דונה, היא חנה, גרציה למשפחת מנדס, מן האנוסים יוצאי־ספרד, שכבה על ערש הדוי בארמונה המפואר בגאלאטה, הצופה על הבוספור בנהגו גליו בסוד־שיח. אף חנה קשרה עם נפשה סוד־שיח במרי־יגונים. היא היתה אשת חיל ומלומדת וגם פסוקים מן החומש, הנביאים והכתובים היו שגורים על פיה. לכן צירפה למסכת הרהוריה הנוגים את הכתוב הראשון במגילת “איכה”, בהחליפה את המלה “ישבה” ב“שכבה”: איכה שכבה בדד הגברת רבתי בגויים, שרתי במדינות.
זו לא היתה מליצה. הכתוב הלם במלואו את קורותיה ומעלליה. האשה המתהפכת במכאוביה על משכבה שמה הלך לפניה בכל ארצות אירופה. נודעה היתה בשם “הגברת” ובמדינות השולטן בשם “סיניורה”. היהודים קראו לה “לב האומה”. רבים ממשבחיה בקהל־עם, כותבי־תולדותיה לעתיד, כינוה “האשה אשר לא קמה כמוה בתולדות ישראל”. והנה “האשה אשר לא קמה כמוה”, הרהרה חנה בחמדת־היתול, שלא עזבתה אף בשעות החיים הקשות, אינה יכולה עוד לעמוד על רגליה, היא חולה אנושה. “קפדתי כאורג חיי” זכרה פסוק מן המכתב לחזקיהו ב“ישעיהו” ל"ח. ויותר ממה שהציק לה אבדן כוח החיים, ציערה אבדן כשרון המעש ותוקף השלטון על הרוחות. אכן גם דבר זה נרמז באותו מכתב לחזקיהו בראשיתו: “דורי נסע ונגלה מני כאוהל רועי”.
דונה גרציה, אשת חיל רבת־פעלים וטובת שכל, לא סובבה את נפשה אף בכחש דק מן הדק לבלי לראות את קצה הקרוב. היטב ידעה כי ידו של מלאך המות תקפה עליה. לפני כמה שנים דבקה בה מחלתה הממארת ותש כוחה לחולל מעשים גדולים, אך רצונה הכביר, שהרעיש גויים והחריד ממלכות, היה עוד חזק. הגיעו לה ימים מרים ונמהרים, ימי אין חפץ. המחלה ריתקה אותה למיטתה וגרמה לה חולשת הדעת ושברון הרוח. כן, היא כלי שבור, קנה רצוץ, נפש עלובה. האמנם גם שכלה נתרופף והגיונה נפגם? לא, לא, קראה נמרצות. לדיבורה היה תמיד תוקף שלטון וגם בדברה אל עצמה, אשה בודדה וחולה, נקטה נעימה תקיפה, מעשה נגיד ומצוה – עודנה חנה החכמה, החזקה, הנועזה. “חליי וסבלי, כל סערות השנים האחרונות, שהתרגשו עלי במנה כפולה ומכופלת, לא החשיכו חלילה את מאור שכלי. עוד שופטת אני נכוחה… עוד עומדת לי חכמתי, ובינה יתירה קניתי לי לאחרונה… אהה, קצי קרוב. פקודת כל אדם גם עלי. טרם זקנתי. בת חמשים ושמונה הנני. לא הגעתי לקצה דרכי. אך כבר הגעתי לקצה חיי. עודי בחיים חשובה אני כמתה. אין דורש לי, אין שואל לעצתי. אף הוא לא”.
“הוא” זה דון יוסף הנשיא בן אחיה וחתנה, שהיא גידלתו והדריכתו והיתה רוח החיה בכל מפעליו: בעסקיו הפרטיים ובמעשיו לטובת הכלל. לא, אין הוא סר עוד למשמעתה ואף עצה אינו שואל ממנה אלא מטעמי נימוס, לצאת ידי חובה.
