הקדמה 🔗
יראתי שיהיו כועסים עלי.
יראתי שיאמרו:
– הוא מבלבל לילדים את הראש.
או:
– יש לילדים שהות לחשוב על כל זה כשכבר יהיו מבוגרים יותר.
או:
– גם כך הילדים אינם צייתניים ביותר, ועכשיו יתחילו לבקר את הגדולים ביתר שאת.
יהיה נדמה להם, שהכל הם יודעים. יהיו חכמים בעיניהם…
עוד לפני זמן רב, זמן רב מאוד, רציתי לכתוב ספר כזה, אך תמיד הנחתי הצדה את ההתחלה ודחיתי את הנסיון.
כי זהו נסיון.
ונסיון אפשר שלא יצליח.
ואפילו אם יצליח, הכרח הוא שתהיינה שגיאות. כי מי שעושה משהו חדש שוגה ועושה טעויות.
אהיה זהיר. אשתדל שהספר יהיה מענין, אף־על־פי שאין זה לא תיאור של נסיעה ולא סיפור היסטורי ולא חיבור על חיי העופות והפרחים.
הרבה בקשתי ולא מצאתי שם נאה לספרי זה.
עד שאמר פעם נער אחד:
– יש לנו הרבה רוגז ועגמת־נפש משום שאין אנו יודעים את כללי־החיים.
לעתים רחוקות המבוגרים מסבירים דבר בניחות וברצון, אך לפעמים קרובות הם כועסים.
לא נעים כשהם כועסים.
וגם להבין קשה. וגם לשאול אי־אפשר. ובאות אל הראש מחשבות שונות, הפוכות.
אלה הם דבריו של הנער.
– באות אל הראש מחשבות שונות, הפוכות.
לקחתי דף נייר וכתבתי:
“כללי־החיים”.
אני מתבונן.
הנער אמר דברי אמת. וערכתי תכנית.
אכתוב על הבית, על ההורים והאחים והאחיות, על המשחקים והדאגות בבית.
אחר־כך על הרחוב.
אחר־כך על בית־הספר.
אחר־כך על הנערים החושבים מחשבות, מה הם רואים בבית, ברחוב ובבית־הספר.
מפני שכל אחד אינו רק משחק בלבד, אלא גם מביט, ושומע מה שאומרים אחרים, והוא עצמו שוקל את הדברים ומהרהר בהם.
אין זה סיפור ולא ספר־לימוד – זה ספר מדע.
יש אנשים האוהבים סיפורים על הרפתקאות, מעשי־כשפים ומאורעות נוראים, מעציבים או מצחיקים. ויש אנשים האומרים, כי הספרים המענינים ביותר הם דווקא ספרי מדע.
מספרי הלימוד האדם קונה ידיעות, סיפור קוראים מהר, עם קריאת ספר מדע הקורא עצמו חושב גם הוא הרבה. אך קרא מעט הוא נזכר דברים שונים, לפעמים הוא תמה ומהרהר ושוקל, אם באמת כך או לא כך.
כי יקרה המקרה, שאחד אומר כך והאחר אומר לא כך.
הצעירים יש להם ענינים שונים משלהם, דאגות משלהם, דמעות ובנות־צחוק משלהם, השקפות צעירות משלהם ושירה צעירה.
לעתים קרובות הם מכסים דברים בפני המבוגרים, מפני שהם מתביישים, אינם נותנים אמון, מפני שהם יראים שמא יצחקו להם.
הם אוהבים להקשיב בשעה שהמבוגרים מדברים בינם לבין עצמם – ורוצים מאוד לדעת.
הם רוצים להכיר – את כללי־החיים.
קרובי המשפחה 🔗
– אמא!
איני זוכר אם אמר לי מישהו או קראתי בספר, שהמלה העתיקה ביותר, שהמציאו אותה בני־האדם כשהיו עוד פראים, – היתה דווקא המלה “אמא”, ומשום כך דומה המלה האנושית הראשונה הזאת בכל הלשונות.
ביוונית – meter, בלטינית – mater, בצרפתית – mére, בגרמנית – Mutter, בפּולנית –mama.
אפילו תינוק קטן כבר מכיר את אמא שלו. עדיין אינו יודע לא לדבר ולא ללכת, אך את ידיו הוא מושיט אל אמו. הוא מכיר אותה אפילו בגן כשהיא מתקרבת – וצוחק אליה מרחוק. אפילו בלילה יכירנה בקולה, בנשימתה. אפילו ילדים עיוורים שאין להם מאור עינים, כשהם נוגעים בידם בפּנים הם מכירים ואומרים:
– אמא!
פעם אחת נער אמר כך:
– אני גם לפני זמן חשבתי, אבל עכשיו יש לי מחשבות קשות יותר. בזמן שהייתי קטן היו לי מחשבות קלות.
אילו הן המחשבות הקלות על האם?
שאמא טובה, שהיא עליזה, או שהיא כועסת, או שהיא עצבה, בריאה או חולה.
שאמא מרשה, נותנת, או אוסרת, שהיא רוצה או אינה רוצה.
ורק אחר־כך נפגשים באמהות אחרות שונות, ולא רק באמא של עצמו.
ויש אמהות צעירות, עליזות ובת־צחוק על פיהן, ויש דאוגות, מעוייפות ועמוסות עבודה, יש מלומדות ביותר או פחות מלומדות, עשירות ועניות, אמהות החובשות מגבעת נאה ואמהות העוטפות ראשן במטפחת.
לא נעים אם אמא הלכה ומשך שעה ארוכה אינה חוזרת. ויש שאמא יוצאת כל יום לעבודה, או שנסעה לזמן רב. קשה המחשבה שישנם יתומים.
וימים רבים אחר־כך שומעים או קוראים בעתון, שאמא אחת השליכה את תינוקה בצדי הרחוב. הילד הזה לא יזכור כלל את אמא שלו, לא תהיה לו אפילו תמונה או מזכרת אחרת מאמא שלו. דווקא מאמא, מזאת שהיא צריכה להיות הקרובה ביותר, קרובה עוד יותר מאבא.
– אבא!
ושוב:
מחשבות קלות – שאבא עובד ומשתכר ונותן לאמא כסף. אך לא תמיד הדבר כך: לפעמים אבא חולה או אינו יכול למצוא עבודה. לפעמים אבא עובד בבית, ולפעמים באיזה מקום בעיר, או שהוא נוסע תכופות לעיר אחרת, או שנסע רחוק רחוק, ורק מכתבים הוא שולח.
מחשבות קלות ישנן כשההורים בריאים, כשיש בבית כל מה שדרוש, כשהכל חיים בשלום ואין דאגות.
אני, הכותב את הספר הזה, מכיר הרבה מאוד משפחות, וכל בית שונה לפחות במעט משאר הבתים. המחשבות המבוגרות שלי הן קשות ביותר וארוכות. אתה, הקורא הנעים, יכול לספור ולעשות חשבון כמה בתים של מכרים וחברים אתה יודע, אך אני שוב איני יכול: הרבה – הרבה מאוד.
אני יודע נער הגר אצל סבתא, ונערה שדודה לקחה אותה אליה. וילדים רבים מאוד גרים אצל זרים: בבתי־החולים, בפנימיות, בבתי־מחסה, באכסניות.
ההורים גרים בכפר ושם אין בית־ספר, ובכן הם שולחים את הילד העירה. או שההורים נמצאים בעיר, והרופא ציווה לשלוח ילד חולה למקום־הבראה.
בבית־הספר מכירים חברים ומשוחחים אתם – ומפעם לפעם נודע מהם דבר חדש. קוראים סיפורים ורואים כמה שונים הדברים בעולם, ויודעים שיש אדם ורע לו ויש אדם וטוב לו.
כל אחד רוצה שכל אנשי הבית יהיו שקטים ועליזים, שלא תהיינה דאגות. אך צריך להשלים לכך, שלא הכל ולא תמיד יכול להיות על הצד הטוב ביותר. יום אחד שמח, ויום אחד עצב, דבר אחד מצליח והאחר לא. פעם השמש זורחת, פעם גשם יורד.
– מה לעשות, כך הם החיים – אמר נער אחד.
האם טוב יותר להיות בן יחיד, או טוב יותר שיהיה אח או אחות? – הטוב יותר להיות הצעיר או הבכיר?
מישהו היה יחיד, אחר כך נולד אח קטן. האם הוא שמח?
אי־אפשר אפילו לחשב, כמה שונה הכל יכול להיות.
יכול שיהיה אח קטן, אח גדול וכמעט מבוגר. יכול אחד קשיש יותר ואחד צעיר יותר. שתי אחיות קשישות, שתים קטנות. אח קטן, אחות גדולה. אחד גדול, אחות קטנה.
מה טוב יותר?
אינני יכול להשיב תשובה, אינני יודע, ושום איש אינו יודע זאת.
– ומה רצוי לך יותר?
– רצוי לי כך כמו שהוֹיה – השיבה נערה.
יש אנשים השמחים על נקלה, עליזים הם ומרוצים. הכל נראה בעיניהם טוב ונאה. אפילו אינם מעלים על דעתם שיהיה אחרת. ויש אחרים הנוחים לכעוס וזועפים תדיר.
אם אפשר לשנות איזה דבר, כדאי לחשוב על כך; אך אם הוא מוכרח להשאר כך, לא כדאי לכעוס לשוא. ותמיד אפשר לחיות בשלום עם קטן ועם גדול, עם אח ועם אחות – ודבר זה באמת אינו תלוי אלא בנו בלבד.
הכרתי נער אחד שהיה לו אח חולה. זו היתה מחלה משונה. אפילו ההורים חשבו משך זמן רב שהנער רק שובב, אינו רוצה לציית. התהלך, אכל וישן ככל הילדים, אך רגע אחד לא היה יכול לשבת במקומו, בכל דבר משמש, הכל לקח, קלקל. אם רצה דבר ולא נתנו – הפּיל עצמו אל הרצפה, הכה, יָרַק, נשך וצעק בקול גדול כל־כך, שפעם אחת אפילו בא שוטר לראות מה נעשה שם; חשב שמלקים אותו קשה, והרי אסור להתאכזר לילדים.
עד שההורים קראו לרופאים. – אמנם, מפונק, עקשן וקפדן, זה נכון, אבל חולה: עצבני, אינו מבין.
– מה לעשות?
– צריך למסור אותו למוסד, כי בבית הוא מציק יותר מדי. בבית לא תמצאו לו עצה. צריך לדעת איך לנהוג בשכמותו. אם יוותרו לו יהיה רע יותר. לא מספיק רק שלא להרגיז אותו. להורים היה קשה למסור את הנער לידים זרות.
אמרתי:
– אתם חייבים לחשוב על הבּריא. חברתו של האח החולה מזיקה לו.
אותה שעה קרא האח, נער לא גדול:
– אינני רוצה שבגללי יצא הוא מן הבית. כבר אני מסכים שיהיה כך, אמסור לו את כל הצעצועים. שם, אני יודע, יהיו מכים אותו.
סיפרתי על כך לא מפני שהכל חייבים לעשות כך. אפשר לדרוש מאדם שיהיה טוב, אך לא טוב־לב שהיא הקרבה עצמית.
אחים ואחיות יכולים לחיות בשלום, אך אין לתמוה על כך שמתגלעות מריבות.
בשל מה? – בשל כדור, בשל מקום ליד השולחן, בשל דיו; מי צריך ראשון להתרחץ, מי צריך להרים פיסת נייר. אחד רוצה לשיר, והאחר רוצה שיהיה שקט. זה רוצה לשחק, וזה רוצה לקרוא.
יש מריבות, שבהן אפשר לראות מלכתחילה עם מי הצדק, ויש מריבות שבהן לא ידוע ברור. אחד מוכרח לוותר – מרצון, או לפי פקודה. לפעמים מגיעים לידי קטטה, הרמת־ידים ודמעות.
הרע ביותר הוא, כשהקטן מפריע לגדול בהכנת השיעורים. הוא דחוף, מפריע בשאלות, עולה על השולחן, לוקח את הדיותה. הגדול רוצה לגמור מהר יותר, כי לא כל אחד יכול לשבת הרבה ולחשוב בהתרכזות. הקטן דוחף את הגדול בשעת כתיבה, ובבה"ס כועסים שלא כתב חיבוריו כתיבה נקיה.
לא תמיד יש למבוגרים פנאי וסבלנות לחקור ולדעת בדיוק, איך היה. הם אומרים:
– וותר לו, הוא קטן.
או אומרים:
– וותר לה, היא ילדה.
או:
– לגדול יש לוותר.
נוכחתי לדעת, שביותר רעים הוויתורים מתוך הכרח, גם בבית וגם בבית־הספר. יש להם תוקף רק לשעה קצרה. ואחר־כך רע יותר. הרגשת העוול מרגיזה ומגרה. נשאר משקע של מורת־רוח. נשאר העלבון. נוכחתי לדעת, כי טוב יותר שלא להתערב כלל, מלשפוט בלי חקירת סיבות המחלוקת. למבוגרים נדמה לפעמים, שהמריבה נתגלעה בגלל שטות, בגלל דבר של מה בכך…
לא. – וויתורים מרצון בין אחים ואחיות מצויים הרבה.
לעתים קרובות מתאוננים המבוגרים:
– כל היום הם רבים.
– תמיד הם רבים.
– אינם חדלים מלריב.
– אין רגע בלי מריבה.
גוזמה.
אם נספּור ונעשה חשבון, נמצא אצל אחים ואחיות שאינם חיים בשלום שתים, שלוש, ארבע קטטות ליום. נניח, שכל קטטה נמשכת חמש־עשרה דקה. תהיה, איפוא, יחד שעה שעה אחת – זה הרבה, אך לא כל היום. ואולי טוב יותר שעה אחת של מלחמה מרוגז תדיר ואי־רצון נסתר וגדל והולך.
נוכחתי לדעת, כי מאוד מכאיב ומרגיז הזלזול, שהאחים והאחיות הגדולים מזלזלים בקטנים מהם.
ומרגיז ומכעיס כשהקטן דורש את אותן הזכויות עצמן שהן מנת־חלקם של הגדולים.
– גם אני רוצה – אומר הקטן.
– אם כן, לא אתה ולא אתה, שניכם לא.
לשם שמירת יסוד־השויון המוטעה, או לשם מתן דוגמה ומשל, שוללים משהו מן הגדול או אוסרים עליו דבר.
וכשתפרוץ אחר־כך מריבה לא תפרוץ בגלל דבר של מה בכך, אלא בגלל איבה הדדית.
יש ימים טובים יותר ויש רעים יותר. כבר היה טוב, היה שלום, והנה שוב מתחילים.
– מפני מה?
צריך לבדוק, צריך לדעת קודם שמחליטים דבר, צריך לחקור ולדרוש, כי איך אפשר ליעץ או ללמד בלי להכיר? ונוכחתי לדעת, שלא ראוי למהר מיד לעזרה. מוטב לחכות קצת, עד שישקטו.
הוראיתי לדעת שהרבה יותר, פי עשרה יותר, מרובה הטוב מן הרע, ואפשר לחכות בשקט עד יעבור רע. כל נפש חיה, ולא האדם בלבד, נוח לה בשלום יותר מבמלחמה, ולכן אין זה, איפוא, מן הראוי לקטרג…
אם בבית גרים יחד סבא וסבתא, יכול דבר זה להיות לטובה לילדים. אם אמא כועסת, אולי סבתא תנחם; אמא לא הסכימה, אולי סבתא תעזור. יש לה פנאי יותר, ולכן היא שומעת ביתר הקשבה. מעניינים סיפוריהם של אנשים זקנים. ובכלל כמה זה מופלא.
סבתא זוכרת, איך אמא היתה ילדה קטנה ואבא ילד קטן. ועוד לפני־כן סבתא עצמה היתה ילדה.
היא זוכרת זמנים שעברו. אחרים היו אז הרחובות והבתים, אחרים השעונים והמנורות, ואפילו האנשים אחרים היו. לא היו אמצאות כאלה, ולא ספרים וצעצועים ושעשועים כאלה.
אותם כבר מתו, והללו עדיין לא היו בעולם.
ובאות מחשבות קשות, ולא רק על מה שיש בעולם, אלא גם על מה שהיה ומה שיהיה.
מופלא, מופלא מאוד…
בית – דירה 🔗
אנשים דרים בכרכים גדולים, בערים קטנות ובכפר.
בית־ההורים יכול להיות ביקתה קטנה, פינת־חצר, צריף עץ, חדר בבית או חדרים רבים בבית־חומה גדול, וארמון.
הבית יכול להיות בנינם של ההורים, או שכור מבעל־הבית, שכל חודש משלמים לו שכר־דירה. מי שאין ידו משגת לשלם שכר־דירה נאלץ לעקור מדירתו.
ילדים קטנים אינם יודעים ולא כלום מכל זה. המחשבות הקלות שלהם הן כאלה:
– פה ישנם אמא ואבא שלי, פה ישנה המיטה שלי והצעצועים, פה אני ישן ואוכל ואל הבית הזה אני רץ בזמן שבחוץ קר או גשם יורד.
כמו צפור הממהרת אל קנה.
רק אחר־כך מכיר הילד דירות אחרות; מסתכל, מתבייש קצת, וקצת מפחד. הוא רואה אמהות אחרות, שולחנות אחרים, מיטות אחרות וארונות. מתפלא, מהרהר, משווה, ולבסוף הוא יודע.
כבר אמר פעם נער מבוגר מעיירה קטנה:
– חשבתי שבּוורשה ישנם הרים גבוהים וימים וספינות, ובכל מקום פסלי־זכרון, כמו בבית־הקברות. אני עצמי שוב איני יודע מה שחשבתי.
לעתים קרובות מתערבבים יחד האמת והחלום והאגדה.
אמרה נערה קצת מבוגרת:
– איני יכולה לתאר לעצמי, איך אנשים גרים בחורף בכפר. בכל מקום שלג, וקר כל־כך, והם גרים שם.
רק לאחר שאדם מכיר יפה את דירתו שלו, הוא מתחיל חושב על מה ששונה ורחוק. בדיוק כאילו ערך במחשבתו טיולים לארצות רחוקות ולא נודעות.
מפני שילד קטן צריך לעמול הרבה מאוד עד שיבין וידע את הבית שהוא גר בו. מי שכבר נתבגר אפילו אינו זוכר עוד איך התבונן בחדר, ברצפה, בתקרה ובקירות, כמה דברים קשים ולא־מובנים ראה, כמה מצא אפתעות וחידות.
כי משונה העששית, היא אחרת ביום, אחרת בערב ובלילה.
כי משונה השעון, המתקתק ומצלצל. מה יש בתוכו, מפני מה ולמה. מביטה אמא בשעון, והיא יודעת שאבא ישוב בקרוב הביתה. השעון הזה כאילו יודע מה שנעשה מחוץ לבית, יודע מתי יהיה חושך, הוא מצלצל שילכו לאכול, שישכבו לישון, שיקומו מן המיטה. אף לרגע אחד אינו חדל מללחוש על גבי הקיר.
משונה הראי. שונה לגמרי מן התמונות. דברים שונים אפשר לראות בו. כשאמא עומדת לפני הראי ישנן שתי אמהות.
– והנה אני!
מרים יד למעלה, משרבב לשון, מחזיק חתול, מרים את הסינור – הכל בראי בדיוק כך.
תלויות תמונות ותלויים צילומים – והם אומרים דבר־מה ומסבירים דבר־מה, והילד הקטן אוהב אותם או אינו אוהב, שמח ומתירא.
התהפך כסא, נתפחד – וגם כואב; נפל, נפגע בשולחן, בארון. נפל. דחפו אותו בדלת. נכווה בתנור. גם התנור עושה פה דבר־מה. הכל עושה פה דבר־מה. מה? – צריך לראות. לפעמים נוח ושמח; ולפעמים כועסים. – מפני מה?
אומרים שקילקל, שיבר; שליכלך. לילד קטן קורים מקרים לא־נעימים: הרטיב על הרצפה, אינו יודע איך קרה הדבר. שוב עגמת־נפש וצער.
אך יש לו גם נצחונות: בפעם הראשונה עלה בעצמו על כסא, בפעם הראשונה הגיע בעצמו אל כף־המנעול, פעם ראשונה פתח את המגירה, פעם ראשונה תפס את המטאטא ומכבד את הבית, או מנגב במטלית את האבק.
המבוגר יותר, זה שהולך אל בית־הספר, כבר שכח כל זאת. וחבל: אילו זכר את הקשיים של עצמו, לא היה דן את הקטן דין קשה.
אביא דוגמא אחת, להראות שהקשיש יותר לא הכל הוא מבין: מפני מה, למשל, אין המבוגרים מרשים לקפּץ על הספּה? הם אומרים שהקפיצות מקלקלות את הספּה, – והרי הדבר אינו כן; כל־כך נעים לקפוץ, הקפיצים מקפיצים גבוה גבוה.
ילדים אינם יודעים, שיש דברים יקרים אשר קונים אותם פעם אחת, והם צריכים לשמש משך שנים רבות. ספּה אינה מתקלקלת בבת אחת, אך אם יקפצו עליה במשך שנה ושנתיים – יתפקעו המשיחות, שבהן קשורים הקפיצים, וצריך לשלם לרפּד שיתקן, וצריך אפילו לקנות בד חדש לכיסוי.
לפעמים מרשים ההורים לקטן שיקפּוץ, כי קשה לאסור עליו, והקטן משקלו אינו גדול, ולפיכך אינו מקלקל הרבה. ועל הגדול כועסים מאוד, מפני שאין כסף לתיקונים.
כועסים אם הילדים משריטים את השולחן באולר, מסובבים את כפתור־החשמל, מדליקים גפרורים, משחקים בחדר כדורגל. – צריך להודות, שהמבוגרים צודקים בזה.
אני זוכר איך שיברתי בכדורגל עציץ יפה שהיה מזכרת. זמן רב הצלחתי ולא שיברתי – אולי אפילו משך שנה. הבטחתי שאשחק רק על הרצפה, ואמא הרשתה. עד שפעם אחת קרה הדבר, או שהשלכתי חזק מדי או ששכחתי את ההבטחה. העציץ נרעד, התנודד ונפל מעל הכן.
כשבאים נערים אל חדרי, תמיד אני מעמיד במקום בטוח את המנורה ואת השעון־המעורר. אינני רוצה שיהיה להם צער, ולי היזק. ואני מיעץ בכל מקום כך לעשות: מוטב להרחיק את הדיותה בעוד מועד מלכעוס אחר־כך שהדיו נשפכה.
המבוגרים אינם אוהבים ביותר את אורחיהם של הילדים, רוצים לדעת אם החברים הללו שקטים הם וטובים ומחונכים יפה. אם יקרה דבר־מה, הם כועסים שהבן הזמין הביתה נערים שובבים. אך לא נעים להתנגד בזמן שחבר אומר:
– אבוא אליך.
נער שקט אפילו לשפוך כוס מים לא נעים לו. אך ידוע, כי דווקא אם משתדלים יותר מדי, תארע תמיד איזו תקלה. לכן הנערים השקטים אינם אוהבים ביותר ללכת לביקורים. כדאי לו אפילו יותר להשתעמם בבית. כי אינו יודע את הכללים, איך לבקר אצל חברים, ואיך לקבל אורחים כך שלא יפגע בכבוד האורח ושגם לעצמו לא יגרום אי־נעימות. וחבל.
כי לא טוב הדבר, שדווקא ההגונים יש להם תמיד חששות הרבה כל־כך, והמחוצפים שום דבר לא איכפת להם, ודווקא בבתי־אחרים הם עושים כל מה שאוסרים עליהם לעשות בביתם שלהם.
פעם אחת הזמין נער חברים לביתו. מובן, אמא הרשתה. אבל בא אחד לא־מוזמן. הוא אפילו בבית־הספר היה משחק תמיד כפּרא אדם; היו מכנים אותו “משוגע”. מה היה לעשות? הרי בא כאורח.
המשחק היה נעים. אך הלז השתגע והתהולל, ושיבּר מראה גדולה, ואמא גרשה את כולם.
– למה הזמנת אותו?
– הרי הוא בא מעצמו. לא קרוא.
– צריך היה לומר לו.
לא ידע: לא הכיר את הכלל האומר, שלא עם כל אדם אפשר לנהוג בעדינות.
אני יודע מקרה, שאורח לקח עמו שעון־זהב של אמא, שהיה מונח על השולחן.
נוח יותר במקום שהדירה גדולה. המבוגרים והילדים פחות מפריעים אלה לאלה. במידה שיש אנשים והצפיפות גדולה יותר, במה במידה רבים יותר האיסורים והנזקים וההתרגזויות. מי אשם בכך? – שום איש אינו אשם.
קראתי בספר, שאם יש לאדם צער והוא יודע מי אשם, אין סבלו קשה כל־כך. ולכן צערם של הצעירים מכאיב כל־כך, מפני שאינם יודעים מי אשם ומה אשם.
במקום שיש חדר־ילדים אומרים לעתים פחות תדירות:
– לא לרוץ, לא להקים רעש.
אם כי לא תמיד כך, מפני שאנשים עשירים על־פי־רוב הם פחות סבלניים ודואגים יותר למנוחתם ולנוחיותם.
קשה מאוד לומר מה טוב ממה.
פעם אחת הלך נער, שהיה דר בחדר קטן מאוד, לבקר אצל חבר עשיר. וכשחזר אמך כך:
– שם יפה, יש לו חדר לעצמו. יש שטיחים, תמונות, וצעצועים רבים כל־כך יש לו. אך לא הייתי רוצה לגור שם. אצלנו נעים יותר, – לא כל־כך קודר ועצב.
לפעמים מהרהר אדם, שהיה רוצה שיהיה אחרת משהויה. כאילו הוא מתקנא: לאחר טוב יותר. אך באמת רק לעתים רחוקות מישהו רוצה להיות הוא עצמו אחר, שתהיה לו אם אחרת ושיגור באיזה מקום אחר. שום איש אינו רוצה שיהיה אחרת לגמרי. הוא מתאווה רק קצת לשנות, קצת לתקן. אך האנשים שונים הם: יש מתקשר ומתרגל מאוד, ויש מתקשר פחות ומוכן לשנות הכל.
בדירה קטנה אפשר שיהא שורה שלום, רצון טוב ועליזות, ובדירה גדולה אפשר שתהיה חומרה, מורת־רוח ושעמום. ואפשר שילד יהיה בודד גם פה וגם שם.
קשה אפילו לומר, אם טוב יותר לגור בעיר גדולה או בעיר קטנה. בעיירות הקטנות הילדים מפחדים מפני דליקות, ובכרכים מפני המכוניות וגנבים. בעיר הגדולה יש יותר שעשועים, ספרים ובתי־קולנוע, ובעיר הקטנה עושים טיולים רחוקים יותר, נעימים האביב והסתיו ורבים יותר הפרחים והצפרים.
