רקע
אליעזר שטיינמן
הבכי על הידיד
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך; 1965

 

א.

לא דרך קריאתו של זה בעתון השחרית כדרך קריאתו של זה. זה פותח ברפרוף מבטים על פני הכותרות השמנות של החדשות בעמוד הראשון, מה ייאמר בהן על המדיניות העולמית סיבוכיה ונכליה, על מרידות ומהפכות ופעולות-מחתרת בארצות השונות ועל כינוסים בין-לאומיים לדיונים על תגבורת החימוש או על פירוק הנשק, וזה שוקד לרוות תחילה את צמאונו לחדשות המקומיות, המפוזרות על הרוב בעמודים האחרונים באותיות זעירות במדור “אישים ומוסדות”, “פרט וכלל”, מארבע פינות הארץ, בין השורות, בשולי המעשים, לזכר נעדרים, מי ומי, וכיוצא בהם, המשקפים את מקרי החיים הקרובים ביותר ללב, כגון מי לנישואין, מי יעלה בדרגה, מי חובקת בן ולמי נולד הנכד הראשון, מי שבק חיים בידי שמים או בתאונת דרכים, מי נתפס למעילה ואיזו אישיות חשובה הואילה לצאת לחוץ לארץ בשליחות הציבור או מטעם עצמה. ואילו ברוך בנבנשתי, המקפיד דרך כלל על סדר יום ערוך ומתוקן, לא היתה לו שיטה בדוקה בקריאת העתון.

הבקר פתח בעמוד הראשון וסקר את המערכה על פני תבל רבתי, שנשקפה כחזית מלחמה ארכה כאורך כדור הארץ. על פני עריה הפרוזות של ספרד המטירו מטוסים פצצות והפילו חללים לאין ספור. בין סין ליפן התחוללו קרבות. שתי מדינות לוחמות בחבל-עולם רחוק טפלו אשה על רעותה את האשמה בשימוש באדי רעל, הנוגד את החוק הבין-לאומי, המציב סייגים לרצחנות-גומלין. נציגיהן של שתי המעצמות האדירות ישבו ליד השולחן העגול והתווכחו בנימוקים, המעלים ריח אבק שריפה, למי הכל חייבים תודה על שמירת השלום בעולם. באירופה גברה תסיסת ההמונים המובטלים. מתוך מדור הידיעות, הטעון חמרי נפץ כדי חורבן העולם, נדרש על כרחו וממילא למאמריהם של הכתבים והפרשנים, הדורשים כל ידיעה כמין חומר להוכיח באותות ובמופתים, שעולמנו עומד על סף החורבן. כל הארצות הן כמרקחה וכל הגויים, חמושים מכף רגל ועד ראש, מוכנים בכל שעה, בכל רגע ממש, לישא זה אל זה חרב, תותח, פצצה, גזים מרעילים. הרצח הוא השפה הבין-לאומית. מתוך כל מאמרי ההערכה למאורעות הזמן ברור היה, כי השעה היא שעת חירום, שעת הרת עולם והרת חורבן עולם, השעה השתים עשרה ממש, ואם חס וחלילה לא תימצא תחבולה לצנן מקצת את חומה של המלחמה הקרה ולהמשיך היאך שהוא את המצב של דו-קיום צפוי אבדן גמור.

ברוך בנבנשתי השמיט את העתון מידו מתוך סלידה ושאט. כדרך הבריות לערבב תולדות בסיבות, או אף להקדים אלו לאלו, היה אף הוא נוטה לזקוף מקצת מן המרקחה שבמדיניות העולמית על חשבון העתונות, המנפחת בכותרותיה השמנות והמגרות את שיעורי הסכסוכים וחילוקי הדעות בכל אתר ואתר. אמנם, העתונות אינה אלא פעמון, המכריז ומודיע על שריפות. אולם גם לפעמון חלק בהתלקחות התבערות. לכן שנא את העתונים ואף את העתון שלו, שהיה לחם-חוקו מדי בקר בבקר. ולפי ששנאו ואף על פי כן נדרש לו, הריהו מעיין בו ומשליכו לסירוגין. כבר היה מוכן למשוך את ידו ממנו לגמרי. מבלי משים הפכו לעמודו האחרון ושם נזדקרה לעיניו ידיעה בת שורתיים באותיות פטיט, כי שלמה הררי, ידידו אהובו, מת אמש בעיר מגוריו ב. וסמוכה לה מודעה במסגרת שחורה, כי הלוויה תתקיים היום בשעה אחת אחר הצהריים.

ברוך בנבנשתי לא נהמם, לא נתחלחל. קרא וחזר וקרא את הבשורה הרעה בשויון נפש כמעט. כשתהה על כך נתקשרה לו סניגוריה במחשבתו, כי בעולם מזועזע זה שבכל יום נופלים המוני חללים בשדות הקרב ועמים שלמים צפויים לאבדן, שוב אין מיתת היחיד, אפילו הוא קרוב וידיד, עשויה לזעזע. אכן, תירוץ נחמד – קם חיש מהר מתוכו קטיגור לטפח על פניו. יחיד קרוב… אבל זה שלמה הררי.. אהוב נפשי… שלמה היקר באדם… שלמה איש חמודות, שעל ידיו ושכמותו – והם מעטים יחידי סגולה – מתאהב צלם האדם בעולם… ואתה… כאילו לא כלום…

למרבה התדהמה חש לפתע חיוך חמים בלב. כן, שלמה מת ואני חי. נתיב הוא מששת ימי בראשית: הנלודים למות. המתים לקבר, והנותרים בחיים לפעליהם. נזכר אותן רשימות-אבל של ספדנים לתיאבון, המתפרסמות מפעם לפעם במדור הנעדרים, שפתיחתן על הרוב כך היא: אף הוא מר פלוני החביב והנחמד, דמות ישרה, נדיבה ונאמנה, הלך לעולמו. אף הוא. מי מילל ומי פילל, שאף הוא, איש חי ורב פעלים, איש כל כך חי ואוהב-חיים, ילך בדרך כל הארץ? איזו ספדנות נואלה! אף הוא. מה משמע אף הוא? וכי פלוני עשה חוזה עם מלאך המות שלא יגע בו? ומה זאת אומרת איש כל כך חי ואוהב-חיים, משל יש מי שאינו כל כך חי ואוהב-חיים? אולם פלוני הלך בדרך כל הארץ, שהיא דרך סלולה לכל. לכל, אף לשלמה הררי. כעת הגיע תורו של שלמה. רד, שלמה ידידי, אהוב נפשי, רד לקברך.

לרגע קטן נעשה הענין ברור ומובן. שלמה מת והוא אינו צועק אוי ואבוי, אינו מטיח ראשו בכותל, אינו שואל: “היתכן?”, אינו גועה בבכי תמרורים. שוטים בוכים, צבועים מספידים, רמאים גודשים סימני-אבלות. איכה יבכה ואין אף טיף-דמע בנשמתו? שם, בעמקי הישות, נצטנפה פקעת כבדה והיא סותמת מקור הדמעות. כן, שלמה הררי, המזג הטוב, הרוח החיה בכל מסיבת-רעים, בחור כארז, מעין השמחה והבטחון, כל רואיו יאמרו, כי אכן יאה לו תואר נזר הבריאה, שבק חיים לכל חי, שבק את השמש, את האויר, את הנופים הנהדרים, את הנשים היפות – לאמר, את כלל הנשים, כי מנוגה-נגדו כל אשה העלתה מגנזי-ישוּתה את טבעת הקסמים של יפיה – להן הגה אהבה עזה מהולה בחמלה רבה, את חוג ידידיו ורעיו הרחב לאין שיעור. אין עוד שלמה.

בשכלו הבין ורגשו התמרד. מת שלמה. היתכן? האם חלה ימים רבים לפני מותו או כחתף בא עליו המות? אם חלה ימים רבים, למה לא נקרא לבוא אליו ולמה לא ניחש לו לבו לקום ולנסוע לעיר ב. לפקוד את החולה? האם חלה שלמה ולא ידע או ידע והסתיר? שלמה ריע נעוריו, שהיה מסיח עצמו לפניו על הכל, דומה, ללא שייר, הצניע ממנו את מחלתו הנואשה שהצעידתו לקבר… “שלמה הצניע ולבי מפני מה לא ניחש לבוא אצלו ולעמוד ליד מיטתו בשעת יציאת נשמתו?” הלך לו מן העולם ללא שיחת פרידה… הלך לו, ברוך לא יכול היה להימנע מתרעומת על מעשה זה. כל מות הוא מעין פגיעה אישית בקרובי הנפטר, על אחת כמה וכמה נראתה לו באספקלריה זו מיתתו המאולתרת של שלמה. למה לא הודיע לו במברק, כי הוא חולה אנוש? אף בני ביתו לא קראו לו, הקרוב בידידיו של שלמה, ריע נעוריו, לבקר את החולה שלמה, שמחלתו החמירה. האמנם בימיו האחרונים ואף בשעותיו האחרונות לא זכרו שלמה ולא קראו בשמו, לא זכרו ולא פקדו?

