א

הן יפה מטה-השושנים אשר בגן, לולא החוחים הרעים, אשר פעמים רבות דקרו אותך עד זוב דם, בּשַלְחֵךָ יד לקטוף לך ציץ! “הוי למטה-השושנים הרע הזה!” קראת אז, ויש אשר לקחְתְּ מקל ספרדי והִכֵּית בו על המטה. אל נא תאמרי כזאת, מַקְסָה, לוּ יָדַעַתְּ על מה כֻסה מטה-השושנים חוחים מראשו ועד רגלו, כי אז ראית והבינות אשר לא רע הוא, כי אם טוב מאד.

העוד תזכרי את זְמִירַת-הלילה ואת שיריה בלילות האביב, בעוד הירח הגיה את אורו הבהיר והשושנים נתנו את ריחן ובערוגת הדשא נוצצו התולעים הלוהטים? יש אשר כמו קינה גדולה היתה השירה ויש אשר היתה כמתיפחת, עד כי לִבֵּךְ בקרבֵּךְ דָאַב עלַיךְ ואַת שָאַלְתּ אותנו: “מה זה היה לזמירת-הלילה הקטנה, כי ככה עצֵבות שירותיה?”

הבה ואגידה לך עתה את פשר הדבר, כי הנה אֹרךְ הערב היום והמועד אשר לפנינו גדול.

הָיֹה היתה פעם זמירת-ללילה, הלא היא האֵם-הזקנה אשר לכל זמירות-הלילה בארץ, וביניהן גם זמירות-הלילה אשר לנו. מארץ חמה אשר בארצות אפריקה באה, כי חם לה שם עד מאד, והיא באה לבקש לה מעון פה, במקום אשר יֵקַר לה מעט ואשר יהיה לה מעט צל. אז חִפְּשָׂה בין עצי היער ובנאות הדשא ובגנים הגדולים, אשר מאחרי הבתים, ותבקש לה עץ או שׂיח, אשר שם תוכל לבנות את קִנָהּ. כל העצים אשר מסביב האירו אליה פניהם ויהיו נכונים לתת לה ענף או נצר, וידברו על לבה, ויאמרו לה, כי רק טוב יהיה לה עמהם. כל עץ ועץ אִוָּה אותה לשכנה לו, כי מדי עוּפָהּ שוררה את שיריה העליזים, עד כי השתאו כלם לקולה היפה וחרש רָעֲשׁוּ עמה גם הם ולא עָיְפוּ משמוע לה.

וזמירת-הלילה בקשה הרבה ובקשה בכל-לב, רגע רבצה על העץ האחד ורגע על משנהו, פה מצאה כזאת ופה כזאת אשר לא מצא חן בעיניה, ובאחרונה בחרה לה את מטה-השושנים. המטה הזה לא היה גבוה מִדַי ולא שפל מִדַי, לא קֵרֵחַ ולא כְבַד-עפאים, וגם גָּרֵי-בַיִת אחרים לא היו לו זולתי זבובי-זהב אחדים טהורים ומחרישים, ואף גם היה המטה לבוש עֲדִי שושנים עד להפליא ועטוף כלו ריח מתוק. בימים ההם וחוחים לא היו לו עוד. גזעו היה חָלָק כלו, אשר יָכֹל יָכלְתְּ למַשֵׁש אותו ביָדֵךְ הֵנָה והלום ולא תִשָׂרֵטִי.

וזמירת- הלילה שמחה על המעון הטוב אשר מצאה לה, ובשמחתה הגדולה זִמרה והריעה בקול גדול, עד כי פֻתְּחוּ כל ציצי מטה-השושנים מרוב גיל וּבִן-לילה כֻסה כלו שושנים פורחות ונחמדות מרגלו ועד ראשו.

וזמירת-הלילה לא חכתה הרבה וַתָּחֶל לבנות קן לה, וַתִּבֶן את קִנָּהּ עגול ונהדר וגג מֵצֵל לו עשוי עלים ירֻקים-לבנים ושושנים גדולות אדֻמות-לבנות לפני החלונות הקטנים, וכאשר כלתה לרפד את הקן בטרפי עשב ובנוצות רכות, ותבוא וַתַּמְלֵט ביצים קטנות אחדות ותרבץ עליהן וַתִּדְגְּרֵן, עד כי הגיחו צאצאי זמירות-לילה קטנים, והם מתוקים ורכים ונחמדים למראה ועיניהם שחורות וראשיהם שחופים ומסֻלסלים וחרטומיהם צהֻבִּים ופתוחים תמיד לרוָחה

וזמירת-הלילה אִמָם לא ידעה מרוב גיל את אשר היה לה ותכלכל ותתן טרף לקטַנֶּיה – שלשה היו במספרם – ותשר להם את מבחר שירי הערש אשר לה. ומרחוק ומקרוב התעופפו צפרי-הלילה ותבאנה, ותשבנה על ענפי העצים הקרובים ותקשבנה לזִמרות האֵם הצעירה ותשתקשקנה בכנפיהן – כי ככה מוחאות הצפרים כף על-דבר אשר ידים אין להן.

ומטה-השושנים עָמַד קרוב לְבַיִת, אשר שם חתול שְׂחוּפַת-מראה, והיא חיה רעה ונמאסה עם עינים ירֻקות ועם שָׂפָם ארוך וקשה ועם צפרנים גדולות וחדות. והחתול חתול אשר היתה לצנינים לכל יודעיה מרוב תועבותיה ומרוב גנֵבותיה, עד כי יָרְאָה לנפשה מֵהֵרָאות לעיני רואים יומם, פן ישכו אותה הכלבים עד מות ונשי האכרים תשטופנה אותה במים חמים, ותשָאר כל היום במרתף אפל, ורק בהיות הלילה יצאה ל מלאכתה לעשות את נאצותיה הגדולות והקטנות.

והחתול הרעה מדי שבתה במרתף שמעה את שירות זמירת-הלילה ותתקצף מאד, כי כן משפט כל נפש רעה להתאנף תמיד בשמעה או בראותה דבר יפה. אכן שריקת העכברים, אשר אָרבה להם כל היום מחוריה, נעמה לאזניה שבעתים מכל התרועות הנחמדות ומכל שירי-הערש המתוקים אשר לאֵם הצפרים. אז הגיחה בסתר ממרתפה האפל, ותשתוחח ותזחל בתוך העשב ובסבך עד למקום אשר משם ראתה את מטה-השושנים, ותמצמץ בעינה הירֻקות ותרא את הקן ואת שלשת האפרוחים ואת אמם השומרת עליהם ברחמים ובדאגה, אז שאפה באפה ותדבר אל לבה ותאמר: “הוי לאספסוף הזה! הוי לערב הרב אשר בא הלום ואיש לא קרא לו! ראו נא, איך הם קוראים ורועשים כל היום, כמו יחידים היו על פני כל הארץ. חַכּוּ נא ואלמדכם בינה ותדעו מה לכם, כי תפריעו אנשים ישרים משנתם אחרֵי הצהרים!” אז עִקְמה את קצה זְנָבָהּ פעם בכה ופעם בכה וַתִּלָפֵת לארץ וַתָּשָב למרתפה ושם רבצה ותארב על הארץ עד כי חָשַך הַיום. אז התגנבה לצאת שנית ותבוא בלאט עד המקום אשר שם מטה-השושנים ותמצמץ בעינה ותבט למעלה.

וזמירת-הלילה עשתה כאשר תעשה כל הימים לפנות ערב, כי התעופפה מן הקן החוצה להביא לקטַניה את חֻקָּם בלילה: מעט תולעים רכים ומעט יתושים קטנים, אשר יתעופפו תחת השמים רק בערוב היום. בין כה וכה וצאצאי זמירת-הללה נשאו לבדם, והם מצפצפים ומהגים מרוב תענוגות איש אל אחיו, כי עוד מעט ואִמם תשוב ותביא להם כל טוב.

פתאם והנה על שפת הקן מלמעלה נראה ראש נורא למראה עם עינים ירֻקות ומלדאות זעם ועם שפם נורא למראה. כי הנה באה החתול הרעה, ותתגנב על הגזע החָלָק כגנב מלדה ומבטן ותתפש בו ותעלה ותתנפל בחמת רצח על הצפיעים הקטנים באין עוזר. והצפרים הקטנות התחלחלו ויחרדו חרדה גדולה, עד כי לא מצאו כח לקרוא גם לעזרה. ואולם חרדת מותם לא אָרכה, כי בטרם יצליח איש לספור שָלֹש והחתול הרעה תפשה את שְלֹש האחיות אחת אחר האחת בצוואריהן ותמיתן. אז השליכה בכפיה את שלשת החללים החמים מן הקן ותקפוץ אחריהם ותאכל אותם לרגל מטה-השושנים.

רק עורבים אחדים אשר יָשבו על אחד האלונים הקרובים ראו את הרצח בְּהֵעָשותו, ואולם בחפזון עשתה החתול את מעשיה, על הרוצחת בחֵמה שפוכה ויכו בה בחרטומיהם, עד הפילה את החללים מפיה ותעזוב אותם והיא נסה במרך לבה ותתחבא בסתר מרתפה והם לא יכלו עוד לרדוף אחריה.

בין כה וכה וזמירת-הלילה שבה וחרטומה מלא, ותשם את ראשה אל תוך הקן בעד הגג אשר מלמעלה המכֻסה טרפּי שושנים, ותרא כי הקן ריק ותחרד חרדה גדולה. אז הפילה מפיה את כל התולעים ואת כל היתושים ארצה ותתן קול והקול החריד את כל הערב אשר סביב למרחוק ותקרא: “בּנַי! אַיֵּכֶם? בּנַי!”

והעורבים באו מלאי רחמים ויסבּו אותה ויספרו לה מעט מעט ובחמלה גדולה את כל השואה אשר מצאה אותה, ולבה הקטן כמעט נשבר מרוב רע. אז התחננה אליהם ויביאוה אל המקום אשר שם הקטנים, ותכס אותם בכנפיה ותבַכּה אותם ולא חפצה להפרד מעליהם, עד אשר באו זבובי-החַפושית הקטנים, אשר קוראים להם קוברי-מתים, והם חפרו להם את הקברים. והכבודה ההולכת אחרי הפגרים היתה גדולה: כל הנמלים וזבובים רבים ומרבית הצפּרים אשר מקרוב, כל אלה נקבצו וילכו אחרי האורחה ויספדו ויילילו בקול. ואולם כל זאת לא נִחֲמָה את האֵם השכולה, וכשובה מאחרי הקבורה אל קִנהּ העזוב, אז התיפחה ואת מטה-השושנים שאלה בקול עצור לאמור: “הוי מטה-שושנים, מטה-שושנים, למה נתת לעשות את כל זאת, למה לא הֵיטַבְתָּ שבעתים לשמור את קְטַנָּי?”

ומטה-השושנים לא ענה דבר, כי אם התעצב אל לבו מאד, עד כי נשרו כל עליו מעָליו מרוב עצב, והוא חשב והגה וחִקֵר למצוא עצה למען אשר יוכל בבוא הימים לשמור על שכנו ועל בני משפחתו ביתר עוז. ופתאום – והנה באה חכמה בלבו. אז עָבַד כל הלילה חרש ובלי הרף, וכאור היום ויראו והנה כֻּסָּה המטה מרגלו ועד ראשו חוחים, והחוחים חדים ומרוטים ועקֻלים כצפרני החתול הרעה, ובקול רך דִבּר אל זמירת-הלילה אשר לא חפצה להִנָחם ויאמר: “שובי ועודדי את רוחֵך, זמירת-לילה טובה ונחמדה, שובי והמליטי את בֵּיצַיִךְ, רבצי עליהן ודגרין, ואַתּ דעי כי לא יאֻנה עוד להן כל רע, עתה לא תוסיף עוד כל חתול רעה להתנפל על קְטַנַּיִּךְ, כי חוחַי יהיו למשמר לך ולהן”.

וזמירת-הלילה לא יכלה נשוא עוד את שִׁבתה לבדד, ותָּשב ותרבץ על ביציה ותדגרן, וכאשר שבו להיות בקִנה אפרוחים אחדים קטנים ועגֻלים ומתוקים ולבושים נוצות רכות כעין השֵׂיבה, אז שבה לשיר את שיריה, ואולם שיריה לא היו עוד שירי תרועה וצהלה כקדם ולא צלילי חדוה וגיל כבראשונה, כי אם קולות נכאים נוגעי לב אשר לשמעם באו תמיד דמעותַיך. כי לא יכלה לשכוח את קטַנֶּיה הראשונים והיא פוקדת אותם בנכאים מתוקים עד היום הזה, אף כי שְלֵוָה היא מאד בעוליה החדשים.

מני אז לבוש מטה-השושנים את חוחיו וזמירת-הלילה מזמרת את זמירותיה העצֵבות, ואולם החתול לא תוכל עוד להתנפל על קִנה ברגע אשר תעוף החוצה ללַקט לקטַנֶּיה תולעים ויתושי ערב.

הלא יָדַעַתּ את גורַל הזבובים בבוא הַסְּתָו. כמעט אשר תָּחֵל רוח קרה לנשוב בחוץ וְרָפוּ הזבובים ויָשבו להם על לוחות הזכוכית אשר בחלונים ורבצו שם, וגם כי תגעי אליהם בְּאֶצְבָּעֵךְ לא יוסיפו עוד לעוף, ובֹקר יום אחד וראית פתאם כי דבקו אל הלוחות ההם עד בלי נוע עוד והם פגרים מתים.

ובכן ויהי פעם זבוב גדול שזוף למראה ושמו זום-זום. ביום קיץ חם בהיות החלון פתוח התעופף ובא הזבוב הזה אל חדַר-המבשלות ולא יסף עוד לעזוב אותו, כי היה מקום נחמד מאד והוא מצא חן בעיניו מאד מאד. בתוך הארון מצא תמיד פּרוֹרֵי סוקר ועל פני השלחן שׂרידי חָלָב וקהוה, ויהי לו תמיד לאכול ולשתות לָשׂבַע. וברגעים אשר לא לקק ואשר לא זָלל, עמד הזבוב וינַקה ברגליו הקדומות את כנפיו ואת גבו, וברגעים אשר לא עשה את מלאכת הנקיון, עמד ויבט בתאוה אל מרים השפחה אשר בבית ואל מעשיה אשר היא עושה, וירא אותה בהעלותה אש על האָח וּבִשְׁפוֹתָהּ את הסירים ובשימה בהם מלח או בשֶם ובהניעה את הכף ובהסירה את הקצף, והזבוב התאמץ לָחוד ולדעת את משפט המאכל אשר יהיה ביום ההוא ואת המטעמים אשר ימצא לו, וברגעים אשר לא היתה מרים בבית-המבשלות, עמד הזבוב ויהי לו שיח ושיג עם הצרָצר המתגורר בַּחֲרִיץ בארֻבַּת העשן, אשר כרת עמו ברית ידידות עד מהרה. כי היה הצרצר מרַדֵף-אמרים ואוהב לדַבֵּר ולא יָעף ולא יָגע מִדַבֵּר ומִפַּטְפֵּט, מִשְׁאֹל ומִסַפֵּר. וגם אורחים באים לא חָסֵרו. כמעט אשר פתחה מרים בבקר את החלון ועדת זבובים הנה זה באה מן החוץ, עדת אחים ואחיות ודודות ושכנות, אשר באו לברך את זום-זום בשלום ולסַפר לו את כל הנעשה בחוץ, וזום-זום עָרך לפניהם שלחן כמשפט ויָשם להם קהוה ותופינים, כי הן כביר מצאה ידו. אכן חג נצח היו הימים, והימים האלה חלפו עברו חיש מהר, ובטרם יֵעָשה כה וכה והנה עבר הקיץ והסתו בא.

וזום-זום לא ראה ולא ידע, כי היה טוב לו עד בלי די. מה לו כי בחוץ יֵרֵד עתה הַכְּפור מדי לילה בלילה? הן פה בחדר-המבשלות החם נעימים ככה החיים ומתוקים. אכן מעט מעט ראה והתבונן, כי היתה בארץ תמורה מעט. מרים הוקירה ידיה מִפְּתוֹחַ את החלון עתה והקרובים והגואלים הוקירו את בואם מיום אל יום יותר. ואם יש אשר בא רֵע מן החוץ, ויהי תמיד יָגֵע ככה ולא נגע כמעט אל המטעמים אשר שם לפניו זום-זום ולא ענה בלתי אם בעצלים רבים על כל השאלות ועל כל הדברים, ויש אשר לחרדת זום-זום הגדולה נפל פתאם לארץ בעוד המלה על לשונו ולא יסף עוד לנוד ממקומו.

וזום-זום שאל את פי הצרצר לפֵשֵׁר החזיון הזה, והצרצר לא ענה דבר. אז שָׂם זום-זום את ראשו אל תוך החריץ אשר שם הצרצר יושב, וירא והנה שלח זה את שש רגליו מלפניו והוא יָשֵן. אכן בלי-הרף ישן עתה הצרצר, מן הבקר ועד הערב ומן הערב ועד הבקר. וזום-זום לא יכול לבאר לו את המראה הנפלא הזה, ורק נפשו עגמה עליו פתאם מאד. אז חכה עד צאת מרים החוצה לצרכיה, וַיָעף עמה גם הוא, למען יראה בעיניו ואת כל הנעשה, אולי ידע ואולי יבין, מדוע חדלו האורחים מבוא ומה שרש הדבר כי המעטים הבאים נוּגים ככה ורפים ועל-מה ירבו ככה לחלות ולמות מדי שבתם עמו בחדר-המבשלות ושותים קהוה.

ובהיות זום-זום בחוץ, אז היה רק כפשע בינו ובין שואה גדולה. כי טרם עוד יַשְׂפִּיק לראות, עד כמה שֻנּוּ פני כל האדמה וכל המראה מסביב, והקרה תקפה אותו פתאם בכל יצורי גוו, כנפיו כבדו ורגליו קפאו ועיניו חשכו, ולא נותר בו כמעט כח בלתי אם לרדת עוד על ראש מרים ולהִנָשא עמה הביתה. ולולא מרים שעמדה לו לעת הזאת, מי יודע אם בא זום-זום חי עד לחדר-המבשלות.

ומועד לא מעט עבר עד כי שב זום-זום לאיתנו כלו. מעט באו לו זכרונותיו לזכור את כל אשר ראה ברגעי נדודיו המעטים ואת כל אשר לא ראה. אכן מה רבה ומה נפלאה העזובה אשר עתה בחוץ! הן אמנם אין עתה עוד הסנוניות הנוראות, האורבות כל היום לחיי הזבובים האמללים, ואולם גם זבובים אין עוד ויתושים אין ואין צִרְעות ואין דבר מכל החיים העליזים אשר המו תמיד בחוץ למועד-הצהרים. אין פְּאַת-תכלת זאת אשר היתה ברקיע השמים, אין קרן שמש ואין עָלֶה ירֹק, ורק עצים חשופים ועבים צחורות ורוח עז וקר אשר יחתוך כמו שכין¹ בבשר החי העֵרֹם בלי מכסה. מה טוב חלקו כי יש לו פה חדר-המבשלות הלזה! פה אין החלונים הסגורים היטב נותנים לַקוֹר לחדור ועל פני הכירים טוב ונעים לשבת כמו במבחר יום קיץ לוהט; ורק ישָמר נא ויזָהר היטב מִלְקָרְבָה עד עצם האש; ומפני הדבר הזה שמר זום-זום את נפשו היטב ויזָהר עד למאד.

אמנם מפני שואה גדולה נמלט הפעם – את הדבר הזה הבין זום-זום היטב, וישמח מאד על הדבר וישפשף את כפיו הקדומות מרוב גיל. ואולם היה זום-זום הקטן בעל נפש טובה. לא את נפשו לבד זכר, כי אם זכר גם את רעיו, את אֶחיו ואחיותיו וּמְסָרְפָיו ודודותיו ושכניו וחבריו ומיודעיו, את כל העם אשר בימים טובים ועליזים עָלַז עמו ועופף עמו והָמָה עמו כל היום. איה עתה כל האנשים האלה? אין זאת כי אם מתו כלם, כי בלעדי זאת בָּא בָא האחד או השני לְהֵרָאות את פניו. ואולם איש לא בא. והדבר הזה העציב את זום-זום מאד גם בכל הטוב אשר מצא אותו לנפשו ויהי יושב דום בקצה פִנה ויאָנח הרבה ויתאבל אל המתים. ואולי גם בָּכֹה בָּכָה להם לפעמים, ואולם את הדבר הזה לא אוכל להגיד לך לנכון, כי דמעות זבוב קטנות מאד, אשר לא יראה אותן הרואה, בלתי אם בהתבוננו אליהן היטב.

וזום-זום אכל הרבה ושתה הרבה ויהי חם לו ויישן הרבה, ורק אשר יישן עתה רב מִדַי, עד כי שָׁמֵן וְעָצֵל, ויהי אוהב לשבת או לזחול רגע על פני הקיר ועל פני התקרה יותר מאשר אהב לעוף. אכן כבדה עליו מעט מלאכת התעופה. והוא משתאה ומשתומם אל הדבר, כי הוא, אשר היה מעודו קל ברגליו ומהיר, היה עתה כָּבֵד מאד בכל יצוריו. ואולם מעט מעט הסכין עם כל זאת. הן עם כל דבר יסכין איש, ואף גם עם הבדידות, ועם הבדידות קשה מכֹּל.

וימי החרף ארכו מאד, וגם בהיות הימים קצרים מצא זום-זום דֵי זמן לחשוב ולהגות בכל דבר. ויותר מכל חשב והגה, אם יש אשר תבוא עוד עת ושבו זבובים להיות על פני הארץ. כי הן נורא הדבר, לו יהיה הוא הזבוב האחד על פני כל הארץ לעולם ועד. אחד על פני כל הארץ טוב ממנו המות. כי המת איננו יודע את נפשו, ואולם החי יודע קצר-רוח ודאָבה. אכן יש לו עוד רֵעַ נאמן, הוא הצרצר, ואולם הן יָשֵׁן זה וְיָשֵׁן, ואין איש יכול לנסות אלי גדולה או קטנה. האם עוד ישוב זה וייקץ? וגם אם ישוב וייקץ – אמת כי רֵעַ נאמן הוא, ואולם אחרי כל זה הן נכרי הוא, וזה לא יהיה לנצח עצם מעצמיו ובשר מבשרו.

ובהגותו הגיונות מרים כאלה, אז צר לבו בקרבו וראשו כבד עליו וגם הסוקר² והתופינים והקהוה לא טעמו לו עוד כתמול שלום. מה בצע לאיש בכל עשרו הרב, אם אין לו אָח לתת לו מחלקו?

וימי החרף עברו גם הם והאביב בא, השמש שב להגיה את אורו הבהיר והחם כבראשונה, ועל פני הענפים היבשים אשר לשני העצים העומדים בחוץ בתוך הגן נראו אותות הָאִבִּים הראשונים.

ובאחד הימים בצהרים היה פלא. פתחה מרים את חלון בית-המבשלות וזרם רוח צח וחדש בא מן החוץ, אשר הרעיד את כל יצורי זום-זום ברגע הראשון, ואחרי-כן מסך בו חיים חדשים ונעורים חדשים. אז עָרַב את לבו מעט מעט לעזוב את פִּנָתו אשר בין התקרה ובין הקיר ולהתעופף עד החלון הפתוח – ואולם עודו על הסף, כמעט אשר הגיע אל פני חוץ, ואזניו שמעו מסביב קול-הֲמִית מתוק ונעים הקרוב מאד ללבו, אשר נעדר ממנו ואשר חִכָּה לו זה ימים וחדשים, ועדת זבובים צעירים ויפים, מזהירים ומאירים וקלי-כנפים משַקְשֶקת ומפַזֶזת וּמְשַׁעְשַעַת בזהר-השמש, וזום-זום השׂתער על העדה והוא כלו שכור-שמחה ויתנפל אל תוכה לפזז ולכרכר ביניהם גם הוא ואת כנפיו פרש וימהר אל האחד ואל השני מן הראשונים אשר פגש ויתאמץ להחזיק בו ולאַמצו אל לבו ולנשק לו ובקול חָרֵד קרא: “אחַי, הוי אחי היקרים! לא האמנתי כי אחיה לבעבור ראות עוד את פניכם!”

והזבובים נבהלו כלם לאחור ויהיו מקיפים אותו מרחוק ברעדה ומביטים אליו בתמהון. ואחרי כן קרא האחד: “בן מי זה השִקוץ המשומם הזה?” ואחריו צפצף השני: “ראו נא והביטו לשלומיאל העב אשר פה!” והשלישי לָעַג: “אדוני, שכח אדוני בחפזו לנקות מעט את כנפיו!” וכלם נתנו בשחוק קולם.

וזום-זום היה נבוך ויכאב לו. אז כבדה עליו להאריך לעוף ברוח ויֵרד ויֵשב על סף החלון ובמרי לב אמר: "האין בכם איש אשר יֵדָעַנִי? הלא אנכי זום-זום! ואחרי כן קרא בשמות את אֶחיו ואת אחיותיו הרבים ואת רוב דודיו ורעיו אשר עמו יחדו היו צעירים בשנה החולפת ועמו יחדו עלזו בחיים.

ואולם משפחת הזבובים החדשה לא ידעה מן השמות האלה אף אחד, וכאשר יוסיף זום-זום האמלל לקרוא בשמות רבים כן ירבו הזבובים הצעירים לראות בו מפיח-כזבים וכן תגדל האיבה בינם ובינו ואיש יהמה באזני אחיו: “הבו ונזָהר לנפשותינו, כי איש מרמה הוא!”

“אבל גשו נא אלי! האמינו לי כמעט רגע!” התחנן זום-זום באימים, “הן בשנה עברה היו אַחַי ורֵעי רבים מאד! אז היינו גם אנחנו עדה גדולה כמוכם עתה! ואני הייתי הפוחז מכלם. ואולם הנה בא הסתָו וכלם מתו, ואחרי כן בא החרף ואוָּתר אני לבדי ואאמֵן כי קץ כל העולם בא. אכן ראוּ הנה האביב החדש בא בא, ואני רואה את מְתֵי-סודי שנית והם עליזים והוללים מאין כמוהם, עד כי אשמח ככה כי ראיתיכם. מדוע זה תעמדו מנגד ותשטמוני ולא תחפצו בהיותי לכם לאָח?”

והזבובים הצעירים נגשו לבוא ויקשיבו לו ותמהונם גדל מרגע לרגע ויתנו לו לדַבּר עד כְּלוֹת מפיו הרוח והוא החל לְשַעֵל בחזקה. אז נגש אליו אחד הזבובים אשר עיני זהב וְאֹדֶם לו והוא הֶחָצוּף מכלם ויען: “אדוני, כל הדברים אשר אתה דובר פה הלא כלם רעות רוח, פתאים אנחנו בעיניך מעט יותר מאשר הננו באמת. ואולם דע לך, כי לא נִתֵּן להשלות את נפשנו. מה פשר המלים “השנה אשר עברה”? הן יודע כל זבוב, כי רק עמָנוּ נברא העולם. מלפנינו וזולתנו לא היה דבר. וגם מוּת לא מֵת עוד זבוב מעולם, זולתי אם יָרַד הַפָּרָג או הסנונית ואכלו. וסְתָו וחרֶף? את המלים האלה לא שומע איש מעולם. ככל אשר יזכרו הזבובים, היו הימים תמיד כאשר הם עתה. אכן חֲסַר-בֹּשֶׁת אתה, כי תאמר להתעות אותנו במַדּוּחִים כאלה”.

ויתר הזבובים הָמוּ ויקראו חֵן חֵן למשמע הדברים האלה ואחד קרא בקול: “האין אתם רואים, כי משוגע הוא? עזבו נא את פושק-השפתים הלזה ואתם הבו ונצא במחולות” וכלם הרעישו את כנפיהם המזהירות כעין הקלִפּות אשר לקונכיות ויתעופפו משם והלאה…

“אַחי, הו אַחי הנחמדים!” התחנן זום-זום בקול צרוד, ואולם איש מן הזבובים לא שמע לו והוא נותר בִּן-רגע ערירי יושב על סף החלון, בעוד המה מכרכרים במרחקים בִּזְהַב זֹהַר השמש.

וזום-זום יושב רגע אחד כמו נדהם ולא יכול להכיל את המחשבה, אשר ככה עשו לו אֶחיו הצעירים, והוא הן כל ימי החרף עָרַג עליהם ככה ויחכה להם. אז התעודד ויגמור בלבו לשוב אל בית המבשלות אשר לו ולראות אם כבר הקיץ הצרצר, למען יספר באזניו את הקורות אותו ולתנות לו את עָניו.

ואמנם לא ישן עוד הצרצר, כי אם הקיץ זה כבר, אבל בין כה וכה וצרצר שני בא אליו להיות לו לאורח ושניהם מַהְגִים איש עם אֶחיו ומצפצפים יחד, והיה בבוא זום-זום ושם את ראשו אל תוך החריץ והביט כה וכה משתומם ונבוך מעט, וקרא אליו רעהו הצרצר ברגז קול: “מה לך פה? האין אתה רואה כי אורח לי בבית? אין לי עת דברים אליך עתה!”

אז לא דבּר זום זום דבר עוד, כי אם שב למקומו הישן אשר בין התקרה ובין הקיר, ותהיינה כנפיו תלויות ויורדות והוא יושב דומם. אכן הנה זה באה שנית תמורה על הארץ והיא מלאה חיים חדשים. אבל מה יועילו אלה לזום-זום האֻמלל? רק הַזקֵן הִזקין זום-זום ולא יסכון עוד אל העולם החדש. “לוּ מַתִּי בּסתָו עם כל אַחַי יחדו!” ככה הָגה ברוחו המר ועיניו חודרות אל העשן הדק העולה מן הכירים ומתנשא אל הָאָח ומן הָאָח אל ארֻבּת-העשן, ומתאבך ומתגלגל למעלה למעלה ואל פני חוץ ויוצא אל הגג ואל פני הבית ממעל ואל תוך הרוח הצח ועד לתכלת-השמים. אז הביט אל עמוד-התכלת הזורם, ותשוקה נפלאה אחזה אותו לעלות גם הוא עם העשן וּלהִנָּשֵׂא בתוך הזרם החם והמלַטֵּף ולהתרומם למעלה למעלה ואל פני חוץ ולקראת הרוח הצח ועד לתכלת-השמים, ויזחל הלוך וזחול, הלוך וזחול, עד כי קָרַב מאד, ופתאם לא יכול עוד למשול ברוחו ויקפוץ אל תוך עמוד-העשן והעשן התאבך עליו ויעָלם בו. וזום-זום לא ידע את אשר היה לו, לבו תעה, חושיו חדלו והוא ירד ויהי בּן-רגע לגל אפר קטן על פני הגחלים הלוהטות על פני הכירים. ואולם מכאובים לא היו לו, כי היה בבלי-דעת באחוז בו האש.

ובתוך החריץ צפצץ הצרצר עם אורחו ולפני החלון פִּזזו הזבובים והנם ידעו בנפשם כי לנצח יחיו אם רק לא תאכל אותם הסנונית.

מִין לְמִינוֹ / מקס נודרוי, תרגם מגרמנית דוד פרישמן

נערה קטנה היתה, אשר נתנו לה ליום הולדת אותה מתנות יפות, רבות ושונות, וְדוֹדָהּ, אשר תמיד היה זר ונפלא מעט בכל מעשיו, נתן לה עכבר לבן. והעכבר היה נחמד מאד למראה, עורו הרך הזהיר ככסף ועיניו נוצצו כְאֹדֶם ושפמו היה זקוף למעלה ומלא גֵאוּת. אז הושיבו אותו בכלוב יפה וּמְרֻוָּח, אשר שם עשו לו רֵבֶץ רך על פני צמר צח וצחור, וטרף נתנו לו נחמד מאד, גרגרי דגן גדולים וֶאֱגוֹזֵי-סְבָךְ מפֻצּלים בשתי צלוחיות זכוכית, וגלגל שָׂמוּ לו אשר יִסַּב מבית ומחוץ, למען אשר יאחז בְחִשוּקָיו וינוע ויתגלגל בו כטוב לבו עליו.

והנערה הקטנה שמחה מאד לקראת העכבר הלבן, כי את החיות אשר לא תעשינה לה רעה אָהֲבָה, ולא יָראה הנערה מפני העכבר מעט או הרבה, כאשר יעשו יתר הילדים אשר יזעקו בקול בראותם עכבר אֻמלל רץ על פני הרצפה, כי-אם לקחה בחֹזֶק לב את העכבר בּיָדה וַתַּעֲבֵר עליו את כַּפּה וַתַּחֲלֵק לו. והעכבר נתן אותה לעשות בו ככל אשר יָשַּר בעיניה, ואולם אין זה כי לא שָׂמַח העכבר למעשיה עד מאד, כי הנה רעדה עברה אותו בכל עצמותיו ולבו הקטן הָלַם בו בחפזון עד בלתי יכֹלֶת איש לספור מִסְפָּר למהלומותיו.

שוב למנוחתך", אמרה הנערה הקטנה, “לא חתול אנכי אשר אָכֹל אֹכַלְךָ”, ובדברה השיבה את העכבר לנָוֵהו. “עוד ירא אתה ומפַחֵד תמיד, ואולם עוד מעט ואתה תסכון עמי. הן בכל לבי אֹהַבְךָ ואעשה עמך תמיד חסדים טובים, ואז תאהבני גם אתה והיית לי מרוב תודה לרֵעַ קטן ונאמן”.

והנערה לא נתנה לאיש לשָרֵת לפני העכבר, כי אם בעצם ידיה עשתה את כל המלאכה ותכלכל את העכבר הקטן יום ביומו. יום ביומו טִהֲרָה את ביתו, החליפה את צַמרו, מִלְאָה את צלוחיותיו טרף והציגה את הכלוב על פני החלון לְחֹם היום ועל אֲרֻבּוֹתָיו פֵּרְשָׂה יריעות קטנות וירֻקות, פן תבטנה העינים האדֻמות אל אור השמש העז וכָאַב להן. ומדי עשותה את כל הדברים האלה דבּרה אליו כפעם בפעם דברים רכים וטובים.

“מה טוב ומה נעים חלקך, עכברי הקטן”, דברה אליו. "לא עליך לשוטט בַּחוֹרים האפלים והצרים, אשר שם סחי ומאוס ורוחות נושבות ושם יקַננו העָשׁ והסָס. “הוי שמה ושאיה!” ובדבר רעדה מרוב פלָצות, “אבל אתה פה מה יפה הבית אשר לך, חום וטֹהר יסובבוך כמו בן-מלכים, מעדנים נתונים לך אשר מעודך לא ראית ולא שמעת ואשר השג ישיג אותם עכבר רק בימו מנפשו בכפו וּגְנבם: גרגרי ענבים מתוקים, צמוקים, אגוזים, לחם-חָלָב ונתחי חֵלֶב כסָלים. מורא חתולים לא יהיה עליך ומפני מַלְכֹּדֶת אַל לך לירוא! אכן רק ברוך אתה מכל העכברים!”

ואולם העכבר הלבן לא ראה ולא מצא את כל הברכה הזאת. סר וזעף היה כבראשונה ולא הפיק תודה לגבִרתו עקב כל הטוב והחסד. בהיות רגע והוא חשב, כי אין עין אשר תראה, אז השתַּעשֵּע בתענוגות על פני הגלגל או בצַמרו אשר בקִנו או נִקה או שָׂרַק את עורו בכפיו הקדומות בדאָגה רבה כאיש צבא בבוא יום פקודה. ואולם כמעט אשר נגשה הנערה הקטנה אל הכלוב, וְחָדַל העכבר פתאם ממלאכת טהרתו או משעשועיו ויהי מתחבא אל תחת צַמרו. וּבשַלַּח גבִרתו את כף ידה אל תוך הכלוב לחטוף אותו ולחבקו, והתמלט העכבר ככל אשר יכול, ובהתפשו בכפה, והשמיע קול שריקה דקה וקול נהמה מרוב פחדים והתאמץ בכל כחו המעט לחרוג מיָדה ולהמָּלט.

“הוי עכבר פותה!” אמרה הנערה הקטנה, ואולם רוחה לא קצרה בה. “הלא מעט מעט ונוכחת עד כמה אני חושבת את כל זאת לך לטובה!”.

אכן נפלא ממני להגיד אם נוכח העכבר באמת למצוא את כל זאת. אולי רק הַכֵּר הִכִּיר כי כל עמלו לשוא, ולכן לא הִמרה עוד. בֶּאֱחוז בו יד גברתו לא הוסיף עוד להלָחם על נפשו כבראשונה, ולכן האמינה כי הסכין וַיִּשְלָם. ואולם לא שמע העכבר לקול קורא לו “לְבֶן-שלג”, הוא השם אשר קראה לו הנערה הקטנה, ולא שעה בקרוא לו לבוא ולהשתעשע ויהי מתחבא סר וזעף בירכתי הכלוב בְּהַבִּיט בו עין זרה בעד שבכי ביתו הדקים. מעט מעט אָבדה ממנו גם תאות האכילה, וילך הלך ורזה, הלך ודל, ואחרי כן עזב גם את שעשועיו על פני הגלגל ויהי רובץ במר רוחו בפִנתו ולא יכול עוד כמעט להתהלך על רגליו מרוב רפיונו.

והנערה ראתה והדבר נגע עד לבה. אז רצה בחפזה לאמה ותקרא: “הוי אמי, בואי וראית את אשר היה לִלְבֶן-שֶלֶג פתאם. איננו אוכל ואיננו משתעשע והוא כלו קודר, ואני לא אדע עוד במה אצהיל את רוחו”?.

ואמה שחקה לה ותאמר: “מָה אַת עוֹשָׂה, למען הצהיל את רוחו?”

“מחליקה אנכי לו בכף ידי, באה אני עמו בדברים ואף גם את כל שִירַי היפים אנכי משוררת לו, אשר לשִׁמעם מַרבים אתם כלכם לנשק לי תמיד, ואולם לבן-שלג איננו שם לב לכל אלה. אין זה כי אם חולה הוא. הבה ונקח סם רִפְּאות ונָתן על פיו”.

“אבל כל זה לא יועיל”, ענתה אמה ותאמר: “אין זה כי אם קצרה בו רוחו, על כי בדד הוא תמיד”, “ואולם הלא אנכי עמו”" קראה הנערה הקטנה.

“אין זה כי אם חֶבְרָתֵךְ לא תִשׂפוק לו. אם לא אשגה, אז זה חפצו כי עכבר יתרועע אליו”?

אז הוּגַד לַדּוד הנפלא משפט כל הדבר, והוא מִהר וַיָּבֵא עכבר לבן עוד שני ויושיבוהו גם אותו אל הכלוב אשר ללבן-שלג.

ולבן-שלג שמח לקראתו שמחה גדולה. בקַן-הצמר אשר לו עשה לו מִרְבָּץ מְרֻוָּח בַּתָּוֶךְ, במקום אשר יֵרַךְ ואשר יֵחַם לו שבעתים, והוא בנפשו מצא שִׂפְּקו בקצה שפת הכלוב הצרה. את מבחר מטעַמיו הגיש לַזָר הבא, ואחרי אכלו ואחרי שתותו נָהַג אותו ויַראה לו את כל ביתו ואת כל אשר לו, וגם את הגלגל הראה אותו ויעל בּו וַיְתַפֵּש בו ויעש עליו להטים אחדים מבית ומחוץ, ואחרי כן יָשב ויָריח בו וילקק אותו, כאשר תעשינה אִמות הכלבים לבניהן. אכן נהפך כלו לאחר ולא היה עוד קודר, כי-אם שָׂמֵחַ, ויהי נחפז וחרוץ בכל מעשיו, כבעלת-בית מהירה בבוא לה אורח פתאם.

והנערה הקטנה ראתה וַתָּגֵל, ויהי עם לבה להתערב גם היא מקץ רגעים אחדים בשמחת העכברים השנים. אז שלחה את ידה כמשפטה תמיד אל הכלוב, למען תָּפְשׂם, ואולם העכבר החדש מִהר ויקפוץ בחפזה מן הקן ויברח על נפשו וימָלט אל הגלגל, ולבן-שלג התעורר מאד על המפריעה פתאם וַיִּשַׁם בקצפו ויִתנכל לה לתפשה ביָדה, ולולא מִהרה הנערה הקטנה להשיב את ידה, כי אז נָשַׁךְ לה באמת.

הנערה הקטנה אמרה ברגע הראשון להתקצף ולגמול רע ללבן-שלג, וגם הנה זה תפשָׂה את העט אשר לה, למען הכות בו את העכבר על פני עורו הלבן, ואולם הנערה הקטנה משלה ברוחה בעוד עת ותעזוב את העכבר לנפשו, אחרי אשר החזיקה בו בערפו, ואת העץ הַמַכֶּה הניחה על מקומו, אחרי אשר הרימה אותו לתת בו את הַמַּכָּה הראשונה.

“קום ולך וידי לא תהיה בך”, אמרה, “אין זה כי לא תבין להיטיב ולעשות מאשר אתה עושה. אכן יְצוּר רע ושוכח טובה אתה, ואולם רק מרוב אוַלתך היית כן, ולכן אסלח לך”.

כמעט כִּלתה הנערה לדַבּר את הדברים האלה אל לבה, והנה אשה יפה להפליא עומדת על ידה פתאם, אשר שערותיה צְהֻבּות ועינה תכלת ושמלתה תכלת-לבָנה עם כוכבי כסף מזהירים באין מִספר. והנערה לא מצאה מועד להשתומם על המראה ולחקור לדעת איך באה האשה היפה הזאת פתאם הביתה באין רואה, כי הנה דברה אליה האשה כרגע וקולה מתוק כקול שיר: “הטיבות אשר עשית הפעם, נערה נחמדה. טוב אשר יהיה האדם עובר על פשע וסַלָח לחַלָש ממנו. כי עשית כן, יהיה זה שְׂכָרֵךְ אשר בִּין תביני עתה את שפת העכברים הלבנים”.

ין זאת כי אם אחת מבְּנות-השמים אַת, גברתי?" שאלה הנערה הקטנה וַתִּכָּלֵם.

“אולי כן הוא”, ענתה האשה היפה ותשחק, ותט עליה ותשק לה לאט על מצחה, ופתאם נעלמה, והנערה הקטנה לא ראתה בהפָּתח הדלת ולא ראתה בצאתה. אז חשבה הנערה כי רק חלום חלמה, ואולם ריח השושנים המתוק אשר מִלא את כל החדר היה לה לעֵד כי בהקיץ ראתה את המראה וכי דברה עם בת-השמים באמת.

אז פנתה בחפזון אל הכלוב, למען תוָּכח, אם באמת מבינה היא את שפת העכברים, אולם לא שמעה ברגעים הראשונים בלתי אם קול הֲמות חרישית כקול הֲמות זבובים רחוקים ולא יכלה להבדיל בין מִלה למִלה. אכן כאשר תאריך להקשיב, כן תסכון אזנה מעט מעט עם השאון הקל, ובאחריתה – ראה זה פלא: שמעה אזנה מעט מעט שני קולות רכים מדברים צחות איש עם רעהו בהיכל ובדעת.

“הוי רֵעִי האמלל”, דבר הקול האחד.

“רק צָדק צדקת כי תנוד לי” ענה הקול השני, “רַע היה לי כל הימים מאין עוד כמוהו. הנה זה אשר אֹמַר לך במעט דברים: החיים אשר ראיתי פה – גם כּלְבֵּי אוֹיבַי לא אקלל אשר יראו כאלה”.

“אם לא אשגה הנה המאכל והמעון אשר היו לך לא היו רעים מאד”, נשמע שנית הקול הראשון.

“על אלה לא אתאונן” ענה השני, “ולו רק יכול יכולתי לשמוח רגע בחיי. אבל איך ישמח יצור חי אם בלי הרף יעַנוּ אותו ויציקו לו ויתעללו בו?”

הנערה הקטנה התעוררה ותַקשב קשב רב. מי זה ואֵי זה הוא אשר עִנה את לבן-שלג והציק לו והתעלל בו?"

והקול הרך הוסיף: הנה מפלצת נוראה משוטטת פה תמיד הֵנה והלום, והיא נוראה גם מן החתול. כפעם בפעם אשר תקרב, הבריאה האיומה הזאת אל ביתי, אחשוב בלבי כי בא לי רגעי האחרון. עצומה היא כְהַר, אשר לא תוכל לדַמות לך בחזונך.. כּפַּיִם לה והן גדולות, אשר גם אני וגם אתה ועוד שלשה וארבעה מאחינו ודודינו ימצאו להם מקום בהן. כל בֹּהֵן אָרְכָּה כמוני כֻלי מן הַפֶּה ועד הזנב. והצפרנַים רחבות ועבות כדלת הבית. והיא באה ובבהונות אלה הדומות לַקּוֹרוֹת תאחז בי, אשר יתבלעו כל חושַי בי ומרוב מכאובי וחרדָתי אזעק. אבל מה תועיל לי זעקָתי? ולב אין למפלצת זאת. במכאובי תעלוץ נפשה. את כַּפה, כף-הענָקים, היא מעבירה על גַבּי, אשר יאמין לבי כי מרכבה כבדה עברה עלי. אכן לא יבין לבי איך נמלטתי עד כה ולא שֻברו כל עצמותי תחת המועקה הנוראה ההיא. והמפלצת לוקחת ומרימה אותי עד לקדקד ראשה, אשר לא תאר לו ומלא מום, עגול הוא ומלפניו שטוח כלו, וגם שְׂריד פֶּה בולט אין לו. גם שפם אין לו, ותחת זה יש לו מלמעלה יער שערות צהֻבּות ומאוסות ועבֻתּות כמו עצים. ועינים למפלצת הזאת והן גדולות כראשי – חי אני כי לא שקַרתי. והיה כי תקחני ותקרבני עד לעינים האלה המביטות כפראים באין חמלה, אז תפער את לוֹעָה, לוֹעַ-הענקים, והמליטה קול שאגה נוראה, אשר יאמין לבי כי קץ כל בשר בא. או-אז ככלות המצוקות האלה ולקחה המפלצת והושיבה אותי על כני ועל נחלתי, ואולם אז קרוב לי המות מן החיים, כאשר תבין גם אתה, ומועד ומועדים יעברו לי עד כי אשוב מעט לאיתני. ואולם המפלצת לא תאריך לעזבני לנפשי, כי בעוד רגע והיא אוחזת בי שנית והחל שנית שבר העצמות ושאגת הרעם ומבט העינים הנוראות והעצומות אשר תבטנה בי בלי הרף; והיה זה גורל חיי תמיד לזכור ביצורי הכואבים את המִפְגע האחרון או להכּון ולירוא מפני המפגע הקרוב הבא".

“אבל מה החיה הזאת שואלת מעמך?” שאל הקול הראשון. “האם תשאל אפוא לֶאֱכול אותך?”

“לא אחשוב כי זאת שאֵלָתה”, ענה השני, “כי לולא זאת, הן אכֹל אכלה אותי זה כבר. אין זאת כי אם תשאל לעשות צחוק לה בי. הן שמחה אכזריה לה תמיד לעַנותני ולמותחני לאט במצוקותיה”.

“הוי אחי, מה גדולה היראה אשר אתה מְיָרֵא אותי”, ענה הקול הראשון. “האם זה יהיה גם גורלי אנכי?”.

“לא ידעתי”, ענה השני. “ואולם עתה הן אני לך ואתה לי, ויחדו יֵקַל לנו לשאת את עֱנוּתֵנוּ”.

והנערה הקטנה לא חפצה עוד להוסיף ולשמוע. בתמרורים רבים מִהרה אל אמה ותספר לה את כל הדברים ותתאונן באזניה על לבן-שלג אשר לא יֵדַע תודה ותקרא:" אם מפלצת אני ואם אצבעותי כעמודים אשר פּוֹר יפוררו אותו ואם קולי כשאָגה, לא אחפוץ עוד לשום אליו לב".

“רק טוב כי תעשי כן”, ענתה לה אמה. "מצאי שׂפְּקֵךְ בזה אשר תביאי לו את טרף חֻקו. מה בצע לעכבר בחברתֵךְ ובאהבתֵך ולו גם בהיותו עכבר לבן. עכבר הוא עכבר הוא עכבר וְשָלֵו כל יצור רק במצאו יצור כערכו.

היֹה היתה נערה קטנה ושמה אֶנְכֶן, והנערה יפָה מאד וטובת לב, ורק מהיותה מפֻנָקה ומעֻנָגה הרבה, לכן רַבּו מאד תנועותיה ותהי מְהִירַת חֵמָה, כי יחידה היתה לאבותיה, ואבותיה אנשים עשירים אשר לא מנעו ממנה דבר. ואֶנכן מאז היותה בת שנה העתירו עליה בכל עת צעצועים למשחק שונים ורבים. בראשונה נתנו לה חיות עשויות גומי, ואחרי כן בתים קטנים וגנים עם עצים ירֻקים, ואחרי כן דלִיוֹת וכבָרות וחרָטים למאפה עוגות ומגרפות לחפור באדמה, ואחרי כן סוסים מתנודדים וחמורים גדולים על פי גלגלים, ובאחרונה נתנו לה בֻּבּות, קטנות וגדולות, צהֻבּות ושזופות, מעשי-עץ אשר לא ישָברו ומעשי-פורְצִילַנָה אשר ישָברו מחר, לבושות חול ולבושות בגדי שבת ויום-טוב. ואולם יפה מכל אשר נתנו לה עד כה היתה הבּבּה אשר הובילה לה דודתה ביום מלאת לה חמש שנים.

והבּבּה היתה גברת נכבדה עד מאד, גדולה כמעט כאֶנכן ולבושה כמו בת-מלך, ויהי לה אדרת אטלס ושלמת-משי עם שולַים רבים ועם ווי זהב באפודתה ונעלים לבנות עשויות עור נוצץ ומכנסי רקמה ומגבעת נחמדה מעשה סַמָט עם רדידים ועם נוצת בת-יענה. ומֵנִיף עשוי קְלִפַּת-מרגלית תלוי לה בחגורתה ומחסה מִשֶמש נחמד מאד בידה, וגם צמידים היו לה על ידיה ועגילים על צוארה ונזמים באזניה – הלא הם הדברים היחידים אשר לא מצאו חן בעיני אֶנכן כרגע, כי אָמֹר אמרה לה אִמה, אשר רק הפראים במדבר נוקבים להם נקבים בתנוכי אזניהם או באפם או בשפתם למען שים בּהם עדיים. והשערות אשר לבּבּה היו ארֻכּות וצהֻבּות ועינן כעין המשי, ותהיינה מסֻלסלות ומקֻלעות למִקְלָעות ומצֻמָדות היטב במחטים ובמשרקות קטנים מעשי קלִפת-צב. והיה כאשר ישכיבו אותה, וסגרה כרגע את עיני התכלת הגדולות אשר לה בנעימות, וכאשר יושיבו אותה ושבה ופקחה את עיניה מהר ותהי מקיצה כרגע. וגם יָדֹע יָדעה היטב לקרוא אָב וָאֵם ולדבר עוד רבות ואחרות, ואולם החרישה כמעט כּלה, כחק לבָנות יודעות טוב טעם, ותדבר רק כאשר ילחצו לה על בשרה לתת לה אות, כי מחכים לדבריה. וגם לא ריקם באה אל אֶנכן, כאשה אשר אין לה דבר בלתי-אם אשר על בשרה, כי אם הביאה עמה כבוּדה רבה וגדולה: ארון מלא שמָלות וארגז מלא לְבָנים וְכֵן מלא כלי פורצילנה וכלי זכוכית וכלי מתכת ויריעות דַמָסט אשר יושם על השלחן.

ואֶנכן היתה נָבוכָה כֻּלה ברגע הראשון בהציגם לפניה את בת-שעשועיה החדשה. אכן לא יָכְלָה לקחת אותה על זרועותיה ולְנַטְלֶנָה אָנֶה וְאָנָה, כי גדולה וכבֵדה היתה ממנה. וגם צַוה צִוו עליה, אשר לא תפשיט מעליה את שמלותיה ולא תלבישנה, לבלתי שַחֵת את מלבושיה, ואולם הלא זה ראש-התענוגות אשר לכל נערה קטנה עם הבֻּבּה אשר לה, כי תפשיט וכי תלביש אותה כפעם בפעם. ותהי רק משתּאָה ומשתוממת לה על יפיה, ואולם לא אָהבה אותה בכל לבה ולא היתה לה לְרֵעָה קרובה, אשר לא מצאה גם את לבה לקרוא לה “אַתּ” ותקרא לה “גברתי”. ורק כאשר הסכינה עִמה יותר, אז גִלתה בה גם מום גדול וכבד: הבֻּבּה היתה רָמַת-לב מאד.

בראשית היה עם לב אֶנכן לקרוא לה מִינָה, כשם מֵינִקתה אשר היתה לה לפנים ואשר נשארה יושבת בבית יושבת בבית אבותיה גם אחרי הִגָּמֵל חילדה ואֶנכן אָהבה אותה בכל נפשה. ואלם הבֻּבּה לא חפצה בשם הזה ובקרוא לה כן לא שמעה. לא הפנתה את ראשה כאשר תקרא לה אֶנכן, כי אם תשב זקופה כמו עץ, והיא הן היתה עשויה ממיטב העור וממבחר הפורצילנה ותנועה לה בכל יצוריה לכל פרקיהם. אז קצפה אֶנכן קצף גדול על קשי-לבה זה, אשר לא יכלה עוד לעצור ברוחה וַתַּך את הבּבּה. ואולם הבּבּה ענתה בקצרה: “סלחי לי, גברתי, נפש כמוני לא תֻכֶּה”.

“אם לא חֶפצה הוא כי תֻכּה”, ענתה אֶנכן ותתעבר, “כי עתה תענה נא כאשר יקראו לה בשם”.

“מִינָה איננו שֵם לנפש כמוני”, השיבה הבּבּה ברוח קרה.

“ומָה אפוא השֵם אשר ייטב לה?” שאלה אֶנכן בתמהון.

“יקָרא נא לי לכל-המעט מַלְכַּת שְבָא”, ענתה הבּבּה בגאוה.

ברגע הראשון חשקה אֶנכן להכות אותה על לחיה ולהגיד לה: “השם אשר טוב היה למינקתי הנאהבה, טוב רב מדי לנפש פתיה ורמת-עינים כמוך”, ואולם עוז פניה עם קור רוחה הגדול הבהילוה, ולכן נאותה לה ותקרא לה את שם האצילים מלכת-שבא כאשר חפצה.

אכן גם מלבד זה היו לאֶנכן צרות שונות ורבות עם מלכת-שבא. שלש בּבּות היו לה והן היו למבחר שעשועיה. קטנות היו וקלות לתפוש אותן בכף, לבושות שִׂמלות חול ונפש אֶנכן דבקה אחריהן, כי זה ימים רבים אשר היו עמה בביתה והיא יָכֹל יָכלה לפשוט את בגדיהן ולהלבישן כנפשה שָׂבעָה. אכן נקל היה להכיר, כי ידי אֶנכן היו בהן הרבה מאד. שמלותיהן לא היו חדשות עוד ויש אשר נראה בהן תְּפָר פָּרוּם או כפתור נִסָּח ותלוי או גם קָרַע, וגם פניהן וידיהן לא היו מופת לנקיון, אף כי אֶנכן, אשר אָהבה מאד לקשקש במים, הרבתה יום יום להעביר אותן תחת הבורית והספוג והמגרדת.

ואֶנכן חפצה לכרות ברית שלום בין בֻּבּוֹתיה הקדמוניות ובין מלכת-שבא ותקרא את כלן למשתה הקַהוה, אז ערכה את השלחן ותשם את יריעות הַדַמָסט היקרות אשר למלכת-שבא ואת הכלים היקרים ותקרא לשלש הבּבּות. ואולם כמעט אשר ראתה מלכת-שבא את התמונות הקטנות והדלות ותתחזק ותשב זקופה כמו יתד ועיניה הגדולות והכחולות נטויות לפניה בעוז, ואת שלש הבּבּות לא ראתה ולא הביטה, כ היו לפניה כמו רוח.

אז הושיבה אֶנכן את שלש רעותיה על כסאות קטנים וגם למלכת-שבא אמרה לעשות כן, ואולם מלכּת-שבא מאנה לשבת. “לא הסכנתי” אמרה, “לשבת לשלחן עם כל דַלַת-העם”.

“האם לי לכל-המעט יֻתַּן הכבוד לשתות קהוה בחברתה הָרָמָה?” שאלה אֶנכן בבוז.

“כן”, ענתה מלכת-שבא בהשפילה את כבודה ותהי כלא שומעת את הלעג.

ואולם בּדַבּר הבּבּה כן באזני אֶנכן וַתִּמָלא המִדה. אז החזיקה בה אֶנכן בּשְׂעָרהּ ותאמר ללחוץ אותה בחָזְקה על הכסא, ואולם הבּבּה גִבְהַת-הלב זקפה את כל בשרה ובקשי-ערף ובקול רועש ענתה: “יכֹל כל גברתי לשַבּר אותי, אם דֵי כח לה, ואולם לא תוכל לאַלצני לשבת עם הנשים האלה לשלחן אחד”.

“אין אנחנו חפֵצוֹת לֶאֱכוף על הגברת הזאת את חבורתנו ביד חזקה”, ענו שלש הבּבּות בַּעֲנָוָה ותקומנה כאחת.

“אַל נא!” קראה אֶנכן, “שוֹבנה, ילדוֹתי, ושֵּבנה ואל הנפש הריקה הזאת עם רום עיניה לא נוסיף עוד לשים לב”. ובדַברה החזיקה במלכת-שבא בזרועה ותשלך אותה אל אחת הפִנות, אשר רָעש הקרקע לקול נִפלה.

“חן חן לגברתי על טוב טעמה ומעשיה הטובים עמי”, שבה מלכת-שבא להשמיע את קולה כאשר שבה מעט לאיתנה, “ואולם זאת בקָשתי, לבלתי שים מעצור לנפשכן ברב או במעט ולשתות מן הכלים אשר לי, כמו היו קִנְיַנְכֶן אַתֶּן”.

אכן עזים היו הדברים האלה במאד מאד, אשר נַעווּ שלש הבּבּות לשמעם. ככה לא דברה עוד בּבּה לגבִרתן. על קָלון אשר כזה לא תוכל אֶנכן להחריש. ואֶנכן מִהרה אל מלכת-שבא ותקרא: "הנח קץ לקצֹר רוחי, הכלים אשר לָךְ לי הם וגם אַתּ לי אַתּ, ואם לא תשמרי כרגע מחסום לפיך, אז עוף תתעופפי בעד החלון החוצה ואז תבקשי לך על פני הדומן חברה לנפשך, “הטובה לך”.

עתה שמעה מלכת-שבא ותָּבן כי עת לחשות, ואף אמנם החרישה ואת עיניה סגרה, למען הראות כי יש עם נפשה להיות נכריה לכל ולבלתי שים עוד לב לכל הנעשה פה. ואֵנכן לא שָׂמה לב ולא התבוננה אל תנועותיה ואל התרגזותה המלאה מרי ותעזוב אותה לנפשה בפִנתה, ותָּשם קהוה ועֻגות לשלש הבֻּבּות הָעֲנָווֹת, ויטעם להן מאד, ולמלכת-שבא לא נתנה גם נטף אחד או פְּרוֹר אחד.

בעת ההיא ואחותה לַחָלָב, בת מינִקתה אשר היתה לה, חלתה מאד ותֵּאָנֵש ורק בימים האחרונים החֵלה לשוב מעט מעט לאיתנה, והיה בכל הימים אשר היתה הרעה גדולה, לא יָכלה אֶנכן לבוא ולראות את פניה, כי לא נתנו לה, ורק עתה מקץ שבועות רבים וארֻכּים הובאה אליה בפעם הראשונה לבקר אותה בחדרה ולראותה. אז נפלו שתי הנערות הקטנות אשה על צוארי רעותה ותשמחנה מאד יחד.

ואחותה לחלב שמעה מפי אמה, כי נִתַּן לאֶנכן ליום הולדת אותה בּבּה נפלאה, ותחשק מאד מאד לראותה. אז מִהרה אֶנכן אל חדרה, ותקח ותמשוך אחריה את מלכת-שבא בעמל רב וַתְּבִיאֶנָּה לפני רעותה. ורעותה בראותה את הבּבּה וַתַּמְלֵט קול זעקה קטנה ותקרא" “אכן יפה היא מאין כמוה; לא האמנתי מעודי, כי יש בֻּבּות יפות כאלה בארץ”.

"האם באמת מצאה חן בעיניך? שאלה אֶנכן.

“עד לאין חֵקר”, ענתה אחותה לחלב, ועיניה עפו בתמהון ממגבעת הסַמָט עם הרדידים עד לאדרת הָאַטְלָס ומשמלת המשי עד הצמידים והנזמים אשר למלכת-שבא.

“האם חפץ חפצתְּ כי לָך תהיה?” הוסיפה אֶנכן לשאל.

אחותה לחלב לא ערבה את לבה לענות.

“הגידי אפוא אם חפצת בה”, האיצה אֶנכן ברעותה.

“אִי לך”, ענתה הילדה על המִטה חרש, “הן לא בתמים אַתּ דוברת את דברַיִך. נכבדה היא ממני הרבה מאד, וגם לא תתן לך גברתנו את הרשיון לתתה לי”.

“אמי נותנת לי את הרשיון לכל דבר אשר אני שואלת מעמה”, קראה אֶנכן ותרץ כחץ אל אמה, להגיד לה, כי יש עם לבה לתת את מלכת-שבא לאחותה לחלב ליום שובה לאיתנה.

אִמה נתנה לה את הרשיון, והיא שבה בשמחה גדולה אל הנערה הקטנה, למען תת לה את הבּבּה לצמיתות.

“הלא ידעַתְּ”, אמרה לה, “גם לפקוח וגם לסגור את עיניה יודעת הבּבּה וגם לקרוא אב ואם ועוד רבות ואחרות היא יודעת”. והיא חָפצה להראות לה את כל הלהטים, אשר יודעת הבּבּה לעשות ואולם מלכת-שבא סגרה את עיניה בעוז ולא דִבּרה דבר וחצי דבר.

“האם עֻוַּרְתְּ פתאם ונאלַמְתְּ?” קראה אֶנכן בקצר רוח, אחרי הַשְׁכִּיבָה אותה ואחרי שבה ותעודד אותה וַתְּנִיעֶנָה וַתְּנִידֶנָה וַתִּלְחָצֶנָה וַתְּעִיקֶנָה.

מלכת-שבא נאנחה תחת הידים הרודות בה בפרך, ובאחרונה השפילה את נפשה למַלט את הדברים: “נפש כמוני לא תנָתן לבת אחת השפחות”.

הדברים המכלימים האלה מִלְאו את הסאה בעיני אֶנכן. “עוד מעט ואלַמְדֵךְ וידעת להקְלות ככה את אחותי לחלב!” קראה ותּשלך את הבּבּה גבהת-הלב בכל כחה לארץ. קול נפץ גדול נשמע, הילדה אשר על המִטה זעקה, מלכת-שבא נָאקה בקול" “אמי!” והרעה הנה באה: נִפּץ הראש והשברים הקטנים עם השערות הצהֻבּות והיפות אשר דֻבּקו אליהם עפו על פני הרצפה ובמקום אשר שם אחורֵי הראש אשר למלכת-שבא נראה חור גדול ועמוק.

ואֶנכן לא יָדעה מוצא מן הרעה, בלתי אם לבוא לפני אמה ולהתוַדות על השואה אשר באה. ואמה התקצפה לשֵמע הדברים ותגער בה על רוחה העז; ותָּשם עליה עֹנש אשר לא יֻתַּן לה אפיקומן אחרי ארוחת הערב. אז בכתה אֶנכן וחמתה על מלכת-שבא גדלה שבעתים, כי בְּשֶׁלָהּ באה לה השואה אשר גם עֹנש ענשו אותה. ואת אמה שמעה מדבּרת, כי את הבּבּה הפצועה קשות יביאו אל רופא בּבּות, למען רַפּא אותה ממכותיה ולמען שים עליה ראש חדש, ואולם אֶנכן לא חפצה לשמוע ולדעת את כל זאת. “הלאה מן הבית הזה”, קראה, “לא אחפוץ להוסיף עוד לראותה”.

“מי יתן והיה כן”, נהמה מלכת-שבא, כי שמעה את כל הדברים אף כי נבהלו כל עצמותיה. “הן אם כה ואם כה לא אמצא בבית הזה בלתי אם תעלולי אספסוף”.

ואֶנכן ראתה כי גם החור בראש מלכת-שבא לא לִמְּדָהּ עוד עֲנָוָה,ולכן לא ענתה עוד דבר, כי אם לקחה אותה ותפשוט מעליה בן-רגע את עֶדיה, את מגבעתה ואת שמלותיה היפות ואת כתנתה, ואחרי היותה ערומה כלה קראה לאמָתה ותאמר לה: “השליכי את המפלצת הזאת אל ערמת האשפה”.

והאָמה עמדה ולא ערבה את לבה לעשות כן, ואולם אֶנכן רקעה ברגליה ותצעק: “הלא אמרתי לך: השליכי אותה אל ערמת האשפה”. אז שמעה האָמה בקול בת-פִּנוּקיה הנעקָשה ותקח את הבבה ותעבֵר אותה מלפני עיני הילדה.

ומלכת-שבא פקחה את עיניה, אחרי סגרה אותן בעקְשוּתה עד כה, ותרא והנה היא שוכבת בחדר-המבשלות בפִנה בערמת האשפה העמוקה בין עצָמות ומפלי פסולת ודומן, ויכאב לה הקלון הזה וימלא אותה תמרורים גדולים שבעתים מן החור אשר בגלגלתה, ובנפשה יָדעה כי נעשה לה עָוֶל גדול. הן פצעוה קשות, גזלו ממנה את כל אשר לה ובבוז השליכו אותה אל גל הרפש, ומדוע? הלא כי לא חפצה לשכוח את כבודה. “טוב”, הפטירה בשפתיה חרש, “לא יִפָּלא מכם לעשות עמי נאצות גדולות עם קטנות ומעשי רצח, כי חזקים אתם ממני, ואולם את אשר חפצתם לא יהיה, כי לא אתערב עם שפלים ממני ולא אתן ידי עם האספסוף”.

ממחרת בבקר, כעבור מְלַקט הסְּחָבות בעגלתו לפני הבית כפעם בפעם, אז באו הוא ואשתו החדרה לחַטט בערמת האשפה. והאיש בראותו את הבּבּה הגדולה קרא לאשתו: “ראי נא! הן מגואלה היא ונשחתה עד היסוד, ואולם עוד נתֹן יתן הקונה במחירה כסף-מָה”.

ואשתו הפכה את מלכת-שבא בידיה כה וכה ואחרי כן אמרה: “הן המחיר אשר יֻתּן לנו בה כמוהו כאפס, ולכן טוב כי נביא את זאת שי לבתנו הקטנה”.

וכן היה. בן-רגע השליכו את מלכת-שבא אל שַק הסחבות, והאשה נשאה אותו על שכמה, ויביאוהו אל הסֻכָּה אשר שם הם יושבים. אז הריקו את השק, כאשר יעשו כפעם בפעם, ואת כל אשר בו שָׂמו על קרקע הבית, והילדה הקטנה עמדה ותבט בתאוה אל כל דבר ודבר אשר מצאו בו. אכן חשה מלכת-שבא גוֹעַל בנפשה למראה האנשים האלה, אשר לקטו אותה מעל הערֵמה, ולמראה הסכה המתועבה, אשר הביאו אותה אליה, ולמראה הילדה המגואלה ולבושה סחבות, ואולם בגאות לבה אמרה, כי הילדה הקטנה הזאת תשתאה ותשתומם למראיה ותעמוד ותתפלא בה מרחוק ולא תערוב את לבה לגשת אליה, והמחשבה הזאת היתה לה לחנופה. ולכן השיגו אותה שפלות ומכאוב בראותה כי בת מלקט הסחבות לא נעה ולא זעה מפניה אף כמעט ולא ראתה בה כל נפלאות וכל גדולות. הנערה לקחה אותה בידיה ותהפוך אותה מצד אל צד ותרא את החור אשר בגלגלתה ואת הרפש בסבך שערותיה אשר נותרו לה עוד לפלטה, ובשאֹל אותה אמה, אם חפֵצה היא את הבּבּה ותאמר בבוז: “יהי אפוא”.

ובֻבּה היתה לילדה הקטנה, אשר עשתה לה בעצם ידיה, והיא נפלאה מאד, כי היתה עשויה פְקָק ארוך, אשר לקחה הקטנה מעל צלוחית יין האדום, והלבישה אותה מעטפות אחדות עשויות מַרְטוטֵי צמר וַקרעי גליונות מכתבי-עתים וחִזקה אותן בקציהן בפתיל חוט, ואחרי כן לקחה עט-עופרת ותעש ליצור הזה שתי עינים ואַף ופֶה. ואת המפלצת הזאת אָהבה הנערה, אותה אִמצה אל לבה ועמה הרבתה לדבר. והיה כאשר נתנו לה את מלכת-שבא, ותקחנה ותלך עמה עד פִּנת הסכה ותשכיבנה על הקרקע, ואחרי כן לקחה לה את בֻּבּת-הפקק אשר לה ותשק לה ותאמר אליה: “ראי והביטי נא את הצרה הארֻכּה אשר הביאו לי בזה! הלא ממנה יָפִית שבעתים! וגם הנה אהבתיך שבעתים ממנה. אקח נא אפוא אותה ואתננה לך, והיתה לך לשפחה. הן גדולה היא וחזקה, על זרועותיה תנַטְלֵךְ בלכתֵּךְ לשוח, ואת כל אשר תצַוִי לה, תעשה”.

אז הושיבה את מלכת-שבא ותשם את המפלצת הקטנה על זרועותיה. ואולם לא יָשַר בעיניה כי השפחה אשר לבת-שעשועיה ערומה, ותקם לעשות לבושים גם לה, ותלַקט לה צרורות מפלי סחבות וסמרטוטים וקרעי נְיָר, ואולם כל אשר מצאה היה רע ומעט מִמִדַת מלכת-שבא הגדולה. והיה כאשר תעמול עִמָה עת אֲרֻכָּה כה וכה ולא יכולה, ותקצר פתאם רוחה ותקרא: " אין עצה ואין תבונה כנגד פתַיָה אשר כזאת!" ובדַבּרה וַתַּךְ אותה בחָזקה אל הקיר ותשָברנה שתי רגליה. רגע אחד הביטה בה הנערה בחרדה, ואחרי כן התעוררה ותאמר: " עתה הנה מתה. לכו ונקבור אותה".

ומלכת-שבא חשבה כי בא רִגְעָה האחרון, וייטב בעיניה גם זה. “טוב לי”, אמרה בלבּה, “שְכֹב במעמקי האדמה מהיות שפחה לפקק נמאס אשר כזה”. אז סגרה את עיניה, לבלתי רְאות את הסְחי ואת המָאוס אשר מסביב, ותבקש מפלט לה לזכרונותיה הטובים, לזכור את יפיה לפנים ואת חמודותיה אשר גזלו ממנה ואת מולדתה הנעלה, ויהי נכון בעיניה כנכון היום, כי רק לגדולות נוצרה וכי אמנם עֻתְּדָה להיות רעיה ובת-שעשועים לבת מלך.

בין כה וכה והילדה האכזריה בת מלקט הסחבות קמה ותקח לה פה רקוע אשר לנרתיק סַרְדיניות ובשפתו החדה חפרה בור בגַל הדומן אשר מאחרי הסכה, ובעשותה את מלאכתה בא אחיה הבכור, וישאל לה ותגד לו, כי חופרת היא קבר לַבֻּבּה הרצוצה השוכבת פה קצוצת ידים ורגלים ועיניה סגורות, ואחיה אמר: “הן תקצר ידך לחפור קבר גדול אשר כזה לְמִדַּת הפגע הרע והארוך הזה, קומי ונשליך את הארורה הזאת המימה”.

אז נחפזו שניהם אל הגשר אשר לנחל הקרוב. “אחת ושתים ושלש”, קרא הנער וביד נטויה ורחבה השליך את מלכת-שבא מעל היציע והלאה, והנערה הקטנה עמדה ותבט אחריה בנפלה, ותאַמץ אל לבה באהבה את בּבּת-הפקק אשר לה ותאמר: " אין לי חפץ בבבה אחרת זולָתֵך".

ומלכת-שבא חשבה לה את כל זאת לטובה, אשר לא תקָבר חיה, כי אם יטביעו אותה במים, כי היה מות אשר כזה בעיניה מוֹת חפזון ובאפס מכאובים רבים. ומדי נפלה המימה ומדי רדתה כמעט עד התהום אמרה בלבה: “הנה בא הקץ. אכן לא היו בני האדם הרעים והחטאים שֹוִים בי, אשר נפש נדיבה כמוני תשכון בתוכם”.

ואולם לא בא הקץ. לא טבעה במים, כי אם שבה ותנָשא אל פני המים ממעל וַתָּשָט עם הזרם בנעימות. אז פקחה את עיניה, ועם החור אשר בראשה ועם יצוריה הרצוצים ועם כל עָנְיָהּ וְרִישָׁהּ החֵלה לשאף רוח חיים חדשים. ואולם פתאם חשה בנפשה כי שִנַים חדות החזיקו בה. כי הנה בא עכבר מעכברי המים ויאחז בה ברגלה וימשוך אותה בחזקה אל נוהו אשר על שפת הנחל עם עצם פני המים, אשר שם חִכּו לו תרבות המון עכברים רכּים, למען השתעשע על הבּבּה השטה על המים ולמען התעלל בה. אז יצאה כל העדה מִפֶּתח מַחְתַּרתם ויצבאו על הבּבּה אשר הביאה להם אמם ויתגודדו עליה, ומחשבה עברה את ראש מלכת-שבר הנקוב: " לא חפצתי לשַחק עם בת השפחה אשר בבית, ועתה הייתי למשחק לתרבות זרע עכברים!" והמחשבה הזאת הכאיבה לה עד כּדי התבלע בינתה והיא גועה ומתה.

והמוח בא לה ברגע הנכון, למען מנוע ממנה את הרעה מכל הרעות. כי הנה חפצה עדת העכברים למשוך אותה אל החור אשר להם, ולא יכולו, כי צר הפתח מאד, והיה בעשותם כה כה ובסחבם אותה אנה ואנה וכל עמלם לשוא, וירגזו ויתקצפו מאד ויחֵלו לפצפץ אותה בשִניהם. אז אכלו על קרבה ועל מעיה, ככל אשר מצאו בה עור וקש, ויתר חלקי הפורצילנה אשר לה מצאו להם קבר בתהום הנחל.

הנה זאת האחרית הרעה אשר באה על מלכת-שבא גבהת-העינים. ואולם שלש הבּבּות העֲנָוֹת אשר לאֶנכן ראו כל טוב בבית רעותן ותהיינה עמה עד היותה לעלמה גדולה ויפה, ואשר יצאה והיתה לאיש ותהי גם לה נערה קטנה, אז נתנה לה את שלש בנות-שעשועיה היקרות, למען תּתָּן גם לבתה הקטנה את כל התענוגות הרבים והטובים אשר נתנו לאִמָה בהיותה נערה קטנה גם היא.

