איש היה בארץ הקדם, והוא יושב בארמונו באחוזתו אשר ביער תמרים, ויהיה האיש גבור ציד בארץ, אשר יָצא כפעם בפעם לציִד על האיָלות ועל חזירי היער. ובהראות בהרים הסובבים את נחלתו עקבי חיות טרף, עקבי הדֹב והנמר ואף גם הארי, אז לא שקט האיש ולא נח עד אם גֵרֵש אותם מכל גבולו או הכה אותם עד להשמיד, ויטהר את הארץ מהם.
והאריות נראו בארץ באחד הימים ויטרפו מן הפרות ומן הצאן אשר לאכרים, ויבֹאו הנפגעים עד לפני ארמון אדוניהם ויצעקו אליו צעקה גדולה וישאלו עזר. ואדונֵי האחוזה מהר ויאסוף את אנשיו ויצא לרדוף אחרי המשחיתים, וימצאו במהרה על פני הארץ אותות לרֹב ויכירו כי היתה בזה משפחת אריות שלֵמה או שבט. אז רדף הוא ואנשיו אחרי השודדים בחמת רוח וידביקו אותם בבקעה אשר בין ההרים ויכתירום, ויראו והנה אריה גדול לפניהם, נורא ונערץ, ועמו אשתו הלביאה ושלשת גוריהם הקטנים ואליהם נלוה גם לביא ששי ורך, אָח לאריה הגדול או אחד מרֵעי המשפחה. והאריה הגדול ראה כי בא בין המצָרים, ויפן אל אשתו ויאמר: “מהרי המלטי-נא אתּ עם גוריך, ואני אפן אל פליטי אדם אלה פנים להתגרות בהם, ונמלטת אתּ בין כה וכה אל אחד המקומות לבטח, ואז אבוא גם אני אחריכם. ואם אפול במלחמה, וְגִדַּלְתְּ את גוּרַי והיו לאריות בני חיל”.
“רק אנכי לא אעזבך!” ענה הלביא הרך ויתיצב על יד אחיו הגדול ערוך למלחמה.
“לא”, קרא האריה הגדול כמפקד. “אתה תהיה למגן על אשתי ובָנַי בהמָלטם, ואני את מלחמתי עם האדם לבדי אלחם.”
והאריה הגדול פרץ בשאגה גדולה מסבכו וישתער לקראת רודפיו, ובזאת הטה את כל החצים ואת כל הרמחים לעֻמתו, וגם עדת הכלבים התנפלה עליו. בין כה וכה ורעו אשר הלך עם הלביאה וגוריה הצליח לעלות עמהם מן הבקעה אל העבר אשר מנגד, והציָדים המעטים אשר נצבו שם על המשמר נבהלו מפניהם ויטו הצדה, וכאשר ראו האריות כי חֶבֶל הציָדים כבר מאחריהם, וימהרו ויעלו בצעדים גדולים על ההר, כי ידעו כי מעבר ההר מזה בטוחים הם מֵרָעה.
והאריה הגדול אשר התיצב במלחמה הכה לארץ פעם ושתים בכף רגל חזקה את הכלבים הראשונים אשר מצאו את לבם לגשת אליו, ואולם בעוד רגע נפל שדוד גם הוא מרֹב חצים אשר פלחו אותו, ובעת מותו נתן קול שאגה גדולה, ותַּחרד השאגה את כל הבקעה ותעבור אותה ותבֹא עד אזני אנשי משפחתו הנמלטים ותהי להם כברכה אחרונה. והצידים ראו רק בשכבו על הארץ מובס בדמו כי יתר בני משפחתו נמלטו, ויביטו כה וכה ויראום על ראש ההר, וימהרו שנית בחמת רוח גדולה וירדפו אחריהם בקולות ובתֵקע שופרות ובנבחת כלבים. והלביאה והאריה ההולך עמה כבר הרחיקו דַיָּם וכבר היה הרֶוַח בינם ובין רודפיהם רב, אשר יוכלו להמלט לבטח, ואולם שלשת הַגּוּרים הרכים לא יכלו להחיש צעדיהם גם הם כמוהם ויפגרו מאחריהם, והצידים עם כלביהם קרבו בין כה וכה הלֹך וקרֹב והחצים כבר עפו ממעל לראשיהם, וייראו הקטנים יראה גדולה ויתנו קול יללה עזה, ותעמוד אמם מלכת.