 

ב.

השכל אמר: קום ועשה. קרע מעליך קורי התנומה, התלבש, התגלח, סעד פת שחרית ולך אל האוטובוס הנוסע לב. ובוא אל הלויה. מחוגי השעון הורו שמונה שעות ומחצית השעה. עד תשע בערך יתעסק בסידוריו לעזוב את חדרו, לכל היותר עד תשע ורבע או תשע ומחצית השעה. בעשר יוצא האוטובוס לב. שעתיים נסיעה. עד לעשר יהיה הסיפק בידו להגיע אל התחנה המרכזית ולהצטייד בכרטיס-נסיעה. בשתים עשרה או קצת למעלה מזה יבוא לב. מכל מקום לא יאחר להופיע בבית שלמה אל הלוויה. כך דן השכל. אולם עשייה חפוזה זו לא הלמה את אפיו ואת הרגליו. ברוך בנבנשתי, הכפוף לסדר-יומו, לא היה בן-חורין לצאת מן התלם בשום נסיבות שהן. בעיקרו של דבר, סבור הוא, כל אחד קובע לו עתים משלו. עתים למלאכה ולמשא ומתן ועתים למנוחה, לנמנום, להתבודדות או למשחקים. כללו של דבר, כל אחד הוא רובו לעול ומקצתו לשבתון. אדם שאין לו כל יום שעה משלו אינו אדם. יום של חול בלי שעה של שבת אינו יום כלל. שעת השחרית בין שמונה לתשע היא שעת השבתון של ברוך בנבנשתי, שעת ההתייחדות עם עצמו במיטתו. ברוך אהב את משכבו. המיטה, סבור הוא, היא המולדת לאדם, היא מפלטו וחסותו מכל הפגעים, בה הוא נולד, בה ילך לעולמו. כל בקר משמונה עד תשע הוא שוכב ער, מתמכר לתפנוקים אישיים לגמרי לא חלק בהם לזולת. שעה זו היא לו ההתיחמות באלהים. אותה שעה אין הוא כלל של העולם, אלא של עצמו בלבד. של עצמו, היינו – של אלהים, כי האלהים הוא כל עצמותנו. אותה שעה בה כל הבריות יוצאים לעסקי יומם, אפילו התינוקות תיקיהם על גבם כבר נרתמו לעול תלמוד תורה ואצים לבתי האולפנא, כל העולם על גלגלים, הוא לבדו שוכב-הוזה, בא בסוד המנוחה, פטור מן ההבלים שבהוויות העולם. הדבק באלהים שוכח עולם.

הוא לא ויתר על שעת השבתון, שנסתיימה בתשע בדיוק, וכן לא פסח על סעיף מסדר-יומו לקרוא סמוך לירידתו ממשכבו פרק באחד מספרי ההגות שמחשבה זכה ויין משומר של רגשות נאצלים ממוזגים בה. פרק יומי זה, סבור הוא, כמוהו כתפילה לנפשות הצמאות לשפך-שיח. רבים בימינו שוחרי תפילה שאין בהם אומץ הרוח הדרוש להתמכר לה. מיום שנתמעטה התפילה נתרבו הלבבות המאובנים. אכן, דברי-הגות נכוחים וזכים כוחם יפה מפרקי פיוט סתם לפשט את העקמומיות שבלבבות, להרחיב את הדעת ולזכך את הרגשות. פתח את הספר “רעיונות”. קרא: “בעת תדאב עין בוכיה על הרעות ונפש מתאבלת בלחץ כאב-עולמים אשרי אדם עוז לו להסתיר את הדמעות ולכאב-לבו ישים מרפא דברי-חכמים”. כפתור ופרח. דברי חכמים הם תרופות יקרות. כצדיק באמונתו, כן החכם בחכמתו יחיה. עתידה החכמה לבלע את המוות, ואף בטרם ייבלע המוות לנצח, אך בגני החכמה נמצא מעוז ומשען לנו מכל פגעי-תבל. לא ספדנים ינחמוני בכל צרה, בלתי אם פרקי הגות כתובים בטוב טעם ובשפת חן. הכי לא ילמדו יראי שמיים פרק משניות כסגולה לעילוי נשמת המת? עד כאן ולא עוד. אל תאניה ואניה במות הידיד, אל בכות ואל ספוד. אבלות המכריזה על עצמה היא בזיון למת. שלמה היקר, נקי הדעת וזך הרגש, אתה נשאת תמיד ברמה את דגל האדם. כל מראך קרא בעוז: האדם מקורו רם ויסודו נאצל. הכי לא סחת לי פעם בענות אדם, שמעודו לא העז להביע פתגם מלוטש, שמא ישימו חלקו עם החכמים, כי אך בזאת יתהלל האדם, שילוד אשה הנהו והאשה היא משכן הקודש של החיים? כל העמדת פנים של צער, של עצבות, של אבלות, זרה היתה לרוחך. כל מבט ומבט שלך כמהו כצו: והיית אך שמח.

בזכרו זאת נתחמם לבו ומוסר-כליותיו כמו פג. שלמה מת, אך החיים אינם מתים ואינו דין, שהחי יזייף את חותמו. החיים משמעם קורת רוח, מהותם שמחה. נשימתנו היא משאבה לשמחה. על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה צוהל בחייך. שמחות העיניים המסתכלות; שמחות האזניים השומעות והרגליים הצועדות; צוהלים הדמים הזורמים בעורקים; הגוף כולו נפעם בעוז-רגשות בשמחת-הווייתו. כל אילן השולח את פארותיו אל על הוא חזיון-מצהלות. כל מראה קודר ביקום הוא בן-חלוף. נוף עצוב הוא תרתי דסתרי. אף הרואה נוף סגריר משתאה על הדר-חנו. הבריאה כולה אומרת כי טוב.

לא אמר שלום עליך נפשי, אולם נפשו נשאה אליו את ברכת-שלומה. שלוה חרישית אפפתו כמו לא נפל דבר. שתי שורות באותיות זעירות בעתון היום סחו מת שלמה, אך הבריאה על כל מראותיה הנשקפה בחלונו ענתה ואמרה: להד"ם. שלמה חי וקיים. כל מורשי-רוחו נשאו אליו את הבשורה כי שלמה חי וקיים. אילו הוא מת… אילו הוא… אך לא, אף בבואה דבבואה ממותו אין בנפשו… בן פורת שלמה – הכי הוא מת? לא היה כלל במשוער, שעיניו-לפידים אינן מאירות עוד ובת-צחוקו השמשית אינה זורחת עוד וקולו הפעמוני אינו מצלצל עוד לקרוא לכל ידידיו ומיודעיו אל היכל השמחה. באמת אמרו: אין אדם נפטר מן העולם, אלא אם כן החיים נעשו מאוסים ונמאסים עליו. מתים הרוטנים, הרוגנים, מרי הנפש, הנזעמים, הבאים בטענה. אולם שלמה הזיותן, שבדין נתכנה על ידי פלוני אלמוני, חברם הקרוב, דוור הבשורות הטובות של הקדוש ברוך הוא, ההוא יהיה לשוכן עפר? לא יתכן ששלמה לא יופיע באחד הימים במהרה בקרוב בלחיצתו המשולשת על פעמונו ובקפיצת-משובתו בביתו וחבילת השי בעטיפה צבעונית בידו. שלמה אהב מעשים קונדסיים. להוט היה לגרום הפתעות ולהעניק מתנות, כאילו עצם מציאותו לא היתה הפתעה ושי לעולם.

