I.    🔗

על פי הרשום על לוח זכרוני, מסורת מאבותי היקרים מנוחתם כבוד, נולדתי ביום האחד ועשרים לחדש כסליו שנת ה' אלפים חמש מאות חמישים ושש לספירת בני ישראל בסלאַנט עיר מולדת אמי, אחרי אשר הקדימוני שתי אחיותי קימות ואח אחד אשר שב לאדמתו כשנה אחת לפני בואי.

באהבת אבותי את בנם את יחידם, לא חלו בי ידי מינקת ושפחה, בלתי אם ידי אבותי לבדן, ובאמת הפריזו על מדת האהבה, ויפנקו אותי מנער על ידי שמירה יתירה. מאויר, מרוח, מאכילה רבה, משתיה קרה, משנה קצרה, וכיוצא באלה, עד כי הייתי כלי מוכן לקבלת נזק מכל שנוי ותמורה. נשב רוח צפון ויחליאני, רוח תימן – ויטרידני, רוח קדים היה עלי למשא, ורוח ים למעמסה. אתמול קלקלתי את קבתי במלא כף ירק, והיום–ממלא פה מים קרים. ויהיו מרבית ימי ילדותי מחלה ומכאובים.

אמנם היטיבו המושלים הראשונים שהגשימו את אליל האהבה בתבנית נער רך ועור את שתי עיניו, כי האהבה עורה את עיני אבותי לבלתי ראות, כי מחלישים המה אותי תחת חפצם להבריאני, והמכות האלה אשר הוכיתי על ידי מאהבי לא נרפאו עד היום, כי לולא כשל כחי בילדוּתי על יד ההרגל לאכול מעדנים ביום וּלהשתרע על מטה רכה כל הלילה, כי עתה לא צר כחי בימי עלומי לשאת את עמל המסחר ותלאות הדרך להביא לחמי מרחוק, תחת אשר עתה לא אצלח לכל מלאכה קשה, בלתי אם לשבת על מצע ולמשוך בשבט סופר.

לכן, בני יקירי, אל תדמו כי מחסרון אהבה חלילה לא פנקתי אתכם בילדותכם, כי אם למענכם חסרתי את נפשכם מטובה יתירה, למען לא יכבד לכם להנזר ממנה, כאשר תעוז עליכם יד ההכרח, כי אם לא תוכלו שאת עקיצת דבורה ומדקרת חוח, איכה תעיזו לרדות דבש ולקטוף שושנה לריח נינוח? למדו שאת עקת עוני, ואם ההצלחה תאיר לכם את פניה, כי עתה לא תעיק תחתיכם נעימות העשר; והיה לכם ענג יוסף בצאתו מבית האסורים אל היכל מלך, ונגע יהויכין הנדחף מארמון מלכותו אל בית כלא, מקבילים איש אל אחיו, למשל.

II.    🔗

בשנה הרביעית לחיי יצאתי מחיק אמי ואבלה את מרבית עתותי על ברכי אבי הישר. בראשונה נסה לחזק את כח זכרוני על ידי ההרגל להעתיק שרשים עברים ללשון אשכנז, וכאשר מצא את זכרוני נאמן, החל להרצות לפני בעל פה ספורי קדש מקורות אבותינו, הכל באר היטב ובהרחבת דברים, עד כי נתפעלתי לפעמים להוריד דמעות, והיה כראות אבי היקר את טל הברכה המשקה את לחיי בנו, אז לקח מועד להציע לפני את המוסר הטוב היוצא מהספור ההוא, אם ממשפט האדם את אלהיו או את אחיו, עד כי תקע את המוסר בלבי הרך כיתד במקום נאמן.

