו כלל.

ובכן דלל המקור הכספי, מניות טרם תהיינה בארץ. הבה תמים – טבין ותקילין, או לא כלום. ד"ר קצנלסון אסף מעט ובעצמו הפסיד הרבה, ולא יכול עוד. בווארשה כשהיתה השעה דחוקה לבן אביגדור המנוח בעסקי הוצאת הספרים שלו, היה יוצא החוצה ומוצא בנקל יהודי “שותף”; בפטרבורג אין אתה יכול לצאת החוצה ולמצוא “שותף”. התחילו הדאגות והעינויים.

באופן לא בולט כל כך, אבל עמוק עוד יותר מזה – התחיל גם האוצר הרוחני – אם לא להתרוקן, אבל, לפחות להידלדל קצת. בתחילה, היתה “פת-בסל”, מן המוכן בשפע מרובה. העורכים באו מלאים כרימון – רעיונות חדשים, “נושאים”, פרקי מדע, פרקי שירה שנצברו במוחם, ושלא היו להם תוצאות. זה בא ברמ“ח אברים, וזה בהרבה דברים שראה בברלין, ושנודעו לו בענין שאלת היהודים ב”רוסקי יוורעי“, חזה ברשמים וחזיונות מנסיונות בתחום המושב, אבל כל זה נתמצה או נתקלש מהר, כי לא נהגו מנהג חסכון, אלא פיזרו בהתחלה מלוא חפנים, ואח”כ כמעט “לא היה במה לשחק”. כוחות חדשים לא נכנסו לספרות ע“י “היום”. שלושת העורכים היו כשהם לעצמם סופרים מצויינים; אבל תלמידים לא העמידו. בתקופה מאוחרת התפתחה החסידות בהספרות; מעט בווארשה, מעט באודיסה: רביים וחסידים כנופיה כנופיה. בפטרבורג בתקופת “היום”, לא היתה שום נטייה להסתדרות ולפולחן אישי. היה יל”ג – רב גדול, אבל בלי חסידים. בעיני הנוער היה זה בצדק או שלא בצדק, כעין פסיון מרברב. היה הרכבי, אחד מחכמי ישראל היותר גדולים בעולם; אבל לא היו לו מעריצים מפרסמים את שמו ומתכנסים מסביב לו. הבולסון וקונסטנטין שפירא, הראשון חוקר ופרופסור ללשונות המזרח, והשני בעל שירה והתלהבות עברית אינם נכנסים בחשבון, יען כי “יצאו”¹. אף בהספרות או העתונות לישראל בשפה הרוסית לא ברא שום סופר אסכולה. היו יהודים מופלגי כשרון, למשל, בעל סיפורים בהרב, משורר עדין ולבבי, מצוין בליריקה ועוד יותר בבאלאדות, וביחוד בקינות – כפרוג; אבל בית מדרש לא היה. יפה אמר יל“ג: “שבלים בודדות”. אני הייתי אומר: סלעים בודדים, מצוקי קרח בודדים. מקצתם קרחים וקהים, מקצתם נהדרים מאד. אבל בודדים – לא נצטרפו להרכיב ציור נוף. הפרוצס של התלכדות (קוהיזיה) התחיל רק בזמן מאוחר ע”י חיבת ציון והציונות: ה“כאליאסטרא” (כנופיה במובן השובב) מסביב לה“ראזסוויעט” שלנו עם אברהם אידלסון החריף והמתוק, עם סולובייצ’יק, יצחק גרינבוים, ז’אבוטינסקי, גולדמאן, זידמאן, געפנער, רוזוב ועוד רבים אחרים – כל זה היה אחרי מספר שנים, אז היה רק קורטוב של חומר היולי, חומר יקר מאד שהתחיל מתרקם קצת: וואסילי ברמן, שנקטף בנעוריו, רוזינלפד מה“ראזסוויעט” הראשון, האדריכל טאנענבוים, ד"ר טובים ועוד חצי-תריסר בודדים, מפחדים, בלי שום התחלה של התחברות.

בהמשך הזמן, בשנה השניה לערך, הורגש בהיחס של הקוראים אל “היום” איזו הגבה, שהייתי קורא לה – לא התנגדות, אלא ליאות. התנגדות איננה סכנה לעתון; להיפך, היא לפעמים יפה לעסק, מפני שהיא מדרבנת, מזרזת, סופה להגנה עצמית. “המליץ” נאסר הרבה פעמים ע“י האדוקים, אף על “הצפירה” הוטל הרבה פעמים להט החרם עם קללות נמרצות וסירוס-שמות וראשי תיבות, כנהוג. לא היה חרם כנגד “היום”, לא רק משום שלא הספיק לכך במיעוט זמן קיומו, אלא מפני שלא היה דבר שיעורר מחאה, פולמוס, איסור. “היום” נעשה יותר ויותר רך ונקי. לא דמה, כמו שקאנטור שאף בתחילה, אל ה”רוסקיא וויעדומוסטי" אלא אל ה“נווסטי” של נוטוביטש; קהות עגומה, הגונה עד תכלית ההוגן, אבל עגומה. עתון טהור, אבל הטוהר הזה קבע עליו חותם שיעמומי. זוהי סכנה לעתון. אפילו השפה הקלה – קסלקא דעתך לומר שצריכה להיות סגולה גדולה להרחבת עתון בין כל שדרות העם “למען ירוץ הקורא בו” – יש שהנסיון מראה, שהתוצאה היא ההיפך הגמור מן המגמה הזאת. “הקורא הנכבד” הוא ברייה מיוחדת במינה, ואין אתה יכול לעמוד בנקל על בוריו. תתן דברים, שהוא מתקשה בהם – ימחה; תתן דברים קלים – ימחה עוד יותר. הקלות היתרה היא לפעמים מייגעת יותר מן הקושי הנפרז – המישור חסר החליפות, הישר כשולחן הוא היגע יותר מקרקע שיש בו “שורות שיחין ומערות”. יש שהקור איננו רוצה שיהא הכל מוגש לו “מונח על כף היד” – ההפתעה, לא רק בתוכן ענין, אלא גם בגדרי השפה, מעוררתו לאיזה שינוי ערכין, מזכירתו איזה דבר ששכח, מזעזעתו למחשבה-עצמית, לפעמים גורמת לו למחות, לפעמים להסכים, מפתחתו ומעיקתו. הקלות היא נעימת-ארעי, אבל קלות-קבע איננה מושכת אלא דוחה. רצונך לעשות בחינה בעצמך טול סיפור, למשל של פרץ סמולנסקין! זה היה בלי שום ספק סופר גדול, וקלות השפה שלו היא תכלית הקלות. אין בה מלה אשר לא תבין. אין בציוריו צבע אשר ילד קטן לא יגדירהו – אבל מה לעשות? עם כל הכבוד שתכבד את הסופר הגדול הזה לא תעמוד בפני המימיות המייגעת, בפני אותה שטחיות ההגדרה וחדגוניות צפה, שטחית-שבשטחית, בלי הימצא בה איזו “פלפלא חריפתא”, איזה קו נועז, איזו מלה שלא מן המלון השגור.

זה היה ההפך הגמור, הקצה שכנגד משפת בעל “הצלוחית של פלייטון”² עם הברקים והרשפים של “לשון נופל על לשון”. לא אהני ליה ל“היום” קלותו, לא אהני ליה טהרתו המוחלטת. עולות בזכרוני המלים ששמעתי מפי גברת רוסיה אחת בעיירה נאה ונקייה בשוויץ: “טאק צ’יסטו טשטו סקוטשנא” (כל כך נקי עד שמשעמם).

אינני קובע מסמרות להחליט, שזאת היתה הסיבה היחידה, מדוע “היום” “קדמת שלף יבש”, ושאילו לא הפריז את מידת הקלות והיה כותב בשפה קשה יותר, היה מאריך ימים. בכלל, “מה היה אילו היה” הוא מההשערות שאין להן הכרע. אי אפשר לקבוע החלטה לצד זה או לצד אחר, רק בדרך ההשערה והאומדנה בעלמא אני מבאר לעצמי את סיבת הליאות, שנראתה מצד קהל הקוראים אחרי ההתלהבות הראשונה גם בגדר זה.

ואולם כנגד זה, לא בדרך השערה פסיכולוגית, אלא בדרך החלטה על יסוד עובדה ממשית, אני קובע את הסיבה העיקרית על שטח אחר לגמרי. אי אפשר היה להו“ל עתון יומי עברי בפטרבורג. אין פלא שלא נתקיים שנים רבות אלא פלא הוא, שנתקיים אפילו במשך כמעט שנתיים. הגזירות, השיעבוד, הרדיפות היו מארטירולוגיה יום-יומית: אינני מצייר את המצב שחור שבשחור. אינני רוצה להיכשל באותה טעות שהסופרים היהודים, וסתם יהודים בארצות המערב, נכשלים בה, בתארם את החיים היהודיים ברוסיה לפנים כ”פוגרום" שאינו פוסק. הנני די אינש-דעלמא לדעת, וגם די בעל נסיון לזכור, שלמרות הגרעסערים היו שם אחינו גם מתענגים בחיים, והיו להם חיי משפחה וחיי חברה מלאי ענין ומגוונים אולי יותר מאשר ליהודי המערב, והיו לנו בעלי בתים ובעלי מלאכה, ועושר של תורה ואינטליגנציה גדולה, ותנועה ושאיפות ושיטות ושאלות, וגם הפסקות די ארוכות בין הרדיפות. אבל אין זאת שאלת האטמוספרה – העתון הוא מפעל ציבורי, אעפ“י שהוא עשוי ע”י יחידים. עתון צריך לרמה, ליסוד, למה שקורים באנגלית בשם “בקגראונד” – ביחוד עתון יומי – הוא צריך לכך, שהמקום ההוא, ששם הוא יו“ל, יהיה לו חלק הגון של חותמיו וקוראיו – הוא צריך לכך – לא בשביל ביסוסו החומרי, אלא גם בשביל ביסוסו הרוחני. הגע בעצמך שיעבירו את מערכת ה”פיגרו" מפאריס – לחברון; כל העורכים, כל הפיליטוניסטים, עם כל הכלים והמכשירים! שלפוחית של סבון זו תתפקע תיכף! העובדה לבדה שפטרבורג היתה עיר מלוכה וההשליה לבדה, שמספר ידוע של יהודים בתחום-המושב חשבו בתמימותם שמעיר המלוכה קיבלו את הידיעות היותר חדשות, כביכול, היותר מלכותיות, הביאו בהכרח לידי אכזבה, למרות כל שקדנותו של קאנטור, חכמתו של קצנלסון, השתדלותו של ראבינוביץ' ורעננותו הפיליטונית של פרישמאן.

“היום” כפה את “הצפירה” ואת “המליץ” להיות ליומיים – וזאת תהילתו. הוא בעצמו פסק בראשית שנת 1888. קאנטור יצא לרבנות בליבוי.

ביום 7 במארס לשנת 1886 עמדתי שוב לפני יעווגעני מיכאילוביטש פיאוקטיסטוב בבית שלטון הדפוס והפעם היתה עובדה בידי: הוא התיר יומון עברי. לא יכול לדחות את בקשתי, ונתן לי את הקונצסיה – לא היה לי קושי גדול עמו. הקושי היה – שארי ליה מאריה – עם בכל דבר שלו, עם חז“ס ע”ה. סלונימסקי לא רצה. גם אחר שכבר הסכים, ונסעתי לפטרבורג, קבלתי שם מכתבים ממנו: לא יהא פעמיים בשבוע, לוא יהא שלש פעמים לשבוע, רק לא בכל יום. עמדתי על דעתו ולא נחמתי – גם “המליץ” פקפק הרבה. יל"ג ענה גם איזו “לשון נופל על לשון” כנגד עתון יומי – ללא הועיל, הוא נתקיים במהרה.

בנתני שבחי והודיה להיומון העברי הראשון, הנני שמח ביחוד על הזכייה הרבה, שהנני יכול לעשות זאת ביומון עברי בארצנו³. אילו לא הייתי בכל נפשי ציוני, הייתי נעשה ציוני עתה בכוח זה ובמופת זה לבד זו הדרך! זו הארץ בשביל יומון עברי.

לונדון, כ“ח טבת תרצ”ו.

הגישה אל האבעיה: “בן-יהודה”, טעונה הסתכלות משתי נקודות-השקפה – הפשט והסוד, ה“אתגליה” וה“אתכסיה”. אי אפשר לעמוד על מהותה של נפש מצוינת ואופיינית זו, לכל מלוא תכונותיה, אלא אם כן נקדים להעמיק חקר ביסוד השניות שלה, הנרמזת כבר בהתחלתה, והבוקעת ועולה ומתבהקת ביתר זוהר והתבלטות ממשית בסופה.

מצד אחד, היה בן-יהודה התגשמות הפשט-שבפשט, הפכחון והצלילות הגדולה, כמעט הייתי אומר: הנוראה. הופעתו הטירונית בספרותנו, לפני יותר מחמשים שנה – במאמריו ב“השחר” – היתה התגלות-לב תמימה-נועזה של עברי-לאומי-ממלכתי, בלי צעצועים, בלי הקדמות ותנאים. הס התפלסף בבינה יתרה לא רק מבני דורו, אך גם מבני הדורות שבאו אחריו, אבל התפלסף; דוד גורדון רמז על תקומה מדינאית, אבל עיקרי רעיונותיו היו מלוכדים ומרוכזים בהשקפותיו ע"ד “התכונות המיוחדות לעם ישראל”; אף סמולנסקין הלך סחור-סחור: עם עולם, עת לטעת, תורה כנגד התבוללות, שפת עבר כנגד תרגומים. בא יהודי ליטאי צעיר זה, מימי התגוררו והתחלת סטודנטיותו בפאריס, – בעוז מחאה, בשאגת התקוממות והתרסה, בעים החלטה, בגזרת העבר הלועג לכל תנאי ההוה, והעובר עליהם בג’סטה של גבורת-רוח: מלכות-ישראל – וחסל. מה זאת אומרת? כיצד? אימתי? אין דבר! פשוטו כמשמעו: מלכות –ישראל. האפסות שואפת אל ההפך הגמור שלה: הישות הכי חזקה, השלטת, הממלכתית.

רושם המאמרים ההם הוא חדש בזכרוני. היתה בהם ראשוניוּת ואיתנוּת, אי-מוּתניות ואי-אמצעיות, ואותה הוודאיות הברוכה המיוחדת למי שלא למד כלום, או למי שכבר הוא מעבר ללימוּד. אי אפשר היה להבחין בין שתי האפשרויות האלה. איזה עברי קדמון – נין ונכד לאיש מדור המדבר, או מתקופת השופטים – בקש את רשות הדבור ועלה על הבמה של “השחר”, ודבר אשר עם לבו. ככה דברו הרועים. ככה היה אדם הראשון כותב – אילו כתב מאמרים ל“השחר”.

מתוך פשטנות בלתי-עמקותית ואי-פרובלימתית זו, הולכת ונגולה כל מגלת בן-יהודה נפלאת-התוכן-והצורה. הוא צועד שאננות ובטוחות כלפי מטרתו, פשוטו-כמשמעו. מלכות ישראל – ובכן צריך לנסוע לארץ-ישראל. הריהו הולך ונוסע, פשוט, לארץ-ישראל. אחרים היו עומדים מקודם על הבימה, ושואלים כנוסח המלט: “לנסוע או לחדול?” ומי שנסע, היה נוסע בחזיז ורעם, או בנחת, עכ“פ בתור בא-כוח איזה חבריא. בן-יהודה הוא החבריא, הוא ההסתדרות שלו בעצמו. הוא נוסע לארץ ישראל, לאותה ארץ ישראל של החלוּקה והאמרכלים והכוללים והחרמות ו”הרבנית מבריסק" והשלטון יר"ה והדר מעלת הפחה. הוא בא לארץ, וקושר בה את גורל חייו ומשפחתו, ומשים את הספרות ואת העתונות העברית אומנותו. שתי וודאויות מבטיחות עניות עולמית.

ושוב הוא – לא פשטן בעלמא, אלא חלוץ… לוחם…. גבור… מעונה של הפשטנות. עכשיו, הלגלוג כנגד “המליצה” הוא שגר-פתגם עובר לסופר, וכבר ירד “לשוקא דגלדאי”. הראשון ללוחמים וללוכדי “בסטילת” המליצה היה בן-יהודה. בקפדנותו על דיוק-השפה היה מחמיר ומדקדק כחוט השערה. הוא דמה, בנידון זה, כמעט למתנגד אחד ממכירי, שהיה סולד ומזדעזע לשמע המלים: “ויצמח פורקניה”, יען כי הרגיש, שבה מתבטאה כל החסידות. אדיוסנקרסיה כנגד צרופי חצאי-הפסוקים. זכורני, שפ“א התפלמס עם מחבר א' בשל ספר חדש שחיבר הלה. הס' לא היה גרוע כלל, והשפה לא היתה מופתית, אבל הגונה. אך בן-יהודה תפס את המחבר בחצי-פסוק, וזה הספיק. במקרה, טעה בן-יהודה, חשב שזה היה חצי פסוק, ובאמת לא נמצא חצי פסוק כזה בתנ”ך! כשהשגתי על זה, השיב ב"י, שזה דמה חצי-פסוק, וגם הדגמה פסולה.

כל קצויות מוליכה ומביאה בהכרח אל הקצויות שכנגדה. הקיצוניות המליצתית היתה באמת ללא-סבול עוד. ידוע, שלפי שטיינברג במילונו “אדמיראל” הוא “מושל בגאות הים ודכיו”. אולי האליל נפטון? לא! אדמיראל פשוט! אמנם מליצה זו היא קצרה מאד בערך אל המליצה שהשתמשו בה בימי הבינים לכנות את מלאכת הדפוס, קודם שהכניסו והכשירו את השורש הזר “דפס”: בסוף המהדורה הראשונה, דפוס-העריסה של ס' מלחמות הרלב“ג, נאמר: “האותיות נקבצו יחד, אחד באחד יגשון, יתלכדו ולא יתפרדו, איש לאחיו יאמר חזק ואמרו לדבק טוב” – כולי האי בשביל המלה האחת “דפס”, שבעלי הצחות לא יכלו לבלוע. טהרת-קודש זו נשארה כולה או מקצתה בכל ספרות ההשכלה ובחליפות המכתבים בעברית. זכורני שבימי ההשכלה קבלתי מכתב, שבו הזמינני אחד מידידי הכותבים-צחות לבוא לביתו בשביל ענין נחוץ, והוא כותב שהוא שולח אלי “עגלה קלה משרכת דרכיה”, ומפציר בי לבוא אליו “חיש-קל בצבים ובכרכרות”. חשבתי שאיזו קאוואלקאדה או שיירה של מרכבות-הוד עומדת לפני ביתי, ואבט דרך חלוני בקומה הראשונה, והנה “דרושקא” נוסח וורשה מהזמן ההוא, דרושקא שדופת צלעות רתומה לסוס אחד עומדת לפני שער ביתי! שאלתי אח”כ את ידידי המליץ: למה חרדת עלי את החרדה הגדולה של עגלות משרכות דרכיהן ושל צבים וכרכרות בשל דרושקא קטנה? אמר לי: “אין בתנ”ך שם אחר לדרושקא“. – ”אבל הלא דרושקא בעצמה היא שם עברי” – טענתי כנגדו (אז כבר נזרקה בי מינות כנגד מונופולית השפה התנ"כית). הוא השתומם: “היתכן?” “כן – אמרתי לו – השם “דרושקא” נגזר מן דרוגא (בפולנית, “דורוגא” ברוסית, וכן בשאר השפות הסלביות), ודרוגא ודרך היינו הך. בוא וראה, כמה שמות וגזרות-פעלים נעשו בשפות הסלביות מן השם “דרוגא”, – יותר ממאתים! – ככה אף אנו יכולים לעשות. מי מעכב בידינו לסעף גם אנו את “הדרך” שלנו ל”דרכית" או “דרגית” (דרג ודרך הן משורש קדום ומשותף אחד) ולקבוע מלה אחת בלי גבב פסוקים ללא-צרך וללא יכולת סימון“. על זה ענני ידידי המליץ: “לא אשחית את השפה בעבור הדרושקא”, ואני אמרתי לו: הגע בעצמך, שהדבור העברי הונהג כאן בוורשה, ושאתה קורא ל”דרושקא". וכי היית קורא “עגלה משרכת דרכיה”, או “בואו הנה, צבים וכרכרות”?

אפשר לעבור בקלות-ראש על כינויי הדרושקא, אבל יש שאלות חשובות יותר, שיש בהן משום פיקוח נפש ממש. לאחד ממכירי, ת“ח עברי מהדור הישן, בקי במקרא ומדקדק, היה בן יחיד, שגמר חוק למודו בגמנסיה בוורשה, והצליח, אחרי יגיעות רבות, להתקבל להאוניברסיטה בקיוב, וישב ועסק בתורתו שם. והיו הוריו חרדים לשלומו, מפני שהימים ימי חירום היו, וסטודנטים רבים היו נתפסים יום יום למלכות, בעוון שייכותם או חשד שייכותם לחברות המורדות. ויהי היום, וזוג זה של הורים ישבו בביתם וסועדים אצל שולחנם, ובא שליח הדואר, ומסר להזקן מכתב, והמכתב מקיוב, וכמעט שפתח הזקן את המכתב והתחיל לקרוא בו, חוורו פניו, וארכובותיו דא לדא נקשן, ותתחלחל הזקנה: “מה קורה” – “איזה אסון?” והזקן גם בהתרגשותו, ורץ אל ארון-הספרים הסמוך, ובידים רועדות הוציא איזה כרכים וחפש ועיין, ושוב הוציא כרכים. “היצאת מדעתך? – צעקה הזקנה – מה קרה”. ואז ספר לה, שהמכתב הוא מאת משכיל אחד מקיוב, מכירו וידידו מאז, והוא מודיע לו, שבנו הסטודנט “נלכד בשחיתותיו, והממשלה הביאה אותו את הצנוק ואל המהפכת”, וצריך להשתדל להצילו, ואולי יגיש כתב-בקשה בורשה מקום מולדתו או בבירת הממלכה פט”ב; אבל – הוסיף לאמר: אינני יודע מה “צינוק” ומה “מהפכת” שבמכתב, וע“כ נדחפתי לעיין בפירוש רש”י ובפירוש מצודות ציון ובהביאור. יש אומרים שמהפכת – פירושה: שתולים את האסיר ראשו למטה ורגליו למעלה, ויש מקילים, שמהפכת היא כמו מחתרת, ואם נתנו אותו במחתרת, כיצר נתנוהו גם לצינוק, ואף פירוש השם צינוק איננו ברור, עפ“י המצודות, נתנו את לייבקה שלנו במגדל גבוה, ועפ”י הרד“ק השם נרדף עם צינור. מה אני יכול לדעת? וכיצד צריך אני לכתוב כתב בקשה? למה כתב אלי ידידי בשפה צחה כזאת? שוטה ואכזר שכמותו! – והתהלך בחדרו אנה ואנה מיצר ודואג לבנו, ומסובך בפירושים שונים של “צינוק” ו”מהפכת" עפ“י רש”י והרד"ק וכו'.

ככה כתבו כמעט כל המליצים של התקופה ההיא. ב“מסתרי פאריז” של שולמאן, בריוני המרזחים הפּאריזים, האַרכיטיפוסים של ה“אַפּאשים”, מדברים כמו שכתבו ישעיהו ויחזקאל, ואחריהם משכילי וילנה. ההיסטוריה ב“דברי ימי עולם” – מלאכה נפלאה לפי טעם התקופה, עושר מופלג של ניבים תנ“כיים, כולה תאור סופרלטיבי (על צד ההפלגה). מי לנו גדול מאברהם מאפו? אבל תמונת הנוף ב”עיט צבוע“, הקובנאית, מעל גדול הנימן, אין בינה ובין תמונת הנוף ב”אהבת ציון“, ארץ-הישראלית, המזרחית. גם פה גם שם גדלים ארזים ותמרים. ומאפו זה, שכתב פרקים דומים במתיקות הלשון וטהרתה לפרקי ס' רות, נחשב כאפיקורס לשוני בעיני ה' בנדטסון מחבר ס' “מודע לבני הנעורים”, שהמשכילים היו אומרים עליו, שהוא “נהרג על פחות משוה דגש”, ושמנהגו היה לנגן שעה אחת על הכנור קודם שישב לכתוב עברית, כדי שתשרה עליו השכינה העברית. ואמנם השכינה שרתה על האנשים ההם, אבל לא הם ולא שפתם היו מעולמנו זה. הם הלבישו את כל העניים בגדים תנ”כיים בדיוק לשוני, אבל בלי שום דיוק עניני. שר ההשכלה הצארי, ביביקוב, היה “לביבי-כאב תהיה לנו” בשירי אד“ם הכהן, ור' יוסף כהן-צדק ב”הנשר" וב“המבשר” גייר את שמות כל הגויים הגדולים: “הכי קרא את שמו טיר, כי תייר גדול הנהו” – “טיסא – תשא, כי נשאו המלך”, “קאלנוקי – הוא קל ונקי” וכיו“ב. ככה כל העולם כולו לא נברא אלא לציית ללשון נופל על לשון ולצחוק-מלים במליצה העבריה. על אלה נוספו הצירופים “דלוג רב”, דע-פתע”, וע“ד “פליטון” נחלקו הסופרים. היו מהם שכתבו “עלה-נדף” (למה נדף), סמולנסקין ב”המביט" כתב “עלה-חמד” (“חמד” לאו דוקה), והאמן הגדול בידיעת השפה, יל"ג, כתב, “צלוחית של פוליטון”.

השפה היא ענין ממשי וחיוני, תלוי לא רק בהשראה ובכוונה ובכשרון, שמקצת המבקרים בעלי הדמיון מפליגים את ערכם כל כך. מובן, שהכשרון הוא תנאי ראשון ליצירה רוחנית; והוא גם מקצר את זמן הלימוד, אבל בכל הכשרונות והכוונות שבעולם, שפה דורשת לימוד ותרגילים, לימוד ותרגילים רבים מאד אפילו מאת עילוי וגאון, וכל המתחיל ואינו לומד עד הסוף – נשאר כל ימיו עם-הארץ לאותה שפה, למחצה לשליש ולרביע.

ב

כל שפה דורשת דעת, והשפה העבריה במדה עוד יותר גדולה. ובנוגע להשפה העבריה, אמת-המדה להערכת מדרגתו של סופר בידיעת השפה, עבודתו התרגוּמית היא מסוגלת הרבה פעמים יותר לשמש אמת המדה מעבודתו המקורית. בעבודה המקורית אין אנו יכולים לדעת מה רצה המחבר לכתוב, ואיזה רעיונות והרגשות כבש בלבו, יען כי לא מצא בהשפה העברית את אמצעי-ההבעה הנחוצים; ואם לא כבשם לגמרי, כמה זייף ורפרף ומיים לרגל חסרון מלים. לעומת זה בתרגום, הרי בידינו להשוות את המקור עם בת-הקול שלה, ולראות אם שפתו העברית של המתרגם הולכת צעד בצעד, כביכול, עקב בצד אגודל, עם השפה הזרה. זוהי הסגולה המאלפת, שיש לתרגומים בכל השפות המתחדשות או המתהוות ובכללם גם לתרגומים עבריים. התרגומים מעמידים את השפה על המבחן ועל קו ההקבלה כלפי שפות גדולות, מפותחות וחדשות – השפה כפי שהסופר משתמש בה – ומהם אנו מכירים את עשרה או את עניה, את בהירותה או את ערפליותה.

התרגומים בספרותנו עוד לא הועמדו בקרן אורה של בקורת דעתנית. הבקורת שלנו, יותר שהיא בקורת היא מין חסידות סלודית, שהעמידה חצי תריסר פסילי-בודהא במקדש שלה, כדי להשתטח לפניהם או להסתכל בהם בדחילו ורחימא. אילו היתה בה דעת מקפת וחודרת, אזי מצאה בנקל, שהספרות התרגומית שלנו היא ברובה לקויה בשתי מגרעות: א‘) הבנה שאינה מספקת בהשפה שממנה מתרגמים; ב’) דלוגים והבלעות. רוב התרגומים נעשו מהגרמנית. לפעמים כותבים שתרגמו מאנגלית וכו', אבל זהו, עם מקרים מעטים יוצאים מן הכלל, אך “לתפארת המליצה”, יען כי לתרגם איזה ספר-מופת – והלא מתרגמים אך ספרי מופת – מאנגלית, דרושה ידיעה עמוקה ומקפת, שאינה מצוייה בין המתרגמים, וע“כ היו רובם מתרגמים מגרמנית. אבל גם המתרגם מגרמנית לא די שידע את השפה הזאת ידיעה רפרופית, אלא צריך שידע אותה על בוריה, עם כל הגוונים ומחצאי-הגוונים שיש בחוקי השפה ובשמושה בדבור ובכתב. כמה יודעי גרמנית כאלה היו בשוק המתרגמים? אם אתפוס מרובה אשער: מחמשה עד עשרה אחוז, השאר הבינו גרמנית במובן השטחי והמרפרף, יותר נכון: נחשו ודמדמו את פירוש המקור. האמת ניתנה להאמר, שאיש מהם לא קבל לע”ע את הטורח ללמוד את דקדוק השפה ואת חוקי שמושה מהחל ועד כלה, ולקנות איזו בקיאות יסודית בה, אלא לקקו ממנה מעט, ודבר זה נראה להם כמספיק לתרגם ממנה. יכולתי להביא חבילי חבילין של מראי-מקומות להראות, שהמתרגמים לא הבינו, במקרים רבים, את כוונת המחברים, כשהיא דקת העיון, וכשיש בה גוון מיוחד, המובן רק לבקיאים בלשון אבל לא זה המקום.

לקלקלה זו של הבנה שטחית נלוותה קלקלה אחרת רעה הימנה: רשלנות התרגום, ולרגלה: דילוג שיטתי על כל מלה, ומתוך כך גם על כל מושג, שהמתרגם מתקשה בו, מפני שאין למצוא בנקל את המלה המתאימה בשפה העבריה, וע“כ היה מדלג עליו, כאותם המלמדים מהדור הישן, שהיו מבליעים את דברי הדקדוק בפירוש הרש”י, שהיו מתקשים בהם. באופן זה יצא התרגום חד וחלק, והמתרגם הוכר כמליץ גדול בעל שפה קלה וערבה, ורק המחבר יצא בשן ועין נתוּק וכתות ומקוצץ ידיו ורגליו – או מתוּקן ומשוּפר ו“ממוּלח טהור קדש”. הייתי מציע לפני המבקרים ולפני אלה שהתמחו או שנתמנו על לקוט “כריסטמתיות” ותרגוּמי-מופת – לשפוט על כל תרגום רק בהשואתו המדויקת אל גוף המקור, ואז יראו את הדלוגים ואת ההקפות סחור-סחור. הנה זה הדבר אשר דלדל את לשוננו. דוקא במקום שהמלה חסרה, תפקידו של הסופר-המתרגם הוא למלא את החסרון. התרגום צריך להיות נאמן להמקור, ובלאו הכי איננו תרגום אלא זיוף. המתרגם יוכל להיות חד-בדרא בתור סופר מקורי, הוא יוכל להיות גדול משקספיר ומגתה – כמו שהשבחים האלה הם מצויים בזול בשוק הפניגוריקה שלנו – אבל כשהוא מתרגם את שקספיר וגתה אין לו הרשות להיות גדול מהם, אלא הוא חייב למסור בדיוק כל טעם וכן גוון שבדבריהם. בבחינה זו תשעים וחמשה אחוז של תרגומינו בין מספרי המופת בין מספרים מדעיים לא יוכלו לעמוד בפני בקורת של השואה מדויקת. נשתרשה הדעה המשובשת, שהתרגום צריך להיות קל “למען ירוץ הקורא בו”. זהו טעם שטחי, פזיז, הדיוטי ועצבני. שקספיר במקורו איננו קל. צריך אדם ללמוד את השפה האנגלית בהתמדה רבה במשך ימים ושנים ולהעמיק בכלליה ופרטיה ובסודי סודותיה כדי להבין את שקספיר כראוי, וכשהוא כבר מוכן כל צרכו מהצד הלשוני, גם אז אי אפשר לקרוא את שקספיר כמי שקורא ידיעות בעתון יומי, אלא צריך לייגע מעט את מוחו, וכן הדבר בכל ספר של חזיון או של מדע גבוה, וכך צריך להיות גם התרגום. מנקודת השקפתו של מוכר-ספרים טוב ונחוץ שהכל יהי קל ונעים. אבל נקודת ההשקפה של בקורת דעתנית, כשהיא לקויה במעשיות ממין זה, איננה ראויה לשם בקורת כלל. דוקא חבלי הלשון הם הם הגורמים לחידוש השפה ולהעשרתה ע“י תרגום יותר מאשר ע”י כתיבה מקורית. במקום שאין חבלי לשון אין לידת מלים חדשות או לידה-שניה של מלים עתיקות שנשכחו. הכל שוטף והולך, הכל רך וחלק, אבל השפה עומדת בדלוּתה, מלאה חן ומתיקות, כשמשמשים בה סופרים בעלי סגנון צח, ואולם אין לה שום ערך של התפתחות והסתגלות את החיים. השפה המליצית היא קלה, אבל דוקא לרגל קלותה היא נעשית משעממת, המחשבות המובעות בה נעשות שגורות ומשעממות, הציורים המצויירים בה חוזרים חלילה חדגווניים, הם חסרים עומק וחידוש והפתעה, ואף הדגולים שבסופרים ממין זה, שהיו חביבים על הקהל בזמנם ומעוררי התלהבות בלתי-רגילה, כבר קשה לקרוא ספריהם עתה, כל כך מהרו לעבור ולהבטל מן העולם!…

ג

אך מעל הרקע הכללי הזה, מסתמנת יפה יפה תמונתו של בן-יהודה בתור סופר עברי, הוא היה ההפך הדיאמיטראלי מהתכונה הבינונית של הסופרים העברים בימים ההם. הוא לא היה בעל הבנה שטחית בשפות אירופה, אלא בעל הבנה עמוקה ומדוייקת. לדבר זה יש חשיבות ממדרגה עליונה, לא מפני שיש חשיבות בכלל לידיעת הלשונות, אלא מפני שבפרט, בנוגע לחידוש השפה העבריה ולשכלולה בתור שפה חיה, אדם צריך לדעת שפה גדולה ותרבותית אחרת כהלכה, כי רק זאת מאלפת אותו לדעת, מה שפתנו העבריה חסרה עוד, וכיצד היא צריכה שכלול, למען תוכל להתחרות עם שפה אירופית גדולה, בספרות ובחיים. בן-יהודה ידע היטב את השפה הצרפתית, ידע לדבר ולכתוב בה בדיוק, ואולי ידע עוד שפות אחרות, העיקר, שהוא ידע שפה אירופית אחת לעומקה להלכה ולמעשה, מצד העיוני ומצד השמושי.

ולא זה היה העיקר. העיקר הגדול היה, שהוא התנגד בהחלט לאותה גניבת דעת של קלות ורפרוף וסחור-סחור, שרוב המתרגמים היו שקועים בהם. הוא התעקש לקרוא כל דבר בשמו בדיוק, ובאשר לא מצא מלה, המציא אותה. הוא הציב לו למטרה לכתוב בעברית כמו שהיו הסופרים כותבים בשפה זו, אילו דברו בה. כל זה היה על צד התנאי וה“הוה-אמינא”, ואוטופיה זו היא היא מעלת הרוממות שבדבר, כי – לאמתו של דבר – הן לא דברו הסופרים עברית, ובכן אי אפשר היה לדעת, כיצד היו כותבים אילו היו מדברים. אבל בן-יהודה ככל אידיאליסטן בעל רצון מופלג ורחב-האפקים צפה וראה כמה דברים מראש. הוא חש תחוּשה אינטואיטיבית, שהשפה העבריה היא ההד שמאז והקשר הגדול בין העם ובין העבר שלו, ושזהו חלק גדול של החזיון “מלכות ישראל”, וע"כ התמסר כולו לעבודה עקשנית-שקדנית זו לקיים בעצמו את הדבור העברי, בעצמו ובביתו, מתוך צער ויסורים, ויחד עם זה מתוך חדוות הנפש ורגש הנצחון לעתיד לבוא.

נשמת השפה העבריה בקשה תקון, בקשה חיים וגוף – היו בינינו גם בגלות “אחד בעיר ושנים במשפחה”, שהתמסרו לעבודה זו בפרישות ובטהרה. כבר בתקופה שאז כתבנו עברית תנ“כית צחה היו בינינו מחדשים ומעשירי הלשון. היו לנו בזמן ראשית עבודתו של בן-יהודה, ואולי מעט קודם לו, אגודות אגודות שמלמלו-גמגמו-דברו ואחר כן גם נאמו עברית. לאמתו של דבר – העברית הראשונה בדבור ששמעתי בילדותי, ושעשתה עלי רושם לא-ימחה, היה הדבור העברי של האדמו”ר רבי שמואל אבא ז“ל מזיכלין, שהיה מדבר בשבתות רק בלה”ק. האדמו“ר ההוא היה תלמידו של סבי ז”ל, והוא קבלני בתור נכד רבו. הייתי אז בן שבע, והוא נסני בקושיות תלמודיות שלא היו חמורות ביותר ושתירצתי לו כלאחר יד, אבל הדבור בלה"ק בהטעמה תלמודית הקסימני ממש, ומן העת ההיא לא פסק ממני החשק לדבר עברית – לא בשבתות אלא בימות החול, ולמטרה זו יסדתי אגודות לפני חמשים שנה ומעלה.

אבל בן-יהודה לבדו נכנס לפרדס זה מלא התלהבות, ומרוכז כולו ברעיון אחד. ספרותו כדבורו, ודבורו כספרותו: פשט שבפשט וחולין שבחולין – במבחר מובן המלה הזאת. בקיצוניות ללא-דוגמה בטל את כל המאקארוניזמין ואת המליצות הנוסחיות, ואת תארי-הכבוד עם הפרזיאולוגיה החנופתית, ואת ההתחסדות השגורה המתגדרת בהזכרת שם שמים לצורך ושלא לצורך, וייבש וימח כל עקבות “שמן-משחת-קדש”, שהיה מטפטף מהשפה, ויקח את הסובסטנציה הלשונית בשרשיה היבשים, וישתמש בה שימוש חילוני, בניגוד שיטתי מוחלט לכל חידוד וצעצוע, עד שעורר עי“ז מחאה של התרגשות עזה, לא רק מצד הפוריסטים המקפידים על השלטון היחידי של השפה התנ”כית, אך גם מצד רבים מהמתונים, ולא אכחד כלל שגם סופר שכמותי, שכבר בנעוריו חדל להיות פוריסטן, וששאף כל ימיו לחידושים בלשון ולדיבור עברי חי, והיה כל ימיו אוהב ומעריץ את בן-יהודה, גם סופר שכמותי אמר לו פ"א: “אל תדבר אלי בן-יהודית, דבר אלי יהודית, כי שומע אנכי”.

ומה אדבר על אודות הסופרים האחרים, שהיו כמעט קורעים וגוזרים תענית על חורבן השפה ופריצת גדריה! כמה פעמים באו אלי המשגיחים על כשרות השפה בתרעומות ובקובלנות על מלה זו או אחרת שהמציא המהפכן הקיצוני! הקף הקיפוני כתנורו של עכנאי בשאלות: מה זאת “חשמה”? מה זאת לבול“כ (לא בעד ולא כנגד, ז.א. נייטראלי)? זכורני שפ”א בא אלי הסופר המנוח הר' אליעזר יצחק שפירא ופרש לפני את גליון “הצבי” או “האור”, והראה לי שתי מלים: זן דרק, ושאל אותי: מה זאת? ואת בערותי אני מזכיר, שגם אני לא יכולתי לפתור את ההירוגליף הזה, ורק אחרי עיוּן ארוך במה שקדם לאותן המלים מצאתי את הפתרון שהכוונה היא Jeanne D’Arc – העלמה האורליאנית. הכתיב היה הכתיב החדש (והנכון), ונקודות לא היו, ואיך יוכל – לא רק “קורא נכבד”, אך גם סופר ובר-אוריין – לדעת פירושן של שתי מלים הללו ולבטא אותן כהלכה?

אין מן הצורך, ולא מן המדה הבקרתית האמתית, לגזור בסיטונות על אלפי החידושים, שחידש והמציא בן-יהודה, שנתקבלו או שלא נתקבלו בשלימות. כל השאלות האלה לפרטיהן שייכות למקצוע חקירת-הלשון. אבל מה שיש לציין בהערכת בן-יהודה זוהי, שהוא היה הופעה היסטורית גאונית בהתחדשות שפתנו הלאומית, ושכל חייו, עבודתו, ספרותו ודיבורו היה הימנון נלהב ומלהיב, פורה ומפרה, נושא דגל התגובה הקיצונית מן המליצה הסמויה אל הדיוק המהוקצע, מן הסתמיות אל הבולטיות, מן הדמדומיות הפראזיאולוגית אל התאור החי, מן הליקוט המלאכותי של שיירי פסוקים אל יצירת שפה, מן הארכיווניות אל שוק-החיים!

והאיש היה כסגנונו. בעתוניו ובספריו כמו בחייו ובפעולותיו, השקיע כל נפשו במרץ רוחו הכביר ובעבודתו, בלי קולות וברקים, אך בהתמדה שיטתית וביקוד-עלומים אשר להט בו מנעוריו עד זקנתו לתחית האומה והתחדשותה ועמידתה ברשות עצמה. כל חייו היו מלחמה ארוכה אחת כנגד כל מין דרשנות ובטלנות, התחסדות וצביעות – בבקורת בלי חמלה, אך לא בלי צדק… זה היה כשרון יהודיי שרשיי, שספג לתוכו את העסיסים החיוניים של הגזע, בן עמו ותקופתו, עם נפש יהודיה, שהעמידה על המדרגה הכי עליונה את העיקרונים של תום ויושר ראציונאליים, פשוטים, נפש מלאה נאמנות והשראות עממיות עיקריות, חלוץ הפשטות והפכחון בפרטים, אבל עם אידיאל חוק ולא יעבור וצו מוחלט: שפה וארץ ישראל לישראל – פשוטן כמשמען.

ד

וכאן אני מגיע אל החלק השני באישיותו של בן-יהודה: החלק המסתורי, שהיה אף הוא אינטגרלי בעומק אפיו של איש-הסגולה הזה.

בכל פגישה, חשתי, שהיתה בו ביהודי צנום זה איזו ענקיות טמירה, איזו הרגשה יתרה, זיע וניע נפשי מתמיד, שהזכירוני את מזועזעותו של קלייסט, שאמרו עליה חכמים, שהיא “לבה תחת הקרח של ממשיות אורבת”. היה בו דבר מה בלתי-מפולש, בלתי משתרע ומתרחב, אלא גנוז ועמוק תחת נדבכי הנסיונות ושכבות החנוך, דבר שנתקיים בו בכל דרגות התפתחותו וגלגוליו ממקום למקום מבחינה לבחינה, בכל עליותיו ומדרוניו ( ups and downs ) בחיים! הפשט הרציונליסטי לבדו הוא יותר מדי דליל וקלוש ורופף, ואי אפשר שיהי בו מקום למרכז-השרפה ולנקודת-מוקד-הפאתוס, המכשיר את האדם להתמסר למחשבה אחת, במשך כל ימי חייו, בניגוד בלתי מוזז כזה לכל נדנוד של פשרה, ובאותה הקנאות של אש-תמיד, שהיתה ישרה ונקיה מכל שמץ פוליטיקנות ותיאטרלות.

דבקותו של הסופר הגדול הזה בשפתנו הלאומית, והעובדה, שכל מתנגדיו וכל תלאות גורלו, כשבלה ימיו בעמל ושנותיו בים-דאגה – לא גרמו לו רפיון-רוח ויאוש, אלא התגברות המרץ ותוספת בטחון בעצמו – אינם מתבארים ע“י פכחון ושכליות בעלמא, כי אם מראים ורומזים על אחד מפלאי-הנפש, ומוכיחים שביסוד תמציתו ובעצם הווייתו, היה אדם זה מאורג ומקושר עם חזון משיחי, שפתח בו תחושיות עדינה ומיוחדת במינה וגבורה סטיכית חשאית, מאותה המסתוריות, שמתוך אפתיות גדולה היא מסלקת את כל המעוננות שיש בה בתחלתה, ומגעת למדרגה של זוהר וספר הבהיר, ונעשית שקופה וצלולה כל כך, עד שהיא נראית פשוטה כאל”ף בי“ת וכלוח הכפל. היתה בו לגבי חוסר-החיים והעדר השמוש של השפה העברית אותה העצבות הקדושה שיש ביהודים דתיים באמת לגבי גלות השכינה, שהם דווים עליה, אבל תחת אשר עצבות זו יש בה רישול וצער אין אונים, עצבותו שלו היתה משפיעה ופורית-יזמה וקופצת עלי שור. היה בו לגבי יסורי-נפש הללו שגב פרומיתיי. לא היה בו כלום מהאנינות המתגנדרת והסינטימינטליות הרכרוכית של דור ה”מאספים“, שהיו שופכים דמעות של מליצה עם חקוי סנוורי של פסוקים על “השפה השרידה והיחידה”, ומרקדים קדוש מזוייף על הנס ש”אחרי בלותה היתה לה עדנה“. סינטימנטליות זו היא אחותה התאומה של החנופה, וכהגדרת קארלייל – Materia prima של השטן ההופך אותה כרגע לקהות וליאות אכולות רקב-היאוש. היא באה משער הרחמים ומן האיסתתיקה המדושנת עונג, ביאת פרפר, ה”תעיף עינך בו ואיננו“, היתה כולה מופשטת, מתוך נטית טעם זמני, לא נוגדה על סדן העם ולא נכללה בדפוס ארץ, וכאשר באה כן הלכה. אבל זו של בן-יהודה באה מתוך נמוקים נפשיים מסתוריים ומתוך ערכי-רגש עמוקים משער הגבורה, מהמדרש הנעלם של צו-התחיה, כביכול, מ”נתיב לא ידעו עיט", ממה שאין אנו יודעים לו שם, אלא שאנו יודעים, שהוא כואב ונלחם, תובע וכופה, מחליט ומקיים, ממה שטופח בקרבנו אסירי התקוה, מדורי דורות, ושצומח ומנצח בהללויה אדיר של עבודה עברית וחנוך עברי בין הרי יהודה, בשרון ובעמק.

זה היה סודו של בן-יהודה. ככה נתמזגה פשטותו עם מסתוריותו.

המפעל הכי כביר של בן-יהודה הוא – המלון שלו. גם פּה ראינו אחרי רואנו מקודם את השניות שלכאורה מתמזגת ליחידה אחת. דבר-פלא: המחדש, הממציא, פשטן-הביטוי, העצמאי המוחלט, המשוחרר מהעתיקות – יוצא, כביכול, בדימוס, וכמו מסתלק מהחדישות הבלתי-מוגבלת, ומוסר את המפתחות בידי עתיקין-קדישין, קלסיקים ופסידו-קלסיקים של הלשון. בואו והאספו כולכם, כל המקראות, כל המשניות והתלמודים, כל המדרשות והלקוטים, כל המלים והגדרים, כל התגין וראשי התיבות, כל הפייטנים, ואף כתבי היד הקבורים בבתי-הספרים, כל הרבנים וכל המקובלים! שובי שובי המסורת, הקרן השמורה, ההון המכונס במשך הדורות! – ככה כל פכחון – סופו להתנקם בעצמו. אבל אין כאן אלא סתירה מדומה. אי אפשר לדלג על כל מה שהיה; אפשר רק להמשיך, לשפר, לשכלל. ההוה יונק מן העבר, ומכין בשביל העתיד. תרבותנו לא תמול היא, ולא רק כבודה ויחוסה, אך גם כוחה וגדולתה לעתיד נוסדו על עושר רבגווניותה, על חליפות תקופותיה ועל התפתחותה במשך כל הדורות. והשפה – היא אוצר שפע רוחנו ומכלל סמל מחשבותינו מראש מקדמי עולם ועד עתה, ואת האוצר הגדול והעתיק הזה פתח המחדש. ככה חזרה תורה לאכסניה שלה.

כתבי פ“א על רבי משה חיים לוצאטו – שאמנם לא היה משיח (כמו שחשב בדמיונו בתקופה אחת של ימי חייו הקצרים), אבל “גילוי אליהו” היה לו במובן זה, שנתגלה לו השר, הגניוס של השפה העבריה. רשות לאמר זאת, בלי אבק גוזמה, גם על בן שמו המאוחר ממנו הרבה: על רבי שמואל דוד לוצאטו (שד"ל). הייתי אומר, שהיה לו לשד”ל גילוי רש“י. אחד מן הקוים הצדדיים המסמנים את רש”י היה ה“בלע”ז" שלו. כאן ניכר החוש הלשוני העמוק, הרצון לדייק בבאורה של מלה באופן חד-משמעי, בלי הקפות. הנה המלה והנה פירושה. אם אפשר בעברית – טוב, אם יש איזה אי-ברור, הרי לך המלה הלועזית הידועה לך, ובלבד שלא יהיה לך דבר מוטל בספק או מכוסה באיזה ענן של סתמיות. ככה כותב איש, שאיננו מתכוון למצוא חן בעיני הקורא ע“י קסם של חן קל, אלא רוצה ללמדו דבר מה, ודוקא את הקשה הקשה ביותר. ככה כותב איש היודע והרגיל לכתוב גם בשפה אחרת. והוא רוצה לכתוב עברית, באותה מדה של הבעת כל ההגיג ותאור כל המראה, כמו, ואולי מתוך החיבה לעברית עוד יותר מאשר בכל שפה אחרת. ככה כתב שד”ל. הוא כתב איטלקית נפלאה וצרפתית יפה ומדוייקת, והעברית שלו היתה מצויינת בלבביות ובאי-אמצעיות, בפשטות ילדותית, בתמימות אינטימית, ויחד עם זה גם במדעיות מדוייקת, עד שהרבה מגדולינו אינם מגיעים אף לקרסוליו. הוא היה מרן באמת, ואשרי מי שלמד ממנו. עמל הוא לראות, שרוב מבקרינו וכותבי נסויי קורות ספרותנו, סגרו א“ע בתחום מוגבל של מנין קטן, העושה רושם של אגודת הערצה הדדית, שכחו את שד”ל! הרי זה כאילו יאמר, שלומדי תנ“ך ותלמוד שכחו את רש”י. שד“ל היה הרש”י של משוררי תקופת-הזהב שלנו בספרד. שד“ל היה הרש”י של השפה העבריה. שד“ל תפס את הגאוניות של האומה באמיתת אופיה: בהתמימות הגדולה ובהלבביות המתוקה. שד”ל תפס את הרעיון הלאומי ברוחניותו ונלחם כנגד הריפורמה החיצונית וכנגד הטמיעה. שד“ל היה פשטן ומיסתיקן כאחד, ובבחינה זו היה הארכיטיפוס של בן-יהודה. הוא היה גם חלוץ הדבור העברי. לפי חקירותי באיטליה היה שד”ל מדבר עברית עם תלמידיו. אני נפגשתי הרבה פעמים בפאדואה עם הרב המנוח סאמאטו, שהיה מדבר עברית נפלאה, מצלצלת יפה ומדוייקת. הוא היה אחד משיירי תלמידיו המובהקים של שד"ל.