כמה נעים לגדל צמחי־בית, כמה רגעים נעימים יש בשעה שזורעים בעציצים, בשעה שהזרעים נובטים, בשעה שמכינים סמוכות, מעבירים מעציץ לעציץ, משקים, מוציאים אל הגשם או מסירים את האבק.
וצפור בכלוב, ודג באקוואריום, או לפחות בצלוחית. ובעיירה הקטנה גם יונים, ושפנים, וכלבים ואפרוחי־תרנגולים.
– מוטב שיהיה כך כמו שהויה – אמר נער אחד.
לפעמים משפחה גרה בכפר. גם סבא חי שם, וגם סבא של סבא.
ויש עוקרים דירתם מן הכפר אל העיר, או מרחוב אחד לרחוב אחר.
המבוגרים אומרים, כי הצעירים אוהבים את ההעברה מדירה לדירה. וגם אני חשבתי כך לפנים. אך אין הדבר כן.
ההעברה – לעתים קרובות היא נעימה ומשמחת. כל אחד שמח, כי לימות הקיץ יצא אל הכפר. מפני שגם ימי־החופש וגם קיץ, ואין יוצאים לתמיד.
נעים לעבור לבית עליז יותר, מקום שיש גזוזטרה וחלונות יותר והגן קרוב יותר. ההורים מרוצים, הכל אומרים שיהיה נוח. אבל גם אז חבל על הבית הקודם שמכירים אותו יפה, ועל האנשים שהיו נפגשים אתם לעתים קרובות. הכל נראה שומם כל־כך בשעה שמוציאים את הרהיטים.
ויש עוקרים דירה מתוך עצב, אם מישהו מת, או שמצבם של ההורים רע ואין במה לשלם שכר בעד דירה טובה.
לפרקים קרובים עקירה מדירה לדירה מעוררת אי־מנוחה: איך יהיה במדינה הרחוקה. האם אפשר הדבר, שלעולם לא אראה עוד את הדירה הקודמת ואת הארץ הקודמת?
לא תמיד הצעיר שוכח מהר ומתרגל מהר. לפעמים המבוגרים עסוקים במקום החדש בענינים חדשים, אין להם פנאי לחשוב על מה שהיה.
והילד – מתגעגע.
המבוגרים בבית 🔗
מלבד אבא ואמא ישנם בבית עוד מבוגרים. לפעמים עוזרת או מבשלת, לפעמים אומנת או מחנכת, או מורה או מחנך.
לא קל להבין מתחילה ולדעת איך להסתדר עם כל אלה. צריך להכיר כל־כך הרבה אנשים בשביל להימנע מאי־נעימות.
יש להודות בגלוי שלפעמים ההורים מרשים הרבה ואינם מרבים בהערות, אולם יש גם ששומעים באמת לעתים תדירות יותר מדי:
– אסור, אל תעשה, אל תגע, לא כך, עכשיו לא.
או:
– לך, קח, לך לשחק, אכול, ישן.
אחד קל לו לציית ולעשות מה שמבקשים ממנו, ואחר קשה לו. מי שנוח בטבעו קל לו יותר, ומי שאינו נוח מתרגז.
והוא אומר:
– הם מענים, משעממים, אינם נותנים מנוחה, מפריעים, מתערבים בענינים שלנו.
והמבוגרים אומרים:
– אינו נשמע, אינו מציית, אינו מתנהג יפה, שובב, בּור.
ואותה שעה דווקא באות (כפי שאמר הנער ההוא):
“המחשבות ההפוכות”.
כלומר, בא הרצון להתנגד. ובכן המבוגרים אומרים:
– עקשן, עושה להכעיס, קשה־עורף, פּרא־אדם וידו בכל.
אולם לאמא, ועוד יותר לאבא, צריך לוותר. כרגיל אבא קפדן יותר, אם כי לא תמיד. – אם כך ואם לא כך, כל אחד לפחות יודע שאבא ואמא יש להם הזכות לצוות לעשות דבר או לאסור שלא לעשותו.
קשה לכעוס זמן רב לאבא ולאמא. אי־אפשר לומר שאין אוהבים אותם.
לכן כמעט כל ילד משתדל שלא להרגיזם, ואם צריך – הוא גם מודה שחטא ומבקש סליחה. ויש שהוא מבקש סליחה אפילו במקרה שאינו מסכים בכל לבו שהצדק עמהם.
לפעמים סבתא וותרנית יותר מדי, וקל יותר להתנגד לה. אולם אחר־כך חבל על סבתא. וגם יש סכנה בדבר, כי כשעוברים על המידה היא יכולה לקבול בפני אבּא או אמא.
ואם תתחיל עם אח גדול או עם אחות גדולה יותר – קרוב לוודאי שירבּיצו בך…
והנה מצטרפת עוד קובלנה – העוזרת. האם באמת חייב ילד לשמוע תמיד בקולם של כולם, והכל יש להם זכות להתערב תמיד ובכל דבר?
הכרתי עוזרות שהיו אומרות:
– רצוי לי יותר לעבוד במקום שיש ילדים, – שם עליז.
אך לעתים קרובות יותר הן אומרות:
– בעד כל אוצרות העולם לא אלך לעבוד במקום שישנם ילדים.
וצריך להודות, שכאן יש לעוזרת יותר עבודה, כי מי מכבד ומשפשף ושוטף את הרצפות המלוכלכות?
המבשלת נחפזת לבשל את הארוחה למועד הקבוע, או שיש כביסה; והנה זה מסתובב במטבח, ובכן היא מגרשת אותו.
אם נער אינו שקט, וצר לו בבית ואין לו מה יעשה, לעתים קרובות מתחילה אז מלחמה עם העובדים בשירות הבית. הדבר מתחיל על־פי־רוב בענין של מה־בכך, הוא אומר משהו בכעס, או שהעובדת גוערת בו במלה מכוערת – ואחר־כך הדברים כבר מתגלגלים מעצמם.
מתאוננים ההורים:
– אינו אדיב לגבי העוזרת, מתכוון להרעים את המחנכת. שום אדם אינו רוצה לעבוד אצלנו בגללו.
ההורים מאבדים את אורך־רוחם, פעם כועסים על הנער ופעם על העוזרת. לא תמיד הם יודעים בדיוק איך היה. ואז ההתרגזות גדולה עוד יותר.
פעם אחת חזרה ילדה נוגה ובוכיה:
– חברה הזמינה אותי אליה. צלצלתי, אמרתי בוקר טוב, ואני שואלת, אם החברה בבית. והנה העוזרת סגרה את הדלת בפני בדפיקה ובכעס, ועוד היתה מצעקת משהו מאחורי הדלת.
מובן שיש גם מקרים אחרים. לפעמים לא זו בלבד שיש שלום, אלא גם ידידות. יש סיפורים וטיולים משותפים ומתנות קטנות, וחיים יחד חיים של עליזות ורצון טוב. אני יודע מקרים, שהילדים לימדו את העוזרת בת־הכפר לקרוא ולכתוב, כתבו בשבילה מכתבים למשפחתה שבכפר או לחתנה שבצבא.
פעם אחת קרה אפילו מקרה שאבא היה מרוגז מאוד, וכשרצה לפגוע בנער, העוזרת הגנה עליו:
– מה אדוני רוצה ממנו? לא ארשה להכות אותו.
מוטב היה לה שיכעס עליה. – יש מקרים שונים.
אך ב“כללי החיים” אני חייב לכתוב יותר על מה שרע, כדי שכל אחד יחשוב איך לתקן את הרעה.
ובכן אזכיר בקיצור, כי לעתים קרובות ביותר שורר שלום כשיש בבית מורה או מחנכת בשביל הילדים. מובן, הכרח הוא שיהיה לפעמים ריב. כי ראוי לזכור, שיותר קל להיות אם מלהיות מחנכת.
אם אמא תרשה לעשות משהו ויארע מקרה רע, – לא יהיו כועסים לאמא. אם לאמא קרה דבר לא־נעים, הילדים יודעים מפני מה היא עצבה, ועל המחנכת הם חושבים שהיא כועסת.
אם אמא מצווה לעשות דבר, מצייתים לה הרבה יותר משמצייתים למחנכת. – יוצא, איפוא, שיש התרגזות בדיוק במידה שהיא הכרחית שתהיה בין אנשים הנמצאים תמיד יחדיו. – אולם הם אוהבים זה את זה ואינם זוכרים את עלבונם זמן רב.
אך יש לפעמים שהילדים ילדים רעים והם מציקים הרבה. יודע אני מקרה, שנער שיקר ואמר שהמחנכת מכה אותו, וזה לא היה אמת. או שהיה עושה דברים להכעיס ולהרגיז, והיה מאיים שיתאונן באזני אמא.
ויודע אני מקרים אחרים, שהילדים סובלים מאוד, אך הם מתביישים או יראים לספר להורים.
קראתי בעתון, שבחוץ־לארץ היה איש עשיר אחד, ומתה עליו אשתו, ומתוך צער היה מבלה את כל ימיו בנסיעות. ובארמונו הניח שני בניו בהשגחתו של מחנך. המחנך היה מלקה את הנערים ומאיים עליהם, בחורף היה שופך עליהם מים צוננים ובלי לבוש היה כולא אותם במחסן לכל הלילה. ורק לאחר שאחד מהם מת מן העינויים האלה, כתב השני לאביו בסוד, שלא בידיעת המחנך. ואז נערך משפט, המחנך הלך לבית־הסוהר; אך אחרו המועד – את המת אי־אפשר להחיות.
כלל החיים אומר:
– לעולם אין להסתיר דבר בפני ההורים. לפעמים נדמה לו לצעיר, שהוא חסר־הגנה ומחוסר־עצה, והרי העצה היתה נמצאת על נקלה, אילו היו ההורים יודעים.
לפעמים נדמה לו לילד, שגם הוא אשם. אין בכך כלום: ההורים יסלחו, יעזרו. אפילו אם אין הורים, אפשר להתאונן לפני דודה, דוד או סבתא, ואפילו למשטרה אפשר לפנות, אם אין אדם קרוב יותר.
לא נעים לכתוב ולספר על כך לאותם הילדים שטוב להם, שהם נתונים בסביבה של אנשים דורשי־טוב. אך מה בכך? יהיו יודעים גם הם, ידעו שלא לכל הילדים טוב כמו שטוב להם, ואל יהיו מתנפחים בשל התרגזויותיהם הקטנות…
אנשים שונים ישנם בעולם: גם מבוגרים וגם צעירים. שונים גם הדודים והדודות. ושונים האורחים המבוגרים.
יש דודות נעימות ויש לא נעימות. ובכלל המבוגרים, ממש כמו הקטנים, נחלקים לשני מינים: אלה שאוהבים אותם ואלה שאין אוהבים אותם.
אחד נותן רק יד לשלום ואחר־כך הוא מדבר עם אמא; לפעמים אפילו לא נעים שאינו שם לב לילד. אורח אחר אומר איזו בדיחה לא־מוצלחת או שואל שאלה שלא תמיד יש חשק לענות עליה.
– ודבר זה אתה אוהב, וזאת אתה עושה, וכך וכך אתה רוצה? למבוגרים נדמה שהילדים לקקנים וחמדנים. לא נכון. אם אין אוהבים את מישהו, גם המתנה שהוא מביא גורמת אי־נעימות.
גרוע יותר, אם האורחים מתערבים ומעירים הערות. אך גרוע מכל הם הפינוקים והנשיקות. או שהבא לוחץ את היד בזמן נתינת השלום עד כדי כאב, או שהוא נושק נשיקה רטובה, או מושיב על הברכיים. – באיזו זכות?
לכן הילד מתקרב אל אורחים מבוגרים באי־מנוחה, לעולם לא ידוע מה המקרה שיקרה אותו.
כלל גדול בחיים קובע, שהילד חייב להיות אדיב למבוגרים ומנומס לאורחים. אך גם הם חייבים להיות אדיבים ולא לגרום אי־נעימויות.
פעם אחת מכר של אבא תפס נער בידיו, ונענעו בתנופה ואמר:
– אשליך אותך אל הנהר (אותה שעה עברו על פני גשר).
והדבר נעשה פתאום כל־כך, שהנער צעק בפחד ופרץ בבכי. – והמבוגרים התחילו שוחקים ומלגלגים:
– בחור גדול כל־כך ולא־חכם. פּחדן!
והאדון ההוא, תחת להודות שעשה שטות ולבקש סליחה ולא להזכיר את המקרה, עוד היה מתגרה אחר־כך מפעם לפעם:
– כבוד והדר, המלח! – שלום רב, הגבור!
מתועב שכזה!
ישנם כאלה, שהם נהנים הנאה רבה כשהם מרגיזים. ויש אחרים, שמשתדלים למצוא חן. ובכלל לעתים קרובות אין ידוע על מה הם צוחקים.
פעם אחת ישבה בחדר־האורחים חברה גדולה, ולנער אמרו שיכבד את האורחים בשוקולדה. – אמנם, נעים להגיש כיבוד, אבל באיזה דבר משלו, ולאיש אחד, ולזה שאוהבים. אך מה לעשות: הרי ציוו. והנער התחלק, כמעט נפל. נפחד. הרי היה יכול להפיל את המגש ולשפוך את כל השוקולדות. והאורחים התחילו צוחקים ומתבדחים.
ישנם אורחים, שבשבילם הילד צריך להיות אדיב ביותר. איזה ידיד של אבא, מישהו שבא מרחוק, או מי שיוצא ונוסע לימים רבים. כאן צריך להשתדל ולהתאמץ ביותר, וזה גרוע אפילו מבחינה בבית־הספר. מלמדים את הילדים לדקלם ולשיר לפני האורחים. הוי, כמה זה לא נעים.
לפעמים בא אורח לא ידוע ומביא עמו ילד, ואומרים:
– לכו לשחק.
לא תמיד אפשר לשחק עם ילד אחר לפי פקודה.
המבוגרים יודעים איך יש לדבר אם אדם ואדם, עם מי להתאמץ ולהיזהר בדיבּור ועם מי לדבר דרך חירות. הם יודעים איך לפתוח בשיחה, אף־על־פי שאין רוצים מאוד לשוחח. (וההתחלה ביחוד אינה קלה).
והמבוגרים אינם מתביישים כך או כמו שמתביישים הילדים. אין משגיחים עליהם, אין כועסים עליהם אם יאמרו דבר או יעשו דבר שלא כהוגן. והם יכולים לבחור לעצמם, עם מי לעשות ועם מי לא לעשות היכרות.
ונדמה הדבר, כאילו עם הילד כל אדם יש לו זכות להתחיל בשיחה, אפילו אם הוא יודע אותו אך מעט מאוד או שאינו יודע אותו כלל.
גם אני חשבתי לפנים כך, אך נער קטן לימדני שכל והבנה, ואני זוכר לו את הדבר לטובה.
הייתי רופא צבאי. הפלוגה שלנו עמדה בעיירה קטנה. לפני הבית שיחק אותו נער קטן. בעברי שם אמרתי:
– בוקר טוב.
– מפני־מה אינך עונה? – שאלה אמו ברוגז.
– אין אני מכיר אותו כלל, – ענה הנער.
מאותה שעה כבר אני נזהר יותר.
הקורא היקר! יודע אני שיש לך אי־נעימויות, שהמבוגרים מקילים בך ופוגעים בכבודך. יודע אני שאין אתה רוחש אמון לכל; שאם כי אתה מתיירא לומר בקול רם וגלוי – אתה מרגיש ויודע, כי גם בין הגדולים ישנם אנשים קנתרנים, לא־אדיבים ולא־מחונכים. אך על כורחך תודה, שישנם גם חכמים, נעימים ושאינם־מתחכמים. ואין הללו יכולים להיות אחראיים למידת אדיבותם ונימוסיהם של הללו.
ולפיכך אני מבקש ממך, אם אתה חי בשלום, באר־נא והוכח לחבריך, שהם חייבים להיות אדיבים ולהראות טוב־רצון לעובדים במשק־הבית ולמחנך ולמורה־הבית. – אני מכיר הרבה נערות צעירות שהן מוכרחות לעבוד, אם כי היו יכולות עוד ללמוד. ויודע אני, שהן רוצות לעבוד במשרד או בחנות, ומוטב להן לתפּור, ואחת יושבת בצריף קטן ומוכרת סיגריות. – אך אינן רוצות ללכת לעבוד אצל ילדים. הן אומרות, כי ילדים רעים הם. – אבל אני יודע שאין זה כן. ודבר זה מעציב אותי ביותר, מפני שכך אומרות עובדות טובות וגננות טובות:
– אין אני יכולה להסתדר אתם, – הן אומרות.
והרושם הוא, כי רק אנשים גסים, כעסנים ורעים יכולים להיות עם הילדים.
הרבה מחשבות כבדות וקשות, מחשבות מבוגרות מתעוררות בראשי.
החצר – הגן 🔗
מיד בהקדמה אמרתי שהספר הזה אינו אלא נסיון, ולפיכך תהיינה בו שגיאות. שגיאה אחת כבר אני רואה. יותר מדי בקיצור ויותר מדי מהר נאמר בו הכל. אך אין עצה כנגד זה: רוצה אני לאסוף את כל הענינים החשובים וכל המחשבות הקשות והמכבידות.
אחר־כך כבר אפשר יהיה לכתוב ספרים נרחבים, כל אחד על ענין אחר. לחוד על ההורים ולחוד על האחים והאחריות ולחוד על האורחים, ספרים קלים יותר, אחרים בשביל הקטנים ואחרים בשביל המבוגרים, אחרים בשביל ילדי העיר ואחרים בשביל ילדי הכפר, ואפילו ספרים מיוחדים לילדים ומיוחדים לילדות. כי לבו של כל אחד נמשך יותר לענין זה, ולבו של אחר – לענין אחר. וכך באמת הדבר אצל המבוגרים, שיש להם ספרות מדעית שלמה.
על החצר בלבד אפשר לכתוב סיפּור שלם. לא כפי שנראית החצר בבוקר היא נראית עם ערב, לא כמו שהיא ביום חול היא ביום חג, ולא מראיה בחורף כמראיה בקיץ.
הנה יום חום ראשון של האביב. יצאו הילדים מכל הבית והם מהגים בעליזות. הנה מישהו חדש נוסף, ומישהו נעדר; אחד מן החברים־למשחק בשנה שעברה כבר הולך לעבודה. אחדים מן הקטנים בשנה שעברה משתדלים להיות בין הבינונים, ובינוני מסתכל ומהרהר אם לא ראוי לנסות ולהצטרף אל הגדולים. וכולם גדלו בהרבה.
ולא הרי חצר בכפר כהרי חצר בעיר, אינה דומה חצר מוקפה מכל הצדדים חומות גבוהות לחצר שבאמצעיתה עומד בנית בנוי עץ וכולה מוקפת גדר של קנים; ושונה חצר ברחוב של עשירים מחצר ברחוב של עניים בפרבר־העיר. ומלבד זה ההורים אינם מרשים לרדת, הם חוששים מפני האבק ומפני חברה רעה.
ואמנם נכון הדבר, שהחצר לא נקיה ביותר, ולא כל הנערים שווים. יש בהם שונים: שקטים ואוהבי־שלום, רעים וקוטטנים. הללו מציקים לילדות ולקטנים, מרגיזים, משליכים אבנים, מרדפים את החתולים, עושים מלחמות, מבעד לחלונות של קומה א' הם משליכים אשפה לתוך הדירות. והשקטים נסוגים ומוותרים, ולפעמים נוח להם אפילו יותר לשבת בחדרם הקטן שלהם מלהיפגש עם השובבים.
לפעמים די בשובב אחד בלבד, אם הוא נעשה ראש של כנופיה. גם השומר וגם בעלי־החנויות שבבית וגם הדיירים אין להם מנוחה: לא ידוע מה יהא צץ במוחו של ארכי־שובב כזה.
פעם אחת מסרה סבתא נער לא־שקט כזה אל מוסד; ואמרו, שכל הבית נשם לרווחה.
– עכשיו אנחנו יכולים לשחק בשקט.
– עכשיו שום אדם לא יפריע עוד.
נערים כאלה לא תמיד סופם משמח. לרוב הם נעשים הרפתקנים, ולא אחד מהם מת בנערותו. יודע אני שאחד טבע בנהר, אחד נפל תחת גלגלי החשמלית ועכשיו הוא מהלך על קביים, מפני שקטעו לו בבית־החולים את הרגל כמעט עד לבּרך.
כבר טוב יותר עם הנערים האלה ופחתו הצרות מידם, מזמן שהכל חייבים לבקר בבית־הספר, – אך כנגד זה הם גורמים צרות בבית־הספר.
אדם חשוב בחצר הוא השומר. השומר פעמים אדם צעיר ופעמים אדם זקן, אדם טוב או אדם רע. ואפילו הוא רע – אין פלא. כי יש על מה להתרגז: הוא חייב לשמור על הסדר, וכן שהנערים לא יזיקו לבית.
הדבר נראה מוזר: הרי הבית גדול וחזק – מה אפשר לקלקל כאן? אף־על־פי־כן.
מקישים בחטיבה של ברזל על גבי הקיר ומקלפים את הטיח, או מלכלכים ומשרטטים את הקירות. על הקירות קבועים מרזבים של פח, שבהם עוברים מי־הגשמים, והנערים מתישבים או קופצים על קצה המרזב הבולט כרגל והפח מתעקם. יש ברז – ובכן פותחים ומבזבזים את המים, והרי בעל־הבית שלם בעד המים לעיריה.
בדירות קטנות אין בתי־כסא מיוחדים, אלא הכל מוכרחים ללכת לבית־הכסא שבחצר. והנה קטן אחד ממהר, כי דחוף לו, או שהוא הולך בערב ומפחד – והריהו עושה לא במקום שצריך, אלא על הרצפה, ליד הדלת.
לפעמים דרושות לנערים למשחקם אבנים, או שהם רוצים לחפור בור קטן, ובכן הם עוקרים את אבני המרצפת.
בעל־הבית כועס, רק עתה צבעו וסיידו את הבית, וכבר הוא שוב מלוכלך, והמשטרה רושמת ראפּורט שיש אי־סדר, ויש קנסות ואפילו מאסר.
אך זה עתה כיבד השומר את המדרגות ואת החצר, ושוב ניירות, שברי־עץ וקש. וסופו של דבר – צעקות.
לפעמים בעל־הבית גר באיזה מקום אחר, ולפעמים הוא גר כאן, בבית; או שגר כאן מנהל־הבית. או שמישהו בבית חולה, ובכן הוא מבקש שיהיה שקט. והשומר הולך ומגרש את הילדים מן החצר במטאטא או בחגורת־העור, והוא מחרף ומקלל. והילדים נושאים את רגליהם ונותנים קולם בצחוק. והרי זה מרגיז.
בחצר־בית־הספר ההפסקה נמשכת כמה דקות, וכאן נישאים הקולות כל היום כולו; בבית־הספר אין נערים גדולים מאוד ותינוקות קטנים, וכאן ישנם כולם.
לפיכך אין פלא, שאין השומר מבחין הרבה בין טובים לרעים וקורא לכולם שובבים ובורים, והוא מכבד במטאטא או ברצועה את הראשון שהגיע לידו, אחרון אחרון שלא הספיק לברוח.
יש נער שאמו עצמה מעוררת אותו ואומרת:
– לך רוץ מעט, לך – שחק מעט, בבית האויר מחניק.
ויש נער שמרשים לו לרדת באי־רצון ורק לעתים רחוקות:
– אבל תשוב תכף! אל תקרע את הנעלים! אל תשחק עם השובבים!
וכשהוא חוזר הביתה, שואלים אותו מה עשה ועם מי שיחק, שלא יתקלקל.
עכשיו כבר נוספים יותר ויותר גנים וגינות. אך לפנים לא היה כך, בכניסה לגן עמד שוטר ולא נתן להיכנס לילדים הלבושים מלבושי עניים. לפנים הגנים היו רק בשביל האמידים והעשירים, ובכלל לא כל־כך בשביל ילדים. לא היו מגרשי־כדורגל ומגרשי־משחק אחרים, אסור היה לשחק בכדור בשדרות הצרות. אם נפל כדור על המדשאה – צריך היה להסתכל יפה, אם אין שומר הגן רואה, ולרוץ בכל כוח הקיטור ולתפוס. וכמה לא נעים היה, אם השומר ראה בכל זאת ואיים מרחוק במקל.
בגן ישנם באר ובית־כסא, וסוכה שאפשר להסתתר בה מפני הגשם. ישנם עצים מצלים ובריכה עם דגי־זהב. השדרות ישרות ומיושרות, מרובצות מים, שלא יעלה האבק.
כל זה לא נעשה בבת־אחת, לא ביום אחד המציאו האנשים הכל. וגם עכשיו נוסף כל פעם איזה דבר חדש. למשל, המוסיקה בגנים.
בגנים בחוץ־לארץ כבר ישנם ספסלים מיוחדים, נוחים בשביל ילדים, ויש “איים” קטנים שלשם הולכים ילדים שנתעו.
המבוגר מכיר את הגן, אך בשביל התינוק זה מין יער ענקי. צריך לשמור תמיד, לצעוק:
– אל תלך מפה! אל תתרחק מכאן! שחק קרוב יותר!
והילד מאבד את סבלנותו ומתרגז, וכועסים עליו. ולבסוף הוא מתרחק ונתעה באמת. והוא מתיירא, בוכה, אינו יודע להיכן ילך, ושום אדם אינו יודע לאן יוביל אותו. הילד מחפש, וגם האם מחפשת באי־שקט, שניהם מבקשים זמן רב. ולבסוף כשהאם מוצאת את ילדה – לפעמים היא שמחה, ולפעמים באים רוגז, צעקה, מכה ודמעות.
והרי מספיק מגרש קטן וגדור, בשביל למנוע כל אלה. מי שמוצא את הילד תועה ובוכה, יודע להיכן להוביל אותו; והאם יודעת איפה תמצא אותו.
המשחקים בגן נעימים יותר ועדינים יותר. אפילו מתפלאים, שכבר הגיעה השעה לשוב הביתה; הכל עבר מהר כל־כך, כבר צריך להיפרד:
– עד מחר!
מוזר: לפעמים שעה אחת נמשכת הרבה, כאילו אין לה סוף, ולפעמים היא עוברת כבטיסה אחת. רק לפי השעון כל השעות נמשכות זמן שווה. רק אם מישהו יש לו שעון משלו, הוא לומד לאט־לאט, במה מכירים את הזמן החולף ועובר.
מי שמרשים לו לצאת מן הבית לבדו, לעתים קרובות יש לו אי־נעימות בשובו, מפני שלא חזר בזמן. ואת ההצטדקות מקבלים כ“תירוצים” בדויים – ולא בצדק. היה נעים, והזמן עבר מבלי שירגיש בכך.
הרי אי־אפשר כל חמש דקות לגשת אל מישהו ולשאול אותו מה השעה. יש אדם עונה באדיבות, ויש רוטן משהו, ואפילו אינו מציץ בשעון. מלבד זה, כל הזמן לחפש אדם שיש לו שעון ולשאול מה השעה – הרי זה מפריע את המשחק.
