בפעם השלישית בא היום ההלך המוזר לשוטט בגן העיר. גנן הראש לא יכול עוד כלוא את רוחו למראהו, ובקדמו את פניו בקידת-חן שאלו בנועם-שיח:

­­­­– זאת הפעם השלישית אראה היום את אדוני מתהלך לבדו בנתיבות הגן… לא מודע הוא לי מתמול שלשום… הלא יסלח לי בדברי אליו ולא נדרשתי… הכי נכרי הנהו בעירנו או כי בנפש חפצה ייבדל לו, יען כי תנעם לו הבדידות?

– כן, בדד אתהלך לרצוני – השיב ההלך כמו מן השפה ולחוץ. אפס שחקת הנחת שהשתפכה על פניו נתנה בו את אותותיה, כי מלבו יצאו הדברים.

הגנן שאף עמוקות ממקטרתו הצמודה אל פיו, ובשלחו את מבטו הבוחן אל עבר איש-שיחו סינן את מליו מבעד לזוית השניה של פיו והסוקר שח כעת כחוקר:

– כבודו הוא אל נכון איש המעלה. אין חלקי עם המשכילים, אף יודע ספר אינני. גנן אני ומפי הפרחים אלמד דעת מעט. אדע תכונת כל עץ למינהו. אף עין רואה לי להתחקות על ארחות האנשים, הבאים אל הגן מדי יום ביומו. קטון-אדם הנני, אך אוהב להעיף מבט על באי הגן, עתים להקשיב לשיחות האנשים ולהחליף מפעם לפעם מלים עם איש. אם לא אשגה הנהו איש נכבד… וכאשר אחזה לי אני, לא יאה לאיש נכבד התהלך לבדו ברחובות העיר או במשעולי הגן. בילדותי קראתי את הכתוב בספר הקדוש לא טוב היות האדם לבדו. כתוב שם כך?

– כתוב. אך הכתוב לא יסוב על זה הענין… לאמר, על האיש המתהלך לבדו, בלתי אם על החי בגפו. – השיב ההלך באי-חשק.

– לא למוד-ספר הנני. דעת מעטה, קניתי בילדותי באותיות הקטנות, כבר נשכחה מלבי. אך כאשר אחזה לי אני… לא נאה לאיש נכבד להופיע אף לשעה קטנה לבדו בקרב הקהל.

– למה? – שאל ההלך בקול משתאה וגעה בצחוק עז ומשולח, שלא התאים לרוח החן והמרגוע השפוכה על פניו.

– יען כי האחד, בהתהלכו לבדו, רבים עליו יביטו, יתמהו… יש אשר יתלחשו על אודותיו… ישאלו מי הוא. לא טוב להיות מטרה לעינים.

– חן-חן לאדוני – השיב ההלך ועננת-עצבות נחה על פניו – כי שוחר הוא כבודי וטובתי. אך אני ארחי לא אוכל לשנות, כאשר לא אוכל להחליף את צבע-עורי, את מראי, את עיני. אני כבוד לא אבקש לנפשי. אל מבטי האנשים לא אשעה ולא לשיחם על אודותי.

פני הגנן כמו נתעוותו. מקטרתו צנחה מפיו בגודל-תמהונו. חיש מהר שת את מקטרתו על מכונה. מצץ ממנה בחזקה והפיח תימרת-עשן כבדה אל פני ההלך, כאומר לפזר בו את מליו חסרות-השחר. החריש מעט. קמט עז נחרש במצחו, חלוץ ליתר הקמטים, שהופיעו זה אחרי זה, אותות ליגיע-רוחו הרב בטרם יפתח פיו לדבר. בתום עמלו שח:

– היטב אדע את ערכי המך. אך שפת חכם אוקיר מפז. אף פתגם זה זכור לי משחר ילדותי: מכל מלמדי השכלתי. אפס הבן לא אוכל לשכל מליו. הגן הוא מלמדי להועיל וזאת התורה אשר למדתי מפיו: כל ילדי האדמה יאהבו שבת יחד, שתות יחד ליח אדמה מלמטה וטל השמים ממרום. פרח על פרח יתרפק. יש אשר גם נטע זר ישתרג על גזע לא לו בדבק טוב, להיות עמו לנפש אחת. העץ ישלח את ענפיו אל על, יען כי עז חשקו לחבק בזרועותיו עולם. כל אשר ייבדל לנפשו, אך נבול יבוֹל. נבראה יחידה קום לא תקום. אף כי האדם, אשר בלעדי האהבה מות ימות. או כי יהיה למת בעצם חייו. כמהו כגבר אין איל. אוהב אדם אהבה, אוהב אהוב היות. כדבר הכתוב: איש נלבב ילבב וכמים הפנים לב איש אל רעהו. אשר יינזר מאיש יהיה כעץ יבש וכפרח קמל…

– אדוני ממטיר עלי כתובים כגשם נדבות – שח ההלך בלצון מעט – הכי כוח אבנים כוחי לישא עלי את נטל הכתובים הרב הזה? גודל והוד לפתגמי החכמה הכתובים בספרים, אך לא על הכתובים לבדם יחיה האדם. כל איש על פי תכונתו יתנהל ועל פי כוחו יסלול את נתיבו לטוב לו. רבים יראו חיים טובים בראשי-חוצות, במושבי-רעים, בקרב חבר ידידים, בהמולת שווקים. ולעומתם יש אשר החיים ינעמו להם רב יתר בשבתם או בהתהלכם לבדד, יאהבו להרבות שיח ושיג עם נפשם. בחברת זולתם תכבד עליהם מלאכת החיים. אני אדוני מוצא בבדידות סם חיים.