שד“ל וב”י היו בני תקופות, סביבות, ובמדה ידועה גם תרבויות שונות, הם לא הכירו זא“ז ולא קבלו זמ”ז. יש דבר גדול אחד ששיתף אותם, ששיתף את כולנו, ושכל אחד מאתנו תרם לו במדה מרובה או מועטת, לצד מקצוע זה או לצד מקצוע אחר. עלובה היתה השפה העבריה אילו עשה אותה גדול זה או אחר. כל גוזמה בכוון זה היא – לא רק עם-הארצ’יות, אלא גם הורדת השפה הלאומית למדרגת… איספירנטו. הסופרים הגדולים שכללו את השפה, אבל לא עשוה יש מאין. יוצר השפה הוא העם.

מה בין שד“ל ובן-יהודה? לשד”ל היה “גילוי רש”י" מן העבר, לבן-יהודה היה, ראשית-כל, “גילוי רש”י" של העתיד, כלומר גילוי העברי הנורמלי כמו שיהיה. כמו שחשב בן-יהודה שיהיה בעתיד, ואחר-כך מתוך המשך העבודה הרבה חזר אל העבר.

התאמה זו של הפכים אפשרית היתה אך לאיש יוצא מן כלל, אך לאיש שהשפה העבריה לא היתה לו מקרה של לימוד, אלא נסיון נפשי, מאורע פנימי, דבר שאפשר לומר עליו “ויחי” (איין ערלעבניסס – מתרגמים חויה, מלה מדוייקת אבל דוּ-משמעית). הוא חי את השפה, וע"כ עזר הרבה להחיותה, ובזה עשה לו שם עולם לא יכרת.

ירושלים, כ' טבת התרצ"ג.

א

משכיל-חרד לבובי, שלשלת היוחסין, זוכר תוכן אלפי ספרים, יודע רבבות סיפורי-מעשים (מעשיות-אניקדוטות), מודע ומכיר מימי ילדותו ל“רבי שלמה ליב” (רפפורט), ל“ר' נחמן” (קרוכמל), ל“איטשה” (יצחק מיזס), ל“שמשון” (בלאך) וכו'. – כל מה ששאלתי אותו היה יודע, לא בדיוק גדול, אבל יודע; כל הספרים שחיפשתי, נמצאו בידו, לא ממש, אבל יכול להשיגם. ביחוד, תולדות המשפחות המיוחסות, היה יודע כשדכן-מדינה שחי ימי מתושלח. אדם זה בעולם כמנהגו, היה לסופר-קורות ממדרגה ראשונה, ולמצער, לגיניאלוג מפואר. אבל אצלנו הגיניאלוגים נעשים עתונאים, וזקוקים להתחרות עם עמא-דארעא של ריפורטרים. אם אין מזונות, אז – במקומות, שישנם שם רבנים “מטעם”, אדם נעשה רב “מטעם”, לוא תהי אומנותו: רופא שינים; ובמקומות, שאין רבנים “מטעם”, הוא נעשה מטיף – בלונדון, בקשר עם סמיכות הפרשיות עם הקולוניה של יוצאי ארצו. ראיתיו בפעם הראשונה, לפני ארבעים שנה, בלונדון: יהודי חם ומחמם את כל הקרב אליו, נעים המזג, פיקח מלא “אניקדוטות” כרימון, גלוי לב, חפשי וישר בדבריו, איש שנקל ונוח היה לשבת עמו במשך ליל תמים, ועוד כמה לילות, ולשוחח ולשוחח לאין קץ.

הוי, אדוני הצעיר החדיש! אין אתה משער את אותה החמימות של יהודי פולני חווריין עתיק: אתה, שהנך “מרוכס בכל כפתוריך עד הצוארון” – אינך יודע את אותה הידידות; אתה המזדמן עם חבריך בבית הקפה, אין לך השגה כל שהיא מאותה מידה של הכנסת אורחים במדרגתה בין המשכילים מאז. ועוד דבר אחד: אינני אוהב את הכליזמרים, אבל אוהב אני את הניגון; אין לי חיבה יתרה לגבירים, אבל אוהב אני את הגבריות. אוהב אני בני אדם, אשר יהי מצב הונם מה שיהיה, לעולם אינם נוהגים מנהג קבצן, אלא דומים הם לציבור, שעליו אמרו חכמים “אין ציבור עני”, כי במקום עניותם שם עשירותם, וניכר זרעא דאבא, ושלא היו חובקי אשפתות וקטלי קני באגמא, ושיש בהם ניצוץ מאותה ה“שליאכטא” שהיתה לנו לפנים, אריסטוקרטיה של “תורה וגדולה במקום אחד”.

כשהתוודע אלי ר' יוסף כהן-צדק, וכשטיילתי עמו ארוכות וקצרות, הבינותי מדוע מסר, במלאת לו ארבעים שנה, את המלאכה העתונית המליצית לבנו הצעיר, והלך לבקש לו פרנסה יותר מתאימה.

תכונתם של העתונים שהוציא לאור היא כל כך מציינת את רוח תקופתם, מקומם וגם עורכם – עד כי אי אפשר לעבור עליהם בהערכת האיש המצוין, שיסד אותם. העיקרי והחשוב שביניהם היה “המבשר” עם ההוספה הספרותית (בלשונו “לוית חן”) בשם “הנשר”. תכניתו של “המבשר” היתה: “לבשר בשורות טובות וניחומים, לעם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, יאהב אמון וישנא שקרים, כי בא לשפוט תבל בצדק ועמים במישרים, בשמחה יהלל את המהולל, ובעצב יחלל את המחולל – יעריכנו יוסף כהן-צדק”. מלבד זה עוד גם מוטו קצר: “יהי אור” עם מראה המקום בראשית א', בשער הכרך השנתי היתה התכנית הזאת יותר קצרה: “מכתב עתי השופט בלי משוא פנים על הנעשה תחת השמש” . בפנים העתון לא הושמה שום פדות בין היהדות והאנושיות. במאמרים מאירי-הנתיב (לייטארטיקעל), דנו הסופרים באותה ההתלהבות ובאותה התמימות על דבר מלחמותיו של נפוליון כמו על דבר מצב היהודים בגליציה והרדיפות ברומניה. העורך הוציא הוצאה מיוחדת בשם “הליכות עולם” המוקדשה רק לדברי הימים ועניני המדינות, ונוסף עליה עוד מוסף שני בשם “אור לנתיבה”, שהוא “נר לרגלי ההולכים הליכות עולם”. בגליונות האלה נכבדות מדובר על דבר סדרי ממשלת פרייסען, יסופר לדור רוב טוב הצפון לעסטרייך אם תוסיף לאחוז בעקב הקאנשטיטוציאן ועל דבר אשר נקעה כף ירך ארץ פולין במלחמתה. – בשבועון זה באו בקביעות בשורות הדילוג-רב (הטלגרף), “עולת שבת בשבתו” (השקפה שבועית), מאמרים, כאמור למעלה, “מאירי נתיב” (לא על זמני מסעות הרכבות, אלא מאמרים ראשיים), “בשורות ספרים בלי משוא פנים” (משמע שיש חשד כזה); “דבר המעריך לקוראיו” (שגיאה זו לקרוא לרידקטור “מעריך”, שפירושו: עושה אומדנא, שמאי, - תחת “עורך”, היתה קשורה בלב הסופרים במשך דורות!).

תוכן הדברים האלה היה תמיד כרוז בדבר צורך החתימה על העתון, ועל גביהם היו כותרות של ריקלמה מליצית, כמו: “מי לד' אלי!”, “עושו גושו חושו!”, “כתר לי זעיר” (הכוונה על המטבע “כתר”?), “רחמנים בני רחמנים”, “לכו לחמו בלחמי!” (שם מתאים למודעת בעל מסעדה), “דרשוני וחיו!” (שם יותר מתאים למודעה של רופא). בהתקרבות רוחנית זו בין העורך והקורא היתה איזו תמימות עיירנית-משפחתית.

ברוח זה היה גם שם המחלקה “שאלות ותשובות” – “תשובה מאהבה” (לרמוז לבעלי המאמרים שנדחו – שדחייה זו אינה משנאה, אלא מאהבה, כדי שיקבלו יסורין אלה באהבה).

ב

“הנשר” היה מוקדש לחכמה ומדע, למליצה ושירה, וגם לסיפורים ותמונות מן החיים – על נהרדעא ופומבדיתא כתב אברהם יפה, “המכונה ד”ר היבש“. החלק הביליטריסטי נקרא בשם “אמרי נועם”. בראש כל גליון באה מוטו קצרה: “חכמים הזהרו בדבריכם!”, – מעין אזהרה למתעצמים בוויכוחים להזהר לבל יחטאו בלשונם. “הנשר” כולו עמד על התכנית המבוארת במליצה זו: “פורש כנפיו לאסוף תורה ודעת, יפיץ תושיה אם ממקור אמת נובעת, יעיר קנאת סופרים ודבר רק על אוזן שומעת, יצבור תבונה אם לא תצרור אל האמונה, – והעריך אותו יוסף כהן צדק” (על שם הכתוב: והעריך הכהן). בין המשוררים נמנו לפעמים גם רבנים חופ”קי גליציה. בימים ההם גם הרבנים לא היו פטורים מחובת פרק שירה. בין הקבועים נמנו: הלל די לא טורי האטלקי, יעקב קארן, זעליג לויטרבך, אלכסנדר לאנגבאנק, גם משה עהרענטהייל, אשר בערך אל האחרים, שיריו עושים רושם של חדישיות, ואינם חסרים סימני כשרון לגמרי. – גם שלמה רובין כתב – בתקופת מליצתו – מאמרים בשם “למנצח משכיל על מחלת הדת והדעת”. בכלל, שמות המאמרים ב“המבשר” וב“הנשר” הם אופייניים הרבה יותר מתוכנם. “צור פאליטיק חתום דיפלאמאטיע!” (על שם “צור תעודה חתום תורה בלמודי” – ישעיהו), “פוטר מים”, “בכל זאת אנו ליה עינינו ליה”, “יודען בגוים” (על שם “ידין בגויים”, תהילים). – השפה היתה שפת המליצים לעילא ולעילא. “ארץ איטאליען הרה וילדה, כל העמים חיל אחזתם כיולדה”. – השמות “יהדות”, “לאומיות”, “ספרות” עוד לא נודעו; גם השם “חיבת ציון” טרם הוכרז, אבל עיקר הרעיון כבר היה. במאמר אחד הנקרא בשם “אהבת ציון וירושלים” כתוב לאמור: “ימים רבים היתה שארית היהודים היושבים על אדמת הקודש כגרים בארץ אשר נשבע אלוהים לאבותיהם, ועתה כאזרחים יתישבו בקרבה, וזה לנו פתח תקוה ליום ישובו בנים לגבולם”… “עברים אנחנו, ואם צרינו ושונאינו גרשונו מהסתפח בערינו עוד לארץ הקדושה תאות נפשנו וכל בה חיי רוחנו” (המבשר, שנה ה', מספר י"ג).

המצב החמרי של העתון תואר במליצתו של העורך “מועף לאשר מוצק בו”, ז.א. הוא היה עייף מן המצוקה. בלשון המדעית-המליצית של עכשיו היו אומרים, שמצב-המשק הכלכלי או הגיע לידי משבר, או נמצא בתנאים אי-רצויים. אז אמרו: מועף לאשר מוצק. הכוונה אחת היא, אלא שהכינויים הנם שונים. מספר חתומי העתון “הגדול” – “המבשר”, לפי הודעת המו“ל בעצמו, לא הגיע עד השנה הששית אף לשלש מאות. וכאן מתחיל ענין הלשון האידית, שפונים אליה בשעת הדחק, כמו שאירע גם כעבור שנים רבות אחר-כך. “למען הרים את קרן מכתב העת העברי”, החל כהן-צדק להוציא לאור גם עתון בעברי-טיטש, בשם “נייעסטע נאכריכטען”. את זכות הוצאתו השנייה הטעים בזה, ש”כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה" – מכאן מוכח שהעתון העברי נראה לו כתורה והאידי – כמלאכה. זה היה היחס, ששרר אז בין העברית והאידית! – חוץ מזה, הוציא יוסף כהן-צדק גם את “העברי אנכי”; אבל אחר כך עבר העתון הזה לרשותו של ה' ברוך ווערבער בבראדי, ובעל ה“עברי אנכי” הראשון כעס על מסיג-גבולו, וימטר עליו חרפות וגידופים. הסגנון הויכוחי לא היה מעודן ביותר. במאמר אחד קרא כהן-צדק את ווערבער בשם “גדי בן סוסי” (גדי רומז על הפועל gadaj בפולנית, פירושו: דבּר. הרכבה זו היתה שגורה בפי המלמדים הקפדנים בכעסם על תלמידיהם ובצוותם אותם להשיב על איזו שאלה), ועל שמו “ברוך”, כתוב שזהו לשון סגי נהור, ועוד מחמאות כאלה, כאשר על אחוז אחד ממאה מהם היה באנגליה הכותב נענש בכיסו, בעוון עלבון, בקנסות והשבת-נזק, שדיים להרוס ממצבו את העשיר שבעשירים. מאליו מובן, שגם ה' ברוך ווערבער מצא חצאי פסוקים ומילי דרבנן לגדף את כהן-צדק. ודו-קרב זה בין לבוב ובראדי עוד נמשך איזה זמן.

ה“עברי אנכי” נשאר ברשותו של ווערבער ובתקופה המאוחרת מעט הוספתי שם גם אני את “חטאות נעורי”. כל ימיו לא יכול לסלוח לעווני שעזרתי ל“העברי”. היו לי בימי חיי הרבה מיני “שונאים”. למו"ל ועורך עתון יש ההזדמנות הכי גדולה לרכוש לו שונאים, הלוך ורכוש – כל בעלי המאמרים שלא נתקבלו לדפוס. יכול אתה להסביר לכל מי שמציע לפניך את סחורתו, שאין אתה יכול לקבלה, שאין לך צורך בה, שאיננה לפי טעמך; אבל אין אתה יכול לתת לסופר ביאור כזה שיהיה מתקבל על לבו. ובכן – שונאים. ואם אתה כותב בעתון זה, ולא באחר, ואתה שייך לכנופיה זו, ולא לאחרת, שוב שנאה מאת האחרת, יפסלוך לעדות ולשבועה! אפילו כמה גדולים נכשלים שלא מדעת ברוח כנופייתי זה; וצריך היה סופר בימים ההם – ולא רק בימים ההם! – להיות מוכן לפורעניות אלה. אי אפשר לצאת ידי כל הדעות ולהיכנס לתוך כל הכנופיות.

אחרי פטירתו של ברוך, עמד יעקב בנו בראש השבועון, שהיה שבועון אחד בשני שמות: שבוע אחד “העברי”, ושבוע שני “עברי אנכי”, מין “מכירת חמץ”, כי לפי חוקי אוסטריה אז היה מו"ל שבועון זקוק להניח סכום ידוע לפקדון בידי הממשלה, ועל ידי שני עתונים, שהיו דו-שבועונים, נפטר מהחיוב הזה.

יותר משש שנים התענה יוסף כהן-צדק בהוצאת עתוניו; אולם, למרות תקוותו כי “כל עוד בו נשמתו לא ייעף ולא ייגע, ובעזרת השם ממעשי ידו לא ירף” – למרות כל הפאתוס הזה לא יכול עמוד ובהגיעו לשנת ארבעים לימי חייו, הסיר מעליו את עבודת הוצאת העתונים, וימסרנה לדוד בנו הצעיר שעוד טרם מלאו לו י“ח שנה; ומסירת קולמוס זה הוכרזה במליצה במאמר “מאיר נתיב” בשם “בן ארבעים לבינה”, שכתב לכבוד עצמו בהגיעו לבינה, וייפרד בברכה מאת בוראיו אהובי נפשו, אחרי היותו כבר “דומה לבן שבעים, וכוחו עזבהו, ואור עיניו אין אתו, ושערותיו כשלג ילבינו” – “של נעלי הילדות מעל רגליך!” – קורא העורך בראש דבריו אל עצמו – מפני שיבה תקום, לפתח מות רובץ, הנני שב אל חדר הוראתי, ללמוד הרבה וללמד מעט, והיה לי מחצית היום למלאכה, ומחציתו השנית והלילה משמר, משמרת התורה, כאשר חינכוני וגידלוני הורי הישרים והתמימים זכרם לברכה, כי בן ארבעים לבינה!” – החרוז הזה נשנה כעין קיקלור (רפרן) בכל המאמר. ואחר כך באה המלצת האב לכבוד בנו ולעזרתו. תחתי קם בני יקירי גור אריה כמר דוד כהן-צדק הי“ו לשרתכם בקדש (מוסב אל השם “כהן”)! אנא, שמרו נא אליו את אהבתכם אליו, – גם אתכם, המבקרים, אדרוש! אליכם אתחננה, לאט לי לבני לדוד, הסירו נא מעליו את שבט בקרתכם, למה זה תפריעוהו ממלאכתו? התהי תפארתכם על זו הדרך? ונהפוך הוא, אם כנים אתם, חובתכם היא למשכהו אחריכם בחבלי אדם, לא במקל חובלים… כי הצאן קדשים עלות ודפקם מבקר, ויכחדו “המבשר” ו”הנשר" יום אחד".

אחרי ההתרפסות הזאת אל המבקרים, הוא פונה אל בנו דוד, ומורה לו את הדרך הנכונה, כיצד להתנהג בעבודת העריכה, ומתנה עמו, כי “כל דבר הקשה יביא אליו”, ו“יוסף ישית את עינו אליו”, וגם הבטיחהו כי “יאלף אותו איזו הדרך ישכן אור התורה, האמונה וההלכה במכתביו השונים אשר ידפיס ב”הנשר" בשם “מוסר אב”. תחת יד העורך הצעיר, אשר בין כה וכה מלאו לו שמונה עשרה שנה, לא האריכו “המבשר” ו“הנשר” ימים, למרות אשר גדול (כלומר, אביו) עומד על גבו. בחוברת הראשונה שיצאה מתחת ידי העלם בא מאמר “מאיר נתיב” בשם “ויקם רעדאקטאר חדש אשר ידע את יוסף”. גם “שיר תהלה לדוד” לכבוד העורך החדש. היחס שבין העורך-האב ובין העורך-הבן היה לבבי מאד. היה ביניהם גם תנאי כפול, כי “מדי שבת בשבתו (הכוונה היא על אחד מימי החול, אבל לתפארת המליצה השתמשו במלים האלה) שלם ישלם לו מחיר הנייר וההדפסה כמחבר זר הבא להדפיס בביתו, וגם לא ירהיב הבן בנפשו להדפיס בכל ימי חיי האב מאמר מפרי תבונתו, או אשר ישלחו אליו אחרים, עד אשר יראוהו אליו, ויוסף ישית את עינו עליו, ולעת מוצא אף ידו תכון עמו לתת לו מאמרים מאשר חננו ה' בזה”… לעומת זה, קרוב לשער, שמצב ה“נייעסטע נאכריכטען” באידית נוסח גליציה, היה יותר טוב, ולפי עדות עורכם, עלה מספר חותמיהם במשך ששה שבועות על מספר חותמי “המבשר” במשך שש שנים; ואת סיבת ההצלחה הזאת שהיתה בת ששה שבועות, ולא הרבה יותר, ביאר העורך בעצמו, שה“נייעסטע-נאכריכטען” באידית הם – “דבר השוה לכל נפש, ואהבת החותמים עליהם איננה תלויה בדבר להדפיס שיריהם ומאמריהם”. במלים האחרונות האלה יש תוכן ממשי יותר מאשר בכל חצאי-הפסוקים על דבר “יוסף” ועל דבר “דוד”. הן מגלות את זערוריותו ובטלנותו של אותו הנסיון הראשון בעתונות. זה היה חוג זעיר של אנשים, שכמעט כל אחד מהם רצה לראות בדפוס את מאמרו או את שירו – ענין של גרפומניה ושל ריקלמה אישית. אוי לו ל“מעריך” שחותמיו הם גם סופריו! לבסוף כלה כוחו של האב, שלמרות כל בטלנותו, היה עובד זריז ושקדן נפלא – ושל הבן, שלא הספיק ולא הצליח כלל, ועוד התענו שניהם הרבה שנים בגליציה, עד שיצאו ללונדון והחלו לחיות חיים חדשים – וקשים מאד!

ג

בהיפגשי בפעם הראשונה עם יוסף כהן-צדק – השתוממתי… לא על בקיאותו במדעי היהדות, בקיאותו בש“ס כאחד מרבותי גאוני-פולין, בחוקי הדקדוק ושימוש הלשון כאחד גדולי המדקדקים העברים ושלטונו באותו מקצוע, שנפשי קשורה בו כל ימי: קורות היהודים בפולין, כי אם על פיקחותו. יש אשר יתמיד איש ו”מלא כרסו" ש"ס ופוסקים, יש אשר ילמד הנדסה ורפואה ועריכת-דין, והיה למלומד גדול, אבל… שוטה, מלומד במקצועות ידועים, ושוטה בכלל. קשה להגדיר את מהותו של השוטה. איזה יחס עצמי אי-מתאים לסביבה, איזה אי-כשרון של הערכה, אי-כשרון למצוא את המלה המכוונת, ההעויה המכוונת, איזה דבר מיותר ואיזה דבר חסר, איזו תפלות – כמאכל בלי מלח. ואת חטאי אני מזכיר: כל ספרותנו העתונית של “ויוסף ישית ידו” ושל “תהלה לדוד” נראו לי כבר אז כמין שטות גדולה אחת, שטות מטושטשת, מרופרפת, מקושטת, אבל סוף סוף שטות! – על כן השתוממתי בהכירי את יוסף כהן-צדק, לא רק כלמדן מובהק, אך כאיש חכם ונבון, מלא פיקחות והומור מן המובחר. הכיצד? שני הפכים בנושא אחד! סיבת הדבר היא, שהמליצה איננה אלא מסווה, וממנה אין אופיו של הסופר משתקף, והרי זה כאילו ישים איש על פניו מסכה של נייר עקומת הצורה ומגוחכת, בלי הראות את פניו כדמותו כצלמו, ואתה טועה לחשוב, שאלה הם פני האיש, והם מצחיקים…

כשאדם כותב דברי מליצה, איננו מודיע בדיוק את אשר הוא חושב ומרגיש. הוא משועבד לכתחילה למלים ידועות, השגורות על לשונו, הוא כפות לחצאי מקראות: הוא איננו מביע, מה שמחשבתו העצמית והמקורית משפיעה, אלא מה שהמלון הצרור בצרור זכרונו מגיד לו. כך היתה המידה במשך הרבה דורות, וגם בדור ההוא. כשרונו של סופר כזה הוא טמון בנרתיק של מליצות ישנות ושל צירופים חדשים. ולא רק בדורות הראשונים ובמליצה, אך גם בדורנו זה שנתעשר בשפעת מלים מלאכותיות חדשות ובתילי תילים של הגדרות כמו-מדעיות. יש אשר הרושם הכוזב הוא להפך: אתה קורא הרצאה עשירת ביטויים כזאת, וכסבור אתה, שבעל אוצרות מלים אלה הוא חכם גדול, ואתה נפגש עמו, ומדבר עמו בפשטות, ברצונך לעמוד על בוריו, כלומר, אתה מערטלו מנרתיק הלשון העשירה, ומוציאו החוצה ומציץ בו – ואין כלום… ככה נחקקה בזכרוני מכבר צורתו של יוסף כהן-צדק – אמנם בהדרה! – כצורת מליץ בקי בתנ“ך, ממציא המצאות נפלאות ב”לשון נופל על לשון“; ועוד – יחסן גדול, אבל מפריעו להתגדר ביחסנותו; עוד שקדן גדול וסופר פורה; עוד – בעל פולמוס… “גדי בן סוסי” הנ”ל… מכל אלה אי אפשר להרכיב תמונה. והרי זה כמו שכותב מופסאן באחד מסיפוריו הקטנים: הגיבור שלי נושא כפפות, מספר כך וכך, על כפות ידיו, וזה כל האדם, כלומר זה כל החומר להקיש ממנו על אפיו. – היכרתיו אחר כך בלונדון בעצם טבעו, בלי מליצות, הוא היה מטיף בבית כנסת אחד, בקהילה אחת; אבל זה היה דבר צדדי. באמת חי בביתו, בין ספריו הרבים, בתוך כתביו ובזכרונותיו. הוא היה מטיף כמו שהיה עתונאי, אלא שבני הקהילה הקטנה שלו בלונדון לא התנו עמו תנאי שישתף אותם להטפה, כמו שהיתנו חותמיו לפנים בגליציה, וגם סיפקו לו יותר לכלכלת ביתו. התהלכתי עם ר' יוסף מביקור לביקור. דומני שאני, שהייתי אז צעיר, והוא, שהיה זקן, הבינונו איש את רעהו. הרגשנו, שיש דבר-מה שמאחד אותנו: עברית, עתונות, פולין.

מי איננו יודע את לונדון של אז? בהרבה מקומות, למשל מסביב לבולברין, עדיין היה אדם עולה ויורד, עולה הרים ויורד בקעות, נוסע ברכבת על אדמה ומתחת לה, יוצא מן ניקרה אחת ונכנס לשניה, נוקב ויורד עד התהום, ועדיין מקצת הטרמוואים היו רתומים לסוסים, ו“אוטומובילים-בוסים” טרם היו בארץ, רק ה“בוסים” הכבירים רתומים לסוסים גדולים, ותחת עגלת-צב, “דרושקה” שלנו בוורשה, ו“פיאקר” של ווינה, היה להם ה“הנסום” עם העגלון על הדוכן מאחור, ואתה דורך מתחום לתחום עם המטיף הזקן הזה הרבה תחומי שבת. מבית מלונו של מר בון, ששם נתארחתי, עד מעונו של כהן-צדק היינו נעים ונדים בהרכבה ולסירוגין מטה ומעלה, טראם ובוס מתובלים בחתיכות של “הנסום” – עד הבית המיוחד, שדר בו, כמעט מחוץ לעיר. באותו הבית היתה לשכת-הספרים. כשישבתי שם עם הזקן, וספרים פתוחים לפנינו, ובנו דויד, הוא דויד “אשר ידע את יוסף”, עובר בזהירות על בהונות ידיו, מליצה שהתגשמה, איש טוב ולפי פשוטו – עני מדוכא, וטרגדית בן קטן של אב גדול – היינו יחד בלבוב, בקראקא, בווילנה, בלובלין, במיז’יבוז', בטרנופול, ובסך הכל: יותר מכל בירושלים, ופחות מכל בלונדון, אף על פי שהבית עמד בעיבורה של מטרופולין זו. – הוא היה מדריכי ומלאכי בלונדון היהודית, ואף למוזיאום הבריטי לא נתנני ללכת לבדי. הוא ליווה אותי כמלאך טוב. אפשר שהשערים סגורים מצד זה – הכניסני מצד אחר; אפשר שיסרבו להראות לך אותו כתב יד יקר – אני אשתדל בשבילך. זוכרני, שבפעם הראשונה נסענו שמה כמעט רשמית, כיד המלך, בהוצאות הקהילה, וזה הדבר: היינו יחד אצל מרן הכולל; משם אמרנו לנסוע, והדרך רחוקה, ומצליפה עליות וירידות, והואיל מרן לשלוח אותנו במרכבת ההוד של הקהל. – בשעת הנסיעה לחש כ"ץ באזני בדיחת-הדרך, ואמר: “הסוסים הללו מושכים תמיד רבירינדים – אין אחריות אם ימשכו פעם אחת הדיוטות (laymen) כמונו”, והוסיף: “בפני מרכבה זו אין השערים ננעלים”.

וזוכרני, שבמוזיאום פגשנו את הספרן המצוין פאן סטראאלן, יהודי הולנדי, שבו היה עוד ניצוץ של משכילי אמשטרדם מזמן חברת “שוחרי הטוב” – שבתקופה ידועה כתבו אף הם שירים בעברית כמו בגליציה, והוציאו אף הם מאסף כמו “הנשר”, ושמו היה “בכורי תועלת”, וכוהן-צדק שלהם – פחות מליץ ויותר משורר – היה רבי גבריאל פולאק. וישבנו שלשתנו, עורך צעיר עברי ורשאי, זקן, מי שהיה עורך עברי לבובי, ומשכיל קורא נכבד וספרן עברי גדול באמשטרדם, שקועים בשיחה במשך שעות, עד שבאו השוערים ואמרו: רבותינו, הגיע זמן וכו'. – לאחר שנתיים או שלש שנים, ואני בוורשה, – קיבלתי חבילה גדולה מלונדון, ובה העתק מכתב יד קדמון. החבילה היתה בלי מכתב; לא ידעתי בתחילה ממי ולמה, שם השולח היה מטושטש, זכרוני הסתבך בהשערות, אחרי איזה זמן נפתרה החידה. ההעתק נעשה בשבילי על ידי סטראאלן, יען כי אמרתי אז, שהייתי רוצה לראות את כתב היד ההוא והשעה היתה דחוקה, וטרח והעתיק אותו זקן בשבילי כתב יד של מאתים עמוד ומעלה. גם צדיק זה נפטר, וחוץ מן החוג המוזיאלי כמעט איש לא ידעהו.

עם יוסף כהן-צדק נפגשתי עוד הפעם בימי הקונגרס הרביעי לפני חמש ושלושים שנה בלונדון. הקומה השתוחחה עוד יותר, הקמטים על הפנים העמיקו הרבה יותר, אבל הפנים היו מאירות עוד יותר, כבר הציץ רפלקס מהאור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. השיבה היתה הפעם לא בגוזמה כמאז, אלא פשוטו כמשמעו: כתלג חוור. הוא הפציר בי מאד לבוא עמו כמאז לביתו, לחדר ספריו, לשולחן הסופרים אשר לו, ולשוחח מעט כשני סופרים עברים, כשני יהודי פולין שנפגשו, ושיש להם כל כך ענינים לענות בהם, ושיח לשפוך איש בחיק רעהו. – ואני אז כבר לא הייתי אותה “צפור דרור” שהייתי מכבר, בשוטטי עמו בחוצות לונדון, ובשבתי עמו חצי-יום במוזיאום הבריטי. אני כבר הייתי נוהג נשיאות בועידה אחת, סגן-נשיא בועידה שניה, חבר בועידה שלישית, ואף על פי שאז עדיין הייתי עורך את “הצפירה”, וכותב בה הרבה – ראשי ורובי היו בציונות, בקונגרס וכו' ולא יכולתי לעסוק בדברי תורה ביריד ההוא. הרגשתי בו שאיננו שבע-רצון כלל מהשינוי שחשב למצוא בי. שדרך גדולים לי, ושנעשיתי זר פורתא לחבריא שלי, וכמה שהשתדלתי לבאר לו, שהוא טועה, שאין זה שינוי רוח ואופי פנימי, אלא שינוי תנאי העבודה והסביבה, דעתו לא נחה, מפני שההתפתחות הזאת בהכרח נראית כשינוי, מפני שאין האנשים מוכשרים לקיים את הכלל: “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”. אי אפשר לאדם להגיע למקומו של חברו. ישבנו באחת הזויות של “אולם המלכה”, ששם היה הקונגרס, על הבימה עמד אחד הדברנים ויפוצץ – “אורגאניזיישן” – “פעדעריישן” ועוד הרבה מלים דומות לאלה בסוף הברתן. “אני כתבתי כל זאת במאמרי לפני שנים רבות” אמר לי הזקן, והוציא מחפיסתו את גליון המבשר, שנה ה' מספר י"ג.

רציתי לשים קץ לפטפוטי הדברן של “אורגניזיישן” ולהעלות את הזקן שיקריא את מליצתו העברית מלפני חמשים שנה, אלא ש“סדר היום” עיכב.

זאת היתה פגישתי האחרונה עם שריד זקני המשכילים. הוא נפטר בשם טוב בלונדון בתרס"ד, היא שנת השבעים ושבע לימי חייו.

יהודי טוב, לא מן הצדיקים שחסידיהם קוראים להם ככה, אך יהודי טוב, פשוטו כמשמעו: לב-יונה תמה, אוהב את הבריות, חונן ונותן מה שיש לו, ורוצה לתת מה שאין לו, מקבל כל אדם לא רק בסבר פנים יפות, אך גם בסבר נפש יפה, אדם רך לרצות, נוח ומתון, מרחם ונכנע, נאמן ומסור וכפות למכיריו, מרבה רעים, קונה על כל צעד חבר, עושה לו רב, לומד מתלמידיו, תמימות של תינוק, פשטות של מלמד דרדקי, עידון ומתיקות של “שרה בת טובים”, שלום ושלוה, טובה וברכה של אם אוהבת בשעה ששפתותיה דובבות: אלהים של אברהם, כשצללי מוצאי שבת שרויים בחסד וברחמים על החדר ועל הסימטא ועל העיירה, וכשגעגועים נעימים, נוגים ונכאים באים כחלומות מארץ נעלמה ומחבקים ומלטפים כל חלל העולם; ענותנות וצניעות ביישנית של איש נחבא אל הכלים, שאיננו רגיל בחיי הכרך המזעזעים, כי אם בחיי העיירה השלוים, שמדבר בקול נמוך ורך, ועל דבריו שפוך חן צנוע מיוחד, עם ההברות העדינות והנעימות, הנוחות והרכות של ביהמ"ד הישן, שהיה בו לפעמים מעין בטלנות, אבל לא היה בו מן הקפאון והקהות, הכעס והמרירות, מפני שהיה כולו טוב.

ויהודי זה ממצמץ לפעמים בעיניו הערומות. יש כאן גם ערמה, אבל גם ערמה זו איננה רעה. אופקה של ערמה זו הוא צר ומוגבל, אבל יש לו שייכות טבעית ואורגנית אל האדם. ערמה זו היא גם ליצנות, אבל ליצנות זו, יותר שהיא דוקרת ועוקצת, היא מעדנת ומפנקת, ויותר שהיא מורטת את הבשר בצבתות לוהטות וסורקת במסרקות של ברזל, היא מחליקה ומטפחת. אין להיתול זה צפרני החתול, כי אם כנף נוצה רכה, שמעבירים אותו אל מקום הפצע, ונוח לו. לא לחישות ונשיכות של סטירה וסרקזמוס, אלא ההומור הרך והנעים כשמן הטוב, ואין בו הפירכוס והפקיסה והסממנים והפוך והבשמים של לעגי השפות האחרות. אין בו גם הברק והנוי האמנותי, אבל הוא בא כהווייתו מביהמ“ד ומההשכלה בילדותו, לפני חיתוך שניו, ובשביל שהוא טבעי כל כך, יש בו גם מטבע המקום: מבינים אותו ביותר יהודי פולין, ויותר מכולם – יהודי פולין שהיו גם הם חובשי ביהמ”ד ומשכילים. יש בו שמינית-שבשמינית בדחנות, אבל גם בדחנות זו היא חביבה, מפני שהיא ילידת בית; היא לפעמים חולנית, חלושה, צנומה, מגמגמת, מסתייעת ב“לשון נופל על לשון”, מפיקה חדות-לב ואושר בלי מצרים כשהצליחה למצוא את הצירופין שהיא מבקשת, ונעימה היא גם בעניותה זאת, מפני שהיא כך דרך גידולה, מפני שהיא מראה לנו מדרגה ידועה בהתפתחות השפה והספרות.

כך היה הפיליטוניסטן של “הצפירה”, הנ“ץ, בעל “בראש הומיות”, במשך שנים רבות. כך היה בעצמו, כך היה בפיליטוניו. הוא היה בטלן חביב ופיקח, וממנו שטף פלג של הומור בית-מדרשי משכילי, מאותם נחלי שמן ואפרסמון ששטפו בדור העבר בין משכילי קראקא, לובלין, אפטא ואביזרייהון. אדם כשר זה היה בעל ידיעות, לא פחות ולא יותר מן המידה, אלא בשיעור מכוון אל מה שהיה צריך בשביל קהל זה ובשביל מדרגה זו של ספרות. הוא היה מושלם, יודע איזה לשונות, בקי בפולנית ובעניני פולין, חי בקרב עמנו, דבק בכל מנהגי-החיים היהודיים, מגפף אותם במין חמימות ערבה, איש שהיה אוהב את רחוב היהודים ומקושר ומאורג בו בכל נימי לבו, יודע את כל שיחותיו, הברותיו, חצאי הברותיו ורמזיו, מפני שבעיקרו היה בן-תורה אשר חוש נכון בו לטעום טעם הדעת, מאותם בני-תורה שאוהבים את המילי דבדיחותא, ושיש להם מה להגיד. והאיש הזה לא התכוון להיות סופר, ואולי חסר היה גם כמה מן ההכנות והסגולות הדרושות לסופר. הוא היה בעיקרו בעל-בית מבין, משכיל, רחים ומוקיר רבנן. והתכונה הזאת מתחה עליו חוט של חן מיוחד שיש ל”אינו מצוּוה ועושה".

סקירה קלה על יחוסי אל הנ"ץ אולי תתן לקוראי מושג שלם יותר מסיפורים ארוכים.

בשנות תרל“ג-תרל”ד¹, ואני עודני כמעט ילד בבית אבי בפלוצק, הייתי מבקר לעתים את אבי זקני הרב רבי איטשי, שהיה יושב ומרביץ תורה בעיר מצערה לא רחוקה מפלוצק, ווישוגרוד, ע“י הווייכסל. לעתים הייתי שוהה שבועות וירחים בבית אבי זקני ההוא, שהיה מחבב אותי ומטפל עמי ומלמד אותי תורה ומתקן את חסרונות מלמדי האחרים ומעמיד אותי על דרך האמת בכמה פינות. באחד הזמנים ההם פגשתי שם אחד מבאי ביתו של אבי-אבי, לא מילידי המקום, נבדל מהם מעט בהליכותיו ובהברת לשונו, ויתודע אלי בשם נימנוביטש. הוא היה, כמו שסיפרו אז, בעל בית יורד, בעל תורה ומשכיל מובהק, ויהי למורה בבית אחד מנגידי העיירה. עם אבי זקני היתה לו נקודת-מגע אחת: ההתנגדות אל החסידים. אבי זקני, ממוצא הדינסטיה הרביית המפורסמת שהיתה בעיר סוקולוב בפולין, היה בעצמו מתנגד לוחם, וכבר היתה לו נטייה קלה אל ספרי החקירה, ויהי יודע בעל פה את ספר אוקלידס, וכל שערי כרכי הגמרות היו מלאים ציורי מדידותיו, וגם את ספר המידות לאריסטו, ואין צריך לאמור את ספר האמונות והדעות ואת ספר המורה ואת ספר העיקרים. ספר ההשכלה הראשון שלמדתי מפיו היה ס' האלים ליש”ר מקנדיאה. אל שיעורי ספר האלים היה גם המורה נימנוביטש בא, ושם קשר עמי את חבלי הידידות, האיש הזקן עם ילד שכמותי. באחד מקונטרסי, השמורים אתי, כתוב שיר שהקדיש לי.

נימנוביטש זה היה תלמיד חכם גדול, מדקדק, חוקר, חפשי בדעות, וכנהוג, גם שומר מצוה. החסידים היו לוטשים אליו עיני חשד, אבי זקני היה מקרב אותו, במקצת, בשביל שהחסידים חשדוהו. חוץ מההתנגדות והחקירה לא היתה אחוה-לדעה בין אבי זקני ובין האיש הזה. בעד אבי זקני היתה התחנה האחרונה של ההשכלה: יש"ר מקנדיאה. הוא היה מסכים גם על ר' נפתלי הירץ וייזל, אך רבי משה מדעסוי כבר היה מוטל בספק. לא דיבר עליו מטוב ועד רע. ונימנוביטש היה משכיל נלהב, כל ספרי ההשכלה והשירים היו שגורים בפיו, כל ההלצות ודברי החידודים, כל ההשפעות מז’ולקיב, מברודי, מלבוב, מזאמושץ. הוא היה יליד זאוויחוסט, חברו של רייפמן, של ג. י. ליכטנפלד, של אייכנבוים, של נטע שפירא – והיה מספר לי על דבר בנו.

הבן הזה היה הירץ נימנוביטש: למד בבתי המדרש, ונעשה משכיל, נתמנה לרואה חשבון בבית מסחרו של גביר אחד, וכתב מאמרים לעתים. כשהיה הזקן מספר ע“ד מאמרי בנו, קרני אור היו מתמלטות מבבות עיניו – ואני הייתי אז ילד, ונקבעה בזכרוני דמות איש זקן, צעיר ונלהב בהרגשותיו, יושב מחוץ לעיר בחצרו של אותו הנגיד, שהיה בעל אחוזה, ומראהו היה – חציו פריץ, זקנו מקוצץ ונעליו גבוהים, מגיעים עד הברכים, ושם, באחד החדרים, לפני ולפנים, מלמד השכלה לבניו של בעל החצר – איש נעים מאד ומשונה מעט, איש זקן שהתחבר אלי להגות בספרו של יש”ר מקנדיאה, ולפרקים היה מספר לי ע“ד לובלין וזאמושץ וקראקא וברודי. ובסיפוריו היה קל, מלא חן, מלבב, מפיק רוך ופיוט, דמיון ורגש, וכאילו אמר לי: אני ואתה – הננו חברים, אני ואתה – אין איש מבין אותי פה כמוך; גם אביך הזקן מסכים עמי קצת, אבל זה הוא מדור ההולך, ואני ואתה – העתיד, אני ואתה – והבן! ואת הבן לא ידעתי. והיה משאיל לי את ה”משא בערב" לרומאנילי ואת ה“גן נעול” להרנה"ו², והחסידים היו חורקים שן ואומרים: זה הוא המסית והמדיח, ואבי הזקן היה סומך עליו.

וזוכר אני יום קיץ אחד: סמוך לחצר ההיא היתה חצר אחרת, חצר ממש, ארמונו של אציל פולני זקן, ושמו דאבסקי. והאציל ההוא היה ממיודעי אבי הזקן, והיה מבקר לפעמים בביתו ונוהג בו כבוד, ואבי זקני החזיר לו שלום של ביקור, וילך עמדי אל החצר ההיא, ודאבסקי קיבל אותנו, והוא היה לבוש בגדים כאשר לבשו אצילי פולין מכבר, ובחדר-האורחים ארון מלא ספרים, ובזוית – שולחן קטן, ובו תקועות מקטרות בעלות תבניות שונות, ודאבסקי עישן במקטרה אחת, ואת השניה הגיש אל אבי זקני, ושני הזקנים ישבו וינסוני בחידות, ודאבסקי נתן לי את ספרי קורז’ינובסקי, ובצאתי משם, ואני טעון ספרים, ואירא לשאת יחד את הספרים העברים עם הכתובים בשפה אחרת, ואשא מימיני את “המשא בערב” או “הגן נעול” ומשמאלי את ספרי קורז’ינובסקי, והזקן נימנוביטש פגע בי, ויעזוב עמי.

ועברו שנים, שנים רבות, הלך אבי הזקן לעולמו, הלך נימנוביטש לעולמו, אך עקבות בנו של נימנוביטש לא אבדו לי. הייתי קורא את מאמריו ב“איזראעליטא” מהשנים שעברו, וה“איזראעליטא” בשנים שעברו היתה מביאה עוד מאמרים של יהודים, ונימנוביטש היה כותב פולנית, אך זאת היתה פולנית-יהודית: רוך, לצון קל, טבעיות ועצמיות של יהודי; ובימים ההם הלא היה כל מאמר – מאורע, וכל דבר שנדפס – מונח בקופסא ונשמר בזכרון. ואני הוספתי ואקרא גם במכתבי העתים משנים שעברו, ואמצא את מאמרי “הבן” ב“ווארשווער יודישע צייטונג”, אשר יצאה לאור בראשית שנות הששים ע“י ה' גלאטשטערן, שהיה חותנו של ה' פלטין, מייסד ה”איזראעליטא“. כלום אני יודע, ההתענג התענגתי עוד היום על המאמרים האלה, אבל בעת קראי אותם אז היו בפי כדבש למתוק. זאת היתה שפת אמי, כי אמנם כן דברה עמי, זאת היתה השפה היהודית בתומתה ובפשטותה כמו שהיתה בפי יהודי פולין וכמו שכתב אותה הד”ר אטינגר בזאמושץ, שיחה קלה, עממית, אינטימית שיש בה אהבה, והיא מוצאת סיפוקה במלים שגורות וישנות, שהרבה זכרונות קשורים בהן.

והיה הדבר בשנת תרמ“ו-תרמ”ז³ לערך, ואני הייתי בלובלין, וכבר אני עורך ומאסף, סופר ומקבציאל, וחברה של משכילים מבקרת אותי, ובתוכם – הירץ נימנוביטש, האדם המתוק, הקופא בעירו שם כחמרא על דרדיא, המשכיל שהיה כותב לפעמים מעט פולנית, מעט יהודית, ועיקרו כאביו, משכיל ו“בעל לשון קודש”, ויודע לבדח את הלבבות כבר-קפרא בבית רבי. זה הוא האיש אשר נפשי דבקה בו לאהבה אותו. טעמי הספרותי אז כבר היה רחוק תכלית רחוק ממחיצתו של האיש הזה, אבל חפצתי שיכתוב, חפצתי שהיהודי הזה יבטא את כל מחשבותיו והרגשותיו, מפני שבמחשבותיו והרגשותיו מתבטא דור שלם, מתגלה תקופה שלמה. אמרו לי רבים: זאת היא בטלנות. אני ידעתי, כי זאת היא גם בטלנות, אבל גם בטלנות זו שלנו היא, יש בה תום-לב, יש בה אמת-שבחיים, הומור טבעי ידוע, חן-מקום ידוע. חשוב חשבו הטועים, שהנני עושה בזה מטעמים לקוראים. זאת היתה טעות גסה! אם היה קהל להנ“ץ, הדבר הזה בא אח”כ, מפני שהוא ברא לו קהל, או מצא לו מין את מינו. בהעירי את הנ"ץ לכתוב עשיתי זאת בלי שום השערה, שהדבר יצליח מצד הקהל, וכשהתרעמו אחרים – לא שמתי לב. חפצתי כי genre זה יתבטא, כל זמן שעוד נמצאה שאריתו.

ולא קל היה לו הדבר. הנ“ץ העתיק את מושבו לוורשה; רציתי לתת פרק קבוע ב”הצפירה“, ורחז”ס לא היה עסקן בדברים כאלה, והעסק עדיין לא היה ברשותי. על דעת עצמי ולפי טעמי מניתי את הנ“ץ, ובמשך איזה זמן הייתי משלם לו את שכרו, הוי, המועט, מכיסי, והוא היה נותן לי שטרי קבלה, השמורים עוד בין הכתבים. הקימותי מעשה ובדיעבד צריך היה להסכים. באופן זה היה הנ”ץ לפיליטוניסטן של “הצפירה”. איש לא ראה יותר ממני את הליקויים והפגימות שהיו באותו מין של פיליטון: שיורי מחלת המליצה, ההומור שנטה לפעמים לצד הבדחנות, הטעם היהודי הפולני ממפלגה ידועה, שאין יהודים אחרים יכולים לתפוס את מהותו – אבל חפצתי בזה, מפני שזה היה מין בפני עצמו ונאמן לעצמו.

באופן נפלא נתגלגלו המסיבות, בהזמינן עמדי את בנו של המשכיל הזקן, מיודעי מבית אבי זקני מווישוגרוד, בתקופה אחרת שבחיי ובעבודתי. אולי היה בזכרון הזה מעין שוחד, אבל זה היה שוחד מעודן שבמעודן, שלא הנותן ולא המקבל נתכוון אליו. זה היה דבר שבא מאליו, שלא במתכוון ושלא בהזמנה לכתחילה.

הסגולה המיוחדת, שהקנתה את לבי להנ“ץ, לא היתה בספרותו, כי אם בתכונת רוחו, בהרגשותיו ובחייו. הוא היה איש נקי מכל פנייה צדדית, מכל מחשבה זרה, מכל תאוה להשתרר, להתגדר ולהתפרסם. הוא היה איש העם בתחום מוגבל, בפולין, בין ביהמ”ד והשוק ושקקיו ורחובותיו, מבואותיו סמטותיו. אבל בתחום הזה היה בן בית, הפרצוף היהודי מתפצל לאלף פצלות וניצוצות, וקשה לכלות את כולו. היודע את כולו היה הסופר הלאומי, המאחד והמאגד, המובן והמורגש במדרגה שוה בכל הארצות ובכל המפלגות, מי שיש לו במוחו אותה עדשת הזכוכית המלוטשת, המקבצת את כל הניצוצות. זה הוא דבר יוצא מן הכלל, ואפילו הסופר הזה, כשייכנס לתוך פרטי פרטים, חוששני, שלא ישמש בבקיאות שוה בכל קרנות-הזויות. לבינונים אין לך מידה טובה מקביעת תחומין והבדלת מחיצות. מובן, שאין זה מן הצורך, כל זמן שמדברים ע"ד האומה סתם, מרפרפים למעלה, נוגעים ואינם נוגעים, כלומר, כל זמן שאין עוברים מן הכללים אל הפרטים ומן ההקדמה אל גוף הספר, אבל ברגע של כניסה לתוך הסבך של פרטים, ההבדל הסמוי מן העין בין העצמיות והזרות מסתמן ומתבלט תיכף.

היתה בהנ“ץ מידה הגונה של עממיות בנוגע אל יהודי פולין, ושקילנא הרמנא ורשותא לומר, כי אילו היה כותב בלשון יהודית-מדוברת, אזי היתה עממיותו זאת מובהקת עוד יותר. למען תת לשפה העברית את כל הדגש העממי החי, וכדי להביע את כל אמיתת אופיו ואת כל תוקף הרגשתו של הכותב, דרוש היה שלטון בשפה זו, אדיר ויותר נמרץ, יותר מששלט בה הנ”ץ. היה לו אוצר גדול של מלים, אבל זה איננו מספיק עוד. לזה צריך אדם להיות כמעט שותף במעשי בראשית של השפה. בשביל כך נראתה בהנ"ץ רק בבואה-דבבואה של עממיות, אבל גם זו היתה מעלה יתרה לגבי מקצוע ידוע וקהל ידוע.

