רקע
מרדכי אהרן גינצבורג
מִשְׁלֵי־מוּסָר
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תושיה ורשה; תרע"א

חכמת ימי הקדם המציאה להורות תורת מוסר חיים וחכמת העולם בציורים גשמיים שאולים מגופים בלתי חיים ובלתי מדברים וברוח המליצה תצוק על הדוממים האלה רוח חיים או לפעול את הפעולה או לדבר את הדברים, אשר יאתה להם על פי טבעם, והשומע ימשך אחרי מעשיהם או אחרי דבריהם הטבעיים, ויקח את המוסר הטמון בהם. כי בהיות מעשיהם מיוסדים על ההכרח ולא על הרצון התלוי במקרה, על־כן נקל להכיר על פיהם את סדרי התבל והחברה. והדברים אשר תתן המליצה בפיהם גם המה יעשו רושם קים בנפש, אחרי אשר איש איש מהם אות טבעו המיוחד לו עליו, ופניו יוכיחו על מעשיו. האריה, דרך משל, יהיה לנו לסמל הגבורה, השועל יורה על ערמה, השה נושא התמימות, וכיוצא באלה, עד כי נוכל לרמז במלים מועטות על רעיונות ידועים, והיו לנו המשלים מעין רמזים על תורת החיים וחכמתם.

ברצות יהואש להוכיח לאמציה, כי מרה אחרית הקטן המזדקק1 אל הגדול ממנו, הציע לפניו במשל את מקרה החוה אשר התגאה לבקש את בת הארז לבנו, כי הקרואים הגדולים הבאים אל המשתה רמסו את בעל־המשתה הקטן ברגליהם; או ברצות המליץ להורות למראה עיון את העונש הכרוך בעקב החטא, יורה לנו את התחמס, אשר נועז לטרוף נתח בשר מעל מזבח אלהים וישאהו אל קנו, אבל רצפת אש המזבח, הדבוקה בבשר הגזול, להטה עד מהרה בקנו ותגע אש בו ובגוזליו וימותו.

ומה נמרצו אמרו יושר, אשר שם יותם במשל־דברים בפי העצים להוכיח לנו, כי יקירי־הערך בורחים מפני השררה ובני בוז־משפחות רודפים אחריה, בתארו לנו את זקני היער יוצקים את הגזר לרגלי הגפן, התאנה והזית ולא קבלוהו, עד בואם אל האטד הנקלה, ויענם דברי גאוה לאמר: "בואו חסו בצלי! אף כי אין לו כל צל ומחסה; ומאחרית הדברים אשר שם בפי האטד – “תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון” – יצא מוסר אמת להוכיח את אחרית המרכיבים שפלי אנשים לראשם, כי מטבע האטד היבש להתלהב מריח אש. ואלו נסה יותם להוכיח דבריו במופתים שאולים מבעלי חיים משכילים, כמה ארכו לו הדברים לדרוש מופתים בספרי תולדות העמים ומלכי ימי קדם, ובכל אלה מי יודע, אם באו דבריו בלבם, כי לא כל איש בקי בספרי התולדה ובחכמת־המדינה.

התנאים אשר יכונו לממשלי משלים כאלה המה הקיצור וקלות הלשון, כי אם ירבה המושל דברים, יאבד בהמון הדברים הרבים עוקץ המליצה החד אשר טמן בם, ואם לא יסתפק להמתיק את תורתו בבושם המשל לבדו ויעמול להמתיק גם את המשל בבושם השיר, עליו אמר החכם לסינג, כי דומה הוא בעיניו למבשם את הבושם. –


I. הַשְּׂמָמִית וְהַדְּבוֹרָה.

– מה תתהללי, זוללה, בדבשך ובדונגך – אמרה השממית אל הדבורה–אחרי אשר שאולים המה בידך מאת הרחי2 השדה וציצי העצים, המטיפים לך את עסיסם די מחסורך, עד כי אין לך שכר אחר בפעולתך, בלתי אם שכר עבודת עבד לבדו, אולם אני ביושר אתפאר בכבוד המטוה אשר אני אורגת, כי תוצאת ידי הוא, לא חלו ידי אחר לא בחמרו ולא במלאכתו.

– ובכל זאת – ענתה הדבורה – יכובדו דבשי ודונגי כדבר חפץ, וקוּריך יכובדו3 חוצה כדבר אשר כל חפץ אין בו.

II. הַיָּרֵחַ.

– ירח, ירח – אמר התוכן – הכי לא תתנודד בשמעך אנשים משערים גדלך כמלא פס יד אדם?

– זאת נחמתי – ענה הירח – כי אם יגרעו כבודי במקום הזה, יוסיפו על כבודי במקום אחר להחזיקני לעצם בהיר ומאיר, ואם יפקחו לראות בכבוד גדלי, כמו כן יראו, כי גוף חשוך אני.

III. הַשֶֹּמֶשׁ.

– וגם אתה, שמש מאיר, – הוסיף התוכן–גם אתה לא זַכּוּתָ בעיני, כי גם בך אחזה, אם אעמיק לראות, איזו כתמים ובהרות.

– מי יורה לך את כתמי, אם לא אורי המופיע על עיניך? – ענה השמש.

IV. הַשְּׂמָמִית.

– אין זאת כי לבך חרד על ביתך תמיד – אמר השפן אל השממית – אחרי אשר רוח קל ועלה נדף יהרסהו כרגע.

– ולמה אחרד? – ענתה השממית – ובידי להשיב ארמון על משפטו כרגע, יהרסו המה לרגעים ואני לרגעים אבננו.

V. הַנָּחָשׁ וְהָעֲלוּקָה.

– הלא אחותי את! – אמר הנחש אל העלוקה – הלא אוּמנוּת אחת לנו לנשוך את בשר האדם, ומדוע לא ימודו בני האדם לשנינו במדה אחת? אותך יאספו אל בתיהם באהבה, ואותי כל מוצאי ירוץ את גלגלתי?

– לא דרך אחד לשנינו – ענתה העלוקה – אני מוצצת משלהם אל קרבי, ואתה תצוק משלך אל קרבם ומלהט את אוצר דמם בארסך.

לא על שכר הלמוד אשר הוצאת על מורה רע תתאונן. כי אם על הלמודים הרעים אשר יצק בך.

VI. הַזְבוּב וְהַדְּבוֹרָה.

לדבורה אמר הזבוב:

– אמרי נא, אחותי, מה הבטחון אשר יעטרך כצנה מפני פחד האנשים, כי תלכי לבטח בין רבבות אלפים אנשים ותמוצי בטח את עסיס הפרחים כאַות נפשך ואין מכלים דבר, ואני עני ונכאה מורדף בלי־חשך. כמעט אלחך קורטוב מזון מעל שולי הקערה, והנה המות אורב בחתף! אין זאת כי אם העוקץ, אשר נתנה לך הטבע, מרפה את ידי האנשים מנגוע בך.

– לא כן – ענתה הדבורה – כי אם התועלת, אשר אני מועיל להאדם, תסוכך על ראשי.



  1. המתחבר.  ↩

  2. “הרחי” במקור המודפס, צ“ל: פרחי — הערת פב”י.  ↩

  3. כבד – פנות את הבית, אויספעגען, בכתב קירילי [מטושטש – הערת פב"י].  ↩

המלצות קוראים
תגיות