הגנן ניסוג מעט קט מאיש-שיחו ואת מבטו הבוחן הישיר בתוקף-משנה נכחו, שאף בחזקה ממקטרתו אחת ושתיים ושח בלשון נמהרה, כמבקש להסתיר מבוכתו:

– נסתמה ממני דרך החכמה ואולי לא לי לישא דיע. אפס לא אעלים מאדוני, כי דבריו לא מצאו מסילות ללבבי. אני אחת אדע: אדם לנפשו במה נחשב הוא? כאשר אחזה לי אני, חוקה אחת לבני אדם, לבהמה ולחיה ולצומח, כדבר הכתוב מוֹתר לאדם מן הבהמה אין וכתוב כי האדם עץ השדה. צמדים יהלכו כל חי למינו. כל קן לבן-כנף הוא מעשה ידי השניים. שניים שניים הביא נח אל התיבה. עץ אל רעהו נוע ינוע ברוח; ענן על ענן וגל על גל ירכב. עתים אל הצללים אתבונן ואף הם ישחקו זה אל זה, כמו יתנו אהבים. צפרים תעופנה בלהקות ובני-צאן ילכו בעדרים. הסוס ייטיב צעד בהיות לו ריע עזר כנגדו למשוך בעגלה. ילדים בכל עת יתקהלו יחדיו. ילד לבד כמוהו כיתום. הכי יפקידו רועה על גדי אחד או על כבשה בודדה? הכי קול הארז האחד בהיות הסופה ישוה לרעש יער הארזים? ברבות העם תגדל התשואה. יצור לנפשו כמוהו כשה תועה, כגדי נדח, יחמלוהו כל רואיו, ראש ינידו עליו.

עוד מלתו על לשונו וההלך שיסע את דבריו, כמו קצרה רוחו לשמוע דברים אשר אין בהם נכוחה. אפס בפתחו את פיו לדבר נחה על פניו רוח נועם ומרגעה ושיחו קלח אט אט ובנחת:

– לא אכחד ממך, כי בטוב טעם ודעת תדבר אלי וכל דבריך צדקו יחדיו. אפס כל אומר לבדו איננו כמסמר נטוע. אכן, נכון הדבר כי כאדם כבהמה וכחיה וכי האדם כעץ השדה, יען כי חוק אחד יבריח את כל הברואים, אשר רוח חיים באפם ואשר אך צומחים או דוממים המה. אפס בזאת יתנכר האדם, נזר הבריאה, מכל יצור למינהו, ואף כי מכל אשר אין רוח-חיים באפו, כי הוא, הבחיר, הנהו גם בוחר מעגלות-חייו ויתרון הכשר לו לשנותם כחפצו. כל חי אחד לא יהיה הקהל. לכן אך גלמוד הנהו. אך אחד אדם כמוהו כקהל, כי הוא חולש על חבור-הגיונות ועל מקהל-רגשות. רבות מחשבות בלב איש אשר תיארחנה עמו לחברה תמיד.

הגנן שילם להלך כגמולו על אשר לא נתן לו להביע את דבריו עד תומם ואף הוא הבקיע למליו דרך, בעוד ההלך מושך את תלמו. משפטיו אצו כעת אף מתימרות העשן, אשר התאבכו ללא הפוגה מסלסלות-מקטרתו.

– הכי יתרון הכשר לאדם בשפעת הגיגיו, אשר יהרה בחובו לאין קצה? הלא אך חסרון הוא לו, בלכתו שחוח בקרב קהל קרובים או זרים תחת משא רעיוניו. רבים יראוהו וכן יתמהו אף יאמרו: הנה הוא הלזה תפוש השרעפים. או כי ישאלו: מי הוא הלזה המתהלך בינינו כאיש רזים, זומם או קושר? נמשל הנהו לחסר-בושה אשר בשער בת רבים יערוך את שולחנו, ישתה את יינו, ינקה את גרמי-גיוו או יעשה כל יתר מחסוריו אשר כבודם בבית פנימה ובחוץ אך יחוללו. ככה לא תהיה תפארת לאדם, כל צפונות-רעיונותיו יתנו את אותותיהם בפניו בחוצות ובשוקים, ולזאת יהיה לשיחת-רבים. לא הוגה דעות הנני, ואולי אך טוב כי לא אדבר במרום משכלי. אך לעתים גם אני, אם לא אשגה, מוצא במחשבתי דבר שכל טוב. ויש אשר אדמה, כי גם היות חכם בחוץ לא טוב. טוב להיות חכם בבית, חכם בסתר, חכם לעת מצוא. אפס חכם תמיד, חכם בחוץ, חכם ברוב-עם, חכם בנתיבות הגן, הוא לא למותר, בלתי אם למחסור. אשר יתהלך בקהל-עם צולל ברוב מחשבותיו, כאשר אחזה לי אני, הוא אך איש רהב וראוה, אדיר חפצו להתכבד על פני כל רואיו, להתגאות ולהתנשא על הכל.

– חלילה לאדוני מלתת בי דופי, אשר חף הנני ממנו – קרא ההלך בתדהמה, אשר ניכרה בחוורון פניו – שאת לא אוכל היות מטרה לעינים. עין אדם אך תשית בי חלחלה ומבטי הרבים יהיו לי לצנינים, כאשר יש מלים אשר תנחתנה כמדקרות ללבי. אהבתי כי לא ינוח עלי מבט וחפצי לעשות את דרכי עלי אדמות באין רואה אותי, אהיה כצל עובר וכענן הפורח.