צפיה חסרת-שחר זו, אף היא מעשה משובה, אף על פי שלא נתקבעה בלבו, אלא היתה בגדר משב חולף, גרמה לו צער ובושת-פנים ממש. לא די, הרי עוד. המעט לו שלבו לא נשבר שברון גמור מן הבשורה, עוד הוא שוגה, ולוּ לשהות מעטה באשליות. אם אינו שרוי באבלות על מות שלמה, עליו לישב שבעה על לבו שניטמטם ולומר קדיש על רגשו האנושי שנתקהה. לבכות, לבכות. מי יתן לו בכי מעט. אמת היא, אין בלבו אף קורטוב צער על החתף שבא על שלמה. הוא אנין הנפש, שאפילו מבט צונן או מלה בלתי ידידותית של מכר עלולים להעכיר את רוחו, ואפילו קלקול במזג האויר משרה עליו עצבות עד דכאון ממש, לא נפגע כלל בעומק נפשו מפטירת ידידו היחיד והמיוחד, כאילו לא נפל דבר… כאילו לא כלום. אין טעם לעשות שקר בנפשו, אין הוא המום, לא מזועזע, לא נחרד. אף נטף-דמע לא צמח בנשמתו. עיניו צחחות. אין הוא חומל על ריעו שמת באבי ימיו – כבן ארבעים בסך הכול – ארז נגדע ומפלתו לא הולידה כל הד בליבו. רוחו שקטה לגמרי. הפקעת הכבדה ההיא, שנצטנפה שם שם בעמקי הישות, בקדשי בקדשים של הנשמה, ליד מעיין הדמעות, רובצת שם ואינה משה. אסור לו להסיח את הדעת מכך, שלבו נתאבן, נתאבן ואין עוד תקנה לו. מות שלמה לא פגע כרעם. אל נא יעשה שקר בנפשו. רק לא שקר. כל שקר מוקצה מחמת מיאוס, כל שכן שקר לגבי שלמה גלוי הלב וזך הרגש. השנאה לכל תרמית היתה טבעת הקידושין, שחיברה את נפשותיהם יחד משחר נעוריהם ועד… עד… שנעצמו עיני שלמה הטהורות. ריע אני לבריות, אך האמת היא אהובתי וחמדת לבי. שלמה לא השתוקק לאמת, כי הוא היה מופתה החי.

שמש אביב מוקדם זרעה על קירות-חדרו פלאי-דמויות, שלחה את חציה מתחת לשמיכתו ומסכה בו עצלות והזות. כל חושיו שתו תפנוקים בצמאון. כן, הוא ידע ששלמה מת, אולם בנשמתו, לבשתו, לא היתה אף טיפת מות. מנורת השבת דלקה בה על כל פניה. כל אבריו התכחשו למות וכל עצמותיו תאמרנה אין בנו מות. גוף חי שותה שמש, שוקק עינוגים ועידונים והומה תשוקות וכיסופים – מה לו ולעפר-קברים? השמש שורפת את המות. כחכמה כשמש. גם החכמה כשמש משחקת לפנינו בכל עת. כל מאמר החכם הוא פריסת שלום ממנו לקרובו ברוח ובשורש נשמה. שמש צדקה וחכמה צדקה יצילונו מן המות. הגויה שותה את אור השמש, והנשמה – את אור החכמה. אור הוא שמחה.

לא הסיח דעתו מהכרח הנסיעה, אלא שהליאות עכבתו. כסבור היה, ששכיבה מעטה נוספת תתן לו כוח להתגבר על העצלות ולהתקין עצמו לנסיעה על ידי כל ההכנות הדרושות לה, והן, לקום, להתלבש, להתגלח ולאכול פת שחרית. אולם השכיבה המעטה הנוספת לא החישה כלל את ענין הנסיעה. נימוקים חדשים צמחו כנגדה. בעצם מה טעמה והגיונה? כן, לחלוק את הכבוד האחרון. הכבוד האחרון. איזה משפט חסר-שחר. לקיים מצות הלוית המת. זה מת והללו באים ומוסיפים מצוה לעצמם. או שמא הכרח הוא, שגם הוא יהיה עד-ראיה לבזיון המת בידי אנשי חברא קדישא, המגלגלים אותו כאומצה, מוקיעים בהורדתו לטבילה את מערומיו המבישים, ועד-שמיעה להכרזות החזן על מוצא האדם מטיפה סרוחה? כמה משמים ומשפיל מחזה הקבורה וכמה נוגד כל זה למזגו של שלמה, איש הצורה ויפה הנפש, שכל חלאה אנושית לא דבקה בתכונתו.

יכול הוא להימנע מן הנסיעה. ואם יכול הוא, הנסיעה למה? שוב אין נסיעתו אלא קיום מצוה, רק מצוה, לצאת ידי מצוה, חובה שבנימוס. אמת היא, שהמיתה לא נגעה כלל בלבו. הוא לא נתחלחל בקריאת הבשורה הרעה, לא קפץ מעל משכבו כהלום-רעם, לא געה בבכי עז ומר. אף טיף-דמע אין בנפשו. שלמה מת והוא חי ומתדיין עם עצמו לנסוע או לחדול. שונא לוויות היה מעודו. כל קבורה וסתימת הגולל כרוכות בבזיון המת והחיים כאחד. כללה טקסים ריקים והספדים על לבבות ריקים מצער. כל השתתפות בלוויה היא שיתוף עצמו עם האבלים ללא-לב והצטרפות לקהל הולכי-בטל הצמאים לראוות. בני אדם נגועי-שממון להוטים אחרי שריפות, קטטות, חתונות ולוויות. צווחת האלמנה המהלכת אחרי מיטת המת: אוי לי, וי לי, הוסרה העטרה מעל ראשי ודעך אור השמש לעיני. כל יתר האלמנות ובריות בטלניות אחרות מסייעות על ידיה בתאניה ואניה. האבלות בפרהסיה סובבת לעולם על איזה שקר. כל אלמנה מוכנה לשעת הכושר, בה תוכל לענוד לראשה כל עטרה אחרת שתזדמן לה, כשם שהשמש תוסיף לזרוח מדי יום ביומו. והכי אין כל לווית המת מעין מועדות לשיחות המלווים הקרובים ומפגש לקהל הסקרנים וההולכים בטל המצטרפים אליהם? מאוסים עליו המיטה השחורה והתכריכים הלבנים, קשקוש הקופסה “צדקה תציל ממות”, הקבצנים פושטי היד ודף הטהרה, פסוקי אל מלא רחמים הנדושים, אף הקדיש החוזר ונשנה בפיות לאין שיעור מדור לדור. היתכן, שגם שלמה המאיר ישמש בפטירתו ציר המעשים המגונים ההם, הזורעים חשכות ומרה שחורה בנפשות? ראוי שלמה, כי ממנו ואילך תתחולל חדשה בקבורת המתים ויקיץ הקץ על הלוויות בהמון ועל הקבורה בפומבי גדול. אדם מת, ישיבוהו לעפרו או יהפכוהו לאפר בצנעה, בחשאי-חשאין. אדם מת לעצמו. לא לאשתו, לא לצאצאיו על אחת כמה וכמה לא לקרוביו האחרים ולידידיו, אלא לעצמו בלבד. מן הדין, שיהיה המות סוד אישי. סוד גמור. המות הוא ערוות החיים ואך דורות גסי-רוח עשוהו פרהסיה. כל אחד זכאי להילקח מן העולם כחנוך וכאליהו, שעלו בסערה השמימה. הקץ ללוויות!

 

ג.

אף על פי כן הסכים בדעתו לנסוע אל הלוויה, ודווקא משום שנמצאו לו כמה וכמה נימוקים שכליים ורגשיים כנגד הנסיעה. לעולם טעם אחד כוחו יפה להכרעה מריבוי הטעמים, המעורר חשש מבוסס, שמא לא נתקבצו כל הנימוקים בגודש כזה אלא בשביל לחפות על איזו פניה נסתרת, שאינה מעיזה להופיע בגילוי-פנים. והרי יכול שמפאת העצלות הוא מחפש לו אמתלאות שונות להימנע מן הנסיעה. אם לדין-צדק, הרי כל הנימוקים יחד אינם שווים כלום לעומת הנטיה הפשוטה וטבעית, הממריצה כל בעל רגש אנושי, בבוא אליו הבשורה על מות ריע וידיד, להגיע חיש מהר, ללא כל שהיות ותהיות, למקומו של המת ולהצטרף אל מלוויו בדרכו האחרונה. כן, הנפש סולדת מעיסוק הקברנות ומן התכונה הכרוכה בו. עינויים? הרגשת גועל? וכי אין הצער וגועל הנפש יסוד ראשי בחיי הנפש ובכל הדברים שבין אדם לחברו ובין אדם לרעיו לידידי-נפשו?