התחילה אז “הצפירה” להיכנס יותר ויותר אל החיים, לפני ולפנים. צריך היה לרכוש עמדה בתוך הקהל, שהיה רגיל עוד לקרוא את המאמרים בשביל תפארת המליצה, אבל כבר התחיל לתהות גם על תוכנם. ביחוד בפיליטון – אפשר היה לעבור בפעם אחת אל צורה אירופית, אבל אלה שגזרו כך, לא מחכמה גזרו כך. צורה אירופית! וכי יש צורה אירופית? אינו דומה הפיליטון הרוסי אל האשכנזי, ושניהם אל הפאריסי או אל הוינאי! הצורה האירופית מתחלקת למאה צורות, וכל אחת מהן יש לה משלה, ומה שהוא משובח בה, מה שמציין אותה הוא רק מה שיש לה משלה. זה הוא סוד הספרות והאמנות. אין לך דבר קל יותר מן החיקוי, אבל לעולם אין החיקוי קולט את החן והקסם של המקור, אלא מקלישם ומנוונם. ספרותו של עם צריכה להיות קלסתר רוחו עם כל גווניו ונטיותיו, אפילו עם הליקויים והפגימות שבו. למען הגיע אל צורה משוכללת צריך לעבור ממדור למדור, וצריך שתשמענה גם כל ההברות החלושות, הצרודות והכבדות של אותם העולים אל השלימות, השואפים אל ביטוי ההרגשה.

שואף כזה היה הנ"ץ. הוא רצה, ובמקצת גם קיים. הוא מצא קהל, שחיבב אותו. אטו דא מילתא זוטרתא היא? יש שדשים את הדבר הזה בעקב. פלוני מצא קהל, פלוני מתפנק על הקהל, מלבב, מושך, לפיכך הוא מוצא. אל נרמה את עצמנו! ההתחבבות-בחשבון היא מידה לא הגונה!; אבל ישנם, בין המוכיחים, רבים, שמתחבבים גם הם, אבל אינם מוצאים קהל, ובשביל כך הם מותחים גזר דין על ההתחבבות. אי אפשר לדון על הדברים האלה כלל. אין קנה-מידה להכיר על פיו, אם זה שנתחבב על הקהל נתכוון לכך, או לא נתכוון. הרבה פעמים אנו רואים, שהמתכוונים להתחבב אינם מתחבבים כלל, כמו שהרודפים אחר כבוד אינם מכובדים.

יש קנה מידה אחר, והוא דבר של ממש ומילתא דעבירא לגלויי: הסופר חביב הקהל, שמשתמש בחביבותו זאת, לזעזע את החושים ההמוניים הגסים – הוא מנוול, ומי שמשתמש בה, לעדן ולצחצח את החיים, לישר את העוותים ולפשט את העקמומיות ולהכניס לתוך טרדות היום ובלבולי החיים פלגים של הרגשות רכות ותמימות וטובות – הוא אמן נדיב-הנפש ואציל-הרוח. אושר הוא, אם איש כזה נעשה לחביב-העם. חביבות זאת, השפעה נעשית כוח, נעשית חלק של הון האומה.

אין רצוני להפריז על המידה, שהיה כוח זה להנ"ץ בפלגות רבות של העם. אבל רשאי אני לאמר בדייקנות גמורה, כי בתוך מפלגה ידועה, ביחוד בפולין, היה לו ניצוץ של השפעה כזאת, והיה משתמש בו לכל מה שהוא טוב ומועיל, יען כי כל נים מנימי נשמתו היה ארוג ומרוקם עם היהדות הלאומית.

בעינים חושפות, חמות, טובות, מהתלות-קצת הללו, השתקפו חיי ווארשה היהודית באופן מיוחד. הוא לא הבין את כל הצירופים הכמוסים בין בחזיונות – אספקלרייתו הסוציולוגית היתה קדומה ובעלת שפופרת אחת, שממנה היה מסתכל. הוא לא שיחרר את עצמו עדיין מהמילי דבדיחותא, והמשכיל בן העיר הקטנה היה קובע את חותמו על מאורעות שהיו זרים לו, ויש שהיה מאחה קרעים שאינם מתאחים – אבל כך היה רואה, וכך היה מספר ומתבונן אל הרבה דברים בסקירות מפיקות תמהון של תום, וכך היה מושך את הלבבות להרבה רעיונות ישרים ומעשים טובים בעם ובעדה. ראוי לדעת את רוח העת ההיא. מדברים עתה על אודות ספרות ועניותה וחולשתה וכו' וכו‘. לספרות יש תנאי אחד: קוראים. ספרות בלי קוראים היא דומה לספרותם של נזירי הבינידיקטינים בבתי מקלטיהם או לחרט-החרטומים. התכוונו למשוך את הקהל, או לא התכוונו, היו ל“ו צדיקים שבדור וכתבו קמיעות אשר רק יודעי ח”ן יבינום, או היו תגרים – על דבר אחד אי אפשר לדלג: צריך שנאסוף מסביב לנו איזה אלפים של אנשים שיחשבו את הספרות הזאת או את מכתב העת הזה כדבר של צורך, ושיביאו ראיה על מחשבתם זאת, בקנותם. בימים ההם החל הקהל העברי להתמתח, המנין שהספיק בדוחק למכתבי העתים השבועיים לא הספיק ליומיים, וצריך היה “לפשוט יד בגדוד”, כלומר, לספח מן המחנה הרחב של לא-קריין קוראים עברים חדשים. הפרוצס שנעשה בשנים האחרונות בהמון על ידי מכתבי העתים ביהודית מדוברת, התחיל להיעשות אז, כמובן, בשיעור פחות, מסביב למכה“ע העברים. צריך היה שהקהל של אלפיים מנויים יתגדל עכ”פ, לפי הצורך אז, לקהל של ששת שבעת אלפים, בכדי שמכה"ע יוכל להתקיים לו גם במידה קטנה. זה היה מסע-הנצחון של השפה. אילו לא היתה בנו הפזיזות והרגזנות, חוסר ההתמדה ואומץ הרוח, שיש בנו, ואילו הלך הפרוצס ההוא הלוך והתפשט והתרחב, אזי במשך הזמן היו שבעת אלפים לעשרים והעשרים לחמישים אלף וכו’ – לא למכ“ע זה או למשנהו, כי אם לספרות כולה, אבל הלא הכל הוא מדולדל ומרוסק, ביניני, מתפורר לפירורים ומתבזבז ונוטה לצדדין. על כל פנים אז היתה תקופת ההתפשטות, ובה צריך היה, בתור תנאי הקיום, לא לרחף בעולמות העליונים של חזיונות, כי אם לחתור אל מעמד בקרב העם; ואת המעמד הזה צריך היה לכבוש ביחוד בפולין, וביחוד שביחוד בוורשה. כל מכ”ע הוא קשור במידה ידועה אל מקומו, גם כשהוא פורש כנפיו על כל העולם, והמקום הוא מקום הכושר. וורשה העברית עוד לא יצאה מן הכוח אל הפועל, אבל הלא אנו יודעים, שהיא צריכה להתבקע מביצתה! הגדולה שבקהילות אירופה, עם ששים אחוז יהודים שהם עוד סמוכים לביהמ“ד, בתוך פולין עם הישוב היהודי הצפוף – כמה מכ”ע עברים, כמה מקצועות שבספרות היא צריכה לפרנס, אילו לא היה בינינו הכל נהרס ומנופץ, נשבר בפנים ונשבה בין הגוים מחוץ! צריך היה לסול נתיב למלה העברית, להעיר את היחידים הזוכרים עוד גירסא דינקותא ולמצוא מסילות גם אל היודעים אך מעט – ולדבר הזה סייע הנ"ץ.

סגנונו לא היה לפי הטעם המעודן, אבל היה לו סגנון. לעתים, כשפסק לכתוב, ולא רציתי שייפקד מקום ה“בראש הומיות”, מלאתי את מקומו במשך איזה זמן, ורשמתי שלשה כוכבים. אך לא עלתה בידי. ניסו אחרים – היטיבו, הרעו לכתוב יותר ממנו, לא כוונו. אותו מין של פיליטונים היה לו לבדו. מה היה? משונן וממורט כ“צלוחית של פליטון” היל“גית? לא! צוהל ויפה ומאיר וחם כפיליטוניו של לווינסקי? לא! או דק שבדק, או עשיר ושופע ורב הגוונים, או כביר ונערץ? לא אָח מאחת מאלה. סגנונו של הנ”ץ היה מוגבל, כשרונותיו מצומצמים, הלצתו לפעמים רק “שחוק מלים”, כאבעבועה של בורית שנפקעת ונידפת. השקפתו על פי רוב תלויה בתנאי המקום, אבל היתה בו טבעיות ופנימיות. הוא היה יליד תקופה ידועה ותחום ידוע, וכך הצטלם בכל מה שכתב.

הוא ניסה את כוחו בכמה מקצועות. כתב סיפורים קטנים שאין להם ערך, הו“ל איזה מאספים קטנים, שבהם נראתה רק התמימות, שאמנם היא מידה טובה, אבל אינה מספקת. הדבר הקיים שעשה, היצירה שיצר בספרות העתית, הקובעת לו זכרון, הוא – “בראש הומיות”, הד המשכיל מביהמ”ד שנכנס לתוך חיי הכרך. אין זה דומה אל פיליטוני יל“ג וחבריו הטובים והגדולים ממנו שבעתים: אין זה דומה בעיקר, מפני שאותם הפיליטונים האחרים לא היו כלל דברים של כרך, של מרכז, של מקום, אלא דברים שעלו בהרהורו של סופר, שיכול היה לכתבם במקום זה, או במקום אחר. אך מה שכתב הנ”ץ היה מתוך עיר זו וחיים הללו. זו היא קטנותם, אי הבנתם מצד הקהל הגדול, יכול אני לומר, במידה ידועה, אי אפשרות הבנתם והערכתם המיוחדת, – וזו היא גם חשיבותם החדשה, כמובן בתור נסיון.

ואולי היה זה הדבר הכמוס, שהקוראים הקרובים רק הרגישו, אבל לא ידעו ברור, וזה הוא הדבר שצריך להיזכר בעת הזאת, כשאנו עמלים בדבר תחיית שפתנו, צריך להזכיר, כי אם היה בן יהודה בארץ ישראל ההוגה והמקיים, במרכז יהודי גדול של וורשה היה הנ"ץ אחד מעשרה ראשונים, ואולי גם אחד וראשון ממש, שעורר ודרש ודפק וכתב ואסף אספות וחזר על הפתחים, והיה מייגע את הבריות ומשים עצמו לצחוק בעיני רבים, בהקהילו עדות עדות של בחורים ואברכים, ובכתבו להם תקנות ופנקסאות בשביל “שפה ברורה”. אם לא אמרו בפירוש: זקן זה עושה מעשה ילדות, חשוב חשבו על כך בלי שום ספק.

והנני זוכר ערב אחד של מוצאי שבת בחורף, ישבתי אז בדירה שהיתה לי ברחוב דזיקה בבית אחד עם ר' חז“ס, והנ”ץ בא אלי ומדבר על לבי ומשדל אותי בדברים ללכת אל אספות “שפה ברורה”, אשר תהיה באחת המבואות האפלות ברחוב מילא, בחדר אשר בו יתאספו חצי תריסר בחורים, ואני טרוד וקטן אמנה, ומחאות קובלות במוחי על איבוד זמן זה, והוא איננו זז ממני, עד שאני הולך עמו, והננו בוססים בשכבת השלג הגבוהה, והנ"ץ מתנהג בכבדות, כי פיסח היה רגלו האחת, ואני שומע את נשימתו הכבדה והיגעה, ובין צללי ערב ושלהבת הגז המלבינים אני רואה את פניו, ורטט עובר בכל גוי, כי חושב אני לראות את פני אביו כאשר ראיתיו בווישוגרוד. ככה הלכתי אני עמו מן החצר.

ככה אנו הולכים, וככה אנו נפרדים בדרך. היהודי הטוב ההוא – איננו. המשכיל מזאוויחוסט זה כבר הלך, והמשכיל הזה, ה“בן”, אשר על אודותיו שמעתי גדולות בווישוגרוד, כבר הספיק לבוא, לעבוד עבודתו, ללכת וגם להישכח כולו.

להישכח? האם ידע העם אותו גם בחייו? את עבודתו, את עמל משפחתו, גם את עניו נשא לבדו – באצילות, בכבוד. זה היה יהודי גאה, נקי, רך כמשי, עם זהרי חדוה בעינים וצחוק תמיד על השפתים, עניו כאוב, אבל גא ויהיר – בלי הראות קמט של דאגה ולבלתי השמיע הברה של גניחה. נסה הלום והנה: “איספירנטו” – דבר זה של ד"ר זמנהוף, הוא היה הראשון שהפיץ בין קוראי עברית, ומיטודות ומכתבים ללמד, כפדגוג מצוין הכשרונות במקצוע זה, ולא הגיע עד זקנה, וילך, ואין יודע. לראש הדף

[א]

באחד מסיפוריו הוא אומר: “לפני עיני מרחף התרמיל תמיד, התרמיל היהודי העתיק והנקוב תלוי לי מנגד, כהריאה והכבד בחטמו של אותו בעל מרה שחורה. בכל מקום שאני פונה הנני רואה לפני את התרמיל, ובכל מה שאני רוצה לספר התרמיל מתגלה לפני”. זה היה אחד מדמיונותיו של מנדלי, בענוותנותו, אבל אנחנו רואים בהאמנות שלו, אמנם הרבה פעמים את התרמיל, מכף רגלו ועד קדקדו, ועד סתרי מזימות לבו. ישנם צדדים וצדי צדדים בחיי המון היהודים, יפים ומכוערים, מעודנים ומנוולים, אשר מנדלי הפיץ עליהם אור, להיות נראים ותיאר אותם בשרד, להביאם לידי גילוי אמנותי – בפעם הראשונה, כביכול, בהצגת-בכורה. סופרים אחרים, וביניהם גם אמנים של מידה וקצב, היו מטפלים ביהודים העשוקים ונרדפים, בתור היותם קרבנות שנאה וקנאה ואכזריות של אחרים. אמנם דבר זה מכוון אל האמת; היהודים הם, ברובם, ברוב הזמנים והמקומות “קרבנות” ממין זה; ואמנם, ענין זה של היות היהודים קרבנות, הריהו אולי הענין המעורר זוועה ביותר והנוגע ביותר אל הלב – כתופעה של חמס ועוול, ואל המוח – כחידה נפשית והיסטורית, - בכל זאת, כשהיהודי, לו גם יהי נרדף בכל רגע, יצוייר אך ורק מצד זה, אז תהא התמונה תמונת פרופיל (צד פנים); ולוא גם תהא מכוונת מאד, לא תימלט מהיות חד-צדדית ויוצאת דופן, ולא תתן להרואה מושג שלם על דבר האוריגינל בשלמותו הגופנית והנפשית. כמעט כל המספרים, שעסקו באיווף (חרקטריסטיקה) פרצופי יהודים, נתנו לנו “פרשת קרבנות”. אפילו את “נתן החכם” מכירים אנו רק מצד יחסיו עם צלח-אל-דין המושלמי ועם הכומר הנוצרי, ששונאים, שאוהבים, שמבזים, שמכבדים אותו. כל הטרגדיה של שיילוק היא בסכסוכו עם פריץ נוצרי, בשל בתו – פוק חזי בכל הגלריה של דמויות וטיפוסים יהודים, אשר נתן החכם ושיילוק משמשים להם שני צירים: מחייב ושולל, ותראה צביונים וקלסתרי פנים מכל המינים, אבל תמיד אותו הצד שהוא מענין כלפי חוץ! במה היה נתן – חכם, לבד מיחסיו עם המושלמים והנוצרים? ומה היה שיילוק כשהוא לעצמו, לולא אירע לו אותה המילודרמה הגסה של הפריץ, שחמד לו דווקא ריבה זו, ואביה רצה להצילה, וע“י זה נסתבך כל הקשר הטרגי, ודו-הקרב בין סניור צעיר, שיצרו המיני תוקפו, והיהודי הזקן המוסר את נפשו על כבוד בתו? – על זה פרוש הצעיף. כנראה, התענינו החוזים בשני היהודים רק בשל המומנטים המיוחדים, שהעלו על אודותיהם בדמיונם. וככה היו רבים, בישראל ובעמים, מטפלים בנו בתורת קרבנות; ורבים מהם היו גם מותחים עלינו קו של מארטירולוגיה. אף זו כוונה נעלה וענין אצילי מאד, שיש בו קדושה; אבל הקדושה היא, מן הצד הציורי, דבר טפל ומיגע… טבול את המכחול בצבע כחול שבשפופרת ומשח להם קרני הוד מעל לראשיהם, כמו על תמונות הקדושים של הציירים מימות הביניים! לא אכחד, שכשאני לעצמי אוהב אני דוקא את אותה הפשטות והתמימות, ממש כמו של פשוטי כלי עץ, את אותו שויון הנצחיות, שיש בהתמונות ההן; אבל מי יעמוד בפני חד-גוונות זו? ובכן, היו קדושים וחסל! – ומה עוד? שכחו המספרים והציירים, שהיו להם, להקרבנות הללו, גם “פונקציות” אנושיות, משפחתיות, חברתיות, מדיניות, או לאומיות, משלהם או משל אחרים, שסיגלו אותם לעצמם: שהיו להם מחוץ לתגרותיהם והתלבטויותיהם עם “טוב שבגויים” או “רע שבגויים”, עולם אנטישמי-פנימי, דאגות, בעיות סבוכות ומלחמות נפשיות של עצמם; ושהיתה להם, חוץ מן הרשמים של היות שנוא, או היות אהוב ושל “למה יאמרו הגויים”, עוד גם רכוש גדול של בדיחה, לעג שנון, אירוניה ובקורת של עצמם, בתורת עולם לפנים מן העולם וכאופן בתוך האופן. והמספרים והציירים שלא שכחו, נגעו בפנימיות זו רק כעוף הפורח. יש להבריות שלנו, – הבה נקרא משיגרא דלישנא, לשבר את האוזן, בשם “הבריות של הגיטו”! – כמו לכל בריות העולם לפלגותיו ולמיניו רצון לחיים, לאהבה ולאושר, אולי למועט שבמועט שבאלה, ואולי בצורה נראית כזרה וגרוטסקית; אבל לא השיעור המינימלי (בכמות) ולא הגרוטסקי (באיכות) הן סיבות נכונות ומספיקות להסב מהן את הצייר בוחן המראות או את הפסיכולוג בוחן הלבבות. לדוגמא “גלופסק” (היא ברדיצ’ב) שונה תכלית שינוי מלונדון גם בכמות, גם באיכות, לפי הנורמה דלעיל. מכאן – בעד הצייר האמיתי וגם בעד הפסיכולוג האמיתי, אין ראיה שלונדון היא טובה בהחלט, וגלופסק רעה בהחלט. אין תעודת האמן לבחור בטוב ולמאוס ברע; אלא למצוא את האמת הפנימית על ידי האמנות. ככה גם אין תעודת הפסיכולוג להטיף מוסר; אלא לחקור, במידה שווה, את המוסריות ואת הלא-מוסריות, כהרופא החוקר את מצב המחלה לעומת מצב הבריאות. ש”י אברמוביץ היה כמעט ראשון, שמצא את הפתח אל גנזי הנפש העממית, בשאיפותיה ובנטיותיה, בחזיונותיה ובהיתוליה. בדרך זו שיחרר את תיאור הגיטו ממשא הרחמנות והסניגוריה ויכניסהו לתוך תחום החזיון החפשי והפיוטיות האמנותית בת-החורין. בגדר זה, במובן הספרותי הכללי, היה אברמוביץ מושפע בשיעור גדול על ידי המספרים הרוסיים, שצ’דרין, טורגנייב ואחרים. והנטיה הריאליסטית שלו איננה מקורית בתכלית. בכל זאת היה חי הנושא את עצמו, והיה עושה ב“גלופסק” כאמן העושה בתוך שלו. הוא לא רק עיצב פרצופים, הוא גם יצר, גם ברא דמויות. נאחזו בו שגיאות, מאניירות של דרכי-דיבור חוזרים ובאים וחוסר אמנות, במידה שהם צפויים מראש (“נישט דאס בין איך אויסען” וכדומה); אבל הקו הכללי הוא קו של גדלות, הייתי אומר: של מיכאל מלאך (מיכל אנג’לו) בחיטוב, שגב רוממות. בזה לא הושפע מן הרוסים. הוא יכול להיחשב כתלמיד לגבי הרוסים בבחינת התיאור הריאלי של הפרטים; אבל הוא היה שגיא יותר; ולא רק ידע את “גלופסק” בידיעה עמוקה יותר מאשר ידע שצ’דרין את סטארו- נובו- גלופוב ואת קרוטוגורסק שלו, אך הוא גם אהב אותה יותר. הוא היה קשור ב“גלופסק” בקשרי רגש יותר מאשר בקשרי שכל. וצריך לדייק בזה, כדי שלא להפריז על המידה; אברמוביץ לא צייר את העם העברי בסכום תקופותיו ובתמצית טיפוסיו, כי אם את האוכלוסיה היהודית הרבתא. הוא צייר את החיים היהודיים, המשפחתיים, הציבוריים המעורים בכל אלה; הדתיים (שאין מקום פנוי מהם) של הגולה הרברבתא במקומות מסוימים ובתקופות מסוימות. הציורים עושים רושם אדיר בנפשנו, יען כי ידענו (או היינו בעצמנו) את אותם האוריגינלים. היהודי הספרדי, למשל, ומסתפינא לומר, גם העברי הלאומי הצעיר יליד ארץ-ישראל, שיש לו רק זכות-אבות ומסורת מעורפלת, “כלי שני” מן הגיטו שברוסיה, לא יוכל להבין, לא את טונייאדובקה ולא את כתריאליבקה, לא את ציורי הנוף, שהם על פי רוב שלג ורפש, ולא את אופיים של בעלי התרמיל, שאיננו יהודי-יסודי, כולל ומקיף, אלא תלוי במאורעות מקומיים ובהתפתחות או התהפכות והסתבכות, מיוחדות במינן, שליהודים במקומות ובעמקים אחרים אין חלק בהן. יש כאן הוד שבמלכות האמנות; מצד זה יכול גם היהודי, אשר לא ידע את האורגינלים, להתפעל ממנו, אם רגש אמנות מפעם בו, כמו שאנו מתפעלים מ“נוטר דאם די פאריס” של ויקטור הוגו, אף כי תנאי המקום והנפשות זרים לנו; יש גם רגש הצער וההשתתפות בגורלם של העלובים המתוארים, אבל זו היא כבר נטיה לצד הרחמים והסניגוריה; יש בין היהודים “הנאורים” בני הדור החדש, בעלי תרבות זרה, גם יחס מעורב מן תאוות כבוד גזעית נדיבה ונאצלת ומן סקרנות ספרותית. סיפוק נפש הוא לראות ולהראות שיש גם לנו גדולים וגאונים, ניצוץ של סניגוריות בלא יודעי-יודעים וגירוי חריף לדעת, מה “אותם פראים” כותבים. אל תתרגמו פסוק אחרון זה בצורתו, פן תהיו בדאים. כלום אני מתכוון לאמור, שאחינו המודרניים, החיצוניים, הרהרו אף רגע במימרא, שאברמוביץ' היה “פרא”; חס וחלילה! להיפך, אלה הם העושים את הפולחן ואת ההלל הגדול לחצי תריסר שמות סופרים עבריים ואידיים, שהם מוצאים אותם מסוגלים יותר לאכספורט; ומהם בא גל של התפעלות בחזרה לאלה שמבפנים וככה הולכות הצורות ונקבעות בדעת הקהל. כוונתי רק אל היחס, אשר מחמת שטחיות ותרגום הוא נעשה מעין יחס של אכזוטיות. אותו “מנדלי” שלנו, אשר השיחה של ביהמ“ד ושל הסימטא היא דרך חביבות טבעית, כשכותבים אותו באותיות רומיות או גותיות, הוא מקבל אופי קצת- מסתורי קצת- מודרני, כאילו תרגמו דרוש שדרש המאהטמא ההודי גאנדהי, או שיר ששר סן-דל- פון החמישי בארץ סין, ושנדפס על נייר של משי… הרבה דפוס עושה, הרבה נייר עושה. ואז חוזר הגל מן החוג החיצוני של חסידי האכזוטיקה אל חוג החסידים של לפני ולפנים וכרוזא קרא בחיל: קידוש השם! כל העולם כולו זע מפני מנדלי, ובריות שמבראשית חלו מפניו, הנה תרגמו ספר אחד מספריו גם לפולנית! ראיתי את הפרט הזה מודגש ומוטעם בהרבה מאמרים, וגם באנציקלופדיות, – ובושתי קצת. לשמחה מה זו עושה? בתקופת הפעוטות של ספרותנו העברית החדשה היתה השמחה גדולה במעוננו, כשהוכרזה הבשורה הגדולה, שאחד מסיפוריו של פרץ סמולנסקין, כמדומני “קבורת חמור”, תורגם לשפות אירופיות. באמת תורגם הסיפור הזה באופן גרוע, ולמקוטעין, ונדפס בזמנו בשבועון בהשפה הגרמנית “מאגאזין פיר די ליטיראטור דס אויסלנדס”. באותו שבועון נדפסו תרגומים מכל הספרויות הרחוקות משום איתנוגרפיה, משום קוריוזיות. אותו עתון צריך היה לשמוח שזכה בכך, כי הסיפור הנהו באופן יוצא מן הכלל סיפור טוב באמת, ולא אנו שנכריז על “נצחון” זה כמו על מעשה נס ותנא דמסייעא שסמולנסקין היה בעל כשרון, והא ראיה שאותו גוי סמך את ידיו עליו. זה היה בתקופת הילדות שלנו, אבל אותה דרדקות בטלנית היא חוץ לזמנה עכשיו, כשאנו יודעים, שהעבודה של תרגום איננה תמיד מופת חותך על רום מעלת הדבר המיתרגם, שהענין הזה של היות ספר מתורגם או של הישארו בשפתו המקורית בלי תרגום הוא גם תלוי במזל, במקרה, בעסק, בקוניוקטורה של מול”ים, בהשתדלות ובהמלצה, בהשראה, באופנה. צריך הסופר הגדול מנדלי מוכר ספרים לכך, שנביא ראיה על כשרונו מזה, – כמו שכתבו וחזרו וכתבו רבים בהגדרותיהם להוצאת ספרי מנדלי, ושנו במאמרים מיוחדים ושלשו באנציקלופדיות, שמנדלי נתקבל ב “אירופה”, ובא האות על זה, שקליימנס-יונושא תרגם לפולנית את “מסעות בנימין השלישי” שלו. המבקרים הספרותיים האלה צריכים היו לדעת מעט יותר, מה טיבו של קליימנס-יונושא, ומה היה נימוק תרגומו. קליימנס-יונושא לא היה “אירופה”, אלא פסיבדונים של סופר פולני, שמו שאניאבסקי, סופר ממדרגה ששית או שביעית ונגדשמי אמיץ. אותו ברנש שכתב תעתועים נגדשמיים גם משלו, תוצרת הארץ, נתן את לבו, כמו שפרסם על עצמו, “ללמוד גם ז’רגון”, כדי לחדור לתוך מסתרי היהודים, והוא מצא את “הימים במדבר”, כי נדמה לו, שגם אברמוביץ מגנה את היהודים, והודאת בעל דין כמאה עדים דמיא. סמי מכאן את כל הפינוק הפרזיאולוגי המנופח, שהאכזוטיקה שלנו עושה בגוזמאותיה; וביחוד סמי מכאן את קליימנס-יונושא, ששבחיו לכבודו של אברמוביץ הם, בעצם, ריקלמה לעצמו. אין אברמוביץ צריך למעשי הלהטים הללו! הוא מחזיק ברכה לעצמו כמו שהוא: סופר עברי, סופר אידי, עם קהל גדול שלו, שמבינים אותו עם כל תגיו ושיודעים את אותם החיים היהודיים, שהוא תיאר, ושמכבדים ואוהבים אותם. “אנו לומדים רק בענין שאנו אוהבים” – אמר גיתה. ברור הדבר, שהיו לו, לאברמוביץ, געגועים על אותן צורות-החיים, כי בלעדי אלה לא היה יכול לצייר אותן באופן נשגב כל כך. נפלא הדבר עד כמה כל הביליטריסטיקה העברית והיהודית תלויה בהגיטו העממי והדתי. מה היתה כל ביליטריסטיקה זו מציירת, ממה היתה מתפעלת ומתרשמת, מה היתה מוכשרת לבקר ולנתח, במה היתה, בכלל, מטפלת, לולא היו אותם היהודים עם גלופסק, עם תרבותם המיוחדת, עם דתיותם ומנהגיהם, עם מכמני זיכרונותיהם, עם הבדלם ופירודם? בשביל איזה עולם, זולתי זה, היתה ביליטריסטיקה זו מוכשרת לשמש אספקלריה? איזה חומר אחר היה נמצא לה בשביל יצירותיה? הרי כולה תלויה באורתודוקסיה של הגיטו כשלהבת בפתילה. מה תכתוב ואת מי תצייר, זולתי אותם היהודים שהתבוללו ואת חייהם התפלים מחוסרי גוון וזן (genre)? עמק שוה, נייר חלק, חיקוי גרוע-ערך! התלך להתחרות עם הביליטריסטיקה הכללית לטפל בצייר את הגויים? תבן תכניס לעפריים! הגויים ועניניהם כלום זקוקים הם לביליטריסטיקה שלנו לטפל בהם? “גרוטוגורסק” איננה צריכה למנדלי; שצ’דרין בקי בה יותר. איזה ביטוי אמנותי יכול היה, למשל ישראל’ס לתת לנו, לולא היו סופרי סת“ם בחוג הסתכלותו? ומה היה ישראל זנגוויל מגלה בכוח האמנות ומבדח את דעת הבריות בהומור החן והחידוד שלו, לולא היו יהודי ווייטשפל לנגד עיניו? הכי יש אורגינליות ושירה והומור בהיהודים העשירים ובזאטוטי בני הצעירים שנתערבו באחרים? מכאן שהקשר הפנימי בין האמנות היהודית והמיוחד אשר בהעממיות היהודית לא ניתן להינתק. אמנם, יש אי אלה צדדים חילוניים בהעממיות היהודית, כמו חיי הרוכלים או חיי העגלונים וכיוצא בהם. אבל הצדדים הללו לא יספיקו לאמנות במספרם המוגבל, ועוד פחות מזה במהותם, כי האמנות צריכה לפאתוס, ופאתוס ממלא רק היסוד הדתי. היכול היה יוסף ישראל’ס לגלם את ההוד שבישראל בתמונת איזה אדם מן השוק, כמו שגילם אותו בתמונת סופר סת”ם שלו, אף על פי שיש גם לאדם מן השוק איזה שרטוטים כאלה של סגנון מיוחד? לאתנוגרפיה די בשרטוטים כאלה, אך לא לשירה ולאמנות. על כן, הזר שאני עונד לראשו של אברמוביץ, איננו ריאליסטי שצ’דריני, כשהצעתו היא “רואה התרמיל”, אלא הפסיבדונים התמימי “מענדעלי מוכר ספרים”, שאי אפשר לתרגמו, מפני שאין אלה מלים, אלא מושג ותמונה דוויה-חביבה, מסביב לבית המדרש בעגלתו הקטנה כסוכת-בד, רתומה לסוסה דלה מרוקת צלעות, שמוכר הספרים שלי (שמו היה בינוש) גזר עליה תענית. חן צנוע מיוחד היה שפוך על ספריה מיטלטלת זו, כמו על שכינתא בגלותא. דברים שבקדושה, ספרים! ר' בינוש! ר' בינוש! – בית המדרש נתמלא תנועה, זמזום ופטפוט של בחורי ישיבה, רטט של תאבדעות וסקרנות, זעזועי חשק ל “המלה החדשה הגואלת”, צמאון לדפוסי ר' נתן שריפטגיסער, ר' איטשה בעל מגיה (יצחק גאלדמאן), להוצאות האלמנה והאחים ראם… והנני מושלך כמו לתוך יורה רותחת, כשעגלת הבד נפרקת, וסוסתי ברכבי המוכר ספרים מכשכשת בזנבה מתוך נחת, מקוה לחבילה של שחת, אחר טלטול הדרך. – ר' בינוש! ר' בינוש! – יהודי דק וכחוש, גל של עצמות, מוביל תורה סחורה מעיר לעיר, מבימ“ד לבימ”ד, שיעול תוקפו. הצטנן בדרך. אנו רוצים להכניסו סמוך לתנור. מציעים לפניו קומקום של חמין. אבל כל אוצרות קורח לא יזיזוהו מעגלתו. הוא בהול על ספריו. – היש לך איזה ספר חדש בשבילי? – אני משדלו בשאלה, שיש בה ריח פרנסה. הוא מעמיד פנים תמימים: יש לי תהלים, תהילים עם מעמדות… חומשים – מקראות גדולות…

אבל ספר חדש, ר' בינוש! אני מפציר בו. “חידושי הרי”ם“… טרי מן הדפוס –הוא מצפצף עלי בנחת, כמגלה סוד כמוס, כשהוא מנער לא מן העגלה אלא מתוך שרווליו הרחבים את הפוליו, בלתי מכורך, רטוב קצת, כאילו ירד עליו הטל. כמה? עשרה זהובים! האדמה רגזה תחת רגלי. – ר' בינוש – אני מפייסו ומתחנן אליו – למי יש עשרה זהובים, ליצן שכמותך! השאל לי את הספר לחודש, לשבוע; השב אשיבנו לך! קרץ אלי בעיניו ולחש באזני: קח לך, ואל תגיד לאיש, פן ידרשו כולם חינם! חמקתי עברתי; אבל הסוד נתגלה, והוא יצא נקי מכל ספריו החדשים. היו לו, לאותו “ברוקהויז” דנן, גם עסקי סיטונות – היה מספק חומשים ל”תלמוד תורה" ו “גמרות” בודדות למלמדים, ספרי תהלים ל “חברת תהילים” – מערופה מצויינת, הכל בהקפה, איש לא שילם. דין ודברים אצל הרב. – אין לי – התאנח באזני – אני צריך ללוות ולשלם, לכתוב ולמחוק, בני ביתי רעבים, והסוסה… כשאמרו לו, שבתלמוד תורה יש יתומים, אמר: – זהו ענין אחר. – ונתן “עשרה זאץ חומשים” והוסיף: – האם בשביל שאני מו"ס – אינני יהודי? לך וספר להגויים, מה טיבו של “מוכר-ספרים” יהודי, מה מנדלי, ומה בינוש שלי! נס “לעשות שבות” על ידי מתרגם-גוי, ומסור את הדברים ל “יונושא”, שיודיעם ל “אירופה”!

[ב]

לחינם יגעו מבקרים להעלות מתוך פלפולם את אברמוביץ בתוך קו ישר אחד. הוא לא היה קו ישר אחד, אלא תמונה גיאומטרית מרובת הצלעות והזויות, עיגולים תוך עיגולים תשבוצת כלילת חליפות, ומזג צבעים כצבעי הקשת אשר בענן. כשרונו לא זנק בפעם אחת, ובניצוק אחד, ממעמקי המבוע הכמוס, אלא הלך ועיבד ועיבד את עצמו בלי הרף. זאת היתה באמת קולטורה אנושית ללא עיפות. הוא בנה את עולמותיו והחריבם; תיקן ושינה, החליף והשלים, חידש ושכלל עצמו; עבר מעברית לאידית, ומאידית לעברית, מלשון המקרא ללשון המשנה, וחזר חלילה. לא רק בלשון, אלא גם באופן החישוב וההיגוי, החיטוב והציור. הוא לא היה סופר אחד, אלא סדר-דורות. אי אפשר לקבוע נוסח חימי של אישיות ספרותית מרובת הצדדים, מורכבת ומסובכת כאברמוביץ. הבה ננסה, רק בדרך של קירוב ועל צד ההשערה והאומדנא, יותר על ידי הסתכלות פנימית, מאשר על ידי חקירה ודרישה ביבליוגרפית-תאריכית-סטטיסטית – את הנראה, את הנדמה לי בחזון. הנוקשות, היובש והאומץ,המצומצמיות, האיתנות והעוצם (אינטנסיביות), העניות המסוגפת והשקדנות המדורבנת על ידיה, החריצות היתירה של מהגר או אנוס ומוכן להגר – במלחמת הקיום וההתחרות; החריפות המושחזת עד תכלית החידוד, המופנה כלפי פנים, כמעט עד הנידוף (הסובלימאט) של אירוניה, וכל שאר סגולות הרוח המציינות את הגניוס של היהדות הליטאית מצד אחד; ומן הצד השני: הרוחב והנוחיות, התמימות והרשלנות, העושר הטבעי של השטחים הכבירים, הדלות ההמונית ורבת הגוונים (התרמילית, כי לפחות יש שטח גדול בעד הנדידה), הפיוטיות של ציורי הנוף מלאי הלשד, ומתוך כך גם החסידות, המרפרפת כעוף פלא מעל להישובים הצפופים של היהודים בין החוחולים והערבות, ושאר תכונות הטבע הכללי והמזג היהודי של רוסיה הקטנה; דמתקריא עכשיו: אוקראינה. צירוף זה הוא המרכב הבסיסי באופיו האישי-הספרותי של אברמוביץ. צרף לכאן את תקופת הזמן ברוסיה הכללית וביהדות מרובת-המינים והארצות והמפלגות שבה, סוף ניקולאי הראשון ושפרפר נצנוצו של אלכסנדר השני, דהיינו סוף הלחץ המסומר, הצבת המחנקת של אלפי לאווין, שלהי משטר עבדות האכרים, והתחלת ההנחות וההקלות, עם ההתלקחויות האחרונות של שיעבוד האכרים, המבוטל בחוקים והמתמיד בפועל, והפקפוקים – ביחס אל היהודים; והתקופה הנימושית של קיום קהל, אשר לא נודעו לנו בפולין, ודומני כי החמסנות (אצל סאלטיקוב: “חישטשניטשסטווא”) של הביורוקרטיה הכי מזוהמת שבעולם, זו של הצארים; עם אותו טיפוס האגרופי (“קולאקי”) בתמונת שתדלנים וראשי קהל אשר לא נודעו לנו בפולין, ושדומני שלא נודעו גם ליהודי ליטא, אבל נודעו יותר מדי באוקראינה שהיתה מגושמת יותר ועשויה יותר לניצול ולאסקופה הנדרסת ולגידול כל אותם צמחי הרעל, הגדלים מסביב לטיט היוון של ישוב צפוף, מנוצל על ידי ממשלת זדון – המצב הנואש, אשר סאלטיקוב (בה “גוברנסקיה אוצ’ערקי” שלו) קרא לו “מבוכה גמורה” (“אודין קונפוז!”). “קשה לצעוד קדימה, ואי אפשר לשוב אחור”. והוסף עוד לאלה: את הספרות הרוסית, שהיתה בתקופה ההיא, רובה ככולה – עם כל העריצות הצנזורית והשילוח לארץ גזרה, את סלתם ושמנם ממבחר הכוחות הספרותיים הרעננים – מחאה אחת גדולה נגד השיעבוד והעושק ו “ישתבח” אביר אחד לכבוד החופש והאנושיות. ואם למנות רק שתים שלש דוגמאות, את ההשפעה של ניקראסוב, את דרך הבקורת הפוזיטיבית-הראדיקאלית של דוברוליובוב, פיסארייב, נ.נ. מיכאילובסקי, ק. ארסנייב, א.נ. פופין ובעל ההשפעה הגדול ביותר סאלטיקוב- שצ’דרין, וכל אותה הספרות של גילוי סודות (“אבליטשיטעלנאיא ליטיראטורא”), שהיתה משתמשת אף היא (הרבה קודם לה “קליאטשע”) במשלים וחידות, כי באופן אחר מן הנמנע היה להתריע על התקלות. אבל הקהל “האינטליגנטי” (מה שהוא בעיקרו מושג של רוסיה על יסוד ההתפתחות הפנימית המיוחדת שלה) הבין את שפת-המשלים ההיא, והיה קשר חשאי רוחני בין הסופרים הרוסים ובין אותה “האינטליגנציה”, והיו מאוחדים ומשותפים בשאיפה אחת ובתכסיס אחד, בשאיפה לפרוק את עול המלכות הרשעה, ובתכסיס – למחות, אם לא בריש גלי לפחות: ע“י דקירות ועקיצות, רמזים וקריצות כנגד כל דבר שהמלכות הרשעה עושה ולהציג לראוה – אם לא את הגוברנטורים, שהתוצאה מזה היתה סיביר או מאסר, ומי יודע אם לא גם סיגוף (“פיטקא”), על כל פנים, את “האדונים הטשקנטיים”, את “הפומפדורים”, את “בעלי המרה השחורה” (“חאנדריאשטיע ליודי”, הביטוי שנזרק גם מעטו של אברמוביץ בבארו את ענין תרמילו) וכל אותם הביטויים של המהפכה האינטלקטואלית הפנימית, שנעשתה למין אמונה, ויתר על כן למין אלוהות, שאיננה סובלת שום נדנוד של ספק, כי היא בהולה על גדולתם ועל אי שגגותה. יען כי זאת לא היתה, בעצם, אסכולה, כמו, למשל, זו של קונט בצרפת, או של פיכטה, לאידך גיסא, בגרמניה; אלא מלחמה, נואשה, בלי דקירות, בשנאה כבושה, בעמדה מסוימת. אותו “אינטליגנט רוסי”, אותו “סופר” או “סטודנט”, עם מידה מופלגת של אידיאליות עד מסירת הנפש, עם שיעור ענקי של טהרה ופרישות, עקשנות סיגופית, ובהרבה מקרים עם קרני ההוד של מעונים בעד דעותיהם, היה, לאמיתו של דבר, פרי הילולים היחיד והמיוחד, שהולידה המלחמה החשאית והעמוקה בין השיעבוד המדכא והצמאון לדרור. הטיפוס האצילי הרוחני הזה לא הובן אף בזמנו בארצות ובקולטורות אחרות; עכשיו איננו מובן כלל; ברוסיה עצמה הלך לעולמו – ויותר נכון, נתגלגל ונתחלף בחילופים אחרים. אותו “הסטודנט הרוסי”, בעל העינים החשבניות ושערות הראש השוות הגולשות והחולצה עם האבנט – חבל! נסתלק מן העולם. את מקומו לקח הבולשבאי או הנאצי; זה מאמין באנושיות חדשה לגמרי, וזה – בנצחון “החיה צהובת השער” האריית לגמרי; ומה שביניהם – הוא תלמיד בעלמא, שאיפה לדיפלום, בלי לדאוג לאנושיות או ל”ראסא“. אם תרצה לספר, למשל, לאנגלי, על דבר “אינטליגנציה” – הוה זהיר, שמא יטעה בדבריך וחשב, שאתה מדבר על פרשת מרגלים, כי זהו פירוש המלה “אינטיליג’נס” באנגלית. ואם איננו הדיוט וחשדן כל כך, ישאל לתומו: מה שייך לומר “אינטליגנט” בנוגע למפלגה? כל אדם, אפילו בעל חיים, הוא “אינטליגנט” – אך בינינו, יהודי רוסיה לשעבר לוחש עוד הניצוץ של “אינטליגנט רוסי” תחת האפר של זכרונות ובכוח ההרגל, למרות שינויי הזמנים והמקומות. כדי להבין את אברמוביץ ואת רוב הבנין של ספרותו ורוחו, ביחוד לתקופותיו הראשונות, צריך להבין את רוח התקופה 1870–1840 ברוסיה, לא כדי לחטט חיטוט ביבליוגרפי בטלני ולהוכיח שהטיפוס של ה”טאקסע" (1869) ושל ה“פריזיו” (1884), ובמקצת אף של “דאס קליינע מענטשעלי” הצורות המתוארות ב “המכתבים אל הדודה”. לא! אברמוביץ היה מקורי, עד כמה שסופר מתפעל מן הסביבה יכול להיות מקורי – לא במקוריות (1864) יש להם דיוקנא קדמא בין ה“טאשקנטיים” וה“פאמפאדורים” ובשל אריסטו, שפינוזה, קאנט; אלא במקוריות של סאלטיקוב בעצמו, של וולטיר, של הויפטמאן או של גוסטאב פרייטאג (שהוא דומה אליו ביותר בחזונו, בתפיסתו, בדרך סיפורו ובסגנונו, אף כי לא ברי לי כלל, שהיה בקי בסיפורו). אני קובע רק שהוא היה בן עמנו ושאין לגלמד אותו, ושאי אפשר אף להבין את תכונתו לכל עמקה בהיסח הדעת מסביבתו. הוא לא היה תלמידו של שצ’דרין, אלא מין שצ’דרין עברי, במגמתו הבקרתית, בתיאוריו, בגילוייו, בהיקפו, באנציקלופדיותו, באפקי הסתכלותו, בציוריו המגוונים את סיפוריו ובכוח עבודתו הכביר והענקי. האלמנט הדמיוני, כלומר הפנטסטי, השכיח אצלו מאד, איננו מתיש ומקלש, אלא מחזק ומאמץ את הריאליות בהסאטירה שלו. מבעד להגוזמאות, שהן לפעמים כהררים תלויים בשערה, מנצנצת האמת בזוהר מבריק; והגוזמאות בעצמן: יש אשר אם אין כולן תיאור מדויק של ההווי, הן ניחוש העתיד. בין רבבות הדפים, שכתב אברמוביץ, נמצאים – אין שום צורך להבליע עובדה זו בשתיקה! – גם כאלה, אשר המבקר הישר,– שאין לפניו משוא פנים ושאינו יוצא ידי חובתו בפאניגיריקה סתמית, – יזדקק להכניסם לסוג הקאריקטורות. אבל אין לחרוץ משפט הסכום הענקי על פי גרגרים מועטים, היוצאים מן הכלל. אמנם נמצאים אצלו ביטויים עוקצים וגודשים את הסאה; אבל רק במקומות סאטיריים. אין לדרוש אדיבות יתירה ודייקנות מנומסת מאת הסאטירה. ויקטור הוגו לא נידח משאתו כגאון השירה בעבור שהשוה במאמר פולמסאי מר ונמהר את מתנגדו (נאפוליון השלישי!) ל“חזיר קטן, טרזן, מתהדר בעור הארי”; אין למדים מכאן, שאותו מתנגד, בר פלוגתא של ויקטור הוגו, לא היה אלא “חזיר קטן” וכו'; אין למדים מכאן אפילו, שויקטור הוגו חשב באמת ובתמים כך; אלא שהוא כתב כך ברגע ידוע ובהשראה של פולמוס. יובינאל נתקבל – לא רק כאחד מסופרי המופת של ספרות רומא אך גם כספר לימוד של הספרות הרומית בכל בתי האולפנא שבעולם, אף על פי שיש בו פסוקים, שחכמינו היו אומרים עליהם את הפתגם הידוע “עיקם הכתוב הרבה אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו”… כל הסופרים הגדולים שהיו בעולם: היינה, ברנה, וולטר, בארביה, ב.ל. קודיה, וזה שאין כמעט דוגמתו בתור ספרא רבא בסיפורים באלזאק, וזה שכמעט אין דוגמתו בעלית נשמה של מוסר ויושר: טולסטוי, הזקן, וזה הנפלא בשופרא דשופרא של ציירות הנריק סינקיביץ, וגורקי! העמוק, עשיר ההשראות, וצ’יחוב הקל, גאון הרפרוף, ומטרלינק המסתורי – כולם נאשמו באשמת “קאריקאטורה”, מפני שיש להם קטעים לקויים בכך. יש לו לאברמוביץ הרבה הבלעות (דברים שלא כילה לומר אותם עד תומם), חצאי מלים, משלים; אבל הללו הם ארעיים, ובקביעות נשמעה לשונו ברום קול, ברורות ובחופש. יש אצלו גם חזרת דברים, לא שתים ושלש פעמים, אך יותר ויותר; אבל רק במקומות שהענין הוא בעיניו מופלג הערך, והוא רוצה לשננו להקורא. בבחינה זו מרובה אצלו המידה הדידקטית, כי אם הירבה או מיעט באומנותו, אבל בטבעו היה מורה, מתכשר להיות מורה, משגיח על מורים,כהרבה מן האינטליגנטים הרוסים בני דורו וחברי אסכולתו. ואותם הרמזים והמשלים היו משותפים לכל הסופרים שברוסיה מפני הצנזורה. במקרה יודע אני פרק בעינוייו של אברמוביץ, בנידון ה“קליאטשע” שלו. אפשר לכתוב “קליאטשע” חדשה על דבר הטרמינולוגיה של ספר ה“קליאטשע”, שנאסר וחזר והותר לחצאין, ושוב נאסר, ונתחלפו הממונים באותה לשכת פלהדרין, שנקראה בשם “שלטון לעניני הדפוס” (אופראוולעניע פא דעלאם פיעטשאטי), ונמצא למז"ט, איזה “יוסי שריא”, רוסי הגון, שהתיר את הספר במקורו האידי, אבל אסר את תרגומיו והציע לפני המחבר המסכן “לתקן” אותו ותקנתו זו היתה כמובן, קלקלתו, ויצא נתוק וכרות; ומי שאיננו יודע את הפרק ההוא של עינויים בתנאי הדפוס ברוסיה יעמוד תוהה ויאמר, שאברמוביץ “סיגל לעצמו סגנון של חצאי מלים”! טוביה הצענזאר חטא וזיגוד אברמוביץ מינגד.