“לכו ונלכה! לכו ונלכה!” שאג האריה המשַלֵחַ בחמת קצף.
“לא אתן לקטנַי לנפול ביד האדם”, ענתה הלביאה. אחר כן לקקה רגע אחד את פיותיהם ואת עיניהם ברחמים רבים ותאמר: “אין זאת כי אם עלינו לשאת אותם, אם נחפוץ כי ילכו עמנו”, ובפיה תפשה שנים מהם בעור גבם וְרֵעָהּ הנאמן נשא את השלישי גם הוא, ויוסיפו לרוץ. והלביאה רצה בצעדים גדולים מאד, כי אהבתה לפרי בטנה כָּפְלָה את כחה, ואולם האריה הצעיר לא יכֹל, כי לא הסכין לשאת עולל בפיו ויהי לו הקטן למשא, ובראותו כי הצידים קרובים ותתבלע בינתו בו ויַפּל מפיו את הפקדון אשר הָפְקַד אתו, למען יוכל לנוס בחפזה. ואולם בהיותו שוכח חובה לא הציל את נפשו, כי השיגו אותו הרודפים וישליכו את רמחיהם אחריו ויפול וימת גם הוא. והארי הקטן עמל לשוא לקפץ בכפות רגליו הרכות אחרי אמו, אשר כבר רחקה ממנו הרבה, וכרגע והנה עדת הכלבים עִטרתהו והם אמרו לעשות בו כלה, לולא אדוני האחוזה אשר בא אל תוך המחנה הנובח והצועק והשואף הזה וישיבהו לאחור, והוא תפש את הארי הקטן הנוהם והמתגרד וישימהו בשק, ויתקע בשופר לתת אות כי כלה הציד, כי ידע אשר נמלטה הלביאה מידו, וינחם בשני האריות אשר המית ובשלישי הרך אשר לכד חי. והלביאה ראתה כי חדלו הצידים מרדוף אחריה, ותשכב היא ושני גוריה על רבצם לנוח ותחכה אל הלביא עם בנה השלישי, ובראותה כי לא בא, ותקם ותחַזק את לבה ותָּשב על עקביה לבקשו, ותמצא רק את נבלתו אשר הפשיטו אותה, ואת בנה השלישי לא מצאה. אז נתנה קול שאגת יללה גדולה ותָּשב לאטה אל שני ילדיה אשר נשארו לה, כי גזל היום הזה ממנה את אישה ואת בנה וגם את רֵע ביתה, ותשָמע זעקת המות הזאת כל הלילה וַתְּמַלֵא את לב כל חיות היער מוראים ופחדים גדולים.
והארי הקטן הובא אל הארמון, ויאָספו עליו כל אנשי הבית וישתאו לו, כי נחמד היה למראה וגדלו כחתול-בית גדולה ועורו צהֹב ורך וציץ שחור לו בקצה זנבו. בימים הראשונים הלך בחמת קרי עם כל איש אשר נגש אליו להחליק לו ויבעט בו וַיִּשׁךְ, ואולם מעט מעט הסכין עם בני האדם ויָּחל לקרבה אליהם ויהי לבֶן-תרבות, כי בימי הילדות תשכח כל נפש במהרה את אשר עבר עליה ותסכין על נקלה עם כל חליפה וכל תמורה. עד מהרה נשכח מקרב לבו זֵכר אמו ואֶחיו וחיי החפש אשר ביער ובמדבר ולא ידע עוד בלתי את האנשים אשר נתנו לו את טרפו ביד רחבה ויתהלכו אתו באהבה, ויתן לכל הנגש אליו להתרפק עליו ויצהל לקראת כל בא, ויש אשר שלח את לשונו החדה ללקק לו, ויאהבוהו כל אנשי הבית מסביב. בחדר גבִרתו ישן על מרבדים רכים ובחצר הארמון שעשע עם הילדים, ובצאת אדוניו לשוח, ויהי רץ אחריו ככלב. ואנשי הבית קראו לו שמשון, והיה בקראם לו בשם, וימהר כפעם בפעם לבוא אליהם. אז חשב את נפשו לאחד מאנשי המשפחה גם הוא וידבק אחריהם בכל לבו.