לא בלי מידה של ישוב הדעת, אם כי בה במידה גם מתוך היסח הדעת, נחלץ לרדת מימטתו ולהתקין עצמו בכל הפעולות הדרושות לנסיעה. השעון הורה תשע. בשקידה מעטה יעלה בידו להגיע אל התחנה המרכזית בשעה עשר בקירוב ולהשיג לו מקום באוטובוס שיביאהו לעיר ב. בשעה שתים עשרה ורבע בערך ועוד יהא הסיפק בידו לבוא לפני שיסיעו משם לבית העלמין את שלמה המת… את שלמה המת – ביטא בשפתיו, כדי לשלשל את מיתת שלמה עמוק מן השכל אל תוך מדור החשאין שבנפשו לדבקה אל לבו ולהזרימה לתוך הדם שבעורקיו. המחשבה על מות שלמה נראתה לו בגידה בידידו. כל דבר הנתפס בשכל הנהו טרף לו. השכל פועל בדיוק על דרך האורב והטורף. הוא תופס, מקיף, מעכל וממילא מכניע ומחסל. המחשבה על מות שלמה היתה בעיניו נצחנות רעה, תכסיס לחסל את הידיד ולבערו מן העולם. הוא מת – וחסל. דעת היעדרו עושה אותו כאילו אינו. הידידות משמעה הזדהות. אם שלמה מת, עליך להידבק במיתתו, להיות כמוהו, להיות הוא.

אך הציג את רגליו על הרצפה זנק קדימה, כמבקש להינתק ממקומו, כמו רק בו ברגע תפס את מלוא המשמעות של המלים “שלמה איננו”. איננו? לא. לא. אך חלום-בלהות הוא. אילו שלמה נפח את נפשו, כלום היה הוא עומד ככה בשתי רגליו על האדמה, זקוף ובוטח, עומד ואינו מתמוטט וצונח, מה? והוא איננו נופל על פניו. הוא עומד איתן על רגליו ושתי ידיו פועלות כשורה במעשה התגלחת. כל חושיו פועלים כתקנם והתיאבון תובע את סיפוק. אף ההגיון אוחז בפלך ועוסק כמנהגו בטווי הרעיונות במיטב הניסוח ובפסקי הטעמים הנאותים. הוא סח בערך כך: שני מלאכים יש, מלאך החיים ומלאך המות, יריבי-תמיד ובני-ברית לעולם. אין מלכותו של זה נוגעת במלכותו של זה אף כחוט השערה. ים היסורים זועף מכאן ונחל איתן של תענוגות שוטף מכאן. בצווחות-עינויים יוצאות נשמות מן הגופים ובצווחות מצהלות נכנסים עוללים לחיים. בשדות-קטל בספרד ובחזיתות-מלחמה אחרות נופלות בכל שעה ורגע חללים ובבתי שעשועים למאליפות חוגגת ההוללות. שלמה מת ואני אוכל פת שחרית. שלמה זיוותן אתה שבקת חיים, אבל גם השנה יהיו כל העצים טעונים פירות ואף פרח אחד בכל שדות-תבל לא יחמיץ את שעת לבלובו. אתה תשכון עפר ואף נפש חיה אחת לא תדרוש לשכנך להתאבק עמך בעפרך.

כשיצא מביתו עלתה לפניו במחשבה על דרך הלצה לקנות צרור פרחים ולהביאו עמו אל הלויה. לא קנה. כשהגיע אל התחנה המרכזית ראה את חיים דלפי נצב בתור לא רחוק מן הקופה. שיער, שאף הוא עומד לנסוע לב. אל הלוויה. נסוג כדי לחמוק משם בפסיעה מהירה. אולם חיים דלפי כבר תפסו במבטו, יצא מן התור ורץ אחריו להדביקו. הדביקו.

ברוך בנבנשתי נהג בחיים דלפי בוז גלוי מתוך שנאה כבושה. דומה היה עליו, שבחברתו של הלה חסר הוא אויר לנשימה. תוכו וברו היו מאוסים עליו. רזה ודק, עיניו המלוחלחות קפצניות, יצאניות ומרושעות, אורבות לטרף. פניו מחמיצים דווקא בשעת חיוכו, וכשמי שהוא צוחק לתיאבון הוא שואל במראה קודר ובקול בכיני: “מה טעמו של צחוקך?” אפילו הטעם גלוי ומפורש. יש שהוא סח: מכיוון שאתה אומר כך, מכלל שדעתך אינה כך. מגלגל הוא כל שיחה אל נושא המלחמה העולמית, כדי להוכיח באותות ובמופתים, שהמלחמה העולמית העתידה הנה היא ממשמשת ובאה… אין מנוס ממנה… ועמה יבוא חורבן העולם. כסבור בנבנשתי, שהוא מנבא שחורות משום שנשמתו שחורה ועינו צרה בכל. כיוון שהוא רואה אשה יפה, מיד הוא פולט מפיו – וכשהוא פולט מפיו מלים הוא מתיז עמהן רוק – מה תאמרו על המכוערת הזאת? הוא רע משום שרע לו, מסתמא. עינו חדה להבחין בחתימת שיער לבן בראש או בזקן של כל המזדמן למחיצתו, כדי לבשר לו שאותו תכשיט נפל בחלקו. תמה היה בנבנשתי, שאיש מפוגל זה היה רצוי תמיד לשלמה הררי, מקובל עליו ולא זז מלחבבו ומלקרבו ולהאיר את פניו אליו בכל עת. לא מצא הסבר לכך אלא זה: שלמה הזיותן, השופע אורה על סביבו, כל המתקרב אליו נכנס ממילא לתוך מעגל אורו ומנוגה-נגדו, אף החשוך שבחשוכים פניו מבהיקים. שוב אין שלמה מסוגל לראות את זולתו אלא באספקלריתו השמשית. צרה היא, שבעלי הנשמות המאירות, המסתנוורים מאור עצמם, נעשים עיוורים לעולם ושוב אינם מבחינים בין נקיי-הדעת לפגומי-הנפש. הם נוצרים חסד לאלפים ומלבינים כשלג אף את האדומים כשנים. כזה היה שלמה הררי. יפה-עין ונדיב רוח. הכיעור לא נכנס כלל לתחום-ראייתו. ברוך בנבנשתי קנא בלבו הטוב של ידידו ובנדיבות-רוחו. אך הוא איננו במעלתו ואף אינו מסוגל לשאוף אליה. אף על פי שלא הרהר אחרי מידותיו של שלמה, לא רצה כלל להידבק בהן. אהב את שלמה, אבל לא את דרך משאו ומתנו עם הבריות. התרפק על חנו ולא גרס את חסדו. הוא נהג בחיים דלפי בוז גלוי מתוך שנאה כבושה אל מראהו ואל כל שיחו ושיגו. כשראהו בתור ליד הקופה נתחלחל מן הרעיון: אורו של שלמה דעך וקופה של חשכות זו, אותה מעבדה חיה לתעשיית עצבות ומרה שחורה ולהפצתה ברבים, קיימת ומהלכת ועושה את שלה.

בנבנשתי החיש את צעדיו. אולם חיים דלפי הדביקו. לא היה כלל במשוער, שהוא לא ידביקו. חיים דלפי צולע. ומשום כך, כנראה, סיגל לו מין הילוך מהיר, חרישי וגנבני, כמי שצועד בפוזמקאות בלי נעליים והוא מסוגל להעקיף בדרכו ולהפתיע במעין איגוף בשדה-קרב. הרגל לו להזדקר לעיני טרפו ברחוב במפתיע, כאילו צמח מתחתיו. כיוון שהוא רואה פלוני ממכריו נחפז ושוקד להימלט ממנו, הוא מגביר עירנותו וצד אותו בחכתו.

– מת המסכן ואנו נוסעים אל לוויתו – התיז חיים דלפי את הסמך כזין והתיז את רוקו. על פניו החמוצים השתפך חיוך של זחיחות הדעת ובעיניו נוצצו שביבי ריצוי וקורת רוח.

– איני נוסע – החזיר לו ברוך בנבנשתי דרך קפידה, בהסבו את מבטיו ממנו.

– אם אתה אומר שאינך נוסע, מכלל שאתה נוסע. לא כן?

– לא. איני נוסע בהחלט. אני כאן דרך הילוכי. הנני נחפז ללכת לאיזה ענין.

– מה ענינים לך בשעה כזאת? כשמלאך המות פרץ לתוך חבורתנו? שכחת את מאמר החכם מת אחד מן החבורה תדאג כל החבורה?

– אני דואג, אני דואג – השיב בנבנשתי ברהיטות והושיט לו את ידו בברכת שלום ללכת.

