א    🔗

פעמים בא פלוני אלמוני, תמהוני לפי מראהו, לעיר שוקטת על שמריה – ומיד זו נעשית כיורה רותחת. בני המקום, המתאווים להכיר טיבו של האורח, נחלקים עליו בדעותיהם. וכך נפל ציק־לון־קו לתוך הקריה השאננה כסלע המחלוקת בין אנשיה. תם ופשטן – זה מראהו של הגר, שקנה לו שביתה בקריה ללא טעם ונימוק לכאורה. פחח לפי אומנותו ונדיב־לב לפי משאו ומתנו עם הבריות. אף כשאינו נושא ונותן עם איש מאירה הנדיבות את פניו המפיקים שמחה. דומה הלה, אמרו עליו הבריות במעוף־עין ראשון וכמושכל ראשון, שהוא מברך כל שעה ורגע “שהחייני”. לא נודע אי מזה בא, פלאי שמו, כי ציק־לון־קו היא חניכתו, שניתנה לו מפאת חיתוך דיבורו המגומגם והלבוט, שאינו הוגה את כל האותיות שבמלים, ולא עוד אלא ממַצע אותיות מיותרות בין חלקי המלים, המשתרבבות לשם אולי שלא מדעת ועושות את לשונו כמין שפה ב', הנהוגה בפי הילדים. שאלו סקרן חוצפן אחד ביום ראשון לכניסתו לעיר: “באיזו שפה מדבר מר? דומה סינית היא שפתו”. מיד עלה עמוד־אור בפני הנשאל, משל נתכבד ב“ברוך הבא” מאת ראש הקהל, שיצא להקביל את פניו באורים הנישאים בידי ראשי העדה. ענה ואמר בסבר־חן: “כן, אדוני, סין מולדתי וציק־לון־קו שמי”. וכך נתפרסם ונתקבל הדבר. אין בדיחה יוצאת מן הפה שאין לה אסמכתה נפשית. וגדול הפלא במעשה ציק־לון־קו, שאף מראהו שימש מעין אישור לפליטת־פיו. רבים בדקו ומצאו, שפרצופו טבוע באותו חותם תחכמוני ומסתורי, המציין כל בן־סין. שוב ישבו ודרשו אנשי חכמת הפרצוף שבקריה: מה מצינו בסיני, שבפניו נכתבה בכתב־חרטומים דעת־מה מן הקדומים, אין משלה בפרצופיהם של בני הגזעים האחרים, אף זה כך.

אור פני ציק־לון־קו לא היה בוודאי אלא נוגה־נגדה של נפשו. לאחר שעשה ימים מעטים בקריה עמדו רבים על נימוסיו היפים. וכי מה מלאכתו של זה? הפחחוּת. הריהו מתקן סירות, יורות, קומקומים ומכונות־בישול, מֹלחים צינורות. אולם כל הרוצה לדעת עד כמה אין האוּמנוּת מרוממת את האדם, אלא האדם מרומם את אוּמנותו, ילך וילמד זאת מציק־לון־קו. לא עברו ימים מרובים וסדנתו נהפכה למעין קתדרה למדע החיים ולבית־ועד למחפשי דוגמאות נאות להנהגות ישרות. בידוע, שאין מקבלים תורה מפי מאורות גדולים ולא ממאורעות מרעישים, אלא לומדים מפשוטי־אדם וממעשים בכל יום, מפכים קטנים של החיים. הפחחי הזה, העומד בגבהו של השוק לתקן פחים קטנים, כיון שהיה מעוטר במידות טובות, נעשה מבלי משים מורה־דרך לטהר לבבות ולזכך את המידות. הוא הגיע למעלת רב בנועם סברו וביושר־מעשיו. הגיעו עצמכם: אינו עומד על המיקח עם לקוחותיו ואינו בא לידי קפידה. הן שלו הן ולאו שלו בא בהסברה שקטה; אין הוא קובע שעה להחזרת הכלי המתוקן, שיצטרך לדחותה לזמן אחר. ואם כי הוא לא היה יחיד הנוח־לבריות בקריה – אינו דומה נוח לנוח. הוא נוח לא מתוך נימוס קר, אלא בלב חם ובפנים שוחקות. לוית־חן לכל עשיותיו ותנועותיו. השקט הנפשי אופף אותו. נשים הן עמא פזיזא. כל עקרת הבית בבוקר אין הסיפק בידה להשלים את מלאכת ביתה. נשבר כלי או נתקלקלה מכונת הבישול, כל שכן ששעתה דחוקה לה. באה אשה במרוצה בבהלה אל הסדנה וצווחת: אוי, וי לי, ציק־לון־קו חביבי, מכונית נתקלקלה והקדיחה את תבשילי: הנח הכל ופנה לזו שעירבבה עלי את סדר יומי והביאה מהומה במטבחי; הכל שם ערוך על גלגלים וקדירות עומדות ומצפות בתור; ואילו הפתיליה שלי, נתעקשה ואינה מעלה אש, מי חכם יכול לבשל נזיד בלי אש? גברים אומרים: דרך נשים לגבּב שפת־יתר. לאמיתו של דבר, כגברים כנשים יש להם תשעה קבים של שיחה. ואימתי אדם מרבה טחינה בלשונו? דוקא כשאין לו פנאי. לפי שהוא עצמו דחוק, הריהו דוחק גם אחרים במענה־לשונו. הפתילנית אינה יחידה. אותה שעה טופלות נשים הרבה על ציק־לון־קו, זוֹ בלגין הסדוק, זוֹ בקומקום הפגום, זו במחבת השסועה וזו בפרימוס שאינו מעלה אש – וכל אחת ענינה דחוף ובתביעות ובתחנונים מזרזת את ציק־לון־קו להניח הכל ולהיפנות לתיקון שלה. ציק־לון־קו אינו נפגע אף כחוט השערה בשלותו מן המהומה הכללית. הוא משיב לכל אחת במענה רך ובדברי־פיוס, שגמומו מוסיף להם נופך־חן. מתברר על הרוב, שהכלי איונ מקולקל כל עיקר. עיני הפחד הגדולות יוצרות קלקולים מדומים. אומרת האשה ש“הפרימוס” אינו דולק משום ש“ראשו” לא יצלח עוד.כיון שציק־לון־קו נתו עינו הבחין מיד, שהראש הוא ראש כהלכה, אלא שמרוב בהלה וחימום המוח לא חיממה אותו האשה במנת הדלק הדרושה. עתים ה“עין” שלו סתומה ובדקירה קלה נפתחת ויש שנעצרת ההדלקה משום סיבה פשוטה ביותר: הנפט עכור או תוך הכלי נזדהם. שכחה עקרת הבית, כי כלי טעון ניקוי ושפשוף מזמן לזמן לבער שיירי הפסולת המצטברים בתוכו. אדם השוהה שעה על יד הסדנה של ציק־לון־קו הריהו חובש שעה ספסל בבית־הספר של החיים. צאו וראו כמה בהולים הבריות וכמה דמיונם המסוכסך מעבירם לעתים על דעתם. הם מבעבעים רוב ריתחות גדולות בשל סיבות קטנות, מרעישים עולם על קלות כעל חמורות. קצת ישוב הדעת יפה להם מכל מקום, שלא יצטרכו להזדקק בכל שעה ורגע לעזרת זולתם. הלא ידם תושיעם, כל בהול ומבוהל יוצא מבויש מקצת מסדנתו של ציק־לון־קו ומהרהר חרטה על התנהגותו. יתר על כן: על הרוב הוא יוצא גם בריוח. שכן ציק־לון־קו בניגוד לאוּמנים אחרים, אינו נוטל שכר בטלה וטרחה, אלא שכר תיקון ממש, ואם הקלקול אינו קלקול, הוא פוטר את הלקוח מתשלום. נמצא, ציק־לון־קו חס על ממונם של הבריות ומשפר את מידותיהם, תוך כדי תיקון כלים הוא מתקן עולם וכשהוא מַלחים צינורות הוא – מלחים נשמות. אוּמן ופדגוג כאחד.

יכול שיהא תמה: הכיצד נעשה אדם טוב זה גורם למריבה בקריה השאננה? דומה, אין תירוץ לקושיה, אלא זה, שאדם טוב היה, טוב מאד. דרך הבריות לכלכל בקושי את הטוב, ואילו הטוב מאד מעורר בהם תהיה, הגובלת עתים בתמהון – ורק כפשע בין התמהון ובין המבוכה והמרי. כיון שראו בני הקריה אדם נחמד אף נעים יוצא מגדר הרגיל בא בגבולם מיד התחילו מתחקים לא רק על מעשיו הטובים ונימוסיו היפים, אלא גם על שרשיהם ונימוקיהם עד לגורמיהם הטמירים. זה אומר: הוא טוב משום שמזגו טוב; וזה אומר: הוא טוב בשביל שאחרים ייטיבו עמו. זה אומר: הוא שמח תמיד משום שהוא מרוצה מהבריות; וזה אומר: הוא שמח תמיד משום שהוא מרוצה מעצמו. וזה אומר: לא כך ולא כך, אלא הוא מצהיל פנים בשביל לכסות על עצבות שבלב. היה שם פיקח אחד, שקיפח את כולם בדברים: מה רבותא שהוא שופע נחת תמיד? ריחים אין על צוארו – וכלום מהו חסר? הרוָקים הללו כל ימיהם חגים. אינם בדאגות פרנסה; אינם בצער גידול בנים ואינם בחרדה לשלום־בית. פגעי בני־אדם רחקו מהם. השיאו להלה אשה ורתמוהו בעוֹל – ונשמע מה זמירות תצפצץ צפור נעלסה זוֹ. אי אתה מכיר אָפיוֹ של בר־נש אלא אם כן הוא נשוי – סיים הפיקח דברים כדרבנות. נמצאו בין השומעים שהוסיפו כל אחד נופך משלו. “אלא אם כן הוא נשוי ויש לו קצת רכוש משלו, כגון משק קטן” – אמר אחד. “דרך משל: לול” – סח השני. “או רפת” – הלחיש השלישי. “לא כל שכן סוּס או צמד סוסים” – הפטיר רביעי. לא היה חסר אלא סיכוּם. נזדמן למקום אחד, הצף ובא בכל חבורה ומסיבה, שמנסר בה דיוּן, והציע פתגם של תמצית: האדם ניכר באשתו או בלוּלוּ ברפתו או באורוָתו. אף הסביר את הענין בשוֹם שכל: האשה שופעת תמיד טענות, הפרה שופעת חלב, התרנגולת מטילה ביצים והסוס מפיל לפעמים את בעליו. ארבעה אלה מרגילים לסבלנות וכיבוש היצר. אלא שהקנטרנים שבבני אדם אינם מקבלים לקח אף מארבעתם יחד ועומדים בסוּרם הרע. ואילו הפחחי הזה כלום מה יש לו? לא אשה, לא שור ולא חמור, אף לא כבשה קטנה. מה תימה שהוא גופו ככבשה רכה? דומה חסר־כל למי שיש לו כל, אלא שהראשון פטוּר מן הדאגות והחרדות שמא חלילה יאבד מה שיש לו. שכזה לא רק השעה משחקת לו, אלא כל השעות משחקות לו. מתוך כך אף פניו שוחקות ומאירות כשל חתן היוצא מחופתו.

