רקע
אליעזר שטיינמן
האהבה בחיק המוות

אהרוני היה שרוי עדיין בתקופת הבדיקות ומחלתו טרם הוגדרה כל צרכה. לעת עתה נצטווה להיות צמוד למיטתו, אם כי לא נאסרה עליו הירידה לשעת הצורך. יום אחד בשעה שאינה מיועדת לביקור אורחים נכנסה אצלו בטפיפה מעודנת ורחפנית נערה תמירה וישבה ליד מיטתו. ישבה דמומה והביטה אליו; לא, אל תוכו; שקעה שם במצולות. אף הוא החזיר לה מבטי־אֵלם. לכל גוויה יש בבואה המשמשת לה שושבינה, נושאת את בשורתה ונגלית לעיני הרוח עד שהישות המוחשית נראית לעיני הבשר של הצופים. חן ענוג נאצל מבבואתה ואור מכה בסנוורים זרח מישותה. יצר הרע, המקנן בבני האדם לדעת גיל זולתם, לא נתעורר למראיה. חוש לחש, שאין היא בשנים ולא מן השנים. יצור חוץ־שנים זה יכול שנולד לפני שש עשרה ויכול לפני שמונה עשרה או עשרים שנה. וכשם שהשנים גלשו מעליה, גלשה ישותה וחמקה מן המבטים. לא עמדה הרוח לחזות בגוויה החטובה שהקרינה מתוכה צניעות ממרה ופרהסיה מבוישת. לפיכך אי אפשר היה לראות אותה במעוף מבט אחד. כך סולדות העיניים מלנעוץ עצמן בבת אחת ביפה נוף רב־הוד ורב־מידות, כגון בהר נישא ובכל מלאכת מחשבת כלולה בהדרה. קמעה קמעה הגיחו מתחת לענני־אוריה גם תומיה וקסמיה שהוצקו בשני לפידיה שבמצחה. אך הלפידים הללו נהרו וזהרו ודהרו אל תוך התוך של נשמת האיש, אשר גיווֹ רותק לערש דווי. הוד מורא היה למחזה הדביקות אשר במבטי השניים. דומה היה, שאינם רואים דבר ואינם חשים כלום מלבד הזיווגין של נפשותיהם. כאילו לא היו בני היקום שלנו. אי שם בספירה שלא מן העולם הזה ייחדו לעצמם את פגישתם. המציאות הזרה נהפכה לאין ואפס במחיצתם. הביטו זה לתוך זה, הוסיפו והביטו עוד ועוד בשאיבת גומלין של חיוּת.

אנשינו בחדר כבר הכירו את רוב אורחיו של אהרוני, הבאים אצלו בשעת הביקור הקבועה לאחר הצהריים: אשתו המסורבלת כפולת הפימה, בתו הצעירה נמושת הפנים ובתו השניה הממושקפת הצעירה, ילדה כבת חמש ונער בגיל בר מצווה, קצת קרובים ומכרים, הבאים בחבורה כדרך האורחים של יתר החולים, הבאים בהמון ומכניסים במחצית השעה האחת לתוך בדידותנו בת היממה את כל הרעש והמהומה של הרחוב, כדי להשליכנו לאחר כך לתוך שממון כפול ומכופל. לחולים אין כוח להסתכל בערימת הפרצופים הזאת, אף אין להם ענין בה. אך האורחת הזאת היתה יחידה לה. היא משכה אליה את המבטים, כשם שערש הדווי מושך אליו את הגוויה החולה. כל חולה הוא גם חולה אהבה. כל יצור וכל עצם משמשים סמל ודמות לאיזה חזיון, חזיון הכוח או הרוך, הטוב או הרע, השחץ או הענווה, החכמה או האיוולת, המרי או ההכנעה. האורחת הזאת סמלה או דגלה היה אהבה. היא מעין בלם לחשקים. לעיני הבשר לא היתה שליטה על מערכי־גווה. הרוח ההומיה דפקה על השער למערכי־רוחה. ידידי אשל סח לי בלחישה: הכי אחת היא? היא אולי אחת לאמה, אך לנו הצופים בה היא נראית כשתי דמויות ביצור אחד: דמות דיוקנה לבד ודמות לפידיה לבד. עיניה זוהרות רשפים, שאינם מניחים עוד ריווח בלב להעיף מבט על הגוויה החטובה. תביט אל הגוויה הכלולה בהדרה, שוב אי אתה מסוגל לספוג לתוכך את להט החיוּת השופע מעיניה. כיון שעיניה פלשו לתוך תחום ראייתך, הכל מסביבה, לרבות חן תארה, כאילו מתבטל מן המציאות. בשתי דמויותיה היא נוסכת קסמים, ובמרוצתך מדמות אלי רעותה נמצאת מפעם לפעם נמלט מן הפח ונופל לתוך הפחת.