ואולם יתר החיות אשר היו בחצר או בבית לא אהבוהו. הסוסים נָשְמו ויבעטו ברגליהם בסוּרו אליהם רגע אל רפתם או בגשתו אליהם על פני האחו אשר מאחרי הארמון, הכלבים נהמו ויַראו לו את שִניהם והתרנגולות שקשקו בכנפיהן ותצעקנה בקול ותברחנה מפניו. אכן באהבה נגש אל כלם, והם השיבו את פניו בשנאה. ורק החתול אשר בבית דבקה אחריו באמונה ותבקש את קרבתו תמיד, ותבט אליו בכבוד ותדבר אליו כשפחה. ובלכתו הלֹך וגדֹל ויהי לאריה צעיר ונבון, ותוכיח אותו על ארחותיו עם שכני הבית ותאמר: “לא לך, אדוני, להתהלך את האספסוף הזה אשר מן הסוסים ומן הכלבים!”
“מדוע?” שאל האריה. “האם לא תחת גג אחד נשכון? אם לא חברים אנחנו ורֵעים?”
“לא”, ענתה החתול. “בן-מלך אתה, והם תרבות זרע עבדים; אריה אתה, והם עדת אחשתרנים וחורצי לשון. רואה אתּה אותם כאחד מבני גילך, והם שונאים אותך וחושבים עליך רעה”.
“לזאת לא אאמין, החתול!” קרא האריה במר נפש.
“ואולם הלא הדבר כן הוא!” ענתה החתול באמונה. “וגם בהליכותיך עם האדם הן הטיבות אדוני לעשות לוּ הואלת לשַוֹת לנגדך תמיד, כי כְבוד-מלכים עמך. אַל נא תפתח לזרים את לבך. הן אחרי כל זאת ישלמו לך רק רעה תחת אהבתך”.
“עתה, ראי, כַּלי את דבריךְ!” קרא האריה בקצף. “אין אנכי נותן לך צדקה לדַבּר רע באנשי ביתי. אני להם והם לי, עצמי עצמם ובשרי בשרם, והמקום אשר נתנו לי בקרב משפחתם נאמן ואין דבר אשר יפריד בינינו”.
והחתול השתוחחה ותכָּנע ותתגנב ללכת בּיגון, כי הִפנה האריה את ערפו אליה.
ושמשון הלך הלֹך וגדל ויהי לאריה אדיר כאחד הגדולים אשר למינו, ואולם את טעמו לא שִנה: באהבה דבק גם עתה אחרי אדוניו ואחרי אשתו ואחרי ילדיהם, ולבו היה תמים עם כל החיות אשר בבית ובחצר. אכן האנשים אשר מסביב המה שִנו מעט מעט את טעמם: גברת הבית התאוננה, כי ריחו רע, ולא הוסיפה עוד לתת לו ללון בחדרה. ולבלתי העציב את רוחו אמרו לו, כי עתה גדל, ולא נאוה לגדול ללון בחדר המשכב אשר לגברתו. אז נתנו לו משכב באֻרְוַת הכלבים, ואולם הכלבים אמרו, כי זר הוא אשר מן החוץ בא, ולא אבו לאסוף אותו, וייראו האנשים פן יתגודדו עליו הכלבים עזי הנפש, וילכו ויתנו לו רפת לבדו. וגם הילדים התנכרו אליו מעט מעט ולא אבו עוד לשעשע עמו, אף, כי נשא את כל אשר הם עושים עמו ויהי מחליק להם ומלקק אותם גם בצבטם את בשרו או במרטם את שערותיו, ואולם בסתר לבם יראו מפניו. והיה כאשר ישאל מעמם לשעשע עמו או להתפלש בעפר יחדו בחצר כמשפטם, ושלחו את דבריהם ביד משרת ביתם ואמרו לו: אין עתם לפניהם, כי יושבים הם על למודיהם. וגם אדוני האחוזות אשר מסביב, בבֹאם אל הארמון כפעם בפעם ובראותם את האריה משוטט בחוץ חפשי לרוחו, נפל לבם עליהם, ויוכיחו את אדוניו על בטחונו אשר הוא בוטח בו “אשר אדם אשר לא יאמין בחיה רעה כזאת”, אמרו, “כי מי יודע אם לא יבוא יום והתפרצה פתאם שרירות לבו הרע”. ויהי כדברם אליו כדברים האלה יום יום, ויָּחל גם הוא לשים את הדבר אל לבו ויצו לאסור את שמשון בשלשלת, וכאשר נגשו המשרתים לעשות את מצות אדוניהם, ויתן האריה קול שאגה, ויחרדו כלם לאחור. אז הלכו ויגידו לאדוניהם, כי לא יתן האריה להביא את צוארו בשלשלת, ויקם אדוניהם ויצא אל האריה אל החצר ויאמר לו: “היֵה בן מקשיב, שמשון, ונתת לשים על צוארך את עֱדִי השרשרת הנחמדה הזאת”
“אבל מה זה ועל מה זה?” ענה האריה, “מֶה עשיתי רעה כי ככה אֵעָנֵש?”