הגנן החריש רגעים מעטים והסיר את מבטו הבוחן מעל פני איש-שיחו, כמו היטב חרה לו על ההלך עקב דברו על מבטי בני-אדם בשאט-נפש. לאחרי זאת ספק כפיו וקרא בקול ענות בטחון:

– כאשר אחזה לי אני, יש עומק הגיון, אשר צפונה בו גם איולת מעט, ותחת זאת העני מדעת, ישפוט עתים נכוחה. אשר קנה דעת הרבה ופיו יהגה חכמה, רוחו תציקהו רב יתר לבחור לו איש כלבבו למלט באזניו משא רעיוניו והגיגיו, להמתיק עמו סוד-שיח או סוד-אלם. לא לי להורות לאדוני ארחות חיים ולהשכילו בינה. קטנו עבה ממתני בדעת והשכל. אך עצתי נאמנה לו: חלילה לו להיבדל לנפשו.

– פליאה ממני, כי תקראני אדוני. הלא אתה לי מורה להועיל. בחפץ לב אהיה לתלמידך לשמוע ממך עצה ותושיה – שח ההלך בשפת ענוה, שנצפנה בה מהתלה מעטה.

– האיש כחפצו יתכבד – השיב הגנן נמהרות – אם לא אשגה, אף זהו מאמר החכם. אפס מקורו בספר נעלם מזכרוני. מאז שחר-נעורי לא שמתי מעייני בספר, באין עתותי בידי. נאמר אם תעזבנה יום תעזבך יומיים. ובכן, לא אדוני, בלתי אם אתה, כדבר איש אל אלהים.

– ואולי יואיל אדוני להתודע אלי בשמו? – שאל ההלך בשפה רפה.

פני הגנן החוירו והאדימו חליפות. שח בבושת-פנים ובגמגום-לשון:

– לא אוכל ואתודע אליך בשמי. שמי לי לבדי. המעט הוא אשר פני האדם, גרמי-גיוו, פלגות-אבריו, עיניו, שתי עיניו, בארות הנשמה, נגלים ומוקעים לכל באשר ילך ואשר יעמוד ואשר ישב, אין מפלט לו מפני כל עין חודרת, מבט חוקר ומרגל. זאת לא זאת, נשמת אנוש היא מרמס לכל הטוב כי למצער שם האיש יהיה לבעליו לבדו, או כי למתי-מספר, אשר המה ידידיו הנאמנים, אם נפלו לו למנה… לא, לא. הקשית לשאול, אדוני… ואף אני לא אקרא לך אדוני בלתי אם ההלך… הכי לא יחר אפך בי על אשר אקראך ההלך.

– ואני לך הגנן.

– בחפץ לב אשמע תארי זה מפיך. יקרה גם נכבדה בעיני מלאכת הגנן. אהבתי עצים, פרחים, ערבות הדשא, כל ילדי האדמה…

– אם ככה, אקראך מעתה והלאה הגנן, ואתה תקראני ההלך.

– כן, ההלך, שא נא לי, כי לא אגלה לך את שמי. שמי הוא חמדה יקרה רק לי.

– דבר שכל טוב השמעתיך, ההלך – קרא הגנן ברגשת-נפש ושאף עמוקות וממושכות ממקטרתו כאיש, אשר בבקשו להשכיל אל רעיון כבד-הגות, יתייגע עקב זאת גם בהפחת עשן רב מדי – דבר חכמה להפליא. טוב שם כיין הטוב. אפס היין ישמח לב בעליו בסתר נווהו ובחברת רעיו הנאמנים, ולא טוב כי ריחו יתהלך על פני חוץ. כעת נשובה לראש שיחנו. כאשר אחזה לי אני, אך בחכמה תעשה, כי תקנה לך ריע כלבבך, איש כרוחך, אשר יצא ואשר יבוא עמך בכל אשר תלך. אתה תהיה לו פה והוא יהיה לך אוזן. וכאשר רוח האלם תנוח עליך, הוא ידבר ואתה באזניך מליו תבחן. האדם גם בהחרישו אך טוב, כי תהיה לו אוזן שומעת. והלא זה משפט המתהלך לבדד, כי עננת-יגון תשכון על פניו וכל חזותו כקשה-יום ומר-נפש. איש מוכה-גורל.

– הכי מראה-פני כראי מלוטש לרוח העצב המקננת בקרבי ולהגיון התעתועים, אשר יפקדני לרגעים? – שאל ההלך והמית-חרדות בקעה לראשונה מקולו, כאיש אשר לפתע נבעה לעיני זר דבר-סוד אשר הוצק בו – הכי נשקף הנני מר-נפש, אשר הגורל הרע לו? – בעצם דברו פגו החרדות מקולו ושיחו לבש תום בטחון – אך אני לא כן עמדי. שפר חלקי בחיים. לא אדע מחסור ובצרה אינני. לכן גם העצבות היא ממני והלאה.

הגנן הוציא את מקטרתו מפיו, ובדברו הפעם התנהלה לשונו בכבדות. את מליו דלה מנבכי-רוחו.

