רקע
אליעזר שטיינמן
בר־מינן דו־פרצופי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך; 1965

 

א

בזמן האחרון איני משיג עוד שינה סמיכה ומתוקה זו, שבילדות עינה וטעמה כשל חמאה ובבגרות כשמנת דחוסה. כעת הנני בלילה אפוף רק תנומה קלילה ודלילה כמין כותח או חלב חמוץ, שגלידים צפים על פני חלקתו. במצולותי הנני ער גמור: בקרבי מתמשכים קורי נים ולא נים ומרטיטים קרעי־חלחלה; ואילו מוחי החושב רץ ושב כפלך ודמויות ישנות וחדשות נדחקות לתוכו, כאילו כל גלגל החיים מנסר לי בראשי ומשוגות משונות שם יחפזון. מראשיתה של האשמורה השלישית בקירוב מתקפחת עלי שנתי לחלוטין, סימן שהזקנה דופקת על דלתי. כשם שילדים גדלים בשנתם, כך מבוגרים מזקינים והולכים בחוסר־שנתם. הבריות אומרים: כיוון שאדם שומע דפיקות־לבו על משכבו מובטח לו שמלאך המות דופק וקורא לו. הואיל ונוטה אני להאמין בסימנים ובניחושים, הם גופם נעשים לי מקור־חרדה ונוטלים ממני את שלותי. באין מנוחה שלימה, אין שינה טובה ומתוקה.

בין כך לכך חלקי עם השומרים לבוקר. מתוך החשכה אני מכלה עיני לזריחה ומעל משכבי הנני דרוך לקולות המנסרים בחוץ לצוד מהם בשורה ליום חדש. אין לך איוושה בלילה, שהנודד על משכבו לא יכרוך עליה את נפשו בצפיה. כרוזים מהימנים ביותר הם חריקות האופנים לעגלת הלחם, טרטור האופנוע לחלבן; נקישות מקלו של מחלק העתונים; שיעולו של השכן, המקבל את עמוד השחר העולה בתקיעה ובתרועה מתוך ריאתו החולה, משל יש לו תרנגול בגרונו; שקשוקו של אוטובוס הותיקין, המשכים להסיע פועלים אל בתי החרושת שבפרוורי העיר המרוחקים. מסתבר כי גם כל קו־אור מרטט ומפציע מבעד למפלשי תריסיו נראה לו כשליח מיוחד הבא לבשרו את ה“ברוך שפטרני” מעינויי־לילה. כל האותות האלה וכיוצא בהם מכזבים על הרוב, כדרך שגם התרנגול משקר. לפחד עינים גדולות. ומי שנפשו מרחפת בין תקוה ופחד לא עיניו בלבד, אלא גם אזניו גדולות וכל חושיו פתוחים ומחודדים להפליא. מה תימה שצללים וצלילים משחקים בו?! אף על פי כן איני מייאש לבי מתקוה. זקוק אני לאותות ועל כרחי הנני שואל בחוץ ובסימניו, שלא אצטרך להדליק את החשמל כדי להסתכל בשעון. ימים באו עלי, שאני סולד מהאור החשמלי המלאכותי ומלוח השעון. זה טופח לי על פני כשצף של כזב, כתאורת־רמיה, שאין בה כלום מאור ממש. וזה נשקף לי כצלם־תבניתו של מלאך המוות, החופר בצפרניי־מחוגיו קברים. שניהם משרים עלי דכאון־משנה בשעת־לילה, בה הנפש רגישה לחרדות.

קשה גלות־לילה. המלאך שקריאל הוא שר של לילה. בימים מפיחים הבריות כזבים, ואילו בלילה אויר־עולם עצמו נהפך כביכול למין פה דובר־שקרים. עתים אני מהרהר, שמא כל האיתר אינו אלא שד תעלולן. אתה מהלך לבטח בתוך האופל והנה עמוד־ברזל נדמה לך כעמוד־אויר להטיל חבלה בראשך; ואילו מכוכב מנצנץ, החודר מבעד למפלשי תריסך, נאצלת בהיקה של אילת השחר המפציעה ברקיע ואתה מוכן לברך עליה בקר טוב. יש וצעדי ההלך הבודד ברחוב פורצים לחדרך כשעטת־צעדים של המון סואן, ושאגתם של אלף תנים מסתננת אליך כאנקה עמומה של תינוק. אזנך חרשה לתשואות הוללים, העוברים בסך על יד חלונך; אולם בר־מינן, שעצמותיו כבר נרקבו בקבר, נצב על ידך חי. צרה בלילה, שהמתים מושלים בו בכיפה. מת יקר לך מאד, שבימים אתה רץ אחריו על כנפי־דמיונך לחפשו בארץ החיים, נכנס בלילה לתוך מטתך, מתכסה עמך בשמיכתך, מטיל את ידו על לוח־לבך ומשלח בך חלומות־ביעותים. הקשה שבעינויי הלילה הוא מיעוט הממשות של הדברים. מה רזות התקוות, הפורחות ומתבדות חליפות וזורעות בנפש תוחלת ממושכה. בשביל להימלט מפורענות זו, הריני מסיח עצמי מכל זיקה למה שנתון בתחום הלילה ואיני נותן ממש במתווכחים ביני וביו עולם־חוץ. כיוון שנתחלחלה בי עירנות, מיד אני יורד במדריגות שלוש קומות לראות בעיני את החוץ ולברר במישרים את המצב בעולם. אני שואל: מה מלילה?!

יש שהנני יורד במרוצה שלוש קומות למטה לראות בעליל, כי המצב עגום מאד. בסך הכל: חושך; קצת כוכבים מנצנצים בשמים. עוד הלילה גדול. הברירה בידי לשוב ל“גלות” מיטתי או להיות נע ונד ברחובות הקריה השוממה. המשוטט לבדו ברחוב בלילה הוא איש־ציד, הרודף אחרי בבואות וצלמי־תעתועים; שואף צללים על האדמה או מתחקה על מהלך הכוכבים במסילותם ומביא אותם במספר. אדם לעולם אינו פועל־בטל. בכל מקום ובכל שעה יש לו מה לעשות. עכשיו, באשמורה השלישית של לילה, רצוני הנני שוחר צללים; רצוני, מחבק עמוד הפנס או נכנס בשיחה עם כלב עובר לתומו ברחוב. היצורים המופלאים ביותר הם הכוכבים. אלף שנה תסתכל בהם ולא תשבע העין לראות. אינו דומה כוכב לכוכב. יש כוכבים מן השורה ויש צמרת. הנה כוכב העליון, הוא נוגה. האלוף התורני, הבהיקי והחריפי שבמאורות הרקיע. כל חבריו קורצים אליו ושואלים מפיו עצה ותושיה. כשמש גדול וככוכב חוריין, מאיר ואינו מסנוור את העיניים. מידות טובות יורנו בארחותיו; מצניע לכת. יקר הולך; יקר רומז; איו אורו פרוע לשמצה. רק במוצאי הלילה ובמבואי השחר העולה יתלקח, ילבש אורו כשלמה לכבוד השמש העולה.

אהבתי את הירח. גברה בי אהבתי אליו לאחרונה. סימן מובהק לחילוף־משמרות בשמי־חיינו, שמתחדשת בנו אהבת־בראשית לירח. משול הירח למסורת אבות ולפולחני־דת, שבימי הבחרות העליזים הננו בועטים בהם וחוזרים אליהם בתשובה בראשית שקיעת כוח החיים. יכול אני כעת להשקיע עצמי בהסתכלות של דביקות בלבנה, כבימי הנערות הנסוכים הזיה. לשעבר הייתי מחפש בפני הירח דבר שלא בא עדיין לעולם, לא קם כמוהו, הייתי צמא לנצורות ובכל חפשתי פנים חדשות. כעת פנים חדשות מפחידות אותי. אני מחפש בירח דמויות נושנות ובבואות שחלפו ולא ישובו עוד. הירח הוא המעין הנצחי; מקורנו עד עולם. מילדות ועד זקנה מתמשך ממנו עלינו השפע, הוא באר לחי רואי. לאחר פירוד ורוגז בינינו הנני נושא שוב את עיני אליו. בגיל העמידה מרגישים שאט־נפש לירח הנווד, השט במרומים כסהרורי; מתביישים בחלומות ומשתוקקים לתענוגות. ככלות־כוחנו אנו שבים אל הירח, שר המשקים של החלומות.

למה אנעים זמירות לירח, שאיננו נטוע בשמים כמאור של תמיד? הירח הוא אורח במרומים. הוא טוב, אבל משחק אתנו במחבואים. ברוב זמנים נסתר מעינינו. עתים עוטה עננים; עתים לא נולד עדיין; הוא מופיע ונעלם חליפות, כמבקש להתיקר שבעתים עלינו בדילוגיו. דומה, אין הוא מתבהק לעינינו, אלא על מנת להחשיך עלינו תוך כדי כך את העולם ולהעטיפנו בשיראי־דמדומים. ככל שאנו מוסיפים להתרפק עליו כן כן יכאיבו דמדומיו את לבנו. מהדמדומים הללו יתרון־שממון לבודד ולשרוי בצער. כיוון שהנהרה והאופל שניהם מתכחשים לעצמם, מחלחל הכחש לפני ולפנים של הישות ומערער כל ממשות. השיקוקים הלא־ודאיים נדקרים כמחטים לתוך הנשמה ועושים בה נקבים; לאחר מכן סובב סליל החושך ומשחיל לתוכה את חוטיו. חוט ומחט תופרים בנפש קרעים, שלא יתאחו לעולם. הדמדומים יוצרים עולם־בדים וטובעים. הכל בסימן הספק. הספק מערער את בטחון האני שמא אינו הוא, שמא אינו חי.

יש תענוג בשמא איני חי. בתוך מר זה צפון מתוק. הספק הוא תרמית, וחן־רמיה יש בו חומר מזין. הספק אינו מזקין לעולם; הוא לא צפוי כי הוא הצופה. לפיכך הרבה מיצורי הדמיון שרירים וקיימים כנטעי נעמנים. יצורים העולים במחשבתי בדמדומים, חיים בי וידם שלובה בזרועי, ואף על פי שהנני בן־בית בדמדומים, גר הנני בעולמם ואיני מבחין דבר בתחומיהם. הרי איני משכיל להבדיל בין צעדי החלבן על המדרכה מנגד ובין צעדי הסוס, בין יללת התן ובכי התינוק, בין זמרת הבלבל, שאינו טועה לעולם בזמן, ובין ציוץ צפור שוטה בחשבון השעות. אכן, מכל נדודי בלילות לא החכמתי, כדרך שלא קניתי דעת מנסיונותי בימים. ביש־גדא אני לטביעת העין, בלבלן גמור בפרצופים אפילו ביום. יש שהנני עובר ללא מתן־דעת ליד מכר קרוב וכנגד זה קד בחביבות יתירה לפני פלוני, שיש בקלסתר־דיוקנו צד־דמיון למי שהוא ממקורבי. מפאת עירנותי בלילה ניגרים מתוכי ביום נטפי־שינה בטיף־טיף כברז מקולקל. רוחי מטולטלת בין העצמים, כי חבלי־שינה המדכדכים אותי בלילות, משפיעים על הלך רוחי. אין מוחנו אלא בבואה של אורח־חיינו. מספר השעות הקודרות, מספר נקודות הקרחה ותוי המות בנשמתנו.

 

ב.

בהילוכי באפלולית ההשכמה נתקלתי פעם במרפק בר־נש, שדמותו במרוצתה משכתני אליה כנושאת בשורה. לא ידעתי אם הוא זר או מכר. אולם המשיכה לעצמה הלא דבר הוא. אני מאמין בבת־קול היוצאת מהנפש. יש בקרבנו מנחש. דופק הכל בנשמתנו הוא. הלב מהימן עלינו מכל מיני האותות והמופתים. פעמים חום או קור מציף אותו. הנה ננעץ מבט בערפך, אי אתה רואה כלום אך חש שריפה בעורף, חלחלה בישות; צלצול חד באוזן השמאלית. צדעי המצח מרטיטים; חמידה דקה מרנינה את האברים; לחלוחית מפעפעת בעינים; צביטה בנשמה. רגיזת־פתע, עצבנות חסרת־שחר יש בהן מן המסתורין. דפיקות הן, היוצאות מלב העולם: הקשב, תן דעת, עמוד הכן!