ויהי היום ובאחד מבָּתי העיר, אשר גן קטן נטוע לו מלפניו, התגוררה נערה קטנה וטובת לב, והנערה הקטנה הזאת אָהבה מאד את כל חיה ואת כל צמח. ואח היה לנערה הזאת, גדול ממנה, ויהי נער שובב ורודף הוללות רבה, כמשפט רוב הנערים מאז. והיה הנער הזה אוהב לתפוש זבובים ולעקור להם כנף או רגל, או לצודד זבובי-חַפּוּשִיוֹת ולתקוע להם מחט ביצורי גום או לקשור להם חוטים עם פִסות נְיָר בין רגליהם ולהעיף אותם עם המעמסה הזאת. והיה כאשר תראה אחותו אותו בעשותו את המעשים האלה, וַתָּנֵא אותו מאחריהם, והנער שמע בקולה, אף כי קטנה היתה ממנו, כי ירא פן תתקצף ותחדל מִדַבר אליו, ואת הדבר הזה לא יכול נשוא. אכן לא חפצה הנערה אשר יעשה אדם רע עם נפש חיה, עד כי לא נתנה לאחיה לרמוס לעיניה גם את תולעי העץ הנמאסים והחלקלקים, אם כי לחכו אלה את ציציה ואת פרחיה עד תֻּמם, כי אם צותה עליו אשר שום ישים אותם בנרתיק נְיָר וְיָבֵא אותם החוצה.

“ואולם הן מות ימותו על פני חוץ?” קרא אחיה.

“לא לנו לדאג לאחריתם ולאשר יקרה אותם בחוץ”, ענתה הנערה. “ידאגו נא אבותיהם להם או ידאגו הם לנפשם, רק אַל נא נמית אותם בידים”.

וארבעה עצים היו בגן אשר לפני הבית, ובענפיהם קִננו פְּרגִים רבים. אכן לא נעימים ולא נחמדים היו השכנים האלה! את הגדר אשר עם הרחוב טִנְפוּ ואת הדלת ואת הקרקע אשר מתחת לעצים, ותהי תמיד עבודת השפחה אשר בבית גדולה מאד להחזיק את מבוא הבית בטהרתו, ותהי מקללת את עדת הפרגים קללות נמרצות כל היום ופעמים הרבה אחזה במטאטא ותאמר להרוס באפה את קִנֵּי הצפרים ולהפיל אותם לארץ. וגם בהיות ימי החום בקיץ, ויהיו הפרגים מקיצים לפנות בקר בטרם יעלה השמש, והם מרעישים ומעלים שאון בקול גדול אשמוֹרה אחת עד להחריש אזנים, ויהיו מתהוללים ומתגעשים ומרקדים ועפים ומעופפים וקוראים לשלום וקוראים למהלומות ומצפצפים ומתעשקים, עד כי יאמין השומע כי הוא בבית-ספר אשר לילדים למועד המרגוע, והיה אבי הנער והנערה מתעורר כפעם בפעם לקול צפצוף הצפרים, כי שנתו היתה קלה, ויהי מתקצף מאד, עד כי אמר לקנות לו קנה-רובים ולהמית את עדת כל הפרגים הזאת בלי חמלה. וגם בהיות ימי האביב, כאשר יקציעו את גנְוֹת הדשא ואת ערוגות הפרחים, ויהיו הצפרים האלה אוכלים את כל זרע הירק ואת יתר הגרגרים מתום האדמה, ולא היה עצה לנגדם בלתי אם להקים מִפְלָצוֹת להרגיז את כל עוף מרחוק ולקשור חבלי חוט על פני יִתְדוֹת עץ תקועות בתוך כל האדמה הזרועה, למען שָׁמֹר על המִזְרָע מעט. והיה כל איש מאנשי הבית מוצא תנואות תמיד להתאונן על נאצה גדולה או נאצה קטנה אשר עשו לו הפרגים. והצפרים הדלים האלה לא היה להם בכל הבית כל אוהב וכל רֵע אשר ימליץ עליהם דבר טוב בלתי אם הנערה הקטנה, אשר באה כפעם בפעם לפני אביה או לפני השפחה להתחנן אליהם על הצפרים בהיות הקצף גדול עליהם.

והנערה לא מצאה שִׁפְּקהּ בזאת אשר דברה טובות על הפרגים באזני אנשי הבית והסירה את האף ואת הקצף אשר באו להם בצדקה, כי אם עשתה להם עוד חסדים רבים ואחרים. אכן בהיות הקיץ לא יָדעו הצפרים רע, כי בכל אשר פנו מצאו את שלחנם ערוך לפניהם. כמעט אשר יבואו החוצה או אל השוק והנה לפניהם מעדנים ומטעמים לרוב למלא בהם את בטנם הקטנה. ואולם בבוא החֹרף ויבוא עמו הרע. אז יש אשר יגדל הרעב מאד מאד, עד בלתי עצה עוד, רק אם להתעופף עד חלונות הבית ולהתדפק בחרטומם על לוחות הזכוכית ולהתיפח מר, אשר נתן ינָתן להם פרור לחם. אבל כאשר גדלה הנערה מעט, עד להבין את אשר חפצים הצפרים מדי הִלָחצם אל החלונות, ותהי מכלכלת אותם תמיד. אז תסיר בהיות החֹרף את השלג מעל אֶדֶן החלון ותזרה עליו פרורי לחם וגרגרים, ובימי החג תשים עליו גם פתותי תפוחים וצמוקים וממתקים, ואחרי כן תסגור את החלון ותתיצב לפניו ואת חָטְמה הקטן תלחץ אל לוח הזכוכית, למען הַבּט בבוא אורחיה הקטנים ובהתנפלם בכל לבם על המעדנים. וברבות הימים הסכינו הפרגים לראות את חלון חדר העבודה אשר לנערה הקטנה כראות שלחן ערוך לפניהם תמיד, והיה כאשר תשכח הנערה להכין רגע את טרפם לא יָראו ולא בושו מהתדפק בקצר רוחם גם על שמשות החלון ולשאל את אשר להם.

ואחיה בראותו את הדבר הזה ויהיו בעיניו למחֻצָפִים חסרי בשת. “הפרגים עזי המצח האלה”, אמר, “דורשים ממנו בחזקה, עד אשר יאמין איש כי מחויָבים אנחנו להם”.

“אמנם מחויבים אנחנו להם”, ענתה אחותו הקטנה, "כי אנחנו העשירים והם הדלים, אנחנו החזקים והם החלשים, אנחנו הגדולים והם הקטנים.

ואחיה לא נתן להוכיח לו את כל זאת. “אכן עָם הוא אשר אין מועיל בו”, נָהַם חרש.

“הן תאוה היא לעינים להביט אליהם בשעשועיהם”, דברה אליו אחותו, “ואף גם מי יודע אם לא יועילו לנו בבוא יום?”

והנערה הוסיפה לעשות טוב עם ילדי טִפוחיה הקטנים. ויש אשר בא אפרוח קטן מבני הפרגים, אשר עזב את קנו בטרם מועד, והוא רובץ בפִנת אֶדן החלון באין כח לשוב עוד, ותתן לו הנערה פרורי לחם מרֻכָּכים בחָלב ותשם אותם בחרטומו, ורֵבץ רך הכינה לו בנרתיק מרֻפּד בצמר, לבעבור שמֹר עליו מֵרעה ולהיות בטוח כלו עד בוא אליו אמו להשיב את הבורח הרך. ויש אשר אָרַב החתול אשר בבית על כרכוב החומה אשר עם אדן החלון, ובבוא הפרגים לקחת את טרפם, ויקפוץ בפעם אחת קפיצה גדולה ויתפוש את האחד בקצה הכנף, אז נסו הפרגים על וימָלטו בקול זעקת חרדה גדולה, והפרג האחוז התיפח בפי החתול ויאמן כי רגעו האחרון בא. ואולם הנערה הביטה בידה ותחזק בְּסַרְגול אשר לפניה ותך בו מכה עזה על כף החתול, ויהי החתול פותח פֶה לבעבור הַמליט נאקת מכאוב, וברגע ההוא מצא הפרג מועד לו לעורר את כנפיו ולעוף, ולא נותר עוד לפני החתול בלתי אם לזחול לדרכו כמתגנב, והוא מֻכֶּה ונכלם וצולע על ירכו. ויש אשר בפעם השלישית ונער שובב מנערי הרחוב בא וישלך אבנים על קני הצפרים אשר בתוך העצים אשר מאחרי הגדר, והנערה מהרה ותרץ החוצה ותגער בו בחָזקה על פחזותו, ויהי כאשר לא שמע הנער גם בקולה וילעג לה ויוסף להשליך אבנים, ותצעק הנערה בקול גדול לעזרה, עד כי באה השפחה מחדר-המבשלות וגם שוטר נחפז ויבוא מן הרחוב, והנער השובב נס וימָלט על נפשו.

ובהיות לנערה הקטנה שיח ושיג עם הפרגים יום יום, והיא מבטת אליהם ואל מעשיהם על פני אדן החלון ושומעת את להגם ואת צפצופם ואת דבר שעשועיהם ואת ריבותיהם, ותלמד מעט מעט את שפתם להבין אותה. אכן לא כבד הדבר הזה במאד מאד, כאשר יאמין איש ברגע הראשון, כי אין לפרגים מלים רבות והם מדַברים דברים פשוטים מאד, אשר אנחנו הגדולים כבר שכחנום לרוב ואשר עוד יודע אותם הילד היטב. והנערה הקטנה היתה שומעת להם מועד ומועדים שלמים, בשֶבת אחת הפרגיות ושולחת לשונה ברעותה או בהַללה את אפרוחיה כלם או בשפכה את לעגה על הפרגים הזקנים המתהללים בלבם כי חכמים הם מכֹּל או בסַפּרם איש לאחיו את דבר המעדנים אשר גנֹב גנבו מאת הנשים המוכרות פרי עץ בשוק. והנערה הקטנה נסתה לדַבּר גם היא בשפת הפרגים, למען קחת חלק גם היא בשיחתם ולשאל אותם לדברים שונים ורבים מאד, ואולם לא יכולה להוציא משפתיה את קולות הצפצוף וקולות הֶהָגות הגבוהים, ויהי עליה למצוא שִׂפְּקה בזה אשר הבינה לשמוע להם.

ויהי היום ואנשי הבית יצאו כלם אל מחוץ לעיר אל יום-השוק אשר נערך שם על פני ככר הדשא הגדולה. והכבוּדה אשר שם היתה גדולה ורבה מאד, כי רַבּו החנויות לחזיונות והחנויות לממכר ועם רב מאד נלחץ מסביב ללֵצים ולעושי הלהטים ולגלגלי סוסי-העץ ולמעגלי המסע ברוח. ורוכל נכרי לָבוּש מלבוש זר בטעם בני ארצות הקדם מתהלך ורץ מפִּנה לפִנה ומכריז בקולות נוראים על עוגות-הסוקר ¹אשר הוא מוכר, והעוגות צבועות לתאוה ונחמדות לעין, והנערה הקטנה בקשה בתחנונים אשר יקנו לה עוגה אשר כזאת, כי אהבה מעדנים. ואולם לא חפצה אמה לשמוע לה, כי פני הרוכל השחרחורים המפיקים ערמה לא מצאו חן בעיניה. ואולם אביה ענה ואמר: “רק אין זאת כי מַגְזֶמֶת אתּ ביראתֵך”, ויקן לבתו עוגה אחת וגם לבנו קנה, לבעבור מָנוֹע אותו מקנאה.

והנערה הקטנה כמעט אשר שלחה ידה להגיש את העוגה אל פיה, והנה פרג משתער עליה פתאם משמים ויורד ישר על כף ידה, עד כי חָרְדָה הנערה רגע וַתַּפֵּל את העוגה ארצה, אז הפרג על העוגה בטרם עוד תפול ויתפוש בה מהיר מאד ובִן-רגע התעופף עמה משם והלאה, והנערה עמדה ופיה פעור ולא ידעה את אשר היה לה. ואחיה נתן קולו בשחוק ויקרא: “עתה התיצבי וראי! הנה זה משפט פרגיך אשר ככה אֱהַבְתּם! רק עדת גנבים עזי מצח הם וזה כל משפטם!” ואולם הקטנה לא נתנה לאחיה לדַבּר דופי בילדי טִפּוחיה ותמהר ותחלט, כי רק אין זאת אשר היא בנפשה אשֵמה, כי לא החזיקה הָכֵן בעוגתה ולכן הפילה ואתה לארץ. והנערה שָאלה כי יקנו לה עוגה שנית, ולא יכולו, כי לא ידעו עוד את מקום הרוכל וההמון היה רב והמהומה גדולה מאד מהבקיע אליו. אז העמידה הנערה את פניה כפני בוכים, עד כי לא יכול אחיה לראות בצרתה ויתן לה את עוגתו אשר לו. ואולם כמעט אשר לקחה אותה בידה, והנה זה פרג יורד שנית פתאם על פני כף ידה ויִקור לה בחרטומו אחת ושתים באצבעה, עד כי זעה הנערה ותַּמלט קול זוָעה מרוב מכאוב. אז התנפל הצפור על העוגה בחפזון ויעָלם עִמה בן-רגע בטרם עוד תמצא הנערה הקטנה וכל בית אביה מועד להם להתעורר מתמהונם.

ואבי הנערה השתומם על עֹז-הפנים הגדול אשר לפרגים השוכנים בעיר, – ופתאם והנה קול זעקה גדולה נשמע בתוך ההמון ומכל קָצֶה נראתה תנועה גדולה ומרוצה רבה. אז שאלו לפשר הדבר, וַיֻגד להם, כי ילדים רבים מן הקהל חלו פתאם אחר אכלם מן העוגות המתוקות אשר מכר הרוכל הנכרי. כי היו העוגות צבועות צבע אשר רוֹש בו, ואלה אשר אכלו מהן נאנשו והם מתגוללים עתה במכאוביהם וחייהם תלוים להם מנגד. אז קם ההמון להתנפל על הרוכל האכזר ולהכותו ארצה, והרוכל נמלט ויברח, וההמון רודף אחריו בקולות ובזעקות גדולים, ותהי ההמולה גדולה מאד, ואבות הנערה הקטנה מתאמצים ככל אשר הם יכולים להִמָלט הם וילדיהם מתוך המהומה הזאת. אז נחפזו על פני הרחוב לבוא עד מקום אשר אין שם חנויות עוד ואשר ההמון הולך וקטן; ואולם הנערה הקטנה לא עצרה כח להקביל את צעדיה אל צעדי אביה ותהי רצה אחריו בחפזון ותִּנָגף אל אבן ותפול לארץ. ברגע ההוא מִהֲרָה אמה אליה להרימה מעל הארץ, ופתאם והנה קול זעקה נוראה נשמע מאחרי הילדה השוכבת ברחוב על הארץ ומאחרי אנשי ביתה המתגודדים על סביביה, ועוד מעט וסוס נבהל נראה רץ ושוטף בחֵמה גדולה וקרב אל המקום. עוד רגע וְעָבַר הסוס השוטף את עדת האנשים הקטנה הזאת ובוסס אותם לארץ ורמס אותם על ראשם ועל בשרם – וכל האנשים רואים עין בעין כי אין כל ישועה עוד. עוד אחת מעט ונשמת הסוס החמה אשר השתגע במרוצתו כבר נשבה על פני אבי הנערה הנדהם, ופתאם והנה פרג יורד מן השמים על פני הסוס ונוגע ישר אל עינו הימנית בחמת רוח גדולה ובסערה, אשר הצהיל הסוס את קולו בפחדים גדולים מרוב מכאוב ויעמוד על שתי רגליו האחרונות ויתגעש ויקפוץ הצדה ואחרי כן התהפך על צדיו ויתגלגל אל החריץ אשר בצד הרחוב, ואז יכלו הרודפים אחריו להשיגו ולכבוש אותו.

והנערה הקטנה בכל יראתה הגדולה ראתה היטב את כל אשר עשה הפרג ותאמר: “אכן יש עוד אשר יהיה הפרג למועיל ואתם לא ידעתם!” ואולם אבותיה ואחיה לא יכלו עוד להבליג על פחדם ולא ענו דבר. אבל משוש יום-השוק נהפך להם פתאם למשא, ויהי עתה כל חפצם לשוב הביתה. ואולם לבלתי לכת דרך רחוקה מאד ולא ישרה, לא מצאו לפניהם עצה אחרת בלתי אם לשוב שנית אל רחובות החנויות ואל ההמולה הָרַבָּה. והנערה הקטנה מד לכתה הביטה רגע אל התמונות הגדולות עם פני החיות הנוראות והנמרים והשנהבים התלויות על פתחי החנויות אשר עם החיות ותעמוד רגע ותשתאה אליהן, ואולם כאשר הביטה כה וכה, ותרא כי נפרדה פתאם מעל בני ביתה בתוך המהומה. אז חָרְדָה הנערה חרָדה גדולה, ותחָפז ותמהר לרוץ למען הַשג את האובדים, ואולם ההמון הגדול עמד לפניה כמו חומה ולא יכלה להבקיע אליו. אז התנגפה מרגע לרגע אל האנשים אשר נלחצה בתוכם והאנשים התנגפו אליה, ותשא הנערה את קולה ותבך מרה, כי יש אשר הכאיבו לה ויש אשר יָרְאָה לנפשה להיות עזובה ומשולחה בקרב ההמון הרב והזר. ברגע ההוא וכף יד אדם נגעה בכף ידה פתאם ותמשוך אותה בחָזקה ובמהרה מתוך ההמון הרב אשר לפני חנויות החיות, והנערה הקטנה נשאה את עיניה המלאות דמעות ותרא והנה אשה זקנה לפניה אשר פניה שזופות ושערותיה לבנות ומסֻלסלות ודמות לה כדמות הרוכל המלא ערמה, והאשה מדברת אליה בקול צרוד ובטעם זר ואומרת: “בואי, הקטנה, בואי עמי חיש מהר ואל תירָאי!”

“לאָן?” שאלה הנערה הקטנה ביראתה ותאמר להתיצב ולעמוד.

“בואי נא, בואי”, אמרה הזקנה שנית ומראיה כמראה מכַשֵפה, “רק מזה והלאה, רק מתוך המהומה והלאה. אחר כן אביאך לביתֵך. אל אבותַיִך אביאֵך”.

ובשמוע הקטנה את דְבַר אבותיה ותלך אחריה בחפץ לב. ואולם יש אשר נראה לה, כי אין הזקנה השזופה הולכת עמה אל העיר, כי אם אל העֵבר השני אשר מן העיר מנגד.

“אין אנחנו מתגוררים שם”, אמרה הנערה הקטנה, “כי אם בעבר השני מנגד”.

“ידעתי, ידעתי” ענתה הזקנה. “הולכים אנחנו עד העגלה אשר לי. הלא רחוקה הדרך אשר לא תוכלי ללכת ברגל, ולכן בעגלה נסע”.

מקץ רגעים אחדים באו עד לעגלה אשר עמדה בצד הרחוב, והעגלה עגלה ישנה ונפלאה במראיה, אשר גַּגָּהּ ירוק ועשוי בלויי סחבות טבולי גשם מאז, והוא רתומה לשני סוסים קטנים ודלי בשר, אשר עצמותיהם חודרות להם מקרב עורם. והנערה הקטנה לא חפצה לעלות, אז תפשה בה המכשפה השזופה בשכמה ותרם אותה כמו צרור קל ותשלך אותה אל העגלה, והיא מִהרה ותעלה אחריה. והנערה הקטנה קראה לעזרה בקול, ואולם העגלה מָלְאָה אנשים ונשים וילדים קטנים שזופים וערומים, וכלם הרימו קול שאון יחדו, עד כי לא נשמע עוד קול הנערה הקטנה בצַעקה. בעת ההיא והמכשפה הזקנה האיצה בסוסים הרעבים והעגלה המשתקשקת עפה בחפזון נמרץ בתוך עֲנַן אבק משם והלאה.

והנערה נפלה ביד להקת צוענים אשר גנבה אותה עמה. אז בכתה הנערה בקול גדול, והמכשפה הזקנה אמרה עליה: “החרישי, לא יאונה לך כל רע, רק טוב יהיה לך בקרבנו, וחיים אשר ימצאו חן בעיניך. מעדנים תאכלי ושמלה תלבשי עם נקודות זהב. במחולות תצאי ולנַחש תלמדי ולהגיד עתידות, והיו כל ימַיִך רק ששון ושמחה. ובכן הרָגעי נא”.

והנערה הקטנה לא ידעה להושיע לנפשה, ותסתתר בירכתי העגלה ותשב אט ותבך ותזכור את אבותיה ואת אחיה ואת יראתם הגדולה בבקשם אותה כל היום.

ולהקת הצוענים ראתה אל-נכון ברכה רבה במשלח ידם ביום-השוק, ולכן התהוללו עתה אנשים ונשים יחדו, וישתו יין וגם יין שרוף בבקבוקים גדולים ויזַמרו וישחקו ויצהלו בקול גדול בשפה נכריה, ואחרי כן באו בתוך היער ויעמדו, ויבעירו אש גדולה ויכינו להם מִרְבָּץ ללון הלילה. אז יביאו קַלָחות גדולות עם סירי נחשת ויבַשלו להם ארוחה גדולה, וגם לנערה הקטנה נתנו ממנה, ואולם הנערה לא חפצה לטעום מן המאכלים הזרים גם בכל רעבונה הגדול וַתַּדַּח אותם מלפניה ברוב גָעֳלָהּ. וכל האספסוף השזוף והפוחז אוכל ושותה ומיטיב את לבו, ואחרי כן רבצו על הארץ לישון, אלה מסביב למדורת האש ואלה מתחת לעגלה, ואת הנשים ואת הילדים השכיבו בתוך העגלה, וגם על הנערה הקטנה פקדו לעלות על העגלה ולישון, ותהי גם היא שוכבת בין הילדים. ואולם הנערה לא יָשְנה; ויהי בראותה, כי כלם נרדמו והם ישֵנים כפגרים מתים, ותקם לאט ותרד מעל העגלה ותתגנב לצאת מן המחנה אשר לצוענים השִׁכּורים הַמְנַחֲרים בקול, ותפסע על ראשם ותעבור אותם, ואחרי כן החֵלה לרוץ ככל אשר יכלו רגליה הרכות לשאת אותה, עד הַרְחִיקָהּ מִמִרְבַּץ הצוענים מבלתי ראות עוד את להט האש הבוערת. אז עמדה תחתיה רגע אחד לשאף רוח, ותרא והנה היא בתוך היער הָאָפֵל והיא איננה יודעת לאָן לפנות. ולא ערבה את לבה לקורא בקול, ותֵּשב תחת אחד העצים בתוך האזוב ותבך מרה.

פתאם והנה קול רך ודק נשמע קרוב אליה, והקול מדַבּר בשפת הפְּרָגִים אשר היא יודעת היטב, והוא מצפצף ואומר: " אַל נא תבכי, רעותי, קומי ולכי אחרי".

“מי אַתּ?” שאלה הנערה הקטנה פְרָגִית גם היא, ותתאמץ לדַבר מפורש, למען יבינו לה.

“הוי, מה נואלו בני-האדם כלם!” נשמע הקול העונה בעליצות גדולה. “האם לא ידעתיני? הלא אנכי שכֵנֵך ואַתּ מכלכלת אותי יום יום”.

“האמנם!” קראה הנערה הקטנה בשמחה ותמהר ותשלח את ידה אל רֵעָהּ בעל הכנפים.

ואולם העוף נחפז ויתעופף וימָלט. “רק אל נא תְפוֹש”, צפצף, “את הדבר הזה אין אנחנו יכולים לסבול. ואולם עתה הבי ונלכה הביתה. ראי הנה אנכי מעופף לפניך לאטי, ואַת אל נא תָסֵבִּי את עיניך מאחרי”.

והעוף מתעופף לפניה כמִדַת-ראש מלמעלה והנערה הקטנה הולכת אחריו בלב בטוח, ויש אשר נכשלה בחשכה ותנָגף אל אבן ויש אשר נפלה ויהיו לה פצעים עם חַבּוּרות אחדות, ואולם מקץ מועד מעט יצאה את היער ותבוא עד הרחוב הגדול ומשם והלאה הלכה את דרכה לבטח.

ובהיותה קרובה אל העיר וימצאנה שוטר וישתומם מאד לראות בלילה נערה קטנה יחידה על אֵם הדרך, ויפן אליה ויחקור אותה. והנערה סִפּרה לו את כל אשר ידעה, ותגד לו גם את שְׁמָהּ ואת מקום ביתה. והאיש החזיק בידה וַיִנְהַג אותה אל בית אבותיה.

ואבותיה בקשו אותה כל היום ויבואו גם אל בית-השוטרים, ואת עקבות הילדה האובדת לא מצאו, ולא עלו על משכבם גם בלילה, ויהיו יושבים אל השלחן בצרה גדולה ויתאמצו לנַחם איש את אחיו ולמצוא תקוה. ופתאם בהיות האשמורה הראשונה אחרי חצות הלילה, והנה השוטר בא ומצלצל בפעמון הבית ואת הנערה הביא עמו. אז היתה השמחה גדולה מאד, אשר לקולה התעוררו כל השכנים מסביב. והפרג אשר נִהג את הנערה יָשב על אֶדן החלון זה כבר ויבט אל הבית וישתקשק בכנפיו ויצפצף בקולו, ויהי לוקח חלק בשמחת אבות הנערה. ואבות הנערה לא חדלו מִנַשֵק את הנמצאה, הלֹך ונַשק הלֹך ונַשק, והילדה הנמצאה עיֵפה מאד והיא מבקשת רק את האחת, אשר יתנו לה לעלות על מטתה ולישון.

ואבי הנערה יָדע את אשר עשו הפרגים לבתו, בהצילם אותה ביום אחד שלש פעמים, ויחשוב להם את כל זאת לטובה, וממחרת בבקר עשה להם משתה. אז ישים לפניהם על אַדְנֵי כל החלונות אשר לבית תופינים וצמוקים ופרי ודבש, והפרגים באים ואוכלים וקוראים לכל רעיהם וקוראים מקרוב ומרחוק, ויהיה השאון גדול וההמולה רבה והצפצוף חזק והצעקות עלו עד לב השמים, ואולם איש לא כִהה בם. ומאז והלאה מצאו הפרגים, הם ורעיהם, תמיד את השלחן ערוך לפניהם בבית הזה, ויהיו בני האדם והפרגים לרֵעים נאמנים עד אחרית ימיהם.

בלילות סיון היתה החדוָה על פני נְוַת-השדה אשר עם שפת היער גדולה מאד, כְּחֶדְוַת חתונת-אִכָּרִים או כלֵיל-הִלוּלִים. זמירות-הלילה חִללו בחליליהן, הַצֶּרְצְרִים נגנו בכנורותיהם, השורקים-במטר תופפו בתֻפּיהם, רוח-הלילה זִמֵּר את זמירותיו, וחַפּוּשֵׂי-אִיָּר זקנים וחַפּושֵׂי-סִיוָן צעירים רבצו בבתי-משתיהם אשר בתוך החציר ואשר בתוך הסְבָכִים ואשר בין ענפי העצים ויהיו שותים את הטל עד לְסָבְאָה, וגם חַפּוּשֵׂי-מרים הישרים, אשר אין חלקם מעודם עם פריצים, נִפְתּוּ הפעם לִמְפַתֵּיהם להתהולל יחד עם הסובאים. וכאשר יָרד הלילה כָלִיל, אז התרוצצו ששת התולעים המאירים, המתגוררים על פני נְוַת-השדה, ויזחלו מבתי-חָמְרָם אשר בתוך האדמה ויבעירו את מנורותיהם, ויהי פתאם אור גדול על פני כל המקום, והאור אור לבן-תכלת בהיר ונוצץ. והיה אחר כן, כאשר יקומו הסובאים המאַחרים בלילה לשוב הביתה, וּמָצְאוּ את הדרך אשר לפניהם על-נקלה ולבטח, כאשר יהיה בצהרים, ולא יתנגפו עוד רגליהם אל שרָשים ואל אבָנים ולתוך נִקְרות החפרפרות לא יפולו. ויש אשר בבואם עד לפני התולעים המאירים, והתיצבו רגע ונשאו את קולם הצרוד מרוב שְתֹה לשיר להם שיר-ברכה, שירת-תודה היא לאמר:

"תּוֹלָע, הַמֵּאִיר לְגִבּוֹרֵי הַגְּרוֹ

אֶת-כָּל דַּרְכָּם הָאָרוֹךְ,

בִּתְעוֹתָם הַבַּיְתָה וְכִבְדֵי שִׁכָּרוֹן –

הֱיֵה נָא בָרוּךְ, הֱיֵה נָא בָרוּךְ!"

והתולעים המאירים לא יענו דבר, כי אם יגיהו את אורם הרך והמתוק. אכן טובי-לב הם ולא יזכרו לעדת הוללי-לילה אלה את עון הוללותם הנעימה, כי אם ישמחו גם הם על עליזות החיים מסביב להם למועד החג הקצר הזה אשר בשנה.

ועל יד נְוַת-השדה אשר שם החדוָה, לא-רחוק ממנו, עמד ארמון ישן ומגדל גבוה בראשו. ועל פני המגדל קִננה משפחת ליליות נכבדה אשר לה עבדים ושפחות רבים מבני העטלפים. וגברת המגדל היתה לילית באה בימים גבירה מלֻמָּדה מאד, ויהי בן אשר חפצה לעשותו למלֻמד גם הוא, ואולם האדון הצעיר עצל ורודף תענוגות, ויחמוד לשוטט בחוץ מֵהֲגוֹת בלמודים. והיה בכל עת אשר יכול, ויעזוב את ספריו ויתגנב מן המגדל החוצה, למען התנפל על קַן כל עוף, לגזול צפרים או להתעופף עם עדת בחורים מבחורי הליליות בקִנִים הקרובים אשר מסביב ולצאת עמם יחדו לציד ארנבות או לצֵיד העכברים הצבועים.

ואמו התעצבה מאד אל לבה על כל הדברים האלה ותהי שוחרת אותו למוסר תמיד. “הנה עת הבחינה הולכת הלֹך וקורבה ואתה טרם תִּכּוֹן לקראתה בלמודיך. האם תאמר להביא עלי את החרפה הזאת, אשר לא תעמוד בַּמַּסָּה ונפל תפול בה?”

הבחור לא ענה דבר, כי אם הכביד את לבו פניו התקדרו.

“הלא תענה, בן מביש!” קראה הלילית באַפּה. “מה אעשה בך אפוא? כל אבותיך אשר מעולם היו תמיד מאורי כל חכמה וחברי האקדמיה כלם, ורק אתה לבדך תאמר להיות איש נבער וריק. אשר לא יֵדע בלתי אם הולֵלוֹת כל היום. האם לא תכָּלם אפוא?”

“לא חטאי הוא”, ענה הבחור בקֶרי.

“לא חטאך הוא?” שאלה הלילית ותשתאה. “ומי אפוא החוטא?”

“אבל אמי”, קרא הנער ורוחו התעודד, “הלא תביאי לב חכמה. מתי אפוא אוכל לשבת על למודַי? יומם עלי לישון, כמשפט כל בחור נכבד מנכבדי עדת הליליות, ובלילה הנה מלא החדר הצר והארור הזה חֹשך על פני כלו אשר לא אראה דבר. הנה קצר-ראי אני זה מאז, ואם אוסיף עוד ואוגיע את עיני על הספרים בחשכת האפֵלה הנוראה הזאת והייתי עִוֵּר כֻּלי.”

“מה אתה מַרבה להג פה?” ענתה הלילית קשות. "הן זה כמְאַת שנים אשר אנחנו יושבים פה ולא התאונן עוד איש ממנו על מעוננו זה. כלנו ידענו תמיד כי נעים לנו ועָרֵב פה. בלילות הַיָּרֵחַ הן כמעט אשר יהיה האור פה גדול מנושא, ובימים אשר הירח לא יגיה הן לנו עוד החתול אשר על הגג, ולאור עיניו הלא יכול תוכל לקרוא את קריאותיך ברוָחה.

ואולם הנער הוסיף להקשות את לבו. “סלחי נא לי, אמי”, ענה בְמִרְיו, “לילות הירח במלוא נגוהותיהם מעטים ככה, ועיני חתולנו אולי השפיקו באורן לאבות אבותינו, ואולם לא לנו אשר גֻדלנו בהיות על פני הארץ המאור האלקטרי. וגם הנה רַבּו עתה הלמודים שבעתים מאשר היו לפנים. ולכן זה הדבר אשר אֹמַר אלַיך: תני לי מאור טוב או חדלי מהתאונן אם לא אִכּוֹן לקראת בחינוֹתָי”.

ומבלי חַכּות לדברים אשר תענה אותו אמו נחפז הבן הסורר וימָלט בעד חור המגדל, למען בקש תענוגות עם חבריו יחד, כמשפטו תמיד ולעזוב את למודיו באשר הם שם.

ולילית אמו קראה לִזְקַן העטלפים אשר עמה בביתה ותשפוך בחיקו את מרי כל עָצְבָּה. “אכן אין עוד יְכלֶת לכלכל דבר עם העם הצעיר והסורר הזה. האם לא תאמין, אשר נעקש נעקש בני הפוחז להגיד לי ולא יחדל, כי רק באין דֵי אור לו במעוננו לכן לא ילמד?”

“רק תואנה היא, גברתי הרבנית”. צפצף העטלף.

“את הדבר הזה ידעתי כמוך”, ענתה הלילית. “ואולם אף תואנה אין לי להשאיר לבני להיות לו לכסות-עינים. מה עלינו לעשות אפוא, למען תת לעצל הזה אור נבחר?”

"אולי החתול אשר על הגג – " החל העטלף

“לא ישפוק”, קראה הלילית ולא נתנה לו לכלות את דבריו. “ואולם הלא אין זָר בתוכנו: האור אשר לנו הן באמת אור דל מאד ואני את נפשי אשאל, אם לא באמת הלכו עינינו הלֹך וכֵהות רק יען כי מצאנו שִׂפְּקֵנו בזֹהר עיני החתול. אכן באה העת אשר עלינו לבקש לנו אור חדש”.

העטלף חשב רגע אחד מחשבות. “מה אַתּ אומרת, גברתי הרבנית”, ענה, “אם ננַסה הפעם בתולעים המאירים? הן אורם אור צח ושוה תמיד, את הראש לא יחַמם ופגע שרֵפה אין בו”.

“המחשבה מחשבה טובה”, ענתה הלילית. “לֵךְ וְהָבֵא לי כרגע אחדים מהם”.

והעטלף משרת מקשיב ונכון תמיד לפקודות גברתו,ויתעופף כרגע נמהר אל נְוַת השדה אשר עם שפת היער, במקום אשר שם הגיעה עתה שמחת חג האביב עד למעלה ראש. מכל צַמְרות העצים ומן הסבכים ומן חֲצִיר העֵשב עלו צלילי כנורות וזמירות חלילים ונגינות שירי שתִיה, ובכל מקום נשמע קול מנגנים ומחוללים וסובאים, והתולעים המאירים מאירים בשמחה חרישית את כל ההולֵלות הָרַבָּה. ואולם העבד הנאמן אשר ללילית לא שָׂם לב לכל עדת החוגגים, כי אם חטף בּשִניו את אחד מן התולעים המאירים ויחָפז בעופו וימהר מאד וישאהו אל המגדל וישימהו על פני אחת הקורות. והתולע חרד מיראה בכל יצוריו ויכבה נרו כמעט כלו בחרדתו.

והלילית נגשה אל הרמש קרוב מאד ותבט בו היטב ולא מצאה רצון ותאמר: “אכן גם האור הזה איננו מן האור הנבחר”.

“לא, גברתי הרבנית”, ענה העטלף. “בחוץ על פני נוַת השדה הגיה האור הזה שבעתים ככה. אכן עם נפלא העם הזה: בהיותם איש איש לבדו לא יועילו הרבה, ורק כאשר יהיו רבים יחדו אז יחפצו עדת המרֵעים האלה להראות איש לרעהו את יתר עֻזו ואז יעשו את כל אשר בכחם ויָצא מהם אור אשר נמצא בו חפץ”.

“כי עתה לַךְ והָבֵא לי עוד אחדים”. צותה הלילית.

והעטלף קרא את אֶחיו וַיֵצאו יחדו לנאות הדשא וַיִשְבּוּ גם את חמשת התולעים המאירים הנותרים. ויהי כאשר יָשבו ששת התולעים יחדו בתוך המגדל על פני הקוֹרה, וישמחו מאד כי לא אֻנה להם כל רע וכי שבו לשבת כלם יחדו כבראשונה, וישכחו עד מהרה את כל פחדם וישיבו ויאירו את מנורותיהם בכל עֻזן. ויהיו קירות בית המגדל נוצצים פתאם ומזהירים כמו חֻפּו ברַצי כסף והבית בית משתה גדול, ויהי המראה מראה נחמד מאד אשדר גם בעיני העטלף מצא חן, אף כי אין לבו הולך אחרי תפארת ועֹשר.

“אכן נפלא האור”, אמר, “ורק כי מַכֶּה את העינים בסנורים. אין זה כי אם לא יכולתי להביט אור כזה לאֹרך ימים”.

“גם אנכי לא יכולתי”, ענתה הלילית וַתֵּאָנַח. “ואולם מה עלינו לעשות? הן רצון בני הנעורים הוא ואנחנו מה”.

וששת התולעים המאירים האירו בכל מאדם כל הלילה עד לפנות בקר, ולפנות בקר כִּבּו את מנורותיהם וירמשו על פני התקרה ויגשו איש אל אחיו עד כי קָרבו מאד, ויישנו כלם יחד בהיותם עיֵפים, ויחלמו ויראו בחלומם את מִשְתֵּה הַהֲלוּלִים, אשר לֻקחו משם בחזק יד לבעבור הבִיאם אל מגדל הלילות על משמרתם.

ובְהֵרָאות השחר על פני השמים, ויבוא גם בן-הלילית משוּט בחוץ וארנבת הביא עִמו, וַיַּנַּח אותה שַי לרגלי אמו ויברך אותה בשלום וכי תערב לה שנתה.

“רב לך, רב לך, הפוחז”, נִרְגְּנָה הלילית בטרם תעלה על יצועה, “ואולם היום בערב וראית דבר אשר לא פללת!”

ואף אמנם נגשה הלילית בהיות הערב אל משכב בנה האוהב שֵנות ותקרא לו באזנו: “קום לך, העצל, התעורר וגש אל העבודה”.

והנער פקח את עיניו ואולם כרגע שב ויסגור אותן מפני זהר האור הרב אשר פָגע אותו, כי ששת התולעים המאירים העלו כלם את מנורותיהם ויהיו מאירים בכל עֹז.

“עתה לא תוכל עוד לבקש תואנה”, הוסיפה הלילית לדַבּר, “כי לא תראה היטב. הנה הכינותי לך מאור, אשר תכלינה העינים למראהו, ועתה מהר קח את ספריך ורק אשר תלמוד עתה כמשפט”.

והנער ראה כי אין עצה עוד, ויקם באין חפץ וירחץ את פניו ויסעד את לבו ויֵשב על ספריו. ואולם היו הלמודים לו למשא, והוא רק חִכּה עד צאת אמו, היא ושתים ליליות מִשִפְחותיה, למען הָביא את צרכיה. אז נגש חיש אל התולעים המאירים ויאמר להם בקול דממה ובחָזְקה": “הוי אתם עַם האספסוף, עבדים נושאי מנורות! מה לכם תבקשו פה? מי קרא לכם כי באתם? אם אתם, בני בליעל ומשחיתי עינים, לא תעזבו את המקום הזה כרגע, אז אשַבר לכם את עצמותיכם כלן”.

והתולעים המאירים התחלחלו מאד ויכַבו נרם כמעט כלו, ויהי עוד רק אור לוחש מעט. ואולם העטלף ראה ושָמע את כל אלה מִפִּנָתו וימהר וישתער אל המקום ויצפצף! “חכה נא, אדוני הבחור, בשוב גבִרתי הנכבדה אסַפּר לה את כל הדברים, ואַתּם שובו כרגע והעלו לי את המנורות, ואם לא וידעתם את ידי.”

והתולעים המאירים לא יָדעו את אשר עליהם לעשות. מעבר מזה מְיָרֵא אותם בן הלילית, אם יאירו, ומעבר מזה העטלף הנותן עליהם את חִתּיתו, אם לא ישובו להעלות את נרותיהם כרגע. ואולם בִּין הבינו, כי קול העלם נחשב פה בבית הזה מקול העטלף, ויהי האַמיץ בין התולעים והוא עָרַב את לבו לגשת אל הנער הזועם העומד עם נוצתו הזקופה ועם עיניו המשליכות אימים ויאמר לו: “אדוננו הצעיר, הלא בכל נפשנו אמרנו לשמוע לך, לו רק יכולנו. ואולם לא לרצוננו באנו הלום, ורק עבדיך לקחו אותנו בחֹזק יד מארצנו ומחיק משפחתנו, ועתה איך זה נצא מן המגדל הרם והנורא הזה ואיך נגיע אל פני האדמה? את הדבר הזה אין ידנו משגת לעשותו עד עולם ועד. הֱיֵה נא לנו עתה לעזר, אדוננו הצעיר, ואנחנו נברך אותך על חסדך זה כל ימי חיינו”.

והנער נער קשה ופוחז, ואולם לבו היה לב טוב, ויחמול את התולעים האמללים ולא מצא את לבו לקחתם באין דבר ולהשליכם בעד חור המגדל החוצה. וגם את אמו יָרֵא, כי תבוא ותשאל להם.

אז הֵניס בעֻזו את העטלף עד אל פנָתו ואל התולעים המאירים אמר בקול דממה: ואתם פה עֲשו את כל אשר אנכי מצוה אתכם, בשוב אמי הביתה וחגרתם את כל כחכם והתפרצתם מפניה וקראתם שביתה. אכן אוהבת אמי לדַבּר קשות מעט, אבל כל רע לא תעשה לכם. רמש אשר כמוכם אין היא אוכלת, ולכן אין זה כי אם תקום ותגרש אתכם מפניה, ואש אקחכם ואביאכם אל ארצכם".

וכאשר דבּר, כן היה. בשוב הלילית הזקנה הביתה ותרא והנה כהה החדר וששת התולעים המאירים לא נראו בלתי אם כשש נקודות תכלת קטנות.

“מה זאת אפוא פה שנית?” קראה הלילית בקצפה. והעטלף אמר להשתער מִפִּנָתו, ואולם העלם חש אליו וילחש לו בזעמו: “שים מחסום לפיך, כי בן מות אתה!” ואחרי כן מִהר אל התולעים המאירים ויצפצף להם: “ועתה דַבּרו! הֱיו לבני חיל!”

והתולע אשר הרהיב לפנים את עֻזו לדַבּר, דִבּר גם הפעם: “יהי שלום בחֵילך, גבִרתּנו הנסיכה, אין אנחנו יכולים להאיר”.

“מדוע אין אתם יכולים, אַתּם עדת ריקים ומורדי עבודה?” גערה בהם הלילית.

“יען כי אין איש נותן לנו דבר לאכול ולשתות”, ענה התולע בלב אמיץ.

“האמנם?” ענתה הלילית והיא נבוכה מעט. הדבר הזה לא עלה עוד על לבה עד כה. וגם יפָּלא ממנה להגיד כי לא צדקו התולעים. “מה אַתּם חפצים?”

“ארבע ארוחות ליום, שנים עשר זבובי-ירק שמֵנִים לכל ארוחה וכוס טל משכים, כי כן הִסְכַּנו. מלבד זאת גם משְכָּב רך בָּאֵזוֹב ומעט ירק קצח בתוך הכר אשר למראשותינו, ופעמַים בשבוע ינָתן לנו דרור לצאת לשוח. אם לא ימָלאו לנו משאלותינו אלה, לא נאיר”.

טוב לי לראותכם פגרים מתים, אתם הזוללים, מִמַלֵּא את משאלותיכם!" קראה הלילית ותתקצף עד להֵחָנֵק. “קום וגש, עטלף,שְׁבור לנבלים האלה את עצמותיהם! אֱכוֹל אותם עד לא יוָתר מהם איש!”

“כַּבּוּ!” צפצף אליהם הנער חרש, בעוד אשר התעופף אליהם העטלף מהרה, למען עשות את פקודת גברתו.

והתולעים המאירים כִּבּוּ מהר את מנורותיהם ולא נראו כָליל עוד בחדר המגדל האָפֵל, אשר גם לעין חדה מעין העטלף, לא יֵקל למצוא את מקומם.

“הֵחָפזו! שבו לכם על צפרני פה, איש איש על הבֹּהֵן האחת”, צוה אותם חרש. והתולעים מהרו וירמשו ויעלו ויתַפְּשׂוּ ככל אשר יָכלו ויֵשבו על רגלי הנער, אחרי הֶעמיד הנער את רגליו על פני התקרה, וכאשר הבין כי עלו כלם וכי דבקו בו היטב ברגליהם הדקות והרפות, ויקם ויעף עִמם החוצה בעד חור המגדל באין רואה ובאין שומע.

ובהיותם בחוץ והתולעים ראו כי השואה כבר רחוקה מהם, ויתעוררו ויבעירו פתאם את מנורותיהם בכל עֹז, ויהי מראה בן-הלילית במעופו כמעוף רשף-כוכבים נפלא ונוצץ. ובהגיעם אל נְוַת-השדה אשר עם שפת היער, וינַער פתאם הנער השובב את צפרניו ויִפּל את אורחיו לארץ, כי היה לו לזרא לחוש באין מעצור את רגליהם הרַכּות והדקות על פני בהונותיו, ולא קרא להם גם שלום וימהר ויעבור לדרכו.

והתולעים המאירים נפלו לארץ באין-נחת ויכאב להם מעט בנפלם, ואולם מן הכאב גדלה שמחתם שבעתים בראותם כי שבו אל מולדתם ואל אחיהם. והצהלה אשר עברה את כל המחנה בשובם היתה גדולה מאד, כי חדלה כל שמחה מנוַת-השדה מיום אשר גָזַל העטלף את מנורותיהם החיות. מִשְתֵּי-לילות האביב חדלו, והסובאים נחפזו הביתה, ויטבעו רבים מהם בבצעי המים וימותו ורבים נכשלו על צורי אבנים ועל שרשים וישברו את רגליהם או את מתניהם ויהיו קולות צעקה וזועה ושבר אחרי קולות השירים העליזים. ולכן בראות עתה עדת ההוללים את בעלי המנורות בשובם והאור זרוע להם מסביב, וישובו ויריעו בזמירות על פי כנורותיהם וחליליהם, וְחַפּוּשי-אִיָּר זקנים וחַפּושׁי-סיון צעירים וצִרְצְרִים וְסוּסֵי-חָצִיר וגם חַפּוּשׁי מִרְיָם יושבי הבית התהוללו וירקדו מסביב לששת התולעים המאירים וישירו להם את השירה:

"מַה נֶּעְדַרְתֶּם, רֵעִים זַכִּים

עֵת הִלַּכְנוּ בַמַּחֲשַׁכִּים

וּלְנַפְשֵׁנוּ קָרַב קִצָּהּ,

כִּי טָבַעֲנוּ אֶל הַבִּצָּה.

אוּלָם עַתָּה אַתֶּם בָּאִים –

תְּשׁוּאוֹת חֵן לָכֶם, תּוֹלָעִים!"

וגברתנו הלילית אחר נסותה את נסיונה האחרון לא חפצה עוד לעשות את בנה למלֻמד, ותחדל ממנו ותתן אותו להיות לאיש ציד כרצונו, כי הלך לבו אחרי המלאכה הזאת ויחשק בה, ובאחריתו ראה את הברכה גם בעמלו זה, לשמחת לב אמו גם היא.

נער היה בארץ ושמו מִיכַל, והוא טוב וִישַׁר לב. והנער היה יחיד לאמו האלמנה, אשר נשארה היא ושתי נערותיה הקטנות עִמָּהּ אחרי מות עליה אישה בלא עִתּוֹ. והאלמנה טִפְּחה את שלשת עולליה בעמל ובדאגה גדולה, ותכלכלם ותלבישם ותשמור עליהם ותשלחם לבית-הספר, ותהי אומנת אותם עד כי גָדַלו. ומיכל עוזר אחריה באמונה ככל אשר יכול מאז היותו בן עשר שנים. בראשית לִקֵּט מעל פני רחוב-השדה זֶבֶל וזבובי-חַפּוּשיות, ואנשי העדה אשר בכפר נתנו לו במחירם כפעם בפעם אגורות אחדות. אחרי כן היה לשומר על הצאן ולעוזר אחרי העובדים בהגיע זְמִיר פרי העצים, וגם במעדר עָדַר בבוא עת לחפור את פרי האדמה. ובהיותו בן שש עשרה שנים, אז בא לפני רַב-אִכָּרִים מאִכּרי הכפר וישָּׂכר לו לעבד, ומאז והלאה חִיָּה גם את נפשו וגם לאמו ולאחיותיו היה למשען רב. אז השיגה ידם מקץ שנים אחדות לתת את שתי הנערות לאנשים, את האחת לְחָרַשׁ-העצים אשר בכפר, והשנית הגדילה, כי לקח אותה לו מורה בית-הספר לאשה, כי בכל עָנְיָן הרב היו הנערות ידועות שֵׁם ונחשבות מאד בכל הכפר עקב תמָתן ויָפְיָן ושׂכְלן הטוב.

ואחרי אשר יצאה האחות הצעירה והיתה לאיש גם היא, בא מיכל לפני אמו באחד מִשַּׁבְּתוֹת השנה בהיות המועד ויאמר: “אמי, בן עשרים שנה ואחת אנכי היום ואני גדול וחזק וחרוץ בכל מלאכה אשר בשדה. התפארי עלי אם תמצאי כמוני עשר כברות-ארץ מסביב עבד יודע למשוך חרוץ באדמה ולהציב ישר ערֵמַת חציר, מלבד אשר ידעתי גם לקצור ולחבוט ולשמור על הבהמה”.

“את כל זאת ידעתי, בני”, ענתה האלמנה והיא משתוממת מעט לדברים האלה, “אבל למה זה אתה מסַפּר באזני היום את כל אלה?”

“יען כי חרצתי בלבי לעזוב את המקום הזה ולהתהלך מעט בארץ, למען אֵדָעֶנָה. נכון אנכי לצאת לדרך”.

“שְכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אמונה!” העידה בו אמו.

“הן מה תקותי פה כי אחַכה עוד?” ענה אותה מיכל. “ואולם בהיותי בַנֵכָר ולמדתי עוד שבע פעמים ככה וְחָשַׂכְתִּי לי גם כסף מעט, ואם יהיה אלהים עמי והייתי ברבות הימים לאכּר גם אני היושב על נחלתו ושליט בחצֵרו”.

“אכן יפה הדבר הזה”, ענתה אמו חרש. “ואולם לא קל הוא להשיגו”.

“אין דבר אשר יַקַל בעולם הזה ואף כי לאנשים כמונו”, ענה מיכל, “ואולם הלא אוכל לנַסות כחי גם אל הַקָּשֶׁה; כי על כן אוני בשרירי בשרי”.

ואמו לא יכלה לשית עליו חטא בגלל הדבר הזה, אם כי כבד עליה מאד להפָּרד מעל בנה הנחמד. אז עברה לגור בבית בתה אשת חָרַשׁ-העצים, לבלתי השָׁאר לבדה, ומיכל נשבע לה כי שלח ישלח אליה כפעם בפעם כסף מעט מן הנשאר לו. ואדונו רב-האכרים נתן לו שלש מטבעות זהב וגיסו המורה נתן לו יַלְקוט וספר-זמירות וגיסו חרש-העצים נתן לו מקל-יד עב ואמו נתנה לו את ברכתה בצאתו. ככה הִצְטַיֵּד בצאתו, ובהיות בקר יום קציר חם אז בכה על צוארי אנשי משפחתו ויפָּרד מעליהם ויעזוב את הכפר ואת כל אשר בו ויֵצא לעבור את הארץ לארכּה ולרחבה.

עוד הוא על אֵם הדרך, כמעט אשר עָבַר זְמָן-מָה, ויתרועע אליו עלם בחור ויברכהו לשלום וישאלהו: “מאין ולאָן? אי מזה מחוז אתה? מה מלאכתך ומה שמֶךָ?”

ומיכל ענה אותו בתם לב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ורק לאָן הוא הולך לא ידע להגיד. הולך הוא לאשר ישאהו הרוח. ובָרוּחַ בטוח לבו כי יֵדע את הדרך אשר לפניו.

והבחור נתן קולו בשחוק ויען: “אם ככה הדבר, הנני וְאָרַחְתִּי עמך גם אני. אכן יודע אני להנהיג יותר מן הרוח. מסַדר-אותיות אנכי ואת העולם ראיתי דֵיִּי ויודע אנכי את כל דבר לאשורו. ואתה, רֵעִי, דע לך, כי מִיַּד תורתי לי כל זאת. קונה האדם תורה מאחרי אַרְגַז-האותיות שבעתים מאשר יקנה מאחרי המחרשה”.

“כבוד ועֹז לתורתך”, ענה מיכל ויֵקמט את גַּבּות עיניו. ואולם את המחרֵשה הַנַּח לי. אין זאת כי לא יבוז לה איש בהיותה עומדת על-יד ארגז-האותיות אשר אתה אומר"?

“צדקת, אחי”, ענה מסַדר-האותיות. “מי איש עובד באמונה לא יתן לרעהו לשים במלאכתו דופי. האם כבר היית בעיר?”

“לא”, ענה מיכל.

“טוב” קרא המסַדר. “ואולם אני נאמן הנני בכל העיר ויודע את כל רחובותיה וחוצותיה וְאַרְאֲךָ את כֹּל. רק איש צולח אתה, כי נקרֹה נקריתי לפניך פה. כי הנה בבוא איש אל העיר והיה עליו להביט בשבע עינים על כל דרכיו ולהשָׁמר לנפשו היטב, פן יפול ברעה. הגידה לי, אחי, היש גם כסף בכיסך? כי בעיר עליך לָזול מכיסך זהב על כל מדרך כף רגל. רק המות שם חנם”.

ומיכל הוציא בתֻמו מכיסו את שלש מטבעות הזה ויַראן למסדר-האותיות. אז הוציא המסדר גם הוא מכיסו בחפזה אגורות כסף אחדות עם סמרטוטי נְיָר מעטים ויגישם רגע אחד לעיני מיכל ויקרא: “הנה זה כספּי, ואתה הלא ראית כי עשיר אנכי ממך”. ואולם באמת לא ראה מיכל היטב, כי לא הסכין מעודו לִסְפּוֹר כסף, והמסדר הוסיף: “קום, הבה לי את גלגליך ועָרַבנו את שקלינו יחדו והיה לנו כיס אחד. או-אז תהיה בטוח מפחד אַרְכֵי-האצבעות אשר בעיר וידעת כי איש לא יונה אותך”.

ומיכל שמע וייטב גם זה בעיניו, ויַפקד את שלשת האדֻמִּים אשר לו ביד מסדר-האותיות, ושניהם התעוררו וילכו בעֹז יחדו הלֹך ודבּר איש עם אחיו עד בואם אל העיר. אז באו אל בית-מלון אורחים וישתו שם מכל טוב ומכל יקר, ואחרי הצהרים הֶרְאה המסדר למיכל את כל נפלְאות העיר וכל יקרותיה ובערב הטיבו את לבם וישתו שֵכר ויאכלו צלי נקניקים. וכאשר אחרו לשבת בנשף, אז אמר המסדר: " עתה באה העת כי נקרא שַבָּתון. אנכי אבחר לי חדר לבדי, הן אין זאת כי אתה הסכן הסכנת להשכים קום בבקר, ואולם אני זה משפטי תמיד לאַחר על משכבי מעט אם אין דבר נוגשׂ בי, והיה אם נישן יחדו בחדר אחד והיית לי למפגע להעירני. ובכן שלום לך, מיכל אחי!"

וממחרת בבקר השכים מיכל כמשפטו תמיד עם עלות השחר ויבוא אל חדר-האורחים וימצא שם את אדון הבית, אשר קִדם גם הוא להשכים, ויאמר אליו: " אין זאת כי אם רֵעי עודו שוכב רובץ על המִטה?"

“אבל לא!” ענה בעל-המלון. “ממשכימי קום הוא שבעתים ממך. הן זה לו יותר מחצי השעה אשר קם ויצא לדרכו ואותי פקד לברך אותך בשמו לשלום”.

“מה!” קרא מיכל מרֹב חרדה. “האם חלף הלך?”

“עָף וַחֲלָף –ועד מעֵבר לים!” ענה בעל המלון.

“וכספי?” זעק מיכל ופניו הלבינו.

אל אדות הכסף לא יָדע בעל בית-המלון דבר.

ומיכל יסַפּר לו את אשר הִפְקִיד ביד מסדר-האותיות את כל רכושו, ובעל המלון כמעט אשר התקצף בו. “מי עוד פתי כמוך!” גער בו. “רק בצדק בָּאַתְךָ כל זאת; נואלת מִשֶגֶר עֵגֶל בן יומו. אכן כסף-לִמוּדים שִלַּמת עתה. מי יתן והיה לך זה לתועלת מעט לימים אשר יבואו. ואולם פה בביתי אין עוד מקום לך, אחרי אשר עזבוך כשַׂק ריק. אין אנכי נותן דבר באין מחיר”.

ומיכל לא יָדע עצה בלתי אם לצרור את ילקוטו, ובלי אָכֹל ובלי שָׁתֹה עזב את המלון ואת העיר.

הוא הולך בדרך עצב ומר רוח, ועיניו הביטו פתאם עץ אֲגָס מלא פְרִי בָשֵל, ואיש יושב תחת העץ על הארץ נשען אל הגזע והאיש אוכל וממַצץ בפיו את האגסים המלאים עסיס, אשר נערמו לפניו ערֵמה גדולה מאד. ומראה האיש יהיה תועבה לכל רואה, יחף הוא ולָבוש סחבות, לא שֹׁרַק ולא רֻחָץ. ואולם נפש מיכל רעֵבה ושוקֵקה מאד ופיו מלא את רירו, ויעמוד רגע אחד ויתיצב באשר הוא שם ולא יָדע בעָמדו.

“הֶחָפַצְתָּ לַחֲלוק עמי?” שאל היחף ויעַוה את פניו מדי שחקו מעט.

“בכל לבי, כי כל מאכל לא בא עוד היום אל פי”, ענה מיכל וישלח את ידו ויקח לו מן האגסים.

“אי מזה אתה בא ומה מלאכתך?” חָקַר אותו הרָש המשֻקָף.

ומיכל יסַפּר לו לתֻמו את כל הקורות אותו עם מסַדר-האותיות ואת אשר גָנב ממנו את כספו במעלו, ויתאונן באזניו, כי אין הוא יודע עתה את אשר עליו לעשות באין אגורה בכיסו.

וההלֶך פקח את אזניו היטב בסַפּר מיכל את דבריו ויהי מביט ומתבונן בו חרש מעבר פניו. “כסף חסרת – דבר לא חסרת”, ענה אותו בכלותו את דבריו. “ראה הנה הברכה הולכת היום לפניך, כי נקרית אֵלַי זה עתה ברגע אשר גם שנינו נוכל להעשיר עד מהרה. האם רואה אתה את הַתִּרְזָה אשר שם?” ובאצבעו הורה על עץ גבוה מאד אשר עלה מן הארץ בשפת הדרך לא-רחוק מן המקום אשר הם שם.

“אמנם כן. אך מה לך ולעץ הזה?”

“האם רואה אתה גם את קן העורבים הצבועים אשר בענפי צמרת העץ?”

מיכל חִפֵּש בעיניו רגע אחד ואחרי כן ענה: “גם אותו אראה”.

“ובכן: הנה זה גָנַב העורב הצבוע מאַחד הבתים שרשרת זהב גדולה עם אבני שֹׁהַם. רק זה מעט אשר ראיתי במו עיני בנשאו את הָעֲדִי הזה אל קנו, ועתה הוא טמון שם. אכן חפצתי כרגע לְתַפֵּשׂ ולעלות אחריו על העץ למען הַצילי את הגנֵבה מיָדו ואולם ראֵה הנה כל עצמותי מלאו חַלְחוֹלֶת מרֹב הלילות אשר לנתי על פני חוץ בשדה ולא לפי כחי המלאכה הזאת. אבל לך הן כל הדבר רק שעשוע-ילדים, קום אפוא קל מהרה ועלית על העץ וְהֵבֵאתָ את האוצר מן הקן”.

“שעשוע-ילדים – בזה עברת מעט מן הגבול והלאה”, הפטיר מיכל חרש ובעיניו מדד את גובַהּ העץ. “ואף גם זאת: השרשרת ההיא לא לנו היא ועלינו להשיבה לבעליה”.

“את הדבר הזה ידעתי כמוך”, קרא ההלך. “האם אפוא מראֵה גַנב פני? אכן את שְׂכַר-המוצאים הן דָרֹש נדרוש וגם זה איננו קטן לאנשים כמונו”.

ומיכל לא האריך עוד לפסוח על שתי סעִפּים. אז הסיר את ילקוטו מעל שכמו ואת מקלו סָמַךְ על העץ ויעש כה וכה לגשת אל התרזה.

“עֲמוד!”, קרא ההֵלךְ, “ככה לא תבוא למטרתך. הן עליך להתפשט גם את מעילך וגם את נעליך, כי לא תעלה כן על העץ”.

ומיכל ראה כי נכונים הדברים. אז שָלַף את נעליו הגבוהות והחדשות מעל רגליו ואת בגדו החדש והטוב פשט ויֵקפּלהו היטב ויתַקנהו כמשפטו תמיד, ויַנח את כל אלה על יד ילקוטו ויאמר: “שְׁמוֹר לי את כל אלה היטב, כי זה כל רכושי”.

“בטַח בי, אחי, בטַח בי”, קרא היחף וישפשף את ידיו המגֹאָלות ויעַוה את פניו בשחקו.

ומיכל אחז בסנסני התרזה וַיָּחֶל לעלות עליה, והוא מהיר במלאכה וחרוץ בכל מעשיו, ואולם המלאכה היתה כבֵדה. וכאשר הגיע באחריתו עד המקום אשר שם הקן, ויבט אל תוכו בתשוקה גדולה, אז יראה והנה ארבעה אפרוחים, אשר זה עתה החֵלו כנפיהם לְצַמֵחַ, רובצים צפופים איש על יד אחיו, והאפרוחים הרימו פתאם קול שאון גדול ויהיו מַכִּים בכנפיהם כה וכה בחמת רוח גדולה ושולחים את חרטֻמיהם הצהֻבּים לנשוך את כף ידו המְּחַפֶּשֶׂת אנה ואנה – ואולם אין אות ואין זכר לשרשרת זהב. אז בקש לו מקום בטוח על פני אחד הענפים לשבת רגע, ומשם קרא לארץ: “גש נא – אין זאת כי אם בחלום ראית שרשרת-זהב; ואני הנה המצאתי פה רק נוצות אפרוחים, ואולם לא שרשרת”.

ובראותו כי אין עונה, ויפַלג את הענפים ויבט לארץ, ופתאם חרד חרדה גדולה, כי ראה והנה נעלם ההלך ואת ילקוטו ואת מקלו ואת נעליו ואת בגדו לקח עמו. אז חִפֵּש בעיניו למרחוק וירא אותו לבוש את כל אשר לו, והוא רץ ונמלט על פני דרך המלך. ומיכל קרא בכל כחו: “תִּפשׂוּ את הגנב!” ויחָלק ויקפוץ מעל העץ בחפזון נמרץ, ויהי רק כפשע בינו ובין הרעה להיות ידיו ורגליו נשברות, ואולם על פני כל הככר מסביב אין נפש חיה; לא שמע איש את זעקותיו אשר זעק לעזרה ולא עצר איש את הגנב הנמלט, וגם לרדוף אחריו לא יכול, כי היה הדרך בינו ובין מיכל גדולה מאד, ועוד מעט וגם הרחוב נטתה הצדה ותחלוף, והרץ לא נראה עוד ויעָלם.

אז עמד מיכל האמלל והוא יחף ולבוש רק את כתנתו ואת מכנסיו, כי לא נותר עמו מכל חפציו דבר, לא מקלו ולא ספר-הזמירות אשר נתנו לו גיסיו ולא הכתָּנות לבשרו אשר צררה לו אמו בילקוטו – והוא לא ידע עצה. היוסיף לעבור מזה והלאה או ישוב בדרך אשר בא ושב אל בעליו הראשונים, אל רב-האִכּר, והיה לו לעבד שנית? ואולם נכלם משוב אל כְּפָרו בחֹסֶר כל, אחרי אשר רק זה עתה יצא משם מלא תקוות גדולות, ולכן חרץ לנסות לבקש לו עבודה באשר ימצא.

ובכן וילך הלך ונסוע, והוא סר ועָצֵב, ויבֹא עד לפני נחל שוסף, אשר מַעֲבָר לא-עמוק עובר בו, את קְצות מכנסיו, למען עָבור ברגליו את המים – ופתאם והנה קול בכי עולה באזניו כקול ילד בוכה. אז פנה כה וכה משתאה, ולא ראה דבר. ואולם קול הבוכה לא חדל, ומיכל איש טוב-לב מאד מאשר יוכל לעבור לדרכו בטרם יֵדע את שרש הדבר. אז קם וילך לעֻמת הקול העולה מתחת אחד הסבכים, ויבקש וימצא והנה איש נלעג למראה, קצר-קומה מאד אשר רק גֹמֶד ארכו וזקנו ארוך ולבן, והוא מבקש להסתתר מלפניו בתוך החציר הגבוה. ויגש מיכל ויקח את היצור הקטן מעל פני האדמה, וישָמר לנפשו לבלתי הכאיב לו בקחתו, וידבר אליו רכות ויאמר: “אַל נא תירא מפָּנַי, כי לא אעשה לך דבר. מֶה חסרת, כי הרימות קול יללה? הגידה לי, האם אוכל להושיע לך?”

והאיש הקטן מִהר ויקח מעל שכמו נרתיקו ויוצא ממנו מּשְקְפַיִם. אשר מסגרתם עשויה קרן ואשר זכוכיותיהם כעין התכלת, וגדולים הם כמלוא כל קומתו, ויחזיקם אל מול עיניו, כי לא יכול להרכיבם, מהיות אַפּוֹ קטן וצא להם – ויבט ויתבונן בהם אל מיכל. ואף אין זאת כי המַסה אשר נִסה בזה את מיכל הרגיעה את רוחו. אז שב ויַעבר את משקפיו מהר וישיבם אל נרתיקם בנחת ובקולו הדק צפצף ויאמר: " נחוץ לי הדרך לעבור את הנחל הזה ולא אוּכַל, כי עמוק הנחל ממני".

ומיכל הִתְאַוָּה לדעת את אשר עמו וישאל: “מה לך אפוא לבקש שם?”

“אכן יארכו הדברים מאד לספרם לך כלם”, ענה האיש הקטן, “ואולם זה לך בקצרה: מֵעַם הגַּמָדים אנכי, ופה במקום הזה ישבנו עד כה. אמנם הנה רעים בני-האדם מאד והם הולכים ורעים מיום ליום, ולכן נבצרה ממנו מֵהַאֲרִיךְ עוד לשבת פה, ובכן אפוא קמו אַחַי כלם ויעברו מזה ואת אניותינו לקחו עמם. ואני הנה אחרתי מעט את המועד, כי הייתי בשדה עם אשה דלה ועניה, אשר עשתה עמי טובות לפנים, ואהי עוזר לה בלַקטה טרפי עשה להיות לה לרפואות, ואַחי שכחו אותי ויעזבוני פה לבדי, ועתה אין אנכי יודע מה יהיה אחריתי”.

“אכן רואה אנכי”, ענה מיכל, “אשר גם אחיך הגמדים לא יעלו בטובם הרבה מאד על בני האדם, כי על כן לא שָׂמו אליך לב וישכחוך”.

“רק חטאי הוא”, התאונן הגַּמָד, “הן לא יכול עם כלו לחכות אל האחד”.

“הַאֶשָׂא אותך על זרועותי ואעבירך את המים?” שאל מיכל.

“לוּ הטיבות לעשות כדבר הזה והייתי נִצָּל, כי מֵעֵבר לנחל לא יבָּצר ממני להשיג את אֶחָי”.

“כי עתה בֹּא נא, הקטן”. ענה מיכל, ויקפל את קצות מכנסיו עד לברכיו, ואת הגמד לקח על זרועותיו ויעבור עמו ברגליו לאטו את הנחל הזועף, ובהיותו על פני שפת הנחל השנית וישאל את האיש הקטן: “האוסיף עוד לשאת אותך גם מזה והלאה? לא כָבֵד אתה עלי”?

“לא”, ענה הגַמד בחפזון, “רק הושיבני נא על פני הארץ כי את דרכי אמצא עתה לבדי”.

"ומיכל עשה כאשר פקד אותו הגמד, והגמד לקח את נרתיקו עם המשקפים מעל שכמו, וישם את כל אלה על כף יד מיכל ויאמר: “אם מצאתי חן בעיניך ולקחת את אלה ממני בתודתי. זהב וכסף אין לנו הגמדים, ואולם ראֵה הנה אנכי נותן לך את המשקפים האלה, והיה כאשר תשימם על אפך, ומצאת לקרוא בהם את כל מחשבות לב האדם ואת כל הנעשה בקרבו – ואתה הלא ידעת עד מה יועיל לאיש דבר אשר כזה”.

ומיכל התאפק מִקַחת את המתנה הנתונה לו. “אין זאת כי אם גם אתה עוד תמצא חֵפץ בהם” – אמר.

“קח נא אותם לך, קח נא”, ענה הגמד. “הן נוסעים אנחנו לארץ רחוקה, אשר שם נשב כלנו יחדו באין זָר עמָנו, ואנחנו הגמדים את אשר נחשוב, אותה נדבּר, ואת אשר נדבּר, אותה נחשוב, ולכן אין לנו חֵפץ עוד במשקפים אלה למקרא המחשבות. ואתה שָׂא נא את תודתי וֶהֱיֵה ברכה!”

ובטרם יעשה מיכל כה וכה והנה נעלם הגמד ולא נראה עוד. ויבקש אותו מיכל לשוא, כי חָפץ לדַבּר עמו מעט עוד, ולא מצא עוד אותו, ויהי כאשר פצתה האדמה את פיה פתאם ותבלעהו, אז שָׂם מיכל את המשקפים אל כיסו, ויעבור וילך לדרכו והוא סר וזעף כבראשונה. הוא הולך בדרך ויעבור על חלקת שדה זרועה לֶפֶת, אשר גדר מבדילה בינה ובין דרך המלך, והנה אנשים אחדים עומדים לפני הגדר, ופניהם כפני עובדי אדמה, ואיש אחד כְּבַד-בשר מאד חופר את הלפת מן האדמה והזֵעה יורדת מעל פניו. ומראה פני עובדי האדמה כלועגים לאיש כבד-הבשר, והאיש כבד-הבשר עובד את עבודתו בחמת רוח גדולה והיה כאומר לכַלות את כל חמתו בחלקת האדמה ובַלָפֶת. אז עמד מיכל רגע אחד באשר הוא שם, ויבט משתאה אל כל המראה, והנה האיש כבד-הבשר קורא אליו: " גש נא! החפצת להשתכר בזה אגורה או קשיטה, תחת עמדך פה בעצלתים משתאה ופיך פעור? כי עתה בֹא, הנה עבודה פה למכביר לכל איש".

ומיכל ראה כי פני העובדים זעפו פתאם והם מביטים בו בקצף, ויאמר בלבו: אכן יש בזה בדבר אשר איננו נכון! אז עלה על לבו, כי עתה בא הרגע לנסות את משקפי הגמד, וימהר וישימם על אפו. ויהי כמעט היו הזכוכיות עם עין התכלת אל מול עיניו, וירא והנה נהפכו ראשי האנשים אשר לפניו ויהיו שקופים וזכים כלם כזכוכית והוא יכול לקרוא את המחשבות בם כקורא בספר גדול עם אותיות גדולות וברורות.

והוא קורא את המחשבות אשר בראש האיש כבד-הבשר לאמר: “רואה אנכי כי איש אתה אשר כחו אִתּוֹ וללחם אתה רָעֵב ובטנך תחסר. ובכן סור אלַי, ויגעת תחתי ועמלת תחתי מאז הבקר ועד הלילה. את שכרך אמעיט ככל אשר אוכל, ולעדה הרעה והחטאה הזאת אשחק, אשר תמאן לעבוד בשכרי המעט ויעזבוני בעצם ימי הקציר. ואף אין זאת כי יקומו עליך עדת המרֵעים האלה ויטרפו לך זרוע עם קדקד, עקב אשר תשחית להם את כל עצתם הרעה, ואולם הדבר הזה נוגע רק אליך ולא אלי”.

ומיכל השתומם ויפן אל העובדים, וירא אותם זועפים ונגָשים אליו וידיהם נטויות עליו באימים ובאיבה גדולה, ויקרא גם בהם את מחשבותיהם לאמר: “מה זאת! האתה הזָר הבא משוט בארץ תאמר לָזול פה את מחירנו ולעבוד כמעט חִנם את העשיר הזה הגוזל דלים? הן כבר השגנו אותו בין המצָרים, אשר באין דרך לנטות אָמֹר אָמַר למלא את משאלותינו, ועתה הנה זה באת אתה להַשלות את כל חשבונותינו ואמרת לעמוד לימין יונק-דמנו נגדנו? כי עתה יֵרד נא הרעם משמים עליך”.

ומיכל יָדע דַיּוֹ. “אם באמת יש פה עבודה לכל איש למכביר” ענה את האיש עב-הבשר, “כי עתה קרובים האנשים האלה אליה ממני!” ובדברו את הדברים האלה פנה ללכת.

“גנב עָצל!” קרא אחריו האיש העב בקצפו.

“מה?” ענה אותו מיכל גם הוא. “אתה אומר לגנוב את עבודת יומי, ואני הנני הגַּנב העצל? בוש והִכָּלם, איש רושש דלים!”

והעובדים הריעו בתרועת שחוק גדולה כלם, והאחד נגש ויתן את ידו למיכל. “הבה את כף ידך, כי איש חיל אתה. בֹא ושתית כוס שֵכָר עמָנוּ”.