– ההלך, לא אוכל להכחיד ממך, כי נפלאו ממני דבריך על המחסור והעצב. הכי רק על המחסור והצרה יתעצב האדם אל לבו? איש בער אני… לא לשון-למודים בפי להביע כמו… אך כאשר אחזה לי אני… לא על אשר אין לו לבדו יתעצב האדם, כי אם גם על אשר יש לו רב מדי. כאשר יבוא עד דכא בעניו, ככה יש אשר עשרו יהיה לו למקור דאבון-נפש, כדבר הכתוב: יש עושר שמור לבעליו לרעתו. בשגם יש גם תוגה על לא-דבר או כי הנפש תתעטף בתוגת-געגועים על רוח העצב אשר חלפה ממנה. ומי יעמוד לימין האדם מפני הרוח הרעה אשר תבוא כחתף אל קרבו ותזעזע את מוסדי רוחו, באין לו ריע וידיד נפש? כאשר אחזה לי אני, אך טוב כי ידידים שניים יהיו לאיש, אשר יעמדו לו בעת צרה, אחד לימינו ואחד לשמאלו. הלא נאמנו דברי הכתוב: טובים השניים מן האחד. או אז איש לרעהו יאמר חזק. כאשר אחזה לי אני, שניים יחד לא לבד פי שניים בכוחם, כי גם כל אחד לנפשו כמוהו כשניים. רבים חכמים ממני לאין ערוך ואף חכמים ממך, ההלך, אם לא אשגה, כבר נתנו את לבם לענות בענין זה. האדם אויביו רבים ועצומים והוא לפגע נכון תמיד. לעתים סוס משתולל יבעט בו או כדור תועה ימצאהו יפלחהו; רעם ממרום יפצפצהו או כלב משוגע ינשכהו. כל חיה טורפת תארוב לו. אף מבן-אדם בצלמו, אשר חשך אור-בינתו, צפויה לו רעה. המשוגעים, הם עדת מרעים, רשעים כהלכתם, שואפי-נקם. עזה תשוקתם לשפוך את חמתם על אלה, אשר לא אבדה בינתם ולא סר מעליהם צלם האדם – שח הגנן בשפל-קול ואת מליו הלחיש, הביא עד תנוך אזנו, כמו יגלה לו סוד כמוס – אשרי איש שומר נפשו מהם. ואשר היו לפנים החיות הטורפות, האורבות בדרכים, יהיו רכבי הברזל הרצים אורח בימינו להפיל חללים. בשגם גם חית השגעון יושבת בלב כל איש האורבת לו, כמאמר החכם, שמעתיו פעם מפי איש מלומד מאד: אין אוייב לאיש מנפשו. הוא אשר אמרתי: כל איש לבד נפשו תמיד בכפו. לכן איש לבד אך טוב כי ישית רגליו בסד. אף זה דברי תמיד: האדם הוא יצור המהלך על שתיים והמתהלך בשניים. לא לבד ימינו תושיע לו, כי גם אשר ילך לימינו. הלא תסלח לי, ההלך… קטונתי מלהלביש את רעיוני בניבים נאוים. היטב ידאב לבי על עניי בחכמה. אילו יד לי בחכמת הלשון… אהבתי את המליצה היפה. אזניך חטובות להפליא. נדמו לצדפות – שח הגנן במפתיע, כמו משפטו האחרון חובר בחוט נסתר עם הדברים, אשר עליהם סובבה שיחתם לפני כן. געה בצחוק ממושך ומשולח ושת בתנודת-יד מהירה את מקטרתו בזוית-פיו.

– שמעני, הגנן – קרא ההלך ברוגז מעט – המעט לך לקלוע בי פתגמי חכמה, מהם כתובים בספרים ומהם ילדי-רוחך, כי עוד תשית לך סתר-פנים כקטון-אדם לא-לומד. אני הבן לא אוכל: איככה מורה-דעה ויועץ-פלא יענוד לראשו גם את כתר העניו ולאפו נזם קטונתי.

– ואני הבן לא אוכל – השיב הגנן מענה רך, בהתעטפו בסלסלת עשן כבדה – פשר כעסך. אכן, נואלתי עשה, בדברי אליך על אודותיך. מי אני ומה אני ללמד בינה חכם מחוכם כמוך ולהיות לך ליועץ? נער הייתי וגם זקנתי כמעט ולא ראיתי איש שומע בעצת זולתו. ואני באתי ללא נדרשתי ללמדך אורח חיים. אפס רוח היא באנוש לדרוש טובת-זולתו. כל איש גומל חסד הנהו מהיולדו. לא אכחד ממך את אשר עם לבי. נפלא בעיני רוגזך זה. דבר הכתוב: כעס בחיק כסילים ינוח. ההלך, כל מום רע בי, אך גבה-לב אינני. בהגיגי קטונתי. עם פי לבי. לבי, לבי, לך, ההלך. נפשי חמדה להגיש רפאות לחולי-בדידותך. אני זה דברי תמיד: כל בודד חולה-נפש. המתנזר מן האדם, כמוהו כמתנזר מכל מאכל, מן המים, מן האש, מן האויר. את עיני שמתי עליך מאז ראיתיך היום לראשונה, בבואך אל הגן, סובב הולך במשעולים הנחבאים בין העצים ואת רגליך תוקיר מדרך המלך. רק אין זאת, אמרתי בלבי, כי לא תאהב חברת אדם. וזה האות, כי תאהבנו עד בלי די.

– פליאה נשגבה ממני דברך, כי לא אוהב אדם, יען כי אהבהו עד בלי די – שאל ההלך לתומו.

הגנן געה בצחוק מעגלות, אשר נערמו זה על זה כבית-מידות ויהי לצחוק-תלפיות.

– דעת לנבון נקל, כי דברי צדקו עד למאד. הלא זה מאמר החכם: אדם לאדם זאב. ולא כן אדם לנפשו, אשר הנהו אדם. לכן לא תאהב חברת-אדם, כי זאבים המה לך. אך תחת זאת תחמוד חברת-נפשך.

הגנן שינה ושילש את צחוקו המיתמר אל על, אשר נתן שובע-נחת בפניו והצמיח זיק חדות-נצחון במבטו. שוב שח בלשון נמהרה, כמו חשק עז עברו להוציא את כל רוחו:

– אף ערל-שפתים אשר כמוני יש אשר אחכם לבטא כיאות את הגיוני. אני זאת אגיד לך, ההלך, אתה מן האדם תברח ובו הנך דבוק. את נפשך תאהב והיא לך זולת. זאת חקרתי בשכלי הדל ומצאתי, כי אף האחד כמוהו כשניים. האיש ושכלו, הוא והלך-רוחו, הוא ומורשי-לבו, שניים המה. מה אני שח? רב יתר מזאת. כפליים שניים. אף כפל כפליים. עשרת מונים כפליים. כפליים לאין-קצה. דעת לנבון נקל, כי רק בהיות האדם בחברת זולתו יש אשר הנהו אחד שלם. בחברת הזולת ישכח נפשו וירחק מן הפלגות אשר בה, אל עצמו ובשרו לא ישעה. אפס בהתהלכו לבדו ישית את כל מעיניו בחקרי-רוחו, יזכור כל סטיה ומדוחה בו, יעביר את תער הבקורת על כל מקריו ומעשיו, יזרע ריב ומדנים בקרב נפשו, לא נשמה חיה ויחידה בו בלתי אם חבור נפשות הנהו, ואדונים רבים לרוחו. זאת לא זאת, אשר יבוא כל היום בשיח ושיג עם קהל-אדם, בשובו לערב אל נוהו, ישכב אף ירדם ושב ורפא לו מעמל-יומו וממצוקות-רוחו. ולא כן נזיר-אדם. אף בלילות לא ישכב לבו; מריב וממדון לא ישבות אף בחלומותיו; אל העקרבים ישב תמיד בקרב נפשו. לכן זה דברי: אך דבש וחלב תחת לשון הכתוב מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.

ההלך הקשיב בארשת אי-רצון מהולה השתאות לשיח הנמלץ בפי הגנן, אשר בערמה מעט ישית לו סתר-פנים כאיש בער ללא לשון-לימודים לשחרו מוסר וללמדו ארחות-חיים ללא-נדרש. לראשונה שת עצות בנפשו לקפד פתיל השיחה, אשר כבר היתה עליו למשא. אפס היטב חרה לו הפעם, בשמעו מפי הגנן, כי הוא בעיניו נזיר-אדם. לכן שח לו ובשפה רפה כגומל עמו חסד בדברו אליו:

– לנזיר-אדם תשימני, ואני לא כן עמדי. כלכל לא אוכל דרכי הנזירים. בוז אבוז להם על מאסם במעדני-תבל. אשר יינזר מחמודות הבשר, אחריתו כי יגעל אף בחמודות הרוח.

שחקה מעטה היתה נסוכה על פני ההלך בדברו, אך קולו השמיע המיית רוגז.

– סלח לי, ההלך – קרא הגנן ועוית-חרדה נחקקה בפניו, כמתיירא פן נכשל בלשונו – אל נכון לא השכלתי דבר אליך… יש אשר אהיה לרגע קטן כאיש חסר-דעה. אף נבזה אני לעתים. הגיון קלוקל בי. בפי אדבר אחת ובמו אזני אשמע אחרת. שתי אזנים שמאליות לי. כן, כן, ההלך. על מה סובבה שיחתנו עד כה? – שאל ומצץ בחזקה ממקטרתו, ויען כי צלל למועד לא-קטן במחשבותיו היה מראהו, כמו ישית בו את מעיניו להפיק מתוך ענני העשן דבר נשכח ממנו – כן, כן, ההלך… ערל-שפתיים הנני. על ציר זה סובבו לאחרונה מלי. נמשלתי לדייג דל-מעש, אשר את חכתו ישית במימי הנחל ואל המקרה יישען להביא אליו דג או כל רמש נקלה. שכל מעט יש לי, אך לא אשכיל אל שכלי להטותו אל המסילה הנכונה… יש אשר ישט מדרך המלך הנה או הנה… יחמוד לו משובה מעט, מהתלה קטנה… לא אדע להביע זאת כיאות… אשר לדבריך על אדות הנזיר, מאד ישרו בעיני. אך טוב לחקקם בקרב עשרת הכתובים, אשר להם יאה להיות נר לנתיבת האדם. כאשר אחזה לי אני, כל נזיר הנהו רם-עינים וגבה-לב. תסלח לי, ההלך, בהגידי לך בשנית דברים בוטים כמדקרות. לשוני נלעגה ומלי לא תואר ולא הדר להן. אף הנבדל לנפשו ברחובות העיר ובנתיבות הגן כמוהו כנזיר, אשר יתגאה על כל זולתו. בשגם הרבים אחריו יביטו וישאלו: מי הוא הלזה?… אולי הוא… – הגנן שלף חיש מהר את המקטרת מפיו והגיש את שפתיו אל אזני ההלך כמפקיד בידו סוד כמוס – הוא… איש-חרש, לאמר, מרגל… בלש… מטעם מלכות זרה… – ושוב הקריב את שפתיו אל אזני ההלך ופניו הפיקו חרדת-פתאום – שמעתי אומרים, כי למרגלים אזנים ארוכות כמו אלה אשר לך.

שחקת נחת רחפה על פני הגנן ובעיניו רצדו שביבים עליזים, שובבים כמעט, יורקי-לעג. אפס ההלך לא הזעים אליו פניו, כי אם זרע בהם אור רך וחונן כמו ייטיב להבין לרוח בן-שיחו, לבל ייראה בעיני הגנן אשר הנהו בתהפוכות-דבריו אם תם ואם נוֹכל, וגם חכם, איש כערכו.

– הגנן, נכבדות תדבר בי וגם נקלות לא מעטות. אך על דברתי רבות מן הסגולות הטובות רחקו ממני, ותחת זאת גם גבהות הלב, אשר תרשיעני בה, אינני בי, כאשר אין חלקי עם המרגלים. ואשר בחנתני ומצאת בי רוח עוצב, אודה ולא איבוש, כי מום זה דבק בי באמנה. אין נחת בלבי. שפלה רוחי בקרבי. אולי בגלל זאת לא קניתי לי ידיד או ריע מעודי.