ה“קליאטשע " היא מצוינת בשפה מלאה עוז-נעורים, בכובד-ראש וחומר-דין של מוסר, בעושר דעת-החיים, בבקיאות עצומה בטבעה של הסביבה האנושית ובגוונים מזהירים בדמות דיוקנם של הזמן והמקום. אין זה לא סיפור, לא רומן ולא נובילה; ואף על פי שיש בו הרבה מן הפובליציסטיקה ומן הפולמוס, מעט מן הקטגוריה כנגד המלכות הרשעה, ומעט מן הסניגוריה בזכותם של ישראל – ה”קליאטשע" היא, בעצמם, ראפסודיה, המזכירה אותי את הספר המפואר, ספר “עולי רגל” Ksiega Pielgrzymstwa לאדם מיצקיביטש (מסופקני, אם אברמוביץ קרא אותו). ראפסודיה זו כתובה בפרוזה נשגבה ומפיקת זיו, והתוכן מלא חכמה, הנובעת מהרבה מעינות של נסיון, גם בחיים, גם בספרות. ההסתכלות באופים של בני אדם עמוקה היא בחכמת הנפש; והפרגוד והקלעים של בימת המחזה, בין של בעלי חיים, בין של הטבע הדומם, הם מבריקים ממש. הפראיות והחן מאוחים עם האיומיות והפשטות, כמו בהתיאטרון היאפאני. ההומור והפאתוס מהווים הרכבה וסינכרוניות מיוחדת במינה. מה היו אותם הרודפים והנרדפים, העולבים והנעלבים, בתקופות ידועות ברוסיה? אם רצונך לדעת זאת – כלך לך אצל אברמוביץ! הוא יודע זאת. האחרים אינם יודעים, ניכר בטביעת-עין, שאינם יודעים. הם רק יודעים עובדה עובדה לבדה, הוא יודע את התמצית השלמה. הוא כאילו לא בדה שום דבר מלבו, כאילו היה בכל מקום בשעת מעשה. דברים כאלה, שהוא כתב, אי אפשר לבדות מן הלב, אי אפשר גם לראות! צריך לחזות, כמו שדאנטה חזה את “התופת” שלו. יש כאן נשיאות שלטת שלטון בלתי מוגבל, לא שלטון של אמן מן השוק, אך של אישיות אמנותית. הייתי אומר, שספר כזה צריך להיות נדפס על קלף ומכורך בטבלאות של עץ, מצופים עור צבי בלתי נקמט, עם אונקלאות של פליז כהסידורים הקטנים של היהודים הספרדים דפוסי אמשטרדאם, מן המאה השבע עשרה, ושיהא נקרא וחוזר ונקרא, כקריאת המגילה, ולא בנשימה אחת, כי אם לפרקים. והיה זה מעשה לסתור כנגד מה שכתב חכמן אחד, ש “רדיפת היהודים התחילה להיות דבר באנאלי ומשעמם”. אפשר – אבל “הקאליטשע” לא תהיה לעולם באנאלית ומשעממת. אילו לא כתב ה “סבא” אלא את ה “קליאטשע”, לבדה, היה די לזכות לחיי עולם הבא. זה הדבר אשר אמרתי: אפשר להבין את אברמוביץ רק מתוך רוסיה עם תלאותיה ועינוייה, רק מתוך האינטליגנציה הרוסית בהוד אספקלריותיה האנושיות הגדולות ההן.

[ג]

באמרי זאת, אל יטעו הקוראים לחשוב, שאני מוותר על אברמוביץ בתור “סבא”, זקן סופרינו, פאר הספרות העברית והאידית וכו' וכו‘. להיפך, אני מייחסו כיהודי שביהודי, יהודי ליטאי כפול אוקראייני, מכופל רוסי, עולמי. ברם, אפילו בגדר זה, כולנו, אנחנו בני זמננו ומקומנו, וכל ספרותנו איננה “פתקא שנפלה מרקיע”, אלא – אם אנו מסכימים על כך, או מוחים כנגד שידוך זה – משקפת את תנאי זמננו ומקומנו. עם כל שותפות הרוח וחברות למלחמה עם “האינטליגנציה הרוסית”, כמובן, לא ע"י חוזה, ואף לא דווקה בהכרה ברורה, אלא מה שהוא יותר חשוב ועמוק: ממילא (Eo ipso) היה אברמוביץ, ככולנו מהדור הישן, בר-בי-רב מן החדר ובחור בן-הישיבה, הוא היה זקן ביותר ורשלן בנוגע לשאלות כאלה ביותר, מכדי לברר בדיוק, מתי נולד. אף זהו קו אופיני. אומרים, שנולד בש’ 1837, ויש גירסה אחרת, שנולד מספר שנים מקודם. הדבר הזה איננו חשוב כל כך. פרטי חינוכו הם חשובים יותר. בילדותו למד מפי מלמדים, ואביו השגיח על זה שילמד הרבה תנ"ך.

המקור היותר נאמן לתולדותיו הוא האבטוביוגרפיה שלו שכתב בעצמו, ושאני הוצאתי לאור בספרי “ספר הזכרון”, וורשה תרמ“ז, ומן התימה, שב”אנציקלופדיה יודאיקא" בסוף המאמר על דבר אברמוביץ, שנפרטה שם הביבליוגרפיה עם כל מיני חוברות ומאמרים – לא נזכרה האבטוביוגרפיה שכתב אברמוביץ בעצמו, אף על פי שהכותב ראה אותה, שהרי הוא מזכיר פרט אחד ממנה באמצע מאמרו. בהיות הנער בן י“ג מת עליו אבא, ואז למד הנער ב' שנים בישיבות ליטא. הפרט הזה איננו מחוור לי. אברמוביץ לא רק כנראה מספריו, אך כידוע לי מחליפות מכתבים ומן השיחות שהיו לי עמו כשביקר הוא בוורשה, וכשביקרתי אני באודיסה, היה תלמיד חכם, ולזה לא הספיקו “ב' שנים בישיבות ליטא”. אני משער, שהוא היה הרבה יותר מ ב' שנים בישיבות – הייתי נוטה לעשות חיסור מן ה”וואנדעריאהרע" שאח“כ ועודף לשני הישיבה; וגם אותה “שנה רצופה אשר הנער בילה ביער, אחרי הנשא אמו שנית לאיש”, שהכתבנים, ביחוד בשפות זרות קובעים בה מסמרות, כדי לרמוז, ששם נכנס הנער להיכל הטבע ושם למד לצייר את ציורי הנוף הנשגבים-נפלאים מכל פלא וכו' וכו' שלו – גם אותה שנה רצופה הייתי אני, המחבב מאד יערות, אבל עוד יותר ישיבות, מצרף ג”כ ללימודי התלמוד הדורשים זמן רב. אליבא דאמת, מוצא אני ציורי הנוף של אברמוביץ אמנם יפים, אבל לא נפלאים מכל פלא וכו' וכו'. תהא לי רשות להתוודות, שאני מתפעל מהפסיכולוגיה של אברמוביץ הרבה יותר מאשר מציורי הנוף שלו, שיש בהם חכמה יתרה, ובמקצת גם הומור, אבל אין בהם די חליפות גוונים ודי אי-אמצעיות. חוששני, שאותו היער הוא “לא דובים ולא יער”.

ככה גם הכניסו לנו “הדייטשלעך”, מתוך תרגומיהם, את המושג “וואנדעריאהרע” השגור אצל גיתה, וגם אצל ז’אן פאול, – השוליא דנגרא בגרמניה יוצא ל“וואנדעריאהרע” ומתגלגל מאומן לאומן. לנו יש עסק עם הבחור שלום יעקב, שכינוי משפחתו היה, בעצם ובראשונה, ברודא, ואחר כך, כאורח גוברין יהודאין, נרשם אברמוביץ, בחור קטן, שלמד תנ“ך ותלמוד והשתוקק להוסיף ללמוד, וביחוד ללמוד עוד לימודים אחרים בנוסף על התנ”ך, והתהלך, והיה צר לו המקום בביתו עם אביו החורג, שהיה טוחן, והיער, כנראה, לא משך את לבו ביותר, ונסע ללמוד כדרך כל הבחורים. יש לשער, שאמו, אשת הטוחן, נתנה לו מסת כסף להוצאות הדרך ושדרכו לא היתה דרך עוצב כזו של, למשל, פרץ סמולנסקין, בעל “התועה בדרכי החיים”. ההשתמשות בגלופות (קלישעען) זרות, מוכנות בשפות אחרות, כמו ה“וואנדעריאהרע”, גורמת לכך, שמוציאים ענין יהודי רגיל מידי פשוטו, ומתוך כך נותנים לו, כלומר לתפארת המליצה, צביון נכרי ושאול מאחרים, והדבר כהווייתו נבלע ונסתם. המאורע כפשוטו הוא מן הנעשים בכל יום: בחור צעיר נוסע ללמוד באותם תנאי החיים והחינוך, זוהי, כמובן, יציאה להשכלה; דווקא דבר זה, הפשוט הטבעי, הוא ממורח ומטושטש. אין בו מן התמוה; אבל יש בו מן הריאליות; אין בו ממה שיצריך את הקשקוש בפרזות גרמניות, אבל יש בו מן הפסיכולוגיה המיוחדת של החינוך וההתמשכלות בדור ההוא. אלה הן קורות כולנו, הבחורים שהיו למשכילים, האבטודידקטים שנסעו ללמוד, ובדרכם נתארחו כאן ואילך ולמדו מזה מעט ונתנו שיעורים לאחרים ולעצמם. כך דרכה של תורה. שלום יעקב היה צעיר מופלג בתורה, וכבר נתן עיניו ב “ספרים חיצוניים”, ומתוך לימודי התנ“ך, שאביו המנוח היה מקפיד עליהם, ידע את השפה העברית, ומתוך זה היה בחינת “נולד סופר”; וגם רוסית ידע, כי בשנת 1840 במחוז מינסק כבר נראו סימני רוסיפיקציה בין היהודים הנוטים להשכלה; את ניקראסוב עוד לא ידע (כי ניקראסוב אך נולד בש' 1821), אף את סאלטיקוב (שנולד בש' 1826), אבל את פושקין כבר יכול היה לדעת, ובכן – משכיל מתחיל כהלכה! ככה בא לקמיניץ-פודולסק, ומזלו גרם, שנפגש עם אב”ג (אברהם בער גאטטלאבער). אדם זה כבר היה אב למשכילים, בעל-תעמולה להשכלה (אני הכרתיו כשכבר היה איש בא בימים בשנות השבעים), זקנו לבן, אבל פניו חכליליים ומלאי מרץ, אינש-בעלמא, רווחן ובעל-הנאה ולוחם להשכלה, סופר לעתונים, עורך עתונים, לוחם להשכלה חוצב-להבות. נקל לשער כמה מן האקסטזה והפאתוס היה בו, כשלושים שנה לפני כן, ובאיזה תאוותנות נפל האנתוזיאסטן גאטטלאבער על הילד מקאפיל, מחוז מינסק, ששאף להשכלה. הילד! על צד האמת – לא היו ילדים כלל. ילד כזה היה מבוגר. הוא, חוץ מהתנ“ך והגמרא, בודאי כבר קרא בהרבה ספרי השכלה; וגם את העולם ידע. מילתא זוטרתא? הוא נסע מקאפיל עד קאמיניץ, ובוודאי התעכב בכמה מקומות. סייע לו גאטטלאבער כרגיל, להוסיף ללמוד רוסית וללמוד גרמנית. גאטטלאבער נחשב כמומחה לגרמנית – כמה ספרים תרגם מגרמנית! באזני שמעתיו מדבר גרמנית, עם שגיאות, אבל הוך-דויטש, בסגנון תרגומו של בן-מנחם. ובוודאי לא פילל איש מהמשכילים בעת ההיא בחוגו של גאטטלאבער, שבהילד הזה מקאפיל חבוי כוח של שקדן מתמיד, אשר במשך של עת קצרה יעיב את כל המאורעות הגדולים אשר מסביב. נתון נתנו לו את העידוד הראשון החשוב כל כך. גאטטלאבער הכניסהו עם מאמר שלו להפנתיאון: ל “המגיד” (“כתב על דבר החינוך” של בן חמש-עשרה!; שנה א', גליון 37); אבל מכאן ואילך הלך הנער בכוחו ומגרמא דיליה ובזכות עצמו, ויהי לסופר משכיל באמת. אבל הנער הזה למד. מאליו מובן, שהכשרון הטבעי הוא סיוע גדול, שבלעדיו אין כלום; אבל בלי עיבוד ופיתוח מודרג ומתמיד, הרי זה כמי שיש לו מטבעו חוש מוסיקאלי, אבל לא למד לנגן. הדבר הגדול באברמוביץ היה, שהוא למד הרבה מאד; לא פסק מללמוד, לא פסק מלקרוא, מלרשום, מלתקן ומלעבד את עצמו. אומרים, שאין אמנות נקנית בלימוד אלא ע”י ניצוץ, איתערותא-דלעילא, סייעתא-דשמאי, סוד ד' ליראיו. גוזמה! אפילו הניצוץ צריך לכך, שהלימוד ילבן אותו. קשה אבל לא נמנע, לקנות שלימות לימודית ע"י אבטודידקטיה. אברמוביץ היה מאלו שהצליחו בגדר זה.

הקאריירה הספרותית הגדולה של אברמוביץ איננה מעשה נס פתאומי של רוח הקודש, אלא אפותיאוזה של הטיפוס המיוחד ביהדות האירופית-המזרחית: הגניוס מתוך התמדה ענקית, הגניוס אשר ביאליק נתן לו הוד בשירו “המתמיד”. נברך את האלוהים, שחנן את המתמיד בכשרונות טבעיים מתחילת בריאתו; אבל נברך גם את המתמיד בעצמו, שידע ושקד והשתמש במתנות אלוהים להשגת שלמותו! הוא הביא אתו שיעור הגון של ידיעות מן הישיבות בליטא, אבל באוקראינה הוסיף מאה מונים גם ביהדות, גם בידיעות חיצוניות, על מה שהיה לו מן המוכן. שם נתקשר בהתקשרות רוחנית עם הספרות הרוסית הגדולה, ושם קנה לעצמו את כשרון ההסתכלות, את סגולת הבנת הנשמה האנושית והיהודית בתוך החומר המרובה השופע שם, ושם קנה על ידי לימוד וקריאה לאין סוף ובחינות ונסיונות בעצמו, אשר לא כולם הצליחו תיכף, ורק לבסוף, אחרי ליטוש וזיכוך וסינון ושכלול, הצליחו. שם קנה את הריתמוס האמנותי, וילך ויטפס ויעלה באינטנסיביות, בעקשנות ליטאית, “בהמתת עצמו באהלה של תורה”, שהיא מידה מצוינת של תלמיד חכם יהודי, עד שהגיע למרום הפסגה. היו לו הרבה תקופות-מעבר, או נאמר: משברים בחייו. מכולם יצא בנצחון, ויהי לסופר עברי-יהודי שלם בשלמות. ספריו האחרונים, וביחוד “בעמק הבכא”, הם גולת הכותרת.

סגולותיו של “בעמק הבכא” מסתמנות בהתיאור מופלג-הבולטות של הנפשות השונות הרקומות במטוה-המסכה. כל נפש ונפש לבדה מיוותרת ופורקת את עצמה מן התשזורת הכללית והמסגרת המקפת של מכלול הנוף והסביבה, לתמונה מיוחדת, למוחשיות ברורה, עומדת גם ברשות עצמה. משתלט הרושם, שהמספר מכיר את הנפשות הפועלות – לא רק בכל תוויהן ושרטוטיהן בלבד, אך בוורידיו נוזל דם מדמיהן; ולפני עיניו מסתלקות כל המחיצות, ונופלות כל הקליפות החיצוניות, המכסות את חביון עצם טבען, והוא רואה בסקירתו הבוגרת את היותן לפנים מן השטח העליון ואת הגותן הטמירה ביותר. אי אפשר להמלט מן הרושם המכריע הזה. לקורא ראוי לזכור תוך כדי קריאה, שמונח לפניו רומן. החיים מרעישים כאן בהברות חסונות כל כך, ולפרקים – בכל כך מרץ ועזוז, עד שהקורא עומד נבעת ומשומם לרגעים; והוא ינוח מזעפו רק כשהוא חוזר ונזכר, כי מה שמזעזעהו – איננו, סוף סוף, אלא מלאכת מחשבת, אשר רק כשרונו האמנותי של המספר בתיאור בריותיו ובהשתלבות היחסים שביניהן, נתן לה בת-זוהר של חיים אמיתיים. וכמו ברוב סיפוריו של ה “סבא”, – אבל כאן באופן מפותח ומובהק יותר, – סיפור המעשה בעצם, כלומר המאורע המסופר, הוא נדחה קצת לירכתי הבימה – אל השטח השני, לנוכח הוד תיאור הסביבה וההרמוניה הנערצה של הדמויות המצוירות בשרטוטים גדולים אדירי מידה ורחבי אופק. זהו מפעל איתן, חי, גועש; ראשיתו מצער בפעולה, בתנועה – אטי ורגעים גם מתנהג בכבדות. אינני קובל על אברמוביץ שהאריך, שהיה נוטה הצידה, שהיה שוהה ומתעכב על פרטים. תרעומת בקורתית כזאת מעידה על חוסר קולטורה ספרותית. צריך להתחשב בטבעו של אמן. אברמוביץ – קצרן לא היה, זהו היקף הסתכלותו, זהו סגנון תפיסתו ותיאורו. החזיון הולך ומתפתח, ואגב אריכותו הוא צומח ופורח ומוסיף תנועה וחיים ומגיע לריתמוס בלתי רגיל עד כדי סילודים של עליית נשמה. מן “למדו היטב” – עד “בעמק הבכא”, מהלך יותר מת"ק שנים. יאמרו: קפיצת הדרך של גניוס. אני אומר התפתחות מודרגת של “מתמיד”. רצוני להפיץ מעט אור על קו אחד באברמוביץ, שהכותבים על אודותיו עברו עליו בלי שים לב. רבים הזכירו את תקופת המעבר שאברמוביץ עבר מתקופת ההשכלה, אשר בה היו שרשי גידולו, אל התקופה שלאחריה; אבל לא ביארו מה היה תפקידו בעולם ההשכלה, וממה עבר, ואם היה בזה איזה משבר באמת, או אין זאת אלא פראזה בעלמא. הבקיאים בהתפתחותו של אברמוביץ צריכים לדעת, שהוא, כסופר, לא נכנס פשוט לתוך ההשכלה, כמאה סופרים אחרים בני-דורו, אלא הוא בא בתחילה ב “רכבי אש” של הפאתוס ההשכלתי. רגילים המבקרים לזלזל בערך “האבות והבנים” (בראשונה “למדו היטב”, 1863) שלו, מפאת היותו כמעט חיקוי, אם לא תרגום של ספר טורגנייב ברוסית, וגם מפאת היותו כתוב בשפת המליצה, שאין בה אמצעי תיאור די תאר נפשות ומאורעות, באופן בהיר ומובן להקורא. בנוגע להקטרוג הראשון כבר דברתי לעיל, בקשר עם סאלטיקוב, שהשפעתו היתה הרבה יותר גדולה על אברמוביץ מזו של טורגנייב ומזו של כל סופר אחר זולתו. ומה שהוברר לי, הוא שאין כאן לא לקיחה ולא נתינה, לא יחס מקביל לרוח כללית, ושהנימוקים היו משותפים, ויש לראות את אברמוביץ בתקופה ההיא לא כמתבולל ולא כתלמיד, אלא כבעל בריתה של תנועת החופש והבקורת של האינטליגנציה הרוסית, שנלחמה בעד החופש והצדק באותו הפאתוס ובאותם הנימוקים. ובנוגע להערך הספרותי נכון הדבר בלי ספק, שספר “האבות והבנים” איננו מבליט אף במקצת מן המקצת את שלמות סגנונו העברי של אברמוביץ כתבנית אשר ראינו בגמר עיבודה; אבל יש לשים לב, – וזה שייך לתולדות הספרות העברית! – שגם בספר זה גם בהרבה מאמרים, שכתב אברמוביץ באותה תקופה, מתוודע אלינו בכל אלה סופר מבורך מצוין בפאתוס מלבב ומעודד של חלוץ-לוחמים כנגד הבטלנות והאווירות הנבערת, מעורר ומשנן ומבשר לשחרור מהגיטו האדוק-הקנאי, ולבחירת דרך אחרת בתרבות, דרך שכלית, מדעית, פדגוגית (זוהי הסיסמא: “למדו היטב”!) בצדק או שלא בצדק – לדידי שלא בצדק! – נהיה עכשיו אותו פאתוס זר לרוחנו, לא שאיננו בעיקרו מועיל ומכוון לטובה, אלא משום שתנאי החיים והחינוך נשתנו. ואולם בהערכת אישיותו הרוחנית של אברמוביץ אין חוקר הקורות רשאי לשכוח, ששרשיו של אברמוביץ היו ההשכלה, ואם היתה תקופת ההשכלה נחוצה או מיותרת (לדידי היתה נחוצה לשעתה זו) – שאלה זו גדולה היא מכדי שיעור ההצטמטמות במסגרת הערכה זו, אלא חובת ההיסטוריון היא לעמוד על מהותה של שיטת הסופר הגדול, שאנו דנים עליו בפינה זו. בבחינה זו חובה להדגיש שני דברים עקרוניים:

א. אברמוביץ עמד לצד קברניטי ההשכלה בספרות, לצד רש“י פין, פלונגיאן, חז"ס, אד"ם הכהן ודומיהם, עם כל הבדלי גווניהם, כמו למשל צויפל כבד המוסריות, אד”ם הכהן כבד הדקדוקיות, חז“ס – מדעי כללי, פלונגיאן – מדעי עברי, אבל כולם יחד היו מלמדים, כביכול, קלאסיקים, ואחריהם נמשך אברמוביץ ולא אחרי אורי קובנר, שהיסתפק בבקורת הספרות העברית החדשה ב”חקר דבר" שלו, המלא הערות מחוכמות וניצוצות של כשרון, שיש לו דם וגוף, אבל בלי שלד ובלי לב. כנגד זה כתב אברמוביץ את “משפט השלום” (1860) שלו ועוד מאמרים. בכולם הוא שקול ומתון, ודבריו כדברי זקן יושב בקתדרה, והתיחסותו נאה, מלאה הכרת-היש של סופר עברי המכבד את כהונתו. ואף על פי שהוא מותח קו בקורת קשה על צויפל – והוא עוד היה אז איש צעיר – מכאן ראיה שלא בכל דבר נמשך אחרי הרוסים, כי אילו נחה עליו רוח דוברולובוב או פיסאריב (כמו על קובנר בשעתו), אזי לא שבק חיים לכל בריה בהספרות העברית של אז. אבל היה בו רגש השיעור וההבחנה וכבוד מיוחד להשפה ולהספרות ולנושאי דגלה.

ב. הוא לא נמנה בין אותם המשכילים המליצים – הרוב בימיו, שהיו מתרפקים בהשתפכות הנפש בעלמא על ההשכלה, וקורא תגר ולא ילד, ונשיאים ורוח וגשם אין, ומכריזים ומפגינים: השכילו! ואין איש יודע, מה וכיצד ומי הם “מורדי האור”, שהמשכילים היו תולים בהם בוקי סרוקי, ומה טיבו של אותו אור, אלא כחז“ס, כליכטנפלד, כחיים יחיאל בורנשטיין, כצבי הכהן רבינוביץ, כהד”ר פאריעס ועוד – נגש אל העבודה לתת השכלה כללית לעם בהשפה העברית, ויתרום תרומתו לאוצר זה לפי יכלתו בזמנו ובמקומו, ויכתוב את ספר “תולדות הטבע” בשלושה חלקים (1872–1862), ובעבודתו זאת, למרות שפת המליצים, תפס מקום בראש הסופרים, המסבירים בהשפה, אשר עם כל קלאסיותו באידית, היתה נפשו קשורה בה, ממנה יצא ואליה שב, ובצרור נצחה תהיה גם נפשו צרורה. הריני מסכם: לא צייר התרמיל, אלא חוקר נפשו של בעל התרמיל, המשוחרר מן הסניגוריות, בעל-בריתה של “האינטליגנציה הרוסית” בתקופת ההוד שלה, הבחור מבחורי הישיבה הליטאית, שנתפתח בתוך האוכלוסיה היהודית באוקראינה, הלומד מעצמו, המנצח, הלוחם והסובל, שעלה ממדרגה למדרגה בעבודת-ענקים מתקדמת אל גרם המעלות של זקן הספרות גם בעברית וגם באידית – זה היה מנדלי מוכר ספרים אשר בכבודו ניכבד.

יִצְחָק לֵיבּוּשׁ פֶּרֶץ / נחום סוקולוב

א

זה כארבעים שנה – האמנם כבר עברו ארבעים שנה? – נפגשו שני “צעירים משכילים” ב“חקל תפוחין קדישין” של ההשכלה בימים ההם, בגן קרסינסקי בוורשה. היתה שם חבורה של משכילים שרובם כבר באו בימים. היה שם ספסל של השכלה – “נקודת הפגישה לסופרים ולפרחי-סופרים, תל-נמלים של שואפים”. ומי שהספיק לכבוש לו מקום – ישב, ומי שלא הספיק – עמד על גבם של היושבים. השיחה היתה – אפיקורסות “ממולחת טהור קודש” עם מליצה; הלשון שדברו בה היתה אידית מעורבת במלים גרמניות לעילא ולעילא, יען כי היו רובן שאולות מספרי שילר, היינה וברנה. היה שם שמואל רוטוואנד – “מושלם”, לובש ארוכים, אבל מגוהץ, מסלסל בשערו הסדור לו תלתלים שכבר התחיל מכסיף, נוהג פינוק בדבורו ובתנועותיו – וורשאי עיקרי, מבית מדרשו של איטשילי אטינגר, ונתפקר קצת, “גרוש” בעטיה של השכלתו, צפור דרור ועליז תמיד; היה שם איש שקראו לו וויינברג – כמדומני, עורך דין “פרטי”, ליטאי, יהודי מרוסס, בעל צורה ויותר ממשי ויותר ריאליסתן משאר בני החבורה; היה שם איש, שקראו לו הוכמן, כובע איצטוונה בראשו, ומשקפים תכולות על עיניו, השכלתו היתה ממוצא ווינא, והיה מדבר גרמנית בסגנון ה Presse"- " הישנה, שהיה קורא בתמידות בבית-המגדנות של גינאט ברחוב נובוליפקי, והיה בא ישר משם, מלא וגדוש ומהוסק בקש וגבבא גרמנים-ווינאים מלטפים, היה שם צעיר אחד, שקראו לו היילפרין, ושהיה מסתגף ומתכונן לבחינה גימנסיאית, (בתקופה מאוחרת היו קוראים לו: “אקסטרן”.) לפעמים היה מופיע שם גם א. ש. שטיין, יליד ביאליסטוק, שהיה אז רואה-

חשבון בבית-מסחר, וידע את היינה כ“אשרי”, ואח"כ, בשבתו בדינבורג, כתב ספורים ופיליטונים בעברית.

לא הרחק משם, היו שתי נקודות-מרכז אחרות של השכלה עברית: אליעזר יצחק שפירא ברחוב סוו. יורסקה, ואברהם צוקרמן בנאלווקי, מרחובות פרנציסקאנסקה-גינסיא ואילך. חנותו של אליעזר יצחק שפירא היתה מעין “אקדמיה”; זו של צוקרמן – מעין מה שקוראים “סֶצֶסיה”. המסורת החזקה, ה“תנא קמא” (למשל, "המגיד) היו אצל שפירא; המרידה, החדוש, המהפכה – אצל צוקרמן, סוכנו של סמולנסקין, שבא לוורשה מהעיירה הליטאית אשמינא, וקנה שביתה בפנה של חצר גדולה בנאלווקי. היה עוד שלישי: ר' נחמיה טשרניביץ, אבל זה היה כוכב-מהלך, מחזר על הפתחים, טפוס מעורב של מוכר ספרים ו“משכיל” דורש את אלהים ומחבר בעצמו.

בין החנויות האלה, שהיו משמשות גם מעין בורסות ומעין מועדונים למשכילים מערי המדינה, למורים מחפשי שיעורים עבריים, למחברים עברים זקנים שהיו באים לחזר עם ספריהם ולכתוב אח“כ “מכתבי מסע מוורשה”, ולאברכים קוני ספרי השכלה ולקנדידטים של ספרות – היה הגן הקרסינסקי גן-עדן התחתון; וכשהיה בחור משכיל מהמדינה בא, וראה שם על ספסל אחד את רוטוואנד ואת ווינברג ואת הוכמן, ושמע שם “השכלה” במשך שעה יותר ממה שיכול לשמוע בעירו במשך חודש – היתה לו עלית נשמה וצידה לדרך שפת בסלו די ספוקו לזמן ארוך; ומה גם שהמזל היה גורם, והשעה משחקת שמשכיל מפורסם עבר ככוכב תועה, היו המשכילים הקטנים מביאים אותו שמה, ואתה בא ורואה את אברהם דוב גוטלובר בכבודו ובעצמו, את משה אהרן שאצקס בעל “המפתח” בכבודו ובעצמו – או מוורשה עצמה – אותם הגולים, שלא היו הולכים-בטל, למשל, גבריאל יודיל (ליכטנפלד), שאיקלע לאתרא הדין רק לפעמים, ותפו בו והקיפוהו, או – מרדכי,לי פראהליך, לשעבר מהמסובין אל השולחן בקוצק, ואח”כ שמה ופירש ויצא לתרבות רעה של אפיקורסות גמורה וחיבר את “המדריך”, או אלה שכבר היו ל“דייטשים” ממש, כמו: פלטין, בעל ה“איזראעליטא”, או כשנזדמן לפעמים ר' משה אהרן צילקוב לאותה כנופיה! סבוהו גם סבבוהו המשכילים כזבובים – תמחוי של דבש. מילתא זוטרתא? ר' משה אהרן צילקוב (אביו של המטיף ד"ר איזאק צילקוב).

בערב אחד של קיץ – תרל“ג או תרל”ד – נפגשו שם, כאמור, שני צעירים – אחד כבר אברך וכבר פתח הסמדר ואחד כמעט עוד ילד. נזדרזו לבוא, לתפוס מקום על הספסל של השכלה. אחד, והוא הבכור היה עושה ציצים ופרחים; ציוּנים זעירים לזכרון על פתקאות-נייר. השני, והוא הצעיר, היה מתבונן אליו, ומציץ מה זה רושם. השעה שעת רעוא דרעוין קודם לשקיעת החמה כשנשמתה של חמה יצאה בנשיקה. הרקיע לפאת מערב היה טבול בזהרי ורד. מרגע לרגע תמר אד קל שפרירי ולהבות קטנות, לשונות-אש התגלשו ונתגברה האדמימות העמוקה. עבים אדמדמים שמו סתר לשמש. שני הצעירים הסתכלו כלפי מעלה; אלומות-אור ורודות, כחולות וזהבהבות התחלפו זו בזו; צריכה היתה חמה להתבקע מתוך העבים ולא יכלה. הצעיר-הכותב רשם על כרטיסו; העננים האלה מתאדמים ככַלוֹת, מפני שהחתן – השמש – שלהן הולך ושוקע ויורד… והצעיר-הילד העיר: כן, זו היא תמונה מלאתי-השראה, אבל אך לרגע כמימרא, כי הנה תוך כדי דבוּר, כבר הפכו העננים צהובים ותשבורת קוי-האור והשתקפות השמש שנו את צורתן – הלכה תמונתך, משורר!

שני הצעירים האלה היו: פרץ בעל הפתוס מזאמושץ – ואני – טרי מביהמ"ד של סבי מווישיגרוד, ומבתי המדרש של פלוצק, לויביטש, סומפולנא, קויל, קוטנא ועוד, וטירון להשכלה, וסייר סקרני קולט כל רושם, כל בת-אור וכל בת-קול.

פרץ היה אז, בבת אחת, גם “ילד השעשועים” גם “ילד נורא” של אותה חבורה של משכילים. היו אומרים: “מוח נפלא”, ומיניה וביה: “פרא אדם”; אבל היו הוגים את השם “פרא אדם”, לא בהקפדה ובכוונה של גנאי, כי אם להיפך, בהטעה של חביבות, כמו שאומרים לפעמים על עילוי, שהוא משוגע קצת, לא לגדפו, כי אם, להיפך, לקיים בכל תוקף, שהוא באמת עילוי, מפני שעילוי זקוק להיות משוגע פורתא – חק ולא יעבור. (בזאמושץ היו הבריות מתלוצצים – ג"כ דרך חבה: “דער משוגע’נער לייבוש”).

זאת היתה תקופתו של פרץ, כשהיה עוד חתנו של גבריאל יודיל ליכטנפלד. קשה היה לצייר בדמיון – זווג יותר מתאים מזווגם של שני בנ“א הללו. גבריאל יודיל ליכטנפלד היה גם הוא יליד המקומות ההם, יליד עיר קטנה ועתיקה בחבל לובלין: אפטא. הוא בא לפני שנים רבות לוורשה גם הוא כשואף. אף הוא היה בעל נפש חמה, מתרגשת; אך בקרבו רעדו האקורדים של אוהב החיים התמימים והפשוטים בהקהלות היהודיות העתיקות; אף ממנו פכה מקור זמרה וחדוה, יחד עם פקחות והיתול, אף זה מוכשר היה להיות למשורר גדול, לולא בזבז את כשרונותיו – לבלשנות, לספרות, לתלמוד, להנדסה ולידיעת המשפטים. אומרים עליהם, על הלומדים מעצמם, שאין משנתם סדורה, ושאיננה עמוקה כל-צרכה, כי אם מרוקעת ומרודדת על פני ענינים שונים. אולי יתכן הדבר הזה בנוגע אל רבים, אשר רצו ללמוד, ולא למדו, אשר פתחו ואל סיימו; או אשר חשבו לצאת בכשרונם לבד ידי חובת התמדה. בין הלומדים-מעצמם באמת, בדור הישן, נמצאו מלומדים, לא רק מסודרים ועמוקים, אך גם דייקנים ונקדנים יותר מחניכי האסכולות. אחד מהם היה ליכטנפלד. רק הצחוק הנוח והבהיר, שהיה בו, היה ממתיק את דיניו המלומדים; בעיקר היה ליכטנפלד מתמתיקן, איש אשר למד ושמש שנים רבות במתמתיקה, ובקי ביוריספרודנציה כיוריסטן זקן ורגיל. גם הוראץ גם ווירגיל היו שגורים בפיו, והיתה לו ידיעה הגונה בפולנית ובצרפתית. יתר על כל אלה, היה ליכטנפלד יהודי פקח, נעים המזג, ענותן, מתלוצץ, אמן מטבעו. גם הוא לא היה יהודי בעל-בית, שהולך לביהכ”נ יום יום ותיק הטלית עם התפלין תחת בתי שחיו, או אשר יחבוש את כובע האיצטוונה המבריק לראשו, והולך לטייל בגן, דרך נמוס והדר – גם הוא היה מטבעו בן-חורין, קובל על הנמוסים, פורש מן הצבור, “קונד-קצת”, או, כמו שהיו אומרים באידית: “א שטיפער”, אלא שהזקין ונח ושקט מאונס. בנעוריו, ולפעמים גם אחרי-כן – היה כותב לא רק שירים פשוטים, אך גם – כלאחר יד, “כדי שלא להוציא את הנייר חלק” – וכנוח עליו הרוח – שירי עגבים נפלאים, ועטו היה לפעמים כחרבות צורים, בחברו מכתמים של רעל מר ותוסס ודק. צריך היה, מי שרוצה להבין באמת את תכונות נפשות הסופרים והמשוררים היהודים – להכיר את אותו הטפוס של איש כליכטנפלד, או של איש כנטע’לי שפירא, שהיה גם הוא יליד אפטא. אילו היה לנו “רובע לטיני” יהודי, הייתי מושיב בו את האנשים האלה. זאת היתה Bohémi יהודית עיקרית: מקצתם היו מתפרנסים כמלמדים, מקצתם כמומחים פרטיים ליוריספרודנציה, ומקצתם לא היו מתפרנסים כלל, אלא עמדו למעלה משאלת הכלכלה בעולם האצילות ההשכלתית; שרויים בתענית-כרונית ופורחים באויר של רוחניות.

ואני מאמין שיש איזה גדא-דאתרא או חן-מקום, וכשאני עומד על עיקרו של י.ל. פרץ, מחשבתי עפה-שבה, כצפור אל קנה, אל אותן העיירות והסמטות, שמשם באו ליכטנפלד ונטע’לי שפירא. זאמושץ! זו היתה עיר מסויימת בטיבה. היו שם יהודים פקחים ועליזים; היו שם משכילים, שעל אדותיהם מספרים מופתים כמו על רביי החסידים; משם היה זה מכבר מוצאו של רבי דוד זאמושץ, חברו של מנדלסון. משם יצא אייכנבוים; שם היה רייפמאן, מלמד בבית הגביר מרגליות; שם היו הגיליבטרים, האלט-ברגים; כשהתסיסה רוח ההתבוללות הפולנית את זאמושץ היהודית, היו כותבים משם אל ה- Jutrzenka דברים שנונים. כשהתפתחה תנועת הישוב היהודים בכפרים בפולניה יסדו שם, סמוך לעיר, קולוניה יהודית, ופייבל שיפר היה מתאר ברקיטים, זיקים ושעשועי אש של מליצותיו העבריות את ה“חורש המצל” ואת “ראשי הבכאים”. שם, בזאמושץ, יכול היית לפגוע בבני אדם בשוק, שהיו מדברים בחרוזים; היו שם מילי דבדיחותא פורחות באויר. היתה שם אותה ה“רוח הצפונית” המנשבת על כנורו של המשורר, והמזעזעת את נימיו. כלום אני יודע, אם כבר התחקה מי שיש לו הרגשה דקה וטעם מפותח בידיעת לשון – על שנויי הלשון האידית הגרעינית, בנוגע לגווני-סגנונה בגלילות שונים שבפולניה. אני בעצמי לא הרבה בליתי בזאמושץ; אבל ידעתי אנשים רבים מילידיה, והיה לי שיח ושיג עמהם. היה בסגנונם היהודי איזה לח ועדנה, איזה ברק-זוהר מיוחד. לא כניתי בשם את צדרבוים, שבא גם הוא מזאמושץ. אינני מיחס לו שום כשרון ספרותי ראוי להתכבד, אבל בתור עסקן צבורי וגם ספרותי, היה גם זה לא מאלה שאתה רואה אותם על כל צעד בשוק. הנה, למשל, אינני יכול לצייר בדמיוני, שיבוא איש, למשל, מעיר מלאווה – לאודיסה, ונכנס שם במשך שנים מעטות בעובי הקורה, והכה במהרה שרשים משתרגים וזוחלים בתוך הקרקע המקומי, והתכרך והתלפף עם עניני דאתרא ויסד שם שני עתונים חדשים – לא משום שמלאווה היא עיירה; וורשה גדולה ממנה פי מאה; ובכל זאת אינני יכול לצייר לי אף איש מוורשה, שיבוא לאודיסה, ויסד שם שני עתונים, אבל יכול אני לצייר לי זאת באיש שבא מזאמושץ, והלשד של זאמושץ תוסס בו, וביותר יכול אני לצייר לעצמי איש שבא מזאמושץ, ומיסד את ה“קול מבשר” באידית חדה. וצדרבוים זה, שהיה אדם זריז, ואם לא בעל כשרון, עכ“פ טפוס נסמן ובולט, היה בנו של יהודי זאמושצי מאותם “סבי דבי אתונא”, שהיו גדולים באמת. צ”ב הזקן היה איש עניו ונסתר ומכלול המדעים, דוגמת ר' חיים ז“ק הז’אגורי. שמעתי על אדותיו – מפי המנוח אלטברג ומפי הגביר המנוח ליאון מרגליות – שיחות ניצוציות ומגרות כטעם יין ישן, פתגמים אידיים מפזזים ומשתובבים שדוגמתם לא שמעתי בשום מקום אחר. לא זה המקום לפרוט את הסבות הצנופות כפקעת של חוטים. כשאזכה לכתוב יותר ע”ד פולניה זו, שנפשי קשורה בה כל כך: פולניה של ערינו הקטנות, פולניה של השליאכטא הישנה, גזע ישישים שלהם, ושל למדנינו ומשכילינו, אראלים וישישים שלנו, אז אולי אבאר, מה היה ה“דבר המיוחד” של זאמושץ, ומה – של פלוצק, ועוד. אין לך בעולם דבר שאין לו סבה. יש סבות מדיניות, כלכליות וכו', שאינן סגורות חותם צר בחיי היהודים בעצמם, אך מקומן בחיים הכלכליים. אבל תהיינה הסבות מה שתהיינה, עובדה איננה זזה ממקומה: הנשמה הגדולה של זאמושץ נוססה גם בפרץ. אינני אומר זאת בשביל לקיים את מצותו של טן, למצוא דווקא בתנאי הסביבה של כל בעל כשרון את יסודי התפתחותו ונטיותיו וגווניו; אני אומר זאת בלי שום שייכות לעיקרים ולכללים של בקורת; אני אומר זאת, יען כי לבי אמר לי ככה מן הרגע הראשון אשר בו ראיתי את פרץ פורח באביב החיים, ביפי זוהר הנעורים.

כשאנו מתבוננים אל המשורר הזה, אנו רגילים לראות אותו בתור איש מיוחד מאד במינו, ומצוין מאד בתכונה מקורית, לפיכך אנו נכשלים בהעלמת עין מן המקורות, אשר משם נובעת, כביכול, מקוריות זו. בנוגע לשאלת מקוריות ואי-מקוריות, יש בלבול גדול של דעות. המקוריות, אם נבין אותה באמת, פירושה: היות יחיד ובודד ופרוש. יכול אני לצייר לי אחד קדוש, סגור בחדרו, חי עפ"י רוחו ונטיותיו, בודד, מקורי! לי אני נראתה תמיד התביעה, שתובעים מאת סופר או משורר – להיות מקורי בהחלט, כתביעה אי-צבורית. מקוריות מוחלטת, כלומר, אי-צבוריות, אנו רואים רק – או אצל קדוש, או אצל אנרכיסטן. אבל הנשים, שמעינם נובע בספרות, היו תמיד אנשי צבור; ואפילו כשפרשו מן הצבור, היו תמיד מוקפים איזה מחנה; ואפילו כשחשבו את עצמם כיחידים ברשות הרבים, היו תמיד הולכים ומוסיפים על מה שקדם להם, ממשיכים מה שאחרים התחילו, מביעים בהברה חדשה, מה שאחרים כבר הביעו. אין לך דבר חדש בהחלט, והמקוריות המוחלטת היא בדותא-שבבדותא. האילנות אינם מוציאים בכל שנה פירות של צורה מפתיעה; לא! אותם הפירות בעצמם, באותה הצורה המדויקת, צומחים והולכים משנה לשנה, והעיקר – הרעננות, היופי, שפר הצורה ויקר התוכן.

ישנם סופרים ומשוררים, אשר לא בנקל נמצא את אלה שקדמו להם, אם יהיה אחד, שהשפעתו של סופר מפורסם מאד גברה עליו, נקל למצוא מקורו; אם ההשפעה, להפך, באה ממקומות לא מפורסמים, בקיאות יתרה דרושה, כדי למצוא אותה. אצל פרץ לא נקל לעמוד על האבות. מקורו העיקרי איננו מסוים כל כך: הרי הוא זאמושץ. לא רבים יודעים מה שנכתב, מה שהושר ומה שנחלם בזאמושץ לשעבר. פרץ הוא מסיים תקופה ידועה, הרי זה כבעל קומה גבוהה שקומתו מכסה את כל אלה העומדים מאחוריו. ויתר על זה קשה לעמוד על המקורות עוד מטעם אחר: פרץ מוזג את החומר הישן בחומר כל כך חדש ומחודש, עד כדי שנוי התבנית.

מי זוכר עוד את הד“ר אטינגר הזאמושצי, בעל הכתבות וה”סער-קעלע“? אינני יודע סגנון אידי אחר של אותה פשטות תמימה, של אותה חביבות ומתיקות, של אותה קלות ופקחות ונעימות, של אותה עממיות אמתית – שבו הצטיין אטינגר. זה לי סוד, מפני שהוא פשוט כל כך. אין אתה מוצא סוד בדברים מורכבים ומסובכים; מכיון שאתה יודע את חלקי הרכבתם, אתה יודע ג”כ, פחות או יותר, כיצד עושים אותם. אבל הדבר הפשוט – אין אתה יודע, כיצד הוא נעשה, ועל כן הוא סוד. כיצד לחשו לו לאטינגר הכרובים הסמויים מן העין של חדר-האם, של החנות ושל רחוב-היהודים את אותן השיחות, אשר בהן נמצאה תמצית כל מה שהם מדברים וחושבים – זה הוא סוד; כיצד אדם מחקה כמוהו את לפונטין, את ביראנז’ה, את קרסיצקי, כמעט כל מלה ומלה שאולה, זרה, מתורגמת, ובכל זאת על כל מלה ומלה ניכר חותם העצמיות היהודית – זה הוא סוד, כלומר, ניצוץ טבעי, חסד אלהים, כשרון! לאטינגר זה לא היה משא רב. אשרי מי שמפליג בים הספרות באניה קלה, ואינו טוען כבודה יתרה, מעט משקל, מעט צידה, המפרש מתנפנף, ורוח מצויה מסייעת, מפליג בשלום ונכנס בשלום אל הנמל.

אטינגר עדיין לא היה "סופר "; הוא היה "כותב " – כלאחר יד, היה הולך ומבקר חולים, והיה מתיז ניצוצות, כאן תלה מרגלית, ושם – טיפה של מרה, ומדי עברו ברחוב היה פוגע בצדרבוים או ברייפמן, או בישראל אלעזר מינץ, ועפו הזיקים והרשפים של שירה ולצון, של משל ושיחה, עד שהאויר מזמזם מהם. ממנו עד פרץ רב הדרך מאד; אבל ההקדמות וההכנות של פרץ הזאמושצי, בלי כל ספק, היו מצויות אצל זה, ואצל כל בני החבורה.

כי היה מטייל לו באותו שוק – פרץ הזקן, אביו של יצחק ליבוש דנן, יהודי משבט זאמושץ, יהודי לא-עשיר, יהודי לא עמוס בלמודים קשים, אבל חי וקל ושמח תמיד, יהודי רענן, חם, בעל בדיחות ודעות ומנהגים יוצאים מעט מן הכלל, יהודי עפ"י הנוסח הישן עם קורטוב של משכיל ומדבר באותה האידית הדשנה המעורבת בין הבריות, ואחריו צמח פרץ הצעיר, ושר גם הוא, ולמד והגה, וחלם כבר לפני בואו לוורשה.

מדוע נתפרדה החבילה בין פרץ ובין גבריאל יודיל? אולי יען כי היו, במקצת, בעלי תכונות שוות, אבל – זקן וילד, מהנדס, שהיה מקצתו משורר, ומשורר גמור, שלא היה מהנדס כלל. התחיל פרץ כבר אז, בנסיונותיו המששנים, בסגנון שהיה שלו, התחיל בעברית, איזה שיר או שני שירים ב“השחר” – סנדלפון, מטטרון – איזו מיתולוגיה יהודית.

אך לא על זה נוסדו הדברים שהיו משכילי העת ההיא משיחים על דבר פרץ. זה היה ג"כ כלאחר יד: הדפיס, לא הדפיס, חטפו ממנו – לא זה העיקר. העיקר, כי זה היה מוח טוב מאד, אבל לא בעל רצון חזק. חסר היה את סגולת מדת ההתמדה – כמו שהיו אומרים. זה יכול היה להיות לאיש – חבל, שפרש מאת ליכטנפלד. ואוהבים אותו – חבר טוב, לב גלוי, אבל – סוער-בוער – אח, אילו אפשר היה להשקיטו! – עדיין לא ידעו המשכילים ההם פרק הגון בפסיכולוגיה; לא ידעו, כי לב סוער ובוער צריך ומוכרח להיות סוער ובוער, ואין עצה ואין תחבולה להשקיטו.

ב

חזיתי כבר אז את פרץ חזות-הכל, גלוי ומפולש בכל סגולותיו וגווני אופיו, אחת מהנה לא נעדרה; שרשיהן כבר אז יחד בו נפגשו, אחד באחד נגשו, ועוד הכל היה בלול יחד, כמו בסיר נפוח, עפר לא מוצק, מחפורת שלא נדע בה הדקר, מעין חתום. רק גידי זהב נוצצו למראה עין חודרת, ונטפים כאגלי טל נראו; אבל זה כבר היה פרץ! כבר עפו רעיונותיו כשרפים, לא ייגעו, לא ייעפו, כבר זעים בעים רוחו, כבר היו ברקיו חציו, וחזיזים מבטיו, כבר דרכה נפשו עוז, שאפה, נכספה, ודמו כבזק רצוא ושוב בקרבו. מה היה אז פרץ? לא חובש בית המדרש, ולא עילוי, לפי משפט הימים ההם, ואף לא משכיל מצוין; ידיעותיו היו מלוא הכף, קרא מעט, ושנה מעט מן המעט, לא שקד על ספרים, אף לא ראה הרבה בחיים, לא חלק לו בדקדוק – ואז חק היה למשכיל להתמחות בדקדוק! – ותלמוד כמעט לא למד, גם בלה לא בלה זמנו ללמוד שפות, ולקרוא ספרים הרבה – אבל הוא כבר היה אז יקר-המתת, הוא כבר היה אז – שרף, לפיד אש מתלקחת ושלהבת-יה. הוא היה איש, אשר אלהים אהבו, ועלמות אהבוהו: בנות השיר נשקוהו, הוא היה אדם מרגיש. כן! אולי זאת היא המצויינת שבסגולות, אולי זה הוא חותם התכנית של נפש נפלאה: אדם מרגיש! כלום יש אדם שאיננו מרגיש? למה הדבר דומה? למי שאומר: פלוני פורט על פי נבל, או פלמוני מתאר בשרד – ולא אמר כלום. ראש דבר: איך פלוני פורט על פי נבל, ואיך הוא מתאר. הכל מרגישים, אבל לא הכל מרגישים באופן אחד. יש מי שמרגיש את זעזועי קיבתו, ויש מי שמרגיש גם את אנחות הפרחים ואת צער האזוב הנרמס; יש מי שמרגיש בעד עצמו, ויש מי שמרגיש בעד הדור כולו, אף בעד הדורות שעוד לא נולדו, וזה הוא המשורר!

היתה לו לפרץ התלהבות שאיננה עוממת, היו לו הגיגים מלאי רגש, דמו וכל קרביו שועו, רעשו, תבעו, קבלו – אם היתה ואם לא היתה סבה מחוץ; הסבה היתה מבפנים: ככה היה האיש! לא הלך לאט לאט דרכו בתבל הלזו, הרחק מגדולות ונפלאות. לפני כבודו ענוה, וכל נתיבותיו שלום; אך ברעש ורגז גמא ארץ, או הגביה עוף כבן-רשף; ככה היה האיש! יהודי זה היה לפעמים מלא עוז, כאלף כלי תותח, שצף קצף, רעם ונהם, בלהות שאול וחתחתי תפתה ובעותי לילה, לבת חשק, יקוד אש אהבים, ולפעמים רב חן ורב קסם כזמירת ילד, אך תפל ומורגל ומשעמם לא היה אף בתקופה אחת של ימי חייו, יום-יומי וחול לא היה אף רגע אחד ברגעי הויתו הרוחנית. הוא היה פוזז ומתגלגל גלגולים בכשרונותיו ובחזיונותיו.