אולי משום כך משתוקקים כל־כך הנערים שיהיה להם שעון משלהם. שהרי אין רוצים להיתקל באי־נעימות כשחוזרים הביתה לאחר משחק נעים.
מילא, מה לעשות. יש בית־ספר – יהא בית־ספר, יש חובות ושעורים – יהיו, אי־אפשר לדרוש יותר מדי ולהיות חפשי מכל דבר; אך אילו אפשר היה לשנות לפחות דבר זה, שפתאום, בשעת משחק נעים, בזמן ששוכחים הכל בכל, פתאום… כעס, גערות המבוגרים, איומים ועונש. בבת־אחת כל־כך הרבה מלים מרות… ובדידות.
הפחד שלא יקרה כמקרה הזה, מבלבל את המנוחה ומקלקל את השמחה. כמה דברים צריך לזכור! שלא לאחר, שלא לקרוע את הבגדים, שלא לפגוע, בשעת ריצה אחרי הכדור, במישהו מן המבוגרים, שלא לחבול בחבר מחמת אי־זהירות, שלא לעשות איזה דבר רע. איזה דבר? – המבוגרים יודעים, מפני מה יש להיזהר וממה יש להימנע, אבל הקטן צפויה לו תמיד אפתעה לא־נעימה.
הייתי רוצה לאסוף את כל הכללים והאיסורים, שידעו ממה להיזהר, כדי שהמשחק יהיה בטוח וחפשי. אך האם אפשר לכלול הכל ולראות הכל מראש?
אסור לדרוך על הדשא, אך מה לעשות אם משחקים בתופסת וההצלה היחידה היא בקפנדריה דרך המדשאה?
אסור לשבור שיחים, אך האם ענף קטן אחד קטוף, כשהוא דרוש מאוד, גורם נזק? – לדאבוני, כן. – הגנן מקצץ ענפים בזמן שהעסיסים עדיין אינם זורמים בעצים, אך לשבור ענף בקיץ, ואפילו עלה אחד, – הרי זה להכאיב לעץ, לגרום פצע לצומח, לעשות את הידיד בעל־מום.
והעוול הגדול ביותר – לחתוך בקליפה. הקליפה היא בשביל העץ לא העור בלבד, אלא גם הלבוש. היא שומרת עליו מפני החום ומפני הקור, מגינה בפני מחלה ותולעים; העסיס היוצא ונוזל – דמו הוא. עץ פצוע יהא צומח וגדל כילד חולה.
עדיין לא נמצא פתרון לשאלת הרעש. האם הצעקות נחוצות? – אינני יודע. – אך דבר אחד אני יודע: לא כל הצעקנים והקולניים משחקים באמת.
פעם אחת בכפר במחנה־קיץ הייתי עם נערים בנהר בשעת רחיצה. צעק אחד, קרא בקולי קולות, רצה שישמע אותו אחר העומד באמצע הנהר ויבוא אליו. הוא לא הבין, שהקורא שומע את שמו אך אינו רוצה לענות לו, אינו רוצה לבוא אליו. ובאמת מאוד לא־נעימה היתה אותה צעקה חדגוונית בתוך ההמולה הנעימה של המתרחצים. שלא לכעוס, התחלתי סופר ומונה, כמה פעמים יחזור על קריאתו: שלושים ושש פעמים צעק בלי־הרף והכריז בקול נוקב אותו ושם עצמו.
– בחורים נבזים וצעקניים – אמרה אל חברתה גברת אחת שישבה סמוך אלינו על החול.
– רק אחד צועק – אמרתי. – תשעה־עשר רוחצים בשקט.
– יואיל אדוני לשמור את ההערות שלו בשביל עצמו – ענתה בריטון הגברת הנעלבת.
המבוגרים אינם רגילים לכך, שיתערב בדבריהם מישהו זר. הם אינם אוהבים זאת.
הרחוב 🔗
לא כל האנשים אוהבים את הרחוב במידה שווה, ואין אדם זה עובר ברחוב באופן שעובר בו אדם אחר.
יודע אני נער אחד שאמא שלו צריכה כמעט על כרחו לדחוף אותו:
– צא מעט החוצה.
– למה?
– תהא מהלך קצת.
– לאן?
– תקנה לי דבר זה וזה.
– אינני יודע היכן לקנות; אולי לא ימצא חן בעיניך מה שאקנה, לא יהיה טוב.
והנער נער חכם וגם עליז וגם בריא בשלימות, אך נוח לו יותר לשבת בבית.
– אינני אוהב להסתובב פה ושם, – הוא אומר.
ויש כאלה שהם, אדרבּה, רוצים לצאת לטייל, אך עם אמא או עם מישהו אחר מבוגר. או עם חבר שיאמר להיכן יש ללכת.
– אינני אוהב ללכת לבדי.
ויש אחרים, שדווקא ללכת עם מבוגרים לא נעים להם ביותר, ואפילו חבר אינו דרוש להם.
– יותר מכל נעים ללכת לבד.
אפשר לעמוד ולהתעכב במקום שרוצים, אפשר לעמוד ולהסתכל כל כמה שרוצים.
אנשים שונים ומשונים ישנם בעולם: אחד אוהב בדיוק אותו דבר הגורם מורת־רוח לאחר, כל אחד רוצה דבר אחר וענין אחר מושך את לבו.
אדם אחד מחבב את הרחובות הראשיים המלאים תנועה ורעש, מקומות שיש בהם הרבה אנשים ומכוניות, ואדם אחר הרעש והדחק מרגיזים אותו. זה מחבב את הרחובות הנודעים והמפורסמים, וזה בוחר לו רחובות שעדיין לא היה בהם. אוהב להתהלך על שפת הנהר ויוצא אף מחוץ לעיר.
– נדמה לי שאני תייר ומבקר ערים זרות וארצות רחוקות – אמר נער אחד.
יש מהלך ברחובות ומסתכל במה שמזדמן לפניו לראות, ויש מהלך וחושב, ואפילו אינו יודע מהנעשה סביביו. איש כזה לא איכפת לו, אם הוא עובר ליד בתים גבוהים וחלונות־ראווה יפים של החנויות. או ליד צריפי־עץ קטנים ורעועים.
– בשעה שאני מהלך ברחוב יש לי יותר מחשבות שונות.
ואמנם כן: לא היה מהרהר וחושב על משהו, אילולא היה רואה.
הנה הוא רואה עני פושט יד לנדבה, והוא חושב על האנשים העניים; רואה לוויה והוא חושב על המתים; עובר ליד בית־תפילה והוא מהרהר באלוהים; רואה בעל־מום, עיוור, או שיכור – ומהרהר מפני מה אנשים שותים משקאות משכרים ולשם מה הם מעשנים סיגריות; רואה קצין צבא, והריהו מתחיל מהרהר על המלחמה; והנה איזו התנגשות או מריבה, ושם שוטר מוביל גנב.
אחר במקומו היה רוצה לשוחח על כל אלה עם חבר, אך הוא נוח לו יותר לשאול שאלות בתוך עצמו, והוא עצמו עונה עליהן.
ואחד אומר:
– אני אוהב להסתכל בחלונות־הראווה.
הוא מתעכב ועומד לפני חלון־ראווה של ספריה, של מגדניה, לפני קולנוע, לפני חנות של פרחים או של מכשירי־כתיבה או של חרסינה, לפני חלונו של שען או סנדלר.
ויש אחרים: יש יודע היכן חנויות־הספורט, או בית־מסחר של אופניים, מצלמות, בּולי־דואר, אביזרי־ראדיו. ורק שם הוא עומד ומתבונן.
אחד אין לו אפילו פרוטה שחוקה בכיסו, ולא איכפת לו; ואחר נוח לו יותר לשבת בבית מלצאת לרחוב ולהתבונן בחלונות־הראווה ולא לקנות כלום. יש אומר:
– למה לי מעות? יש לי כל מה שאני צריך. לא אחסר דבר.
ויש אומר:
– מה נעימות היא להסתכל, אם אין אפשר לקנות?
אחד אוהב ויודע לקנות בעצמו, ואחר מתבייש ואינו רוצה. יש קונה תמיד באותה חנות עצמה, ואפילו אינו חושב על כך, שבמקום אחר זול יותר והסחורה טובה יותר, ויש קונה כל פעם במקום אחר, כדי להשוות את המחירים.
– בוא, ניכנס, אשאל כמה עולה.
– לך לבד, אני אחכה לפני החנות.
אחד קונה רק בשעה שהוא צריך ורק מה שהוא צריך לקנות, ואחר רוצה שיהיה לו הכל, כל מה שחדש, כל מה שהוא רואה פעם ראשונה.
– למה לך זה?
– אראה: אולי אצטרך לו.
המבוגרים אומרים, שילדים מוציאים כסף לממתקים. אמנם נכון, אבל לא כל הילדים ולא תמיד. אחד אוהב פירות, אבל אינו אוהב סוכריות, ואחר לעולם אינו קונה לא כלום לאכילה, אבל כנגד זה הוא רוצה שיהיו לו צבעים טובים, או מחוגים, או תמונות, חיילים, ספרים, או שהוא מאסף במשך זמן כסף בשביל לקנות דבר אחד שעולה ביוקר. או שכל הכספים הוא מוציא לקולנוע.
לא נכון, שהצעירים רוצים ללכת להצגות־קולנוע שהן אסורות לבני הנוער.
הכרתי נער אחד שהיה הולך לקולנוע פעם אחת בשבוע, אבל כל יום ויום היה מתבונן בכל הצילומים שלפני בתי־הקולנוע, דווקא כדי שלא ילך בטעות לסרט־אהבים.
הרחוב דורש הרבה כללי־חיים. ויודעים את הכללים הללו הנערים המבלים כל יום שעות רבות ברחוב. אך בבקשה מכם, אל תחשבו, שאלה הם ילדי־הרחוב.
אומרים:
– מוכרי־עתונים, ילדי־הרחוב.
וחושבים, שאלה הם נערים מושחתים, המעשנים סיגריות ומדברים דיבורים מגונים.
לא. ילד־רחוב יכול להיות נער, שבבית שומרים עליו אפילו יפה מאוד ולא ברצון נותנים לו לצאת לבד. אך אם רק יצליח לצאת אל הרחוב הוא מתנהג כלא־שפוי. נדמה לו, שבתוך המון האנשים מותר לו לעשות כל מה שהוא רוצה, תעלולים רעים עולים על דעתו. הוא מדחיף אחרים, פוגע בזרים, משתגע, מסתכל ומבקש אפשרות לגרום לאחר אי־נעימות ולהסתתר ולברוח. דווקא מה שאסור גורם לו הנאה. גם יבחר לו חבר או חברים, ויחדיו הם חוטפים ובוזזים מכל הבא ביד ומתהוללים. ואותה שעה אוי לה לנערה ואבוי להם לשומר־הבית, לתגרית, ליהודי ולנער הקטן המזדמנים ברחוב. כאילו מבקשים הם, אותם פוחזים, שדווקא יהיו הכל יודעים תיכף שכאן נמצאת חבורת שובבים וריקנים. והם צוחקים צחוק רע ונבוב בשעה שהם מפחידים או מגדפים את מישהו.
אני מכיר ויודע מוכרי־עתונים שהם ילדים שקטים ונבונים, שאינם רוצים אך הם אנוסים לבלות כמה שעות מן היום ברחוב.
– כמה הם מאושרים! – מהרהר בלבו ילד־הרחוב, שהוריו שומרים עליו ומחזיקים אותו בבית.
לא, קשה, לא־נעימה ומרובת־סכנות היא עבודתו של מוכר־העתונים הקטן. לאחר כמה ימים מתחילה משעממת ומיגעת הריצה והצעקה. הרגלים כואבות מן ההתרוצצות, הגרון כואב מן ההכרזות. ואי־מנוחה ודאגה למכור את העתונים, ופחד שלא לאבד את הכסף, שלא יגונב, שלא לקבל מטבע מזויף, שלא לטעות במתן העודף, שלא לנפּול אל מתחת למכונית או חשמלית. – מהר ובזריזות, אף בזהירות ובאימוץ ההשגחה הם עוברים בריצה את הרחובות.
מי שאינו מקשיב ומשגיח בבית־הספר – אך ציון רע יקבל, וכאן רגע אחד של חוסר־השגחה – וכבר אתה בעל־מום לכל ימי חייך.
יודעים דבר זה מוכרי־העתונים הקטנים ומוכרי־שרוכי־הנעלים. הם מכירים כללי־חיים שבשביל בני־גילם המאושרים עודם בגדר סוד. הם יודעים איך להיזהר מפני תאונה ומפני פגישה עם אדם לא ישר: אין חסרים בעיר גדולה רמאים ופוחזים וריקים; אפילו אומרים, שיש אנשים שהם גונבים וחוטפים ילדים.
פעם אחת סיפר נער הרפתקה כזאת שלו:
עמד לפני הקולנוע והסתכל בתמונות. התקרב אליו בחור מגודל, כמעט מבוגר, והוא שואל:
– בוא היכנס לשער, רוצה אתה שאכניס אותך חינם?
טוב. נכנסו בשער.
– הסר את הנעלים, כי נעבור בכניסה האחורית. הטפשון הסיר את הנעלים.
– תן ואחזיק לך.
והכניסו אל החצר.
– חכה מעט פה, אראה אם הקולנוע כבר פתוח. הלך, ומובן שלא חזר עוד.
– הייתי מוכרח לחזור הביתה יחף. רצתי אל הדוד, מפני שפחדתי שאמא תהרוג אותי.
ועוד סיפור של נער אחר:
– איזה אדון, לבוש כהוגן, שאל אותי אם אני רוצה להשתכר זהוב. נתן לי מכתב וציווה לי להביא אותו לדירה בקומה רביעית. אני הולך עם המכתב, דפקתי, פתח איזה אדם קרוע ובלוי, נראה היה כשודד. אך הציץ על המעטפה סטר לי על פני – ודחף בכוח, שכמעט נפלתי מכל המדרגות. אפילו אינני ידוע מה היה באותה מעטפה. – ואת זה שלפני שער הבית לא ראיתי עוד.
שתי ההרפתקות האלה סופן עדיין לא היה רע ביותר, אך יכול להיות גרוע מזה.
ולכן בצדק מזהירים ההורים, שלא להיכנס ברחוב בשיחה עם אנשים זרים ולא ללכת לדירות לא־מוכּרות.
לפרקים ישראל אדם לרחוב או חשמלית, או שתבקש ישישה שיתנו לה יד ויעבירוה מעבר לרחוב. נעים לעזור למישהו. אך מוטב להימנע משיחות ארוכות, ואפשר לענות בנימוס גמור כמו שענתה נערה אחת:
– מאוד אבקש סליחה, אך אמא שלי אסרה עלי לשוחח ברחוב.
מפני שלפעמים אפשר מיד להכיר שיכור או משוגע, ולפעמים הוא נראה כאדם רגיל. ומוטב להיות זהיר.
בזהירות צריך לרדת ולעלות אל החשמלית ולעבור את הכביש. ואמנם כך עושים. ויש אפילו הורים, שהם מפחדים יותר מדי. לאמתו של דבר יקרה אך לעתים רחוקות מאוד שיידרס תלמיד או תלמידה. אולי באביב, בזמן שיוצאים לאחר החורף ומשחקים ברחוב, או לאחר ימי החופש של קיץ, כשחוזרים מן הכפר וכבר נגמלו מן הרחוב בכרך.
שוחחתי עם נהגים ועם מכונאי־חשמליות. ואמרו לי, שהדבר הרע ביותר הוא כשמישהו אינו יודע אם ללכת הלאה או להסוג לאחור, או כשהולכים שנים יחד ואחד מושך לכאן ואחד מושך לכאן; אותו רגע לא ידוע איך לעקוף את ההולך, ולא תמיד אפשר מיד לעכב את המכונית.
בעתונים כועסים על הנהגים, כותבים שאינם זהירים. אך כמה לא־זהירים וקלי־דעת הם העוברים ושבים, ודווקא המבוגרים! – האם לא מוטב להמתין רגע, ולא לסכן את החיים?
ביותר מתלוננים הנהגים על רוכבי־האופניים. ובאמת, רבים מהם אינם זהירים. – ורע מכל רע הם מעשי הצחוק, כביכול.
ידוע לי מקרה כזה:
נער אחד התערב עם חברו, שיספיק לעבור לפני החשמלית המתקרבת. איזה התערבות חסרת־טעם! ואמנם לא הספיק. בעצמו לא ידע אחר־כך אם התהפך או שהחשמלית דחפה אותו; אך הילקוט עם הספרים כבר נפל אל מתחת ללוח המדרגה. המכונן עצר ברגע האחרון, ושוטר הביא את הנער החיוור הביתה…
חי ועליז ומענין הוא הרחוב, אך לעתים קרובות גם עצב מאוד ומעורר הרהורים נוגים.
בבית משתדלים ההורים שהכל יהיו מחונכים יפה, שיהיו דוגמה טובה לאחרים, שלא יעשו עוול; ברחוב רואים אנשים שונים ומעשים שונים, שומעים דברים שונים.
האם זה מקלקל?
נראה לי שלא. מי שיש בו רצון חזק והוא יודע איך ומה הוא רוצה להיות, יקבע לעצמו כללי־חיים משלו, ולא יהיה חוזר ולא מחקה מעשים ודברים שהוא רואה אותם רעים ולא מחוכמים.
אדם אינו אך זוכר, אלא גם שוכח, לא טועה ושוגה בלבד, אלא גם מתקן שגיאות שונות, ולא רק מאבד כי אם גם מוצא. ויכול אדם ללמוד לזכור רק את הטוב ואת המועיל.
יודע אני רבים שהרחוב לא קילקל אותם כלל, אלא חישלם וחיזק בהם את הרצון להיות אדם ישר ומתון ומיושב.
בית־הספר 🔗
על בית־הספר מדפיסים הרבה ספרים, אבל רק בשביל המבוגרים; כלל אין כותבים בשביל התלמידים על בית־הספר. וזה דבר מוזר מאוד. הרי התלמיד מבלה כל־כך הרבה שעות בבית־הספר וחושב עליו כל־כך הרבה, וכל־כך הרבה שמחות ועצבונות הוא מוצא בו.
לעתים קרובות אני משוחח עם תלמידים מן הכיתות הנמוכות על בתי־הספר; אחדים מהם אוהבים את בית־הספר ומשבחים אותו, ואחרים מתאוננים, אך אין בהם יודע באמת את תולדותיו של בית־הספר: כולם חושבים שהכל היה תמיד כך וכך יישאר לעולם.
אני יודע: ילד קטן חושב שאמא היתה תמיד אמא וסבתא סבתא, וכזאת היתה תמיד גם הדירה וכך השעון תיקתק על גבי הקיר.
נדמה לו שגם העיר היתה כזאת בדיוק, וגם הרחובות והחנויות.
ולכן נדמה לו לתלמיד, שבכל מקום ישנם ספסלים כאלה, ולוח וספוג וגיר; וכך בדיוק מראה פניו של המורה, וכזאת בדיוק צורת הספרים, המחברות, העטים והדיו.
אמנם, ההורים מזכירים שבימיהם היה לא כן, אבל שומעים כל־כך הרבה דברים שונים, ולא תמיד יודע אם זו אמת או בדיה.
פעם אחת אמר נער לאחר טיול לארמון־המלך:
– רק עכשיו אני מאמין באמת שהיו מלכים.
לכן צריך בכל עיר גדולה לפחות מוזיאון של בתי־הספר, ובמוזיאון זה צריכות להיות כיתות כמו שהיו לפני חמש מאות שנה ולפני מאה שנה, ספסלים ישנים, מפות ישנות, ספרים עתיקים, מדי־התלמידים, הצעצועים ואפילו מקל־החובלים שבאותו זמן עוד היו משתמשים בו.
בשעת המלחמה היאפּאנית הייתי בסין, ראיתי את בתי־הלימוד הסיניים וקניתי מאת מורה סרגל, שבו מכים בבית־הספר. בצד האחד של הסרגל היתה כתובת בצבע אדום, שכל הלומד יהיה חכם ואדם מועיל; ובצד האחר היתה כתובת בצבע שחור. את הסרגל הזה מבית־הספר הסיני הייתי מראה, והכל היו מסתכלים בו בהתענינות.
נדמה, שאילו ידע התלמיד איך היו בתי־הספר לפנים ואיך הם בתי־הספר במקומות אחרים, לא היה מתאונן והיה אוהב יותר את בית־ספרו, וביתר קלות היה משלים לכך, שלפעמים מוכרח להיות משהו שאינו נעים, שמשעמם או מעייף.
אם מדברים בגילוי־לב עם תלמיד, שומעים תמיד תלונה על מקצוע קשה, על חבר המציק, על מורה מחמיר; שנותנים שיעורים הרבה, שיש הרבה דאגות ומעט שעשועים. אך כשתשאל אותו הם היה מרוצה לישב בבית – הוא אומר:
– מוטב ללכת לבית־הספר.
הוא שמח כשהמורה לא בא, כששולחים הביתה מוקדם יותר, הוא אוהב חגים וימי־חופש; אך רוצה להיות תלמיד.
היה מקרה, שהייתי צריך להוכיח לו לנער אחד, שמוטב ללמוד בבית:
– רואה אתה, הנה אתה חלש, קשה לך להשכים. תהא יכול לשכב יותר במיטה. אתה מצטנן ומשתעל, ולבית־הספר צריך ללכת גם בגשם וגם בקור. בבית־הספר אתה מוכרח לשבת במנוחה חמש שעות, ובבית אתה יכול לשחק יותר וללכת לגן לטייל. אם אתה חש בראשך אתה יכול שלא להכין את השיעורים, ולא יהיו כועסים עליך. הלימודים עולים לך בקושי. החברים פוגעים ומרגיזים.
הנער שומע – שומע, ולבסוף הוא אומר:
– זה לא כלום: מוטב לי ללכת לבית־הספר.
אם כן מפני מה? – מפני מה בית־הספר נעים ודרוש?
בבית חושבים ומתעסקים בענינים שונים, בבית החדרים והרהיטים בשביל כולם הם; אך בית־הספר נותן דעתו על התלמיד בלבד: כל אולם, כל ספסל, כל פינה הם דווקא בשביל התלמיד. כל שעת־הלימודים של המורה נתונה־נתונה לתלמיד. אין שומעים כאן את התשובות הלא־נעימות:
– אין לי פנאי. אינני יודע. תן לי מנוחה. אל תבלבל לי את המוח. עודך קטן.
שנית, בית־הספר מסדר את מעשי היום; יודעים מה שיהיה, להיכן יש ללכת, מה יש לעשות. יש תכנית: כל שעה מיועדת לדבר מיוחד. אין משתעממים, ואפילו להיחפז אין צורך.
אמת הדבר, שלפעמים אין חשק לצאת מתוך המיטה החמה, או כשיורד גשם לא ברצון יוצאים החוצה. אך השעון מעורר להזדרז, ואין פנאי לחשוב הרבה מה נעים ומה רוצים יותר ומה מרגישים.
אחד מתלבש מהר, כל דבר בכלל הוא אוהב לעשות מהר; ואחר מעלה גרב ונח, נועל נעל ושוקע במחשבות. אחד היה רוצה להתהלך מחצית היום לא מלובש, ושני דרכו לקפוץ מיד מתוך המיטה. הוא תופס את הספרים, ולעתים קרובות אינו יודע אפילו מה מזג־האויר. אם יורד גשם הוא הולך מהר יותר; ובבית־הספר כבר יבש וחם, – נעים לנגב את הרגלים בכניסה, להסיר את המעיל ואת הכובע הרטובים. ומיד החברים. אפילו עוד ברחוב פוגשים בחבר. – ואפילו הרחוב עצמו נראה קרוב יותר ומוכּר, כי המבוגרים אינם מרובים בו מן התלמידים, והמבוגרים הללו כמו מכרים הם.
איך ואת מי אפשר להכיר בלי בית־הספר? – יכולה לבוא בת־דוד, או יבוא שכן, אבל לא לעתים קרובות ואולי לא באותו גיל עצמו ואולי אפילו לא נעים ביותר. – אבל בבית־הספר אפשר לבחור חבר אמיתי.
יש כאלה הבוחרים הרבה, ויש אחרים המכירים פחות את כל הכיתה, אך הם מתקרבים לאחד, לזה שיושב עמו באותו ספסל עצמו או גר לא רחוק ממנו והם נפגשים תדיר. יש כאלה המחליפים בכל פעם את חבריהם, ויש נשארים ידידים זמן ארוך מאוד. יש כאלה האוהבים שיהיה להם מישהו אחד, ויש כאלה שחיים בשלום עם כולם, לא אוהבים את מישהו במיוחד ולא שונאים. – הילדות מאוהבות אפילו בתלמידות מן הכיתות הגדולות ביותר.
כשהולכים לבית־הספר, לא ידוע מה דבר מענין יאמר חבר לפני הצלצול, ואיזה חבר יאמר. הרי מאתמול ועד היום כל אחד מהם ראה ושמע משהו אחר ושונה. – והשיחה מושכת ומעניינת אולי דווקא משום שתיכף יפסיק אותה הצלצול. והמחשבות זורמות קל יותר ומהר יותר, מפני שכל אחד רוצה להספיק קודם שייכנס המורה.
לפעמים אין מספיקים, ובכן יגמרו בשעת־ההפסקה. בינתיים אפשר להרהר בשעת השיעור על מה שדיברו קודם.
נכנס המורה. הרי יודעים מה יהיה השיעור הראשון, אבל תמיד צפויות אפתעות, בדיוק לא ידוע מה יהיה דווקא היום. לפעמים הענין לא מושך ביותר, אך דווקא היום היה נעים.
האם יקרא המורה אל הלוח, האם יהיה במצב־רוח טוב או רע, האם ישבּח או יגנה, האם יכעס על כולם יחד או על אחד, ואם כן על מי? מי יהא עונה, והאם ידע או לא ידע? כשעונה תלמיד טוב – נעים להקשיב, ולפעמים מענין יותר כשנשאל עצלן או שובב: אפשר יאמר משהו מצחיק. מיד בכיתה המולה ורעש: לכולם נעשה שמח.
פעם מקשיבים יותר ופעם מקשיבים פחות. אך שום אדם אינו מפריע אותך מלחשוב, ומתעורר בראש איזה זכר, איזו שאלה, עולה בדעתך איזה רעיון. לפעמים נעים אפילו לשבת כך סתם בשקט ולא לחשוב כלום.
והצלצול, – וכך כל שעה. פעם נגמרים הלימודים מוקדם יותר ופעם מאוחר יותר. היום היה יום קשה במקצת, ומשום כך נתנו למחר פחות שיעורים להכין, או שלמחר יהיה מקצוע אחר או מורה שאוהבים אותו.
חשוב הדבר שיודעים מה שיהיה, אבל לא בדיוק: מה שהוא יכול להיות קצת שונה משחשבתי. והנה נגמר יום אחד מימי המעשה, מתקרב יום המנוחה.