שכלה המתון יעץ לה להסיח את דעתה מענין ביש זה הגורם לה סבל נוסף. סאת צרותיה גדושה בין כך וכך. אך עקירת מחשבתה מתוך הענין היתה למעלה מכוחה. המחלה המחדדת את המכאובים מחדדת גם את צפרני השכל. חולים מבלי משים מעמיקים חשוב ועל כרחם שוקעים בזכרונות, על אפם ועל חמתם עוסקים בחשבון הנפש. יוסף בן־טיפוחיה, המוציא והמביא בכל עסקי בית מנדס, היה רק מוציא אל הפועל את התכניות שנעשו על ידה. אהה, הוא פעל בכוחה ולא ברוחה ממש. עתים שני רצונות מתחברים לרצון משותף אבל לעולם אין שני לבבות נעשים לב אחד. הרוח החיה בכל מפעל היא רק אחת ויחידה. שניים אינם מתכוונים לעולם לדבר אחד אפילו אומרים אותו הדבר באותן המלים. רק פרמציסקו בעלה המנוח היה עמה תמיד לב אחד, נפש אחת ורוח אחת. היא היתה לעזר כנגדו בכל והוא יד־ימינה, לא כי עין ימינה. עיני שניהם היו פקוחות על העולם במידה אחת. לכן היה האושר שרוי במעונם. אך מה קצר־ימים היה אשרם. שמונה שנים זרח וכחלום חלף. אין האושר מתמהמה בעולם הזה, אלא כמעוף הנשר. פרנציסקו רגיל היה לומר, שהאושר רץ אורח כדי שלא יהא הלב גס בו, ולא יעשוהו חולין, כדי שלא תתחלל קדושת השבת של אהבתנו ברבות הימים. הוא כך היה אומר: השבת היא אבן טובה בכתרו של ישראל. לכן אהב את השבת יותר מכל האבנים הטובות, המרגליות והיהלומים, שנאגרו בביתנו. אף שגור היה בפיו: הגויים שונאים את היהודים על שום שיש להם שבת קודש והם אוהבים אותה. על שום שהגויים אינם יודעים טעם השבת, הם מתקנאים בנו ורודפים אותנו.
שוב נזדרזה דונה גרציה להתיק את מחשבתה מסלע המחלוקת, שגבה בשנים האחרונות בינה לבין דון יוסף חתנה. לא רצתה להידרש אליו ועל כרחה נדרשה. אמת היא, שחילוקי־דעות היו שרירים וקיימים ביניהם גם בשנים הקודמות, אלא שקולם לא נשמע בשל המולת המעשים הגדולים של בית מנדס. ולא כן כעת, שתש כוחה ואינה יכולה להתדיין עם דון יוסף אף בינה לבין עצמה. אולם היא כל כך נתחלשה, שאין לה כוח לגרש את המחשבות המתרגשות עליה בזרם גובר והולך. משולה היא לשלהבת חזקה לפני דעיכתה. כן, היא הולכת למות, ומצוה עליה לסקור את המקרים והמעשים, לעשות חשבון, לצוות לנפשה, אם אינה יכולה עוד לצוות לביתה, כי אין שומע לה.
חוש בדיחות הדעת, שלא שבת אצלה גם ביסוריה הקשים, ניעור בה בשקידה יתירה. היא, החולה הנואשה תוהה על טבע הבריות שהיו כל ימיהם דלי־מעש, להפליג בזכרונות בבוא קצם. הכיצד ימים ריקים ממעשים, כיוון שהם חולפים, נעשים אוצר של זכרונות? כלום הווה ריק, היורד לקבר העבר, עולה משם מלא וגדוש? אשריה שחייה לא היו ריקים. הם היו הרי פעולות ושוקקי עלילות. עם גויים רבים נאבקה, עם ממלכות ערכה קרבות, לנוצרי השיבה מלחמה בגלוי ובסתר, לבני־אדום אמרה: עוצו עצה והיא תופר, דברו דבר ולא יקום! היא האשה לבית מנדס, מגולי ירושלים אשר בספרד, פליטת חרב הגויים, נמלטה ממוקדי האינקביזיציה, סיכלה מזימות צוררינו, הצילה נפשות רבות מישראל עם קדושים מכף צורריהם, קראה דרור לאסירים יהודים מבתי־כלא והביאתם למקומות מקלט, הותירה בחיים זרע יעקב לניר ניר בעולם לעם עני וגולה, אף חשבה מחשבות לקומם סוכת דוד הנופלת בציון בית־חיינו. אחת דברה בפיה ושתים בלבה חשבה: לקדש שם ישראל בקרב הגויים וליתן לו שארית, לבל ידח מאתנו נדח ובל יהיה עמנו נשכח חס ושלום בקרב משפחת העמים עד יום בוא משיח צדקנו לגאלנו מארצות הגויים. שמא חלילה לא היתה כוונתה לשם שמים בכל מעשיה להרים קרן ישראל ולשמור על שארית ישראל?