כיון שבני הקריה התנצחו על צפונות לבו של ציק־לון־קו התחילו מדיינים זה עם זה גם על תעלומת מוצאו. היו שאמרו: חזקה עליו שמוצאו נמוך. ולפי שהוא מגזע עניים הריהו רגיל מילדותו בפת במלח; הואיל והוא מסתפק במועט הריהו שמח בחלקו. אבל מה חידוש בדבר? בכל מקום ובכל זמן יש דל שמח. כנגדם הוכיחו אחרים באותות ובמופתים כי דקוּת נימוסיו ונועם חנוֹ מעידים עליו, שבן־טובים הוא, אפרתי מלידה. בן־מלך כמהטמה, שפנה עורף לכל הבלי העולם הזה, עזב את בית אביו ואת מעמד שולחנו המלא דשן אף את מולדתו ויצא למקום שאין מכירים אותו להתערב עם המון העם ולהתפרנס ממלאכה כשרה בעוני ובדחקות, כדי להדריך על ידי כך גם אחרים בנתיב פשטות החיים. היו הדברים לכאורה בגדר דיון לשמו, אלו ואלו רצו להגיע לתכלית האמת. אבל כך דרכה של מחלוקת לשם שמים. שהיא נהפכת לתגרה בעסקי הארץ, ההשקפות מתערבבות בפניות והמתוַכחים נעשים צדדים. עיקר הצרה, שלעולם אין המתנגדים שקולים בכוחותיהם בכמות או באיכות, אלא רוב מכאן ומיעוט מכאן וכל צד תובע לעצמו זכות יתר. הרוב אומר: גלוי וידוע שהלכה כרבים. והמיעוט טוען: נמצא שידי תמיד על התחתונה ואני הנרדף. אם כן הצדק עם הנרדף. הרוב מתחצף כי הדין עמו; והמיעוט מתמרמר מתוך בטחון שהאמת על צדו. בינתים הרוחות מתרתחות והולכות. אלו תובעים דין ואלו צדק. אלו ואלו שוכחים את נושא המריבה ומפליגים לתוך המריבה. לעתים שכחו גם אנשי הקריה את ציק־לון־קו כולו כמות שהוא, אבל זכרו שהם מתנגחים על עסקי אמת וצדק, עמודי העולם. אלו ואלו באים להציל את העולם. לא היה אף בר־סמך אחר שדעתו נשמעת, ועל הרוב הוכחותיהם וסברותיהם מעוינות לכאן ולכאן – סגולה לאריכות ימיה של המחלוקת. הרבים ביקשו לכבוש אזנים – מתוך הסברה שהאזנים הן שערי הלבבות – בשאונם והמונם, והמעטים – בחידודיהם ובעקיצותיהם. כל מידה טובה שלציק־לון־קו ראויה להערכת הרבים – הרבים צידדו בזכותו ואף הודיעו לו אהבה יתירה – נדרשה על ידי המעטים לגנאי. הללו אמרו: אין הפחחי מקרב את הבריות אלא משום שהוא קרוב אצל עצמו. ומנין בו אהבת הזולת? משם שאהבת הזולת אהובה עליו וגורמת לו נחת־רוח. גדולה מזו אמרו: הוא שונא הבריות – לפיכך הוא מתחפש כאוהבם. עוד אמרו: צאו וראו עם אילו בריות הוא מעורב יותר. עם העניים והאביונים. כל מרי־נפש הם אנשי־שלומו. רואה הוא מקופח ועלוב, הריהו מכניסו למחיצתו. משום ששמחה לו להסתכל בבריות השרויים בצער. בדקו ומצאו, שציק־לון־קו אינו בא לבתי־היין, מוקיר רגליו מחתונות ובמקום מסיבה של שמחה ומשתה שם איננו. כנגד זה הוא מחזר על פתחי החולים ורץ ללויות. ציק־לון־קו שלכם הוא טוב, טוב מאד, וטוב מאד זה המות – חידדו חקרנים בני המיעוט – הוא טוב להשתתף בצערם של אחרים ואינו טוב ליטול חלק בשמחתם. נעמו לו קינות וגניחות ואזניו סולדות מן הזמירות. דומה, כל אנחה היא לחן ללבו ושיקוי לנשמתו.כנגד זה יצאו כמה מבני הרוב להגן על כבודו של היקר באדם. אלו ואלו מתנצחים ומתרתחים.

ב    🔗

עד שהגדולים דנו והתוַכחו, פסקו הקטנים לב אחד, שאין נחמד מן הפחחי. ילדים אוהבים אש, אוהבים אוּמן, העושה או מתקן כלי, ואוהבים אהבה – ושלושת מחמדיהם נתייחדו בבעל הדרת־הפנים הלבוש סינר, העומד ומתיז ניצוצות מן המפוחיה. יפה מראה האיש ונעים סברו. לעולם אינו כועס ואינו מטיל מרה, אינו גוער בזאטוטים כיתר המבוגרים. במחציתו אין הילד מרגיש שיש שני מיני־אדם: מין אדם גבה־קומה ומין־אדם נמוך־קומה, מין־אדם נותן פקודות ומין־אדם שלא בא לעולם אלא בשביל לציית, מין אדם בונה, נוטע, מעלה אש ועושה דברים בכובד־ראש ומין־אדם שמעסיקים אותו בצעצועים בלבד ושומרים עליו מפני האש ואפילו גפרור וקופסה אין מניחים בידו, כאילו צפון באש עונג הגנוז לבאים בשנים בלבד. ציק־לון־קו התהלך עם קהל הקונדסים כחבר וריע. הוא עצמו נראה להן כמין קונדס מגודל, העושה פיח־פיח דרך משובה. מלאכתו בבדיחות הדעת. חותך העויות, את הכלים אוחז בידיו כצעצועים. אצלו ילד וקשיש היינו הך. דרך שיחו עם כל זאטוט מורה על שויון הגילים. דרך משל הפחחי אומר: “רצונך, בחוּרי, להסתכל כיצד חוצבים אש, כיצד מתקנים בקיעים ומלחימים צינור, גש לכאן, חביבי, תן מבט, מבט מקרוב; פנו דרך לנער־חמד זה, גבירותי היקרות, תנו לו וירווה את עינו. צמא הוא לעשות אתנו במלאכה. רצונך, חבר, למשש בצבת, לאחוז בפטיש, לנסות את כוחך? קח, קח, נסה, בבקשה, עזור, מחמדי, אל תעמוד בטל, הט שכם, ידידי; הואל נא להרים מסמר זה והגישהו אלי; חוט־ברזל זה הישר, מתח, מתח בחזקה. כך. יישר־כוח, בחורי, ידך הושיעתני”. בשעותיו הפנויות ממלאכתו הוא מתערב עם קהל התינוקות במשחקיהם ומבדחם בשעשועי צחוק ומשובה. מלמדם שירים יפים וזמירות ערבות. כל שלא שמע מקהלת ילדי הקריה המשתפכת בזמרה עם רנן קולו המתוק של ציק־לון־קו המנצח עליהם – אמרו יודעי־נגן שבקריה – אינו יכול לשער לו כמה אהבה ואחוה בין לב בוגר ומנוסה לבין לבבות־בוסר, שלא טעמו עדיין טעם חיים, עד היכן הללו מסוגלים להתלכד יחד.

למרום שיא ההתלהבות היה ציק־לון־קו מגיע בימי פגרה, לאור המדורות,המשלחות את לשונותיהן לקצוי מרחקים. מנהג המדורות, הנערכות על מגרשים רחבים לשעשע המון־עם ולהצהיל לב ילדים, קדום הוא בקריה, אולם זכה ציק־לון־קו שיהיו הללו קרויות על שמו. אפילו שוללי ציק־לון־קו הוֹדוּ, כי בהשפעתו נתעלה המנהג הקלוקל והפושר לחג בוער הנערץ על העם. הוא שנתן לנוהג ארעי צביון של קבע ואָצל לשיגרה הקרה להט ודבקוּת. בפירוש אמרו: עד שבא ציק־לון־קו היו מַשׂוּאוֹת קרות; משבא הוא נעשו מדורות חמות; לשעבר השתעשעו הבריות בזיקוקין; כעת הנשמות מתלקחות. מתנגדיו כך, חסידיו כל שכן, שהכתירוהו בתואר חכם הדליקות; הגדולים כך, הקטנים על אחת כמה היו גוֹעים כעגלים מהתפעלות כלפי לשונות האש הנועזות. ילדים אוהבים דליקות, אוהבים מחולות – והגדיל לעשות ציק־לון־קו, שצירף לכל מדורה את מחולו הסוער בנפש גועשת היוצאת מגדרה, משל צר לה עוֹרה. צר לה גופה, צר לה העולם כולו. השכיל ציק־לון־קו לקדש חג המדורות ולהעלות על ראש ההילולה את הילד, את הנער, את העלם, אף מסר לידי קהל התינוקות את עשיית המדורה ועריכתה לכל חוקותיה ומשפטיה לחנכם במצוה זו. הפעוטות גורפים וסוחבים למוקד כל הראוּי לשריפה: מטליות ובלוֹאוֹת, ערמות־קש וקיסמין, זרדים יבשים, קופות עלים נידפים, לוָחים וכל גרוטאות שהן. אף ציק־לון־קו, המנהיג לצאן קדשים, לא טמן ידו בצלחת. קרשים וקורות יסיע, שקי מגילות עפות, “שמות” קרועים וניירות פסולים מטלטל על גבו להילולה; את הניצבים האילמים, הנופלים לידו, הוא הופך ללשונות אש דולקות. מעשה והשליך לתוך הלהבה עריסה, שנזדמה לו בקרבתו – וסופו ששילם בעדה לבעליה טבין ותקילין. פעם קפץ מעוצם ההתלהבות למרומו של גג, קרע בחוזק יד כמה רעפים ונתנם מַאכל לאש; ושוב מעשה שהגיע לידי שכחת עצמו עד שקרע את מעילו מעל גופו וזרקו לתוך המצולה הרותחת. ילדים אוהבים מדורות; ציק־לון־קו אוהב ילדים; ושבעתיים תבער אהבתו להם לאור המדורות. סגולה מופלאה נתייחדה בו להתיילד עם הילדים ולהתבולל בתוכם כאחד מהם ומהמונם. סגולה זו נתפרשה לשבח בה במידה שאחרים דרשוה לגנאי. נשמת ילד זכּה שוכנת בחובו – אמרו אלה. ואחרים גרסו: עדיין לא יצא זה מכלל קונדס, שׂכלוֹ לא נתבגר.