מבקר אשר ירקח לו את הבקורת על פי סממנים כסממני הקטורת, רקוח ושקול בכף, ערב ומזוג, עלול יהיה לשפוט: פרץ יכול היה להיות למשורר עברי גדול עוד הרבה יותר, למשורר יחיד ומיוחד. אך למען עלות אל הר מרום-הרים זה, אל הפרנס זקוף-הצלעות לא הספיק להצטייד ולהחמש כל צרכו. הוא היה משורר עברי מצוין מאד, אך למען תהי העטרה הולמת, דרושה עבודה רבה מאד, צריך להתמיד ולאסוף ולכנוס ולהקיף הרבה מקצעות, ולמשול בכל מכמני השפה; ואם יהי אותו המבקר גם בחינת מלמד ומגיד מישרים, עלול הוא לאמר עוד: חבל על אשר לא צמצם פרץ את שכינתו בשפה העברית, ויתן רוב חילו לשפה האידית; או: צר לנו, כי היה פרץ ממושך וממורט אל ארבע רוחות השמים, משורר והוגה, חוזה ומספר, ועוד ועוד.

אבל – ככה היה האיש, ורק ככה יכול היה להיות נאמן לעצמו, ו–כמו שאומר שקספיר – “רב החובל של נפשו. נהג ויולך יפה את אניתו”. אַל תבקשו פרץ אחר! פרץ אחר היה מעוך וכתות, נקוד וברוד. טוב, כי ראינו את פרץ כמו שהוא, כי רק כמו שהוא – היה חזיון נפלא ומושך את הלב.

שונה היה פרץ בשחרותו ובערבו. ישנם ביער מיני עצים ומיני צמחים, שעליהם ומחטיהם הם נחפים בירקרק חרוץ כל ימות השנה, בין בימות החמה, בין בימות הגשמים. לא רבים הם בני אדם כאלה, אבל ישנם: הם חזקים מן הזמן, הם חזקים מן העולם המבלה כל; רק המות יוכל להם, אך לגווע בחיים – אינם יכולים. אחד מן המעטים האלה היה פרץ.

נפרדנו, ונלך איש לדרכו, רכים וצעירים, נעים ומשוטטים. הלך הוא לזאמושץ, שב כאוליסֶס לאִיתקָה שלו. חשב ככל אחד מאתנו – להתכשר, להתקין עצמו ללמודים גבוהים – מי יודע מה היה? הנוסף על מחנות הרופאים עוד רופא אחד? אל נא נהיה לבעלי מגיהים לספר-החיים! כך נדפס, ובלוח הטעיות אין משגיחים.

שב פרץ לזאמושץ, רוחו הטובה נחתהו שמה. מועד מועדים איש אחיו לא ראינו, בלתי לעתים רחוקות מאד; שמחים היינו לשמועה באה מרחוק – וחי גבר. לא היתה חבה יתרה בינינו, לא רק בגלל כמה הבדלי-המזג והחנוך, אך לא היתה בכלל מדת הדבקות האישית לשנים רבות ובמדרגה אחת ממדותיו של פרץ. הוא היה איש רעים להתרועע, אך מגע קצה זבוב על חוטמו דיו היה לזעזעו. נקהל נקהלו מסביב לו בני חדר מעין בני היכלא של חסידים, ואיש איש מהם האמין לתומו, כי פרץ כולו שלו, אבל הוא היה בכוונה רצויה מחליף לרוח היום את אשר מסביב לו – כמזלות חוזרים,והוא הגלגל הקבוע בתוכם, והיה כועס ומתפייס, מתפייס ושוב כועס. אמנם בכל אלה לא היה מדקדק דקדוקי עניות; עשיר היה פרץ בטבעו, רב החליפות והטעמים, אבל אחד. המון עשתנותיו דאו תמיד כצפרים עפות, מחשבות מרובבות עברו בתי נפשו רצות שבות, אלה באו ואלה כעוף התעופפו.

לפי חשבוני, ישב כחמש עשרה שנה בזאמושץ. בצלו לא הסתופפתי שם, אך את חייו ידעתי גם מפיו, וגם מפי אחרים. הוא היה שם לעורך דין פרטי, אחרי עמדו על המבחן. אולי היתה בחירת אומנות זו מושפעת קצת מהשפעתו של ליכטנפלד. אבל שני תשמישים שונים שמשה אומנות זו לליכטנפלד הזקן בוורשה, ולפרץ הצעיר בזאמושץ. ליכטנפלד היה מומחה לדת ודין, לומד-מעצמו, ומומחה שהיו נמלכים בו – כאיטשלי רוזנבלאט בימיו, כיוסף רוזנטל אחרי-כן, כהר“ש אדלברג שידעתי בילדותי בפּלוצק. זה היה טפּוס ברחוב היהודים. אנדרזיי וואלף, דומיניק ז’ילינסקי – אילי תרשישים של מדת הדין הוורשאית, הדבר הקשה – כך היו הבריות משיחין ברחוב היהודים – יביאו ל”קונסטלציה" עם אותו היהודי, שהיה עוד מאריך שולי בגדו, אם לא עד הכרעים, עכ“פ עד הברכים, מדרגה עוברת ו”בין השמשות“, עם אותו ליכטנפלד. ואמנם ידע ליכטנפלד את ה”קארפוס יוריס" לא ידיעת סטודנט אוניברסיטאי, אלא ידיעת מתמיד בית-מדרשי, כאשר ידע הלמדן את חשן המשפט. אך לא לכך נוצר פרץ, ולא לכך נתכוון. היה לעורך דין פרטי, ונתערב בין הבריות בתוך התלולית של נמלים ההיא. התעסק, טרד, נכנס לפני ולפנים לתוך חיי הרחוב, לתוך חנויות צמודות וצפופות וחדרי משפחה. בעיר הקטנה ההיא מצא עולם מלא חזיונות תוגה ויאוש, גיל וחיל, נועם וזעם, חדוה ושעשועים. יום יום היו החנונים היהודים ובעלי המלאכות והנשים הזקנות הסורגות גרבים והיפהפיות של העיירה והטף עוברים דרך חוג-מבטו. יום יום היה כל עושר משלי העם וחדודיו ופתגמיו פרוש לפניו כאוצר פתוח; טבול טבל במשך ימים ושנים באותו המעין המפכה – והוא איש אשר שאר רוח היה לו, והכל מצטלם במוחו, איש אשר עטו היה כמטה הקסם אשר יגע באשמנים, ועלו וצצו נפשות. איש מן ההמון, לוא מאה שנים ישמש בעריכת דין, יאסף לו מעט הון ומעט נסיון במקצועו; אבל לאיש כפרץ היתה זאת הכנה רבה להיות לסופר עממי כביר מאד.

והיה פרץ בתקופה ההיא בזאמושץ כבר כמשפטו כל הימים – מתעסק, מבריק, מתלהם, לא נשא נפשו אל שכרו, לא דאג לאחריתו, לא נזיר ולא פרוש מן החיים; להפך, אוהב חיים, נצוץ חשמלי מנתז, עליז, מצחק, מתגעש, מתענג, אבל לא קובץ על יד, לא אוהב הון ולא מחשב חשבונות. במצער חדרו שם כבר היה לו מעין בית-ועד, היה מקדיש קרואיו הצעירים-המתחילים מכל המדרגות ומביאם תחת צל קורתו, ולא אצל

מהם כל אשר שאלו, נפלאה היתה אהבתו לעובר אורח והלך, פתו אכלו אביונים, וערומים לבשו לבושו, לא דרך צדקה ותנועת נדבן, כי אם דרך חירות, יש – טול, בדליכא – שאני. יותר שהיה זה בעל-בית, היה אמן, היה כעין סטודנט זקן; לא היה חסיד, אבל נשמתו היתה גלגול החסידים: חיים, רגש, התפעלות וחבריא; וכנהוג, בזרוח שמש עתו, רבים היו אוהביו, וכבוא השמש לא נמצאו עקבותיהם. אבל פרץ היה איש אשר ראשו לא כפף, וגבו לא שח, ורגליו לא כשלו.

ואמנם הוא היה יותר מעורך-דין פרטי אהוב לכל, מכניס אורחים, משפיע שפע וחסד, רב פעלים מקבציאל של סקירות חיי העם, מאזין ומקשיב לשיחתן של בריות. הוא גם קרא, גם למד. יש והוא כותב אלי לשלוח אליו את מיצקביטש, הוצאת פאריז, ויש והוא מבקש ממני את גרץ. הוא קרא אז הרבה בספרות הרוסית ובספרות הפולנית. הסוציולוגיה לקחה את לבו. יגזם מי שיאמר, כי זה היה סוציאליסטן מאושש ממסד עד הטפחות, והבאי הוא ג"כ לאמר, כי היו לו דעות רדיקליות כמסמרות נטועים. הרדיקליות שבו, יותר שהיתה שיטה, היתה נטיה, ויותר שהיתה תורה שלמה, היתה התיחסות ידועה אל הבריות והענינים. אבל בלי צל גוזמא אפשר לאמר, כי לפי מזגו היה תמיד עממי וחפשי, היה תמיד כולו זעזוע ורטט, מחאה וסתירה ושנאת כל נושן ויבש, כל שלטון ועבדות, כל נלוז ונפתל, כל שבט הנוגש, ואהבתי היתה גדולה תמיד לכל מי ומה שהיה נלחץ ונחנק. היתה בו לא רק נטיה אל האמת; זאת היתה בו תאוה וכעין קנאות. אם קונסרווטיבית היא, לא רק כפירוש המלה: שמר כל דבר ישן, אך גם כפירוש הענין: היות שבע-רצון, שמוח בחלקו, השקט במכונו – בפרץ לא היה אף זיק של מדה זו.

וידעתי אני, כי היה פרץ כותב כבר בזאמושץ. שלח אלי מכתמים שנונים (המשקע שירד למטה מנסיונותיו עם הבריות), שהיו עוברים מיד ליד, וגורמים לו לפעמים הרפתקאות עם הפקידים (שהכירו בהם סימני מרידה במלכות); אבל כתב גם שירים, והם היו סגורים חותם צר, או נמסרים לחבורה קטנה מאותן הקהלות שהיה פרץ מקהיל בביתו, לפעמים גם לקרוא פרקים. וחשבתי אני על דבר פרץ לפני שלשים שנה, בהכיני את ה“אסיף”. היו אז בינינו אך מעטים, אשר זכרו עוד את פרץ; שמו לא בער מרחוק, בספרות העברית לא נודעו עקבותיו, וספרות אידית עוד כמעט לא היתה אז. החבורה הראשונה התפזרה. גבריאל יודיל מת בעוני, כדיוגנס, בין ספריו וכתביו, בעלית קיר קטנה בחצרו של קאשר או של ווילדר בהנלבקי. בספרות החל פרק חדש: לאומיות, סגנון חדש, סופרים רבים, ולא כמאז – קול המולה דקה והמית שבולת נהר, אך נחשול וקול ענות גבורה. כמדומני, ש“האסיף” היה ראשון לכל עצמה של תנועה זו. הצלחתו גרמה לחיקויים טובים וגם קלושים, וגם הם הצליחו. זאת היתה לפני העתונים היומיים, וזאת היתה סלילת הדרך להם.

עברו עוד שנים, ואני כותב ומזרז את פרץ, ובאחד הימים הוא שולח לי צרור כתבים: “הא לך ילדי רעיוני, שעשועי עט, אם טובים בעיניך – הדפיסם, ולא – הקריבם למולך ושרפם חיים, וזרה אפרם כאפר העגל!” אינני זוכר את המלים, אבל, בקירוב, היה זה תוכן מכתבו אלי. הוא שלח לי את שירו “העיר הקטנה”. אחד מפירות אבו, ואני הכרתי את פרץ. דברתי אז עם חברי, דנתי אחרי-כן עם מבינים – לא טעמו בשיר ההוא את אשר טעמתי אני. מענין הוא הדבר, להשקיף לאחור אל משך חצי-דור-דור, ולראות את שנויי הטעם, ואת קפיצות הבקורת, ודעת הקהל הנגררת אחריה ואת חליפות-האפנה, בחיים ובספרות! מקצתם של אותם בנ"א בעצמם, שכחשו בפרץ, ןהתעקשו, לבלי הכיר בו שום סימן של כשרון, מפני שיהודי זאמושצי זה היה זר להם לגמרי, בתחלתו בלי שיכו לשום כנופיא, בלי סמכות משום סיעה, איזה תנא-ברא מולך מעצמו – עשוהו, אחרי מספר שנים, למין אלהות, וכל האויר מסביב להם התחיל מזמזם: “פרץ” “פרץ”; ונעשה פרץ, ועוד חצי תריסר סופרים למין ציר, שעליו כדור הארץ סובב, באותה הקיצוניות והחסידות האדוקה כלפי “רבי” אחד, עם ביטול כל הרבי’ם מתחלת העולם עד עתה, שהדרדקות האפיינית שלנו, שמתנפחת לבקורת ספרותית, היא משועבדת לה. באמת לא היה פרץ, מה שחשבו עליו המבקרים חסרי הטעם, שלא הכירו בכשרונו בתחלת תקופתו, ולא מה שחולמים והוזים עליו חסידיו ומאליליו באחרונה, אך היה סופר בעל כשרונות מצויינים, עם ליקויים וחסרונות גדולים. לא ביטול פרץ, לא התלהבות חסידית שוטה כלפי פרץ, אלא בקורת של שכל וטעם, זוהי המדה הראויה לגבי פרץ.

עלי עשה פרץ רושם עמוק יותר, דוקא בתחלת תקופתו בשעה שעוזרי ב“האסיף”, המנוח אלעזר אטלס, שלחישתו הסטירית היתה לחישת שרף, היה מתלוצץ עליו בכל ההתולים הדקים שלו,אשר אמנם מזה אין ראיה, יען כי אטלס לא ידע את הספרות היפה; אבל צרותי רבו עם המנוח א“ש פרידברג, שהיה במשך איזה זמן אחד מעוזרי ב”הצפירה" היומית, והוא היה סופר ומומחה קצת בהספרות היפה, אבל כל מלה של פרץ הקניטתו, והעבירתו על דעתו. הללו עמדו בניגודם; אבל היו גם כאלה שתחלתם היתה ביטול גמור, וסופם – התפשטות הגשמיות ופולחן, שאין לו טעם וגבול – ביחוד, הצעירים שלא שמשו כל צרכם.

עובדה היא, שבין הסופרים והעורכים של הדור העבר, הייתי הראשון שהכיר בפרץ. קדם לי סמולנסקין, בקבלו שני שירים של פרץ ב“השחר”, אבל זאת לא היתה הכרה, אלא קבלת דברים לדפוס. אני, לא רק קבלתי את דבריו, אך גם עוררתי וזרזתי אותו בכל כוחי – בכל מיני זרוז והשתדלות, יען כי אהבתיו מאד. אני הבאתיו לוורשה, והשתדלתי בעדו לספחהו על אחת הכהונות בה“גמינה”, נלחמתי בהמתבוללים, שלא רצו בו בתחלה, ובו – שלא יניח את עבודת הספרות. אולי היתה זאת הרגשתי, יען כי אני ידעתי את פרץ מזמן, או אולי יען כי אני יודע את העיר הקטנה היהודית הפולנית, יען כי היא חיה בי עוד עתה ועוד לא חדלה מתת לי את מתקה. אני ראיתי בשיר ההוא ובשאר שירי פרץ שנדפסו ב“האסיף” את כל ההוד והחמד המיוחד של סגנון הפרצי מאז ועד עתה.

אינני מתפאר, שהייתי אני השכוי המעורר את שחרו – ישנם תרנגולים כאלה שחושבים שהחמה עולה בבוקר בבוקר כדי לשמוע את קריאתם – אבל מציין אני, לזכרון, עובדה פשוטה כמשמעה, כי פרץ נכנס אל הספרות העברית – לי אני בהכרתי השלמה, לאחרים – בחשאי ובלי אשר התבוננו אז – ב“האסיף”.

כשאני רואה איך דורי נסע ונגלה הלאה הלאה, מחנים מחנים עוברים לנגד עיני, אנשים חיים – ולהקות רפאים, והנה גם זה בתוכם! – אח, נבליגה!

עברו עוד שנים לא רבות, ופרץ בא לוורשה. צר היה לו המקום, וכבר ארכו לו הימים בזאמושץ. היו לו גם סכסוכים ומכשולים. ספג כבר ספג לתוכו כל מה שזאמושץ יכלה לתת לו. מלא היה כרמון פולקלור יהודיי, הגדות יהודיות, דעת החיים היהודיים, ומלא כים שירה. האח, איך להט, איך סער, איך הכביד הפרי אשר בשל על הענף, איך צבו, מלאו ענבי האשכול הזה! הוא כתוב כתב עברית, כתב גם עברית נפלאה, אך אם גם לבש בה בגדי חופש, לא יכול היה להופיע בה בצבי יפעת מלך. החקרנים יכוונו, לאחר מעשה, את המעשה אל שיטה קבועה, לאמר: זאת שפה לאומית, ופרץ היה לאומי במובן אחר. אמנם כל החקירות והשיטות האלה הן ערוכות ומסודרות אחרי כן, ועוד יש להוסיף עליהן, ועוד יוסיפו עליהן, אבל בעצם ובראשונה, הסבה היתה, בלי כוונות ופלפולים, פשוטה מאד; לא יכול היה פרץ להיות בעברית מה שהיה באידית. הרכוש הכבד של דעת-חיי-העם, האוצר הבלום של השקפות, סקירות, קריצות, שלפעמים במלה אחת, כמו בדבר נחש, קסם ופלא הן מגלות עולמות כמוסים, התמימות והטבעיות, הבלתי-אמצעיות של שפת החיים – אלו צריכים היו להתבטא בכל גווניהם החיים והעזים ופתוחיהם הדקים מן הדקים בעברית, אזי דרוש היה לזה גאון מהגאונים בעברית, וגם אז היו דברים של תרגום, אמת הוא מה שאומרים: הסופר הגדול יותר שהוא לוקח מן הלשון, הוא נותן לה. ואולי היה גם פרץ נותן לה הרבה יותר משנתן, אלו עבד בה. אבל – כל חנוכו, כל הכנתו בזאמושץ, כל אופן עבודתו האימפולסיבית – גרמו לזה, שהוא היה בעיקרו לסופר גדול באידית, וטפל לו – סופר ומשורר גם בעברית.

לזה סייע גם מזגו. אהוב אהב להיות בין הבריות,להיות מוקף קהל, להיות קצת “רבי” עם “חסידים”. ההתלהבות הקבועה שהיתה בו צריכה היתה לגלי חום חוזר. העברית היתה לו אצילית ובודדה ביותר; לא יכול היה לפרוש בה את כנפיו הרחבות, לא הרגיש בה את אותה ההכרה של פועל ונפעל עם רבבות עם, שהיה מרגיש מדי כתב ושר מאליו באידית. זה היה עולמו שלו, האגדה המקומית הזאמושצית רחבה, נסבה, ותחבק קצות ארץ, ורעיונותיה נפוצו על ארבעת קצוי היצירה ותכיל מרחבים אין קץ. אבל זה היה פרץ כדרכו. ככה ולא אחרת יכול היה להיות.

מן היום הראשון אשר בו נפגשנו, אחרי הפסקה ארוכה בוורשה, לא היה לי כל ספק, כי פרץ יהיה לשופר גדול, ליוצר ומחדש, בעיקר בהשפה האידית ובמקצוע של חיי ההוה, וכי בעברית יהיו לנו ממנו אך ניצוצות.

ג

אני זוכר באחד הימים, וקורנגולד ואני הלכנו אל אחיו של הראשון, אל ליבר קורנגולד, שדר לא הרחק ממעוני ברחוב מריאנסקה קרן טברדה בביתו שלו. ליבר היה טפּוס של גבאי מהקהל החדש עם תערובת גבאי מהדור הישן – לא למדן, לא משכיל, לא נאור, בעל-בית יפה, איתן, קפּדן קצת. נראה כקשה-לב, כנוהג שררה, אבל בעיקרו היה איש טוב ומסור לעניני הצבור – גביר. היה מדבר פולנית בשגיאות, אבל בבטחון גדול בעצמו, וכשהיה מדבר אידית, זאת היתה אידית של וורשה, הברה מקומית ונגון מקומי. הוא היה פּטריוט גדול, לאו דוקא פּטריוט במובן הפוליטי, אבל פּטריוט במובן של תחום – אין לך בעולם אלא וורשה, ובוורשה עצמה – רק האנשים שהוא היה מכיר; אפילו פּראגא כבר היתה בעיניו נחות-דרגא, מה שמעבר לגשר איננו כבר בתכלית הכשרות. כשהצענו לפניו קנדידטורה חדשה זו, היתה שאלתו הראשונה czy tutejszy?" " (ההוא מאנשי המקום?) ואני אז צעיר, והרציתי לפניו תיאוריות שלי, שלעיקרא דדינא אין נפקא מינה אם tutejszy או לא tutejszy. אבל הייתי כזורק אבן למרקוליס, או כזורק עדשים לכותל. כל זמן שדברנו פולנית, אי אפשר היה למצוא פתח חרטה בשבילו, אבל – הגישו חמין וסיגרות “טראבוקוס”, ונעשתה השיחה אינטימית, ומעט מעט נכנסה הלשנא דאמא לתוך השיחה, ואז נתמתקו הדינים, ופרח לו הפרינציפיון של " tutejszy " וליבר הבטיח, שיתמוך טירוניות זו, וכשהבטיח – אפשר היה לסמוך עליו.

ובכן נכנס פרץ לחדר-הקהל, ואת דירתו, עם חברתו אשת בריתו, שהיתה מסורה לו וחיה רק בשבילו, ועם בנו יחידו לוציאן, קבע סמוך לשם, ברחוב ציגליאנה, והתחיל לשמש בכהונתו שהיתה מעסיקתו רק חצי-יומו. כאמור, היה פרץ פקיד חרוץ מאד, לא מעשה אבטומטוס, אבל הוא ידע גם לשים משטר, ויותר שהיה מתמיד היה חריף ובעל תפיסה, והיה מוצא בכל פעם אפנים חדשים בשביל סדור התעודות והנמוסים, והיה משלים במהירות עבודתו את חסרון השקידה המסודרת, עד כי גרוסגליק, המזכיר הראשי, שלא היתה בו חסידות יתרה לגבי פרץ, היה מסכים ואומר: “הכל בוער תחת ידיו”. שמושו כעורך דין פרטי מכבר עמד לו בכמה ידיעות ובכמה נסיונות. הוא ידע את השפה הרוסית ידיעה הגונה. פולניות יתרה לא היתה בו מכבר. לזאמשוץ יש בגדר זה ג“כ תכונה מיוחדת: זאמושץ היא בלי ספיק עיר פולנית גמורה ועתיקה, רבל היהודים שבה לא היו סגורים ומסוגרים כבני ערים אחרות שבפולין. זאמשוץ היא צופיה פני וואלין מצד אחד וגליציה מצד שני וגם גלילות חלם. היהודים הזאמושצים מטפּוס ההשכלה היו יהודים פולנים, אבל היו יותר רחבים ויותר פתוחים כלפי מדינות אחרות שברוסיה. אחרי 64 היתה גם בזאמושץ נטיה פולנית חזקה, אבל בהמשך הזמן הלכה הלוך ורפה. התפלגות כזו ששלטה, למשל, בוורשה בשנות 70–80 בין היהודים העיקריים ממפלגת המתקדמים לא שלטה שם. אומנותו של פרץ בתור עו”ד לא היתה נותנת לו יחסים רבים עם הפולנים או עם לשונם וספרותם, ומרובים היו יחסיו עם המון יהודים מצד אחד, ועם השופטים והפקידים הרוסים המועטים – מצד השני. כשבא לוורשה וכשנכנס לבית-הקהל, וכשהתחילו יחסיו עם מה שקראו אז בוורשה בשם “אינטליגנציה” להתפתח מעט, היה מתפלן יותר, כלומר: לא במובן איזו שיטה מדינית, אלא במובן החיים היומיים, מנהגו של עולם, ההשתמשות בלשון, וכיוצא בזה. הוא היה מדבר אז פולנית; והיה משתמש בלשון זו עמנו ובביתו ובכל פניות שהיה פונה. רוב קריאתו היתה בספרות הרוסית, אבל הוא קרא הרבה גם בפולנית, וזוכרני, שסבינטוחובסקי היה פועל עליו פעולה עצומה מאד. הוא היה מעריץ את סלובצקי יותר מאת מיצקביץ. מבין הסופרים הפולנים החיים (אז) היה מתפעל מאד מדיגאסינסקי, מסירושבסקי והמשוררת מריה קונופּניצקה. שאלת הפועלים היתה קרובה מאד אל לבו. אבל אי אפשר היה לחשבו לסוציאליסטן קבוע וקיים ומחזיק בשיטה אחת מראשה ועד סופה. הקו היסודי שבו היה כבר אז: חיבתו הגדולה לכל מה שהוא יהודי-ספּציפי, משלי-עם, זמירות-עם, כל שיחה שיש בה טעם כעיקר עממי, טבעי, מרחוב היהודים.

היינו אז נפגשים כמעט בכל יום, ויכולתי לעמוד על אופיו, מפני שהתנגדתי לו – או אגיד ביותר דיוק: לא התנגדתי לו בסברא ובמסקנא, אלא הייתי נבדל ממנו בחנוכי, בתורתי, במנהגי וברגילותי. עולמו של פרץ היה השוק היהודיי, בעל-המלאכה, החנוני, האשה, ה“שטוב” (החדר) היהודי, וכדרך הטבע כל זה היה טווי ומאורג יחד עם אידית. ככה היה רוב חנוכו ושמושו, ומן השרשים האלה היה יונק. ה“וויביל” האומללה, האוהבת, המתגעגעת, בעל העגלה הזקן שהרכבת קפחה את פרנסתו, התופרת, הרקחה והטבחה, הסרסור הסובב ברחוב עם מקלו – היו נהירים לו ותופסים כמעט את כל האופק שלו. הוא ידע אותם ידיעת-חיים, הוא היה תוחש אותם בתחושת אמן. כמדומני שגם אני – וכלום אני מדבר על עצמי, אלא על סוג שלם של בנ“א שכמותי – יודע אותם ואת לשונם ואת מנהגיהם, ושגם אני אוהב אותם ודבק בהם, אבל אין זה כל עולמי היהודי שלי: עולמי היהודי שלי היה עולם הלומדים, הבחורים, האברכים, בעה”ב בני תורה, היהודים שיש להם ענין עם רמב“ם חמור, היהודים של אבן עזרא, היהודים של חקירה ומורה נבוכים, היהודים החסידים, ת”ח ואנשי מעשה, היהודים ערב-השכלה של נפתלי הרץ וויזל והיהודים המשכילים. זה היה עולמי ותחומי. בין אלה נתחנכתי ונתגדלתי, והחיים האלה לא היו כל כך משוזרים ומרוקמים עם אידית ואידית. בודאי היו גם אלה מדברים אידית, אבל זה לא היה אפילו דבר טפל; זה היה דרך אגב בלי שום כוונות. היתה גם לי אמא חביבה תמימה, שזכרונה קדוש לי, וגם היא היתה מלחשת בשבת עם חשכה “גאאט פון אברהם” והייתי אוחז בסנורה ושותה בצמא כל מלה ומלה, שיצאה כמרגלית מפיה, אבל מודה אני ומתודה, כי אבא פעל עלי יותר; ואבא לא היה קורא “צאינה וראינה”, ולא היה מתרפק על שיחות-עם, ולא היה מפרנס אותי בממתקים: הגד את השעור, תנא-ברא! (אולי יענין הדבר את הפילולוגים, שהיה אומר: תנא בארטק?) אמור את הדו“ק שבמהרש”א! באר את האבן עזרא! או – כששרתה עליו רוח ההשכלה – הגד את לוח הפעלים! – טוב היה חלקי! אילו הגדתי לו תחת אלה איזה זמר אידי, שהחייטים מזמרים!

אין כאן חלוק דעות, אלא חלוק תחומים וספירות. אל תהא מפליג לכל דבר, ואל תסתכל בעין אחת ומצד אחד! בעולם היהודים היו כמה עולמות, וכאו“א חשב שהוא היחידי. היה עולם של לומדים ועולם פשוט, עולם של “מקראות גדולות עם ל”ב פרושים” ועולם של “צאינה וראינה”. לא לנו לחלק עליות ולהעריך, מי נדחה מפני מי, ומי קודם למי; כל אומה היא מורכבת ממפלגות וכתות ומעמדות, וככה גם אומתנו.

הדברים שהיו מעוררים ביותר את רוחו של פרץ היו דווקא הדברים מעולם היהודי הפשוט, וזאת תכונתו, כך היה מוכן, ולזאת גרמו כל מסבות חייו, שאמנם לא היו מרובי-הגוונים. פרץ היה כמעט “יושב אוהל”, ואת העולם הגדול לא ראה. הישיבה במקום אחד היתה יפה לו, ואני מזכיר זאת לשבחו, ולא לגנותו. מי שרוח יתרה בו איננו מצווה ועומד לנסוע ולראות הכל בעיניו. הרי אנו כותבים גם ע“ד העבר, ואת העבר הלא בודאי לא ראינו! כי שקספיר לא ראה את וויניציה ואת ווירונה, ואף על פי כן תאר אותן ב”אותילו" וב“רומיאו ויוליה” לא רק כהויתן, אלא עוד יותר – כהויתן האידיאלית – כמעט וויניציאה של מעלה, ווירונה של מעלה – הכל יודעים. אבל אפילו שילר לא ראה שאת שוויציה, שהיתה כ“כ סמוכה, והיה מתאר אותה כמו חיה ב”וילהלם טל“. כמה פעמים קנאתי בפרץ! אדם פשוט שכמותי צריך לשוטט כל ימיו ולתהות כל ימיו על מראה זה ועל מראה אחר, ופרץ היה סוקר לפעמים ברוה”ק או מעין רוה“ק: בכשרונו מסוף העולם ועד סופו. האמינו לי, הרבה פעמים אני מתפלל: רבש”ע, סגרני נא סגור לאיזה שנים בד' אמות שלי; אבל תפלה זו איננה “עושה” אפילו “מחצה”, ושוב אני אומר: אין לאחוז באומנותו של בעל מגיה כלפי הקב"ה: יש לו לכל אחד גזרה קדומה שלו, תכונה שלו, קלסתר פנים שלו.

לפעמים הייתי נכשל גם אני בחקירות והשערות ממין: כיצד היה – אילו… ואילו היה כך… וכך. הרבה פעמים שאלתי את עמני: איש כפרץ, בכשרונו האדיר, אילו היה גם באותה מדה מומחה מובהק בעברית, ובקי בחדרי ספרותנו העתיקה והחדשה; אילו הגיע על ידי למוד מתמיד למדרגה הגונה של שלימות כזו; אילו קלט לתוך עצמו את ההיסטוריה העברית עד כדי הכרת כל פרקיה והרגשת כל מאורעותיה וזרמיה וזעזועיה, כמו שהיה בעניני הזמן ההווה, ובאותו תחום של יהודים שהוא הכיר והרגיש; או – איש כפרץ, אילו סגל לעצמו ידיעת שפה חיה של עם חי ומסודר ועובד בקרב ארצו עד כדי בטוי כל דעותיו, השקפותיו והרגשותיו; או – תביעה יותר קרובה ויותר מן הענין – אילו ידע את כל עם היהודים בהוה למדינותיו ולמפלגותיו, עם כל חייו הפנימיים הטמירים – איזה נפלאות היינו רואים! איזה יצירות היה יוצר! – אבל שבתי וראה, כי חקירות והיכי תמצי’ים ממין זה הם דברי רוח. אפשר, כי בתנאים כאלה לא היה יכול לתת לנו אפילו מה שנתן. פרץ צריך להתקבל כמו שהיה – וזה די.

וכמו שהיה, לא אפשר היה לדרוש ממנו את הלאומיות העברית ההיסטורית, כאמור לעיל, ולא גם את הלאומיות היהודית הכללית שבהוה. הרי זה דבר אי-עממי (ולא אי-לאומי בלבד), שהביליטריסטיקה שלנו איננה משימה לב כלל אל היהודים שבארצות אחרות, שגם להם יש לשונות ואפני-חנוך וארחות-חיים ונמוסים ומנהגים ופולקלור משלהם, צרור-צרות ולבטים וקרעים-שבלב וטרגידיות, וגם הומור – משלהם, ושאינם מוכשרים כלל להבין את הפּסיכולוגיה ואת הסטירה, לא של מנדלי מו“ס, ואף לא של יל”ג, במקום שהללו מטפלין בהסימטא שלנו ובביהמ“ד שלנו ברו”פ. היסח-דעת זה הוא חד-צדדיות נוראה. אין אנחנו בנים יחידים של הקב“ה. ישנם עוד יהודים אחרים, ואנחנו הננו לא רק עם-עולם, אך גם עם-התבל – חוץ מאירופה המזרחית, ישנו גם המזרח האמתי עם היהודים הספרדים ועולמם המיוחד, וישנם יהודים, שנשתרשו הרבה מאות שנים בארצות המערב, שהזנחנו לגמרי, לא משום שההגיון גוזר כך, אלא משום, שבמקרה, הביליטריסטים שלנו אינם בקיאים בהם. ההגיון מחייב, שהביליטריסטיקה צריכה להתבסס על סינתיזה של חיי העם בכל חלקיו ופלגותיו, ולא על הצטמצמות בתוך חוג מוגבל אחד. זכורני שפעם אחת נתתי לפרץ את הסיפורים הקטנים “מנדלי גבור” ו”פייגלי מגיד" של אהרן ברנשטיין (באשכנזית דומה ליהודית) לקריאה. אני חושב את הסיפורים הקטנים ההם למפעלי-אמנות ממדרגה ראשונה ולציורי-חיים של אחינו בתקופה ידועה במדינת-פוזנא. הוא לא הרגיש בהם שום טעם, הבדל-טעם כזה לא הפליאני ביותר. יש שמעשי אמנות ידועים יעשו רושם על מבקר אחד, ולא יעשו שום רושם על מבקר שני. לא באובייקטיביות אלא בסובייקטיביות ובטעמא תליא מילתא. אבל בפעם אחרת נסיתיו בקומפֶרט ובסיפוריו מחיי המון היהודים בביהמן.קומפרט הוא לכל הדעות, מספר גדול, אעפ“י שדרכו לא דרכנו; ולא הייתי תמה כלל, שסגנונו של קומפרט לא היה מסוגל למצוא חן בעיני פרץ, אבל הוא לא הבין אותו כלל. אם פרץ התיחס לדבר באופן זה, או באופן אחר – לא זו היא השאלה! השאלה היא – לא בנוגע לפרץ לבדו, אך בנוגע לכל הספרות. ביליטריסטיקה שאיננה יכולה להיות מובנת לכל העם, היא ביליטריסטיקה של מדינה, של מחוז, ואפשר של דיאלקט ידוע, ולא ביליטריסטיקה של עם כולו. עכ”פ הגדיל פרץ לעשות בתחום המוגבל שלנו, שהגדיל את הגלריה של טפּוסים, בהכניסו את פרצופי המון העם והנשים, תחת אשר אותם המספּרים שקדמו לו היו מטפלים עפ“י רוב בבחורי הישיבות, כאילו כל העם היו רק בחורי ישיבות, ואין זולתם. בהעממיות היהודית הכללית שבהוה נמנו לא רק יהודי רו”פ, אלא היהודים שבכל הארצות, והיהודים שבכל הארצות אינם נסקרים בסקירה אחת, אינם נראים כולם מתוך השפופרת, שממנה היה פרת מסתכל ביהודים שלו. אלף פעמים הזמין לי המקרה לנסות להסביר דברים כאלה ליהודים יושבי ארצות אחרות ובעלי קולטורות אחרות, וכלום אני צריך להגיד, כי עם כל ההבדלים הפנימיים, שיש לנו בינינו לבין עצמנו כשאנו בבית, כלפי חוץ – יש לי שאיפה אחת: לעורר כבוד וחבה והתענינות אל יצירותינו שלנו בין בעברית בין באידית. תרגמו את פרץ לגרמנית ולאנגלית ואיזה מבקרים נמצאו, שגם הללו את התרגומים. כשמספרים זאת אצלנו – שמחה וששון, והכל כשורה: הרינו הולכים ותופסים מקום באירופה. האח, מה מאושרים הם התמימים הללו ובקולטוריותם הפעוטה ובידיעותיהם המקוטעות! אינם יודעים להבחין בין הסכמה – מתוך אקסוטיות וקוריוזיות ובין הסכמה פשוטה ושלמה. הבקיאים יודעים, שההבדל הוא גדול מאד. מתרגמים, בתור דוגמא של דבר-פלא רחוק – וזו היא סנסציה. אם יובא איזה דבר ממדינת סין, ויספרו, שיש שם איזו לשון משונה ואיזה בני-אדם משונים, וגם הם כותבים שירים, וגם הם בוראים נפשות בספורים, והילך דוגמא – יקבלו וגם ישבחו, מפני שמודדים את הדברים האלה לא בקנה-מדה פשוט, אלא בקנה-מדה מיוחד עשוי בשביל קוריוזים אקסוטיים. כשהייתי לפני שנתים ימים בפילדלפיה באספה הכללית של חברת מו“ל ספרי יהודים באנגלית, הרצה חכם אחד ע”ד כמה ספרים, ובסוף דבריו זרק איזה פתגם, במדת הרחמים, וכמו לפנים משורת הדין, ואמר, כי יש “ערך איתנוגרפי” (ידיעת תכונת השבטים והעמים) לתרגומים של ספורי פרץ. זאת אמרו באספה של חברה שהוציאה בעצמה את התרגום! עמדתי על רגלי וקראתי תגר: איזו איתנוגרפיה יש כאן? זו היא שירה, זו היא אמנות, העם הזה – אנחנו; אבל האנשים ההם אף הבן לא הבינו ממה אני נעלב. נוכחתי מתוך שיחות לאין קץ, שהאנשים ההם אינם מביאנים מאומה. שאלו אותי: כן, אפשר לקרוא את הדברים ואינם גרועים, אבל להתרגשות מה זו עושה? יש ספורים כאלה לאלפים ולרבבות באנגלית! – אמרתי להם: צריך לקרוא את הדברים במקורם הראשון וגם לדעת את הענין. הילכו ולמדו אידית? כן. נמצאה עלמה אנגלית אחת שהלכה ולמדה אידית – מה לא ימצא באנגליה? – ותרגמה ספרים מאידית, אבל כל זה תמהונות, ועושה רושם לרגע, ואח"כ הולך ונשכח.

האומה היהודית הכללית שבגילה יש לה הרבה חלקים והרבה גוונים, והם הולכים ורבים, ויש לה דברים מחברים ומאחדים וכוללים. הגוונים המיוחדים ימצאו את הבטוי הספרותי, או האמנותי שלהם, בכמה מיני אידית שנמצאים בעולם: בינינו באידית-אשכנזית, בין הספרדים בלאדינו, בין יהודי הולנדיה באידית-הולנדית, בין הרבה מאחינו המזרחיים ביהודית-ערבית, וכל הלשונות האלה משתנות ככרום במהירות גדולה. לכל הלשונות האלה יש לא רק הרבה מן היופי הצנוע, מן התמימות והפשטות, אלא גם הרבה ממה שהוא יהודי-מקומי לכל ארץ וארץ – אבל הדברים המאחדים את כל האומה בגולה הם דברי הדת, דברי זכרונות העבר, עניני תקות העתיד, ומקצוע זה הוא לשפה העברית, וכשתתגבר התנועה העברית בעולם, והרבה יהודים יקראו ויבינו עברית, אז תהיה לנו ספרות עברית אשר בה תשתקף האומה כולה. לא רק בגלל אשר שפתנו העברית היא לנו מגן ושמש צור משגב וסלע ישע רוחני, עתיקה כימי קיומנו ועשויה לבלי קרץ – אך גם יען כי אנו צריכים לספרות יהודית כללית, שמאספת את המחנות ושמאספת את הדורות ואת המפלגות, אנו צריכים לתת את רוב כחנו לה.

זאת היתה הנקודה אשר בה נבדלתי מפרץ עם כל הכבוד שכבדתיו ועם כל האהבה שאהבתיו באמת. מעודי שנאתי ותעבתי את המתיחסים בבוז ובקלות-ראש אל אידית. כל דמי בי רתח, כשאיזה יהודה מתפלן או מתרגמן, כשיודע לפטפט מעט בלשון ארצו, מגיס את דעתו כנגד ה“פטפוט ההמוני”.הרבה כתבתי בעצמי באידית (ב“הפאלקסביבליאטהעק” של פרץ נדפסו מאמרים שלי ע"ד נחמן קרוכמאל ועוד), ויש לי אידית משלי, שאני שומר ומקפיד עליה שלא תז’ורגן, כמו שנתז’רגנה בקונטרסי התעמולה והמפלגות – עם מלים גרמניות מסורסות, ועם רוח רוסי; ואין האידית שלי בת-זאמושץ ומבואותיה ושווקיה, תוצאתה של פופולריות “טשאסטני פאוויערענני” דשם, בשיחותיו על כל מיני בני אדם, – אלא אידית פלוצקית-ווישוגרודית, שלתוכה הוכנס אלימנט של פולין-גדול, ואח“כ (בתקופת מקוב) גם של פולין-קטן, עם ריח-תורה, שכלום אני מתכוון לשים בו כתבל בנעימה, אלא שהולך אחרי כצל מבית-אבותי ומתי מדרשי הישנים, מה שהוא, לפי עיני, אם לא כל העממיות היהודית, עכ”פ חלק ניכר, ולא היותר גרוע, שבה. צריך לזכור שהיהת אידית של עגלונים, והיתה אידית של תלמידי חכמים, הדי רעמים של ה“טויטש” ממכורתה בגרמניה, ששם עשה אותה, ודבר בה, גוי איתן זר ומוזר לנו – ויש אידית עם צלילים, גוונים והברות, אנחות ולחשים וחיוכים וגחוכים ורמזי-בדיחות מבתי-החנוך (החדר, ביהמ"ד, הישיבות), מהפרלמנט (חדר הקהל – הפנקסאות היו במשך רוב הדורות בעברית, ורק בהמאה הי"ח עברו לאידית), מבתי הדין ( גביות-העדות המובאות בשאלות ותשובות של רבנים בהמאות האחרונות הן באידית), וגם של ה“שטוב” (שעקרה חדר האם), וגם של השוק – ולא רק של ה“שטוב”, ולא רק של השוק. יש כאן בערכת האידית אותו חוסר סינתיזה ושוויון-משקך, שיש בינינו בכל פנה. אני לא יכולתי גם להסכים על השקפתם של האנשים האומרים, כי יש זכות-הקיום לאידית רק בתור אמצעי להפיץ על ידו אתה השכלה (כמו שהיו אומרים מכבר ע"ד העברית). בכלל אין לנו לגזור גזרות ולחלק תעודות של זכות הקיום למוסדות קיימים. אבל כשרוצים להכתיר את האידית לשפה לאומית של כל היהודים בגולה – זהו משפט מעוקל.

לציור חיי אותם היהודים, שהלשון האידית היא מצויה ביניהם, וקלטה לתוך עצמה הרבה ממחשבותיהם והשקפותיהם, ושמשה להם כלי, ודרך תשמיש זה נסתגלה אליהם, לחזיונות ידועים, לשיחות ידועות – לשון זו, לבד מכל שאלה לאומית, מהנקודה הספרותית-האמנותית היא מסוגלת מאד, וכשאנו כותבים עברית, וכשאנו חפצים לתאר במקצעות האלה איזה דבר בכל אפיו הטבעי, אנו אנוסים להשתמש בסגנון קרוב אליה. ככה כתב רייטר את כל שיריו בדיאלקט, והוא משורר גדול; ככה כתב הויפטמאן את “אורגיו” בדיאלקט השליזי, שהוא כמעט לשון שלמה. מה שישאר קיים לדורות ומעולף נגה נצחי באידית מיצירותיהם של הסופרים היהודיים הגדולים – אין זה מה שפלספו, אין זה מה שפלמסו בשיטות מדיניות במין לשון שאינני יודע מה היא, אלא מה שכתבו אידית ע"ד היהודים ומרחוב היהודים.

זה הוא הדבר, שפרץ הביא כמו מזאמושץ. וורשה הוסיפה על זה דברים שונים, אבל הגרעין הראשון היה חשוב מאד, והוא כבר נסתיים בו וגם הובלט ביצירותיו ביסדו את ה“פאלקסביבליאטהעק”.

ד

בהרבה וועדים של צבור עבדתי עם פרץ משעה שנכנס ל“גמינה”, ואחד הוועדים האלה, כשאקראהו בשם, עלול שמו לבד לעשות רושם משונה: “ועד החלי-רע”. ככה נקרא הועד באופן רשמי; בפועל היה זה וועד של בתי תמחוי, חלוקת ארוחות חנם לעניים, לינה למחוסרי-בתים, וכיוצא בזה.

הוא נוסד בשעת סכנה, כשהיו הבריות והרשות מפחדים שמא תפרוץ המגפה. אשר יגורנו לא בא, אבל הועד נשאר, והיה פועל וקיים איזו שנים. מקומו היה בבית-העדה, וענפיו היו פרושים על פני כל העיר, מפני שהוא היה צריך לסיוע כחות מתנדבים רבים. הייתי אחד מחברי הועד ההוא, וזכיתי להתמנות בו למין “מזכיר נכבד”. פרץ כבר עבד אז ב“גמינה”, ובנמוסו זה היה עוזר בעבודת הועד. אם נמצא שם ב“גמינה” עוד אחד משלנו, והמפתחות מסורים בידו ימצא מהזמן ההוא כרכים של פרוטוקולים שכתבתי אני, ואלמלא דמסתפינא-אמינא, כי באיזה מהם, בצדי הדפים, רשם פרץ איזה חרוז, איזה הרהור וחצי הרהור. בין החברים נמצאו אנשים, שהועד הזה שמש להם פרוזדור לכהונת ראשי קהל; מיקולאי ברוימאן, ז. פרומקין, א. בורובסקי ועוד הוציאו משם את המוניטון הראשונות שלהם בצבור. בניגוד אל ה“גמינה”, שהיתה אז מין אולימפוס נשגב, בודד, היה הועד הזה מעורב מאד בין הבריות. מן ההכרח היה לרכוש הרבה חברים, להעסיק הרבה גבירות, לערוך “באלים” בשביל הכנסה, לקרוא לאספות, ועוד כאלה. בעד פרץ, החי והתוסס, שהיה צריך לבריות, לתנועה, לשנויים תדירים, לאמצאות חדשות ולפנים חדשות, היה זה מקצוע חביב. היה חומר ביד היוצר, עמרים בעד החוצן, היה במה להסתכל. היה שדה-צופים, וגם שדה עבודה. פרץ הראה אז זריזות נמרצה. קצר לו הועד ההוא את זמן הכרת חוג רחב של וורשה היהודית, מפני שנתן לו את ההזדמנות לראות הרבה במשך עת לא ארוכה. גרוסגליק היה מתאונן אז באזני: “אתם לוקחים את כל פרץ”. אבל היה לנו צד חזק מאד: יוסף קירשרוט, אחד מראשי העדה, שהיה אז עדיין ברום מעלתו: עורך דין מכובד, אמיד, בעל צורה, מפורסם ומומחה, סופר פולני ואיש בעל לב טוב ורך ורחמן מאין כמוהו. הוא היה אחד מידידי הנאמנים במשך שנים רבות; לפי חנוכו היה מתבולל, אבל לא היתה בו “אכזריות הפּרינציפּיון”, ולבו היה לב יהודי חם ומרגיש. הוא היה עוסק במעשים טובים, לא משום נמוס וסדר, או משום תואר כבוד, כי אם במחשבה רצויה ובטהרת לב. המתבוללים הקשים והשליטים ידעו זאת, ולא אהבוהו, אבל יכול לא יכלו להטיל בו פגם, מפני שכשרותו המדינית היתה למעלה מכל חשד, ובהליכותיו ובמנהגיו כולו מחמדים, ושמו נודע לתהלה, והיה חביב לקהל הפולני בעת ההיא הרבה יותר משלהם. היינו עובדים יחד באותו וועד, ואח"כ גם בוועדים אחרים. הוא לא ידע הרבה אידית – עברית לא ידע כלל – אבל מתוך משאו ומתנו עמי במשך ימים ושנים נודע לו מעט, והיה מתיחס אל ספרותנו בכובד ובחיבה, וכמעט נתקרב אל הרעיון הלאומי. הוא היה ראש אותו וועד, ובאותה שעה גם אחד מראשי הקהל, ויום יום היינו עובדים יחד עם פרץ.

לי אני היה אז, חוץ מהעבודה הצבורית המשותפת – גם קשר ספרותי עם אותם בני מפלגה: הייתי מפרנסם, יותר נכון: מקניטם – במאמרי הפולנים תדיר. ע“ד פרץ היו רק שומעים מאחורי הפּרגוד, לא יכול היה הדבר להשאר בסוד במשך שנים, כי פרץ הוא בעל כשרון ספרותי. התחילו ראשי העדה לדבר על ענין זה, התחיל להתעורר רעיון ע”ד ההשתמשות בכחותיו של פרץ למטרה רוחנית. אז נולד רעיון ה“פאלקסביבליאטהעק”, ומקצת החברים החליטו לסייע. היתה בדבר זה איזו טעות: הם היו מסתכלים בה“ז’רגון” כמו באמצעי, וחשבו שהדבר יועיל להשכלה כללית – ולא יותר. ביחוד חשבו לפעול הרבה ע“י תרגומים מפולנית. אלו היו האנשים ההם סופרים, אזי ידעו, שאין להציג גבולות לספרות, ועוד פחות מזה – לכשרון ספרותי כאותו של פרץ. מה שנועד להיות רק אמצעי – הולך ונעשה תכלית לעצמו. הדברים לא היו ברורים עדיין אז, והמפלגות לא היו עוד נפרדות זו מזו תכלית פרוד. ככה היה הדבר, הנראה כמוזר עתה, שאנשים מהמחנה ההוא היו בין סנדקי ה”פאלקסביבליאטהעק“. בכמה דברים היו דעות משותפות. אחת מן הסיסמות היתה “בילדונג” – ומי איננו רוצה ב”בילדונג"? אחת מן המגמות היתה – לתת תרגומים מהספרות הטובה שבפולין, מזו המדברת בשבח היהודים – מהיכא תיתי?