גם גוף רצוץ, המתהפך על משכבו במכאוביו, אינו חוסך מעצמו מוסר הלב ויסורי החרטות, דונה גרציה אף על ערש־דויה מוסר־כליותיה לא פג. רעיון החרידה: אפשר לא נתכוונה במעשיה מרעישי העולם לשם שמים, כי אם להתפאר ולקנטר, להתגרות ולהתנצח. יותר ממה שביקשה להראות לעמים ולשרים, לדוכסים ולמלכים, יפיה של תורת עמנו והוד אמונתנו, ביקשה להראות להם רום־גדלו של בית מנדס וכוח תנופתו לקדש מלחמות על גויים וממלכות.
השנים למדוה חכמה ונסיון חייה קרע מעליה קליפות החשקים הנקלים וביער בנפשה את סיגי הגאוה והרהב. נפקחו עיני שכלה לראות גם את הבקיעים, אשר ניבעו בבית ישראל, ואת הפרצים, שנתהוו בנפש עמה. היא עמדה בקומה זקופה כנגד כמרי האינקביזיציה, כנגד הקיסר מקסימיליאן והקיסרית הגאיונה, שחמדה את קרבתה. לריק היו כל תחבולות המלכה להשיא את בתה ובת אחותה לשני הדוכסים קרוביה, כדי להעביר לרשות בית המלך את הנדוניה העשירה של הבנות לבית מנדס. היא, דונה גרציה היהודיה, לא אמרה לדבק טוב. תקיפותה עמדה לה לעשות שפטים בויניציה הריפובליקה על שלא קיבלה בסבר פנים יפות פליטי חרב האינקביזיציה.
עם כל זאביי הגויים נלחמה להציל מפיהם בדל מכבשה ישראל, שרתה עם אדום ויכלה לו לעתים. אך רגלה מעדה במערכה עם הרבנים ועם ראשי הקהילות מישראל, שעשו פרצות בחומת החרם על אנקונה, אם מתוך טעות בשיקול הדעת ואם בזדון הלב החומד בצע. היא, דונה גרציה, ביקשה להציב את חומת החרם מסביב לאנקונה המרשעת, שעשתה נקמות בעמנו. אך כבר אמר הנביא ישעיהו: מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. אות הוא שאף ישראל אינו חף מן החטא. אין שלום אמת שורה בין שבטי עמנו ואין האחדות חותם־תכניתה של אומתנו, שבניה נתונים בצרה ובשביה.
ביקשה דונה גרציה לרפרף בזכרונה על פני מקרים ומעשים ועמד עליה נחשול ההרהורים הרעים, שהיה בהם כדי לטרף את הדעת. פרשת אנקונה הממתה, ניתכה עליה כמהלומה חזקה וגרמה לה זעזוע נפשי עז. הפרצות בחרם על אנקונה העויינת לישראל הוכיחו לה, כמה עמקו חילוקי הדעות ופירוד הלבבות בעמנו, הנתון על עברי פי השמד והכליון. הפלגות בישראל ערערו את בריאותה יותר מן המחלה הממארת שדבקה בה זה שנים, יותר מכל המקרים הרעים האחרים, מן המאבקים הקשים עם כל ארצות אירופה ומן הנדודים הרבים, שהיו כרוכים בפחדים ומוראים גדולים כל השנים. אין שלום גם בין פזורי ישראל – והיאך תמצא האליה הנרדפת מנוח לרגליה?