לא ידענו שמה. אמר מי שאמר: נניח ששמה תמרה. קראנו לה תמרה.

תמרה היתה לנו פליאה וחידה. היתכן שהיא בתו של אהרוני? בתה של האשה המסורבלת כפולת הפימה ואחותן של המנומשת והממושקפת? מה שונה היא מהן בחזותה, בהילוכה, בשיחה הלחוש ובהתנהגותה המאופקת, ביחוד עיון וריכוז. הכי כך תתרפק בת במבטי אלם על אביה? והכי זה דרך עוצב באב ענוג המסתכל בבתו? נפלאה ועמוקה אהבת הורים לצאצאיהם. אך כאן עמקות אחרת לגמרי. תוהים היינו. וכשנמצא מי שהחציף ושאל את אהרוני, נאמרה באי־רצון תשובה אי־ברורה, שניתנה להתפרש לכאן ולכאן. אנשינו דנו בחשאי וגילו בה דרך הטבע פנים לכאן ולכאן, אלא שנחלקו ביניהם במסקנות, שהללו הכריעו לכאן והללו לכאן. למרבה הפליאה מסקנתו של כל צד היתה הפוכה לחלוטין מהנחתו. אלה שפירשו את התשובה כהצהרה לאבהותו דנו כך: הואיל והוא אומר בת, מכלל שהיא לא־בת. והצד שכנגד, שייחס לו הודאה שאינה בת, סבור היה, שמכיון שהוא מכריז ואומר לא־בת, מכלל שהיא בת, שכן אדם אף במיטת־חליו אוהב לשטוֹת בזולתו. התשובה של בעל הענין לא הניחה את הדעת. ואילו הביקורים הנוספים בימים הסמוכים נתנו סמוכין לדעה, שאין היא בת. קודם כל התכוונות זו לבקר אצלו דווקא שלא בשעה המיועדה לכך. שנית, אם כי דרך כלל מציית אהרוני לצו הרופא לבלי לרדת ממיטתו אלא באין ברירה, עבר על פקודת הרופא כמה פעמים וירד להתייחד עמה בחדר המזרנים המתים – זהו כינויו של החדר הסמוך לחדרנו, מחסן למזרנים שנפסלו משימוש, עליהם עברו רבים מן העולם הזה לעולם האמת – או הפליג עמה בהילוכו הכושל למרפסת שמעבר לפרוזדור הארוך, המושכת אליה לישיבה עראית רק מעטים מבין המחלימים. שלישית, סח לנו האח אלקלעי ברמזי שיחו – אם משום שהנהו מטבעו איש הרזים ואם משום שמקצוע הטיפול בבית החולים מרגיל לאחוז במידות הרופאים, המדברים ופועלים באופן מסתורי, כדי להעלים מן החולה את מצבו האמיתי – שלפי מה שנודע לו ממקור נאמן אין זו בת. אמנם, נמצאו יודעי־דבר שהוכיחו על יסוד רמזיו של האח אלקלעי את ההיפוך, שכך מידתו של אח זה להגיד הן המשתמע ללאו ולאו המשתמע להן. מכאן ראָיה, שאם הלה אומר לא־בת מכלל שזו בת. אולם בקהל אנשינו נצחו הרצון, החזון והכיסופים למופלא. תאמר בת, רבותה ולא רבותה. מילא, בת. אבל אם לא בת… הרי זה מעשה רב. כאן, בתוך עמק החלאים, בקרב אנשים דווים, הנמקים בבדידות, בבטלה ובשממון, המושכים ללא־טעם חיים ללא־חן, נצנצה אבן־חן, פרידה נאה כזו, רכה וענוגה, לא באה בשנים ולא מן השנים, המתרפקת באהבה שבכלות הנפש על גבר בא בשנים וחולה אנוש – על חומרת מחלתו נודע לנו מפי אשל, הפרנס הלא מוכתר של האושפיזין, המקדים ברוב המקרים את פסק דינו לאבחונם של הרופאים הנזהרים בהגדרותיהם עד לסיום הבדיקות – הרי זה מעשה פלא. כל הלבבות צמאים לפלא, על אחת כמה וכמה לבבות חולים, השוכנים בגופים דווּיים. לא יחסכו מעמהם החולים העלובים את הנחת לשמש עדי־ראייה למחזה אהבים, המתחולל תחת כנפי מלאך המוות. נמנו וגמרו: אין זו בת.