והנני מציג לכם מקרה אחד למשל. ביום הרביעי חנוכה תק"ם במלאת ארבע שנים ליום הולדתי, עשה אבי ארוחת ערב לקרובי ביתו ולילדיהם בני גילי, ותהי בידי אחד הילדים קוביה יצוקה מבדיל¹, אשר מאן לתתה לי בעד כל כפר, עד כי פרצתי חק היושר לקחת אותה בחזקה מידו, ואבי ראה און ולא התבונן² עד אם כלו הקרואים לאכול, ויעניקו לי ממתנותיהם. אז לקחני אבי על ברכיו ויצוני להרצות לפני הקרואים. את חסד אברהם עם מלך סדום, אשר מאן לנגע בשלל הבא בהתר לידו על פי חקי המלחמה, ואף לא ברשיון בעליו עליו, כי שנא בצע ומתן, וכאשר השלמתי את הספור והמוסר המסתובב ממנו, ויאמר אבי: עתה אספר לך מעשה מתנגד אל המעשה ההוא מימי קדם! ויציע לפני את חזון נתן אל דוד, וירחב לפני את הספור במשלים המעוררים את הלב על רשעת העשיר, אשר הרהיב כשאול נפשו לבלוע את כבשת הרש היחידה, עד כי החם לבב דוד הקטן הזה וישפוט את העשיר האכזר לעבור תחת השבט – כי דין קשה ומכת שבט לא ידעתי עוד. כמעט ראה אבי, כי נתפעלתי, ויאחז בידי האוחזת בקוביה הגזולה נגד עינו, ויאמר בקול עז: אתה האיש!

דבר יצא מפיו וזרם דמעות פרצו מעיני, וארוץ בהמת רוחי אל הנער ואשיב את הגזלה ושתי פרוטות נתתי לו מנה לכפר פניו.

– הטיבות לעשות!–קרא אבי אחרי וימח דמעה מעל פני–ועתה גם ה' הטוב העביר חטאתך ולא יביאך במשפט.

הה, הה, אבי הישר! ברוך זכרך, ומי יתן לכל בן מקשיב מורה ישר כמוך, כי עתה יחנכו הבנים על פי דרכי המוסר ולא יסורו ממנו עד זקנה ושיבה. קחה נא, אבי, את הדמעה הזאת, אשר אנכי מנסך לזכרך בעת כתבי הטורים האלה על ספר, כמנחת אזכרה ומזכרת תודה.

III.    🔗

והמועד בא לצאת מחיק השעשועים אל בית־הספר תחת נצחון³ מלמד, המורה קריאה, מקרא ומשנה למתחילים כגילי. מעולף בזרועות אמי באתי בפעם הראשונה החדרה אל המלמד, אשר היטיב פניו אלי ויבטיח, כי אלמד את התורה כלה על רגל אחת, אם יהיו עיני ולבי על לוח האלפ“א בי”ת אשר לפניו. שמה נפקחו עיני וארא שמים חדשים וארץ חדשה, המלמד טפל עלי שיחות טפלות ממלאך הנוקב קורות ביתו ומשליך אגורות לילדים יודעי־ספר, ובדומה משיחות המלמדים אשר הנה לזרא או לשחוק בעיני ילד אמון על ברכי אב משכיל כאבי, אשר לא חלם מעודו להטריח מלאכי מרום בגלל בצע כסף ופרוטות נחשת, אשר מקורם בבטן האדמה. הילדים החפיאו עלי דברי חיבוט הקבר ואת דבר המלאך המות אשר הוא כלו עינים, את מלאך הדומה המעיר בשבט עברתו את מתי עולם מתרדמתם, ממלאכי חבלה, שדים ומזיקים, רוחות ולילית, מכשפים ובעלי־שם, ואלף הבלים כיוצא באלה. שמה שמעתי אבות מקללים בניהם קללה נמרצה, בנים מנאצים אמותיהם בחרפה ונאצה, אחים ואחיות בריב ובמצה, שבועות ואלות, נאצה וגדופה, אשר לא ידעתי מה טיבם בבית אבי.

נדהם ונבהל שבתי הביתה, כי לא זאת הנחת, אשר הבטיחתני אמי למצוא בבית הספר. החלותי לפחד מפני השמש בצהרים ולהתחבא מפני צלי, לחזות מתים ושדים בכל פנות הבית, ומכשפה–בכל אשה זקנה אשר לא מבנות עמנו. עשיתי סגולות מלומדות מאת חברי לבטל כח כל קסם וכישוף ועין הרע, להניח את סדר התפלה תחת הכר אשר מראשותי, ובכל זאת היתה שנתי נגזלה.