חושבים מה לעשות, לאן ללכת בחג שלא להשתעמם. סופרים כמה שבועות נשארו עד לחופש של חנוכה, וכמה לחג הפסח, וכמה לימי החופש של קיץ, באילו מקצועות וענינים צריך עוד להיתקן.
תמיד משהו חוזר ונשנה, משהו חדש, דבר אחד מתרחק ודבר אחד מתקרב. זה מחכים לו בבית באי־שקט בלב, וזה מצפים לו בשמחה. כנגד אפתעה לא נעימה באה ומכריעה אחרת – נעימה. יש תקוות ונצחונות, אכזבות וכשלונות.
בית־הספר – והבית. הבית ובית־הספר. פעם אחת רצים בחפזון הביתה לארוחת־צהרים, ופעם אחרת הולכים בדרך ארוכה, מלווים חבר, – יראה משהו מענין ברחוב, יסור לקנות דבר.
והנה סוף שנת־הלימודים.
עוד רק חודש אחד, עוד שלושה שבועות.
האם יהיה כתוב למטה מתחת לציונים בדיו אדומה “עולה”, או אולי – להישאר לשנה שניה?
הבחינה שלפני האחרונה, התשובה האחרונה – להכנה. עוד נשאר זמן להתאמצות ולתקנה. כל אחד יש לו מקצוע שהוא בטוח בו, ובמקצוע אחר הוא חלש ומפחד מפניו.
והשעשועים? – טיול, קולנוע, תיאטרון, תערוכה; והספריה, ההצגה, חדר־הקריאה?
נתתי את לבי לדעת וראיתי שעל בית־הספר מתאוננים רק הללו שטוב להם בבית, אותם שהבית נותן להם הרבה שעשועים; או כאלה, שהוריהם דורשים מהם שילמדו יפה, אף־על־פי שאינם מוכשרים והלימוד בא להם בקושי.
לא תמיד האב אשם בכך, שהוא משתכר מעט, וכך לא תמיד אשם התלמיד בזה שאין לו ציונים טובים. – אומרים תכופות:
– אילו רצית.
הוא רוצה, המסכן, אלא שאינו יכול.
אומרים:
– מוכשר, אבל עצלן.
אולי לדבר זה הוא מוכשר, אך לדבר אחר לא. אחד כותב יפה חיבורים, אך אינו יכול לפתור שאלה. אחד ביישן ועונה תמיד רע יותר ממה שהוא יודע, השני אינו יודע לחשוב מהר, השלישי אין לו זכרון. – אחד יש לו רצון חזק, והאחר מתיאש על נקלה.
אם שומעים שבית־הספר מרבה קשיים, משעמם, חמוּר, לא צודק, הרי זה מפני ששום דבר אינו יכול להיות מושלם בתכלית השלימות. יש גם כך וגם כך, גם זה עם זה. שמחה, עליצות, טובה; אך גם צער, כעס ומרי.
נעים לקבל שעון או אופניים, אך יהיו גם צרות לכשיתקלקלו. – נעים כשיש חבר טוב, אך לא יחסר גם סכסוך, וגעגועים כשיסע החבר או יחלה.
אולי גם הדאגות של בית־הספר מענייינות הן, והכשלונות עם הקשיים מעוררים את המחשבה. – גולם הוא מי שרוצה שתמיד יהיה הכל קל.
אחד בחור לא־מוכשר המציא לעצמו מין משחק כזה:
– כשאני עושה את השיעורים בחשבון, המספרים הם החיילים. ואני – מצביא. התשובה – מבצר, ואני צריך לכבשו. אם התוצאה רעה אני מאסף שוב את החיל הניגף, עושה תכנית־מלחמה חדשה. – ואני מוליך שנית אל ההתקפה.
– שיר שאני צריך ללמוד אותו בעל־פה הוא אוירון. כל פסוק שלמדתי – הוא מאה מטר בגובה. – אתלמד עד שאדע בלי שגיאה, – ואני טס לי ישר שלושה קילומטרים של השיר בעל־פה. כל־כך נעים שלא לטעות אף פעם.
– כשאני כותב אני נהג. האותיות והביטויים שכתבתי – הם הדרך שעברתי. אם יעלה בידי להעתיק יפה את כל השיר – הרי זה יער, ואם אכתוב מכוער – הרי זה דרך של חול או ביצה. – וכשאני גומר את הכתיבה והדיו יבשה – הריני מעביר את ידית העט על פני הכתוב ואני מטרטר במכונית.
– דברים שונים אני ממציא לי, שלא להשתעמם.
כל אחד מבקש לעצמו אופנים שונים והקלות. לפרקים יעזור חבר, לעתים קרובות משהו נראה מתחילה קשה ולא מעניין, ואחר־כך פתאום מנצנצת ההבנה – וכבר הכל טוב והולך למישרים.
שעשועים 🔗
המחשבות הקלות היו כאלה:
– העבודה דרושה, הלימוד דרוש, והשעשוע – הרי זה מעין פרס, תוספת בלבד.
וכן גם:
– הלחם, המרק והחלב מזונות הם, והסוכריות עם הפירות אינם אלא ממתקים טעימים, אך לא נחוצים.
אמנם כך חשבו אנשים לפנים.
ורק אחר־כך הבינו שאין הדבר כן. עכשיו כבר ישנם ספרים הרבה על המשחקים ועל השעשועים, והעתונים כותבים על עניני הספורט והתחרויות בדיוק כמו שכותבים על דברים חשובים. בבית־הספר השעה של התעמלות היא שיעור של שעשועים ומשחק־תנועה. מכבדים גם את העבודה וגם את המנוחה, את הלימודים ואת השעשועים. – ובסופו של דבר, לא כל־כך קל לומר מה הוא עבודה ומה שעשוע.
אחד קורא ספר וחושב שקריאתו עבודה היא, ובשביל אחר הקריאה היא המנוחה הנעימה ביותר. נעים לחפור באדמה, לגזור כּרטון ודיקט, לשרטט, להדביק, לגזור, לנגן במפּוחית ועלי כנור – ובכן, האם אלה שעשועים הם או עבודה?
טיולים ברגל, שחייה, שייט, אופניים, מחליקיים, ריצות וקפיצות. – הידים, הרגלים והגב כואבים, האדם כולו עייף ויגע, אבל מרוצה.
מפני שבאמת כל אדם עובד בדרך אחר ובאופן אחר הוא נח. אחד אוהב לבדד, ואחר רוצה בקהל, אחד – בשקט, ואחר – ברעש. קצת שונים משחקיהן של הבנות ממשחקיהם של הבנים, ונבדלים שעשועי הצעירים משעשועי הבכירים. – ואפיל ומשעמם את האחד מה שמשעשע את האחר, ואת זה מרגיז ומכעיס דבר שמשמח את חברו. יש אנשים מתונים וזריזים, כל אחד חביב עליו ענין אחר, ולכן אל יהיו מפריעים זה לזה.
נתתי לבי לראות, שביותר מרגיז אם מישהו מפריע במשחק. לשעבר הייתי סובר שאין זה ענין חשוב כלל. הייתי כועס ביותר אם מישהו הפריע את הכנת השיעורים, תפס את המחברת או העט והיה מתגרה ולא רצה להחזיר. ואם היה דבר זה עצמו בכדורגל הייתי חושב שאין זה אלא מעשה־צחוק, ולא ראוי להקפיד. כשהיו משחקים בריצה, ומישהו תפס ועצר את הרודף או את הבורח, גם זה אינו ענין חשוב. אם שיחקוּ במחבואים, ואחד בגד וגילה את מקום המחבוא, גם זה מעשה־צחוק תמים. אפילו הרמאות בשעת משחק נראתה לי לא ראויה לעורר כעס. למשל שלא קלע, ואומר שדווקא כן קלע, או שלא היה תורו והוא עשה במשחק משהו שלא היה מגיע לו לעשותו.
– שטות, למה לכעוס.
כך הייתי סובר לשעבר, עד שפעם אחת באה לידי, במחנה קיץ, והבינותי שלא כך הדבר. ומעשה שהיה כך היה:
על המרפסת היו נערים מועטים: שנים שיחקו משחק־הגבירה, אחד בנה בית־קובּיות, אחד קרא, ואחד שיחק לעצמו בכדור. – השאר שיחקו ביער לפני הבית. – פתאום עולה אל המרפסת כזה אחד לא־אהוב, טרדן. – קודם הרגיז את המשחקים במשחק־הגבירה, מפני שהתחיל מתערב ומייעץ. – אחר־כך התחיל מזיז את הקובּיות ומתגרה בזה שבנה, – אחר־כך נטפל לזה שקרא:
– הראה מה אתה קורא, הראה אם ישנם ציורים.
לבסוף התחיל מפריע לזה שהיה משחק בכדור.
לפעמים הבנות רוקדות ואחד מתחיל לָץ, דוחף ומשתגע. או שכל החבורה שרה במקהלה, ואחד במזיד שד שלא־כהלכה וצורח. או שמישהו מספר מעשיה, ואחד כזה אין לו חשק להקשיב.
– הסתלק – אומרים לו.
– וכי מה, לא תרשה לי לשבת?
להכעיס הוא מפסיק, מבלבל, מרגיז.
חיברתי כללי־משחק כאלה:
אסור – אסור – אסור להפריע, אפילו כחוט־השערה; לא פחות אסור להפריע במשחק משאסור להפריע בלימודים.
בדיוק כך אסור בלי רשות לנגוע לא בכדור, לא בקופסה, לא במקל ולא באבן, כמו שאסור לקחת את העט או את המחברת או את הספר של אחר בלי רשותו.
אם אחד אינו רוצה, אם אין זה מוצא חן בעיניו – יסתלק, אך אסור לומר:
– אם אינכם רוצים אותי, או אינכם רוצים כמוני, אהיה מפריע לכם.
לשעבר התפלאתי, מהיכן נערים מכירים כל־כך מהר חבר חדש, ותיכף מתחילה הם יודעים מי יהיה נעים ומי לא. אחר־כך הבינותי: קל ביותר להכיר במשחק. – מיד הם אומרים:
– שולטן, פוגען, תוקען, אל־תגע־בי, חונפן, משוגע, זידון, מלשין, קובלן, יבבן.
לא נכון שילדים אוהבי קטטה הם (המבוגרים כועסים יותר כשמפריעים להם). כמה פעמים שמעתי אותם אומרים:
– ובכן טוב, אמור איך אתה רוצה.
או:
– אנחנו רוצים כך, ומי שאין זה מוצא חן בעיניו יכול שלא לשחק.
ראיתי בכמה רצון הם מקבלים למשחקם המשותף גם ילדים קטנים וגם חלשים ולא־זריזים, ובלבד שלא יתקוטטו ושלא ידרשו לקחת במשחק חלק כזה שאינו מגיע להם.
לא נכון שבמשחקים אין הם מצייתים, אם אין מבוגר ביניהם. – ולהיפך, במשחקים בחבורה הם עצמם רוצים, שיימצא מישהו נבון, צודק, אהוב על כולם, שיאמר איך צריך להיות, מי ומה צריך לעשות, ויוותר אם רוצים אחרת, או אפילו אם הוא מתעקש; אחד שיודע ליישב סכסוכים והוא משגיח שלא ישתובבו יותר מדי, שלא יישבר משהו ושלא ייקרע, ושלא יהיו התעסקויות או דמעות.
– חבר טוב, אתו נעים – הם אומרים.
שבתי וראיתי תופעה מעניינת, אך במשך זמן רב לא יכולתי להבינה.
והיא, שאם נערים עוסקים במשחק של ריצה, הכל הולך במשך זמן רב למישרים. – פתאום הם מסתכסכים בשל מה־בכך, וזה שהפליאני, שבגלל דבר של שטות, – ושכל־כך מהר הם משלימים זה עם זה: – קודם כולם פוסקים תיכף מלשחק, מתכנסות שתי המפלגות, ומתחיל הוויכוח. וכך בדיוק פתאום יאמר מישהו:
– נו, כבר חידלו. – הכל אחת, אין הבדל. – אנחנו מתחילים.
ושוב הם חוזרים מתוך שלום אל המשחק שנפסק. לפעמים רק משַנים קצת, או שאחד הולך ואחר ממלא את מקומו.
לבסוף עלה על דעתי פתרון הפליאה.
לפעמים המשחק מעניין מאוד, ולכן חבל להפסיק, והם עייפים מאוד. שום אחד מהם אינו רוצה להודות שהוא עייף ורוצה לנוח קצת, ובכן כאילו משהו לא מוצא חן בעיניו, ופורצת קטטה. אין זו אפילו קטטה, אלא שיחה. אם בקרבת מקום יש ספסל, אחדים אפילו ישבו ומחכים עד שייגמר.
המבוגרים נחים באופן אחר ושונה משנחים הצעירים. המבוגר העייף נח שעה, מחצית השעה; ואילו הצעיר, מיוזע ובלי נשימה הוא נופל על הספסל, ולאחר שלוש דקות כבר הוא קופץ וקם.
אמא אומרת:
– שב מעט, נוחה. ראה מה מראך, איך הלב דופק לך.
נו כן: כבר נח דיו.
פעם אחת התבוננתי הרבה בשדה: שרו עפרונים. הרהרתי, שלבו של עפרוני דומה ודאי ללבו של נער בריא ועליז: אוהב את ההתעייפות ונח מהר.
האדם אוהב התאמצות. אוהב שיצליח, רוצה לדעת אם יעלה בידו לעשות ומה הוא יכול לעשות, למרות הקשיים הוא רוצה לגמור ולנצח, להוכיח לעצמו ולאחרים שהוא חזק וזריז.
מלבד זה, הישיבה מעייפת. כשמצטבר באדם מרץ, ואינו יכול להשתמש בו, הוא יושב כמו רעב לתנועה, משועמם, כמו מורעל.
דווקא משום כך ההפסקות בבתי־הספר הן חסרות־סדר כל־כך ולא נעימות, ביחוד אם אין אולם־משחקים גדול. רבות הפגיעות והדחיפות מן המשחק; אחדים מתרוצצים, והשאר מסתתרים בפינות; יודעים שהם בין כך ובין כך לא יצא מכך ולא כלום.
וזה מעציב: השקטים לא ילמדו להגן על זכויותיהם, והערב־רב משתרר ומתחצף.
הרבה הרהורים קשים ביותר היו לי על נושא זה, מה שלעשות שבמקום האגרוף המחוצף יבוא הצדק. עשיתי נסיונות שונים.
ישנם עשרים נערים. אני רוצה לתת כדור למשחק. מי נדחף וצווח ראשון:
– אני!
מי יתפוס ואיזה שימוש יעשה בכדור?
עכשיו כבר שומעים לעתים קרובות יותר, במקום ה“אני” הטרדני והאנוכיי – את ה“אנחנו” הנאצל יותר; ובמקום שרירות־הלב מוצאים הוראות וחוקי־המשחק. – ישנו שופט, לצערנו לא תמיד שופט־צדק.
תכופות באה תחת האנוכיות של יחידים האנוכיות הבלתי־נעימה והשפלה של מפלגה, חבורה, מחנה. – צריך ללמוד גם להפסיד בכבוד, להעריך הערכה כנה את חשיבותו של המתנגד.
זכור לי, פעם אחת שיחקו נערים במשחק “שני אשים”. מהעבר האחד עמדו שלושה, ומהעבר האחר לא נשאר אלא נער אחד. וקרה דבר שלמעלה מן הרגיל: תיכף ניצח את שלושתם. באיזה אופן שהוא הכדור היה חוזר מעצמו אל ידיו; וההם נתבלבלו וכבר חדלו כלל מלהתגונן.
פרצו תשואות. מחאו כף ובירכו גם המנצחים וגם המנוצחים, חבריו שלו והמתנגדים, – שמחו כולם. – דמעות של התרגשות נתלו לי בעינים, ואינני מתבייש בדמעות הללו.
הו, כך צריך להיות! – לא קנאה, התנפחות ותלונות, התהללות והשפלת המתנגד, אלא הרגשה אבּירית של הערך העצמי וערך הזולת, אמונה גאה בכוחות עצמו, על אף אי־ההצלחה, בטחון שנאבקים שווה בשווה, כבוד לאדם.
הרבה תוקן. אני זוכר זמנים רעים וארורים של תגרות רצחניות ושליכת אבנים. הרבה תגרות ראיתי. אך בהשפעת משחקי־הספורט אפילו התגרות נתעדנו.
כשאני רואה תגרה בין שני נערים שווים בכוחם – אין אני מפסיק אותה פתאום, אלא אני מסתכל יחד עם כולם.
מוטב לחכות במקצת, שאם מתערבים תיכף מעוררים בזה עוד יותר את העקשנות.
רק במקרים נדירים התגרה מתחילה במקרה, תדיר יותר אי־הרצון ההדדי נמשך זמן רב עוד קודם שתבוא ההתפרצות. אמנם, יש כאלה שתכופות וברצון ידחפו או יפגעו בצעיר מהם או חלש מהם – דבר זה אני אוסר איסור חמור, וגם החברים לא ירשו. אך אני גם יודע שאפילו רגזן והרפתקן אינו אוהב תגרות, אם הוא יודע שסופו שוקל את שלו.
לכן אני אומר, שלפנים היו מתעסקים כך, שיגרמו כל כמה שאפשר כאב יותר, ועכשיו רק בשביל להכניע וזה כבר דומה לתחרויות־ספורט.
לסיום הפרק הקצר הזה אתן כלל חשוב:
– אין ראוי להתבייש במשחק. אין משחקים ילדותיים.
לא בצדק אומרים המבוגרים, ואחריהם חוזרים ואומרים הפיקחים יותר שבין הילדים:
– גדול כזה, ומשחק כמו תינוק. – גדולה כזאת משחקת עוד עם הבובות.
לא זה חשוב במה לשחק, אלא איך, ומה שחושבים ומרגישים בשעת המשחק. אפשר לשחק בבינה עם בּובּה, ולשחק משחק ילדותי וטיפּשי בשח־מט. אפשר לשחק בענין רב ובדמיון משחק של שוטר, רכבת, צייד, או במשחק האידיאַנים, ואפשר לקרוא ספרים בלי מחשבה ובלי ענין.
הכרתי אחד נער, לא זו בלבד שהיה קורא, אלא אף הוא עצמו היה כותב שירים וסיפורים יפים, ושעשועו המעניין ביותר היו חיילים: היו לו גדודים שלימים עם נשק שונה ומעמים שונים, היה מסדר אותם על השולחן ועל החלון ועל הרצפה והכסאות, והיה מצייר מפות ותכניות.
אין זו בּושה לשחק עם ילדות ועם ילדים צעירים יותר.
התבוננתי וראיתי, שהקטנים לא תמיד הם מספרים ברצון על משחקיהם בשעה שמבוגר מקשיב: הם מתיראים שלא יהיו מלעיגים להם, מפני שאינם יודעם איך להגן על חלומותיהם הצעירים.
אינני אומר: שחקו בזה ובזה. שחקו עם כאלה וכאלה.
למשחק דרוש חבר נעים וגם התלהבות, ובכן – חופש!
עשיר – עני 🔗
יש אפילו אנשים, הסוברים שילדים אינם צריכים לדעת על כסף ולא כלום ושאין כסף דרוש להם כלל. די להם שידעו לכשיגדלו. הרי הם מקבלים הכל מן ההורים, ואם יש להם כסף הם קונים דברים מיותרים והם רק מתקלקלים.
כרגיל נותנים כסף מזמן לזמן, כפרס, ובשעה שאבא או אמא יש להם מצב־רוח טוב. – לעתים נדירות ההורים מקציבים סכום שבועי ואומרים:
– קנה מה שאתה רוצה.
רק פעם אחת, יודע אני, היה אב אחד נותן כל שבוע חמישים גרוש. אמר:
– אם לא תהיה מציית, או תקבל ציונים רעים בבית־הספר, תקבל גם־כן חמישים גרוש להוצאות השונות שלך. אני רוצה שתלמד איך מוציאים כספים.
אמנם כן: צריך לדעת איך להשתכר, אך גם איך להוציא. תורה היא ולימוד היא צריכה.
הכרתי כאלה: מה שיש לו – מיד הוא מוכרח להוציא על מה שלא יהיה. אפילו לווים, וכלל אינם חושבים להחזיר. לפעמים הקשיש קל־דעת, ודווקא הצעיר זהיר.
עשר שנים אני מנהל קופת־מלווה, ואם יתברר שהצעירים רוצים לקרוא ספרי־מדע, אכתוב ספר על כך איך מישהו לווה, איך הוא מחזיר ועל מה הוא מוציא, או חוסך, אוסף:
בשביל לקנות איזה דבר אחד שעולה הרבה, למשל, מגלשיים, שעון, אופניים, או למתנה בשביל אבא ואמא.
ידעתי נער שאסף כסף במשך חצי שנה בשביל לקנות כדורגל ונעלי־משחק, ואחר־כך מסר את שנים־עשר הזהובים לאמו, מפני שחלתה.
הרבה דאגות יש להם לעניים בבית־הספר, מפני שאפילו בתי־הספר שאין משלמים בהם שכר־לימוד עולים הרבה.
נוח לו לתלמיד, שבראשית השנה קונים לו ההורים כל הספרים והמחברות הדרושים, ונעלי־התעמלות ותיק, – וברצון הם משלמים תשלומי־חסכון.
כי לא נעים לבקש, אם להורים אָין.
יש אחד קורע ומוציא דפים מתוך המחברת, ומחברת מוכתמת גם ישליך, ואפילו אין איש יודע על כך; לא איכפת לו מה שאיבּד עפּרון. ויש אחר הכותב באותיות קטנות, שיספיק לו לזמן רב יותר.
יש כאלה, שמיוחד להם חדר לעצמם או לפחות, שולחן קטן עם מגירה סגורה במפתח, או מדף. הם יכולים בשקט להכין את שעוריהם. ויש כאלה, שביד קופאה מקור, לאור עששית עוממת ועל שולחן צולע הם כותבים בצפורן רעועה, בדיו חיווריינית ועל נייר זול וגרוע.
לא כל אחד אכל ארוחת־בוקר לפני לכתו לבית־הספר. אולי אפילו אינו רעב, מפני שהתרגל, אבל הוא כמו עייף, רוצה לישון, וראשו כואב עליו.
לפעמים יש לאחד הכל, ואף־על־פי־כן אינו לומד בחשק, ואחר רוצה ללמוד, וההורים אומרים שכבר די, שכבר הגיעה השעה שיתמסר לעבודה בת־הכנסה.
ימים רבים חשבתי, שכל תלמיד רוצה להיות מבוגר יותר; עד שנוכחתי לדעת שלא כן הדבר. – ואם הם רוצים להיות גדולים, הרי זה בשביל להשתכר ולעזור להורים, כדי שאמא לא תתענה בעניה.
הבריות אומרים:
– אביון, דל, עני, לא־אמיד, אמיד, עשיר, גביר.
יש דרגות שונות במותרות ובשפע, בעוני ובמחסור. – אבל אפשר לחלק את האנשים עוד חלוקה אחרת: כאלה שיש להם כמה שדרוש, וכאלה שמוציאים יותר משהם מרוויחים ומכניסים.
אפשר שאבא יהא מרוויח עשרה זהובים ליום, והמשפחה חיה לה בשלווה, ואפשר אומללים, אף־על־פי שמוציאים חמישים זהובים על הילדים בלבד. אפשר וההורים עניים, ובכל־זאת עליזים ומדברים על ענינים נעימים, ואפשר בעלי־יכולת ועצבניים, מרוגזים, וכועסים ומריבים זה בזה.
וכן בדיוק: אחד מקבל חמישה גרושים לסוכריות ורק לעתים רחוקות הוא הולך לקולנוע, ואחר אפילו זהוב שלם מעט לו, והוא מחשב מהיכן יקח יותר.
אולי משום כך המבוגרים לא תמיד הם מסבירים דבר זה ברצון, מפני שהם חושבים שהדבר קשה, והצעירים אין ביכלתם להבינו.
טועים הם. הילד רוצה לדעת ויש לו רשות לדעת, כי צערם של ההורים מכאיב לו יותר מן הידיעה. – מלבד זה, במשפחות עניות יודעים הילדים מפני מה פעם אחת יש ארוחת־צהרים שלימה ופעם אחרת רק לחם ותה מסוּכּר לא די הצורך, ויודעים כמה עולה זוג סוליות וכובע. הם גם יודעים כי מוטב שאבא ישתכר אפילו פחות, ובלבד שהשכר יהיה קבוע ובטוח.
כי רב ביותר העצב במשפחה, שפעמים מצליחים אפילו להשיג יותר, ואחר־כך כבר זמן רב – לא כלום ולא כלום. – חוסר־עבודה – זה אסון גדול.
לא נעים אם יודעים את השיעור והמורה אינו קורא לך ואינו שואל, אבל רע מזה אם יודעים מלאכה ורוצים לעבוד, ובינתיים פועל גרוע יותר מוצא התעסקות, ואתה היכּבד ושב בביתך בלי עבודה.
אני נותן עכשיו כלל־חיים חשוב.
– נערי הנעים והטוב, אל תשתה יין־שרף, אל תשתה את הרעל הארור הזה.
קראתי כי את יין־השרף המציא שטן. ואמנם כן הוא.
יין־השרף לוקח לא בלבד את הכסף, ולעתים את הפרוטות האחרונות; היי"ש נוטל את הכוחות, את הבריאות ואת השכל, הורג באדם את הרצון ואת הכבוד, הוא מרעיל את הילדים, מוציא את האדם מן העבודה, מקלקל את הנשמה.
מי שחי הרבה רואה הרבה אסונות נוראים: עד שעוצם אדם את עניו שלא לראות, הלב מתכווץ מכאב – והוא רוצה לברוח ולא לחשוב על כך.
שלוש מלחמות ראיתי. ראיתי פצועים שנקטעה ידם, שנפרמה בטנם ומעיהם יצאו, ראיתי פצעים בפנים ובראש, – חיילים ומבוגרים וילדים פצועים.
אבל אומר אני לכם: הרע והנורא ביותר שאפשר לראותו הוא – שיכור המכה את ילדו חסר־ההגנה; או ילד המוביל את אביו השיכור ומתחנן:
– אבא, אבא, בוא הביתה.
היי“ש זוחל בשקט, כמו נחש: מתחילים בכוסית, אחר־כך יותר ויותר. לפעמים אפילו לא מן היי”ש, אלא מן הסיגריות מתחיל הנער הצעיר.
גם אני מעשן סיגריות. אני מתחרט שהתרגלתי. קשה: לא בפני אנשים אני מתבייש, שהרי כמעט כולם מעשנים, אלא בפני עצמי, שאינני יכול להיגמל. – אבל עוד לא התיאשתי.
מתבייש הילד בגלל אביו השיכור, כאילו הוא המסכן אשם בדבר, והוא מתבייש על כך שהוא רעב, ושבבית רב העוני. – אינני יודע משום־מה כך הדבר, אינני יכול להבין מפני מה: לפעמים להכעיס הם עצמם מלגלגים על הנעלים הקרועות שלהם ועל השמלה המהוהה, אך בלב הם מסתירים את העצב והצער.