“הן לא עֹנש הוא”, דבּר אליו אדוניו רכות, ויחנוף לו וישם את שלשלת הברזל הכבדה על רעמת צוארו. “רק אות כבוד הוא אשר אנכי נותן לך בזה. יומם תהיה לעֲדִי תפארה לחצר ארמוני ובלילה חפשי תהיה לרוחך”.
ושמשון הוריד את ראשו בענָוה ויתן לאדוניו לעשות בו כחפצו, ויהי שמשון לשבוי, וכל חבֵריו אשר בחצר התקלסו בו ויבזוהו. הסוס בעט בו בעברו על פניו, הכלבים חרצו לשון לעֻמתו ויעשו לו נֶאָצות וּכְעָסִים רבים בהיותם רחוקים מגבולות כפות רגליו, וגם התרנגולות גרדו ותקרקרנה לנגד עיניו בלב אמיץ ולא התבוננו כי לועו הנורא פתוח. ואולם שמשון לא שם לב ויהי כלא רואה, ויט את לבו להאמין כי לא בזדון ובמחשבה הם עושים את מעשיהם. “הסוסים בועטים, כי זה דרכם” אמר אל לבו, “וזה דרך הכלבים לחרוץ לשון ולעשות נאצות, והתרנגולות גם הן רק את הבטחון הגדול אשר הן בוטחות בי תַּרְאֶינָה בזה, בעשותן את מעשיהן לנגד עיני ולא תיראנה רע”.
מדי לילה בלילה פִתּחו אותו מכבליו, והוא סובב את חומת הארמון הלֹך וסבֹב עד אור הבקר, ויהי לשומר אשר לא ייעף ולא ייגע. אין אויב ואין פושע אשר יערוב את לבו לגשת אחרי הכירו את צלו העצום על החומה ועל ראשי המגדלים או אחרי שמעו את רעם שאגתו מן הלילה. וגם בימי ציד יפַתַּח אדונו אותו ממאסרו ולקח אותו עמו, ויהי שמשון לוכד לאדונו את חזירי היער ואת שוָרי הבר ואת הדֻבִּים ומביא בפיו את הציד עד הארמון ועושה את כל העבודה הקשה אשר יעשוה תמיד עשרים איש. וכאשר תִּשלם המלאכה, ושב בעליו ושׂם את השלשלת על צוארו, והוא ישא בדומיה, ועמד ולקק את פצעיו אשר הֻכּה במלחמותיו עם החיות האכזריות ובלבו ישמח על אשר יכֹל להיות לאדוניו למועיל.
אז תתגנב אליו החתול וּתדַבּר אליו לאמר: בן-מלך, ראה-נא את אשר יעוללו לך! עד מתי תשא בדומיה את כל הגורל הזה אשר לא נאוה לך?"
“גורל אשר לא נאוה? כי לקחו אותי לעֲדִי תפארה וישימו על צוארי שרשרת כבוד ויעמידוני בחצר על יד השער להתפאר?”
“הן לדבר הזה לא תאמין גם אתה, בן מלכי. אם חֻפּשה תנתן לך בימי הציד למען תשלול שלל, קח את החפשה הזאת לנפשך. השָּׁאר ביערותיך ואַל תשוב עוד! זכור כי שם מולדתך וכי שם אתה האדון!”