בפרשת אנקונה נתגלו חילוקי הדעות הנסתרים, שהיו מנסרים בינה להין דון יוסף גם תחילה, ונעשו לקרע שאינו מתאחה. אפילו כשמחשבותיה היו מחשבותיו, לא היו דרכיה דרכיו. דון יוסף למד אל מנהגות הגויים להתהלך בגאוה ובגאון, לדבר גבוהה־גבוהה ולפעול ביד חזקה. הוא להוט אחרי חינגות, טכסי־פאר וראוות מרהיבי־עינים. מידה מגונה זו נתבלטה אצלו ביותר אשתקד בשלהי הקיץ,כשנתכבד על ידי השולטן בתואר הדוכסוס מנאכסוס – יוסף עלה על האי ביד רמה כמלך אביון מזרע הגויים, ארבעה אצילים לבושי־ארגמן מלפניו וארבעה אצילים עוטי־שחורים מאחוריו, נושאי לפידים דולקים, המיית תופים וחצוצרות. יוסף צעד קוממיות. את דוכסיותו נהג כאחד נושא־כתר. אך לב דונה גרציה פחד. היא חרדה לו ולכלל ישראל. לא בפאר החיצוני וברהב החינגות חלק יעקב. הכי לא אמר אבינו יעקב לבניו למה תתראו? אל תפתח פה לשטן ואל תנקר עינים לאדום. יאה צניעות ליהודים. שחצנות אינה מידה יהודית. בחיק הענוה ילין גם הכוח. החן הוא הכוח.
דונה גרציה החולה הנואשה, העיפה מן הסערות והאכזבות שהשיגוה בחייה, סקרה במעוף הגיונה פרשיות בחייה רבי התלאות והמעברים הזרועים כשלונות ונצחונות, מפלות קשות וגם הצלחות מזהירות, ועדיין דקדקה עם עצמה להסיח את דעתה ממעשה טבריה הקשה שבמערכותיה, ששימשה לה מקור למפח־מפש ולחרדות לאין שיעור. אולם זרם מחשבותיה היה חזק לאין שיעור מכוח המעצור שבגופה התשוש הנמק במכאוביו.
שנים לא זזה ידו של יוסף מידה בכל פעלי בית מנדס הרבים והעצומים הן בעסקיהם הפרטיים והן בעסקי האומה. אף כשנחלקו בדעותיהם לא נפלגו בלבבותיהם. ואילו מעשה טבריה הצמיח פילוג דעות וגם פירוד לבבות. אף פעם לא היו מאוחדים כל כך בחשק המעשה ונפרדים כל כך באופן העשיה כבפרשת טבריה. שניהם השתוקקו לקומם הריסות טבריה ולעשות עיר יפת־נוף זו אבן הפינה לישובה של ארץ־ישראל, יסוד המעלה לשבות ציון וראש פינה לבנינה של ירושלים, כדי שתהיה הארץ הקדושה, אדמת האבות, בית־מקלט לבנים הנדחים בתפוצות הגולה. לב דונה גרציה היה מפחד ומרעיד מפני הרעש שהוקם בבנינה של טבריה.
דון יוסף עשה פומבי למעשיו. דון יוסף דרכו בסופה ובסערה. אך היא חשבה, כי ציוֹן בנחת תיפדה ושביה במתינות ילכו. לא בחיל ולא בכוח, לא ברעש, כי אם ברוח־תבונות. דון יוסף חומד־תשואות, סוער אף באין דעת, יתן ברמה קולו. הוא למוּד־מלחמה ולא ישכיל אל המלחמה בשלום. סביבתו נסערה מאד, לפידים דוהרים־דולקים מלפניו ומאחוריו.
חנה דבקה במחשבתה לנקודה זו, ששימשה מקור־אימים לה בשנות חייה האחרונות. מעשה טבריה עשה את לבה כמרקחה. ביקשה לדבר עם דון יוסף, על ענין זה ברורות ולהזהירו מפני האחרית הרעה. מטבריה חלילה תיפתח אליהם הרעה להפוך לעיי־מפולת את בנינם, שהקימו ברוב עמל ותבונה. רוצה היא לדבר עם דון יוסף ואינה יכולה; וכשהיא יכולה לבה בל עמה. היא אשה זקנה הולכת למות, לא עוד נגידה ומצווה אף בביתה. מה שחר לדיבוריה ומה כוח בהם להשפיע?