אני נותן עוד כלל־חיים אחד; ישנם נערים האוהבים להמרות. מה שלא יהיה, תיכף קופצים:
– התערב־נא!
הרבה צרות ורמאות והונאה נובעים מן ההתערבויות. הוא מפסיד, ואחר־כך אין לו מה ישלם.
שבתי אני ואראה, כי צעיר המרבה להמרות ולהתערב סופו קובּיוסטוס ומשחק־בקלפים. וכשהוא מרגיל עצמו אצל קלפים, שוב אינו משגיח בכך אם יש לו ואם אין לו כסף, אם מפסיק את שלו ואם את של אחרים.
היי"ש והקלפים הם השושבינים המביאים לבתי־הסוהר את רוב יושביהם.
רוב האבות שאינם יכולים לעבוד – בגלל מחלה אינם עובדים. משום כך גם חושבים תמיד אנשים חכמים, איך להתגונן בפני המחלות.
כבר יש בעולם הרכבת אבּעבּועות, יש תרופות שונות ויש קופת־חולים.
הרבה ימים אני חי בעולם הזה והרבה ראיתי.
ראיתי עניים שהמזל האיר להם פנים והעשירו, אך יותר מהמה ראיתי בעלי־הון שהתרוששו: ודווקא מחמת מחלות.
– כל זמן שאבא היה בריא, טוב היה לנו.
– אך כשחלה אבא ולא יכול לעבוד עוד…
כך מתחילים סיפוריהם הנוגים של ילדים.
ומכאן כל ההבדל שבין העשיר והעני, שהצלחתו של המסכן אינה תדירה וקבועה. אין לו שום חסכונות, ומחלה אחת, אי־הצלחה אחת, כבר דיה להכשיל ולהפיל את כל המשפחה.
יודע אני שמתאוננים על קופת־חולים, ויודע אני שקופת־חולים אינה טובה בתכלית השלימות. אבל גם כמו שהיא היא חשובה ותועלתה מרובה.
קופת־חולים – הוא הדבר המחוכם ביותר שאנשים המציאו, – חשוב אפילו מן האוירונים.
אדם בריא משלם מס, שיהיה לו רופא, תרופה ועזרה בשעת חליו.
הבריאות – היא הנכס החשוב ביותר. עשיר חולה – מסכן הוא; תן איפוא לבך לחשוב, מה אוצר גדול היא הבריאות לאדם העני. ובלי קופת־חולים היה נופל על ערש־הדווי ולא היה יכול להתרפא. והיה גווע ומת על חינם. מחלה קטנה בלי עזרה רפואית התפתחה ונעשה מיד מחלה שימות בה אדם.
אנשים צעירים נדמה להם, כי נקל הדבר לעשותו שלא יהיו עניים, שלא יהיה אי־צדק ועוול.
שכן מפני מה אין מדפיסים יותר כספים בנייר, ומה זה מסים, מה עושה מיניסטר־הכספים, איך מדינה אחת מלווה לחברתה? – אני אפילו הייתי רוצה להסביר, אבל בעצמי איני יודע יפה. מלבד זה, מה נחמה יהיה בכך שנדע, אם לא נוכל לעזור ולתקן כלום, מפני שהדבר אינו תלוי בנו.
אבל בנו תלוי הדבר, שבבית־הספר נהא אוהבים זה את זה ומכירים זה את זה ועוזרים הדדי. ואולם אין מכירים זה את זה ולא אוהבים ביותר העניים והעשירים.
ישנם כאלה, שלא איכפת להם הרבה אם מישהו יש לו כסף יותר, או אם הוא לבוש יפה, אבל יש עניים אחרים שאינם אוהבים את העשירים, והעשירים אינם אוהבים את העניים.
העניים נדמה להם, שכל העשירים כולם הם חכמים בעיניהם, ואין להם לב טוב והם אדונים קטנים וגבירות קטנות המסורות לעניני האופנה, מראים עצמם איסטניסים ונותנים דעתם על התענוגות. ואילו העשירים נראה להם שהעניים קנאניים הם, אחד בפה ואחד בלב ולא־מחונכים.
ואני יודע משום מה כך הדבר.
מפני שהעני וההגון נוטה יותר להתרועע עם שולטן ותוקפן עשיר, ויותר קרוב שייפגש עשיר הגון עם חונפן ורופסן עני. התוקפן העשיר מבקש עניים להתהלל בפניהם, והרופסן העני מבקש עשיר להוציא מה מידו במרמה. וההגונים פורשים זה מזה.
ההגון ועני מהרהר:
– לשם מה אני צריך לשוחח עמו? אפשר לו שיחשוב שאני רוצה שיתן או שיקנה לי משהו. יהיה נדמה לו, שהוא עושה עמי חסד.
הם מתייראים מפני חשדות־שוא, מפני חברים רעים, הם מתביישים משום שלבושם אינו יפה כל־כך.
והעשיר ההגון חושב:
– אולי הוא כועס עלי שיש לי הכל. אולי הוא כועס מפני שרציתי לעזור לו במשהו?
לעתים קרובות אני שומע איך אנשים אומרים:
– הם כולם כאלה.
למשל:
– כל הנערים – שובבים ולכלכנים.
או:
– כל הנערות – בכייניות ומהירות להתלונן.
לא נכון – צריך להכיר כל אחד לחוד ולהעריך לחוד ולהכיר צריך לא היכרות שטחית, אלא יסודית. לא רק מה שאדם אומר חשוב, אלא גם מה הוא חושב ומה הוא מרגיש, ומשום מה הוא כזה ולא אחר.
רק אדם עצלני, שאינו אוהב לחשוב, אומר: “הם כולם כאלה”.
אני הייתי עשיר בזמן שהייתי קטן, ואחר־כך כבר הייתי עני, ובכן אני מכיר את זה ואת זה. ואני יודע, שאפשר להיות גם בכך וגם בכך אדם הגון וטוב, ויודע אני שאפשר אדם עשיר ואומלל מאוד.
חייב אדם לדעת רבות והרבה להגות בעצמו, ואחר כל אלה טועה הוא תכופות ולא את הכל הוא יודע.
מחשבות – רגשות 🔗
מופלא מאוד הוא העולם. מופלאים העצים, שחייהם הם חיים של פליאה. ומופלאות התולעים הקטנות, שחייהן כל־כך קצרים. ומוזרים הדגים, שהם חיים דווקא במים, שבהם משתנק האדם ונחנק והוא מת. מוזר ומופלא מה שמדדה ומדלג ומתעופף: החרגול והצפור והפרפר. והחיות: החתול, הכלב, האריה, הפיל. – ומופלא ומוזר מאוד הוא האדם.
כל אדם כאילו יש בו כל העולם כולו.
כשאני מסתכל בעץ הרי זה כאילו ישנם שני עצים: האחד הוא העץ באמת, והעץ האחר הוא זה שבעיני, בראשי, במחשבתי. כבר הלכתי משם ושכחתיו, אבל אחר־כך אני שוב רואה אותו ומכירו, נזכרתי. ובכן, העץ הזה היה באיזה מקום במחשבתי, כמו טמון שם.
כל דבר נמצא כאילו שתי פעמים: פעם אחת הדבר כשלעצמו ופעם שניה הוא נמצא בעיני שלי, בראשי שלי, במחשבתי שלי.
ותמיד דבר מן הדברים מוצא חן בעיני, או אינו נראה לי.
או שאני עומד לפני נהר, ואני יודע שהוא נהר. אלא שבנהר זה מהלכים כל פעם מימות אחרים; ואין לך אפילו רגע אחד שהמים יהיו בו אותם מים עצמם, תדיר ותדיר מתחלפות והולכות הטיפות, כל הטיפות כולן הן של הנהר הזה עצמו.
וכיוצא בזה: הריני מהלך ברחוב, ואני עובר על פני בתים ואנשים. כל בית אחר הוא, וכל אדם אף הוא אחר, וכל זה ברגע אחד בלבד. מרגעים מצטרפות השעות, ומן השעות ימים ולילות, ומן הימים שבועות. – חורף, קיץ, שוב ערבים ארוכים, ואחר־כך שוב פקעים ועלים ירוקים. שמש, אפילת הלילה, ירח, כוכבים, עננים, גשם, שלג לבן.
הכל משתנה ומתחלף, אין יום שווה לחברו ואין שעה דומה לחברתה.
ואף אני כך. לכאורה אני תמיד אותו עצמו, אך הרי אני גדל, נעשה קשיש יותר ויותר. אני מסתכל בשעון: המחוג נע, עברה דקה.
לכאורה אני תמיד אני, אלא שפעם אני שמח ופעם עצב, וכל פעם אני רואה משהו אחר ועל דבר אחר מן הרבים אני חושב. ואינני יודע אפילו מה אני עתיד לעשות: אם אהיה משחק, או שחבר ירגיז אותי ואהיה נאבק עמו.
לפרקים אני חושב שאעשה כך וכך, אבל דווקא לא כך יהיה. ופעם נראה לי כך, ופעם לא כך. ודומה הדבר באמת, שאינני מכיר ויודע את עצמי.
אם תשאלו:
– האם אתה בחור הגון?
יענה:
– בעצמי איני יודע… נדמה לי, שהגון.
או ישיב:
– אני משתדל.
הדבר נראה מוזר, שאדם אינו יודע איזה הוא ואיך הוא באמת, שאפילו את עצמו אינו יודע.
חכם אחד אמר יוונית:
– Gnoti seauton
פירוש הדבר:
– דע את עצמך.
נמצא שאפילו המבוגרים קשה להם לדעת את עצמם, ואפילו החכמים קשה להם. הילדים נדמה להם, שהמבוגרים הכל הם יודעים ועל כל שאלה יכולים הם להשיב. והרי אין אנו יודעים, באמת איננו יודעים.
אם שוחחתי עם חבר או שיחקתי עמו ואני יודע מה שמו, כבר אני אומר מיד:
– אני מכיר אותו.
אבל האם זה אמת? לעתים קרובות נראה לי שהוא כזה, ואחר־כך אני רואה שהוא אחר, שטעיתי.
אפילו אני עצמי הנני אחר בשעה שטוב לי ושמח, ואחר בעצב ובכעס.
כשאני שמח הכל נראים לי טובים ונעימים, ברצון אני מוותר לאחרים וסולח; ואפילו אינני מרגיש כי מישהו דחף אותי או שנפגעתי במשהו. ונדמה לי, שהכל צריכים להיות שמחים –
אך בכעס הכל נראה שונה מזה; ואחרי־כן אדם מתפלא על עצמו, שמחשבות רעות כל־כך עלו במחשבתו. – ואפילו מראה פניו של אדם אחר הוא בשעת כעסו. פניו מתעוותים, עיניו נעשות אחרות, והוא חיוור או אדום.
כשאני מביט ורואה איך שני נערים נאבקים זה עם זה, אני מהרהר:
– איזו רוח, איזו סערה התעוררה במחשבות שלהם וברגשות שלהם?
וכשהם נפרדים מנושמים – אני משים אזני על מקום הלב: הלב המסכן מתחבט בחזקה ובמהירות עד כדי כך שאין לו כוח, ועד שהוא מפסיק, ואחר־כך שוב ושוב, ואינו יכול להירגע.
אחד רתחן והוא נוח לכעוס, ואחד כועס לעתים רחוקות. אחד יכול לפחות במקצת למשול ברוחו ולעצור בכעסו ואחד אוחזו בּולמוס הטירוף, כאילו ביקש מיד להרוג. עליו אומרים:
– עבד לרגשותיו.
ונכון. – מי שאינו יכול לצוות לעצמו:
– הרף!
מי שאין בו רצון חזק – הרי זה עבד: כל מי שירצה יבוא ויביאו לידי זעף וטירוף. אמר אחד חכם, שאין זה קשה להיות אדון לזולת ולפקד עליו, אבל חייב אדם ללמוד להיות אדון למחשבותיו שלו ולהרגשותיו של עצמו.
פעמים הכעס עובר מיד ומשתנה לצער. – ראיתי, שאם זועפים על מישהו מאוד וצווחים עליו, ההוא עומד עצור־חימה ומלא מרי. ראשו מורכן, את גביניו הוא מקמט, ולא כלום. ממילא אני חדל מלזעוף עליו ואומר בנחת:
– הנה, הבט וראה, גם אתה עצמך יש לך צער וגם את האחרים אתה מצער. אל תעשה עוד את הדבר הזה.
אותה שעה הוא מתחיל בוכה, אבל הוא מתבייש על כך שהוא בוכה ומצטער.
נראה לי, שהמבוגרים אין ראוי להם לכעוס על ילדים, מפני שהדבר הזה מקלקל, תחת לתקן.
פרקים נראה לגדולים, שהילד עושה מעשה מן המעשים כדי להקניט, או שהוא עקשן, אינו רוצה לעשות דבר שהוא מתבקש לעשותו, או לומר דבר. ולא היא: אינו אלא מתבייש.
אם מישהו מתבייש – אינו יכול לדבּר, הלשון מתקשה, כל ניע שלה נעשה קשה מאוד. ובראש ריק כל־כך, כאילו כל המחשבות יצאו ופרחו להן. אתה אומר לא מה שאתה מבקש לומר, ואתה עושה לא כפי שהיית רוצה לעשות. לפעמים אתה מתגבר וחוגר אומץ, אבל התוצאה רעה עוד יותר. – אפשר להכיר מיד שהאומץ מעושה: מדבר בקול רם, בעוז – וכאילו מתנועע גם מתוך חופש. – או שהשפתיים רועדות, והיד ממשמשת בכפתור או מפריעה חוטים מן הבגד, ואינו יכול להשיב על השאלות. ממש כמו משותק.
מוזר מאוד רגש הפחד. הכל נראה מאיים. כאילו בא מישהו והטיל יריעה שחורה על המחשבה ומחניק אותה. עד שקשה לנשום נשימה אחת.
מובן מעצמו, יש פחדים שונים. אינו דומה הפחד שמפחדים ביום בבית־הספר לפחד שבלילה, ולא הרי פחד הבא פתאום כהרי הפחד שאדם מפחד מפני מישהו תדיר. פעם ידוע לך מפני מה אתה מפחד, ולפעמים אי אתה יודע.
המבוגרים חושבים:
– שובב, מפני שום דבר אינו מתיירא, מפני שום דבר אינו מתבייש.
כלל לא נכון.
הרופאים אומרים:
– עצבני מתיירא.
אף זה לא תמיד.
אבל הרע ביותר הוא כשמלגלגים על המתפחד.
שוחחתי פעמים הרבה עם כאלה שבלילה הם מפחדים: הם אומללים מאוד. וההורים חושבים, שאין זו אלא שטות.
משהו דופק בלילה, או דבר לבן מנצנץ, או חלום, והרבה פעמים אפילו לא ידוע אם זה חלום, או רק נדמה, או זה באמת.
להלעיג על פחד, או להפחיד בכוונה – אכזריות היא.
פעמים הרבה חשבתי, מה זה להיות טוב. נדמה לי, כי טוב הוא זה שיש לו כוח־מדמה והוא מבין איך הויה לאחר, והוא יודע להרגיש מה שמרגיש הזולת. אם מישהו מענה צפרדע או מצער זבוב, מיד אומר לו אחר:
– ואילו לך עשו כך?
למשל סבתא: פעם היא נראית פשוטה סתם, ולפעמים נראית מסכנה כל־כך, ישישה חלשה, ואתה רוצה לעזור לה, להראות לה רצון טוב, לשמח אותה.
כבר נתתי דעתי על כך, לפני זמן הרבה, שאם אני כועס מאוד על נער – מיד לאחר זה מקיפה אותו חבורה קטנה ומבקשים לשמחו ולהסבירו פנים.
בבושה אני מודה ומתוודה, שדבר זה היה אפילו מרגיז אותי. שכן איך זאת? אם נזפתי בו, הרי פירוש הדבר שהיה ראוי לכך. ואם הללו התלקטו עכשיו מסביביו, הנה נראה הדבר שאני הוא האשם, ולא הוא.
עכשיו אינני סובר כך לגמרי: כך דווקא טוב, כך צריך להיות: ראוי שכל אחד ימצא באסונו אנשים רוחשי טוב לו. – אין מוצא חן בעיני העונש הנהוג בבית־הספר, שלא יהיו מדברים עם מישהו.
צריכה להיות השתתפות־ברגש לטובים ולרעים, לאנשים ולחיות, ואפילו לעץ הקטן שנשבר ולחלוק־אבנים.
אני מכיר נער אחד (עכשיו כבר הוא גדול), שהיה מאסף חלוקי־אבנים מן הדרך ונושא אותם אל היער: שם לא יהיו דורכים עליהם.
יש רגשות חריפים ועזים, יש רגשות מתונים ונלבבים, וישנם כמו צעקניים, וכנגדם צנועים ושקטים.
מה היא אהבה? האם האהבה תלויה תמיד בדבר, האם אוהבים תמיד את מי שראוי לאהבה וכמה שהוא ראוי? והאם תמיד במידה שווה, או פעם יותר ופעם פחות? מה הם רגשות־תודה וכבוד? מה הוא ההבדל בין: לחבב מאוד ולאהוב? איך לדעת, את מי אוהבים יותר?
ונתתי את לבי לראות, שאין הצעירים נוטים לדבר על רגשותיהם. ואולי אך קשה להם לדבּר. ואפילו ילדים קטנים אינם אוהבים זאת.
ואילו המגודלים כמה פעמים הם שואלים וחוזרים ושואלים: אתה אוהב? ואת מי אתה אוהב יותר?
שאלתי פעם נער אחד, במה הכיר כי נערה אחת מן הנערות הוא אוהב יותר מן האחרות. החזיר לי:
– מפני שתחילה הייתי משוחח עמה כמו עם כל השאר, ופתאום התחלתי מתבייש בפניה.
ולפעמים אי אתה יודע אפילו אם אתה מחבב את מישהו, ואך לכשיעדר ולא יהיה עוד, תרגיש אי־שקט ובדידות, ריקנות ויתמות. ואתה אומר בלבך, מי יתן וישוב. ולזאת ייקרא געגועים.
ולהתגעגע אפשר על ההורים, על החבר או על הבית. וגדולים ביותר געגועיו של אדם על מולדתו.
יש רגשות שונים רבים כל־כך, שאין אני יכול לפורטם. אתה יכול לנסות ולהעתיק אותם מתוך המלון אל הפנקס שלך. – וכאן אין אני יכול אלא להזכיר כמה מן הרגשות החשובים יותר (שעליהם סיפרו לי הילדים מתוך לבם וברצונם, ולא מפני שלימדו אותם לומר כך). – ואני מדבר כאן על הרגשות היומיומיים, הרגילים.
אזכיר עוד שלושה רגשות: אכזבה, תרעומת, עלבון.
– היתה לי אכזבה. הייתי סבור שיהיה טוב וטעיתי. הדבר הויה לא כפי שרציתי.
אומרים הבריות:
– אכזבה מכאיבה, אכזבה מרה.
אמנם כך: לפעמים מרגישים כמו כאב, ולפעמים רק טעם לא־נעים, קהה ומר.
תכופות מתלווה לרגש־האכזבה רגש אחר: תרעומת. יש לנו טינה בלב, על שהכניסו אותנו לטעות, שהכזיבו את אמוננו. אם חבר יגלה סוד, או אם ישקר או ירמה, מאוד לא נעים ומרגשים טינה.
לבסוף אזכיר את רגש העלבון. כשרוצים להשפיל אותי, כשצוחקים לי, או שפוגעים בכבודו של מישהו שאני אוהבו ומכבדו, – הרי זה מעציב אותי, מכאיב לי ומרגיז.
– מכה מכאיבה פחות מדברים – אמר נער.
– מוטב שיכו אותי משיצחקו לי – אמר אחר.
תכופות ביותר הילדים מעמידים פנים כאילו אין זה נוגע בהם, בשעה שהמבוגרים רוצים להשפיל אותם, לביישם. אין זה אלא שכבר אבד מהם רגש הבושה. מפני שהרגשות נחלשים, אם אין יודעים איך לנהוג בהם. אומרים שהם – מתקהים.
ויש אנשים שונים. יש אדם שמח לפרקים קרובים ועצב לעתים רחוקות, וחילופו באדם אחר. אחד אוהב כמעט את כל הבריות, ואין בו שנאה לשום אדם; ואחר דומה שהוא כועס על הכל וכולם וקשה לצאת ידי חובה כנגדו. ויש כאלה שממהרים להסתגל לאדם חדש מקרוב בא, ואחרים קטני־אמונה הם והרבה הם מתבוננים באדם עד שיאמרו:
– אני מחבב אותו.
יש מאריך לזכור, ויש כנגדו מהיר לשכוח.
אין לך אדם שהוא דומה לחברו.
תחילה הייתי סובר ככל שאר האדם: שהצעירים נוחים לכעוס ונוחים לרַצות. לפני שעה אחת התעסקו, והנה שוב הם מצחקים יחדיו. אך זה עתה שיחקו יחד, וכבר נכנסו ברוגז. – אמנם, אפשר שיהא מי מהם אומר בשעת כעסו:
– לעולם לא אהיה מדבר אתו. לעולם לא אשחק אתו עוד.
אבל כך אומרים ברגע יוצא מגדר הרגיל, – ופניתי אני לראות, שגם אצל הגדולים אין הדברים נעשים בדרך אחר. לעתים איבה הולכת וגדלה זמן הרבה, ולעתים ידידות נמשכת שנים רבות.
בריאות 🔗
המבוגרים נראה להם, שהילדים אינם דואגים לבריאותם: אילמלא שמרו עליהם היו נופלים כולם מבעד לחלונות, היו טובעים במים והמכוניות היו דורסות אותם, עיניהם היו מסתמאות והיו משברים את רגליהם, היו לוקים בדלקת המוח והריאות – ובכל שאר מחלות הכתובות ושאינן כתובות בספרי־המדיצינה.
אבל הדבר אינו כן. גם הילדים, בדיוק כמו המבוגרים עצמם, רוצים להיות בריאים וחזקים, אלא שאינם יודעים. אבל אם יסבירו להם ישמרו על עצמם. רק אסור להפחיד יותר מדי. וגם לא לאסור יותר מכפי הצורך. שכן אם יהיו מפחידים אותם יפסקו מלהאמין, ואם ירבו את איסוריהם סופם יתרגזו ויהיו עושים בסתר דווקא מה שאסור.
ישנם אנשים שקולים בדעתם ויש קלי־דעת; והוא הדין בצעירים וכך גם בקשישים. וכנגד דבר זה אין שום עצה ותרופה. – דרוש לשם כך ספר, שיסביר ויברר את הדבר מתוך מתינות ובלי הטלת אימה.
שעל־כן ראוי לדעת: אחד שיניו בריאות ואינו יודע מה טעמו של מיחוש־שינים ואת רופא־השינים לא הכיר; ואחד לא לילה אחד בלבד עבר עליו בבכיה, משום שהיה חש בשיניו. – זה חש בראשו או בבטנו, ואחר עומד ומלגלג עליו:
– כרסיסו כואב לו, ראשישו כואב לו; אני מעולם אין שום דבר כואב לי שם.
יש אחד נפצע ואינו שם אל לב.
ידעתי נער זריז שבקיץ היה מהלך יחף, ולאחר ששב מן הכפר היו לו בשתי רגליו שבע־עשרה פציעות, שריטות וחבּורות כחולות.
– ואם כן מה? זה יתרפא. שטות.
ואילו אחר כל פצע קטן שלו היה גוהה ונגלד במשך שבועות ארוכים.
ולפיכך אחד חייב להיזהר הרבה, ואילו האחר יכול להתיר לעצמו יותר.
סבּותי אני בין החולים ואת החלשים אני מכיר יפה, אבל מעולם לא אמרתי:
– תהיה לך דלקת־הריאות.
אלא אני אומר:
– תקבל נזלת.
איני אומר:
– תשבּור לך יד.
אלא:
– הידים תהיינה כואבות.
ואימתי, אם הם כבר נאבקים יותר מדי. – כאב לא גדול הרי הוא אפילו נעים בשביל הבריא. למשל, הכאב שלאחר התעמלות, לאחר שיוט או לאחר טיול רחוק.
לא מן הראוי לומר תכופות מה שיהיה. צריך לזכור, שהרבה פעמים אפשר שהדבר הנעשה יעלה ויצליח, והנבואה לא תתקיים ונמצא האומר בּדאי.
אירע פעם אחת שנער מיוזע מאוד אכל גלידה בחטיפה. אמרתי לו:
– תראה, גרונך יכאב.
למחרת היום אני מסתכל בגרון: היה אדום, אבל לא כאב. נתתי לו מראָה, שיבּיט ויווכח וידע.
ואחר אכל שזיפים אחרי ביצים שלוקות, ואחר־כך שתה מים – אמרתי:
– בטנך תכאב.
ולערב אני שואלו, והוא משיב:
– קצת רק כאב, אבל זה לא כלום.
נער אחד הייתי מזהירו זמן רב, שלא יהא משחק בפראות כל־כך ולא שמע. עד שלבסוף שיבּר באמת את ידו בבית־הספר, בשעת תיגרה. – לא כל השבירות דומות. – לעתים משימים תחבושת של גבס, ואחר־כך מסירים את הגבס מקץ כמה שבועות, והכל כשהיה. – אבל הנער הזה העצם יצאה וקרעה אצלו את העור, שכב בבית־החולים שלושה חדשים, ועכשיו אינו יכול לכפוף את היד כלל. רע מכל, אם עצם נשברת בפרק.
לעתים אי־הזהירות מתנקמת מיד, ודבר זה מועיל להקנות לך נסיון. אבל לא תמיד הענין כך. לא תמיד המחלה מתגלה תיכף. אם היום נדבקתי, רק בעוד שבוע תידגר ותתבקע המחלה. כך באמת קוראים לזה; בלועזית: אינקוּבּאציה ובעברית: תקופת ההידגרות של המחלה.
ולא תמיד מחלה, לפעמים רק מיחוש: לא טובה ההפרזה.
אומרים:
– מכת־שמש. אל תתרוצץ בלי כובע. תלקה בדלקת־המוח.
לא: רק מסתחרר בראש, הראש כואב, הרגשת חולשה ובכלל לא נעים.
– הוא מרגיש עצמו רע. – הוא לא בריא. – לא בשלימות. – לא בקו הבריאות.
הוא עצמו אינו יודע מה לו, אבל יש בו אי־רצון, הוא מרוגז, לא־מרוצה. כמה זה גורם כעס, ואי־נעימויות בבית ובבית־הספר?
“חשתי בראש והייתי פצוע – זהו תירוץ־תלמידים ידוע”. – אבל פתגם זה אינו נכון בשלימות. אין ראוי להקל במיחושים קטנים.
– אתה מתפנק. לא יהיה לך כלום. לא תמות בזה.