ואולם האריה התעבר ויקרא בקצף: “אל נא תדברי דבר עוד, פן אֹחַז בערפךְ ואפצפצךְ. בה בארמון הזה מולדתי, רֵעַ אנכי ואח לאדוני הבית, ואת להג שפתיךְ לא אחפוץ לשמוע עוד”.
ואמו זכרה אותו כל הימים ולא שכחה אותו. שנים של שנים התאבלה עליו ולא עזבה את גבולות המקום ההוא, כי קותה תמיד, אשר יבוא יום והיא תשמע דבר מכל אשר נעשה עמו אחרי נִפלו בידי האדם. וכאשר נפוצה השמועה בין החיות אשר ביער כי בצאת אדוני האחוזה לציד והלך עמו אריה, והוא עושה לא כחֹק ולא כאֹרַח לחיה, כי מתנפל הוא על כל חיות היער ועושה בהן שַמות שבעתים מן האדם, ובאה השמועה הזאת גם עד לאזני הלביאה, ותצהל מרֹב שמחה, והקופים והתֻכּיים והאיָלים המביאים את השמועה בעצב וברֹגז לב לא הבינו את אשר היה לה. ואולם הלביאה ידעה בלבה כרגע כי האריה היוצא לציד עם אדוני הארמון הוא בנה האובד, ותמהר ותצַו את אחד משני בּניה אשר נותרו עמה לצאת לרַגל את הארץ ולנסות לקרבה אל אחיו, אולי יוכל להשיב אותו אל אנשי משפחתו.
והאריה קם באחד הלילות בהיות החשך על הארץ וידהר בחפזה ויעבור את המדבר ואת ההרים ואת היער ויבֹא עד יער התמרים ויתגנב ויעבור אותו חרש גם הוא ויעמוד לפני החומה הסובבת את הארמון. ובעודו עושה כה וכה לאסוף את כל כחו לנסות לדלג על החומה, והנה קול נורא נשמע פתאם ברעם מעל החומה לאמר: “מי פה!” ושתי עינים גדולות ולוהטות האירו לנגדו.
והקול הזה אשר ימַלא חרדות את כל יצור חי מִלֵא את לב האריה הבא שמחה, יען אשר הכיר כי קול בן מינו הוא. “איש שלומך!” ענה ואת קולו השפיל מעט. “רד אלי אם חפשי אתה, וָלא – אעלה אליך ואוציאך לחפשי.”
“אמנם חפשי אני!” ענה האריה אשר על החומה בגאוה. “אבל מי אתה?”
“אריה אנכי כמוך, ויתר מזה: אחיך אנכי, עצמך ובשרך. ואני הנה באתי עתה להשיבך אל אמנו, אשר גזלו אותך בני האדם מעִמה בעודך קטן מאד והיא לא חדלה עד כה להתאבל עליך.”
“שקר אתה דובר!” קרא האריה אשר על החומה. “לא אריה אנכי, כי אם תושב מתושבי הארמון, בני בעל הארמון היו אַחַי ואַחים אחרים אין לי. הֵעָלֶה מזה פן מרה תהיה באחריתך!”
והאריה אשר מתחת התגעש. “בן בלי בשת!” קרא בחמתו. “אין בך נשמת אריה עוד. עבד אדם היית, ירא ורך לב. רק עוד הפעם אעידה בך: התחפוץ לשוב אלינו או מחה נמחה אותך מחברתנו?”
ושמשון השמיע קול שאגה נוראה, אשר ענו אחריה ההרים הרחוקים ותהי לחרדה. “סוב מזה אם יקרה נפשך בעיניך!” קרא ורעם שאגתו עורר את כל יושבי הארמון, הכלבים חרצו את לשונם, העבדים והשפחות קמו, קול נושקי נשק נשמע, קול דלתות עלה בהפתחן, והאריה העומד מתחת שמע את כל הרעש הזה ויבן כי רעה קרובה וכי טוב יעשה אם יעלה מזה. אז מִהר ויעבור את היערות ואת ההרים ויבֹא אל המדבר אל אמו ויגד לה את הדבר וכי לא הצליח במשלחתו.