כשנשתוטטה לפני תבנית האיש לזהרורי הפנס, ששנינו נכנסנו לתוך תחומיהם, לא ידעתי עדיין מי הוא, צעיר או זקן, גבוה או נמוך, רזה או שמן, זר או אחד מאלה, שכבר נתקשרו עמי ב“שלום” ו“צפרא טבא”. אף על פי שהרבה דברים לא ראיתי בו עדיין, דבר אחד כבר ראיתי והוא: בוהן ידו השמאלית המשורבב לחלל, כאילו הבוהן מושך באישיות זו, הצועה אחרי מקלה, האחוז ביד ימין. פרט זה נראה לי ראוי לציון. אדם ובוהן משורבב לפניו עשוי להיות חבר־ילדותי, בן־עירי ובן־גילי, שישב עמי יחד על ספסל הלימודים בבית־אולפנא של מלמד־דרדקי. שמועה הגיעה לאזני לפני שנים, כי גם חבר זה בא למדינתנו, דומה, אף השתקע בעירנו; והנה רגלים לדבר, שהוא גר בסביבתי. כעת זנק לקראתי מן הדמדומים, מתוך אופל השנים, הוא ומקלו בנקישותיו העצבניות על המדרכה, הוא והבוהן שלו המשורבב, כדרכו לפני שלוש שמיטות בעירנו הרחוקה מחבל־עולם זה. שמא אף הוא ניחש משהו בקרבתי, ואולי הכירני ממש. נרתע קצת ולפתע החיש את מצעדו, הגביר תפיפות מקלו, הוה אומר: פעל לא מתוך היסח הדעת. כך חומק המתאוה לעמוד ולהסתכל. הוא נושא את רגליו, כדי שלא יצטרך לישא את עיניו כנגדי; ברח לפי שהוא מבקש את קרבתי, השכיל מבעוד מועד לסטות ממני. דבר זה מחזק בי את ההשערה, כי הוא הוא. מנהגם של בני־עירנו, שכל פעם שיש חשש של התפגשות מבלי משים, כל אחד מחיש את צעדיו לעבור על פני חברו, כאילו אינו רואה אותו כלל. הם נוהגים בי חומרה יתירה הואיל ובנעורי פרשתי מהם והלכתי לכרך גדול. לפיכך הטילו עלי מעין נדוי בחשאי, כדרך שנוהגים שלומי האמונה בחברם לשעבר ששנה ופירש. מקובל אני עליהם גאוותן ורברבן, המתנכר להם. בהסכם חשאי הוציאוני מקהלם.

פקפקתי אם הוא הוא או לאו; הצמדתי אליו את מבטי אגב הילוכו ולא נתברר לי כלום. בהיסוסי נשתוו חלקי הסותר והבונה בדיוק נמרץ וכשנצנצו פנים לכאן נצנצו גם לכאן. הרהרתי: איזו חיה רעה הוא הספק, המייצב תמיד את כפות המאזנים בצורה מעויינת ושקולה כאילו במאזני הצדק המוחלט. חס ושלום לנימוק בעד, שלא יהא לו מיד נימוק שכנגד. הרי זה חנוני במחילה, הפוזל במשקלו לכאן ולכאן. עד שסקרתי את מלכות הספק, חמק פלוני. מושכל ראשון: הוא אינו הוא. ראיה לדבר, הוא דומה לחברי לשעבר דמיון מדהים. תמצא לומר הוא – הכיצד לא נשתנה אף קורטוב? כ“א שנים עברו מאז. וכלום לא נשתנה בפרצופו, בגופו, בהילוכו? וזה בצביונו עומד. משמע, אינו הוא. ואם אינו הוא, חוזרת התמיהה: מה טעם הוא נראה הוא? וכי יש שנים דומים זה לזה כל כך? רגע נוטה הייתי להכריע: הוא. אין תימה שלא הזקין. מוצא אתה פרצופים, שאין השנים טובעות בהן חותמן ואינן משנות את הארשת שלהם כמלוא הנימה. ראיתי בני אל־זוקן כאלה, אם כי יקרי־מציאות הם. הרבי פיני, שפתח לפני מסתרי האלף־בית והכניסני להיכל החומש, היה כזה, בן נ' היה מראהו כבן כ'. עד סוף ימיו לא יצא מכלל אברך, גידולו דק, רזה וגמיש. הזקנקן שלו ידע את גבולו: עד כאן, כפי השיעור הדרוש לאברך בר־אורין. באמת לא היה לפי מראיתו “רבי” כלל ועיקר, אלא ריש־דוכנא. רבים משמשים רישי־דוכנא אצל עצמם. וכשם שזקן התיש שלו צמח ולא הוסיף, כך כל קמט שבמצחו לא העמיק ואף לא נתייצב, אלא בצבץ עד ארגיעה, כאדווה על פני החלקה. משל, היה קומט לו קמטי־ראוה, כדרך שתינוקות, המחקים גדולים, חורצים להם חריצי־בזק לתפארת החריץ. זכור לי היטב, לא ראיתי במצחו שני קמטים גמורים מתוחים לכל האורך מקבילים זה לזה; אלא כך היה סדר הקימוט: כשהוא מייגע את מוחו בהסברת רש”י מוקשה: קמט אחד שלם ומוגמר לכל אורך המצח ובכיוון מקביל לו חצי־קמט, חצי בדיוק. התלמים נחרשים במצחו תלם וחצי; קמט וחצי; זוגות־זוגות נולדו אצלו. אנו, הזאטוטים, קראנו לכל זוג שכזה: סוס וסיח. הקטן רודף אחרי הגדול. היינו מתרגלים בעשיית קמטים במצחנו כמתכונתו. רבי פיני נטע בלבי אמונה בנעורי־תמיד, אך היינו מבוּיישים לא במעט על שנפל בחלקנו “רבי” זוטא שכזה. לימים שנזדמן לפני דיוקן־צעירא הייתי מהרהר: הנה רבי “פיני”. בקפיצה אחת שבתי לאותו עבר רחוק ופרקתי מעל כתפי משא־שנים. אולי משום כך הנני נמשך אחרי פרצופים במתכונת רבי פיני, שתו הנעורים מוסיף להם לוית־חן, אם גם גורע משהו בר־ערך מצביונם. לעולם אינם מגיעים למלוא בגרותם, כי הם פירות שאין להם הבשלה. כל פרי רוצה להשלים חוקו, מתקו ותנובתו. אדם רוצה להזקין. הוא משתוקק למות.

רבי פיני השתוקק למות. הפליג הראשון מבני עירנו ממולדתו ויצא לכרך רחוק שבמדינת הים, קרוא לשם על ידי קרוב אמיד. שהה שם כשנה ושב את קינו. אמרו עליו, מפיו ממש, כי הוא התגעגע על ההוראה לתינוקות, שלא ניתנה לו בארץ־מגוריו החדשה. אחרים הביאו נימוק לחזרתו בזו הלשון: כלום יש להם שם הבנה ושכל לחיות? לעולם אי אתה רואה אותם מהלכים כבני אדם. הם בפסיעה גסה. רצים או נוסעים. אלה ברכב ואלה בסוסים. והכל במרוצה. רבים כבר שכחו טעמה של הליכה. סופם לשכוח שהאדם הוא יצור מהלך על שתיים. נתייגעתי להבין מה הריצה הזאת ומה הרעש הזה. אפילו המתים אצלם נוסעים לעולמם ואינם נישאים על גבי מוטות כדרך שנהגו אבות־אבותינו. כיוון שפלוני עצם עיניו, מיד רותמים עגלה לסוסה, ואם עשיר הוא מהנים אותו בצמד אבירים, ולך לך! מבר־מינן יש להיפטר במוקדם ככל האפשר. לבדי הייתי מהלך שם ביניהם. הביטו עלי בעינים משונות וכבר הייתי נראה גם לעצמי כמין בריה של חול המועד בתוך אוכלוסיה גדולה של אנשי ימות החול, הבן לא יכולתי את דרכיהם. הם רצים, לעולם רצים, אין להם פנאי לחיות ולא פנאי למות. אינם חיים כבני אדם ואינם מתים מעשה יהודים, כדת וכדין. חיים בלי חשבון ומתים בלי ודוי.

אם אשפוט לפי הנסיבות שהתרגשו ובאו סמוך לכך, הרי חזר הרבי פיני למקומנו כדי למות בצוותא עם כל בני עירנו, להיאסף לתוך קהלם ולהיקבר קבורה יהודית, היא שהניעתו לחזור ולטלטל את גופו הרזה והנערי למקור־מחצבתו. לא עשה בעירנו אלא כשבועים ופרצו בה פרעות תרע“ט ובין הנספים היה גם הרבי פיני. לא נשאוהו למקום מנוחתו האחרון על גבי מוטות, אף לא הובילוהו בעגלה. הוא נקבר במקום שנפל בככר השוק, בקבר האחים הגדול. השתוקק, משמע, להיות קבור כאחד עם קרוביו ותלמידיו שלמדו מפיו אלף־בית וחומש עם רש”י.

כל פעם שאני פוגש דיוקן הדומה לרבי פיני, הריני נמשך אליו ומחפש עמו היכרות. ואילו היום זימן לי המקרה מעין זה והוא, לפי אילו סימנים, בן־עירי וחבר ילדותי, אך החמצתי הזדמנות זו. משום שדומה הוא כל כך אל עצמו? לא משום כך בלבד – ענה לי לחשן ספק – אף משום כך, שהוא מתופף במקלו אותן התפיפות עצמן שבעבר הרחוק.

עד שאני מדיין בענין, חמק פלוני לתוך האופל. לימים חזר ונצנץ לפני בדמדומי־שחר. היתה שורת הדין נותנת, כי שנינו כאיש אחד ובו בהרף־עין ממש נגהר זה אל זה ונפתח יחד בשלום חם, בשלום פשוט, נלחץ ידיים ונאמר: “הלא זה אתה. ואם אינך אתה – מה בכך? תהא מי שתהיה, “שלום עליך”. אילו עשינו כך, היה זה פשוט ואנושי. אולם לא עשינו כך, הואיל וכל אחד לחוד לא עשה זאת; וכל אחד לחוד לא עשה זאת, משום שהדבר לא נעשה מעצמו. אף מר פלוני כמוני אינו עוד כמדומה באותו הגיל, בו בני אדם מרשים לעצמם דברים שהם קצת לא פשוטים. כבדי־רוח, רציניים, היינו כשתי רכבות, כשתי אניות, החוצות יחד משברי ים זועף וכל אחד נוטה בדרך עקלתון מחשש התנגשות. חבטתי את מוחי בשאלה: הכירני או לאו? תמצא לומר הכירני – למה פרש והלך לו? הואיל והכירני חמק והלך, שהרי בן־עירי הוא ובפגישתנו הראשונה התנכרתי אליו. הנימוק נמצא מעורער על ידי שובר בצדו. לאחר עיון ממושך באתי לידי החלטה, ששום דבר אינו ברור לי גם עכשיו. אם סבור הייתי בפגישה השניה, כי עוד חזון למועד ובאחת הפגישות הבאות אעבור על מידותי, אגש אל פלוני ואומר לו פשוט: “בבקשה, מי כבודו, מה שמו, ואם לא בן עירי אתה, מהיכן אתה מר?” באה המציאות והעמדיתני על טעותי. מה שאי אתה משיג במושכל ראשון, אינו ניתן לך עוד על נקלה. מושכל ראשון, רושם ראשון, קבלת־פנים ראשונה, דברים שבבזק. לאחר כך, כיוון שדש דש. משער אני, שאם אמנם הוא הוא בן־עירי, כל שכן שהיה נפגע אילו לאחר התנכרות מרובה, אני לפתע משבר את הקרח ב”שלום" ובלחיצת־יד.

 

ג.