אחד מגזים, ואחד מקל יותר מדי.
בודאי, מנזלת אין מתים, אבל זה לא נעים ומציק.
מִסכנים הם הילדים שיש להם לעתים קרובות נזלת. גם לנשום קשה, גם האף כואב, ובכלל איזו מורת־רוח. ועוד מציקים:
– נזלן כזה. מדוע אדום לאפך? – קנח את החוטם!
לעתים קינוח האַף אינו מועיל, וזה מכאיב מאוד. מפני שלא כל הטבעים שוים.
בשביל להיות עליז צריך שתהיה הרגשה־עצמית טובה: צריך שהיו בריאים גם הלב, גם האף, גם הראש; כך תהיה שמחה של בריאות, בלא כאב ובלא דאגה.
אפילו זקן לא נעים לו לנהוג בעצמו זהירות ושמירה, על אחת כמה וכמה צעיר.
הרבה הייתי תוהה ולא יכולתי להבין, מפני מה אילו הנערים אינם אהובים על חבריהם – והם באמת לא־נעימים.
עד שבא יום־אביב נאה ביותר. הכל יצאו אל החצר ושיחקו בעליצות; ואילו נער אחד ישב בחדרי שקט, עגום וחיוור. מתחילה קרא, אבל במהרה נמאסה עליו הקריאה. אחר־כך שכב על הספּה, ואחר־כך התחיל מציץ מבעד לחלון. התחלתי מרחם עליו. ואני אומר:
– לך, שחק במקצת.
והוא:
– אה, אין לי חשק.
אבל עוד ישב קצת ואמר:
– כבר אלך.
טוב. אני מסתכל מבעד לחלון לראות מה יהיה.
יצא אל החצר, עמד רגע קט והצטרף אל המשחק. הוא רץ, רץ, אך רואה אני שהוא חסר נשימה, שכבר הוא עייף. – אחר־כך מיד נכנס במריבה עם מישהו; והתחילה תגרה.
חשבתי שיחזור אלי, אבל לא חזר: ודאי התבייש.
אם מישהו חש בראשו, על־כרחו הוא פחות סבלן. ואפילו הוא משחק – אינו בטוח בעצמו: אולי תיכף שוב יתחיל כאב מציק?
ידעתי נער אחד, שלעתים תכופות היה כועס ולא־מרוצה. לעתים קרובות היה חש בבטנו. עד שפעם אחת באמת חלה; כבר היה לו חום ושכב במיטה. מסרו אותו לבית־חולים, עשו לו ניתוח. המחלה הזאת קוראים לה: דלקת המעי העיור, או בלשון אחרת: דלקת התוספתן. הרופא שבבית־החולים אמר, שאותו נער היה חולה מכבר. נו, וגם חזר בריא. – ועכשיו כבר היה עליז, ככל האחרים.
והרבה פעמים תמצא שאדם נראה חולה ורוגז במשך כמה ימים, ורק אחר־כך מתגלה המחלה. והנה, אם במשך הזמן הזה יעשה בכעסו אילו שטויות ויש לו אי־נעימויות, אומרים אחר־כך שהאיש חלה מתוך צער.
נתתי את לבי וראיתי, שפעמים הרבה מציקים לחלשים. אומרים:
– סורחן, סוחבן, גוררן, בובן, כרוך בסינור־אמא.
חייב אדם להבין ללב חברו, ראוי שנהא זהירים בדיננו על הזולת. ואל לנו לחשוב, שכל אחד מן ההכרח שיהיה בריא וחזק כמונו בדיוק. ויש אפיל שמלעיגים על החלשים לא מרוע־הלב, אלא מחמת קלות־הדעת. שומעים כינויי־גנאי:
– גיבּן, חיגר, עיוור, גמגמן.
יש מהם שמתרגל והוא נמנע מלהיפגש עם הנערים, הוא קורא יותר – והוא עצב, חי בבדידות ובצער; ויש אחר, שסבלנותו פקעה בגלל אי־הצדק, והוא עושה עצמו באמת לא נעים ורע.
מציקים ומלעיגים על מי שהוא שמן ועבה. אומרים:
– זולל, בעל־בטן, שמנמן ועגול.
לא נכון. גם זו מחלה.
– מה מחלה היא זו: שהוא שמן?
ואילו הרזים והדקים קוראים להם אלה שדרכם להרגיז:
– שחפן. שלד יבש.
בספרי הרופאים כתוב, שהרזים ביותר והשמנים ביותר – אינם בריאים, והנה זה אינו יודע ועוד הוא מתעקש.
– בחור גדול שכזה ועושה במיטה. לכלכן, מסריח. שוב מציקים.
– יש לו שלפוחית־שתן חלשה, יש לו עצבים חלשים.
– מה לי שם שלפוחית ועצבים.
– חמור אתה ושתוק! – צעקתי לו.
אף אני רע עשיתי, מפני שאסור לפגוע במישהו, אבל לא תמיד אדם סבלן הוא.
פעם אחת נחפזתי ואמרתי כלום לנער, והוא לא הבין.
ובכן אני שואל בכעס:
– האין אתה שומע מה אני אומר – חרש אתה?
וכאן פתאום אני נזכר, שאמנם הוא כבד אוזן, מפני שלאחר מחלת השָנית חלה באזניו.
מאוד הצטערתי על כך: הבטחתי לעצמי בהן שלי, שלעולם עוד לא אהיה עושה כך.
סופר אחד נודע כתב ספר, שבו הוא מלעיג על נער אחד עם נמשים על פניו. כנראה הסופר לא חשב על כך ונכשל. מה לעשות: אפילו סופר מלומד עלול לשגות.
אני עשיתי במשך זמן רב משגה כזה:
אם מישהו היה חלש או לא חכם ביותר, או מכוער ולא־נעים, – הייתי מבקש תמיד:
– הוו טובים בשבילו, אל תקשו את לבכם, וותרו לו.
עד שהיה לי פעם נער טיפש, טרחן ולא־נעים. היו לו עינים חולות, אזנים חולות ואף חולה. בבית היו מכים אותו מאוד. ולכן רציתי להראות לו, שכאן יהיו מטפלים בו יפה.
הנערים הטובים עשו כפי שביקשתי מהם: הרשו לו לקחת את הכדור, להתערב במשחק בלא תור, והכל. – ושוטה זה הבין שעכשיו הוא האישיות החשובה ביותר, והתחיל משתלט ומתעסק.
עד שאני מביט פעם אחת ורואה והנה הוא הפיל ומחניק נער אחד שקט וטוב וחכם, והוא שוכב עליו ומכה אותו. – אותה שעה תפסתי בו והרחקתי אותו מעל הנער ההוא ודחפתיו אל החדר.
– די לך! מורגל אתה אל הרצועה, וכאן אין מלקים, ולכן גם אתה אַל תכה! אם אינך יכול לשחק – לך לך, מבין? – ואם אין הכדור מגיע לך – אל תתפוס אותו, מבין?
ורק אז היה שקט. אחר־כך השגיח עליו נער הגון אחד, אבל רק מרצונו הטוב.
שהרי אין טעם לדבר, שיהא אחד, ואפילו שלא באשמתו, ממרר את חייהם של כולם: – אסור לדרוש יותר מדי מן הציבור. בין בריא ובין חולה, בין חכם ובין טיפש, חייב כל אחד להסתגל לחוקים הכלליים, אינו יכול להיות יוצא מן הכלל. אבל גם לו אסור להציק.
אני יודע שיש ילדים הסובלים מחוסר השגחה, אבל ישנם גם כאלה, שההשגחה היתירה גורמת להם הפסד, מענה אותם ומרגיזה. חבל על הילדים, שאין להם אוכל ואינם ישנים במידה מספקת, אבל ראויים לרחמים גם אלה שמכריחים אותם לאכול ומאלצים אותם לשכב במיטה.
אני מכיר ילדה אחת, שהיתה אפילו מקיאה בארוחת־הצהרים, ואביה היה מלקה אותה, משום שלא רצתה לאכול. היה מלקה אותה מתוך אהבה. והרי זה נורא ובלא שום טעם.
ובקייטנות מסויימות מצווים לילדים בקיץ לשכב במיטות. במשך חמש עשרה שעה. ואף־על־פי שכך עושים בפקודת רופאים, אומר אני שהדבר הזה הוא נואל. ואני אומר כך לא מפני שאינני מכבד את הבריאות, אלא דווקא משום שאני ידוע כמה גדול ערכה.
כשרונות 🔗
האנשים מתאמצים להמציא מכשירים, המראים את מישהו בריא או לא. כגון מדחום (טרמומטר) למדידת החום, מודד־כוח, מאזני־משקל ומידה; יש מכשירו של רנטגן, שבעזרתו אפשר לראות את עצמותיו של אדם – וגם את הריאות ואת הלב אפשר לראות בלי ניתוח. בודקים את השתן ואת הדם. יש מראות להסתכל בהן בגרון ולתוך האוזן. הרבה מאוד מכשירים ומכונות. ותרופות מתרופות חדשות.
ואף־על־פי־כן לא תמיד יכול הרופא לעזור ולא הכל הוא יודע.
ויותר מזה קשה להכיר את כשרונותיו של אדם. גם כאן יש אופנים שונים לבדיקת הזכרון, ההקשבה, ההשכלה והכושר לעבודה וללימוד.
יש אחד – די לו לשמוע פעם אחת וכבר הוא מבין, רק פעם יקרא שיר ומיד יחזור עליו בלא טעות. ואחד מהיר לשמוע ומהיר לאבד, ואילו אחר מהיר לשמוע וקשה לאבד.
אחד נוח לו לומר דבר, והאחר מוטב לו לכתוב. אחד מתחיל מיד, והאחר דווקא ההתחלה קשה לו. זה מאבד במהרה את אורך־רוחו ועל נקלה פג חשקו, וזה אוהב כל דבר קשה, משום שהקל משעממו.
ולבסוף אחד עונה באומץ ובעוז, דייך ללחוש לו תיבה קטנה אחת וכבר הוא יודע מה להמשיך, תמיד ימצא מוצא שיהיה טוב. ואילו האחר חרד ואינו בטוח בעצמו, ואפילו כשלמד והוא יודע הרי דמיונו כמי שמגמגם ומנחש.
אחד המורה אומר לו:
– אל תהי נחפז. לאט לך.
ואחר־כך הוא חוזר ואומר לו:
– ובכן הלאה. ובכן מהר יותר.
ולכן אחד יש לו ציונים טובים יותר משמגיע לו, כמתוך משחק הוא עולה מכיתה לכיתה, ואילו האחר מתייגע, מתוך התאמצות, באי־מנוחה שאינה פוסקת, ובקושי הוא עובר עם בחינה.
היה לי תלמיד. בבית הכל כסדרו. כשהיינו לבדנו – חשב מעט ופתר את השאלה. שאל, אם לא הבין, והיה עונה בחכמה ובעליצות. ואילו בבית־הספר רע ורע.
– מפריעים… אין נותנים לחשוב רגע… ושנית, בעצמי איני מבין – אבל אינני יכול.
הצטערתי עמו הרבה, מפני שההורים היו מלקים אותו בשל הציונים הרעים, והרי לאמיתו של דבר לא היה אשם. רציתי מאוד שיעבור לפחות עם בחינה בלי תנאי, שיהיו לו, לפחות, ימי־חופש שקטים.
הלכתי אל בית־הספר להיועץ מה לעשות.
אמר המורה:
– אדרבא, אני מאמין שהוא יודע. אבל מה אני יכול לעשות? אני מוכרח לתת לציונים לפי התשובות, ולא לפי מה שיש לו בראשו. אני מבין בעצמי שאין זה טוב כך, אבל הרי כל הכיתה שומעת ויודעת איך הוא עונה.
לפעמים מורה אומר:
– אני נותן לך ציון טוב יותר לשם עידוד, שתרצה ללמוד.
או:
– אני מפחית מן ההערכה. בשביל אחר היה בזה כדי טוב, אבל אתה היית יודע טוב יותר אילו השתדלת.
לא נעים אם לרשלן־המוכשר הכל בא בקלוּת, ואילו הישר והשקדן נעשה לו עוול. והרי כל אדם מכיר תלמידים נבונים שאינם מצליחים על הצד הטוב ביותר, וכנגדם אחרים שאפילו אינם חכמים מאוד, אלא דווקא מוכשרים ללימודי בית־הספר, והם מצליחים.
ועל כך מרבים אנשים מחשבה ומבקשים דרכים שונות, מפני שלא נעים, אם תלמיד טוב יתגלה אחר־כך שהוא איש־מירמה ועובד לא־ישר, או היפוכו של דבר, מי שהיה תלמיד רע נעשה אחר־כך אדם גדול. – בבתי־הספר מן הימים שעברו באמת כך היה לעתים קרובות, ולפיכך אנו רוצים שלפחות עכשיו לא יהיה כך.
לא חשוב כל־כך שיהא אדם יודע הרבה, אלא העיקר שידע היטב, לא שידע על פה, אלא שיהא מבין, לא שכל דבר יהא נוגע לו במקצת, אלא שדבר אחד יהיה מעניין אותו באמת מאוד מאוד. אומרים:
– שתהיה בו נטיה, חיבה לדבר.
הרי ההיסטוריון אינו מהנדס, המשורר אינו מתמטיקאי, הרופא אינו תוכֵן.
אבל כל אדם חייב לדעת מה מתרחש בעולם ומה עושים אנשים אחרים. ומשום כך, יש לימודים שהם חובה על הכל. ועוד, הרי ייתכן שמתחילה יהא מקצוע נראה קשה ומשעמם, ואחר־כך יכיר הלומד ויראה שהוא מעניין ובכלל, מה שווה אדם העושה אך ורק מה שהוא קל ונעים מלכתחילה?
ושבתי אני ואראה את כל העושק והעוול אשר נעשים בבית־הספר לתלמידים הפחדנים ולגאים. כי שכזה מוטב לו לשתוק משיאמר דבר שהוא רע. הללו מתייראים שלא יהיו מלעיגים עליהם. פעמים דיה הערה רשעית אחת או אפילו חיוך בלבד, וכבר כזה שותק מבולבל, נטול־עוז וחסר־חשק.
– אינני יודע.
אין זו בושה שלא לדעת, לטעות או לשכוח; אפילו אדם חכם ביותר אפשר לו שלא יבין שאלה וייתכן שיאמר שטות. וכאן מיד צחוק, ביקורת חריפה, לעג. ולכן כל אחד משתדל לחזור, כך כמו שנאמר בספר, והוא מתבייש במחשבותיו של עצמו. משום זה אולי מועט כל־כך גילוי־הלב בבית־הספר ומשום זה גם חשוב כל־כך זכרון טוב.
ביותר עלובים גם אלה שיש להם בראשם כל־כך הרבה שאלות ופליאות, – והן מזמזמות במוחם, כדבורים הללו שבכוורת, ומפריעות להם להקשיב ולדעת את הנעשה מסביב. – לפרקים רק יכתבו חיבור יפה, ואז ישמעו אולי את השאלה המעליבה:
– האם בעצמך כתבת, או מישהו עזר לך?
כשהוא יכול סוף כל סוף להראות שאינו טיפש ואינו מטומטם – שוב הוא נתקל באי־נעימות. – ומשום כך הוא נזהר ושומר עצמו מלכתוב יפה ביותר, שלא יחשדו בו שוב. – אני יודע מקרה כזה: בכוונה הוא כותב רע יותר משהוא יכול.
– עכשיו יאמינו שלא העתקתי.
כותבים בבית־הספר על נושא נתון, ולא כל אחד מצליח בזה. אך יתחיל, והנה רעיון חשוב אחר עולה בדעתו, והוא שוכח אפילו מה היה הנושא. ומקבל ציון רע.
שמורים אצלי חיבורים של תלמיד מכיתה ד'. נושא קשה מאוד: “חובת האזרח”. הוא עצמו היה צופה, ובכן כתב על הצופיות, בגילוי־לב ובהתלהבות, כפי שהיה מרגיש ומאמין. –
והמורה: “רעיונות ילדותיים מאוד. לא על הנושא”.
– אינני יודע, מה היה צריך לכתוב – אמר התלמיד בלי עוז, ודמעות בעיניו.
יודע אני מקרה, שתלמידה אחת לא קראה את השיעור שניתן לקרוא בהיסטוריה. אותו פרק עמדו במלחמת מאַת השנים. וכשנשאלה עמדה ושזרה ומזרה קצת מכאן וקצת מכאן, ממה שראתה בקולנוע וממה שלחשו לה. דיברה בעוז, בטוחה בעצמה, בהתלהבות מעושה. וקיבלה חמישיה. – כל הכיתה צחקה ואמרה לה יישר כוחך.
הרבה פעמים מישהו מראה עצמו כאילו הוא לומד מעט ויודע. מפני שנראה, כי אך האנשים בעלי־הכשרון חשובים הרבה, ואלו מחוסרי־הכשרון – כמוהם כילדים חורגים.
ובינתיים המוכשר אינו מתחשל במלחמה נגד קשיים, מתחצף מתוך נצחונות קלים ומבזבז את כשרונו. ומפני שהוא חכם בעיני עצמו דומה עליו שהכל מגיע לו, וקהל בעיניו התאמצות שקטה ושאיפה איטית ומתמדת, צעד אחרי צעד, לקראת המטרה. אינו מודה אלא בכשרון מסוגו שלו ומקל באחרים.
נתתי לבי לדעת, שלפעמים הכיתה אוהבת את ה“ראשונים” שלה, אבל במקרים מרובים יותר אינה אוהבתם, וכלל לא מתוך קנאה.
וכלום אין שירה נאה, שרטוט, רקמה או מסגרת שווים לפתרון טוב של חשבון?
ומה ערכם של כשרונות, אם בעליהם אינו רוצה ולא איכפת לו?
גם זו ראיתי, אנשים מוכשרים והם עצלנים ואין בהם יושר. כי מה יתרון למטפלת, שהיא יודעת איך להתהלך עם חולים, או למחנכת שנבחנה תמיד בציון וזוכרת את שכתבו החכמים בספריהם על הילדים, והיא עצמה אינה אוהבת או שאין בה סבלנות לחולים ולילדים?
תכונות־נפשו של האדם ונטייתו למקצוע הללו חשובים, ואולי חשובים עוד מהמה – טוב־לב ויושר.
הרבה הרהורים קשים מתעוררים באדם בשימו אל לבו לחשוב בדבר הזה. – אבל לא באתי בזה לפרוש את כולם, אלא אני נותן לפניכם כללי־חיים. והכללים כאלה הם:
– לא תתקנא.
– לא תתנפח.
– לא תתייאש ותשאף בהתמדה.
– זכור ושמור את התחייבויותיך.
אם התנאים אינם מרשים הרבה, אם הבריאות חסרה או חסרים כשרונות המיוחדים לבית־הספר, או לבסוף שתנאי המשפחה אינם מניחים יותר – עשה פחות, אבל עשה יפה וברוח טובה.
ידועים לי פרופיסורים שבאוניברסיטאות עלובים ואומללים, וכנגדם מורים טובי־לב ואהובים ומועילים מאוד של בית־ספר עממי צנוע.
מדע – אין זה ספר בלבד, ואפילו לא ראש בלבד, אלא גם יד.
כבד את היד ואת מכשירי־העבודה שלה וכבד את המדע המעורר אותך לחשוב מחשבותיך של עצמך; הספר תפקידו לעזור, להחיש, אבל לא לבוא תחתיך.
עכשיו רוח הזמן גורמת שמעוררים את כולם לקרוא בספרים, ואני זוכר זמנים שהכובש הנוקם והנוטר היה אוסר את הקריאה, וספרים היו יקרי־המציאות.
זוכר אני, בחדר הקטן של כיתת־המכינה עמדו שני ארונות ישנים. ובארונות הללו לא היו ספרים כלל, מפני שכולם נמצאו אצל הקוראים: עבים ודקים, עם ציורים ובלא ציורים, מעט חדשים והרבה ישנים, מקולקלים, מלוכלכים, בלי התחלה או בלי סוף, ספרים משמחים ומעציבים, קלים וקשים, סיפורים, שירים וספרי־מדע.
חדרי־קריאה כאלה היו אחדים, חינם אין תשלום. הוצאנו ספרים במוצאי שבת וביום א' בשבוע מן הצהרים.
אבל עוד שעה מרובה לפני פתיחת הספריה היו מתאספים הקוראים בפרוזדור, על המדרגות וברחוב. רבים ביותר היו הנערים, משום שהנערות לא העיזו להסתכן, פרט לאמיצות ביותר.
כך היו עומדים בחום המציק בקיץ ובקור הלוהט בחורף, לא היה חבל להם על השעה העוברת בבטלה וכלל לא השתעממו: אחד היה מזמין ספר אצל חברו.
– זכור שאני הזמנתי. – שמור שלא יקח אחר.
– חכה, עוד בשבוע שעבר הזמין בחור אחד.
– אם כן שמור בשבילי אם הוא לא יבוא.
היו מזמינים בשביל עצמם, בשביל ההורים ובני המשפחה. הייתי מתפלא תמיד, שבדוחק הזה לא היו לא תגרות ולא קטטות. לעתים קרובות היו רק שומעים:
– חכה, עוד תתחרט.
ומה רב היה האושר כשקיבל נער סוף־סוף אותו ספר ששמר וציפה לו זה חדשים רבים, כמה לחצו אל החזה, נדחק ועבר בין המון המחכים וברח.
המבוגרים רואים ספרים אלה כחשובים וספרים אחרים כמזיקים, הללו חכמים הם והללו – טיפשיים. ואילו אני מתיר לקרוא בכל הספרים, מפני שאינני רוצה שיקראו בהסתר. – והסתכלתי בדבר וראיתי, שישנם ספרים המעוררים את החשק לקרוא, וספרים אחרים מחלישים את תאוות־הקריאה, – וכלל לא הספרים הם המקלקלים, אלא נער הגון מבקש לעצמו ספרים הגונים – בדיוק כשם שהוא בורר לעצמו חברים.
מוטב שיהא מחפש, יטעה ויתעה, עד שימצא חברה טובה של ספרים, משום שהספרים הקשים אינם מושכים את הלב ורק מרגיזים.
מחנך מן ההכרח הוא שיהיה ארך־אפים: ראוי לו שיחכה עד שיתפתחו הכשרונות ויתפתחו הרצון וההבנה לספרים טובים.
נעים – לא־נעים 🔗
מי שהוא יפה, קל לו יותר להיות נעים.
כן, הבריא, היפה, העליז והמוכשר הנקל לו להיות גם נעים. מה הוא עצמו מקבל פני אנשים בבת־צחוק של רצון, אף האנשים עונים כנגדו כך.
החלש, המכוער והזועף והלא־מוכשר לעתים קרובות פוגעים בו ומציקים לו. בלא אמון הוא מתקרב אל אנשים, ובאי־רצון הוא חושב על חבריו המאושרים ממנו.
אבל רק במקרים נדירים מאוד מישהו נושא חן בעיני הכל במידה שווה. אחר אומר: ראה זה יפה, והאחר אומר: הנה כך סתם.
זה מחבב עינים שחורות וזה – תכולות, פלוני אוהב שערות שחורות, ואלמוני – בהירות. אומרים: נער יפה־עינים אף אפו מכוער; שפתותיה שושנים אך שיניה לא יפות.
לפעמים אומרים על מישהו שאינו יפה כל־כך, אבל יש לו חן. אינני יודע מהו הדבר הזה.
– בת־צחוק נעימה. מבט רב־חן.
זו אינה גבוהה יותר מדי ולא נמוכה יותר מדי, לא שמנה ביותר ולא רזה ביותר. קומה נאה.
פעמים אחד מוצא חן בעינינו, כי על כן הוא דומה לכל אלה שאנו מכירים אותם, ופעמים ניתן חינו בעינינו דווקא משום שהוא אחר ושונה.
כלום היינו הך: יפה וחביב?
לא ולא!
הרבה פעמים יארע שאתה מסתכל באדם מרחוק והוא נראה לך חביב, אבל דייך שתשוחח עמו רגע אחד וכבר פסק מליתן חינו בעיניך. יש ואתה נפגש עם אדם תכופות, אבל אין בך חשק להתקרב אליו, ואפילו כבר שוחחת עמו כמה פעמים – ולא כלום. ורק לאחר זמן אתה רואה פתאום שהוא נעים מאוד ומאוד. יש אחד שאתה נעשה מלכתחילה מכרו הטוב, ואילו אחר – קשה עמו ולא־נעים למן הרגע הראשון.
צריך אדם לדעת ולהכיר הרבה מאוד נערים ונערות צעירים וקשישים, שקטים ועליזים, ילדים וילדות חיוורים וורודי־לחיים, יפים ומכוערים, מלובשים יפה ועניי־לבוש – בשביל להכיר ולהבין אם מישהו יהיה חביב מלכתחילה או רק אחר־כך, נעים לשנה אחת או לתמיד.
והרבה פעמים צריך לנסות ולטעות, בשביל שלא להאמין ביותר למה שאומרים אחרים, אלא שאני עצמי איווכח לדעת מי נעים בשבילי.
לשעבר הייתי סובר, שהעליז מחבב עליז כמותו, והקטן – קטן כמותו, והחלש – חלש, וההגון מבקש לעצמו חברים הגונים. ואמנם כך הויה הדבר, אבל לא תמיד. – לשעבר הייתי מייעץ אפילו מי ראוי לו להתיידד עם מי, ועכשיו איני אוהב להתערב בכגון זה, מפני שאיני יודע.
כשנתיידדו שני נערים היית משתדל לנחש:
– ודאי יריבו וייפרדו בעוד חודש, או: בעוד חצי שנה.
עכשיו אני מצליח לנחש הרבה יותר, אבל גם עתה לא תמיד. – מפני שכל הנעשה מופלא כל־כך, וקשה כל־כך להבין, וכמה וכמה סודות יש כאן. ולכן אני רק שואל:
– אתה מחבב אותו?
והוא משיב:
– בשבילי הוא חביב.
הוא יודע אפילו אילו חסרונות יש לחברו.
– לא נעים ביותר, אבל אני מחבב אותו; בשבילי הוא טוב.
שכן לפעמים אחד מציק לכל, אבל הוא טוב ועדין בשביל חברו. לפעמים הוא גורם הרבה צרות אפילו למבוגרים, אבל לגבי חבריו שלו הוא נוח ועליז.
יספיק לפרקים שיהיו חברים דומים זה לזה רק בדבר אחד בלבד, והוא המקשרם להיות יחד. לזמן קצר, אך גם לזמן ארוך. לא כל אחד אוהב להחליף.
הרבה ידידויות משונות אני זוכר.
למשל, אני שואל:
– מפני מה אתה אוהב אותו?
– אותו אף אחד אינו אוהב, ולכן יהיה לו משעמם לבד.
אני שואל:
– על מה אתם מדברים?
– דברים שונים. לפעמים אני מייעץ לו איך הוא יכול לתקן את מעשיו.