והיכן האמת? היכן האמת? רבו המתוכחים על האחד, איש פשוט, החי בגבהוֹ של השוק, המעורב עם הבריות, שאף טיב אומנוותו עושה אותו מקורב לכל. לכל סיר סדוק, כל כלי מקולקל, כל משאבה שאינה פועלת כשורה, כל צינור פגום. אליו יביאו לתקן, להטליא, להלחים ולהעלות אש. אש הוא מעלה בכל מושבות הקריה לשפּוֹת עליה את הקדירה ולבשל את הנזיד. נמצא, אין הוא עוסק במיני דברים שבנאצל, אלא עושה צדקה בפועל לבריות, ענין שהוא מאד פשוט וגשמי בהחלט, אין בר־נש שאינו מבין בו ושאינו נצרך לו. קל וחומר שהוא מקרב ומחבב בעליל את הפעוטות הללו, המקופחים שבאנושות. אף על פי כן נחלקו עליו הדעות מן הקצה אל הקצה ומה שהללו מהללים ומשבחים ומרוממים הללו מגנים ומבזים ומבטלים, כאילו לית דין ולית דיין ואין בזה קו לפחות, נקודה כל שהיא, הראויים לכבוד ולחיבה לפי כל הדעות. היכן האמת? הרי אנו מצוּוים לשפוט ביושר ובצדק את הנברא בצלמנו. או נאמר דרך פשרה כמנהג רודפי השלום, האוחזים את החבל בשני ראשיו, כי לגבי ציק־לון־קו צדקו שני הצדדים. כל אחד מבחינתו. היה הוא ילד ומבוגר כאחד, גדול בזעיר־אנפין או קטן מגוּדל. נתמזגו בו לב ילד חם וראש מבוגר קר, תום הטירון ונסיון החריף והבקי בהויות העולם.

מכל מקום לא נמצא בקריה אף אחד שיצא לחלוק על הדעה, כי ציק־לון־קו הוא בעל מזג טוב. לב טוב יש לפחחי – בכך הכל מודים. דיבור זה יצא פעם מפורש מפי הפיקח וכל חבריו הודו לו. כיון ששמע זאת אחד ממצדדי הפחחי קרא בקול ענוֹת נצחון: “הוא שאמרנו תמיד. אף אתם מודים במקצת. וכיון שהוא טוב, מכלל שהוא גם חכם גדול. כי מהי חכמה? סנה בוער בישימון האיולת; השכל נר נשמה הוא במדבר הטירוף. העולם מלא שוטים. החכמים יחידי־סגולה הם, המתהלכים כאבוקות בין הבריות. אף ציק־לון־קו הוא אבוקה. לבו משול לעיגול אש, לכדור הבוער בשאיפה לטוב, כשם שהוא עולה בלהב הכיסופים לאין־סוף. הלב הטוב הוא החכם; בשתי אשוֹת הוא נשרף”. יתכן כי דברי־טעם אלו היו נכנסים לאזני השומעים מן הצד שכנגד, אבל הם נאמרו בריתחה של וַכחנוּת וצוּרתם חסמה את הדרך בעד תכנם. הם הגבירו את הפירוד בין הלבבות והלקיחו אש המחלוקת.

ציק־לון־קולא שעה ללהג, הן של מוקיריו והן של מנאציו: הוא רקד לאור המדורות, רקד עד כלות הנפש, כאילו נפשו נקלעה בין שתי אשֹוֹת המלחכות אותה. בקרבת כל מדורה היה ציק־לון־קו המדורה. ציק־לון־קו חכליל הלחיים ועיני הלפידים, הפורש כפים, לא כפים, אלא כנפים, למרומים, אדמוני רוקד, כוהן לאלוהי האש, איש־אֵש, מעין חנוֹך הקדמון העולה חי לרקיע. לא היתה זו אש המתלקחת ועולה מתוך ערמת סחבות וגרוטאות, נשורת דברים, אלא גוף חי, שאינו כלל כלי שבור, כי אם אדם השלם, גבר בעוז, יפה תואר והדור־קומה, משל בער הדבר עצמו. ראוהו ישישים ויברכו בלבם את עוז רוחו; ראוהו אברכים ויתאוששו להיאחז בקצה אבנט האש העוטף את גופו כבבואה חיצונית של חישוק האש המקיף את נשמתו; ראוהו נשים ותחרדנה עד יסוד־לבן מאש־בראשית, אשר נחבאה מטעם האלים מאחורי פרגוד־קדומים ונגנזה בחכמת האדם על דפי האגדות – והנה היא שורקת בשבעים לשונות בקרב החיים; ראוהו הילדים ויגעו בצחוק שובב כעדרי צאן על כי קם להם מקרב הגדולים אח בכור, אשר לבם שלם עמו, בעשותו בתום ובאמונת־אומן את להטיו־להטוטיו לעין השמש והאש ולא יבוֹש. ציק־לון־קו כל האותות העידו בו, כי לא נוכח כל העם ירקד. אלא לנוכח הגדיים הקטנים, גדיי האדם, צאן קדשים, אשר אליהן כמהה נפשו לחבקם באהבה ולנשקם מנשיקות־אש פיו. הסקרנים מתוך בטלה התלחשו לאמר: צאו וראו במחולותיו של זה. משל הוא מקפץ ומרקד מעצמו והלאה, אל איזה מחוז־חפץ רחוק. הוא מחולל לקראת הדיוקן הגנוז בחיק הבאות. הוא לילד – נבט העתיד – מחולל.

לב יריבים אין חקר. כשראו משנאיו של ציק־לון־קו את האיש העשוי כמין סולם אש, רשות חכלילית הנישאת בסערה, יצאו ואמרו: הנהו הצבוע הלזה, העוטה להבות לתפוש את הבריות בלבם. אף פסקו עליו בשנינה: אין זה שרף, אלא טרף; לא שאָר־רוח לו, כי אם שאָר־בשר ולא ריתחה של קדושה בו, אלא ריתחת הדם. מרתו הצוהלת היא שצררה אותו בכנפיה. לא בכדי – הפטירו בלעג – יצאו לו מוניטין כבעל־מידות. הכל הוא מודד במידה גדולה וגדושה. אף ריקודו וקפיצותיו הם מחוץ לכל מידה. זה פּרא־אדם, ממוצא שבט פראים. מעשה וציק־לון־קו עקר בעוצם התלהבותו עץ רענן והשליכו לתוך המדורה – עילה נוספת להשמיצו בקרב עם ועדה. אמרו: הוא שש לעקור עץ רענן, שכּן בספרו לא כתוב: בל תשחית. משחית העצים הלזה; הרבה שמות היו לציק־לון־קו: הפחחי, הרקדן, מַשיא המשואות, המתיילד, הליצן, פרא־האדם. כעת נתוסף לו כינוּי של גינוי חדש. כיון שהתחילו לייחס לו נטיות פסלניות עמדו ותלו בן גם כוונות זדוניות של גניבת־דעת פשוטה כמשמעה. וכבר יצאו והורו, שהריקוד שלו אינו ריקוד וההתלהבות אינה התלהבות ואף השמחה אינה שוה ולא כלום. ראשו עליו כגלגל, רגליו עשויות כקפיצים וגופו קל ככדור הפורח, אולם רוחו קרה ככפור, שכלו מיושב בעצם תרועותיו ותשואותיו. בדעה צלולה יתעתע.