גם בצחוק יכאב לב וגם לב כואב יחמוד צחוק. דונה גרציה בת החמשים ושמונה, שניטלטלה בסופות הרבה בחייה קצרי הימים ורבי המעש ותענוגות מעט – בילדותה נתיתמה ובשנת העשרים ושש נתאלמנה – התנזרה כל ימיה מחמודות לרוב, אך לא מחמדת הצחוק. הה, צחוק עשו לה רבני ישראל, כל הפייטנים והחכמים, אשר קשרו לה שבחים בעל־פה ובמליצה הכתובה. שמואל אושקי כינה אותה בהקדשה לספרו בשם “לבב עמה, האבר החשוב והאציל שבגוף, החש את כאבם של כל האברים”. משורר הקהילה בשלוניקי כתב עליה פסוקים מעודדים, במידה שהם נלעגים וזו לשונו: “חדל להיות לגבירה הזאת אורח כנשים, רק ככל איש חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה… מפרי ידיה וצדקותיה נטעה כרם ה' צבאות כל בית ישראל ויצא לה שם כשם הגדולים הקדושים אשר בארץ המה, עליה אמרו המושלים… יהי כלי גבר על אשה”. והגדיל את מהללה שמואל אושקו, שכתב עליה בספרו “נחמות מצוקות ישראל”: היא שכלכלה את המוני הנצרכים והעניים ולא מנעה סיוע אף מאויביה. היא ששלחה ספינות מלאות לחם וצרכי־אוכל אחרים לכל… בזרוע זהבה ובידה האלהית העלתה רבים מבני העם הזה מטיט היון של עוני וחטא, בו שקעו באירופה. היא מביאה אותם לארץ מבטחים ואינה פוסקת מלהוליכם בדרך הנכונה ואוספתם למשמעת אלהי אברהם ולפקודותיו. היא היתה ציר ישועה… מנוחה ליגע, מעין מים טהורים לרוות את הצמאון, עץ־פרי מצל המזין את הרעבים ונותן כוח לעיפים… בכנפיו החזקות של נשר זה ניצלו מרבית בני ישראל בבריחתם מאכזריות אויביהם הפורטוגזים, כפי שעשה אלהים בימי יציאת מצרים"…
כל מכאוביה חוברו עליה יחד לפתע. הה, נמק בשרה… אפס כוחה… קצרה נשימתה. לו הונח לה לרגע קטן היתה ממררת בבכי על גורל אדם חלכה, אשר אשרו וכבודו וגבורתו גם יחד חולפים כצל, ואך לעג לרש כל מהלל לו. “מנוחה ליגע”, “מעין להרוות את הצמאון”, “כנפים חזקות של נשר”… והיא ככה יגעה, צמאה למעט חיים, אשה זקנה בטרם עת, בודדה על ערש מותה… ערפל בעיניה… ענן כבד עוטף את שכלה… הכי אינה קרובה לגסיסה?
בהגיונה המעורפל שוטטו עוד לרגעים פסוקים קרועים כשברים של אני השיט בלב ים זועף מן השבחים שהגיד עליה אחד מחכמי הדור: “צדקנית כמרים, נבונה כדבורה, מפוארה כיהודית, כולם יחד נצררו בצרור נשמתך. מלאך האל”… והיא אשה זקנה, אלמנה מנעוריה, אשר ראתה גדולה הרבה וטובה רק מעטה, יוצאת מן העולם בודדה, שכולה, גלמודה.
“פרנציסקו דוד נעורי!” נמלטה מפיה שועה נואשה, שהטילה בה חלחלה, כי זה היה לה אות שהגיונה נעכר. והיא אחד היה מבוקשה להחזיר את נשמתה לבוראה בדעה צלולה, לבוא לפניו נבונה בלב, טובת שכל, כאשר היתה כל ימיה עלי אדמות, בהתהלכה אשה עבריה וגאיונה בקרב הגויים הזאבים.