זוכר אני ישיבה אחת שהיתה לנו בביתו של קירשרוט, בפנת רחוב וולודזימירסקה – במוצאי שבועות – זאת אני זוכר, ואת השנה אינני זוכר היטב. היה שם כל סלתה ושמנה של ההתבוללות ומקצת העומדים בתוך, ונושא האספה היתה השאלה ע“ד ה”פאלקסביבליאטהעק". מצאה החבריא, כי זו היא ספרות לעצמה, וכבר נשמעו שם כל הטענות, וכבר הורגש כל הניגוד. זוכרני, שמחיתי אז מחאה נמרצה כנגד כל אותה התעודה שנתנו לז’רגון, ושרוב הנאספים היו נרגזים ומזועזעים מאד. קירשרוט עמד כחומת ברזל לימיננו, ואחרי האספה נגש אלי אחד מקיצוני המתבוללים, סטאניסלאוו קראמשטיק, ואמר לי: “אני גוי גמור, וכל הענין הוא זר לי (הוא היה סופר פולני מפורסם בחקירות הטבע), ואינני עוסק בעניני היהודים, אבל אילו הייתי עוסק, היית עושה זאת לפי רוחכם. אני רואה, כי זו שלכם היא ספרות בפני עצמה”.

מובן, שהחבילה ההיא צריכה היתה להתפרד. מעט מעט התחיל פרץ להיות מו“ל ועורך לעצמו, משוחרר מכל החוגים והכנופיות או – יותר נכון – מיסד לו פעם בפעם חוגים וכנופיות ו”מנינים של הרבי“, הללו נוצצין והללו נובלין. מדייק אני לאמר: מעט מעט, יען כי – רשות לאמר זאת עכשיו, אחרי שפרץ היה כבר לסופר גדול מוסכם – במשך השנים הראשונות, לא די שלא היה מוסכם, הוא לא נודע ולא הובן כלל. הקוראים העברים לא ידעוהו, והאידיים היו רואים אותו כראות איזה פרובינציאלי, וזוכר אני בדיוק, שהיו מלגלגים על בטוייו הפולניים, והיו תולים בוקי סריקי בסודותיו וברמזיו. לעדן ועדנים היה פרץ צריך עד שיכירוהו. והדבר היותר נפלא הוא, כי באמת לא נשתנה פרץ כלל. אמנם כרוב לשניו רבה חכמתו, רבו השקפותיו, נסיונותיו, אבל בעיקרו לא נשתנה. הוא מכבר לא היה כלוא בתחום ספרותי אחד, וכן היה בסוף ימיו; הוא מכבר עסק – אם אפשר לומר כן – בנגלה ונסתר, עבר תחת השפעת מאטרלינק והמסמלים מן הממשיות אל הדמיון והרמז, הרזין דרזין והארשת-שבלב, ושוב אל הממשיות. פוק חזי! שירו הראשון ב”השחר" הוא שמות מלאכים, ובסוף ימיו עשה בחסידות, כלומר: נתן תבנית שירית-ספרותית לכוונות, הרהורים, תורות של חסידים מן הספרים הידועים: “קדושת לוי”, “אור המאיר”, "חסד לאברהם עם המכתבים הק' ", “פנים יפות”, “דברי שמואל”, “מעין החכמה”, “אור החכמה”, “מבשר צדק”, “נעם אלימלך”, “כתר שם טוב”, “מאור ושמש”, “רשפי-אש”, “אור הגנוז”, “נחלת שמעון” וכאלה. אינני ממעריצי המין הזה, וקובלני עליו, שיש בו הרבה משינוי התוכן והצורה. החסידות, לפי הכרתי ולפי הרגשתי אני, היא מיוסדת סוף סוף על האורטו-דוקסיה המוחלטת, היא אורטודוקסיה עם תוספת קטנה של סוד ואמונת-חכמים. בספרות עושים אותה למין איסיות פורחת באויר הכוונות, והרבה פעמים נשקף אלינו מאחורי “טלית קטן” – בודלר ומאחורי הפאות – וורלן. אינני מעריץ – אבל אין ספק, כי יש בין אלה מרגליות יקרות מאד. או המשלים והמעשיות – משלים ומעשיות היה פרץ כותב בנעוריו נוסח אטינגר ממש, והם היו טובים אז כמו עתה; משנשתכלל פרץ בעצמו, נשתכלל טעמם של הקוראים.

היתה תקופה ארוכה בחיי, תקופה שמיחלת עוד להיסטוריון שלה, אשר אז היינו מתוועדים תדיר עכ“פ אחת לשבוע. אחרי ה”כנופיא של חמישי בשבת", נוסדה “כנופיא יותר גדולה, שהיתה מכונה “אנשי שני בשבת”, מעין מועדון צבורי-ספרותי, שהיה מתאסף בקביעות בביתי – במשך שנים רבות להרצאות ולווכוחים. כמעט אף פעם לא נפקד שם מקומו של פרץ. אז כבר הוברר פרצופו הרוחני. גל של חיים היה שוטף ממנו תמיד. כל ימיו היה צעיר ורענן, נלהב ושואף לגדולות. לא תמיד היה אורו מנהל ומראה את הדרך הנכונה, אבל תמיד היה אורו זורח. שם כבר נתבטאו היטב רוב השקפותיו. שם היינו נלחמים ומנצחים זא”ז, מתפשרים ושוב נלחמים. שם היה הצבור יותר גדול, יותר צעיר, יותר מרובה-הגוונים. מי מאותם בני כנופיא איננו זוכר את הערבים הארוכים ואת ההרצאות ואת הפולמוסין ואת השיחות, ובתוכם – אחד הפרצופים המרכזיים: פרץ?

קשה לי לכתוב בלי התרגשות ע“ד אותה תקופה, מפני שהיא קרובה מאד אל לבי. אולי פעם יכתבו אחרים שנשתתפו. האנשים השטחיים, שאינם בקיאים בסודות הנפש, יחשבו, כי במשך זמנים שונים לא היתה ידידות שלמה וחבור גמור ביני ובין פרץ. אמת – אבל היה דבר-מה, למרות ההפסקות והמחיצות של כמה שנים, שהיה עוד יותר מידידות שלמה, ויותר מן חבור גמור. היה דבר מה, שאפילו “בני החדר”, בני חדר-של פרץ, לא מסוגלים היו להבין – ענין של ארבעים שנה… אני פעם אחת כתבתי דברים קצרים ע”ד פרץ לחג יובלו, ויודע אני, כי כשקרא את הדברים ההם – בכה. ופרץ בוכה – זה לא היה מן המעשים בכל יום.

עברו עוד שנים, נפרדנו במקום, נפרדנו במקצעות הספרות, נפרדנו ע"י הציונות. הלכתי אני בדרכי אני, והוא בדרכו שלו. החלו ימי מסעותי ועבודתי בתפוצות ישראל, ורק לפרקים שבתי אל נוי, ואני רואה את פרץ הולך וגדול, נכנס כולו לתוך העם, עומד בראש תנועה עממית, אידית-ספרותית, משפיע, מרצה, כותב, בוער. בכמה דברים חלקתי עליו – אבל תמיד היתה בלבי פנה חביבה בשבילו, נקודה שאי-אפשר היה להזיז אותה ממקומה: פֶּרֶץ!

ה

י.ל. פרץ הוּחן בכל הסגולות של הסופרים המעולים. נוססה בו האמנות, המצויה רק אצל יחידי סגולה, לצמצם את המפוזר, כלומר: לחבר את הצלילים הבודדים להרמוניה שלמה ומאחדת, לעבור בקפיצה אחת מן הנצחי אל הרגע-כמימרא, מן הקיים אל העובר, מן התוגה העמוקה בצערו של עולם אל הצחוק הקליל, ממה שהוא אנושי כללי ואדיר אל הפרט הפעוט והדק – בלי נתק את החוט, בלי הפסק את ההמשך ובלי פגום את הצורה היפה, וגם, מה שהוא עיקר, בלי הקריב את הרעיון היסודי לקרבן; היה יוצר יופי והוד בחזיונות קטנים כקוצו של יו“ד; היה מערב ערב נעים ונפלא את הממשיות עם הדמיון, את העולם-כמנהגו עם השירה; שאיפה אל האמת והרגשה טבעית של יופי היו מלוות את כל תאוריו ומותחות על תמונותיו חוט של חן; היתה לו גם בת-הצחוק המעוותה, הקלסה המבטלת, ההתול התוסס, החד והמר של מפיסטו, ניצוץ האשמדי של סטירה קודחת, שהיה מחבב עליו לפעמים את הפסידונים “לוציפר”, כאילו קפץ אף הוא מתוך להבה; הכל היה בו תאוה: תאוה לאמת, תאוה לשרוף בהבל פיו כל מה שנראה לו כשקר, תאוה ליופי, תאוה לפעול על הבריות, תאוה לאהוב ולשנוא, והכל – בכוח גדול ובסערה. היה זה הר-געש זורק לבה של זהב עם בדיל ועם עפר, אבל זהב הרבה מאד. יש שהיה מזכירנו את ההארה החשמלית בראשית תקופתה, שהיתה רק ניצוצות וזיקין דנורא, – יש שהניצוצות הם בהירים ושקופים ונוגה להם עד אין קץ, ויש רגעים של חושף בתוך אור ושל סתום בתוך ברור. לנוגה ברק חציו, לפעמים אתה רואה עולמות, ולפעמים – דברים קשי-המושג, רמזים, חידות. ידידנו המשותף, אותו פקח חרוץ וחד כמורג, המנוח שמואל שיינהאק, היה אומר לו, במעמד שלשתנו, על אותם הדברים הסתומים, על אותן השורות הקצרות, על אותם התגים: כשנכתבו – ידעו רק שנים את פירושם: הרבש”ע וי.ל. פרץ, עכשיו יודע רק אחד את פירושם: הרבש“ע. זאת היה הלצה, אבל היה בה קורטוב של אמת. פרץ, בראשית תקופתו, לא היה סופר מסודר כל-עיקרו, ולפיכך היה סופר כל-כך נפלא. הוא היה כותב-לו דרך אגב – על פסות של ניר, על צדי הדפים, על גליונות התעודות, מתוך התפעלות, או מתוך צחוק, כניצוצי הבזק, או כרסיסי טל, בלי שום הכנה, פשוט, מלאך מכה אותו ואומר לו: כתוב, והוא כותב, רעיונות, תמונות, שיחות, משלים כברקים, מתוך מה שקרא, מתוך מה שראה או ששמע – התרוצצו במוחו, יצאו דרך עטו, כאש מתלקחת לכל רוח, כמו שאומרים בלשון המליצים:”רוחו עברה משכיות לבבו“. ככה כתב גם ד”ר אֶטינגר בזאמושץ לפנים, ככה כתב גבריאל יודל ליכטנפלד – לא למועד מזומן, לא לשמו של דפוס ולשמו של עתון. בלתי-אמצעיות זו, תכיפיות ואימפרסיו-ניזמוס הללו – אפשריים היו אצל פרץ רק באידית. לעשות ככה בעברית – לא יספיק שום כשרון טבעי; לזאת צריך אדם להיות מלא עברית, מקושר ומאורג עם כל חלקי הספרות העברית ועם ביהמ"ד, ואולי גם זה לא היה מספיק כל זמן שאין שוק של חיים עבריים מקיף את האדם מכל צדדיו. מה שהשיג פרץ בעברית – ואמנם השיג הרבה – הוא רק חלק אחוז אחד ממנו; מה שהשיג באידית – הוא סך-הכל שלו.

בתוך סכום הונו הספרותי של פרץ אהבתי תמיד מה שהוא אצלו מין מיוחד, מה שיש לו ריח אדמה, מה שהוא מחובר לקרקע, מה שיש לו – לא רק פרחים, אך גם שרשים. פרחים של אש פלדות, יש לו לפרץ בכל מקום, אבל שרשים יש לו יותר עמוקים במין של פולין, במין של זאמושץ, של לוברטוֹב. כסבור אתה, שהדברים האלה הם מקומיים, ולפיכך קטני ערך? טעות גסה! הם מקומיים, ולפיכך הם עולמיים; הם קטנים, ולפיכך הם גדולים. מרגלית של טל היא קטנה, ואעפי“כ היא גדולה יותר מארבעים סאה מים שאוּבין. “המלמד החלמי” הוא גדול, מפני שהיו לו לפרץ יחוסים פנימיים אליו. ל”בונטשי שוויג" יש רעיון כללי, אבל יש לו גוון מקומי. “תמונות המסע” של פרץ בכרך הראשון של ה“פאָלקסביבליאָטהעק” הן דברים של ערך גדול, לא מפני שפרץ כבר היה אז אותו הלוחם, אותו המורה הצבורי, אותו ה“טריבון” שנעשה אחר כך, – כל אלה הם דברים חשובים, – אלא מפני שהוא היה עוד אז פרץ בעצם תומו, פרץ בדיליטנטיותו, פרץ ביפיו החביב והשובב מעט, פרץ בדיליטנטיותו ובעונת פריחתו, פרץ כמו שהוא. ככה אהבתי תמיד את פרץ לא במקום שהוא חושב וחוקר, אלא במקום שהוא מרגיש ומתעורר, לא במקום שהוא נקדן ונקרן, אלא במקום שהוא חותך את הדין, לא מפני שהוא מכוון תמיד אל האמת המדויקת, אלא מפני שהוא סוער תמיד כלפי מה שנראה לו באותו רגע כאמת מוחלטת. בתור חשבון חסר פרץ את המנוחה, שאדם צריך לה, בכדי להיות מוכשר להסתכל בענין מכל צדדיו. בתור מרגיש הוא תופס וכובש הרבה פעמים את האמת. הוא כתב הרבה גם בפובליציסטיקה, אבל גם הפובליציסטיקה שלו היא מצויינת באותם הסימנים בעצמם. הפובליציסטיקה החשבנית צריכה למדה ידועה של ספקנות, של ספקנות דעה ומעודנת; צריך אדם לא רק להטיל ספק באחרים, אלא גם להטיל ספק בעצמו, לא רק להיות אפיקורס כנגד דעות מוסכמות של זולתו, אלא גם אפיקורס כנגד האפיקורסות של עצמו. אין לו לפרץ אותה הדקות, וטוב שלא היתה לו. אין לו – לא אותו רבוי-הצדדים, לא אותה הבקיאות ולא אותו הנסיון המבוכר, שפובליציסטן צריך להם, אבל יש לו מה שהוא חזק יותר ויפה יותר – התלהבות, כעס, תאוה, חיים, עוז-רגש, נעימות עדנים. הוא ידע לדקור – וחדרה המדקרה עד החומש, ידע לזעוק חמס ושוד – ורגזו ההרים. פרץ נצב לנגד עיני תמיד כאיש אשר פניו לוהטים כאודם השמש בצהרים: ידבר – ורוח שפתיו סופות וסערות, יכתוב – וכידודי אש יתמלטו מעטו, יכעס, יוכיח, ושפך רגשותיו בלהבות. אין זה עמוד שיש עומד על מצבתו; זה הוא זרם של אש, זרם שוטף, סוער ומלהיב. דברים פושרים אין לו כלל. או צורב הוא באש ההתלהבות, או צורב בקפאון של כפירה עזה ובטול מוחלט, ואז גם הבטול הוא נלהב, לא פחות מן ההסכמה.

מפני שפרץ היה משורר – לא במובן הצר שאנו מיחסים מתוך רגילות לשם זה: כותב שירים וחורז חרוזים. יכול אדם להמטיר חרוזים בכל רגע, אפילו חרוזים מצלצלים יפה, וטפה של שירה לא תהיה בו; יכולאדם לכתוב פרוזה כל ימיו, ולהיות משורר גדול. משורר הוא מי שדמיונו עשיר ויפה ומעופף, ושהרגשתו עזה ונמרצה ועמוקה, והוא ראה את העולם ודן עליו ומתאר אותו ומראהו לאחרים מתוך הרגשתו זאת, וגורם להם שגם הם מקבלים, במקצת או בשלמות, רושם דומה לזה. משורר כזה היה פרץ בכל מקצועות יצירתו, אפילו במאמרים שכתב, אפילו בפרקים שהיה קורא; משורר כזה היה גם בחייו: צעיר ורענן כל ימיו, אוהב ושונא, שואף ומוחה כל ימיו, בונה וסותר וחוזר ובונה ומתחיל לסיד ולברוא – כל ימיו.

היו כל חייו הימנון – שלא נגמר, כי הימנון כזה לעולם איננו נגמר. המסך נופל, אך החזיון לא תם. ככה מתים אותם המשוררים המיוחדים, אשר פרץ היה אחד מהם: משוררי החיים.

כי היה פרץ באמת משורר החיים. אין אתה יכול לצייר לך משורר זה בודד, רחוק מן המחנה, סגור בתוך תחומו, יושב ויוצר את יצירותיו. הוא היה צריך לקהל, היה צריך לאותו הגל של חיים המפכה מן הקהל, היה צריך לקהל-חסידים, לצבור של שומעים, ל“עולם” של קוראים ומעריצים ומסכימים ואולי גם מוחים. גן עדנו לא היה פרדס של יודעי ח"ן, שמציצים בו בעד החרכים, לא פארק ישן, נרדם, נשגב בדומיתו ובבדידותו; גן עדנו היה השוק, האספה, התנועה, החברה. עולה בזכרוני תבנית אנדרטא אחת, שאני אוהב ללכת אליה ולהסתכל בה בכל פעם שאני שוהה בוויניציה, ועיני לא תשבענה מראות אותה: האנדרטה של גולדוני. גולדנוי זה היה משורר עממי באיטליה. הוא כתב הרבה חזיונות מחיי העם, והעם אוהב את חזיונותיו ורואה בהם את צלם דמות עצמו. למשורר זה הציבו הוויניציים אנדרטא באמצע שוק אחד, מקום שהמון העם מצויים, האנדרטא היא קומת איש, בלי גוזמאות של אמנות, בלי צעצועים ומעשי פתוחים, קומת גולדוני כהויתה, והכן והבסיס אינם גבוהים. כשהשוק מלא אדם, אין לראות את האנדרטא מחוץ, היא שוקעת בתוך הצבור, זה סומך לה את שכמו, וזה יושב על בסיסה, ויוני סן-מרקו הנוחות והרכות באות ועומדות על ראשה.

אילו היתה לנו קרן-זוית כזאת שלנו,הייתי רוצה לראות מצבת זכרון כזאת של פרץ. עממיותו ראויה היא לכך.

עממיות זו היא יותר מדמוקרטיה. אפילו אם יגזרו כל המבקרים, שפרץ היה דמוקרט, לא אשמע להם. זו היא הגדרה שטחית, שאוּלה מן הקטכיזם המפלגתי ויפה היא לתוּכיים. פרץ איננו נתפס בצבתות של שיטה ואיננו עשוי להחתם בגופשנקא של טרמינולוגיה כתית. אמת, פרץ היה מתפעל מן הדימוקרטיה, אבל זוכרני, כמה היה מתפעל מניטשה, כמה היה שותה את דבריו בצמא, כמה קבל ממנו, וניטשה היה תמצית האריסטו-קרטיה! זוכרני, כמה היה מתרגש מן התורה: רק אחרי מעטים להטות, לא הרבים, אלא המעטים עושים היסטוריה, לא הרבים, אך המעטים צדקו, וה“יחיד ברשות הרבים” – זה הוא האידיאל! שום לא שם לב כלל, אם מבינים אותו, או לא. הכשרון צריך למשול, להכניע: הדימוקרטיה רוצה בדרכים כבושות, והכשרון הדמיוני פורש כנפים לעוף. היתה בו בפרץ רוח של אדנות ושררה רוחנית, היתה בו רוח של מחאה, ואם מחה נגד האצילות המתנפחת, עלול היה למחות גם כנגד האחו הגזוז במספרים של דמוקרטיה והעשוי “עמק השוה”.

אבל אם לא היה דימוקרטי ככתוב, היה יותר מזה, לא עפ"י שיטה, כי אם על פי תכונה טבעית. הוא היה איש חד במדה מופלגת מאד, בדופק חזק ובמדרגת חום גבוהה. משוך משכו את לבו החיים ההוים, התוססים, המלאים, ואותם מצא רק בקרב העם הרב. לא היה זה מגדל-המאור על ים בליל בלי כוכבים; זה היה לפיד בוער בתוך שוק החיים, ועם החיים. זאת היתה יותר משיטה; זה היה אָפיוֹ הטבעי.

באיש-החיים הזה לא יכול היה החוש ההיסטורי למשול. זאת היתה הסבה העמוקה של אי-ציונותו. איש כזה בארץ ישראל, בעולם של עברים עתיקים-חדשים, עם מראות ומעשים, שאיפות ותאוות של ממש, בתוך בלתי-אמצעיות עברית, בודאי היה מוצא בהם את סיפוקו, אבל הצעה, רעיון, דבר רחוק במקום, נסמך לדבר רחוק בעבר – לא היה יכול לפרנס את רעבתנותו ההרגשית החיה, ביחוד כשהחוש ההיסטורי שבו לא היה איתן כל צרכו עד כדי הכרעת חוש החיים ההוים והסמוכים, שהיו סופגים כמעט את כל ישותו הרוחנית.

אין זאת אומרת, שלא היה בו חוש היסטורי. הוא כתב פעם פרק בדרך שיחה: למה לנו ללמוד היסטוריה, והפרק היה יפה מאד; אבל שוב לא היה זה מן הצדדים החזקים שבפרץ, היתה זאת, סוף סוף, חקירה – בלי הרגשה בוערת, בלי אותה ההרגשה שהיתה בו, כשהוא מתאר זוגות אוהבים, או צרות של מדוכאים, או דחקות של פרנסה. ציון היתה לו איזה אלון בכות צומח בנשיה. לא יכול היה לתנות על הקברים. היתה בו, למרות כל וכוחיו, חיבה גדולה אל השפה העברית. לא יכול היה להיות לסופר יהודי גדול, אלו לא היה גם סופר עברי מצוין; אבל זאת היתה חיבה לסירוגין, שמתעוררת ונפסקת, מתחדשת ומסתלקת והולכת, מפני שהיה שקוע כמעט כולו בתוך החיים ההוים ובסביב החיה ותלאותיה ושאיפותיה התכופות.

פרץ לא היה, אפילו באמנות, צייר החיים, אלא משורר החיים. אלו גם לא ידעתי זאת מהכרתי האישית, הייתי יודע גם מתוך מה שכתב, כי הרבה יותר שהיה אמן לגבי צורות, היה אמן לגבי קולות והרמוניות. בין כל האמנויות (או ה“מלאכות היפות”, “מלאכות מחשבת”) הנגינה היא האמנות היותר עממית. הטעם הוא פשוט: כל אדם מבין, שהנגינה היא אמנות ולא יותר, והוא נהנה ממנה כמו מאמנות. הטעם העממי ביחס אל ציור הוא עפ“י רוב רע, משום שרוב העם דנים על התמונות לפי מראות שהם רואים בקרב המציאות. הציור איננו להם אמנות, אלא צלם דמותם של איזו דברים ערבים עליהם במציאותם. אבל המוסיקה, באשרה, איננה מצלמת שום דבר מן המוחש והנמצא, ואפילו הנגינות הגסות הן לא יותר מקולות שניתנו ליהנות מהם בלי שום יחס אל שום דבר זולתם. אמנות הנגינה היא אמנות דלית בה ממשא, היא הרוחנית ביותר, ולפיכך היא מצויה ביותר בין היהודים, שהרי חיינו הממשיים, המציאותיים היו דלים מאד, וחיינו הרוחניים עשירים מאד. המוסיקה היא גם כן מקלט להמלט שמה מן המציאות. ובכ”ז הוא מוצא שם את המציאות, אבל לא צל ממשי, לא מראה וצלם, כי אם איזה טעם, איזו תמצית, איזו נשמה שיש במציאות. הציור הוא כמו מתחרה עם המציאות, להיות דומה אליה, להיות עוד טוב ממנה, המוסיקה איננה מתחרה כלל עם המציאות, מפני שהיא מציאות לעצמה. לפיכך הניגון הוא יותר מספר מן הטקסט. הטקסט של “כל נדרי” כולל מלים אלו ואלו ממסכת נדרים, ואומר לנו, שיש קונמי וקונסי, אבל הניגון איננו מספר לנו מלים, הוא הולך ישר אל הנפש ואומר לה, כי זה ליל יוהכ“פ, זה ליל קדוש, זה מקום קדוש. בקיצור: אומר מה שהלשון איננה יכולה להביע. הרגשתו המוסיקלית של פרץ היתה גבוהה לאין ערך מהרגשתו הציורית. ע”כ החלק הציורי שבשיריו וספוריו הוא פשוט ומורגל, והחלק הפסיכולוגי – עמוק ועשיר. הוא שמע כל הגה, כל סוד שיח, כל רעידת מיתר, כל נהימת בת קול. הרגשות, זעזועים, תכונות- לב כמוסות, סתרי הרהורים, סודות נפש, תשוקות, תקוות, יסורים – הם הם מלכותו, פה אין שום שער ננעל בפניו, פה היה יוצא ונכנס לפני ולפנים. מתוך כך העמיק וחתר, חתר והעמיק, עד כי רצה להגיע ל“אבני שיש טהור”. נכנס לתוך ערפלי הסודות, וגם פה לוו אותו החיים, הדברים שראה בהוה: החסידות! יש פה, לפי הכרתי, הרבה מן הדמיון וההפלגה, אבל גם הרבה מן האמנות הנשגבה.

רואים אנו אצל פרץ את השאיפה לכל התבניות הספרותיות. אולי דרמות? הולך וכותב דרמות! אולי משלי עם? הולך וכותב משלי עם! הסימבוליזמוס על הפרק – הולך וכותב רמזים! אבל אין זה פיזור, אין זאת תאות הצטיינות בכל המקצעות. הוא מקבל השפעות, הוא מתפעל, ויש לו יסורים של אמן, חבלי לידה של הכח הדוחק והכופה להגשים מה שתוסס בנפש. והרבה עולה יפה והרבה איננו עולה יפה, אבל יש בתוך פיזור זה אחדות, ואחדות זו נקראה בשם “פרץ”; ויש דברים רפויים ויש שברי לוחות, אבל אין ניב נבזה, אין שיח תפל, אין ענין סר-טעם, אין קונוונצי-ליות קהה, יש בכל דבר מעוף גבוה ותשוקה למשול, ויש אשר ישור ויוכל, ויש אשר לא ישור ולא יוכל, אבל לעולם ישור כגבור.

זה היה לפיד אש, לא להאיר למחולות ולנשפי חשק. הוא זרק את ניצוציו לאלפים ולרבבות, זיקים אדומים, בני קשת דרוכים. והוא צעיר, אך מעט שלג פזר הזמן על ראשו, כשלג על הר אש, לא רד יומו, לא נטו צלליו, לא דאה בכנפים מוטות – וברגע אחד, והלפיד הזה כבה! האמנם כבה? הלא הוא עטוי זוהר-עולמים.

אח, פרץ מת – ואני במרחקים, ושמועות אחרי שמועות באות, כמו אל איוב בשעתו – אך קברים, קברים.

לונדון, 1915.

במשך זמן הכרוּתי עם פרישמאן היו, כמו בטבע, תקופות של אביב ושל סתו: רעוּת חמה ויחסים צוננים, חברוּת קרובה, והפסקות של פּרוּד, ושוב התקרבות ופגישות לעתים רחוקות, – שיסודתם בהבדל המזג והטעם, החנוך וההרגל, מקצועות העבודה ומאורעות החיים. כשהאספּקלריה הראי-נעה של החיים נמשכת והולכת, וגוללת תמונה מפּני תמונה, והכל במצב הצף, אז רק הרגעים ההווים משעבדים את החושים וכובשים את ההתבוננות; אבל בשעה מכרעת, כשהגלגל החוזר עומד מלכת ונח הנע, וטפטוף השנוּיים נחסן ומתקשה בצורה גבישית, שיש בה מן הנצחיות; ברגע מִצוּי החשבון ומשיכת השורה האחרונה, מסתמנים ומתבלטים ביותר הקוים היסודיים; נושרות קליפות המקרים המתחלפים; נקלפים ונשמטים הגלדים והקרוּמים שנתללו, שכבה על גבי שכבה, ובוקעים ועולים הגרעינים הפּנימיים, בכל תוקף עצמוּתם ואָפים העיקרי. שנויי האורות והצללים, זעזועי הגונים התוססים מסתלקים; המעורבב והמטושטש מתבהר, וקלסתר-הפּנים הטבעי, השרשי, אָנוכיוּתו של אד, עצמוּתו הפרטית עם שאיפותיה ומגמותיה הנטועות בה מתגלים כהויתם, באמתת תכונתם, מחוץ לכל הצרופים וההוספות והצעצועים והתגין.

פרישמאן היה כיצחק ליבוּש פּרץ, כמוני, ועוד אחרים, נושא ונשוא של תקופת המעבר מן ההשכלה אל התחיה. שרשינו כלנו היו בתקופה ידועה, במדרגות ונטיות שונות, ברחוב היהודים, בבית המדרש הישן, ששאפו אחרי כן להשכלה, שספגו את הספרות העברית, תינוקות של בית-הספרות, שלמדו מעצמם, שהחלו לכתוב כשהם עדיין בחתוליהם, ושהתאמצו אחרי-כן, במדה פחות או יותר מוצלחת, להשתחרר מן הטשטוש והערפליות של אותה תקופה קודמת, ולעבור, איש לפי יכלתו וטעמו העיקרי, אל מה שהלך הלוך והתרקם בחיי האומה ובספרותה ושאר צורות יצירתה.

לפיכך, כשאני מסתכל בפרישמאן, אני עושה קפיצה כרונולוגית, ורואה אותו לפני ארבעים שנה. בפרישמאן שלפני ארבעים שנה כבר היה, עטוּף תוך עטוּף וקפּוּל תוך קפּוּל, פרישמאן דהאידנא, לא בשכלולו, אבל בטבעו העמוק, הפּנימי, בעצמותו ואפיו הפרטי, בריה בפני עצמה, בריה שאינה בטלה באלפים וברבבות.

אני אז עוּל-ימים, מגשש, רך, מתחיל, עם כובד-הראש ורוח הזקנה העשויה של מי שהיה “ילד נפלא” ושל בחור תלמודי, או אברך – באותה תקופה, בכלל. אחרי תום הפרק הנוצץ, הרומנטי של מה שקראו בשם “עלוּיוּת”, באה הפרשה, קצת יותר ממשית, של “חתן סמוך על שולחן חמיו”, וגם היא נגמרה, ובמוח ובנפש נשארו כל אוצרות הרשמים מן החדרים ובתי-המדרש והישיבות, חריפות הלומדים וסתרי החסידות, והידיעות וקטעי הידיעות, שנקראו ונשנו באלפי ספרים, דרך-מתמיד, בלילות ארוכים של חורף, וכניסה לתוך ספרות, איזה צורך אורגני, טבעי, עצמי ועיקרי “להורות את העם”, והיה אז בחלום הכללי להיות לעורך עתון. מטה-המצביא עדיין לא היה ביד, אבל טמון היה בתרמילו של כל משכיל. בידי כבר היה קצה המטה, שעוּר שלא הספיק לי, אבל הספּיק למתחרים לקנא, למחות, או להתל בי ובשכּמוֹתי.

אז גם בא פרישמאן לורשה. מצח עם קוים מרפרפים של קמטים ועם קמרון יפה-הזויות, שערות שחורות עם נטיה לסלסול, פּנים רעננים, אבל עם תוים קמוצים, שפתים דקות, מעודנות, עינים עמוקות, שחמתּיות, קצרות-הראות, מנצנצות, עם ניצוצות של התוּל וצללים של קריצות מצומצמות, חדות, שבהן השתקפה נפש ענוגה ונזעמת, פיוטית, רגשנית ויחד עם זה גם קובלת, נרגזת, ויש אשר זוית אחת של השפתים משתפּלת בהעויה מרושלת, ונולד גחוּך קל, או יש אשר היא מתחדדת יותר, ונראתה בת-צחוק קצרה, חוכת, פּקחת כמעט אַשמדאית. והיא מוצאת לפעמים בטוי ברור עוד יותר כשהכתפים נמשכות ומשתרבבות למעלה, וכשמתמלטות מהשפה ולחוץ מלים לא רבות, אבל דוקרות, בסגנון קצר, מקוטע, רך ומר, דרך-בטוּל… לא התמרמרות סוערת, לא זקוקין דנוּר וחוצפה של אלמוּת פּנימית, אלא מעט קלות-ראש, מאמין ואינו מאמין, מעודן וסקפטי, זורק דרך-אגב קורט של חלתית וקורטוב של מרה, אסטניס, בעל טעם מפותח ומפונק, מתגנדר קצת, משהו “יָלְד” (כמו שהיו אומרים בפולוניה) ומשהו “קונדס”, אבל לא “קונדס” שדעתו זחה כליו והוא דוהר ומפזז, קולני ומחריב עולמות, אלא, להיפך שתקן, רומז, מפונק, בעל רוך ודקוּת וצמצום, אבל מבעד לכל אלה קופץ לפעמים שד זערורי מרירי של לעג ארסי, תמציתי, מעודן שבמעודן ועמוק שבעמוק.

חליצתו הלמוּדית-המדעית נראתה אז לא כבדה מאד. אינני מדבר כבוחן ובודק, אלא כמי שמוסר את רשמיו הבלתי-אמצעיים, בלי דרישת זכות להחשב כפוסק אחרון. הוא עזה אז רושם כצעיר, שאמנם היתה לו ידיעת בית-רבן בעניני היהדות, אבל שלא חבש את הספסל, או, לפחות, לא האריך לחבש אותו. נראה היה, שלא לן הרבה בעמקה של הלכה, ולא עבר את בית המדרש התלמודי הקשה והחמור, אלא טייל, לכל-היותר, דרך-רפרוף, בפרדסי האגדה. ניכר היה, שזה לא התמיד לילות כימים על מפתן הסמיכה-להוראה. מורגש היה, שזה לא נפתל נפתולי בלעי-תריסין, וכשעבר מד' אַמות של הלכה אל “המרחב והדרור” של ההשכלה, לא עשה קפנדריה דרך ה“מורה” ו“העקרים”, עמוד ושהה והתעכב והסתבך בכל פעם על התחנות, אלא שט לו דרך קלה. לפיכך לא היה עקוד ונקוד וטלוּא כרבים מאתנו, לא הוטל עליו ללמוד הרבה ולשכוח הרבה, לא סבל את יסורי-הנפש וענויי-הרוח של המלחמה הפנימית בין הישן והחדש, נימי נשמתו לא היו ארוגות ומרוקמות מכבר עם תורתם של ראשונים עד כדי סלוד וכווּץ של מכאוב בשעת פרידה קשה, ואם ארעו לו – ובודאי ארעו גם לו! – חליפות, לא היה בהן כלום מן הגדלוּת הטרגית של שנוי-ערכין וחלוּף-תחומין פנימי.

ככה היה הדבר גם בלמודים הכללים. ה“אֶקסטרנים” טרם יהיו בארץ, וכבר היה כמעט כל אחד מאתנו, במדה ידועה, “אֶקסטרן”, מי לקלסיקים, מי לידיעות הטבע, מי להנדסה, מי ללשונות. העבודה המצומצמת הזאת התפתחה והלכה על כל הקו. הענין השתנה, אופן ההתמדה, עומק העיון ותאות הלמוד, תאוה לוהטת, דתית, כמעט קנאית – נשארו. הלילות שהיו מכבר קודש למסכתות “ראש השנה”, “יומא”, “סוכה”, שצריך היה להתחיל ולסיים עם תוספות ומהרש“א מחמשה-עשר באב עד סוכות, ניתנו לדקדוק שפת רומא, לטציטוס ולציצרוֹ, ולכיוצא בהם; מסכת נדרים עם הר”ן – ענין חם, טוב, כמעט מרנן, מבריק בכל צבעי הקשת של יופי רוחני! – נדחתה מפני ענינים חיצונים, יותר קרובים וחדשים, וה“מורה” פינה מקום – לא בפעם אחת, אלא קמעא קמעא, דרך “גבעת המורה” של שלמה מימוֹן ו“מורה נבוכי הזמן” של קרוכמל – לקַנט; וּבין הפרקים – ה“אוּטשֶבּניקים” הקשים, התפלים, אבל נחוצים, של האילובַיסקים והסמירנובים בגסוּתם ושעמומם והכרחיותם; ומבני דורי ומולדתי וחברי מביהמ“ר – יוסף דוֹבּרזינסקי קונה לעצמו בהתמדת-ברזל בקיאוּת כפרופיסור מומחה בספרות היונים והרומאים, ודוד גרוֹיבּארט מעלוּיי שֶרֶנְסק פורש מסביבתו ומבקיע לו דרך לסמינריון שבוינה, ואַבּצ’י רקוֹבסקי נוטל מלון צרפתי ולומד אותו מהחל עד כּלה כשהוא עדיין מבטא את הצרפתית ככתבה, וכלנו מתחרים ורצים אחרי מופתי-הוד שקדמו לנו, אחרי משה אהרן צילקוב, שיצא מביהמ”ד הישן והיה לבעל חכמת-ישראל, אחרי גבריאל יודל-ליכטנפלד, שכבש לו מקום בחכמת ההנדסה, אחרי שמואל הירש פֶּלטין, שהיה לעתונאי מצוין בלשון פולנית – דור של מלחמה בשל הדעת, דור של כיבוש על-ידי התיגעות והתגוששות מתוך זעזועי חשק ותאוה – באותה סביבה ובאותו מצב-הרוח המיוחד בא פרישמאן כפנים חדשות.

לא הרבה הביא בילקוטו, אבל מה שהכניס היה בהיר ומיוחד, חד וחלק. הוא הביא עמו את דעת השפה העברית – לא בעשרה, לא באוצרותיה הכמוסים, כי אם ברוחה ובטעמה. מלונו של פרישמאן – הכיס היותר קטן הוא גדול יותר מדי בשבילו; ובכל זאת עמוד עמדה תמיד לפקודתו המלה היותר יפה, היותר פורחת, היותר מאירה. אין כאן רבוי-הצדדים, אין כאן עומק, ומי שידייק יפה, ומי שישוה את התרגומים אל המקורות, ימצא, שאין כאן דיוק כלל, אבל יש כאן חן! החן הוא הסוד של פרישמאן, דבר שאיננו נקנה בלמוד, דבר שאין לחקותו, דבר חבוי וצנוע, רך ודק כאבק-הכנפים של פּרפּר. שפתו העברית של פרישמאן היא באמת “בלי כחל, בלי שרק, בלי פרכוס ויעלת-חן”. בלי גלגולים וחילופים ושהיות והכנות, בא אלינו, בפעם אחת, כבעל סגנון מיוחד, חלק, נחמד, נוזל בקלוח קל ויפה. הוא תפש בחוש דק מאד את עומק מהותה של השפה, את הרוך והנשמה, את ההרמוניה העדינה והנעימה, הנוחה והחביבה, הקוסמת והנהדרה שיש בספרי הנביאים הראשונים. ככה יכול לכתוב רק מי שיש לו שיכות טבעית ואורגנית אל העצם והתכונה המקורית והמיוחדת, אל מה שהיה היותר עמוק והיותר כמוּס באותה היצירה האמנותית-הקבוצית, באותה ההופעה העליונה, הנאצלת, שמתגלה לנו בהוד רם ומפקד בצורת שפה! מכרטיסו הראשון, ששלח לי לפני ארבעים שנה, בכתב-ידו הדק והמגוהץ, והחוט של חן המתוח על הרכבתן הנעימה של המלים, האיר למול עיני כעין הברק, אותו הזוהר המיוחד, המתרפק והמפתה, אותו מין עידוּן ומתיקות, שהלך וכבש את קהל הקוראים עברית במשך ארבעים שנה.

וכשבא בעצמו, דיבר אלי אשכנזית. השפה האשכנזית היתה אז שפת המשכילים. לדבר יהודית נחשב אז לדבר גס, המוני, עם-הארציי, ולדבר עברית – במקצת עדין לא עלה על הדעת, ובמקצת לא יכלו. התחלנו, קרוב לאותו זמן, בחברת “שפה ברורה” עם נימנוביץ' וסיעתו בורשה, – כמובן, ענין יפה לפרישמאן ללגלג עליו. חז“ס, בשעות של רשמיוּת וחשיבות, גוֹטלוֹבר, במשך הביקורים שהיה עושה, צויפל – כשבא לורשה, ואין צורך לאמר: פרץ סמולנסקין, שבא מוינה, ושפת המקום בפיו – כלם “חצבו” אשכנזית, ממולחת בהרבה מלים זרות, בסגנון של ספרים, לעילא ולעילא, עם שבושים גסים ושורטי-אוזן במלים היותר פשוטות מהדבור היומי, במבטא חציו ווֹליני חציו ליטאי, ובנגון ההויות דאביי ורבא. אפילו אליעזר יצחק שפירא ואברהם צוקרמן, הראשון איש סָרהֵי והאחרון איש אוֹשמינא, היו מגרמנים את היהודית-הליטאית, ועל-כל-פנים מתבלים אותה במלים גרמניות. המשכילים שבאו מ”רוסיה", כלומר מוילנה, מז’יטוֹמיר, חניכי הרבנות הקַזיוֹנית: הפּפֵּרנא’ים, הדבוֹרקיביטשים, הגֵרמַיזים, היו מתרברבים ברוסית. בפולנית התחילו רק לצפצף. בתוך ההתאַבקות, הפּרכּוּס והערבוביה וגזרות המלכות היו הגרעינים של הפולוניות היהודים עדיין בבחינת “פרצודא דתותֵי קָלָא”.

והיה עוד נימוק אחד לדבוּרו האשכנזי של פרישמאן. הוא, אמנם, לא בא לא מפּוֹמרן ולא מגדות הרינוס, אבל הוא בא מלוֹדז, ולוֹדז – הרי זה ענין בפני עצמו! בא איזה גבריאל ונעץ קנה בירכתי החול של מחוז פּיוֹטרקוב, והעלה עליו שרטון ונקרא שמו: לוֹדז, כלומר, עיר לא פולנית ולא גרמנית ולא רוסית ולא יהודית, אלא כלן יחד, כלומר: לוֹדז. יריד גדול, חרושת צמר-גפן ענקית, מתחלת בריתה אשכנזית, ונוספה עליה יהודית, רחובות הומים, רוחשים, מסובכים, מתפּשטים, מכונות וארובות-עשן, רטט ופרכּוּס של עבודה, התפּתחות נפלאה, פּזיזה של חוש מעשי, טרדות העסקים ובלבולי המסחר, פבריקנטים יהודים ועוזריהם, קוֹמיסיוֹנירים יהודים-ליטאים, משולחים-למסחר שיוצאים משם והולכים וכובשים כל שוקי רוסיה האירופית והאסיית ופושטים ידיהם עד ארץ סין, זבינא זבינא ותגרים ושטרות, מרכז סוער, רותח, שררות הממון, ועם-זה – בימים ההם – חוסר אופי וסגנון בכלל, לא נגודים גזעיים, דתיים וכלכליים, שיש ביניהם מלחמה, וממנה ניצוצות נתּזים ומלהיבים את הלבבות, אלא מקומות ריקים, מרחקים פּנימיים בין היסודות השונים, וחיים טרודים, סואנים, חיצונים, מפני שהשרשים עדיין לא קלטו, והכל מזועזע ושטחי וקיקיוֹני; ועד-כמה שהדבר נוגע ליהודים, אמנם לא היו שם הצרות והדחקות, העניות והסחי של הקהלות הנוגות והכמושות, אבל לא גם העוז וההדר של מסורת עתיקה, היסוד האיתן של העבר, שלא הספּיק להתבסס ולהתכונן בתוך יעף-החפזון של תעשיה חדשה עולה ויורדת ושל שפעת החיים המתפּרצת בלי גבול…

ואולי גרם לזה חוק נגיעת ההפכים ופגיעת הנגודים, שדוקא מאותה יוֹרה רותחת, מאוֹתה סביבה צעקנית ומפזזת, בא אלינו אמן רך וחוֹלם, שקט וצנוע כשמואל הירשנברג – או, בבחינה ידועה, דוגמתו: סופר אצילי, דק-ההרגשה ורב הקסם והיופי כפרישמאן. בא – לא מישיבות ואכסניות של תורה והמלחמות שלנו, כי-אם ממקום פרקמטיה ותנועה ועבודה, ששם עמד מן הצד והסתכל וחלם והתלוצץ והתרומם מעל לחיים הגסים, בא – קל וחפשי דרור שטסה באויר, מצחק, מהתל, בלי שיטה ובלי כתּה, בלי מעמסת “סבל-ירושה” כבד של הלמדנים והמתמידים, בלי אותה פקעת-החוטים המסוכסכת והנפתלת של קשרים מקומיים, שצריך היה לעבוד הרבה בכדי להתירם, בלי שום יחסים פנימיים לפולוניה ושפתה וספרותה ושאיפותיה וגעגועיה, שלא היו לו לא פנאי ולא הזדמנות להנות מהם או להכּשל בהם. בא – בכשרונו הטבעי, הקל, הפורח, בילקוטו – השפה העברית בעצם טהרתה, ובמה שנוגע לכתות ולדעות – לא לאומי ולא מתבולל, אלא קוֹסמוֹפּוֹליטן בעיקרו, סוקר ומביט ומצחק, שואף אל היופי ואל המרחב, מוחה כנגד הכעוּר והשקר והעול והשעמוּם והגסות והקהות והפּראות והצביעות, אזר-התבל בעל נפש רכה ופקפּקנית, אוהב אור וחן וחופש ושחוק והוללות נעימה. בבחינה זו היה פרישמאן חניך ההשכלה האשכנזית – לא של עכשיו, לא של מדינת גרמניה, אלא של תקופת Jung=Deutschland, תלמיד מובהק של הינה באותה המזיגה הנפלאה של ליריקה והתול, חסיד נלבב של בֶּרְנֶה, ספוג שילר ולֵינוֹי, כרוּך אחרי ברתּוֹלד אוירבַּך ומחקה בתקופתו הראשונה את קרל אֶמיל פרנצוֹז, שוחה בגלי אפרסמון של שירה, וכדבוֹרה זו, נותנת דבש ועוקצת, מפני שטבעה בכך.

ובכן, סוף-סוף, שלא במתכון סימל והגשים זה את לודז האשכנזית-היהודית, כמה שהדבר הוא דבר של-מה-בכך עכשיו, אז – דבוּרו המתוקן והנאה של פרישמאן באשכנזית, לא אכחד, שעשה עלי רושם כדבר יוצא מן הכלל. המבטא היה אשכנזי מדויק, והגחוך שהיה מסלסל זוית השפה היה יהודי; הציוּד וההכנה היו בעיקרם וברובם מן הספרות האשכנזית החדשה, אך הרוח והסגנון והצורה והבטוי שנתן לשאיפותיו וגעגועיו והתוליו היו בעברית רכה ונעימה מאד, ואם הספּיקה לודז לכל העולם כלו את מעשי האֶרג שלה, לנו נתנה יותר: הכניסה לתוך ספרותנו פלג של אורה, שפעת חן זך ויופי רענן על-ידי היוצר הזה שיצא ממנה “כיוֹנק מארץ ציה”, ויהי – ברבות הימים – לאחר מאַדירי הספרות.

ומאליו מובן, שאינני מדבר בזה על פרישמאן כלו, אלא על רשמי שלי, שנחקקו בקרבי באופן בלתי-אמצעי מהתחלותיו היסודיות. (כבעלי ה“מודעה רבה לאורייתא”, הנדפסת בראש כל מסכת, צריך אני לאמר גם אני, שכל מקום שתמצאו את המלה “גוי”, אין הכוונה על הגוי של עכשיו, כי-אם על זה שהיה.) כלום אני מדבר על לודז, על הספרות או על פרישמאן של עכשיו? הכל נתגדל ונתפתח ונתעשר; אבל – עומדים אנו על פרק ידוע: התר“ם-התרמ”ה – כניסתו של פרישמאן לספרות!

הארגמן של ההשכלה הגוועת הלך הלוך ועמום בשפולי הרקיע; נראו דמדומים של סוף תקופה שהולכת וכלה. חללו של עולם-הספרות היה מלא מליצה ופטפוט נחמד. עולם הספרות! האם לא היה כל עיקרה של מלה זו בעצמה גוזמה נוראה? – לא בשביל שהספרים או המאספים או העתונים היו במדרגת ערך-ספרותי גבוהה או נמוכה –, דבר זה אינו חשוב כלום לגבי הערכת העובדה העיקרית והשאלה: אם יש ספרות או לא? הכשרונות והטעמים אינם נעשים ואינם מופיעים על-פי צו והזמנה, יש שהם שכיחים ויש שהם יקרי-המציאות, והספרות מספּיקה לבני-דורה מה שיש ומה שהולך ומתרקם ברוחניותה של אוּמה, וב“מה דעתירא טורפיזא היא מהני אושפיזא”. אבל קנה-המדה למציאותה, כלומר לשיעוּר מציאותה של ספרות, הוא מספר הקונים, הקוראים, המבינים, המקבלים השפּעה והמתפעלים. אם יש מספר הגון שכזה בכמה שדרות וכתות של עם, ואנשים רבים קוראים ולומדים או נמלכים במין זה של ספרים או עתונים, ובאותם ספרים ועתונים משתקף צלמו הרוחני של חלק גדול באומה, ורישוּמם ניכר על החיים, על האמונות והדעות, על ההנהגות ודרך-ארץ והויות אותו העולם שממנו הם באים ואליו הם חוזרים – הרי זו ספרות אמתית, ואם לאו – אין זו אלא ספרוּת מדוּמה, מתנפחת, מלאכותית.