חיים דלפי ניסוג כדי פסיעה, כאילו נתכוון למנוע מעצמו את תקיעת ידו. אף על פי כן תקע לו את כפו הלחה ולחץ את ידו מתוך התעוררות נפשית וחביבות יתירה, שהצמיחה בפניו עוית של רוֹע, שנתגלגלה לאלתר להעוויה קדרותית. אמר:

– אבלים אנו. אבלים אינם אומרים שלום. שמע חביבי – קרא בקול צוהל – אתה נחפז לך לעניניך ואף שערותיך נחפזות להן לחוג את חתונת הכסף. תן דעתך, בחור – הפטיר – בכל זאת פליאה היא בעיני, שאתה ידיד קרוב לא תהיה בלוויה.

בנבנשתי נמלט. צעד כמה שצעד ברחובות, רץ ממש, שלא ייתפס שוב בכף האורב עד שנכנס לגינה שבסימטה. כשישב על ספסל והשקיף מסביבו ולא ראה את חיים דלפי שבתה עליו נפשו ורוחו התאוששה כשל אדם שהצליח להימלט מסכנה. ניתנה האמת להיאמר: רוחו היתה בדוחה עליו מתעלולו המוצלח. עיניו שוטטו כמו מאליהן מסביב וספגו מה שספגו. ספגו חיים. ספגו עגלות ילדים ואמהוֹת צעירות לידיהן. השמש הבהיקה בפרצופי האמהות הצעירות תפנוקיהן הליליים. הדשא הוריק ולא חדל. ערוגות הפרחים כרזו: יבוא כל הצמא ליופי אלינו. ים החיים פלט סודות גלויים. ובכן, סח ברוך הפנימי אל ברוך החיצוני, אין אדם, שאין זכות עשויה להתגלגל על ידו. אף מעז יצא מתוק. זכור לטוב חיים דלפי, שעמד לי לשטן והניאני מן הנסיעה. לא ניתנו לוויות אלא לבריות כגון חיים דלפי.

דעתו היתה מיושבת ורוחו צלולה בהחלט. מטעמים נכונים באמת ולא משום פניה נסתרת ראוי היה לו להימנע מן הנסיעה. מה מידה היא לשתף עצמו בקבורת הידיד, להסתכל בפניו, העוטים חיוורון המות ובמערומי-גיוו, לחלוק לו את הכבוד האחרון, שאינו אלא הקלון האחרון, להביט אל גושי העפר, הנערמים עליו, עפר על ראשו, עפר על פניו, עפר לפיו, עפר לתוך עיניו ואזניו ונחיריו? זכור לו מעצמו ומחבריו בילדותו, כמה הוא והם היו להוטים לראות מת, לגשת קרוב אליו, כדי להשתכנע כי המת הוא מת ממש… יצר הוא, יצר רע, המצמיח בנו נהייה זו אחרי המת הקרוי בפינו בשם בר מינן. הוא מת ואנחנו חיים. הוא מת ואנחנו נבדלים ממנו לחיים. ובשביל לתקוע תודעה זו בלבנו, הננו מכריזים ומודיעים גם לנקבר בשעת סתימת הגולל עליו: ליהוי ידוע לך, שהלכת לעולמך ושוב אינך רשאי להסתפח על נחלת החיים. אך הוא ברוך בנבנשתי לא זו מידתו בשלמה הררי, ידידו וריעו. אין הוא מוציא עליו גזר-דין של הלך לעולמו. שלמה לא הלך. לא הלך. הוא פה, בעולם הזה. שלמה נשמה, שלמה חיות, שלמה אהבה ושמחה – ההוא ימות? אין דעתו מסכימה ששלמה מת. הוא חי. הוא רואה אותו עין בעין. לידו הוא יושב. הוא חש את נשימתו, את לטף מבטו. אין הוא שרוי באבלות כלל וכלל. דעתו מיושבת ורוחו צלולה, כאילו לא נפל דבר. לא נפל דבר. לב שלמה, העליז בלבבות, לא חדל לדפוק. כל עלה ועלה באילנות המלבלבים מסביב עומד ומכריז על כך. פני התינוקות בעגלות מבשרים ואומרים: שלמה חי וקיים. הקריאות כלניות, כלניות, הנשמעות מעברים הופכות את מות שלמה לדבר חסר-שחר ונעדר-מציאות. אנשים, הצועדים בבטחון חוגג, המכוניות הדוהרות בקצב-רננות, הצחוקים הפורצים מן הפיות, הכל מבשר ואומר: יש שלמה. הכיצד הוא מת? הכי אדם הוא עלה הנושר מן האילן ביער עבות? הכי והכי? מר פלוני, מה השעה? שתים עשרה בדיוק… קפץ ממקומו. רגליו כמו מאליהן נשאוהו. ראה בריכה… ראה דגים ודגיגונים… ילדים גלגלו רעפים. כדורים עפו. הוא רץ ושב… רץ ושב. מר פלוני, מה השעה? השעה אחת בלי רבע… לא כי קרוב לאחת. כן, אחת, רץ ושב. הוא רץ ושב. מר פלוני, מה השעה? אחת ורבע. לא, כי אחת ועשרים. רץ ושב. מר פלוני, מה השעה? שתיים בלי רבע. לא כי שתיים בלי חמשה. שתיים כמעט. רץ ושב. רץ ושב… וכשנעצר באפיסת-כוח היתה בכל זאת דעתו מיושבת ורוחו צלולה בהחלט. שכלו הגיד לו, כי בשעה זו כבר נסתיימה שם קבורת המת, נערם העפר ונסתם הגולל. תחת אדם צץ תל עפר. נסתיים גם הקדיש. יהא שמיה רבא מבורך לעולם.

– לא – צעק בשפתיים קמוצות אל תוך התוך של נפשו. שוב ישב על ספסל והסתכל בפני האמהות הצעירות ליד עגלות ילדיהן. ברוך הפנימי סח עם ברוך החיצוני בלחש מלוחש ובשכל טוב: ואני אומר, שלמה היקר, שאתה חי וקיים. היום כתמול וכשלשום. היום כתמול…כתמול. אשמע קולך אביט אל זוהר מראך. אתבונן אל חיוכך, המחיה נפשות. הכי אתה תמות? מה רבות הנפשות, שחייהן נצררו בצרור חייך ומה רבים הלבבות, שדפקו בתואם עם לבך הגדול, אוהב האדם, ומה חזקו מיתרי האהבה שנשזרו בינך ובין כל רואי פניך ויודעי שמך. נעצמו עיניך, רמ"ח אבריך ירדו לקבר. אולם אתה, אתה שלמה, אתה בעצמותך, אתה ביקר-סגולתך, אתה זה שהיית כה חי ונלבב, שופע חיוכים, אוצר בלום של שמחות, לב-פסנתרין, אתה לאשורך, חי, חי הנך. שלמה-לב, שלמה-שכל, שלמה-נשמה, שלמה ידיד-נפש, חי הנך. רק במות האחרון מיודעיך תמות גם אתה. כל עוד חיים ומתהלכים עלי אדמות האנשים, אשר שתו ממעינך יין השמחה, אשר שמעו רנן קולך, אשר התחממו לאור פניך השוחקות והתפעלו מחין חכמתך… כל עוד יהיו חיים בעולם כל אלה אשר הזינו את מבטיהם מדיוקן החמודות אין משלו, אשר חוננת בו… כל זמן שהם חיים… שאני חי ונושם… כל זמן…

 

ד

הוא סח אל עצמו באותו הגיון צלול, שיונקותיו נעוצות באל-שכלי, המעניק ודאות לנפש, כי שלמה הררי חי באמת. נפשו היתה עטופה דממה זו, שאינה כלל היפוכו של הרעש, הזורעת נחת בכל הישות ותחת המציאות המפוררת לחלקיקי-חיים וממשויות, היא פותחת את שערי היש הגדול. שם, ביש הגדול, היה שלמה חי מאד. בנעלם היתה התגלות, שחותמה ודאות. ברוך בנבנשתי, גוש בשר ודם, ספג ברקים במקלט המסתורין. שם, בתוך ספירת הברקים, לא נפל אף צרור מן ההויה של שלמה. הוא ישב אפוף ומלופף רוח שלמה. הענין היה ברור לגמרי. נשמת שלמה התלבשה בגופו. בת צחוקו של שלמה, אוצר בלום של חן ונפשיות, דבקה בשפתיו. הוא חש את חומה כממשות חיה. עליו הוטל התפקיד לשמור על גחלתו של שלמה, לקיים מעין הנשמה מפיו אל פיו ולהפיח בו רוח חיים, לאמצו אל לבו, לשמש כן ומרכבה לאישיותו הנאצלה, שבסיסה הבשרי והדמי נשמט ממנה. להיות בית החומר לרוחו המרחפת מעליו ומסביבו. וכלל לא חשש לשלום-שכלו כשפתח ודבר בשפה ברורה לאמר: שלמה היקר, כעת אני אתה ואתה אני. חיינו נצמדו יחד. נחיה יחד חלק כחלק. להיכן שאלך אתה עמי. בעיר וביער, בהר ובגיא, בשבת-בדד ובתשואות-עם, בהתרפקות על יפה-נוף ועל חמדת-נשים, בטוב טעם הפרי ובמנעמי ההגות, ברון-רעיונים ובהמיית יונים, בכל חלקך עמי. אתה עלית לספירות-על ואני עלי אדמות נושא דגלך, משכן הנני לרוחך, שומר גחלתך בקרב החיים. שלמה היקר, צעד בצעד נתהלך מעתה יחדיו בארצות החיים. זה דברי לך.