“בכל לבי”, ענה מיכל. אז נגשו כלם ויקומו ויעזבו את האיש עב-הבשר לבדו בְחֶלְקַת-הלֶפת, וילכו יחדו כלם עד קָרְבָם אל בית-המשתה אשר עם קְצֵה-הרחוב ויבאו בו. עודם בדרך והם ספרו באזני מיכל, כי האיש כבד-הבשר הזה הוא העשיר מכל אדונֵי האחוזות אשר מסביב והם מלחמה ולהם באיש הזה על דבר השׂכר אשר הוא אומר לתת להם ביד קמוצה, ומיכל הגיד להם גם הוא, כי אמנם דרוש לו השכר מאד כיום הזה, ואולם חלילה ממנו לחטוף את פִּתּם מפיהם. אז שאלו אותו לכל אשר לו, ויספר להם גם הוא את כל המוצאות אותו ומה הגיע אליו, כי הוא הולך יחף ולָבוש רק את כתנתו לעורו, והם נדו לו על דבר אשר נתן את נפשו להשלות אותו פעמַים ביד גנבים, ויהיו נכונים להשאיל לו בגד ונעלים עד אשר תשיג ידו להשיב במחירם, וכן חפצו לבקש לו עבודה באחד המקומות הקרובים. ומיכל שמח מאד על כל הדברים האלה, ואף כי בְדָרשו במשקפים הנפלאים אשר לו וימצא וירא כי כל מחשבותיהם טהורות ואין בהן שמץ מרמה.

ובבית-המשתה צוו עובדי השדה ויושם לפני מיכל מאכל ומשקה, ומן הארגזים והארונות אשר לבעל בית-המשתה צוו וַיֻּתַּן לו בגד ונעלים, וילבישוהו וינעילוהו, ולא יָסַף עוד להיות מראהו כהֵלֶך פושט על עוברי דרך. ומיכל אחרי אָכְלוֹ ואחרי לָבְשוׁ את בגדיו החדשים, ויפן כה וכה ויתבונן בחדר בית-המשתה, אז ראה והנה שלשה אנשים יושבים בחדר בקצהו של השלחן, והם מחרישים ומביטים מרגע לרגע איש אל פני אחיו ושותים את יינם השרוף בכוסותיהם הגדולות באין דובר דבר. ופני האנשים נוראים למראה; האחד נְלוֹז-עינים והשני עֲקוּם-אף והשלישי שפתים לו שסועות, ויהי מראיהם נורא מאד, אשר התפלץ מיכל בהביטו אותם, וימהר ויקח לו את מִשְקְפֵי-הגמד אשר לו, כי אמר לחקור מחשבות אנשים אשר ככה מתועב מראיהם. ואולם המחשבות אשר מצא בקרבם היו נוראות שבעתים מפניהם, כי חשבו כלם רק את התחבולה האחת: אשר בבוא הלילה, אז יתנפלו על הארמון הנִטש אשר איננו רחוק מבית-המשתה והרגו את הנסיכה הזקנה ואת בתה הצעירה ואת שתי שפחותיהן, היושבות שם לְבַדָן, כי הלך הנסיך בדרך לעמוד על משמרתו אשר בחצר המלך, ואחרי כן יָבֹזוּ את כל הכסף ואת כל הזהב אשר בארמון. ומלבד המחשבה הָרֹאשָה הזאת, אשר בָּלְטָה לנגד עיניו, קרא גם מחשבות קטנות ואחרות, אשר סֻתְּרוּ מעט ולא היתה תבניתן ברורה: נְלוֹז-העינים ראה ברוחו את דְבַר התנפלו בחרבו על הנשים בעודן כורעות לפניו על ברכיהן ומתיפחות אליו ומתחננות כי רַחם ירחם עליהן, וַעֲקוּם-האף ראה ברוחו בהיותו נטוי על ערֵמות הזהב וידו המגוֹאָלה בדם משעשעת ברצי הזהב. ושְׁסוּעַ-השפה חרץ בלבו לקום על שני רעיו, אחרי כלותם את הרצח, ולהתנפל עליהם בהיותם ישנים ולחנוק אותם ולקחת את כל השלל לו.

ומיכל בחרדת נפשו לא ידע את אשר עליו לעשות, למען סַכֵּל את הרצח ולמען הַסגיר את חֲפֵצֵי-הרצח ביַד עָנְשָׁם. האם יספר באזני עובדי-השדה את אשר קרא בלב שלשת הפוחזים? והם הן לא יאמינו לו וגם יחשבוהו למשֻׁגע. ואם אל בית השוטרים יבוא לְהַסְגִיר את הזדים בידם? ואותות ומופתים הן אין לו, למען יוכל להוכיח כי כין הוא, והיה אם יכַחשו, וחשבו השוטרים כי רק לץ הוא, אשר בא להשלות אותם בשוא. ולכן בהרבותו ובהאריכו לחשוב ויגמר בלבו כי הוא לבדו יעשה והתיצב בפני שלשת הפושעים.

אז הגיד לעובדי-השדה, כי ממחרת בבקר יבקש אותם פה בבית-המשתה, למען לכתו עמהם אל המקום אשר שם ימצא עבודה. ואחרי כן נפרד מעמם לשלום. וימהר וילך לנֹכח הדרך אשר שם אמר למצוא את מקום הארמון. ויהי הוא שואל את פי כל הרועים ואת פי כל נשי השוק אשר מצא בדרך, ויבֹא אחרי כן עד יער עבוֹת ויבט כה וכה וירא והנה בְקָרַחַת-היער עומד הארמון הישן עם חומותיו הבצורות ועם חלונותיו הקטנים.

ומיכל התדפק על הדלת הנצורה העשויה אֵלָה, התדפק והוסף, עד כי נפתחה הדלת מעט, ופני שפחה זקנה נראו מִבַּעַד לִבְקִיעַ הַפֶּתַח, ותשאלהו לחפצו, ומיכל אמר, אשר תביא אותו לפני הנסיכה, כי דבר לו אליה והוא נחוץ מאד.

אז נתנו לו לחכות הרבה לפני הפתח, ואחרי כן באה השפחה ותקרא לו ברגז קול ללכת אחריה. וילך ויבוא עד אחד מחדרי המגדל הקטנים וימצא והנה הנסיכה מחכה לו, ועם הנסיכה יושבת בתה, והיא צעירה ויפה כמלאך שמים ועיני התכלת אשר לה מצהירות אליו כיום בהיר, אז הם לו בלבו ויהי לו כקרן שמש אשר נבקעה אליו, ולא מצא את לבו להחריד את הנפש הנחמדה הזאת ולהגיד את דבריו, ויאמר אל הנסיכה, כי דבר לו רק אליה לבדה באין שני בחדר. והנסיכה פסחה רגע אחד על השעִפּים, ואחרי כן שִלחה את בתה ואת שפחתה ותצו את מיכל להגיד את אשר יגיד.

“גברתי הנסיכה” אמר מיכל, “ראי הנה שלשה זדים נועצו יחדו להתנפל בלילה הזה על ארמונֵך, להרוג את כל יושביו וְלָבוֹז את כל אוצרותיו”. ומיכל ראה כי פניה הלבינו פתאם, ולכן מהר ויוסף: “אולם אַל נא תירָאי, כי נכון אני להוָתר פה למען היות לך למחסה, והיה כל עוד הנשמה באפי לא יפול משערת ראשך ארצה”.

"אחד בפני שלשה – " נאנחה הנסיכה בדאגה.

“גם בפני חמשה אתיצב, אם רק יהיה נשק ביָדי”.

“אין מחסור בבית הזה בנשק”, ענתה הנסיכה, “אבל האם לא נטיב לעשות אם נמָלט כרגע העירה?”

“הדרך רחוקה והלילה קרוב והיער איננו בטוח”, ענה מיכל, “ואף גם זאת כי בנוּסֵך לא תצילי את הארמון מהיותו לשלל”.

והנסיכה ראתה כי צָדַק בדבריו, וגם אמיץ היה לבה מעודה וגם פני מיכל הרגיעו אותה מעט, אז נתנה לו נשק מֵחֲדַר-הנשק אשר לאישה, שתי פיסטוֹלות וחרב, ותצו ויגישו לו ארוחה שמֵנה, ואת בתה ואת שתי שפחותיה הקדימה לשַלח מעל פניה למען תשכבנה לישון, ואחרי כן באה היא ומיכל אל מְבוא הארמון לעמוד שם על המשמר, ומיכל נִסה לפַתּותה בדברים, לשוב אל חדרה אשר במגדל ולהתבצר שם ולסגור וּלהַבְרִיחַ את הדלתות אחריה, ואולם לא הועיל דבר מדבריו. “אם נזהרתי, אז אוּכַל להלָחם על נפשי”, ענתה דברים נמרצים, וכאשר דברה כן היה.

וכאשר קָרַב חצות הלילה לבוא, והנסיכה ומיכל מחכים מאחרי דלת הָאֵלָה ומקשיבים, וישמעו והנה כקול צעדי אנשים מתגנבים וקרֵבים, והאנשים מתלחשים ונועָצים בדממה על הדרך אשר בה יבאו אל נכון לתוך הארמון, ויהי הם יועצים עצות שונות וממאסים אותן, ובאחריתם חרצו אשר הֶחָרוּץ משלשת השודדים יעלה באבני החומה הבולטות ויבא עד החלון אשר עם היציע הראשונה ויקשור אל ידות החלון את החבל הקשור במתניו וימשוך בחבל את השנים אחריו.

“עתה הנה הם נתונים בידינו”. הפטיר מיכל בקול דממה דקה באזן הנסיכה, וימהר לפניה ויעל במעלות הבית, עד בואו אל החדר אשר אמר הזֵד לעלות בחלונו. אז הכין את נשקו כמשפט ויהיה מחַכּה בָאֹפֶל, ובְהֵרָאות קדקד איש עם סף החלון, וימשוך את יד הַקָנֶה פתאם קרוב אליו, ויהיה ברק ורעם וקול זעקה וקול נֵפל יחד ברגע אחד כלם. ושני השודדים העומדים מתחת ראו והנה איש-בריתם נופל לרגליהם פתאם, ויחרדו מאד ויקללו קללות נמרצות ויאמרו לנוס על נפשם, ואולם ברגע הזה יָרו בהם מיכל והנסיכה יחדו ויראו את שניהם בנפלם. אז הריע מיכל תרועה גדולה ויקרא “הֶאָח!” ולא נתן את הנסיכה לעצור אותו, וימהר וישתער אל המעלות וירד בהן ויפתח את הדלת וירץ החוצה, ובידו מנורה. ובהיותו בחוץ וירא והנה עֲקום-האף שוכב מת לרגלי החומה וגלגלגתו רצוצה, ועל ידו שוכב בדמו שְסוּעַ-השפה ולבו נִפָץ, ורק נְלוֹז-העינים לא מת עוד, כי נפצע ברגלו, והוא מנסה להתעודד ולפסוח ברגלו מן המקום הזה והלאה למען המָלט. ואולם מיכל השתער עליו מאחריו כרוח סערה ויפגעהו, אז פנה אליו השודד פתאם ויאחז בשַׂכִּינו וידקור בו את רודפו, ומיכל מָשך בנִשקו ברגע הזה וירא את האיש בנפלו, ואחר כן נפל גם הוא ארצה, כי בא להב השכין בלבו.

ובת הנסיכה ושתי השפחות, בשמען את קול היריות, ותתעוררנה מִשְנָתָן ותמהרנה גם הן לבוא, והן לבושות רק את שמלות-הלילה. והנסיכה קראה אליהן מרחוק, כי כבר עברה השואה, וארבעתן נשאו את מיכל הפצוע אל הארמון, ולא שמו עוד לב אל שלשת השודדים השוכבים בחוץ מתים או באין חוש.

וארבע הנשים נשאו את מיכל וישכיבוהו על אחת המטות, וחושיו גם הוא התבלעו. ואולם כאשר שב ופקח את עיניו, וירא והנה כבר עברו שעות אחדות מאז היות הַתִּגְרָה בלילה, ובהֵאור הבקר הביאה אחת השפחות את הרופא מן העיר, וגם הנסיך שב אל הארמון, כי שלחו אליו ציר להגיד לו את כל הנעשה וַיָשָב. ומיכל שמע בהגיד הרופא לנסיך, כי שלום יהיה לַחולה, וגם שמע בהַלל הנסיכה את גבורתו באזני הנסיך ברב דברים וכי רק מִיָּדו נִתְּנו לכלן חיים חדשים, אז אמר מיכל להתעודד ולהגיד כי קטן הוא מכל הַמְּהֲלָלִים האלה, ואולם כלם כאחד פקדו עליו להחריש וְלִשְׁכַּב על משכבו במנוחה.

וימים עברו עד הֵרָפֵא מיכל מפצעיו, והנסיכה ובתה כלכלו את מחלתו באהבה, ומיכל מצא שלום ונחת בנפשו בכל רגע אשר ראה את בת הנסיך יושבת לפני מטתו. אז הביט עליה בלי מעצור, וירא כי בִפְגוֹש עיניה את עיניו וכֻסּו לחייה אֹדֶם פתאם. אכן חָשק בכל נפשו לדעת את הנעשה בקרבה ואת מחשבותיה אשר היא חושבת, וישאל לְמִשְקְפֵי התכלת אשר לו ויבקש כי יביאו אותם לו. והנסיכה ובתה השתאו מאד לבקשתו, ותחפוצנה לדעת מה זה ועל מה זה הוא מבקש לנפשו משקפים כעין התכלת בחדר הקודר הזה אשר הצללים בו רַבּו. ואולם בראותן כי שונה הוא את שאלתו, ותעשינה את חפצו וַתָּבֵאנָה לו את המשקפים אשר אמר. ומיכל מהר ויתפוש במשקפים וישם אותם ביד חרֵדה על אפו ויבט בכל מאדו במצח הלבן אשר לבת הנסיך, אז קרא שם::על מה זה מביט הוא בי וְהַכָּרַת פניו נפלאה ככה בהביטו? האם השתגע הנער האמלל?" ומאחרי המחשבה הזאת התרוצצו עוד מחשבות רבות ושונות, לאמר: “חלילה לו: כי עלם נחמד ובן חיל הוא ולבו טוב עליו ככה, אשר חפץ חפצתי כי עד יומי האחרון יֵשב עמי פה”.

בקראו את המחשבות האלה באו לו דמעותיו בתוך עיניו, והוא מִהר ויָסר את משקפיו אשר עלה עליהם אֵד ולא דִבֵּר דבר. ואולם בצאת הנסיכה מן החדר והוא נשאר עם הנערה לבדו, אז אחז פתאם בכף ידה וידבר אליה וקולו חָרֵד בדַבּרו: בת-נסיך נחמדה, רק בן אִכּר עני אנכי, ואולם אהבתיך מאד מאד וגם ידעתי כי אֲהַבְתִּנִי גם אַתּ, ולכן ערבתי את לבי לשאל את פיך" הֶחָפַצְתְּ להיות לי לאשה?"

“כן, חפצתי”, ענתה חרש ותפול על צואריו. והנסיכה בשובה אל החדר מצאה אותם בהתרפקם איש על אחיו, אז הִתְעַבְּרָה הנסיכה מאד ותמאן לשמוע, כי לא חפצה אשר תהיה בתה היחידה אשה, לבן אחד האכרים. ואולם הנערה אמרה: “אותו חפצתי או לא אחפוץ איש, ואם לא תתנו אותי להיות לו לאשה ונשבר לבי”. והנסיכה ראתה כי אין עצה, וַתֵּאוֹת להם גם היא, וגם את הנסיך בקשה אשר יתּן את ברכתו לברית הזאת. ומיכל כמעט נרפא מֵחָלְיו כֻלו ולא עצרו עוד אותו מִדַבֵּר, אז ישאל הנסיך מעמו להגיד לו אֵי מזה יָדע את אשר יָזמו שלשת הרוצחים לעשות; בעת ההיא ומן השלשה כבר נקברו השנים המתים והשלישי שוכב פצוע בבית הכלא. ומיכל לא חפץ להסתיר דבר מן האיש אשר יהיה לו לחותן, ויסַפּר לו את כל המוצאות אותו עם הגמד ואת אשר נתן לו את המשקפים אשר מראיהם תכלת ומה משפַּט המשקפים הנפלאים האלה. והנסיך שומע את כל הדברים, וישאל לנַסות את המשקפים ולראות אם כאשר שמע כן הוא, ויחקור את הדבר וימצא כי לא הִשלה מיכל את נפשו ברב או במעט.

“אין זה כי אם עליך להביא את משקפי הגמד ולהראותם את המלך”, אמר הנסיך. ובקום מיכל מעל מטתו לקח אותן עִמו ויציגהו לפני המלך, והמלך שמע את הפלאות וישתאה אליהן מאד מאד, ואחרי כן לקח את המשקפים וישימם על אפן ויבחן בהם את כל שריו ואת כל יועציו הסובבים את כסאו.

"מלכי ואדוני הָרַחום! " עָרב מיכל לדַבר, “אם חפצת לקבל משקְפי-הגמד האלה מיָדי, הנה הם לפניך!”

והמלך הניד בראשו בלאט וַיַּעֲבֵר את המשקפים מעל עיניו וישב אותם למיכל. “לא”, אמר, “אין חפץ לי בהם. טוב לי שבעתים לבלתי קרא את מחשבות האדם אשר הם חושבים, כי לא יהיה דבר כזה לברכה לאיש. ואף גם זאת כי אנסה לשכוח את אשר קראתי זה עתה. ואולם אותך.אני מפקיד להיות לי לראש השופטים אשר בממלכתי, ובמשמרתך זאת יהיו לך משקפי-הגמד לתועלת גדולה”.

ומיכל היה לשׂר גדול, אשר יחמד אותו גם נסיך לתת לו את בתו לאשה. אז יביא אליו את אמו מן הכפר מֵחֲדַר-המלאכה אשר לְחָרש-העצים, וְחָגַג את חג חֲתֻנָּתוֹ עם בת הנסיך היפה ובא לשבת בהיכל רם ונשא בעיר המלוכה וְנִצַּח על משמרתו, משמרת ראש השופטים אשר בארץ, וּמִשְקְפֵי-התכלת על אפו.

ואיש מן העם לא ידע את הצפון במשקפים האלה, ואולם כל העם מִקָּצֶה יָרֵא אותם עד מהרה מאד מאד. כי בעד המשקפים האלה ראה מיכל את כל התכונה אשר בלב כל פושע מתעקש וכל איש-מרמה ערום; כל כזב לא יכול התיצב בפניו וכל סלף לא נסתר מנגד עיניו. לא חֻיַּב נקי במשפט ולא נחלץ עַוָּל מֵעֹנֶשׁ, ויהי בכל הממלכה רק חק ומשפט ישֶר. ומיכל היה לחרָדה לָרָעִים ולשמחה לַטּובים, ויהי שמו מהֻלל בכל הארץ ויחשבוהו לחכם מכל אדם, וכן היה עד יומו האחרון.

צפֹּרֶת-משי היתה ביער-האיתנים בברזיליה, אשר כמוה לא ראתה עוד עין ליֹפי, ותהיינה לה כנפים גדולות ונוצצות, והכנפים מזהירות פעם כעין הירֹק ופעם כעין התכלת הצחורה, והיה בעופפה לנֹגה ברק השמש, ולא יָדע איש, אם פרח נפלא למראה ואם לַבַּת אור מתעה ואם עֱדי-זהב משֻבּץ אני יְקָר צבועות עם פנינים מרַחף בתוך הרוח.

וביער ההוא יָשבוּ גם קוֹלִיבְריס קטנים וצבועים וחַפּושוית גדולות ונהדרות ותֻכִּיים נחמדים, ויהיו כל אלה לחבורה גֵאָה מאד, אשר רֵעוּ יחדו רק איש עם אחיו ועם הָאוֹרְכִידִיות הנחמדות, ויהיו באים יום יום אליהן לשוחח איש באחיו ולשובב נפשם בממתקים נחמדים. וביניהם זבוב-זהב מבני העשירים, כֻלו מצֻפה את הזהב. ויהי זבוב-הזהב הזה רֵעַ מנֹער לצפרת-המשי, והיא עלמה מבנות האצילים, ויהיו השנַיִם אוהבים איש את אחיו מאד, ויהיו מעופפים יחדו לשוח, ויהיו מחוללים יחדו לנגה השמש, ויהיו לוקחים לב כל רואה יפי זהרם ובשלל צבעיהם. אז יָצא הקול ביער, כי זבוב-הזהב וצפרת-המשי מְאֹרָשִׂים יחד ועוד מעט והתחַתּנו איש באחיו, ויהיו כל יושבי היער שפה אחת, כי אין כמוהם דבק טוב.

בעת ההיא ואיש מאֵירופָה נגלה ביער, אשר בִּקש אורכידיות יקרות. ויהי בפשטו על היער ועיניו ראו גם את צפּרת-המשי, ולא הוסיף עוד למן הרגע ההוא לשים לב אל הפרחים היקרים, ויהיו כל מעיָנָיו רק עוד בצפּרת הנפלאה אשר אין ערוך ליפיה. אז ישב כל היום למארב ויצפון לנפשה כל היום ויתנכל לה בכל אשר עופפה. והקופים ראו את הדבר ויהי להם לשיחה, והתֻּכּיים שמעו גם הם ויניעו ראש, ויבינו כלם כי לא טובה האחרית אשר תהיה לכל זה. וְהקוֹלִיבְרִים ראו וימצאו לטוב להזהיר את צפרת-המשי. ואולם האריכו להתמהמה, ויהי היום ויראו כי אין הצפרת באה למועד שִׂיחָם כדבר יום ביומו, אז מהר זבוב-הזהב ויקם ויחרד אל התמר, אשר שם בית יפתו, ולא מְצָאָהּ בבית, ויהיו כל חיות היער עוזרות אחריו לבקשה וכל עמָלם לשוא, וצפרת-המשי נעלמה ולא נראתה עוד בכל הגבול.

וזבוב-הזהב נעצב מאד ולא ידע נחמה, ויתחבא בעץ נבוב ולא אכל ולא שתה ופני איש לא חפץ לראות. אז באו אליו הקוֹלִיבְרִים, למען הקל מעליו את יגונו, וגידו לו את כל דברי השמועות אשר יעבירו ביער, וכי יש אשר אומרים כי התמכרה צפרת-המשי למבקש האורכידיות האירופי לבעבור, יגנוב אותה עמו, ולכן רק טוב יעשה אם לא יוסיף עוד לשים לב לנערה פתיה זאת אשר עיניה רק אל מכלוליה.

והקוליברים חשבו את הדברים לטובה, כי אָמרו לנַחם בַּאֲמָרִים כאלה את המתעצב מיגונו, ולא יָדעו כי רק מגדילים הם את כאבו. “אך מפיחי כזב אתם!” קרא בחמתו. "צנועה כלָתי ושומרת אֵמון ככל אשר היא יָפָה. בוטח אני בה כי לא לרצונה עזָבַתני, רק רשע ערום לכד אותה ברשתו וימשכנה אחריו בחֹזק ידו ואולי גם הָרֹג הָרַג אותה,ואַתם רק שקר עניתם בה. לכו לכם מזה,חפץ אנכי להיות לבדי.

וזבוב-עֲנָק ישר לב וחסַר מליצות שמע את הדברים. “רק נער לא יצלח אתה”, אמר הענק הכבד אל זבוב-הזהב הענוג. “אם באמת אוהב אתה לכלתך ובוטח באמון לבה, כי עתה מה לך להתחבא בְחוֹרְךָ והתיַפֵּח כלטאה זקֵנה ומקוננת. קום ומוּש מזה,עֲשֵׂה דבר, בקש את צפרת המשי בחירתך אולי תּמצָאֶנה”.

והדברים לה עוררו את זבוב-הזהב מעט מעצבו, ובהיות מועד השיחה הקרוב לנכבדי היער ויהי גם הוא בין הבאים כמשפטו תמיד. ויהי הוא שומע דברים טובים ונחומים מפי כל העדה מסביב על הרעה אשר מצָאַתהו, אז יספּר לאַחד התכיים החכמים את אשר הגיד לו זבוב-הענק וישאלהו לדֵעו גם הוא.

“רק צדקו דברי היצור הגס הזה”, ענה התּכּי “כי באמת לא לחכמה יחָשב לךָ להיות יושב באין מעשה עזוּב ליגונך ונואש. צעיר אתה לימים וחייך לפניך, עשיר אתה מאין כמוך, ואם תְּבַצֵע את מעשיך לפי כל יתרונך כמשפט, אז עשׂה תעשה וראית שנית ברכה”.

“מה יועיל לי כל עשרי?” התאונן זבוב-הזהב, “ואני בעשרי טרם אוכל לקנות לי את צפרת-המשי אחרי אָבדה ממני”."לא, ענה התֻּכּי, “ואולם לא יבצר ממך להתהלך בארץ לארכה ולרחבה, לצאת בעקבי כלתך עד כי תמצאנה, ושבתם להתחבר יחדו. אכן דבר לי להגיד לך: הנה יש פה עמָנו תכי צבוע מן התכיים היפים אשר אין כמוהם, והוא נוסע באחד הימים הקרובים לאירופה, כי נִתּן לו משמרת כהונה נכבדה באחד מִגַנֵי החיות הראשונים אשר בעולם הישן, קום וקח נא דברים עם הצבוע הזה, אולי תוכל ונסעת עמו יחד, והיה אם רק עבֹר תעבור את הים, וראית כי יתר האותות בוא יבֹאו”.

התֻּכּי בעל השפתים רק גַזֵּם גִזֵּם הרבה, כמשפט כל האוהבים להרבות להג. אמנם לא משמרת כהונה נכבדה נִתּנה לתּכּי הצבוע אשר אמר, כי אם שָבֹה שָבו אותו וישימוהו בכלוב, למען מכרו לאחד מגַני-החיות אשר באירופה. והכלוב תלוי באולם הבית אשר לאחת מאחוזות השדה על שפת יער האיתנים, עד בוא מועד נכון לשלוח את העוף היקר לעיר-החוף הקרובה. וזבוב-הזהב מצא אותו על נקלה, ויהי זוחל בעד קני-הברזל אשר לְשִׂבְכַת הכלוב לבוא אליו, וישאלהו, אם יש עם לבו לקחת אותו עמו במסעו לאירופה להיות לו לְחָבֵר בדרך!

והתּכּי הצבוע שמח מאד על הדבר ויהי נכון לקראתו, כי על כן יסע עם בן-ארצו יחדו אשר יוכל לדַבֵּר אליו כל היום. ואולם את עצתו נתן לזבוב-הזהב, כי יתנכּר מדי נסעו, פן יראו את עשרו והיה לשלל בדרך. והעצה היתה טובה, ואולם התכי הצבוע נָתֹן נתַן אותה רק בסכלותו, כי יָרֵא לנפשו, פן יבוא זבוב-הזהב ביפיו הנפלא והחשיך את שלל כל הצבעים אשר לנפשו הוא. אכן זבוב-הזה לא שָׂם לב אל המראה, ויקם ויקן לו מאת עַכָּביש מעיל צחור, אשר יתחיל אותו מִקְצֵה קרניו ועד אחוריו, ולא נראה עוד מזהבו הנוצץ מאומה. ויהי זבוב-הזה בלבושו הדל הזה לאיש אשר לא יֻכַּר מראהו ואשר לא ימשוך אחריו עין איש. וכאשר הוּצא התכי הצבוע בכלובו להיות מוּבא אל החוף, לא הכיר איש כי יש עמו גם חָבֵר נוסע, וגם המלחים אשר לקחו את הכלוב עם העוף הצבוע המרבה להג, להביא אותו אל האניה ולשימו באחד מירכתי המכסה, לא ראו או לא שָמוּ לב אל הזבוב היושב עָנּו בפנת הכלוב.

וזבוב-הזהב לא ראה נחת בדרך. הַדְבֵּק הדביקה אותו מחלת הים, וזבוב חולה את מחלת-הים איננו תאוה לעינים, ולוּ גם יהיה זבוב-זהב. והאניה הָמְתָה מפרעושים רבים אשר חָדרו לתוך הכלוב ויפרעו בו פרָעות רבות, וגם עד זבוב-הזהב הגיעו, אשר נבדל לפִנָתו בגֵאוּת לבו, ויתגודדו עליו ברב קִרְבָתָם עד לזרא, כמו יהיה מהם ומהמונם. והוא נשא באֹרֶך רוח את תעלולי האספסוף הזה אשר לעדת הקטנים והשחורים והנמאסים האלה הנותנים ריח רע, ולבו הוגה רק בצפֹרת-המשי המאירה, אשר למענה ישא את כל התלאה הזאת.

ומסע בים אָרַך שלשה שבועות, ומקץ הימים האלה באה אנית-הקיטור אל החוף, והתכי הצבוע הוּצָא אל היבשה ויביאו אותו אל גן-החיות, ושם נתנו לו מעון בתוך טבעת מתכת גדולה וּמוֹרָטָה עם שרשרת ברזל עשת דקה ברגלו בקרב עדת תְּכּים בעלי-מצנפת ותכּים אַרכי-זנב ותכּים מַכֵּי-גַלים השואנים ורועשים בקול גדול. וכאשר הריצוהו מן הכלוב, אז אמר לזבוב-הזהב: “עתה אנחנו נפרדים איש מעל רעהו, כי עלי לעלות למשמרת כהונתי החדשה. ועתה הנה באירופה אתה ולא יפלא ממך לקום עתה ולבקש את בחירתך. הנני נותן לך את ברכתי לדרכך כי תעשה וגם תצליח, ואם יש כי תחפוץ עצה ממני או כל דבר אשר יהיה, ובאת אל הגן הזה ושאלת למעון המלאך הבְּרַזִילוֹנִי אשר בבית התּכּיים”.

וזבוב-הזהב עזב את בן-ארצו, למען אשר יעמול לנפשו לבדו, ויפן כה וכה וירא והנה הארץ אשר לפניו איננה רעה. בימי החֹרף עזב את יערו בברזיליה, ולבו חשב כי חֹרף יהיה גם באירופה, ולכן השתאה בראותו כי הקיץ שפוך פה על הארץ, והוא לא יָדע כי קיץ באירופה בהיות חֹרף בברזיליה, וכן להפך. אז התהלך רגע אחד תועה לנפשו בנאות הדשא הנעים אשר בגן-החיות, ויפגוש בזבוב מעדת הרצים.

“עֲמוֹד נא אָחִי!” קרא לו מרחוק. "היש פה במקום הזה זבובי-זהב

והזבוב הרץ נחפז כמשפטו תמיד, והוא לא נעצר ברוצו, כי אם קרא לו מאחריו: “לֵךְ ובֶקש בקרב שיחי השושנים. ואולם דע נא, כי היום לא יחַלקו בקרב העם”. כי חשב את הזר הלבוש את מעילו הצחור לעני עובר אֹרח הקובץ על יד בבתי העשירים.

וזבוב-הזהב הלך לריח אפו וימצא ויבׁא עד לשיחי השושנים, אז אמר לחדור אל בין הענפים העבֻתּים, והנה זבוב-צְבי לקראתו עם קְרָנַיִם פתוחות ומפיצות אימה והוא קורא אליו קשות: “עֲמוֹד! לאן אתה הולך?”

אומר אני לדבּר שלום לזבובי-הזהב והלתוַדע אליהם".

“האמנם!” ענה אותו זבוב-הצבי בלעגו. “אין זה כי אם תאמר בלבבך, אשר יכֹל יוּכל נער משולח כמוך לבוא באין אֹמר ודברים להתיצב לפני אדונינו זבובי-הזהב. מהר וּשְטֵה מזה ולך לדרכך!”

“אבל קרוב אני לאדוניכם זבובי-הזהב, קרוב מאד”, ענה זבוב-הזהב והוא נבוך כלו.

“כן”, הוסיף זבוב–הצבי בהתקלסו, “קרובי עשירים רבים תמיד. ואולם ראֵה אנכי אומר לך, מַהר ועֲבור מזה ולך, פן אברא לך רגלים”.

וכאשר התמהמה זבוב-הזהב עוד רגע אחד, ויתפוש בו זבוב-הצבי בקרניו באפס נחת ויאמר להשליכו החוצה, ואולם באחזו בו בחזקה נקרע מעליו מעילו הצחור, וּקְצֵה צִפּוי כנפי הזהב המזהירות נראה החוצה. אז נבהל זבוב-הצבי מאד וירף ממנו, ויעמוד ויבט בו בעיניו הגדולות והשחורות, חָרֵד כלו, ויניע את קרָניו ביראה ויאמר: " סלַח נא לי בחסדך – הן נבצרה ממני לדעת – אחושה נא ואבַשׂר כרגע את בוא הוד כבודך –" וימהר וילך.

וזבוב-הזהב ראה כי אין עתה לפניו דרך אחרת בלתי אם להתוַדע אל אנשי משפחתו, וימהר ויפשוט מעל בשרו את מעילו כלו העשוי קורי עכביש. אז באו אחדים מעדת זבובי-הזהב, אשר

קרא להם זבוב-הצבי, למען אשר יברכו בשלום את דודם הזר הבא ממרחקים, ובראותם אותו,וישתאו וישתוממו למראהו ויעמדו רגע אחד מרחוק, כי תפארת אשר כזאת לא ראו עוד עיניהם מעודם. אכן קטנים היו זבובי-הזהב האֵירופִּיים ולא היה להם בלתי אם נקודות-זהב אחדות ודקות ומעט חריצי זהב ומעט גלגלי זהב על גַבָּם ועל קצות כנפיהם, תחת אשר הקרוב הגואל הלזה, הבא מאמריקה הדרומית, גדול מהם במדתו פי ארבעה וגוו כלו מצֻפּה זהב נוצץ וטהור מכף רגליו ועד קדקדו. אמנם נחשבו באירופה תמיד בָּעֲשירים האדירים מן הגדולים, אבל לעֻמת בעל המִליונים האמריקני הזה הלא רק דלים הם ורֵקים. ואף אמנם עורר האֹרח הבא את קנאתם המסֻתּרה, ואולם לא הראו את רוחם החוצה, כי אם חרדו לקראתו באהבה גלויה וישמחו עליו מאד, ויבקשו אותו לסור אליהם, וישימו לפניו טל-שושנים וישאלו לכל המוצאות אותו.

וזבוב-הזהב סִפּר באזנם, כי מיער האיתנים הברַזילוני הוא בא לאירופה ואת כלתו הוא מבקש, אשר גָנַב אותה מעמו אירופי רשע ורע. אכן ראה כרגע כי קרוביו האירופיים אינם בלתי אם אנשים קטנים מאד מאד, אם הַשוה נַשוה אותם אליו, ולא חָפץ לסַפּר לָרָשים הרעבים האלה את כל רב עשרו אשר לו בארצו ואת דבַר ארמונותיו העשוים תמרים ואת דבַר כל רֵעיו מקרב האצילים ואת דבר הקוליברים והאורכידיות והתֻּכּיים וזבובי-הענק אשר לו, לבלתי הכלימם, ואולם את כבוד כלתו סִפּר להם בכל תפארתה הגדולה ואת כל זיוה הרב הנוצץ כעין התכלת וכעין הירֹק, וישאל את דודיו, אם ראו או אם שמעו דבר על אדותיה.

וזבובי-הזהב הביטו איש אל אחיו. אכן ראו עין בעין כי עשר רב מאד לדודם זה אשר מעבר לים, ואולם בדבר כלתו האמינו, כי רק מְגַזֵם הוא. והאדיר מכלם ענה ואמר: “אם באמת יפה ונפלאה הגבירה הצעירה ככל אשר אתה, דודנו ואדוננו, אומר, כי עתה בן ראה או יָדע אותה איש מאנשי המקום הזה, ואולם רְאֵה, אין איש ממנו יודֵע על אדותיה קטנה או גדולה. אבל ליתר עֹז וליתר תקף נשאלה נא גם את פי הפרפרים אשר בזה”.

וכל העדה קמה וַתְּתַפֵּשׂ ותעל בענפי הצמרת אשר לשיח-השושנים, אשר שם מתעופפים תמיד פרפרים אחדים בל הרף. הפרפרים האלה לא היו בלתי אם בני אספסוף פשוטים, פרפרי-לְכִיסִים ופרפרי-צִיטְרוֹנים ופרפרי-שוּעָלִים, ויהי להם הדבר לכבוד גדול, אשר השפילו זבובי-הזהב את נפשם לבוא עמהם בדברים. ואולם בראותם את הברזילוני הַמֻּזְהָב כלו, ויחרדו חרדה גדולה מאד ולא ערבו את לבם לגשת. אך זבוב-הזהב הגדול דִבּר אליהם נעימות וברוח נכאה, וישאל אותם, אם לא ראו צפּרת גדולה עד להפליא הלבושה צבעים נחמדים והיא נוצצת כעין פנינים ואבני יְקָר.

“כן, אדוני, ידעתי את מי חשבת”, ענה פַּרְפַר-לָכִיס מְהיר-דברים אם באולתו ואם מחֶפצו להתפאר.

“מה אתה אומר, עלם נחמד, האם ראית אותה, את חמדת-לבי אשר אנכי מבקש? איה היא? מהר ובא, למען נחיש אליה!” קרא זבוב-הזה מדי האיצו בו.

“רק עוד רגע, אדוני הנעלה”, ענה פרפר-הלכיס, “אמהר נא לפניך, למען אבַשׂר בואך”.

והפרפר נחפז ויעף ויבא דרך ישרה עד לסבך-הַתּוֹת הקרוב, אשר שם יושבת צִפֹּרֶת-עֵין-טַוָּס ומתרחצת בנֹגה השמש. כי אמר הפרפר בלבו, אשר דברי זבוב-הזהב מקבילים כלם אל הצפרת הזאת, באין יפה ממנה בכל הככר מסביב.

“עלמה, עלמה”, קרא פרפר-הלכיס בקֹצר-רוח ובחפזה, “הנה זה בא בן-מלך אמריקני, אשר שָמַע את שֵמַע יָפְיֵךְ, והוא חפץ להתחתן בך”.

“בן-מלך אמריקני?” שאלה עֵין-הַטַּוָּס מִשְתָּאָה וּמִתְגָּאָה ותָּחל להניע את כנפיה העשירות בשלל צבעיהן.

“כן, עלמה נחמדה, בן-מלך המצֻפּה כלו מכף רגליו ועד קדקדו זהב נוצץ, והוא גדול ורם ונכבד בכל תנועותיו, אשר לא ראיתי עוד יצור כמוהו מעודי בעיר ובשדה. האוכל להביאו אלַיך?”

“כן, הביאהו נא אלי, בן-חמד”, ענתה עין-הַטַּוָּס ותִּכּוֹן ותשב קוממיות, אשר יֵרָאה כרגע כל הדר צבעיה.

ופרפר-הלכיס שב בחפזון עד שיח השושנים, אשר שם חכה לו זבוב-הזהב בקֹצר-רוח, ויקרא לו מרחוק: “בֹא, אדוני הנעלה, בֹא, כי העלמה הכבודה שׂמֵחה לראות את פניך”.

והדברים הפליאו מעט את זבוב-הזהב, כי חשב, אשר בשמוע כלתו כי בא, אז תתעופף אליו כרגע, ואולם לא התמהמה ויעף אחרי פרפר-הלכיס המעופף לפניו. ועדת פרפרים ואחדים מזבובי-הזהב נלוו אליהם, והברַזילוני קָרַב אל סבך-התות בכבודה גדולה, ועין-הטוס ראתה אותו מרחוק בבואו. ויהי בבוא פרפר-הלכיס עד לפני הצפרת היפה ויתיצב שם, וזבוב-הזהב לא התבונן אליה ולא ראה אותה ויפן כה וכה כמבקש וישאל בקצר-רוח: איה היא? אַיֶּהָ?"

“הלא היה יושבת לפניך בזה, אדוני הנעלה, האם לא תראנה?” ענה פרפר-הלכיס ויפָּלא, ועין-הטוס עושָׂה כה וכה בכנפיה, למען מְשוך את עין הארח הנעלה אליה.

עתה ראה זבוב-הזהב את הצפרת, ויקרא נואש: “מה זה עלה על לבך, עלם נחמד, הלא זאת איננה!”

“חשבתי כי היה ע לבך להתיצב לפני ולהתודע אלי”, אמרה עין-הטוס נכלמה.

“סלחי לי, עלמה כבודה”, ענה זבוב-הזהב, “רק משגה היה. קויתי למצוא פה את כלתי, צפרת-משי בת מולדתי, והיא הבריאה היפה והנעימה מכל אשר ברא אלהים להזהיר תחת השמש”.

“אכן אל צפרת-המשי אשר לך לא אוכל לְהִדַּמות!” ענתה עין-הטוס בלעגי שפה.

“את הדבר הזה לא תוכלי באמת”, ענה זבוב-הזהב בתם לבו ולא שם לב אל הדברים אשר הוא מדבר.

“רק אין זאת כי אם בעלי חן טוב בני-המלכים הברזיליונים כלם!” קראה עין-הטוס בחמתה ותפן את ערפה לזבוב-הזהב ולכל הכבודה אשר עמו.

והפרפרים וזבובי-הזהב עזבו את האמריקני לבדו, והם מאשימים אותו בכל לב על דרכיו אשר אין בהן נחת. “גם הנכבדות בכל צִפֳּרוֹתינוּ קטנות לו!” “מה זה שַׂק-הזהב הזה חושב בלבו!” “אם כה ואם כה הן לא נבצרה ממנו לדַבּר את דבריו בנחת מעט!” – כאלה וכאלה היו הקריאות אשר עברו בקרב המחנה, ולא היה איש אשר יצדק נפשו או אשר ישים אל לב את אמון רוחו ואת אהבתו לכלתו האובדת.

ועין-הטוס, אשר הכלים אותה, נשבעה להִנָּקם ממנו. אז התעופפה אל בית-המשמר אשר לזבובים-הַבַּלִיסְטְרָנִים היושבים תחת אֵלָה זקֵנה ונבובה, ותגד להם, כי בא בעל-מליונים זר מארץ נכריה והוא יושב בשיח-השושנים אצל זבוב-הזהב ואין קצה לאוצרותיו, והיה אם ילכדו את זהב והעשירו כלם עשׁר רב.

וזבובי-הבליסטרנים כלם עדה רעה וחטאה ומרי נפש, והם יושבים כל היום למארב, ואין שערוריה גדולה או קטנה אשר אינם נכונים לעשותה. אז קמה כל העדה ותמהר אל שיח-השושנים ויקיפו אותו, ויביטו את זבוב-הזהב כרגע, כי תפארתו הָרַבּה משכה את עיניהם. וזבוב-הזהב יושב על ענף במר-רוחו ומבקש עצות בלבו מה עליו לעשות עתה, ופתאם והנה קול רעש וקול זוָעה מתחת לו ובליסטרות עפות מסביב לראשו. אז הביט בחרדה כה וכה, וירא והנה עדת זבובים בליסטרנים עומדים לרגל שיח-השושנים והם מורים בו. וזבוב-הזהב לא הבין את הנעשה, ורק ידע כי שואה באה וכי מבקשים את נפשו, וימהר וַיִּדֹד את כנפיו ויהי נחפז להמלט מן המקום הזה ומפני השודדים המתנכלים לו.

אבל אל מי יפנה עתה? הלא רק אל התּכי הצבוע, להתאונן לפניו על כל הרעה אשר מצָאַתּוּ. בבואו וימצא את בן-ארצו מתוכּח בקול גדול ובהמולה גדולה עם עדת תכיים רבים, תכיים בעלי-מצנפות ותכיים ארכי-זנב ועוד תכיים אחרים ורבים, כלם יושבים בטבעות מתכת גדולות ומתנודדים ומדברים בלהג גדול, והתכי הצבוע מדבר בהמולה גדולה עד בלתי ראותו את זבוב-הזהב בבואו, ואולם רָאֹה רָאָה אותו היטב שומר גן-החיות, כי בא ברגע ההוא אל בית-התכיים לבעבור האכיל אותם, ובראותו את זבוב-הזהב, הנפלא, וימהר ויַשלך עליו את השק אשר בידו, ויפגע בו ויפילהו לארץ, ואחרי כן תפש אותו בידו ויריע תרועת שמחה. וזבוב-הזהב משוֹמָם כלו מן המכָּה וּמִנִּפְלו ולא נע ולא נד בכף השומר. והשומר מִהר וירץ עם שללו עד לפני נשיא הגן ולא דִבּר דבר ויניחהו לפניו על השלחן אשר עליו הוא כותב.

הלא זה זבוב ברזיליוני יקר!" קרא הנשיא בשמחה וישתאה. “אין זה כי אם נלוה אל התכי-הצבוע אשר לנו ויבא עמו יחדו. אמנם כאלה וכאלה תקרינה אותנו לפעמים לרגל כל משלוח אשר יִשָּלֵחֵ אלינו מעבר לים. הבה נא ונושיב אותו אל צפּרת-המשי אשר לנו”.

וזבוב-הזהב בשמעו את שֵׁם צפרת-המשי, וַתָּשָׁב אליו רוחו ברגע. אז שכח את כל התלאה אש מצאַתּוּ ולא שָׂם אל לב כי שבוי הוא ואולי חייו תלוים לו מנגד, ורק חשב בשמחה את המחשבה האחת, כי עוד מעט וראה את פני צפּרת המשי אשר לו. והוא לא הניד אבר ולא הניע כנף ולא נדד קרן בֶּאֱחוז בו הנשיא בכף ידו, להביאו אל המוזיאום לתולדות הטבע אשר עם גן-החיות. והאיש הביא אותו אל אולם גדול, ויגש לארון-זכוכית ויפתח את דלתיו. וזבוב-הזהב הביט רגע אל תוך הארון – והנה שמחה, והנה גיל: יושבת שם צפּרת-המשי אשר לו חיה וְאַמִיצָה וכנפיה פרושות, ורק נפלא הדבר, כי אין לה תנועה. וזבוב-הזהב בראותו אותה התאמץ פתאם כה וכה בעודו בכף הנשיא, ובעוד רגע והוא עָף ונמלט בטרם עוד יסגור הנשיא את ידו עליו. אז החלו הנשיא והשומר לרדוף אחריו כרגע בקנאה גדולה להשיגו, וימהרו פעם בכה ופעם בכה, אחת הֵנה ואחת הנה, ואולם לא ערבו את לבם להשליך אחריו דבר, מיראתם את הארונות ואת החיות הַמָּעֳמָדוֹת חפשי, לבלתי חַבֵּל בהם. ויהי הם מנופפים מרגע לרגע את רשתות-הפרפרים אשר להם, וזבוב-הזהב מתמלט כפעם בפעם במעופו הקל ומתנשא בהמולה גדולה עד לתקרת האולם הגבוהה, אשר שם לא תשיגנו עוד יד, ויעף ויעש במעופו גלגלים גדולים סביב.

בין כה וכה וארון-הזכוכית עם צפרת-המשי נשאר פתוח; ואת צפרת-המשי לא הושיבו אל תוך ארון-הזכוכית מֻדְבָּקה במחט, לבלתי חַבּל לה,כי אם הדביקו אותה בְלַכָּא קלה, ויחשבוה למתה. ואולם צפרת-המשי לא מתה, וכמשפט זבוב-הזהב בשמעו את שֵׁם צפרת-המשי, כן היה גם משפטה: קול ההמולה אשר למעוף זבוב-הזהב, עורר אותה מִתִּמְהוֹנָהּ, כי היה הקול הזה ידוע לה היטב, ותָשב אליה רוחה מעט מעט, ותבט כה וכה ויהיו לה כל הדברים בראשונה כמו חלום, ואחרי כן הבינה מעט מעט את כל הנעשה מסביב ותשמע את רעש הרודפים, ותכּר פתאם על פני התקרה ממעל את זבוב-הזהב מחמד לבה, ותחל להתאמץ בכל כחה להוציא לחפשי את רגליה מתוך הַלַכָּא אשר אליה דֻבּקוּ. והנשיא והשומר לא ראו ולא שמעו דבר, כי היו מחשבותיהם רק בזבוב-הזהב, ולא ראו ולא התבוננו בהתאמץ צפרת-המשי וּבְחָרְגָהּ וּבְעָמְלָהּ עד כי הצליחה לחַלץ את רגליה. אמנם הותירה את הרגל האחת בתוך הַלַּכָּא, ואולם ברגע ההוא לא שָׂמָה לב למכאוב ופצע, כי אם התעופפה והתרוממה ותעל עד המקום אשר שם זבוב-הזהב, והאנשים השנַים העומדים מתחת משתוממים אל המראה לראות את הצמד הנחמד אשר מברזיליה בשובם להיות לאחדים, אחרי אשר נפרדו איש מעל אחיו זמן רב.

וזבוב-הזהב וצפּרת-המשי עפו כחץ פתאם בעד הדלת הפתוחה אל תוך הגן החוצה וישבו על ראש אחד העצים הגבוהים. וזבוב-הזהב לא יָדע את נפשו מרֹב גיל, והוא רק מתרפק ומחבק בלי הרף את צפּרת-המשי. ואולם צפרת-המשי ענתה ותאמר: “מָה רַע תארי עתה! אָבד מִכְנָפַי כל זיוָן ואת רגלי האַחת עזבתי אצל בני-האדם הרעים באין מפלט אחר! ראֵה הנה ככה רָעַת-מראה אנכי ואתה מה יפית!”

“אַל נא תֵעָצְבִי אל הדבר הזה”, ענה זבוב-הזהב. פצעֵך ירפא לך וכנפַיך תשובנה להיות מזהירות כבראשונה וגם הנה יָפִית מכל יצור אשר על פני האדמה". ומדי דַבּרו את הדברים האלה החל לטאטא בכח את הזהב מעל פני בשרו ויזרע אותו על כנפי בחירתו, ועוד מעט ושבה צפרת-המשי להיות מְצֻפָּה זהב כֻּלָה ולהיות מראיה כמראה עֱדי יקר, וזבוב-הזהב נשאר חָלָק ואין-תאר ואין-צבע כִּדְבַר היותו במסעו בדרך בְּהִסָּתְרוֹ במעיל קורי העכביש.

וזרזיר-כנפים אשר קִנן בעץ ההוא ראה את כל הנעשה וישמע את כל הדברים ויקרב אליהם ויֵּשב על ענף, וירגיע את רוחם על דבר המחשבות אשר הוא חושב עליהם, ויבקש אותם לסַפּר לו את כל הקורות אותם. המה עושים את שאלתו, והדברים באו אל לב הזרזיר ער למעמקיו, וימהר ויתעופף בגן בין כל עוף וכל חיה יספר להם את הדברים הנפלאים אשר מצאו את הברזיליונים, את דבר הּפָּרדם באכזריות גדולה ואת שובם להיות יחדו בּפְלָאות רבות, ויבֹאו מכל עבר צפרים וקרני-אלונים ופרפרים וחַפּושיות, ויביאו להם איש איש מיץ דבש ככל אשר מצאו בפרחי הסתָו הדלים אשר באירופה ויתנו להם עצה לחוג פה את חג חתונתם.

ואולם לא חפצו השנַים בדבר הזה, בטרם שובם אל מולדתם, כי קר היה להם בארץ הזאת ורוחם ערגה אל יער האיתנים ואל הקוליברים ואל האורכידיות ואל התכיים ואל הקופים. ורעיהם החדשים המתיקו סוד יחדו ויתיעצו מה לעשות לפרפרים היפים האלה, ויהי זרזיר-הכנפים נכון להביא את השנים עד החוף הקרוב ולהושיבם באניה ההולכת לאמריקה. ובהיותם באניה הסתתרו השנים בחדר-הסבל האָפל ואת נפשם הסגירו ביד הפרעושים אשר יהיו לזרא, ואולם אחרי התלאות הגדולות אשר מצאו אותם לא שָׂמו לב אל התלאות הקטנו האלה, ויתחזקו עליהן עד אשר באו בשלום למחוז מטרתם.

בין כה וכה וזבוב-הזהב צִפָה את בשרו זהב חדש וצפרת-המשי שבה ותמצא את כל תפארתה הראשונה, ויִיפו שבעתים בשובם אל יער-האיתנים. וכל העדה אשר ביער חָרְדָה לקראתם בבואם וישמחו עליהם שמחה גדולה, ויהיו השנים לאחדים עתה ולא התפרדו עוד איש מעל רעהו. ולמועד השיחות ולמשתה המטעמים דבר יום ביומו בקרב עדת התכיים, לא יָגְעו ולא עָיְפו אנשי העדה מִתֵת אותם לסַפּר ולשוב לסַפּר כפעם בפעם את כל מצואותיהם הנפלאות ואת דבר מסעם האכזרי לארץ אירופה ואת דבר שובם בשלום לארץ מולדתם.

“הוי אמי”, התיַפּחה הנערה הקטנה, “מָה רעֵבה אנכי!”

“הֵרָגעי, חמדת נפשי, הרָגעי נא”, השבּיחה אִמה אותה.

“אבל אמי”, החלה הקטנה מקץ רגע קטן לדבר שנית, “מדוע אין אנחנו אוכלים?”

“יען כי אין לנו דבר לאכול”, ענתה האשה.

אז החלה הקטנה לבכות מרה ואִמה לקחה אותה על זרועותיה ותבך עמה גם היא, וַתּנַטּל אותה ותלחץ אותה אל לבה ותשק לה.

והאשה אשה יפה וצעירה, אשר מת עליה אישה זה רק מעט, ותוָתר היא והילדה הקטנה לבדן באין קרוב ובאין מודע, ובאפס כסף או כל רכוש אשר יהיה, ותהי האשה עובדת עבודה רבה למען כלכל את נפשה ואת נפש הנערה הקטנה. והאשה אשה תופרת אשר ידה יד חרוצים והיא שוקדת מאד על המלאכה, ואולם לא תמיד מצאה עבודה, ויש אשר היתה הצרה גדולה מאד. כי גם האֹפה וגם הַטַבָּח וגם המוכר לא היו אנשים עשירים ולא יכלו לתת לה מתנות או להשאילה לימים רבים את אשר השאילו, והיה האיש אשר אין ידו משגת לשלם, ולא יֻתַּן לאיש הזה לא קהוה ולא סֻכָּר, לא בשר ולא לחם, לא תפוחי-אדמה ולא חָלב, ולא גחלים לתנור ולכירים ולא נפט למנורה.

ועתה הנה זה באו ימים רעים כאלה באין עבודה והאלמנה אכלה את שארית הכסף אשר חָשְׂכָה ¹לה, וזה לה שני ימים אשר לא בָערה אש בתנור, אם כי הימים ימי קֹר, ולא בא נפט בתוך המנורה, אם כי מְקַדֵם הלילה בימים האלה לבוא, והנערה הקטנה לא אכלה כל היום דבר ואמה הנה זה רָעֲבָה שני ימים תמימים.

“לא אוכל להאריך נפשי עוד” דִבּרה הילדה בקול רפה. “אם לא יֻתַּן לי פת לחם מות אמות”.

“לא”, קראה אמה וַתַּנַּח אותה מיָדה. “לא תמותי. בֹאי ואשכיבֵך על מטתֵך, למען תתחממי, ואחרי כן אלך ואָבֵא לך לחם”?

“כן אמי, עשִׂי כן”, לִחֲשה הקטנה בעוד אשר הפשיטה אמה את בגדיה מעליה ותשכיבנה על המטה. “ואולם מַהרי, מהרי נא”.

והאשה באה אל שׁכֶנְתּה היושבת ביציע הראשונה אשר בבית, ושכנתה אשה עשירה מאד ורק צָרַת עין וְחִזְקַת לב, וגם קַנא קנאה באלמנה הצעירה אשר בכל עָנְיָהּ היתה יפה וטובת תאר שבעתים ממנה.

“שכֶנתי הטובה”, התחננה האלמנה אליה, “הואילי נא לְהַלְוֹת אותי מעט כסף, רק אגורות כסף אחדות, ואני הָשֵב אָשֵׁב אותן לך מן הכסף הראשון אשר אראה בשכרי. או תני לי כל עבודה אשר תהיה. קופאים אנחנו בחדרנו מִקֹּר וזה לנו שני ימים אשר בתי הקטנה בּוכָה, על דבר אשר לחם אין לי לתת לה”.

האשה העשירה שמעה את הדברים בקֹצר רוח ותען לה ברֹגז: “רב לך, לא בית-מִלְוֶה הבית הזה, לוּ אֹמֵר לתת תמיד ולשוב ולתת, ונשארתי אני בנפשי באין מָה. וגם עבודה אין לי אליך. לכי בשם אלהים”.

“האוּכל לתת את הילדה לִגְוֹעַ ברעב?” קראה האשה וַתְּפָרשׂ בידיה.

“מדוע אין אַתּ נותנת דבר בּעֲבוט או מוכרת דבר?” שאלה האשה העשירה בחמתה.

“אין לי דבר עוד לתת בעבוט או למכור”, ענתה העניה.

“האמנם?” ענתה האשה העשירה וצחוק רב חופף על שפתיה. “הן עוד לך צַמּות שְׂעָרֵךְ הארֻכּות והצהֻבּות. למה זה לאשה דלה וחשֻכּה כמוךְ עתרת שׂעָר אשר כזה? במחיר הַשֵׂעָר הזה עוד תמצאי לך דֵי כסף בכל עת”.

האשה העניה הביטה רגע אחד בעינים פקוחות לרוָחה בפני שכנתה חִזְקַת הלב, ואחרי כן בֵּרְכָה אותה לשלום באין דברים ותצא.

ובאמת היו שערותיה נפלאות מאד למראה, והן ארֻכּות ועבות ורכות כמשי וצהֻבּות כעין הזהב הַמָּשְזָר; והיה כאשר פִּתְּחָה אותן,ותעטינה אותה כאדרת-מלכות, וכאשר קִלּעָה אותן במקלעת, ותהיינה כקרני שמש מתעופפות על הַמַשְׂרֵק ועל כף ידה.

וכאשר יעצה אותה שכנתה הַמְקַנְאָה את עצתה לגזוז את שערה ולהעביר מכל קדקדה את עֶדְיָהּ האחד הזה אשר אין לו חליפות, ותהי לה המלה הזאת רגע אחד כּמַדְקֶרֶת חרב בלבה. ואולם עתה בהיותה על פני חוץ והיא זוכרת את הילדה הרעבה אשר בעלִיַת הגג החשֵכה והקרה, ותגזור בן-רגע להביא את הקרבן הגדול הזה.

ובקרן הרחוב אשר בפִּנה פתוחה חֲנוּת-גַלָּבִים, ובחלון בַּמַרְאֶה מוצגים פסלי-אשה עשוים דונג עם מחלפות שערות שונות ויפות ופֵאוֹת נכריות שונות ורַבּוֹת-צבעים ובקבוקים קטנים שונים ונפלאים בתבניתם עם ריחות נִיחוח,ואל אחד הלוחות אשר בחלון מֻדְבָּק פס-נְיָר ועליו כתובים הדברים: “שֵׂעַר נשים צהוב או לבן יִקָּנֶה פה במחיר גדול”.

ואל החנות הזאת הלכה האשה הצעירה, ובגשתה אל הדלת ותעמוד עוד רגע אחד כמתמהמהה, ואולם לא האריכה, כי בעוד רגע התאוששה ותבֹא אל החנות פנימה.

“מה שאֵלָתֵךְ?” שאל אותה אֳמָן –השערות, והוא איש קצר-קומה וגִבּן ועינים לו שחורות ודוקרות.

“סלַח לי, אדוני הַסַּפָּר”, ענתה האשה בבשת פנים. “האין אתה קונה שער-אשה צהוב?”

"כן, אמנם כן. “היש לך למכור שֵׂעָר אשר כזה?”

“את שׂעָרי, אדוני הסַפּר, אם יש לך חֵפץ בו”.

“האמנם, האמנם”, הפטיר הגבן הקטן בשפתיו ואת עיניו הדוקרות נתן בה. “הראיני נא ואראה”.

אז הביא אותה אל החדר אשר מאחרי החנות, והאשה הוציאה בחפזון את יְתֵד-הַמַשְׂרֵק ואת מחטי-השערות אשר בראשה ותתן לשתי צמותיה העבֻתּות לנפול לארץ, ותגנה בקצותיהן עד לעקבי רגליה.

והגלב לא יכל למשול ברוחו ויַמלט קול קריאה, כי לא האמין למראה עיניו. “מה זאת! את הַצַּמות האלה אַתּ אומרת לגזוז?”

והאשה רק הנידה בראשה, כי היה לגרונה כמו מחנק ולא יכלה להוציא ממנו אף הגה. אז הפנתה את ראשה הצדה, למען הַעלים מעיני האיש הקטן את דמעותיה אשר באו לה.

“האף גם ידעת כי עד עולם לא תְצַמַחנה עוד שערותיך אלה אחרי הִגֹּזָן לשוב אל יָפְיָן הראשון?”

והאשה לא ענתה דבר, בלתי אם הנידה בכתפיה.

“אבל מדוע אַתּ עושָׂה את החטאה הגדולה הזאת לנפשֵׁך?”

“יען כי אין לי דרך אחרת”, ענתה ותחל לבכות מר. “יש לי בבית ילדה קטנה רעֵבה וְקוֹפֵאת מִקֹּר. אין לי כסף ואין לי עבודה ואין איש עוזר לי. הנה כן אין מוצָא אחר”.

“האמנם, האמנם”, הפטיר האיש בשפתיו שנית ואת עיניו הדוקרות נתן בה, לחדור לה לכל קרביה. רגע אחד היה כחושב מחשבות, ואולם בעוד רגע התעורר ויען קשות: “אם זה חפצֵךְ – אשׁלימֶנו. שבי לך פה. מָה אַתּ שואלת במחיר השֵׂעָר?”

“לא ידעתי את מחירו. בוטחת אני בך.”

“נראה איך יפול דבר”. והאיש חִפֵּשׂ רגעים אחדים בין הַמִסְפָּרַיִם ובין תערי-הגלבים אשר על שלחן השיש עם הקיר, ואולם לא לקח מהם דבר, כי אם פנה פתאם אל אחד הארונות ויפתח את אחד הקִנים בו ויוצא ממנה בחפזון דבַר-מָה, והאשה לא יכלה להבדילו מרֹב חפזון ולראות מה הוא, ויהי בידו רק כמו תיק עשוי עור וארוך למראה.

“סגרי את עיניך”, פקד עליה הגִבּן בקול מצַוה, והיא שמעה בקולו. ואולם גם בהיות עפעפיה סוגרים חשה בנפשה כמו נֹגה אור פתאם אשר חלף אותה כברק. ויהי לה כְּלַבַּת אש אשר עברה על פני קדקד ראשה, ותַּמלט קול זעקה גדולה ותתעלף.

וכאשר שב רוחה אליה ותרא והנה האיש הקטן עומד עליה וּמַזֶּה בפניה מֵי-קולוניה והוא נוהם: “חדלי נא מדבָרים אשר כאלה – למה תִוּאֵלִי?”

אז העבירה את שתי כפיה על קדקדה, ואולם הקדקד היה קֵרֵחַ וְחָלָק כֻּלו, ושתי צַמותיה שׂוּמוֹת על שלחן השיש ומהן יוצא כמו נֹגה אור. והגלב לקח את הצַמות וישם אותן על המאזנים, ועל פני הכף השנית נתן המון טַלְרֵי כסף, עד עמוד נפש המאזנים בַּתָּוֶךְ; ואולם לא הצליח עד אם נתן על פני כף המאזנים עשרים ושמונה טְלָרִים, כי היה משקל השערות ליטרא אחת ומעלה.

"מעט לך ומעט גם לי – ", אמר אחרי כלותו את המלאכה. “אמנם נכון הדבר, כי ישָׁקל השֵעָר הזה בזהב ולא בכסף, ואולם אראה נא הפעם גם אני שָׂכר מעט”.

אז שָׁקל על כַּפּה את שמונים וארבע הַמַרְקוֹת, ואחרי כן שב ויקח ממנה טָלֶר אחד מן הכסף אשר נתן, וכאיש אשר סודו עמו אמר: “את שלש המרקות האלה אני מְנַכֶּה לך בזה, ועל מה אני עושה ככה, אותה תדעי בוא עת”.

וכאשר שבה האשה ותעמוד על פני חוץ, ויהי ראשה סובב והולך עליה כגלגל והיא כמקיצה מחלום כבד. ואולם כרגע התבוננה אל הכסף הכבד אשר בכיסה ותדע כי לא בחלומות באה לה כל זאת.

ועתה הנה הֶעֱשִׁירָה ולא יבָּצר עוד ממנה לקנות לבתה את כל אשר יִקָּנֶה. אז באה אל החנויות הקרובות וַתִּקֶּן גם לחם וגחלים וקהוה וסֻכּר, ואף גם תופינים וחמאה וביצה. והיא לא ראתה ולא התבוננה, כי בכל אשר היא באה משתאים לה ומביטים אל קדקד ראשה הגלוח, כי נחפּזה מאד לדרכה. ובעברה עם מֶמְכָּרֶיָה ואיש נושא הגחלים הולך אחריה והם עולים במעלות הבית, ותרא והנה שכֶנתה העשירה עומדת על סף דַלתה ומביטה בה בקַלָּסָה גדולה. ושכנתה ראתה כרגע כי הוסר מעליה פאר שערותיה, ותקרא אליה בְרֶשַׁע מסֻתר ובצחוק מגֻלה: “הנה שמעת לקולי ומזה הטיבות לעשות, כי לא תאבד עִתֵּך לבהלה לשקוד על שערת תמיד ולשָׂרְקו”. ואולם האלמנה לא התיצבה לשמוע, ותעבור בחפזון הלאה, וכאשר באה עד עלית הגג לפני דלת חדרה, ותעמוד וַתַּנַּח רגע את צרורותיה מידה, ותקשור את מטפחתה לראשה, לבלתי רְאות הנערה הקטנה דבר.

והילדה עוד טרם תישן, כי לא הניח לה הרעב לישון, וכמעט אשר הביטה את אִמה בבואה, ותקרא: “אמי, האם הֵבֵאת עִמֵך לחם?”

“כן, חמדת לבי”, קראה אִמה, ובעוד רגע והיא נִצבת על המִטה וּמְכַסָּה את הנערה נשיקותיה. “וגם תוּפינים וגם חמאה וגם ביצה הבאתי, ועוד מטעמים רבים ושונים. ראי נא!” וכרגע נתנה לבתה פת לחם, והקטנה בלעה אותה בתאוה, והאלמנה השׂיקה את התנור ותעל אש במנורה ותבשל קהוה וַתָּכֶן את הביצה,וימָלא החדר הקטן אור וחֹם ונעימות, והילדה צהלה ותפשוק שפתיה באין מעצור – ולא צר עוד לאִמה עתה על דבר השֵׂער היפה אשר הקריבה. וכאשר אכלו שתיהן לשׂבע, ותישן הנערה וַתֵּרָדם במהֵרה, ואמה גם היא עלתה על המטה אשר היתה לשתיהן יחד.

ממחרת בבקר וקול הנערה הרענן הֵעיר אותה משנתה, כי השתוממה ותקרא: “אמי, למה לא קלעת הפעם את שערותיך למועד הלילה כמשפטך?” והאשה התעודדה כרגע והנה אמת נכון הדבר: שער ראשה עב וארוך ורק כמשי, כאשר יהיה תמיד, והוא זרוע על פני הכר אשר למראשותיה וְנִתָּךְ על פני כל המִטה. אז השתערה מעל משכבה ותמהר אל הראי הקטן והמְּעֻוָּר אשר על הקיר, למען הִוָּכַח, ואולם עד הראי לא נגשה, כי כמעט אשר עמדו רגליה על רצפת החדר, והיא נוכחה כרגע אשר אמת נכון הדבר וכי שוטפות שערותיה על כל סביביה כמשפטן תמיד ויורדות מקדקד ראשה ועד קצות רגליה והיא עוטָה אותן כלבוש מלכות מָשְׁזָר וזהב כלו. אז קלעה את צמותיה במהרה ותלבש את שמלותיה בחפזון ותמהר ותרץ אל הגלב.

“אדוני הַסּפָּר! מה זה היה לי? האם עושֵׂה להטים אתה? או קוסם?”

“הֵרָגעי נא”, ענה האיש הקטן והגבּן ועיניו החודרות חָדרו לה עד כליותיה ועד לבה. “פלאות לא תֵעָשֶׂינה בארץ. ואולם מֵי-ראש אנכי מֵכִין, אשר אין דומה להם. והיה כאשר יוּשַׂם מן המים האלה על ראש איש, וצִמחו שערותיו בן-לילה שנית והיו עבות ויפות שבעתים מבראשונה. במים האלה רחצתי את ראשך כאשר התעלפת, וזה הדבר אשר לקחתי ממֵךְ במחירם את הַטָּלֶר האחד. האם הבינות עתה?”

“בַּמָה אודה לך!” ענתה האשה בקול דממה ותאמר לתפוש את כף ידו לנשק לה.

“התחדלי?” גער בה הגלב בזעף וַיִּסֹּג לאחור. “פנִי ולכי לך. אין עת לי ומועד”.

וכאשר נגשה אל הדלת, אז קרא לה שנית לשוב. “עוד מִלה אחת, אשה נחמדה! אם יש אשר יבֹאו לך שנית ימים רעים, לא שׂוּמָה עָלַיךְ למכור את צַמוֹתיךְ, רק גֹזִי את קצות שערותַיך כמלֹא הכף, ואולם חלילה מִמֵךְ לגזוז יותר, הֲשָמַעַתְּ? ואותן שׂאי אל הצורף הקרוב העושה בזהב, וקנה את המעט הזה בכסף מלא, כי הוא זהב משזר טהור. וגם המעט הזה יצמח לך עד מהרה. ואולם את כל זאת תעשי רק אם לא תהיה לך עצה אחרת להושיע לך מן המצר. שימי נא את הדברים האלה אל לִבֵּךְ, ועתה לכי לשלום!”

והאשה יצאה מלפני הגלב ומחשבותיה הומיות מאד, ותפגוש במסדרון ביתה את שכנתה רעת-העין, היוצאת לעלות במרכבתה לשוח ברחוב כמשפטה יום יום, והאשה המקַנאה עמדה פתאם ותהי כמסמר נטוע ותפקח את עיניה לרוָחה ותקרא: “אבל שכֶנתי הטובה – האם אור עיני יַתְעֵנִי – האין זאת כי ראיתיך אתמול בלילה וצמותַיך קצוצות כָּלִיל?”

“כדבריך, שכֶנתי וגבִרתי, צמותי קֻצצו”, ענתה האלמנה הצעירה, “ואולם בן-לילה שבו ותצמחנה לי”.

“רק אין זאת כי אם אומרת אַתּ להתל בי”, נָהמה האשה קשַת הלב. “איך זה יתָּכן דבר אשר כזה?”

“האדון הגלב רחץ את ראשי הגזוז במֵי-ראש נפלאים ועזים, על כן צמחו לי שערותי חיש מהר, והן עבות וארֻכּות שבעתים מבראשונה”?

האשה הרעה לא ענתה דבר, כי אם העיפה את עינה הַמְשֻׁקָּה רעל בשכנתה, כי שבה שכנתה להיות יפה ממנה שבעתים, ותעזוב פתאם אותה במסדרון הבית באשר היא שם, ותרץ בחפזון אל הגלב הגִבּן.

“התקנה מעִמי את שערות ראשי?” שאלה בבואה אל החנות וטרם תברך איש בשלום.

והאיש הקטן והגבן הביט בה בקצף בעיניו השחורות והחודרות ויען: “אין שערותיך שוֹוֹת לי דבר, ואין אנכי יכל לתת לך דבר במחירן”.

והיא הסתירה את כעסה ותען: “אין דבר. הנני נותנת לך את שערותי חנם. גֹז נא אותן כרגע”.

“אבל למה זה?” שאל.

“הלא כי חפצתי אשר תצמחנה לי עד מהרה והיו ארֻכּות ועבות מבראשונה, כמשפט שכֶנתי תופרת-השמלות. אכן לא נכון הדבר, אשר תיף אשה דלה וחשֻכָּה כזאת מאִשה גדולה ועשירה כמוני”.

“האמנם!” הָמה הגִבֵּן הקטן. “אבל אם רצונֵךְ הוא ואעשֶׂנו!”.

אז הושיב אותה על הכסא, ואולם את הַתִּיק המסֻתּר לא הוציא מן הארגז, כי אם לקח מן הַמִסְפָּרַיִם אשר על שלחן השיש עם הקיר, ויתפוש בְּצַמָּתָה הקטנה והדלה, אשר צבע נכון אין לה והיא שחורה ושזופה יחד. חֳטָף וַחֲלָף – והנה זְנַב הַצַמָּה בידו והוא משליך אותו בבוז אל אחת הפִּנות. חֲטָף וַחֲלָף – והנה קדקד ראשה קֵרֵחַ וחָלָק כלו, אשר ישחק כל הרואה בהביטו אותה. “כִּלִיתִי” ענה נמרצות. “קומי ולכי!”.

ומֵי הראש?"

“מָה אלה מי-הראש אשר תאמרי?”

“הלא אלה אשר בִּרְחַץ איש בהם את קדקד ראשו, וצמחו לו שערותיו במהרה וְיָפוּ מבראשונה”.

“מֵי הראש האלה שמונים ואחת מרקות מחירם”, ענה האיש.

“רק קטן הדבר אלי”, ענתה בגִדל לב. “הלא יש לי רב!”.

והאיש לקח מעִמה בראשונה את הכסף אשר אמר, ואחרי כן פתח את אחד הבקבוקים וַיֵּז ממנו נְטָפִים אחדים על ראשה ויהי ריחם כריח הזפת והגפרית, ויבער בה וישרוט בעורה מאד, והיא נשכה את שפתה בשִנֶיה ותדום, כי אמרה: מעט מכאוב ומעט עמל, ואולם הלא באחריתי אִיף – ותלך ותָּשב לביתה שמֵחה וטובת לב, והסַּפָּר לעג לה בצאתה ואת הדלת סגר אחריה בחמת רוח.

היא באה הביתה, ואישה וכל משרתיה ספקו עליה כפיהם בראותם אותה. ואולם האשה ענתה אותם רק את האחת: " חכו נא אך מעט" ותבֹא לחדר משכבה ותעל ותשכב על מטתה כחולָה, ותהי שוכבת כל היום במנוחה, ובנשף ערב נרדמה ותישן, והיא יודעת בלבה נאמנה כי ממחרת בבקר והיה קץ לכל התלאה. וממחרת בבקר הַשכם הֵקיצה, כי לא נתן לה קֹצר רוחה לישון ויהי דְבָרָהּ הראשון לתפוש בשתי ידיה בקדקד ראשה – והנה חֲרָדָה! חָלָק קדקד ראשה וְקֵרֵחַ כלו כרגע צאתו מתחת המספָּרַיִם אשר לַסַּפָּר הגִבּן.

“אולי עוד קָצַר המועד”, חשבה בלבה ותשכב על המטה עוד יום תמים, יום אחד ולילה אחד. ואולם גם ממחרת היום השני והנה קֵרֵחַ קדקד ראשה וחָלק כבראשונה. אז לבשה את שמלותיה בקצף גדול ותלאט בצעיף ובמגבעת ותשתער אל הסַּפָּר הגִבּן.

“בן-אדם! הלא רִמִיתַנִי!” צעקה אליו.

“דברים אשר כאלה לא אתן לך להגיד לי!” ענה אותה קשות. “מה לך?”

“מי הראש אשר נתת לי אינם בלתי אם תרמית. שׂעָרי איננו שב לצמח לי”.

“היש לך ילדים? או אף רק ילד אחד?”

“לא”.

“הנה כן הוא, ומֵי הראש אשר לי יועילו רק בהיות האשה אֵם לבָנים. את הדבר הזה הלא בין תביני, ועתה קומי ולכי לך ועזבי את הבית”.