הגנן געה בצחוק חן-חן לנפשו ויאמר:

– בדבר הכתוב אף אויל מחריש חכם יחשב. אך יש אשר גם האויל ישכיל להפיק מפיו דבר שכל טוב. מבשרי אחזה זאת הפעם. אדע את איולתי ועל אף זאת חכמתי למדי לדבר אליך בערמה מעט. לנסותך בדברים באתי, למען אדע מי אתה, הזר, ואם באמנה איש-סגולה הנך, כפי שנגלית אלי למראה-עינים. אכן, עין רואה וחוש בוחן לי – דיבר הגנן בקול נעלס וצחוק החונף לנפשו גבר – בצדיה טפלתי עליך את החשד, כי גבה-לב הנך. והיה אם גם אחרי זאת לא תעיר את חמתך עלי ומעל פניך לא תגרשני, או אז אדע כי רב-סליחות הנך ולב נדיב לך – הגנן, אשר מבטו הבוחן לא מש מעל פני ההלך נדם לרגע קט וצלל למחשבותיו, שת עצות בנפשו, והפטיר בקול לא בוטח – אנא, אדוני, סליחה, ההלך, אני זאת אבקשך… אחרי אשר הואלת להראות לי את גודל-לבך ולישא את טרחי ושיחי עד כה, כבדני נא גם לשבת עמי נגד כל באי הגן רגעים מספר על הספסל הזה בקרבת המזרקה, למען יראו רבים ממיודעי באי הגן, כי נשוא-פנים אשר כמוך לא ימאס חברתי, אף ישתעשע עמי בנועם-שיח, תחת אשר עד כה נצבת על ידי באפס-חשק ומאזין לשיחי רק כגומל-חסד… אך כבוד תעשה לי… הכי הקשיתי לבקש? או אולי פגע רע הנני בעיניך וחפצך להימלט ממני? – בהביעו את משפטו האחרון גזו שביבי המשובה מעיניו ותחתן צמח דוק עצבת כבדה, מוכה. צחוקו המשולח נבלם ונזרע צלצלי-תחינה ודעת-אשמה. – הכי לא נהייתי עליך לטורח? או כי לבזוי-אדם תחשבני?

– חלילה… חלילה לי מלהבזות אדם – קרא ההלך בהמית-חמלה – איככה תוכל ותטפול עלי אשמה כזאת? אגיד לך, הגנן: הנבדל לנפשו אל אדם בוז לא ישא. אשר נהוּ אחרי הקהל על ראשים יפסעו למען שלומם וטובתם ויאהבו לחלוש על גורלות רבים, יש אשר האחד יקטן בעיניהם, כמו הנהו אך מר מדלי, אף בוז יבוזו לו, כי לעומת המוני הסרים למשמעתם במה נחשב הוא. ולא כן הבודדים לרצונם ואם לא לרצונם, אשר לא יתערבו עם שונים, כי המה בסתר-רוחם ישאפו קרבת-זולתם, בכליון-נפש יחפשו בכל עת איש כרוחם… בנפש חפצה אשב עמך. אף עיפתי למדי. הרביתי היום לכת בחוצות העיר.

– שמחתי באמרך לי, כי חמדת שבת – שח הגנן, בהדריכו את קולו לדבר לאט, כמו ישקול כל מלה בפלס – בין כה וכה אתכבד בחברת איש-סגולה לעיני הקהל הרב. נופש לך וכבוד לי. המועיל לך והמפואר לי. כדבר הכתוב: הטוב והמועיל בבואם צמודים יחד ירוו את הלב רוב נחת. לא אזכור מקור הכתוב ולא אותו כלשונו. ספרי החכמה רחבי-ידים ואמרי-שפר בהם אין מספר, לא יכיל קטון-מוח כמוני אף את מקצתם. יש אשר בלילה יצוף בלבי דבר-חכמה ממקור נעלם, לאורך שעה אתהפך על משכבי ולשוא אלחץ על כפתורי-זכרוני למצאהו. לילות-נדודים רבים מנו לי פתגמי החכמה, אשר לא אדעם כמו.

– נעשה את דרכנו אל הספסל – אמר ההלך במאור-פנים. הגנן, אשר העיף על בן-שיחו מבט נושא תודה, שלב את ידו בזרועו.

– אהבתי שבת על הספסל הזה מול המזרקה – פתח הגנן ואמר בשבתם יחד – עם איש כלבבי. כמים לשתיל, שיחה ללב. ונועם-יתר לה בקרבת המים, אם מי נחל ואם מי מזרקה, ליד מעין או על שפת הים. או אז גם הלבבות יהיו כמעינות להנביע רעיונות ורגשות – ובשיתו באיש שיחו מבט חסר-רסן, בוחן ובודק, הפנה לפתע אליו את ערפו לרגע לא קטן והפיק מפיו מלים נמהרות ודחופות, כמו שח אל נפשו:

– הכי אדע למה אחשק ככה לבוא עד תכונתך, ההלך, לדעת מי אתה ומה מקריך? אתה הנך אתה, לאמר, איש כמוני. אל נכון לא מאנשי השם ולא מגדולי הדור… לא רם-מעלה ולא איש-סגולה. אף לא עם העשירים הגדולים חלקך. הנך אל נכון אחד מבני דלת העם. הכרת פניך תען בך, כי נחת הרבה לא שבעת בחייך. כאשר אחזה לי אני, באת בצרות רבות ואך טוב כי יהיה לך ריע וידיד, כדבר הכתוב אח לצרה ייולד – ובהצמידו את פיו אל תנוך-אזנו לחש אל תוכה – חלילה לי לחרוש עליך רעה. וזה האות: את אזנך לא נשכתי. ידיד נאמן אני לך – הפטיר בצחוק פורק-עול.

– הכי אוזן לא-ידיד תישך? – שאל ההלך במהתלה גלויה ובהתשתאות נסתרה.