תמה היה: לך? וכי יש עוד לך? שלמה איננו חי עוד. אין המת יש. והכיצד ידבר אל שלמה בלשון אתה, אחרי אשר פתח לפניו את שערי נפשו, שיכנו בתוכה, הפכו לחלק מישותו ונתחבר עמו? מתוך כך נתחוור לו בוודאות אכזרית, שזיווג השניים לאחר טרם קם ונהיה. יתכן שהחי עשוי לשכן בקרבו את המת במיזוג השלם, אבל שלמה כלום מת? לא, הוא לא מת. אין זה במשוער כלל שהוא ימות… הוא, ששימש משדר של חיוניות שופעת לכל רואיו… שהחיים אצלו לו נשיקות לאין ספור, שהכה גלי חדוה מסביבו… הוא… הוא… ימות? אילו נסתלק שלמה מן העולם היה חש את הסתלקותו כצרבת בלבו, עיניו היו מחשיכות, רגליו פקות, ידיו מרעידות, פניו מקדירות, דעתו מתחלשת ומעין דמעותיו נפתח בזרימה עזה. אולם אין אף טיף-טיף של דמע בעיניו ושום שינוי לא התחולל בשכלו וברגשו, אף מיתר בלבו לא זע. ברוך הוא בצביונו, בהגיונו, בהלך-רוחו ובמהלך-רגשיו, בצביטות התאווניות שאינן פוסקות ממנו למראה כל דמות נשיית חולפת, כאילו לא נפל דבר… כאילו לא כלום.

נפשו שאלה בכי ובקרבו חררים. המות הוא מהלומת הגורל. לכן קרובי המת משיבים לגורל מהלומה תחת מהלומה: מחבלים בעצמם, עושים קריעה בבגדם ושרטת בגופם, מכים על ראשיהם באגרופים, חוגרים שק, עורכים קנים, הגה ונהי משברון-לב, צועקים אוי ואבוי, צועקים מן הלב עד לב השמים. ומה פשר האלם הזה בשפתותיך, ברוך, והצחיחות הזאת בנפשך? דמע מעט לוּ… בהמיית-געגועים נזכר הוא בקר אביב אחד בחברתו של שלמה בהתהלכם יחד בנאות-שדה. אור צחצחות שרוע מסביב. האויר שקוי חיי-נשמות. הבריאה רעננה כמו זה עתה יצאה מתחת יד הבורא. מסביב השלך הס. אף הצפרים עצרו את רינתם, העצים לא נעו. תמרות עשן דקדקות נסתלסלו אי שם הרחק ונתפרשו כהינומה לראש כלה תבל. תום שפוך על פני כל המראה, כמו טרם התחולל דבר, טרם הוצבו גבולות ונהיו פלגות. הבריאה נשקפה כגן עדן ללא אדם וחוה, ללא תשוקות, אין עוד חפץ. חלחלת פתאום אחזתו מפחד הטוב מאד. הדמעות חלחלו בנפשו: לא יחסר עוד המזג. דומה היה עליו לרגע קטן, כי כל מסלול-חייו לעתיד יצא מחביוניו ונתגלה לו כבמחזה. במעוף-דמיונו עבר אותו ביעף עד תומו, אין עוד צעד, גז כל הלאן. אי אתה יכול אלא לכרוע באפס כוח ובמזמור שיר אדיר או בבכי נואש להוציא את הנשמה. בוש היה בפני שלמה להשתפך בשיר או בבכי… פתאום לפתע נעצר שלמה במהלכו, השתטח על הקרקע פניו כלפי מטה וגעה בבכי מר. כמוהו אף הוא צנח, כרע על ברכיו ובכה חרש.

…רחוצים בדמעותיהם קמו צעירים – הם אז כבני י"ז – רעננים וזוהרים. האלם נח על שפתותיהם. חדוה רבה עטפה את נפשם. לא אותה שעה ולא בשום זמן אחר לא הסיחו עצמם על הענין ההוא. היטב בן לבו – וחושו הגיד לו, כי אותה בינה זרחה גם בלב שלמה – כי אחת היא החלחלה אשר אחזה את שניהם, הלא היא חלחלת השיא. יש רגע בו יעלה אדם לשיא הישנות ושכינת החיים נגלית אליו כבמחזה. הכל נתון ובעקב הכל אין עוד דבר. האין הוא התהום המושך? משתוקקת הנפש לצאת. כל גרמי הגו נמשכים כבעבותות-כשפים למורד. החיים כפרי בשל מעלים ריח של שלכת. אפילו שלמה הזיותן, התם והישר בגוף ובנפש, הנוהר על קו הבריאות האיתן, לא עצר כוח לכלכל את שי האושר הזה, צנח למלט משא השפע בפלגי-דמע. שלמה בכה. בכה אף הוא. הנעורים הדשנים והרעננים. בכל הסגולות חוננתם, אף בסגולת הבכי. אך הנה נקטף שלמה מעל עץ החיים ובלבו אין אף נטף דמע.

ברוך לא בכה. הוא נשא בחובו משנה-חיים. היה קיים בכפל-דמות. הסתכל בכל המראות בארבע עיניים והתחקה על פרצופי העוברים ושבים בתיאבון-דעת כפול ומכופל. בין כל הנופים קרוב מכל ללב גבר הנוף הנשיי. האשה היא נשמת כל יפה-נוף. מה דמות להרים ולבקעות, לכל היבשות ולכל הנהרות והימים, ליערות ולגנים, ומה חן הפרחים, מה ערך לכל החנים, ללא הדר זיו האשה המרחף מעל להם? ברוך בנבנשתי שיווע בכל מורשי רוחו: אשה! חיפש אחרי דיוקן הסגולה אשר ליפת התואר, על אודותיו המתיקו שיח הוא ושלמה בנעוריהם ואחריו רדפו כל ימיהם ללא אומר ודברים. שוטט בנתיבות הגן וברחובות הכרך ועל גבו מטענו היקר, שלמה ידיד-נפשו, לחזות במראות ולהסתכל בדמויות יחדיו חלק כחלק. צעד אתו יחד עלי אדמות ובמרומי הספירות בזמנים ובבין הזמנים, על גבי חודם של מקרים ומעשים, שקשרו אותם בשנות עלומיהם לצרור אחד.

 

ה.

הוא ישב על הספסל בגן ועיניו נתלפפו קורי-הזות. שלמה לידו היה חי, ער מאד. שביבי-תוכחה נוצצים ודועכים חליפות בעיניו, הזרועות מתיקות נלבבה. לחש לו לאזנו: לא מתי. אין מתים. אם יש מתים, כל החיים מתים הם. האם אתה מאמין באלהים, ברוך? אני מאמין באלהים – השיב ברוך נים ולא נים. אמר שלמה: לא יעלה כלל על הדעת, שאלהים בראנו כדי להמיתנו. ברוך, לא מתי. שא עיניך לחפש את מותי ולא תמצאנו. תנער את כל כדור הארץ כמו בכברה, לא תמצא שם את מותי. בוא, ברוך, אל המסבאה ונקח לגימה. מה נעם לו קול שלמה בשיחו. בהזמנה למסבאה היה מופיע שלמה אצלו מפעם לפעם בחדרו לחלצו מהתבודדותו, שרבצה עליו בשנים האחרונות כעול אי-דרך-ארץ הקשה מכל עולי דרך ארץ. הרי זה מעשה בשני עולי-ימים, שיצאו לדרך החיים תמימי-דעים ותומי-רגש, אולם במהלכם נסבו נתיבותיהם לצדדים שונים, זה במעלה הר השמחה וזה לעמק הקדרות. כיוון שבא אצלו שלמה, בא יום טוב ולמסבאה הלכו לקדש על החג. ענה ואמר לו ברוך: הזכור לך מה שמך היה בפי? אמר שלמה: יום טוב. כן, הפטיר ברוך, שלמה-יום-טוב היה שמך בפי. נלך למסבאה. הלך ברוך ומטענו היקר על גבו למסבאה. ישב ברוך והקשיב לצלילים. שלמה מת, אך הכנורות, החלילים והתופים לא נדמו. ניגונים צהלו ובכו. תשוקות התעופפו בחלל כצפרים. תאוות נשכו כחתולים. שלמה היקר, חייך שוקקים במנגינות, בי, בכל נטף מן היין, בכל. ארכו שיחו ושיגו עם שלמה במסיבה על היין. תעלומות-לב צחוקי הגורל, צחוקים לגורל, ניבי-חכמה והגיונות נואלים, כיסופים וגעגועים, תשוקות וחזיונות חסרי פשר נשתזרו לתוך המסכת הארוכה עד אשר נדמו הצלילים וכבו האורים. כשנכנס לאחר חצות הליל לחדרו, מצא את שלמה יושב חי בכורסה שבפינה כמנהגו תמיד בביקורו אצלו. אמר לו שלמה: אל תביט אלי. אני מתי ואינני. ואתה, ברוך, רד למיטתך, שכב והירדם ותמתק לך שנתך. נזדרז ללחוץ על כפתור החשמל, שלא תפול עליו אימה בחשכה מפני שלמה המת. עלה על משכבו, עטף גופו וראשו בשמיכה. כיבה את החשמל וסח אל לבו: כן, זה לי הלילה הראשון, שאני אישן בעולם ששלמה נעדר בו.