אולי כדאי לפרש קצת פרטים מן הדברים שביני לבני־עירי, דוגמה לקלקולים ביחסים שבין אדם לחברו בשל אי־הבנה, שאין אחד משני הצדדים מחוייב לשאת במלוא אחריותה. מימי לא הייתי מקובל על בני־עירי כאדם נוח. מוחזק הייתי אצלם יהיר וגנדרן. לא יהא זה בגדר לימוד־זכות על עצמי אם אומר, שהרבה מידות רעות מצויות בי, אך גאוה אין בי. לא די שחשדוני במה שאין בי, חשדוני בהיפוך מה שיש בי. נחיתות יש בי. לעולם קשיש אני בעיני מגילי הנכון. ילד הוחזקתי בעיני עצמי נער; נער נהגתי כאילו אני בחור גדול. בחרות לא היתה לי כל עיקר. מדמה הייתי לעצמי, כי כבר קפצה עלי זקנה. התפוס לרחשי־רוח כאלה אינו מאושר. כל שכן שאינו מסוגל להתיהר על אחרים. הוא מלא בושה. כיוון שרואים באדם, שהוא מהסס ומרתת אומרים עליו שהוא גדלן. הבישנות יש לה צורה של גאותנות. זו וזו כופות פרישה מן הצבור. כיוון שרואים נחבא אל הכלים, מיד יוצאת עליו בת קול: הרי זה נרגן ורגזן, העלול לצאת מכליו בשל דבר של מה בכך.

לא יהא התיאור נכון, אם לא אשרטט בשולי היריעה גם אילו קוים מקלסתר־דיוקנם של בני־עירי, שמתחו עלי את חשדנותם הקשה. איני כלל יוצא דופן ביניהם. הנני עצם מעצמם. עירנו שיש לה מסורה בת־דורות, עשויה חטיבה לעצמה, כגון יחידה משפחתית אחת. כל משפחה טבועה בצביונה ולה קוי־אופי בולטים משלה. בני־עירי מפונקים הם. נוסף לכך: אנשי־צורה. כבודם יקר להם ולעולם הם חרדים שמא ייגרם חלילה פחת לכבודם. שהם ממונים עליו לשמרו במסירות־נפש ממש. עוול גדול הוא אצלם להטריח את הזולת. לא שאינם אנשי־רעים ואינם משתוקקים עד כלות הנפש לשבת־חברים. אדרבה, כרוכים שם זה אחרי זה במידה שלא מצאתי אצל בני ערים אחרות. הואיל וגדלו יחד בעיר מרוחקה מישובים ללא תחנת־רכבת, ללא כביש סמוך לדרך המלך, הריהם מבוישים שכך עלה להם להיות מנותקים מן הדרכים, ששיירות גדולות עוברות בהם ונתונים מעבר לחיים הסואנים. בטוחים הם, כי תו הקרתנות טבוע בפניהם ובתנועותיהם. ולפי שמכירים בקרתניותם ומרדות בלבם כנגדה, הרי זו באמת מפעפעת בהם. והיא שקושרת אותם יחד בעבותות. והרי שותפים הם לנהר, שמימיו רוחצים את בשרם מלידתם, לשמי התכלת ולאפרים המשתרעים למרחוק, לעסקי קהל ולשידוכים, לזכרונות על מחלות ושריפות, לקטטות ולפיוסים, לצומות בתשעה באב וביום הכפורים, למחולות ברחובות בשמחת תורה, לאהבות נכזבות, לקריאות גנובות בספרי־אהבים ולתקיעות־שופרות, יש להם גם תודעה משותפת של נדחות כללית והיא שעושה אותם לחוצים זה אל זה ביותר. מתוך כך נתפתח בהם חוש מיוחד של אנינות הדעת, שלא ליפול לטורח זה על זה ולבלי להיות אורחים לא־קרואים איש בבית רעהו. בשל זהירות יתירה הם נאלצים עתים להעמיד פנים, כגון שזה עובר על יד זה, נוגע במרפקו ממש, ואף על פי כן עושה עצמו כאילו אינו רואהו. קרתניים הם, הנוהגים כמנהג כרכאים. אפשר לומר עליהם, שהם קרתנים טרקליניים.מתוך רוב נימוסיות פניהם חמוצים והם חששנים ביותר. כל אחד נמשך אל חברו ומבקש את קרבתו, החיות שלו יוצאת, וכל אחד מדקדק ואומר: משכני אתה תחילה וארוצה אחריך. ובכל זאת כל אחד פוסל את חברו על שום דקדוקי עניות שבו. דיבוק זה של אסתניסיות יתירה קו משפחתי הוא לבני עירנו, בין עניים ובין עשירים, בין חרדים ובין חפשיים, בין זקני הדור ובין קונדסים ודרדקאים. כל אחד אומר לחברו: טול קורה וכולם יחד טינה כבושה בלבם עלי, שפרשתי בשחר־ימי מחברתם ויצאתי לחוץ לארץ. אני, משמע, נטלתי כל תשעת הקבים בגאותנות זו.

איני מסכים לכך, שהנני ארי שבחבורה לגאווה בקרב בני־עירנו. אבל יש ולבי נוקפני: וכי מניין לי הבטחון להכחיש זאת? מה יודע האדם מכבשוני אפיו? היצור הידוע פחות מכל לראובן או לשמעון הוא ראובן ושמעון. זכורני מעשה שהיה בקטנותי, על פיו עלול אני להיות באמת חשוב בגאוותנות, דודי ברוך השיא את בתו הבכירה והזמין בכרטיסי החתונה את בני־ביתנו להתעלס עמו בכלולות־בתו. הורי, אחי ואחיותי, נמצאו מפורשים בשמותיהם בכרטיס, להוציא אני הקטן, בן ז' בערך, שלא נתייחד שמו במפורש בהזמנה. יתכן שלפי שזוטר הייתי הלכתי לאיבוד ונשמטתי מזכרונם, ויתכן כי עקרון היה בדבר: אין מעמידים על ההזמנה מי שלא הגיע לגיל בר־מצוה, שאינו עדיין בגדר איש. לא גרסתי את העקרון הזה, כל שכן שההשערה על שכחה עלולה היתה להביאני ליד הרגשה של פגיעה בכבודי. בין כך וכך, כיוון שלא הביאו בחשבון את העולם הקטן שלי, גמרתי אומר להדיר עצמי הנאה מן החתונה. לא הלכתי גם לאחר רוב ההפצרות והפיוסים, שהשפיעו עלי בפרוס יום החופה ולא נעתרתי לשליחים המיוחדים, שהריצו אלי להביאני תחת צל קורת ה“שאלאש”, שהוקם במעלה הרחוב של בית הדוד, לאכסן בו את החתונה. גזירה היתה מלפני לנקום את קיפוחי ועלבוני, לנקום מדודי, מהחתן והכלה, מעצמי ומהעולם כולו. אל החתונה לא הלכתי, אבל גם על משכבי לא עליתי. כל ליל החופה, עד עלות השחר, שעת יציאת המחותנים ממשתה הכלולות, שוטטתי בעיר, ירוד ועלה, עלה וירוד, ברחוב החתונה, והקשבתי לנגינת הכלי־זמר, למצהלות הרוקדים ותשואות המחותנים, שרדפו אחרי בדמי הלילה כעל כנפי־נשרים. מבני משפחתנו המסועפת לא היתה אף נפש אחת, להוציא תינוקות בעריסותיהם, שלא באה להילולא. ידעתי כי השולחנות ערוכים כל טוב. המנגינות העצובות־המתוקות מוגגו את רוחי והשביעוני כיסופים. נפשי יצאה להיות בקהל השמחים. אולם קול תקיף בי ציוה: בקהלם אל יחד כבודך! נאכלתי צער וחרטה ובושה והמית־יגון עלי ועל גורלי, על צער העולם ועל צערי שלי בתוך העולם. לא הייתי יכול מסתמא לעמוד בנסיון, אילולא דברתי מנהמת־לבי אל בורא העולם בנוסח חזקני ואמצני נא אך הפעם,ואילולא הפניתי את דמיוני בעצם מצהלות החתונה למתי־עירנו המרקיבים בקברותיהם ושויתי לעיני רוחי את צער הנשמות התועות בעולם התוהו והנשרפות בגיהנום. אמרתי: בנסיונות קשים כאלה עמדו רבים – ואני לא אעמוד במבחן הקטן הזה? אם לא אעמוד, מי אני ומה אני? לבי בוכה? בכה, לבי, בכה, אם קצת משמנים וכלי־זמר שקולים בעיניך כנגד העלבון שהמיטו עליך. הרימותי את עיני הזולגות דמעות לשמי ליל־קיץ, הזרועים עדרי כוכבים ורועה ירח נוהג בהם ואמרתי: בי נשבעתי, כי לא יקום הדבר ולא יהיה. רגלי לא תדרוך על סף ה“שאלאש”. וכך היה. מאותו לילה ואילך נסתפגה עצבות כבדה ללבי, ראיתי עצמי בעלבוני ועולם בקלונו. מחותנים ומתים נתערבבו יחד. בלילה ההוא נמזגה לי כוס־יגונים לכל ימי חיי. אך נשאתי את דגל־משפחתנו ברמה והייתי בן נאמן לשורש־טבעם של בני עירנו. לבי ניחש לי, כי ליל־שימורים זה יטבע את חותמו בי ויעשני איש־לילי לפי טבעי. רבים קשי־יום, ואני אהיה קשה־לילה.

מעשה בדומה לזה וכבד־תכונה ממנו פי כמה גרם לנפשי שרטת, ששוב לא נרפאתי ממנה. הפירוד שביני ובין בּני לבית דודי ברוך, אף הוא שרשו בגאווה, הקשורה בלב כאיולת שאין לה תקנה. וכך היה המעשה. אני ובני, בן דודי ברוך, שני חברים מקדמת־ילדותנו, כשמעון ולוי אחים. יחד חיינו את החלומות ויחד חלמנו את החיים. בצוותא למדנו אלף־בית ובצוותא עשינו תרגילי־שחיה ראשונים. כשגדלנו היינו לא רק תמימי־דעים אלא גם תמימי־רגשות. יחד משכנו בעול־תורה, ומשכנו כיסופים מתוך הירח במרום וחלבנו את פרות הבשן שבעדרי כוכבים. בית דודי תקוע במרומי רחוב השוק, כמין קן נשרים, ובית אבא בשפוליו, ביניהם מהלך פרסא בערך. בערבי־קיץ, המעוטרים כוכבים מלמעלה, ובערבי־חורף, המחופים כסות־שלג מלמטה, אנו מהלכים ברגש ברחובות העיר ובמבואיה. סמוך לחצות הננו מתקינים את פרידותינו מתוך שהננו מלווים זה את זה ממרומי הרחוב לשפוליו ומשפוליו למרומיו וחוזר חלילה. קשה להיפרד וקשה לסיים את השיחה האחת המנסרת בינינו ימים וחדשים ובצירופים שונים. על עתידותינו אנו מסיחים ועל עתידות גוי ואדם, על עתיד עירנו הקופאת על שמריה, על האחדות הגדולה אשר תקום באחרית הימים בקרב משפחת העמים. לרגעים אנו נאנחים. מסתכלים ברקיע ונאנחים, משפילים עינינו למטה ואנחה פורצת מן הפה. עצבות שפוכה ביקום. הקשישים הם בעלים לנשים ואבות למשפחות, ריחים על צוארם ועול משא ומתן על שכמם, שקועים בדאגות פרנסה ובמלאכות, אין להם פנאי להתעצב. הם תופרים בגדים ומתקנים נעלים, אופים, מבשלים, חוטבים עצים, דופקים מסמרות, טוחנים ומסיעים קורות, שקים סוחבים, לוקחים ומוכרים ונוסעים ל“ירידים”, מודדים דבש בצנצנת ועיטרן או נפט בבקבוקים; כשמתעייפים נופלים כבולי־עץ על משכבותיהם; בשבתות ובכל שעה של פגרא נפנים אל הבן התכשיט, לחקרו אם שנה את פרקו כל צרכו. אם לאו מותחים אותו על הספסל ומרביצים בו כהלכה. בינתים זמנם נבלע ואין להם אף רגע פנאי; כל שכן שאין להם פנאי למחשבות. המטופלים בדאגות אין להם עוד שאלות. אולם אני ובני, הר של שאלות רובץ עלינו. אין דבר שאין בצדו סימן השאלה. כשק נקוב, שחטים נושרות משם, כך מדרדרות השאלות בינינו. עצוב, מה עצוב! בני אדם בהולים וטרודים ואינם חשים בצער ההוויה. ים הצער גועש. דליי־דליים אפשר לשאוב. והללו ישנים להם. את מתיהם אינם זוכרים אלא בתפלת יזכור, קוברים מת וכל אחד שב אל סדר־יומו; קוברים מת ועורכים את השולחן לסעודה; קוברים מת והולכים לעשות עסקים; קוברים מת ולאחר שבעה או שלושים יום הולכים לחתונה, כאילו המת שובק חיים רק לשבעה, לשלושים יום או לשנה. המת מת לעולמים. והרי המת היה חי לשעבר והתהלך בינינו והתנשק עמנו ואמר “שלום עליכם”. הה, אנשים. למראה ההפקרות שהם נוהגים במתים שלהם הנך חדל להאמין שהם עצמם חיים. לא המת לבד נשכח מלבם, אלא כל יום־חיים נשכח מהם לאלתר. השוק הזה הסואן ביום, כעת החיים פגו מתוכו. להיכן ניגר והולך כל זה ההולך? אנו שואלים ודורשים מנהמת־לב.