IV.    🔗

בכל אלה הנני זוכר לטוב את המלמד הזה המוכשר למלאכתו, אשר לא עשה מלאכת ה' רמיה. הוא ידע לקנות את לבב הנערים בדברים טובים ויחזיקם בימינו להטותם לחפצו, לשונו היה חץ ברור יורד חדרי לבב. כי יקרא לפנינו מקרא־קדש ויפיקו שפתיו פנינים, אשר נשבצו כחותם על לב הילדים. תהלוכו היה בנחת, וחברתו נעימה, פקודיו לא הטיל עלינו בחזקה, כי אם בנחת, בקול ממוצע בין פקודה ובין עצה, והקריאה ברגש ובהברה נכונה, אשר אני מצוין בה ממרבית בני עירי, מורשה היא לי⁴ מאתו, ובדרך כלל יצק מרוחו עלי לפי רוחו והבנתו, – ואיך איפוא ארשיעו על חסרון הדברים אשר לא היה בידו לתת לי – אם לא אעשה בנפשי שקר לבקש מאת תרנגול נוצת תֻּכּי! כללו של דבר, הוא לא היה מן הגרועים שבמלמדים.

במסבות⁵ האלה עברה מחלה על נפש מלמדי הנזכר אשר עצרתו על המשכב מספר ירחים, ותקצר נפש אבי בהבטלה ויצו את אחד מקרוביו למורה לי. אמנם לא ידעתי, אם יהיה זכרו בפי לברכה או לתרעומה, כי כדבורה מטפת עסיס בפיה ונוקבת יד הרודה את דבשה בעוקצה, כן היה משפט האיש הזה. ידיעתו בתנ“ך היתה רבה, לקחו צרוף וידיעה לו גם בדקדוק, ההגיון ושמוש הלשון, לשונו היתה ברורה ושפתותיו טהורות מהבלי הדרוש הדחוקים הנספחים על קוץ וקוץ ממלמדים אחרים, במקום אשר יצר להם הדרך הפשוט מחסרון ידיעה בדרכי הלשן. מפתחות לשון עבר היו בידו לפתוח דלתות חשך במקומות הסתומים שבתנ”ך, ולבוא באורה ישר פנימה, מבלי התעקש לבוא דרך החלונות כגנב; עיניו היו פקוחות על התלמידים, המתעים את מלמדיהם, לבל יבלו את עתם לבטלה ואזניו פתוחות לשמוע שבעה תלמידים הוגים שבעה ענינים, לבל יעשו את מלאכתם רמיה. ובאמת ירה הוא את אבן הפנה⁶ אל בנין הלשון אשר בניתי בימי צבאי⁷ כיד ה' הטובה עלי, כי למדתי ממנו תורה ותרגומה, נביאים ראשונים עד כדי להרצות בעל פה, ראשית כללי הדקדוק וכדומה. זולתי איזה פרשיות בתורה ובנביאים – סדרי הגבולים, בנין המשכן והבית – אשר פסח עליהן ולא נשלמו עד היום הזה, וכבר נואשתי לרדוף ולהשיג גם בהן את הבקיאות המהירה אשר לי בכתבי הקדש הנשארים, כי רב כחה של תורת ימי הנעורים.

אולם מצד שני היה המורה הזה איש עז מטבעו, המטיל אימה יתירה על תלמידיו, תחת אשר בידי אבי היו גלגלי רוחי מסתובבים ברוח צח ונעים, הוא רוח האהבה. פחד היה הקסם אשר בידו לפעול את פעולתו הגדולה. הוא זרק מרה בתלמידיו וייסרם עלי עון קל בשוטים ועקרבים. קולו החריד לבבי, ולפניו הלכה אימה. לא הראה פנים שוחקות לתלמידיו ולא דבר אתם טובות, ידו אחת מחזקת בספר, והשנית – ברצועה. עיניו הפיצו פחד מרחוק, ונורא היה על כל סביביו, וביחוד עלי, אשר לא נסיתי באלה, עד כי הרך את לבי תכלית מרך, ויתן עלי מורא, אשר דכא לארץ את עוז נפשי.

קודר הלכתי כל היום בלחץ המורה הזה, ולעמתו היה לי הלילה שעשוע בחיק אבותי, אשר הללוני שבע על פעלי, אבל באה העת ויסתר גם הנוחם הזה מעיני, כי עזב אבי את ביתו להביא לחמו ממרחק, ויהי מרבית ימיו רחוק מאתנו, וכי יפקוד נוהו פעם בשנה, והיה שבתו הבית מעט, עד כי לא למדתי מאתו ספר ודעת זולת מעט לפרקים רחוקים, ורק במכתביו המפיקים עצה ותושיה היה לי לעזר מעט. גם בחיק אמי לא מצאתי נוחם, כי פקד ה' אותה בבן שני ויהי הוא שעשועיה, ואני נטיתי שכמי לסבול את פחד המורה אשר נגד עיני תמיד, ואחי נחת⁸ מפני שמו, נגוע כל היום במרה־שחורה ומעונה כל הלילה מדאגת היום הבא.