ניתנה האמת להיאמר: ציק־לון־קו שמר תמיד על קו של שכל הישר והראִיה הבהירה. אף בעצם סערת רוחו לא ניכרו בו אותות שכחת עצמו, בחינת התפשטות הגשמיות וביטול היש. אדרבא, דומה, הגיונו, חוּשיו, טביעת עינו, פעלו אצלו בהחרפה יתירה בשכרון־מחולו. הוא הכל ראה, לכל האזין בשעת מירוץ רגליו. דומה, לא נעלמו ממבטיו אף תלתל־אש, אף סלסילת־עשן, כל פרצוף, צל של בעל־חיים מהלך על ארבע או של עוף הפורח. כל מוקירי ציק־לון־קו ידעו אל נכון, כי רחש לבו אהבות רבות. הוא אהב את האדם, אהב את הילד והנוף השופע צבעים ותהפוכות המראות. אולם טבע אויבים לסרס כל שאיפה נכונה ולגלות בה מזימה שפלה. כיון שראו את הפחחי צוהל ורועש ופורש כפיו אל הנופים הפורחים מתוך התלהבות, תלו בו דופי לומר: לא מחמת אהבתו לנופים הוא עושה שריפות, אלא משום אהבתו לשריפות הוא רוקד לקראת הנופים. ציק־לון־קו בעל היסורים! כלתה נפשו לנוף, בו ראה חזות היקום. היקוּם הוא חיבור יסודות, העורכים קרב זה עם זה. הנוף הוא מחזה־יגונים, מחול הניגודים, מעשי־בראשית רוקדים זה לקראת זה לבנוֹת יחד מגדלים הפורחים באויר, ראווֹת־עראי, הנושקים ונושכים זה את זה ונבנים אחד מחורבנו של חברו. משל לגדיים ולאריות ולתנינים ולשועלים ולפרים הנשרפים במרומי הרקיע במוקד השקיעה ונבראים לאלתר זה מפסלתו של זה, יש שהגדי יורד וטובל בתוך דמו של האריה. הנוף השמימי: חתונה במרום. הנוף הארצי: זיווֹגין על פני האדמה. השריפה היא נשיקת־אש מן האדמה אל פי הרקיע. הבריאה כולה ערוכה כתנור לתבשילי־נופים; העולם הוא בית היוצר ובית הקברות של צורות נוצצות ונובלות. טרף לכל ילדי הטבע בבית הכרס הגדול של אמם הורתם. המות המעופף הזה, החיים הזורחים והשוקעים, הגסיסה הארוכה והלידה שאינה פוסקת, שלל חליפותיהם ונפתוליהם מהוים יפה־נוף, הנוסך קסמים בכל החי למינהו ואוצל מנוגה־יגונו על כל היש. ציק־לון־קו לא יצא מעולם מחוץ לקו השכל הישר אף בקפצו וברקדו כגדי, כעגל, כהלום־יין אבל כל הרואה אותו אומר: האיש הזה חג ונע כשיכּור; האיש הזה להוט להשיג דבר שאין לו שם ודמות, רחוק לאין שיעור, מה שבחלום, שבמעמקי נשמה ובנשמת הנוף. קטני־אמנה אמרו: הסתכלו בפיתוליו של חסידא זה פרישא זה – אף בחביון רוחו גר זאב עם כבש ומשתעשע יונק על חוּר פתן. במדור החשאין של נפשו מפעפע רעל הנחש הקדמוני. ניחשו, ושמא ניחשו כהלכה. אולם אֵי טהור וקדוש רשאי ליתן דופי בציק־לון־קו החסיד על שום שנתרקדו מתוכו בנענועים ובזעזועים זאבים, אריות, נחשים ואף הני כלבין דחציפין נבחו מתחת פרסות מנעליו? עמוק מכל ומרום מכל היה מחול ציק־לון־קו לקראת מטר צבעי הקשת אשר לנופים הפורחים. שחורה האדמה, האילנות ירוקים, האש אדומה, גון התכלת לרקיע ואין קץ לגוָנים, העוטפים את העצמים המרחפים בין האדמה ובין השמים. מופלא מאד: אין צבע, שאינו נאכל בקרב האדם, בכוּר הגוָנים. בדומה לשיר של שלמה, שהוא שיר השירים, כך האדם צבע הצבעים. בראשית היתה האש. טרם היות דבר היתה אש לוהטת; מנתח אחד, שנקרע מעל כדור השמש, נתהוה כדור הארץ. נוצר כדור הלב האנושי, קם ויהי האדם כולו. שדי. קרע לב וּזרקהו אל על למקור מחצבתו, לשמש הורתו; אתה, הרוכב ערבות במרכבותיך־אש, שלח עם רעמיך את ברקיך ופלח בחזיזיך את זה שדופק בי; אש תצית בכל מושבות רוחי, ביקום כולו, ויהי הכל למאכולת־אש; לכו נרננה. נריעה, נריעה, לכו וחצבו לי כל עצי היערות ואעלה אותם באש; הבו לי לבבות בני אדם ובני איש גם יחד ואערוך מהם מוקד. מה נעמת אש כדם, דם כאש; מה יקרת לי תכלת השמים ההופכת כולה ארגמן! הה, אש בעצמותי! הה, דמי הנשרף, לבי הבוער! ויהי הכל אשר בארץ מלמטה וכל שבחלל ועד למרומי הרקיע, אני ואתה, זקן וטף, כולנו, עדת נשרפים ונוציא עם כלל הנבראים יחד את נשמותינו בקריאת:אחד" – אחד גון יש, הוא האדמון, ואין שני, וענו אחרי כל צאן קדשים: אמן!

ג    🔗

מקץ שנים מעטות, כיון שיצא ציק־לון־קו מכלל גר ונעשה תושב בקריה, לא היה עוד נושא של חידודים וסקרנוּת בטלה בלבד, אלא נעשה ענין ישובי, שהרשוּת ביד כל אזרח לטפול עליו טענה ומענה. לשעבר נהג בו המיעוט זלזול וביטול, כעת התחילו שולליו להתיחס אליו בשנאה גלויה. שנאה על שום מה? על לא דבר, לגמרי בחינם. מתנגדים לאדם בשל דעותיו, בזים לו מפאת חולשותיו וחסרונותיו, אבל שונאים אותו בגלל מעלותיו, מחמת איזה יתרון, בין שכלי ובין מוסרי. ציק־לון־קו היה מחונן, כמדומה, בשני היתרונות האלה כאחד. ככוחו בתבונת־כפים כן מעלתו בענוה ובצדקנוּת. אף זו סגולה מופלאה בו, שאין הוא מזקין כלל ואינו בא בימים. השנים עוברות עליו, אבל לא בו ודרכו; ראָיה לדבר, אין הן טובעות את רישומיהן בתוי־פניו. דוֹמה זה כאילו צף בין הטיפין של הזמן – אמרו עליו דרך שנינה. ואחרים בקורטוב מרירות: וכי מה עלתה בדעתו של זה להיות צעיר לעולם? אף קמטון אחד אין במצחו, לא צמחה לו בראשו אף שערונת לבנבונת. חוצפה. שמא מתכוון זה להיות בן־יחיד בקריה, אברך התמיד! ולא עוד אלא שהדרת פניו מצטחצחת מיום ליום. מכלל דיבורים אלה ניתן היה לשער, כי השבח והעליה שבפחחי נראו להם מעין גורם חיסור וירידה לעצמם, פגיעה אישית בהם. בידוע, טען תוֹסברן אחד, ככל שאדם מוסיף שנים הוא מוסיף חכמה וגם איולת, צדקוּת וגם רשעוּת, מאבד מכוחו ומיפיו במידה שהוא מסגל לו נימוסים נאים וכנגד חן נעורים שניטל הימנו ניתן לו שכל טוב או טעם זקנים. חליפין עושים עמו. ואילו ציק־לון־קו אינו כלל בחליפין. הוא בצביונו עומד, כפי שנחזה ביום הופעתו הראשונה בקריה. כל מהותו אומרת חן־חן ושפתותיו נוטפות חיוּך של חסד מרגיז. אף כוחו בשתיקה אומר דרשני. יש ואתה חוקרו לדבר־מה, כגון למקום־מולדתו, למוצא־יחוּסו, לשמו המפורש, והוא, שאינו מגלה כלום, אלא מגמגם ומתחמק, מעמיד פנים שוחקות כתם שאינו יודע להיות נשאל. תחילה היו הסקרנים שבקהל מתנחמים ואומרים בקריצת־פיקחים: סופו של זה שתבוא הדלילה שלו, תחרוש בעגלתו ותפענח לנו את חידתו. אולם כשם שניער בבלוריתו רבת־החן את השנים, כך ניער מעל עצמו כל מרוּת־אשה. הסביר לכּל אותה בת־צחוק האומרת הרבה ומשום־כך אינה אומרת ולא כלום, הנוהגת שויון בכל ומשום כך אינה מיחסת, משמע, חשיבות לאיש. לגבי חובת נימוס לא עשה הפליה בין גבר לאשה, בין זקן לילד, בין נשוא־פנים בקריה ובין פשוטי־אדם. בכל ציבור מצויים חובבי זיווּגין, שאדיר חפצם לדבר נכבדות בין פנוּי לפנוּיה. שרואים גבר בגפו או אשה בגפה, בשרם נעשה חידודים־חידודים, משל עתיד עולם הישוּב ליהפך על ידי כך חלילה לתוהו ובוהו. שדכנים מתנדבים אלה היו קופצים גם על ציק־לון־קו ומשיאים לו עצות טובות להיעשות סוף־סוף בן־אדם מן הישוב ולקחת לו בת־זוג כנוהג שבעולם. הואיל ולא נענו בהן ולא בלאו, אלא בחיוך סתמי מבין וסולח ומחביא משהו לא ברור, הרגישו עצמם נפגעים ביותר; מכל מקום נעקצו על־ידי כפיוֹן הטובה של זה. מפיהם נפלה ראשונה ההברה, שחיוכו הסלחני יש בו משהו מן ההעויה הכלבית. מסתבר כי אף טוב־לבו המופרז הוא מסיטרא דכלבא. ודמיון לכלב על שום מה? הואיל ובדקו ומצאו, שאין לפחחי קורת־בית – ומי שאין לו בית דומה לכלב.

משנתבדו כל התקוות לרתום בר־נש משונה זה בתלם החיים הישוביים ולהשיאו אשה בחופה ובקידושין, הוסיפה לו עוד כינוי אחד על רוב כינוייו, והוא בן בלי, על משקל שר של מטר ששמו אף ברי. רצה לומר: בן בלי בית, בן בלי אשה ובן בלי מולדת, הואיל ולא הועילו כל המאמצים להציל מפיו את שם מולדתו. בן בלי שם. כלום יתכן אדם ששמו ציק־לון־קו והוא כאחד מאתנו? משורש בלי יצא אפס – קרא עליו המכונה יציב פתגם. אף זאת אמר: גדול היחש, שממנו מוצע ליחס. פירושו של דבר: רק בר־אבהן, ששלשלת היוחסין שלו נתוּנה בידינו, מהימן עלינו, שיש לו יחס אל זולתו, ואילו מי שמוֹצאוֹ סתום, הוא מטבע הדברים מופקר. הערה בשולים: הכל בא לאדם בזכות אבות, האב הוא בנין־אב לכל מידה טובה. אף נכסי־מורשה מעמידים את האדם בחזקת שומר על עמל קודמיו. ודין הוא שתהיה לכל אחד בעלוּת על קצת כלים: כלי־מיטה, כלי־שולחן, כלי־בישול וכלי־נוי. שאינו אוחז כלום ביד חזקה עליו, שאין לו יד בכלום. ואילו ציק־לון־קו אין לו כל חלק וכל נחלה. הסדנה היא היכלו, בקתת מגוריו, הטרקלין לאורחיו, הקתדרה להרביץ תורתו, היא גם כרוֹ לראשו. ואף היא אינה קנינו הפרטי, אלא שׂכוּרה בידו מאחרים. עני ואביון ונגידים ידבר. לא רכש לו ד' אמות משלו ומרבה להג על כל הויות העולם. חסידא ופרישא. כלל לא בשר־ודם; כביכול מלאך בצורת אדם. גוּרוּ לכם מפני מלאך המהלך על האדמה. סופו שיקפוץ מתוכו שד. תדעו לכם:המלאכים והשדים הם חברה אחת. עסקיהם משותפים.