והלביאה שמעה את דבריו ולבה בה התנודד. “עתה ידעתי כי עוד בני חי.– וזה לי ראשית. כי מזור היה לכלנו הן לא יפלא בעינינו. בני האדם בנכליהם הרעים הטו את לבו הרך. ואולם לא יכבד הדבר לעורר את קול הדם אשר בו אשר לא יחשה. אתה לא ידעת לכלכל את הדברים כמשפט. אלכה נא אליו אני ואדברה על לבו, ואתם תראו כי אביא לכם אָח אשר ישמח כי מצא את אֶחיו.”
והיא לא יכלה כמעט לחכות עד בוא הלילה ותקם ללכת אל הארמון, ושני בניה ואחדים משכֵניה ורֵעיה הולכים אחריה מרחוק, למען היות לה לעזר בבוא רעה פתאם. והאריה אשר על החומה שמר בלילה הזה בעינים פקוחות שבעתים מכל הלילות, ויראנה מרחוק בבֹאה ויַרעם בקולו ויקרא: “עִמְדִי!” בטרם תגש עוד עד רגל החומה.
ולב הלביאה חרד מאד בשמעה את הקריאה הזאת, כי הכירה בקול בנה את קול אביו. “הנה אמך באה להשיב אותך אליה, רֵד, בני! תנני נא ואלַקק את עור פניך המתוק!”
והאריה ענה עזות: “רק זרות תּדַבֵּרי, לא ידעתיך. אנכי שמשון רֵעַ האדם ואין לי דבר עם תרבות יצורים אשר כמוך. לולא אשה אַתּ, אשר פּנַיךְ אני נושא, כי עתה הראיתיךְ אשר לא לריק יחרף אותי זר ונִקה.”
“הככה אתה מדבר אל אמך אשר התאבלה עליך שנים על שנים?”
“השטן הוא בנֵךְ ולא אָני”, ענה שמשון.
“איך היתה כזאת!” התיפחה הלביאה. “מתנכר אתה לדמך ואת מולדתך תשכח וּתנַבּל זכר אביך הנחמד אשר למענך מת. את אמך תגרש מעל פניך ועבדת לאנשים אשר הרגו את אביך והם אויביך בנפש.–”
ואולם שמשון לא ענה אותה דבר כי אם שאג: “הכלבים החוצה! המורים צאו! פִּרצו באויב!”
והלביאה ראתה כי כל עמָלה לשוא ותָּשב אל מדברה בלב מר.
ואדוני הארמון נגש כפעם בפעם אל שמשון בבקר לאסור אותו ויגער בו ויאמר: “רק אין זה כי אם השטן בא אליך, כי בשני הלילות האחרונים הקימות קול זוָעות לעורר אותנו כלנו משנתנו.”
“סלח לי, אדוני” ענה שמשון בענוה, “ואולם דע לך כי אריות התחרשו בלילות האלה מסביב לארמון ויחשבו רעה, ואני רק את חובתי עשיתי בהיותי השומר.”
“אריות?” שאל האיש ויחקור את שמשון בעינו, כי חדל פתאם מהאמין בו.
“כן, אדוני”, ענה שמשון, “ואני הנני יועץ אותך טוב לבלתי התמהמה ולאסוף חֵיל ציָדים גדול לצאת על האספסוף הרע הזה, למען השמידו מעל פני האדמה”.
ואדון הארמון יצא אל מחוץ לשער ויחקור את סביבי המקום וירא והנה אמת נכון הדבר, נראו על פני האדמה עקבי אריות עד לאין מספר. אז קרא לשכניו ויבֹאו כלם הם וגדודי כלביהם אל חצר הארמון ויסעו משם בהמון גדול ובקולות ובשופרות ובנבחת כלבים ויצאו לציד.
ושמשון חכה לשוא, כי יפַתּחו גם אותו מכבליו, ובראותו את אדוניו עובר על פניו ויקרא: “ואני? האם לא אלך גם אני עמכם?”
“על האריות אנחנו יוצאים היום”, ענה אותו אדוני הארמון.
“הן לזאת צמאה נפשי ללכת עמכם, יען כי על האריות אתם יוצאים”, ענה שמשון.
“הלא אחֶיך הם”, אמר אדוני הארמון, "ואני אמרתי כי יֵצַר לך לראות – – "
ושמשון לא נתן אותו לכַלות את דבריו ויקרא: “אַחי? האם זה שכרי מלפניך כי ככה תכלימני? האם לא לך אנכי עוד? מה לי וְלָעֵרֶב הָרַב הזה? הנה נפשי בשאלתי כי תתנני לצאת עמך לציד. את הדבר הזה לא תוכל למנוע ממני”.