והאשה ראתה כי אין תשועה, והיה כח תחפוץ אשר לא תהיה לצחוק לכל רואיה ונמאסה כמפלצת, אז אין לה עצה בלתי אם לקנות פאה נכרית, ויען וביען לא שבו שערותיה לצַמֵח עוד, לכן לבשה את הבאה הנכרית עד יומה האחרון.

אבל האלמנה הצעירה ראתה למן היום ההוא רק ימים טובים וייטב לה מיום אל יום ותהי לה תמיד מלאכה רבה לעשותה, ותעזוב באחריתה את חדרה אשר בעלִיַת הגג ותשכון ביציע הראשונה, ולא היתה שומה עליה לגזוז את קצות הזהב אשר לצַמותיה, ותהי אומנת את בתה הקטנה, ותגדל ותיף ותהי לנערה בת עשרים שנה יפה ומשכילה וטובת לב, אז היתה אשה לאיש צעיר ובן חיל, ויולדו להם בנים ובנות שִׁלֵּשים ורִבַּעים, ואם לא מתו עדֶנה, הנה חיים הם עוד עד היום הזה.

באחד הימים ובחדר־ספרים ישן התגוררה חתול, ותהי מְמֻנָה שם על הספרים, לשמור אותם ואת צִפּוּיֵיהֶם העשוים עור מפני שִׁנֵּי העכברים. גם אבותיה וגם אבות אבותיה מדור דור כלם התגוררו בחדר־ספרים זה וכלם עמדו על הכהונה הזאת. והחתול היתה אֵם לחמשה חתולים קטנים ונחמדים, זכרים ונקבות יחדו. האחת שחורה ושמה פּוּעָה, האחת לבָנה ושמה נוּעה, האחד טלוא, כלו לבן ושחור, ושמו כרֵתי, האחד בּרוד, כלו שזוף וצהוב, ושמו פלֵתי, והאחד נקוד, שחור ושחוף כלו, ושמו יקטן – כל אלה חתולות שתים וחתולים שלשה. והחתולים הנה זה הגיע להם תור־למודים, ותהי אמם נותנת להם תורה פעמַים ביום, לפני ההרים ואחריהם. ויהיו הם יודעים זה־כבר את התורה לקפוץ ולחפוז זנב, לשרוק ולנהום, לכוף גו ולשלוח כף חלָקָה, להחליק איש את עורו ולרחץ איש את פניו בכף לַחָה. אז החֵלה אמם להכין אותם גם בחכמה העליונה, כי לִמדה אותם גם את מלאכת צֵיד העכברים. ואולם לא קלה התורה הזאת, כי מאחרי קִנֵּי הספרים ומתחתיהם רַבּוּ מאד הפרצים, ויהיו הפרצים האלה לעכברים למחבואים ולמסתורים, אשר לא תוכל לחדור להם כל חתול גדולה ואף לא החתולים הקטנים. ולכן היתה כל המלאכה רק על פני המגרש הריק אשר בתָּוך, ולא מצאו עצה אחרת בלתי אם להאריך נפש ולחכות עד אם יערב עכבר את לבו לצאת, ואז תשתער עליו החתול בפעם אחת פתאם בטרם יוכל להמָלט אל מחבואו. ולכן זאת היתה כל התורה, אשר ילמדו עשות בחפזון ולחטוף בן־רגע את אשר יחטפו, כי אם רק יתמהמהו עד ארגיעה ונמלט השלל.

ויהי יום לפני הצהרים והחתול נותנת את לִקחה כפעם בפעם, ותהי היא וילדיה רודפים בחמת־כח אחרי עכבר, ואולם נחפז העכבר על פני כרֵתי העב וימָלט מתחת לקַן ספרים, והנער הכבד לא מצא לעצור אותו. אז ענשה אותו אמו כיַד אוַלתו ותחַלק לו מכות אחדות על הלחי ואחיותיו פועה ונועה לעגו לו ותקראנה לו פתי לא־יצלח. אכן מקץ רגעים אחדים והעכבר אשר היה בראשונה או עכבר אחר שלח את פיו החד מן החור אשר מתחת לקן־הספרים ויבט על סביביו. והחתול המלַמדת הביטה אותו כרגע בעיניה החדות, ותרמוז לילדיה אשר לא ינועו ולא ינודו. אז החרישו כלם יחד, והעכבר בפחזותו או ברום עיניו עָרב את לבו לצאת החוצה כלו. ברגע ההוא והחתול הזקנה השתערה כמו ברק ותתיצב בין העכבר ובין קן־הספרים, ותגדור את דרכו מִשוּב. אז נתנה קול הֲמות לילדיה ותצו: “הֵחָלצו כלכם!”, ותָחל המלחמה. ויהיו כלם מקַפצים ומדַלגים וממהרים כמשוגעים, והעכבר לא מצא לפניו עצה בלתי אם לתַפֵּשׂ ולעלות בִּמְרום הספרים, והחתולים רודפים אחריו, ויהיו הם רודפים בחמת רוח ובקנאה גדולה, עד כי נעה מערכה אחת ממערכות הספרים אשר נערמה ברפיון־יד, ותִּנָטש ותפול בקול רעש וסאון גדול מעל פני הקֵן ארצה ויגָלה פתאם קן־עכברים, כי שרצו כעשרת עכברים קטנים איש תחת אחיו, והם נחפזים ונמלטים לנוס על נפשם בבהלה וכל עמלם לשוא. אז התנפלה עליהם החתול הזקנה וַתְּהִימֵם במהלומות כפיה בבהלה ובחפזון נמרץ, ואחרי כן חִלְקָה אותם בין ילדיה בעודם זָעִים ונַעוים, למען ישעשעו בהם בטרם ישלחו בם את שִניהם ואת צפרניהם להמיתם. והזוָעות אשר השמיעו העכברים הקטנים במוקשי מותם הגיעו עד לאזני אמם, ותבֹא ותתיצב מתחת למערכת־הספרים אשר נשארה לפלטה עוד, ואולם קצרה ידה גם היא מהושיע לעולליה ולא יכלה בלתי אם לתת קול זעקה נוראה. אך כאשר ראתה בעיניה את כל הבַּלָהות הבאות, ותקצר נפשה פתאם מראות ותהי כמשוגעה, ותשכח ותרץ עד העכבר הקרוב, אשר אחז בו זה־עתה כרֵתי בכַפיו הכבדות ויהלמהו פעם מימין ופעם משמאל, והיא לא ידעה כי רצה היא דרך ישרה עד בֵּינוֹת לצפרני החתול הזקנה. אז נשמע קול הֲמוּת צהלה גדולה וקול מהלומת־כף חזקה, ואֵם העכברים שכבה מתה על יד עשרת ילדיה המתים.

והחתול הציגה את כלם במערכה ותקרא לאדון חדר־הספרים, למען הראותו את כל שלָלה, ואחרי כן שִלחה מלפניה את עולליה, למען תת לנפשה מעט שֵׁנוֹת.

והעכברים¹ הרכים לא עשו כדבַר אִמם. לא הלכו לנוח גם הם, כי אם התקבצו באחת הפִּנות אשר בחדר־הספרים, ופועה החֵלה ותקרא: “הוי העכברים האמללים! הן באמת רק חיות קטנות ונחמדות מאד כלם!”

“הבֵל הבָלים!” הָמָה כרֵתי. “איך זה יוכל איש להוציא משפט כי נחמדים עכברים למראה!”

“רק פרא־מדְבר אַתה האוכל בְּשַׂר חי!” שרקה נוּעה בחמתה. “האם לא דָאַב לבך אף במעט למראה האֵם אשר חשה לעזרת עולליה ואת נפשה השליכה מנגד?”

כּרתי הוריד ראשו בחרפה ופלֵתי צפצף: “אמת הדבר. היתה האֵם כאחד הגבורים באמת. צר לי עליה”?

“ואני מגיד לכם”, ענה אחריו גם יקטן, “כי לא אתגאה אף במעט על הדבר אשר עשינו. הן אמנם רק כלִמה היא, כי אנחנו, אשר גָדַלְנו ככה ואשר חָזקנו ככה ואשר עָצַמְנוּ ככה ואשר שִנַים וצפרנים נתנו לנו והן נוראות למאד, ואנחנו הנה זה מתנַפלים על עדַת רפים וחלשים כזאת אשר לא יוכלו לעמוד על נפשם”.

“רק בוז לנו!” אמרה נועה.

ופועה שבה ותדבר לאמר: “הנה אנחנו כלנו פה ראינו את המראה, והמראה הזה ירדפני בלי הרף עוד ימים רבם. נָוֶה שאנן היה לפנינו, מְלא שלוה ושלום, שלֵוים ושקים יָשבו עשרת האחים יחד ויעלזו בחייהם הרעננים, ואהבת אִמם שומרת עליהם. פתאם באה הרעה: רצחנו והרגנו, ולא חמלנו. הֹרגה אֵם על בניה והקֵן שומם ונעזב. למה עשינו את כל האכזריות הזאת? מה לנו צדקה לעשותה? ולמען מָה?”

“חן חן! רק מלבי הוצֵאת את הדברים!” קרא יקטן הנרגש. ויקטן מכַבּד מאד את אחותו בלבו, כי באמת היתה החכָמה והמשכילה מכלם ובעלת־לשון מאין כמוה. אמנם לא לחנם נולדה בחדר־ספרים ותהי אמונה שם ולא לחנם יָצאה מחלצי אָבות וַאֲבוֹת אבות אשר היו מלומדים כלם. על כן נֶעֶלְתָה מאד על כל חתולי הגגות וחתולי המרתפים, ורבים נִבאו לה כי תהיה באחריתה לתפארת למשפחת החתולים כֻּלָּהּ.

“כי אזכרה את העכברים, אז תבאנה לי דמעותַי”, אמרה נועה.

“לא אשוב עוד לעשות כדבר הזה”, חרץ יקטן את דבָרו בשפה נמרצה.

“אבל מה נעשה אם אמֵנו תצַוה אותנו?” שאל כרתי.

“לא עוד ילדים קטנים אנחנו”, קראה פועה בעֹז ולא נתנתו לכלות את דבריו". “יש לנו הצדקה וגם שׂומה היא עלינו לעשות איש כלבבו. את הדבר הזה נגיד לאמנו מפֹרש”.

וגם אמנם היה כדבר הזה, ובהיות אחרי הצרים והחתול הזקנה באה ותקרא את ילדיה לבוא אל לִקְחָם, אז התיצב פועה לפניה בעֹז לב ותאמר: “אמי, אחת חרצנו לבלתי צוד עוד עכברים.”

החתול לא האמינה לאזניה. אז תפשוט אותן לרָוחה ותאמר: “אתם חרצתם? אמנם יפים הדברים האלה לכל שומע! רק אין זאת כי באמת טובה עצלות ממלאכה. ואולם רב לנו, בואו והֵחָלצו כרגע, פן אמטיר עליכם את מהלומותי”.

"ואולם פועה לא נתנה את אמה ליָרא אותה בדברים. “לא עצלות נבקש, ורק כי לא נחפוץ לעשות את החטאה הגדולה, להתנפל על משפחת כברים גדולה ונקיה וּלְרַצְחָהּ”.

“וּלְ־רַצְ־חָהּ!” ענתה החתול הזקנה אריה ודבריה לעו מרֹב תמהון. “האם אין זאת כי השתגעת פתאם?”

“מעודי לא זך שכלי בי מאשר עתה”, ענתה פועה במנוחה ובחֹזק־פה יחד, “ורק כי חרצנו לשבת מהיום והלאה בשלום עם העכברים יחדו. קדושים יהיו לנו חייהם עם כל קניָנם.”

והחתול לא חדלה בכל זאת מהשתומם. “האם פרי בטני אתם ואם ממזרים מן החוץ? כדברים האלה לא דִבְּרה עוד חתול באמת מעולם. הן לזאת נוצרנו, למען נצוד את העכברים, ואותה תעשו גם אתם, פן אַרְאֲכֶם את נחת כּפּי.”

“אכן הלא זה הדבר, כי לא אאמין למבראשונה, אשר לזאת נוצרנו”, ענתה פועה באֹמץ לבב. “אנחנו נוצרנו, למען נאהב איש את אחיו, אַחים לנו העכברים גם הם ככל נפש חיה אשר על פני הארץ ואשר בחיים תעלוז.”

“מָה אַתּ דוברת! העכברים יהיו לי לאַחים? כי עתה קץ כל בשר בא!” והחתול לא יכלה עוד להתאפק ותמהר ותקפוץ בפעם אֶחָת אל פועה ותאמר ליַסר אותה, ואולם החתול הקטנה נטתה מפניה ומפני תנופת כַּפה ותנס אל הפִּנה ומשם קראה בְמֶרְיָהּ: יחי היֹשר! תחי האחוָּה"

אז נסתה האֵם לדבּר רכות ולהתחנן. “ילָדַי, לַכּל זמן וגם ללצון הזה. אל נא תאבד לנו עת לשוא, קומו ונלכה אל העבודה! הנני ואגַדֶלכם ועשיתיכם לחתולים בני חיל, ואתם תהיו לציָדי־עכברים ידועי שֵם ככל אשר היתה אמכם וככל אשר היו אבותיכם ואבות אבותיכם מדור דור”.

“מה לנו ולדברים אשר עשו אבותינו מקדם!” ענתה פועה בקשי לב. “אכן מפירים אנחנו את הברית עם כל ישן ועם כל אשר היה, כי הנה חתולים אנחנו מן ההולכים לפנים”.

ואחֶיה ואחותה שמעו את הדברים ויהמו ברצון.

והזקנה הביטה בהם ועיניה מלאו זעם. “חתולים מן ההולכים לפנים! רק אין זאת כי המלה החדשה הזאת מצאה חן בעיניכם, פתאים. ואף גם זאת כי מתפארים אתם בלבכם, אשר חכַמְתם שבעתים מאִמכם הזקנה והנבערה. ואולם האם שאל שאלתם את נפשכם, מאין יבוא אָכלכם אם עכברים לא תצודו?”

“הן את העכברים אין אנחנו אוכלים”, ענה יקטן עזות אף הוא.

“כן הוא, כי יש לנו מזון אחר. אבל על מה יֻתַּן לנו המזון ההוא? הלא רק על דבר אשר צָדִים אנחנו את העכברים, ואולם אם נחדל מִצוּד, אז יחדלו מִזוּן אותנו וגם ממעוננו זה אשר בחדר־הספרים נְגֹרָש. או־אז נראה, איך תושיע ידנו לנו”.

“אין דבר”, ענתה פועה. “אל פני הארץ הגדולה והרחבה ערוך השלחן לַכּל”.

“אכן רב לי עתה!” זָעקה החתול בחמת קצף. "גשו ובֹאו כרגע – כי מרה תהיה אחריתכם!

וחמשת החתולים הרכים לא נעו ולא זעו. אז השתערה עליהם אמם ותקפוץ בפעם אחת, אך החתולים נמלטו כלם החוצה בעד הפתח הפתוח וירוצו הלֹך ורוץ, עד כי חדלה אמם מרדוף אחריהם.

אז באו לפאת־שדה אשר עם חצרות אחד האכרים ויעמדו.

“מהיום והלאה יפָתחו לנו חיים חדשים, יפים וטובים וישרים שבעתים מן החיים אשר עד כה”, אמרה פועה אחרי אשר שאפה העדה רוח מעט.

“כן”, ענה כרתי, “אבל בין כה וכה ואני רָעַבְתִּי ונפשי תשאל לה פַּת־ערבית”.

“אכן רק אל אָכלך לבך תמיד”, הוכיחה אותו נועה בדבריה.

ופלֵתי חש לאחיו לעזור אחריו. “בכל לבי אנכי מקדיש את חיי לאחוה וליֹשר, בכל לבי הנני חפץ להיות לחתול ההולך־לפנים, ואולם גם הבטן הלא דורשת את חֻקה”.

“צדקת”, ענתה אותו פועה. “ואולם חַכּו נא רק עוד מעט! אז תראו כי יש שכר לצדקתכם. בוטח לבי בדרך האמת אשר התיצבנו עליה, כי נלך ולא נראה רע. לכו אחרי!”

והעכברים שחקו מטוב לב. והאחד אמר: "אולי נבחר בעיניכם חֵלֶב־חֲזִיר – "

“חֵלֶב־חזיר! טוב ונעים! מַהֲרו ותְנו!” קראו חמשת החתולים כלם יחד ויזקפו בשמחה את זנבותיהם.

והעכברים הביאו בקנאה גדולה פְקִיעֵי חֵלב אחדים, והחתולים נפלו עליהם כלם בחפזון ובשערה גדולה, עד כי נבהלו העכברים וינוסו איש אל חורו. בן־רגע לא נותר מן המאכל אף צרור וכרֵתי קרא: “עוד!”

והעכברים הביטו בבהלה ויענו: “היתכן! הלא זה כל האוצר אשר חָשכנו לנו בימי כל החרף ואתם באתם וְזַלֹתֶם אותו במושב אחד!”

“שְמור את לשונך, פוחז!” קרא פלֵתי בזעם.

ופועה השביחה את שאונו ואל העכברים פנתה ותאמר: "אל נא יחר בעיניכם. הדרך הארֻכּה הרעיבתנו מעט, ואף לא אכחד כי רעֵבים אנחנו עוד גם עתה, אולי יש עם לבכם להגיד לנו את המקום אשר שם נמצא החֵלב היפה הזה – "

רגעים אחדים לא ענה איד דבר, והעכברים נוסדו יחד ויתלחשו בדממה, ואחרי כן ענה האחד: “הנה פה בבית־האכרים אשר אל מול פניכם רפת, והרפת מלֵאה כלה חֵלב־כסלים!”

“הֵחָפזו! קומו ונמהר שמה כרגע!” קרא כרתי.

“אַל נא”, ענה העכבר. “הדבר הזה לא יתכן. הן נבצרה מכּם לבוא אל הרפת פנימה, כי הנה הדלת סגורה. אנחנו חתרנו לנו מבוא אל הרפת מתחת לאדמה, ואולם צר יהיה לכם המבוא הזה”.

“כי עתה עֲשו נא עמָנו את החסד הזה והלכתם אתם והבאתם לנו משם מעט חֵלב”, אמרה פועה.

“חלילה ממנו”, קראו כעשר עכברים יחד. “שני חתולים רשעים מתהלכים ברפת ההיא, ואנחנו עורבים את לבבנו לבוא שמה רק אם יָצאו הרוצחים האכזרים האלה החוצה”.

והחתולים עִוּוּ את פניהם בשמעם את אשר ידֻבּר בקרוביהם.

ואחד העכברים ראה את הדבר וימהר ויאמר: “הנה אתם רואים את הכבוד אשר אנחנו נותנים לכם, כי חושבים אנחנו אתכם לעכברים שלֵמים כמונו כלנו, וכל דבר רע וקשה אשר ידֻבּר בחתולים אליכם לא יגיע, כי הן הפרתם את הברית עם הזֵדים הנבלים האלה”.

“כן”, ענתה פועה. “ואולם חשבתי כי למעננו תעשו ותבחרו לכם לשון רכה מזאת בדַבּרכם על דבר החתולים וידעתם כי לא כלם נבלים וזדים”.

“הן לא תאמרו להיות למליצים על עַם החתולים הנתעבים, אשר אתכם כִּבַּדְנוּ זה עתה ושׂמנוכם לעכברי־כבוד?” צעקו עכברים אחדים בקצפם.

ופועה ראתה כי הדברים אשר ביניהם הולכים הלֹך ומתלהמים, ותבחר להחריש. בין כה וכה והעכברים כלו לאכול, וישובו שׂמֵחים ושׂבֵעים לחוריהם ויקראו משם באזני החתולים שלום ללילה הבא. והחתולים נשארו בָאֹסֶם לבדם ויביטו איש אל פני אחיו וישתאו ויחלו לחשוב מחשבות כבדות ורבות.

ויקטן היה הראשון אשר פתח את פיו. “הלא תגידו, עכברי־כבוד נחמדים”, שאל בדממה, “מה משפט בני־עמנו החדשים בעיניכם?”

“חבֵרים כשרים”, ענתה נועה חרישית. “אהבתים עד לְאָכְלָה”.

וכרתי שחק ברגזו: “גם אני”. ופלֵתי הוסיף: “פועה, הלא אַת חָכַמְתְּ מכלנו, ואולם ירֵאתי כי היום נוֹאַלת מעט במעשַׂיִךְ”.

“הניחו לי”, נשפה פועה באפה. “אמנם נעים המהלך הישן שבעתים מכל צעד לפנים, ואולם עליכם לדעת כי הולכים אנחנו עתה בדרכים חדשים. מלאכת־חִנוך גדולה עמסנו על שכמנו, ולכן עלינו להאריך מעט את נפשנו ולא נֵרָגֵן במצא אותנו מעט פגעים רעים. הן העכברים הנדכאים האלה לבם טוב ורצונם נכון, ואם יש ביניהם אחדים אשר לא יכירו את טֹהַר לבבנו, לא יפָּלא הדבר הזה בעינינו. עוד מעט וגם זה יהפך לנו לטובה”?

“אבל בין כה וכה ובטני הריקה הומיה”, נָהַם כרתי.

“נלמד נא לכלכל נפשנו בדגן”, ענתה פועה ותתאמץ ותקח גרגרים אחדים ותשימם אל פיה ותחל ללעסם. ואולם בכל מַאֲמַצֶּיהָ לא יכלה לבלוע אותם ותָּשב ותָּקא אותם חרש.

בעת ההיא וגם בְּחורֵי העכברים לא היתה עוד המנוחה. והעכברים נועדו בכל החורים ובכל המחבואים וידברו איש עם אחיו בדממה ובקנאה גדולה על דבר המעשה הגדול אשר נעשה. והזקנים אשר בתוך המחנה לא מצאו רצון בכל הנעשה, ויש אשר אמרו: “לא תבוא אחרית טובה”, ויש אשר אמרו: “לא יחליף חתול עורו וגם אם מְאַת פעמים יִקָרא לו עכבר־הכבוד”, ויש אשר אמרו: “אולי מרגלים המה”.

ועכבר צעיר היה למליץ על בני־בריתו החדשים ויאמר: “הן אין זאת כי אם תודו כלכם אשר החתול העמדת בראש החתולים ההולכים־לפנים היא באמת נפש נחמדה”, ואולם מכל צד ופאה לא נתנו לו לכלות את דבריו ויקראו: “אם איננה בעלת־מזִמות ואם לא התגנבה אלינו למען הָקים את מחשבותיה הרעות אשר היא חושבת עלינו, כי עתה משוגעה היא”. ואחרים הוסיפו: “ואחֶיה כלם הלא פניהם פני מרצחים באמת, בני אספסוף הם הפושטים על הארץ, למען אשר נכלכל אותם. כל החֵלב אשר היה לנו כבר נָמֵס, אָפס ואין. לו רק מצאנו עצה לשַלח אותם מעל פנינו בשלום”.

ואחרי כן נרדמו העכברים גם הם כי היו שׂבֵעים ובוטחים, ואולם חמשת החתולים התהפכו מצד אל צד כל הלילה, כי היו רעבים ומשכבם קשה. אז זכרו את העור החם אשר לאִמם ואת מְזוֹנהּ הרב, ופועה שאלה את נפשה, אם שׁוֶה כל עַם העכברים הזה בכל המחסורים הרבים אשר הם מחַסרים את נפשם בגללם.

ובהיות הבקר והעכברים הגיחו מחוריהם אחרי נוּחָם כל הלילה ויחַלו לצאת איש איש לפעלו, ואל החתולים הזועפים לא שמו לב. ויש אשר פצלו להם גרגרי דגן להכין את ארוחת הבֹקר, ויש אשר הִתְיַפּוּ ויש אשר השתעשעו. ונוּעה הביטה אליהם ואל מעשיהם רגע אחד ונפשה קצרה בה ותשאל: “מָה אחרית כל זאת? האין לכם ארוחת־בֹקר לתת לנו?”

ואחד העכברים ענה קשות: “האם עלינו אפוא לנַטל אתכם בחיקנו ולתת את טרפכם על־פיכם, קטנה ואמללה?” והעם אשר מסביב שִׂחַק.

“שִׁמעו נא”, אמרה פועה בנחת, “הלא נחשבנו כמוכם, ואתם לא תוכלו לתת אותנו למות ברעב”.

"רק למשא הייתם עלינו! צעק אחד העכברים. “אם מאַסתם מֵאֲכֹל דגן, כי עתה לכו וגִנבו בשר מן האכר או צודו לכם צפרים על העצים ועל הגגות”.

“לא באמת ובתמים אתם מדברים ככה”, ענתה פועה. “הלא רָצֹחַ צפרים עון, ואנחנו הן חפצנו כי אחוָה ואהבה ויֹשר יבָּנה העולם”.

והעכברים שחקו בקול גדול. “הָמת עכברים רצח, ואולם צוּד צפרים איננו בלתי אם כלכלה ביֹשר”.

“הידד!” צעק יקטן בקול נורא ובפעם אחת השתער על העכבר אשר דבר את הדברים האלה וישכהו וימיתהו ויבלעהו כרגע, בטרם עוד תוכל פועה לעצור אותו. והעכברים נבהלו מאד וימָלטו לכל רוח, וכרֵתי ופלֵתי אחריהם ומביאים להם איש איש את שללו, בטרם עוד יוכלו להתחבא בחוריהם. וכאשר התחבאו העכברים בחוריהם לבטח, נתנו קולות גדולים ויקראו: “בוגדים! רוצחים! נוכלים! שודדים! מי יתן ותשָׁבר מפרקתכם! מי יתן ונגרפתם במים! מי יתן ונחנקתם לעינינו! אספסוף נבזה! תרבות זדים נבאשים!”

אז מלאה הסאה גם בעיני פועה, ותשתער בקצף גדול על החורים גם היא, ואולם לא מצאה ידה לחטוף עכבר. “לכו ונלכה”, קראה ותפן אל החתולים. “עם החיות הנבערות האלה אין אנחנו יכולים לעשות כל מעשה טוב”.

אז שבו ללכת אל חדר־הספרים אשר להם, והדרך דרך ארֻכּה מאד, ויבֹאו עיֵפים ורעבים ונכלמים ומדֻכָּאים. והחתול הזקנה חרדה לקראתם על המפתן ותקרא: " הנה הבורחים שבים ו באים! הַכְּבָר הפכתם לב אחר לעולם כלו לקבל את כל תקוניכם החדשים?"

“אמי, תני לנו לאָכלה, כי רעֵבים אנחנו למָּוֶת”, ענתה פועה בבֹשת־פנים. “אין העולם בָּשֵל עוד לכל מחשבותינו הגדולות, ואף כי עַם העכברים, אשר איננו בלתי אם תרבות עדת מרצחים, אשר עלינו להשמידו כלה. ראי הנה נשוב אל המלאכה לצוד עכברים, אשר תראינה עיניך ותעלוזנה!”

היֹה הָיָה יער-ברוֹשִים עבות וּבַיַּעַר בַּתָּוֶךְ קָרַחַת גדולה וּבַקָרחת בַּתָּוֶךְ ברֵכה גדולה ועמֻקה, אשר על שפתה גָאָה הסוּף ושושַנות-המים צפו על פניה. ובתוך הברֵכה אִווּ להן מושב בנות-מים רבות, הן הנִימְפּות, ויהי הן ישֵנות כל היום על מצע חול דק וכל שִׂיחַ רך, ובבֹא הערב תעלינה מן המים, למען שָאֹף רוח על פני היבשה. ובעלותן ותרבצנה על פני הדשא אשר בקרחת היער והן סורקות וקולעות את שערותיהן זהב ועוטות את צעיפיהן הנוצצים בצבעי הקשת וְעוֹדוֹת עֲדי פנינים ואבני יְקָר אשר הן לוקחות מתוך נרתיקי קְלִפּוֹת צַבּים ואוכלות פְּרִי ודבָש ושותות טל וַעֲסיס-פרחים ומשַׂחקות את שחוק הָ“עֵרָבוֹן” ואת “הפרה העִוֶּרֶת”. והיה בַשָׁבוּעות אשר יהיה שיר הזמיר על הארץ וגם בהיות לֵילֵי יָרֵח במלֹא נגהו, וְחָברו הנימפות כלן ועשו מקהלה גדולה ויָצאו במחולות כל הלילה ולא תחדלנה עד קְרֹא הגבר. ויש אשר יבֹאו גם הַגַּמָּדים מן ההרים הקרובים והתערבו בהן גם הם, ובהיות הגמדים ישרים ותמימים וכטוב לב הנימפות עליהן, וְיָכְלו גם המה לחֹל עמהן במחולותיהן ולקחת חלק בשעשועיהן, עד כי יֵאוֹר השחר וְהֵנִיס גם אותם למשכנותיהם. וְחֶלְקַת השדה אשר שם חוגגות הנימפות את חגיהן, כל המקום אשר תרַחֵפנה עליו כפות רגליהן הלבָנות מכסף בחוללן, שם ישגשג העשב פי שנים וְיִיפו הפרחים שבעתים. והאנשים היושבים במקומות הקרובים אשר מסביב, יָדעו מאז כי היתה הקרחת לנחלה לנימפות בנות הברֵכה לשעשועיהן, וַיִטו תמד מפניה ביראה גדולה וישָמרו לנפשם מִגֶּשֶת אליה, כי ידעו אשר בנות-המים היפות לא תשוֹמנה לב מעודן לבני האדם ולא תעשינה להם רעה, ואולם גדול יהיה קִצְפָּן מאד כאשר יבֹאו בני האדם להתגנב אליהן ולחקור את סודן או מקרה יהיה אשר יעברו על מחניהן פתאם למועד שעשועיהן.

ונער היה בכפָר עם שפת היער, אשר לא עשה כל היום דבר בלתי אם חשב מחשבות לעשות שערוריות שונות ונאצות רבות, גדולות וקטנות. עודו נער קטן בבית-הספר או בבית-הכנסת, ויהי לוקח לו זבובים רבים מן הגדולים ויקשור להם ברגליהם מַפּלי ניָר בחוטים ויהי מעוֹפף אותם על סביביו. וכאשר גדל מעט וילך ויקח לו מְגֵרָה ויגזור בה עד לשלשת רְבָעִים את רגלי הכסא האחרונות אשר יֵשב עליו מורו בבית-הספר, ובשֶׁבת המורה ויתמוטט הכסא תחתיו וישָבר ברעש גדול ויפול. וגם אחר כן בהיותו בחור צעיר ויקח לו כלבים וחתולים ויקשור את זנבותיהם יחדו זנב אל זנב, ובראותו אותם נִצִּים בחמה שפוכה, ויריע תרועת גיל. ואולם מעשהו אשר הוא עושה תמיד הלא זה אשר הָרַס כפעם בפעם את קִנֵּי הצפרים המזַמרות ואשר גָנב את פרי כל עץ. והפוחז הזה שָמע את שֵמע הנימפות אשר בבְּרֵכָה ואת דבר מחולותיהן על פני חלקת השדה בלילות הקיץ הבהירים ואת שעשועיהן עם הגמדים, ולא יכֹל עוד לשקוט עד אם יראה את כל הַמשׂושׂ הזה במו עיניו. ויהי בערב בליל תמוז צח למועד נֹגה הירח המלא, ויתגנב אל היער ואל הקרחת ויבֹא עד שפת הברֵכה אל המקום אשר שם צומח סוּף עבות ויסתתר בַּקָּנֶה לחכּות אל אשר יבוא ולבו בו מתפעם.

בשעות הראשונות אחרי בוא השמש לא שמע הנער דבר בלתי אם קול קרקור הצפרדעים הקרובות וצלצלי האנקות הרחוקות ולא ראה דבר בלתי אם ינשופים ולִילִיות מעופפים בחשֵכה הֵנָה וַהֲלום בדממה באין קול. ואולם כמעט בא חצות הלילה, ויעל הירח ויהי אור על פני הברכה ועל חלקת היער כמעט כאור יום, ופתאם ויחרד הנער חרדה גדולה וַיִבָּעֵת עד למות: כי על יד מחבואו אשר הוא שם נשמע פתאם קול צלצול שחוק כפעמון כסף, וברגע הזה נראו פני נימפָּה צעירה על פני המים והיא מַכָּה בקול גדול כף אל כף. כמעט רגע וַתֵּרָאֶינָה על פני הברֵכה עוד נימפות אחרות לעשָׂרות עשָׂרות, וַתְּסֻבֶּינָה את הנימפה הראשונה, ויהי הן מריעות תרועות גדולות מרֹב גיל ומחליקות במים עד היות קצף ומַזות בשרירות לב נטפי מים וזרמי מים אשה על פני רעותה, ואחרי כן מהרו וַתִּשֶׂחֶינָה אחת ושתים ושלש ותעלינה על היבשה אשה אחרי אחותה. ואף אין זאת כי שמלותיהן וְעֶדְיָן היו מְסֻתָּרִים בין הסבכים או במחִלות האדמה, כי מקץ רגע עלו מן הַקָּנִים והן לבושות צעיפים מתנוססים ומזהירים ונוצצים כאבני יְקָר, ותתפרצנה אל פני חלקת היער.

ובנות-המים הראשונות אשר עלו היו נערות בתולות, ואחריהן אִמות צעירות עם ילדיהן, ילדי נימפות, ויש מהם אשר כבר יָדעו לרוץ היטב ויש אשר כשלו ונפלו מדֵי אמרם להתעודד על רגליהם הקטנות, ויש אשר שכבו עוד בְּכִסְתוֹתֵיהֶן בזרועות אִמותיהן. והאִמות הצעירות אשר היו להן עולָלים בין שדיהן היניקו אותם וַתְּנַעֲנָה אותם בזרועותיהן עד כי נרדמו, ואחרי כן השכיבו אותם בתוך החציר הגבוה אשר על שפת הברֵכה ותמהרנה אל אחיותיהן להתערב גם הן בשעשועיהן ובמחולותיהן.

ואשה אחת מן הנימפות השכיבה את יַלְדָהּ בחִתּוּליו אל תוך הסוּף במקום אשר האורב נחבא, ויהי רק ככף-יד בינו ובן הילד למען קחתו. ופני הילד יפים כפני מלאך אלהים אשר במראות גן העדן, כאשר לא ראה עוד מעודו בקרב בני האדם. ואולם לא האריך הנער להתבונן לִיפי הילד, כי המראה אשר ראה עתה על פני חלקת היער לקח את עיניו שבעתים: יש מן הנימפות אשר שִעשעו שַעשועי “הפרה העוֶרת”, ויש אשר יצאו לרַדף אשה את אחותה, ויש אשר חוללו או הרקידו כדורי-נוצה, ואחרי-כן זִמרו זמירות במקהלות, והזמירות ערֵבות ומתוקות, אשר גם עיני הנער כבַד הלב מלאו דמעות לשמען, ובאחריתן רבצו על פני הדשא וַיָּחֶל המשתה והן שְׂמֵחות ומשַׂחקות ומַרבות לצון.

ובהגיע התור הזה נראו גם הגמדים, והם אנשים קטנים ונלעגים למראה וּזְקָנָם ארוך, ויקרבו וינועו כמרַקדים, והם נושאים אִתּם מטעמים וכל טוב. ובראות הנימפות אותם ותחרודנה לקראתם בקול צהלה גדולה, ולא מנעו מהם לשבת גם עם עמהן, אחרי אשר הביאו את חלקם יין מתוק מִגִּתּוֹ ופרי עץ נחמד. ושעירי המים ושעירי ההרים שִעשעו יחדו שעות אחדות, ורק יש אשר הנימפה האחת קמה פעם ושתים ותחפוז אל הילד השוכב על יד המארב אשר לנער, לראות אם ישן הוא. אז שלחו הגמדים את אַפּם החוצה וימצמצו בעיניהם איש אל אחיו ויורו באצבעם השמימה, כי נראה במזרח השמים הקו האדֹם הראשון, ויקדו וישתחוו לפני הנימפות שבע פעמים, ואחר כן דָלְגוּ משם והלאה וילכו ויעברו בחפזון נמרץ אל היער ויעָלמו. וגם הנימפות חשו את רוח הבקר ותקומנה ללכת.

ויד השטן היתה על הנער ברגע האחרון ויסיתהו לעשות לבנות-המים דבַר בליעל. אכן יָרֵא אותן בראשונה יראה גדולה ויחרד מפניהן עד לבלתי השיב רוח, ואולם כאשר הסכין עמהן מעט וירא את יָפְיָן ואת עליצותן, את חִנָּן ואת חַסְדָן, וַתָּסָר ממנו כל יראתו ולא האמין כי תוכלנה לעשות עמו רעה אז נֵעוֹר בו יֵצֶר לבו הרע מעודו. ויגיח אל הילד הישן על ידו שְנָת מתוקה וכפּות ידיו קפוצות בחָזקה, וימהר ויגזול אותו ויקחהו ויברח עמו מן הקָּנֶה בחפזון ככל אשר יָכלו רגליו לשאת אותו ויעבור את הקרחת ופניו אל שפת היער.

והנימפות ראו אותו כרגע בהתעודדו מן הסוף, ותצעקנה צעקה גדולה, אלה חרדו אל הברֵכה ואלה חפזו אל ילדיהן, למען היות להם לסתרה, וקול החרדה הגדולה אשר מסביב הגיע עד לאזני הבורח וידע כי הנימפה אֵם הילד התבוננה אל גזל פרי בטנה. אז הביט מאחריו וירא והנה נימפות אחדות רודפות אחריו, ויתן שחוק לעג גדול ויהי נחפז להגיע עד היער. ופתאם והנה קול רעש גדול נשמע ברוח וקריאות נוראות חרדו מתוך הקרחת ועל פני הברֵכה ושריקות זרות ומשֻנות הלכו הלֹך וקרֹב, אז הביט הנער שנית מאחריו וירא והנה עדת נחשים נוראים ואיומים פרצו מן המים והם מקַפצים אחריו קפיצות גדולות ועגולות ורודפים אחריו. אז נפלה חרדה גדולה עליו, וימהר ויַשלך את הילד ארצה ויָנס על נפשו, ויחשוב בלבו אשר אלפי צבאות שְאוֹל דבקו בעקֵביו. וִיצוּר-המים הקטן נפל על פני מצע דשא רך אשר ביער, ואולם מקול נפלו התעורר וייקץ ויָחל לבכות בכי מר. ברגע ההוא ותרנגול משכים אשר בכפר הרחוק הֵחֵל לקרֹא את קריאתו, ותען אותו זעקה קורעת לב מֵחֶלְקַת היער, ואחרי כן היתה דממה גדולה, והנער הרע רץ בכל כחו ולא עמד תחתיו רגע, עד צאתו מן היער וירא את כְּפָרו לפניו. אז שמח כי נמלט מן הנחשים ולא שָׂם עוד לבו אל ילד הנימפה אשר עזב בתוך היער.

וקריאת התרנגול עברה את רוח הבקר, בּטרם תשיג הנימפה את המקום אשר שם הילד, ולא יכלה עוד להתמהמה, וַתָּשָב ותֵּרד בִּיגוֹן-לבה אל הברֵכה ואת פרי-בטנה לא לקחה עמה. וישָאר הילד לבדו עזוב על פני החציר ויבך בקול גדול. וחיות היער נחפזו ויבאו מכל עבר, לשמרו, לחַממו וליַשנו. ויהי השפַנים רובצים על הארץ מסביב לו והצבָאים מקיפים אותו סביב וקרני האלונים מְכַשְכְּשות בּזנביהן, להבריח מעליו את הזבובים, וגם פִּרְאֵי-חתולים אחדים אשר נותרו עוד ביער שכחו מֵרוּץ אחרי חיות השדה לטרפן וַיָּלֹקו בלשונם הקשה את פני הילד ויזָהרו מאד בעשותם, לבלתי שוּף את העור הרך כמשי, וישמרו אותו מן השועלים ומן התּחָשים, ולא נְתָנום לגשת, וַאֲיָלָה באה ותֵּינק מֵחֲלָבָה את יליד-הנימפה ותאכילהו ותשביעהו ויישן.

ופני השמים אורו מעט מעט ויאדימו מִלַּהַט שחר, ושני כלבים נבחו בקול גדול וישתערו על המקום אשר שם הילד ישן. והחיות אשר צָבאו עליו מסביב נמלטו וינוסו מפני נִבחַת הכלבים, והכלבים רדפו אחריהן כִּברת ארץ, עד אשר שמעו קול קורא אליהם לעמוד ויעמֹדו. כי מִשנֵה-פְקיד-היער הצעיר, אשר יָצא עִמם לפנות בקר היערה, קרא אליהם לשוב, עקב אשר היה המועד מועד שַׁבָּתון מִצַּיִד, אשר לא יֵרָדף ולא יוּצָד ביער, בלתי אם חיות הטרף המשחיתות. והכלבים שבו ויריחו באפם ויבֹאו עד ילד-הנימפה ויעמדו, ויִטו עליו ויריחו בו שנית ואחרי כן הרימו את כפות רגליהם הקדמונות ומרגע לרגע השמיעו קול נבחה קטנה.

אז האמין משנֵה-פְקיד-היער כי מצאו ציד, וימהר ויבֹא, ויהי משתומם מאד לראות יונק ישֵן בֶּחָצִיר אשר אין כמוהו ליפי. ומִשנה-הפקיד חשב בראשונה כי אֵם הילד קרובה, וישלח את הכלבים מלפניו לְחַפְּשָׂהּ, וישובו הכלבים הערומים אליו מקץ מועד ולא מצאו נפש חיה. אז לקח משנה-הפקיד את הילד בזרועותיו וישאהו ברחמים רבים אל בית פְּקִיד-היער מַהֲלַךְ שתי שעות.

“מה הציד אשר הֵבֵאתָ בזה?” קרא פקיד-היער משתאה, בראותו את משנהו עם הילד בא הביתה. והמִשנה סִפּר את כל הקורות אותו ואת אשר מצא את הילד ביער בקרבת בְּרֵכַת הנימפות, וישאל לדעת את אשר יעשה עם הָאָסוּף.

ופקיד-היער בעל לאשה ידוּעַת מחלות ואב לבנים רבים ומעונו צר, וַיְעַוֶּה את פניו ויאמר: “אכן נחמד מאד הפגע הרע הזה ובחפץ לב אמרתי לגדלו עמי בבית, ואולם כמעט אשר לא יתָּכן הדבר, כי יש לנו שם דָי. ולכן אין עצה בלתי אם להסגיר את הילד אל בית-היתומים”.

וככלותו לדַבר אסַר את עגלת-היער אשר לו יסע עם הילד העירה ויתנהו לבית-היתומים, ובדרך בנסעו לא הביט אל הילד, פן יכבד לבו עליו בהפרדו מעמו.

ובבית-היתומים הכירו כי נערה היא, וישתאו אל יָפְיָה ואל חמדת גוָה ואל מעיליה וכִסְתוֹתיה ולבושיה וחִתוליה היקרים, ויאמר בלבם רק אין זאת כי אם מוצָאָהּ מבית אחד השוֹעִים הגדולים. ואולם בבית-היתומים לא הִפְלו בין ילד לילד ויהי משפט אחד וחקה אחת לכלם. ויקראו לילדה אִירֵינָה כשֵם הקדושה אשר ליום ההוא, ויסירו מעליה את לבושיה אשר היו כְּארֶג קרני הירח וילבישוה כתּונת ומעיל אשר נעשו בד צהוב ועב ויתנו לה דרְדַסֵּי צמר ומצנפת מקבילים אל אלה וישכיבוה במִטה קשה עם ילדה שניה יחדו.

ואירֵנה חשה את קְשִׁי הכתּונת העבה בעורה המפֻנק ויכאב לה ותָּחל לבכות בקול גדול, ואולם איש לא שם אליה לב, כי נתנו לילדים לבכות עד כי עָיְפו ויישָׁנו. אז ראתה גם אירינה כי בִכְיָהּ ללא-הואיל ותַּסְכֵּן מעט מעט עם הבד העב אשר היה לְמִגְרֶדֶת לבשָׂרה. וגם הסכינה מעט מעט עם דברים רבים ואחרים: אשר ייניקו אותה מתוך צלוחית תחת שַׁד-אֵם ואשר לא יטהרו אותה מחלאתה מעת לעת ואשר יניחוה לבדד לשעות רבות ואשר לא תגע אליה לעולם יד ענוגה ותְטַלְטְלֶנָה וּתניעֶנה ואשר לא תביט מעולם עין חומלת לתוך עיניה תכלת ברגע אשר הן מבקשות מָה והיא לא תדע מה הוא.

ושבועות וחדשים ושנים עברו ואירינה הלכה הלֹך וגדֹל כמשפט, ותהי עומדת והולכת ורצה, ורק יש אשר נפלה ותִּפָּצע במצחה או באַפָּה וַתָּזָב דם; והיא לומדת לדבר ולעשות לה צעצועים וּבֻבּות מן השבבים ומן הסחבות, כי לא היו צעצועים בבית-היתומים, ובטרם מלאת לה חמש שנים ותהי עליה שׂוּמה לעשות לשעות מזומנות כל מלאכה קלה אשר בבית, לָבוּר בגרעיני קהוה, לְקַלֵּף פול ועדשים ולנקות את הַיֶּרֶק מִפְּסָלְתּוֹ.

והשומרות והאומנות וילדי הבית השתאו תמיד לראות כי נֹגה נפלא לעיני אירינה, והיה שם כמראה לַהֲבת תכלת מתלקחת תמיד. ויחשבו את הנגה הזה למחלה, ויקראו לרופא-העינים. והרופא האריך להביט לתוך עיני התכלת המאירות, וינד בראשו, ואחרי כן כתב לה מֵי-עינים אשר לא יתנו ולא יוסיפו, ויאמר אשר ברב הימים וחדלה גם זאת, תגדל נא היַלדה וסר ממנה מוּמָהּ.

ואת מולדתה ואת בית אמה לא זכרה אירינה ברב או במעט כי עוד קטנה היתה מאד בִּגְזוֹל הנער השובב אותה, ולא ידעה את אשר יהגה לב האדם בהיותו שוכב בזרועות אֵם וכַפֵּי אֵם פרושות עליו ונשיקות-אֵם על שפתיו אבל בהתהלכה לרוח-היום למועד המנוחה בתוך החצר אשר לבית-היתומים והיא באה עד הגדר המבדילה בין החצר ובין הרחוב ועיניה רואות בחוץ נערות קטנות מוּבָלות בידי אמותיהן, אז יִמָלא לבה המון תשוקה נסתרה והיה כמחנק לצוארה ודמעותיה שוטפות מעל לחייה. ויתר הילדים אשר מצאו אותה פתאם בדמעותיה קראו לה “בעלת בכי”, והמשגיחה אשר על הבית הזהירה אותה, אשר תחדל מִבְּכות על לא דבר, פן תאסר עליה לצאת גם אל החצר, כי העוברים בחוץ יאמינו אשר רעה עושים פה עם היתומים ויָצא לבית הזה שֵם רע.

ועוד ערוַת דבר מצאו באירינה, אשר הִשִׂיאָה עליה נערות רבּות וגם עֹנש. כי ימעט יצאה את פתח הבית לשאף רוח בחצר או לשוח עם יתר היתומות, והצפרים וכל עוף השמים חרדו אליה מכל עבר: הפרגים והסנוניות והיונים והזמירים והקוראים, וגם צפרי-טֶרֶף קטנות, כמו האיה והנץ והאנפה, ויהיו כלם מעופפים ומרחפים מסביב לקדקד ראשה ומרפרפים רגע על פני אזניה והומים ונואקים חרש, והיה כִדְבַר סתר אשר יאמרו להגיד לה בחִפזון מדי עָברם, ולא יבריח אותם איש מעליה. ועדת הצפרים החרידה את לב הילדים מאד מאד וינוסו וימָלטו על נפשם. והשומרות אשר בבית הוכיחו את אירינה על פניה, כי האמינו בכל לבן, אשר בזדון תמשוך את כל העוף אחריה, ולא האמינו לה כין אין היא יודעת דבר למטוב ועד רע. ואירינה היתה בעיניהן כבעלת-שקרים ואוהבת מרמה, אשר בסתר למדה להטים שונים אשר אין להם שחר. והמשגיחה אשר על הבית הגידה יום אחד את מחשבתה, כי רק בת צוענים הילדה הזאת, אשר לב מין למינו, ולכן טוב כי יביטו אחריה בשבע עינים, פן תגדל והיה הנחש לצפע. והמורות לא האמינו לה והילדים אשר בבית שָׂטו מאחריה וייראו מפניה, וַיִשְׂטְמוּה כל אנשי הבית גם בכל יפיה ובכל חִנָהּ, ותהי בודדת תמיד ועזובה לנפשה.

ככה הגיעה אירינה לַשָׁנה השמינית לחייה והיא עודה גלמודה ולא ידעה גיל ולבה זר לאדם. אז הובאה לבית-היתומים נערה קטנה ושמָה אלישבע, אשר שנותיה כשנותיה, והנערה אין לה קרוב ומודע, כי גם אביה וגם אמה וכל אנשי בית אבותיה נִסְפּו ביום שואה, אשר בא על מרכבת-הברזל בנסעם בה, ותשאר היא לבדה מכל משפחתה.

ואלישבע הקטנה כבר השכילה דַיָּהּ להבין את הרעה אשר מְצָאַתָּהּ לכל נוראותיה. בת שעשועים היתה לאבותיה מעודה, אשר פִּנְקוה כל הימים, ועתה אין איש שם אליה לב. בטוֹבה עברו עליה ימיה עד כה, ועתה חֶסֶר על סביביה. תחת השמָלות היפות אשר לבשה, נתונים לה עתה מַדֵי בַד עבים אשר אין להם תֹּאַר. תחת ידי אמה המפֻנקות, אשר הלבישוה ואשר הפשיטו כפעם בפעם את בגדיה מעליה, שׂוּמה עתה עליה ללבוש ולהתפשט בעצם ידיה, והיא שומעת גערה על גערה, כאשר לא תצלח במלאכתה. אז בכתה הנערה בדממה ובלי מעצור, ולב אירינה נשבר בה למראיה. וכאשר תהיה אירינה זרה ונכריה לאחרים, כן תקרב וכן תתחבר לאלישבע הקטנה ותדבר אליה נעימות ותתחנן מלפניה כי תנָחם ותשוב למנוחתה. ואולם אלישבע תניד בראש ותתיפח: “לא אוכל, לא אוכל לנוח. למה לא הֻמַתִּי גם אָני? כי עתה הייתי עם אמי יחדו. בלעדי אמי לא אוכל לחיות!”

“יכל תוכלי!” ענתה לה אירינה. “רְאי, הנה אנכי את אמי לא ידעתי, ויש אשר אדַמה כי לא היתה לי אֵם מעודי – ובכל אלה אני חַיה!”

“אִם אֵם לא היתה לך מעודֵך”, השיבה אותה אלישבע ודמעותיה שטפו, “כי עתה לא תדעי את נפש האדם אשר השתעשעה בזרועותיה ולא תדעי עד מה יכאב לאדם כאשר לא תוסיף עוד להיות”.

"כן הוא, את זאת לא ידעתי – " ענתה אירינה ותֵּעָצב פתאם.

“ואולם אני ידעתי זאת”, קראה אלישבע וכאֵבה התלקח בה חדש, “ואני לא אחפוץ לחיות בלעדי אמי. למה לי חיים, אם אין נפש אוהבת אותי?”

“אני אני אֳהָבֵךְ!” קראה אירינה בחָזקה. ואלישבע הביטה בה בעיניה הרטֻבּוֹת ותפול על צואריה בחמת רוח גדולה.

את הדברים האלה דִברו השתים בחדר-המִטות, בטרם תבאנה הילדות לישון. והילדות אשר בבית ראו בנפול אשה על צוארי אחותה ותחבקנה, וממחרת היום בהיות מועד המנוחה נגשו אל אלישבע ויטוה הצִדה ויזהירוה מפני אירינה ומֵהתהלך עִמה באהבה. האחת קראה לה בעלת העינים החולות והשנית קראה לה שֵם המכשֵׁפה בעלת הצפרים והשלישית אמרה לה בת הצוענים. וכלן חרצו את משפטה, כי נפלאה היא בדרכיה וכל ארחותיה זרים, כי על כן היתה לצנינים בעיני כל המורות והשומרות. אמנם לא נתנה אלישבע למוציאות הדִבָּה הקטנות להתעות את נפשה, ואולם לא עצרה ברוחה ותלך ותסַפר לרעותה החדשה את כל הדברים, ודברי הדִבּה ושנאת חברותיה נגעו עד לב אירינה, עד בלתי יכֹלת לאכול ולישון, ותהי בוכָה כל היום, ובזאת נבצרה ממנה לעשות היטב את מלאכתה, מלאכת התפירה, אשר נתנו על ידה. אז ענשה אותה השומרת ותסגרנה בתוך חדר באפֵלה. ואולם אלישבע לא חפצה להפָּרד מעליה ותבך ותזעק בקול גדול, ויַכּו אותה בשבט ותסָגר גם היא. ובצאתה מכלאה ויצוו עליה לבלתי התרועע אל אירינה ולבלתי דַבר עִמה, ויזהירוה כי תעָנש קשה אם לא תשמע לקול המצוה הזאת.

בצאת אירינה מחֶדרה אשר באפֵלה ראתה את אלישבע בראשונה בחדר-המטות, ותחרד אליה ותפול על צואריה, ואולם אלישבע הפטירה לה בדממה על אזנה: “נִשָׁמר נא ונִזָהר, כי המורָה צותה עלי אשר לא אדַבר ולא אתרועע אליך, פן תענשני קשה. ואולם אנכי לא ארף ממֵך, ולוּ יענשוני שבעתים”.

“רק אַל נא תעָנשי בגללי”, ענתה אירינה ותלך מעמה ותבך חרש.

בלילה ההוא לא יָכלו שתי הנערות לישון מיָגון רב, וכאשר נרדמו כל הילָדות אשר בחדר, ותקם אלישבע בדממה ותלך חרש ותתגנב עד למטת אירינה ותרא והנה גם היה עֵרָה.

“לא אוכל להאריך עוד לשאת את כל זאת”, דברה אלישבע בדממה.

“גם אני לא אוכל”, ענתה אירינה בדממה גם היא.

אירינה, נקוּמה ונמָלט מזה".

לאָן, אלישבע?"

“לכל אשר ישאונו רגלינו, אחותי! בכל אשר נהיה ייטב לנו מאשר פה”.

“האם כרגע? באפלת הלילה הזה?”

“לא. עתה סגור הבית ואנחנו לא נוכל צאת, ואולם ממחרת בבקר אחרי לָבְשֵנו את שמלותינו, אז יהיה אור מסביב והדלת פתוחה ויכֹלנו להתגנב החוצה, כאשר רק נאכל את ארוחתנו בבקר. התחפצי, אירינה?”

“חפצתי, אלישבע”, ענתה אירינה. והנערות השתים חבקו אשה לרעותה באהבה, ואלישבע שבה אל משכבה במנוחה ואירינה התנחמה גם היא מעט וַתֵּרָדֵמְנָה שתיהן.

ואל הילדות אשר גדלו דַיָּן עד כי תלבשנה את בגדיהן בְּעַצְמָן לא ישים איש לב בבקר, ולכן לא כבד הדבר מאירינה ומאלישבע להתחמק בלאט מחדר הרחצה ולבוא אל החצר ומשם החוצה. ובהיותן על פני חוץ רצו שתיהן הלך ורוץ כל הדרך אשר לנֹכח פניהן, עד בלתי היות כמעט נשמה באַפּן עוד. והכלבים רצים אחריהן וחורצים אחריהן לשון, ובבואם עד לאירינה ויָרִיחו בה ויחפזו את זנבם וישובו. והנערות השתים הביטו אחריהן ותראינה כי העיר מאחריהן והן על פני השדה. ובראותן כי אין רודף אחריהן, ותלכנה לאִטן, למען השיב רוחן.

“הי אירינה” אמרה אלישבע, “מָה רעֵבה אנכי”.

“נבצרה ממני, אחותי, לתת לך את ארוחָתֵךְ”, ענתה אירינה ביגון.

ובדברן עמדו תחת עץ גבוה אשר שם קִננו עורבים רבים, ויהי כמעט דברה אירינה את הדברים האלה, והעורבים התעופפו בקול גדול לעֵבר פני העיר ויעָלמו. עוד הנערות לא הרחיקו ללכת, והנה קול משק כנפים וקול צוָחה וקול רעש גדול מעַל לראשיהן, כי שבו העורבים מן העיר, והם משליכים לרגלי הנערות צרורות צרורות, ובעוד רגע התעופפו וישובו אל עֵצם. ואלישבע שָחָה לארץ וַתָּרֶם מן הצרורות עֻגות לחם ותופינים קטנים וְדֻבְדְבָנִים מלאים עסיס, והיא לא השתוממה הַרְבֵּה, כי אם חלקה חֵלק כחלק עם אירינה, ותאכל וַתִּשְׂבַּע. אז הלכה משם והלאה, הלֹך והוסף הלֹך והוסף, השמש עלתה הלֹך ועלֹה, מועד הצהרים הגיע ואלישבע שבה ותתאונן: “הוי אירינה, חם לי מאד”.

“גם לי, אחותי”, ענתה אירינה.

"ואני רעֵבה ככה ועיֵפה! הוסיפה אלישבע.

“גם אני” השיבה אירינה.

“לא אוכל להוסיף ללכת עוד, אירינה”.

“שָם הנה יער, אלישבע, לכי נא עמי רק עד המקום הזה. אז נמצא לנו צֵל ונִנָפֵש מעט”.

ואירינה נתנה ידה לרעותה הקטנה ותתמוך בה ותוליכנה עד לשפת היער, אז התנפלה אלישבע בצל העצים הראשונים על העֵשׂב, ואירינה רבצה גם היא על ידה ותאמר: “לו באו אלינו העורבים גם עתה והביאו לנו עֻגות חלות ותופינים ודְבדבָנים!” – עוד הדברים על שפתיה ומאחרי סבכי העצים נשמע קול רעש וקול המולה, ויֵחָלקו ענפי הסבכים, והנה אֲיָלָה באה ותתיצב לפני אלישבע השוכבת. והנערה התעודדה ותחרד ותזעק, ואולם אירינה הרגיעה אותה בדברים: “אַל נא, אחותי, תיראי, החיות לא תעשינה עמנו רעה, כי טוב לבן מלב האדם”.

ואף אמנם לא עשתה האילה עמהן רעה, כי אם לקקה בלשונה הגדולה את פני אלישבע ותכרע ותשכב על ידה על פני האדמה וַתּוֹר את עטיניה המלאים אשר נטפי חָלב נוזלים מִדַּדֵּיהֶם. אז הבינה אלישבע כי הבהמה הנאמנה חושבת להריק לה את חֲלָבָה, ותינק הנערה את דדיה לרויה, וכאשר כלתה לָנֶקֶת, ותעש גם אירינה כמוה ותינק גם היא. ויהי הֵן שֵׂבֵעות מרֹב החלב המתוק ועיֵפות מן הדרך הרחוקה אשר לא הסכינו ומן החֹם ומן הנדודים בלילה, ותרבצנה על פני הדשא ותפול עליהן תרדמה גדולה.

וכאשרו פקחו את עיניהן, ותראינה והנה האילה עוד שומרת עליהן, והיא כורעת לפני אירינה ומתרפקת עליה, ותהי כמו קוראת לה לעלות עליה.

“רק אין זאת כי רעותנו הנחמדה חפצה לשאת אותנו” אמרה אירינה, “נעלה נא ונרכב, אלישבע”. ואחרי כן תמכה בידי הנערה הקטנה להעלות אותה על גב האילה, והיא עלתה אחריה גם היא, והאיָלה התנשאה כאשר ידעה כי הנערות יושבות עליה ותלך לאט, לבלתי העתיק אותן מִנְכון מושבן, ותפן אל היער.

“מה טוב שֶבת פה!” אמרה אלישבע ותאנח. “הן לא יכֹלתי עוד ללכת הלאה. הנה רגלַי כואבות לי מאד וכַפּוֹת רגלי בָּצֵקו!”

שעות אחדות יָשנו ולא ידעו, ועתה כבר החלה השמש לרדת והיום פנה. האיָלה חָדְרָה עמהן הלֹך וחדֹר אל היער, הרוח התקרר, הצללים העמיקו, ופתאם והנה הקרחת הגדולה אשר ביער לפניהן והברֵכה הרחָבה והחלָקה נוצצת לעיניהן. אז כרעה האילה על שפת הברכה וַתָּנוּעַ מעט, עד כי שָׁמְטו הנערות ותפולנה בנחת על פני הדשא, ואחרי כן התנשאה ותקַפץ אחת ושתים ושלש עד בואה אל היער וַתֵּעָלֵם.

“מה נעשה עתה?” שאלה אלישבע ולבה פג.

“לא ידעתי”" ענתה אירֵינה בקול דממה.

“מה ירֵאתי!” הוסיפה אלישבע וַתַּסְתֵּר את פניה בחיק רעותה הקטנה.

“מדוע?” שאלה אירינה אותה וַתַּחֲלֵק באהבה את שערות ראשה.

“הנה דממה פה ועזובה ומן המים עולה אֵד. עוד מעט והיה לילה מסביב ואנחנו פה גלמודות ביער פרא. מה יהיה קִצֵנו? מי יאכילנו מחר? ואיה נמצא לנו בית וּמִשְכָּב?”

“הרָגעי, אחותי. אולי באמת בת אנכי לצוענים, כאשר תאמרנה לי חברותי הרָעות, ואולם אנכי לא אִירָא את היער. בטוח לבי כי נעבור בשלום וחיות טובות תהיינה לנו לעֵזר”.

אכן אלישבע רגזה תחתיה ותבך. “מה אמללה אנכי, אחותי”, אמרה, “והחיים מה מרים. מי יתנני והייתי עם אמי יחדו!”

“בכל אשר תהיי, אהיה גם אנכי”, ענתה אירינה ותאַמץ אותה אל לבה.

וינשופים ולִילִיות החֵלו להתעופף בּדממה מעַל לראשי הנערות וַאֲנָקוֹת השמיעו את צליל פעמוני קולן.

“אירינה”, אמרה אלישבע, “קצרה נפשי מנשׂא עוד. רְאִי, הנה המים אשר לפנינו קרים ועמֻקים, על פני תְהוֹמָם מִרְבָּץ טוב, הנני אליהם, הבה ואֵרד”.

“כי עתה עִמֵך ארד גם אָני”, ענתה אירינה.

ושתי הנערות הקטנות קָמו ותִּשָקֶינה אשה לרעותה ותתנה יד יחדו ותַּחֲלֵקְנה משפת המים אל הברֵכה.

ברגע ההוא שקעה השמש ומן הברֵכה השוקטת עלו בקול המון רב עדת נימפות רבות אשר אחזו את שתי הנערות בנפלן וַתָּבֵאנָה אותן אל שפת הברֵכה.

“הנה בת-נימפה!” קראה האחת בראותה את עיני אירינה המאירות, ואירינה מביטה אליה משתאָה וחרדה.

"הנה בִתֵּך האובדת, ווֹגְלִינְדָה! קראה השנית. וברגע הזה התפרצה ווגלינדה הנקראה בזעקה גדולה, ותבֹא ותשתער על אירינה ותבט רגע בפניה, ואחרי כן משכה אותה אל לבה, ותשחק רגע ותבך רגע, ותשק לה אלף פעמים.

אז ידעה אירינה בפעם הראשונה את אשר ירחש האדם בזרועות אמו. הנה חם לו! הנה נחת בלבו! הנה אלפי נעימות! ומתוק הרגע אשר תפולנה הנשיקות על לחייו ועל עיניו ועל שפתיו ועל קדקד ראשו והוא מנַשק לאמו גם הוא. אז הבינה את מכאוב אלישבע הקטנה והאמללה, אשר ידעה כבר את כל אלה ועתה אבדו ממנה. וכאשר חלפו רִגְעֵי העדנים הראשונים בזרועות אמה הנמצאה, התחמקה ממנה בנחת ותאמר: “אמי יפתי, תניני נא ואלך לאחותי אלישבע, כי גלמודה היא”.

והנערה ישבה על שפת הברֵכה והיא רטֻבּה ורועדת כֻּלה ותבך חרש, ובנות-מים אחדות עמדו עליה מסביב משתאות לה ולא ידעו מה לעשות בה. אז חֲדְרָה אירינה אל בין ההמון ותמהר אל אלישבע ותחבק לה ותקרא: “מָה אֻשַרתי, אלישבע! שמעי והשתוממי, הנה מצאתי במים את אמי אשר אבדה לי”.

“למה לא מצאתי גם אָני?” התיפחה אלישבע ותבך בקול גדול.

“הרגעי אחותי”, ענתה אירינה ותנחם אותה. “ראי, הנה אמי תקח גם אותך לבַת לה והיו לה שתי נערות”.

‏והנימפה ווגלינדה שחקה בנחת וַתַּעֲבֵר את ידיה על לחיי בת-האדם הרטֻבּות, ותּעש כה וכה לפשוט גם מעליה וגם מֵאִירֵינָה את שמלותיהן הלחות, למען הלבישן צעיפי-נימפות מזהירים עם פנינים ועם אבני אֹדֶם ולמען האכילן דבש ונפת. והזמירים זִמרו והחגבים והנימפות עמדו מסביב משתאות ומשתוממות והגמדים באו ‏וינידו בראשם ובזקנם הארוך ורוחם נפעם למעשה הנורא הזה.

‏בין כה וכה וגם מְלֶכֶת הנימפות עלתה מן הברֵכה וכתר מלכות בראשה, ותבאנה נימפותיה להלביש אותה וְלַעֲדוֹתָהּ את עֶדְיָהּ, וַתְּסַפֵּרנה באזניה את כל אשר היה וכי שבה בת ווגלינדה אשר ‏גֻנְבָה ועמה עוד נערה אחת בת-אדם קטנה.

‏והמלכה צִוְתה וַתָּבֵאנָה את שתי הנערות לפניה, ותשק לאירינה באהבה ותדבר אליה בקולה אשר היה כצליל כסף ותאמר: “שלום לך, בתי, בשובך לגבולך. בהיכל אשר על פני התהום נכלכל אותך עד סור מעליך ריח האדם הרע אשר דבק בך. ואולם את בת-האדם הקטנה הזאת שַלַּח תשַלחי מֵעִמֵךְ ושבה אל אשר באה, כי לא נחפוץ אשר איש או אשה ממשפחת האדם יהיה בתוכנו”.

‏וכשמוע אלישבע את הדברים האלה החזיקה באירינה וַתְּלַחֵש לה באזנה: “הנני שבה.ללכת המימה. רק זה לי הטוב מִכֹּל”

‏אבל אירינה שָׂמָה את ידה על צוארי רעותה ותדבר אל המלכה ותאמר: “מאלישבע זאת לא אַרְפֶּה. אם לא יהיה לה המשפט לשבת עמנו, והלכתי אני עִמה, וגם אַתּ הלא תלכי עמנו, אמי יפתי, אם אין זאת?‏”

‏ופני ווגלינדה האדימו והלבינו חליפות ותהי המלחמה בלבה ופתאם התנפלה לרגלי המלכה ותתחנן: “מלכה ואֵם! עשִי נא חסד רק הפעם. תני נא רק הפעם את המשפט לִילוּד-אדם לשבת בתוכנו”.

“לא אוכל”. ענתה המלכה וַתָּרֶם את ווגלינדה מעל הארץ.. חק עולם הוא אשר הוא גם חֻקֵנוּ. לא יוכל יְלוד-אדמה לחיות בתוכנו. וביד בִּתֵּך נתון הדבר אם להפָרד מעל רעותה ואם לצאת מִקְּהַל בנות-המים".

‏“הנני יוצאָה”, קראה אירֵינה בקול גדול.

“וגם אני”, ענתה ווגלינדה אחריה ותאַמץ את שתי הנערות אל לבה.

‏וִילָלה ומספד גדול קם בין הנימפות וְהֶמְיַת נרגנים עלתה בין הגמדים, ואיש לא זכר בלילה הזה את המחולות והשעשועים וְהַמִשְתִּים. אז נסתה מלכת הנימפות לדַבּר על לב ווגלינדה, אולי תצליח להטות אותה מאחרי דְבָרָהּ, ואולם בראותה כי אחת נחרצה בלב הנימפה לבלתי אֱבֹד ממנה יחידתה גם בפעם השנית, ותצו את ‏הגמדים להביא לה שִלוּחִים. והגמדים שמעו בקול המושלת וימהרו וילכו וישובו מקץ רגעים אחדים ויביאו עמהם המון זהב ואבני יְקָר ובגדים יקרים וחדשים אשר ילבש האדם ומרכבה ושני סוסים אבירים, וישימו את כל האוצָרות על המרכבה, ותעלינה ווגלינדה ושתי הנערות על המרכבה, והמלכה נתנה לה את המשפט לבוא גם מהיום והלאה היא ובתה אל המשתים אשר יהיו בלילי הקיץ ורק את בת-האדם לא תביא עִמהּ.. ובטרם יעלה השחר ותִּשָקינה כל הנימפות בפעם האחרונה לווגלינדה ולבתה וַתָּשובנה אל הברֵכה נוגות ונכות-רוח.. ובהשָמע קריאת התרנגול הראשונה משכו הסוסים הערומים בעגלה ובעלות השמש באו עם שְלֹש הנוסעות עד ‏לפני היער. והסוסים הלכו באין ‏רסן ובאין שוט ויעברו דרך ישרה ויבֹאו העירה ויעמדו לפני בית יפה עם גן נחמד אשר אמרו בעליו למכרו. וַתִּקֶן ווגלינדה את הבית עם הגן בִּזְהָבָהּ, ובבֹאה לשכון בו ויבֹא כל עוף אשר בגן לברך אותה בשלום כּתוֹר הגברת, וגם כל עש וסס אשר בחדר המבַשלות והעכברים וכל יתר השרץ באו ביראה ויאמרו לְכַבְּדהּ, אבל בראותה כי יְרֵאָה אלישבע את כל השרץ וכל הרמש הרומש על הארץ, ותצו אותם לעזוב את הבית. והם שמעו ויעזבו את הבית כרגע.

ואוצרות הגמדים שָׂמו את ווגלינדה לאשה עשירה מאד, ובהיותה יפה ונכבדה למראה, ויחשבוה השכנים לנסיכה נכריה, אשר באה לגור בתוכם ויקראו לה לבוא אליהם ויתרועעו אליה, ולא ארכו הימים ותהי לַנִכבדה מכל נשי העיר אשר רַבּו מבקשי פניה. אז הובאה גם לחצר המלכות, ושם שַׂר מִשָׂרֵי המלך אשר אמר לקחת אותה לו לאשה. ואולם ווגלינדה שחקה חרש בשמעה את הדבר, וַתַּגד גלוי לכּל, כי אחת נחרצה ממנה לבלתי היות עוד אשה לאיש, כי אם חפצה לתת כל חייה לבנותיה לגַדלן ולחַנכן.

והתחברותה אל נכבדי המקום וְגָדְלָהּ נתנו לה ידים לבעבור תוכל לְחַפֵּשׂ את נער הַבְּלִיַעַל אשר גנב מעמה את בתה לפנים, וגם הצליחה במעשיה. בין כה וכה והנער היה לבחור צעיר אשר באה לו עת דודים והוא הוסיף לעשות בכפר מושבו כל תועבה וכל אָוֶן, ואֵם אירינה חרצה בלבה לענוש אותו ככל חטאתיו. אז באה בלילה לבדה אל חלקת השדה אשר ביער ותבקש מלפני המלכה לתת לה זהב מִשְׁנֶה, וילכו הגמדים ויביאו לה שנית משא זהב כבד, ותקח ווגלינדה את כל הזהב הזה ותטמנהו בגן בחצַר אשר אלמנה בכפר, אשר שמעה עליה כי היא אשת מדנים וסוֹרֵרה והומיה אשר אָלה מלאו שפתיה כל היום מאין עוד כמוה. והאשה המבישה הזאת מצאה את האוצר בבקר וַתָּרִיעַ עליו תרועה גדולה, וישמע כל הכפר ברגע אחד כי היתה האשה בן-לילה לעשירה מאין כמוה, וימהרו אליה אחדים מן הבַּחוּרים הנלבבים אשר לא ישובו מפני כֹּל ויאמרו להתחתן בה ולא שתו לב לִשְׁמָהּ הרע. וביניהם היה גם הנער הפוחז אשר אמר בלבו: הן גם לָךְ עוד יכֹל אוּכל. והאשה בכֱּרה אותו על פני יתר האנשים ותהי לו לאשה, ואחרי כן הכיר וירא כי אמנם קצרה ידו ממנה. ותהי האשה המושלת בבית ותלַמדהו מוסר ותּך אותו באגרוף ובמקל ותּציק לו יום ולילה, ותקצר נפשו למות. ויהי זה לו לעֹנש תחת כל עלילותיו ותועבותיו אשר עשה בנעוריו.

ואירינה ואלישבע הלכו הלֹך וגדֹל ותהיינה לנערות נחמדות ובהגיען לשנת העשרים ותהי בת-הנימפה לאשה לאחד מן האמנים הגדולים ואלישבע היתה לאשה לְבֶן-מלך, והיה ככל אשר יִתְאַו לב ווגלינדה לפעמים להיכל הנימפות אשר בברֵכה, כן תשמח בחלקה לראות בשלום בנותיה אשר אָהֲבה גם את שתיהן.

/ מקס נורדוי, תרגם מגרמנית דוד פרישמן

שמו היה עז-נפש, ובאמת ראוי היה לשמו.

כי אמנם הנתעב היה מכל הכלבים אשר ראתה עין-אדם מעולם: גְּבַהּ-רגלים וקשֵה-שׂעָרות, חַד-אזנים והאזנים כפופות בקציהן, אֲרוּך-פֶּה וּצְהוּב-עינים. אין איש אשר יָדע להגיד את משפַט מינו. ראש לו כראש זאב וגופו גוף מרַדף פרים, רגלים לו כרגלי זרזיר ועורו כעור הכלב הֶחָרוּם, זנב לו כִזְנב כלב-חצֵרות וצבעו כצבע כלב-הנמר. גם דק היה כדג-מלוח יבש ומגֹאָל תמיד כמנקה מָחֲרָאוֹת, קְלִיקֵי שערותיו יָרדו מעל בשרו כבלואי הסחבות אשר לאיש הֵלך, ואזניו השׂרוּעות והפצועות העידו בו על ריבוֹת-תמיד ומלחמות קשות אשר היו כל הימים. וגם אשר התגרד תמיד בקנאה גדולה ונשך את בשרו בלי הרף היה לו לאות, כי את עורו המסֻבּך נתן להיות למקלט להמון עדת אורחים שחורים ומפזזים.

אולם מִבַּעד לתארו הנשחת, אשר הרגיז את כל רואהו עד למרחוק הסתיר עז-נפש המון יתרונות טובים וסגלות יקרות. כדוב היה חזק ואמיץ-לב כאריה, וגם נאמן היה ברוחו כחק לכלב ישר, ויהי לו לב טוב גם בכל הרע אשר מְצָאָהוּ וגם אחרי היות לו משפט וצדקה להתאונן על קְשִי יומו.