לפעמים המבוגרים חוששים שלא בצדק, שהרע יקלקל את הטוב ממנו, או שהם דורשים, ואף זה שלא בצדק, שהטוב יתקן את חברו הרע. לי נדמה, שאין רשאים כאן לא לאסור ולא לצוות. ואפילו לשאול לעתים תכופות ביותר אסור, מפני ששאלות טורדניות מפריעות ומעוררות אי־אמון ואי־רצון.
מוטב לי לדעת פחות, אבל דברי אמת.
אחד יודע דבר שיכול להיות מועיל לאחר, הם בונים בשותפות, מחליפים, מתערבים, נותנים מתנות ומקבלים מתנות. אחד יש לו בדיוק מה שדרוש היום לאחר, אחד יש לו יותר, ואחר – פחות. ואפילו לא ברור אם יש כאן ידידות או אפוטרופסות או שותפות. – ולפעמים אינם מחבבים זה את זה, אבל הם מוכרחים להיות יחד, משום שקשה לעשות משהו לבד.
– הוא חביב?
– ככה. לא ביותר.
– ותמיד אתם ביחד?
– ובכן מה בכך?
כשאני מדבר עם נער הוא שקט ועונה בכובד־ראש, ואילו חברו מכיר אותו בשמחתו ובכעסו ובעצבו, בשעה שהוא משתובב ובשעה שהוא מצטער ובשעה שנעלב, בנתינתו ובלקיחתו. אם כן מה התמיהה שהם מכירים זה את זה יפה יותר?
לאט לאט כל אחד לומד מעצמו להיות זהיר, פחות מכל מועילים בזה כללי־חיים שנמסרו מפי אחר.
לשעבר היה מרגיזני, אם אחד מן הידידים היה אַך נותן, והאחר היה אַך לוקח. יחד קונים גלידה, מצטלמים יחדיו, הולכים לקולנוע, אבל רק אחד משלם מכיסו. – עכשיו שוב איני מתערב; מפני שישנם כאלה שהנתינה גורמת להם הנאה, הם מבקשים לקנות לעצמם ידידות.
רק כלל־חיים אחד אני נותן בזה:
– אַל תהיה פחדן, יהא בך העוז לומר שאינך רוצה. ואל תהא בוש מלבקש עזרה, אם בעצמך לא תוכל לעזור לך.
שכן חבר בעל־תככים אפשר שיאיים:
– אני יודע עליך דבר זה וזה. אני יודע את סודותיך. אם תהיה ברוגז אתי – אספר.
או בפשטות יתחיל להתנקם, להציק ולהכות.
לא רק את הנער הקטן יכולים לרמות פה יפה ועינים נאות ודיבורים נעימים. הייתי מתפלא לפנים, כשלא חיבבו את מישהו שהיה נראה לי חביב; ואפילו חשדתי שיש כאן קנאה. עכשיו אני מסתכל ביתר זהירות ואני מודה כי הדין עם החברים: הם יודעים יפה יותר.
פעם אחת במושבת קיץ היה נער קשיש יותר, רציני ושקט, שהכל, כפי שנראה לי, היו מחבבים אותו. – אך היה מרגיז אותי דבר אחד: הוא עצמו היה עושה לעתים קרובות מה שהיה אוסר על אחרים לעשותו; דומה היה כאילו הוא משגיח על הסדר, אבל הוא עצמו אין לו צורך להסתגל אל חוקי הסדר. כמה פעמים שיקר, וכשנתפס על דבר־שקר התחמק בדרך מן הדרכים והתלוצץ, עד שמתוך כעסו הגיע לענות שלא בנימוס.
ומיד, חבורה שלימה של נערים, כאילו לפי פקודה חשאית, פסקה מלציית והתחילו עושים להכעיס.
ורק אז נוכחתי לדעת, שאותו נער הוא מעין מנהיג של כנופיה, ושאין אוהבים אותו, אלא מצייתים לו מפני שהוא מאיים ומכה בסתר. – הייתי תוהה ומשתומם: איך כל־כך הרבה נערים מתייראים מפני בריון אחד. – אבל הוא לא היה יחיד, היו לו כמה עוזרים שהיו מדלטרים ומספרים אם מישהו התמרד; ואז היה הוא מתנקם.
במקרה הזה הוראיתי לדעת בפעם הראשונה, ואחר־כך עוד הרבה פעמים הרבה, כמה חשובים דעתו ורצונו של היחיד, שכל אחד יהיה לו העוז והזכות לומר את מי הוא אוהב באמת.
עכשיו כבר אני יודע את מי אוהבים ביותר, כמעט כולם. – לא את היפה ביותר, לא את העליז ביותר, לא את המוכשר ביותר – אלא את זה שהוא ישר ואוהב־צדק, מועיל ועושה־חסד ובעל־נימוסים.
לא קל הדבר לבאר מה זה בעל־נימוסים. אין זה אלא מי שיודע להתנהג עם אנשים. או מתוך שהוא בעל לב טוב או משום שהוא חכם הריהו מכיר תמיד מה מישהו חסר באותה שעה, וברצון הוא מגיש את עזרתו. – הוא זהיר עם מי שנוטה לריב, אינו מקפיד לעמוד על דעתו, אינו משבח את עצמו ואינו מלעיג לאחרים, לא יבוא לספר בדיחה עליזה באזניו של מי שהוא עצב, אינו מתערב במה שאינו נוגע לו ואינו משיא עצה למי שלא ביקשו, אינו מרבה שיחה, אינו כועס הוא עצמו ומשתדל כל שעה להצדיק את הזולת ולהגן עליו. אי אתה מוצא אותו בשעה שאינו נדרש, ויופיע דווקא ברגע שהוא יכול להביא תועלת.
אינו להוט להטיל עליך את אפוטרופסותו, אבל לא ימנע את השגחתו ממך לכשתבקשנה. כשלא נתבקש לא יבוא להיות לך למגן, אבל אינו מתיירא לצאת להגנה בשעה שהוא רואה אי־צדק ועוול. אינו מפחד לא מפני חבר ולא מפני המחנך, ולכן נגרמת לו לפעמים אי־נעימות, ויש אחדים שאינו רצוי להם.
זה עשר שנים אני מנהל פּלבּיסציטים, כלומר משאלים. ההצבעה סודית. כל אחד מטיל לתוך הקלפי פתק. על הפתק ישנו סימן פּלוס (כלומר: אני אוהב אותו), או מינוס (אני שונא אותו), או אפס (לא אוהב ולא שונא). אחר־כך סופרים את הקולות. עשיתי גם בדרך אחר: כל אחד הכתיב חמישה שמות של אלה שהוא אוהב אותם ביותר, וחמישה של אלה שאינו אוהב אותם. עוד אופן אחר: כל אחד נותן לכולם ציונים; חמישיה – פירושה: אוהב מאוד, רביעיה: אוהב, שלישיה: לא אוהב ולא שונא, שנייה: שונא, אחד: שונא מאוד.
תודה למשאלים הללו, שלמדתי מהם דברים הרבה.
חשובה מאוד בשבילי הידיעה הברורה, שאין קנאה בין הצעירים. אם מישהו חביב, חבריו שמחים שהוא ראשון בכיתה. והם מוכנים לאהוב אותו על כך שהוא שר יפה, רוקד או מצייר יפה, על כך שהוא משחק יפה בכדורגל, שקפץ גבוה או שניצח. והם מחזיקים לו טובה, שהוא יחד אתם. – והם מרשים לו יותר משמרשים לאחרים וסולחים יותר. – אבל בתנאי אחד: שלא יהיה בעיניו חכם־מכל, שלא יהא מקיל בכבודו של הציבור, ושלא יהיה לא חנפן ולא תופסן. ושלא ישתלט יותר מדי.
אוהבים את הקשישים ואת הקטנים, אבל אין אוהבים את הקטן שהוא מתעקש ומהיר להתלונן, ואת הגדול המעמיד פנים של מבוגר; קטן כזה סופו שמרגיזים אותו ומתגרים בו, וגדול כזה סופו נעשה צחוק וקלס.
מי שיש להם ביותר מינוסים: סימן שאין אוהבים אותם, ואפילו מואסים בהם.
מהם טרדנים ומהם מתחכמים, ומהם מתערבים ומתעברים על ריב לא להם. – הילדים סולחים גם לאוהב־עצמו ולכעסן ואפילו למי שדרכו לילך ולהרגיז: גם אלה יימצאו להם דורשי־טוב. – אבל אינם אוהבים אותם ומכנים אותם שמות משמות שונים:
– זפת, אי־כבוד, דבק דביק.
אם תאמר: “חדל – עזוב”, הוא דווקא ידבק בך להרגיזך. הוא נטפל ומשעמם. אתה מדבר עם מישהו, מיד הוא רוצה לדעת על מה אתם מדברים. אינו יודע מה הענין או שאינו מבין בדבר זה ולא כלום, ומיד הוא מתחיל להסביר וללמד אחרים. אתה כותב משהו, מיד הוא מבקש: “הראה לי”. – או אתה עושה כלום, תיכף אף הוא כאן: “תן, אני אעשה מהר יותר, טוב יותר”.
רבים אינם יודעים, כמה קשה לבדח. בדיחה שלא הצליחה גורמת כאב וגורמת צער, תחת בת־הצחוק היא מוציאה דמעות. עת לצחוק ועת לשתוק, ובדיחה שלא בעתה טובה הימנה הבעיטה. להציק לאחר או להלעיג בו עדיין אינם בדיחה. איזוהי בדיחה טובה, כל שמצחיקה את הרבים ואינה פוגעת ביחיד. – ובכן אומרים:
– ליצן.
וגם אותו אין אוהבים.
מה הם כללי־החיים הנובעים מכאן יבין כל אדם מעצמו. אומר רק כלל אחד:
כל אדם חייב ליתן את חינו בעיני האחרים, ולהשתדל להיות ראוי לחסד שנוטים לו. ואל יאמר:
– מה דבר זה נוגע לי, לא איכפת.
כל אדם חייב להוקיר את חברו.
אף־על־פי־כן לא ראוי לסקור לו עין ולהתחבב עליו בדברי־שבח, ואין ראוי להצטער אם בין דורשי־הטוב יש גם אחד שאינו דורש טובתך: לא הכל חייבים תמיד רק לאהוב.
יתרונות – חסרונות 🔗
– אמור בגילוי־לב: האם אתה נער טוב והגון?
תשובות:
– אינני יודע.
– פעם הגון, ופעם ככה.
– נדמה לי שהגון.
– לפעמים משהו מפתה אותי.
– לא ביותר.
– לעתים קרובות באים אל ראשי שגעונות שונים.
– בעצמי אינני עושה שום דבר רע, אלא אם מסיתים אותי.
מובן שאינני שואל כל מי שמזדמן לי ראשון, ואיני שואל אלא כשאני יודע שיאמר מה שהוא חושב באמת.
כל אדם יש לו יתרונות וחסרונות, ואצל כל אחד הם אחרים. אחד יש לו יותר יתרונות, ואחר חסרונותיו מרובים יותר. יש חסרונות המפריעים פחות ויש המפריעים יותר, מהם נגלים ומהם נסתרים. לפעמים החסרון מאוד לא־נעים לכל בני סביבתו של בעל־החסרון, ולפעמים אינו גורם רעה אלא למי שהחסרון שלו. יש חסרונות שאפשר לתקן אותם על נקלה, ואילו אחרים לא בנקל יתוקנו. ולפעמים אפילו לא ברור, אם תכונה מסויימת היא חסרונו של אדם או יתרונו.
לפיכך לא קלה היא להבין ולדעת את כללי־ההתנהגות והתיקון, ומשום כך כששואל אדם את הנער: “האם אתה הגון?” – קשה להשיב מיד.
זריזות וערנות – הרי שתים שהן יתרונות בשיעור ההתעמלות והן חסרונות בשיעור של חשבון, מגרעות בדירה צרה ומעלות במרחב שדה וכפר. חסכונות מעלה היא, ואילו קמצנות – מגרעת; והרי הקמצנות אינה אלא חסכונות גדולה יותר מדי.
יתרון היא גם הצניעות, אבל חסרון – ביישנות יתירה. ביישנות אפשר שתהיה נראית כעקשנות ואהבת סוד־סתר, – ואפילו המבוגרים טועים בזה לעתים קרובות. יש מקרים, שבהם טוב־הלב אינו אלא קלות־דעת ותחת תועלת הוא מביא נזק: צריך לדעת לפעמים גם לסרב, אבל בחכמה. כמה אי־נעימויות נגרמות לאנשים, שמשאילים דברים הנחוצים להם, ואפילו של אחרים.
– מפני מה השאלת?
– משום שביקש.
– כלום אינך יודע שהוא שוכח, מאבד ואינו מחזיר?
– ידעתי.
– מפני מה השאלת ספר שאינו שלך?
– הוא ביקש, חשבתי שיחזיר.
אוהב־עצמו מכנה את טוב־הלב בשם טיפשות, והוא אומר ברשעתו, שלא כדאי להיות טוב. אדרבה, כדאי וראוי להביא תועלת לזולת ולעזור לו, אלא שיש לחשוב קצת.
רע הדבר, אם מישהו נמלך בדעתו מעט מדי, אבל לא טוב מזה מי שמחשב הרבה ופוסח על שני הסעיפים ואינו יכול להחליט ולעשות מעשה. אמונה ובטחון פעמים הן חסרונות ופעמים יתרונות.
הסקרנות ותחיבת־האף – חסרון הן; אבל לא טוב הדבר אם מישהו לא איכפת לו שום דבר, ושום ענין אינו מושכו.
– מה זה נוגע לי, לא כדאי.
אחד מוקיר את עצמו פחות מן הראוי, והאחר מתייקר יותר מדי. יש רדיפה אחר הכבוד שדמיונה כחיה טורפת הרודפת טרפּה, ויש גאווה הראויה לכבוד.
הרבה מאוד הייתי יכול לפרט עוד, ולא הייתי מספיק הכל.
הנה משום מה קשה למצוא דרך במבוך הזה. ועוד אני חייב להוסיף, שאפילו המבוגרים מפריעים לפעמים להבין.
אחד אומר:
– רוצה אני שהנער יהיה כמוני.
ראשית, הצעיר אינו יכול להיות כזקן. והשנית, אף אני יש לי חסרונות, ואיני רוצה כלל וכלל, שחסרונות כאלה יהיו גם להם.
האחר אומר:
– ילדים חייבים לציית; הקטן צריך להיות כפי מה שאני רוצה ומצווה.
ראשית, האם אני בטוח תמיד שאני צודק, והשנית: האם הוא יכול, ואפילו רצה, האם יכול הוא להיות כפי מה שנראה לי יפה וטוב? או: האם יכול הוא תמיד להיות כזה?
לשעבר היה מכאיב לי ומרגיזני ביותר, אם מעשה רע עשה לא בריון, אלא דווקא הגון. הייתי טוען ואומר במרירות:
– אני האמנתי בך. לא פיללתי. הבן לא אוכל. בעצמי איני יודע מה אעשה.
עכשיו כבר אני מבין שאין שום נער מלאך־אלוהים, ויודע אני שראוי אך לומר:
– השתדל לא לעשות עוד כדבר הזה.
לא צריך לא לקוות ליותר מדי ולא לדרוש למעלה מן המידה, משום ששני הדברים נוטלים את החשק גם מן הטובים וגם מן הרעים.
אחד אומר בהתמרמרות:
– לי לעולם כבר לא מותר שום דבר.
וחברו אומר:
– לא כדאי להשתדל; בין כך ובין כך הכל לחינם.
כל אדם צריך להאמין שהוא יכול להיטיב את מעשיו, ושיש לו לא חסרונות בלבד אלא גם יתרונות.
שבתי וראיתי, שפעמים הרבה נער יש לו סכסוכים תכופים עם בני סביבתו והוא סובל הרבה, משום שהוא חושב:
– אני רע.
אינו יודע בדיוק את חסרונותיו שלו, ולכן אינו יודע במה הוא צריך לתקן את עצמו.
הוא אומר: לא אעשה עוד כך לעולם.
והוא רוצה שהדבר יצליח בידו מיד ובשלימות ובבת־אחת.
והרי לא תמיד הוא יכול לקיים רצונו זה. והוא מתחיל כועס.
– מה לעשות, כבר אני כזה וכזה כבר אשאר.
או רע מזאת:
– אם אני משתדל ואין מועיל לי, על כן להכעיס אהיה רע עוד יותר. יעשו בי מה שהם רוצים.
לפעמים הוא מתבונן ורואה שאין הוא כלל הגרוע ביותר, והוא שואל:
– מה באמת רוצים ממני? מפני מה תמיד רק כועסים עלי?
לעתים קרובות השקטים והשלווים קל להם יותר, וזה מעורר כעס וקנאה:
– קמח־סולת ושמן־זית… בּובּה… בנה של אמא… פנקן… תם־נגחן… בּכיין.
וסובל הילד הרגש, והחברים עושים בחשאי כחסרונותיהם הנסתרים. והנגישה מקלקלת את אלה ואת אלה.
פעם אחת, לפני ימים רבים, באה אלי אם עם נער.
– איני יכולה לשאת עוד! – בור, שודד־נודד, ילד־הרחוב. – קודם היתה ההלקאה מועילה, עכשיו גם זה לא.
נער זה נשלח לחוץ־לארץ. עכשיו הוא שופט.
נער אחר, שההורים לא יכלו למצוא להם עצה עמו, עכשיו הוא מורה להתעמלות. והשלישי מלח.
הרבה סבלו הם עצמם ודאגות מרובות גרמו להורים. ועכשיו טוב.
צריך להגיע לידי הבנה, צריך לבוא להסכם. וצריך לסלוח. הרבה פעמים יספיק רק לדחות ולהמתין במקצת.
אפילו הטובים ביותר יש להם שבועות רעים. דבר אחד לא יצליח, ואחר־כך הכל נגרר: גם בבית־הספר כשלון וגם בבית, ואדם אינו יודע בעצמו מפני מה.
התבוננתי וראיתי שהנערים משתובבים ביותר בחודש האביב, במאי. בספטמבר עוד זוכרים את ימי־החופש ואת החופש, ועכשיו צריך לשבת בחדר. באביב, משמגיעים הימים החמים הראשונים, כבר הם מאבדים את אורך־רוחם, והם כשכורים משמש. אפיל בעתונים קוראים בתקופה זו, שפלוני ואלמוני ברח מן הבית.
באמת לא־נעים לפעמים, אבל אני אומר:
– מה אפשר לעשות?
לפעמים מישהו שומר עצמו מאוד: הבטיח לעצמו שכבר יתקן את דרכו, וגם הצליח. לא עשה שום דבר רע, ושום אדם לא כעס עליו. והרי הימים הראשונים הם הקשים ביותר. כבר הוא חושב שיישאר בתיקונו ובטובו, מאמין שהוא ככל שאר האדם. התעייף בהתאמצות הזאת. כי בימי־המסה לתיקון נמנעים מן המשחק, יושבים יותר על הספר, נמנעים מכל דבר העלול להביא לידי מקרה ופגע רע. והנה פתאום אסון. שוב! ואז בא ומגיע דווקא השבוע הרע ביותר.
הכרתי נער אחד שהיה נכנס בתגרות שתים או שלוש פעמים ביום. לא היה יכול להתגבר על חסרונו זה. יעצתי:
– עשה תגרה פעם אחת ביום.
הסכים. היה לו רצון חזק.
התערבנו בשתי סוכריות לשבוע:
– אם לא יהיו לך יותר משבע תגרות לשבוע – אני אתן לך שתי סוכריות לשבוע, ואם תפסיד – אתה נותן.
כך נמשך הדבר ארבעה חדשים.
תחילה התערבנו רק בענין תגרות בבית, ואחר־כך גם בבית וגם בבית־הספר. תחילה על שבע תגרות, אחר־כך על שש, על חמש, ארבע, שלוש, שתים ואחת לשבוע. לבסוף על אפס, אפילו לא אחת. אח"כ התחיל להמרות עמי בענין מריבות.
אני זוכר את נצחונו האחרון.
אותה שעה עמד על המדרגות. והנה בא נער אחר וירד במרוצה ופגע בו, והוא דחפו מעליו. אבל הלה אף הוא תרנגול: דחף בחזרה – וזה: הסמיק, צמצם את הגבות, הנשיך את שפתיו, כיווץ אגרוף. כל זה ארך דקה אחת. פתאום עקר רגליו, במרוצה ירד מן המדרגות וישר לחצר. שם עמד שעה ארוכה והמתין עד שיירגע.
כשהגיע היום של המרתנו אמר בבת־צחוק:
– חסר היה עוד כחוט־השערה שאפסיד; כמעט שנכנסתי בתגרה.
עכשיו נער זה כבר הוא מבוגר; הוא אומר, שהודות להמרות האלה נגמל מן התגרות.
התערבויות כאלה רשמנות במחברותי אולי 50.000, התערבויות כאלה אני עושה כל שבוע עם נערים ונערות שונים, 50 ויותר. – ואין כאן הסוכריות עיקר, אלא הנצחון.
מתערבים לקום מן המיטה מיד לאחר הצלצול, להתרחץ כהוגן, שלא לאחֵר לארוחות, לקרוא כל יום חמש־עשרה דקה, שלא להצביע ולהדחק בבית־הספר, שלא לעמוד בפינה, שלא לאבד, שלא להתעבר על ריב לא־לו, לא להתגרות, לא להציק, לא לקרוא שמות־גנאי, שלא לדבר עם מישהו, להעתיק כל יום יפה חמישה שירים, לצחצח שיניים. – כללו של דבר: לעשות דבר מן הדברים או שלא לעשותו.
קשה להרחיק עצמו מן השיקור. אם מישהו משקר תכופות, הרי הוא מתחיל את ההתערבות מארבעה־עשר שקרים לשבוע (שתי פעמים כל יום).
אמנם כן: אבל מי בודק אם אינם מרמים? – שום איש לא: הרי הוא יכול להגיד כמה שקרים הוא רוצה ובלבד שינצח.
בשבוע שעבר הוצאת מפיך ארבעה־עשר שקרים, ולשבוע זה אתה מבקש רק שבעה: האין זה מעט מדי?
– יספיק.
– והאם קשה לך שלא לשקר?
– מתחילה היה קשה מאוד.
והנה הכללים שלו, הבדוקים ומנוסים:
אם קשה, לא יתקן עצמו בבת אחת, אלא בהדרגה.
לבחור מתחילה רק מגרעת אחת, קלה יותר, ולהסתדר קודם רק אִתה.
לא לאבד את הסבלנות אם במשך זמן רב אין הטבה, או אם בהתחלה יש אפילו הרעה.
לא להתנות פחות מדי, אלא לקחת כך שינצח.
לא לשמוח יותר מדי אם ייגמל בבת־אחת, מפני שבנקל נרפאים החסרונות הקנויים, ובקושי – הטבועים מלידה.
על־ידי עשיית דבר שאין אוהבים לעשות ואי־עשיית דבר שהורגלו לעשותו, – מתחזק הרצון. וזה החשוב ביותר. להיות אדון לידיו ולרגליו וללשונו ולמחשבותיו של עצמו.
יש אנשים שדנים את עצמם דין חמור ביותר, וזה אינו טוב. יש כאלה שיותר מן הראוי ובמהירות יתירה הם סולחים לעצמם – אף זו רעה היא. ישנם אנשים שאינם יודעים את מעלותיהם שלהם וחסרונותיהם שלהם – ראוי להם שיכירום וידעום.
– Gnoti sauton, – אמר החכם היווני: דע את עצמך!
נערים – נערות 🔗
– הנערים אנשים הם והנערות אנשים הן. ובכן אין ביניהם הבדל. כך יש אומרים.
– לא נכון. הנערות הן שקטות יותר, מצייתות יותר, הגונות יותר, חרוצות יותר, עדינות יותר.
כך אומרים אחרים.
ואני אוהב יותר נערים. הנערים עליזים הם, אינם משעממים, אינם נעלבים, הם גלויי־לב יותר, הכל מענין אותם יותר וקל יותר להוכיח להם דבר.
– נערה יש לה לב טוב יותר.
– כלל לא, נער מהיר יותר לעזור וברצון יביא תועלת לאחר.
– לא נכון.
מתווכחים ומדיינים ואין יכולים להגיע לכלל הסכמה.
ואחרים אומרים כך:
– צריך שלא יהיה שום הבדל. אילו למדו יחד, אילו היו מהלכים יחדיו לבית־הספר, היו דומים אלה לאלו בשלימות.
בסופו של דבר, לא ידוע עם מי הצדק.
אדרבה, ידוע:
צודקים אותם האומרים שהנערים והנערות שונים אלה מאלו, צודקים אותם האומרים, שהם דומים אלה לאלו.
אפילו בין אילן ואדם יש דמיון: האילן נולד מגרעין של זרע, ניזון, גדל, צמא למים, נושם, שמח לקראת שמש, מזדקן ומת; ואפילו ישן ונח, ואפשר אפילו לעשות לו עוול ולגרום לו מחלה ומום.
והצפור האם לא כאדם היא אוהבת? מתעצבת, כועסת, מתגעגעת, ושירתה כלום פחותה היא משירת האדם?
והכלב – הידיד הנאמן?
ודומים גם המבוגרים לילדים…
אך האם אין הם נבדלים ושונים? האם תמצא שניים מן הנערים הדומים זה לזה דמיון גמור: וכלום כל הנערות שוות כולן בדיוק?
– ואילו בתי־הספר היו משותפים?
– הרי היו וישנם כאלה. וגם שם יכולים להיות הבדלים גדולים מאוד וקטנים יותר.
דבר אחד הוא לומר: איך רוצים שיהיה, ואיך ראוי שיהיה, ודבר אחר הוא – איך שהויה.
– ובכן, האם טוב יותר הנער או טובה יותר הנערה?
כל אדם יש לו מעלות ומגרעות, וכי מי אינו יודע על כך? יש יתרונות וחסרונות לנערות ויש גם לנערים. – וצריך להגיע לידי הבנה הדדית, לכבד אלה את אלו, לסלוח ולחבב.
ימים הרבה הייתי מדמה גם אני, שאך משום כך שונים הם בהלך־הנפש, שלפנים הנשים והאנשים היו להם זכויות אחרות, שהנער הלך למלחמה ולצוד צייד, ואילו הנערות טיפלו בחולים, שלחו ידן בכישור ולכף־המבשלים. ולכן הנערים חזקים יותר וזריזים יותר, אף אוהבים משחקים אחרים. כך התרגלו.
עכשיו אפשר ושוב אין מרבים לומר כך, אבל כשהייתי אני נער היו המבוגרים אומרים:
– לא יזיק אם נער משתובב. נער צריך שיהיה בּריון. מה שאין כן נערה, שלא נאה לה כך.
כאילו נער חייב להיות אמיץ ונערה פחדנית, נער זריז יותר ונערה שקטה, נער קל־דעת ונערה כבדת־ראש.
הנערות קינאו בנערים, ולא היה שלום.