אך שני פעמים זוכר אני, אשר היטיב המורה הזה פניו אלי לדבר אתי טובות בפני. האחת, כאשר שאלה אחותי בחמלתה עלי, מדוע יקל על תלמידים אחרים בפרשיות קלות ויכביד את החמורות עלי משא לעיפה? אז הוריד המורה את ידו על שכמי דרך אהבה ויאמר: “הן זה סוסי הקל, אשר לא נכשל בהליכתו ולא ילא אף אם יהיה טעון אבני מעמסה”. והשנית, כאשר התקשה המורה בשירת האזינו בהעתקת הפסוק “לולא כעס אויב אגור” וידום מספר רגעים להתחקות על שרש פעל “אגור”, עניתי אני לתומי: אולי הוא לשון אסיפה, מגזרת ולא תאגור בתוכחות הסדרה “כי תבא”. אז צהלו פניו ויתן ידו על לחיי ויאמר: “היטבת לבאר, כי גם אונקלוס מתרגמו כניש. אשריך, בני, כי נצרת תורתך”.

וכח זכרוני הטוב היה עלי כחומה מפני תנופת יד המורה העז הזה ותנצל נפשי מחמת המכות אשר הוכו בני גילי, בעלי זכרון חלוש ממני, ולעמת זה כבדה ידו עלי במעשה־הכתב, כאשר חסרה נפשי הכשרון לאַמן אצבעותי למשוך בשבט סופר אותיות יפות, וכל עמלו לא עמד לו בדבר הזה, כי את אשר גרעה הטבע כליל לא ישלים גם החנוך הכי־טוב, והנני חסר את השלמות הזאת עד עולם.

V.    🔗

מדי אשכים בוא אל בית הספר ותהי עבודתי הראשונה להביט בפני המורה היושב על כוס תה ומקטרתו בפיו – להתבונן איזה דרך עבר עליו הרוח היום, כי מן הרגע ההוא היו תוצאות היום הבא. אם היה רוחו טוב עליו, וידעתי כי עבדת היום ההוא תהיה עבודת משא ואשאנו, ואם לא נכון רוחו בקרבו ברגע ההוא, וידעתי כי נכון לנו מידו יום חשך, ואכון למהלומות⁹ גוי.

עוד נגע אחד הביא המלמד הזה עלינו, והוא הקשה בכל אשר השאיר באחדים מאתנו רושם קים עד היום – והוא, אשר למד לשוננו דבר שקר – כי הכביד עלינו גזרות, אשר לא יכולנו עמוד בהן, ואחרי אשר לא הרהבנו בנפשנו עוז להוכיח דרכו על פניו לאור, כי הדבר, אשר הטיל עלינו, כבד ממנו, היינו נאלצים לכחש לו לאמר, כי הקימונו דברו – ואת אשר עשינו בראשונה מחמת אונס, עשינו בשלישית מחמת הרגל, ובחמישית – כמעט בטבע; וכי עלה בידו לגלות את השקר אשר טפלנו, ותהי אחריתנו מכות חדרי בטן, וגזרתו הקשה לא השיב אחור בכל זאת, ומן בית הספר הבאנו את הרעה הזאת גם אל בתי אבותינו, למרות עיני אבי הישר, אשר רבות בכה במסתרים לראות, כי זרע האמת אשר זרע על לבבי נהפכו לו סורי הגפן נכריה באשמת הכורם העושה מלאכתו רמיה. אך בתודה אזכור את המורה הטוב הזה, כי איה בר בלי תבן? הן גם הרודה דבש בל ימלט מעקיצת דבורה, גם הקוטף שושנה לריח ניחוח לא ינקו ידיו ממדקרת חוח. הן ידעתי מלמדים אחרים, אשר ימי ילדותי הטובים עברו עלי אצלם ללא הועיל וכל סימן ברכה לא ראיתי בלמודיהם. לכן אל אחטא בהמורה הזה, כי אם אמרתי אעלים עין מן המרך אשר הביא המורה הזה בלבי ומן השקר אשר נשא על שפתי, והיה הנשאר מעבודתו והנותר מפעולתו כולו זרע אמת עושה פרי תנובה, והנני מברכו בזה את הברכה הראויה לו על פעולתו ועל טובתו אתי, והרעות לא זכרנה לו. גם כאשר פקדתי את נוהו לאחר ימים רבים, ברכתיו במו פי על הטוב אשר בא מידו אלי, והנה ימי הזקנה הוציאו את מקל החובלים מידו ועתה ייטיב עשה לרעות את תלמידיו במקל נעם.