המחזה הרווה נחת ומצץ את החיוּת כאחד.כל אהבה חותמת יגון. אהבת הנערה לגדול בשנים לא כל שכן, לקשיש חולה אנוש על אחת כמה וכמה. מכאן יצא אשל לחלוק על הדעה – וזו היתה כל עיקרה הדעה שלו, שהביע אותה באזני מפעם לפעם – שהשמחה מרפאה. צא וראה, איזה אוצר של רפאוּת גנוז בה בתוגה. כלום אין עיניה של תמרה בית מרקחת מיטלטל? ומה נוגות הן!

הימים מגלים סוד. אבחנתו של אשל נתאשרה. הרופאים ביטלו כל הסייגים, המשמשים גדר תיל לחולים, באכילתם ובמנוחתם. הותר לו לאכול הכל, שמן ומלוח, צלוי ומטוגן, חריף ומפולפל. הותרה לו הירידה ממיטתו כאוות נפשו. כל הידוק נפרז או התרה יתירה של הרצועה מטעם הרופאים הם סימן רע לחולה. אם הכל מותר לו, מכלל שכבר נתיאשו מחייו… החולים ניזונים מניחושים ומרמזים. לאחר שנתאשרו ממקור נאמן ניחושי אשל, נתוודאו לאלתר גם מרמזיו של האח אלקלעי. הבדיקות של אהרוני נעשו בכיוונים שונים – לב, כליות, כבד, מרה – התהייה והגישוש היו מרובים וממושכים. בינתיים נתגלתה בו אותה מחלה ממארת, שבני־אדם בזמננו בתום איוולתם אין מפרשים בשמה, כאילו יש מחלות שאינן ממארות וכאילו השמעת שם פותחת פה לשטן הוא מלאך המוות להגיח חיש מהר על טרפו ולסחוב אגב אורח עוד מי שהוא, כגון הדובר עצמו, שאינו כלל מועמד לאותה ממארת. הואיל וכך חדלו לכפות על אהרוני את דרכי הריפוי של זריקות בלתי פוסקות ובדיקות מוסיפות והולכות ולקיחת דם חוזרת ונשנית ומניעת הירידה וההתרוצצות. נקרא לו דרור. דרור ניתן גם לבני ביתו לפקוד אותו בכל שעות היום. למרבה הפליאה היתה תמרה גם לאחר כך מצליחה לייחד את ביקוריה אצל אהרוני בשעה פנויה מאורחים, ראָיה ניצחת, כי דבר סתר יצוק בינו לבינה.