– לצון חמדתי לי. אהבתי לצון מעט – ענה הגנן בשפל-קול אשר לא עלה בד בבד עם צחוקו הפרוע – יקרת לי מאד, נכבדת בעיני, אם כי לא אדע מי אתה ומה מחוז-חפצך. לבי אך טוב עליך… יען כי תדבר אלי כמו לאיש כערכך. אני בזאת לא הסכנתי. רבים אנשים רעים בוז יבוזו לאשר קרהו פעם מקרה לא-טהור ושכלו מעד, גלש, פרץ מחוץ… מחוץ… המה יביטו ויתמהו, יורו עליו באצבע, במנוד ראש ידברו אליו, בעיניהם יחמלוהו. אני לא מבשרי חזיתי זאת. ריע היה, ריע טוב… ידיד נאמן. אותו קרה המקרה הלא טהור… כאח הייתי לו בצרתו. אתה, ההלך, מיודעי, ידידי… שא נא לי את עזותי לקרוא לך בשם זה… הכי שלום לך? שכלך טוב?

– שאלתך אך תהיה לי למקור-פליאה, הגנן – שת בפניו ארשת המקשיב למהתלה רבה והיטב נתייגע למחות מעליהם כל אות חרדה או תדהמה.

– כדברתי לך, אני בלצון אדבר… ואולי לא בלצון – השיב הגנן במבע-פנים תמים, לא הפכפכות בלשונו – אני לשלומך אחרד – אותות חלחלה נראו בפניו – מוזר הנך בהליכותיך, מתהלך בדד ומשמים, עצוב עד למאד. הכי לא חולי סתר בך? חולי השממון… לא כי חולי אחר… לא אוכל הגידו כמו… לא פחדים בך?? הכי לא תחוש לעתים כי האדמה רועדת… השמים נופלים, העצים נעקרים וצועדים בסך… אף פני האנשים כמו עצים לאמר, כלצים… יש אשר האנשים יעשו לך ככה… – שלח את לשונו מפיו באורך מארך – ככה. וכאשר אחד מהם והוא לך עמית או מודע מחבקך, ככה, ככה – הוא הצמיד גיוו אל ההלך וחבקו בזרועו – תאחזך אימה פן יפער פיו לנשוך? אתה לא תפחד? ואני אפחד… שכל לי כגודל הזבוב. אך נסיוני ארוך כאורך האזנים. אני מפחד. כל איש, אף הנדיב, הוא אך איש-ריב.

– לא אירא ולא אפחד מפני איש. שלום אדבר לכל – שח ההלך. קולו, מליו, מבע-פניו הרגוע, היו בידו כלי-שרת לפלס את השיח בנתיב השכל הטוב ויהי מה.

– שלום, שלום ואין שלום – קרא הגנן ברגשה וצלצלי-זעם עלו מקולו – איככה לא אפחד וכל איש חורש רע לזולתו, כדבר הכתוב כל אדם כוזב. לא ירוחם המודה ועוזב – אף זה נמצא כתוב. זאת אני אגיד לך ההלך: כמוני כמוך וכמוך כמוני. חולי אחד מקנן בקרבנו… חולי אחד… לא אוכל אכנהו כמו. הגד לי – השפיל את קולו עד ללחש והעיף מבטים נפחדים מסביבו להתבונן, אם אין מאזין בקרבתו… – אדמה כי אין איש בקרבתנו מאזין לנו. נכון? – הוסיף לדבר בלחש מלוחש – הכי אין יש אשר בעצם היום… אור בהיר… האנשים מסביב הומים, שוקקים, כתרנגולים בלול, עם עצום ורב… ואתה לפתע תראה ערפל כבד… לאמר אופל ומתוך האופל מגיח ובא… הוא… הוא… לא אדע אכנהו כמו… הגד אתה… הגד… שים את המלה בפי… אל נא… אל נא תביע את המלה… אפחד.

– לא אפחד ואגיד – שח ההלך ברוגז עצור – אל נכון תטפול עלי חשד כי אני… אני…

– משוגע – קרא הגנן בקול עז ונחרץ ובצחוק שבע-רצון – כן, משוגע… מפי הוצאת את המלה… השכלתי להתל בך. ליצן אני, חי נפשי, להפליא. כל שיחי עמך עד כה היה חבור-מהתלות. ואתה, מיודעי, סלח לי גם סלח. אנא, סלח… סלח. – ככלב אשר עורר עליו חמת בעליו במעשה, אשר יצא ממנו כשגגה, והוא מקפץ ומדלג לפניו, מכרכר ובניעים לרוב מתרפס ומתרפק עליו גם בספגו מהלומות, כן נפתח פי הגנן להמטיר מחמאות ורוב מהללים – חמדתי עמך לצון, יען כי איש-סגולה נראית לי במעוף-מבט ראשון, איש רם המעלה, רחב-דעה וחכם-לב, איש אשר רוח אלהים בו… אותך מצאתי נכון לפני לגלות מעט מזעיר מרעיוני… אני אליך על השממון הרביתי שיח, כי שממון אראה בכל. אין איש אשר איננו בודד, כשוֹע כדל, כחכם ככסיל, כאֵם רבת הבנים וכילד היתום. ועקב השממון הזה יש אשר האדמה תרעד מתחת לרגלי. ולא כן בהיות ריע לאיש, כי לא עוד ידרוך על האדמה. איש על רגל רעהו ידרוך.

– איש על רגל רעהו ידרוך? – שאל ההלך בהתשאות הקול ואף ארשת פניו היתה נדהמה.

– מה לך משתאה? – שח הגנן בנחת – איש ברגליו על האדמה לא ידרוך. ברגלים לא נלך. צועד הראש ולא הרגל. הראש הוא ראש לכל. לעתים כשהראש סחרחר גם הרגל מוט תמוט. כן, תמוט. הכי אין לעתים נופל פחד פתאום גם עליך, פן שכלך יגלוש, יפרוץ מחוץ… מחוץ… ותהיה המום למראה עיניך?