ואף אמנם לא ראה הכלב ימים טובים. עבד היה ללוטש-שכינים ¹זקן, המוליך את עֶגְלַת אבן המשחזת אשר לו מכפר לכפר, והכלב הוא אשר עזר עמו להַסִּיע את העגלה. ואולם אדוניו לא נתן לו לאכול בלתי אם מעט מאד, כי גם לו לנפשו לא היה לחם לשׂבע, ותחת אלה נתן לו מהלֻמות רבות ויבעטהו ברגלו לרגעים, בכל-עת אשר בערה בו חמתו על מעט משכֻּרתּו והוא אמר לשכּך בו את רוחו כמעט.

ועז-נפש לא התקצף באדוניו ויסלח לו על כל זה, כי בכל עת אשר שתה הזקן לשִׁכָּרון – ולשכרון שתה בכל עת אשר מצא לו אגורת נחֹשת לקנות בה מעט מן המים החיים – התהלך עם עז-נפש באהבה וסלסלהו וידבר אליו טובות כאשר ידבר איש באזני רֵע נבון. ואחרי שפכו לפניו את לבו, אשר היה ערום מכל שמחה, רָבַץ על הארץ באשר הוא שם, על פני הדשא וּבִנְאוֹת היער ואל תוֹך חריץ התעָלה אשר ברחוב, ויהי משמיע את קול נחרתו באימה, ועז-נפש כורע ארצה על ידו ושור את שׁנַת אדוניו ואת עגלתו, אשר זאת כל עשרוֹ בחייו.

ויהי ערב-יום ולוטש-השׂכּינים הזקן שתה לשִׁכּרון עד מאד וישכב בחריץ תעלה אשר ברחוב וירָדם ולא הֵקיץ עוד, כי מת. ועז-נפש בראותו כי אין אדוניו משמיע את קול נחרתו כפעם בפעם, ויתבונן ויֵדע כי תמורה היתה בו אשר לא הסכין. אז הֵרִיח בו, לקק את פניו, הָדַף הדף בו בפיו, גֵּרַד ברגליו את לבו ואת רגליו, ובראותו כי עודו מחריש ואיננו נע ובשרו מֵחֵל לקפֹא, וישא עז-נפש קול יללה גדולה ומרה, וישָמע הקול בלילה עד למרחוק ויענו אחריו כל הכלבים אשר מסביב דרך כברת-ארץ, ויבאו בני האדם בבקר השכם ויראו ויכירו בי מת הַמְהַלֵּךְ בלילה.

אז אמרו להעביר משם את נבלת האיש ואת עגלתו, ואולם עז-נפש חשב בלבו כי אין לו הצדקה לתת לאנשים לעשות את אשר הם עושים, וישתער בחֵמה שפוכה על כל איש הַקָּרֵב, ושומר השדה שלף את חרבו לו, וגם הָמִית הֵמִית אותו ולא החטיא, לולא מִהר עז-נפש לנטות מפניו ומפני מכותיו.. ואולם מפני השבטים אשר היו בו ומפני האבנים אשר השליכו בו האכרים לא יכול לנטות, ויכוהו כלם בלי חמלה, עד ראותו ועד הַכּירו כי לא יועיל לנגדם דבר. אז נוֹאש מרצונו לבלתי תת להעביר את פגר אדוניו, וימָשך אחרי האנשים מרחוק, והוא מֻכּה ופצוע, גונח והומה, בהביאם את אדונו המת אל שדה הקברים אשר בכפר.

ועם לוטש-השכינים העני לא עשו תכונה רבה. באו הפקידים, בחנו רגע, כתבו רגע, ואחרי כן שׂמוּ אותו בקבר ואיש לא זכר עוד אותו. ואולם עז-נפש התגנב אל שדה-הקברות ויסתתר מאחרי אחת המַצֵּבות וירא בהשכיבם את אדונו אל האדמה ואת הקבר סִתּמו בעפר. ויהי כאשר הלכו כל האנשים, ויֵצא עז-נפש ממחבואו וילך אל הגל החדש ויָחל את מלאכתו בקנאה גדולה לחפור את אדונו מן האדמה. הוא עודו חופר את הבור ומסיע את העפר, והקובר ראה את מעשהו וימהר אליו בקול גדול וקרדֻמו בידו. אז ראה עז-נפש כי אין לו עצה לנגד האיש המתקצף אשר נִשׁקו בידו, ויתנהל לאטו ויֵצא משדה-הקברות, והשומר סגר את הדלת אחריו. וגם לשוב ולדַלג על החומה לא יכול, כי גבוהה היה ממנו. ויהי כראותו כי אין הוא יכול להוָתר פה עם גופת אדונו, וילך ויָשב אל המקום אשר שם מת, וישכב וירבץ על שפת חריץ התעלה אשר ברחוב, ויהי נכון לבלתי סוּר מזה עד-עולם.

ובקִרְבַת המקום ארמון עם גן גדול מסביב לו, וגדר מפרידה בינו ובין הרחוב. והארמון ארמון נסיכה זקֵנה, אשר עבדים ושפחות יסבּוּה כל היום, ולה כלב קטן, כלב חֵיק, אשר אהבה אותו במאד מאד. ושֵם הכלב יַקּיר והוא צהוב ופניו שחורים, קצַר-תּאר וְשָקוּט. אכן היה הכלב נכבד מאד למראה. עורו אשר על בשרו נִשְׁמָר היטב, כי יום יום רחצוהו וינקוהו ויגרדוהו וַיָּסוֹכוּהוּ במֵי-בשָׂמים. על כף רגלו השמאלית אשר מלפניו הושׂם צמיד זהב ועל צוארו רביד לבן עם חוט תכלת זכּה, ובצאתו לשוח הלבישוהו אדרת צמר דק עם מרצפת משי מתחתיה, אשר רֻקַם בְּקָצֶיהָ כתר נסיכים. והיה אם יָרד הגשם בטרם צאתו, והלבישו אותו גם נעלי עור ברגליו, לבלתי רָטוֹב רגליו במים ולבלתי גָאֵל אותן.

ויקיר בלבושיו היפים וְעֶדְיו היקר היה נחמד מאד למראה, ואולם בכל תפארתו זאת לא מצא נחת, כי היתה לו למשא. מי יתן ויכֹל גם הוא לְקַפֵּץ יחף על הבִּצוֹת ולגַמא ארץ באבק רב! מי יתן והיתה לאל ידו להעביר מעל בשרו את כל הבגדים הכבֵדים האלה והיה לָבוש רק את עורו החלק, לבעבור יוכל גם הוא להתהולל עם כל הכלבים יחדו, אשר ראה אותם יום יום ברחוב מעבר לגדר, והם רצים ומדַלגים ומתפלשים בעפר ונאבקים איש עם אחיו כחפצם! ואולם כל זאת נבצרה ממנו לעשות, כי משרת הָפְקַד עליו לשרת אותו כל היום, והוא שומר את עקביו לבלתי היות לו מגע או משא עם כלבים זרים. כִּלְאוֹ היה חדַר-גברתו, ויהי לו המשפט פעמַים ביום להתהלך לשוח בחצר הארמון, ופָקִיד הולך עִמו ומחזיק בו בחבל, והתהלך כה וכה ושאף רוח והתנודד מעט ועשה את כל אשר יעשה. אכן הליכותיו אלה כהליכות הַשָׁבוּי היו לו למשא ויבַכּר לשבת עם הנסיכה הזקנה יחדו. ואולם מֵחֶסְרוֹן תנועה ומרב טובה ומאכל טוב היה יקיר לגוש חֵלֶב אשר אין תֹאר לו, ותהי לו נשמת-אַף קצרה וּפוֹדַגְרָה ועקיצת-תמיד בעורו, אשר בכל טהרתו התגרד יתגרד בעורו בלי הרף כעז-נפש העני, אשר לא יָדע מעודו מסרק ומגרדת, מרחץ חם ובורית.

וכאשר נמצא לוטש-השכינים המת בחריץ התעלה אשר ברחוב לפני גדר הארמון, ויתקבץ המון אדם רב בחוץ וגם משרתי הארמון באו לראות, גם יקיר היה בין הרואים, והוא לוחץ את פניו השחורים עם אפו הֶחָרוּם ועם פיו הצר אל בַּדֵּי הגדר ומביט ורואה. ובהכות האנשים את עז-נפש בחרָבות ובמקלות עד כי כמעט שברו את כל עצמותיו, אז תקפה אותו חֵמה גדולה ויָחל לנבוח בקול גדול, ככל אשר נתן לו קצר-נשמתו. ואולם האנשים לא ידעו חנינה, ורק הוא לבדו הבין את לב עז-נפש, ויהי עם נפשו להיות לעזר לָרֵעַ הנאמן הזה, הנאמן לאדונו וּמֻכֶּה בלי צדק, לוּ רק יכול לגשת אליו.

כל היום בשכבו בחדר-גברתו על רבצו העשוי משי תכלת כהה, לא סר מקרב לבו זכרון המראה אשר ראה. אמנם הכלב אשר שם נבזה תארו עד לגֹעַל, אף אין-זאת כי מולדתו ומוצאו מִפְּלִיטֵי משפְּחות הכלבים, וגם זה אמת ונכון כי אין לו דֵע וְהַשְׂכֵּל, עַז הוא וקשֵׁה-פנים, ואף טהור איננו; הן סְחָבות לו וקרָעים. ובכל-זאת טוב הוא שבעתים ממנו, מן הכלב נשוא-הפנים המלא דֵע והשכל כמים לים, מִיַּקִּר ² העשיר. הכלב הזר הזה לא חִיֵב את נפשו לאדוניו במאומה, כי גם ללחמו לא דאג אדוניו; עֵד הרזון הזה אשר בבשרו. ובכל-זאת שמר לא את אמונתו עד מותו, ובכל-זאת לא חפץ להִפָּרד מעם מבלת אדונו וִיהִי מָה, ובכל-זאת בחר לשאת מהלומות אכזריות מלנטות מאחרי אמונתו. האם גם הוא,יקיר, היה מוצא אוֹן בנפשו לעשות גדולות וגבורות כאלה? בבשת-פנים הודה בלבו כי רחוק ממנו הדבר. גבִרתו מפַנֶּקֶת אותו, והיא נכבדה על כל סביביה ועשירה מאד, ובגלל יתרוֹן גברתו, נשאו את ראשו גם הוא, כּחֹק לכלב ממשפחת הנסיכים, וגברתו מלעיטה אותו לחם מתוק ובשַׂר-חֲלָצַים. ובכל-זאת – לוּ מתה כיום הזה, כי עתה לא נשא קול יללה ולא כרע על צדה ולא חרץ את לשונו לכל קָרֵב, ויותר מכל אלה לא סִכֵּן את נפשו להיות נכון לחרבות ולמהלומות מַקלות. המחשבות מִלאו אותו תוכחות על נפשו ורחשי כבוד לכלב הנבזה ברחוב, אשר היה לו למופת לישֶׁר-כלבים.

ובערב בצאת יקיר לשוח בחצר-הארמון ומשרתו הולך עמו לשַלחו, ויתנודד אנה ואנה עד גשתו אל הגדר, וימהר ככל אשר חֶלבּוֹ וקֹצר-נשמתו לו ל אז ראה כרגע את עז –נפש אחרי שובו משדה-הקברים, והוא שוכב בחריץ התעלה אשר ברחוב, עיניו סגורות, פיו בין כפות רגליו אשר מלפניו וגונח מרגע לרגע.

“הִי אדוני! גשה-נא פה אל הגדר!” קרא אליו יקיר.

ועז-נפש לא שָׂם אליו לב.

“אכן כלב בן-חַיִל אדוני! כל רחשי-כבודי עם ברית אהבתי נתונים לאדוני!” הוסיף יקיר על דבריו. “רק צֹרֶך נפש הוא לי לחַבּק את כף רגלך.בכף רגלי. ואולם להוָּתי לא אוכל לצאת אליך החוצה”?

ומרֹב עמָלו לדַבּר בקול גדול, אשר לא הסכין, החל לְשָעֵל, ואחרי-כן הֵחֵלָה עקיצת עורו לעַנות אותו עד להתפתל, כי לא יכול להתגרד כחפץ-נפשו בגלל אדרתו הנהדרה ורבידו היפה וחגורתו אשר על כתפיו.

אז נשא עז -נפש את ראשו, ויפקח את עיניו וימצמץ בהן, “מָה אתה שָם חָסֵר?” שאל אותו בקולו הגס.

“הוי, מה רע לי”, ענה אותו יקיר, בקול בוכים אחרי שוב אליו נשמתו. והוא לא ראה און בעז-נפש ברב או במעט על רוחו הגסה כאחד מן האספסוף, אשר דִבֵּר אליו בלשון “אתה” והוא רק זה-רגע התוַדע אליו. “ואולם אַל נא נדַבּר עתה בי ובנפשי, כי אם בך, אדוני. אין-זה כי-אם אהבת את אדונך במאד מאד?”

“רק הוא לבדו היה לי ורק אני לבדי הייתי לו על פני כל האדמה. אין את נפשי עתה לחיות אחריו”.

“אבל בינה נא את אשר לפניך, אדוני הנחמד”, קרא יקיר בחרדה. “הן לא תאמר לשלוח יד בנפשך?”

ועז-נפש החריש ולא ענה.

“אדונך היה רק הֵלֶך עני”, הוסיף יקיר.

“כמוני”, נָהַם עז-נפש ולא נתנהו לדַבּר.

“יהי כן ואתה אדוני הן לא חִיַּבְתָּ את נפשך לו במאומה, הן נבצרה מן האיש הזה לעשות למענך קטנה או גדולה. ועתה מת; את הדבר הזה לא נוכל לְשַנות עוד, כי על-כן ישים-נא אדוני את לבו אל נפשו. מה אדוני אומר לעשות עתה?”

“לא אעשה דבר. פה הנני ופה אשָׁאר”.

“כל הלילה? על פני האדמה הערֻמה? תחת רקיע השמים?”

“ככה הסכנתי מעודי”.

“כן, אין לאדוני פודגרה וקצר-נשמה כמוני. לוּ אמרתי אנכי לעשות כן וָמַתִּי כרגע. אבל מי יתן לאדוני לאכול?”

“איש לא יתן. ארעב-נא עד בוא קצי”.

ונפש יקיר עגמה לחבֵרו האמלל מרגע לרגע יותר

“שוב לבינתך וַחֲכָם, רֵעי ודודי”, אמר לו. “הן זאת פקודתנו, כי נבקש נחמה לנפשנו בצר לנו. מה גורל החי, אם ככה יתן אל לבו את כל דבר? אכן צר לי עליך מאד. הנני ואעשה למענך את כל אשר תמצא ידי. חַכּה-נא לי פה ואני ארוץ וְאָבֵא לך ראשית לכֹּל דבַר-מה לאכול”.

בִּכְבֵדות התגלגל יַקיר מֵאֵצֶל הגדר וַיָּשָב אל הארמון, אל נסיכתו הזקנה, ויבט אליה ויתחנן רגע ויהי כמבקש נדבה. והנסיכה נתנה לו מן הלביבה אשר לפניה, ובידה החליקה לו על עורו ותדבר אליו נעימות, כמשפטה תמיד מדי תִתָּהּ, והוא לא מצא מועד לו להודות לה את חסדה, וימהר וילקק רגע את כף ידה ויכשכש מעט בזנבו, ואחרי כן נחפז לבוא אל הגדר, ויהי נושם בכבדות מרֹב חפזון.

“הנני, רֵעַ!” קרא אל עז-נפש, השוכב עוד על הארץ כאשר עֲזָבָהו. “יש לי דבר טוב למען אדוני! ואולם על אדוני לבוא הֵנה, כי אין אנכי יכול לצאת”.

ועז-נפש התנשא ויגש לאטו. רחמי יקיר אשר רִחם אותו ונשא עמו בהיותו נעזב, הטיבו מאד לרוחו. אז נגש עד לפני הגדר, ויַקיר גִּלְגֵּל אליו את נתח הלביבה מתחת לְשִׂבְכַת הגדר, ויכשכש בזנבו בקנאה גדולה, כי שָׂמח מֵרֵאשִית לראות עד כמה יטעם לחֵיך האביון הָרָעֵב הזה מַאֲכַל-התאוה אשר שָׂם לפניו. ועז-נפש תָּפַשׂ לו בתנועת-כף אחת את הלביבה, וַיָּרַח בה וַיָּשָב וַיָּרַח בה, ואחרי כן עזב אותה על הארץ באשר היא שם.

“מי זה יאכל תָּפֵל אשר כזה!” נָהַם עז-נפש.

“אבל הלא זאת לביבה?” קרא יקיר משתאה, כי לא האמין. “הלא זה הנבחר מכל מאכל אשר על פני האדמה!”

“לא ידעתי את זה. אין זה לכלבים ישרים. אם יש לך עצם אשר נותרה לפניך, טוב, ואם לא – שְׂטֵה מעלי ותן לי מנוחה”.

ויקיר הֵניד בראשו, ואולם שב אל הארמון שנית ויתגנב אל בית-המבשלות ויניח על ערֵמת האשפה, אשר שמה לא יתנו לו לגשת כל-הימים, אם כי נפשו חשקה בו תמיד לִשְגוש ³ שם מעט, וימצא שם עצם עגל גדולה, וימהר וַיִּסְחָבֶנָה אל הגדר.

“הנה פה לך עצם, כי ככה הן חפצת”, אמר. “ואולם לא אאמין, כי תצליח לעשות קטנה או גדולה עם הדבר היבש הזה הקשה כאבן”.

עז-נפש לא ענה דבר, כי-אם שלח את כפותיו החזקות ויגרוף אליו את העצם מתחת לגדר, וישַׁבּר אותה בנשיכת-פֶּה אחת בקול רעש וצוָחה, ויגָרְמֶנָה ויפַצְחֶנָה ברגעים אחדים לרסיסים ויבלָעֶנָה כֻלָה. ויקיר עמד חֶצְיוֹ משתאה וחציו מתפלץ למראה המלאכה הנפלאה אשר עשה זה עתה רֵעו החדש אשר מתלעות לו כמלתעות זאב. ועז-נפש בכלותו מעשהו פנה אל הגדר, ויָּלֹק בלשונו הגדולה את פי יקיר ויהמה ויאמר: “תודה. נער טוב אתה”.

ולב יקיר התפעם בקרבו מרֹב שמחה. “אוי לי, מי יתן ויכלתי לצאת אליך!”

“כי אתה בֹא”, ענה אותו עז-נפש.

“אבל הן אין לי הצדקה לצאת”, הִתְיַפֵּחַ יקיר ויבט כה וכה ביראה, לראות את משרתו השומר אותו, וימצאהו והנה הוא עומד ומפטפט עם הָרַכָּב אשר לנסיכה ואליו לא יתבונן, וישמח על הדבר הזה מאד.

“האם לא תֵבוש כי תהיה נער רפֵה-אונים אשר כזה?” גער בו עז-נפש. “הנה זה אומר להיות כלב כאחד-הכלבים, ומעט הולֵלות על פני חוץ הוא נותן לאסור על נפשו!” ויפן ללכת.

“אַל נא תלך מזה”, קרא יקיר. אביט נא ואראה אם לא אוכל להתגנב החוצה".

ויקיר נזהר מאד ויגש לאטו אל דלת הגדר, וירא והנה הדלת איננה סגורה כי-אם נשענה אל הפתח, ובראותו כי עוד משרתו מעמיק בדבריו עם הָרַכָּב עד בלתי ראות דבר, ויערוב את לבו ויתגנב החוצה.

“עתה מזה והלאה!” פקד אותו עז-נפש, וימהר וישא את רגליו וידהר וילך בחפזון. ויקיר נסה בכל כחו ללכת עמו יחדו, ולא יכול, ויפול מקץ רגעים אחדים לארץ באין נשמה באפו ויתפתל וַיִנְשוֹם בכבדות ויבקש רוח. ועז-נפש הביט אליו רגע אחד בבוז, וגם בחמלה. ואחר-כן תָּפַשׂ בו בּעוֹר צוארו וישאהו בפיו כאר תשא אֵם-הכלבים את עֲוִילֶיהָ, ולא כבד המשא עליו בלתי-אם כנוֹצה. ככה רץ עמו בלי הרף עד כי נעלם הארמון כֻלו ולא נראה עוד, אז הושיב אותו על פני האדמה ויכשכש לפניו בזנבו באהבה.

“מה טוב לבך”, קרא יקיר באנחה אחרי אשר שבה אליו נשמתו מדי היותו בפי רֵעו. ואולם מרב הסערה אשר היתה בנפשו הֵחֵל עורו לעקוץ לו גם הפעם, ויהי יקיר מתגרד מעט בעורו ולא הועיל, כי הבגדים אשר על בשרו וכל אשר נשא אותו לא הניחו לו להתגרד.

“שְלֻמִיאֵל!” נָהַם עז-נפש אחרי אשר הביט בו רגע, ופתאם התנפל עליו, עד כי חָרַד יקיר חרדה גדולה, ויקרע מעליו בנשיכות-פה אחדות את אדרתו ואת רבידו ואת חֲגוֹרו עם פתיל התכלת, ויקרעם לקרעים, ואת הצמיד אשר על כף רגלו שבּר בקול רעש גדול ויאמר: “רב לך. עתה הנה שבו פניך להיות דומים לפני כלב ישר ולא אכָּלם עוד בחברתך”.

ויקיר ראה כי טוב לו כאשר לא היה לו זה ימים ושנים. עתה מצאה ידו להתגרד כאַוַת נפשו, וגם הִמְעִיט עורו לעקוץ לו מאז היה בשרו ערֹם והרוח הצח אשר בחוץ נָשב בו מכל עבריו. ואולם בכל שמחתו זכר את גברתו הזקנה וינחם מעט ויאמר חרש: “מי יודע את אשר הם מדברים בי עתה בתוך הארמון!”

“הלא יכול אתה לשוב אם נִחָמְתָּ”, ענה אותו עז-נפש בחמה ויהי כמבקש ללכת.

“אַל-נא תלך מזה”, התחנן אליו יקיר ביראה, “אל-נא תעזבני פה לבדי, כי בלעדיך אבדתי”.

“כי עתה חֲסוֹם פיך וָבֹא!”

והלילה עלה על הארץ, ועצמות עז-נפש עוד כָּאֲבוּ לו מן המכות אשר הֻכָּה ויהי יָגֵעַ, וגם ראה כי רעוֹ עיף מאד. אז הביא אותו עד לערֵמת חציר גדולה אשר על פני שדה ויאמר: “פה נלין”. אז חתר מחתרת בתוך החציר וַיָּבֵא אל תוכה את יקיר המפֻנָק והוא רבץ לפניו. ויקיר ישן בלילה ההוא שְנַת-מלכים, כאשר לא ישן מעודו. אכן נחמד שבעתים משכב כזה בתוך החציר תחת רקיע השמים מאשר יהיה על-פני כֶּסֶת-משי בתוך חדר סגור ומסֻגר. גם את הצמרמֹרת אשר ביצורי גווֹ כמעט אשר לא חש עתה, כי חִמֵּם אותו רעוֹ בגופו הגדול והחזק.

ובהקיצו בבקר, אז היה ככלב חדש. “אכן כלב-פְּלָאות אתה”, אמר אל עז-נפש וַיָּלֹק לו בתודה על פיו הארֹך והעז. “ואולם לא ידעתי מה היה לי – אָחוּש דְבַר מָה וָזָר בירכתי בטני –”

“רעֵב אתה, פֶּתִי, וגם אָני”, ענה עז-נפש.

רעב! הנה זה היה דבר אשר לא ידע אותו יקיר מעודו או אשר שכח אותו זה ימים רבים. אכן נִקַר בו היתוש ההוא מאד מאד, ואולם נעים היה לו שבעתים מכל הַגֹּעַל אשר עוררה בו שפעת האכילה הגדולה וְהָרַבָּה אשר נתנו לו בארמון.

“איה נמצא פה דבר לאכול?” שאל יקיר.

“עוד רגע וראית”, ענה אותו עז-נפש קצרות. אז הֵרִיחַ מעט כה וכה בערמת החציר, ופתאם קָפַץ ויחטוף מִקַּן-פרגים נסתר אפרוח פּוֹעֶה וַיִּשַּׁך אותו בפעם אחת וימיתהו וישלכהו ארצה לפני יקיר, ויקיר עומד משתאה לו.

“קח וֶאֱכול”, קרא. ואחרי-כן פנה גם הוא ויבלע את יתר האפרוחים אשר היו בתוך הקֵּן.

אז הלכו שניהם עד לַחֲצֶר-אחוזה אשר לאחַד האכרים, ועז-נפש הֵחֵל לחפור בגל הרפש, וגם יקיר אמר לעשות כמוהו. פתאם השתער כלב-החצר בקול זוָעות ונביחות גדולות ויתנפל על כלב-החיק הקטן בשצף קצף, והכלב הקטן נפל ארצה מִכּבֶד המשא ויזעק זעקת חרדה ואת ארבע רגליו שלח מלפניו. ברגע ההוא ועז-נפש מהר אליו כחץ וַתָּחֶל מלחמה נוראה בינו ובין כלב-החצר, ותקצר יד כלב-החצר במלחמה ההיא. אז נס מן המערכה ואזניו ושפתיו זבות דם והוא מיבב בקולות גדולים.

“רק ממות הצלת את נפשי”, התְיַפֵּח יקיר, מדי עזבם את החצר בחפזון.

“גדולות ונפלאות!” ענה עז-נפש בבוז, ובכל זה העביר את לשונו ברגז ובאחוָה גם יחד על פני מצח יקיר השחור.

וליקיר החלו חיים חדשים, אשר לא יָדע כמוהם מעודו. לא נבצרה עתה ממנו לעשות את כל העולה על רוחו או לחדול, ויהי כל היום מתהולל תחת רקיע השמים והוא דוהר ורץ עד כי עיף מאד, ובאשר יעמוד, שם ישכב לנוח עד כי יחליף כח. אמנם האכילה לא היתה לפעמים שמֵנה מאד, ויהי עליו לאכול את כל אשר יעלה בחלקו; אם טוב מאד והיה מאכלו עצם אשר מצא על פני הרפש, ואם רע והיה מאכלו קלחי ירק ולפת מְבֻשָׁלָה, אשר הפילה אחת הפרות לארץ מתוך האֵבוּס אשר לפניה, ואולם האֹכל המעט והרע הזה, אשר לפנים תגעל נפשו אותו מנגוע או מהביט אליו, הוא היטיב לו במאד מאד ויהי לו למטעמים, על-דבר אשר ראה כי ינעם ככה לחֵך עז-נפש. אכן מלחָמות היו יום יום לשני הרֵעים עם כלבי הַכְּפָר, אבל המלחמות האלה לא החרידו עוד את יקיר, כי ידע כי על עז-נפש יכול לְהִשָּׁעֵן. וגם בשרו התחזק מיום אל יום, ותחדל ממנו הפודגרה עם עקיצותיה הקשות. וּבְהֵרָזות בשרו וּמִשְמַנו נָמַס, חלף גם קצר-נשמתו, ומעט מעט לא נבצרה ממנו לרוץ גם הוא ברגלים קלות ככל אשר ירוץ עז-נפש, ועוד מעט וירא בשמחת נפש כי מצאה ידו להיות לעזר לאַחד הרועים, ברגע אשר אמר לְהָעִיז את עדר כְּבָשָׂיו הצִדָּה במקום פָּרָשַׁת-הדרכים, וכלבו הקטן והקל אשר עמו לא יכול לבדו לעשות את המלאכה הכבֵדה הזאת, ויעזור עמו יַקִיר ויצליח מאד במעשהו. אז חָפֵץ הרועה לאסוף את יקיר אליו ולהיות לו לאדון, ואולם יקיר לא אָבָה לו. “לוּ חפצתי לַעֲבוד, כי עתה שבתי אל גברתי”, אמר ויחלוף משם עם עז-נפש רֵעו.

וּבָאַרְמון התעצבו מאד על יקיר אשר נעלם, והמשרת אשר לא שמר היטב אותו גֹּרַש מן הבית באין חנינה, והנסיכה צותה להעביר קול בכל המקום, כי האיש אשר ישיב את כלב חיקה תתן לו שכר גדול מאד. ואולם איש לא הֵשיב אותו, כי על פי אותותיו אשר נתנו בו על-דבר אדרתו ורבידו וצמידו לא הכיר אותו איש. אבל יקיר זָכר את הנסיכה הזקנה ועז-נפש זָכר את אדונו המת, ומקץ ארבע עשר יום אמר הקטן: “ומָה אם עָלִינו מעט אל הארמון לראות רגע את הנעשה שם?”

יהי כן", ענה עז-נפש, ושניהם יצאו לדרך אל פני המקום אשר שם הארמון. שעות רבות רָצו, עד כי באו אל המקום, ובבֹאם ויהי השער פתחו ויקיר בא בו בעֹז-מצח. והעבדים והמשרתים לא הכירו אותו, כי היה דק וקל-רגלים ככלב זרזיר וּמְגֹאָל כַּחֲזִיר אשר עלה זה עתה מן הַבֹּץ. ואולם עיניו בהירות, קְצֵה אַפּוֹ לַח ונוצץ וקול נביחתו חזק והולך כקול צְליל-הסער אשר לפעמון המגדל. והמשרתים אשר בבית אמרו לגרש אותו, והוא מִהר ויתפרץ הביתה וישתער על המעלות ועד החדר אשר לַנסיכה הזקנה ויגָרד ברגלו את הדלת. והנסיכה בשמעה את קול הרעש אשר ידעה אותו היטב, ותזעק זעקת גיל ותּחָפז ותמהר אל הדלת ותפתחנה. אז קפץ עליה וַיָּלֹק את פניה בשמחה ויריע תרועות גדולות. ואולם הנסיכה התפלצה למראהו ותעצור אותו בחָזקה, כי ריחו היה רע ותארו נורה ומשֻלח.

ותצו הנסיכה להביא מֵי-בְשָׂמִים ולהכין מרחץ חם, ואולם יקיר התפרץ משם בחפזון ויברח על נפשו, כי לא חפץ לדעת עוד את כל אלה וגם לא את בגדיו היקרים ואת הלחם המתוק ואת כֶּסֶת המשי.

בין כה וכה ועז-נפש רָבַץ בחריץ התעלה אשר ברחוב ויחכה לדעת, אם רֵעו העשיר ישכח אותו עתה ואם ישוב אליו. ומקץ רגעים אחדים והנה יקיר בא. “האין את נפשך לבוא עמי אל הארמון?” קרא אליו בשמחה.

“מזל-טוב! למען אשר ישַבּרו שם את עצמותי או למען אשר ישימו אותי בשלשלת!” נָהם עז-נפש.

“כי אז עליהם להרוג אותי בראשונה”, ענה יקיר וַיָּאֶץ בו ללכת לפניו.

ובחצר הארמון בראותם את ההֵלך רע המראה ורע התֹאר ויאמרו לפגוע בו, ואולם יקיר גונן עליו בנפשו, ויבינו כי רֵעו הוא. אז הביאו את הדבר לפני הנסיכה, והיא ראתה את הכלב הזר והחזק ורע-המראה בעד החלון, ובראותה את אהבת יקיר אליו ויגע הדבר עד לבה, ותצו לבלתי הַפְרִיד אותו עוד מעל יקיר.

ויקיר לא יכול למנוע את האנשים מִנַּקות וּמִטַּהר אותו עד היסוד בו, ואולם את אֹרח חייו הראשון לא אבה עוד לדעת. אז נתנו לו להתהולל כל היום בחצר וברחוב עם עז-נפש יחדו, ורק בערב ובבקר הביאו אותו יום יום לפני הגבירה לשַׂחק לפניה רגעים אחדים. ואולם הגבירה לא יכלה עוד נְשׂא עתה את ריחו, וגם בכל חֲנִפָּתו ובכל חֲלָקותָיו שָׂמְחה מאד כפעם בפעם בלכתו מעִמה. ויקיר ועז –נפש היו לרֵעים נאמנים אשר לא נפרדו עוד, וכפעם בפעם אמר יקיר לרֵעוֹ: “רק לך ההֵלך העני עלי הֶעָצֵל הֶעָשִׁיר לתת תודה על כל חיי ועל כי בריא אנכי עתה. לוּ תמיד בחרו העשירים בָּעניים להיות להם לרֵעים!”

“כי-אז היה הדבר טוב גם לשניהם” נָהַם עז-נפש בקולו הֶעָמֹק.

ויהי היום ואנית קיטור יצאה מהמבורג לאמריקה הדרומית, והאניה אניה גדולה מאד, ותהי כרחוב אשר ששים בתים לה, ובאניה נסעו אנשים למאות: מַלָחים ומַשִׂיקים, יוצאים עניים וגבירים וגבירות עשירים, וביניהם גם נערה קטנה כבת חמש שנים אשר לה פנים עגֻלים ונחמדים מאד עם שתי צַמות שֵׂעָר. ושֵׁם הנערה ריקה, והיא בת לאנשים צעירים אשר לא ראו ברכה בעבודתם בארץ מגוריהם בְּמֶקְלֶנְבּוּרְג ויחרצו לצאת לארגנטינה, ויהי האב יושב על חבל מגוֹלָל בפִנת האניה לבלתי היות למפגע לַמַּלָחִים הנחפזים אָנֶה ואָנָה, והוא לומד מעל ספר את הלשון ההישפנית והאֵם יושבת וְטֹרֶדֶת בַּאֲחות ריקה הקטנה אשר היא מיניקה. וריקה לא סרה מעל אמה בִּשְנַיִם או בשלשת הימים הראשונים מאז יצאה האניה את חוף הָאֶלְבָּה, כי לא ידעה עוד הנערה את האניה ואת מוֹצָאיה ומבואיה וַתָּגָר מפני המכונות הרבות ומפני כל החפָצים החדשים אשר לא ראתה מעודה כמוהם ומפני כל האנשים הרבים והזרים, וגם חלתה הנערה מעט את חֳלִי הים ויהי עליה לשבת תחתיה במנוחה לבלתי הֵאָנש. ואולם כאשר רָוַח לה וכאשר הוסר כל העִזָבון אשר באניה לירכתיה וכאשר היו הסדרים נכונים והאניה באה עד תוך הים הפתוח, אז ערבה הנערה את לבה לסור מעל אמה למען התבונן אל סביבותיה ולכל הנעשה באניה.

אז עלתה לאִטה את סֻלם הברזל ותבֹא עד מכסֵה האניה, ותגש עד הקָּצה אשר מלפנים ותעמוד שם ואת עיניה הבהירות והכחולות נשאה בתאות נפש מן המים אל השמים ומן התרנים אל ארֻבּות העשן ואל אופַן-המשוט. ומלחי האניה לא שמו אליה לב, כי המלאכה אשר לפניהם היתה רַבָּה, ורק אחד המלחים הזקנים ראה אותה פתאם ויבט אליה בעֹז ויקרא: “אִי לך קטנה, מה אַתּ עושָׂה פה?”

“נוסעת אנכי – וזאת אניָתי”, ענתה באֹמץ לב.

והאיש הזקן נתן קולו בשחוק גדול ויספוק בכפיו על פני שוקָיו אשר צללו לקול המכה ויקרא אחת ושתים: “הביטו וראו-נא את הגֹמד הזה! יַלדה קטנה אשר כזאת ולה דרוש ככל האניה הגדולה הזאת לבעבור תסע בה!”

אחרי כן תפש בה בידה ויביאנה עד התֹּרֶן הקדמוני ויציגנה אל העץ, למען מָדֹד אותה. והנערה לא הגיעה גם עד טבעת הברזל אשר תקיף את התֹּרן ממעל לרגלו, כי לא היתה גבוהה מן הכֶּרַע אשר לנעל רוכב.

“האם לא הצחוק הוא עד להתנודד!” קרא המלח הזקן. והתֹּרן אשר ראה את כל זאת, החל להתנודד באמת וינוע כה וכה וינאק ויהמה, וְהַמִפְרָשׂ הקשור אליו בראשו נפנף ויתנודד גם הוא מרֹב עליצות, ושניהם סִפרו באזני אופן-המשוט בקול המון ובקול רעש גדול את דְבַר הנערה הקטנה הנוסעת באניה הגדולה. אז התגלגל אופן-המשוט ויתהפך בחפזון מרֹב שחוק, עד כי כמעט לא יכלו לו שני הַשָּׁטִים המנַצחים עליו לבעבור הרגיעו, ואופן-המשוט העביר את השמועה לוָוֵי הברזל אשר סירות ההצלה תלויות בהם מעל שפת האניה, וְהַוָּוִים העבירוה לַסִּירות, והסירות סִפְּרוּהָ באזני חזירי-הים העבים והעליזים אשר שָטו על יד האניה, למען חָטֹף להם טרף וחדשות, וחזירי-הים פטפטו הרבה ויפשקו שפתיהם, ויוָדע הדבר בכל גבולות הים לארכו ולרחבו, וישמע גם בעל הים ובנותיו, ויתאוו כלם תאוה לראות את הילדה הקטנה והנפלאה הנוסעת באניה הגדולה. ואולם שׂוּמָה היתה עליהם לחכות עד הלילה, כי טרם תשקע השמש אין הם עולים מן הים, יען כי אינם חפצים להֵרָאות אל בני האדם, ורק מפני הילדים לא יִזָּהֵרוּ.

בין כה וכה וריקה הקטנה לא ידעה כי היתה לשיחה במים וברוח וכי רבים יהגו רק בה, ותקם ותעזוב את המלח הזקן המביט אחריה בשחוק פיו ותלך משם והלאה למסעיה בכל פנות האניה. אז ראתה את ארֻבּות העשן הרחבות והגבוהות כמגדלים ותשתומם, ואל עמק המכונות הביטה אשר שם עמודי ברזל כענקים עולים ויורדים, עולים ויורדים, בקול רעש גדול ותחרד, ואל גשר המפַקד נשאה את עיניה אשר שם במרומי מרומים עומד איש לבוש מעיל שחור עם כפתורי זהב ומביט בשפופרת ארֻכּה למרחקים, ועד המקום באה אשר שם הסירות המכֻסות יריעות גֹפֶר ואחרי כן הגיעה עד לסֻלם באניה בּתָּוֶךְ ושלַבָּיו מכֻסים יריעה יקרה ויציע לו משני עבריו מֻזְהָבָה כֻלה.

רגע אחד עמדה הנערה ולא הרהיבה לגשת ואחרי כן נִלבְּבָה ותרד במעלות הסֻלם ותבֹא עד אולם גדול ונהדר אשר לא ראתה עוד כמוהו ליֹפי. וקירות האולם מראות להם מסביב ותמונות תלויות עליהם ועל הקרקע שטוחה יריעה עבה ורכּה, אשר לא ישָמע עליה קול ההולך והיה כהולך על מצע דשא, וּבְכִסְאות אשר ינועו ועל רפידות אשר משענותיהן מצֻפּות זהב יושבים גבירים וגבירות ומדברים איש אל אחיו או קוראים בספרים ובכתבי-עתים. וריקה עמדה תחתיה על-יד הדלת ותשתאה אל כל התפארת הגדולה וְהָרַבָּה אשר לא ידעה עד היום ההוא, ופתאם והנה איש נגש אליה לבוש בגדי שָׁרֵת ומראהו כמראה אחד המשרתים אשר באניה וישאל אותה קשות: “את מי תבקשי?”

“לא אבקש איש”, ענתה ריקה נכלמה.

כי עתה פנִי ולכי לך. רק האנשים הנוסעים בַּמַחֲלֹקֶת הראשונה יש להם המשפט לבוא הֵנה". כי אמנם ראה המשרת ויָבן אשר לא תסע הנערה במחלקת הראשונה, כי היו שמלותיה בכל-טהרן שׂמָלות ישנות ובלות.

וריקה לא הבינה ברגע הראשון את אשר חפץ ממנה המשרת הרע והצורר ולא שתה אליו לב ותוסף ותעמוד, אז אחז בה האיש הקשה בחָזְקה ויאמר להוציאה החוצה. והנערה לא הסכינה כי יתהלך איש עמה בקֶרִי, כי בהיותה יפה ונעימה וטובת טעם, לכן האיר אליה כל איש את פניו. ועל כן נתנה בבכי קולה ותקרא: “הרף ממני, הלא תכאיב לי!”

וגבירה באה בשנים היושבת על הרפידה ראתה את כל המעשה אשר נעשה ותקרא אל הילדה ותאמר: “גשי אלי, קטנה!”

אז לא יכול עוד המשרת להקשות את ערפו וירף ממנה, וריקה נגשה אל הגבירה, וַתַּחֲלֵק הגבירה בידה על קדקד ראש הנערה הַצָּהֹב ובמטפחתה היקרה העשויה רקמה מחתה לה את עיניה ואת לחייה ותשאל למולדתה ולבית אביה. וריקה לא נָבוכָה ברב או במעט ותען מפֹרש ובשכל על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ונוסעים עוד אחרים נגשו גם הם וישמחו על הילדה היפה ועל רוחה הָעֵר ויחפצו כלם לְשׂוחֵחַ אִתּה ולהשתעשע בה, וביניהם איש יליד ארגנטינה אדונֵי אחֻזה השָּׁב עם אשתו למולדתו, כי היתה להם גם הם בת קטנה ויחידה אשר מתה עליהם והם נסעו לארצות אֵירֻפָּה למען הַבליג על יגונם.

“אכן נפלא הדבר”, אמר הארגנטיני לאשתו הלבושה שחורים, “כי יש לאנשים העניים ילדים יפים ובריאים ככה ואנחנו העשירים ילדינו רפים וחולים וגם אותם לא נְגַדֵל”.

והאשה הלבושה שחורים לא ענתה דבר, ואולם לבה הגה בבתה המתה ועיניה מלאו דמעות, אז משכה את הילדה הקטנה אליה ותאמצנה אל לבה ותשק לה פעמים הרבה.

בין כה וכה חלפה כמו שעה, וְהוֹרֵי ריקה בראותם כי בתם לא שבה התחלחלו, ואביה קם לבקשה. אז שאל ימין ושמאל אם לא ראה אותה איש, ויֻגד לו באחרונה כי היא באולם אשר במחלֹקת הראשונה. והאיש ידע כי בהיותו עני הנוסע על פני המכסה לא יֻתּן לו מדרך כף רגל באולם ואף לא בַחֶלְקָה התיכונה, ויגש אל אחד המלחים וישאל מעמו להביא אליו את בתו, והמלח הגיד את הדברים לַמְּשרת הנרגן והמשרת הנרגן בא אל האולם ויקרא לריקה ויאמר: " לכי אל אביך, כי מחכה הוא לך על יד הפתח".

“מה צר לי הדבר”, ענתה האשה הבאה בשנים אשר קִנְאָה לה בראשונה.

“אכן הלא תמהרי ותבֹאי אלינו שנית כאשר רק תכַלי את אֲרֻחת הצהרים”, הוסיפה האשה הלבושה שחורים.

“אין לַקְּטַנה המשפט לבוא הלום; הפקודה הזאת קשה מאד”, ענה המשרת התַּקיף.

כמעט אשר דִבּר את הדברים האלה ותקם סערה גדולה בקרב הנוסעים, ומכֻּלם בקרב הנשים. “היֹה לא תהיה כזאת”, קראה האחת. “חפצנו בנערה הזאת אשר עמָנו תהיה”, חרצה השנית. “שלשה שבועות תמימים באין ילד – גדול הדבר הזה מנשֹא”, ענתה השלישית.

“כי עתה עליכן ללכת אל הילדה אל מכסה האניה או עליכן לדבּר על לב רב החֹבל”, ענה המשרת ויפן אל הנערה להוציא אותה אל אביה.

“הרף ממנה אתה” פקד אדוני האחֻזה הארגנטיני ויקח את ריקה בידו ויעל עמה אל המקום אשר אביה מחכּה לה, כי אמר לראות את משפט האיש, אז ראה והנה לפניו איש צעיר לבוש נקיים, וימצא חן בעיניו למרגע הראשון, וידבּר עמו ויַכּר וימצא והנה האיש צנוע נבון ומשכיל בכל דבר.

“מה מלאכתך”? שאל אותו.

“עובד אדמה אנכי”

“ומה אתה אומר לעשות בארגנטיניה?”

“אבקש לי פקודה באחת האחוזות להיות לסוכן עליה, והיה אם אצליח ואם אחשׂוך לי מעט כסף, אז אמרתי לקנות לי אחֻזה קטנה או לִשְׂכּור אותה לי”.

“אכן מקרה טוב הוא”, ענה אדוני האחֻזה הארגנטיני. “סוכן חרוץ דרוש לי עתה ואיש גרמני אבַכּר על פני כֹּל. כי תהיה לרצון לי, אז תלך על-יָדִי מחיל אל חיל”.

ואבי הנערה הקטנה קִבֵּל את המשמרת אשר אמר האיש בלב מלא שמחה גדולה. עתה יבוא הקץ לכל דאגותיו, ואף גם כי אמר לו האיש הארגנטיני לתת לו משׂכֹּרת גדולה הרבֵּה מאשר קִוָּה וגם בִּקש מעִמו לכתוב אֲמָנָה ולחתום עליה כרגע. אז חפץ למהר אל אשתו ולבַשר לה את כל הבשורה הטובה הזאת, ואולם אדוני האחֻזה עצר אותו מִלֶּכֶת.

“עוד דבר אחד. אשתי אשר עמדי חשקה נפשה בְּבִתּך הקטנה והיא חפֵצה גם זה עתה בעוד אנחנו באניה אשר תהיה הקטנה לפניה כל היום תמיד, ואולם לא חפצנו להפריד בינה ובין הוריה, לכן שׂוּמה עליכם כלכם לבוא לגור בתוכנו. ואתה הן לא תמנע ממני את ענוגי ותתני לקנות את כרטיסי הנסיעה במחלקת הראשונה לתתם מתנה לריקה הקטנה”.

ודבַר צאתם וְעָבְרָם מן המקום האחד אל המקום השני נעשה מהר עם רב החֹבל כמשפט, ואבות הנערה הקטנה באו לשבת בתא גדול ורחב ידים אשר צהַר עָגול לו הפונה אל הים, ולעת האֹכל בצהרים יָשבו כמו שרים אל השלחן אשר במחלֹקת הראשונה, וריקה יושבת על יד האשה הלבושה שחורים, והאשה נותנת לה על הקערה את מבחר המעדנים והמטעמים, ותהי מַרְבָּה מאד לָתֶת-לה, עד כי ראתה אמה לטוב לה להשגיח אליה היטב פן יבֻלע לה ברָב-האֹכל.

ואחרי הצהרים השתעשעו כל הנוסעים על הילדה, והילדה תתוַדע אל כל איש וְתֵלך מאיש לאיש וּתְדַבֵּר אל כל נוסע אשר את לשונו תשמע. ובין הנוסעים איש והוא ראש למוּזֵיאום לחֵקר העמים, אשר נסע לאירֻפּה לבעבור קָנֹה נפלאות וחדשות לְאֹסֶף החפָצים אשר לו. והאיש קרא לכל הקהל לבוא אליו אל התא להראותם את כל אוצרו הטוב, ויבָאר לפניהם את משפט כל חֵפץ, את דבר הנשק והכלים וְהָעֲדָיִים אשר לפעמים שונים מן העמים אשר ספו ומן העמים החיים, ומהיותו עָנָו הגיד ולא כִחֵד כי יש עמו גם חפָצים אשר לא יֵדע את תכונתם ועל-מה נעשו. ובדברו ויקח בידו חפץ זר עשוי שֵן אשר צורתו נפלאה וחרותים עליו ציורים שונים ויאמר: “הנה פה לפניכם דבר, אדונַי וגבירותי, אשר לא אדע מה הוא. אין זה כי-אם כף הוא או שַׁרְגוש לְשַׁגֵּש בו את המאכל ואולי אות-כבוד הוא לְמִשְׂרָה אשר לא נדע”.

וריקה נתנה קולה בשחוק גדול ותקרא: “הלא זה קרן נעל!”

“קרן נעל”, ענה ראש המוזיאום וישתאה. “דבר כזה לא יתּכן. האנשים אשר עשו את החפץ הזה לא יאָמן כי שָׂמוּ נעלים ברגליהם”.

“ובכל אלה אין חפץ זה בלתי אם קרן נעל!” קראה ריקה והנשים אשר מסביב אמרו גם הן כמוה. אז הניד ראש המוזיאום בראשו ויתבונן שנית היטב היטב אל החפץ ויבקש וימצא והנה שם ציור אשר לא שָׂם אליו לב עד היום, והציור ציור פרא אדם אשר נוצה בראשו ונעלים ברגליו מן הנעלים אשר לא ינעיל אותן איש בלתי אם בעזרת קרן נעל.

“צָדַקְתְּ בתי”, אמר. “ועתה אם ככה חָכַמְתְּ, אולי לא יבָּצר ממֵך להגיד לי גם את משפט הדבר הזה אשר ביָדי”, ובדַבְּרו הֶרְאָה בידו כלי עץ אשר תבנית לו כתבנית צְלָב וחריצים חרותים על פני אֲגַפָּיו.

“צלב הוא”, אמר אחד הנוסעים אשר לא יכול למשול ברוחו ולחכות רגע.

“דבר זה לא יתכן”, ענה ראש המוזיאום, “כי כּבּיר הוא שנות אלף מן הנצריות”.

וריקה לקחה את החפץ בידה ותתבונן אליו רגע אחד ותקרא: “הלא זה צלב של סורגים”.

“מה זה צלב של סורגים?” שאל ראש המוזיאום.

“ואת הדבר הזה לא ידעת? הלא זה הצלב אשר יחתלו עליו את חבל הצמר למען עשות ממנו פּקַעַת כי איך זה תאמר לסרוג בלעדיו?”

“שמרי את פיך וֶהֱיִי עֲנָוָה”, הוכיחה אותה אִמה על פניה, ואולם האיש המלֻמד שמח שמחה גדולה ויקרא: “תני נא לה, הלא צָדְקָה הנערה בלעגה לי מעט, יען כי נבערתי ככה ולא אדע”. ובפנותו אל ריקה אמר, “היי לי ברוכה, קטנה, על כל הַלִּמּודִים אשר לִמַּדְתִּנִי”.

אחרי ארֻחת הערב באו אל התא אשר להם, ויראו והנה יפה שם שבעתים מאשר היה על פני מכסֵה-האניה. והים שָקֵט והרוח צח, ולכן לא מנעה האשה מֵרִיקָה את שֶאֱלָתָהּ, לשום את ראשה אל תוך הצהר הקטן וְהֶעָגֹל ולהביט החוצה. ויהי כמעט אשר נראו פני הנערה בצהר, והנה קול קורא בחוץ: “הלא זאת הנערה הקטנה הנוסעת באניה הגדולה!”

והנערה הביטה כה וָכה בתשוקה ותרא את שר הים ואת זקנו הָאָרֹךְ, והוא קורא לבנותיו, אשר תעלינה מן המים וְתִראינה גם הן את הנערה הקטנה. אז נראו שלשה וארבעה וחמשה רָאשֵי נערות עולות מן הים, והנערות מניעות את שערותיהן הירֻקּות וארֻכּות וְלַחות וכפות ידיהן גם הן נראו על פני המים, וַתַּכֶּינה כַּף-אל-כָּף ותקראנה: “הנה זאת הנערה הקטנה והנאוה הנוסעת באניה הגדולה!”

“הבה וְנִתֵּן לה מתנות!” ענה אדונֵי הים.

“כן, כן, כן”, קראו נערות הים וַתֵּחָפַזְנָה וַתֵּרַדְנָה המימה, עד כי רָעשו המים להן, ועד מהרה שבו ותעלינה וַתִּתֵּנָה על-יד אביהן חפָצים שונים, ואביהן שָׂם את כל אלה על ראש דָרְבַּן הפנינים אשר בידו העשוי מעשה מזלג, ויושט אל הנערה אל תוך הצהר.

“אל-נא תירָאי”, אמר, “קחי-נא את אלה לזכרון מיד בנותי. גם הן היו נערות קטנות כמוךְ”.

ותהי המתנה אשר שלחה לה הנערה הראשונה קְלִפַּת-צְדָף, והשנית שלחה לה מַטֵּה-פנינים אדֹם, והשלישית– מרגלית, והרביעית – שֶׁן-לִוְיָתָן מקרין כפופה וארֻכּה, והחמישית שלחה לה חפץ אשר לא יָדעה מה הוא, אין לו תֹאַר ואין לו תבנית והוא נוזל מים כלו, ותזהם נפשה לגעת אליו בראשונה. ואולם שר-הים בַּדָרְבָּן אשר בידו העתיק את החֵפץ אל תוך האשנב, ואחרי כן נשמע בחוץ קול שחוק אדיר מִפִּיות רבים ואחרי כן שבה הדממה להיות כבראשונה ואדוני-הים ובנותיו לא נראו עוד.

ואבי ריקה מָשׁךְ את החפץ הנוזל בעד החלון ויתבונן אליו ויחקרהו, וירא והנה הוא עיר מְגוֹלָל אשר לחיה לא-נוֹדָעָה. אז גלל את העור לפני וישתאה אל ארכו ואל רחבו. והעור לו קשקשים והוא נָקוד ירֹק ושחור יחדו עד להפליא וקוצים אֲרֻכִּים לו על גבו וְכַרְבֹּלֶת אדֻמה בערפו ובקצה ראשו כעין הַחַרְטֹם אשר לְצָב. ויָשב ויגלום את העור ויחרץ בלבו להראותו את הנוסעים.

ויהי ממחרת והנוסעים שמעו כי היה שיח ושיג לשר-הים עם הנערה הקטנה וכי נתן לה מתנות יפות ושונות, ויחפצו כלם לראותן. ותהיינה הנשים משתוממות אל המרגלית היפה, ואולם כאשר גללו את העור, ויהי שם איש צעיר ויראהו ויפזז כלו יקפץ קפיצה אחת על רגלו מרב השתוממו ויקרא: “הנה נְחַש-הַיָּם! נחש-הים המהֻלל אשר לא האמין איש להיותו! ועתה הנה הוא בידינו! הידד! הנה נחש-הים בידינו!” והאיש הצעיר זה מלאכתו להיות חוקר הטבע והוא נוסע לאמריקה הדרומית לבקש שם חדשות ונפלאות ביערות האיתנים, כי חשקה נפשו להיות לפרופיסור, למען אשר יוכל לקחת לו לאשה את הנערה הצעירה אשר חפץ, ואולם אביה לא אבה לתתה לו עד-אם יֵצא שמו לתהלה והיתה לו משמרת גדולה ושֵׁם-כבוד. ואת כל הדברים האלה סִפֵּר לאבי ריקה וישאל מעמו, אשר ימכור לו את עור נחש-הים, כי כאשר יכתוב אותו וִיצִירֵהוּ בציורים ויוציא ספר על-אדותיו, והיה שמו מהֻלל פתאם בכל הארץ והיה לפרופיסור ולא יבָּצר מעמו לקחת לו את הנערה לאשה.

“קח לך את עור הנחש”, ענה אבי ריקה, "הנה אנכי נותן אותו לך למען תּאֻשָׁר.

והאיש הצעיר התאמץ לתת שִׁלוּמִים ממחיר העיר, ואולם אבי ריקה כמעט אשר התקצף בשמעו את הדברים. “בכסף אין אנכי מוכר את העור, ואולם חובת-אדם היא לעזור לרעהו בכל אשר יוכל”.

והאיש הצעיר ראה בחזון כי כבר היתה לו אהובתו לאשה ולא יכול להצפין את אשרו בלבו ויספר לכל אנשי האניה את דבר גורלו אשר הוטל פתאם ואת כל אשר עליו להודות את הנערה הקטנה הנוסעת עמהם. ושם איש אשר לא דִבּר עד עתה דבר ולא התרועע אל יתר האנשים, וימשוך גם הוא את ריקה אליו וַיַּחֲלֵק בידו את שערותיה הצהֻבּות ויאמר" “הלא תגידי לי, מֶה עלי לעשות כי תהיה גם לי נערה קטנה כמוך?”

האם אין לך כזאת שאלה ריקה.

“צר לי כי אָיִן”, ענה האיש.

“מדוע?” שָאלה ריקה.

“הלא אין לי אשה”.

"כי עתה קח לך אשה! קראה ריקה בקול גדול, עד כי שמעו כל האנשים מסביב ויצחקו כלם.

“אבל את מי אקח לי לאשה?”

וריקה הביטה כה וָכה וַתּוֹר באצבעה על עלמה היושבת בפנה בַעֲנָוָה ותאמר: “את זאת קח לך לאשה. הן יפה היא וטובה”.

ופני העלמה האדימו והאנשים מסביב שחקו, והאיש נגש אל העלמה ויתוַדע אליה וישאל מעִמה, כי תסלח לו על המהומה אשר המיט עליה והוא לא חשב כזאת. ויהי כְּדַבְּרָם וכהתרועעם איש אל אחיו, ויוָכח הדבר, כי האיש עשיר, כָּבֵד מאד בכסף וזָר בדרכיו, אשר לא היתה לפני כל מלאכה ולא יָדע את אשר לו לעשות בכספו הרב, ויהי נוסע מארץ לארץ בלי תכלית ואשה לא חפץ לקחת; והעלמה יתומה והיא נוסעת לברזיליה לאחת מדודותיה לבלתי היותה גלמודה בחיים. והיה כאשר הרבו לדַבֵּר וכאשר התוַדעו איש אל אחיו היטב, וימצאו חן איש בעיני רעהו, ומקץ שלשת ימים קרא האיש את הנערה הקטנה אליו ויאמר: “הנה שמעתי לעצָתֵך, ריקה, ואת העלמה היפה והטובה הנה אנכי לוקח לי לאשה”. אז רצה הנערה אל אבותיה ותּסַפּר להם את החדשה, וישמעו כל אנשי האניה את דבר הָאֵרוּשִׂים אשר בין האיש ובין העלמה, והאיש עשה משתה לכל המַּלָּחים ויהי שיר ומחולות ויתן להם מתנות, ותהי השמחה גדולה מאד בכל האניה וכלם ענו ואמרו: “עתה ידענו כי נערה קטנה נוסעת הפעם באניה הגדולה”.

והאשה הבאה בשנים, אשר חמלה בראשונה על ריקה הקטנה בֶּאֱמֹר המשרת הרע לגרש אותה מן האולם, היתה גם מאז והלאה לרעותה הטובה אשר לא נתנה אותה כמעט לסור רגע מעליה, והאשה הלבושה שחורים ראתה וַתֻּצַת בה כמו קנאה וַתְּדַבּר אליה בתמים ותאמר: “הלא טוב תעשי כי תתני גם לי מעט את הקטנה. בחברתה אמצא לי מעט נחמה תחת בתי היחידה אשר אָבדה ממני”.

“גם ממני אָבדה בתי היחידה” ענתה האשה הבאה בשנים בעצב.

ואשת בעל האחֻזה הארגנטיני שאלה מעמה לדעת את הדברים כלם, ואולם האשה השנית לא חָפצה בראשונה להגיד את כל לבה, ורק באחרונה פתחה את פיה ותספר לה את כל קורותיה. והנה אמת הדבר, היתה גם לה בת יחידה, והיא נערה גדולה, וגם אָבֹד אבדה ממנה, ורק לא המות האביד אותה. כי היתה הנערה לאיש למרות מצות אִמה אשר לא חפצה באיש ההוא להיות לה לחתן, ותתאַנף בה האשה ולא חפצה עוד לדעתה ותאמר בלבה וגם באזני כל איש, כי אין לה בת עוד, ואולם בלבה ידעה, כי לא טוב הדבר אשר היא עושָׂה וכי נפשה עורגת במסתרים אל בתה יחידתה אשר ענשה אותה כפלים ככל חטאתה. אמנם בבוא מכתב מעם בתה לא קבלה אותו ולא חפצה לדעת דבר אל אדותיה למטוב ועד רע, ובכל אלה שמעה כי יֻלְדָה לה נערה קטנה וכי היא יפה וּצהֻבּה ועינים תכלת לה, ויש אשר חִשְבָה, כי שנותיה עתה כשנות ריקה ואף אין זאת כי גם היא נאוה ונחמדה ולוקחת לב כמוה. והאשה הבאה בשנים הגתה בְנִכְדָּתָהּ הקטנה כפעם בפעם בראותה את ריקה לפניה ובדבּרה עמה ובהביטה אל שעשועיה, וכאשר אִמצה אותה אל לבה ותשקנה, חשבה כי את נכדתה היא מְאַמֶּצֶת אל לבה ולה היא נושקת.

וכשמוע האשה הלבושה שחורים את כל הדברים האלה, ותדבר על לבה לְהַשְלִים עם בתה במהרה, וריקה, אשר שמעה את הדברים ואת רֻבָּם הבינה, קראה גם היא: “כן, כן, סלחי לבִתֵּך כרגע והביאי את נכדתך הקטנה הֵנה, כי חפצתי לראותה ולהשתעשע עמה. הנני ואתן לה מתנה, את קְלִפַּת הַצְּדָף אשר לי או את מֶרְגָלִיתִי או את פְּנִינָתִי או כל אשר תשאל, ורק את שֶן-הלויתן המקרין אשר לי לא אתן לה, כי אין זאת אשר גדולה היא ממנה”.

והאשה הבאה בשנים באו לה דמעותיה מדי שמעה, ותאמץ את ריקה אל לבה ותאמר: צדקת מאד, ריקה הקטנה, הנני ואעשה את כל אשר שָאַלְתְּ".

“אבל כרגע?” קראה ריקה.

“הדבר הזה נבצר ממני לעשותו”, ענתה האשה ותשחק מתוך דמעותיה. “ואולם כמעט אשר נעלה אל היבשה אעשֶׂנו”.

וריקה הניחה את רוחה בזה והאשה הלבושה שחורים בֵּרכה את האשה הבאה בשנים על בתה האובדת אשר היא הולכת למצוא ולעל נכדתה הנחמדה אשר נוספה עליה, ואנשי האניה מסביב שמעו את דבר השלום אשר הוקם בין אֵם ובין בתה הנדחה והיחידה, והאיש השׂמֵח על כלתו היתומה אשר יקח לו לאשה דבּר אל ריקה ואמר: “הלא מלאך השלום היית בתוכנו! האם לא תחפצי לנַסות עוד הפעם ולעשות שלום עוד אחד?”

“מה הוא?” שָאלה הילדה בתשוקה.

“הֲרֹאָה אַתּ את האנשים השנַים אשר שם, האחד בַּפִּנָה אשר מימין והשני בַפִּנה אשר משמאל?”

וריקה הביטה אל המקום אשר אמר ותען: “כן”, והיא ידעה את האנשים זה ימים אחדים וגם התבוננה ותדע כי לא דברו האנשים האלה איש עם אחיו כל הימים וכי יָדעו תמיד לעשות את כל האולם לארכו או לרחבו לְרֶוַח ביניהם.

“ובכן דעי לך: האנשים השנים האלה שני פְּרֶזִידֶנְטִים הם לשתי רֶפֻּבְּלִיקוֹת באמריקה הדרומית”

“מה זאת?” שאלה ריקה.

“אכן יארכו הדברים עד מאד להבינם לך”, ענה האיש. “ואולם רב לך אם תדעי כי הארצות השתים אשר לשני האנשים האלה שונאות אשה לאחותה זה שנים רבות ועתה עוברת השמועה בארץ כי עוד מעט ותצאנה למלחמה אשה על אחותה. אז יִפָּצְעו ויוּמְתו אנשים רבים”.

“וגם נערות קטנות?” שאלה ריקה בחרדה.

“גם נערות קטנות”" ענה האיש. “ובכן מהרי ולכי אל האנשים והתחנני אליהם כי ייטיבו פנים ולא יעשו מלחמה וישלימו איש עם אחיו”.

וריקה לא חכתה רגע עוד ותמהר ותלך אל האחד מן השנים, אל האיש אשר נחשב לה צעיר מרעהו ועיניו מאירות מעט מרעהו וגם אשר האיר כבר אליה את פניו אחת ושתים, ותגד לו את הדברים ומה נורא המעשה לפצוע אנשים ולהמית, ואף כי נערות קטנות, וכי עליו לחדול מֵעֲשׂות מלחמה. וריקה דברה את דבריה גרמנית והאיש לא יָדע בלתי אם הישפנית, וישמע וישחק מעט וישאל את שכניו להגיד לו מה זה הקטנה היפה שׂאֶלת מעמו. וכרגע קם איש ויהי למליץ ביניהם ויתרגם באמונה את כל הדברים אשר דברה הנערה. אז החליק האיש השומע את לחיי ריקה ויאמר: “הגידי את כל הדברים האלה לַחֲבֵרִי אשר שם”.

וריקה החזיקה ביד האיש ותמשכהו אחריה, והוא התחזק בראשונה ולא אבה ללכת, ותביאהו בחָזְקה עד הפִּנה אשר האיש השני יושב, ותדבר גם באזני השני את כל הדברים אשר דבּרה באזני הראשון. והאיש השני הזה איש זקן וזועף, ובשמעו את הדברים וּבְתַרְגֵם אותם המליץ באזניו, וַיַּקְדֵּר את פניו. ואולם האיש הראשון בגשתו ברך אותו לשלום בַּעֲנָוָה, ותהי עליו להשיב את ברכתו גם הוא אם יאבה ואם ימאן, וריקה לא חפצה לסור מעליו עד אם תשמע מפיו דברים ברורים. ועיני כל אנשי האניה גם הם היו נשואות אליו, והיה אם לא יחפוץ להיות בעיני כל לעריץ או לאוכל בשר אדם, והיתה שומה עליו לדַבֵּר דבר-מה גם הוא, וַיַּעֲבֵר גם הוא את ידו על ראש הנערה ובשחוק נַעֲוָה אמר":

“אין נערות קטנות מבינות דברים כאלה”.

“אבל לא כן, לא כן”, התעקשה ריקה ותאחז ביד האיש הזועף ותשם אך כפו בכף האיש השני. אז החלו השנַים לדבּר איש באזני רעהו, בראשונה מן השפה ולחוץ ואחרי כן בלב שלם מרגע לרגע, ובאחרונה באו אל תוך התא אשר לאיש הזקן משניהם. מאז והלאה התרועעו הרבה יחד ולעת האֹכל יָשבו איש על יד אחיו, ומקץ ימים אחדים נפוצה השמועה כי השלימו השנַים ולא תצאנה עוד שתי הארצות למלחמה אשה על אחותה. ורב-החֹבל בשמעו את הדבר נתן פקודה, ויוֹרו מן הַקַּנוֹנוֹת הקטנות אשר עמו באניה יְרִיּות לאות שמחה ולאנשי האניה נעשה משתה שני ויֻתּן להם מתנות חדשות, וכל האנשים אשר באניה, הנוסעים והמלחים, יָדעו כי הנערה הקטנה היא הנפש החשובה אשר בכל האניה הגדולה.

והחרשים חרשו ויחטבו למען הנערה הקטנה אשר באניה תבנית אניה קטנה עם נערה גדולה בה, ומקץ ימים אחדים בבואם לאמריקה הדרומית אתה לה למתנה להיות לה לזכרון למסעה הראשון, אשר שם שִמחה את לב שר-הים ובנותיו והביאה את אביה למשמרת פקודה נאמנה ולִמדה את נשיא בית המוזיאום לדעת את פשר שרידיו הקדמונים ונתנה לאיש מלֻמד כָּבוד וכַלָה ומשמרת פרופיסור וכרתה ברית דודים בין רַוָּק זקן ויתומה יפה והשיבה לב אֵם על בת ועשתה שלום בין שתי ארצות צוררות אשה לאחותה. האם לא מסע נפלא היה המסע הזה?

היֹה היו אָח ואָחות, נער קטן ונערה קטנה, אשר אביהם ואמם אנשים דלים, כי היה אביהם מַסְגֵר העובד את עבודתו בבית מעשֵׂה מכונות ואמם צופיה על ביתה הדל וכובסת לאנשים זרים. ואביהם לא יבוא אל ביתו בלתי אם בימי הַשַׁבָּתות והחגים ואמם עובדת תמיד ולא יכלה להשגיח היטב אל בניה, ויהיו הילדים עזובים לנפשם ויגדלו כחרולים על תל שממה. והנער נער פרא ויהיר, אשר לא יחשוב איש לשמוע בקולו, ויהי יוצא יום ויום עד מחוף לעיר ומאַחֵר לשוב הביתה, עולה על העצים הגבוהים וקורע את בגדיו מעל בשרו, עושה מלחמות עם נערי האספסוף ושָׂם בהם חַבּוּרות עד זוב דם, ובבֹאו הביתה והביא עמו גם הוא בהרות וחַבּוּרות ופצעים, ויש אשר יהיה בכל-רע או אשר ישכוהו כלבי הכפר או אשר יבֹאו הצוענים לגנוב אותו או כי תבוא מרכבה מרקדה פתאם והפילה אותו לארץ ועברה עליו, לולא אחותו הקטנה אשר תהיה לו למלאך מושיע כפעם בפעם.

אכן צעירה ממנו אחותו הקטנה כִימֵי שנה, ואולם שבעתים תֶּחְכַּם ממנו, והיה בכל-עת אשר הוא עושה הולֵלות רבה והיתה אחותו על ידו להצילהו. והנער באהבתו את אחותו ישמע בקולה תמיד, ורק יש אשר גם אליה לא יקשיב והלך בשרירות לבו, אז תבוא עליו שואה ורק היא תושיעהו ממנה.

ויהי היום, יום קיץ בוער, והנער קם כפעם בפעם לפשוט בשדה וביער, וַיָּסֶת גם את אחותו ללכת עמו, ואולם אחותו לא אבתה לשמוע לו ותאמר: “צִוְתָה אמנו אותנו לבלתי הַרחיק ללכת מן הבית”.

“כי עתה לבדי אלך”, ענה השועל הערום ויעש כה וכה ויהי כאומר ללכת, והוא יָדע כי לא תתן לו אחותו ללכת לבדו.

רק הוֹלֵל אתה!" גערה בו אחותו, ובכל-זה חרצה בלבה ללכת עמו.

אז הלכו שניהם יחדו, ועוד מעט ותהי העיר מאחוריהם והם עוברים את דרך המלך בין חַצְרות אִכָּרִים וּמְשׂוּכות קוצים, וירוצו על פני נְאות שדה, אשר שם יגאה הדשא וציצי שלשת-עָלים, ויגנבו דֻבְדְּבָנִים מעל העצים ויקטפו פרחים ויצודו פרפרים לבָנים וכחולים. ככה באו שמחים וטובי לב עד היער, ומן היער עד קצהו ומשם עד לשפת נחל מים, שם עמדו רגע, כי הנה בא קץ לדרכם.

“עתה נשוב” אמרה הנערה הקטנה.

“לא”, ענה אחיה, “הנה יפה המקום הזה מאד!” ובדברו החזיק ביד אחותו וימשוך אותה אחריו על-יד שפת הנחל, ובנטות המסלה וירא פתאם והנה סירה קטנה קשורה אל אחד מֵעַרְבֵי הנחל. אז הצהיל קול משמחה וימהר ויקפוץ אל תוך הסירה, עד כי נעה תחתיו ותהי לחרדה.

“הלא תצא משם כרגע!” צעקה הנערה ותרעד.

“לא דִמִיתי ולא תהיה”, ענה הנער בנחת. “הן נוד תנוד הסירה תחתי לחדות נפש, עד כי נחשבתי בעיני כצפור בלב הרקיע. מַהרי ורדי גם אַתְּ, אחותי, ונִסע”.

“לא אמצא את לבי לעשות כדבר הזה”, ענתה הנערה הקטנה. “הן לא לנו הסירה, והיה כי יבוא האיש אשר לו היא וּתִפָשָׂנוּ, אז לא נחסר מַכּות עוד. וגם הנה צותה עלינו אמנו תמיד כי לא נרד המימה”.

“אין אמנו רואָה עתה דבר, ואַתּ רדי נא וָבֹאִי”, קרא הנער הפרוע וַיְפַתַּח את הסירה ממוסרותיה אשר אל הערָבה, ואחותו לא ראתה לפניה מוצא אחר בלתי אם לרדת אליו, פן תשָאר לבדה.

והנערה הציגה ביראה את כף רגלה האחת אל תוך הסירה ואחרי-כן את כף רגלה השניה, וַתִּפְעֶה מרגע לרגע בְּנוֹעַ הסירה תחתיה. ואחיה לעג לה וימשוך אותה אליו על פני הספסל ואחרי-כן חתר ביד חזקה במשוט לעומת שפת הנחל, ותט הסירה מעל שפת הנחל בנחת ואחרי-כן מִהרה מרגע לרגע, ובטרם יפנו הילדים כה וכה ויראו והנה הם בלב הנחל והזרם הולך הלֹך וְגָבֹר, ובעוד רגע והם עפו בחפזון גדול מאד וּגְדות הנחל עָפות לעיניהם. והמראות העוברים על פניהם משתַּנים הלֹך והשתַּנה לפי גְדות הנחל בנטותן: בראשונה והנה נאות שׂדֵי-פרחים ואחרי-כן יערות עבֻתּים ובאחרונה הרים גבוהים וההרים הולכים הלֹך והתחבר והיו לצל כבד על פני חלקת המים. ופתאם והנה בא הנחל אל בין מְצָרים ויהי נתון בין קירות תלולים מאד, קיר מזה וקיר מזה, והוא סואן ורועש וזועף בקול גדול וְדָכְיָו מתפרצים בקולות רעם גדולים אל פני הסלעים.

“מה נורא פה המקום”, אמרה הנערה הקטנה חרש.

“אין דבר”, ענה אחיה. “רק שוֹמֵם המקום הזה והמים מזַמרים זמירות נחמדות”.

“לאָן אנחנו נוסעים?” שאלה הנערה.

“את זאת לא ידעתי, כי על-כן יפה הדבר ככה”. ענה הנער. “נסגור נא את עינינו וְנִתֵּן לסירתנו לשאת אותנו אל כל אשר יהיה הרוח לשאת. הלא נבוא באחרונה אל אחַד המקומות אשר שם נצא”.