VI.    🔗

על מלא ספל מי מנוחות ומבחר המזון ישב הצפור בכלוב על חלון אדוניו נאנח בשברון מתנים על חפשיותו, כי גלה ממנו – והנה נפתח הכלוב. האח! חפש! חפש! קרא הצפור ברנה וידא על כנפי רוח הדרור עד אשר הזכירוהו בני־מעיו, כי לא על הדרור לבדו יחיה יציר חי; ויהי כאשר הציק לו הרעב מאד ויתגעגע על מעמדו הראשון, ויאבה בחפץ נמרץ לתת את חפשיותו כופר מלא פה זרעונים למלא בטנו.

כן אמנם אסיר כלא הייתי בידי המורה הזה, אבל לחם אסירים לא אכלתי, מאכלי היה דשן וכוסי רויה בתורה ובחכמה אשר יצק לפני, והנה באה העת שקויתי באולתי, והמורה הזה חמק עבר ליורבארג ויקבע ישיבתו שמה. ואני התענגתי שבועות אחדים על הבטלה, ואחר באתי בבית פקודות מלמד אחר. הוא הסיר את חררת¹⁰ המקרא הנאפה על טהרת לשון הקדש מלפני, וישם תחתיה פת גמרא צנומה ורחבה, אשר קהו שני ללעוס אותה ולא אֻכּלה בבטני כראוי, ואף מעט פסוקי המקרא אשר יצק לפני רגעים ביום היו מרוקחים ברקח הדרשות מרבה להכיל, עד כי נלאה חכי לחפש בהם את הטעם הפשוט אשר אהבתי, ואקוץ בם.

VII.    🔗

ככה הולך ונשחת כלי־חפץ ביד חרש משחית, אשר לא ידע התהלך אתו אל נכון. רוב המלמדים, אשר נמסרתי לידיהם אחרי־כן הרעו תחת היטיב לי, כי גם כאשר נתקתי את מוסרות המלמד הזה, לא יצאתי לחפשי, כי אם למאסר קל ממנו, עד כי ביושר אומר, כי המירותי כבלי ברזל בחבלי משי, ושכלי אסור בראשונה.

טבע המלמד החדש הזה היה רך כקנה, לא התעבר על עוברי רצונו ולא רב עם אדם אף אם גמלו רע, ונקל היה לשנות דעתו בהויות העולם מקצה לקצה ביום אחד; רק בחידושיו, אשר היה מחדש בגמרא, היה קשה כארז – וזולת זה היה כל העולם כלו בעיניו דבר אין חפץ ליגע שכלו עליו.

דרכו בקדש היה דרך המלמד ההולך לפניו, –יתרון לגמרא מן מקרא, הדרוש עיקר והפשוט טפל אליו, אפס כי לא בזה ולא שקץ מקרא ודקדוק מכל וכל. וכי נשמע מקרא קשה להולמו¹¹ מיושב¹² על אפניו בפשוט, ויישר בעיניו למצער על דרך הלצה.

החילותי ללמוד בעיון גמרא. טעמתי את טעמה, ובודאי עשיתי חיל בלימוד הזה, לולא הצמיחה בי טבעו הרפה חרולים חדשים, כי כאשר לא נתנתו טבעו הרכה להתעבר עלינו, כאשר לא היתה הגמרא ערוכה על שפתינו, ויתן בפינו את המלים אשר נצרכו לנו לענות על שאלותיו, פעם דבר ופעם חצי דבר, פעם ברמז ופעם בפה מלא – וילמד אותנו לגנוב דברים מתחת שפתיו ולשוב ולמסור אותם אליו כילידי שכלנו.