אין מקום שוקק־חיים כשוק ריק בלילה. כלתה רגל מן השוק, אך שרירים וקיימים העקבות, משל הפסיעות החרותות פוסעות כעת מעצמן. תמצית הרעש מנסרת בקולי־קולות מתוך דמי הלילה. חיוניות יתירה מפיקים אפילו גללי הזבל, התשליך החלקי של גויות בעלי החיים, שסאנו כאן והובלו בתוך עגלות וברגל, נושאים עצמם, עקודים נמכרים לחליבה, או לרכיבה, לדגירה או לשחיטה. החיים סמליהם מוצקים מגופיהם. הזכרת־נשמות חגיגית מן המגע האנושי החי. מתחת לשמיכת הלילה נראים לנו החיים הנאצלים, כי עוד יקומו לתחיה. הסוסים יצהלו, הפרות יגעו, החזירים ינחרו, התרנגולות יגעגעו. הרעש משווע והאלם מחריד. טיולינו בחיים הליליים טיפחו בנו הלך־נפש הזותי וראיה חלומית. משכנו בהקפה פרקי־מציאות מן העתיד לבוא. כל שלא בא עדיין לעולם הוא העולם. הואיל ולנו העולם, נשבענו זה לזה אהבת־עולם, הבטחנו נאמנה, כי ידינו תהיינה צמודות יחד, אפילו ארצות וימים יפרידו בינינו.

אהה, אף חלום בהקיץ אינו בלי דברים בטלים. הסחנו את דעתנו ממה שהוא יסוד ושורש בנו, מגאוותנו המשפחתית. יתכן כי עדיין לא הגענו אותו זמן לבינה בתכונתנו. אולם נסיעה אחת שלי הספיקה להפריד ביני ובין בני, לנתק את פתיל החלום, ששזרנו יחד על נאמנות לנצח. בן י“ג בערך עזבתי את עירנו ובן י”ז בקירוב שבתי לשם לביקור ארעי. ד' שנים אלו הגביהו הר בינינו. אפשר הר למראית עין, אפשר רק צל־הר; אולם לא רק יצורי־חומר אלא גם דמויות־בדים עומדים כחיץ בין הנפשות. כיוון שירדתי מן העגלה, שהביאתני לביתנו, מיד עלה לפני זכר בני. עייפות מטלטולי הדרך מנעתני לבקר מיד בבית בני. סבור הייתי שיבוא אצלי ברגע שתגיענו השמועה על כניסתי לעיר. הרי נהוג ומקובל שבן המקום בא לקבל שלום מן האורח. אבל מה שייך נהוג ומקובל לגבי רעים, הקשורים באהבת־נפש? האורח חייב להופיע ולומר: הנני! זו היתה נקודת־השקפתו של בני. והדין עמו. אילו אני בטוח שלא יבוא, הייתי מטריח עצמי ובא אצלו. מניח את הקרובים וכל האורחים המבקרים ובני השכנים, שנתכנסו לכבדני ב“שלום עליכם” והולך אליו. אבל כל רגע סבור הייתי: הנה הוא הולך! הנה הוא בא! אף בני היה עומד, כנראה, ומצפה לבואי. כיוון שעברה שעה ולא בא, התחלתי תוהה ושוקל בדעתי ונעלב מקצת ודוחה לאחר כך, לפנות ערב. לפנות ערב עכבוני כמה מבקרים. אפילו בני־עירנו מוחלים קצת על כבודם לגבי אורח שב ממרחקים ואינם חוששים להטריח עליו. לא נפניתי גם בערב. הביקור נדחה למחר. למחרת היתה כבר שמועה מהלכת, שבני רואה עצמו נעלב. אם אלך כעת, אהיה מהלך ובא אליו לא בלב שלם, אלא לשם פיוס. חושש הייתי שמא הפיוס ישמש פטר־מריבה בינינו. דחיתי וצפיתי לשעת הכושר, אותו מלאך דומה, שהכל עומסים עליו כל נטל כבד. שעת כושר! מה משמע שעת כושר? ומי יביא לי שעת כושר? כנגד זה הגיעו אלי שמועות, שבני עומד ודורש ברבים, כי במתכוון נמנעתי לילך אליו בשביל להעמידו על המרחק, שהשנים עשו בינינו. אין אנו עוד חברים. אני נעשיתי בן־כרך, והוא קרתני כפי שהיה. לא הייתי צריך לקבל לשון הרע; אבל כל המטיפים כנגד לשון הרע נתפסים לה. הרגש בשלו. היטב חרה לי הדבר, שבני מטיל בי דופי ומייחס לי כוונה, שלא יכלה כלל לעלות על דעתי. תווכנים וסכסכנים עשו את הדבר ענין לענות בו. סיפרו שדעתי זחוחה עלי וכי בני זוקף את חטמו כנגדי. אמנם, הנקודה המשפחתית, תו מולדתנו, היא השאור שבעיסה, שעיכבה את התקרבותנו המחודשת. ימים מעטים עשיתי בעירנו וכל יום ראיתי בני עומד במעלה רחוב, סמוך לקן הנשרים, צופה בקו המוביל לביתנו. אף אני עמדתי בשפולי הרחוב ונשאתי עיני למרומיו, שנינו מתגעגעים זה על זה והגדלנות מעכבת.

לא התקרבנו עוד. בנכר השיגתני בשורת האסון מקץ חדשים לא מעטים. הכפריים אשר מלאו את רחוב השוק, מקום־מגורינו, בשעטות הסוסים, בגעיות הפרות ובנחירות החזירים, קמו בהמון ושחטו במגליהם את תושבי הרחוב. בקרדומיהם התיזו ראשים. בחלפי השו"בים חתכו אברים. מבית הדוד ברוך החלו ועד סמוך לביתנו הגיעו. רבים נפלו תחת הקרדומים, ואף בני והרב פיני ביניהם. מעטים ערקו מעירנו והגרו למקומות רחוקים. נפש יהודית לא נותרה בעיר־מולדתנו. לבי הכני על חטאי לבני. יהיר הייתי. אני כאן והוא שם; הוא שם ואני כאן. כליון־נפש בי, אולם גאוה בארשת־פני. כל אימת שצללי העבר יוצאים לטפח על פני, בני הוא לי צל־בלהותי. רואה אני דרך־חיי משתרעת כמין רחוב משופע, אני למטה ובני למעלה, ושנינו מסתכלים בגעגועים. עודני עומד למרגלות הרחוב ומסתכל; וגם עיני בני צופיות בי. בר־מינן הוא ועיניו פקוחות עלי. מת הוא ונצב כמו חי. לא, בני לא מת. כל זמן שעיני עוד משוטטות וצופות ביקום לא מת בני. הוא נכנס לתוך אישון עיני ונשתכן שם, מבעדו אני צופה במראות. מדמה אני לפעמים, כי מהלך אני תמיד על שפת קברו של בני.

 

ד.

אין להבין התנהגות האדם, אלא אם כן יודעים עיקרי־קורותיו ומכירים ראשי־קוים מאפיו. אותה שעת־דמדומים, שהתנהגתי בשגיון בקרבת מכר־לא־מוכר, נעוצה בטבעי, שהוא טבע בני־עירנו. פעלתי לא בחוסר־שכל, כי אם בחוסר בטחון־עצמי, בביישנות, המביאתני עתים לידי מעשים תפלים, הנראים כהיפוכה של זו, היינו כשחצנות. לא די, שלא נגשתי אליו במישרים לפתוח בשיחה כדבר איש אל רעהו הותיק, לא השכלתי לעקור מארשת־פני סקרנות נואלה. אדרבה, הראיתי לו סימנים, שאני כרוך אחריו משום־מה, מתענין בו ומתחקה על הליכותיו. הריצותי אליו מבטים נבוכים והייתי כולי סימן־שאלה; חסמתי פעם ופעמים לפניו את הדרך ולחצתי אותו כביכול אל הפנס, כדי שאוכל לראותו לאורו. הייתי פוסע מאחוריו בצעדים קולניים; כיוון ששלח אלי מבט, הסיבותי את פני ממנו. שיחקתי עמו במחבואים כמנהג המקולקלים שבין בני עירנו. הרסתי בהתנהגותי, מעשה נערות, את החוטים, שהתחילו להתרקם בינינו בפגישה הראשונה. כסבור הייתי שאילו שניתי את טעמי, ניגש אליו ואומר לו שלום פשוט, היה דן זאת כליצנות או כצביעות, כתכסיס של גניבת־הדעת לשחק לפניו את העניו. לא היתה לי ברירה אלא לעמוד גם להבא בהתנכרותי. אמנם, להתרחק לחלוטין ממנו לא יכולתי. לבי נמשך אליו, להיות שרוי לפחות רגעי־דמדומים בד' אמותיו של חבר־ילדותי, תלמיד הרבי פיני. וכי אין הוא האלמוני נצר מילדותי, החלק הרענן שלי? טל ילדותי הרטיב את ילדותו. אני הבר־מינן החי של עברי; והוא בבואת חיי בעבר.

הרבה חסרונות היו בבני־עירנו, אבל מעלה אחת להם: הרגשת האחדות. הם נמנעים להיכנס איש למחיצתו של חברו, ולאו דווקא מתוך החשבה עצמית יתירה, אלא גם מפאת החשבת זולתם וחיבה יתירה שהם מודיעים זה לזה. כל אחד חרד לכבודו והוגה יראת הכבוד לחברו. לא לבד אהבת האדם, גם אהבת המקום יש בלב כל אחד מהם. מקום פירושו כמשמעו: מקום המכורה. עיר קטנה ונידחת זו, שאין לה שם על פני חוץ, שלא היתה מימיה ראויה לתואר עיר ממש, חקוקה בלבות תושביה ומלפפתם לכל מקום שהם גולים. שנים מבניה, שהמקרה זימנם למקום אחר ואפילו בקצה תבל, מקיימים יחסי־חברות במידה כפולה ומכופלת. הואיל ואין כמעט מדינה מעבר לים, שאין בה חבורת־מתישבים מבני עירנו, אפשר לומר כי חטיבות קטנות של עירנו נתפשטו בעולם כולו ומקום מושבנו הקטן נעשה מעין מטרופולין לתפוצות רבות. אף בעיר־מגורי שבמדינה הקטנה מצויה חבורה מלוכדת משלנו, הממשיכה כאן את חוט המסורת של מולדתנו הישנה, אלא שאני מבחוץ, אנשיה מבקרים זה אצל זה בשבתות ובחגים, מדקדקים לקיים מצוות ביקור־חולים והלוית המת, כל שכן שמצויים איש אצל רעהו בבריתות ובחתונות. מסתבר, כי אף עכשיו אינם מעבירים חס ושלום על המידות. אינם נמנעים כמובן מרוגז בשעת הצורך על מנת להרחיב אחרי כן את הדעת בפיוסים, מעשה בני־משפחה.