אבל גם עכשיו אי־השלום נמשך. מפני מה?
אני מתבונן ושוקל, וכך נדמה לי:
מרגיז את הנערים, שהנערות גדלות יותר מהר ומתבגרות במוקדם יותר.
נעים לו לגדול. והנה כאן הנער רואה פתאום, שהנערה עברה עליו והקדימה אותו. היא באותו גיל עצמו, או אפילו צעירה ממנו, והיא נראית כמו קשישה יותר.
– מה היא חושבת לה? – הביטו וראו־נא: משחקת גברת.
פירוש: היא מראה עצמה כמבוגרת.
והנער או שהוא סובל בצנעה, או שהוא מתגרה ומציק.
– גברת רבת תפארת – הוא אומר בלעג ובכעס.
לפעמים הנערה מצטערת אפילו היא עצמה, אינה רוצה לגדול; אני יודע מקרים שאוכלים מעט, שלא להשמין ולא לגדול, או שמורגזת ותאמר:
– קנח חטמך!
וכבר מלחמה.
אם הנער זריז יותר וחזק יותר הוא מבקש להראות שאף־על־פי־כן הוא חשוב יותר, ואם הוא חלש ממנה, הריהו מתחיל מתנגד ועושה להכעיס. – התקוטט עם נערה אחת. וכבר הוא מרוגז על כולן.
רע מכל, אם אנשים עושים זה לזה מעשים להכעיס, ועושים בכוונה להרגיז.
כך דרכו של עולם, – אחד קשה לו ואחר נקל לו, האחד בריא והחזק והאחר חלש, זה יש לו יותר וזה יש לו פחות, – ואל יהיה, למצער, כך, שאחד יש לו צער מפני שזה גורם הנאה לאחר, שאחד בוכה והאחר צוחק מזה.
פעם אחת הגיש נער אל ראשה של נערה אקדח־פקקים ואיים שהוא יורה. הנערה בוכה, והוא צוחק.
– טיפשה כזאת: היא מפחדת.
הוא תופס את הכדור ובורח. יודע הוא שאינו צודק, והוא מתגרה.
– מה תעשי לי?
אולי אני מחמיר יותר מן הראוי, אבל אני סובר כי שפלות ונבזות ונבלה הן:
– התאכזרות על מי שהוא חסר־הגנה.
– התעללות בחלשים.
– מַהֲתַלות שמחירן דמעות.
כל־כך מרגיזה, כל־כך מכעיסה, כל־כך ממאיסה גם את החיים וגם את האדם. רישעות כזאת שאינה דרושה לשום אדם.
לעתים קרובות המבוגרים סבורים, שאין זו אלא שטות, שחוק, מהתלה תמה. הה, לא ! התעללות מקוללת – זוהי אולי המגרעת הגדולה ביותר של הנערים ביחס לנערות.
יודעים אתם, הכרתי מורות טובות, נדיבות, עליזות ואוהבות־צדק, שאחר־כך היו נעשות רעות, מחמירות, עצבניות ומזעיפות־פנים, ורק משום כך שעשו להן להכעיס. דווקא על־ידי משחקים כאלה: להפקיע מאורך־הרוח.
הנערות נכנסות בתגרות במידה פחותה מן הנערים: גם לא נאה, גם השמלה מפריעה, והשערות; ולכן אין להן נסיון בזה, אינן יודעות את דרכי המלחמה. הן צובטות ושורטות. בידים או במלים. ליגלוגים, סודות, רכילויות, מריבות.
כל זה מרגיז מאוד את הנערים. נדמה, שהם נוהגים בגילוי־לב ובגלוי, ואילו הנערות בהסתר.
וגם כאן עושים שגיאה גדולה המבוגרים, המלמדים סנגוריה על הנערות. הם חושבים שפגיעה שביד כואבת יותר מפגיעה שבדיבור דוקר.
טעיתי אף אני: זמן הרבה חשבתי, שראשון פתח בתגרה מי שהיה ראשון להרמת־יד. כלל לא נכון: אשם מי שפתח ראשון בהרגזה־של־רישעות.
– שיה־תמימה, מעמידה־פנים, אל־תגע־בי, יוכבד הנעלבת, בכיינית, מלשינה.
אמת: הנערות מראות עצמן תכופות טובות יותר משהן למעשה. אבל:
גם הנערים אינם גלויי־לב, הנערים מראים עצמם גרועים יותר משהם באמת.
אינני יכול להבין, משום מה כך הדבר, אבל עובדה היא, שהנער מתבייש להיות שקט, מיושב, מחונך יפה; מוטב לו להתרחק לגמרי מחברים, מלהודות שאינו בריון.
שלא בצדק דנים את הנערים, אבל הם עצמם אשמים בכך.
נער אף הוא רוצה להיות יפה בדיוק כמו נערה, אלא שאינו מודה בדבר. אני יודע כמה אין להם חשק להסתפר, אלא שהם אומרים תירוץ, שיהיה להם קר בראש, או שהכובע יהיה גדול מדי. הם רוצים להיות מלובשים יפה, רוצים להיות נעימים ועדינים, אלא שלא נאה להודות.
נער קשה לו יותר להיות נקי, מפני שהוא אוהב משחקים של תנועה. יש להם יותר חבּורות וסימנים כחולים. אצבעות וברכים פצועות, קורעים יותר נעלים ולעתים קרובות משברים שמשה. כן, מפני שהם עוסקים יותר במלאכות ובעבודות ומתענינים יותר להיכנס לכל מקום ולבדוק ולראות. אבל אינם לכלכלנים.
הם אוהבים לעשות הכל מהר יותר, ויש להם פחות אורך־רוח, ולכן המחברות שלהם אינן כל־כך מסודרות. אבל אינם משתדלים פחות.
בדיוק כך כמו הנערות הם מרחמים, מתחרטים, לא־נעים להם כשהם רואים עצבות, אבל אינם רוצים להראות את רגשם, מתייראים מפני הלעג.
לבסוף אינם פחות ביישנים מן הנערות. אם הם אומרים דיבורים מגונים, הרי זה רק כשהם מדברים בקול, ואם הם עושים משהו שאינו הגון, הרי זה מתוך זדון או כדי להתראות גיבורים. בדיוק כמו הנערות הם בוחלים במעשה־חזירות. אם הנערות הן “שיות תמימות”, הרי הנערים הם “תקיפים” ובכן גם הם “מעמידי פנים”.
באופן אחר וביתר רעש פוגעים הנערים, אבל לא במידה יתירה.
המבוגרים ראוי להם לדעת, שהנערים כועסים ביותר ונוקמים במרירות יתירה, אם פוגעים ברגש־הבושה שלהם.
– אינני רוצה שהיא תביט – אומר נער. – אם לה מותר, הרי גם לי.
עכשיו נשתנו הזמנים. כבר אומרים שאין צורך להתבייש זה בפני זו בלבושי ספורט ובבגדי־רחצה. וזה טוב יותר משהיה בזמן שחשבו, כי הנערה מחוייבת להיות ביישנית, ואילו נער חסר־בושה. מיני הספורט והתחרויות כבר הביאו בזה תועלת רבה.
אני כותב על כך משום שהשקר מזיק, וכאן היה הרבה מן השקר. הנערים אינם יודעים אך לשית עצה בנפשם, והם רוגזים ועוינים את הנערות.
– אינני סובל את הנערות אומר נער.
– אינני סובלת את הנערים – אומרת הנערה.
לא נכון.
צריך פעם אחת לפחות לשחק ולדבר עם נערים, ופעם אחת עם נערות. יש מישחקים, שבהם הנערות מפריעות, אבל יש גם מישחקים משותפים. אפשר שנערה תהא רצה יותר טוב מן הנער, ומפני מה נער אסור לו לשחק בבובות?
– הו, הוא משחק עם נערות.
– הוהו, היא משחקת עם נערים.
ואך יקרה שידבר נער עם נערה לעתים תכופות יותר, מיד:
– חתן־וכלה, הזוג הצעיר.
ואני יודע לא פחות מארבעה מקרים, שנער ונערה אהבו זה את זו עוד בזמן שהלכו אל בית־הספר, ואחר־כך גדלו והם איש ואשה.
אני יודע מקרה, שנער היה משחק בבובות. הנערות תפרו שמלות ושמיכות, והוא עשה מיטות וארונות בשביל הבובות. ושום איש לא צחק, משום שלא היה על מה.
כלל־החיים שלי כזה הוא:
– להיות גלוי־לב. לא ליתן את הדעת על התגרויות של רישעות. מה שאני אוהב אני אומר שאני אוהב ודי.
וכלל שני:
– לא איכפת לי, אם מישהו קטן או גדול, אם אחרים אומרים שהוא יפה או מכוער, חכם או טיפש; לא איכפת לי אפילו אם הוא לומד טוב או רע יותר או טוב יותר; ולא חשוב אם נער ואם נערה. בשבילי הוא נעים, אם הוא רצוי לאנשים, אם אינו מציק, אם הוא טוב.
לפעמים המורים אומרים:
– הוא לומד יפה, קורא הרבה, משכיל.
אך למי יש תועלת בזה, אם הוא אוהב־עצמו ואין־זולתו, ונוסף לכך מעמיד עצמו בדיוק כמו כילי עשיר, המעורר רק כעס וקנאה.
איני יודע מה מקשר יותר את האנשים: הדמיון, או דווקא השוֹני. אחד אני אוהבו משום שהוא דומה לי, ואחר – על שום שהוא שונה ממני. פעם יתיידד עליז עם עליז כמותו, ופעם יתרועעו עליז עם שקט ועצב. לפעמים אחד מן החברים הוא אפוטרופסו של חברו. קשיש עם צעיר, עשיר עם עני, ונער יכול לחבב נערה.
ונתתי אני את לבי לראות, כי רק הכסילים מבקשים אשר יהיו כל בני־האדם דומים האחד לחברו. והחכם הוא ישמח אשר יש בעולם יום ולילה, קיץ וחורף, זקן וצעיר, ויש צפורת־כרמים וצפור בשמים, ושונים צבעי הפרחים וגווני עיניהם של בני־האדם, ואשר אלוהים עשה את האדם זכר ונקבה בראם. אך מי שאינו אוהב מחשבה יצטער על השוֹני וירגז על הרבגוניות, המאלצים את האדם לחשוב ולראות ולהבין.
עבר – עתיד 🔗
בצער אני גומר את הספר הקטן הזה. באי־שקט אני מסיים את הנסיון הזה שלי.
כתבתי אותו מהר מאוד, יראתי שאם אפסיק ליום אחד יפוג החשק ולא אגמור, ואת ההתחלה אקרע ואשליך.
ונדמה לי שהספר הזה דרוש מאוד. אולי לא בשביל כולם, אבל בשביל האוהבים לשקול ולהרהר בדבר.
כשחושבים על כתיבת ספר נראה תמיד שדרוש ספר קל ויפה.
הרי חשוב הדבר, שיהא אדם זקן אומר מה שהוא יודע, ויעזור בזה לצעירים בהבנת החיים וכלליהם.
והרי הדבר קל, שכן זה שנים רבות אני שוהה עם הצעירים, ואני רואה מה הם עושים, משוחח עמהם, שומע את שאלותיהם ותלונותיהם, ואני יודע מה מציק להם ומפריעם, ומבין את הקשיים.
והרי הכל יפה ונעים, כי בצד רשלנויות ועבירות, מריבות והתמרמרויות, אני רואה כל־כך הרבה מעשים יפים ורצִיות טובות, כל־כך הרבה עזרות הדדיות, וויתורים, סיוע, השגחה ורחשי־טובה.
ובשמחה אני יושב אל הכתיבה. אך די שאטול את העט בידי ואתחיל, ומיד יוצא לא כך כמו שעלה במחשבה. הכל מתנהל כל־כך בכבדות ובקושי. רק כשכבר נשלם פרק, אתה נזכר שחסר עוד זה וזה, על דבר אחד נכתב בקיצור יותר מדי ולא־מובן, ועל פחות חשוב הימנו דובּר יתר על המידה ובאריכות.
מתחיל התיקון וההעתקה, אבל אין זה מועיל. כאילו מישהו אחר הוא הרוצה ומישהו אחר הוא הכותב.
אחרים הדברים במחשבה, בשכל־המדמה, ואחרים על הנייר, באותיות ובתיבות. ואפילו כבר פג החשק:
– למה לכתוב? האם בלי זה יש מעט ספרים מעניינים, יפים ומועילים?
מלבד זה, האם באמת כך הם הדברים כפי שאני חושב? אולי ברצותי להקל, אני מכביד על ההבנה ומסבך?
הנקל מאוד לזקן לטעות, בשעה שהוא כותב על הצעירים ואל הצעירים. ואם טעות יש כאן, במקום לרכוש את האמון הרי אפשר לקפחו לחלוטין.
ותחת לשבת ולכתוב, נעים יותר לקחת ספר ולשבת בצל העץ ולקרוא, או ללכת לטייל.
– למה לכתוב: אולי כבר נגזר שלעולם יהיו הצעירים לחוד והזקנים לחוד? כל אחד לעצמו. זה יודע את שלו וזה את שלו.
כי צריך להודות, שאין גילוי־לב, אין אמון. לא ברצון אומרים הצעירים מה הם מרגישים באמת ועל מה הם חושבים באמת. לא ברצון הם מתוודים על הקשיים ועל הספיקות ומספרים על החלומות והשאיפות לעתיד, על נסיונות עברם.
אחד אינו רוצה לספר, משום שאינו יודע אל נכון: פעם נדמה לו כך ופעם כך. והוא מתבייש. אינו יודע, שגם המבוגרים לא הרבה הם יודעים בודאות ומחשבותיהם שונות, והם תוהים ותועים.
אחר אינו רוצה לומר: הוא מפחד שיצחקו לו, יהיו מלעיגים על דברים, שבשבילו הם מכובדים וכבדי־חשיבות.
שלישי היה רוצה להגיד, אבל אינו יודע איך יתחיל. וקשה לו לדבּר דווקא על אותו דבר שהוא המעניין ביותר.
– כמה זה משונה.
– מה משונה?
הכל. כל מה שזוכרים ומה ששוכחים. ואיך שאדם נרדם, ומה שהוא חולם ואיך שהוא מתעורר, מה שהיה ולא ישוב ומה שעוד יהיה. והזכרונות, והזכרון, והדמיון, והכוונה, וההחלטה.
טועים המבוגרים.
דומה עליהם, שהילדים אין להם עבר אלא עתיד בלבד.
נדמה להם, שהילדים אינם רוצים לחשוב על העתיד, וצריך לדבר אתם תכופות על העתיד הזה.
– כשהייתי קטן – אומר ילד.
– ועכשיו כבר אתה גדול? – וצוחקים.
ולכן לא נעים.
נראה שישיש מספר ביתר רצון על שנות ילדותו משמספר על ילדותו נער שואף־כבוד. כאילו זו היתה בושה.
אולי זה כך משום שהמבוגרים מזכירים לעתים קרובות לקטנים אי־הצלחה, טעות או שגיאה של העבר. ובגאווה הם אומרים:
– עכשיו אתה כבר מבוגר יותר.
מתפלאים תכופות:
– איך הוא זוכר! מניין הוא זוכר זאת?
תמהים שהוא נזכר אנשים, מעשים ושיחות, שהמבוגרים שכחו אותם. אותי אין זה מפליא כלל.
טוב ביותר זוכרים מה שרואים או שומעים או עושים בפעם הראשונה. הפעם הראשונה בכפר או בעיר, הפעם הראשונה ברכבת או בסירה, הצילום הראשון, בפעם הראשונה הרים או ים, בפעם הראשונה קרקס או תיאטרון, יום ראשון בבית־הספר, החבר הראשון הטוב.
אם כבר עשו לפנים דבר מן הדברים ואחר כך עוד פעמים הרבה, הכל מתערבב ומסתבךף ומכל פעם יישאר משהו, והזכרונות מוכנים.
מה משמע: לזכור ולשכוח? מפני מה לפעמים שוכחים את החשוב, ודבר מועט נשאר בזכרון? תכופות שוכחים מה שהיה זה מקרוב, וזוכרים מה שהיה בשכבר הימים; מפני מה זכרונו של דבר אחד נשאר ברור, ואחר מטושטש, כמבעד לערפל? משום מה דווקא עכשיו נזכר דבר זה?
שום אדם אינו יודע אימתי ראה בפעם הראשונה כלב. אמנם כן, אבל כבר הוא יודע אותו. כבר ראה כלבים גדולים וקטנים, לבנים ושחורים, שלוונים, זרזירי־מתנים, צמרונים, חרטמנים, כלבים זקנים וגורים שלא פקחו עוד את עיניהם, כלבים שהיו עומדים והיו מתרוצצים וכלבים שהייתי משחק עמהם. כלב שצד זבוב, עליז או מרוגז, כלב שליקלק או חרץ את לשונו, רצה לנשוך או נשך. כלב רעב, חולה, קופא מקור, עם כף רגל פצועה. פגשתי כלב עם חתול, כלב קשור בשלשלת, כלב שעברו עליו ודרסוהו.
עכשיו כבר אני יודע, עכשיו כבר אני מכיר, שוב איני מתיירא, אינו עוד בשבילי סוד.
זכרונות – זה הנסיון שלנו. הם מלמדים מה לעשות וממה להימנע מלעשותו. על כן כל אדם מסתכל ומתבונן, ואחר־כך שוב משהו אחר, חדש. זוכרים, שוכחים ושוב נזכרים.
כמה פעמים התהפכתי, כמה היו הפתעות מכאיבות, כמה התעלבויות והתפחדויות, עד שנודע לי מה פוצע ומה מכווה, עד שהכרתי מה הם סכין ומרצע ופטיש ופח.
הידיעות שקניתי מן ההורים, מן החברים, מבית־הספר ומן הספרים, מה שראיתי, אמרתי, קראתי – כל זה יחד מצטרף לעבר, לזכרונות העבר העליזים והעצבים, כל זה מלמד אותי את כללי־החיים לשעה זו, להיום.
ורק אחר־כך בא העתיד.
יש מי שכותב יומנים: כל יום הוא רושם מה שנתרחש. רבים מאבדים את החשק ליומנים, משום שלכתוב קשה וכל יום מביא עמו כל־כך הרבה חדש. ויש עושים כך: רושמים במחברת את הערים ואת הרחובות שהם מכירים, וכן שמותיהם של ספרים שקראו, שמותיהם של החברים המוכרים להם. הרי זה כמו חשבון העבר, סכום הנסיון שנקנה.
האם יפה ונכון עושים המבוגרים, אם הם אומרים ומפחידים תכופות במה שיבוא ויהיה בעתיד?
– יהיה קשה, יהיה רע. אתה מוכרח להתרגל, אתה מוכרח להתלמד. בעוד עשר שנים יהיה כך, בעוד עשרים שנה יהיה כך וכך.
אפשר שהצעירים אפילו אינם מאמינים ביותר. משום שמוזר להעלות על הדעת, שהוא, הקטן, יהיה כזה כמו אבא. הילדים מתארים לעצמם לא כך, אחרת.
הו, הזיות הילדות.
נעים לשבת בחדר שקט, או לשכב במיטה, ולהרהר במה שיהיה. לשגות בדמיונות על מסעות והרפתקאות, שהנה אתה מצביא מפורסם או אתה מפזר כסף לעניים, שאתה מלומד, משורר, זמר, או מורה צנוע, אהוב ומכובד על הבריות.
גם בדמיון לא הכל מצליח, היו הפרעות, קשיים, ואפילו מלחמות וסכנות. – אבל ההפרעות נעימות הן בהזיות, משום שבגללן ארוכה יותר המעשיה שאתה מספר לעצמך, ומשום שאפשר בכל רגע לנצח, והכל יסתיים בכי טוב.
שאלתי פעם אחת בכיתה: מה כל אחד רוצה להיות. נער אחד אמר:
– אַשף רב־מג.
התחילו צוחקים. – הנער נתביייש והוסיף:
– אהיה בודאי שופט, כמו אבא שלי; אבל אדוני הן שאל מה אני רוצה להיות.
והנה צחוק כזה דווקא, ואחר־כך עוד שמות־גנאי, מלמדים אי־גילוי־לב והעלמה. והרי כל שאיפה־שבדמיון היא כמו אגדת־כשפים.
והרי מועילות וחשובות הן ההזיות. לא תיכף ומיד יודע אדם אל מה יכין את עצמו. הוא מתכן ענינים שונים, ומעשר הזיות שונות הוא מצרף תכנית־חיים אחת.
מהו ההבדל בין הזיה ובין תכנית?
ההזיה היא מרגוע, נעימות, אינה מטילה שום התחייבויות.
אומרים:
– הוא כאן וראשו באספמיה, בונה מגדלים הפורחים באויר, מרחף בעבים ובוצר כוכבים.
ואמנם כן: הוא פורח במטוס הדמיון, הוא מהרהר לשם בידור על מה שאינו בנמצא, ועיניו בכוכבים. מתגעגע, כָּמֵה. הנה כן הוא.
ויגדל ויצמח עד לתכנית, שהיא רצינית, חמורה, קשה. דורשת ומחייבת.
תכנית – הרי זה כמו נדר, שבועה בדגל החיים.
החליט, מתחיל ושואף ומתקדם לאט לאט ובהתמדה.
– מגיאוגראפיה יש לי חמש, אני לומד לשונות־זרים, מסתכל במפות ובאטלסים, אני מכיר ולומד יפה את עירי וסביבותיה, אני קורא סיפורים על הרפתקאות, על חיות ואנשים. אהיה נוסע, תייר.
– ברצון אני מדבר ומשחק עם צעירים ממני. אני עונה באורך־רוח לשאלותיהם, אני מסביר ומבאר, אני עוזר ושומע את תלונותיהם. אני טוב בשביל אחותי הקטנה או אחי. אספר להם אגדה, אראה תמונות, אשאיל ספר, אני נוהג בהם בנחת ובהבנה. אהיה מורה.
– אני משתדל להכיר את חסרונותי שלי ויתרונותי שלי. כעסן אינו יכול להיות לא מצביא, ולא טייס, ולא מחנך טוב. – אני רוצה להיות צודק, מדייק, נבון, אמיץ, בר־משמעת וגלוי־לב.
– רוצה אני שיהיה בי רצון חזק.
מי שיודע אך להזות ולשגות בדמיונות, והוא מחכה שהכל יבוא מעצמו וייעשה מעצמו, – זה יצטרך אולי להתמרמר שהדברים אינם כפי שקיווה והכל קשה.
– אני אוהב מה שקשה. אני רוצה לכבוש, אני רוצה להיות מנצח. אני מכיר את עצמי. אני יודע לשתוק ולפקד. אני גבור וסבלן. נוח לאחרים, וחמוּר לעצמי. – ועליז: איני מתמרמר, איני מתלונן.
– יש לי כמה שנים שיש לי. אינני מתבייש בצעירוּתי, ולא במחשבותי, ולא ברגשותי. – אכריח את האחרים לכבד אותי ואת המטרה שאני משרת אותה.
שלוש תוספות לספר הזה 🔗
תוספת ראשונה:
על הספר הזה חשבתי הרבה שנים: כך סידרתי אותו בראשי. זה היה קשה מאוד.
ישנם כללי־חיים פחות חשובים וחשובים יותר. בכללי־החיים החשובים ביותר החלטתי לפי שעה שלא להתערב לגמרי.
והנה דווקא עכשיו איני יודע אם כתבתי היטב.
אפשר שיש כאן שגיאות שונות, אבל אין כאן אפילו שקר אחד.
מפני שאני מכבד אנשים זקנים, וצעירים, וקטנים. ולכן אני רוצה להיות גלוי־לב. – כשמן על המים כן האמת אל השקר.
תוספת שניה:
משורר הוא אדם אשר מאוד הוא שמח ומאוד הוא מצטער, נוח לכעוס ואוהב בחזקה, – אדם המרגיש חזק, מתרגש חזק ומשתתף בהרגשת זולתו. וכאלה הם ילדים.
ופילוסוף הוא אדם המתבונן מאוד ושוקל, ורוצה דווקא לדעת איך הכל הויה באמת. ושוב, כאלה הם ילדים.
הילדים קשה להם לומר מה הם מרגישים ועל מה הם חושבים, מפני שהדיבור צריך מלים. ועוד קשה מזה לכתוב. אבל הילדים באמת הם משוררים ופילוסופים.
תוספת שלישית:
זה הוא סיפורו של ויקטור בן החמש. כבר שתי פעמים הדפסתי אותו, אבל בספרים בשביל מבוגרים. סיפור שקשה להבינו, מפני שהיה ויקטור נחפז, ואפילו היו לו דמעות בעינים כל אותה שעה שהיה מספר, איך חייל הרג כלב – את פּוכס.
סיפורו של ויקטור היה כזה:
“תפוחים – ראיתי תפוחים – כאלה קטנים – עצים גדולים כאלה – יכולים לשכב ולהתנדנד – כזה היה כלב – ואם תפוח אחד נפל – אז הוא שוכב וישן – אמא הולכת – אז אני רוצה ללכת לבד – ושם יש כסא – שם הכלב – איזה כלב אחד – אז הוא נשך ככה – שינים חזזזקות היו לו – אז הוא ישן, אז הוא נשך אותו – צריך לכלב לפשוט את העור, למה שנשך – שם יש גברת – כאלה יש לו שיניים – שכחתי מה שמו – פוכס הוא שמו – נשך ודם נזזזל – אכל עצם – פוכס, הלך, הלך רחוק – אז הוא הוציא כל כך עיניים ונשך – השליך את העצם ונשך – זרקתי אל הכלב הזה תפוח – ואז כאשר קטפתי תפוח וזרקתי רחוק – כזה תפוח קשה – מתוק ככה, שאני לא יודע – אז הוא רק הריח – ואחר כך בא חייל – הך בכלבלב – הך – כזהו – יפה – יפה – יפה…”
וזה סיפורה של סטיפה בת התשע:
“כאשר אנחנו שבנו הביתה, אז היתה מוטלת שם מאחורי הגדר צפור קטנה. אחר־כך רומה רצתה לקחת אותה, וגם אני ראיתי אותה; רציתי לקחת ולקחתי מתוך השבכה ההיא. – כאשר כבר לקחנו, כל הילדות התחילו להתאסף ולהביט. אחר־כך אנחנו הבאנו אותה הנה. היו לה נוצות כאלה לבנות ואפורות, המקור עם דם והעינים עוד היו אצלה פתוחות. – הבאנו אותה פה, והילדות קברו אותה. – עשו בור קטן כזה בחצר ובנייר עטפו אותה וכיסו באדמה. אולי נער, אשר בכוונה הרג. כזה היה לה מקור פצוע, והראש התנועע אצלה. – רוטקובסקית עוד מעט בכתה. – הזאתהי. כאשר היא רואה משהו, אז היא ככה מעבירה בידה וכבר רצתה לבכות, אבל לא בכתה, רק הדמעות ככה עמדו לה”.
כזאת היא שירתם של הצעירים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.