וביחוד אני, אשר הייתי בעל הבנה מהירה מטבעי, עמדה לי הבנתי, המלים אשר הייתי בטוח להוציא מפי המורה תחת העמל אשר עמלו חברי בתורה – אני לא חזרתי כלל על השיעור ולא קריתי בסדר מקראי זולת השיטות הראשונות – ויתרם גזלתי מפי המורה, כי הרחבתי פה בדבורים צדדיים אשר החפיאו לומדים בוערים על לימוד הגמרא: דהיינו, מילא, למשל,אפשר, בודאי, נמצא, ואלף דברי הבל כאלה, אשר אין להם שחר בגוף הענין. עיני האחת בגמרא, והשניה ברש“י, וחמש אצבעות מול פני המורה, עד כי נלאה לראותי מגשש בעור קיר, ויפתח לי פתח קטן, והבנתי עמדה לי להרחיב הפתח לפני מדתי ואפיק רצון מאתו. אך במשך הזמן שכחתי כי מפי הגניבה אני חי, ויהיו השיטות החמורות, תוספותיהן ומהרש”אותיהן, אשר גרוני מוציא ברוח המורה, כילידי שכלי בעיני, והמורה המרומה עמד למעוז לי בדמיון השוא הזה וירמני גם אני בהללו אותי בפני לאמר: “מן הראש הזה תצא תורה רבה”. ככה רמינו איש את אחיו, ואמי בשמעה את מהללי מורי ותכס על החסרונות אשר מלאתי בעת ההיא כרמון ותתן לי יד שלטת על בני הבית ואהי הולך ומתחזק בבית אבי.

וכך היו מנהגי בית־הספר הפנימיים: המורה נשא ראש שלשת תלמידים נשיאים ויצום פקידים על התלמידים הקטנים, ועל פיהם ועצותיהם יהיה כל ריב ומשפט בדבר אשר איננו נוגע אל הלימוד. והנערים לא השאירו להמורה זולתי שם השלטון ועבודת השוטר להכות את התלמיד אשר הוא בן־הכות¹³ בעיניהם. ואנחנו בראותנו, כי כל אשר נעשה בבית הספר, המה עושים, והמורה עליהם כמרכבה על האופנים, אל כל מקום אשר המה מתגלגלים הוא מתנועע עליהם, עזבנו את הגרזן ונשם אל החוצבים פנינו – ואיש איש מאתנו בקש לו משלשת העמודים האלה עמוד להשען עליו לעתות בצרה; בצלו ישב בטח וירע וישחית כלבבו באין מחריד מצד המורה, כי השופט אשר בחר היה מנוסו ומשגבו.

ואני, אף כי אחד השופטים היה גיסי בעל אחותי, נפלה בחירתי על האיש המסוים יעקב בר"ץ, כי אותו מצאתי חרוץ ושנון להשיב התנצלות על כל דבר פשע ושטנה, אשר תבוא עלי, ולא יכשל פיו. ובאמת שמר תפקידו באמונה, כי לא יצאתי רשע בהשפטי לפני כסא המורה אף אם היו עונותי על פני, כי הפליא להביא עצות מרחוק ומיני התנצלות ואמתלאות להצדיקני, עד כי גם לוּ זרחה הצרעת במצחי ויוכיח במופתים ברורים כשמש בצהרים, כי שמש צדקה היא הזורחת לי.

והמורה, אשר באמת ראה און ולא התבונן, כי שמתי כזב מחסי, נשא עלי ועל מליצי את החזון הזה לאמר: עשיר דובר־שקרים שכר לו עני יודע, אשר קבל עליו לפרוש את כסות האמת על כל הכזבים אשר יוליד, עד כי לא יערב לבב אנוש להטיל ספק באמתותם. ויהי היום ויספר האדון במסבת מרעים את השקר אשר בדה להתפאר, כי בלכתו השדה לצוד ציד משך בקשת ויור ארנבת באזנה הימנית ויצא החץ מרגלה השמאלית – וכאשר החלה המסבה לשחוק על חלומותיו ועל דבריו, ויקרא לשכירו ויאמר: הלא כנים דברי, ציבא?

– כנים ואמתים – ענה השכיר – כי הארנבת ישנה שנה עמוקה ורגלה היתה פשוטה על אזנה ויהי כפגוע החץ באזנה ויקוב בכחו אזנה, ראשה ורגלה כאחד.