מתקה לו שנתו, אם כי לא עמקה. מי שהוא לחש לאזנו: דע לך, ששלמה מת. לא נצטער כלל. הבין, שאינו אלא חולם. לאחר כך היה מהלך בעיר ב. רואה הוא שלמה עובר על פניו ואינו משגיח בו. רץ אחריו והדביקו. שלמה געה בצחוקו. שאלו: מה הצחוק? המשטה אתה בי? אי אתה מביט אלי. אמר שלמה: אני צוחק מפני שחלמתי, כי החתול שבביתי יצא לרחוב ונתמעך בין גלגלי מכונית. רץ אני להצילו. שטויות. החתול מת וחסל. מתים אינם קמים לתחיה. החי כל זמן שהנשמה בקרבו… בוא אל המסבאה. לאחר כך נגנו כנורות ופסנתרין, יבבו חלילים. הנפש השתפכה במתק-רננות. רחצה בעדנים אין משלם בהקיץ, הדמיון לא יכלכלם ותקצר כל מלאכת מחשבת לשוות להם הגיון ודמות. נולד בקר, אשר את זהרוריו קדמו מקהלות הצפרים.

לא יקום הבקר על גחלת הלילה, בהקיץ נגוזו כל המעדנים, וכל ההזות פגה. האור שיוה לדברים את דמותם הנכונה. שלמה היה מת. כל שריד מוחשי לא נותר ממנו ברחבי תבל. אפשר ללפפו בזכרון, לשכנו בתוך ההגות, להתרפק עליו בכיסופים, אך הוא שבפועל איננו עוד. ברוך בנבנשתי ניגש לראי לחפש במבטיו את בת צחוקו של רעהו המת, שנצמדה אתמול בדמיונו לשפתיו, ולא מצאה. הוא היה הוא, רק הוא, ברוך ולא עוד. הוא שלו, תשוקותיו שלו ורעבונו שלו. עולם כמנהגו נוהג. אף עולמו הקטן במשמע. הגוף תובע את שלו. החיים נמשכים על מצוקותיהם. שלמה שוכב בקבר – וחסל.

נפנה לעמל-יומו בחשק ובשלות הנפש. נוהג הוא כל יום להשלים מכסת עבודתו במלואה. פחת כל שהוא גורם לו חולשת הדעת ואף דכאון. מילוי משימתו משרה עליו רוח של ריצוי ופיוס, מעניק לו הרגשת טעם החיים ממש, משל, שומה עליו, בעל חוב מברייתו, לפרוע מדי יום ביומו חלק מחובו. ניגש למלאכתו בשקידה יתירה כדי למלא את מחסורו מתמול. מבוקשו עלה בידו ללא כל מאמץ. אצבע המזל. דעתו היתה צלולה עליו כל שעת עבודתו, צלולה לגמרי. זכר רעהו המת לא עלה במחשבתו ואם נתן עליו את דעתו לרגע קטן, לא אימצו אף להרף-עין אל לבו. אי שם בפינה נידחת של ישותו הבליח באור עמום נר נשמת שלמה, אך בספירת הדעת הצלולה נעדר היה לחלוטין. למרבה תמהונו אף בסיום מנת-יומו בעבודתו לא ירדה נפשו לתוך עמקה של האבלות, שהיתה מחוייבת לפי ההגיון והיושר באבדן שלמה ידידו ורעו. רק אין זאת, כי כל האדם כוזב או כי… ברוך בנבנשתי קשוח-לב, חוסר-רגש, נפש אכזרית ומנוונת.

אין אדם משים עצמו רשע ומנוון לאורך שעה. כל עצמי תבל, המראות והנופים, משק הגלים ורעש הגלגלים, ירקות הדשא, האילנות בזקיפותם, קולות התינוקות, הצאלים והצלצלים, הצחוקים ואף הבכיות מתקהלים יחדיו לשמש מליצי-ישרו, להכריז ולהודיע, כי החיים מצווים לחיות ולצהול. אין החיים אוכלים את חלק המתים ואינו דין שגם החיים ירדו לקברות המתים להיות שוכני עפר כמוהם. החיים הם מערכת-חליפין. המתהלכים בארצות החיים משלמים זה לזה בכל שעה ורגע את התמורה. מבט תחת מבט, חיוך לשם חיוך. כמים הפנים לפנים כן לב איש אל רעהו. הלוקח ברכה ישיב ברכת שלום, במהלל ישולם כל מהלל. אף בהמה זו תשיב בארשת פניה הודיה ליד המגישה לה את מזונה. ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, אך המתים לא ידעו מאומה, לא יהללו, כל תודה לא ישאו, דבר לא יניבו בשפה. מאומה לא יתנו לנו. לכן השכחה היא מנת חלקם.

כה אמר השכל השוקל, המודד והנושא ונותן בעיון-סברה. ולא זה היה דבר הלב. הלב קרא תגר, צעק חמס: שלמה מת ואתה אבלות לא קשרת בלבך עליו, אף קדיש אינך אומר אחריו. בשנתו בא אליו שלמה בחלומו, במלקחיים צבט את לבו, נעץ בו עיניו הנלבבות, כשני חצי-תוכחה וסח בעצב חרישי: למה לא התיצבת ליד ערש-מותי להביט אלי בהרף-עין של יציאת-נשמתי, לשאת אלי את ברכת שלומך, ללוותני בבוא קצי? למה? הכי לא הגיד לך לבך, כי אני הולך למות? ולמה לא באת להילוות אל ההולכים אחרי מיטתי? למה? למה ניקר במוחו. אך, אהה, בלבו לא זע מיתר הצער הנאמן. אף במסתריו לא נשמע קול נהי ובכי. הרהר חרטה, שלא נסע אל הלוויה, אך זו היתה חרטה ללא צער, ללא שברון-לב, ללא קורטוב אבלות נאמנה. רע היה עליו המעשה, שנמנע ולא בא אל הראווה שבלוויה ולא על שום שלא נטל חלק בגופו ובנפשו בלוויה, לספוג אל תוכו את כל הבזיון והמרירות שבהלווית המת. רבות יהגה במות שלמה, אבל לא בהסתלקות הריע ובהתבטלותו מן המציאות, אלא בקורות הכרוכות בהולך למות. סובבים הולכים רעיונותיו על ציר הפטירה מתוך תיאבון-דעת, שאין בו כלום מזיקת הלב אל ידיד-נפש. רצונו לדעת צביון מבטו בגסיסתו, מה היו הרהוריו ברגעיו האחרונים, האם עלה אז, ולו לרגע קטן, לשניות מספר, זכר רעהו ברוך במחשבתו? האם הגה פסוקי צוואה? הקיבל את מותו בפיוס או ברוגזה?