מתוך הערותיו השנוּנות של יציב פתגם נעשו המלאך והשד שם־לוָאי נוסף לפחחי בהתאם לנקוּדת־הראות של כל צד. המלאכיים מכאן והשדיים מכאן. שום כינוי אחר, שטפלו לפחחי, לא הדגים במידה כזאת את המרחק בין משבחיו למגניו; מרחק מן השמים עד לשאול תחתיה. טוב שיש ילדים בעולם, שכפרחי הגנים משגשגים לתום ולתפארת. עד שהגדולים מגלגלים בדיונים ובמדנים. בדברי־ריב וקנטור ועושים מלחמות, חיים הזאטוטים את החיים בתכלית הפשטות. הם חיים את השמש והצל, האדמה והשמים, הדשא והתכלת, הגדי והאריה, הכפתור המתנוצץ והדחליל המפחיד, הענק והננס, המלך והבובה, את אלוהים הגדול בכבודו ובעצמו. הילד רואה גם את הטמיר והנעלם כיש בעין ואינו מחשב כמה יש אפשר לעשות מיש. ילדי הקריה ראו את ציק־לון־קו בתום־פשטותו ובמאור־חנוֹ, בלהטיו ובלהבוביו, שהבהיקו להם את שמי מולדתם וגירשו את ענני קדרות ילדותם הנובלת בשממון הזקנה. לא שמעו למוסר הגדולים ולאזהרותיהם החמורות להתרחק ממחיצתו של תמהוני המרבה שריפות ומשמיד עצים. הזר למבוגר היא אגדה לפרחח; לא אגדה מתה וקרה, אלא חיה וחמה, בוערת מאד. דור זאטוטים הולך סח בלחישות לדור זאטוטים בא את יקר סגולתו של הממדיר מדורות. ילדים אוהבים לשונות־אש, שנשתרבבו להם מתוך החגים והמועדים למדורות אל ימות החול שלהם והשיקו בלהבותיהן את עמל החולין המפרך על ספסלי בתי־הספר. כשציק־לון־קו עובר בשוק מלוים אותו התינוקות בתשואות: המדורה הולכת. אישאֵש בא!

על אף ריתחת הויכוח על אודות ציק־לון־קו לא יצא הדיון מכלל חילוקי־דעות כל זמן שנצטמצם בין שני הצדדים בקהל המבוגר. כיון שעדת התינוקות, ולאחר מכן הנוער בכללו, התחילו נוהים אחרי הפחחי להתקשר עמו בלב ונפש, נעשו חילוקי הדעות לתגרת־דברים, שנתלקחו בה יצרי כעס ושטנה וקנאות עיורת וגרמו לפירוד־לבבות. מעכשיו איש לא היה שומע עוד את טענותיו של חבריו ונימוקיו, אף לא היה מסוגל להבין את יושר הגיונו, אלא כולם יחד מתנצחים בגערות, מקנטרים ומיחסים זה לזה פניות פסלניות. אשר לפניות יתכן היה ממש בחשד־הגומלין של שני הצדדים. שוללי ערכו של ציק־לון־קו הגבירו מסתמא את התנגדותם אליו מתוך חמת קנאתם של רבים מן האבות והמורים, על שום שמשך מהם את ילדיהם ושימש בשגגה או בזדון גורם להגברת מלחמת האבות והבנים. ואפשר כי גם מצדדי ציק־לון־קו, כשראו שיוצאי חלציהם כרוכים אחרי הפחחי, נזדרזו להכפיל בפיהם את שבחיו, שלא יהיו מפגרים בהבנת המופלא לעומת הנוער, ודרך אגב שילמו בעקיפין מס חנוּפה מתוקה לדור הצעיר. אם לשעבר היו הרוחות מסוערות בגלל הגר, נעשו עכשיו גם מרוגזות ונצטברה מרירות בלבבות. מתנגדי הפחחי הטילו סיסמה חדשה, מפעפעת קנאת־מַשטמה עזה: משחית הילדים! על משקל משחית העצים. לסיסמה זו צמחו כנפים בקריה, שנעשתה כמרקחה. וכבר נמצא כתוב בספר הספרים – אמר התוֹסברן שבקריה – כי האדם עץ השדה. אבל לפי עניות דעתי צריך לשנות את הנוסח בספר הקדוש ולכתוב: כי הילד עץ השדה. משול הילד לעץ, עץ רך, זאת אומרת: שתיל. אף השתיל האנושי עולה כיונק והוא יונק; אף אותו גוזמים וּמַשקים ומטפחים ומשוים לו את הצורה הנאותה. צער גידוּל שתיל אנושי אחד כמוהו כצער גידול אלפי שתילים עציים. העץ כיון שהרוית את צמאונו ונתת לו מחסורו הריהו צומח לו, גדל לו, שותה מטר, סופג בתבונתו שלו קרני השמש, שולח פארות לרוֹם, למרחב: שלום עליכן, ארבע כנפות העולם! ואילו הזאטוט הזה, ככל שאתה מפטמוֹ בתורה ובחכמה ומחנכו ומדריכו, הוא לוּח חלק. ואם יודע אתה את אשר לפניך ולבך חרד לשלום יוצא־חלציך, קח חרט אנוש וכתוב על הלוח החלק הזה, כתוב היום, כתוב מחר, כתוב בכל שעה ורגע, ובשעת הדחק קח עוד דבר־מה לידך, קח, חביבי, שוט, קח לידך שוט, אומר אני, כמאמר האדם: חוֹשׂך שבטו שונא בנו. והנה בא הפחחי, שלא חרש ולא זרע ולא השקה ולא טיפל ולא… ולא… ולא כלום… והוא משתלט על ילדינו. רבותי, את ילדינו הוא גוזל מאתנו ואנחנו נחריש? כה דיבר הנבון ורוב שומעיו נענו לו. הפעם הטענה נכנסה גם ללב רבים מידידי הפחחי, שגמרו עליו את ההלל לשעבר. ידע הנבון לנגוע בנקודה שבלב. על גזילת הילד התריע – ומי אב לא יזועזע? הילדים הללו! – רטנו רבים מנהמת לבם – אתה נותן להם את חלבך ודמך, חיים נתת להם, שמים וארץ, נעל ובגד, דת־אבות, מאכלים טובים, משחקים וצעצועים, מורים וספרי־לימוד, הכל נתת להם, כל טוב. את פרוסת הלחם מפיך נתת להם. והללו כפויי־טובה הם! את הכוס אתה מגיש להם אל פיהם – והם שופכים אותה על פניך. אי אתה מבקש מהם אלא דבר מועט, שישמעו בקולך ואינם שומעים.

הילדים אינם שומעים. אף ילדי הקריה לא שמעו ולא ניאוֹתוּ לקדש על הכוס, שנמזגה להם והוגשה אל פיהם בידי האבות. השתיל האנושי מבקש לגדול לו מעצמו, להכות שרשים על פי דרכו באדמה מתחת לרגלים ובשמים מעל לראש. ההורים גזרו: אסור! אסור! והפרחחים התרפקו באהבה על הפחחי. נמצאו רבים, שהראו סימנים גלויים של הידבקוּת במעשיו ונטיה מפורשת לחקות את אורח־חייו של הפחחי. לא הצליחו ההורים להכניס את דעתם בלב הילדים, הלכו אילו מהם אל הפחחי ואמרו לו בפניו: “משחית־ילדים שכמותך!” ניענע להם במאור־פנים ובסבר־חן. ונענוע זה מה פירושו? – שאלו זה לזה בתמיהה – הן? לאו? יתכן? קרוב לודאי: הן. אבל מה משמע הן? זאת אומרת: אתה מודה? ואם אתה מודה – הרי שצריך שיהיה פועל־יוצא. לא כן? "משונה משונה – הסביר פיקח הקריה – בר־נש שראשו מנענע תמיד ופיו עונה אמן. תאמר לו: “מר ציק־לון־קו, מר הוא גנב, גזלן, רוצח, כל מוּם רע בו!” – יהא ראשו נע ונד כמטוּטלת. כיון שכך אי אתה יכול כלל לדעת מה טיבו של עוּבּר זה: חכם או טיפש, צדיק או רשע, מלאך או שד. מכל מקום איש־סתר פחחי זה.

אנשי הקריה הסולדים מאיש סוד היו מתקנטרים בצוותא ומוכיחים איש לרעהו, שלא טוב עשו שנהגו בו הכנסת־אורחים ונתנו לו מקלט בתוכם. “אני הייתי לוחץ עליו כמו שנאמר: כופין אותו עד שיאמר!” זרק לתוך החבורה צולע גוּץ, שכל דיבור היה צץ אצלו מתוך קצף וניכר שהתחרט מיד, שכן הפטיר לאלתר: “ואולי אף הלחץ שלי לא היה מועיל”. “נניח שהיה מועיל והפחחי היה מסכים לספר לך מה שבלבו, היה מרביץ בך דיבורים בשפה ב', שלא היית מבין ולא כלום”. “יש רק תרופה אחת: לכבדו בלגימה הגונה. נכנס יין יצא סוד”. “שוטה שבעולם, כסבור אתה שהפחחי מתפעל מלגימה. הרי כוחו של הפחחי הוא בזכות הטיפה המרה, שהוא גומע אותה לוגין־לוגין בסתר”. “אתה אומר זאת דרך השערה, ולי ברי הדבר, שהוא שתיין ממדרגה ראשונה. ואם אינו מצוי אצל דם־ענבים ויין־שרף הריהו בולע בחדרי חדרים סמים משכרים ומהם לו האש, ההתלהבות, הריקוד השדיי, השמחה הפסלנית”. “אני הראשון הבעתי השערה זו. לא שמעו לי. כעת הכל נמנו וגמרו, שכך הוא ולא כדאי כלל להרבות שיחה על כך שמא יגלה הדבר לנערינו ונמצא שם האדם מתחלל. אלא שהייתי רוצה לראות, רבותי, מי אמיץ לב בקרבנו להגיד לו זאת בפניו פעם אחת עד גמירא”. “אם כך – חזר והקציף הצולע הגוץ – אני אלך ואזרוק לו בפניו לעיני כל עם ועדה מה שבלב כולנו”.