במסבה אחרת הרצה את הכזב הזה לאמר: התאמינו, אדוני, כי יסופר – אני יריתי היום חץ על תיש מעופף באויר? הלא שמעת, ציבא?

– יושר דברי אמת – ענה השכיר, אחרי אשר התישב מספר רגעים – התיש התגנב לעלות על רחים של רוח לאכל קמח–ויפגע בו אגף הרחים ויקלעהו באויר ויראהו אדוני רוכב על כנפי רוח וימלא ידו בקשת¹⁴ עליו.

אולם בלט לחש באזני אדוניו לאמר: “אל נא, אדוני, תעפיל להפריח כזביך באויר בעוד הארץ לפניך, פן יכבד עלי לעופף אחריהם למלא את דבריך”.

והאדון לא נשמר ברוחו ויספר במסבה שלישית, כי כאשר הכה בשוט את הסוס האביר אשר לו, דהר דהרות עצומות ויגיעו רגליו הקדומות בשמים ורק הרגלים האחורות נשארו בארץ. השומרים מלאו שחוק פיהם והאדון קרא בחמתו: מדוע נאלמת, ציבא?

– אדוני – ענה השכיר – כל הארץ לפניך, הרחב פיך בכזבים ואמלאם, כי לזאת נשכרתי, אבל אתה המרצת לעלות אל השמים, אל עולם האמת, אשר לא יכון בו דובר שקרים – ומה ימריצני כי אענה.

VIII.    🔗

במסיבות האלה פקד אבי את גוהו, ולא כאורח נטה ללון הפעם, כי אם לתת משכנו בתוכנו מספר ירחים; ויקח מועד ויבקרני לשפוט מישרים על מהללי מורי – ואני, אשר הבנתי עמדה לי לגנוב סוגיות שלמות בגפ“ת מפי מורי, נסרחה חכמתי להוציא שמץ דבר רש”י מפי אבי, כי התחכם לגדור בעד הדבורים הצדדיים, אשר היו מסתירים חסרון ידיעתי ואשר הייתי רגיל להסתייע בהם, ויביאני במשעול הפשט הצר, אשר אין דרך לנטות ממנו ימין ושמאל. אבי לא הוציא מלים מפיו כמשפט מורי, ובסור עוזר ויפול עזור, נמוטו העמודים אשר נשענתי עליהם וימעדו קרסולי¹⁵. נאלמתי ולא יכולתי לפתוח פה, ובראות אבי כי חורו פני ויראני פני זעם ויאמר בקול עוז: מלים גנבת מפי המלמד והנה היו בידך מטה רצוץ להשען עליהן. סור מעל פני! גם את הגנב, גם המלמד אשר הניח הפרצה¹⁶ לפניך. ראיתי איש כלבבי ואצו אותו מורה עליך.

ואחרי אשר נפל מעל פני מסוה התורה, אשר חפה על חסרונותי, עמדתי מלא חסרונות ודופי לשמצה בעיני אמי ובני הבית. אבי הכלימני,אמי בזה לי, אחותי הקילתני, ואחי שמחו לאידי. – בנפול השור ירבו חודדי הסכין, ובני הבית שמחו לחזות נקם בי על המשרה אר שריתי עליהם בעוד ידי תקיפה, עד כי לא מצאתי עוז להוציא דבר קל מפי, מדעתי כי תפול עליו נאצה מעשר לשונות כאחת, ואלך קודר בלחצם, עד כי תש כחי ויחלק לבבי מבית אבי תכלית חלוקה.

וגם בעיני נפלתי מאד, אחרי אשר נפקחו עיני לראות, כי ערום אני במקרא, ובגמרא מלא חסרונות ודופי, ויכני לבבי מאד, עד כי לא מצאתי מרגוע ביום ומנוח בלילה מפני תנודת לבבי. ראיתי, כי תועה אני בדרך וכבד לשוב אחור – כי איך אתן כבודי לכלימה להודיע, כי אין בפי דבר גמרא פשוטה אל נכונה, אחרי אשר כבר יצא טבעי בתוספות ומהרש"א? ויציקני לבבי כלבב המלח בין גלי הים האדירים, בעת אשר אכלה אש שתי קצות אניתו, אם יעמוד תחתיו ואכלתו אש, ואם יקפוץ הימה והיו מים קברו; ויהיו חיי למעמסה עלי. אולם המרדות¹⁷ האחת הזאת במעמקי לבבי היתה טובה ממאה מלקות על קוי, וחיש מהר התעוררתי כגבור מיינו לשוב אחור מדרך הקלון בתורה ולהיטיב דרכי במוסר, ומן העת ההיא צמחה ישועתי בישע אלהים.