שיערנו את דבר הסתר וחמדנוהו בלבנו. אשרי שעת־חיים השוכנת בחביון־רז. מה טעם לימים ושנים שאין כל תעלומה חופפת עליהם? הסוד הוא האור הגנוז של פעלנו עלי אדמות. בבית החולים רב הגלאי והמחשופים מלבלים בהם כעשבי הבר. כפצעים הזוללים את הבשר כך מכרסמים את הכבוד האנושי. טוב לדמות לרגע קטן, כי על הכבוד הפצוע פרוש מסתורין. הנה כי כן, קראו כולם פה אחד, אין זו בת. לא, אין זו בת. אם זו בת, הענין פשוט כמעט לגמרי. אכן יפת תואר. הוא חולה אנוש, מחלתו ממארת. השתן כבר נכנס לדמו והוא מטפטף בלי הרף לתוך הבקבוק המצומד לקתטר. מפעם לפעם מכניסים מחט לשם… לשם… להוציא את גרגירי החול הסותמים את הטפטוף. אם זו בת, שוב אינה בבחינת דמות הרזים, זהורה לפידים, המרחפת מעל לעולם הזה. קורטוב של הסחי הזב מן הגוויה החולה דבק גם בה דרך צינור המורשה. אך אם היא לא־בת, הבו גודל לחזיון האראלי אשר לבש לעינינו תואר הנשיות ולא ממינה. זו אשה, אך אחרת.

כה דיבר הרצון הכוסף. אך גם הרצון נושא בחובו את יריבו. טען היריב: כלום עוורים אתם מלראות צד, אמנם, קלוש, של דימוי בין קווי פניה על כל המופלא שבהם, לפניהם המגושמים של יתר בנות אהרוני, כדרך, למשל, שכלי מוכסף יש בו בבואה קלושה של כלי כסף טהור ומזוקק? וכבר נמצא אחד מפוכח מבין אנשינו, שהטיל דגש חזק בפרט זה כדי להעמידנו על האשליה שנתפסנו לה. אך גם הוא נזדרז לבטל את דעתו ואף הרהר בקול: מה ממש בדימוי מעט שבין הקווים המוחשיים, לעומת המחזה של פגישת שתי נפשות שקויות טללי אהבה, מהן אחת עולה כפורחת ורעותה נדונה לרדת חיש מהר לקבר? הרהורי החרטה של הספקן לשעבר הגבירו את הוודאות מנימוקיהם הוודאיים של האחרים: בהחלט לא־בת. ואילו אפילו הופיעה לפנינו תעודת הלידה של תמרה לסתור את השערתנו, לא היינו משגיחים בה. מה ערך למציאות בלהט הדמיון? שקר המציאות ואמת החזון. האמת אינה פרי אלא מיץ, המשנה טעמו וסברו ממקור מחצבתו הפרי, לאחר שהוא ניגר למשכן־רוחנו. והפרי אינו גדל על עץ הדעת, כי אם על עץ החיים. החיים הם תשוקה. התשוקה היא נבואת החושים, השותים מן הלב. הלב רואה תמיד נכוחה. לא הרי נכוחה כהרי האמת. האמת היא עובדה. העובדה היא עוגה. אך הנכוחה היא הצימוק של העוגה, לא כי רוחה החיה וריח־ניחוחה. האמת היא קצרת רואי. אך הנכוחה רואה למרחוק. הנכוחה היא אמת לאמיתה. אמת לאמיתה, שתמרה לא נתערבה אף פעם בקהל בני משפחתו של אהרוני ליד מיטתו. אמת לאמיתה היא, שאין תמרה עצמם ובשרם של בני משפחת אהרוני. מראיהם לא מראיה, נוהגם לא נוהגה, שיחם ושיגם לא שיחה ושיגה. הם בהתקהלות והיא יחידה לה. לה אין דבר עם החברה, ואולי לא גם עם אדם. כשם שהיא יוצאת־שנים, כך היא יוצאת קהל־אדם. אף מבטיה אינם שרויים כאן. הם למצולות. עיניה התכולות – ומניין לי שהן תכולות? יתכן שהן כחולות, אפורות או חומות – סולדות אף מן ההזדהות עם עצמן ומחליפות תוך כדי תחושת מבט זר בהן את גוונן וסברן, כדרך שהקטיפה הרכה סולדת ומרתעת ממגע האצבע. עיניה המפונקות עוגנות באיזו מציאות נאצלה הגנוזה לפני ולפנים של האיש אשר נפשה רצתה בו. אותה הצצה של תמרה לתהומה של נפש, מי ימללה ומי יהללה? מביטה היא למרחוק, ולעומק, וככל שמפליגה למעמקים, כן היא צוללת לפני ולפנים של היצור הנאהב, כמשגרת במבטיה רסיסי־חיותה לתוך הגוויה ההולכת למות.