“אם זה חפצך אעשנו”, ענה אדוני הארמון בקול דממה וַיַּתֵּר אותו מכבליו בלי רצון.
ושמשון כמעט ראה כי חפשי הוא, ויתן קול שאגה אחת וגדולה, וימהר ויקַפץ קפיצות אדירים ויעבור את השער ויצא ויבֹא עד לפני המחנה. אז ירוץ לפני המסע בחפזון ולא יחדל רגע ואת המסע השאיר מאחריו הרחק מאד, ויאחז שעות על שעות באשורֵי הרגלַים אשר ראה פונים אל המדבר עד הַדביקו את הַאֲרָיִּים. ובראותו את עדת האריות בורחים מלפניו, ותצלח עליו רוח מלחמה חדשה וישתער אחריהם בחמת רוח אכזריה, ועדת הכלבים וגדודי הצידים לא יכלו עוד להחזיק אחריו. אז השיג את האריות לבדו, ויט רגע אחד מפניהם כחצי קשת נטויה ופתאם קפץ בקול שאגה נוראה וּבְלוֹע פָּעור אל תוך המונם. ברגע ההוא והמון האריות כִּתְּרוהו ויתנפלו עליו בחמה שפוכה ויכוהו בכפות רגליהם מכות גדולות מאד עד הַפִּילָם אותו לארץ, ואחרי כן החלו לרַטש את בשרו במלתעותיהם ובפרסותיהם, ואֶחיו עומדים בשצף קצף וקוראים “מָוֶת לַבּוגד!” אך בטרם ימצאו מועד להכותו מכה אנושה אשר תעשה עמו כָלה ואִמו הלביאה מִהרה ותתיצב עליו ותשאג: “סורו! סורו!”, ואל שמשון המתבוסס בדמו ומפיו יז קצף קראה: “שוב אל בני האדם אשר בחרת לך, אם בזאת מצאת טובה. היום הזה אבדת ממני שנית. לֵךְ! לֵךְ!” ולא הביטה עוד אחריה, ותמַהר להוסיף לנוס ולהמָלט, ויתר האריות רצים אחריה עד כי נעלמו מאחרי ההרים.
בין כה וכה ועדת הכלבים אשר נשארו מאחור הדביקו את שמשון, והם בחמת אִשם לא הכירוהו או היו כְּלֹא מכירים, וישתערו עליו כלם שואפי דמים. והאריה מכֹּבד המלחמה היה כנדהם עוד ובראותו פתאם כי רֵעיו גם המה התנפלו עליו עתה, ויהי משומם כלו ולא עשה קטנה או גדולה למען הלָחם על נפשו. ברגע ההוא ועשרה כלבי דם נאחזו בכל אחת מכַּפּותיו, ששה בזנבו ושמונה באזניו וברעמתו ובשפתיו, ולא יכֹל בלתי אם למַלט עוד קול זעקה חלושה, ויכרע ויפול מת במלתעות הכלבים הרבים הצמאים לדם. ואמו שמעה מרחוק את זעקת מותו, ותָּשב בלי התמהמה, למען עָזֹר לו. ואולם אִחרה לבוא למען הצילו, ולא יכלה בלתי אם לחַלק את גורלו עִמוֹ גם היא. ובבוא אדוני הארמון עד המקום, וימצא את שניהם מתים, ולא השיגה ידו בלתי אם להבריח את הכלבים מעליהם ולא יקרעו אותם לקרעים וישחתו את עורם.
ואדוני הארמון לקח את העורות ויעש את האחד לְמַצָּע לפני מטתו ואת השני לְמַרְבָּד על פני הרצפה, והיה בבוא אליו אורחים חדשים וְהֶרְאָה אותם בגאוה ובגֹדל לב את החפָצים הנחמדים האלה וסִפּר להם אחד אחד את דבַר האריות וכי לקח את האחד שבי בעצם ידו בעוד חייו תלוים לו מנגד ויעש אותו לו לעבד נושא שלשלת ואת השני המית הוא ואנשיו במלחמה. אז ישתאו השומעים לגבורותיו אשר עשה וִיהללו אותו על לבו האמיץ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.