והנערה סגרה את עיניה, כי יָרְאָה את ההרים הגבוהים והקרובים, אשר אם ישלח איש את ידו ונגע בהם, ואת שְאון השבּלת הזועפת וסוערת. והנחל נטה גם בזה פתאם עד למאד, כי יָרְטו לנגדו הסלעים התלוים, ופתאם המליטו הנער ואחותו זעקה אחת וגדולה, והם לא יָדעו דבר בלתי אם כי קֻלְעוּ פתאם ביד חזקה מאד קֶלַע אחד וגדול והם נפלו על פניהם על הקרקע. אז פתחו את עיניהם הסגורות ויראו והנה היתה עליהם רוח אשר לא תֵרָאֶה והיא החזיקה בסירתם וַתַּשְׁלֵךְ אותה בפעם אֶחָת למעלה, והם התעודדו ככל אשר יכֹלו, ויראו והנה הסירה עם כל אשר לה אחוזה בתוך מכמֹרת גדולה העשויה חבלים עבים כַּעֲבִי יד-איש והמכמֹרת תלויה במוט ארֹך אשר גָּדְלוֹ כעץ גבוה. אז נשאו את עיניהם ויראו איש-מדה נורא מבני הנפילים או מבני הענקים מחזיק את המוט בידו, והוא יושב על פני גבעת אחד ההרים הגבוהים אשר על פני החוף ורגליו הארֻכּות כקומת עשרה אנשים יחדו יורדות עד המים ונעות. בעוד רגע אחד נמשכה המכמרת מן המים בחפזון וַתָּשְׁלָךְ בחזקה על פני גבעת הסלע, כד כי רגזה הסירה בכל דְבַקֶיה, ויד גדולה שלוחה אליה, אשר מָקום שם על פני כַפָּהּ השטוחה לכל הסירה ולכל אשר בה, ותאחז בה ותחַלץ אותה ואת שני יושביה מסְּבך קשרי החבלים הנפתלים וַתַּגֵּש אותה ואת שני יושביה עד לפני שתי עינים, אשר גדלו כשני אופַנֵי עגָלה, וּפֶה גדול נפתח כשער הַגֹּרֶן וקול כקול הֲמוֹת ים סוער רָעַם: “הפעם הזאת צֵידִי ברוך! מה תשמח נְוַת-ביתי על כל זה!” אז סגר את ידו על פני הסירה והילדים הביטו מבעד לאצבעותיו כמביט בעד הבקיעים אשר לְקֹרות מִגְדָל ויראו והנה קם הענק ואת המכמֹרת שָׂם על שכמו וַיָּחֶל ללכת, ויהי ראשו נִשָׂא מעל כל העצים הגבוהים וּמַהֲלָכוֹ נחפז מכל מסעי מסלות הברזל הנחפזים.

ולב הנער מת בקרבו מרב חרדה ויהי מיַבֵּב ומגמגם עד בלתי הָבין כמעט דבר לאמר: “אוי לנו! אוי לנו! עתה באה אחריתנו!”

ואחותו גם היא לא היה לבה טוב עליה עד למאד, ואולם את ראשה נשאה למעלה ותגער באחיה על בְּכִיתוֹ אשר אין בה תועלת. “ראֵה הנה אתה הבאת עלינו את כל הצרה הזאת”, אמרה, “כי עתה לכל המעט הרף מִגעות וָדֹם. הן לא כל בני הענק אוכלי-אדם המה”.

“אבל למה זה דִיֵּג אותנו מן המים אם לא לאכול אותנו חיים?” הִתְיַפֵּחַ הנער.

“אל אשתו הוא מביא אותנו”, נסתה הנערה לדבּר על לבו, “והיה כבֹאֵנו לפניה ונתחנן אליה בטעם ובשכל טוב לתת אותנו ללכת הביתה אל אמנו. ואני חושבת כי אין אשה עושָׂה רע לילדים אף כי היא מבנות הענקים”.

והנער נִחם נחמה שלמה ויתרפק על אחותו וישם את שתי זרועותיו על צוארה ויבך ויאמר: “הושיעי נא אחותי רק הפעם, ואני הנה נשבעתי לך כי לא אוסיף, עוד לעשות תועבה גדולה או קטנה עד עולם”.

והענק בּא מקץ רגעים אחדים עד לפני ביתו, והבית בנוי על פני הר גבוה והוא גדול מכל בתי הכנסיות אשר ראו עיני הילדים עד היום ההוא. ולפני פתח הבית עמדה אשת הענק והיא צוהלת אל אישה בראותה אותו מרחוק.

“הנה שַי אנכי מביא לך!” קרא מרחוק ברעם קולו וַיָּנַע את הסירה הֵנה והֵנה, עד כי חשכו עיני הילדים.

“מה זה השי הלז אשר אתה אומר?” שאלה האשה בתאוה ותבֹא בחפזון אל הבית.

והענק הולך אחריה הביתה וישם את הסירה על פני השלחן ואת הנער לקח בין בֹּהן ידו ובין אצבעו ויחזקהו לעיני האישה ויאמר: “ראי נא לך את הגֹּמד הקטן הזה! על פני המים אשר לנו שָט הוא עם הצעצוע השני הזה בתוך קלפּת-אגוז זאת שמחים וטובי לב, ואשלח ידי ואדוג לי את כל המאכל הזה”.

והנער מפרפר בידיו וברגליו בין האצבעות המחזיקות בו ושואג כְּתָקוּעַ בראש חנית ואת פניו עִוֵּת עד לחרדה, ואולם אחותו קוראת אליו: “אל נא תירא, אחי, אין אדונינו האלה אוכלים אותך עוד”.

“אין עוד, שועלי הערום, אין עוד”. ענה הענק וישחק בקול גדול.

ואשת הענק לקחה את הנער המפרכּס מיָדו ותציגהו על פני השלחן, ויפול הנער שנית על צוארי אחותו וַיַּסְתֵּר את פניו בְּחֻבָּה, והאשה עומדת ומתבוננת אל שניהם. ועיני האשה בכל גדלה ובכל איתנה הביטו בנדיבות בפני הילדים ופניה הפיקו חנינה ולב טוב – והנערה הקטנה ראתה את כל זאת. כי לא היו בנים לאשת הענק, ולכן התחמם בה לבה בראותה את שני בני האדם הקטנים האלה מקרוב.

“זה לי ימים רבים מאד אשר לא טעמתי בשַר אדם”, קרא הענק. “לכן הכיני לי את הקטנים האלה לארֻחת הערב. עֲשי לי אותם צָלִי, כי כן אהבתי”.

“לא”, ענתה אשת-הענק מהר וַתָּשׂך את כפה על הילדים. “אלה פה עוד דלים ומעטים מאד ולא יהיו לך בלתי אם על שן אחת. נֶאֱבוס נא אותם בראשונה, עד כי ישמנו מעט. ללילה הזה יש לנו עֳפָרֵי צְבָיִם שמֵנים ארבעה, תפוחי אדמה שני כורים וקנטר אחד דֻבְדְּבָנִיות, ואת הקטנים האלה הניחה נא לי עד-כה והיו לי לשעשועים”.

“יהי כן”, הָמָה הענק בקולו ויצא החוצה להצפין את מכמרתו.

ואשת הענק נותרה עם הילדים לבדה בבית אחרי צאת אישה, וַתּוֹשב אותם על השלחן ותתבונן בהם היטב היטב ולא דברה דבר, ואחרי-כן לקחה את הנער, כי הוא הגדול, ותדבר אליו בשפה רכה, אשר לא יאמין איש כי שפה רכה כזאת לאשה כמוה, ותאמר: “אל-נא תירא, עכברי הנחמד, אין אני עושָׂה לך דבר, רק הֱיֵה בן-חיל וֲחֲכַם-לב, השמעת?”

“הוי גבִרתי אשת הענק”, ענה הנער בקול בוכה וכל בשרו רָעַד. “הנני ואעשה את כל אשר בכחי לבעבור מַלא את כל משאלותַיִך. ואולם אחותי פה טובה ממני וַחֲכָמה ממני שבעתים”.

“הַאֲמֶת הדבר הזה, קטנה?” שָאלה אשת הענק.

“יהללך זר ולא פיך, גברתי אשת הענק”, ענתה הנערה ותִּרקע ברגלה על הארץ בהָדר וַתִּקֹּד.

ותשובת הנערה הקטנה וכל מנהגה לקחו את לב אשת הענק כֻּלו, ותצהל את קולה ותאמר: “עוד מעט ונראה מי משניכם הֶחָכָם. הנה אנכי שָׂמָה לפניכם שלש שאלות, והיה אם תענו עליהן נכונה, ושלחתי אתכם חָפְשים”.

והנערה הקטנה מחאה כפיה מרֹב שמחה ותתפוש באחת מאצבעות אשת הענק הגדולות והרחבות ותשק לה בראש האצבע, ואמנם היתה כִמְנַשּׁקֶת לקורת בית-הבד בְּקָצֶהָ, אך אשת הענק מצאה בזאת נחת.

“עתה שימו-נא לב”, קראה. “ובכן אתה הנער: למה זה אוכלים את פרי העץ אחרי הארֻחה ולא בראשיתה?”

“יען כי טוב הַפְּרִי ונחמד לחֵך!”, ענה הנער בחפזון.

ואשת-הענק הנידה בראשה. “טוב ונחמד הפרי גם בראשית הארֻחה ככל אשר הוא טוב ונחמד באחריתה. לא הטיבות לענות. האם תיטיבי אַתּ לדעת את הדבר, קטנה?”

והנערה הקטנה רקעה ברגלה על הארץ שנית ותִּקד ותאמר: “יען כי לא יוכל איש לאכול דבר עוד, אם בראשונה בעודו רָעֵב יַעֲטֶה אל הפרי ואָכל אותו”.

הדברים האלה נשמעים", ענתה אשת הענק,. “אבל נפן נא מזה והלאה. מדוע זה מציגים על ראש מגדל בית הפקידות תבנית תרנגול ולא תבנית תרנגולת?”

“יען כי התרנגול גדול מן התרנגולת”, ענה הנער בחפזו, “ועל כן יראו אותו למרחוק”.

ואשת הענק הנידה גם הפעם בראשה. “הן לא יבָּצר ממנו לעשות גם את התרנגולת גדולה. לא הטיבות לענות. התיטיבי אַתּ לדעת את הדבר, קטנה?”

והנערה לא חשבה הרבה ותען" “אין תרנגולת יכולה לשבת על ראש המגדל, כי בְהַטִילהּ ביצים ונפלו כלן לארץ ונשברו לאלפי שברים”.

“לא-רָעים הדברים”, ענתה אשת הענק, “ועתה הנה השאֵלה השלישית. חֲזַק וְהִתְחַזֵּק, הנער. מדוע זה שערות הנשים ארֻכּות ושערות הגברים קצרות או חסֵרות כלן?”

“כי עתה אין לי להתחזק הרבה”, ענה הנער ולא נכלם רגע. “יען כי נותנים הגברים לְקַצֵץ את שערותיהם והנשים לא תִתֵּנָה”.

ואשת הענק הנידה בראשה בשלישית. “אולי טוב עשית לוּ התחזקת מעט בכל-זה. כי למה זה לא תתנה הנשים לקצץ את שערותיהן גם הן? הלא זאת עצם השאֵלה. אכן הֲרֵעותָ לענות. נראה נא את תיטיב אחותך לענות ממך”.

והנערה זכרה ברגע הזה את הקריאה אשר שמעה מפי אמה כפעם בפעם בְּעָנְיָהּ, ותען גם היא כאשה זקֵנה ומבינה: “טוב לנשים להיות להן שערות ארֻכּות, למען אשר תוכלנה לָגוז אותן בַּעֲשׂות הגברים מַעֲשׂי אִוֶּלֶת”.

ושחוק גדול ואדיר התפרץ מפי אשת הענק לדברים האלה, עד כי רעשו סִפי-הבית לקולו, ותמהר אל אישה החוצה ותקרא לו, ותצו את הנערה הקטנה לִשְׁנות את דבריה, והנערה הגידה את הדברים שניית, וישחק גם הוא בקול גדול מאד וַיַּחֲזֵק בצלעותיו בשחקו, ואחרי-כן קרא: “כל אשה למינה, אם קטנה היא כְּזַיִת ואם גדולה כְּבַיִת”.

ואשת הענק בראותה כי לב הענק טוב עליו עתה, ותמהר ותאמר: “נעזוב-נא את הקטנים האלה לנפשם, הן אם כה ואם כה כמוהם כאין”.

“למענֵךְ צַדְתִּי אותם ואַתּ עֲשִׂי בהם כטוב בעינַיך”, ענה הענק וַיָּנַע בכתפיו ויפן ויצא אל עבודתו.

הוא עזב את הבית והאשה מִהרה ותקח את הנער ואת אחותו ותשם אותם בכף ידה ותמהר עמם החוצה ותעבור את היער ותּבֹא עד רגל ההר ותושיבם על הארץ ותאמר: “עתה מַהרו ועִזבו את המקום הזה בטרם ינָחם אישי. ואַתּ קטנה, כי חָכַמְתְּ ככה, לכן הנני נותנת לך מתָּנה”.

ובדַבּרה הוציאה מחיקה כּיס משי קטן ותתן לנערה ותאמר: “קחי-נא את זה ושִׁמרי אותו היטב, והיה בכל עת אשר רעיון טוב יעלה על לִבֵּךְ, וראית והנה בַּכִּיס הזה שקל זהב. ואני הנני מאמינה, כי תעשירי מאד מאד”.

והנערה בטרם עשותה כה וכה לבָרך אותה ולהודות לה על טוּבה, ואשת הענק נשאה את רגליה הגדולות ותפן ותלך וַתֵּעָלֵם בעוד רגע.

והילדים היו חָפְשים לרוחם וישמחו על חֻפְשָתָם, ואולם עזובים וגלמודים היו עתה ביער איתן במדבר נורא, לא ראו דרך ולא יָדעו איה הם ולאָן יפנו. והנער ישב על פני הדשא הגבוה וישא את קולו ויבך מר: “הוי אחותי! מה תהיה אחריתנו! אֵי זה דרך נבוא אל אמנו ואל ביתנו!”

והנערה רבצה גם היא על יד אחיה ותתאמץ לדבּר על לבו ולעודדו, ואולם קרובות היו הדמעות גם לה. ותשאל גם היא את נפשה ביראה ובפחד, אם לא עתה יבֹאו הזאֵבים לאכול אותם אחרי בני הענק אשר נמלטו מידם.

פתאם ראו עיניה בשמים והנה חסידה מעופפת. אז קראה בקול גדול: “חסידה! הוי חסידה!” ותתפרץ ממקומה וַתּור אליה באצבעה ותקרוץ אליה בעיניה, כי רעיון עלה על לבה. ברגע ההוא ראתה כי כיס המשי אשר החזיקה בידה ואשר רך היה עד כה נהפך פתאם ויהי מִקְשֶׁה כֻלו, ובפתחה אותו והנה שקל זהב נוצץ לנגד עיניה. אז ידעה כי הרעיון אשר עלה על לבה טוב.

והחסידה ירדה מן השמים לאִטה וַתֵּשֶב על עֲנַף-עץ קרוב וַתְּקַשְקֵש לאמר: מָה אַתּ קוראת לי? מָה אַת שואלת?"

“חסידה, הוי חסידה!” קראה אליה הנערה, “הן הֵבֵאת אותנו זה פעם אֶחָת אל אמנו, הביאי אותנו אליה שנית. תָּעִינו בדרך ואין אנחנו יודעים לשוב הביתה”.

“אין אנחנו מביאים ילד אל אמו פעמָים” קרקרה בעלת החרטם ותאמר לשוב ולעוף השמיכה.

“הן לא תעזביני פה לבדנו למות במדבר הזה!” צעקה הנערה בקול פחדים. “חסד, חסד עשי עמנו היום, ואַתּ תראי כי נאהב אותֵך עד עולם בכל לבבנו ובכל מאדנו”.

והחסידה חשבה רגע אחד מחשבות כמשפטה תמיד, ואחרי-כן השתקשקה פתאם: “הלא כבֵדים אתם לי מנשֹא, הכו-נא וְאָבֵא לי את חֲבֵרותָי”

וכמו חץ מקשת התנשאה וַתָּעָף, ולא ארכו בלתי-אם רגעים אחדים והילדים שמעו והנה רעש וקול משק כנפים גדול, ופתאם והנה שבע חסידות יורדות אל המקום אשר הם שם. וארבע חסידות תקפו את הנער בידיו וברגליו ושלש החזיקו באחותו בשמלתה ובחגורתה, ותעופנה משם והלאה תחת רקיע השמים על פני יערות ושדות, על הרים ועמקים, בחפזון בחפזון, עד כי נבצרה מן הילדים להביט על סביבם, כי תעה ראשם, ויסגרו את עיניהם. ככה עברה עליהם עת, ולא ידעו הילדים אם הרבה ואם מעט, ופתאם והנה קול רעש ונפֵץ ונֵפל, ובפקחם את עיניהם והנה הם שוכבים במִטת אמם, והחסידות מעופפות בעד החלון הנשבר החוצה.

ואמם אשר דָאגה להם מאד בכל העת ההיא, כראותה אותם ותצעק צעקת שמחה גדולה, ותִּשכח מֵעֲנֹש אותם כאשר אמרה בראשונה. וכאשר סִפּרה לה הנערה את דבַר הענקים וכאשר הראתה לה את המתנה היקרה אשר נתנה לה אשת הענק ואת שקל הזהב הראשון אשר מצאה שם בגלל הרעיון הטוב הראשון אשר עלה על לבה – אז סלחה להם בכל לבה.

“עתה הנה העשַׁרנו”, אמר הנער ולבו הָגה כבוד רב לאחותו, “הן יום יום יעלו על לִבֵּךְ רעיונות טובים אשר לא נוכל לספור אותם מרֹב”.

“גם אני ככה אחשוב”, אמרה הנערה בגאון מעט.

והנערה החֵלה לְרַדֵּף כל היום רעיונות טובים, ותתאמץ לדַבּר בלי הרף דברים ואמָרים מְסֻלְסָלִים וּמוּחָדים ¹אשר נחשבו בעיניה לחכמות גדולות, ומדי פעם ופעם שלחה את ידה באין רואה אל כיס המשי אשר בצלחת בגדה ותמַשש אותו, ולא מצאה את השקל, ויהי לה הדבר לפלא ולרֹגז לב, ותּנַחם את נפשה לאמר, כי רק התל התלה בה אשת הענק. ואולם בהיות עם לבה הרעיון על דבר החסידה הלא מצאה את שקל-הזהב, ואם כן לא יתָּכן כי רק לצון חמדה לה אשת הענק. והנערה העמיקה לחשוב מחשבות על הדבר הזה, ופתאם והנה רעיון בלבה לאמר: “האם לא יתכן כי כל אשר הגיתי ודברתי עד כה ואשר אמרתי עליהם בלבי כי חכמות נפלאות המה, לא היו חכמות נפלאות,כי אם דברי אִוֶּלֶת?”

ברגע ההוא ראתה והנה כיס המשי אשר בצלחת בגדה נהפך פתאם מִקְשֶה, ותפתחהו ברעדה ותרא והנה שקל זהב נוצץ לנגד עיניה. אז הבינה כי זה אפוא הרעיון הטוב הראשון אשר עלה על לבה מאז היה לה הרעיון על דבר החסידה.

למן היום ההוא והלאה שבה להיות עֲנָוָה כבראשונה ולא בקשה עוד רעיונות טובים במאמצי-כח, כי אם חִכּתה להם בבֹאם מאליהם, ויש אשר הרבו לבוא ויש אשר מעטו, ואולם בוא באו בכל עת ובכל זמן, ולא חסרו עוד לה שקלי הזהב הנוצצים ולא היה עוד על אביה ללכת אל בית מעשֵה המכונות, כי אם בנה לו בית-חרֹשּת לנפשו, ואמה לא הלכה עוד לבתי זרים להיות לכובסת ואחיה נפך ויהי לאיש טוב וּנְבון-דבר ורב חיל, ויהיו כלם ברוכים ומבורכים עד יום מותם.

נערה היתה בארץ וּשְׁמָה מַקְסָה. ותהי הנערה יפת מראה ועַלִיזה תמיד וצמֵאה מאד לדעת כל דבר. והמלה אשר נשמעה מפי מקסה שבע ביום היתה המלה “מדוע?”, כי הנה בקשה הנערה לדעת מְקור כל-נעשה ואֵי מזה יבוא ומי עשה את כֹּל, ועל כלם חקרה למצֹא מי עשה את הפרחים ואת הצפרים ואת זבובי הזהב ואת החַפושיות הצבועות. והיה בראותה פרח וחפושית קטנה יושבת עליו או מַטֵּה-שושנים וצפֹרת-כרמים מרחפת עליו, אז תקרא בקול: “מי יתן ויכֹלתי גם אני לעשות כזאת!” ואולם אִמה הגידה לה: “כזאת לא יוכל אדם לעשות”.

ויהי היום, יום אביב, ומַקסה משעשעת לבדה בגן, ותשַלח את הגלגל אשר בידה וַתְּריצהו עד הגדר המבדילה בין הגן ובין השדה מחוץ, ובבֹאה עד הלום ותשא את עיניה ותרא פתאם והנה איש יושב בחוץ על כסא-יָד, אחוריו אל הגדר ופניו אל כַּן-עץ, ועל הַכַּן פרוש בד באין מסגרת סביב לו, והאיש מְצַיֵּר. והנערה לא ידעה פחד, כי בגן היא עומדת והאיש עומד על פני השדה בחוץ וביניהם גדר החרולים הָעֲבֻתָּה, ואף גם לא ראה האיש אותה ולא שׂם אליה לב. אז עמדה באשר היא שם, את גלגלה סמכה אל הגדר ואת פיה סגרה ותהי כפסל אִלם, ותעמוד וַתַּבֵּט.

והשדה גדול מאד ורחב ידים ובִצות לו פה ושם והרחק הרחק בקצהו חומה קטנה ולבָנה, ואולם במלִא רֹחַב כל השדה לא היה איש או נפש חיה, מלבד פרחי-החמאה המעטים אשר כִּסו את פני האדמה השזופה.

ועל פני הבד אשר לפני הַצַּיָּר לא נעשה עוד דבר, והוא רק עושה כה וכה לבעבור צַיֵּר את פני השמים, ובעוד רגע ומתחת למכחֹלו יצאה תכלת נהדרה אשר עבים אחדות צחורות וקַלות צָפות בה.

“אִי לך”, אמרה מקסה בלבה, “הדבר הזה איננו נכון. פני השמים צחו עתה מאד”. ואת עיניה נשאה השמימה לבעבור הַשְוֵה מראה למראה – והנה פלא: פני השמים אשר זה עתה זַכּוּ באין עב התקשרו פתאם בקציהם בעבים אחדות צחורות וקלות, ככל אשר עשה הַצַיָּר.

והצַיּר עומד ושוקד על מלאכתו במכחֹלו המהיר, ומקסה ראתה בְהֵעָשות השדה, ואולם בקצה השדה לא נראתה על פני התמונה החומה הקטנה והלבנה, כי אם נחל ירֹק, והשמש טובלת בו. ומקסה מִהרה ותבט אל המקום ההוא – מה-זאת? הן אמת נכון הדבר: נעלמה פתאם החומה הלבנה, אשר ככה יָדעה אותה מאז, ותחתיה שוטף שם נחל אשר לא ראתה אותו מעודה.

והנערה השתוממה מאד, ותוסף ותבט עתה אל המלאכה בעינים פקוחות שבעתים מבתחלה. והאיש מְצַיֵּר עתה על שפת הנחל טוּר בְּרושִׁים גבוהים – והנה אמת הדבר: התנשאו עתה שם במרחקים ברושים גבוהים. והאיש מפזר על פני תמונתו פרחים אדֻמים ופרחי תכלת, אשר לא יָדעה כמוהם, ובהביטה בחִפזון על פני השדה ותרא והנה גם שם צמחו פתאם מן הָאָחוּ מִבֵּינות לפרחי – החמאה פרחים אדֻמים רבים ופרחי תכלת רבים, והם מכַסים את כל פני האדמה השזופה.

וכאשר תוסיף להביט כן תוסיף להשתומם. ופתאם רואות עיניה והנה עושה הציר בקצה הבד אשר לפניו עדר רחֵלים צחורות עם שֵׂיות וביניהן רועה עם מצנפת רחבה בראשו ומקל אָרֹך בידו וכלב עָלֵז עם ראש לבן לפניו, וגם על פני השדה אשר לפניה נראה פתאם רועה אשר כזה עם מצנפת רחבה ומקל אָרֹך וכלב עלז ועדר רחֵלים ושֵׂיות צחורות – אז לא יכלה עוד להתאפק ותקרא בקול גדול: “הלא כל דבר אשר אתה מְצַיֵּר עולה וצומח כרגע גם מן האדמה!”

והצַיר מִהר ויֶפן את ראשו לאחוריו וירא אותה, אז אמרה הנערה לברוח מפני – ולא יָכֹלָה. היתה עליה יד נפלאה אשר לא נתנה אותו לעזוב את המקום הזה, והיא לא ידעה מה היא. עוד למבראשונה ראתה ותדע כי שערות ארֻכּות לו, ועתה התבוננה ותראה כי גם זָקָן ארֹך לו ועיני תכלת, והעינים מזהירות כזהר רבבות כוכבים בלילה.

“האמנם!” שאל, “הבאמת רואות עיניך כי כל אשר אנכי מְצַיֵר פה על הבד עולה וצומח גם מן האדמה?”

“אמנם כי כן! איך זה לא אראֶנו?”

“כי-עתה רק בַּת שַבַּת-קדֶש אַתּ הברוכה לאלהים”, ענה הַצַיָר.

“כדבריך כן הוא”, ענתה מַקסה, והיא יָדעה, כי אִמה סִפרה לה לא אחת ולא שתים, אשר הָבִיא הביאה החסידה אותה אליה ביום שבת קדש אחרי הצהרים.

“כן, כן”, הפטיר הציר בשפתיו ועיניו הביטו באהבה על פני הנערה הקטנה והנאוה, “ילידי השַבּת רואים תמיד מראות ודברים אשר לא יראו אחרים עד עולם”.

“ואתה”, שָׁאלה מקסה והיא עתה בטוחה מבראשונה ולבה קרוב אל האיש יותר, “מָה אתה?”

“אָמָן אנכי”.

“מה זה אָמָן? האם צַיָּר?”

והוא נתן בשחוק קולו: “לא כל צַיָּר אָמָן ולא כל אָמָן צַיָּר אָמָן אנכי אשר יְצַיֵּר”.

“אבל אתה לא רק צַיֵּר תְּצַיֵּר, כי אם גם תעשה נחל ועצים ורחֵלים לבָנות וגם רועה עם מצנפת ועם מקל ועם כלב. האמנם יש כל זה פה גם באמת?”

“יש באמת, אחרי ¹כי רואָה אַתּ את כל זה”.

“כי-עתה אתה הוא האיש העושה את הפרחים ואת הצפרים ואת זבובי-הזהב ואת החַפושיות הצבועות?”

“לא אנכי האחד העושה אותם, כי-אם עושה אותם גם אנכי. האָמן עושה את כל אשר הוא חָפֵץ, וכל אשר הוא עושה, זה יש באמת, אם חפָצים ואם פרחים, אם חיה ואם אדם”.

“וכל זה חי?”“חי אם יש בו נפש חיה, והוא מאריך לחיות מכל אשר נברא על פני האדמה ויפה הוא וצעיר הוא עד עולם, ככל אשר עשה אותו האָמן ביום עשותו אותו”.

אז מחאה מקסה כף אל כף ותקרא: “מי יתן ויכֹלתי גם אני לעשות כזאת! הוא אָמן נחמד, האין אתה חפץ ללמדני את המלאכה?”

והאיש עם הזקן הָאָרֹך הביט בה רגע אחד בעיניו המהירות ויחשוב מחשבות, ואחר-כן אמר:,לא ביד כל אדם היא ללמדנה, ואולם בת שבת-קדש אַתּ ועינים בהירות לך, לכן אנַסה-נא, אולי תוכלי ותלמדי. הבה, בתי, נלכה אל אִמֵך ונשאלה את פיה, אך תתן אותך ללמוד".

“אבל איך זה תעבור את הגדר הזאת והיא עבֻתּה כֻלה ונוקבת מאד?”

“לדבר הזה אַל תדאגי, בתי”, ענה האמן ויצחק. אז קם מעל כסא-היד אשר לו ויקרוץ בעיניו– והגדר נבקעה פתאם בתָּוך והוא עָבר בה. והכסא וְהַכַּן וארגז-הצבעים הלכו אחריו גם הם ככלבים נאמנים, ובהיותם כלם בתוך הגן ותָּשב הגדר וַתִּסָּגֵר. והמה הולכים כלם יחדו הלֹך וקרֹב אל הבית! האיש הגדול והנערה הקטנה הולכים בראשונה, אחריהם צועד הכַּן על שלש רגליו זקוף כולו ומלא גדֶל, אחריו פוסע הכסא על ארבע רגליו וארגז-הצבעים מנַתּר באחרונה הלֹך ונַתּר כצפרדע. וְהַפְּרָגִיות וְהַטְּרָדִים וְהֶעָגוֹרִים באים מקִניהם אשר בין העפאים ומזַמרים לפני הצַיר זמרת שלום בבואו, והוא עונה להם כברכתם ומניד את ראשו באהבה וְהָאַקַּצִיות והערמונים מפזרים לו את ציציהם אל בין שערותיו בעברו תחת ענפיהם, ורק החתול אשר התחממה לנֹכח השמש לפני פתח הבית קפצה פתאם ממקומה ותָּנס בחפזה, כי אין החתול מבינה דבר מכל הנעשה במקצֹע מלאכת המחשבת ותירא מפני הכַּן והכסא וארגז-הצבעים ותחשוב אותם לחיות טורפות.

והנערה רצה ראשונה ותבַשר לאִמה את בוא האורחים הנפלאים, כי חִשבה גם את הכן ואת הכסא ואת ארגז-הצבעים אשר דִלגו ואשר נִתּרו אחריהם גם הם. ואולם הצַיר עזב אותם בחוץ והוא בא לבדו הביתה, ויגד לאִמה כי חפצה הנערה ללמוד לְצַיֵּר, ואף אין זאת כי יש לה למלאכה הזאת העין הנכונה וגם בת שבת-קדש היא, ולכן יש תקוה כי תצליח, והוא נכון להורותה עד כי תדע את כל אשר הוא יודע. והאשה נֵאותָה לדבריו ורק חפצה כי לא ישאל האיש כסף במחיר הלִמודים, הלִמודים, וְהַצַּיָּר הרגיע על הדבר הזה את לב האשה המנהגת את ביתה בחשבון, ובזאת נחרצה כי תהיה מַקסה לָאָמָן לתלמידה.

“איה בית-מלאכתך?” שאלה האשה.

“בכל מקום אשר תאמרי”. ענה הצַּיר. “בתוך הגן אשר לך”.

“האם בחוץ תחת השמים?”

“לא. אם תתני אותי ואבנה לי בית שם”.

ופני האשה הפיקו פחד מעט. “האמנם”, אמרה “והדבר הזה הן ימָשך ימים וירחים עד הֵעָשׂותו, וכל עדת הבונים האלה ועושי המלאכה וחרשי העצים ושאונם והמונם ועם חֶלְאָתָם – –”

“אין דבר מכל אלה”, ענה הצַּיר ולא נתן אותה לכַלות את דבריה. “אַל לך לירֹא מפני סחי ורֹב פרעות, כי בעוד שעה אחת וכל המלאכה שָלְמָה ואני קורא לך לבוא לראות את הבנין”.

אז חשבה בלבה כי רק התל יהתל בה, ואולם לא היו פניו פני מהתל. “יהי כדבריך”, אמרה, “ואם לצון חמדת לך עמי, הן ראֹה נראה בעוד שעה”.

והאיש הלך ומקסה הלכה אחריו, כי חשקה הנערה לדעת בַּמָה ואיך זה יעשה את הדבר לבנות בית בשעה אחת.

והאיש בקש לו בגן בקרבת הגדר מְקום-אור באין עצים על פני חלקת הדשא, וַיֵשב על כסא-היד אשר לו, ויקח את ארגז-הצבעים ויוצא משם בד חדש ויחַזק אותו על פני הכַּן, ויחשבו מחשבות רגעים אחדים ואחרי כן החל לְצַיֵּר תמונת בית יפה להפליא, כֻּלו כסגולת מלך. וקירות הבית עשוים שיש ולפני הפתח חצובים עמודים מימין ומשמאל והגג עשוי נחשת ירֹק למראה ומבעד ללוחות הזכוכית אשר בַּחֲלונות הגדולים נראים וִילונֵי משי צהֻבּים. וכל אשר האָמן עושה על פני הבד, וקם כזה גם באמת, וכאשר שָלַם הבית אשר בתמונה, אז שָלַם הבית גם בגן, והאמן לקח את מקסה בידו ויביאנה אל תוך הבית ויֵשב שנית על כסאו וַיָחֶל לְצַיֵּר גם את כל הכלים הדרושים לבית הזה: טַפֵּיטֵי קיר יפים וישָנים עשוים משי וחוטי זהב, יריעות טורקיה על פני הרצפה רכות ומשוחות צבעים אשר פג עינם, רפידות שפָלות, כסאו רכים וּמָזְהָבִים. ארונות הָבְנִים מהֻקצעים ובתוך הפִּנות ובַמִקְצֹעת שׂריונות ברזל ופסילי בְרוֹנְזָה וְכַדֵּי פוֹרְצֶלַנָה גדולים. וגם את רעותו הקטנה לא שכח, ויציֵּר למענה שש בֻּבּוֹת, אשה אשה ובגדים אחרים לה, אשה יפה מאחותה, והיפה מכלן תבנית שְוִיצִית לה, צהֻבּה למראה ושרשרת כסף באפודתה. וכאשר ראתה מקסה אותה, ותריע תרועה גדולה מרֹב שמלה ותמהר אל הַשְוִיצִית ותתפוש בה ותקרא: את זאת ארוצה וְאַרְאֶה לאִמי"?

“לא” ענה הצַיר. “מִזֶה לא תוציאי דבר. רק בבית המלאכה הזה תוכלי לצחק עם בֻּבּוֹתיִךְ, ובבוא אִמֵך וראתה אותן”.

והצַיר טרם יכַלה עוד את המלאכה, ויקם ויצַיר לו גם שתי נשים כושיות צעירות, מְלֻבָּשות שמלות משי מְנֻמָרות ומטפחות אדֻמות בראשן, וכאשר שלם הַתָּו האחרון מן המכחל בתמונתן, ותהיינה שתיהן כמו חיות, ותגשנה עד לפני האמן ותשתחוינה לפניו ולפני מקסה עד לארץ.

“את אלה נתתי לך לשרת אותך”, אמר הצַיָּר. “בקולֵך תשמענה לכל אשר תצַוִין בשכל ובדעת. ואולם רק בעיניהן תענינה אותֵך, כי אִלְמות הן”.

“היבָּצר ממך לתת להן גם את הלשון?” שאלה מקסה.

“לא” ענה הצַּיר, “הדבר הזה נפלא ממני. לזאת עלי לבקש פני אָמָן, הוא המשורר. ואולם הדבר הזה רק למותר לַכּושיות האלה”.

והשעה טרם תּכלה, עוד לה רגעים אחדים, והצַּיר שב אל אֵם מקסה ויקרא לה לבוא לראות את ביתו אשר בגן עם חדר-מלאכתו, והאשה השתוממה ותשתאה אל המראה, אל היכל השיש וכל הכבוּדה והשפחות השחורות עם שמלותיהן הצבועות ושש הַבֻּבּות אשר למקסה, ותקרא: “רק איש חרוץ אתה במלאכתך. בידך אפקיד את מקסה שלי בלב נכון, כי ידעתי כי ממך תלמד דבר כמשפט”.

ומַקסה באה יום יום בבֹקר אל בית המלאכה, והיה כאשר יקדר היום בחוץ או כאשר תלבש רוח נכאה את האמן, אז ישלח אותה מעל פניו הביתה, אך כאשר ייטב לבו עליו והשמש בהירה וזורחת, ונתן לה את לקחו. והנערה נגשה בקנאה גדולה אל המלאכה, ויהי חפצה להחיל כרגע לעשות במכחֹל ובצבעים על-פני הבד, ואולם האמן לא נתן לה. “בראשונה עליך ללמוד לִתְוֹת היטב”, אמר לה ויתן לה רק נְיָר ועט עופרת. והנערה הִתְוְתָה ביד לא-אמונה תוים וקוים שונים למיניהם, ותהי מביטה בכליון עינים מעל לוח הַתָּוִים והלאה לראות אם כל אשר היא עושָׂה על-פני הניָר יקום להיות גם בחוץ, ותרא והנה לא קם דבר. אז השליכה מלפניה בקֹצר רוח את עט העופרת ותקרא: אם נבצרה ממני לברֹא דבר אשר יהיה, כי אז תקצר בי רוחי. קום ולמדני את מלאכתך אתה, כי אין לי חפץ במלאכה אחרת".

והאמן הביט בה בתם-לב ויען: “את מלאכת האמנים לא ילמד איש ביום אחד. ימים רבים מאד ובאֹרך רוח ילמד אותה”.

“וגם בהיותו ילד שבת-קֹדש?”

“גם בהיותו אשר כזה. הן אם לא יהיה יליד שבת-קדש לא ילמדנה עד עולם וכל עמלו יהיה לשוא. עִם-ראשית עליך להחל, כאשר הַחִלוֹנוּ כלנו. את ארגז-הצבעים אַל לך לפתוח עד אם ידעת היטב לעשות בעט העופרת. זכרי בתי ושימי אל לב, אם אתן אותך לצַיר ציורים בטרם תדעי את המלאכה לעשות אותה באין סלף, ואַת תעשי מפלצת אשר אין לה תֹאר והבריאה האמללה הזאת תעמוד לפניך חיה והיא מְעֻקָּשָה וּמְעֻקָּלָה וּקְלוּטָה, מה תּאמרי אז?”

אז יֵצַר לי הדבר מאד", ענתה מקסה בְּשֶפֶל רוח.

“אבל בזאת לא יִוָּשַׁע היצור האמלל. ולכן צַוֵּה צויתי עליך בחזקה לבלתי נָגֹעַ אל ארגז-הצבעים טרם תדעי לִתְוֹת בלי מגרעת”.

ומקסה היתה נערה משכילה וַתָּבֶן כי צָדַק האמן. ותהי הנערה עושָׂה את תויה ושוקדת על המלאכה בכל נפשה, והמלאכה היתה לה למשא בראשונה ואחרי כן מצאה בה תענוגות. כי חפצה הנערה להגיע אל המטרה בחפזון נמרץ, למען תוכל לבוא גם עד ארגז-הצבעים, ואולם קשה היה האמן ברוחו ורק הטוב מאד והנבחר מאד הניח את רוחו.

וחדשים רבים עברו והיא הלכה מחיל אל חיל, עד כי הגיד לה יום אחד: “עתה בא המועד”. אז אָדמו פניה מרֹב תענוגות ותשאל: “היָכֹל אוּכל עתה לקחת גם את ארגז-הצבעים?” והאמן הביט בה רגע אחד בדממה ובמחשבות רבות ואחרי כן אמר: “אולי – ננסה נא!”

והנערה קפצה ממקומה בשמחה ותמהר אל פנת הבית לבעבור קחת את ארגז-הצבעים, ואולם האמן מנע אותה ויקרוץ בעיניו. אז קם ארגז-הצבעים וינַתֵּר ויבֹא ושתי הכושיות הביאו מַקֵּל צַיָּרִים ובד ולוח-צבעים חדש ויכינו את כל אשר הכינו. והנערה לקחה את מכחֹל הקסם מן הארגז וַתַּטֵּף נטפי צבעים אחדים על-פני לוח-הצבעים מתוך השפופרות ותגש עד לפני הבד. ויד הנערה רָעֲדה מעט ולבה התדפק בה בחָזְקה ולפני עיניה הִלְּכו גלגלים. אכן רגע גדול הגיע! הפעם הזאת תהיה לָאֳמָנָה כמשפט אשר תעשה את פלא הבריאה.

והנערה הטתה את המכחל להגיע אותו על הבד, ואולם האמן תפש בה בידו. “חכי נא, בתי, רק אַל נא תֵחָפזי. מה אַתּ אומרת לְצַיֵּר?”

“נערה קטנה אני אומרת לצַיר” ענתה הנערה בלב בטוח.

והאמן שחק וַיָּנַע את ראשו. “לא, לא עוד. כבד הדבר הזה מִמֵּךְ. נַסִי-נא בראשונה וַעֲשִׂי דבר אשר אין בו רוח חיים”?

“אבל הלא חיים אנכי חפצה לברֹא!” קראה מקסה ותרקע בקֹצר רוח ברגלה על הקרקע.

“רק זה אשר לבו בטוח מאד כי יוכל ולא יכָּשל, לו הצדקה לברֹא חיים”, ענה האמן דברים נמרצים. “נסי-נא בראשונה את כחך בדבר אשר איננו חי”.

אז חלפה מחשבת-הולֵלות רגע אחד את לב הנערה, ותמהר וַתְּצַיֵּר במשיחות אחדות עֲנַן-עשן לבן על-פני הבד, ובעוד רגע וּמַשְׂאַת קיטור כבֵדה עלתה ותכַס את פני כל הבית והכושיות זוררו בקול בבוא העשן אל אַפָּן. והאמן שָׂחַק למראה הזה וימהר וימשח צבע על-פני העב כאשר היה הבד בראשונה, אז חדל העשן פתאם כאשר בא, ואת הנערה הוכיח הצַיר בדברים ויאמר: “רק אַל נא מעשה תעתועים, בתי, פן אשוב ואקח מִמֵךְ את ארגז-הצבעים. אכן יָקְרָה מלאכת הציָרים מהיותה ללצון”.

והנערה בקשה את פניו לסלוח לה וַתִּשָׁבַע להיות מהיום והלאה נערה טובה ומשכילה, ותאמר לגשת עתה אל המלאכה באמת ובלב תמים. “אֲצַיֵר נא בֻּבָּה”, אמרה, והדבר הזה מצא חן בעיני האמן.

ופלא הוא! הילדה מבנות האִכָּרים עם כנפי הַלֻּלָאָה הגדולה על ראשה הצהֹב, אשר עשתה הנערה, הלכה הלך וגדֹל מרגע לרגע, וכאשר גדלה תחת המכחֹל כן גדלה גם על-פני קרקע הבית. ובראות הנערה את קדקֹד הראש ואת הַגֵּו אשר לַבֻּבָּה שְׁלֵמִים לנגד עיניה, ותאמר להשליך את כלי המלאכה מלפניה ולמהר לְמַשֵש את הבבה באצבעותיה לראות אִם יֶשְנָהּ באמת, ואולם האמן לא נתן לה גם הפעם לעשות את חפצה. “על מקומֵךְ הִשָארי, נערה פּוחֶזֶת וקלת-ראש! אם החִלות, עלַיך לְכַלות. השלימי בראשונה את הבבה ואחרי כן תוכלי לצחק עִמָהּ?”

אז עשתה לַבֻּבָּה גם ידים וגם רגלים, ואולם בְּחָפְזָה עשתה את המלאכה, ולכן מעשה חִפָּזוֹן היו. וְדַרְדַּסִּים ונעלים לא עשתה לה, כי שכחה מרֹב בהלה, ותצא בת-האכרים הדלה יחפה. והאמן הניד מעט בראשו, ואולם לא מנע ממנה למהר אל בֻּבָּתָהּ ולאַמצה אל לבה באהבה. והנערה לא ראתה ולא שמה אל לב, כי יְצֻרֵי גֵוָהּ עֻקְלוּ ונעקשו וגם דַּקוּ מאד וכי לא יפה הבבה כשש הַבֻּבּוֹת אשר עשה לה האמן, כי מצאה הבבה הזאת חן בעיניה שבעתים, עקב אשר היתה מעשה ידיה.

והאמן נתן לה לצחק עם פֹּעַל כַּפֶּיה, ויסר את לוח-הצבעים ואת המכחֹל ויטמנם ואת ארגז-הצבעים שלח למקומו בפנת הבית ויאמר: “עתה יָדַעַתְּ את נפש האמן ואת אשר בלבו בהיותו בורא. מי אשר עשה כדבר הזה פעם אֶחַת, וְחָשַׁק האיש הזה לשוב ולעשותו ולשוב עוד עד לעולם. ואולם ראי הנה אנכי מְצַוֶה עליך בחזקה מנגֹע אל ארגז-הצבעים ברגע אשר לא אהיה בבית. רק בהיותי עִמֵך פה ובשבתּך לְפָנַי תוּכלי לעשות את המלאכה”.

ומקסה שוקדת לבוא יום יום אל בית המלאכה שבעתים מבראשונה וכל קרביה בה עָלְזוּ בְּהִנָתֵן מכחֹל-הקסם בידה לְצַיֵּר בו, והיא לא עָיְפָה מִמַּלֵא את כל הבית ציורים מעשי דמיונה. בראשית בראה צעצועים למיניהם ואחרי כן עשתה כדים וצורות פּוֹרְצִילַנָה ופסילי בְּרוֹנְזָה ואחרי כי עשתה גם טרפי עָלים ופרחים ובאחרונה נסתה לעשות גם את כל הרמש הרומש על הארץ ואת כל העוף המעופף בשמים ואת כל אשר רוח חיים באפו, ותעש את התולעים הצבועים ואת חַפּוּשִׁיוֹת-הזהב וחפּוּשיות-מִרְיָם ואת צִפֳּרוֹת-הכרמים לכל צבעיהן הנחמדים, ובראותה את כל הזבובים האלה הומים על הֶעָלִים ומעופפים ברוח, ותקרא: “ראֵה את אשר מצאה ידי! עתה אֲצַיֵר גם נפש אדם”.

“לא עוד” ענה האמן. “השמרי מגֹדל-לבב, כי הוא האויב הצר אשר לאמן”.

והיא לא שמה לב אל הדבר, ותדבר יום יום ותַּחנף בחלקות ותתחנן אל האמן, כי יתן לה לציֵּר ציורי אדם, והוא לא נעתר לדבריה. אז חרה לה על הדבר ותחשוב בלבה ותאמר:,חכֵּה-נא! הנני ואעשה לך דבר אשר בפתע פתאם יבוא לך וראית והשתוממת!" ותשב בחצר ותהי אורבת אל האמן עד צאתו, ואחרי כן התגנבה אל בית המלאכה ותשתער על ארגז-הצבעים ועל כל כלי העבודה. אז יָצאו לקראתה שתי הכושיות ותתיצבנה לפניה וַתַּזְהֵרְנָה אותה בחרדת עינים מֵעֲבוֹר את-פי האמן, והיא לא שמעה להן ותקרא: “גשי הלאה, עֵדה שחורה, פן אעשה לָכֵן כלב ונשך אתכן!” ובשמוע הכושיות את הדברים האלה ותִּבָּהֵלְנָה ותִּטינה מלפניה, ומקסה מהרה אל ארגז-הצבעים ותָּשם בד חדש וגדול על-פני הכַּן ותחשוב מחשבות רגע אחד ותעמוד ותּחל לצַיֵּר תבנית נערה צעירה.

והיא חרצה בלבה עוד מבראשונה את אשר עליה לעשות: נערה צעירה תעשה ככל אשר היא בנפשה שואלת להיות, גדולה ויפה עם שערות זהב פרועות ועם עינים אפורות ומזהירות ולבושה שמלה אדֻמָה וצחה עם סֶרַח סוֹרֵחַ על-פני הארץ. ואת משיחות המכחֹל הראשונות עשתה ביד אמונה ובדעת, ותעש את תבנית הראש בראשונה וכל מחשבותיה וכל לבה היו במעשה הזה. ואולם כאשר שָלְמָה תבנית הראש והוא טוב ונחמד כלו והעינים האפורות מזהירות מעל פני הבד, ולא יכלה עוד הנערה להתאפק ותבט מעל הַכַּן והלאה אל תוך בית המלאכה לראות את אשר יֵעָשֶׂה שם, ועיניה ראו פתאם והנה גם שם שתי עינים אפורות ומזהירות והן מביטות אליה ממרחקים בארשת אהבה ובכליון נפש עד בלתי תכלית.

ומראה העינים האלה נגע עד לבה כמו בזק פתאם וַיָּהָם את כל מחשבותיה, עד בלתי עָרְבָה את לבה להוסיף להביט עוד אל המקום ההוא, ותעש את יתר המלאכה בחפזון. ואולם ידה לא היתה בטוחה עוד, כי עיניה הלא ראו את המראה: את אשר הוציאה מתחת המכחֹל קם פתאם לחיים וכל משיחה אשר תמשח על פני הבד והיה זה חלק אדם חי, ועתה אם לא תצלח המלאכה, והיה יְצור-כפה לבעל מום לעולם. אז רגזה ידה תחתיה ותחשק פתאם להשליך את המכחֹל מלפניה, אבל התוכל לעשות כדבר הזה? הן יִבָּצר ממנה לעזוב את הנפש האמללה עשויה עד החֵצי ולא תשלם, מה נורא המראה לראות חֲצִי-אדם רובץ פה על הקרקע בבית-המלאכה! ובחשבה את המחשבה הזאת ותִּבָּהלנה כל עצמותיה ותמהר וַתְּצַיֵּר את התמונה בחזון ובאש קדחת. הלא יש גם אשר יבוא האמן בעוד רגע או בעוד רגעים אחדים. רק הַשְלִים – רק הַשְלִים – במהרה – במהרה –

ואולם מִבֶהָלָה לא יֵצא הטוב. גֵו הנערה הצעירה לא היה כמו ראשה, ויהי מעֻקל ונִפתּל וְהַכְּתֵפַיִם צרות ומַפלי השמלה האדֻמה עם הסרח הסורח על הארץ הראו כי מסתירים הם מן הרואה יְצֻרֵי בשר אשר נעקשו.

ומקסה ראתה וחרדתה גדלה מרגע לרגע, כי ידעה כי השחיתה את המלאכה, ותמהר ותבקש לתקן את אשר עִוְּתָה בחפזה, ופתאם והנה נפתחה הדלת והאמן בא.

ומקסה צָעקה צעקה גדולה ותברח אל מתחת ליריעה להתחבא שם, והאמן ראה כרגע את הנעשה וירא את תבנית הראש היפה ואת הגו הדל ואת הנערה האמללה והמעֻקלה הרובצת על הקרקע ואת הכושיות הנבהלות מפחד, ויקרא בקול נורא: מקסה, מה-זאת עשית!"

ומקסה יצאה ממחבואה ותְּשַטַּח אליו כפיה ותתחנן ותאמר: “סלח לי, האמן. לא יכֹלתי למשול ברוחי. יד היתה בי אשר המריצתני”.

“הביטי וראי את פֹּעל ידך אשר עוללת, הבּת לֹא-קַשָֹבֶת. הנה לך מפלצת חיה אשר ראשה יפה וִיצֻריה נפתלים”.

“תַּקן אתה את אשר עִוִּיתי”, העתירה מקסה אליו ותשא את קולה ותבך.

“כזאת לא אוכל”, ענה האמן ופניו מלאו קדרות. יצוּרֵך חי. לך הוא לבַדֵךְ. התחפצי לעשות כָּלָה בו ולברֹא אחד תחתיו?"

“לא!” צעקה הנערה מרה ותמהר אל הנערה הצעירה הרובצת על הארץ לסוכך עליה בכפיה מפני כִלָּיוֹן. והנערה הצעירה התעודדה מעט ותשם את ראשה בחיקה ותבט אליה בעצבת גדולה ומרה. ומקסה בהיותה ילידת שבת-קדש היתה חוזָה ובעלת מליצה גם היא והיא לא ידעה, ולכן לא נבצרה ממנה לתת לנערה הָאִלְמָה גם פֶּה ולשון, והנערה החֵלה לדבר ותתאונן ותאמר:

"הוֹי אִמִּי, מַדּוּעַ

גֵּוִי כֹה שָׂרוּעַ

וְלֹא יִיף כָּמֹךְ?

אִם-חַיִּים לִי נָתַתְּ,

כּי-עַתָּה אַתְּ

תְּנִי לִי גַם יֹפִי וְיִפְעָה וָרֹךְ".

ומקסה חִבּקה לה ותשק לה ותבקש לנחמה, ותדבר על אזנה בקול מלחשים ותאמר לה: לא בזויה היא כי אם יפה כשחר, ומי אשר יראה אותה ודבק לבו אחריה לאהבה אותה, וכי עשה תעשה לה שמָלות יקרות ותַעדה אותה עדי ואבן יקרה, ואולם הנערה הנידה בראשה ותען:

"לֹא אֶבֶן יְקָרָה

לֹא בגְדֵי תִפְאָרָה

יְשַׂמְחוּ אֶת-לִבִּי

הוֹי אִמִּי, תְּנִי חֵן לִי לִנְעֻרֵי שְׁנוֹת אִבִּי".

ומקסה בצרת לבה הגדולה פנתה אל האמן, והאמן עומד וידיו מְשֻׂכָּלות ופניו זועפים ועיניו מביטות עליה ועל הנערה המתאוננת. “הוי, אמן, אמן נחמד, הושיעה-נא רק הפעם. לא אוסיף עוד להיות סורֵרה עד עולם. לא אוכל לראות כי זאת אשר עשיתי לא תראה טובה. הושיעה אדוני או הרגני גם אותי וגם אותה”.

והאמן לא ענה דבר, כי אם התהלך בחדר המלאכה אנה ואנה פעמים אחדות ויחשוב מחשבות, ומקסה הביטה אחריו ביראה בכל מקום אשר פנה. אז עמד תחתיו פתאם ויאמר: “הנערה אשר עשית, כאשר עשית אותה כן תהיה, ואולם אנכי פה כל אשר בכחי לעשות אעשה למען הָבֵא עליה טובה”.

והאמן נִגש עד לפני הבד ויָחל לציֵר, ויעש תבנית בן-מלך צעיר, יפה כשחר, אשר קומתו כאַלון ועיניו מלאות נדיבות ועל שפתיו צחוק. והוא מביט באהבה אל הנערה הרובצת על הארץ ומשַטֵּח עליה את שתי כפיו. ופתאם והנה בן-מלך כמוהו עומד גם בתוך החדר ומשטח את כפיו אל הנערה, והאמן אמר: “אוהב הוא לך ונפשו חשקָה לקחת אותך לו לאשה והיה נאמן לך עד העולם אכן אִלֵּם הוא מְדַבֵּר, ואולם אַתּ הלא פי שנים תדבּרי. אם מצא חן בעיניך כי עתה תני לו את יָדֵך”.

ופני הנערה הצעירה האדימו ותקם ותלך אט אל בן-המלך, והיא צולעת מעט בלכתה, ואולם בן-המלך לא ראה ולא שם לב, ויהי מביט בצהלת נפש אל תוך עיניה האפורות והמזהירות, עד כי הורידה אותן ארצה, ויתרפק עליה ויאַמץ אותה אל לבו. והכושיות מחאו כף בשמחה ותצאנה במחולות מסביב לֶחָתָן וְלַכַּלָה, והַכַּן מְקַפֵּץ גם הוא ברגליו וארגז-הצבעים מדַלג ורק מקסה התעצבה עדו ותאמר:

“מה יושיע לה זה? הן לא יהפוך אותה החתן לעשותה יפה מבראשונה?”

“את זאת לא תביני”, ענה האמן. “כאשר יאהב איש את נפש אדם בכל לבו והיתה הנפש הזאת בעיניו יפה מכָּל אשר על הארץ. שַאלי את פי הכלה ותגד לך את אשר היא חושבת על הדבר הזה”.

ומקסה הביטה בפני הנערה ותבחן אותה בעיניה, ואולם הנערה התרפקה על בן-המלך ותצהל מטובה ותאמר:

"אֹהֵב הוּא לִי וּבְכָל-לִבּוֹ וּמְאוֹדוֹ –

לוֹ יָפָה הִוֵּנִי, לוֹ הִנְנִי הוֹדוֹ.

לִבּוֹ לִי נָתוּן, לִי נָתוֹן כָּל-טוּב,

לֹא אֶשְאַל עוֹד יֹפִי – יָפִיתִי לָרֹב".

ובן-המלך קורץ אליה בעיניו וישק לה, ומקסה אמרה: “הנה טוב! אם טוב הדבר בעיני שניהם כי עתה טוב הוא גם בעיני, ולך הָאָמָן אנכי נותנת את ברכתי ואת תודתי על כי הפכת את הכל לטובה”.

והאמן ענה: רק הפעם יכֹלתי להושיע ולא אוסיף. יהי נא הדבר הזה לך ללקח טוב, הנה גדול הכח אשר נתון לָאָמָן, ואולם אוי לו כי יתהולל בו וְיִרְדֶה בו בְפַחֲזוּת. שלום לך, אין לי דבר עוד להורות לך".

וטרם תוכל לענות אותו דבר והנה נעלם האמן וגם החתן והכלה והשפחות השחורות והכַּן וארגז-הצבעים ולא נותר דבר בלתי אם חדר-המלאכה וכל אשר בו וגם תמונת הנערה ותמונת בן-המלך נותרו, והיה בכל עת אשר תביט מקסה בתמונות האלה ומלא לבה מכאוב ונחת גם יחד, והיה המכאוב לה על דבר אשר נעלמה התמונה החיה, ונחת על דבר אשר ידעה בלבה כי טוב לה עתה עם בן המלך באשר הם שם. ומקסה גם היא הלכה הלך וגדֹל ותהי לנערה גדולה ופורחת, אשר יכיר בה כל רואה כי בת שבת-קדש היא, ותוסף לְצַיר גם מאז והלאה, ורק כי המכחֹל אשר לה לא היה עוד מכחֹל-הקסם – ותשמח גם לזאת. כי מי איש בוטח אשר תמיד תצלח מלאכתו בידו, ולכן רק דאגה בלבו, פן ישנה רגע, ונפש חיה תשא ותסבּול כל ימיה על כל שגיאה אשר הוא עושה.

בּהיכל יָשָן אשר על שפת הים ישבה לפנים מלכה יפה וּצעירה, וַתְּהִי המלכה עשירה ועצומה מכל הַמְּלָכות אשר על פני האדמה ואשר בְּאִיֵּי הים. ותהיינה לה אניות גדולות ורבות, והן מביאות לה כל יְקָר וכל סגֻלה מכל אפסי הארץ הרחוקים, וערים ומצודות היו לה ועדרי צאן וכל אשר ישאל לב אדם. בבָתּי היציקה אשר לה יָצְקו את הזהב אשר נחצב מהררי מַחֲצָבָהּ, בבתי הָרֵחַיִם אשר לה טחנו את הדגן אשר נאסף משדותיה, בתנוריה הבעירו באש את העצים אשר נחטבו מיערותיה, השׂמָלות אשר לעורה נִטְווּ אֵטון משי מתולעי המשי אשר לה ונארגו ארג צמר מִצֶמר צאנה, ואם בִּקשה להצהיל את נפשה בשמחה ויהי לה פתָאִים לרֹב בקרב ארצה לבדה, אשר תוכל לשחק עליהם ככל אשר תשאל נפשה. לא חסרה דבר בלתי אם בנים –ולוּ רק בן אחד או בת אחת. ואמנם אשה בעולת-בעל היתה זה שנים רבות, ורק ילד לא יֻלַד לה.

וכאשר עברה שנה על שנה וילד לא ילד לה, ותלך המלכה הצעירה הלֹך וְדַלָה ורוח ששונה אבד ממנה. אוצרותיה המאליפים לא הרנינו את לבה ואל הסגֻלות הנפלאות אשר הביאו לה אניותיה מן הארצות הרחוקות לא הביטה כמעט ועל פְּתָאֶיהָ לא שחקה גם בהרבותם הולֵלות וכל-דבַר לצון, ותלך ותסָגר בתוך המגדל התיכון אשר בהיכלה, ותהי מצַחקת עם הַבֻּבּוֹת אשר היו לה מימי בתוליה, ותפשוט מעליהן את שׂמלותיהן ותָּשב ותלבישן, ותרחץ אותן ותאַכילן, וַתְּנַעֲנַע אותן על זרועותיה וַתְּיַשְנֵן ותזַמר להן, או צותה ויביאו לה מן החוץ ילדים קטנים אשר עודם בְּחִתּוּלֵיהֶם, ותּתרַפק עליהם ותפַנקם וַתַּרְוֶה אותם נשיקות ודמעות בטרם תשוב לשלחם מעל פניה להשיבם אל בתי הוריהם.

והמלכה אין לה אֵם, כי אם רק מֵינִקְתָּה הזקנה, והיא אשה חֲכָמָה טובת לב. ויהי היום והמלכה שאלה את פי מינקתה לאמר: “הלא תגידי לי, מינקתי, האין יש כי תבוא החסידה גם עד לארצי?”

“יש ויש, מַלְכָּתִי היפה” ענתה המינקת. “אין זאת כי אם באה היא גם עד לארצנו בכל יום ובכל לילה”.

“אך מדוע אין היא סרה גם אל היכָלי?”

“הדבר הזה נבצר ממני לְדעתּו, שָׂרָתי יָפָתי, אף כי זָקַנְתִּי”.

“האם לא תחשבי כי יש אשר תשיג יָדי לִתְפּושׂ אותה מדי עוּפָהּ על פני היכָלי?”

והמינקת הנידה בראשה בדאגה ותאמר: “כזאת לא הייתי יועֶצֶת אותֵך. הן זה הדבר אשר יאמר פי העם: אם יבהיל איש את החסידה מדי עוּפָהּ, אז תפיל ארצה את הילד אשר בְּחַרְטֻמָהּ והילד ישַבּר את כל עצמותיו וימות, וגם לך וגם לָאִשָׁה אשר תחכה לו לא יהיה”.

על הדבר הזה לא מצאה המלכה מלים לענות. ובכל-זה לא עֲזָבַתָּהּ עוד המחשבה לארוב אל החסידה ולגזול ממנה ילד בּחזקה, יען אשר לא הביאה לה ילד ברצונה. אז צותה לְצַיָּדֶיהָ ולקחו את רשתותיהם ועלו מדי לילה בלילה על הגגות ועל ראשי המגדלים ועל ראשי ההרים ועל צַמְרות העצים, למען אשר ילכּדו את אחת החסידות בהיותה קרובה אליהם בְּעוּפָהּ, ורק הַזְהִיר הזהירה אותה המלכה לבלתי הבהיל את החסידה ולבלתי פָגֹעַ בה ומכל משמר ישָמרו לנפשותם לבלתי חַבֵּל את הילד.

והצַיָּדים שמעו בקול המלכה ויקומו ויעלו לילה לילה על צמרות העצים ועל ראשי ההרים ועל המגדלים ועל הגגות ויתיצבו אל הַמַאֲרב, ויהי הם רואים לפעמים באור הלבנה ובאור הכוכבים והנה חסידה מעופפת על פניהם וילד בחרטֻמה והוא עודו בְחִתּוּלָיו, ואולם לא קָרְבָה החסידה אליהם דַּיָּם, עד כי יוכלו להשליך עליה את רשתם וללכוד אותה, ויהי עליהם לעזוב כפעם בפעם את מַצָבָם הגבוה ולשוב בידים ריקות. והמלכה התאנפה בצַיָּדיה על כי נבצרה מהם להיות חרוצים במלאכתם, ואולם גם החסידות התמרמרו מאד אליהם, אם כי לא יָכְלו לעשות להן רעה. ותבאנה החסידות ותצעקנה חמס באזני שָׂרַת הילדים הממֻנָה על נשמות הילדים בשמים ותגֵשנה את משפטן אליה על-דבר אשר לא יתנו להן לעבור לדרכן בשלום בגבולות המלכה הצעירה, כי אם מבהילים אותן בקריאות ובצעקות שונות ומשליכים אחריהן רשת, עד כי עוד מעט והפילו מפיהן ארצה את הילדים אשר הָפְקדו ביָדן; וגם את הילדים מרגיזים מעשי-החמס האלה, והֵחֵלו לפעמים לצעוק מרה, והיה בפתחם את פיהם בַּקֹר אשר בלילה ובאה הרוח הקרה אל קרבם להָסֵב להם כל מחלה וכל פגע רע.

וְשָׂרַת הילדים שמעה את כל התלונות האלה אשר הלינו באזניה מַלְאָכֶיהָ-חסידותיה ויקדרו פניה, ותחרוץ בלבה לקום ולחקור בנפשה את שֹרש השערוריות האלה. ויהי בבֹא השמש, ותלך וַתִּלָוֶה אל החסידות היוצאות, ובְבֹאָן אל גבול הארץ אשר למלכה הצעירה והיפה, הֵן עודָן עִם הָרֵי היערות הראשונים, וַתֵּרָא והנה עֲדַת צַיָּדים גדולה בְּצַמרות העצים הגבוהים וּרְשָתות בידיהם והם אורבים אל החסידות. אז השתערה כמו נשר על אחד הציָדים ותחזק בידיה בשתי כתֵפיו ובקול נורא צעקה אליו לאמר: “בן אדם! מדוע אין אתה נותן לחסידותי לעבור פה בשלום?”

והציָד נבהל מאד לנפשו, ויהי רק מעט אשר יפול מעל העץ ארצה מרֹב בהלה, לולא החזיקה בו שָׂרַת-הילדים בידיה, ותפול רק הרשת מידו והאיש חרד מאד ויען: “כי כן צֻוֵיתִי!”

ובַחֲקור שָׂרַת הילדים את האיש חָקֹר והוסֵף, ויגד לה כי את מצוַת מַלְכָּתָם עושים הציָדים וכי גם התאנף תתאנף גבִרתם בהם בבֹאם בבֹקר להיכל המלכה אחרי לילה באין שֵׁנה ובידם אין חסידה ואין ילד.

וְשָׂרַת הילדים צותה את הַצַּיָּד הנבהל, אשר יעזוב כרגע את מַאֲרָבוֹ וישוב לביתו ואשר יגיד לחבריו כי לא יהינו עוד להיות למפגע לחסידותיה אם יָקְרו חייהם בעיניהם. והאיש עשה כאשר צותה עליו. וממחרת בבקר באה שָׂרַת הילדים תחת הצַיָּדִים אל חַדר המלכה הצעירה והיפה ותגש אליה באין ברכה ובאין שלום ותדבר אליה קשות: “מַה לָךְ כי צִוִּית על צַיָדַיִךְ ללכוד את החסידות נושאות הילדים מדי עוּפָן?”

והמלכה הביטה מִשְתָּאָה על האשה הנכריה, אשר קומתה גבוהה ושמלתה תכלת ועיניה מאירות ועל שערותיה הלבָנות מצנפת קטנה ולבָנה עשויה מעשה-גַבְלוּת, והמלכה ענתה בשִׂיא גָדְלָה ותאמר: “רק אין זאת אשר לא תדעי אל מי אַתּ דוברת, כי לולא כן לא עָרַבְתְּ את לִבֵּךְ –”

“רב לך!” ענתה אותה שָׂרַת הילדים נמרצות ולא נתנה אותה לכַלות את דבריה. "את רָמוֹתַיִךְ ונשגבותיך אלה הניחי, ברגע אשר אנכי נצבת עִמֵך בזה. ידעתי היטב כי אַתּ המלכה אשר על הארץ הזאת, אבל אין מלכה נחשבת בעיני מאומה. מְמֻנָּה אנכי על המשמרת הקדושה מכל משמרת: עתידות משפחת האדם הָפְקְדוּ ביָדי ואני שוקדת על זְרַע הדורות הבאים. רְאִי הנה שָׂרַת הילדים אנכי, השולחת את החסידות אל הָאִמות, ואני הנני פוקדת עלַיך לבלתי – – "

אבל שרת הילדים לא יָכלה עוד לכַלות את דבריה, כי בשמוע המלכה מי האשה העומדת פניה, ותשכח כרגע את כל גאותה ותתנפל לרגליה ותַּחזק בברכיה ותתחנן אליה ותקרא: “הוי שָׂרַת הילדים הרחמניה, תעשה נא עמי רק את החסד הזה ונתנה לי ילד!”

ושׂרת הילדים התבוננה אליה רגע קטן ותחשוב מחשבות, ואחרי כן הרימה אותה מעל הארץ ברחמים ותדבר אליה רַכּות מבראשונה ותאמר: “לא, מלכה נחמדה, את שְׁאֵלָתֵךְ לא אוכל לעשות?”

“אבל מדוע זה לא תוכלי, שָׂרָה יְקָרָה? מדוע יבָּצר ממני הטוב אשר לא ימָנע גם מן הַנִּקְלֶה בשפחותָי?”

“הילדים מביאים לפעמים לא רק את הטוב, מלכה נחמדה, כי-אם גם מכאוב”.

“הנני נכונה בכל-לב גם אל המכאוב, שָׂרָתי היקרה.”

“אין זאת כי לא יָדַעַתְּ, מלכה קטנה וטובה, אַתּ אשר את אומרת להעמיס עלַיך. הן יחלה ילד על נקַלה ואז יושבת אמו על מטתו לילות באין שֵׁנה ובעותי מות לא יסורו מנגד עיניה. או יש אשר ימות ילד בשחר טל ימיו ואז לא ישוב עוד לב אֵם לעלוז עד עולם. או יש אשר תְּאֻשַׁר אֵם ותגַדל את בנה עד היותו לאיש, והוא יקום אחרי כן וילך אחרי אשה ויקח אותה לו ואת אמו יעזו לבדה בימי זקנָתה.”

“כל אלה לא יחרידוני, שׂרָתי הטובה. תתן נא שרתי ילד לי, כי זאת שאֵלָתי אשר אנכי שואלת בכל לבי. בחלות הילד אכלכל אותו במחלתו, במותו אמות עמו גם אני ולא אאריך חיי אחריו ובצאתו ולקח לו אשה אשמח עמו גם אָני – רק זאת עשִׂי לי, שרָתי הטובה, ונתתְּ לי יָלֶד.”

ושָׂרַת הילדים חשבה רגעים אחדים מחשבות ואחרי כן קראה: “חַכִּי ואראה אם אוכל לעשות למענֵך דבר”, ובדַבּרה נגשה אל המלכה עד כי קָרְבָה מאד ותתבונן אליה ותבט בה בעינים פקוחות לרוָחה ותהי כמדַברת אל לבה ותאמר: “אכן יש לַקְּטַנָה הזאת חוט הלֵב ואנכי לא ידעתי. הן לא מצאתיו לרֹב בלב מלָכות”.

“מה זה חוט הלב?” שָׁאלה המלכה בתאומה גדולה וגם בדאגה מעט.

“האם לא רְאִיתִו מעודֵך?” ענתה שָׂרת הילדים.

“לא”, אמרה המלכה, “לא ידעתי אֶל מָה אַתּ חושבת”.

אז שלחה שָׂרַת הילדים את ידה וַתִּתפּושׂ דבַר-מָה ותחזק בו לעיני המלכה, והמלכה הביטה ותרא והנה חוט ארֹך אשר מראהו כְמַטְוֵה זהב דק כִּפְתִיל קור עכביש דק. והמלכה תפשה בו ותמשוך בו רגע בחָפְזָה, אז חשה פתאם מכאוב בלבה וַתַּמְלֵט זעקה קטנה וחרישית. אז ראתה וַתַּכֵּר כי מקרב לבה צומח ויוצא החוט, ותשאל את שָׂרַת הילדים אם כבר רַבּו הימים אשר יצמח החוט בקרבה.

“מאז ומעודֵך צָמח מקרב לִבֵּך”, ענתה שרת הילדים, “ורק כי לא התבוננת אליו, לכן לא רְאִיתִו. הנה אנכי שולחת לך ילד, וגם לו יהיה חוט הלב כמוך, ואַתּ קשרי את החוט ההוא בּחוּטֵך ואז לא יהיה עוד איש ולא יהיה עוד דבר אשר יוכל להפריד ביניכם עד עולם”.

והמלכה נשאה את קולה ותבך מרֹב שמחה בשמעה את הדברים, אך בטרם תמצא מלים להביע את דברי תודתה וברכתה, וְשָׂרַת הילדים התנשאה וַתָּעָף בעד החלון החוצה וַתַּעַל כעב תכלת אל מתחת השמים וַתֵּעָלם. אז קראה המלכה למינִקתה ותספר לה בעליצותה כי עוד מעט ובאה החסידה גם אליה. ובהיכל המלכה החלה התכונה הגדולה, ותהיינה ארבעים תופרות עושות את הכתָּנות לַיֶלֶד היִּלוד ושנים עשר חרשי זהב עושים בזהב ובכסף ובאבני יְקר את המִּטה הקטנה ומן ההרים הובאה מינקת צעירה ובריאה, ויהיו כלם מחכים בכליון נפש אל הבּא.

ואולם לא חִכּו ימים רבים, כי עוד בערב היום אחרי בוא המינקת אל ההיכל נשמע קול מַשַּׁק צפור בחלון המגדל. אז מהרו אל החלון ויפתחוהו, והנה חסידה גדולה ובפיה ילדה קטנה, והחסידה הטילה בעצם הרגע ההוא את הילדה אל ידי המינקת השלוחות אליה ותתעופף משם בחפזון. והמינקת מִהֲרָה עם הילדה אל המלכה אל חדַר משכבה, והמלכה בראותה אותה צעקה צעקת שמחה גדולה ותתרפק עליה ותשק לה ולא חדלה.

והילדה יַלדה נחמדה ויפה עד להפליא, צחה ואדֻמה וִיצֻרֵי גוה עגְלים ושערת ראשה צְהֻבָּה ועיניה תכלת. והמלכה מהרה וַתְּחַפֵּשׂ, והנה אמת נכון הדבר: מן הלב הקטן אשר ליַלדה יוצא חוט זהב דק מאד מאד, אשר יאמין הרואה כי רק בנגֹע אליו הרוח וְיִנָּתק, ואולם חזק הוא ואַמיץ, אשר לא יכלה המלכה בכל כחה לנַתּקו או לכרות ממנו במספרים ככל אשר יכרתו. והמלכה בראותה כי מן הנשים אשר על סביביה אין רואָה ואין מתבוננת, מִהֲרָה ותקשור את חוט לב הילדה אל החוט אשר עם לבה, וַתָּחָש בנפשה פתאם זֶרֶם חֹם נעים אשר זָרַם מלב הילדה אל לבה והחֹם נתן שמחה גדולה בלבה.

והמלכה לא עזבה מן היום ההוא את הנערה אף רגע אחד, ותקרא לה שֵם הִילְדָּה, ותהיינה שתיהן יחדו כל היום וכל הלילה. בימים הראשונים ושני חוטי הלב הקשורים יחדו היו קצרים מאד, אשר לא יכלה האֵם לִרְחוק מעל בתה אף כמלֹא שעל, ותהי הִילְדה הולכת אחרי המלכה בכל אשר הלכה, וכאשר פִּגְרָה המינקת הנושאת את הנערה מלכת מעט, והיה החוט מושך בלב המלכה בחָזקה, אשר צעקה המלכה ממכאוב פתאם ותעמוד תחתיה. ואולם כאשר הלכה הנערה הלֹך וגדֹל, כן הלך החוט הלֹך וְהַאֲרִיך. וכאשר החֵלה הנערה לרוץ ברגליה, ויהי החוט אָרֹך דַּיוֹ, אשר תוכל הנערה לנַתּר ולפַזֵז לבדה בכל אוּלמֵי ההיכל, והמלכה לא ידעה מכאוב; וכאשר מלאו לה שתי שנים, וַיֶאֱרַך החוט למן החדר אשר למלכה ועד אַפְסֵי הגן אשר להיכל, ותהי הִילדָה יכֹלה להתהולל על פני הדשא כאֲוַּת נפשה, ואִמה באשר היה שם לא ידעה ולא חשה; וּבְהַגִּיעָהּ לַשָנָה החמישית, ויהי אֹרֶך החוט רב מאד, אשר תוכל לשבת במר כבה רתומה לסוסים נחפזים ולנסוע דרך שלש שעות, והחוט גם לה וגם לאִמה לא הכאיב בְּהִמָּשְכוֹ. ואולם את הגבול הזה ומעלה לא עברה הִילדה, כי כאשר נמתּח החוט עד למאד, ויהי הכאב אשר בלבה גדול מאד ותשאל את נפשה בחמת רוח גדולה לשוב אל אִמָה.