ערב אחד עברתי בשכונה פלונית ושמעתי שיחה בגזוזטרה באור־לא־אור. הירח היה מכוסה בעננים ונשים שלוש גלגלו אחת מאותן השיחות, שהן שיח אדם עם נפשו באזני רעהו. סח קול ורוד־הוזה:

– אי, אי, הלבנות של לשעבר…

– לשעבר – הרחיש קול כציוץ הצפור – היו כל הבריות מזקן ועד טף יוצאים בערבים להסתכל בהדר־זיוו של הירח ומתמוגגים מהתפעלות למראהו. בימינו מי מעיף מבט על הירח ומי משגיח בו?

– בימינו.. בימינו – יבבה השלישית בקול תן, הדומה לשל ילד – וכי מה דבר טוב יש בימינו? נשתנו הזמנים. לא אלה הלבנות ולא אלה האנשים. הצפור אינה שרה עוד, כפי שהיתה משתפכת בנועם־מתיקות בשחר־ימינו; היין אינו תוסס עוד כמו אז. לא זה הסומק בלחיים ולא זה ברק החן בעינים. ומה היטיבו לנגן הכלי־זמר בחתונות בימים ההם! מתוק היה הסוכר ומשובח טעם הפירות. השזיף גדלו כאגס, אגס כמוהו כאבטיח. כל החיים היו עוגה של דבש, תופין טעים.

– והיכן תמצאו כעת מתים של לשעבר? – הווריד הקול הראשון – אי, אי, המתים של הימים ההם! כמה היו פניהם מבהיקים מזיו וזוהר. לא מתים היו, אלא מלאכים. השכינה שרתה עליהם. וכי אמרו על מי שמת שהוא מת? אמרו: נפטר; נסתלק; הלך לעולם האמת ובגן־עדן תהיה מנוחתו. כדרך שאדם יצא מקיטון זה לזה שבביתו, כך היה יוצא מעולם הזה ונכנס לו לעולם הבא לחיי־עולמים. זכור לי קלסתר פני דודו עליו השלום, כשהוא מונח על דף הטהרה מראה מלכות! סבורה הייתי, כי עוד מעט ויקפוץ מעל הקרש ויחבק את כולנו.

– ויותר מכל לבי דווי על כבוד הבריות שגלה מן העולם – צייצה הציפור – על האהבה שהיתה שרויה לשעבר ועכשיו איננה עוד. אז אנשים חיו בצוותא, שבת אחים, התפללו בצבור ונשמו יחד. הכל היה של אלהים ואף האדם התהלך לפני אלהים.

אותה שעה הגיח הירח מבין מפלשי העננים והכסיף שלושה דיוקנאות־שיבה מוכרים לי. הסתכלתי וראיתי: בנות־עירי הן. אילולא ראיתי הייתי מכירן לפי שפך השיח, לטף הגעגועים, הקול המתרפק ודופק על ימים מקדם. בעירנו היתה מנסרת תמיד המיה לעבר; אף זרם החיים היה שוטף כביכול לא קדימה, אלא מן האחרית אל איזו ראשית. קולות היו נושקים זה את זה. בני עירנו הם חברים מאז ועד היום. לכל מקום שהם הולכים ניגון היחוד מלווה אותם. אני לבדי יוצא־דופן ביניהם עתה כאז. פעם גבה הר ביני וביניהם ושוב איני יכול לעקרו. אפילו מדינתנו הקטנה, שנועדה מטעם השגחתנו הלאומית לקבץ את גלויותינו ולכנס את פזורינו, לא עמדה לי להתכנס לתוך כלל המשפחה, בחיקה ראיתי אור־חיים ובקרבה בליתי שחר־ימי. עד היום אין מהם פוקדני במעוני ואין קוראני לבוא לביתו. העובר על ידי ברחוב מפנה ממני את מבטו, שלא יצטרך להגיד לי שלום.

הרבה הנני מצטער על כך, אם כי לשעבר לא היה איכפת לי כלל. וכי אין יסוד לומר, שאף צער זה משמש מופת כי יומי נוטה לערוב? כשהננו מגיעים לשפולי ההר ראשנו מסתובב ומזדקף להסתכל במרומיו. אשת לוט הביטה לאחור ונעשתה נציב־מלח – וכשאדם מאבד מלח החיים הוא נוהה בכיסופים לימים שעברו עליו ללא שוב. שקיעות וזריזות נושקות זו את זו – ולקראת אור הנערב של חיינו הננו משרבבים שוב, כילדים, השולחים את אצבעותיהם לשלהבת, את קרני־מישושינו לקרני השחר של חיינו. נדודי השינה, ילדי הזקנה ומבשריה, נושאים לנו מברקים על הסוף הממשמש ובא. אותה שעה הננו שמים אזנינו כאפרכסת להקשיב למולד חיינו ולקול המולדת. אכן, כל פעם ששנתי נודדת בלילות הנני מסיע עצמי מן הזמן הזה והמקום הזה ותוקע שוב את מושבי באז הימים, חוזר לקדמותי גם מבחינת המקום. אני, מיטתי, העולם כולו, נישאים ביעף לאחור. אומר אני לעצמי: אם ער אני ואיני עושה כלום, אף איני חי והנני כמעט מבוטל מן ההויה, אלא שאף על פי כן הנני קשור באיזה חוט רופף אל הקיום ונפשי בכפי, הרי טוב לקחת את החוט הדק והנפש שבכף, לעקרם מהוויה פחותה זו ולשתלם בישנות, במחוז־ילדותי. דומה אני לאשה שיצאה מבית הוריה עם שילוחיה לבית בעלה. לימים בעלה מת ואף הנדוניה שלה אבדה בענין רע ולא נותר לה אלא מעט מן המעט, והריהי אומרת לנפשה: בין כך ובין כך אין לי פה עוד כלום, אשובה לבית אבא, אקח לי את מטלטלי המעטים ואשובה הביתה. הביתה! דופק בי קול בלילה על משכבי. מתים יקרים לי שם. לא אלך אליהם, הם באים אלי אחד אחד בשעיפים בחזיונות לילה, באים אלי ויורדים לתוכי. בית הגנזים של נפשי הוא משכנם. מאז ומשכבר הצטלמו בקרבי. כשנשמותיהם משוטטות בלילות בעולם הזה, הם חונים על ידי, מחייכים בכיסופים, פורשים בשמי ובכינויי הילדותיים. פסח הגבאי של בית הכנסת, שאהב לצבוט ילדים בשעת קריאת התורה בשבתות ולהריחם על כרחם ריח טבק, נוהג בי גם עכשיו כך.

אמת היא: אני אוהב מתים. מילדותי נהגתי להתיחד עמהם, להשליטם על מערכי־רוחי, לשתפם בהגיגי ובמשאלותי. הרגל זה בא לי מסתמא משום שגדלתי בין המתים. בני־עירנו היו דורשים אל המתים ומסיחים בהם כאילו הם חיים וקיימים, משל המות אינו כלל יצור־בלהות, אלא דבר־בדים. בסיפורי־מעשיות על שוכני־עפר הנעימו הרבה שעות לא רק זקנים וקשישים. גם הקטנים מרבים שיחה על חסידים ואנשי־מעשה ובעלי בתים הגונים, שהשכילו למות מתוך דעה צלולה. בכוונת הלב ובחדוות הנפש. מתו רק עמי־ארצות והדיוטות. המות בא עליהם כחטף, מתוך צער ומצוקה וצווחה ובהילות ועשיית העויות וטירוף הדעת, ללא חשבון ועתים אפילו ללא ודוי. אבל יהודי נכבד, בעל בעמיו, בר־אורין וירא־שמים, קל וחומר מי שכל ימיו נהג בחסידות ואמונת חכמים בלבו, אינו נפטר מן העולם במכאובים גדולים ולא ברעש. אינו עומד ומצפה, שמלאך המות יבוא עליו בקשתו ובחרבו, אלא מכין עצמו בנחת ובישוב הדעת, בצניעות ובענוה, בגבורה, בשמחה ובחן אל יומו האחרון. כיוון שהפטירה כל יום זמנה, הרי האדם חי את החיים והמות בנשימה אחת. הואיל והוא חי ומת בבת אחת, נאצל גם על המות מאור החיים. אין כלל מות, אלא יש חיים. החשבון אחד הוא. המות הוא הסתלקות למראה עינים. החיים אצלו מרוחם ומאורם למות ונטלו בהלואה מן המות כפלי־כפלים. חיי־עולם נטלו מן המות ושפכו מזיוום על כל שעה ורגע מן הקיום בעולם הזה. זו היתה שותפות טובה ומכניסה ללא שיעור. החיים התפשטו ללא מצרים. המות לא הפחיד, אלא שימש תבלין ללפות בו כל פרוסת־חיים. זכורני: אף לאחר שנתמעטה האמונה בלבבות ואהבת ההשכלה פשטה לא נתערערו יסודות וברית הקדומים בין החיים והמות לא הופרה. שלושה אורות היו מהבהבים ברגיל בלילות בעירנו. אורו של הרב המתמיד בתורה בבית במדרש, אורו של הבחור המשכיל הקורא בהיחבא בלילה ספרי־מחקר וספרי־אהבים ואורה של הזקנה חיה לאה, שהיתה תופרת לה תכריכים בלילה, כי חס ושלום לאדם מישראל למות בתכריכים זרים. מה משמע תכריכים שאינם זרים? הוי אומר: שהם מעשה ידי האדם עצמו. כלום יודע זולתנו למדוד לנו מידת תכריכינו? – אמרה חיה לאה – כל אחד מבין להתאים מידה לעצמו. וכשאדם שוכב בקבר בתכריכים, שנתפרו לו בידי זרים, לא נוח גם לנשמה. התכריכים משלי יעידו עלי לפני בית דין של מעלה, כי אף אני הנני שלי. כשיצאתי מן העולם לא לקחתי עמי כלום משל אחרים ואף בחיי לא נהניתי משל אחרים. חיה לאה אדיר חפצה לא לנגוע בשל אחרים, לא להטריח עצמה על אחרים. וכלום תכריכים לקבורה הם? – אומרת היא. בגדי העולם הבא הם. היא גם קיימה וקבלה עליה, שלא להכביד את גופה כשישאוה במיטה לבית עולמה. “צריך אדם להיות אף כשהוא בר־מינן קל כנוצה, שלא להכביד על הבריות”, הוא פתגמה של חיה לאה. ולא פתגם סתם, אלא כלל גדול לחיים ולמות. היא חיתה והתקינה עצמה כל ימיה למיתה נאה, שלא תפול למשא על נושאי־מיטתה ושלא תכין הרבה צידה לתולעים. גופה היה דק ורזה, באמת קל כנוצה. עד יומה האחרון עשתה כל עבודה קשה, ורק בלילות היו לה שעות פנויות לעסוק בתפירת תכריכיה, שהטיפול בהם מרובה מאד, שינתה את מידתם כמה פעמים, מאחר שרזון־גופה גדל והלך משנה לשנה ושוב לא היתה מידתן הקודמת הולמת אותה.