בבחינה זו, אני מחליט בכל תוקף, שהספרות העברית החדשה נוצרה בשנות התר“ם-התרמ”ה, ושפרישמאן היה אחד לא רק ממשכלליה, אך גם ממיסדיה, וכוונתי בזה לא בבחינת האיכוּת, אלא מה שהוא קודם לגדרי האיכות והכמות, והוא: המהות וההויה בעצמן. נניח, שנכתבו קודם-לכן ספרים יותר טובים לעתים רחוקות – דבר זה לא מעלה ולא מוריד. מה עושים ספרים טובים, ומה ערך העתונים היותר מעולים, ומה יתרון לבעל הלשון, בזמן שיצירה זו והשפּעתה הן מובדלות ומנודות מן הקהל הגדול וסגורות בתוך חוּג צר ומוגבל קופא כחמרא על דרדיא?גלגל שכזה איננו הולך קדימה, אלא סובב על קטבו ועומד במקום אחד. ל“המגיד” היו, במשך תור-הפּז שלו, אלף ושמונה מאות חתומים, וכשהופיע “הכרמל” נטל ממנו שמונה מאות, ועמד “המגיד” על אלף, ושניהם רשו ורעבו. ל“המליץ”, תקופת אודיסה, היו אלף ומאתים, בפטרבורג נכנס לעונת הפריחה והשגשוג, והיה מתנדנד בין אַלפּים ואַלפּים וחמש מאות, ולעתים יורד מאַלפּים. ל“השחר” היו, בשנים הטובות, לערך שבע מאות חתומים, בא “הבוקר אור” ונטל ממנו מאתים, ונשמט הבסיס מתחת רגלי שניהם. ל“הלבנון” היו כשלש מאות חתומים, והמו“ל צריך היה לעשות פעם בפעם מעין “סבוב ר' פתחיה”, כדי לרכוש חדשים ולהחזיק את הישנים. כשנכנסתי ל”הצפירה“, בשנת התר”ם, היה מספר החתומים אלף וחמש מאות (מרת שׂרה, אשתו של חז"ס, ידעה בעל-פה את כתבתו של כל אחד). אגזם אם אוֹמר, שמספר סך-הכל של כל החתומים על כל העתונים והיומונים עלה לארבעת אלפים (רובם חתמו על שנים שלשה ביחד), ואם אתפוס מרובה ואשער, שמספר הקוראים עלה עשרת מונים על מספר החתומים, יעלה בידינו מספר ארבעים אלף מישראל בכל העולם כלו, שספרות זו היתה מפרנסת את נשמותיהם. וזה היה המקצוע היותר פועל וחי – מקצוע העתונות! ספרים היו נמכרים במדה יותר פחותה, רובם באופן סחור-סחור של המחברים בעצמם, שהיו מחזרים על הפתחים, ומעוּטם על-ידי “סוכנים שלא על-מנת לקבל פרס”, או על-ידי מוכרי-ספרים, שהיו בעצמם חצים סופרים חצים חנונים. העניות היתה מצרצרת מכל זוית, וכדרכה היא מנולת. אם קובלים על התמימות היתרה ונמיכות הרוח, על ה“מאמריסטיקה” והדיליטנטיות, על העדר-הגון וחוסר-היכולת, על הפּריחה באויר והתליה-על-בלימה, שנראו באותה עתונות ובאותה ספרות; אם מתרעמים על השפה המליצית הסגורה בתחום של “עשרים וארבע”, שקומץ מליה לא יכול היה להשׂביע לא רק הארי, אלא אפילו את הנמלה – שוכחים, שזה היה, בכללותו, ענין קטן מרד, מקצוע זעיר-אַנפּין, זוית יחסנית, כהה, עם טענות גדולות ובלי אמצעים, יצירה אוירית,שצילמה מדרגת-תרבות ידועה ומצב-נפשי ידוע של מספר אנשים.

ואַל ילעג המלגלג! דוקא באותה עניות ותמימות הטבעו היסודות, שבלעדיהם לא היה שום בנין נבנה; דוקא אותם ה“בטלנים” הראשונים נטעו, הבריכו, הרכיבו, מעין ספרות; דוקא אותם האברכים,ה“סוכנים שלא על-מנת לקבל פרס”, עשו בתמימותם מה שקוראים היום “תעמולה” לשפה העברית, אולי יותר מן החברות החדשות ושלטי הגבורים שלהם ושמותיהם המצלצלים גבוהה גבוהה; ומי יודע, אם הרבה מאותם הכתבנים, קורספּונדנטי ה“שרפות”, למרות גוזמות מליצותיהם ו“לשון ההפטורה” שלהם וצרור המלים המעטות, לא ידעו עברית יותר ולא חדרו יותר לפני ולפנים של סתרי השפה מהרבה מן החדשים חניכי המתּוֹדוֹת? אבל, איך שהיה הדבר חביב וחם ותמים, אי-אפשר היה להשאר באותה המרגעה המישנת; מן הכרח היה לעורר כוחות חדשים, לסלק מחיצות, לפתוח חלונות ולהרחיב את התחום!

פרישמאן היה אז קרוב אלי, ומשתתף בשאיפותי, ועוזר לי ליסד את “האסיף”. אין זאת מטרתי הפעם, ולא מן הענין הוא, לדבר על-דבר גודל ערכו או מיעוט ערכו של ספר זה או אחר. מה שנוגע לעניננו הוא רק להזכיר עובדה היסטורית פשוטה, מדברת בעד עצמה, ולהבליט מעשה שהיה. “האסיף” היה המאסף הראשון בספרות העברית החדשה – לא אשתמש במלים מליציות לאמר:“שמצא מסלות אל העם”, אלא אשתמש שוב במספר מדויק מאד: שנמכרו ממנו בזמן מועט, במשך ירחים אחדים, עשרת אלפים, כלומר לעשרת אלפים חתומים. “האסיף” השני נמכר בשנים-עשר אלף. וסימן טוב היה שנתעוררה התחרות, ושנוסד המאסף השנתי השני “כנסת ישראל”, ואחריו “אוצר הספרות”, ואחריו “כנסת הגדולה”, ועוד ועוד. הקורא המבין יבין, שאין אני דן כאן על ענין מכירת ספרים מצד המסחר. דבר זה לא נגע אל לבי הרבה אף מכבר, ועוד פחות מזה עתה, בריחוק מקום וזמן מכל אותה התקופה. אני מזכיר דבר זה, משום שיש לו ערך ספרותי. הספרות התחילה אז להתגדל ולהתרחב ולהיות מה שאיננה עדיין, אבל מה שהיא עתידה להיות: ספרות של עם. 10–12,000 של ספר אחד שנמכר, ושהוא נקרא אולי על-ידי מאה אלף קוראים, הרי זו כבר אתחלתא דספרות חיה ולשון חיה. והעיד ד“ר יהודה ליב קנטור, שהרעיון נתעורר בו כחמש-שש שנים אחרי-כן ליסד את העתון היומי העברי הראשון היה מאתערותא דהצלחת “האסיף”, שהשמועות בודאי הוסיפו עליה וגדשו את הסאה. בלי חפץ לנגוע אף באצבע קטנה בזכותו של קנטוֹר, שכלנו חייבים בכבודו, להיותו המיסד הראשון של יוֹמוֹן עברי, לשם אמתתם ודיוקם של דברים אני מזכיר, שדבר זה לא היה תלוי בהמצאה וברצון, אלא במה שקראו ברוסיה: Управленіе по дѣламъ печати (שלטון לעניני הדפוס). כמה מאתנו רצו וחשבו והכינו את-עצמם להוציא לאור יוֹמוֹן עברי קודם ל”היום“, ולא עלתה בידם. אחרי שהגיעה השעה ברוסיה לפתוח את בתי-הגנזים של ממשלת הצר, אולי יפתחו גם את בית-האפל של אותו שלטון-הדפוס, ומצאו שם את כתבי הבקשה שלי עם בעל-הון אחד, שהיה נכון לסייע בכספּו. שמו של זה האחרון היה פולמן, איש לודז, ופרישמאן היה עמנו בעצה אחת. שלטון הדפוס “לא מצא לנכון למלא את הבקשה”. כי, כידוע, היו אז המו”לים והעורכים מוסמכי-הרשות ואחראים לפני הממשלה. ככה עבר ובטל מן העולם – המחבר המחזר על הפתחים, וגם ה“סוכן שלא על-מנת לקבל פרס”, ככה נולדה העתונות היומית, עם כל מעלותיה וחסרונותיה, וככה נברא טפוּס של סופר עברי החי על עטו. באו אחרי-כן עליות וירידות, התקדמויות ורתיעות-לאָחור, והרי אנו עומדים עתה באמצע של חורבן ומשבר והתאמצות גדולה לצאת מתוך הלאוּת והתשישות והיאוש התוקף את קצרי הרוח (וכשאני לעצמי, מאמין אני, שנבלה את הזמן והזמן לא יבלנו, ושיש אחרית ותקוה לספרות עברית חיה בארצנו העברית, ואף במרכזי הישוב הצפוף בתפוצות ישראל), אבל הגרעינים הפּוֹרים של תחיה זו נטמנו עמוק עמוק, והתחילו מבצבצים באותה תחלת-תקופה, באותה עונת- השפַרפָּר אשר בה חל גם זמן-הקְריץ של עבודת פרישמאן, כשבא – רענן, קל, מצחק ונושך פורתא, מלגלג על הנמוסים והנמוקים המוסמכים, על הנוסחאות השגורים והפזמונות הרגילים, והיה סח עמי על-דבר ספורים קטנים שאָמר לכתוב, ובחנותו של אליעזר יצחק שפּירא, מקום הועד של כל הלהקה, היה סוקר ולוחש הלצות עלי ועל כל העולם ואף על עצמו הוא, והעינים ממצמצות מבעד למשקפים, ועתר ענן הסיגרה עולה – הנה בא אורח, שעתיד היה לקנות לו שביתה עולמית בעולם הספרות העברית.

רק מרחוק, מי שלא ידע את החבריה באינטימיותה – נזדעזע. רעש במחנים! “תוהו ובוהו” – קונרטס בלי שם, אבל הכל כבר ידעו, ופרישמאן בעצמו השתדל שידעו, שהוא כתב “כתב-פּלסתר” זה. אמרו: קובנר חדש, ו“חקר-דבר” חדש. כלפּי לייא! קובנר היה מלא-רציחה, בועט, דורס, ו“חקר-דבר” שלו היה מין ביצת בר-יוכני או אבן-אלגביש שנופלת משמים לתוך גינה שלוה, ומתפוצצת, ומתיזה זקוקין דנור וגפרית וזפת; פרשימאן היה ענוג ומפונק, לפעמים עם כוונות של עקיצה, תלישה קטנה, צרימה באוזן, דחיפה במרפק לאחר-יד, וה“תוהו ובוהו” שלו, אמנם, שרט ומרט, צבט וצרב קצת, חתר תחת כסא הכבוד של סופר זה ואחר, אבל בלי קולות וברקים, בלי מחאה וכעס ושנאה, מתוך הרגשה גרידא, לפי מה שנראה לו באותה שעה, לפי מה שלחש לו טעמו שנפגע ונרתע מכל דבר שעשה עליו רושם של מה שהוא נבער או מגוחך או מזויף. כמו בשירה, גם-כן בבקורת, היה פרישמאן ליריקן גמור – אין צריך לאמר בלי נקור וחטוט, בלי אזמלין של נתוח ומאזנים לשקול, אלא אפילו בלי אוביקטיביוּת קרה ודיקנית, הוא הביע רק את הרגשתו ואת טוּב-טעמו, הסיר את הפקק מעל פי המעין הנובע דמיון והתוּל שהיה בקרב נפשו, ונבע משם הקלוח הזך כטל עם טפות של מרה, ורעלוֹ של אמן, משעשע וקפדן, מתרפק ומיסר בפולסין דנורא, וחוזר ומתרפּק,– וצריך אני למתוח קו תחת מלה אחרונה זו, יען כי ההתרפּקות וההתפּנקות היו כעין חותם מיוחד וצורת-מטבע של סגנונו, דרישת חן ובקשת אהבה והתחטאות אל הקורא כמו היו בולטות ומבצבצות מכל שורה ושורה, אבל באמת לא היתה זאת הסתלסלות או התיפּות, אלא רוך ועדן טבעי, שהתמזגו יפה עם קורטוב של לעג ומרירות. השתעשע זה והתפּנק, בלי כוונה מיוחדת, בשלל צבעיו; טוה טוה לו את חוטי-המשי שלו, עם הקוצים הקטנים הטמונים בהם בהתאָמה גמורה עם תכונות מזגו הפּנימי.

ככה נכנס לספרות בספּוריו הקטנים ב“האסיף”: החיים כמו שהם משתקפים באַספּקלריתו של אמן, החיים הפּנימיים שלו, שפוכים מן הלב על הלוח, לא נשגבים ולא עמוקים, אבל נאים ודוקרים קצת, לא עיוּן-פסיכולוגיה ולא מעוף-נשר של הדמיון בתאוּרים שהוא מתאר ובשרטוטים שהוא משרטט ובנשמות שנתן להם צביון ודמות, אף לא חדושים מפתיעים ולשד שופע באפני-הדבוּר, בהרכבת הצבעים ובני-הצבעים ובדרך הוֹלכת המצבוע על-פני היריעה, אלא חוש אֶסתטי דק, לב רגשני, נפש פיוטית, ופעם בפעם לצד הליריקה הנוחה והתמימה – איזו בדיחה עוקצת, איזו שנינה מלוטשת (שמעולם לא יצאה לתרבות מגונה בשל בדחנות מעושה והלצה-בדוחק), ולפעמים הצפת סלון של צונן על ראש מתלהב לבטלה וחסיד-שוטה של איזו שיטה שתהיה.

והלך הלוך והתבכר והתפתח והשתלם. נכנס למערכת “היום”, ובחר לו את המקצוע שהיה מסוגל לו ביותר: הפיליטון, זה הגשר בין העתונות והספרות. ומי איננו זוכר את ה“אותיות הפּורחות” שלו? הוא תפש את עצם סודו של מין יצירה ספרותית-עתונאית זה: הרחוּף והרפרוף, הפּזוּז והרצוּד מבד לבד, רעיפת הרסיסים, הרוח המתרפּק בנעימות על הענינים, שזירת נימי נוגה, שבענותנותם, בלי טענות ותביעות טרחניות, הם, לפעמים, מאירים יותר מן הלפּידים הכבירים; הזעזועים הרכים והקלים; רהיטת ההרהורים והרשמים העוברים; זה הזבוב היומי, הצבעוני, הפּורח; רקמה זו של טפיפות והצלפות, פזיזות ועוקצין – כמה היתה נאה וחמודה, כמה לקחה שבי את לב הקורא! כמה מן השנוי הערב היה ברעננות נחמדה זו, בצחוק קליל זה, אחרי טחינת המאמרים הכבדים והתפלים! לא חכמה יתרה, לא פקחות מופלגת, לא ניצוץ של חריפות ולא גשמים של בקיאות, לא שום מעמסה כבדה מכוח המשא של פיליטון – רק פּטפּוט נעים, ודוקא פּטפּוט נעים זה בפשטוּתו ובבהירותו ובקלותו השיג את המדרגה הגבוהה בצורה אמנותית זו, יען כי השתקפה בו עצמותו והתבטא בו אָפיו הפרטי של היוצר ועומק טבעו הפּנימי: בעל חן וטעם, מפונק, מרחף, נוגע ואינו נוגע, צייר של הרגשותיו שלו, של כל רטט, כל זיז, כל נדנוד, כל נועם-גיל וכל נקוּר-של-מחאה וזעם בנפשו הוא. נפש של “פילוסוף מצחק” ושל משורר עגום ומתגעגע לשמש וכועס ולועג בחשאי וזורק מרה כשהוא נתקל, או כשהוא חושב שהוא נתקל, בצדדים הקשים והקרים של הנהגת העולם והנסיון היומי.

נוסח שגור הוא בפי המבקרים, לאמר על מי שעבד בהרבה מקצועות: אלמלי לא היה זה מתפזר ומפזר את ניצוצי כשרונו לכל צד ומתפרד ומתפּוצץ לרסיסים, אילו עמד על עמדו וכון ורכז את כל עבודתו בתחום אחד בלבד, אזי היה לגאון נערץ ולחד בדרא; ואפשר שיאמר האומר גם על פרישמאן, שהצמצום היה יפה לו, ושיכול היה להיות למשורר גדול, אילו קבע את מושבו על הר-הזמרה בלי רדת ממנו. יודע אני את הפזמון; אבל האמן לא אאמין בו. מי שנוצר בשביל מקצוע אחד, מצמצם את-עצמו במקצוע אחד, ומי שנוצר לעבודה יותר רחבה ומקפת, אילו היו סוגרים אותו בתחום מוגבל, היו ממעטים את דמותו. מעוט-הצדדים, או רבוי-הצדדים, בנפשו של אמן, או סופר, איננו דבר של מקרה והזדמנות, אלא דבר שבטבע, ואמנם פרישמאן היה, בלי שום ספר, משורר מצוין. כתוב כתב שירים פעם בפעם, מנעוריו ועד-עתה, ויש בשיריו קסם נפלא וטהור וחום נעים מלא עדן וזוהר. אין בשיריו לא מרוֹמים אדירים, ולא עמקי תהומות, לא עוז ועצמה של ענקים, ולא מוקדי שרפים – אין בהם לא התרשיש הקדמון האיתן, ולא שירה חדשה,שובבה צוהלת; אבל כל שיר הוא חטוּב-צעצועים, יופי מעודן, ושוב – אותו הקו היסודי: חן. נוזלת לה בת-שירתו מעדנים, בסוד-שיח, בלחש-דוּדאים, בערפּלי-טוהר, בעדנה ורוך, בטעם מפותח ודק, ולפעמים התוּל נאה, חד, אבל חלק. נתון נתן את אשר היה בו: שפעת נהרה זכה, חרוזים חביבים, ענוגים, משתזרים לזר של שירת-יופי לירית, פּנימית, עורגת על ההוד שבטבע אל הרעננות שבחיים, ומתנשאת רק לפעמים אל רום ההתעוררות הקדושה בעיבוּד ענינים היסטוריים. זה הוא שעוּר מספּיק.

כי מוטל היה על פרישמאן לכתוב ולתרגם בכל המקצועות, לכתוב בעתונים, ולערוך במשך זמן ידוע את שבועון-המופת שלו “הדור”. ארבעים שנות עבודה, שהלכה הלוך וגדול משנה לשנה! פתח בטיול, וסיים בעבודת פרך; התחיל דרך חרוּת, כמתעסק בעלמא, וכלה בקבלנות ספרותית, שצריך היה להספיק לזמנים קבועים בחיובים ובתנאים קצובים, שנים חיבוּר ואחד תרגום – בית-חרושת כהלכה! זוֹכרני, שבראשית תקופתו היו המו“לים מתרעמים עליו, שאיננו מספּיק את החומר בזמנו. אלעזר קפלן מ”אחיאסף" היה מתאונן על “הולך-בטל” זה, שאין שום בריה יכולה לעשות עמו עסק מפני השהיות והתרשלות; זקס, המבקר מטעם…, שעסק מקודם בהוצאת ספרים בורשה, היו לו דין ודברים עמו בכתב-יד שחיב היה להספיק, ולא הספיק בזמנו, ונפלה מחלוקת ונשתרבבו סכסוכים, ובחרו בי להיות לבורר-מכריע. עלול היה אסטניס זה, כשנזדעזעו עצביו, להיות לבעל-דברים, שאין מחלוקת ודין עמהם מהענינים הנעימים מאד. אבל מצד ההספּקה ושעור העבודה, דומני שבמשך הזמן הלכו טענות שכאלה הלוך וחסור, יען כי כמות-העבודה של פרישמאן מעוררת השתוממות ממש. אחרי תקופת “היום” ופטרבורג, שהרחיבה לצד ידוע את אופק הסתכלותו ונסיונותיו ויחסיו עם הסופרים והקהל, ישב – אם לא יַשְגֵנִי זכרוני – כשנתים בברסלוי, וקרא ושנה, וכנס נכסי-רוח חשובים, והעשיר את ידיעותיו, ומאז ואילך היה לאחד המספּקים היותר שוֹפעים של “אחיאסף” ושל “תושיה”, ואחרי-כן של כל מיני הוצאת ספרים. הוא היה באמת כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. תרגם את ברנשטין, תרגם את ליפּרט, תרגם ספּורים מצוינים לעשרות, נתן את “צרתּוּסטרא” של ניטשה – המרגלית היותר יקרה במחרוזת תרגומיו – חבר בעצמו שירים וחזיונות וספּורים קטנים, שהמובחרים שבהם עולים למספר כרכים, כתב פיליטונים הרבה ושיחות ו“מכתבים על-דבר הספרות” ועוד ועוד – נעשה, ברבות הימים, לשקדן ומתמיד בעבודה, ויהי לעמוד התווך בהוצאותיו של שטיבל כעורך וכסופר וכמתרגם – הרי עצל, הרי “הולך-בטל”!

צריך היה לכתוב על כל תקופה ותקופה מחייו ועבודתו של פרישמאן, אלא שלא הגיע עוד הזמן. בשביל כך, מן הצורך יהיה לחלק את החומר הכביר למקצועות ולבחון את כל מקצוע ומקצוע לבדו, פרישמאן כסופר צעיר, פרישמאן בשנות הגבר, פרישמאן בתקופת הבּכּוּר השלם בהתחלת הזקנה, פרישמאן המשורר, פרישמאן הפיליטוניסטן, המספּר, המבקר, ואפילו בעבודת תרגומיו סוגים סוגים, תרגום ספרי-מדע ותרגומים מן הספרות היפה, שמקצתם יצירי-אמנות עומדים וקיימים לעצמם, ולברר את הניצוצות הזהרוריים הדקים מן הדקים ולערות את המקוֹרות העמוקים של נשמתם ואת סוד מלאכת-המחשבת של דבשם ועוקצם, ולהעיר גם, בכל חומר הדין, ולא בסברה גרידא, אלא בעומק העיון ובמראי מקומות, על מה שיש במקצתם מן הרפיון והגרעון. לפי-שעה הרי זה רק רושם כללי, שיסודו ועיקרוֹ בהתחלת תקופת פרישמאן.

עוד לא שלמוּ,ולא במהרה ישלמו, ימי האבל על פטירתו של הסופר העברי הגדול הזה. כל עבודתו של זה, כל עיקרוֹ של זה היו הופעה רוחנית רבת-הצבעים, הרכבה נפלאה של כשרונות מצויינים, מעין נובע של עידוּן וצחוּת ויופי וחן. הופעה זו חלפה ואיננה, מעין זה נסתר. הרי זו אבדה שאין לה חליפין, חסרון שאין לו תשלומין, ובשעה שנפזרו עצמותינו “על שבעה ימים”, וכש“גלתה סנהדרין” לברלין, ואכסניה חדשה קמה, והוא בעצם המרכז החדש לעבודת הספרות העברית, ובמדרגה היותר גבוהה של פריתו ושגשוגו, ובאמצע העבודה, כשמוחו צלול ומעיני שירתו מפכים ועטו שנון ומבריק, וכשהקהל מצפה לספריו – נקרע מתוכנו פּתאום – הרי פגע וצרה שיש בהם מן האכזריות הטרגית! חלמתי-רקמתי בדמיוֹני: אדם זה יעבוד עוד עשר – חמש-עשרה שנה, והוסיף להעשיר את שפתנו ואת ספרותנו, ועולמנו העברי יוסיף להתבּשׂם מפרחיו ומפרותיו המשובחים, ואחרי-כן יבנה לו בית קטן ולבן על שפת ים כנרת, ובילה שם בהוד השלוה את ימי-הזקנה הנעטרים-כבוד. לא נתקיים החלום הזה. ניתק חוט-ההמשך, וניתקה גם נימה אחת בקרב לבי… חוזרים ונעוֹרים זכרונות הנוער בכל כוחם ולוחצים את הלב במלקחים, ואף אמנם ההגיון גוזר, שמאורעות כאלה קרוּ ויקרוּ ועל כל אחד מאתנו תעבור כוס, וסוף-סוף לא חי פרישמאן לריק ולא מת ולא ימות עוד ימים רבים ברוחו, כי פעליו חיים וקיימים, לא עומדים דוּמם כאבן-בכוּת, כי-אם פורחים וצוהלים ומשחקים בחדוה רעננה וביופי וחן – בכל-זאת אָנוּש הכאב.

א.פגישתנו הראשונה

ברן, בירת קהילת שוויץ, תרס“ב¹ – סרתי שמה כאורח נטה ללון, ולשם עסקי משפחה. אז, באחד מימי מגורי שם, הוגד לי, שכינוס עממי, עם נאומים, הרצאות, ויכוחים ומשא-ומתן וכו', בסידורה של “הקולוניה הרוסית”, עומד להתכנס שם באולם פומבי הגון; וש”אורחים מתבקשים לבוא“. “מושבה רוסית” – כך קשקשה איסטרא זו בלגינא כדי לשבר את האוזן; לאמיתו של דבר היתה “מושבה” זו, בראשה ורובה מעין “קהילה קדושה” של יהודים: סטודנטים וסטודנטית מישראל, אשר ברוסיה היתה גדורה דרכם, לבלתי היכנס לאוניברסיטאות, אך בשוויץ נכנסו – וגם הבחורים והבחורות, שהתקינו עצמם לכך; מהגרים-מדינאים, קצתם קברניטי כיתות מעבר, קצתם שואפים לעלות למדרגה זו להבא; הרבה מלומדים אישי-ספרות; המון עתונאים שמלאכתם קבע, או ארעי – בקיצור: “אינטליגנציה” יהודית-רוסית! היא היתה מתובלת גם בתבלין ופרפראות מחוץ: לפרקים, באי-אלו רוסים מן השורש, “יוון שביוון”, אנשי שם מן השמשאל; עתים, ביחידי סגולה, אורחים דאיקלעו לאתרן, או תושבים קבועים מכבר מבני ארצות אחרות; לפעמים גם גויים גמורים מבין בני שוויץ עצמה, אשר חיבה יתירה נודעת מהם ל”המושבה"; וחוץ מזה, “העולם”, הרגיל אצל כינוסים וגנוסיות, המון באים “לראות בחזון”, לראות ולהיראות; גם לחטוף ולקלוט “מלה מעלייתא”, לחלקה ביעקב ולהפיצה בישראל, אילך ואילך.

העולם היה אז ער ועונה לגבי אספות והרצאות, הרבה יותר מאשר עכשיו. הראינוע טרם יהיה בארץ. גם העתונות היתה בחיתוליה; וסוכנויות – מאן דכר שמן?

הגויים נקראו להשתתף, ביחוד משום פרסומא גיסא ו“לתפארת המליצה”, כמו שהיו הבריות אומרים בפטרבורג: " יהודי פלוני מזמין לחתונה עם גיניראל“, ז. א. שבין הקרואים לסעודה של חתונה יופיע בעזה”י, גם גיניראל רוסי. היו גיניראלים, שנתמחו בכך: גיניראלי-חתונות של יהודים; לא הצביאו, לא טיפלו בחיילות, לא עשו מלחמות ולא שפכו דם, אלא… לחכו את הפנכות עם הדגים הממולאים; ומתן שכרם היה בצדם. “הגיניראל” היה חלק של סדר השולחן-ערוך, דאיתקריא “מני”, וסיפק אותו הקבלן יחד עם כל המעדנים והמגדנות; והיו גם גיניראלים אוהבי ישראל קצת; קטיגורים שנעשו סניגורים, ושבאמת נרככו פורתא במזמוז של ליברליות. מאליו מובן, כי מדרגת הגויים אוהבי ישראל בקרב הסביבה האינטלקטואלית בארץ מנומסת וחפשית כשוויץ, היתה גבוהה יותר, לאין ערוך. אבל המדרגה של ההתבוללות, אפילו כשנעשתה על טהרת הקודש של אנושיות ואף סוציאליות, ואולם, סוף סוף, התבוללות – מסקרדה זו לא היתה בשל זה חסרת שרטוטים של גיחוך ותפלצת. אירע לי פעם – ב“מושבה” אחרת, בציריך, לשמוע באסיפה דו-קרב ויכוחי בין שני דברנים: אחד בפטיש יפוצץ סלע – בשם הפולנים הימנים, האדוקים; ואחד בסער מתחולל – בשם מפלגת איכרי פולין, המעמידים את כל השאלות על שאלת קרקע. האחד היה מנהיג של הסטודנטים הפולנים – “קנאקער” איום ונורא, ומרעיש עולמות באותו קורטוב של פולנית, שהקנה לעצמו–: חיים ראובן ממאקאווי, בן מוזג ובחור מבית המדרש; והשניה היה – “אכסטרן” מנובי-דבור הסמוכה לוורשה, מחסידי ראדזימין – מין פגע-רע, שהטרידני בגרפומניה פולנית שלו בוורשה. שניהם שינו, כמובן את שמותיהם, את לשונם, ועד כמה שאפשר, גם את פרצופיהם; וכלום אני חושד בהם, שלא היו “נלהבים” באמת, זה בכה וזה בכה? חומר זה שלנו הוא מין נעורת, שכל אש מהבהבת בה. ההתבוללות, בכלל, היתה מן השפה ולחוץ; ענין של תרגיל שפה. די היה לו לבן המוזג, בחור מביהמ“ד במאקאווי, שלשונו תמהר לדבר פולנית, עם צעצועי פרזיאולוגיה שקלט מן העתונים – לקפוץ בראש מפלגה פולנית עממית, דבר זה דומה לחוצפה, והגויים מרגישים בו כמו בחוצפה; אבל זוהי טעות גוי” אין זה אלא… חוסר שרשים – גלות! אנו יוצאים במחול בכל החתונות ומכרכרים ביתר ההתלהבות מן המחותנים עצמם, מפני שאין לנו חתונה לעצמנו, אנו מפריזים יתר על המידה יותר מדי. “יותר” זה, סרח-עודף זה – הוא הוא הקוצו של יו"ד הבולט והדוקר. אילו ידעו המתבוללים את העסק שלהם, צריכים היו להתנהג בענוה ובחשאי; אבל הדם היהודי קל ומכעכע ועובר על גדותיו ודוחף.

היתה עוד אבן-שואבת מיוחדת בשבילי, באותו כינוס של ברן-תרס“ב. אמרו לי, כי שאלת-היהודים, מן הצד הלאומי, עומדת שם לדיון; במלים שונות: כי “המושבה” תקבע את עמדתה כלפי הציונות, בחיוב או בשלילה. דבר זה כבר נגע בי “עד החומש”. אנוכיותי כבר היתה קשורה אז בהציונות הלאומית, וחשתי בנפשי שתובעים אותי לדין. הימים ימי תקופת ההוד של ברן, ושל “המושבה” אשר בה. שנצלי (אז גבעה אחרת) היה ההר הטוב, אשר מנקיקי סלעיו מפכים מבועי בדולח, ויפצו מעינותיהם חוצה. מבחר-המוחות, כל-בו של כשרונות, מרכז רוחני, תל-תלפיות לחלוצי תנועות ותחיות בארצות רבות, מקלט לנשמתין דאזלין ערטילאין משבעים אומות. בית-היוצר להרבה מן המהפכות שהתרגשו לבוא, משתלה לצמחים ראשונים, לטפחם כאן כדי לנטוע אותם במקומות אחרים. מלתא זוטרתא: “עיר הדובים”, תרס”ב?

הלכתי אל האספה ברגש כיהודי לבית-הכנסת ליום-הדין. לבי דופק בחשקה, אזכה או אחזיב בדין של “ברן? כנסתי כאחד העם (שלא לומר: כשה מן העדר). לא זה בית מדרשי, זה לא “שטנדר”י, ולא זה כסא רבנותי. בנחיתות-דרגא זו יש קורת-רוח קימעא. אתה יושב בקרן זוית שלך ומקשיב. ואין מפגינים לכבודך. אתה טועם טעם “קהל”, ואתה מרוצה להיות פעם “עולם”, ולא יותר. האולם היה נהדר אבל לא הפתיעני: “האולם האנגלי” ברחוב נובו-ביניארסקא בוורשה היה מרווח יותר. הייתי נואם שם כמעט בכל מוצ”ש, בתור שושבין של חתונה או תנאים, כי באופן אחר אי-אפשר היה לסדר אספות ציוניות. גם האולם בברן לא הטיל עלי אימה יתרה: “שלום עליכם”, עליכם-שלום“, ו”אתם בני ישראל לא כליתם“. אותם היהודים שלי, שאני מכירם מביתם, משופשפים ומלוטשים קצת. אבל אותם היהודים מרחוב נובו-ביניארסקא בוורשה, או מן חצר בית הכנסת שבווילנא; ומה נעים, שאין צורך בהתחפשות ובחתונות מזויפות כמו בוורשה, בווילנא ובקיוב – תרס”ב, אלא טול ודבר “כמו שהחרטום גדל (הדלת צרויה) לך”; ואין גוי, אף לכשיתבקש, לרפואה. ואולם בתחילתו – היה בו מעין טעם עולם הבא לגוברין יהודאין כמונו.

השאלה שהיתה מנסרת אז באותו עולם-זוטא, היתה: אם היהודים הם עם, או לא? ידוע, שכמעט שני דורות ישבו על מדוכה זו, נתקשו, נתחבטו, נתלבטו; ולא היה קץ לשקלא וטריא. זה היה הציר, שעליו סבב הכינוס של “המושבה הרוסית” בברן. האויר בהאולם זמזם מהתרגשות. זרם חשמלי עבר מן הקצה אל הקצה, וכשהופיעו אושפיזי עילאי: בא ליוב דייטש, אחד ממיסדי המפלגה הסוציאל-דימוקרטית ברוסיה, סגן עורך העתון “איסקרא”, וזה מקרוב ברח ונמלט מארץ גזרה סיביר דרך יאפאן ואמריקה. זאת היתה מנוסתו השניה, והצליח ובא בשלום לשוויץ. הוא היה מעין רבי זקן וסבא קדישא של המפלגה. הוא עורר את הלבבות בנאום רוסי נמלץ מאד. אמרותיו היו עשירות וביטוייו הרוסיים כפרץ רחב באו. הוא לא נגע בשאלת היהודים, אך השקפתו היתה ידועה, כי אל ליהודים לעשות להם מדור בפני עצמם. – מדם השמיע דברים קשים כגידין. תמציתם היתה, כי לא להכינוס הזה לכוף הר כגיגית על היהודים להיחשב כעם או לא, אך על העם בעצמו לשפוט ולבחור דרכו, ולפי ידיעותיו הוא, לא עלה הרעיון על לב היהודים להתחשב לעם, ועל כן גער בהחברים המעוררים את השאלה הזאת לסכסך איש ברעהו ומפלגה בחברתה ולהחליש את מרץ מלחמת המעמדות. סגנון לשונו לא היה סגנון של לשון גילוי דעת, אשר כל בן מפלגה מודיע בשם מפלגתו, כי אם בסגנון לשון פקודה, ובקול נגיד ומצוה ובחרב-פיפיות הרחיב את המדורה. ככה נלחמו בעלי הלשון מלחמת תנופה איש ברעהו, ומי-מריבה היו למבול זרם שוטף בשאון ורעם. נשמעו גם דברי קנטור ואיבה ברוח פסקנית ובזלעפות רגש. סטודנט רוסי ובצואריו עניבה אדומה כאש, חגר שארית חמתו, ויכל את כל חציו ב“הריאקציה” הנועזת “להעמיד צלם בהיכל” – להכניס למקום קדוש זה את ה“אנכרוניזם” של אומה יהודית, שאין לה מקום ב“דור דעה” זה. הוא היה איש שפתיים וחד-השכל, וינתח לנתחיהם, ויבקר קשות את נאומיהם של הנואמים שקדמוהו, ויפצר בהיושב-ראש להוריד את השאלה הזאת מעל הפרק ולעבור אל סדר-היום. על זה השיב היושב-ראש תשובה קצרה וחדה כחודו של איזמל, שאי-אפשר לעבור אל סדר-היום, היות וכל סדר-היום הוא רק השאלה הזאת, ואין זולתה, ושאותו הנואם צריך לקרוא בהתחלה את התכנית של הכינוס, ואז הנקל היה לו לראות, מהו תוכן סדר-היום. במסירת מודעה זו נתן המקשן את מחי-קבלו, ויצעק בחמתו: " אין אני נשען על אותיות מתות, ואחת היא לי מה כתוב בפתקא, אני עומד על יסוד שיטתנו, וממנה לא אמוש“. הנוער כיבד את המוחה במחירות כפים סוערות. זלמן, חייקל, טודרוס, יענטיל, דוואסיע, בשמותיהם וכינוייהם החדשים לא הסכימו שהם עם מיוחד. ראיתי שם אחד מבעלי הטובות גבאי צדקה מיהודי אשכנז, ש”הואיל" לבוא גם הוא, וכנראה מתנועותיו ומתנופות ידו – התענין מאד, וגם הוא לא הסכים בשום אופן. “שווייצרים אנחנו” – געש ורעש. הוא בא לפני ארבע חדשים מעיירה פולנית ממדינת פוזנא.

כלו טענות הקטגורים, ואיש אחד מן היושבים בהשורה הראשונה קם וביקש את רשות הדיבור. הוא היה בעל קומה נמוכה מבינונית, פניו הביעו עינויי נפש, רוך וחנינה, עיניו תכולות-אפורות רובות זיקים של נועם ומתיקות, קרחה קטנה מתחילה מתפשטת על הקדקוד, בתלתלי ראשו ובזקנו המחודד זרקה שיבה, כנראה מוקדמת (הוא היה אז זקן למראה עינים, ורווק כבן עזאי, אבל באמת היה גבר בגוברין, ומרבה לטייל, דרך נימוס, עם עלמות, וכעבור עשר שנים מאז נשא עלמה צעירה לאשה, ויחי עמה באושר משפחה), קלסתר ענוותני-ענוג, שפתים דקות-מפונקות כשפתי משורר, דל-בשר מאד, לחייו צנומות, כמעט צפד עורו על עצמותיו, ביישן ונבוך קצת, כולו הכנעה ותמימות. כנראה היה מוקף ענני-כבוד מצד המסובין כאן, וחביב על סביבה זו; ניכר היה שמתיחסים אליו בדרך ארץ יותר מן הרגיל; משמע: ארי שבחבורה, בעל זכויות מיוחדות, שמרשים לו להשמיע גם דעות אחרות. “תנא-ופליג”, מפני שאין מסרבים לגדול. הוא נתקבל בזמזום של רצון, שנפזם גם ע“י הנוער המוחה, כאילו נשפכו פלגי שמן על משברי-ים זועף. גם אותו מלאך-רע, שרצה לבטל את סדר-היום, בעל כרחו המתיק את מרירות זעם פניו, ובדח ונתפייס. ואמר אותו מר-קשישא-מר-ינוקא בקול של לומד גמרא, ובשפה רוסית צחה: – רבותי, הריני נוטל רשום לספר לכם מעשה נס ששמעתי מכבר, ובבקשה מכם להטות לי אוזן למספר רגעים. – ככה פתח בהברות רבות ורפויות, שנשמעו בתחילתן בנחת, ורק אח”כ התחילו מתגלגלות ובאות ביותר כח, לא בשרים-תרועה של הדברנים המפלגתיים, שמלאכתם בכך, אלא בכוח הכרה עמוקה ותמימות ניכרת: – מעשה באיש שנפל למשכב, והיה בן יחיד להוריו אשר אהבוהו אהבת נפש. מחלתו הלכה הלוך וכבד. האם האומללה כילתה את כל כוחה להציל את בנה, הרופא כילה את כל חכמתו ועמלו, בשקידה וחריצות לאין רץ, ולא הצליח. החולה שכב למעצבה כגל של עצמות, אפפוהו חבלי מות, השבץ אחזהו, דפקו כמעט חדל, וכאשר הפכו עליו ציריו, הוגשו ידיו ורגליו כמו לנחושתים, ונשימתו נעשתה חלושה, צרודה וכבדה. לב האם התכווץ מיסורים נוראיים, כל יצירי גוה רעדו מחלחלה ויגון מדכא, וכמעט יצאה מדעתה למראה המות, שנראה ממשמש ובא לקרוע ממנה את בנה יחידה, אשר בו דבקה נפשה, והוא כל נחמתה ומשענתה בחיים. מה גדול כוחה של אהבת-אם! עוד פעם הבהילה את הרופא, והרופא בא, ויבדוק את החולה, וימשש ויגשש, ואחרי כן הוריד את עיניו, ויאמר אל האשה בשפל-קול ובהשתתפות: “אין עוד עצה, גברת נכבדה, אבל היכוני בעוז-רוח לשמוע את האמת אשר אני אנוס להגיד לך, בנך הולך למות, ולא יאריך לחיות משעה אחת לכל היותר. כלה-נחרתה!” הרופא חמק עבר, והאשה נבהלה מאד, ואולם לא נסוגה ולא עזבה את מיטת בנה, ולא הסבה את עינה ממנו אפילו לרגע אחד. דומיה עמוד ומעיק. עומדת האשה בלב נשבר וקרוע לגזרים על יד מיטת בנה ההולך למות, וטיפות טיפות של דמעות רותחות נוזלות מעיניה, והנה קרה דבר-פלא: פתאום התהפך החולה בחבליו על ערש דוי, נפלה עליו תרדמה, ונדבקו שמורות, ושינה תקפתו ויישן: ונדמה לאשה שרווח מעט להחולה. עברה שעה – והוא ישן, שואף ונושם – עברו שתים-שלש-ארבע שעות – והוא ישן. ומראה פניו לא רק לא נהפך למשחית, אך להיפך, נדמה לה להאם, שמראה פני בנה מוסיף גוון ואזיל חוורא ואתי סומקא, ולחייו הצנומות והכחושות מתמלאות ומתכרכמות קצת. ככה עבר הלילה במנוחה ובתוחלת. בבוקר כמו פלג של אורה שטף זרח בעולמה של האם השוקדת על מיטת בנה, ורצה אל הרופא, ובישרה לו, כי לאושרה ולשמחתה הוטב מצב החולה. כי אמרה בלה כי בהשתנות המצב אולי יצוה הרופא לתת להחולה תרופות אחרות מתאימות אל המצב החדש. הרופא הקשיב לדבריה וקפץ ממקומו כנכווה ברותחין, וזרק אל האשה סקירות של זעם: “לא יתכן ולא יתכן!” קרה ושינה ושילש, כשהוא מדפדף בספר-רפואות שלו; ותפצר בו האשה מאד לבוא ולבקר את החולה ולראות בעיניו אם נכון הדבר או לא, ויבוא אחרי האשה, וירא את החולה ויתבונן אליו, ושב מששהו וגששהו, ויאמר: “נכון הדבר, חי חי הנהו, אבל על פי חכמת הרפואה הוא מת ועבר ובטל מן העולם” – איתמחא קמיע, ואיתמחא שכיב מרע!" – “כן רבותי” – סיים האיש את דבריו, בהרימו את קולו מעט יותר – “אתם גוזרים כליה על העם היהודי, ואולי נכון הדבר “על פי חכמת האקונומיה”, אבל, במחילה, שוטים שכמותכם, עם ישראל חי, והוא גם הולך ומבריא, והולך ושב לאיתנו, לא את נפש העם אתם קובעים, את נפשכם אתם קובעים!”…

נזדעזע האולם. לא מחיאות כפים ולא מחאה וניגוד אלא זעזוע, הדהמה, מהומה. הנאום קלע, כנראה, אל השערה ולא החטיא. שמעתי קולו של אחר מן החשובים ביותר קורא – בהשפה הרוסית, שהיתה השלטת בימים ההם במקום ההוא: “איטו אופאסנוייה סלובייצ’קו טובארישץ' אנסקי” (זוהי מלה קטנה מסוכנת, חבר אנסקי). אם זכרוני לא יטעני, הקורא הזה היה העסקן המפלגתי המצוין, הסופר והפילוסוף – שרא ליה מאריה! – חיים ז’יטלובסקי.

וחסל. לא היו נאומים עוד. לא הגיע הדבר לידי הצבעה והחלטה, ברם, הכינוס ההוא היה רב-משקל, והנאום של אותו זקן-צעיר – אשר יותר משהיה מבקר ומנתח, היה מצוין בלבביות מיוחדת, כאילו נואם זה הוא “רב חסד – מטה כלפי חסד” – היה מאורע.

פניתי אל שכני בשאלה: – מי הוא זה? – העמיד עלי פנים תוהים. – “היתכן שאין אתה מכיר אותו? הלא זהו, סמיון אקימוביץ'!”; בושת-פנים כסתני להתוודות, שאינני יודע, מי הוא סמיון אקימוביץ‘. אבל חשתי הכרח נפשי ללחוץ את כפו. נדחקתי דרך ההמון הרב, ונגשתי אל סמיון אקימוביץ’ ותקעתי לו את כפי. זאת היתה פגישתנו הראשונה. מן השעה ההיא היינו לידידים. המפלגתיות חצצה בינינו; אבל מן השיחה, שהיתה בינינו ביום המחרת, נתחוור לי, שמרובה מידת הדברים המבדילים, היינו כמעט בני גיל, הוא היה בן ארבעים, ומראהו היה כבן שבעים – כרבי אלעזר בן עזריה.

ב. כיצד שלמה זיינוול נהפך לסמיון אקימוביץ'?

בימים ההם היו התהפוכות האלה מעשים בכל יום; הנוסח הרגיל היה – “הציץ ונפגע”. הגויים, ואלה מבינינו שהתרגלו לכתוב ברוח הגויים, סיגננו את הנוסח הזה, ומרגלא בפומייהו לאמר: פלוני נתחנך לרבנות, ונזרקה בו מינות וכו‘. זהו הפזמון השגור. באמת – או כולנו נתחנכנו לרבנות, או איש מאתנו לא נתחנכנו לרבנות. רק הגויים, הרגילים בחינוך תכליתי, למקצוע מסוים, שאינם יודעים מה היה לימוד הקטנים והגדלים אצלנו – באמתית אופיו, כמנהג ישראל, רגילים הם לקבוע את “המסמרות” האלה. לא מדויק יהיה הדבר אם אגיד, ששלמה זיינוול נתחנך לרבנות; ולא מדויק יהיה, אם אגיד, שלא נתחנך לרבנות – נתחנך כמו שכולנו נתחנכנו, בבית-אב, בחדר, בביהמ"ד, כמו שהיו ברחוב היהודים הוא נולד בש’ תרכ“ג² בוויטבסק. זוהי עיר עתיקה, בסוד הדורות של עמי הסלבים, כמעט בת אלץ שנים, ובסדר הדורות שלנו ג”כ כמה מאות שנים. יושבת על שני נהרות, הדווינה המערבית והוויטבה, לפנים – מטרופולין של רוסיה-הלבנה, בימים ההם כששים אלף תושבים, וכמעט מחציתם יהודים. עיר רבתי מסחר, תעשיה, מלאכה וכל משלח-יד. הרבה יהודים סוחרים, קבלנים, חנוונים, בעלי מלאכה; במובן הדתי ובחיי יום-יום – שוכנים לבדד, רחוקים וגדורים מן הגויים, תחת עול מלכות הרשעה. פעם בפעם גזרות ופורענויות – ומגור מסביב; בהעבר הרחוק – סלע המחלקות. לפרקים שדה מלחמה בין רוסיה ופולין, בין רוסיה וליטא. במעמקי-שכבות האוכלוסיה בכפרים אלמנט לאומי רוסי-לבן תוסס, ואולם בהערים ובדורות האחרונים – תקיפות של ריסוס (רוסיפיקציה) רשמי ברוח של רוסיה רברבתא (וויעליקורוסייא), עם מוסדות איתנים של פרבוסלביה שלטת, ועם שלטון רחב של ביורוקרטיה אימפורטית ברובה: ורק אלה שנועדו והורגשו לאוכלוסי ישראל. דרך צינור זה באו הרוחות המנשבות ברוסיה רברבתא, באמצעות ספרים ועתונים כתובים רוסית, באו – ונגעו נגיעה קלה גם במקצת מן המקצת של יהודים, בכמה מן הצעירים.

שלמה זיינוול נתגדל באדיקות ובין חסידים. עד שנת הי“ז לימי חייו לא למד דבר זולתי גמרא ופסוקים, ולא קרא ולא שנה ולא דיבר בשום לשון, זולתי אידית. בחור כהלכה, מדקדק במצוות ואדוק. אך בשנתו הי”ז התחיל לעסוק בלימוד שפת רוסיה. זאת היתה נקודת המפנה. אין צריך לומר, למשל, בין יהודים ספרדים, לא יובן הדבר הזה כל וכלל, אם יסופק שאדם התחיל מדבר בלשון זו או אחרת ושיהיה לשינוי זה איזה ערך כל שהוא – היהודים הספרדים הם עולם בפני עצמו! – אלא גם ליהודים בגרמניה יהיה זה דבר סתום, כי יהודי גרמני יכול להיות אדוק – ומדבר גרמנית צחה כגיתה, או חפשי – ומדבר בלשון עלגים; אבל בוויטבסק בשנת התר"ם³ היתה זאת נקודת מפנה. בחור-חסיד שהתחיל לדבר רוסית – נפרד מן החוג שלו, ויצא לתרבות אחרת.

יש רק קו אופייני מיוחד ביציאתו של שלמה זיינוול מן החוג החסידי, הוא התחיל, כמעט בעת ובעונה אחת עם לימוד השפה הרוסית, ללמוד שתי מלאכות: מלאכת נפח ומלאכת כורך ספרים. שתי מלאכות על שום מה? כנהוג שבעולם מי שלומד נפחות לומד נפחות, ומי שלומד כריכת ספרים לומד כריכת ספרים, ואין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. היתה כאן כוונה יותר כללית, לאו דווקא לשמש במלאכה מסוימת, זו או אחרת, אלא למצוא מקור מחיה מעבודת הגוף, ותהא איזו מלאכה שתהיה. ברור הדבר, שהכוונה הזאת באה מתוך אידיאולוגיה ידועה, וזה הדבר: האידיאל של שיתוף-נכסים מצא לו מסילות אל הבחור-החסיד בוויטבסק, בלי ספק מתוך ספרים וחוברות שקרא בהשפה הרוסית, וכבש את מוחו ולבו, לא רק עד כדי התפעלות והתלהבות, לא רק עד כדי להיות למשתדל, למטיף ולסדרן בשביל עניין זה, ולאחד הנביאים המפגינים והמתריעים בעד אחרים, אלא עד כדי סידור חינוך עצמו והכנת עצמו הוא, ובשביל קיומו כפועל – לא היתה זאת, איפוא, כמו שראינו אצל רבים זולתו, הסתגלות לשונית קפואה ושטחית, אלא יחד עם זה, התקשרות נפשית ומעשית עם האידיאל של עבודה עצמית, לקיים מה שנאמר בכל אותה השיטה האידיאולוגית, אשר קלט מן הספרים. הוא היה לא רק “נאה דורש” אך גם “נאה מקיים”.