שעת־כושר נזדמנה סמוּך לאותו יום. ציק־לון־קו במחול גועש מסביב למדורה, והוא כנגדו בשצף־קצף:

– לא אומר שיש לך סוד. אני אומר: אתה… אני אומר ואני אומר. אני אומר… ואני אומר… אבל למה לי לומר? למה לי? ל־מ־ה? הרי לך – הנה מה שאני אומר…

כשם שקפץ למעלה בזינוק מהיר של צולע, כך ירד למטה במירוץ. תפס את הפחחי הרוקד ותקע לו בלחיו סטירה צלצלנית.

החוגגים והצופים והמקורבים אל חתן המדורה לא השגיחו כלל בקצף שניתז מפי הצולע, אבל נתרעשוּ ממכת הלחי, שעשתה חולין את איש החג. תחילה לא האמינו למראה עיניהם, אבל כשנוכחו בעליל, שבלחיוֹ של ציק־לון־קו היה המעשה, נעשה הפחחי עלוב ומבוזה. בנוהג שבעולם: סטירת לחי בפרהסיה, כל הקהל נוהה ונמשך למקום המעשה להיות מקורב אל המחזה ככל האפשר יותר. אולם כאן רבים ניסוגו מן המדורה בסלידה של מיאוס. כיון שכמה מן המכובדים נהגו כך התחילו גם אחרים להתרחק מן המקום. כנגדם היו שנתאוששוּ ואמרו: כדאי לראות, שאף סטירת הלחי לא הוציאתו מן השקט הנפשי והריהו עומד כפסל של שלוה. כן, צדיק הוּא. אותה שעה טיפס ועלה מתון־מתון על הדוכן פיקח הקריה. קולו שפע בנחת, כראש־הקהל העולה על הדוכן לברך את הקהל וכה אמר:

– אנשי הקריה, נכבדי עירנוּ, אבות ובנים, נגידים ואברכים נחמדים, שמעוּ אלי. אני אסביר בשׂוֹם שכל מה ביקש אותו אזרח נכבד של עירנו לומר לזה האיש… לפחחי הרקדן. הוא בעצם רצה לומר, אם איני טועה, כי הפחחי שמח תמיד משום שהוּא אולי עצוב קצת, הוּא מתלהב לפי שאין בו רגש, רגליו מקפצות היות והן כבדות ללכת, כי חשוך־בנים אינו רשאי לשמש מחנך לנוער; ועוד ביקש אותו אזרח נכבד לומר ולא אמר, אם ירדתי לסוף דעתו, כי מפאת כובד מחשבתו כבדה גם לשונו, הוא ביקש לומר, כי הפחחי נותן מקום לחשוד בו, שהוא במחילה מכבודו קצת שקרן נבזה, מתעתע במזיד. אך אני, רבותי, אני הקטן באלפי אזרחי הקריה, אינו נוטה לדעה זו… זאת אומרת, אם לומר את האמת אין לי שום דעה בענין זה… ואין לי מה לומר ולא כלום. אף איני רוצה לומר. אלא שאילו הייתי רוצה לומר הייתי אומר, הייתי אומר, כי שורש כל הלהטים והלהטוטים האלה נעוּץ באיזו נקוּדה מאישיותו של הפחחי… באיזו נקוּדה אישית מאד, פרטית מאד, שבמבנה… הגוּף שלו… זאת הייתי אומר אילו הייתי אומר דבר־מה. אולם לא אגיד זאת משום כבוד הציבור… יש דברים שהצנעה יפה להם, ואין דורשים עליהם ברבים. הכרתיך לא־אב – קרא בקול צוהל. ובדברו זאת נעץ מבטו השנון בציק־לון־קו, הניצב כפסל הנחת, מבט מהול שיטנה ובוז, שמגלגלים הדיוטות כלפי שאינם בבוראי האדם.

אותו רגע נתחלחל פסל השלוה והתנודד. גוַע חיוּכוֹ, פג מאורו, פניו החוירו, צעקה פרצה מפּיו:

– דום, בליעל!

ציק־לון־קו מתהלך מעדנות בקריה, עמוד השלוה, עוטה אור ושופע שמחה, מסביר פנים, אוהב, לוהב, רוקד, מתקן־כלים ונושא טרחן וריבן של נשים ועקיצותיהם הלחשיות והגלויות של גברים מתוּנים בשקט – כזה יכלכלוהו אנשי הקריה, אם כי בלב ולב. אבל גם הפחחי הלזה יוצא מכליו, נפגע ומתרגז. גם הוא טבע בשר ודם לו להתכווץ מעלבון – מה רבותא בו? ולמה נראה לרבים פלא אדם? אנשי הקריה נתאכזבוּ למראה התמורה הפתאומית שהתחוללה בפחחי. ובכן, אף הוּא כאחד האדם! ולמה חלקו לו כבוד? הכל רגזו על שום שנכשלו לכבּדוֹ לשעבר. הלזה בא ובתחבולות־ערמה גנב כבוד מכיסיהם. נוכל שכזה! בבת־אחת ירד מנין מעריציו לכדי מיעוט מבוטל. נעצרו הרוקדים נשתקו התשואות מסביב לציק־לון־קו השתלטה דממה מבישה, כביצה ממארת, נסוּכה חרדה ושממון. קול צחקני סח:

– ניבאתי לכם שסוף השד לקבוץ מתוך המלאך!

ד    🔗

ציק־לון־קו נעלם. כשם שלא נודע אי מזה הופיע, כך לא נגלה אי־לאן נעלם. שממה הסדנה. היה היה אוּמן אשר כוחו רב לתקן יורות, סירות, קוּמקוּמים, מחבתוֹת, צינורות, להתקין מכונות־בישול ולהדלקת נרות־נשמה, ואיננו. שארית הפליטה של מעריציו הרבים מלפנים זכרה אותו והתגעגעה עליו בסתר. הילדים, שנתקשרוּ אליו בעבותות אהבה, הסיחו מהר את לבם מן הפחחי. הילדים הם שכחנים. אין הילד שרוּי הרבה בצער. בעיני הילד הכל משחק; אף באמצע המשחק הוא מתעייף או מתאכזב. פניו לעתיד וכל ששוטף עליו שוטף ממנו ועובר. כאגדה רחוקה זכרו את הפּחחי, שהיה מוביל צאן קדשים אל מגרשי המשחקים והשעשוּעים והאכילם מעט מעשב החלום, שטעמוֹ ישתמר בזכרונם לעתיד כגירסא דינקותא. כיון שהרועה נעלם ואיננו, פג זכרונו וחזיונות־משובה אחרים פוקדים אותם להצהיל את לבותיהם. אימתי העלו את זכרו בעוצם הכיסוּפים? ביום חג ומועד למדורות. באין ציק־לון־קו, אין מדורה חיה, צהלה ושמחה בקריה, אלא יש מַשׂוּאה עלוּבה, המעוֹררת תחת ששון ושמחה יגון ואנחה. ליד המדוּרה קוראים בשמו של איש־אֵש לא רק הילדים אשר בעיניהם ראוּהוּ ולא רק דור הזאטוטים הבא, ששמע מפי דור הזאטוטים ההולך סיפּוּר על הפלאי, אלא גם בעלי־בתים מיוּשבים מתגעגעים על השמחה ועל תפארת המדורות אשר נגוזו מהם. לשעבר היו מדורות; לשעבר התלקחו מדורות, שהרקידוּ להבות כלבבות במרומים ואת הלבבות הרקידוּ כלהבות. לשעבר היה תור הזהב למדורות. לשעבר המריאו לשונות האש ככרוּבים, כמלאכים. מי שלא ראה את ריקוּדיו של הפחחי, מי שלא שמע את זמירותיו המתוּקות, מי שלא הסתכל בלהב הדבקוּת שבפניו, לא התבונן בהעויותיו המוּפלאות ובלהט־צהלתו, לא ראה מלאכת־מחשבת של מחול, לא שמע ניגון משכר ולא השיג טעמה של חדוה רבה ולא יבין עד היכן מסוּגל בשר ודם להגיע בהתפשטות הגשמיוּת. כנגדם היו רוגנים שהוכיחו את משוגתם על פניהם הזכירוּ להם את ביטוּייהם הדוקרים, שהטיחוּ לשעבר כנגד הפחחי בהיותו תושב הקריה ואף פירשו את צער הגעגועים על מה שהיה גורם להם בשעתו מורת־רוח כצביעוּת או איולת. אבל מה ממש יש בנימוקי הגיון לעוּמת אנחה אחת היוצאת מלב? התגעגעוּ האנשים המיוֹשבים על האורח הפורח. טבע אדם לרדוף אחרי צל מה שהיה לצנינים בעיניו. כיוון שנפסד הגוּף עושים אזכרה לנשמה. צר לב אנוש לשכן בחובו את זולתו במלואו ורק לתמצית הדקה הנשארת מננו ייחד פינת־מחבואים בנפשו. אולם הכיסוּפים בימי־פגרה לפחחי שנעלם עברוּ גבוּל הערצת העבר. רבים ממגניו הגדולים לשעבר הביעו כעת את מהַללם לו על אחת שבע. מקהלם יצאוּ שני אמני התיאוּר, שהפליאוּ להדליק את המדורות של ציק־לון־קו – לא בפועל, אלא במשל ומליצה – כאילו הן חיות ובוערות במשחק השגעונות והיגונים, במשזר המצהלות והתשואות בנופי האגדה, המשגשגים בתוך הדליקות, בשלל הצבעים השוקקים, המשתפּכים זה לתוך זה ועושים קרבות זה בזה ופורחים ונובלים וזורחים וכבים ועולים ויורדים ומתנוצצים ומתחבקים ומתרפקים. היה היו מדורות עד לב השמים ובשמים ובחלל הארץ ובמעמקי הלבבות. הכל היה ים של להבות, הימנונות־אש, הלל הגדול של שרפי־אש. אי לשון לתאר זאת? הכל מאדים ומתכחלל ומתכיל ומתארגמן חליפות, אין שיעור למשחק האורות, אין גבול ואין קץ. גן־שריפות אדיר ומתוכו פורחים ועולים ונושרים פירות צבעוניים וכמין נחל אפרסמון אדמוני, שנשמות יורדות לטבול בו. באמת אמרו: משולות כל המדורות שבכל זמן למדורותיו של ציק־לון־קו, כמשל הכלב הנובח על האדמה לכוכב כלב שברקיע. כל המדורות האחרות גזרי־עץ, קיסמין, זרדים יבשים, בגדים ממורטטים, סחבות, כל הבלאי; מדורותיו של ציק־לון־קו בערוּ לא בחפצים דוממים, פגרים מתים, אלא בלבבות חיים. לא בעצים מבעירים בעֵרות, אלא בלבבות.