והִילְדָה הלכה הלֹך וגדֹל והחוט הלך הלֹך והַאֲריך, ותהיינה המלכה ובתה נפש אחת, ורק למראה עינים היו כנפרדות אשה מרעותה. ויהי היום והמלכה ישבה בחֶדְרָהּ אשר במגדל והִילדה ומינקתה הלכו לשוח על שפת הים, ופתאם חשה המלכה מכאוב בלבה אשר לא חשה כמוהו מעודה, ותזעק זעקה גדולה ותמהר ותצא על המעקה לתור את בתה, כי משם ירָאֶה כל הגן אשר להיכלה עם החוף והים, ותרא והנה המינקת סופקת כף אל כף וגוזזת את שער ראשה ועל פני הים ספינה אשר מפרשׂיה פרושׂים והיא נחפזת וממהרת לברוח. והמלכה הכירה בתבנית הספינה כי ספינת שודדי-ים היא, כי באו שודדים ויגזלו את הַפְּרִינְצָה הִילְדָה ויקחוה עִמם לארצם הרחוקה.

והמלכה צָעקה מרה וַתַּזְעֵק את אַדְמִירָלֶיה וחֹבליה ומַלָּחיה, ויחרדו אליה כלם, כי נבהלו מאד, ותצַו אותם להביא את אֳנִי מלחמתה הגדולה מכל אניותיה ולצאת המימה. וַתִּכּון האניה בחפזון במהרה, ואולם בַּהֲרִימָה את עָגְנָהּ לא נראו עוד שודדי הים ואניָתם. והמלכה יורדת גם היא עם אנשיה אל היָם והיא יושבת על יד תופש המשוט, ובמשוך החוט נמשך גם לבה בה בחזקה ויכאב לה. ולכן ידעה להגיד אל-נכון על פי מֶשֶךְ החוט את עֵבֶר הדרך אשר תחתור אליו האניה בלכתה.

וָאֳנִי-המלחמה אשר לַמלכה גדולה ומהירה שבעתים מאנית השודדים, וישובו שודדי הים לְהֵרָאות הם ואניָתם שנית מקץ שתים שעות. והמלכה האיצה באנשיה לפרושׂ את כל מפרשׂיהם, ותהי אניתה הולכת בסערה בין גלי הים, וְהָרֶוַח אשר ביניהם הולך ודל ומשך החוט הולך ומעט והמכאוב אשר בלבה הולך ורפה, ויהי עוד מעט ויהיו קרובים אל אנית השודדים עד למאד, אשר יָכְלָה המלכה לראות את הִילְדָה במו עיניה בשִבתה על מכסֵה האניה בין שני שודדים, מזה אחד ומזה אחד, והיא בוכָה.

“הִכָּנֵעוּ!” קראה המלכה ביַד רב-חֹבלה על פי קְנֵה-הדִבּור באזני השודדים. “הּכָּנְעו ועשינו עמָכם חסד!”

אבל השודדים בשמעם את הדברים לעגו להם, וימהרו ויַחתרו בכל כחם ככל אשר יכֹלו, למען המָלט מרודפיהם. ואולם המלכה ואנשיה קָרְבו אליהם הלֹך וקרֹב, ויהי עוד מעט אשר יוכלו לְחַשֵׁב את מספר הרגעים עד הַדְבִּיקָם אותם. הֵמָה רחוקים מהם רק עוד כּבְרות ים אחדות, והשודדים תָּפשׂו את הפרינצה הִילְדָה ויטילוה אל הים. ואנשי המלכה בראותם את הדבר נבהלו מאד ויחרדו חרדה גדולה, ואולם המלכה לא חרדה ולא פחדה, ותעמוד קוממיות אצל כַּרכֹּב האניה וַתַּנַּע את זרועות ידיה למעלה ולמטה, לפנים ולאחור, ותהי כמושכת אליה דבר אשר לא תראֶנו עין. והאנשים אשר באניה האמינו כי קסמים קוסמת המלכה, כי לא ראו את הדבר אשר היא מושכת. ואולם משכה המלכה בכח גדול ובחפזון עצום בחוט הלב והפרינצה הִילדה נמשכה אחריו, ומקץ רגעים אחדים נראתה הנערה בצד האניה והמַּלָּחים מהרו וידיגוה מן המים ויקחוה וישימוה בזרועות אמה. ואנית המלכה התאמצה שבעתים מבראשונה ותרדוף אחרי השודדים, וכאשר הדביקו את אנית השודדים ויתנפלו עליה ויטביעו אותה ואת אנשיה יחדו במֵי הים, ולא יָספו עוד שודדים למן היום ההוא והלאה לפשוט על חֻפֵּי הארץ אשר לַמַלְכָּה.

ובשוב המלכה עם בתה המוּצָלָה אל היכלה עשתה משתה גדול לכל הָאַדְמִירָלִים והחֹבלים והמּלָּחים, והפרינצה הִילדה חלתה ותפול למשכב מרֹגז רב ומפחד ומן הקֹר אשר במים. והמלכה יָשבה על מטת בתה ולא סרה ממנה ותכלכל את חָלְיָהּ. ויהי בלילה וַתֵּרָדֵם, כי עָיְפָה מאד, והמות בא חרש ויאמר לקחת את הנערה עמו. הוא עודו עושה כה וכה ושולח את גָרְמֵי זרועותיו לתפוש את הנערה הקטנה, ועיניו ראו פתאם את חוט הלב העובר ממנה עד אִמה והוא נוצץ לאור המנורה כפתיל זהב כהה. אז נבהל רגע אחד, וינסה כה וכה לתפוש לאטו את החוט ויבקש לנַתּקו בתּוֶךְ, ואולם חָזַק החוט מכל כחו העצום ולא יכֹל המות לעשות קטנה או גדולה, ויהי כל מעשהו אשר עשה כי עורר את האֵם ואת בתה משנתן ותראינה אותו. והפרינצה הִילדה בראותה את המות החביאה את ראשה אל מתחת השמיכה, ואולם המלכה תפשה את שרביט הזהב הכבד אשר עמה בפנת החדר ותך בַּמָות מכה גדולה ותקרא בקול גדול: “צא מזה, משחית, צא מזה!” – והמות צֻוָּה לקחת רק את הִילדה לבדה, ולא את המלכה, וכאשר קצרה ידו מהביא את האחת בלעדי רעותה. לכן כלתה אליו הרעה לעזוב את הבית באין דבר, ויברח על נפשו מפני מכּות המלכה אשר הכתה אותו עד כי עצמותיו המשתקשקות חִשבו להִשָׁבר, וימָלט ויעָלם בחשכת הלילה.

והִילדה חָיְתָה מחָליה ותָּשב לאיתנה, ותלך הלֹך וגדֹל ותיף ותהי לנערה גדולה ופורחת, והמינקת הזקֵנה אשר לַמלכה ראתה ותאמר: “אכן בא המועד לתת את הפרינצה לאיש”. ואולם המלכה לא חפצה לשמוע ותזעף ותען: “עוד המועד גדול, מינקת, עוד המועד הגדול”. בעת ההיא ובן-מלך בא מאחת הארצות הקרובות לבַקר בהיכל המלכה, וירא את הִילדה ויהי כמשתולל למראֵה יָפְיָהּ הגדול ויקרא: “את הפרינצה הנחמדה הזאת אקח לי לאשה וִיהִי מה; רק היא או אין אף אחת”. וגם הוא מצא חן בעיני הִילדה, ובשאלו את פיה אם תלך אחריו, ענתה “אלך”, ושניהם באו לפני המלכה לבַקש מעִמה כי את בריתם תברך. ואולם המלכה ענתה: “לא, בתי, הדבר הזה יפָּלא מהיות!”

“מדוע?” שאלה הִילדה וַתָּרֶם קול בכי.

ואמה חבקה אותה בזרועותיה ותשק לה באהבה ותען בנחת ותאמר" " אַל תשאלי מדוע, ורק האמֵן האמיני לי כי יפָּלא הדבר הזה מהיות. שְׁבִי בשלום עמי ודעי כי אין מקום על פני האדמה אשר יגדל שם אָשְׁרֵךְ מִשִׁבְתֵּךְ בבית אִמֵךְ".

ואולם הִילדה לא האמינה בזאת. וכאשר האיץ בה בן-המלך לנוס עמו לארצו ולהיות לו שם לאשה, ויבֹאו הדברים בלבה ותשמע לו, ובהיות הלילה יָשבה על סוסו וימהרו שניהם לִרְכּוֹב. שעות אחדות רכבו יחדו בחפזון, ולבה לא הִכּה אותה על מִרְיָהּ אשר מָרְתָה באִמה. ואולם חוט הלב גם בהאריכו עד מאד לא היה אָרְכּוֹ עד בלתי קץ, ובחצות הלילה, המה הגיעו עד לגבולות הארץ אשר לאִמה, והחוט נִמתּח עד למאד ולא יכֹל להמָשך עוד. והִילדה חשה פתאם את מֶשֶךְ החוט בלבה עם מכאובים נוראים, ואולם אהבתה את בן-המלך חָזְקָה מאד, אשר הַבְלֵג הבליגה על מַדְוֶיה ותוסף לרכוב עמו, אף כי הלכו מצוקותיה הלֹך וגדֹל לכל צעד וצעד אשר צָעַד הסוס בדרכו.

ואולם גם המלכה בהיכלה חשה בִמְשוך החוט בלבה ותדע כי בּורַחַת בתה, ותקם בחשכת הלילה לרדוף אחריה מהר, כי לא יכלה לשאת את מכאוביה אשר בלבה. ותהי המלכה רוכבת כרוח סערה וכברק מעופף וכרכב אש, ולפנות בקר הדביקה את הבורחים, כי לא יָכלו לְהֵחָפֵז ברכבם בהיותם שניהם יושבים על הסוס האחד. “עִמדו, עִמדו”, קראה המלכה, וּבְהַגִּיעָהּ עם סוסה עד לעֻמת הסוס אשר לשניהם דִבּרה בקול תוכחה ותאמר: “הִילדה, הנה מצאת את לִבֵּךְ לעזוב את אִמֵךְ, תחת אשר אִמֵךְ לא היתה מוצאת את לבה מעולם לְעָזְבֵךְ אותֵךְ”.

“כן ארחות החיים”, ענה בן-המלך; “ואנחנו הנה ידענו נאמנה כי באחריתֵך תסלחי לנו, גבִרתנו המלכה”.

והִילדה ירדה מעל סוסה וַתַּסְתֵּר את ראשה בחיק אמה ותאמר בקול דממה: “לבי כָאַב בי מאד מאד ואלַיך מְשָכַנִי, ואולם מבן-המלך לא אוכל להרפות”.

והמלכה חבקה את בתה בזרועותיה ותען באהבה ותאמר": “אנחנו השתַּים לא נוכל להפָּרד אשה מעל רעותה. הן לא תחפצי כי אעזוב את ארצי ואת ממשלתי ואלך אחריכם, ולכן שובו אַתּם ושְׁבו עִמי, היי לבן-המלך לאשה ככל אשר תאַוה נפשכם ואחרי מותי יֵשב על כסאי אחרי וימלוך תחתי”.

ובן-המלך והפרינצה הִילדה חבקו איש את אחיו בשמחה ובקול צהלה ואת יד המלכה הטובה נשקו וישובו שלשתם יחדו, ובכל מקום אשר הגיעו באו יושבי המדינה ויצהלו לקראתם, ובבֹאם אל ההיכל החֵלו ימי משתה ושמחה בחצר המלכות ולכל העבדים ולכל יושבי הארץ, ויהיו ימי הַמִשְׁתִּים עשרים ואחד יום, ואחרי-כן היתה חתֻנת הפרינצה הִילדה ובן-המלך, ובַעמוד הפרינצה תחת חֻפָּתָהּ נפלה על צוארי אמה ותאמר אליה בקול דממה: “הן אשה אהיה לאיש, ואולם אותֵך לא אעזוב לנצח”.

ולנצח לא עזבה את המלכה ותאהבנה כימי היותה נערה קטנה ושוכבת בחיקה. וחוט הלב היה דק, אשר לא ראה אותו איש זולתי המלכה, ואָרֹך היה, אשר לא ידעה אותו הפרינצה הִילדה לעולם בהיותה בקרב הארץ, ובצאתה אל מחוץ לארץ ותצא אמה כפעם בפעם עמה יחדו ולא נתנה את החוט למרוט בו עד למכאוב.

והשָנים חלפו והמלכה הלכה הָלֹך וְזָקֹן, ותזקן מאד מאד עד היות חייה למשא עליה. אז קראה במו פיה לַמָוֶת, אשר גרשה אותו לפנים, ובבֹאו והוא יָרֵא וְחָרֵד מעט בהתיצבו לפניה ותאמר לו: “עמיתי המָּוֶת! עתה לא יבָּצר עוד ממך לקחתני. הנני נכונה”.

“וחוט הלב?” ענה המות. “הן לנַתּק אותו לא אוכל ולקחת את הפרינצה עמי גם היא לא צֻוֵּיתִי”.

אז באה מחשבה בלב המלכה העיֵפה למות לפנות גם הפעם לְשָׂרת הילדים אשר היתה לה לישועה לפני ימים רבים. ויהי בערב ותעל אל מגדל היכלה, ובהָחֵל החסידות הנושאות ילדים לעבור על פניה, ותקרא לאחת ותשאל מעמה, אשר תגיד לשָׂרַת הילדים כי המלכה קוראת לה וכי הדבר נחוץ.

והחסידה עשתה את דבר המלכה בשובה וממחרת היום באה שָׂרת הילדים ותתיצב לפני המלכה. ופני הַשּׂרָה לא שֻׁנו ברב או במעט, עוד קומתה גבוהה ועיניה מאירות ושערותיה לבנות ושמלתה תכלת ומגבעת קטנה ולבנה על ראשה, ורק המלכה לא היתה עוד אשה צעירה ויפה כאז, כי אם אשה יְשִׁישָׁה אשר פניה קֻמטו ועינה קמו ושערותיה כמו שלג. ושׂרת הילדים התבוננה אליה רגע אחד בחמלה גדולה ואחר כן החליקה בידה על קדקד ראשה הלבן ועל לחייה המקֻמטות ותשאל באהבה: “מָה אַתּ שואלת מעמי, בתי הנחמדה?”

“שׂרָתי היקרה”, התחננה המלכה אליה בקולה הרפה. “אֵיתָן הוה חוט הלב כל הימים ואולם עתה בא המועד לְנַתְּקוֹ, ואת הדבר הזה רק אַתּ לבדֵךֻ תוכלי לעשותו עשי-נא עמי את החסד הזה וְהִתַּרְתְּ אותו, למען אשר יבוא המות וישאני עמו למנוחה, כי עיֵפה אנכי”.

“בתי”, ענת שׂרת הילדים, “את חוט הלב לא יוכל איש לְנַתֵּק, לא אני ולא המות. ואולם לדבר הזה אַל נא תשיתי את לבך, לכי למנוחתך בשלום ובִטחי בי, כי לא יאֻנה לבתךְ כל אָון”.

“בָּךְ בטחתי”, ענתה המלכה ותשק את ידי השָׂרה למו פיה, ושׂרת הילדים נשקה לה גם היא אל מצחה וַתָּנָד בראשה ותֵּעָלם מעיניה.

ובחצי הלילה בא המות וידַבר קְצָרוֹת ויאמר: “הכל נכון, בֹּאי”. ובקר מצאו את המלכּה מתה על מטתה. והפּרינצה הִילדה היתה למלכה ותתאבל מאד על אמה, אך מעט מעט נִחֲמָה אחריה, כמשפט הילדים מאז במות עליהם אבותיהם. ואולם מהעת ההיא והלאה לא מצאה את לבה לעזוב את ארצה, כי כפעם בפעם בבֹאה עד הגבול הֵחֵל לבה לִכְאַב עליה עד להפליא ותִּמָּשֵׁך בחֹזק היד לבוא יום יום אל קבר השיש אשר לאמה. וכאשר זָקְנה מאד גם היא, וַתָּמָת וַתִּקָבר בקבר אמה וחוט הלב העשוי זהב אשר עין איש לא תראֶנו יָצא וַיְּרֻקָּם מלב האם המתה אל לב הבת המתה גם מאז והלאה עד עולמי עולמים.

בּעיר גדולה היושבת אל היָם, בבֹקר הַשְׁכּם אחרי ליל סערה, מצאו העובדים בחוף ילדה קטנה שוכבת על שפת הים, והילדה שכבה על פני החול, לבושה רק כתּנת לבד, והיא רטֻבּה כֻלה ממים ולא נִכּר בה אות חיים. ומן הים לא רחוק מן החוף נראה ראש תרן עולה מן המים, כי אניה גדולה עם כל אשר בה טבעה במקום הזה, ורק את הילדה הקטנה הציפו הגלים אל היבשה.

ואיש חומל מן העובדים לקח את הילדה ויגלום עליה את מעיל הפשתים אשר עליו, וימהר וישאנה אל הסֻכּה הקרובה אשר לאחד משומרי המכס, ויעבירו מעליה את כתנתה הלַחה וישכיבוה על המַּרְבֵּץ ויכסוה, ויהי כאשר יחם לה ותפקח הנערה את עיניה ותשא את קולה ותבך.

והאנשים אשר בסֻכּה השתוממו לִיפי הילדה ולתארה הנחמד וישתאו אל פניה הצחים אשר מראה שושנים להם ואל עיניה הגדולות אשר מראה התכלת להן ואל שערותיה הצהֻבּות אשר עינן כעין המשי. ויראו את הכתנת אשר לה והנה היא עשויה בד דק ויקר וכתר זהב מְרֻקָם בשוליה, ויבינו האנשים כרגע כי בת שועים לפניהם, נערה מזרע השרים הגדולים, אשר פֻּנְקָה ואשר עֻנְגה עד כה ועתה הקיאו אותה המים הזדונים אל חוף נכרי.

ויהי כאשר בכתה הנערה, ויחמלו עליה האנשים הנצבים עליה מאד מאד, ואולם לא ידעו להושיע, כי לא הבינו להתהלך לפני ילדים קטנים, וגם לא היה דבר תחת ידם, לבעבור מַלא את צרכי הילדה. והילדה לא היו עוד בפיה הקטן שִנֶיהָ כֻלן ולא ידעה בלתי אם לגמגם מלים אחדות בשפה נכריה.

והאנשים נועצו יחד וימצאו כלם ויחלטו כי אין זה בלתי אם רעֵבה הילדה ועליהם להביא לה בראשית מזון וכסות. ואולם בַּסֻכּה לא נמצא דבר בלתי אם יין שרוף נתעב, ויפנו וילכו אל חנות המלחים הקרובה, ויביאו מעט חָלב ומעט תֻּפִינֵי לחם רך, ותֵּשת הנערה ותאכל בתאוה. ויהי כאשר השיבה מעט את נפשה, ותחדל הנערה מבכות ותישן.

ושומר המכס לא יכול להוָתר עם הילדה הישֵׁנה, כי היה עליו לצאת למשמרתו, וגם העובד החומל אשר הביא את הילדה אל הסכה ראה כי עת לו לצאת לפעלו, כי עני היה וּבֶאֱבֹד לו יום עבודה אחד לא יהיה לבני ביתו ממחרת היום דבר לאכול. ואולם האיש לא מצא את לבו לעזוב את הנערה הקטנה והיפה, ויקח את הכתנת הלחה ויגולל אותה ויצרור אותה בלאט במטפחת הַכֻּתָּן אשר לו וישימנה אל כיס מכנסיו העמֹק, ואת הנערה הערֻמה לקח ויגלום עליה שנית את מעילו ומן השומר שאל לו שמיכה עשויה צמר ויַחבא בה את הילדה וישאנה אל ביתו. ויהי הוא הולך על פני חוץ בידים ערֻמות, אף כי נפשו ידעה מאד כי לא נאוה לעובד חרוץ אשר לו אשה ובנים להֵרָאות כן על פני חוץ.

ובבֹאו הביתה אמר אל אשתו: “ראִי הנה היית לי אַתּ תמיד הנותנת לי ילדים, ועתה הנה נסיתי הפעם ונתתי לך אנכי ילדה”.

והאשה הביטה את המתנה ותשתאֶה אליה ולא גדלה שמחתה עליה מאד, כי חשבה האשה בלבה אשר יִשְׂפְּקו לה חמשת ילדיה אשר עמה בבית עד למַדַי, ואולם כאשר ספר האיש באזניה את דבר הילדה ואת אשר מצא אותה עזובה על פני החול, ויֵעור לב האֵם בקרב האשה ותחמול על הילדה ותאמר: “אם יש מזון לחמשה, והיה גם לששי; תהי נא הנערה בביתנו כל הימים אשר לא יבוא איש לקחת אותה ממנו”.

ככה לֻקחה הילדה לבת אל בית העובד, וביום הראשון הקרוב עלה האיש אל בית הפקידות לרשום את שמה בספר הרשימות כחק. והפקיד חשב מחשבות על דבר השם אשר יקרא לנערה הנכריה, ויאמר בלבו: הן רוח צפון הביא את האניה אל החוף, לכן אין זאת כי אם מן הצפון היא, ואולם יש אשר אניה צפונית תבוא גם מן הדרום, ולכן יקרא לה שֵׁם אשר חציו יוָני, על שם הדרום, וחציו דֵיני, על שם הצפון, ויקרא לה מַרְגְּרִיטָה בּוֹלְגֵיבַּרְן, לאמר: מרגלית בת גלים. ואל העובד אמר, אשר מכל משמר ישמור את הכתנת עם רקמת כתר הזהב אשר בשוליה, כי מי יודע אם לא על פי הכתנת הזאת יצליחו למצֹא באחד הימים את אבות הנערה או קרוב או גואל.

ובליל הסערה טֻבעו אניות רבות מאד ולא יָדע איש עד עולם את האניה אשר בה באה הילדה הקטנה, וגם לא בא איש עד עולם לדרוש את הילדה, ותשָׁאר הנערה בבית האיש העובד ותגדל עם הילדים אשר שם. וריטה – כי ככה קראו למרגריטה בקצרה – הלכה מחיל אל חיל ותגדל ותיף, אף כי לא התענגה על רֹב טוב בית הזה, כי יש אשר פרש המחסור את כנפיו פה, ואם לא היה מאכל לחמשת הילדים דַּיָּם, ותהי על ריטה לחַכּות עד כלותם לאכול, אולי ישאירו לה מעט, ויש אשר לא נותר דבר והיא לא אכלה ותרעב. ואמנם לא אשה רעה היתה אִמה אומנתה, ורק העֹני הִקְשה את לבה, כי קרובים היו לה עצמה ובשרה מן הילדה האסופה, ותהיה נותנת לה מקום במעונה הדל, ורק כי לא תוציא כסף מכיסה לצרכיה, כי לאלה לא השיגה יד אישה. ותהי הנערה ישֵׁנה במטה עם שתי הנערות הצעירות אשר בבית, והנערות מושכות את השמיכה אשה אשה להתכסות בה, וריטה שוכבת ערֻמה ותקפא מִקָרָה בלילות החרף ותהי מתרפקת על אחיותיה להתחמם מעט, ויהי הדבר למֹרת רוח לאחיותיה, כי תעורר אותן משנתן, ותבעטנה בה ברגליהן ותמרוטנה את בשרה. וריטה לא התאוננה ותבך חרש בחשך ואיש לא ראה. וגם מלבושיה אשר לבשרה היו קרועים ובלוים, כי לבשה רק את הסחבות אשר השליכו אחיותיה מעליהן מבלתי יכלת ללבוש עוד אותן, ותהי כמעט ערֻמה ויחפה. ואף כי היתה כמפלצת בעיני כל רואיה, הכירו רואיה תמיד את יפיה הנפלא וישתאו אליו. כי היו רגליה היחפות שזופות שמש וכסויות חלאה, ובכל זאת היו כמעשה פסל אשר יצר האמן, ופניה היו צחים ורכים ונחמדים, ועיניה היו גדולות ועינן כעין התכלת ומביטות כמו חולמות, ותלתליה הרכים עופפו כקרני שמש מזהירות מסביב לקדקדה, והיה בכל אשר תלך, והתיצבו האנשים ויעמדו תחתיהם ויביטו אחריה, ותהי בלבם רק המחשבה האחת, כי בת מלכים היא אשר חמדה לה לצון ותתחפש ותהי לשפחה. ואחיותיה בראותן את יפיה וכי לוקחת היא את לב כל רואה באשר היא שם, ותקנאנה בה מאד ותעַנינה אותה ותַּראינה לה בכל רגע ורגע את ידן וכי רק אסופה היא מן החוץ ואוכלת לחם חסד, ותהיינה לה למצַווֹת ותשאלנה מעמה להיות להן לשפחה ולעשות את כל העבודה אשר בבית. ותהי ריטה מְטַאטֵאת את החדר יום יום ואחת בשבוע היא מקרצפת ומגרדת את הרצפה, בבֹקר בבֹקר היא מבעירה את האש בכירים ובערב היא מגהצת את הנעלים אשר לאבותיה ולארבע אחיותיה ואף גם לאחיה האחד, וגם בכל משלחת אשר בבית רק אותה ישלחו, ותהי היא באה אל כל חנות באין כסף ושומעת גערה על דבר אשר לא הביאה שִלּוּמים ומתחננת על נפשה להוסיף לתת לה בחשבון את אשר תשאל. וכל אשה מן השכנות בראותן את הסחבות אשר על בשרה ונתנו לה אשה אשה נעלים ישנות או שמלה או אפוד או מטפחת, ויש אשר תּכּרנה בה כי רעֵבה היא ונתנו לה גם פת לחם ומעט בשר או תפוח או פלח גבינה הולנדית. והנערה רכה וַעֲנָוָה ונעימה תמיד, לא תשמיע במרום קולה ולא תדבר און ולא תדע ריב, לכן תלעגנה לה אחיותיה תמיד ותקראנה לה: בת-מלך. כי יָדעו כלן את דבר הכתנת היקרה אשר לה עם רקמת כתר הזהב, וגם ראה ראו אותה במו עיניהן, אף כי הסתיר אביהן את הכתנת בארגז וישמרנה מכל משמר ולא הוציא אותה על נקלה להראותה לאיש. והיה כאשר יעלה על לבן, כי אולי באמת בת-מלך ריטה זאת, ותתרגזנה מאד, ורק בזאת התנחמו ותשמחנה לאידה, כי היתה בת-מלך זאת לשפחה לאנשים שפלים ממנה ולא יפָּלא מהן לצוות לה בכל רגע לעשות כל עבודה קשה בבית.

וכאשר גדלה ריטה מעט ותחל להבין את אשר לפניה, ותחשוב גם היא תמיד על דבר מולדתה ותהגה בהקיץ ובחלומות בתעלומות כתר הזהב אשר בכתנתה. אז התלקחה בלבה אש תאוה גדולה לראות בעיניה את הכתנת היקרה ולגעת אליה באצבעותיה, ואולם לא ערבה את לבה להשמיע את משאלותיה לאיש, כי כאשר התחזקה באחד הימים ותשאל מעִם אוֹמְנָהּ להראות לה את הכתנת, וימאן האיש ויען אותה קשות ויאמר: “חדלי לך מהגות בה, פן תמלאי את לבֵּך רק דמיונות ריקים ונבערים”.

ומעט מעט באו לה השמועות על דבר המקום אשר שם מצאו אותה אחרי הסערה, ותהי היא הולכת לפעמים אל החוף ותשב על פני החול ותבט הימה אל המקום אשר שם טבעה האניה אשר הביאה אותה הלום, ויש אשר שאלה את נפשה אם לא במקום הזה על פני תהום הים ינוחו גם אבותיה. אז יתקוף אותה פתאם כאב גדול ועיניה תמלאנה דמעות. ויש אשר יהיה עם לבה להתנפל המימה ולשקוע ולרדת עד למעמקים למקום שם אבותיה, למען הִוָּתֵר עמם יחד לעולם ולבלתי שוב עוד אל עָניה ואל מרוּדֶיה. ואולם לא לעֹשר ולחיי נחת צמאה נפשה, כי אם לאהבת אֵם –אשר תשלח אֵם אוהבת את ידיה וּתחֲבק לה והיא תתרפק עליה ועל זרועותיה וְתִשק לה כנפשה שָׂבעה עד בלתי קץ. ואת העֹנג הזה לא ידעה מעודה, ותקנא עליו באחיותיה אשר זולתו לא היה להן דבר לקַנּא בו.

ובהיותה בת ארבע עשרה שנים, ותהי שׂוּמָה עליה לצאת לעבודה למען הִשְׂתַּכֵּר. אז נתנו על ידה מחצלות חבלים לתפור אותן שקים לקהוה, ואולם מקץ ימים רק אחדים והמשגיחה על המלאכה אמרה לה לאמר: “רואָה אנכי, ריטה, כי גסה המלאכה הזאת ממֵך וכי יכֹל תוכלי לעשות מלאכות טובות מאלה”, ולא הגידה לאומניה דבר ותלך וַתָּבֵא אותה לבית חרושת למכלולים, ותלַמד שם את אצבעותיה לעשות מגבעות לנשים מעשה קש דק ומעשה אטון וְסַמָט ומשי עם קשורים ופרחים ונוצות, ותחַבר את כל אלה בדעת ובטעם טוב ויֵצא שמה לתהלה. ותהיינה הנשים באות והמגבעת אשר תשים בראשה תהיה להן למופת, וכל מגבעת אשר תהיה על ראשה תשא חן מלפני כל רואה, והנשים הגדולות והגבירות מרבות לקנות. אז תגדל משכֻּרתה ותלך הלֹך וגדולה מעת לעת, וריטה מביאה את משכרתה לאומַנתה כפעם בפעם, לא תחשוך לנפשה גם אגורה אחת, וַתָּחל אומנתה להיטיב עִמה מעט בגלל הדבר הזה.

וריטה היתה נערה שותקת תמיד ותאהב להיות לבדד כל היום, ואחיותיה אשר בבית ורעותיה אשר בבית-עבודתה חשבו לה את הדבר הזה לגאוה ותשנאנה אותה בלבן, ואולם לא צדקו הנערות במעשיהן, כי לא מגאוה רחקה מהן, כ אם מהיות לבה מלא מחשבות תמיד, יען כי לא סר מנגד עיניה אף רגע אחד זֵכר כתר הזהב וזֵכר האניה אשר על פני התהום וזֵכר האובדים והמתים אשר ינוחו שם, ותהגה בם תמיד. ובבוא יום שבּת או מועד, ותהי ריטה יושבת בפִנה לבדה וחולמת בהקיץ או מתהלכת לבדה על שפת הים או בשדה או ביער הקטן אשר על יד העיר, ואנשי ביתה לא שָׂמו אליה לב וישמחו את שמחת חגיהם ומועדיהם בלעדיה, ויהי לה זה לרצון מאד מאד.

ויהי היום, יום ראשון בשבת מִשַבְּתות הימים אשר אחר הפסח, והנערה יצאה היערה כפעם בפעם, למען התענג על האביב הרך. היא עזבה את הרחוב, כמעט באה אל בין העצים, והנה קרן-אלון לפניה מְשַעֲשַעַת בצמרת עץ, מפזזת מעָנף לעָנף ומבטת אליה בעיניה המזהירות ומקפצת מן העץ האחד אל העץ השני. והנערה הלכה אחרי קרן-האלון, כי לקחה הקרן את לבה בשעשועיה. וקרן-האלון מקפּצת מעץ אל עץ וריטה הולכת אחריה, הלך והרחק הלך והרחק, והיא לא שׂמה לב כי הרחיקה מאד בלכתה וכי באה עד לבין הסבכים אשר עם העצים העבֻתּים והמקום זר ונכרי אשר לא דָרכה עוד שם רגלה מעודה. ובנשאה את עיניה להביט אל קרן-האלון, ותרא והנה נעלמה קרן-האלון פתאם, ותבקשנה ולא יכלה למצֹא אותה, ויהי לה הדבר לפלא, כי לא הבינה לאָן באה פתאם. היא עודה מבקשת כה וכה בעיניה, ותרא פתאם והנה עץ לִבְנֶה גדול לפניה ולרגל העץ מערה מסֻתּרה מתחת לאזוב בין טרפי שיחים רבים. אז נזהרה מאד בלכתה ותגש עד המקום לאִטה, למען הבט אל תוך המערה, ופתאם נִתּק עפַר-הצמח מתחת לרגליה ויבָּקע, והיא נופלת ושוקעת, נופלת ושוקעת עד למעמקים, ותזעק זעקה גדולה. אז סגרה את עיניה ותחשוב כי קִצה הנה בא עתה. ואולם פתאם חשה בנפשה כי זרועות פתוחות שלוחות אליה והיא נופלת על פני לב חם. אז פקחה את עיניה– ואת אשר ראתה פתאם הפליא ככה את לבה, עד כי האמינה כי רק בחלום היא רואָה את כל אשר היא רואָה.

על מפתן היכל גדול ונִשא עמדו רגליה, וההיכל יפה ונחמד מכל אשר ראו עיניה מעודה ומכל אשר יוכל לב אדם לחזות לו בחזון. הקירות מצֻפּים טַפֵּיטֵי משי לבן, מנורות קָנִים אשר לא תסָפרנה מרֹב שופכות אור שבעתים והאור מתוק לעינים, על הקירות תלויות מראות לטושות עד להפליא וגדולות כענקים, הכסאות מסביב מֻזְהָבים ורפידותיהם עשויות משי לבן, השלחנות עשוים לוחות מוזַאִיקָה ממעל ותפושים אבנים יקרות והאנשים מסביב לא יסָפרו מרֹב ולבושים בגדי תפארה ומכלולים נפלאים. ואולם לא מצאה ריטה מועד לה להביט ולהשתאות אל כל אלה, כי על ידה עמדה אשה גדולה, רמת קומה ויפת תֹאר מאד והאשה הגדולה לבושה שמלת משי לבן עם רקמת כסף ועל פניה צעיף והצעיף מחֻבר לכתר אשר על פני שערותיה הצהֻבּות ויורד ממול ערפה עד לשפת שמלתה – והיא האשה אשר היו זרועותיה הפתוחות שלוחות לקראת ריטה מדי נפלה במעמקים. והאשה כרעה שלש פעמים ותשתחוה עד לארץ לפני ריטה, ואחרי-כן קמה ותאחז בידה וַתָּבֵא אותה אל תוך ההיכל.

וכאשר נִתּקו רגלי ריטה מן המפתן הריעו קולות נוגנים מסביב, ואחד מן המצביאים אשר גדלו כענק נתן קול פקודה וישָׁמע קול הַכַּשִׁילים מכים על פני הרצפה, ובין שני טורי אנשי חיל גדלי קומה מצבא המשמר הלבושים מכלול ועומדים כשתי חומות צעדה ריטה לאטה על יד האשה ההולכת עִמה ותעבורנה את כל ההיכל ותבאנה עד לכסא זהב אשר בירכתי האולם, והכסא עומד על פני במה מצֻפָּה זהב ואפריון לו ממעל, והאשה הלבושה לבָנים נתנה לריטה אות בידה, ותעל הנערה על הבמה בשלש מעלות ותשב על הכסא. אז חדל קול הנוגנים פתאם והאשה לקחה מעל פני שלחן קטן אשר על יד הכסא שמלת משי עם רקמת כסף ותַּלבש בה את ריטה ואדרת סַמַט תכלת כסוּיַת ארגמן שָׂמה לה על כתפיה וכתר זהב עם אבני יְקָר אשר גדלן כביצי יונים נתנה לה בראשה, ואחרי כן כרעה שנית לפניה ותדבר וקולה היה כצליל פעמון ותאמר: “גברתי ומושַלתי, היי שלום עתה בממלכתךְ”.

והאשה סרה הצדה. אז תבאנה נשים שָׂרות, כלן לבושות שׂמָלות יקרות ועדיים ואבני יקר,ואנשים באו, כלם לבושי מכלולים ובגדי יקר ואותות-כבוד וחרָבות על ירכם, ויבֹאו לתת יְקָר לריטה. והנשים נשקו את ידה למו פיהן והאנשים נגעו בשפתיהם אל שפת הארגמן, ויהי מספרם למאות. כלם באו לתת יקר לריטה.

וריטה ישבה רגעים אחדים ולא ערבה את לבה לפתוח את פיה. וכאשר כִּלו הנשים עם האנשים להשתחוות לפניה פנתה אל האשה הגדולה הלבושה לבָנים אשר לימינה ותדבר אליה ביראה ותשאל: “איה אנכי? מה כל המראה הזה אשר אני רואָה פה?”

“גברתי ומושַלתי”, ענתה האשה, “בארץ ממלכתֵּךְ אַת פה ועבדַיךְ הנאמנים יודו לאלהים את חסדו על דבר אשר לא מנע מהם הפעם לתת לך יקר”.

"לא אבין דבר מכל הדברים האלה " ענתה ריטה והיא כֻלה נבוכה. "רק שוגים אתם. נערה עניה אנכי העושָׂה מלאכה בבית עבודה למכלולים – "

“אַל נא גברתי ומושלתי”, ענתה האשה הלבנה, “את אשר יראו בך שם לעינים לא יתן ולא יוסיף, ואולם פה אַתּ מְלַכתֵּנו הצעירה והנשאה, ואַתּ גם אַתּ הלא ידעת את הדבר הזה היטב.”

"ובכן אפוא זה כתר הזהב אשר בכתנתי – "

“אות הוא לָך על כל גָדְלֵך המרומם, גברתי ומושלתי”.

"ואולם הגידי נא לי רק את האחת – מה זה היה לי – מי אַת – "

והאשה הלבנה נתנה אות. אז שבו אנשי הצבא מחיל המשמר למקומותיהם בירכתי האולם והרצפה רעשה לקולם, ושרי החצר והשרות סרו הצִדה ויתיצבו כחצי מַעגל, הנשים בטור הראשון והגברים מאחריהן, ותהי פתאם דממה חרישית בהיכל והאשה הלבנה ענתה ותאמר:

“גברתי ומושלתי, האשה הלבָנה אנכי, המלאך הממֻנּה על מולדתך ובית אביך, אשר עלי שׂוּמה לשמור על כל נצר אשר יפרח מן הגזע האדיר הזה. ואַתּ אַל נא תחשבי, כי לָך חטאתי ולא מִלאתי את משמרתי באמונה; ואולם אויבים אשר חזקו ממני היו לי לשטן ולא נתנו לי לעשות את אשר שומה עלי ואת אשר חפצתי. אכן דעי לָך כי בת אַתּ למלך ולמלכה מושלי ארץ תּוּלֵי ואַתּ היורשת את עֶצְרָם. הנה פה התמונות אשר לאבותַיך הנשאים; ממסגרותיהן אשר על פני הקירות פה הן מברכות בשלום את חָטְרָם הנחמד”.

והאשה הלבנה שלחה אצבע וַתּור על הקיר אשר מאחרי הכסא, וריטה מִהרה ותפן את ראשה ותרא והנה מימין ומשמאל לאפריון תלויות על הקיר שתי תמונות כמדת אדם, תמונת איש-מעלה לָבוש בגדי-מלכות וכתר בראשו ותמונת אשה נפלאה אשר מראיה כמראה מלאך אלהים, ולא יכלה הנערה להתאפק ותשא את קולה ותבך. והאשה הלבנה חכּתה לה בדבריה עד כי התחזקה, ותוסף ותאמר:

“עשר שנים מָשַל אביך בארץ תּוּלֵי לכבוד ולתהלה, ותהי ממשלתו חזָקה כממשלת אביו ואבי אביו ושלשים ושלשה אֲבות אבותיו אשר מָלכו שם לפניו זה אלף שנים, ואולם פתאם באה הרעה: עלה מלך הצפון על תּוּלֵי עם צבאות הגמדים בזויי-הנפש אשר לו ויקרא עליה מלחמה. ומלך הצפון איננו גבור, כי אם קוסם, אשר יצַוה על דֻבֵּי הקרח ועל התנינים בים, אשר יאמר והיה קֹר פתאם וקפא הרוח תחת השמים או יפקוד על אור הצפון ונתן לו מבְּרָקָיו והשחית את כל אשר נשמת חיים באפו. וצבאותינו יָכלו להתיצב בפני ברקים ודֻבֵּי קרח ורק אניותינו לא יכלו התיצב בפני התנינים והקֹר הנורא. אז לכד מלך הצפון את ארץ תּוּלֵי ויכבשנה, ואבותַיך לא מצאו עצה בלתי אם לקחת אוֹתָךְ, גברתי ומושַלתי, ואת כל אנשי החצר ולהמָלט על נפשם באניה האחרונה אשר נותרה להם. ואולם גם על פני הים לא הִרפה הקוסם הרע מהם וירדוף אחריהם, וַיָּקֶם רוח סערה גדולה ונוראה, והרוח נשאה את האניה עד כה והאניה חתרה למול החוף ותשָׁבר ומִשְׁבְּרֵי המים בלעו את כל אשר בה, ולא נתנו אותי האֵלים האבירים בלתי אם להציל אוֹתָךְ, גברתי ומושַׁלתי. הנה זה דְבַר השואה אשר באה על מולַדתך ובית אביך”.

והאשה הלבנה החרישה וגם ריטה לא דברה דבר, כי פג לבה לכל הדברים אשר ראתה ואשר שמעה. אך מקץ רגעים אחדים התעודדה ותשאל: “מה עלינו לעשות אפוא? האם לא תאמרי להביאני עתה לארצי לתוּלי?”

“לא”, ענתה האשה הלבנה, “הדבר הזה יבצר ממני לעשותו. בינינו פה ובין ארץ ממלכתך מפרידים שלשה יַמים וארבע ארצות גדולות עם צבאותיהן ומשמרותיהן ומצודותיהן וחמשה הרי קרח וששה מִדְבְּרות-שממה ושבעה נחלים שוטפים. וגם לוּ אמרנו: התגברנו על כל אלה ובאנו למחוז חפצנו לתולי, הלא נמצא שם את מלך הצפון והוא יחרוש עליך רע”.

“ובכן זאת היא אחריתי כי עד עולם פה אשב?” שאלה ריטה בדאָגה.

והאשה הלבנה לא ענתה דבר בלתי אם נאנחה.

וריטה לא ידעה את שעת היום, ואולם הבינה כי האריכה לשבת באולם ההיכל, יען כי הרעב החל להציק לה. והיא בושה בראשונה לשאַל דבר, ורק כי עִנה אותה הרעב ויגבר מרגע לרגע, אז אמרה בלבה: “הלא מלכה אנכי ולי הצדקה לצוות”, ולכן פנתה אל האשה ותאמר: “שרתי הטובה, האם לא תוכלי לתת לי דבר לאָכלה? הנה רעבה אנכי מאד מאד”.

“גברתי ומושלתי”, ענתה האשה הלבנה בעצב, “אין לנו פה דבר”.

“ואף לא פּת לחם”?

“אף לא פת לחם. אנשי חצרך וצבאות המשמר אשר פה לא ירעבו לנצח וגם אני שפחתך העומדת לשרת לפניך לא אֹכַל לעולם”.

“ובכן ברעב אמות אם אומר להוָתר פה?”

האשה הלבנה הורידה את עיניה ארצה כנכלמת ולא ענתה דבר.

“כי עתה” ענתה ריטה בעצב, “עלי לעזוב אתכם אפוא”.

ובראותה כי אין עונה דבר קמה מעל הכסא ותרד בלאט במעלות מן הבמה, וכאשר רק נגעה כף רגלה אל הרצפה והנה קול חצוצרות וקול מקרא נשמע וחיל המשמר עבר מירכתי האולם שנית אל האולם בתָּוך, ויהי הם מכים בכשיליהם על פני הרצפה ברעש ומתיצבים מסביב לריטה מצב-משְנה, והנוגנים גם הם החלו לנגן פתאם, והאשה הלבנה החזיקה ביד ריטה ותלך עמה, שרי החצר עם מַטותיהם הלבנים הולכים לפניהן והשרות לבושות שמלות סרוחות על הרצפה הולכות אחריהן, ויבֹאו כלם עד הפתח. שם נצבו כנטועים פתאם והאשה הלבנה עזבה מידה את יד ריטה ותקד ותשתחוה שלש פעמים.

“האם כלכם אתם אומרים להפרד פה מעלי?” שאלה ריטה בדאגה.

“כן שומה עלינו”, ענתה האשה הלבנה.

“ואף אין בכם אחד אשר ישלחני בדרך? ואם יחידה וגלמודה עלי לשוב אפוא עתה אל בית אומני?”

“לא נוכל לשנות מזה דבר”, ענתה האשה הלבנה בעצב.

וריטה נאנחה אנחה גדולה ותחבק לאשה הלבנה, והאשה הלבנה נשקה לה עד בלי ספורות והשרים והשרות כרעו לארץ ויגעו בשפתיהם בשפת האדרת, ואחרי כן קראה ריטה ותאמר: “שלום לכם כלכם!” ודמעותיה נראו בעיניה. אז נגשו שנים מן השרים לפתוח לה את הדלת והיא אמרה לעבור את הסף, והאשה הלבנה נגשה אליה שנית ותדבר אליה רכות ותאמר: “סלחי לי, גברתי ומושלתי”, ותעבֵר את הכתר עם אבני היקר מעל ראשה ואחרי כן פִתְּחה גם את הוָו אשר החזיק את הארגמן ותקח גם את אדרת המלכות היקרה מעל כתפיה.

“האף את אותות גדולתי אלה לא תוכלי לעזוב לי?” קראה ריטה.

“כן צֻוינו, ועלינו לשמוע”, ענתה האשה הלבנה ותסר מעליה גם את השמלה הנפלאה עם רקמת הכסף ועם המשי הלבן, וריטה שבה ותהי כבראשונה לבושה שמלת עֹני כאשר תלבשנה העובדות העניות.

“הנה בא הקץ לתפארתי”, קראה ריטה. “אינני עוד מלכה, כי אם הנערה האסופה מן החוץ מרגריטה בולגיברן.”

“לא כן, גברתי ומושלתי”, ענתה האשה הלבנה ברגש. “מלכה אַתּ ומלכה תהיי, ואין איש אשר יוכל לגזול את תפארתך זאת מידך. אמת כי האנשים אשר בקרבם אַתּ יושבת בארץ הזאת אינם יודעים את כבודך, ואולם בכל עת אשר יהיה רצון מלפניך לסור אלינו פה, אל המקום אשר שם יחכו לך עבדיך הנאמנים, וְנִתָּן לך כל יְקָר וכל כבוד אשר יאות לך ואַתּ בעיניך תראי כי מלכתנו הנשאה והאהובה אָתּ.”

וריטה עוד עומדת בסף, כי צר לה לעזוב את ההיכל הנפלא, ואולם דרך אחרת אין לפניה אם לא תאמר למות ברעב, ולכן אספה את שארית כחה ותתעודד ותעבור את המפתן. ברגע הזה החזיקה בה יד נעלמה ותאחזנה בציצת ראשה ותשאנה כשבֹלת סופה ותעלנה, ומקץ רגע אחד עמדה ריטה שנית על יד פתח המערה אשר לרגל הלִבְנֶה הגדול, ובהביטה כה וכה ראתה על אחד מענפי העץ את קרן-האלון פתאם והיא מקפצת מענף אל ענף ומעץ אל עץ, להורות לה את הדרך עד צאתה את היער.

החשך כִסה את העיר בשוב הנערה הביתה, ואנשי הבית אשר לא הסכינו לשום לב לצאתה ובואה דאגו הפעם הזאת לה, יען כי אחרה מאד מאד, ואומַנתה גערה בה על אַחֲרָהּ לנוד בנשף בחוץ. וריטה צִדְקה את נפשה בנחת ובדברים רכים – ואולם זכרה בלבה כי מלכה היא ושחוק חרש עָבר פיה למראה האשה הדַלה הזאת אשר באוַלתה תגער בה ולא תדע. אז זכרה את כסא מלכותה ואת ההיכל ואת שריה ושרותיה ואת חֵיל-המשמר ואת כתר המלכות עם האבנים היקרות, ויהי לה הדבר כמו לצון אשר חמדה לה עתה לשבת בבית עובדים עניים לשלחן ערוך באין מַפָּה ובאין יין, והארֻחה קטנה ורזה מאד, רק מעט לפת כבוש עם עדשים ולחם דגן ומים, ואחרי כן תעלה על משכבה הצר אשר איננו בלתי אם שק תבן.

וריטה נהפכה לאחרת מאז נגלו לה תעלומות חייה ומולדתה וכבודה, כי החרישה ותהי שותקת שבעים מבראשונה, ורק כי בחסד ובענָוָה גדולה התהלכה לפני כל איש אשר בא עמה בדברים. ואולם טוּבָהּ ומאור פניה כִּעֲסוּ את אנשי ביתה וירגיזום, כי חשבו לה את הדבר הזה לגאוה ולשעשוּע ריק, ויענו אותה דברים רעים ומרים וילעגו לה על כל דבריה הטובים. אך כאשר לא חדלה מִשַּׁנּוֹת את רוחה ותהי רַכּה ודורשת טוב לכל איש, ויכירו האנשים מעט מעט את ערכה ויָּחֵלו להביט עליה ביראה נפלאה. וגם בבית עבודתה הפליאה הנערה את רעותיה ואת כל הנשים הקונות בהדַר שִׂיאָהּ, ויש אשר אמרו הקונות לבעלת הבית במעט לצון ומעט אמת, כי הנערה היושבת לפניה להיות מְנַסָה את המגבעות איננה כאחת הנערות כי אם גֵאוּת תלבש כמלכה נסתרה עד כי כמעט לא תערובנה את לבן לגשת אליה ולצַוֹת אותה דבר.

ובימי שבתותיה ומועדיה לא באה עוד ריטה אל החוף, כי אם הלכה היערה אל הַלִּבְנֶה הגדול. שם ישבה על שפת המערה אשר בסתר השיח ותסגור את עיניה ותשמט ותצנח, ובִן-רגע אחָזוה שתי ידים שלוחות לקראתה. כפעם בפעם קדמו פניה הנוגנים בבֹאה ואחריהם כל קְהל שריה ושרותיה, והיא ישבה על כסא הזהב אשר לה לבושה מלכות וכתר האבנים בראשה והאשה הלבנה מספרת לה את כל אשר בקשה לשמוע: את דברי ימי אבותיה ואת דברי ימי אִמה אשר היתה בת מלך מארץ החוזים ואת דברי ימי אבות אבותיה ואת דברי ימי ארצה תּוּלֵי ואת דברי ימי עַמה עם מנהגיו ומשפטיו. ושרותיה מזמרות לה זמירות קדמוניות על עלילות בית אבותיה מקדם ועל חכמתם בימי שלום וגבורתם בימי מלחמה, וחכמי שריה נושאים באזניה משא על דברי ימי תּולי ומראים אותה פסלי עץ לבושי בגדי בני ארצה למען תדע ותמונות יַראו אותה למען תאר לעיניה את תבנית היכל אבותיה ותבנית ארמונותיה ועריה ושדותיה היפים אשר בגבולות ארצה, ותהי ריטה יודעת את תולי ואת כל אשר שם לכל פרטיה לא נעדר דבר, ותהי כמו ישבה שם כל ימיה ולא ראו עיניה ארץ אחרת מעודה. וכפעם בפעם בהיות עליה לעזוב את היכל המלכות ולשוב העירה למלאכתה ולבית אומניה, לא כָבַד עוד הדבר עליה כבראשונה, כי בחזון ראתה כל הימים רק את מלכותה ואת ארצה, ובימי שבתותיה וחגיה שבה והיתה למלכה בקהל שריה ושרותיה עם כל כבודה ותפארתה, וכל ימי השבוע נשאה בדומיה את סִבלה להיות יושבת כנכריה בין אנשים דלים ולהיות נחשבת כאחת מהם.

אך מעט מעט היה הדבר לפלא גם בעיני אנשי ביתה, בראותם אותה עוזבת את הבית כפעם בפעם בבוא יום הראשון בשבת כמעט אכלה את ארֻחת הצהרים, והיא שבה בערב ועיניה מאירות ומזהירות כאיש אשר ראה טובה שעות אחדות. ואחיותיה נוסדו יחד ותתחרשנה ותתלחשנה ותחשובנה עליה מחשבות אשר לא תהיינה לכבוד לה, ויהי כל חפצן לגַלות את סתרי הליכותיה אשר היא הולכת תמיד לבדה לשוח, ואחיה בן אוֹמנה חרץ בלבו להתגנב וללכת אחריה באשר תלך. אז יָצא אחריה מרחוק בלכתה היערה וילך אחריה ויבֹא גם הוא עד המערה אשר תחת הלִבנה, ואת קרן-האלון המקפצת מענף לענף לא ראה, כי היו עיניו נטויות על ריטה בלי מעצור, ואולם פתאם נעלמה הנערה מנגד עיניו ולא נראתה עוד, ובבֹאו אל המקום אשר שם אבדה ממנו וירא את המערה המסֻתּרה אשר מתחת האזוב וטרפי השיח וידע כי באה הנערה אל תוך החור, ואולם לא היה עם לבו לבוא אחריה שם גם הוא. אז יָשב על פני הדשא ויחכה. אך כעבור שעה ושתי שעות והיא לא שבה, ותקצר נפשו לשבת ויחַזק את לבו ויקם ויבֹא אל תוך המאורה ויָּחל לרדת, ואולם קירות המערה היו תלולים ונטוים מאד והאזוב ושיחי העשב אשר החזיק בהם נִתּקו והוא נפל ברעש גדול למעמקים ומטַר רגבי עפר ונפץ אבנים נופל אחריו.

והנער מְגֹאָל כלו וּכְסוּי פצעים וקְרוּעַ בגדים נופל על פני הדלת אשר מתחת והדלת נפתחה מקול הרעש הגדול בנפלו והוא מתגלגל עד לתוך אולם המלכות. אז השתער השר אשר על חיל המשמר בראותו את המתפרץ פתאם וימהר ויצו את אנשיו לתפשו, ואולם ריטה הכירה את הנער ותקרא “הרף!”. והשר נגש ויאמר לה, כי בן מות הנער הזה, ואולם ריטה קראה שנית: “אַל נא יפול משערת ראשו ארצה! המלכה אשר לכם צותה, ואתם שִׁמעו!” ואל הנער אשר התעודד כמעט ויספור את עצמותיו הכואבות ויבט משתאה ומשתומם אל כל סביביו אמרה: “הסכלת מאד, כי התגנבת לצאת אחרי. הפעם הזאת נשאתי לך ואולם אַל נא תשוב לאִוַלתך זאת, כי לא ינַקה אותך חיל המשמר אשר לי שנית”. אז נתנה אות לאשה הלבנה והאשה צותה את שר חֵיל המשמר, ויתפשו האנשים את הנער וישליכוהו אל מחוץ לדלת ההיכל, וישכב הנער שם. והנער החל בעמל וביגיעה לתַפש בידיו וברגליו ולעלות מן הבור ולא יכול, כי היו הקירות חלקים מאד, ויָּשב ויפול כפעם בפעם לאחור, אז חמלה האשה הלבנה עליו וַתָּקֶם את רוח הסערה אשר לה ותעלהו בן-רגע אחד למעלה.

והנער הולך צולע על ירכו ונאנק ומתיפח ממכאוביו ויתע פעמים אחדות ביער, ויהי לילה בבֹאו אל בית אבותיו. הוא בא וימצא את ריטה יושבת בית זה כמה, וריטה לא סִפרה דבר על אדותיו ואת אשר קרהו ותהי מִתְאַוָּה מעט לשמוע את אשר יסַפּר הוא. ואולם הנער בראותו אותה עִוָה רק את פניו ולא דִבּר דבר. רק אין זאת כי אם לא חפץ לגַלות דבר מכל אשר ראה בעוד הנערה בבית. ואולם אמו ראתה את בגדיו הצואים והקרועים ואת פצעיו אשר בידיו ותספוק כפיה ותקרא " אֵלִי בשמים, הביטו נא למראהו! מֶה עשית, נער? האם בקהל נערים נִצים היית?"

“לא”, ענה הנער בקֹצר רוח, “רק ריטה הנחמדה אשר לנו אשֵׁמה בזה עם דרכיה ומעלליה הזרים. אנכי חפצתי לדעת את המקום אשר היא הולכת אליו כפעם בפעם וִיהי מָה, ועתה ידעתיו. אל היער היא הולכת ושם היא מקַפצת אל תוך חור עמֹק והחור יורד אל תוך מערה גדולה. ואני קִפַּצתי אחריה, ואולם אין זאת כי אם מהירה היא ממני, כי כמעט הבאתי עלי שואה וכל עצמותי שִבּרתי. אין זאת כי אם יחדור מעט אור אל תוך המערה מבעד לאחד הבקיעים, ואולם חשֵכה וקרה ורטֻבּה היא על פני כֻלה. ושם מתהלכת ריטה אנה ואנה והיא מדַבּרת בקול אל נפשה. רק אין זאת כי אם מצַחקת היא שם צחוק שעשועים לנפשה, אשר בו תתחַפש לבת-מלך או למלכה, ולא תחפוץ בהיות זָר עמה ולא ישים אותה ללעג. אַל תירָאי, ריטה, לא אפריע עוד אוֹתָךְ בהבלַיך”.

“אכן טוב תעשה אם ככה חרצת”, ענתה ריטה בשחוק ובנעימות כמשפטה תמיד. ובכן אפוא לא ראה אחיה דבר, לא את ההיכל הנחמד ולא את השרים והשרות ולא את בגדי תפארתה ולא את כסא מלכותה. אמנם פלא הוא כי לא ראה דבר, ואולם טוב כי כן הוא וכי כמו זרה תהיה גם לימים הבאים, כי הן נערה עניה היא העובדת את עבודתה יום יום למען השתכר ללחם חֻקה.

אבל בעת אשר לא היתה ריטה בבית ולא שמעה סִפר הנער באזני כל אנשי הבית, כי אין זאת כי אם השתגעה הנערה מעט וכי שמע במו אזניו בהיותו בתוך הבור אשר לה באדמה באמרה כי מלכה היא וכי חיל משמר לה ועוד דברי תעתועים והולֵלות כאלה. ואמו שמעה את הדברים ותאמר: רק כתר הזהב אשר בכתנתה עשה לה את כל אלה. ואולם הן שגעונותיה לא ישחיתו ולא ירֵעו, ולכן חשבו כלם כי טוב יעשו אם יתנו אותה לעשות את כל אשר היא עושה גם בימים הבאים, ויהיו כמסתירים פניהם ממנה וכלא רואים.

ושָנים באו ושנים הלכו. בימי השבוע היתה ריטה נערה עובדת ענִיה ובימי השבתות והחגים היתה מלכה נאדרה, ולא התעצבה ולא חרה לה על כי רק היא לבַדה יָדעה את סודה. ובהיותה בת עשרים שנה ואחת והיא עוברת יום אחד את רחוב העיר, והנה איש צעיר ויפה תאר נגש אליה, אשר לא ראתה אותו זה פעמים אחדות מדי לכתה מביתה אל בית עבודתה ולא שָׂמָה אליו לב, והאיש השתחוה לפניה ויאמר: “אמצא נא חן בעיניך, עלמה נכבדה, וּנְתַתְּנִי לְדַבּר באזנַיך דברים אחדים”.

וריטה האדימה ותען דברים נמרצים כאשר לא הסכינה מעודה: “לא ידעתיך, שְׂטֵה מעלי!” ותלך לדרכה. והאיש הצעיר עמד באשר הוא שם ויבט אחריה ביגון. ואולם הנערה לא חדלה מהגות בו כל העת אשר לפני הצהרים וגם בהיותה זועפת על דבַר אשר נגש אליה לדַבּר אותה ברחוב העיר לא חדלה מהִתְאַות לדעת את אשר היה עם לבו להגיד לה. ובהיות הצהרים והיא שבה הביתה ותשתומם מאד בראותה את האיש הצעיר יושב בבית אומניה על יד אִמה. רגע אחד נשארה עומדת בַּסָּף, ואולם האיש הצעיר קם לפניה בכבוד מעל כסאו והאשה קראה אליה ותאמר: “מה זה תתמהמהי? בֹאי הבּיתה,הן לא יאכלֵך האיש הזה. תמים הוא עִמָךְ”.

אז החל גם האיש לדַבּר. “גבִרתי”, אמר, “יודע אנכי אוֹתָךְ זה חדשים אחדים, יום יום הלכתי אחורַיך בלכתּך ואַתּ לא התבונַנְתְּ. ועתה הנה ערבתי את לבי לגשת אליך ברחוב, כי אמרתי: זאת היא הדרך הנכונה מכל הדרכים. ואולם אַתּ צדקתְּ מאד בַּהֲשִיבֵךְ את פָּנַי, כי את אשר לא יֵעָשֶׂה עשיתי. לוּ עשיתי למבראשונה את אשר עלה על לבי רק זה אחרי כן, כי אז באתי לבית אבותַיך ראשונה – ולא היה בי חטא”.

“אבל מה שאלתך?” שאלה ריטה והיא נבוכה כֻלה.

“גברתי ריטה”, ענה האיש הצעיר, “אהבתיך וזה חפצי לקחתֵּך לי לאשה, האם תואילי ללכת אחרי?”

וריטה שמעה ולבה התפעם בה בחזקה ותורד את עיניה כי התבוששה. “לא ברגע אחד יעָשה דבר אשר כזה”, אמרה, "הן לא ידעתיך עוד – "

“אַל נא תקשי את לבך”, קראה אומנתה ולא נתנה אותה לכלות את דבריה. “איש נדיב האיש הזה והוא משורר”.

“משורר אתה?” קראה ריטה ונפשה התעוררה בה פתאם.

“יש כי אאמין כי כן הוא”" ענה האיש הצעיר בענוה. "כותב אנכי שירים ומוציאָם בספרים והאנשים קונים אותם בחפץ לב ואומרים לי, כי סבל חייהם יוקל מעליהם והעולם ייף בעיניהם שבעתים אחרי קראם אותם.

וריטה שקעה פתאם במחשבותיה ולא יספה לדבר עוד, והאיש הצעיר הוציא ספר קטן מצלחת בגדו ויתן על ידה ויאמר: “הואילי נא, עלמה נכבדה, וקחי את הספר הקטן הזה מיד. שירַי הם. יהיו נא אלה למליצים עלי ואַתּ תני לי ואסור מחר אליך ואשמע את אשר תעני אותי”.

ואחרי ברכו אותה בשלום ואחרי צאתו החֵלה האשה לדבר על לב ריטה ולעודד אותה ללכת אחרי האיש הצעיר והיפה הזה להיות לו לאשה, כי נדיב הוא וכי ברכה בו וכי טוב ממנו לא תמצא. וריטה ענתה: נכבד הדבר הזה מאד ולכן לא תוכל לבהל ברוחה עד אם תתבונן בו היטב. ואחרי כן סרה אל אחת הפִּנּוֹת ותחל לקרא בספר השירים. והשירים היו על האביב ועל אור השמש, על הפרחים הנותנים ריח ועל הצפרים המזמרות, על בני האדם האוהבים איש את אחיו והם נאמנים איש לאחיו בימי טובה ובימי רעה ועל כל רם וכל נשא אשר יהיה לברכה לבני אדם טובי לב. ובקראה את כל אלה חשבה כי שומעת היא את השירים הקדמונים אשר שָרו לה שׂריה ושׂרותיה ואת חָכְמות פי האשה הלבנה המדברת אליה, ותמָלאנה עיניה דמעות ולא יכלה עוד באחרונה לראות היטב את אותיות הספר.

כל המועד אשר אחרי הצהרים הגתה ריטה במשורר ובלילה לא יכלה לישון, וממחרת היום, כבוא האיש הצעיר לשמוע את אשר תענה אותו, יָצאו כל האנשים אשר בבית החוצה למען הַשְׁאִירָם לבדם, וריטה אמרה: “קראתי את שיריך והם מצאו חן בעיני מאד. אכן משורר אתה באמת, אולם האף גם ידעת מי אנכי?”

“היפה אַתּ והנחמדה אַתּ מכל הנערות אשר ראו עיני מעודי” ענה המשורר בכל לב, “ולו היה עם לבך להיות לי לאשה, כי עתה הייתי המבורך מכל בני האדם ולא חדלתי עוד מִדַבר ומכּתוב בשירי את פרשת כל הברכה הזאת”.

“אסופה אנכי מן החוץ ואין איש יודע מי היו אבותי”.

“יהיו אבותיך אשר יהיו ואַתּ הנךְ את אשר הנך”.

“עובדת עניה אנכי ואין לי מֹהר ואין לי מתן בלתי אם עורי זה אשר לבשרי”.

“אתּ לבדך לי אוצר נחמד אשר לא יערכהו כל זהב האדמה. עבֹד נעבוד שנינו ולא יחסר לנו צרכנו”.

“תן לי מועד להתבונן בדבר” ענתה הנערה רכות. “הן לא בן-רגע יחרץ גורל אשר כזה”.

“בזאת צדקת”, ענה המשורר. ואולם עד כלות המועד ההוא הן לא תמנעי ממני לבוא ולראות את פניך יום יום?"

“בֹּא” ענתה ריטה. והעלם נשק ידה למו פיו ויתן לה גליון כתוב שירים חדשים, אשר כתב למענה מתמול ועד היום, והם יפים שבעתים מכל השירים אשר כתב מעודו.

ובלב ריטה נלחמו מחשבות צוררות אשה את אחותה. אכן מצא המשורר חן בעיניה וגם נעים החבל להיות אשה לאשר כזה, ואולם בלבה הבינה כי לא תוכל ללכת אחריו עד אם תשאל בראשונה בעצת האשה הלבנה אשר היתה לה לרעותה האחת על פני כל האדמה ועד אם תגלה את סודה הנפלא גם לו. ונפשה קצרה מאד ולא יכלה לחכות עד הראשון בשבת, ותלך בחפזה היערה, וגם בבית עבודתה לא שאלה דבר למען יתנו לה ללכת, ובהיותה נחפזה בלכתה לא ראתה ולא התבוננה כי גם המשורר הולך אחריה מרחוק, כאשר הסכין לעשות בימים האחרונים כפעם בפעם בלכתה על פני חוץ ואולם העלם השתאה מאד בראותו כי אין הנערה הולכת אל בית עבודתה כמשפטה תמיד, כי אם ממהרת לבוא אל היער אשר מחוץ לעיר, ויהי הדבר בעיניו לפלא וימהר וילך אחריה למען דעת את אשר היה לה פתאם, ובראותו כי הולכת היא בחפזון וילך בחפזון גם הוא, ויבֹא עד מְקום הלִבנה הגדול ועד המערה המסֻתּרה תחת האזוב וטרפי השיחים, ופתאם ראה כי נעלמה הנערה מנגד עיניו, כי ירדה למעמקים, ויחשוב כי קרה אותה אסון, ויזעק זעקה גדולה, כי נבהל מאד, וימהר ויקפוץ גם הוא אל תוך הבור ולא התמהמה רגע. אז נפל על רגליו בירכתי הבור וכל רע לא אֻנה לו, וימשש כה וכה וירא לאור נֹגה מעט והנה דלת זהב לפניו ומבעד לדלת ישָמע קול רעש נשק וקול נוגנים, אז פתח בלב אמיץ את הדלת ויעמוד בתוך ההיכל באולם המלכות בין שרים ושרות ברגע אשר ישבה ריטה על הכסא והאשה הלבנה מלבישה אותה מלכות ואת הכתר תשים בראשה. ובראותו את המראה הזה מִהר ויעבור את גדודי חיל המשמר עד בואו למעלות הכסא ויכרע על הארץ ויגע במצחו ברצפת האולם.

וריטה בראותה את המשורר פתאם לא יכלה לעצור זעקה חרישית תחת לשונה, כי השתוממה מאד, וגם הפעם השתערו גדודי חיל המלואים ויאמרו להתנפל עליו ולתפשו, ואולם ריטה נתנה אות וַתְּצַוֵם להרפות ממנו, ומן הכסא ירדה וַתָּרֶם אותו מעל הארץ. אף המשורר נבהל מאד ולא ערב את לבו להביט בפניה ורק חרש דִבר: “הלא זה תמיד הגיד לי לבי כי הוד מלכות אַתּ. סלחי-נא לי, מלכה, בחסדֵך על זְדון-לבי ועל אשר השׁיאני לבי לאהבה אותך”.

“ובכן אתה רואה אפוא את כסאי ואת כתרי ואת אולם מלכותי ואת צבא השָׂרים והשָׂרות אשר לי?” שאלה ריטה.

והמשורר השתאה מאד למשמע הדברים האלה. “איך זה לא אראה?” אמר, "אכן הֻכֵּיתי כמעט בסנוֵרים למראה כל התפארת הזאת, ואולם עִוֵּר אינני.

וריטה פנתה אל האשה הלבנה ותאמר: “משורר הוא והוא אומר לקחת אותי לו לאשה. מה העצה אשר תאמרי לי?”

“גבִרתי ומושַׁלתי”, ענתה האשה הנאמנה, “איש לב הוא אשר טעמו בו. טהורות עיניו אשר את הנסתרות תראינה. נדיב הוא, כי הוא משורר. אם אהבתיהו, כי עתה היי לו לאשה”.

וריטה האדימה מאד וַתּוֹרֶד את עיניה, אז החזיקה האשה הלבנה בידה ותשם אותה ביד המשורר, והשרים והשרות קראו בקול גדול “תחי המלכה, יחי בחירה!” והנוגנים ענו אחריהם בנגינתם ותמונות המלך והמלכה התלויות על הקיר החלו להאיר פתאם. והפקיד אשר על החצר כרע על ברכו לפני המשורר ויאמר: “הוד מלכות, כי היית לגבִרתנו ולמושַׁלתנו הנשאה לאיש היית לנסיך שליט גם אתה אשר יאתה לך כבוד וגדולה.” אז פקד את אחד מנערי השרת ויבֹאו אחדים מעבדי החצר ויביאו כר ארגמן ועל הכר לְבוש-מלכות עם רקמת זהב ורָביד וחרב וְדָרְבְּנוֹת-זהב וישימו את כל אלה על הרצפה לפני הכסא, וריטה שאלה בשחוק נעים ותאמר: “היש עם לבך ללבוש את אלה?”

“לא אערוב את לבי – גדול הכבוד ממני – לא היום –” ענה המשורר והוא נבוך כלו. ואחרי כן הוסיף חרש ויאמר: "גברתי ומושלתי – ריטה חמדת לבי – כי עשית עמי את החסד הגדול מכל החסדים – כי הייתי לך לחתן – כי עתה אערוב את לבי לשאול מעִמך – "

“מה?” שאלה ריטה במאור פנים.

“שַלחי נא את שרַיך ושרותַיך מעל פנַיך – תניני ונהיה רגע אחד לבדנו – למען אשיש עליך בפעם הראשונה כמשוש חתן על כלה ולמען אחבק אותך.”

“אין למלכה בדידות”, ענתה ריטה. “קום ונלכה.”

וריטה קמה ותלך לימין חֲתָנָהּ עד פתח ההיכל, והשרים והשרות נותנים להם כבוד כמשפט, ותעזוב את לְבוש-מלכותה ואת עֶדְיָהּ ביד האשה הלבנה, ומקץ רגע אחד היתה היא וחתָנהּ בפתח המערה על פני האדמה. שם נפלה על צוארי המשורר ותשק לו בפעם הראשונה וְהַלִבְנֶה הזקן רָעַש וקרן-האלון הנאמנה הביטה.

והמשורר היה מַשְׁמִים לכל אשר ראה ולכל אשר שמע ביום ההוא, ואולם לא מצא את לבו לחקור את כלתו ולשאול. וריטה הבינה את אשר בלבו ובדרך בשובם העירה סִִפּרה לו את כל הדברים, ורק בַּקש בִּקשה אותו לשמור את הדברים בלבו ולבלתי דַבֵּר באזני זר, פן יהיו לשחוק.

ובבית אוֹמְנֵי ריטה עשו משתה ביום אשר אֹרְשָׂה הנערה לאיש ומקץ ימים אחדים חגו גם את חג החתֻנה, ויהי חַג מִשְנֶה גם בקהל הממלכה הנסתרה וגם בקרב האנשים אשר ברחוב ביתה. וריטה עזבה את בית עבודתה ותפתח לה חנות למעשה מגבעות, והמשורר כתב שירים נחמדים על כל הטוב אשר מצא ויהי למהולל בכל הארץ בשנה הראשונה לחתֻנתם באו מעת לעת היערה אל היכלם ויהי גם האיש הצעיר יושב על הכסא על יד אשתו לָבוש מלכות, ואולם מקץ שנה ילדה ריטה בן ולא יכלה לצאת שבועות אחדים החוצה והמשורר לא ידע אם יוכל לבוא לבדו אל ההיכל. מקץ ארבעה שבועות יָצאה ריטה שנית בפעם הראשונה וַתַּלְבֵּש את בנה את כְּתֹנת הבד עם כתר הזהב וַתָּבֵא אותו אל ההיכל אשר בממלכתה הנסתרה, למען הַרְאותו את השרים והשרות. ותהי שמחה גדולה מאד וכבוד ותפארת וגדולה, והאשה הלבנה לקחה את הילד בזרועותיה ותתרפק עליו וַתָּרֶק לו את ברכותיה, וכאשר שבו מעט לדממה קמה ריטה ותפתח את שפתיה ותאמר: “נדיבֵי שָׂרַי וְשָׂרוֹתַי, זאת לנו הפעם האחרונה אשר אנחנו רואים איש את פני אחיו, כי עבודתי ובני ובעלי דורשים מעמי את עתי ולא אוכל עוד להתלונן בצלכם חצי ימי. את עֲבָדְכֶם אותי באמונה אזכור ולבי ירעד, ואולם מה יועילני זה? קומו ושובו לכם לארץ תּוּלֵי, עֲשוּ שלום עם מלך הצפון וזכרו אותי בלבכם כאשר אזכרכם תמיד גם אָני. שלום שלום לכלכם!”

והשרים והשרות כרעו על ברכיהם וישאו את קולם ויבכו והאשה הלבנה התרפקה על ריטה ולא אבתה לעזוב אותה. ואולם ריטה התחמקה בנחת מזרועותיה ותָּשב ותקח את בנה ותתן את ידה באהבה לכל איש ואשה ותגש לאט אל הפתח. אז הביטה בפעם האחרונה על השרים ועל השרות ועל ההיכל ועל הכתר ועל לֵבוש-המלכות ותשק בפעם האחרונה לאשה הלבנה ובִן-רגע היתה בפתח המערה על פני האדמה.

ובעמדה תחת הלִבנה אמרה ריטה לאישה בעצב: “הנה הבאתי את הקרבן ועתה זה בא הקץ לתפארת מלכותי לעולם”.

“אַל-נא”, ענה המשורר ויכרע לפניה על ברכו. “לי אַתּ מלכה ולי תהיי מלכה לעולם ככל אשר היית וככל אשר חשבתיךְ בלבי עוד טרם הִגָּלוֹתֵךְ אלי בתפארת מלכותךְ וככל אשר תהיי לעולמי עולמים לכל זַרְעֵךְ אַחֲרָיִךְ”.