רסיסי חיותה ניגרים אל גיווֹ ההרוס, כלי סדוק, והיא אוספת לתוך גנזי חייה את טללי האורות מנרו הדועך. פחד הלב ורחב למראה האהבה המלבלבת על סף הקבר; למראה נשיקות המבטים וזיווגי החיוכים, שפרחו בין השניים הנאהבים; למראה הקרבן הנערך בריש גלי על מזבחו של מלאך המוות. אשרי היחוּד השלם, המוחק כמו לבה הפורצת מהר געש את כל הצמחיה של המשא ומתן האנושי, עוקר תמולים ומחרים, משנה את מפת שתי הנפשות לעולמים. חשנו חג מתחוגג, חג הכלולות של צמד חמד בבגדי הפאר של התכריכים וחופת המוות פרושה מעליהם. שפת הקבר היא שפת נחל יבוק. הכי לא תלו שני האוהבים על ערבות החיים והמוות את שני כינורותיהם לפרוט עליהם מנגינת האהבה בנצחים? אשרי אוזן לא נאטמה לזמירות ההן.

עד שירד מלאך המוות לגיא החזיון וקרע כמנהגו הפרוע לשמצה את הלוט מעל החידה הפליאה. גרמה השעה ואיש מבני משפחת אהרוני לא היה במעמד יציאת נשמתו. אך תמרה, שהשכילה תמיד לכוון את השעה, זכתה גם הפעם בבכורה על כל יתר קרוביו ומקורביו לעצום את עיניו המלוטשות אליה ברגעיו האחרונים. תמרה געתה בבכי: הוי אבי, הו הודי.

נתברר בהחלט. היא לא היתה לא־בת. היא היתה בתו האהובה.

הפתרון לרוב חידות הוא בידי שר המוות. ראיתם תעלומה גנוזה בחיי פלוני אל תהיו נבוכים. לימים יבוא המוות ויגיה עליה אורו. המוות הוא הטוב בפרשנים. לאור המוות נמצא אחד מפענח, שהביאנו בסוד המשפחתי של אהרוני. כל צאצאיו הם מאשתו השניה, להוציא הבת הענוגה, יפת התואר, שנולדה לו מאשתו הראשונה שמתה עליו בדמי ימיה. נשים שתיים: לעולם אחת רחל ושניה לאה, או בסדר הפוך. זו ששמה היה בפינו תמרה – לשמה האמיתי לא שאלנו, ואילו הוגד לנו לא היינו סוברים ומקבלים אותו בשום פנים על השם תמרה שנוצר בדמיוננו – היא מצבת־תפארת חיה לרחל האהובה בנשותיו, שנקטפה בטרם עת. תמרה היתה הבת לרחל. דיוקן האם עלה וזרח לעיני אהרוני בדמות הבת. האם קמה לתחיה בבתה. ככה נפתרה לפנינו החידה, לא כי נעקרה מעיקרה. בת או לא־בת? בעיה זו שוב אינה מנקרת בלבנו. מה נפקא מינה? כל האהבות יונקות ממקור אחד. כל האהבות, אף בין אבות לבנים, בין איש לרעהו, בין אשה לרעותה, מפכות ממקווה הקדומים של אהבת אדם וחוה. נפלאת היתה אהבת דויד ליהונתן מאהבת נשים. אין בין ידידות נפשות ואהבת נפשות ולא כלום. הלבבות אינם מכזבים. חושנו לא השלה אותנו. כאן, לעינינו, בבית־המכאובים, ישבה רחל המתה־החיה והמתיקה אהבים עם אהרוני המת־החי. ערש הדווי היה גם ערש הכלולות.

ואולי לא היתה זו כלל אהבה בחיק המוות. בחיק האהבה שוכן תמיד מלאך החיים.

תש"כ

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47614 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!