דיבורים כמתלהמים השמיעוּ המיוּשבים שבבני אדם, נכבדי הקריה. המיוּשבים דמיוֹנם מתלקח ביתר עוז ותעצומות בחגים ובמועדים לשריפות. כיון ששמעוּ זאת האברכים מהירי המזג וחמומי המוח פרצוּ בקריאה מנהמת לבם: אם כן למה נשיא מַשואות עלוּבות, שאינן מגיהות את מחשכינוּ, אלא מפיצות אור־בלהות על עוצם־ירידתנוּ ותוקף־שפלותנוּ? הכל מודים ומודיעים, כי להבותיו של ציק־לון־קו לא חזרוּ ונשנו עוד אף בצל־צלן. לא זו ההתלהבות, לא אותן התשואות של המון חוגג, לא זה מחול הרגלים, לא אלו מצהלות התינוקות, לא די ששבתה מאתנוּ השמחה, גבר היגון, הסתכלו נא בפרצופיהם של אנשי הקריה בהתקדש חג – כמה עלוּבים וקדורנים הם, לא חג אלא חגא להם. הכי נניח לזמן שמחתנוּ לשמש מוֹעד אֶבלנוּ? צאוּ וראוּ: איזו אימה נופלת עלינו כששעת החג ממשמשת ובאה, כאילו קרא שר אומתנו למועד ולחג בשביל לשבור את לבבותינוּ ולהראוֹת לנוּ בעליל, כמה דלים וריקים אנוּ מכל חזון, כמה מוגי־לב אנוּ לעמוד שעה קטנה אחת פּנים אל פּנים עם שעת הפּנאי. רק פיהוּק, רק חירוק שיניים, רק שינה. המדורות הללו, שריד עלוּב של פאֵרנוּ מלפנים. לעג הן לרשים.

שמע הפיקח, ניענע בראשו והסביר את הענין באר היטב:

– הלא כה דברי תמיד. טוב לא־כלוּם גמור ממשהו מנוּפח. ומוטב שלא לעשות כלום מלעשות לא־כלום. מה עבודת המדורות לנו? ומהי תכלית כל המעשים? הנחת. באין נחת אין כל הענין שוה שנפסיד עליו אפילוּ סחבה אחת, אפילוּ גפרוּר אחד. הלב משתוקק להילולה. באמת אמרוּ: העולם הזה נמשל לבי־הילולה. אבל זו אינה הילולה, אלא חילולה. מימי לא הייתי נוטה לדעה, שכל אברך ראוּי להימנוֹת עם שבעת חכמי אתונה רק משום שאברך הוא וכל החכמה ניתנה לצעירים. החכמה עצמה דיברה מתוך גרונם של אברכינו. השמעתם דבר כזה? אני אדליק אורים גדולים בשביל שאראה ושכל האחרים יראוּ כמה עלוב אני. אנו מעלים לשונות אש להלקות אותנוּ בקרבתם במחילה מכבודנוּ מפנים ומאחור. הרי זה שהננו משרבבים לשונות כלפי עצמנו. ולא עוד לשונות הן, כי אם תערי־אש, שפודין, חרבות, קרדומים בבשרנוּ. אי, אי, קריה מלאה שוֹטים! אילו לעצתי שמעוּ הייתי גוזר על המדורות הללו, המעבּוֹת את החשכה מסביבנוּ.

גדול דיבוּר בשעתו בפי פיקח לשנות מנהג עתיק־ימים. נמנוּ אנשי הקריה וגמרוּ להכריז חוק ולא יעבור בקריה: המדוּרה אסוּרה. אסוּרה ואסוּרה. שמעו קהל התינוקות: אסוּר! הריעו באלפי קולות־משוּבה: מותר, מוּתר! בפיהם הכריזוּ ובידיהם מילאוּ והדליקוּ מדורות בפינות־סתר ובמגרשים נידחים ואף הציבו עליהן שומרים בפני שוטרי העדה. אולם המדורות הגנובות היוּ יתומות ועלובות שבעתיים. ולאמיתו של דבר, בכדי טרחוּ שוטרי העדה למנוע מלאכה, שעתידה היתה להתנוון מאליה, כי מה טעם במדוּרה על האדמה, שאינה עולה עד לב השמים? מה חן ויקר למדורה נחבאה, חרדה, כלוּאה, חטוּפה? ציפור בכלוּב אינה ציפור דרור, אבל היא ציפור. אולם מדורה בכלוב רק איולת ומפח־נפש היא. אלא שיש רוצים לקיים שיגרה משום שמקורה במנהג עתיק. הרי גם מנהגים עתיקים, שאין החיוּת מפעפעת עוד בהם כמעין המתגבר, סופם להיות עוברים ובטלים כמדורה זו, שאין מוסיפים לה חמרי־דלק והיא נפסקת מאליה.

מנהג המדורות היה משתכח בקריה אילולא הופיע מקץ שנים שר המדורות הפלאי בכבודו ובעצמו. הידיעה התפשטה חיש־חיש בקריה, כאילו עמד לה רץ מיוּחד לבשרה ברבים. איש לא ראה עדיין את האורח בעיניו, אבל הכל ידעוּ, כי מתהלך הוּא בקריה. כך רואים את כדוּר השמש, החבוּי עדיין מעבר לרכסי־הרים, לפי נגוהותיו המפיזות את פאתי השמים כאצבעות יד גדולה השלוּחות ונושאות “שלום” לעולם ומלואו. עברה הרינה בקריה, בצלצלי קולות וברעש פיות ופעמונים: הוּא בא! הפחחי הופיע ובא! אפילו זקן הפעמונים שבקריה, אלוּף הצלצלנים, השקוּע דורות בשתיקת־אֵלם, שכן מנהג בקריה לדובבו רק בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל, כגון לכבוד אישים מלכוּתיים, והואיל ואין עוד מלכים באים בשערי הקריה, משום שאין עוד מלכים, הריהוּ שובת ממלאכתו זה יובלות – אפילו ש"ץ זקן זה נשמע כעת קולו בין החיים, משום שאיזה פרחח־קונדס או אברך מקוּנדס משכוֹ בלשונו להריע “ברוך הבא” לכבוד רבּן המדורות.

אך פשטה השמועה על ציק־לון־קו מיד פשטה להבה גדולה, שהקיפה כחגורה את הקריה. לא היה מקום מוּעד למדוּרה מדוֹרוֹת, שלא העלו בו אש, אף במקומות המרוּחקים מגבהה של הקריה ובמגרשים הנידחים והשתרבבוּ לשונות ובכל המקומות בבת־אחת ובהרף־עין ממש. משל יד אחת ניצחה על המלאכה. כך גייסות החופש פועלי מחתרת, מגיחים בבת רגע ממחבואיהם בהופיע הגואל והמשחרר, במלוא ציודם לקומם הריסות, להתיר אסוּרים, לזקוף כפוּפים ולפרוש מעל לנס המרד את נס הפדות. דגלים מקוּפלים מחמת המציק מופיעים ומתנופפים במרומי הבתים. אף המדורות בקריה כדגלים המקוּפלים הגיחוּ ממחבואיהן והתלקחו בכל תעצומותיהן. אנשי הקריה, זקן וטף, גבר ואשה, פּרצוּ מבתיהם להסתכל במחזה הלהט, שקפץ כביכול מן האגדה אל המציאוּת. געה הקהל הגדול בבכי שוקק כצחוק ובצחוק רך ורועד כבכי; ספקו הילדים כף אל כף וכף אל פח ופח אל פח ובאבן הכו על פח וכל זאטוט ופרחח עשה לו משרוקית בפה או פה עשה כמשרוקית ומי שלא שרק ציפצף או אצבע תקע בין השינַים ונתן קול כחליל או ציפור שבתוך גרונו פצחה לה שיר. אף הסומא ברחוב, היושב ומקרקש על טמבור, הכה בכוח כבתוף, ואף על פי שלא ראה כלל מאורות צעק במלוא גרונו: “ברקאי! הכל משוועים: אורו, אורו, אורים, התאוררו. אף אני, עיור אין עינים, מתופף במצלתיים ושמח על דליקתיים!”

זקני העדה נענעו בראשיהם ואמרו במתק שיח: בהן צדקנו, לא היתה תאורה כזאת מיום שהקריה עומדת על תילה!" לא היתה. לא היתה. מדורה כזאת לא האדימה עדיין את שמי הקריה. זו היתה מדורת־המדורות, ראשונה למדורות העתידות בדורות. היתה זו מדורה שלאחר צום גדול, צום הלבבות, צום העינים, צום כל יצרי התבערה. משל כל האונים הכלואים בקריה משנות דור פרצו מן הסוגר; כל הזאטוטים, שלא ראו משוּאות ציק־לון־קו בעיניהם הרכות, ואך את שמען שמעו, באו לכפּר את המגרעת שבטל ילדותם והרחיבו, הגדילו את המדורה; כל הבלאי שנצטבר במשך שנים מן הזרדים היבשים, הבגדים הממורטים וכל שבר כלי, נהרו ובאו למגרשי האש: שרפונו נא! צמאון כל הגופים והנשמות לשמחה אשר שבתה בקרבם פרץ מאלפי פיות לשוועת־מצהלה אחת. איש לא ידע יד מי היתה בתכונה הזאת, וכאילו לא היתה כל תכונה, אלא העבודה בערה מעצמה במנין ידים שאין לו שיעור. גדולים וקטנים סחבו חמרי־הסקה, פרקו צריפים, עקרו קורות, קיצצו דקלים, השליכו חמרים כבדים לתוך המצולה הרותחת המחרישה אזנים בנפצים ובנפציצים בהמית המוני חלילים. לא ראתה עין אימתי הוּכן והוּקם הדוכן הגבוה, מעשה עץ, על יד המדורה הראשית בגבהה של הקריה. דוכן לנואמים, אשר נקראו מטעם הציבור או בהתעוררוּת עצמם לקדש את חג המדורות בניביהם הנאוים לכבוד חתן החג, אשר דרך אי אז ככוכב מאדים בשמי הקריה ואי אז נעלם לפתע מעל האופק ובין הופעתו להיעלמו היו ימים טובים בקריה, עליהם יסוּפר לדורות ועם היעלמוֹ מהקריה פנה הודה ופנה זיוה, לָקוּ מאורותיה… חשך עולמה. לא מדורות של אש התלקחו בבין הזמנים העצוב, אלא מדורות חושך. מדורות אופל, צלמות. נסתלקה השכינה מהקריה. במחשכים הושיבנו כדבר הפיקח שבעדתנוּ. אוי, מחשכים… עד שזרחה שוב שמשו של ציק־לון־קו, ירום הודו, ונתחדשו ימינו כקדם.