אספה שרידי־כוחה וכינסה את האודים הלוחשים של שכלה לגרש מעליה את הערפל ולהיאחז בנקודה של צלילות הדעת. “יוסף בני איכה?” קראה בקול. במוחה המתערפל שוטט זיק הגיוני, שיש לה דבר להגיד אל דון יוסף. “יוסף!” שנתה ושילשה. יוסף לא הופיע. הוא לא היה כאן. יוסף וריינה בתה הלכו למרחוק. דבר זה נשכח ממנה לרגע קטן. יוסף ובתה הלכו למסעם הרחוק, לארץ הקודש, לפקח בטבריה על מעשי הבנין ולהניח יסוד לתקומת המלכות בישראל. יוסף השתוקק לישב על כסא המלכות, להיות מלך בישראל. אך דונה גרציה פחדה מפני המלכות. היא אחת שאלה, אותה ביקשה להניח חיים לישראל, לתת שארית ותרומה לזרע יעקב שזאבים הם אדוניו.
שכם אחד ולב אחד פעלו כל ימיהם דונה גרציה ודון יוסף נשיא בן אחיה ובעל בתה, המוציא והמביא בכל עסקי משפחת מנדס המלכותית, אך לא רוח אחת היתה להם. דונה גרציה היתה הרוח החיה בתשוקת הנפש לשמור על גחלת ישראל ודון יוסף ביקש להדליק מדורה גדולה, בה ישרף חלילה בית ישראל ולא יהיה לו עוד חס ושלום שריד לעם ה'. יוסף היה המשביר ולדונה גרציה נועד שברון הלב. יוסף השתוקק אל הגדולה, דונה גרציה נשאה נפשה אל הגאולה. יוסף אמר ככל הגויים בית ישראל, דונה גרציה התפללה ליציאת ישראל לא רק מגלות העמים, כי אם גם מטומאתם. יוסף ביקש לעשות לו שם, דונה גרציה חמדה תפארת.
“יוסף!” קראה אליו בקול חוזר ונשנה בדמדומי גסיסתה. תמהה היתה שאין הוא ניגש אליה קרוב לעצום את עיניה. “יוסף!” קראה לאחרונה ושלחה בשארית כוחה חכת אזניה להקשיב לקול צעדיו הקרבים ובאים. אלו היו צעדיה של אסתר הצופיה הליכות ביתה לכלכלה בחליה. אולם יוסף ישב אותה שעה בטבריה וספג את הולם הפטישים, המלטף את אזניו כמזמור שיר של חונף לכבוד מלכות יוסף, שעתידה להתחדש בארץ הקודש.
“יוסף!” מלמלו שפתיה בגסיסתה. עיניה נעצמו על ידי הרופא נאמן ביתה.
יוסף ישב בארץ האבות ודונה גרציה נאספה אל עמה, עם האבות. לא ידעה דונה, היא חנה גרציה הגלמודה, כי דורות רבים בישראל יספרו את תהילתה וככה יאמרו: הבו גודל לאשה, אשר בשאר־רוחה נתנה שארית לישראל.
אפילו הרב יהושע צונצין, מי שהיה בר־פלוגתא הראשי שלה בענין החרם על אנקונה ובפריצת החרם נשבר לבה, נשא עליה קינה לאמר: “החזיקה יד עני ואביון להושיעם. להרגיעם בעולם הזה ובעולם הבא”. “זכתה וזיכתה את הרבים להציל ממות נפשם, להוציא ממחשך הבלי העולם יושבי חושך וצלמות, אסירי בני התמותה, לאמר: ערו ערו ולא יזכר שם ישראל עוד”.
וחזן בית הכנסת בשלוניקי אמר עם הקינה: “על פתח עינים ישבה, בפה צח ורוח נדיבה, לישר דרך בערבה, מסילה לאל מורא… כל הנפש לבית יעקב הבאה להסתופף תחת כנפי השכינה היא ילדתם והניקתם מתנחומיה”…
תשט"ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.