שלושה אורות אלה, שהגיהו את ילדותי, מבליחים לעיני תמיד. הם האורות מאופל שלי, המתלקחים לפני כל פעם שאופל גדול מזנק אלי ואופפני בחשרתו. שלהבתם של הללו גוברת בי מיום ליום. אף זה סימן מובהק לשקיעתי. כל נפש מתאוה לשקוע לתוך מקור־מחצבתה, כדרך שנגזר על האדם לשוב אל עפרו הראשון. מתגעגע אני על הזמן שחלף, לעולם שהיה ואיננו עוד. העולם שהיה הוא אני. עתים כשאני מתחבט על משכבי בלילות נים ולא נים ואין לי עוד במוחי מחשבה מתוקנת ואף חושש אני להגות בשום רעיון, שמא יקרעו שרידי קורי השינה, הריני מדבק מחשבתי לקץ כל בשר ומעלה בדמיוני צורת הלויה, שהייתי זוכה לה, אילו יצאה נשמתי בעיר מולדתי, בה הכל הכירו אותי ואת אבותי והיו שידעו לשלשל מוצאי עד לראש גזע היחש של משפחתנו. שם הייתי גם אני לומד תורת המיתה הנאה ונקבר לפי מעלתי, דמעות נאמנות וכשרות היו מורידים עלי, ללא אגל אחד מאותן דמעות הצבוריות והעשויות כדת, המצויות במדינתנו הקטנה. חושבני, שמשקה למתים הן דמעות החיים, ובלבד שאינן מהולות אף טיף זיוף. ואילו דמעות־שקר תוססות כרעל בנשמות המתים, גוזלות מהן שלות־רוחם. חייב אדם לדקדק בימי־חלדו שיהיו לו יחסים ישרים עם הבריות, שאלה שהוא מניח אחריו בחיים יהיו קשורים אליו בעבותות־אהבה, שישתוקקו באמת ובתמים ללכת אחריו. לא טוב היות האדם לבדו בחיים, ולא טוב היות לבדו גם בין המתים. אפילו שם גדול ואנדרטת כבוד אינם מחממים בקבר. ואיזהו נר־נשמה המגיה את אופל הקבר? נפש חיה בעולם הזה, הצוררת את ההולך בצרור־חייה. אבות ובנים אוהבים, המשכינים את המת בלבם הם שממשיכים את פתיל־חייו ומזכים אותו בהשארת הנפש ממש. לפיכך רק החי באהבת־נפש יחיה גם במותו, ואשר יניח אחריו חבר־רעים יסתופף גם במיתותא בצל החברותא. ההולך בדרך כל הארץ הוא חתן הנכנס לחופתו ומלוויו שושביניו. אשרי האיש, אשר חונן בטוב טעם ודעת להניח אחריו במותו סגל חבורה של שוחרי־זכרו ושומרי־גחלתו בארצות החיים. אך אני ניתקתי מוסרות אדם. הבוקר בדמדומיו החמצתי את שעת הכושר, האחרונה אולי, לחדש את בריתי עם מכורתי על ידי בן־עירי, שנקרה לפני ביד המקרה.

 

ה.

המקרה, שאף הוא איננו מקרי בלבד, אלא משמש גם כלי־שרת ביד הכוחות, המנצחים על המזלות, או הרצון האישי, החותר למילוי משאלותיו, זימנני לימים בעצם הצהריים בגבהה של עיר עם אחד מבני־עירי, שמימי לא הכרתי אותו מקרוב. דומה, אף יתר בני־עירנו לא נכנסו למחיצתו, לפי שהוא לא רצה להתערב עמהם. אף לשעבר, טרם יצא מתחומי־עירנו, היה הוא פרוש ואף מופרש מן הציבור. אמרו עליו, שהוא בז לכל. אחרים אמרו, שהוא בעל מרה שחורה. שוב אמרו עליו, שהוא קמצן אף לבת־צחוק ועינו צרה גם למבט. ליצן־עירנו אמר עליו, כי לא די שאינו ראוי להיות שליח־ציבור, הריהו היפוכו של זה, היינו שליח כנגד הציבור. אף אמר, שהוא מעין אבן דוחה. לאמתו של דבר הוא עצם מעצמה של חברתנו וכל ליקויי האופי של בני עירנו, כגון היהירות, הביישנות, הקפדנות הקרתנית, הרטננות, ההססנות, הרגשת הנחיתות והקיפודיות, כל אחד לחוד וכללם יחד, באו בו לידי גיבוש מושלם, שראוי היה לשמש אספקלריה בהירה לכולם. אולי משום כך דווקא נבחר הוא על ידיהם כמטרה לחצי־בקרתם השנונים ולזעם־ביטול. דבר הלמד מאליו, כי פגישה מקרית זו לא יכלה להניע שני בני־עירנו אלא לקידה חטופה ולשלום בשפה רפה. אולם אני הפעם עברתי על מידותי, עצרתי את הילוכי ובהביעי לו שלום נפרז מתוך קירוב הדעת, שלא עורר בו כל סימן אהדה ולא כל צידוק בי גופא, הטחתי בפניו שאלה, שלא תאמה כלל להתנכרות הגומלין, שנתקיימה רבות בשנים בינינו, לשלום פלוני בן עירנו, השוכן כמדומה בסביבה זו, ואם איני טועה נקרה לפני כמה פעמים בהשכמה בדמדומי־בקר, בהם הנני יוצא עתים לטיולי, צורתו כך וכך ובוהן־ידו שלוח לחלל. הלה בחנני במבטו כתוהה לשלום־רוחי ואמר בריטון המולדתי שלנו:

– ואני אינני מבין כלל מה כבודו סח. פלוני כבר עלה לעולם האמת ומתענג שם על כל טוב.

“כבודו”. הידור זה כמה הולם הוא אותו קמצן, שלא בא בשום מגע עם יתר בני־עירנו והיה משנה מכל האחרים בסלסולי דיבוריו והליכותיו, כדי להטיל מחיצה בינו וביניהם.

– הוא מת? – קראתי בהשתאות. – אימתי והיכן?

– הריני מודיע לכבודו, כי מר פלוני מת כאן ובזמן האחרון דווקא. אבל מנין לכבודו לדעת, כי מר פלוני נפטר כאן, אם רואה אני, לפי כל הסימנים, שלא היה ידוע כלל לכבודו, כי פלוני היה חי כאן – סח בחוכא רזה ומרירה והפטיר – כן, אדוני, השמועה אומרת, כי מר פלוני קיבל זה לא כבר אשרה לשמים…

– מר סח לפי השמועה ואינו בטוח?

– אמרתי שמועה, מאחר שהדבר הוא כמעט בחזקת ודאי… אם כי אולי…מי יודע?…

– זאת אומרת, כסבור מר, שפטירתו של פלוני אינו ודאי גמור.

– אמרתי בחזקת ודאי ולא ודאי. כלל גדול, אדוני, בידי: אין ודאי גמור. לעולם ינקוט אדם לשון שמא. אלא שבמקרה זה רשאי אני לומר, שהענין קרוב לודאי… אם כי גם לשון זו טעונה סייג וסייג לסייג.

– יש, משמע, עוד ניצוץ־תקוה, שפלוני חי וקיים?

– ניצוץ מכל מקום יש, ואולי גם יותר מניצוץ. רצוני לומר, יתכן שיש… כן יתכן…

כיוון שבן שיחי השמיע את המלה יתכן כבר נתחוור לי, שאין עוד כל סיכוי להוציא מפיו הודעה ברורה יותר. בני־עירנו זה נוהגם לפתוח ולסיים כל שיחה ב“יתכן”. “יתכן” משמש להם עילה לבירור נוסף, המתגלגל על הרוב לקטטה, וגם ראש־גשר להתפייסות. יתכן בא במקום תוכחה וגם הוכחה ויש שבת־קול של ליצנות עולה מתוכו. עתים “יתכן” ממעט את הדמות ועתים גודש את הסאה. מכל מקום “יתכן” מטשטש ומבלבל. מכאן מוציא מכלל ודאי ומכאן אינו מניח כלל ליהנות מן הספק הגמור. לאחר שנזרקה מן הפה המלה “יתכן” יודע השומע בטיב הענין הרבה פחות מכפי שהיה ידוע לו לפני שהשיחה סובבה עליו. הואיל וכך יצאתי מתוך בירור־דברים זה מטושטש לגמרי בענין פלוני. והוא שהמריצני להתגבר על הססנותי ולגשת באחד מן הימים הקרובים בדמדומי הבקר אל פלוני ולכבדו בשלום לבבי, שנאמר בפה מלא.

– שלום גם למר… הלא אתה הוא מר… – סח פלוני וקרא לי בשמי. לא היה עוד לכאורה כל ספק, שכשם שאני אני, אף הוא בן־עירנו, חבר ילדותי, והוצאת שם בר מינן עליו מפי אותו רטנן עיקש לא היתה אלא הלצה קלת־דעת. מידה היא בבני־עירנו לשטות בזולת, כדי ללמדו לפי הצורך ענוה והגינות.

– שלום – חזרתי על הברכה, מאחר ששום דיבור לא נפל אותו רגע לפי ומשום שהנימוס מחייב, שזה שחברו הקדים לו שלום יהא הפותח בשיחה. בני־עירנו קופה של נימוסים מהלכת אחריהם תמיד והם נזהרים בקלה כבחמורה שבהלכות דרך ארץ.

– שלום, שלום – מדד לי פלוני כמידתי – הנני נחפז בענין דחוף – ובלוותו את מליו בנקישות־מקלו פנה והלך.

הוכח לכאורה בעליל, כי הוא־הוא. אף על פי כן ההיסוס שבלב לא נעקר. תמה הייתי, מה טעם בן־עירי, ריע־נעורי, לא נתעורר להתקרב אלי בדיבור כל שהוא והכיצד לא עלה לפני הרצון לוותר על דקדוקי־נימוסין ולהשמיע באזניו קצת מלים היוצאות מן הלב? “זה ענשם של אניני הדעת – וכאלה הם בני־עירנו – שהם מגיסים את דעתם בזולתם” – קראתי על עצמי תגר ותוך כדי הרהורי־חרטה על המעשה קבלתי על עצמי לתקן את הענין בהזדמנות הראשונה. וכך עשיתי. לאחר שטרחתי הרבה כמה ימים לחפש אחריו באפלולית ההשכמה ולצוד את נקישות־מקלו מתוך הדממה, הבחנתי בדמותו, גהרתי אליו, השתערתי כמעט עליו מחוץ לשורת הנימוס, תקעתי לו את כפי ואמרתי בקול צהלולי:

– שמחה לי לראות את מר פנים אל פנים… במיוחד לאחר שמועת ההבל שנפוצה… כאילו חס ושלום…

אותה שעה עמדנו ליד פנס דולק, שהאיר חיוך ספק מרוצה ספק שואט בפני פלוני. אף קולו בתשובתו היה ספק קשוח ספק נלבב.

– מר מתכוון לשמועה שנפוצה, שכבר נעשיתי בר־מינן. אותו רגע לחש לי קול בוטח כמעט, שהוא איננו הוא, שכן בני עירנו מעקיפים הרבה בשיחותיהם, שלא להוציא מפיהם את המלים שוכן עפר, מת ובר־מינן. מר פלוני הפטיר:

– אף אלי הגיעה השמועה המוגזמת מקצת, שכבר סתמו עלי את הגולל. כפי שרואה מר עדיין הנני מת בחופשה, כמאמר הבריות…

אותה שעה הייתי מוכן להישבע בנקיטת־חפץ, שאין הוא־הוא. אולם הוספתי לחקרו:

– והיסוד לשמועת ההבל מניין?

– מעשה שהיה כך היה. מסתמא מת בעיר מי ששמו כשמי. אחד שמת מכריו ואף קרוביו מצטערים מקצת ויותר מכך הם מרוצים. מכיוון שעצמת עין, מכלל שכך נאה וכך יאה לך ואל תהא ביש־גדא. דרך מקרה לא בי היה הפעם המעשה, אבל לעולם מצויים עקשנים, שאינם מוכנים לחזור בהם מטעות שנתפסו לה, אפילו העובדות מטפחות על פניהם. בעיניהם כבר נעשיתי שוכן־עפר ואין לי עוד הזכות להתלבט בין הרגלים. לכן הם מקיימים לעצמם ואף לאחרים את השמועה המוטעית. ויש מהם שאין להם פנאי לברר שמועות. לא איכפת להם כלל. מת משמע, מת, הלך לעולמו. הנני נחפז ללכת ושלום למר – סיים בצחוק דק, שתחילתו געיה, אמצעיתו אנקה וסופו שיהוק, המצוי אצל כמה מבני־עירנו, שיש בהם על הרוב משום התרסה כלפי טורדן, המתנכל לפגוע בכבודם.

שוב טרחתי הרבה להחוויר לעצמי מה מקום היה בהתנהגותי לחשדני בכוונה לפגוע בכבודו של פלוני. וכי לא נהגתי בו בהידור־נימוס? פעמיים ויתרתי על מידותי ונדרשתי אליו ללא שאלני כלל לשלומי. לא די שלא נתוודע אלי, הודיע לי את חפזונו, כדי להיפטר מחברתי. חוסר הפנאי הוא סימן־היכר של בני־עירנו. באין פנאי הם מתכוונים להוכיח את ריבונותם על זולתם. לעולם אין להם פנאי. מוטרדים הם בגאוותנותם וברברבנותם. אולם משום מה בחרו אותי דווקא כשעיר לעזאזל לתלות בו כל פשעי היוהרה.