כנראה, קשתה עליו ישיבת כרכים כוויטבסק – לרגל המכשולים שעמדו לשטן על דרכו בקרב המשפחה האדוקה, אשר לא נתנה לו לבצע את מחשבתו ולסדר את חייו כאוות נפשו; קלויז-החסידים עיכב; הסביבה היתה אויבת ועוינת, ואולי גם אימת הבולשת; על כן יצא והתחיל לנדוד. בשנת תרמ“א⁴ אנו מוצאים אות בעיירה ליוזנא. נכנס לתוך מה שקוראים בלשון המליצים “כור העוני”, ברם זה היה כור עוני ממש. הוא לא מצא שם עבודה של נפחות או של כריכת ספרים אלא ככל בחור עני “התפרנס” מנתינת שיעורים, בוודאי להוראת השפה העברית, ואולי בעיקר הרוסית. בשביל ליזונא היה שלמה זיינוול בלי ספק “מרא דהאי הילכתא”. לפי מנהג הלשון אז, הגדירוהו בשם “משכיל”. העניין של שיתוף נכסים היה חוץ למקומות בליוזנא, כי לא היו נכסים, ולא היה מה לשתף; אף בולשת לא היתה שם, זולתי שניים-שלושה שוטרים בפרהסיא, אלא בולשת אחרת היתה; בולשת הזקנים של הקב”ה, כנגד ההשכלה. פגעו בו קנאים וקצפו עליו קצף רב וזרקו בו מרה, כשהפתיעוהו ותקפוהו כשהוא קורא – שומו שמים – את הספר “חטאת נעורים” למ“ל ליליינבלום שנתחבב אז מאד על זאטוטי המשכילים, עזב את ליוזנא ואת שיעוריה והלך בש' תרמ”ב⁵ לדיאנבורג, ושם עסק במלאכה, לא בחישול ברזל ובתנופת פטיש על הסדן, אלא במלאכתו השניה הקלה יותר: בכריכת ספרים. כאן הגיע לפרשת דרכים, ונכנס לתוך המפלגה הסוציאליסטית הרוסית.

ככה נעשה סמיון אקימוביץ'. מילא, סמיון הוא תרגום (חפשי מאד) משלמה זיינוול; מה היה שם החסיד – בצל שדי יתלונן! – שזכה להיקרא: אקים – אנשיל? או יעקל? – אינני יודע, ואין נפקא-מינה. בכל האופנים “אקים” לא נקרא.

ג. אורח חייו במפלגה הסוציאליסטית

שלמה זיינוול ראפאפורט הוויטבסקי היה מימי עלומיו באמנה עם המפלגה של האינטליגנציה הרוסית, שעזרה להמון האוכלוסין עזר חמרי ורוחני על ידי הסוציאליות, ולא זז ממנה כלמלוא הנימה ולא חדל לעשות מלחמה ככל אשר השיגה ידו, בהממלכה החטאה עד רדתה, ולבער הרע מקרב הארץ. בתור אדם הגון ומהימן ושואף אל סידורם, ליכודם וגיבושם של האלמנטים החברתיים, בכיוון למטרת גישום האידיאל של שיתוף-נכסים, היה מסור באופן בלתי מותנה להמפלגה שלו בכל הנודדים שנדד; ואלם ככל איש הוגה דעות שנא את הכיתתיות ואת המפלגתיות, עם צרות האפקים והמועקה והמחנק שלהן, המעוותות את בלתי-האמצעיות ומסכות את רצונו החפשי של אדם בשעבוד לתעמולה. הרוח הרומנטי שהיה בטבעו, משך אותו מן הסוציאל-דימוקרטיה השיטתית, האיטית באטיות מדעית, אל הסוציאל-ריבולוציוניות הרוסית, שהיתה מלאה רומנטיקה, אחריה נמשך זיינוול בנשמתו החסידית, כחוזה בעל חזיון. בהרבה פרטים נבדלה הס.ר. מן הס.ד.; אבל ההבדלים התכניתיים ביותר היו: א) הס.ד. היתה מפלגה עם תכנית קבועה, מודרגת, מתמדת, שכלתנית-ראציונליסטית, חותרת עד המטרה האחרונה, בלי קפיצות, שואפת להתפתחות, בארצות שבהן חוקה (קונסטיטוציה) שלטת, א“י אמצעים חוקיים, כמו על ידי בחירות ועל ידי חברים בבית המורשים וכדומה, ובארצות שעדיין אין בהן שום התחלה של ממשלת-עם, שאיפה משותפת עם הליברלים כלפי משטר פרלמנטרי וכו', בשעה שהס. ר. לא הסתפקה במועט של אמצעים נוחים ואטיים תפלים וקרים אלה, וחשבה לנכון להורות “הוראות שעה”, ולא רק התירה את הרצועה אלא גם עוררה ל”מעשי נחשון", לאמצעים של התמרמרות והזדעזעות, ולמלחמה בלתי-אמצעית כנגד הכוחות התקיפים. ומתוך כך היו בה דו-פרצופים: סוציאליות כרקע ומצע תכניתי, כמין בסיב כיוני, ומהפכנות – כבסיס מצוין בעוז וקוממיות, בשפעת חזון יתרה, בתכיפות ההתקפה ובקשר הדוק עם פגעי היום ותלאותיו. זאת אחת; ו-ב) הס. ד. היתה, גם כאסכולה-של-דעות, גם כהסתדרות בינ-לאומית, בה בשעה שהס. ר. היתה רוסית שברוסית, תוצרת תנאי החיים והעם והממשלה של רוסיה, תגובה בשיעור מה, רגש של בחילה לגבי האוטוקרטיה, שהיתה מהפכנית גם היא לפי דרכה וכלפי מטרותיה – בפריצת כל הגדרים, ובהשלטת האגרוף ללא גדר ורסן.

אפס כי במעשה תכסיסי אחד נפגשו ונתאחדו שתי התנועות, והוא תכסיס “ההליכה אל העם”, שהיתה הלכה למעשה ילידת שיטת העמוניות (“נארודניצ’סטבו”). לא היתה זאת אמצאה חדשה סביב לשנת תר“ם⁶, אך קדמה לבוא. מראשית תנועות החופש ברוסיה היתה האינטליגנציה עושה במחשך מעשיה, ותשם סתר פנים לה, ודבר לאט עמה, לעורר בקרב המון העם את רגש הכרתם המעמדית ולהבזות בעיניהם את ממשלת העריצים, ובשביל כך – להורות דעה לבני דלת העם, וביחוד להאכרים, ולהביא חכמה בלבם, למען ידעו, כי הם עשוקים ורצוצים, ואז יקומו למרוד – ומלאכים יחפזון מן האוניברסיטאות ומן “המושבות” של המהגרים בחו”ל אל המון העם ברוסיה, וחודרים לתוך העלבון האלם של האוכלוסיה וסכלותה-אימה, כנושאי-תרבות סוררים ומורים, ולפי דעת הממשלה בעת ההיא: מסיתים ומדיחים חייבי-כרת, אויבים פנימיים מחריבי עולם!

בחצי שנות השבעים להתאריך שלהם, התחיל ברוסיה הזרם של העמוניות. זה היה הזמן, אשר בו היכתה ההכרה שרשים עמוקים בקרב “האינטליגנציה” הרוסית, שהמון העם נושה בה משה רב ושהחוב הזה הגיע לידי פרעיון וגוביינא, ובא היום לשלם את החוב. אז יצאו הקריאות והכרוזים בדברי כבושים ובכל הסגנונים שאפשר להשתמש בהם, על דרך “ההליכה לתוך העם”. לרגל התנועה הזאת עלתה כפורחת גם בליטריסטיקה חדשה דמתקריא “מוז’יקית”. התחילו לראות את ה“מוז’יק” ככליל השלמות, וקשרו לו כתרים והרימוהו על נס. וכנהוג, גם רבים מזאטוטי בני-עמנו בתחום-המושב, אשר לא ראו אפילו בחלום את המוז’יקים, ולא ידעו את שיחם, התחילו גם הם סולדים בחילה, ומשתתפים בהפולחן החדש הזה, כאילו החוב חל עליהם, וביחוד עליהם, וכה היו רבים ל“נארודניקים” ולמוז’יקו-פילים. הזרם הזה נגע גם בשלמה זיינוול דנן, שהיה בעל התפעלות ואוהב באמת את כל הלבבות הנשברים ואת כל הנפשות הנענות – ומה נפקא מינה, ביחוד אליבא דשיטתו, יהודים בתחום המושב או מוז’יקים בכפרים? על ידי ההטבה ל“מוז’יקים” ירווח גם ליהודים. כך הורו חכמים – והרי חדוה ל“אינגליך”, שלמדו לכתוב רוסית: נעשו “נארודניקים”, ויש מה לכתוב! העיקר שיגרת לשון.

סמוך לשנת תר"ם⁷ נתגברה תנועה זו של, כביכול, “וירד משה מן ההר אל העם”. או כמו שהייתי קורא לה בתמונה חילונית יותר: כניסה בעבי הקורה. הקדמה לתכסיס זה היה מצבם של האכרים. האכרים (המוז’יקים הרוסים) – כך היה הנוסח מהלך, ואין ספק, שהיה מתאים אל האמת – כורעים לעיפה תחת משא מסים וארנוניות חדשים לבקרים, והם עם בזוי ושסוי, עני ודל, אדמתם דשנה ופוריה אבל לא תאכילם לחם לשבעה, מהם נאצלים לעזור אותם ולנוע למרחקים, לתור להם לחם צר בין פועלים, שאין להם נחלת שדה! וגם לפועלים אין עבודה ואין שכר טוב ליגיע כפים! והמשתכר משתכר אל צרור נקוב, והדבר נחוץ להקל את עולם, להטיל להם נחלה את האדמה אשר הם עובדים ומשקים בזיעת אפיהם ובדם תמציתם, או לעשות להם הנחות ולהרחיב צעדם מעט-מעט, עד אשר יבואו אל המטרה אשר הם מבקשים להיות אדוני הארץ.

“משולח” כזה היה צפוי בכל רגע להיות נתפס למלכות וכלור בבית האסורים ונעלב ומוכה ומעונה – או לתליה, או להישלח לארץ גזרה, – כי הבולשת היתה מפקחת על המבצר היותר חשוב לממשלה, הלא הוא הכפר, בהמון עמו הגס והשרשי, אשר כל הרוחות שבעולם אינם מזיזים אותו ממקומו, אבל כמו למאות ולאלפים חברים-בדעה אחרים, נמסר התפקיד הזה גם לשלמה זיינוול, ויהי גם הוא לעמוני רוסי ולהולך נתיבות בכפרים הרחוקים, ואז נדד-הלך מדינאבורג אל כפרים אשר במחוזות נהר הדון, ומשם בא עד סביבות ייקטרינוסלב, ושם ירד תהומות ונתגלגל גלגול-מחילות ונתרסק בריסוק איברים לעבוד באחד החורים ובאחד הגיאיות במחפרות של פחמים ובממלחות; כי מן הכפרים גורש, והיה נעזב ומבקש לחם וכשל כוח סבלו ונפשו קצרה בעמלו בין המוז’יקים, וישם פניו לעבודת-פועל מסודרת, ויעש במשך זמן מה בתחות ארעא (חבל היה על האי “שופרא דבלי בארעא”!), ובלא ספק עשה גם את שליחותו המפלגתית באמונה בסתר ובחשאי, כי הדבר אשר נתן נפשו עליו היה דבר הפועלים ברוסיה.

לכאורה עושה דבר זה רושם תמהוני, ולא חסר-גיחוך לגמרי, כי בחור-חסיד מוויטבסק, פרוש מן הישוב הרוסי, שנשאר שלמה זיינוולי בתוך תוכו, בכל רטט ובכל נדנוד של הווייתו הטבעית, יגולגל אל בין ה“מוז’יקים” הרוסים על גדות הדון, השונים והנבדלים ממנו תכלית שינוי בטבעם, במזגם, בתגובותיהם וב“אידיוזינקראזיות”יהם – רק על סמך דבר-של-מה בכך זה, שהבחור דנן סיגל לעצמו את ידיעת הלשון הרוסית! ואם היה הוא בחור שכזה, הלא היה מן ההגיון שירהינוהו לליוזנא, הלא יש מאה אלף ליוזניות כאלה ששם יכירהו מקומו! יפגעו בו קנאים בשל קריאה בספר “חטאת נעורים” – יפגעו! זוהי מלחמה פנימית. בהכפרים על גדות הדון לא יפגע בו איש בשביל ספרים חיצוניים, אבל שם אין שוםנקודת מגע! כך אנו חושבים עתה. לא כך חשבו באותם החוגים בשנות הממ’ין⁸. בכוונה “החליפו את היוצרות,” כי זדו לבטל את ההבדלים, הסוציאליות היתה צריכה לסלק את כל המחיצות. לא כמנהג המדינה “לאפוקי” מן טבע הדרים ומנהגו של עולם הבורגני אלא להקים נדבכים חדשים על יסוד המעמדות. למחוזות הדון אל ילך קוזאק – ילך קוזאק לתעמולה בליוזנא, ובחור חסיד – לתעמולה בעבי גבי המוז’יקיות בחוזות הדון! לטשטש את הצורות ולערבב אתה פרשיות.

ברם הצורות מגינות על עצמותן ומקוריותן, ולוקחות נקם מאת המטשטשים. סוף סוף לא השתקע שלמה זיינוול לא בין האכרים ולא בין פועלי המחפרות, מקום שם מצא עבודה עם מחיה מצומצמת (כאשר קרה להרבה מן המשולחים הגויים שבאו כאורחים וכמטיפים ולבסוף השתקעו), אלא היה פורח ואורח, ואפילו מחמת מלאכה שקד כצופה וחוקר ולומד את דרכי חיי האכרים. ואחרי שבתו שם מספר שנים והתקרבותו אל חיי המון האכרים והפועלים, יצר בראשית שנות הנונ’ין⁹ (תרנ“א-תרנ”ב) לפאריס – לחקור שם את חיי הפועלים. סוף סוף נצחה הרוחניות, וכורך הספרים נכנס לתוכן הספרים. פועל שכמותו!

ד. תקופת פאריס ושוויץ

בשנות תרנ“ג-תרנ”ד¹⁰ שלמה זיינוול כבר בפאריס. רוחו נשאו לפאריס לרגל סיבות שונות – אחרי סבלו על גדות הדון כל מחלה, כל תקלה, כל קטטה וכל מיני פורעניות. כמדומני שנתפס הרבה פעמים למלכות. הוא כילה עד תום את לימודיו ונסיונותיו בנוגע לאכרים ולפועלים ברוסה, ורצה לעמוד על בוריו של דבר בארצות המערב. ההסתכלות הבלתי אמצעית אל המוז’יק ברוסיה עשתה שמות (השין פתוחה) בהרבה מהשקפותיו המפלגתיות והעיוניות, אמנם לא הרחיק ללכת בכיוון השלילי ובהיטון, כרבו: גליעב אוספיענסקי, לחרוץ משפט, שהמוז’יק הוא זולל וסובא, רעבתן וגרגרן, נבהל להון, ממלא זהב חורין באשר רק יוכל ו… “חזיר מיער”. לאכזריות של פסק-דין כזה אי אפשר היה ליהודי חונן ורך לב להתפקר, אבל גם לו היו השליות ואכזבות גדולות, שלרפואתן צריך היה לשינוי הסביבה. הוא הרגיש גם כן בחסרונות השכלתו, שהיתה קרתנית ודרדקית; ויותר מדי חד-צדדית רוסית. צריך היה ליניקה, לו רק מועטת, מן המערב – שהיו מקללים ומנאצים ברוסיה מצדדים שונים; אבל להיפטר ממנו בלא כלום אי-אפשר היה.

פאריס היא עפ“י הרגיל, שם נרדף עם מותרות ותענוגות; אבל למהגר כשלמה זיינוול ישיבת כרך זה היתה בנוגע לפרנסה קשה יותר מהישיבה על גדות הדון. הוא עבד בפאריס – כך הנוסח מהלך – בבתי החרושת. זהו דבר קשה כקריעת ים סוף. הפועלים, גם במקומות שביסוד הסתדרותם מונח העיקר השתפני, במנהגם ביחס אל מבקשי עבודה מחוץ – הם סגורים ומסוגרים. הוא מצא איזו עבודה רק ע”י יחסים יהודיים, וגם עסק במלאכת כריכת ספים. ואולם באותה שנה – תרנ"ד¹¹ – אירע לו מעין נס: הוא נתקבל למזכיר אצל המלומד הרוסי הגדול, הפילוסוף האנרכיסטן (אנרכיסטן – לשם עיון ולימוד בעלמא) פיוטר לאווראוו, שישב כמהגר מדינאי ישיבת קבע בפאריס. לאווראוו, שנולד בשנת 1823, היה כבר אז איש בא בימים, ועסק בעיוניו ובכתיבת ספריו הרבים – משאת נפשו וחלום חזון לבו של שלמה זיינוול בא ונהיה! פאריס ושימוש תלמיד חכם כפיוטר לאווראוו היה הרבה יותר מאשר הדמיון הכי נועז יכול היה לשער.

אמנם שאלת הפרנסה לא מצאה פתרון גמור, לאווראוו, שהיה מביתו רוזן עשיר, מן המיוחסים שבאצילי רוסיה, נושל מנכסיו, והוצג כמעט ככלי ריק, וידו לא השיגה לשלם למזכירו יותר משבעים פרנק לחודש – אבל מזכיר של לאווראוו! בפעם אחת נפתחו כל השערים, וביחוד שערי החכמה והמדע, בפעם אחת תפס אנסקי את מקומו הראוי לו בהמפלגה, ביותר דיוק: בהמפלגות, שאז כבר נפרדו פירוד גדול. אמנם לאווראוו לא היה בדיוק מצומצם, ס. ד. או ס.ר., כי ביקש לעקור את הכל, ובפילוסופיותו אחז בשיטת פייארבאך; אבל הוא היה כבר מאלה, שאין בודקים אחריהם, כמו שאמרתי למעלה: “תנא ופליג”. ניצוץ של תנא כזה אמנם בזעיר-זעיר אנפין, עבר אל אנסקי דנן: וכשבא כעבור איזה שנים לשוויץ, כבר בא בתקפו של ניצוץ זה: איש שאין שואלים אותו, אם הוא ס. ד. או ס. ר., כי חזקה לגברה רבה, שהוא יודע לצרף את האותיות, שהוא בעצמו נמנה בין אלה שעשו את האותיות, ודי בכך. לגבי אישיות כזו, חקירה כזו היא דקדוק-עניות; ואינני אוצר אלא על צד ההשערה, כי אנסקי היה כל ימיו ס. ד..

במשך כל אותן השנים, מוויטבסק עד יקטרינוסלב, משם עד פאריסו שוויץ, ולא אגזים אם אומר: במשך כל ימי חייו, היה אנסקי ספרא רבה בשתי השפות: ברוסית ובאידית, בין בזמן שהמלאכה היתה לו למקור מחיה, בין בזמן שהיה מחוסר עבודה. הוא היה כותב מאמרים וספרים כל ימיו, והיה באמת כמעיין המתגבר. כלי ימיו היה שולח מעת לעת ומפקידה לפקידה דברי מדע ודבריח זיון לסירוגין אל הירחונים הרוסים המפוארים בדורו – בכל פעם איזו מילתא מעלייתא. הוא היה בקי ונהיר בסבך עניני הכלכלה, החברה והתרבות ברוסיה, ואח"כ העשיר את ידיעותיו גם בפאריס, מתוך עבודתו במחיצה אחת עם המלומד הגדול לאווראוו. הוא ידע הרבה, והיה לו מה להודיע לבריות, והיה אוהב להודיע להן את כל לבו, כי היה אוהב את הבריות.

וביתר שאת אהב את עמו, ביותר דיוק: את יהודי רוסיה. לפעמים נראה לי בדמיון, שלאדם הזה היו שני לבבות: האחד לרוסיה העובדת, והשני לעם מחצבתו, כי את שניהם אהב בכל נפשו. מעודו לא הלך לבו אחרי אותו חלק של המפלגה הסוציאליסטית הרוסית “האומר לאביו ולא-מו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר”, והתאמר להעמיד רווח והצלה ליהו-דים דרך העבודה הכללית בעד המוז’יק, ושלפיכך “העוסק במצוה פטור מן המצוה”, כלומר שהעוסק בתקנת העולם בכלל – איננו צריך לטפל בתקנת החלק הנאושי הכי קרוב אליו בפרט – תורת-מדוחים זו, שנטלה הרבה ממבחר כוחותיו, ותשימם למוציאים ולא למכניסים, ל“נוטרה את הכרמים וכרמי שלי לא נטרתי” – רחוקה היתה מלבו של אנסקי כל ימיו. הוא שאף לקרוע שני ימי-סוף בבת אחת: שאלת רוסיה של אז ושאלת היהודים – שאלת תמיד.

על כן נכון הדבר שהשתגר בפי כמה מאלה שכתבו מאמרים על תולדותיו ועל ספרותו, המונים אות בין “הבנים ששבו לגבולם”. כל הכותבים האלה – דומני, שלא ידעו אותו במשך שנים רבות; או ידעו אותו, ואולם אינם מוכשרים לחדור ללב איש, לתכון את רוחו ולראות את הדברים הסמויים מן העין. אנסקי לא יכול להיות “בן ששב לגבולו”, כי מעודו לא יצא מגבולו. היהדות היתה נבלעת ונספגת בדמו. הוא לא כתב אידית משום נימוק זה או אחר, אלא מתוך צורך פנימי. הוא לא יכול לסבול, שניטל טעם יהודי מחייו, הוא רצה להתערב בשמחת בני כמו, ולבכות בבכותם, ולהשתתף עמהם. נפשו ערגה והיתה צריכה להשתתפות זו! געגועים היו לו על עמו וקהל חסידיו ורבותיו ושיחותיהם וניגוניהם, וביחוד על האידית, כי רצה את ספרי עמו ואת זכרונותיו חנן.

הוא ידע מעט עברית, ולא היה עם הארץ, והיה קשור בעמו מצד זה, כי ידע שהעם אשר לו כתב ולשון איננו קטן בגויים ובזוי באדם, – יבואו לו צועים – וצעוהו, שוסים ושסוהו, את כליו יריקו ואת רהיטיו ינפצו, אבל טעמו יעמוד בו, ורוחו לא ימר.

ולא רק מתוך תגובה על הרדיפות, כציוני היטלר של עכשיו, אך הרבה קודם לכן, קיים וחיזר אנסקי את קשריו עם העממות היהודית, לא בתור סרסראות מדינאית פולקיסטית, ולא לשם תעמולה מפלגתית, אלא מתוך צורך נפשי – בפשטות ובתמימות, גם בחייו, שהיו ים זועף עם גלים הומים תמיד, גם בספרותו הענפה והפוריה, שבה הפיק את נפשו.

הכבודה אשר לו בהשפה הרוסית נפרד להרבה ראשים. מתקופת כניסתו בעבי הקורה של המון הרוסים, המצויינים שבספריו הם: “במסבאה” (“ווקאבאקיע”–1889); “בנחלה” (“וואוסאדביע”–1886); “על קרקעות חדשים” (“נא נאוויך זיעמליאך”–1889); “מכירה פומבית” (“טודגי”–1892). מלבד אלה כתב “מסות על הספרות העממית” (“אוטשרקי נארודנוי ליטוראטורי”–)1894 ומאמר גדול בשם “העם – הספר” (“נארוד–קניגא” – בה“רוסקאיע באגאטסטווא” לשנת 1902). בפאריס כתב את סיפורו המצויין “מענדעל טוראק” ברוסית – טיפוס של יהודי חרד תקיף בדעתו ובמנהגיו, מתנגד לכל שינוי וחידוש, מצויר בדיוק נמרץ, ושתי מסות גדוולת: “סנונית” (“לאסטוטשקא”) ו“מהרסי המשוכה” (“ראזרושוטיעלי אוגראדי”) (שתיהן תחת השם הכולל: “חלוצים” [“פיוניערי”] בה“וואסכאד” – 1905–1904). בכל הסיפורים האלה, בין הנוגעים בהמון העם הרוסי, בין הנוגעים אל חיי היהודים, שם לו אנסקי לקו – לספר דברים כהווייתם, בלי התרומם לגבהי שחקים, גם למשוך חוט של חן על בריותיו, אבל גם לבלתי עצום את עיניו מראות ברעה.

הוא כתב את סיפור הראשון באידית “די געשיכטע פון א פאמיליע” כבר בדינאבורג; אני מחשיב אותו, לא רק לראשון בזמן, אך גבם במעלה: מאז והלאה, בהפסקות קצרות, פירסם: “חסידישע נאוועללען” – שלש מחלקות: א)“חסידיש” ב)“מתנגדיש” – ונוספה על קבוצה זו עוד קבוצה אחת בשם “אויף די אלטע יסודות”; ואח"כ היותר מפורסם “צווישען צווי וועלטען”, עם עוד שם נוסף “דער דיבוק”; ומסופ ימיו, מזמן מלחמת התבל: “דער אידישער חורבן”, וגם “טאגעבוך אויס דער יאהרען – 1917–1914”. הוא כתב גם קומדיה והרבה שירים, וביניהם פואימה בשם “אשמדאי”. (כל ספריו, י"ג כרכים, וורשה 1923–1920), והיניקה המקורית שינק מלשד החסידות הכשירתו לסול לו דרך ולחבר בשביל עצמו תכנית חדשה בתור מאסף שיחו, ומשלי-עם, ואמרי אינשי, וניגונים ומנהגים מצויינים ומועילים בעד דורשי רשימות, חוקרי שיחות חולין של הפולקלור היהודי – מקצוע שעסק בו הרבה בפאריס עד שנת 1900, אשר אז נגמרה משרתו עם מות החכם לאווראוו. כי רק המות הפריד ביניהם.

ה. הערכה ספרותית

בסוף תקופת ההשכלה, כששלמה זיינוול התחיל לכתוב, היתה כל תשומת-הלב הספרותית נבלעת ומצומצמת בהסתכלות אמנותית וחקירה נפשית – בפרצופי בית המדרש ורחוב היהודים. ממוצאו ומבית הוריו, היה לשלמה זיינוול בעצמו חוטר מגזע זה, עצם מעצמו ובשר מבשרו, והיה חי בו; בעולם זה בילה את ילדותו ואת נערותו, וכל דאגותיו, יסוריו ופורעניותיו של עולם זה, עברו על ראשו, וחדרו לתוך לבו, בהיותו מ חונן ומבורך מהטבע בלב מרגיש, הנקל היה לו להרגיש משחר טל ילדותו, את כל הנטל והמעמסה, את כל התלאה וחוסר-המפלט של אותן הבריות העגומות, אשר את צורותיהן ניסה לחקוק ולקבוע בפיתוחים עמוקים, על לוחותיו ושברי לוחותיו, במסותיו הראשונות, אשר בהן הצליח מעט או הרבה.

ואולם, בכל זאת על תחתית הקרקע של כל אחד מסיפוריו מונחת דרמה רבת-דוי ועמוקה מאד; – רשמי-נפש, שמדכאים ומוחצים את לב המחבר בעצמו, ביסורים צורבים, – ניגרים ומשתפכים, כעין נוזל על שפת כלי, שנתמלא יותר מדי ואין בית קיבולו מספיק להחזקתו. החיים ממציאים לו, תכופות יותר מכל ענין אחר, סידרה של מצבים, שהם במראיהם החיצוני חוכא ואיטלולא; אבל מתחת להקרום החיצון, מורגש התוגיון הנורא, הצפון בפנימיותם – חרצן של אבלות, לפנים הזג של צחוק-הוללות. הרושם מתגבר ומתחדד בלב הקורא ע“י הניגוד, שיש בעובדות המושקפות בין ה”מבית" וה“מחוץ”. המקרה הכי זערורי, הכי “של מה בכך”, הכי יום-יומי, שהסופר הזה רעה, שמע, או קרא בעתון, אשר רוב בני אדם עוברים עליו, בלי סקירת עין אחת, ובלי תשומת-לב לרגע אחד, נראה לו לפעמים כתלפיות, וכמחי-קבל שמקרקר את מוחו, ומערער את נשמתו, ומנקר בה, כאותו יתוש של האגדה, עדי יתן לו מוצא בסיפור פשוט, בלתי מלאכותי, אבל ספוג-התפעלות ונסער מעזוז התרגשות, עד כי כל מלה ומלה בו נראית, כאילו היתה טיפה בדמו, וניצוץ מנשמתו של הסופר.

כשהוא מתאר, למשל, את “מהרסי המושבה” (“ראזרושיטעלי אוגראדי”), כיצד תנועת ההארה (“פראסווישטשעניע” דומה אל ההשכלה, עם גוון קרוב יותר להתבוללות) של שנות השבעים (לספירת הנוצרים) השפיעה על שדרות הצעירים בתחום המושב ברוסיה, כשהתחילו הרעיונות החדשים שלא נודע עד אז, לחדור שמה, הלוך וכרסם את משטר החיים המסורתיים, והלוך והקעקע את השקפותיו שתפסו מקום בישראל מקודם, ונשתרשו כמו לעולמי עולמים, הריהו מתאר את ההתרחשות ההיא, על צד ההפלגה, כהתפרצות כל סערות הכיסופים והגעגועים והתאוות אל האמת המוחלטת. התפרצות זו נראית לו בכל אתר ואתר, בכל הפינות שהוא פונה לטפל בצלמי דמיונו; והוא מוצא שהמציאות הממשית והנסיון היומי הורסים וטורפים ומחנקים את בריותיו בעינויים נוראים ללא נשוא, והוא מציג אותן לראוה, בעצמת מכאוביהן, כאילו הם חולים את לבם, בלי הנחה ובלי מבליגות, באופן אכזרי ונואש מוחלט. ברם סופר זה אינו בעל גוזמה, אלא בעל חזיון.

מחלת כליון-נפש זה אל האמת – הריהו מוצא בכל מקום: בין ההדיוטות המעפילים ברוח עמום ובהרגה וטביעות-לב עמוקה, שמקנתרת ומוחה ותובעת לתת לחייהם איזו ישות ותוכן, שבלעדיה אין כדרי לחיות, גם בקרב ה“אינטליגנציה” התוהה – בכלם מנקר ומחטט אותו היתוש בעצמו, בכולם ניסחה הנשמה ונעתקה מנקודתה הנכונה, והיא מחפשת-רתת את שויון – המשקל ואת התמות (“ציעלנוסט”), שאבדו לה, ופרחו להם, כחץ שנפקע ונעקר מן הרשת. כל זה עושה רושם עמוק עוד יותר בהשפה הרוסית, שהיא מסוגלת לחקרנות נקרנית זו.

ביתר תוגיון וביתר עינויי-נפש, מורגש שהסופר בעצמו חלה במחלת-לב נוראה זו, כי תפס בהקשבה דקה את אותו הרטט של אי-מרגוע כללי, ונתן לו תואר וצביון מוחשי ביצירות דימיוניות. כתוב כתב את חזיונותיו אלה, כשהפרץ בחומת בית-ישראל ברוסיה הלך הלוך ורחב, וכשהיו “שתותיה מדוכאים”, והכל רתח והמה וסער. היו כשרונות אחרים, וביניהם גדולים, בדרך כלל, הרבה יותר מן הסופר הזה; אבל, בכל הספרות היהודית-הרוסית והאידית, עד כמה שאני זוכר אותה, לא היה, ואין עד עתה – סופר, שהחיפוש חסר-השקט הזה, בנוגע להתרשמויות הממשמשות ובאות, וביחס אל הרגשת הגורל המתרחש לבוא (לא: ראות את הנולד, כי אם חוש והרגש אותו בעצם הנפש!), נתבטא במדה זו של שלמות ההרגשה, של התגלות לב מוחלטת, של צעד כבד-צללים, ושל תמימות מקפת, מאחדת, כובשת ומשעבדת דווקא ע"י רפיונה, דווקא יען כי איננה מעובדת ומשוכללת כלל – כמו אצל הסופת הענוותן הזה, ששיחתו מגפפת את הקורא בין חמימות ערבה.

ניכר כאן שיעור הגון מן ניקורי-הנפש ויסורי-הרוח, שדוסטוייבסקי היה בהן מעין “תנא קמא”, ואולי עוד יותר של גליעב אוספיאנסקי – זוהי סגולה פסיכולוגית מיוחדת עמוקה ועגומה מאד (ואליבא דנורדוי: חולנית קצת), עם בבואה של נטיה אל הרמז והסוד, רחבה כרוחק אופקי רוסיה, מן סלעי קרח הפינים עד האוקינוס השקט, – מעונה ודוויה, כעין העבדות והיסורים בני אלף שנים של רוסיה, כבדות עופרתית נכוחה ורצינית מאד כתהום-חושך אין-סוף, תיאבון לחטט בלי הרף רק בפצעים ובנכאי-הנפש, בכיה עולמית, רקבון מוחלט וחיטוט בו, עם חוסר רעננות, מעוף ואור – איזו נטיה מסתורית-נקרנית, עלולה לסיים בהתאבדות, אשר אירופה המערבית (“המערב הנרקב” אמרו הפאנסלאביים) איננה מבינה, אלא ממיינת, בדרך-ארץ מדעית, כמין בפני עצמו, ארש, לפי דעתי, השפיע הרבה מאד על כמה וכמה מסופרינו החדשים, שבאופן אמצעי, או בלתי-אמצעי, העלוהו מרוסיה; ולא יפלא שהסופר שלפנינו, שנתרסס הרבה יותר מהם ובזמן מוקדם, הושפע, בלי כוונת חיקוי מדרך תיאוריו וסיפוריו של אוספיאנסקי, שהיה גדול ממנו בחכמה, בהסתכלות, בנסיון, בעממות רוסית, במקוריות, ושהיה באמת סופר גדול מאד, למרות אותה לקותא של ה“מסלסלים בצערם” בהשראות אפלוליות והתרפקות על המסואב והמעופש, והצטמצמות במחזות, שצלתם מרובה מחמתם – שהוא אופי כללי, רוסי – אפנה, שקועת חותם עצבני וחורבני על אותם הסופרים המחטטים רק בסמרטוטין. לא באלה אני קובע את כשרונו של אנסקי. בבחינה זו היה בן זמנו ומקומו. הרבה תלמידים העמיד גליעב אוספיאנסקי; ואין זה מעלה או מוריד לגבי קורות הספרות, אם היה עוד תלמיד אחד לאוספיאנסקי, או לא. אבל את כשרונו של אנסקי אני מוצא, כשהוא מגיע בניתוחו לתיאור ההשפעה, שהיתה אז להמבקר הרוסי המפורסם דמיטרי איוואנוביטש פיסארעוו – על הנוער היהודי, ועד כמה נעשה גוי גדול זה, בתקופה ידועה, למין תלמוד בבלי חדש, שאסור היה להרהר אחריו, כי דבריו היו כדברי האורים, ועד כמה היו מפלפלים עליו ותולים הרים בשערותיו, ומדלגים על חבלים נטויים ברוח מסביב לו, ופוסקים הלכה כמותו, ומזכירים את שמו בסילודים, כשם עיר וקדיש משמיא: כך פסק דמיטרי איוואנוביטש, ונגמר הדין, ואין קובלנא עוד. לא ידע גוי משיח-לפי-תומו זה כלל, עד היכן הגיע שלטון דן-יחידי, שהנוער היהודי נתן לו בוויטבסק, בליוזנא, בווילקומיר ועוד.

הנה קו ההיתול היהודי המיוחד, אשר מתוך שינונו הוא סותר את הסתירה בעצמה, ומבטל את הביטול בעצמו. באירוניה חדה מאד נתן אנסקי לצחוק את אותה הרוח הפסקנית של פולחן פיסארעוו בין “האינגלעך” היהודים בליטא. זו היתה פסיעה גסה אילך מן גליעב אוספיאנסקי, אלמלא דמסתפינא הייתי אומר: כמין טרוצקיות.

הצורה החיצונית של יצירות אנסקי מסתמנת בחוסר עיבוד ושכלול ספרותי, או על כל פנים, בשיעור בלתי מספיק של מילוי התנאים האלה. ברי לי שאנסקי לא יכול לטפל בסגנון ובאמנות של כתביו, לא מחמת חוסר פנאי לבד, אלא משום שדבר זה התנגד למזגו הרגשני והזעזעני ככס-פית, שהמריצוהו למסור את רשמיו טרי-וחיש-קל, ככל האפשר תכף ומיד להיווצרם בנפשו. אנסקי לא עסק מעודו בעתונות, אבל הוא היה נולד-עתונאי. הוא היה רגיל לתת להקורא שברים ושברי-שברים. סיפורים שלא הספיק לכתוב עד גמירא, רעיונות שנצנצו במוחו בחפזון, שהוא בעצמו קרא להם “חומר קדמון”.

כך גם היה דרכו להוסיף על ציורי הדמויות והמחזות מן החיים גם את השקפותיו שלו עם קצת הסברה פובליציסטית. הרבה ממה שכתב עושה רושם דומה לשיחה של אדם בעל רגש חי וגועש, שהוא דחוף ומבוהל לחלק עם זולתו כל מה שהוא חש בלב כואב בשעת-מעשה. בנוגע לזה יצא אנסקי הרבה פעמים מגדרי חוקי האמנות, שהוטלו לחובה על כל כותבי הסיפורים והנובילות. ואולם, בכל זאת שלט אנסקי בכשרון אמנותי כביר; ולמרות ההעדר המוחלט של סלסול ואימון ספרותי בסגנון סיופריו, התכונה התמונתית של ציוריו שהיא מצטיינת הרבה פעמים בחוסן ועזוז מדהים – בזכות דעתו לכוון, לצודד ולמסור בדיוק כל מה שראה ושמע. הקו המהותי היותר בולט והיות המשובח שלו – הוא קו התמימות המוחלטת, התמידית והבלתי-מותנה. רוצה אני לתפוס בכל עומקה את מהותה של תכונה זו: מה בין פרץ ואנסקי?

פרץ תפס את החסידות ע"י שכל ותבונה, שיצאו בכוונה לתרבות דמיון ופיוט – דרך, שתחילתה שיר, וסופה – מסתוריות; לפיכך מעוררים ציוריו של פרץ בנפש הקורא תחושות סודיות עם קסמים של גירוי. לא כך היתה תפיסתו של אנסקי. הוא תפס את החסידות באמצעות חושיו, מתוך ההסתכלות היום-יומית, הבלתי-אמצעית, שרשמיה נשמו יפה יפה בצרור זכרונו; על כן אין בסיפוריו מחיי החסידים שיעור מספיק של תכונות אופייניות כלליות, מהותיות, – אבל יש הרבה מאורעות ומעשים; יש רבגוניות, לרגל רוב המעשה, אבל אין נקודה של סמל מאספת את הפיזור; יש קטעי-חיים, אבל אין השראה מרכזית. פרץ היה חוזה-הסמל. מה טיבו. מה טיבו של סמל? ומה סמל משמש בהספרות? כל סמל הוא הפשטה, אבסטרקציה, הוצאת כוונה ידועה מתוך חזיונות ומאורעות, וגישומה באיזו תמונה. תאוריו של פרץ, בתור תצלימים, הם גרועים; אבל בתור ציורים, מקצתם משובחים, כי התלים דורש דיוק ודימוי, והציור – אל לו להיות חטף-רגע! הוא צריך להיות סכום של ההשראות והרשמים בנפש האמן.

אבל טעות גדולה יטעה מי שיסיק מזה, כי אנסקי לא היה משורר. הפואימה “אשמדאי” של אנסקי (הוא פייט אותה בשנת 1904) היא יצירה שירית מצויינת בתוכן, במבנה, וגם בצורת השיר, בהמדרגה הראשונה, לוקחת נפשות בחמדת יפיה וברום חזיונותיה. וה“דיבוק” שלו, ששמעו הולך בכל הארץ ואין פוסקים מלהכריז עליו בקולי קולות? הרי זה כבר נעשה “קלאסיק” גמור, וכבר יצא טבעו בעולם, ותורגם לשבעים לשון, ומי שיערער עליו, יהיה מערער על איזה מטבע-זהב שנתקבל בשער הבורסה, ויצאה לו מוניטין, ונמסר מיד ליד, עובר לסוחר; ואולי ייגזר דינו כדין מין ואפיקורס, שנועז לערער על “תורת משה” של פיסארעוו בשנות הממ’ין¹² בוויטבסק? “זחלתי ואירא”, אבל אשר עם לבבי לא אכחד, שאעפ“י שאני נהנה וחוזר ונהנה מן ההצגה, כשהיא עומדת על הגובה הראוי כמו ב”הבימה“, בכל זאת החזיון בתור מפעל ספרותי, לפי הכרתי, שאני מכיר את החסידות ואת האדמו”ריות ואת האמונות הטפלות. ובכללן את ענין הדיבוק – איננו עומד בפני הבקורת. יפה הוא הדמיון, אבל לפתח המעשה חטאת רובץ; וגופא דעובדא הוא מופרך מעיקרו – דיבוק, עפ“י הפולקלור החסידי, איננו רוח טובה, אלא רוח רעה; לא חסד וחביבות, אלא “אתדבקות רוחא ברוחא”, מין סיטרא אחרא, לשם עונש לנשמת הפושע; ודכירנא, כד הוינא טליא, היו מספרים בשיחות עממיות, ובסיפורי החסידים ע”ד מופתיהם של הקדושים, שהש“ץ הפושע “חייקל חזן” נעשה דיבוק, וכמוהו עוד “רשעים” אחרים, ובעלי המופת התגברו עליהם וגירשו אותם. גם כל ענין הבחור האדוק, שמבקש “דרך גבר בעלמה” מתוך רזין-דרזין של חכמת הנסתר שבספר שיר השירים – הוא חלום, שיש בו יותר מן השיעור המורגל של דברים בטלים. אין “מתאהבים” אצלנו “על טהרת הקודש”; ואין הדבר מתקבל על הדעת, שהשכינה הרוחנית של צעיר מנובל תלבש צורת עלמה יפה גשמית. זהו דבר מופלג ומוגזם, בלחץ גדול ובזרות יתרה; ואם יוכל מקרה כזה לקרות באחד מאלפי רבבה – אין מביאים ראיה מן הדבר היוצר מן הכלל, ואין משימים אותו טיפוס. הגע בעצמך! איבסן, גאון שמתאר את הגויים שלו, בחזיונו “רוזמרסהולם” מרווח (עושה לרוחנית) ומזכך ומאציל את האהבה הגשמית, וחסיד יהודי זה עושה את ההפך: מגשם ומממש את האהבה הרוחנית. גם המחזה של מחול הקבצנים שב”הדיבוק“, המלא תפארת-שבהוד בימתית – אפשר לוותר בחזיונות בימתיים על הרבה מן המציאות – אבל מרובה בו יותר מדי מידת המגמתיות, ונודף ממנה ריח מוסקבה; ואולם מעט הדבר הוא, שכל זה הוא סמל, ודווקא בה”דיבוק" יש יותר פרץ מן אנסקי. וסיבת הצלחת המחזה היא, שהסמל מושך (“המשולח” הוא הופעת-פלאים הכי אמנותית), קסם האכזוטיות צודד; ואצלנו בעוונותינו הרבים, יש תחת השקפה אמנותית והבחנה ובקורת – התלהבות; הגויים אינם בקיאים בכך, והם מאמינים בטיפוסים כאלה מחמת אכזוטיות, ובזכות המסתוריות, שהשעה משחקת לה! ואנחנו שמחים שהגויים מתפעלים, ואנו אוהבים סניגוריה, “להראות לעמים והשרים את יפיה”, ונמצא חיגר רוכב על גבי סומא – קובלני על מביני דבר, שלא עוררו לאלתר על השגיאות; ועתה כבר עבר הזמן, וכיון דדש דש.

הכל תלוי במזל… אנסקי קנה עולמו בשעה אחת – וזכה לו! וסוף סוף, במובן הסמל והשירה, צלמי הדמיון של “הדיבוק” הם שלמים ונאמנים. הם מושכים את הלב בזכות סגולה מיוחדת שיש בהם, והיא סגולת ההשראה של תמימות, של לבביות, של חביבות; שהן הן התכונות המציינות את כל אישיותו, ואת כל ספרותו של אנסקי ואת כל דבריו, שיצאו מן הלב יותר מאשר מן המוח; ומצד זה אף “הדיבוק” הוא יצר אמנותי ואב-מלאכה בימתי, אעפ"י שלא עליו אני מבסס את זיוו ואת הודו של אנסקי, אלא על רוח האמת בכל מה שכתב, על סכום יצירותיו.

הוא מביע תמיד את מחשבותיו, והוא מביע אותןב עוז רוח עד גמר, גם כשהן מתנגדות להשקפותיו של החוג, שהוא היה קשור בו. הוא הצטיין מאד בשכלו הישר, בתבונתו העמוקה, וברוח החקירה אשר התנוססה בו. אוהבי גחלת רתמים וגפרית בוערה של ויכוחים לא יכלו למצוא בו את הלהטים, אשר הם מבקשים; וקרוב היה להם הרעיון, לחשוב את אנסקי לאיש רפה-לב ופוסח על שתי הסעיפים. באמת עמד על נקודותיו כסלע איתן; ויבז לכל סער וסופה. אפס כי רוחו לא היה רוח זלעפות, כי אם רוח צח-שפיים, רוח חן ותחנונים. הוא לא נמנה בין נושקי-רומי-קשת-מלחמה; ולא הסכים לכתוב, כמו רבים מחבריו, מגילות-איכה, מגילות עפות; ואולם זאת לא היתה לרגל רפיון רוחו, כי אם לרגל צחות נפשו וטוב טעמו ואיסטניסותו הספרותית, האיש המפונק הזה לא נוצר לפולמוס, ודרך עבודתו לא היתה בכך. כל מה שכתב – כתב בלב קרוע ומורתח, ויפה עשה שלא שיעבד את טבעו המיוחד לו לשום השפעה שהתנגדה לה בעצם. אדם נוח היה, וככה גם ספרותו אשר ברובה היא נוזלת בקילוח קל ויפה כמו השלוח. גבר ענותן היה, בדעת עם הבריות – וככה גם ספרותו; הוא לא ראה עולמו בחייו, ולא אכל פרי עמלו, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא; וגם רבים מן החכמים אשר מצאו במא-מריו דברי חפץ, והיו נהנים מאורם – שכחוהו. ואילו נשאר רק בין אלה אשר יצאו לרעות בשדה אחר, אזי תהום הנשיה בלעתהו, כי איה שם וזכר לאלפי נפשות מישראל, שהקריבו את כוחות נעוריהן ואת חייהן לפנות דרך לחופש רוסיה? הלא אף השם ס.ר. היה לחגא לתלות בה את הקולר, בלי זכור את כל הגדולות אשר עשו החלוצים ההם, אשר בלעו את כל המרורים של המרטירולוגיה הראשונה? ומי יצרור בצרור הנצח את הספרות לישראל בהשפה הרוסית של הלעוואנדים והבהרבים, הפרוגים והאנסקים, שהיא ראויה לשמש ראי נאמן לתקופה של חיי עמנו והגיוניו ברוסיה? הכל צלל בתהום הנשיה. נשאר רק מה שיש לו יד ושם בקרב עמנו.

בש' 1910 שב אנסקי לרוסיה, ומאז כמעט כל מה שכתה היה באידית. סבב שלמה זיינוול ברחוב היהודים ובעתונות האידית כדג שט במצולה – נע וזע, רענן, מחוד. כאשר יקפוץ אור הנר בטרם ודעך ואיננו, כך פרץ זרם כשרונו בשפע רב, אחרי אשר שב למושבות היהודים ולספרותם ועתונותם. הוא פירסם מאמרים וחזיונות – מפוזרים בעתונות, ובחזיונו-תיו עמד טעמו בו: הוא לא העטה את יצירי רוחו אור כשלמה, ולא הניס את הצללים הנמשכים אחרי האור; לא עירפל את סגנונו, ולא הקשה על הקורא את כוונת רמזיו, אך הרצה וסיפר. אם היה לפעמים צייר – צייר פורטרטים כמימלינג. חזרה תורה לאכסניה שלה. סמיון אקימוביץ' חזר להיות שלמה זיינוול, ומחוורתא כדשנינן מעיקרא. משנה לא זזה ממקומה.

הגורל המר גזר, שהתוגיון של כל חיי אנסקי יעלה עד שירו בשנותיו האחרונות: בשנות מלחמת התבל. הוא הגבר ראה עני בשבט עברתו ופלצות אחזתו, והמעשים הנתעבים אשר ראה מצצו את דמי לבו ואת לשד עצמותיו; הוא היה נודד ונרדף עם המלחמה, עם מסע המחנות, וראה את האנדרלמוסיה ואת הגירוש מי ברעש ומי באש, והלך בתוך הגולה הקרועה והשסועה בין המשפחות אשר רשו ורעבו, עם הזקנים הנופלים כעמיר מאחרי הקציר, ועם הילדים אשר היו למרמס. גזרה נגזרה על האדם התמים והנחבא אל הכלים הזה להיות מושלך לתוך יורה רותחת, לראות את החיה שבאדם כשהיא מתפרצת ומתחוללת יותר מכל חיתו-טרף ביערי עד. ויהי לעוזר ולמשתדל, למקונן ולמעורר, וכתב את מראות עיניו ואת משמע אזניו בשני הספרים “טאגעבוך” ו“חורבן” – שאינם מעובדים כלל, באשר כי הטרגדיה החדשה לא ניתנה לתיאור בשעת מעשה, בזמן התרקמותה והתפתחותה, בשלל צבעיה, המשתים בעתים והמתחלפים בזמנים; בכל זאת לא לתוהו כילה אנסקי את שארית כוחו, כח הספרים האלה ישמשו חומר יקר לכותבי קורות דואנו בימים יבואו, יען כי עדותיו נאמנו מאד, והוא היה עד ראיה.

הוא למד מנעוריו, שאין שום תורה נקנית, אלא במי שהוא ממית עצמו עליה. ככה קנה את תורת העממות במחילות-עפר במחוזות הדון; במחיר זה קנה את התורה הסוציאליסטית, בעבודה שמפרכת את הגוף ובמאסר ובגולה – ואת המחיר הזה היה עליו לשלם כשנתגלגל לתוך הטרגדיה היהודית, וכשרצה להשתתף בה. מן הנאום בברן-תרס"ב עד כאן הולך ונמשך קו אחד: השתתפות בצרות עמו.

הוא מת מתוך התגעשות רוחו על עלבון עמו – ושוב אירוניה חדה של הגורל! – בו ביום שהוכנה הצגת הבכורה של “הדיבוק”. אם נכונה היתה לעלוב זה מלוא כף נחת מן ההצגה הראשונה, בא מלאך המות וחטף את הכוס מפיו, כשהיתה קרובה, כמעט נגעו בה שפתיו; – ככה נתלש הנים ונשתתק כינור זה.

בנוסח חסידי הייתי אומ: שקיעתו – כתר. תעה, עבד, סבל, נתגלגל ושב ר' שלמה זיינוול לעפרו ולקבר ישראל במעלה הקברים בבית העלמין בווארשה. שמו וזכרו יעמדו כל הימים.

לונדון, ר“ח ניסן, התרצ”ו.