כה אמר נואם אחד ואחריו החזיקו נואם שני ושלישי. אלא שבאמצע הנאום השלישי התחוללה המולה רבתי וכמו מתוך הקהל צץ ציק־לון־קו עצמו, קפץ ועלה על הבמה וגער בנואם בקול נגיד ומצוה: “הס!” “הס!” – קראו אחריו במקהלה כל ראשי הקהל. “הס!” – קרא כל הקהל כולו פה אחד – “הס והס! תן לציק־לון־קו לישא את דברו”.

קמה דממה נמרצה, רווּיה המית־ציפיה, כמדורה נלהבה. קדמו לאזנים עינים בוערות בלהט ההקשבה לקראת המגילה המושטה בידי העולה על הדוכן. יפה־תואר וזקוף־קומה. לא התחוללה בו כל תמורה, משל מרכבת הזמן דהרה־דלגה מעליו והלאה. לא עננת יגון בפניו ולא שערות לבנות בתלתליו. “תארו כמלך זך”. “ואולי מכשף הוא שכרת ברית עם נעורי הנצח”, “ושמא המציא לחש המַקהה את שן הזמן שלא תהא לה שליטה עליו”. הללו היו הרהורים עמומים, סתומים, שלא העזו להגותם. לפתע כרעם המתגלגל אחרי הברק פרץ קול אישאֵש, צלול ואדיר:

– האזינו נכבדי הקריה וכל הנאספים פה, קושט דבר אמת אספר על אדותי. הלא מאז ומשכבר חשקה נפשכם לפענח את חידתי. חוטא ופושע אני, זד ומתעתע. לנפשי התכחשתי ולכולכם. מסוה איש תם וישר, אוהב הבריות וגומל חסדים, שמתי על פני. דמה דימיתי כי הסתר אסתיר את נכלי־רוחי עד בוא יומי ואת סודי אוריד עמי לקברי. שבתי וראיתי, כי לא עד אין קץ יכלכל אדם מסוה על פניו. הוידוי גזירה היא. כל איש חייב ליתן דין וחשבון לבריות על מעשיו ומחשבותיו ואף על גנזי הרהוריו ומאוייו. כל אחד שייך לתהום־נפשו ועד רום־הגיונו לכלל. אין גנב, רוצח ובלש, שאינו משתף מי שהוא בתעלוליו. אף הבזוי שבבריות יש לו איש־סודו לספר לפניו את משוגותיו וזדונותיו, את משובותיו ומדוחיו. אני לבדי נתקתי את כל מוסרותי עם הבריות, הפרתי בריתי עם האדם, ולא התהלכתי עם שום נברא אנושי בעולם כעם ריע וחבר, לא הוקרתי איש, לא אהבתי כל נפש חיה. אשמתי מכל גנב ודובר־שקרים, כי נפשות גנבתי במרמת־לשוני; בושתי מכל רשע ונוכל. אף אשה לא קידשתי ולא זרעתי את הילד. לא אהבתי כל נשמה ועל גוף לא עגבתי. בגפי חייתי, רווק עד שרשי. תכלית כל נפש למצוא לה רעיה ואף אם תתמהמה למצאנה לא תיעף ולא תיגע לחפשנה; בכוכבים תשאל למקומה ובחיק הירח תשכן את חזונה; ממשברי הימים תאזין קולה, במעמקים וּבמרומים תתחקה על הליכותיה ומן האויר תשתה את חיי־נשמתה, בדרכים רבות תשחרנה. אולם אני, נתיבי הובילני מעודי אל לא־איש ואל לא־אשה. פרוש הייתי בגופי ונזיר ברוחי; נכרי במולדתי וזר למשפחת האדם. לא אהבתי איש, אף לא שנאתי, ואך בוז ללא מצרים הגיתי לכל. נתיתמתי מאבי ומאמי בטרם ידעתי הבט והבחן ומלים לבטא. מאז לא חמדו עוד מבטי פרצוף בר־נש. הכל היה לי לזרא. רחמים לא היו בלבי, לא התרפקתי על עץ ולא על קמה בשדה. הנופים השמימוני. לב־אבן נשאתי בחובי. ורב יתר מקשה־לב הייתי מוג־לב. רחקתי מן האשה, פן תסטה תחתי. נפש לא עשיתי, פן אראה בסבלה או במותה. הנאלח במומי יהירותי היתה. איש לא ראני מימי בבכיי, כי גאון־לבי השיאני לחשוב, שדמעותי זכאיות להיאגר בצנצנת של זהב. בית לא בניתי לי, פן יעלה על המוקד וכל נכס לא רכשתי לי, שמא אאבד אותו בענין רע. פגעים רבים הפילו עלי אימה והאש היתה מקור־חרדותי. הסכין פוצעת, הרעל מחלחל לגויה, החבל חונק, הכדור פולח, הגרזן מוחץ, אך האש לבדה מכלה את הגוף והנפש מבלי להשאיר שריד. האש רוצחת וגם יורשת והופכת הכל לאפר. היא היתה מגוֹרי תמיד. משום כך עגבתי ככה עליה. זו היתה דרכי הנלוזה: כל שמאסתי בסתר, אחריו נהיתי בגלוי. פני היו שוחקות על שום האבל שבלבי. העמדת־הפנים וגניבת־הדעת היו כשמן בעצמותי, סם־רפואה לנפשי הדוויה. תנים קננו בקרבי, לכן בפי זמירות ארגתי. כולי משרוקית־נכאים ובפי חליל. צבוע הייתי, איש חרש ומרגל, הפועל במחתרת. יען כי מאסתי במשכנות אדם, בטרקלין, בחדר המשכב, בשולחן הערוך, נדרשתי כל עיקרי אל המלאכות שבחדר המבשלים. דודים התקנתי, סירות וקוּמקוּמים ופתיליוֹת הטלאתי, שברי־קדירוֹת הלחמתי, כל כלי בו יבוּשל הנזיד. זד הייתי. במדורות ביקשתי לפזר את מחשכי־רוחי ובמחלצות השמחה לחפות על צלקות היגון בנפשי. לעתים השיאני דמיוני להאמין בתום־לבי, משל הנני באמת אך שמח ואומר אשרי. אכן, רק לישרי לב שמחה כי תוּמם בטחונם וישרם אשרם. אך אני זממתי לחצוב ששוני מיגוני ולתפור לי מכתונת המשוגעים כתונת פסים, שעטפה את רוחי מברייתי. דמיתי לעתים, כי אף האסון יש אשר יהיה עיסה ללוש ממנה חלות של שבת ויום־טוב. כל פגעי בני־אנוש עשיתי לי מקור־תנחומים. ראיתי אשה יפה והיא אינה שלי, שויתיה מיד לנגדי זקנה בלה. על השדה העומד בקמתו ברכתי בורא אורי האש. קול כלה במצהלותיה מהלתי בבכי־תמרורים של האלמנה. ידעתי: כל יופי נידון להתכערות ובריות גופא למרעין מישין. כל החיים שאינם שלי דנתי לאלתר למיתה. את מלאך המות עשיתי יועץ־סתרים לי ואת הבריאה כולה הפכתי לבית הקברות. מתים יצרתי בדמיוני. לפיכך הייתי אך שמח. כל קומה זקופה הפכתי לגל של עצמות. בפי התחסדתי ובלבי הרשעתי, בחביון־הגיוני פוררתי יסודות. הכל ריסקתי. יער החיים חצבתי והתזתי קסמין להעלותם על המוקד. באש שפטתי הכל. בכחש סובבתי אתכם נכבדי הקריה, את כל הקהל הרב הזה ואת הזאטוטים, צאן קדושים אלה. לכן זה ענשי להישרף באש. תהא מיתתי כפרתי על הבגד והמעל.

… וכשקפצה הגויה לתוך המוקד נעשתה הקריה לחרדת־אלהים. בכי העדה השתפך כמדורה של דמעות. ימים רבים היו הדי הבכי מתהלכים בלבבות. אולם גם אחרי ששככו הרוחות לא נדמו הפיות, ועדיין היו שני הצדדים רבים ומתנצחים זה עם זה. הללו אומרים: כמה מזוהם ונאלח היה אותו ציק־לון־קו, שלא מצא לו דרך תשובה מכחשו הנקלה אלא במיתת־שרופה. הלא זה שד בצורת אדם, ממית נפשות בשרעפי־לב, מעמיד פנים כיוצר־אור ובורא חושך, מחפה בפנים שוחקות על יצרים נתעבים. אל נכון בפירוּט חטאיו הקטנים בוידיוֹ לא נתכוון אלא לחפוֹת על פשעים נועזים אחרים שחולל במו ידיו. חזקה עליו שהיה רוצח בפועל, שערק ממקום־פשעיו להימלט מזרוע המשפט. והללו אומרים: לאט לכם מהוצאת לעז והשמצה על אותו צדיק וחסיד, שדן עצמו בחומר הדין, כדי למרק את חטאיו הקטנים ולבוא לפני בית דין של מעלה טהור ומזוּכך כתינוק שנולד. הוא טפל על עצמו שגגוֹת שבמערכי־לב שאין שום בן אדם נקי מהן. עברות קלות, שרבים דשים אותן בעקבם ואף זוקפים אותן כצדקות לעצמם, נחשבו בעיניו פשעים חמורים… הבו גֹודל וכבוד לאיש, שהוציא את נשמתו בקדושה ובטהרה ובלהבה. כמלאך בצורת אדם הופיע אלינו.

חילוקי הדעות לא פסקוּ גם אחרי שריפתו וסוף חילוּקי דעות אש־מחלוקת בקריה.

תרצ"ו