שם גאוותן מהלך לפני בגזירת בני־עירנו וכנגד זה אין תקנה. לפיכך גבה הר ביני וביניהם. ואם זה הר מדומה או רק צל של הר – מה מועיל בדבר? המחיצות המדומות הן החזקות ביותר. באמת סח מר פלוני: שום טעות אינה חוזרת. אף מחיצת הטעות, שנתבצרה ביני לבין בני־עירנו, מעידה על סורי הרע. הטוב בטבעו אין מגלים באפיו פנים שלא כהלכה. דעת הבריות נוחה הימנו וחברתו רצויה לכל בכל עת. בודד או מתבודד הוא עברין. אין האדם פרדס ואין הוא מאמר החכם, שצריך לכתוב עליו פירושים. בעל מזג־טוב הוא כולו פשט: כשמש, כירח, כדשא וכאילן נאה. מי יתנני ואיעשה לאדם על פי פשט, אדם פשוט, פשוט.

האדם כמוהו כדלת. הוא סובב תמיד על ציר אחד. היית רצוי לבריות הוא ציר כל הגיגי ומאויי מיום שעמדתי על דעתי. כיוון שלא הגעתי למדריגה זו בעירי, תליתי את הקולר בבני־עירנו הרברבנים. וכשלא ניתנה לי תשוקה זו גם בערים האחרות, שקבעתי בהן את מושבי, חשבתי בכל זאת, כי אך חולי עובר הוא בי ואין הדבר תלוי אלא בתיקון מידותי ובהסכמת הרצון לקבל עלי את התיקון. אולם כל הקבלות לא הצליחו בידי עד היום. אף על פי כן לא נתייאשתי גם היום משעת־רצון, כאילו שעת־רצון היא מתנת חנם ולא שעה, שאדם בוראה במאמץ נפשי יוצא מן הכלל.

שוב יצאתי לחפש אחרי מר פלוני בשעות־דמדומים של השכמה. מסתבר שמי שאיננו פשוט מברייתו, אינו מסוגל כלל לרכוש לו מידת הפשטות. הנני בן־עירנו ואין לי כנראה כל סיכוי להחליף את טבעי ולצאת מקיפודיותי. כמה ימים צעדתי באפלולית ההשכמה בעקבות מר פלוני המנקש במקלו ולא ניגשתי אליו. לאמתו של דבר רויתי קורת־רוח מן הגישוש אחריו בעקבותיו. נעימה היתה לי הדעת, כי אני רואהו, ואילו הוא אינו מבחין בי כלל. אגב, חושבני שאף התשוקה להיות רואה ואינו נראה היא קו־אופי בכל אחד מבני־עירנו. מאידך גיסא שמחתי על הגוש המולדתי החי, הנתון בקרבתי. דומה היה עלי, שהוא מפיג במקצת את הנכריות שבכרך זה ונוטל אחד מששים מצער לילות־נדודי. בלילות ללא שינה כמה וכמה דמויות משונות ונפשות ערטילאיות יוצאות לשחק לפני ולהכותני בתעתועים. אך זו נפש חיה, בת־מכורתי, דמות־רזים וגם ממשית מאד, המשחקת לפני. חידה היא ועלי לחתור לפתרונה. סוף הפתרון לבוא.

 

ו.

יום אחד לא הופיעה הדמות. היא לא הופיעה גם למחרתו וימים לאחר זה. השערה שעלתה במחשבתי, כי מר פלוני כבר הלך בדרך כל הארץ, נתאוששה בי לדעה מוצקה מעט, כשהתיצבה לפני בדמיוני דמותו בחיוורונה האיום, כפי שנגלה בחייו לעיני־רוחי ולא לעיני־בשרי. תמה אני, שלא נתתי בחייו כלל את דעתי על חיוורונו, שטבע בפרצופו חותם הבר־מינן ממש. חולה אנוש היה פלוני מעודו. חליו הגביר בו מסתמא את חששנותו וקיפודיותו. זכור לי מנהגם של בני עירנו מאז: כיוון שמחלה ניחתת בהם, הם מעלים חשיבות יתירה בעיני עצמם והסתייגותם מזולתם גוברת והולכת, כאילו המחלה היא אות־הצטיינות, מעין העלאה בדרגה וקבלת פרס. רק אין זאת, כי ההתיהרות במחלה באה כתשובת המשקל כנגד טבע המרה השחורה שבבני־עירנו למתוח על כל חולה גזר־דין של נוטה למות. אמנם אין אומרים נוטה למות אלא נוטה. כך או כך ומר פלוני נעלם מן האופק שלי. כל חוט מקשר לא היה בינינו. יכולתי רק לחפש אחרי שמו במסגרות האבל שבעתונים. עתונים רבים מופיעים במדינתנו, עתון למעמד ועתון לכת ולבת־כת, עתון למקצוע ועתון לחוג, אף עתוני הרחוב לרוב. לא מי שמת בעתון זה מת גם בזה. הרי זו עבודה משמימה ומדאיבה לחזר על מסגרות־אבל. יש לי סלידה ממסגרת שחורה וכל מה שמזכיר באיזו מידה את ענין האבלות גורם לי צער ובושה ממש. הכתוב אדם יסודו מעפר מעורר בי חלחלה. חבר נאמן הנני לבני עירנו, שמחקו משימוש־לשונם את המלים ז"ל והמנוח, ואין צריך לומר שוכן עפר ומת. רע היה עלי המעשה בזכרי, כי אם מר פלוני באמת הלך בדרך כל הארץ ובני־עירנו שהלכו אחרי מיטתו לא ראוני ביניהם, הרי בוודאי נמנו וגמרו, שאפילו מותו של בן־עיר לא עקר את הגאוה הקשורה בלבי.

היה יסוד לחששי, שמר פלוני הלך לעולמו. ידוע־חולי היה מילדותו. רך ויחיד לאמו ומשופע במיחושים. משום כך גידלתו אמו ציפה בתיה בפינוקים לאין שיעור. היו שאמרו היפוכו של דבר: על שום שאמו השפיעה עליו פינוקים רבים, חרדה עליו לאין שיעור ומשעבדתו לפיקוחה, ניטלו ממנו חופש התנועה ושמחת הגידול וההתעצמות וכל מיני מיחושים נתחלחלו לתוכו. הרבה פעמים הוציאתו אמו מצפרני מלאך המות ממש בצעקותיה ובתחינותיה. כל פעם שראתה קצו קרב היתה פורצת לבית הכנסת ומעכבת את הקריאה בתורה. אמרו עליה, על ציפה בתיה, שאפילו לב אבן עשוי להישבר מצעקותיה בתנותה את מדוי־לבה על נערה יחידה הנוטה… כל השומע אותן עיניו זולגות פלגי־דמע. כל שכן כשהיא פורצת לבית הכנסת לעכב את הקריאה בתחנוניה, מכניסה ראשה לתוך ארון הקודש ופותחת להרצות את טענותיה לפני רבונו של עולם, וכך היא קוראה בקולה הקורע לבבות: שתדע לך, אלהי אבות אבותינו, שבני היחיד אברהמיניו שוב בסכנה… בסכנה גדולה… ומה אתה רוצה ממני, חברי הגדול שבשמים, שאתפלל לך ואתחנן לפניך? לא עת תחינה היא לי. יתפללו לך כל אלה, שהם בקו הבריאות, שדעתם צלולה עליהם ולבם פנוי לתחינות… אך אני אם אומללה, שבני יחידי מוטל על ערש דוי, לא לב לי להתחנן ולא פה להתפלל. אני אחת אגיד לך, אני אשה עלובה דלה ורשה וילדי יחידי כבשה. אסור לך לגזול כבשת אשה רשה. בן יחיד לי. השומע אתה רבונא דעלמא כולא? לא אתן לבני יחידי לעלות אליך למרומים ולעזבני פה למטה לאנחות… לא אתן. לא איפרד מיחידי. אברהמיניו שלי הוא לי כמו יצחק לאברהם, ואף אותו הצלת מן העקידה. לא איפרד מבני יחידי. נפשי קשורה בנפשו ונפשו בנפשי.

ציפה בתיה מסבירה את הענין לרבונו של עולם בטוב טעם ודעת ובצעקות גדולות ונוראות לסירוגין. אמרו עליה שבמתכוון הנמיכה את קולה לרגעים, כדי ליתן לצעקותיה הפורצות מפעם לפעם תוקף כפול ומכופל במעבריה הפתאומיים. לכאורה היא מסיחה עצמה חרישית אך ממש כחזן בדוק ומנוסה בתפילת העני ממעש, הקורא שדי בשאגת אימים וכל הלבבות נחרדים לשמעו, כך היא משלבת לתוך דברי ההסבר שלה באזני רבונו של עולם מפעם לפעם שוועה נואשה ומרה: אל תשלח ידך את הנער! אותה שעה אין נפש חיה בבית המדרש, שאינה גועה בבכיה. הכל בוכים, חוץ מציפה־בתיה, שאין אף יבבה בקולה. כזו היא ציפה־בתיה הגאיונה שבנשות עירנו. גם כאשר לבה נשבר בקרבה וכל עצמותיה תשווענה לא ירעד קולה ולא תשפיל כבודה לדבר תחנונים. רק פעם אחת, כשתקפה מחלתו של הנער והרופאים אמרו נואש, דברה נגידים עם רבונו של עולם וסיימה את הדין־תורה שלה עם הכול־יכול במלים אלה: קרע את גזר דינך ושלח לילד רפואה שלימה כי אם חס וחלילה לא, אבכה לך! בפעם אחרת קראה באזני יוצר העולם: מהר ושלח לילד רפואה שלימה, כי אם חס ושלום לא תעשה זאת, ארעיש עליך שמים וארץ, אזעזע הכל, אשבר, אמגר לך הכל… אף היא נבהלה, כמדומה, מפליטת־פיה, נזדרזה לשנות את טעמה ולדבר אל זה, שאזנו נטויה ממרומיו לכל בריה קטנה מלמטה, בהגיון ובשים שכל. כך אמרה:

– חברי הגדול שבשמים, יוצר העולם ואדון הכל. צא וראה מה רב חלקך ומה זעומה החלקה הקטנה אשר לי. לך כל השמים, כל הארץ, כל השדות והימים והנחלים והעצים והצפרים וכל הכסף והזהב והאנשים כולם עד לכל רמש למינהו, ואילו לי ציפה־בתיה נתת רק את המעט, זה הנער אשר לי, זה חלקי מכל עמלי בעולם הזה ובעולם הבא. האמנם מתקנא אתה בי? האמנם צרה עינך בציפה־בתיה? מה לך שאתה מהפך בחררה שלה, שותק, גדול בשמים? אולם דע לך, כי הילד הזה, אישון עיני, מחמל נפשי, שמחתי, חלומי, רוחי בי, האגל הזך של תמצית דמי, דופק לבי, נשמת אפי, הוא שהנהו השלי היחידי שלי, היקר לי מכל יקר, היקר לי כמו כל עולמותיך, כמו כל השמים והארץ שלך, כמו כל היערות והגנים והימים והנחלים והצפרים שלך – לא אחליף ולא אמיר אותו בכל אוצרות תבל, קח מה שתקח ממני, את נפשי קח, ואותו לא אתן למלאך המות שלך.