וכן היה. עַטְרות תהלה נִתּנו על יד המשורר והוא הניח אותן לרגלי אשתו. והאיש והאשה עשו עשׁר ויִכָּבדו מאד ויולידו בנים ובנות וַיגדלום ויהיו לאנשים ישרים, אשר נטעו בלבם אמונה כי עליהם להיות טובים מכל אדם, אף כי לא היו למלכים ולמלָכות, ויהיו נכבדים על פני כל העם, ואנשי עיר החוף חשבו מאד את שמם, ומקץ שנים רבות, במות ריטה, הקימו לה מצבת זכרון על פני שפת הים במקום אשר נמצאה לפנים הנערה הקטנה מרגריטה בּוֹלגֵיברן.

איש היה בארץ הקדם, והוא יושב בארמונו באחוזתו אשר ביער תמרים, ויהיה האיש גבור ציד בארץ, אשר יָצא כפעם בפעם לציִד על האיָלות ועל חזירי היער. ובהראות בהרים הסובבים את נחלתו עקבי חיות טרף, עקבי הדֹב והנמר ואף גם הארי, אז לא שקט האיש ולא נח עד אם גֵרֵש אותם מכל גבולו או הכה אותם עד להשמיד, ויטהר את הארץ מהם.

והאריות נראו בארץ באחד הימים ויטרפו מן הפרות ומן הצאן אשר לאכרים, ויבֹאו הנפגעים עד לפני ארמון אדוניהם ויצעקו אליו צעקה גדולה וישאלו עזר. ואדונֵי האחוזה מהר ויאסוף את אנשיו ויצא לרדוף אחרי המשחיתים, וימצאו במהרה על פני הארץ אותות לרֹב ויכירו כי היתה בזה משפחת אריות שלֵמה או שבט. אז רדף הוא ואנשיו אחרי השודדים בחמת רוח וידביקו אותם בבקעה אשר בין ההרים ויכתירום, ויראו והנה אריה גדול לפניהם, נורא ונערץ, ועמו אשתו הלביאה ושלשת גוריהם הקטנים ואליהם נלוה גם לביא ששי ורך, אָח לאריה הגדול או אחד מרֵעי המשפחה. והאריה הגדול ראה כי בא בין המצָרים, ויפן אל אשתו ויאמר: “מהרי המלטי-נא אתּ עם גוריך, ואני אפן אל פליטי אדם אלה פנים להתגרות בהם, ונמלטת אתּ בין כה וכה אל אחד המקומות לבטח, ואז אבוא גם אני אחריכם. ואם אפול במלחמה, וְגִדַּלְתְּ את גוּרַי והיו לאריות בני חיל”.

“רק אנכי לא אעזבך!” ענה הלביא הרך ויתיצב על יד אחיו הגדול ערוך למלחמה.

“לא”, קרא האריה הגדול כמפקד. “אתה תהיה למגן על אשתי ובָנַי בהמָלטם, ואני את מלחמתי עם האדם לבדי אלחם.”

והאריה הגדול פרץ בשאגה גדולה מסבכו וישתער לקראת רודפיו, ובזאת הטה את כל החצים ואת כל הרמחים לעֻמתו, וגם עדת הכלבים התנפלה עליו. בין כה וכה ורעו אשר הלך עם הלביאה וגוריה הצליח לעלות עמהם מן הבקעה אל העבר אשר מנגד, והציָדים המעטים אשר נצבו שם על המשמר נבהלו מפניהם ויטו הצדה, וכאשר ראו האריות כי חֶבֶל הציָדים כבר מאחריהם, וימהרו ויעלו בצעדים גדולים על ההר, כי ידעו כי מעבר ההר מזה בטוחים הם מֵרָעה.

והאריה הגדול אשר התיצב במלחמה הכה לארץ פעם ושתים בכף רגל חזקה את הכלבים הראשונים אשר מצאו את לבם לגשת אליו, ואולם בעוד רגע נפל שדוד גם הוא מרֹב חצים אשר פלחו אותו, ובעת מותו נתן קול שאגה גדולה, ותַּחרד השאגה את כל הבקעה ותעבור אותה ותבֹא עד אזני אנשי משפחתו הנמלטים ותהי להם כברכה אחרונה. והצידים ראו רק בשכבו על הארץ מובס בדמו כי יתר בני משפחתו נמלטו, ויביטו כה וכה ויראום על ראש ההר, וימהרו שנית בחמת רוח גדולה וירדפו אחריהם בקולות ובתֵקע שופרות ובנבחת כלבים. והלביאה והאריה ההולך עמה כבר הרחיקו דַיָּם וכבר היה הרֶוַח בינם ובין רודפיהם רב, אשר יוכלו להמלט לבטח, ואולם שלשת הַגּוּרים הרכים לא יכלו להחיש צעדיהם גם הם כמוהם ויפגרו מאחריהם, והצידים עם כלביהם קרבו בין כה וכה הלֹך וקרֹב והחצים כבר עפו ממעל לראשיהם, וייראו הקטנים יראה גדולה ויתנו קול יללה עזה, ותעמוד אמם מלכת.

“לכו ונלכה! לכו ונלכה!” שאג האריה המשַלֵחַ בחמת קצף.

“לא אתן לקטנַי לנפול ביד האדם”, ענתה הלביאה. אחר כן לקקה רגע אחד את פיותיהם ואת עיניהם ברחמים רבים ותאמר: “אין זאת כי אם עלינו לשאת אותם, אם נחפוץ כי ילכו עמנו”, ובפיה תפשה שנים מהם בעור גבם וְרֵעָהּ הנאמן נשא את השלישי גם הוא, ויוסיפו לרוץ. והלביאה רצה בצעדים גדולים מאד, כי אהבתה לפרי בטנה כָּפְלָה את כחה, ואולם האריה הצעיר לא יכֹל, כי לא הסכין לשאת עולל בפיו ויהי לו הקטן למשא, ובראותו כי הצידים קרובים ותתבלע בינתו בו ויַפּל מפיו את הפקדון אשר הָפְקַד אתו, למען יוכל לנוס בחפזה. ואולם בהיותו שוכח חובה לא הציל את נפשו, כי השיגו אותו הרודפים וישליכו את רמחיהם אחריו ויפול וימת גם הוא. והארי הקטן עמל לשוא לקפץ בכפות רגליו הרכות אחרי אמו, אשר כבר רחקה ממנו הרבה, וכרגע והנה עדת הכלבים עִטרתהו והם אמרו לעשות בו כלה, לולא אדוני האחוזה אשר בא אל תוך המחנה הנובח והצועק והשואף הזה וישיבהו לאחור, והוא תפש את הארי הקטן הנוהם והמתגרד וישימהו בשק, ויתקע בשופר לתת אות כי כלה הציד, כי ידע אשר נמלטה הלביאה מידו, וינחם בשני האריות אשר המית ובשלישי הרך אשר לכד חי. והלביאה ראתה כי חדלו הצידים מרדוף אחריה, ותשכב היא ושני גוריה על רבצם לנוח ותחכה אל הלביא עם בנה השלישי, ובראותה כי לא בא, ותקם ותחַזק את לבה ותָּשב על עקביה לבקשו, ותמצא רק את נבלתו אשר הפשיטו אותה, ואת בנה השלישי לא מצאה. אז נתנה קול שאגת יללה גדולה ותָּשב לאטה אל שני ילדיה אשר נשארו לה, כי גזל היום הזה ממנה את אישה ואת בנה וגם את רֵע ביתה, ותשָמע זעקת המות הזאת כל הלילה וַתְּמַלֵא את לב כל חיות היער מוראים ופחדים גדולים.

והארי הקטן הובא אל הארמון, ויאָספו עליו כל אנשי הבית וישתאו לו, כי נחמד היה למראה וגדלו כחתול-בית גדולה ועורו צהֹב ורך וציץ שחור לו בקצה זנבו. בימים הראשונים הלך בחמת קרי עם כל איש אשר נגש אליו להחליק לו ויבעט בו וַיִּשׁךְ, ואולם מעט מעט הסכין עם בני האדם ויָּחל לקרבה אליהם ויהי לבֶן-תרבות, כי בימי הילדות תשכח כל נפש במהרה את אשר עבר עליה ותסכין על נקלה עם כל חליפה וכל תמורה. עד מהרה נשכח מקרב לבו זֵכר אמו ואֶחיו וחיי החפש אשר ביער ובמדבר ולא ידע עוד בלתי את האנשים אשר נתנו לו את טרפו ביד רחבה ויתהלכו אתו באהבה, ויתן לכל הנגש אליו להתרפק עליו ויצהל לקראת כל בא, ויש אשר שלח את לשונו החדה ללקק לו, ויאהבוהו כל אנשי הבית מסביב. בחדר גבִרתו ישן על מרבדים רכים ובחצר הארמון שעשע עם הילדים, ובצאת אדוניו לשוח, ויהי רץ אחריו ככלב. ואנשי הבית קראו לו שמשון, והיה בקראם לו בשם, וימהר כפעם בפעם לבוא אליהם. אז חשב את נפשו לאחד מאנשי המשפחה גם הוא וידבק אחריהם בכל לבו.

ואולם יתר החיות אשר היו בחצר או בבית לא אהבוהו. הסוסים נָשְמו ויבעטו ברגליהם בסוּרו אליהם רגע אל רפתם או בגשתו אליהם על פני האחו אשר מאחרי הארמון, הכלבים נהמו ויַראו לו את שִניהם והתרנגולות שקשקו בכנפיהן ותצעקנה בקול ותברחנה מפניו. אכן באהבה נגש אל כלם, והם השיבו את פניו בשנאה. ורק החתול אשר בבית דבקה אחריו באמונה ותבקש את קרבתו תמיד, ותבט אליו בכבוד ותדבר אליו כשפחה. ובלכתו הלֹך וגדֹל ויהי לאריה צעיר ונבון, ותוכיח אותו על ארחותיו עם שכני הבית ותאמר: “לא לך, אדוני, להתהלך את האספסוף הזה אשר מן הסוסים ומן הכלבים!”

“מדוע?” שאל האריה. “האם לא תחת גג אחד נשכון? אם לא חברים אנחנו ורֵעים?”

“לא”, ענתה החתול. “בן-מלך אתה, והם תרבות זרע עבדים; אריה אתה, והם עדת אחשתרנים וחורצי לשון. רואה אתּה אותם כאחד מבני גילך, והם שונאים אותך וחושבים עליך רעה”.

“לזאת לא אאמין, החתול!” קרא האריה במר נפש.

“ואולם הלא הדבר כן הוא!” ענתה החתול באמונה. “וגם בהליכותיך עם האדם הן הטיבות אדוני לעשות לוּ הואלת לשַוֹת לנגדך תמיד, כי כְבוד-מלכים עמך. אַל נא תפתח לזרים את לבך. הן אחרי כל זאת ישלמו לך רק רעה תחת אהבתך”.

“עתה, ראי, כַּלי את דבריךְ!” קרא האריה בקצף. “אין אנכי נותן לך צדקה לדַבּר רע באנשי ביתי. אני להם והם לי, עצמי עצמם ובשרי בשרם, והמקום אשר נתנו לי בקרב משפחתם נאמן ואין דבר אשר יפריד בינינו”.

והחתול השתוחחה ותכָּנע ותתגנב ללכת בּיגון, כי הִפנה האריה את ערפו אליה.

ושמשון הלך הלֹך וגדל ויהי לאריה אדיר כאחד הגדולים אשר למינו, ואולם את טעמו לא שִנה: באהבה דבק גם עתה אחרי אדוניו ואחרי אשתו ואחרי ילדיהם, ולבו היה תמים עם כל החיות אשר בבית ובחצר. אכן האנשים אשר מסביב המה שִנו מעט מעט את טעמם: גברת הבית התאוננה, כי ריחו רע, ולא הוסיפה עוד לתת לו ללון בחדרה. ולבלתי העציב את רוחו אמרו לו, כי עתה גדל, ולא נאוה לגדול ללון בחדר המשכב אשר לגברתו. אז נתנו לו משכב באֻרְוַת הכלבים, ואולם הכלבים אמרו, כי זר הוא אשר מן החוץ בא, ולא אבו לאסוף אותו, וייראו האנשים פן יתגודדו עליו הכלבים עזי הנפש, וילכו ויתנו לו רפת לבדו. וגם הילדים התנכרו אליו מעט מעט ולא אבו עוד לשעשע עמו, אף, כי נשא את כל אשר הם עושים עמו ויהי מחליק להם ומלקק אותם גם בצבטם את בשרו או במרטם את שערותיו, ואולם בסתר לבם יראו מפניו. והיה כאשר ישאל מעמם לשעשע עמו או להתפלש בעפר יחדו בחצר כמשפטם, ושלחו את דבריהם ביד משרת ביתם ואמרו לו: אין עתם לפניהם, כי יושבים הם על למודיהם. וגם אדוני האחוזות אשר מסביב, בבֹאם אל הארמון כפעם בפעם ובראותם את האריה משוטט בחוץ חפשי לרוחו, נפל לבם עליהם, ויוכיחו את אדוניו על בטחונו אשר הוא בוטח בו “אשר אדם אשר לא יאמין בחיה רעה כזאת”, אמרו, “כי מי יודע אם לא יבוא יום והתפרצה פתאם שרירות לבו הרע”. ויהי כדברם אליו כדברים האלה יום יום, ויָּחל גם הוא לשים את הדבר אל לבו ויצו לאסור את שמשון בשלשלת, וכאשר נגשו המשרתים לעשות את מצות אדוניהם, ויתן האריה קול שאגה, ויחרדו כלם לאחור. אז הלכו ויגידו לאדוניהם, כי לא יתן האריה להביא את צוארו בשלשלת, ויקם אדוניהם ויצא אל האריה אל החצר ויאמר לו: “היֵה בן מקשיב, שמשון, ונתת לשים על צוארך את עֱדִי השרשרת הנחמדה הזאת”

“אבל מה זה ועל מה זה?” ענה האריה, “מֶה עשיתי רעה כי ככה אֵעָנֵש?”

“הן לא עֹנש הוא”, דבּר אליו אדוניו רכות, ויחנוף לו וישם את שלשלת הברזל הכבדה על רעמת צוארו. “רק אות כבוד הוא אשר אנכי נותן לך בזה. יומם תהיה לעֲדִי תפארה לחצר ארמוני ובלילה חפשי תהיה לרוחך”.

ושמשון הוריד את ראשו בענָוה ויתן לאדוניו לעשות בו כחפצו, ויהי שמשון לשבוי, וכל חבֵריו אשר בחצר התקלסו בו ויבזוהו. הסוס בעט בו בעברו על פניו, הכלבים חרצו לשון לעֻמתו ויעשו לו נֶאָצות וּכְעָסִים רבים בהיותם רחוקים מגבולות כפות רגליו, וגם התרנגולות גרדו ותקרקרנה לנגד עיניו בלב אמיץ ולא התבוננו כי לועו הנורא פתוח. ואולם שמשון לא שם לב ויהי כלא רואה, ויט את לבו להאמין כי לא בזדון ובמחשבה הם עושים את מעשיהם. “הסוסים בועטים, כי זה דרכם” אמר אל לבו, “וזה דרך הכלבים לחרוץ לשון ולעשות נאצות, והתרנגולות גם הן רק את הבטחון הגדול אשר הן בוטחות בי תַּרְאֶינָה בזה, בעשותן את מעשיהן לנגד עיני ולא תיראנה רע”.

מדי לילה בלילה פִתּחו אותו מכבליו, והוא סובב את חומת הארמון הלֹך וסבֹב עד אור הבקר, ויהי לשומר אשר לא ייעף ולא ייגע. אין אויב ואין פושע אשר יערוב את לבו לגשת אחרי הכירו את צלו העצום על החומה ועל ראשי המגדלים או אחרי שמעו את רעם שאגתו מן הלילה. וגם בימי ציד יפַתַּח אדונו אותו ממאסרו ולקח אותו עמו, ויהי שמשון לוכד לאדונו את חזירי היער ואת שוָרי הבר ואת הדֻבִּים ומביא בפיו את הציד עד הארמון ועושה את כל העבודה הקשה אשר יעשוה תמיד עשרים איש. וכאשר תִּשלם המלאכה, ושב בעליו ושׂם את השלשלת על צוארו, והוא ישא בדומיה, ועמד ולקק את פצעיו אשר הֻכּה במלחמותיו עם החיות האכזריות ובלבו ישמח על אשר יכֹל להיות לאדוניו למועיל.

אז תתגנב אליו החתול וּתדַבּר אליו לאמר: בן-מלך, ראה-נא את אשר יעוללו לך! עד מתי תשא בדומיה את כל הגורל הזה אשר לא נאוה לך?"

“גורל אשר לא נאוה? כי לקחו אותי לעֲדִי תפארה וישימו על צוארי שרשרת כבוד ויעמידוני בחצר על יד השער להתפאר?”

“הן לדבר הזה לא תאמין גם אתה, בן מלכי. אם חֻפּשה תנתן לך בימי הציד למען תשלול שלל, קח את החפשה הזאת לנפשך. השָּׁאר ביערותיך ואַל תשוב עוד! זכור כי שם מולדתך וכי שם אתה האדון!”

ואולם האריה התעבר ויקרא בקצף: “אל נא תדברי דבר עוד, פן אֹחַז בערפךְ ואפצפצךְ. בה בארמון הזה מולדתי, רֵעַ אנכי ואח לאדוני הבית, ואת להג שפתיךְ לא אחפוץ לשמוע עוד”.

ואמו זכרה אותו כל הימים ולא שכחה אותו. שנים של שנים התאבלה עליו ולא עזבה את גבולות המקום ההוא, כי קותה תמיד, אשר יבוא יום והיא תשמע דבר מכל אשר נעשה עמו אחרי נִפלו בידי האדם. וכאשר נפוצה השמועה בין החיות אשר ביער כי בצאת אדוני האחוזה לציד והלך עמו אריה, והוא עושה לא כחֹק ולא כאֹרַח לחיה, כי מתנפל הוא על כל חיות היער ועושה בהן שַמות שבעתים מן האדם, ובאה השמועה הזאת גם עד לאזני הלביאה, ותצהל מרֹב שמחה, והקופים והתֻכּיים והאיָלים המביאים את השמועה בעצב וברֹגז לב לא הבינו את אשר היה לה. ואולם הלביאה ידעה בלבה כרגע כי האריה היוצא לציד עם אדוני הארמון הוא בנה האובד, ותמהר ותצַו את אחד משני בּניה אשר נותרו עמה לצאת לרַגל את הארץ ולנסות לקרבה אל אחיו, אולי יוכל להשיב אותו אל אנשי משפחתו.

והאריה קם באחד הלילות בהיות החשך על הארץ וידהר בחפזה ויעבור את המדבר ואת ההרים ואת היער ויבֹא עד יער התמרים ויתגנב ויעבור אותו חרש גם הוא ויעמוד לפני החומה הסובבת את הארמון. ובעודו עושה כה וכה לאסוף את כל כחו לנסות לדלג על החומה, והנה קול נורא נשמע פתאם ברעם מעל החומה לאמר: “מי פה!” ושתי עינים גדולות ולוהטות האירו לנגדו.

והקול הזה אשר ימַלא חרדות את כל יצור חי מִלֵא את לב האריה הבא שמחה, יען אשר הכיר כי קול בן מינו הוא. “איש שלומך!” ענה ואת קולו השפיל מעט. “רד אלי אם חפשי אתה, וָלא – אעלה אליך ואוציאך לחפשי.”

“אמנם חפשי אני!” ענה האריה אשר על החומה בגאוה. “אבל מי אתה?”

“אריה אנכי כמוך, ויתר מזה: אחיך אנכי, עצמך ובשרך. ואני הנה באתי עתה להשיבך אל אמנו, אשר גזלו אותך בני האדם מעִמה בעודך קטן מאד והיא לא חדלה עד כה להתאבל עליך.”

“שקר אתה דובר!” קרא האריה אשר על החומה. “לא אריה אנכי, כי אם תושב מתושבי הארמון, בני בעל הארמון היו אַחַי ואַחים אחרים אין לי. הֵעָלֶה מזה פן מרה תהיה באחריתך!”

והאריה אשר מתחת התגעש. “בן בלי בשת!” קרא בחמתו. “אין בך נשמת אריה עוד. עבד אדם היית, ירא ורך לב. רק עוד הפעם אעידה בך: התחפוץ לשוב אלינו או מחה נמחה אותך מחברתנו?”

ושמשון השמיע קול שאגה נוראה, אשר ענו אחריה ההרים הרחוקים ותהי לחרדה. “סוב מזה אם יקרה נפשך בעיניך!” קרא ורעם שאגתו עורר את כל יושבי הארמון, הכלבים חרצו את לשונם, העבדים והשפחות קמו, קול נושקי נשק נשמע, קול דלתות עלה בהפתחן, והאריה העומד מתחת שמע את כל הרעש הזה ויבן כי רעה קרובה וכי טוב יעשה אם יעלה מזה. אז מִהר ויעבור את היערות ואת ההרים ויבֹא אל המדבר אל אמו ויגד לה את הדבר וכי לא הצליח במשלחתו.

והלביאה שמעה את דבריו ולבה בה התנודד. “עתה ידעתי כי עוד בני חי.– וזה לי ראשית. כי מזור היה לכלנו הן לא יפלא בעינינו. בני האדם בנכליהם הרעים הטו את לבו הרך. ואולם לא יכבד הדבר לעורר את קול הדם אשר בו אשר לא יחשה. אתה לא ידעת לכלכל את הדברים כמשפט. אלכה נא אליו אני ואדברה על לבו, ואתם תראו כי אביא לכם אָח אשר ישמח כי מצא את אֶחיו.”

והיא לא יכלה כמעט לחכות עד בוא הלילה ותקם ללכת אל הארמון, ושני בניה ואחדים משכֵניה ורֵעיה הולכים אחריה מרחוק, למען היות לה לעזר בבוא רעה פתאם. והאריה אשר על החומה שמר בלילה הזה בעינים פקוחות שבעתים מכל הלילות, ויראנה מרחוק בבֹאה ויַרעם בקולו ויקרא: “עִמְדִי!” בטרם תגש עוד עד רגל החומה.

ולב הלביאה חרד מאד בשמעה את הקריאה הזאת, כי הכירה בקול בנה את קול אביו. “הנה אמך באה להשיב אותך אליה, רֵד, בני! תנני נא ואלַקק את עור פניך המתוק!”

והאריה ענה עזות: “רק זרות תּדַבֵּרי, לא ידעתיך. אנכי שמשון רֵעַ האדם ואין לי דבר עם תרבות יצורים אשר כמוך. לולא אשה אַתּ, אשר פּנַיךְ אני נושא, כי עתה הראיתיךְ אשר לא לריק יחרף אותי זר ונִקה.”

“הככה אתה מדבר אל אמך אשר התאבלה עליך שנים על שנים?”

“השטן הוא בנֵךְ ולא אָני”, ענה שמשון.

“איך היתה כזאת!” התיפחה הלביאה. “מתנכר אתה לדמך ואת מולדתך תשכח וּתנַבּל זכר אביך הנחמד אשר למענך מת. את אמך תגרש מעל פניך ועבדת לאנשים אשר הרגו את אביך והם אויביך בנפש.–”

ואולם שמשון לא ענה אותה דבר כי אם שאג: “הכלבים החוצה! המורים צאו! פִּרצו באויב!”

והלביאה ראתה כי כל עמָלה לשוא ותָּשב אל מדברה בלב מר.

ואדוני הארמון נגש כפעם בפעם אל שמשון בבקר לאסור אותו ויגער בו ויאמר: “רק אין זה כי אם השטן בא אליך, כי בשני הלילות האחרונים הקימות קול זוָעות לעורר אותנו כלנו משנתנו.”

“סלח לי, אדוני” ענה שמשון בענוה, “ואולם דע לך כי אריות התחרשו בלילות האלה מסביב לארמון ויחשבו רעה, ואני רק את חובתי עשיתי בהיותי השומר.”

“אריות?” שאל האיש ויחקור את שמשון בעינו, כי חדל פתאם מהאמין בו.

“כן, אדוני”, ענה שמשון, “ואני הנני יועץ אותך טוב לבלתי התמהמה ולאסוף חֵיל ציָדים גדול לצאת על האספסוף הרע הזה, למען השמידו מעל פני האדמה”.

ואדון הארמון יצא אל מחוץ לשער ויחקור את סביבי המקום וירא והנה אמת נכון הדבר, נראו על פני האדמה עקבי אריות עד לאין מספר. אז קרא לשכניו ויבֹאו כלם הם וגדודי כלביהם אל חצר הארמון ויסעו משם בהמון גדול ובקולות ובשופרות ובנבחת כלבים ויצאו לציד.

ושמשון חכה לשוא, כי יפַתּחו גם אותו מכבליו, ובראותו את אדוניו עובר על פניו ויקרא: “ואני? האם לא אלך גם אני עמכם?”

“על האריות אנחנו יוצאים היום”, ענה אותו אדוני הארמון.

“הן לזאת צמאה נפשי ללכת עמכם, יען כי על האריות אתם יוצאים”, ענה שמשון.

“הלא אחֶיך הם”, אמר אדוני הארמון, "ואני אמרתי כי יֵצַר לך לראות – – "

ושמשון לא נתן אותו לכַלות את דבריו ויקרא: “אַחי? האם זה שכרי מלפניך כי ככה תכלימני? האם לא לך אנכי עוד? מה לי וְלָעֵרֶב הָרַב הזה? הנה נפשי בשאלתי כי תתנני לצאת עמך לציד. את הדבר הזה לא תוכל למנוע ממני”.

“אם זה חפצך אעשנו”, ענה אדוני הארמון בקול דממה וַיַּתֵּר אותו מכבליו בלי רצון.

ושמשון כמעט ראה כי חפשי הוא, ויתן קול שאגה אחת וגדולה, וימהר ויקַפץ קפיצות אדירים ויעבור את השער ויצא ויבֹא עד לפני המחנה. אז ירוץ לפני המסע בחפזון ולא יחדל רגע ואת המסע השאיר מאחריו הרחק מאד, ויאחז שעות על שעות באשורֵי הרגלַים אשר ראה פונים אל המדבר עד הַדביקו את הַאֲרָיִּים. ובראותו את עדת האריות בורחים מלפניו, ותצלח עליו רוח מלחמה חדשה וישתער אחריהם בחמת רוח אכזריה, ועדת הכלבים וגדודי הצידים לא יכלו עוד להחזיק אחריו. אז השיג את האריות לבדו, ויט רגע אחד מפניהם כחצי קשת נטויה ופתאם קפץ בקול שאגה נוראה וּבְלוֹע פָּעור אל תוך המונם. ברגע ההוא והמון האריות כִּתְּרוהו ויתנפלו עליו בחמה שפוכה ויכוהו בכפות רגליהם מכות גדולות מאד עד הַפִּילָם אותו לארץ, ואחרי כן החלו לרַטש את בשרו במלתעותיהם ובפרסותיהם, ואֶחיו עומדים בשצף קצף וקוראים “מָוֶת לַבּוגד!” אך בטרם ימצאו מועד להכותו מכה אנושה אשר תעשה עמו כָלה ואִמו הלביאה מִהרה ותתיצב עליו ותשאג: “סורו! סורו!”, ואל שמשון המתבוסס בדמו ומפיו יז קצף קראה: “שוב אל בני האדם אשר בחרת לך, אם בזאת מצאת טובה. היום הזה אבדת ממני שנית. לֵךְ! לֵךְ!” ולא הביטה עוד אחריה, ותמַהר להוסיף לנוס ולהמָלט, ויתר האריות רצים אחריה עד כי נעלמו מאחרי ההרים.

בין כה וכה ועדת הכלבים אשר נשארו מאחור הדביקו את שמשון, והם בחמת אִשם לא הכירוהו או היו כְּלֹא מכירים, וישתערו עליו כלם שואפי דמים. והאריה מכֹּבד המלחמה היה כנדהם עוד ובראותו פתאם כי רֵעיו גם המה התנפלו עליו עתה, ויהי משומם כלו ולא עשה קטנה או גדולה למען הלָחם על נפשו. ברגע ההוא ועשרה כלבי דם נאחזו בכל אחת מכַּפּותיו, ששה בזנבו ושמונה באזניו וברעמתו ובשפתיו, ולא יכֹל בלתי אם למַלט עוד קול זעקה חלושה, ויכרע ויפול מת במלתעות הכלבים הרבים הצמאים לדם. ואמו שמעה מרחוק את זעקת מותו, ותָּשב בלי התמהמה, למען עָזֹר לו. ואולם אִחרה לבוא למען הצילו, ולא יכלה בלתי אם לחַלק את גורלו עִמוֹ גם היא. ובבוא אדוני הארמון עד המקום, וימצא את שניהם מתים, ולא השיגה ידו בלתי אם להבריח את הכלבים מעליהם ולא יקרעו אותם לקרעים וישחתו את עורם.

ואדוני הארמון לקח את העורות ויעש את האחד לְמַצָּע לפני מטתו ואת השני לְמַרְבָּד על פני הרצפה, והיה בבוא אליו אורחים חדשים וְהֶרְאָה אותם בגאוה ובגֹדל לב את החפָצים הנחמדים האלה וסִפּר להם אחד אחד את דבַר האריות וכי לקח את האחד שבי בעצם ידו בעוד חייו תלוים לו מנגד ויעש אותו לו לעבד נושא שלשלת ואת השני המית הוא ואנשיו במלחמה. אז ישתאו השומעים לגבורותיו אשר עשה וִיהללו אותו על לבו האמיץ.

בּאַחד הימים יָצא בחור מבחורי בית המדרש העליון למסע קיץ לעבור את ארץ שְוִיצְיָה. ובהיותו מן הַגִּימְנַסְטִיקִּים הטובים היה גם מְטַפֵּס מהיר ואמיץ לב, ויהי מבקש לו כפעם בפעם בחפץ לב כל קיר נטוי וכל הר נִשׂא לעלות בהם. והבחור בחור טוב ויָשר, ורק באחת חטא, כי לא חמל כל חיה ולא חנן כל צמח ויהי מתעלל בהם כל הימים ולא שָׂם לב כי חיים גם הם כמונו ולאדם לא ירעו ולא ישחיתו. והדבר הזה יפָּלא שבעתים, עקב אשר היה הנער בן לִפְקִיד-יער, ואנשי היערות הן לבם דָּבַק תמיד בכל פרח אשר יפרח ובכל רמש אשר ירמוש ובכל עוף אשר יעופף, זולתי טרפי הרוש מן הצמח וחיות הטרף מן החיה. והיה בשוב הנער מימים ימימה אל בית אביו אשר ביער, ויהי הורג בקרני-האלונים ובַקוראים, וגם את הַקּוּקִיות ואת הַטְּרָדות לא נִקה ואת יתר כל העוף אשר מִלֵא את היער המחריש רוח חיים בשאונו והמונו העלז וברֹב זמרתו.

ובהיותו בשויציה חשקה נפשו מאד לשלוח יד ביעלים ומורמיטות, ואולם את היצורים הנחמדים האלה לא ראה ולא מצא בלתי אם בגני-חיות, ושם היו בטוחים תמיד מפני כלי חמסו, כי על כן הניח את כל רוחו בפרחים האמללים הנעזבים לנפשם. בבֹאו אל אחד מנאות השדה באַלְפִּים התהולל בפרחים כמלאך משחית. את כל אשר השיגה ידו קטף, ולא לבעבור שים אותם על מצנפתו לעדי ולא לקחת עמו הביתה ויִבּשָם והיו לזכרון לימי המסע הטובים ואף לא לבעבור הובילם שי למכיריו ורעיו, כי אם משרירות לב ומזדון. לעשרות ולמאות קטף את הפרחים עד היותם בידו לצרור גדול, ויהי נושׂא אותו עמו רגע קטן, ואחר כן היה לו פתאם למשא וישליכהו מלפניו בדרך.

ויותר מכלם הלך לבו אחרי שושני-האַלְפִּים ורגלי-האריות, ולא מהיותם יפים ונחמדים מכלם, כי אם מהיותם פורחים במקומות אשר לא על נקלה יגש אליהם איש, זולתי בהיותו גבור וחרוץ ואמיץ לב.

ויהי היום והוא עלה כפעם בפעם במקלו ובילקוטו אל ההרים ויבֹא עד הגבול אשר לשלג עולמים. מתחת לו זרועים היערות עם עצי הקוצים אשר להם והשדות הטבולים בשמש אשר הפרות רועות בהם ומצלצלות בפעמוניהן. והוא שומע מרחוק את קולות הפעמונים ואת הבהמה ואת השדה ואת סכות הרועים איננו רואה, כי ממעל לעבים יהלך אשר יסתירו את העמק ממנו. אז יראה והנה לפניו מורד תלול והוא זרוע שושני-אַלפּים כלו. פה ושם תשא גם רגל-ארי את כוכב המשי אשר לה ומפיצה את זהרה הכהה על פני הדשא הרענן. והעלם שלח את ידו ויקטוף את כל הפרחים אשר ראתה עינו, את הבודדים ואת העומדים איש עם אחיו יחדו, את השלמים אשר שָׁלמו לפרוח ואת הרכים אשר רק פֻּתּחו ציציהם, כל חללי הפרחים האלה הובאו אל הילקוט עד כי לא היה בו מקום עוד. ככה התהולל עת רבה, עד כי לא נראה פרח עוד בכל הככר. המורד התלול אשר דָמָה בראשונה למצע צבוע רקמת כסף וְאֹדֶם הפך עתה כלו לכר ירֹק אשר אין בו כֹּל.

והנער הביט כה וכה לראות אם לא ימצא לו קרבנות אחדים עוד, וירא והנה ממעל לו לא-הרחק מזה סלע גדול, אשר יהיה כמו אף יוצא מקיר ההר היורד הזה, והוא מכֻסה כלו רגלי-אריות נחמדות מאין כמוהן. אכן גדולות כמוהן ורכות כמוהן לא ראה מן הפרחים היפים האלה מעודו במקום אחד, ויהיו בעיניו כמו התמלטו פה למקום מפלט זה להיות בטוחים מפני האדם ויצר לבו. כי היה מקום עמדתם מקום אשר כמעט לא יֵעָלֶה אליו. הסלע התלול חֻבּר עם ההר רק על פי גב צר מאד העשוי מעשה גשר, וגם הַשּׁדֶר הזה היה זקוף וּמְבֻקָּע כלו אשר יִקֶּש גם מיעלי סלע לעבור אותו ולבוא אל ראש הצור.

“ראו נא!הנה זאת היא מלאכה הראויה לאיש כמוני!” צעק העלם בתרועה גדולה ויקם לנסות כרגע לעשות את המלאכה הנוראה לבוא עד שן הסלע, למען שַדְדו את רגלי האריות. ואולם כמעט הגיע עד הגב הצר, והוא זוחל על ידיו ועל רגליו לבוא למקום חפצו, והנה פתאם תבנית אשה לנגדו, והיא עומדת ושולחת אצבע למולו, למען הזהירו ולמען יָרֵא אותו, וקוראת אליו בקול גדול“:”עֲמוֹד!"

והעלם התעודד ויעמוד ויבט אל התמונה משתומם ומשתאה, אֵי מזה באה זאת? שאל את לבו. האם לא בדשא הגבוה שכבה פה והוא לא ראה אותה? אכן נפלאה היתה במראיה: תמונה נחמדה כֻלה, לא מלאה כי אם נאוה, לא גבוהה כי אם עדינה, ושמלת משי לבנה ומצהירה על פני כתֹנת וְרֻדָּה תדבק אל בשרה ורגליה הקטנות והנוצצות ערֻמות; על שערותיה הצהֻבּות ינוח זר עשוי פרחים, והפרחים פרחי הוד לכל צבעיהם הנחמדים, ופניה מאירים ונעימים גם בקצפה. וריח עולה מן התמונה כריח השושנים והחבצלות והליליות והפיולות גם יחד, ובא הריח הזה עוד למרחוק באף כל בא.

והעלם הבליג מהר על חרדתו ויצעד צעד אחד לפנים, ואולם הנכריה קראה שנית אליו: “עמוד! אַל תוסף ללכת!”

“מדוע זה לא אוסיף, עלמה כבודה?” שאל בחזק מצח. “או אולי לגברתי השדה הזה?”

“גש הלאה!” קראה ולא שמה לב לשאלתו. “אתה מה לך פה ומי לך פה!”

“אכן דרך אחוה בחרת לך, גברתי, בדברך אלי”, ענה בלעג, “כי על כן תאמרי אלי “אתה”. או אולי יודעים אנחנו איש את אחיו?”

“אנכי ידעתיך היטב”, ענתה הנכריה. “איש רע אתה ורוצה פרחים. הבט וראה את ילקוטך! מלא הוא את הפרחים אשר הרגת באכזריותך. ואולם לכל-המעט את רגלי-האריות האלה הניחה לי. מדוע אתה רודף אותן עד פה? האם גם פה ממעל לאדם ועולמו לא תמצאנה מפלט מכף ידך?”

"לא אומר אליך גם אני “אַתּ”, ענה הבחור שמח, “כי הסכנתי מעודי להתהלך בכבוד עם עלמות צעירות. ואולם אל המשא אשר נשאת באזני זה עתה לא אֵפן גם בכל חמודותיו. למען האדם נבראו הפרחים, ורגלי-האריות האלה הן שעשועי, ולכן אעשה בהן ככל אשר יהיה עם לבי.”

והוא שב לטפס ולזחול למקום חפצו, והנכריה נסוגה מפניו אחור ותקרא: “הן תנחם באחריתך!”, ואולם העלם צחק לדבריה, ומקץ רגע הגיע עד הסלע. אז ראה והנה האשה הצעירה עומדת בין רגלי-האריות, ורגלי-האריות מַפְנות אליה את ראשיהן מכל העברים ומתרפקות עליה כמבקשות מפלט בחיקה. “הנני מזהירה אותך בפעם האחרונה!” קראה, “אַל נא תחטא לי ולפרחי!”, והאיש הצעיר לא ענה דבר, כי אם קטף בחפזון פרחים אחדים מן היפים אשר ברגלי-האריות וישתחוה בלעג ויתן אותם על יד הנערה היפה והמתקצפת. ואולם הנערה הכתה אותו מכה אחת וקלה על כף ידו, ותהי בעיניו כמשק כְּנַף-צפֹרת עוברת, אפס כמו ברק חלף פתאם את ידו ואת זרועו עד לשכמו, ותיבש ידו רגע והצרור נפל ארצה.

“אתה הסבות בנפשך. לֵך! בטרם יפנה היום ימצאך עוֹנך”, דברה במרירות, ובטרם יוכל לענות דבר לה נעלמה ולא נשאר אחריה עָקֵב.

אז אחזה אותו פלצות פתאם, וילך בחפזון ככל אשר יכלו רגליו לשאת אותו, וירד מן המקום הנורא הזה ויבֹא עד השדה מתחת, אשר שם הפרות רועות באחו ופעמוניהן בצואריהן, ולא הוקל לו עד אם ראה את הרועה, וישאל מעמו מעט חלב להשיב את נפשו ויספר לו את דבַר האשה אשר ראה.

והרועה שמע בכל לב ויאמר: “הידעת מי היא זאת? הלא זאת מְלֶכֶת הפרחים!”

“האמנם? היש גם מלכה לפרחים בארץ שויציה החפשיה הזאת?” שאל העלם בלצון ולא מלבו.

“אל נא תלעג”, כִּהה בו האיש קשות. “אכן תַּקִיפָה היא מאד, ולא טוב לאדם להקציף אותה”.

והבחור חפץ להראות את עֹז לבו ויוסף ויאמר: “אכן פלא היא, כי האשה הגדולה הזאת הולכת יחף! האם לא צנים יאחזוה שם בדרך? או האם מתרַפאה היא על פי דרך הרופאים החדשים בלכתה יחף?”

והרועה הביט בו רגע אחד זָעֵף מאד, וימהר ויפן לו עֹרף ויבֹא אל סכתו, ואת הדלת סגר אחריו ברעש ובקצף. והעלם קם וילך לדרכו.

אכן לא האמין בלבו לַדברים אשר שמע בדבר המלכה וְתָקְפָּהּ הרב, ואולם הפחד הנסתר אשר היה בלבו לא עֲזָבוֹ כלו ויהי נזהר עתה ברדתו כאשר לא הסכין מעודו, וגם בא בשלום אל העיר הקטנה אשר לרגלי ההר, וימהר ויבֹא אל מלונו וישלך את היַלקוט עם הפרחים אל אחת הפנות ולא שם אליהם לב, ויקם ויחלף את שמלותיו ללכת לאכול את ארֻחת הערב.

הוא יצא מפתח חדרו לרדת אל אולם האֹכל, ופתאם עמד משתומם ומשתאה. כי הביטו עיניו מסביב בתוך היציע אשר הוא עומד שם נְוֵה-פרחים גדול אשר יקיף אותו כמו טבעת עשויה ערוגות והוא עומד בַּתָּוֶךְ. והפרחים עומדים צפופים איש אל אחיו והם שונים למיניהם: שושני-אַלפּים ורגלי-אריות, רגלי-תרנגולים ושרשי-מר, שושני-שלג ופיוֹלים, כל אלה אשר בפחזותו קטף אותם בלי חמלה, וגם ליליות גאות וגדולות ופרחי-חרב ופרחי-אישון ענוים ופרחי-מפתּח, וגם פרחי-יַסמין ופרחי-זהב נותני ריח ופרחי-דגן אשר אין להם ריח ופרגי-שדה, כל אלה אשר בלכתו בשדה ועל פני נוה עקר אותם או הכה בם במקלו ויפולו. אז העביר בידו על עיניו, רק אין זה כי אם מקסם עינים. הן לפנים לא ראה את אלה בתוך היציע! והוא אמר למשש בידו ולראות אם לא חלום הוא, ויצעוד צעד אחד לפניו וישלח את ידו לנגוע אליהם, והפרחים נסוגו פתאם מלפניו לאחור, אשר לא תוכל ידו לגעת בם. אז יפן הצדה, והיה גם פה כדבר הזה, נסוגו הפרחים לאחור וילכו מאחריו. ורק כאשר נִגף כמעט אל הקיר בפניו בגשתו חלפו הפרחים מנגד עיניו, ואולם בהיות להם ידים על פני הקרקע, להיות רֶוַח בינו וביניהם עד בלתי השיג אותם, נראו שנית לפי המערכה אשר היתה להם בראשונה. כאשר ילך תלך טבעת הפרחים אחריו, פעם בחפזון ופעם בלאט, ככל אשר ילך גם הוא, ובעמדו יעמדו גם הם, ורק כאשר יגיע אלֵי קיר או מִפְגָע אחר, ונפתחה הטבעת.

“רק להטים”, אמר אל לבו, ויפן כה וכה וירא כי חנו הפרחים מסביב לו כמצוד, והוא נתון בתוך המצוד אשר לא יזח מתוכו. אז חשב מחשבות רגע אחד ואחר כן הניד בכתפיו ויחשוב: “מה לי ולדבר הזה? הן להפך, טוב לאדם אם מחנה פרחים מלוהו בלכתו”.

ובלב אמיץ ירד מעל המעלות ויבֹא אל אולם-האֹכל אשר שם אורחים רבים, והוא בסתר לבו קוה כי רק הוא רואה את טבעת הפרחים ועיני יתר האדם לא תראינה אותו. ואולם עד מהרה ראה כי לא כן. כי כמעט בא אל האולם והפרחים מקיפים עליו, וכל האורחים אשר בחדר נבהלו ממקומם ויעמדו מאֲכֹל ויתמהו אל המראה. ויש אשר קמו מכסאותיהם למען היטיב לראות, ויש אשר עזבו את מקומם ויגשו הלאה, ונערה קטנה קראה: “אִי לפרחים היפים הבאים אלינו!” ותרץ אל מעגל הפרחים ותשלח את ידה לקטוף לה את אחת הליליות, ואולם כף ידה אספה רוח, ותמהר ותּשב אל אמה ותּסתר את ראשה בחיקה, כי יָראה מפני הפרחים הנפלאים האלה אשר קסמים בהם, כי תראה העין אותם והיד לא תוכל לנגוע בם.

והעלם היה כלא רואה את השאון אשר קם באולם, ויקרא אל המלצר לבוא. והמלצר בא ויבָּהל מפני הפרחים הסובבים את האורח ואת השלחן ויחרד לאחור, ויהי כאומר לעלות על הפרחים ולעבור אותם למען הגיע אל האורח, ואולם בעוד רגע שב ממחשבתו ולא שמע לקול הקריאות הנמרצות אשר האורח קורא לו, וימהר בחפזון אל המלצר העליון למען סַפר לו את דבר המראה הנפלא אשר ראה. והמלצר העליון ספר את הדבר לבעל בית המלון, ובעל בית המלון מהר ויסר הוא לבדו אל העלם אשר כל העינים הביטו אליו.

“אדוני” אמר האיש, “אין לנו חפץ פה במעשה להטים. הנני את פניך כי תחדל ממעשי התעתועים”.

“את הדבר הזה לא אתן להגיד לי”, ענה העלם בחמה. “אינני מתעתע כי אם תלמיד לבית המדרש העליון”.

“כי עתה שים קץ לקסם הפרחים”, קרא בעל בית המלון קשות.

והעלם משך בכתפיו ויען בדממה: “את זה לא אוכל”.

“אם כן הדבר” ענה האיש, “כי עתה עלי לדרוש מעמך לעזוב כרגע את בית מלוני”.

“טוב”, ענה העלם, “מחר בבקר אסע לדרכי. ואולם עתה תן לי דבר לאכול, כי טפסתי כל היום בהרים ואנכי רעב”.

“לא! לא אתן לך דבר וגם ללון עד הבקר לא אתן לך”, חרץ האיש וקולו נמרץ מאד.

אז ראה הבחור כי אין דרך אחרת לפניו בלתי אם לקום ולעזוב את אולם האכל, ובלכתו הלכו הפרחים אחריו ויהיו לו כצֵל תמיד. ובבֹאו אל חדרו ויאמר לצרור את צרור חפציו, וירא והנה ילקוטו ריק וכל הפרחים אשר מלא אותו בהם נעלמו.

והעלם לקח את צרור חפציו על שכמו, כי לא מצא עבד או סבל אשר יחפוץ ללכת בחוץ עמו ועם מעגל הפרחים המהלך על ידו. ונערים וגדולים רצו אחריו ויריעו תרועות גדולות, ובכל בתי המלון אשר בא לא קבלו אותו, כי ראו את מחנה הפרחים אשר עמו ואת ההמון הצועק ההולך אחריו. ולא יכֹל העלם למצֹא לו ארוחת ערב חמה או מקום ללון, וירא כי אין עצה בלתי אם לבוא עוד בלילה אל בית נתיבות רכב הברזל ולעזוב את העיר הסוררה הזאת.

וכמעט בא אל תא הרכב, וירא והנה נעלמו הפרחים. אז שאף רוח, כי חשב: נגאלתי הפעם מן המצוד אשר שמו לי הפרחים מסביב. מלכת הפרחים, חשב בלבו, לא תשפוך את ממשלתה בלתי אם על פני ההר לבדו ובעמק אשר לרגל ההר, אבל משם והלאה תקצר ידה.

ואולם שגה מאד. נעלמו הפרחים, יען כי בַתָּא הצר, אשר קירותיו קרובים וביד וברגל ימשש בם איש, לא היו ידים להם. אבל ממחרת בבקר, כאשר נעור הבחור משנתו אשר היתה לו למשיבת נפש וכמעט דָרכה רגלו על המסלה הרחבה אשר מתחת, והנה מעגל הפרחים מקיף עליו כבראשונה.

אז התלקחה בו אש עברות, וימהר וישלך את מטהו הארֹך אל בין הפרחים הרעננים העומדים עליו צפופים. ואולם הפרחים לא התפרדו, כי אם נטו מפניו הצדה, עד בלתי השיג אותם המטה. והעלם חרק את שִניו באין אונים וירם בלי חמדה את מטהו, והמעגל שב כרגע להיות כבראשונה. ברגע ההוא הבין כי כלה ונחרצה היא וכי לא יועיל לו בהתקצפו ובהתהוללו. מצוד-הפרחים נכון, אשר לא יוכל להמלט ממנו, ולא יועיל כי ירוץ וכי ידלג, כי ירקד וכי ישליך בו מטה או אבן. מהירים הפרחים ממנו, והרֶוַח אשר בינו ובינם אחד יהיה ולא ישֻנה.

ושנאה עזה התלקחה בו אל הפרחים, וְיָפְיָם היה בעיניו ללעג מר. אז יסגור את עיניו לבלתי ראות אותם, ואולם רחים עלה באפו עד להשכיר, ולא יכל להסיר את זכרם מלבו אף רגע ויגה רק בם. ולען המלט מפניהם לא מצא עצה בלתי אם לעשות כבראשונה: בא אל רכב הברזל, וכל העם אשר בבית הנתיבות משתאים ומשתוממים לו בראותם את המראה ההולך עמו לשלחו, והוא מהר ויבֹא אל אַחד התאים אשר לרכב ויסע בחפזון ובלי מעצור לשוב למולדתו ולבית אביו הפקיד אשר בבית.

והפקיד כראותו את פני בנו עם הכבודה אשר עמו, כבודת פרחים יקרים ופרחים הנמצאים לרֹב, פרחי-הרים, ופרחי-שדה, ויתחלחל מאד ולא מצא מלים לדבר, ורק בכבדות שאל: " מה זאת, בני?

והנער ספר לו את דבר מעגל הפרחים אשר צץ פתאם מסביב לו ואשר רק בבֹאו אל תא הרכב יעזבהו, ואולם את פרשת ההוללות אשר עשה בקרב פרחי-האַלפים ואת מראה מלכת-הפרחים אשר ראה לא הגיד לו.

“ועתה, אבי”, קרא “הושיעה-נא, עוצה-נא והורני את אשר אעשה למען הגאל מבית העבדים הזה, ממצוד-הפרחים, כי אם אינך מסיר מעלי את הצרה הזאת לא אוכל להיות בקרב בני האדם”.

והפקיד אשר על היער חשב מחשבות רגעים אחדים ואחר כן אמר: “לא ידעתי אף לא שמעתי כדבר הזה בלתי היום. ואולם אחת אנכי יודע: אין הפרחים בארצותינו פורחים בימי החרף, ועתה ראֵה, הנה החרף הולך וקרב, ולכן זאת איעצך, שֵב פה בבית היער בהחבא עד בוא הקֹר, אולי ימית הקֹר את פרחיך גם אתה כאשר ימית את הפרחים בכל מקום ומקום”.

אכן היתה המחשבה הזאת מחשבת גאולה: והעלם נפל על צוארי אביו החכם בשמעו את הדברים. הן אמנם מלמודיו יחדל עתה, כי לא יוכל לשוב אל עיר בית המדרש ולתת את נפשו לצחוק. ואולם על הרעה הזאת נחם ויסבול במנוחה. עוד מעט וארבעת החדשים חלפו, החרף קרוב לבוא והנגע יסור ממנו.

ולבלתי ראות תמיד במו עיניו את טבעת הפרחים בחר לשבת בעלית קיר קטנה ויסָגר בה, והעליה קטנה וצרה כארון קיר, אשר לא יוכל לשלוח יד או להרים רגל, ואולם בעיניו היתה טובה שבעתים ממעגל הפרחים המתהלכים. רק בלילות חשך ואפלה מצא את לבו לצאת ממחבואו, למען עודדו מעט ביער את יצרי גוו הנהלאים ולמען שאפו מעט רוח, ולא שם לב כי ינגף בעצים ובסבכי שרשים או כי יכשל בקוצים ובדרדרים, כי טובו בעיניו פצעים וחבורות ומכאובים מהיותו מוקף את מצוד-הפרחים תמיד. ואולם גם בלילות חשך ואפלה לא חדלו הפרחים ממנו חדלון שלם, כי את ריחם הֵריח בלי מעצור וגם יש אשר האירו פתאם כנגדו מן החשך ויצילו רגע כצבא תולעים לוהטים.

והעת ארכה לו מאד, ואולם גם היא חלפה והחרף בא. והחרף היה קשה וכבד מאד. השלג רבץ ביער על הארץ ויגבה כקומת איש. ובלילות טבת נשמע בחוץ קול הענפים מזעזעים מרֹב קר, אז נסה הבחור ויצא בבקר השכם החוצה. הוא עבר את מפתן בית היער, כמעט סגר את הדלת אחריו, ומעגל הפרחים שב להיות מסביב לו, אז בוסס את השלג הרב בצערו ובמר נפשו נהם בלעג: “חכו נא, עוד מעט ונפש ברכה כמוכם תְּדֻשָן פה!”, וישאר ביער עד כי קפא כמעט מקֹר. אפו היה כעין התכלת, אזניו נקשו, אצבעותיו סמרו, ואולם אל הפרחים לא נגעה הרעה ויהיו מציצים על קרקע השלג ומפיצי ריח ניחוח כמשפטם ביום אביב ביער. אז שב אל בית היער ושִניו בפיו משתקשקות ויאמר: “אבי, הקרח אותי ימית בטרם ימית את הפרחים הארורים”.

“כן, בני”, ענה אותו אביו ביגון, “הנה עתה באה גם חכמתי אל קצה. עֲשֵׂה אתה ככל אשר תעשה להסיר את הקסם הרע הזה מִמֶךָּ”.

והעלם שב להסגר בעליָתו הצרה וישב כל היום ויחשוב מחשבות על גורלו המר ויבקש עצה. אז תעלה על לבו המחשבה לאמר: "אין זאת כי אם עצת אביו טובה ונכונה, הקרח ימית את הפרחים, ורק כי הקרח אשר בארץ הזאת איננו גדול דַּיּוֹ. האם לא טוב יעשה כי יסע אל הציר הצפוני או עד הארצות הקרובות לו? אז יראה אם יתיצבו פרחיו גם שם בפני הקֹר.

וכאשר חשב כן עשה. בחפזון הצטיד את מעט הצֵּדה אשר לקח עמו ועוד בערב היום ההוא עזב את בית היער ויסע בחשכת הלילה עד העיר הקרובה לבוא שם אל מסע הרכב. אז יסע יום ולילה, יום ולילה, בלי מעצור לקראת הצפון, ככל אשר תהיה מסלת הברזל, ואחר כן יָרד באנית תנינים וינָשא בה על למעלה ים הקרח ולא שב לעזוב אותה עד כי הים הקופא לא נְתָנו עוד לעבור הלאה. ואולם כמעט הציג את כף רגלו על שדה הקרח הנורא, והנה שב צבא הפרחים לפרוח מן הארץ, רעננים ועליזים כלם כמו נשבו רוחות אביב בקרב עָליהם. ואולם העלם הקשה את לבו. אז הלך הלֹך וצעֹד ואת עגלת החרף עם מעט הצדה אשר לו משך אחריו, ובלבו שמח לאֵיד הפרחים, כי חשב אשר הקרח הצפוני הזה, העז והנורא, יכאיב להם. רק האורות הצפוֹנים לבדם האירו את חשכת הקרח אשר אין בו נתיב, דֻבּי הקרח השתערו עליו לפעמים ולא יכלו לו, כי ראו את שרשרת הפרחים ויבהלו ולא ערבו את לבם לגשת. שמונת ימים נשא את כל הפגעים הרבים אשר ללילות הצפון, את הקֹר ואת המסע על פני גושי הקרח, אז ראה כי הפרחים שלֵמים וצוהלים ויָבן כי לא יגע אליהם הקרח אף מעט, ותרפינה ידיו וידע כי לא זאת העצה. אז שם את לבו לשוב ולבקש לו אניה, וירא כי לא קטן הדבר הזה, ויבקש ימים רבים, וימצא באחרונה אניה וירד בה, ויָשב להסגר יום ולילה בתּא אשר נִתּן לו, ויסע עד המבורג.

אך מה יעשה עתה? את נוראות הקֹר יכלכלו הפרחים ולא יאֻנה להם כל רע; את הדבר הזה הוא יודע עתה. אולי יוכל להם בחֹם ובשרב. אז חרץ בלבו לנסוע מהרה עד מדבר סַהַרָה, אשר שם לא יחיה כל צמח. על היבשה ועל הים, במסעי רכב ובאניות עָבר ויסע לאפריקה ויחדור בחפזון אל תוך המדבר. ובראות הגמלים את צבא הפרחים המכתירים אותו, ויבֹאו מכל עבר ויגיחו עליהם כמשוגעים לבָער אותם, ואולם בלחכם אספו רק רוח, ויעמדו פתאם כנדהמים ופיהם פָּעור, אשר למראיהם יתן גם העלם בשחוק קולו, לוּ היה לבו טוב עליו ברגע ההוא, וגם הבּידוּאים נאספו על הנכרי וישתאו אל המראה הנפלא בפרוח פתאם פרחים על פני החול הצהֹב והלוהט, אשר לא ראו שם מעודם קָנֶה או עָלֶה ירֹק, ויפלו על פניהם וישתחוו לו, כי נחשב בעיניהם לקוסם נפלא. אז קראו לו לסור אל אהליהם ויתנו לו חָלב ותמרים וירמזו לו כי חפצים הם לשימו להם לראש.

והפרחים שׂגשׂגו בלהט המדבר ככל אשר שגשגו בקרח הצפון; את הדבר הזה ראה ויָבן היטב. ואולם פה לא היו לו לפגע כי אם לברכה, כי הסַבּו את כל הקהל אליו ויתנו לו כבוד ויתרון. אז השלים מעט מעט עם המחשבה, אשר פה בין הבּידואים יבַלה ימיו ויהיה להם לראש ולמושל, וּמצוֹד-הפרחים לא היה לו עוד לחגא ומלכת-הפרחים היתה לו ללעג. אכן כבד ממנו להפָּרד מעל מולדתו לנצח, ואולם הלא צעיר הוא לימים ומי יודע אשר יביא יום מחר.

אך שמחתו לא ארכה. מושל הבידואים אשר היה לפניו, ואשר העבירו אותו מן הממשלה בגללו, יָזם להרע לו, ויָסת את זקני השבט לדרוש מאבי הפרחים, אשר יעשה בחכמה ויברא בריאה במדבר ונפתח מן הארץ מעין מים ומן השמים יִפָּתח מְטַר גשם, והיו להם מים תמיד להשקות את חלוקת אדמתם. ויעשו האנשים כאשר שאל מעמם בעל המזמות הערום, כי במזמות עשה, עֵקב אשר הבין כי יִפָּלא מן הבחור לעשות כדבר הזה ונבאש באנשיו המאמינים בו. והבחור הבין את אשר הבידואים שואלים מעמו, אם כי לא יָדע ערבית אף מלה, וַיוֹדַע אותם כי לא יוכל לעשות את שאלתם, והאנשים לא האמינו לו, כי לא האמינו אשר יפָּלא מקוסם נפלא כמוהו, הבורא צבא שושנים יום יום מן החול הלוהט, לברֹא גם מעין ומטר לוּ חפץ, ואם לא יחפוץ, רק רשעת לב היא, ולכן ישיבו לו כרשעתו, ויקשרו עליו קשר להמיתו בלילה. אך אשה מן הבידואים חָמלה על הנכרי הצעיר ותזהירהו בעוד מועד ותעזור לו, ויברח בבוא הערב.

אז ראה כי בא שנית הקץ לנעימות חייו ויקם בצרתו לשוב לאירופה, ובבֹאו עד שפת הים התיכון שאל את נפשו באמת, אם לא טוב יעשה כי יתנפל המימה, למען הגאל ממצודת הפרחים לנצח. ובעשותו כה וכה למען הקים את מחשבתו, וקול בלבו דובר אליו לאמר: “אולי אוכל ואכפר פני מלכת-הפרחים. הן צעירה ונאוה היתה למראה, ולא יאָמן כי לא תֵעָתֵר לי”.

אז באה אליו רוח חדשה, ויקם ויסע יום ולילה, יום ולילה, בארץ ובים, ויבא לארץ שויציה עד רגל ההר אשר שם מצאה אותו הרעה. ויעל בהר, וילקוטו על שכמו וטבעת הפרחים מסביב לו, ויטפס בידיו וברגליו ויגיע עד יער הקוצים ועד השדה ועד ממעל לעבים ועד הנוה אשר במורד, ויכר את צוק הסלע עם המון רגלי-האריות אשר לו ויך לבו אותו ויתחזק ויעבור גם את הגשר אשר עם הגב הצר. הוא בא עד המקום, ומלכת-הפרחים עמדה לפניו פתאם ותבט בו בעז ותקרא: “האם באת עוד הפעם?”

ברגע ההוא ומעגל הפרחים נמוג והפרחים חרדו על גבִרתם ויקיפוה, והעלם ראה והנה חפשי הוא מן הפרחים גם בחוץ בפעם הראשונה מקץ ימים וחדשים. אז כרע על ברכו ויפרש את כפיו בענוה למלכת-הפרחים ויתחנן אליה ויאמר: “גברתי המלכה, אמרי למוסרך הרף, סלחי לעוני אשר חטאתי לך ולפרחיך כי נחמתי מקרב לבי העמֹק”.

המלכה החרישה רגע ואחרי-כן אמרה: “לא ישׂפוק לי בהנחמך, כי אם גם ברצותך את חטאתך”.

“במה ארצה את חטאתי?” שאל ולבו ירא.

“ראה הנה הנוה אשר במורד מתחת לנו, למצע צבוע דמה ביפיו בטרם שלחת בו ידך לרוששו, ועתה הפך כלו ירֹק, לא יעדה אותו פרח. ולכן זאת עשה: זרע אותו פרחים, והיה בשובו להיות כבראשונה, וסר ממך עונך וכֻפּר לך”.

והעלם חפץ לשאול את פיה כי תגיד לו את משפט המעשה אשר עליו לעשות, ואולם המלכה נעלמה פתאם מנגד עיניו ומעגל הפרחים שב לחנות עליו כבראשונה. אז שב אל הנוה אשר במורד וישב על הארץ ויחקור ויחשוב מחשבות לדעת את אשר יעשה למען נטעו את הפרחים, ופתאם חלפה כברק מחשבה בלבו, ויקפוץ ממקומו וישלח את ידו אל מעגל הפרחים, והנה פלא, לא נסוג הפעם המעגל לאחור וגם ידו לא אספה רוח, כי אם צרור פיולים גדול נשאר בכפו עם שרשיו ועם חוטיו. אכן לא קם פרץ בקיר הפרחים, כי תחת הפיולים הנלקחים עלו בו פרחים אחרים. ואולם העלם חפר באדמה באצבעותיו ובשכינו ויעש חור וישם בו את הפיולים, ואחר כן שב צעדים אחדים אחורנית, וירא והנה טבעת הפרחים הולכת אחריו ורק הפיולים לא היו עוד בה.

והעלם ידע דַיו. אז מהר וירד אל העיר ויקן לו כלי גנים שונים וגם אֹכֶל לקח עמו להיות לו להיות לו לימים אחדים וימהר וישב לנוה-המורד אשר ממעל לעבים. למן השחר ועד צללי הערב עבד בקנאה גדולה, ויחפור חור על חור, ויוצא פרח על פרח ממעגל הפרחים ויטעם באדמה, וישק אותם מים לרֹב מן המעין הקרוב, ולא נתן מנוחה לנפשו אף רגע אחד כל היום. ככה עבד שלשה וארבעה שבועות, וירא והנה שב הנוה בחלקו האחד להיות צבוע כבראשונה, מלא פרחים נחמדים, ובהביטו אל המעגל ויחרד מרֹב שמחה, כי ראה והנה לא צמחו בו פרחים חדשים תחת הפרחים אשר לקח ממנו. המעגל הלך מרגע לרגע הלֹך וקטֹן, אחר כן עלו בו פרצים, ויהי ממנו רק שלשה רבעים ואחר כן רק רבע אחד, בקחתו את הפרח האחרון ויטעהו באדמה, וירא והנה חלפה הטבעת, לא נותר ממנה שריד. אז כרע שנית אל ברכו ויקרא בקול: “גברתי המלכה, הטוב הדבר עתה בעיניך?”

ואולם המלכה לא נראתה עוד, ורק כמו רוח חלפה בפרחים הנאוים והנחמדים אשר על פני הנוה במורד ויהיו כלם כמנידים בראשיהם.

והנער שם את ילקוטו על שכמו וירד אל הבקעה. אז יעיף עיניו מרגע לרגע על סביביו כמתגנב, לראות את הנעשה בו, וירא והנה אמת הדבר, חדלה משלחת הפרחים ממנו והוא חפשי לרוחו כאחד האדם.

ואולם מדי עשותו את המלאכה על פני הנוה אשר במורד חשקה נפשו בעבודת הגנים, ויחרוץ בלבו להקדיש לה את ימי חייו, ויהי האיש במשך הימים לאחד הגננים המהוללים, ופרחים רבים למיניהם אשר הביא מארצות נכריות ויטעם בארצותינו נקראו עד היום הזה על שמו.

לרגל הָר עֲנָק אשר ראשו מְכֻסֶּה שלג רבצה בִקְעָה שאננָּה, וּבַבִּקעה השתּפּך נחל פּוֹחֵז ושוקֵק. והנחל רחץ שרשי אֵלָה זקנה ופניה נשקפו מתוך מימיו, ובצל האלה שגשגו שרשי-מֹר אשר עינם כעין התכלת ופרחים אחרים ורבים וּבְצַמַּרְתָּהּ קִנֵּן עוֹרֵב חכם וזקן.

ויהי היום, יום קַיִץ בוער, ושרשי-המֹר כְּבָר קמו מִפְרוֹחַ ועלי צמרותיהם הענוגים החלו לקמול בַּחֹם, אז הביט אַחד הפרחים את שכנו אשר כבר נשרו עליו עד החצי, ויתאונן ויאמר: “מה דלים אנחנו הפרחים ומה מר גורלנו! רק פעם אֶחת נעלוז בחיינו לעת אביב קצר. מעט נשיקות שמש אביב, מעט לילות הלולים עם טל ועם נֹגה ירח, מעט חבּוק רוחות ערב, מעט אורחים מן החפושיות המָזהבות ומן הפרפרים הטהורים, מעט שירת צפרים, – וכל הגדֻלה חלפה ולא תשוב עוד לנצח. בטרם יהיה מועד לנו לשמוח בחיינו, והנה אחרית. אכן מאֻשָרה ממנו אלף אלפי פעמים זאת האֵלה, אשר צמַרתה רועשת פה ממעל לנו! דורות שרשי-מֹר לאלפים ראו עיניה בפרחם ובנבלם, והיא עודה חיה, ומי יודע אם לא אלפי שנים תחיה עוד ותתענג על נעימות האביב”.

והפרח החריש ויורד את תכלת ראשו הֶעָנֹג בעצב. ורוח חלפה בענפי האלה הזקנה ובקול צרוד והומה ענתה: “פתי קטן! כאשר תבין, כן תדבר. אכן אמת הדבר, מאריכה אנכי לחיות ממך, ואולם שגית מאד, אם תדמה, כי תוכל לקנא בי. שמש האביב תשק לך וּתְעִירְךָ כאֵם את עולה, באפס דאגה תעלה וכל רגע מרגעי חייך יהיה לך לנחת. אין אתה יודע בלתי אם את תענוגות האביב ונעימות הקיץ,ופגעי החרף הרעים יִמָנְעו ממך. אין לך שונאים ואין אתה יודע מה מלחמה ומה צרה, ועיניך תראינה בעולם רק יֹפי ותענוג. אבל אנכי – בימי נעורי הרעים היתה לי מלחמה מפנים ומאחור עם המון אויבים אשר התנקשו בנפשי. זבובים וחפושיות, רמה ותולעה התנכלו בי, ושן בהמות רועות היתה בי ופטריות רוש שלחו בי את חמתן הממאירה. וכאשר גדלתי וכאשר נצלתי מהם, מה היתה מנת גורלי? הסופה הניחה בי את חמתה, הסתוללה בי ותפָרק את כל עצמותי, ויש אשר שִבּרה אחת מהנה. את בשרי חלף הברק ויפַצל מעורי פצָלות גדולות ויך בי פצעים אכזרים. ראֵה-נא והביטה בי – כְּסוּי חַבּורות כֻּלִּי. ובבוא הסתו, ויקטוף ממני שנה שנה את כל עָלֵי והחֹרף בקָרָתו הנוראה אכל אותי עד הנפש. ובאביב כאשר כבר חַמוֹתָ אתה בשמש ונעימותיו, החלותי אנכי רק להתנער כמעט, ובענָפַי הנקשים עברו רחשי הלַח הראשון. וגם בַּשָׁבועות המעטים והנעימים, אשר צִיצַי המעטים היו לי לנזר תפארה, לא יכֹלתי לשמוח עליהם, כי דאגתי לחֹרף הבא ולמצוקותיו. מה לי אפוא כי אאריך ממך ימים? כאלף שנים היו יָמַי פה, ואם אביט לאחור, והיו כיום אחד. רגעי הטובה היו ספורים, ויתרם דאגה ועמל וצרה. כי אהבתי צפור אשר תשכון בין עפָאַי או פרח אשר יפרח לרגלי, אז ראיתי אותם במוּתם עלי ואני מתאבלת עליהם. ועתה זקנתי, קִרבּי נבוב, את שרשי תאכל התולעת, ענָפי מתים מעט מעט, מעט מעט יִבלֶה כרקב גופי הנלאה, ובבוא העת וכִליתי גם אני עד תֹּם. אכן קנאתי בך על יפיך אשר אין תמורה לו ועל חֶדְוַת חייך ועל אחריתך הנעימה אשר כחתף תבוא. אם זה גורלנו למות, כי עתה לא יתן ולא יוסיף אם נקדם מעט ואם נאַחר למות. לוּ לעולם זָקַנו ולו חיִינו לנצח כהר הענק הזה אשר ממעל לנו פה, כי אז צדקת! אמנם כן, אם יש כי אִוְתה נפשך גורל אחר, כי עתה בחר לך את גורל ההר הזה ולא את גורלי אָנִי!”

ודממה היתה מסביב רגע אחד ואחר כן עבר כקול שאון וכקול המולה את ההר הגדול, והוא מדַבּר בעצלתים, מִלה מִלה, לאט לאט, ורֶוַח ישים בין כל ענין וענין – לאמר: “אֵלָה, אֵלָה, לא חָכַמְתְּ גם אַתּ משרש-המר הקטן והכחֹל הזה. אִי לי ולנִצְחִי זה אשר אַתּ אומרת! גם אני החלותי פעם להיות, ופעם יהיה קץ גם לי. אין על פני האדמה דבר אשר יהיה לנצח. הן האדמה גם היא איננה לנצח. וגם השמש איננו לנצח. הרוח והמים אוכלים אותי. בכל קצוֹתי ילקקו ממני. הם הולכים הלֹך וגדֹל, אני הולך הלֹך וקטֹן. ויום יבוא ולא ישאר ממני שריד. ואז הן כלא-הייתי אהיה, ולוּ גם ארבה ימים כהֵנה וכהנה. אכן לא על זאת אדאב. מה בצע בהאריכי או בהמעיטי לחיות? אין בחיי חדוָה. שנה על שנה אני עומד פה ומביט מַשְמים אל תוך העולם. קיץ וחרף, יום ולילה – משפט אחד להם בעיני. אין דבר מעורר אותי, אין דבר מניע אותי. אין אני מקוה דבר, אין אני יָרֵא דבר. לא כמוך אנכי הולך הלֹך וגדֹל, הלֹך ורענן. אין אנכי משלחי שרשים צמֵאים כמוך לינוק כמוך את חֵלב האדמה בנעימות. ועלים אין אני מצמיח וציצים לא אַפריח. אין אני עושה פרי, וזרע אין אני מזריע. לא יקרני טוב ולא יקרני רע. אין אני חושב הרבה, חולם אני חלומות תהו, עתי תארך לי עד בלי תכלית ואין אני רואה כמעט את הנעשה מסביב לי. הל תהו ובהו, הכל יָגֵעַ ונבער. הוי, מה חפצתי להיות תחתיך! או גם להיות תחת שרש-המר ההוא. אתם הלא תראו חיים מעט, אך אני לא אראה מאומה”.

ברגע ההוא והעורב אשר בצמרת האֵלה צרח בקול גדול. “ראו נא!” קרא אל ההר ואל העץ ואל הפרח, ויור בחרטֻמו ובכנפיו על הנחל המפַכּה בתוך הבקעה.

ועל פני המים התנשאו ברגע ההוא יצורים קטנים בעלי כנפים באין מספר, ויתעופפו על פני המים כמו ענן עב. והיצורים האלה זבובי-יום המה אשר פשטו זה עתה. את כנפיהם הדַקות והזַכּות הרחיבו, שתו את הרוח הצח והמתוק וירחצו את גֵּוָם המעט והנחמד בקרני השמש החמות. ובהיותם שׁכוּרים מן האור ומן החם, שכוּרים מן הרוח, נרגשים בכל גידיהם מרֹב עֹנג, מסועָרים בכל שריגיהם מרֹב רגש, וַיָּחֵלו לרַקד. אחד אחד רקדו או שנַים שנַים או בהמון. והם מרַדפים איש את אחיו, סובבים איש את אחיו ומתהוללים יחדו, הֵנה והלום, למעלה ולמטה, ומפרפרים ברגליהם ומכים בכנפיהם. ועיניהם נוצצות מרֹב גיל. וַהֲמִיתם החזקה מביעה שירת נעימות אשר אין לה דברים. לא יָדעו רעב וצמא לא יָדָעו. רוח ונֹגה שמש השׂביעום ויַשקום. לא הגו בדברים אשר היו לפניהם ולא חקרו את אשר יהיה אחריהם. הנה הרגע הזה להם הוא והוא ישׂפוק להם. עתה הם חיים, עתה הם מתענגים על כל טוב אשר לעולם השמש ועתה הם שְלֵוִים שַלוה נִצחת. השמש עלתה עד הצהרים, השמש ירדה אל המערב והם לא ראו ולא שמו לב. פשטו כבראשונה, פִזזו כבראשונה, והם לוהטים בּרָב הוללות, נמוגים בּרָב חמדה, עד כי פנה היום וצלל. הערב החֵל לכַסות את הבקעה, אז באה עליהם מנוחה מתוקה ותאות שֵנָה ערֵבה השמידה את תשוקת המחול אשר בקרבם ותָּהָם את כל חושיהם. ברגע ההוא אספו את רגליהם, קִפלו את כנפיהם וירדו על פני הנחל. והזכרונות הנחמדים ליום תענוגות זה הנפלא אשר מִלאו את לבם הקטן נָמֵסו מעט מעט, מעט מעט נמוג כל אשר מסביב להם ובקרבם, והם יָשנו שנָת מתוקה שׂבֵעֵי גיל כילדים אשר שִעשעו עד כי עיפו. ואולם לא יָשנו, כי היו מתים.

וכאשר כִּסו פגריהם את פני הנחל אָמר העורב החכם אל ההר ואל האֵלה ולא פרח המֹר: “חיים ארֻכּים, חיים קצרים – דבר זה לא יתן ולא יוסיף, חיים יפים – הנה זאת כל הברכה!”

תַּמּוּ הָאַגָּדוֹת