IX.    🔗

במה טובה את ממני?–אמר חמור אל אילה צולעה – הלא גם את משרכת דרכך בנחת צעד צעד כמוני היום.

– אני מתנהלה לאטי במקרה לשעה, ואתה בטבע לעולם – ענתה האילה.

רעי בבית הספר החדש שחקו לראות, כי השפילני המורה לפני בני העליה ויקבע את ישיבתי מטה בין המתחילים, והשפלים המה התכבדו בקלוני וידמו בנפשם, כי עלו המה מעלה ברדת העילוי המפורסם מטה. אז ישא המורה ביושר לבבו את החזון המובא למעלה להורות להם, כי הירידה הזאת מקרה הוא לי ולא תקום פעמים צרה; עוד אחת מעט ורמה קרני בכבוד, העלולה בעפר, והמה קטני־השכל יחבקו אשפתות לעולם.

טבע ר' מאיר סג"ל המלמד להועיל היה לא קשה כארז ולא רך כקנה. נזהר היה לבלי הרבות גזרות עלינו, אבל אם בחן וגזר לא היה להשיב. חברתו נעימה ודעתו צלולה לשוחח עם עולי ימים בעתותי המנוחה דברים המפיקים רצון בני הנעורים, גם אל משחקי הנערים ותעלוליהם הביט וישחק עמהם כל עוד לא יצאו מדרך המוסר, עד כי לא בושנו לרקוד ולשחק לפניו ולא הכלימנו. – דעתו בגמרא היתה רחבה, לשונו חרב חדש נוקבת ויורדת חדרי בטן, דבריו נמרצים וקצרים, ועל שפתיו קסם מסוגל להפוך הקשה לרך והתפל למעדנים. הדבר היותר קשה בתלמוד, אשר לא יקובל על לב הנער, אם עבר דרך דל שפתיו והנה נעשה רך וטוב על ידי הבושם והמלח אשר נתן בו להוסיף טעם. הוא פתח לי את שערי התלמוד ויתן קנה משקולת בידי לכונן אשורי¹⁸ לבל אכשל בהליכתי – ולא עברו שני ירחים והוקם החזון הנזכר אשר חזה עלי. כי עמדה לי שקידתי וחכמת המורה לתת לי מהלכים בין גדולי החדר העומדים לפניו, למרות עיני הקטנים המתחכמים.

כי יורה דבר אחד לתלמידים שונים ומסר לאיש איש מהם מפתח מיוחד לנעול את הפתח, והיה בראותו כי צר כח אחד מהם לפתוח את הסוגר במפתח ההוא ונתן לו מפתח אחר קל ממנו, עד אשר צלחה בידי התלמיד למצוא את הפתח, אבל לא פתח את הסוגר בעצמו כמעשה מלמדים אחרים. גם על לימוד המקרא פתח המורה הזה עין, ואני אשר המרגלית הזאת היתה ירושת פליטה בידי ממלמדי השני, כמעט החל המורה הזה ללמדני את שורת הנביאים, ותחי בקיאותי פתאום לשמחת לבב המורה. ואבי בשמעו, כי עוד זיק מקרא אחד בוער בלבי, ויקח מועד להורותני בבית גם את ההגיון אשר בלבי, ויקח מורה להורותני בבית גם את ההגיון אשר אסף מספרים שונים ויסדרם על ספר בסגנון קצר ונמרץ עד להפליא – ויתקן את פשוטי המקראות במקום אשר נטה המורה אחרי הדרוש, ואקנה שלמות בלשון עבר בגופך אשר הוסיף אבי משלו על לימודי המורה, עד כי נשא המורה את המשל הזה עלי ועל רעי לאמר: פרת איש עשיר בשובה מן השדה בערב ומצאה באבוסה מלא קמץ מספוא, מלא כף בליל חמיץ – תשבע ותרוה וירב חלב דדיה, תחת אשר פרת העני תסתפק בירק העשב, אשר תמצא בשדה יומם, ואיה איפוא מוצא לחלב הרבה!