ציפה־בתיה לא נתנה את בנה יחידה וסוככה בכוחה העז עליו. קיימה וקבלה על עצמה, שכל זמן שהיא בחיים לא תתן שיקחו ממנה את בנה יחידה. ואמנם, לא נתנה. אילולא עלתה למרומים היה בנה בטוח כל ימיה לחיי העולם הזה. אולם ציפה־בתיה כבר הלכה מן העולם. ומה שאֵם מסורה עושה לא יעשה כל אדם אחר שבעולם, אפילו לא אשה אוהבת, ולא בנים, קל וחומר ידידים. אכן, לגבי חולה תמיד זה גדולה ביותר הפליאה, שלא ניכרו בפניו אותות גילו. בדומה לרבי פיני לא טבעו השנים את חותמן בקלסתר דיוקנו. אבל כל קרוביו ידעו כי מלאך המות צלו. יתכן כי משום כך היה כל כך מתופף במקלו ורץ חיש־חיש כדי לגרש אותו מזיק, לחמוק מפניו. סברה היא, כי אדם בפנות יומו מתחיל צועד בפסיעה גסה, אלא אם כן תש כוחו ללכת. כסבור הוא שבהליכה מהירה בורחים ממלאך המות. גם פלוני היה ברחן שכזה. הוא חש את גסיסתו הקרובה. ואני יוהרה נהגתי בשכיב מרע, מרחוק צעדתי בעקבותיו ואליו לא קרבתי. מאומה לא למדתי מנסיוני. חתכתי העויותינו המסרתיות תחת לגשת ולומר אליו בגלוּי־לב: ידידי, מתגעגע אני עליך ועל בני־עירנו; נפשי קשוּרה בנפשכם; אפילו שנים רבות יהיה אדם נע ונד בעולם הגדול לא ימצא תמורה למה שהיה ואבד לו בקן ילדותו הקטן. רק פעם אחת ישתה מים חיים מן המעין והוא בתחומי המולדת. רק פעם אחת ישמע קול זמרה מפי החזן העובר לפני התיבה בבית הכנסת של אבא; רק פעם אחת יחרד לקול השופר, הזורע את תרועותיו ושבריו על תלמי לבו הרך; רק פעם אחת תיגלה לפניו שכינת הנצח מרחפת למראשותי המת, אשר פניו התהלכו עמו בטרם למדו רגליו ללכת. חבר, רע, אתה שהכרתני בצביון הילד, הב ידך וכרות עמי ברית שלום בשמך ובשם כל מיודעינו, אשר יחד התהלכנו בתקופת הבראשית של חיינו תחת כיפת שמי מולדתנו.

חששי נתאשר, פלוני הלך לעולמו. דבר זה נודע לי מפי אותו בן־עיר, שתעתעני פעם ב“דומה” ו“בחזקת” וב“כמעט”. המקרה זימננו לפגישה בעצם הימים האלה. הפעם פתח בשיחה ובחתוך־דבור של לקנטר. הוא אמר:

– ובכן, גם התחליף הלך לעולמו.

– תחליף של מי? – שאלתי.

– דומה שהדבר אינו טעון פירושים, תחליף של בן עירנו מר פלוני.

– ולא להיפך?

– מה משמע להיפך? איני מבין בדברי מר ולא כלום.

– להיפך משמע, כי ההוא שמת תחילה היה בן־שמו של בן־עירנו, שנפטר לפני ימים מעטים לאחר שהיינו נפגשים בקרבת ביתי בדמדומי בוקר וחוטפים לפעמים שיחה.

– כבודו מסביר ואני איני מבין. כבר אמרתי למר פעם, כי פלוני, שהיה כל ימיו נוטה… נמלך סוף־סוף והלך, ולא לאחרונה, כי אם זמן רב לפני כן. בדבר הזה הייתי בטוח כמעט גם אז.

– שוב אומר מר כמעט ודומה. למה לא יאמר לשון ודאי?

– איש כלשונו. אין דעתו של מר נוחה מסגנון־דיבורי ואני איני מבין מה מר סח. חבל על בזבוז מלים.

– חבל למר וחבל גם לי – נקטתי גם אני לשון פסקנית זו, שבה דיבר הוא אלי. שנינו לא שלטנו עוד ברוחנו. בן־עירנו קופץ לתוך העלבון בהרף עין ממש – תמה אני על אופן־דיבור זה, שבו הכל נאמר בלשון שמא ודומה וכמעט.

– ואני אבקש את כבודו, לבל יהיה לי מורה להועיל בחכמת הדיבור.

בשיח מעין זה מונעים הבריות את עצמם מן הקטטה, ואילו בפי בני־עירנו הוא הקטטה גופה, שלאחריה משתלט הרוגז.

 

ז.

דיוקן בן־עירי המת המוטל בספק, שדבק בחזיון־דמיוני ולא מש משם, הדריך את מנוחתי. לבי נתעטף באבלות… קרובים וידידים רבים שכלתי בימי חיי. יש לי בית עלמין משלי בגנזי־נפשי. בלילות על משכבי בנדודי־שנתי ובחלומי, אף בחלומותי בהקיץ, סביב לי יתהלכו, בחיקי ישבו, בזרועותיהם יחבקוני ובשפתותיהם ינשקוני. אבל המה אותי רק יפקדו ולא עמי ישבו וישכבו. אורחים־פורחים הם תחת צל־קורתי. ולא כן פלוני בר־מינן דו־פרצופי, ספק הוא ספק לא־הוא, ספק מת ספק חי, הוא נשתכן בקרבי כדיבוק. כל נפש חיה או מתה אחת היא – והוא מנה אחת אפיים. לבי היה עלי דווי על מותו ללא עת, על שעת הכושר, שלא ניתנה לי לדבר עם ריע ילדותי למצער בערוב יומו מלב אל לב, ועל שום שלא קיימתי בו מצוות לוויה. הואיל ולא ידעתי אם הוא־הוא, לא יכולתי גם לגעור בו כבבר־מינן ולומר לו רד לעפרך.

החיים לעצמם הם עמל קשה ונעשים קשים יותר ויותר בשל כל קרוב וידיד ההולך מאתנו ללא שוב. עם כל מת חדש כל אחד מת מעט־קט. לא זו אף זו. כל אחד ברדתו לקברו רומז לנותרים בחיים: בואו אחרי. המתים רומזים, קורצים, מושכים. ככל שמתרבים מתינו הקרובים, כן עלינו להגביר חילים לעמוד במערכה כנגד הפיתויים למות. העמל הכפול והמכופל, הרובץ על הזקנים, שכמות מתיהם גדלה והולכת, מתיש את כוחם ומחליש את דעתם, עד שכורעים נופלים. מעוצם המאמץ לחיות הם מתים. וראה פלא: בר־מינן דו־פרצופי גדל והלך לממדים בלתי משוערים. דומה היה עלי לעתים כקיבוץ של מתים, כלהקה רבת־אוכלוסים. כולם יחד נתקהלו אלי במיוחד בלילות, קראו לי בשמי, קרצו בעיניהם ושרבבו לשונות. המתים דרך כלל אינם פנים חדשות אצלי בלילות. אולם למרבה הפלא לא ראיתי מימי מת עצוב. כולם באים בפנים שוחקות. אכן, דרך כסל לנו לגלגל רחמינו על המתים, ואילו המתים מופיעים לעיני תמיד, בלילות על משכבי, בחלום ובהקיץ, מעוטרים בהילה של צחצחות ומדושני־עונג כיצורים, שכבר נתמלאו כל משאלותיהם. כל המתים בעלי שמחה הם, להוציא בר־מינן דו־פרצופי. שמראהו קודר ומשמים להחריד. מימי לא פחדתי מפני מת וזה מטיל בי אימים. כל המעורב עם המתים יודע ועד, שהם נעימי־הליכות ורבי־נימוסין. לעולם אין מת מתיר לעצמו לשבת על כסא או לתבוע מן החי איזו מתת. אין הוא בא בטרחות; אינו שולח ידו בשום חפץ למשכו ולקחתו; אינו פורע סדר הרהיטים ואינו מחציף צחוק. ולא כן בר־מינן דו־פרצופי. בכל שיחו ושיגו הוא טורדן וטרחן, נכנס לתוך הנשמה, מוצץ חיות, מזעיף מבט, תובע ממני משהו, דן אותי דין בעל־חוב פושט־רגל. דומה, הוא טוען אלי: מה בצע בחייך לאחר שנגדעת מעל שרשך? עיר־מולדתך שרופה באש. כל בני עירנו נשחטו ונערפו במגלות ובחרבות. כולם שוכני־עפר, אך אתה לבדך משוטט בין החיים, אבר מדולדל שכמותך. מה לך כאן ומי לך כאן? משכבר נתפרדה החבילה ונותקה השרשרת. ומה ממש בחוליה הבודדה?

כך סח אלי בר־מינן דו־פרצופי. אהה, מתוך גרוני הוא דובר. היטב אדע, כי כל הנימוקים שבהגיון ושברגש מחייבים אותי לצוות לביתי. קני משכבר נהרס. כל חברי וידידי מלחכים עפר. הגיעה גם שעתי להסתפח על קהלם. זכורים לטוב מתי היקרים, שאינם משתערים עלי בהמון, אלא איש אחרי רעהו באים לפקדני. בחברת המת האחד אבטח ולא אפחד. ולא כן בר־מינן דו־פרצופי, אשר פי שניים בו. אף בשתי לשונות יפתני. לשון אחת אומרת: ראיתיך מהלך משמים ובודד בקרב החיים. הלא טוב כי תבוא בקהלנו. עמנו יחד תשכון כבוד. היטב זכרנוך בן־עירנו הנע ונד בעולם זר, כמו בעולם התוהו. כל קו ותג בקלסתר־פניך ובמזגך חקוקים בזכרוננו. בצרורנו צרורה נשמתך. בני, ידיד נפשך, נפל חלל. פיני רבך טמון בקבר האחים; אמך האלמנה, הדוד ברוך, חיה־לאה תופרת התכריכים, ר' יחיאל מרא דאתרא, כל “פני” עירנו, הלמדנים ויראי השמים, יהודים בעלי זקנים ארוכים וגבות עבותות, נבוני־דעה וחכמי־נימוסים, הם וצאצאיהם, כל הטף, נפלו בידי הפורעים, מדוקרים וזבי־דם היו מוטלים, כל הגויות כגל של אשפה לדראון. וכיוון שהיתה אימת הפורעים ימים רבים על שארית הפליטה, שנותרה לחיים, לא יכלו השרידים המעטים, אשר נחבאו כעכברים בחוריהם, להביא את המתים לקבורה. לנבלות כלבים אשר אין קובר להם נדמו. זה נימוס וזה שכרו. כל ימינו חרדנו לכבודנו האנושי, שלא ייגרם לו חלילה פחת, נשאנו את דגל האנושי ברמה, היינו משפחה של זקופי־קומה וצועדי־קוממיות. לא נכנענו איש לרעהו. והנה מה שעלה לנו. אף את הכבוד האחרון לא חלקו לנו. בקרדומים ובמגלים קצצו את גויותינו. עיר מולדתנו, ערש ילדותנו, בית היוצר של נשמותינו, בה נדלקו כוכבי בראשית על ראשינו ומתחת לכפת תכלתה עלה עמוד השחר של חיינו, היתה לתל־שממה ואין לה עוד שם וזכר בישובים. מתה מולדתנו – ואתה תחיה? – לכן הופעתי לקראתך בדמדומים להעירך ולעוררך, כי הגיעה שעתך לעשות את המעשה.

סח בר־מינן דו־פרצופי. רק לרגע השלך הס. ושוּב נפתח פיו להכותני בלשון שנונה כחרב חדה לאמר: "לא ריע אני לך ולא מודע. הנני זר שנקרה לך בדמדומי־בוקר. אפילו עין זרה שכמותי, אשר לא ראתה אותך בקדמות הימים, בהיותך עוד ילד ונער, הבחינה מיד, כי המות פורה בך בכל המבואות והמוצאות של נפשך. כשד הוא מקפץ מכל הליכותיך ותנועותיך. באמונה שלי: הרואה אותך מבחין מיד, כי פליט־עולם הנך. עודך כביכול חי, אולם לבך בל עמך. מעיניך נתוֹנים לרפאים. משתוטט אתה כצל. אי לך גוף למראית עין. אתה גונב דעת הבריות, הסבורים בך, שהנך אחד מהם ומהמונם. גנב אתה, צא, צא לך, גנב. צא והתחבר עם קהל המתים, להם אתה שומר אמונים.

דרך מתים לדבר בלחש – ולפיכך אין דבוּרם טובע בנו רושם. בר־מינן דו־הפרצופי דיבר אלי בקולותיים. עתים נשתאג בקולי ומתוך גרוני. הואיל ולא ידעתי אם הוא הוא הייתי אני הוא. בכוחו נאבקתי עם עצמי. את ידי הושטתי לו לחנקני.

לא אוכל להוסיף חיים לאורך ימים לאחר שראיתי את מלאך־מותי בדמות בר־מינן דו־פרצופי.

לכל אחד נגלה מלאך המות בצלם דמות משלו. לזה הוא ישיש כורע־נופל, לזה נער רך ומפונק ולזה בר־מינן דו־פרצופי.


ת"ש

המלצות קוראים
תגיות