לכאורה ירדה עליו עייפות קשה אותו ערב עקב עבודת יומו המאומצת, אבל שנתו לא ערבה לו כמו בליל אמש. היא היתה טרופה ומקורעה. בהקיצו מפעם לפעם ראה לתדהימתו את שלמה נצב לעיניו מת בתכריכים. נתעטף בשמיכתו מעל לראשו באימה… אולם מה שמיכה להיחבא מתחתה מעיני המת, הבוקעות ויוצאות מתוך גושי העפר של הקבר, חודרות מבעד לדלתות וקירות וננעצות לתוך הנפש? ירד מעל משכבו, הדליק את האור וסח אל עצמו בקול: אין כאן שלמה. אין שלמה. שלמה הלך ואיננו. קרא, צעק ממש: שלמה, אתה בר מינן ואיני מפחד מפניך. אך הפחד חלחל בעצמותיו. פחד להיות ער ולא יכול להירדם. לאחר כך נרדם. למחרת בהשכמה הקיץ רצוץ לגמרי. נפשו היתה משוממת ורוחו עכורה. דומה היה עליו, לולאות-ישותו הותרו ורצונו שותק. לא איכפת לוּ פקד אותו שלמה בזכרונו ברגעי-גסיסתו או לאו, היה שלמה או לא היה ולא נברא, יהיה עוד ימים רבים או ימות לאלתר. לא חפץ לו עוד. ואך תשוקה אחת בלבו: לגעות בבכי עז, לשאוג בנהמת זעם כשור בשעת שחיטתו… ליליל, ליליל. אהה. לבו חררים ואלם בפיו.

 

ו.

בגן העיר ראה מרחוק את חיים דלפי צועד לקראתו. ביקש לחמוק ולא הספיק.

– שמע, ידידי, קרא חיים דלפי בקול ענות בטחון, שלא היה מצוי אצלו בשום זמן – ביקשת לברוח ממני. אתה שונא אותי. ואני מחבב אותך על פי דרכי.

– האם אני שונא אותך? – שאל ברוך בנבנשתי בהמהום ובגמגום כמו שחבלי השינה טרם נקרעו מעליו. היה תוהה ובוהה במבטיו ודומה שאינו מבין מה הלה סח.

– אמרתי מה שאמרתי – החזיר דלפי בחיוך מרוצה מעצמו – אמרתי, שאתה שונא אותי. ולא איכפת לי. אני אוהב כששונאים אותי.

– אני שונא? שאל בשפה רפה באפס ענין.

– כן – החזיר חיים דלפי בקירוב הדעת – מכל מקום לא אוהב. אתה אינך אוהב שום איש.

– מנין לך זאת?

– אני יודע. אף פלוני אלמוני אמר לי זאת. אף הוא ידידך הקרוב. לא כן?

אף נצנוץ של סקרנות לא נראה בפני ברוך בנבנשתי.

חיים דלפי טפח בידו על שכמו, חבקו בזרועותיו במראה-פנים של גומל-חסד ואמר:

– רואה אני, מר בנבנשתי, שאין רוחך טובה עליך היום. אתה, כמדומה לי, מחורבן לגמרי. האף אין זאת? כאילו ש… אהובתך ברחה ממך הלילה. מעז אני לבקשך, מר בנבנשתי, להילוות אלי למסבאה הקרובה… כאן… מצד שמאל לאותה גינה… מסכים?

– איני מסכים – אמר ברוך בנבנשתי בשפה רפה, כמדבר מתוך נמנום.

– מכלל שאתה אומר לאו, סימן שכוונתך הן. לא אחת ראיתיכם מסובים יחד במסבאה ההיא, אתה והררי המנוח. אני לי עובר לתומי מבחוץ וכביכול איני מבחין בכם. חזקה עלי מצוות המנוח, שאהבני אהבת נפש, לבל אצטרף אליו בנוכחותך משום שחברתי עליך למשא. לא כן?

חבקו בזרועותיו ומשכו בחזקה. סח:

– הלא תסלח לי שאני ככה… בקירוב גוף אל גוף אליך, ואתה אותי… לא כן. שלמה ידידנו הלך לעולמו ושנינו נתיתמנו. לא כן?

ברוך בנבנשתי הלך אחריו באי רצון, ללא כושר התנגדות. הם השיקו כוסות. הדיבורים היו קטועים ונדירים על נושאים של מה בכך.

– ועל ידידנו המנוח אינך שואל כלל… כאילו לא כלום… נסעתי ללוויה – פתח דלפי בחיתוך דיבור מהיר ונמרץ – כשתקפה עליו מחלתו הזכיר את שמי ושמך. השמועה אומרת, שאף בשעתו האחרונה, בסמוך לגסיסה ממש, העלה את זכר שנינו.

ברוך חש פיק הנפש. קורי ההזות נקרעו מעליו. אגלי הרוק ניתזו בפניו. דלפי הוסיף לגלגל מלים, שפגעו בשכנו ללגימה כאיצטרובלים.

– כן, היינו מקושרים בעבותות הידידות עם המנוח. הוא היה איש כלבבי ואף אני העליתי חן לפניו. שיחות גלויות-לב רבות היו לנו לעתים מזומנות זה שנים רבות.

– שיחות גלויות לב. על מה? – שאל ברוך, שקטרון ההזות התנדף ממנו אט-אט עם כל אצטרובל שפגע בו ועשה את בשרו חידודים-חידודים.

דלפי שלשל לתוך בן-שיחו מבט חד ונצחני ואמר:

– על דא ועל הא, על הכל, וגם על המות.

– גם על המות? – שאל ברוך – מימי לא שוחחנו על נושא זה.

– ואתי שוחח הרבה על כך – אמר דלפי בנעימה נצחנית מחריפה והולכת, גלוי ותוקפני בזחיחות דעתו – לאחרונה היה חולה אנוש.

– לאחרונה? מה משמע?

– בשנתיים האחרונות. הוא ידע שמחלתו אנושה והצניעה מעיני הכל. אולם עמי היה גלוי-לב.

– העלים מכל ידידיו – שאל בנבנשתי מבוייש עד עומק לבו – וכי זו היא מידה? כסבור הייתי שאין זו מידתו של שלמה להחביא דברים.

– החביא גם החביא – הטיל דלפי בפסקנות – דע לך, חביבי, אפילו הישרים ביותר יש להם מה להחביא. כל שכן הזיותנים הללו המחפים בפניהם השוחקות על צפונות­­-לבם. ואילו ממני לאחרונה לא העלים דבר – הוסיף להתיז מלים מפיו בשצף-חשק – הרבה הסיח עצמו לאחרונה בפני בעסקי-מות. הוא סח לי פעם, שהוא מצפה למותו בכליון עיניים, שהחיים מאוסים ונמאסים עליו. פעם אמר לי כך: שמע, ידידי, רצוני שבמותי יזרקוני לתוך הבור כפגר זה, כנבלה זו, כאותו כלב, ללא צער וללא סימן-אבל. ברנש מנוול אינו ראוי אף בנזק של דמעה אחת בפגירתו.

חיים דלפי השציף והקציף את מליו ללא רסן בדחיפות תוקפנית, כאילו נתכוון בברד-מליו להכות בשדפון על פירכה ופתחון-ערעור.

– כן, כן, אלו היו דברי המנוח בלשונם ממש. – הוסיף ואמר: מי האדם ומה הוא אם בסך הכל הוא ילוד-אשה. וזו מה היא? בריה עלובה. דלה ומדולדלת. כללו של דבר, אין האדם אלא טיפה סרוחה.

– בלום פיך, משטין ומוציא לעז – הטיח ברוך בנבנשתי בזעם את מליו, שלא יצאו מעומק לבו, מאחר שהלב הפותה נחרד ונחבל מן הדברים שהושמעו באזניו, לפי כל הסימנים, ממקורם הראשון ממש, אם לא בלשונו, מכל מקום ברוח-אומרם.

לפתע חש, כי אותה פקעת כבדה, שנצטנפה בעמקי הישות וסתמה את מקור-בכיו, נעתקה וזרם-דמעות עומד לפרוץ מעיניו.

– מר דלפי, אני הולך – המהם ובקפיצה ממקומו חמק לבדו וללא אמירת-שלום.

הוא עשה את דרכו ברחובות העיר בפסיעה גסה, במרוצה כמעט. בפרהסיה עצר את האוצר היקר, זרם הדמעות, אשר נדחף להשתפך. כשבא תחת צל-קורתו פרץ הזרם, גאה, גאה. הוא כעת בכה על מות שלמה הררי, כבכות על בר-מינן. הוא בכה על פטירת הידיד בבשר ובדם ועל אבדן הדמות הנאצלה טפוחת-חזונו, אשר שימשה לו מנעוריו ועד פטירתו מן העולם סמל היקר באדם, הזיותן ובן הפורת, המקדש שם האדם, נזר הבריאה, בעולם. תרצ"ה

המלצות קוראים
תגיות