פני הגנן החוירו וארשת-בלהות נשקפה ממבטיו. מקטרתו צנחה מפיו לאדמה. הרימה ומצץ ממנה בחזקה. זיקי-ביעותים מהולים צחקוקים רצדו בעיניו. צחוק מבלי משים התמלט גם מפיו והוא שח:

– ההלך, צחוק בפי ובכי בלבי. אני לא, לא. אני כן, כן, מעט או הרבה, לאמר, גולש מפעם לפעם… פורץ מחוץ… מחוץ… ואולי אך שגגה בי… שגגת הדמיון. לעתים אפחד פן לא יש… לא יש דבר… לא שמים, לא אדמה. לא בתים, לא אנשים ולא אני. פן העולם טרם נברא – ובהחרישו רגע הוסיף בשחקה נלבבה – כדבר הכתוב, כי השתות יהרסון… כן, השתות – בהעיפו מבטיו מסביב, כשוקד להישמר מכל אוזן זרה, הלחיש אל תוך אוזן ההלך – הכי לא יעברך לעתים הרעיון, כי הכל גם אתה ואני מתהלכים חשופי שת בבית ובחוץ, ברחובות העיר ובגן, בכל מקום… כל האדונים הנכבדים האלה, הצועדים נטויי-ראש ועוטי-גאון הם חשופי-שת… לא נשואי פנים, בלתי אם חשופי-שת – געה בצחוק משולח רם-קול ובעצם צחקו נחקקו שוב הביעותים בפניו. קולו הזרוע שפרירים לאט – אתה תגיד לי… אתה… אתה… האם רק בי לבדי צומחים רעיונות מוזרים ומפחידים כאלה, וזולתי לא יבין אותם?… או כי יש עוד איש… עוד אנשים אשר… ואין אני נבדל לי כליל… כליל?

עיניו הלטושות מול ההלך הוחדו, דקרו, מצצו. ההלך הנבוך והנפחד לא מצא מענה. אף החלחלה שמה מחסום לפיו. הגנן הביט הנה והנה והפטיר בלחש:

– רואה אתה… אין זר מאזין לנו. הגד לי… התדמה כי אני חולה-רוח?

– לא – אמר ההלך בשפה רפה ולא כפיו לבו – אם לא אשגה במשפטי, דבריך נאמרים בשכל טוב.

הגנן הריץ בצחוקו נטפי-רוק על פני ההלך ואמר:

– צחוק, צחוק אתה עושה לי. בחמלתך עלי תדבר ככה. אמרת, כי אני מדבר בשכל טוב. לא נפלאת היא. הכי חסר-שכל הנני? שכל יש לי די והותר. אפס לא ימעטו המשוגעים, אשר שכל תועפות להם. כאשר אחזה לי אני, השגעון יקנן בקרב רבי השכל. כדבר הכתוב יוסיף דעת יוסיף חוסר-דעה. שיקרתי לך. לא נמצא כתוב כזה… אני לך אגלה… איש מחוכם אני… רב-מזימות… ערמה בי.. החוץ אשר לי נבדל מן הצפון בי… חכם אני להתחפש… שכלי גולש, פורץ… אני מדבר אליך בשכל טוב… בשכל טוב… ובחובי תהפוכה, תרבוכה. גנן אני, פקח על ילדי הגן. את מלאכתי אעשה באמונה. רמיה שנאתי. אני עודר, גוזם, משקה כל שתיל, עוקר עשב שוטה למינהו. ואני לי שוטה, חי נפשי, שוטה בסתר. את כולם במענה-לשוני אסובב בכחש ואך לא אותך, כי אתה, כאשר אחזה לי אני, הנך עמיתי… עמיתי בכל. עין בוחנת לי ורואה אני, כי גם שכלך גולש, פורץ. כמוני כמוך, מיודעי. שנינו לא נצעד על האדמה ברגל נכונה… לזאת גם רוחנו לא נכונה בנו. גם אתה כמוני מביט בהשתאות, בהתשאות אומר אני, על כל האנשים המתהלכים ברחובות ובגנים בלבושיהם. אני משתאה ומשתומם: למה אינם פושטים מעליהם את בגדיהם ולא ירוצו ערומים ויחפים, מנהמים כחיות, נובחים ככלבים, צוהלים כסוסים. ואתה לא תחפוץ לפעמים לעמוד בתוך הקהל הרב לנבוח ככלב, לשלוח לשון?

דרך את מבטו בפני ההלך וציפה למענהו.

– לא אחפוץ – אמר ההלך והפנה את עיניו מן הפנים המעוותים אשר נתעוותו לקראתו. תו השגעון נחרת בהם.

– ואני חפצי עז לגלוש, לפרוץ לעיני הכל. שכלי יצוה עלי לכלוא את חפצי פן יחשבוני למשוגע. אפס בלבי אהרה שגעונות לאין קצה. באין-רואה אשלח את לשוני ובאין-שומע אביע בפי דברים חסרי-שחר. משוש לבי לסובב את הכל בכחש ולשית לי סתר פנים, כמו בשכל אנהג… הגד לי, מיודעי, אשה לך – שאל הגנן לפתע ופיו נהיה למזרקת-צחוק, כמו דבר האשה הוא מקור לצחוק עד בלי די – הכרת פניך תען בך: לא. ואשר אשה אין לו, גם בנים לא יוליד… נכון? – מליו התנהלו בכבדות, מאפס בטחון בצדקת הגיונן.

הגנן נתן בבן-שיחו מבט חומל ממושך וקם בתנופת-גיו מהירה ללכת. חיש מהר ניחם ממחשבתו, שב למושבו ואמר:

– התדע למה קמתי ללכת מעמך? נפחדתי – שצף-צחוק עז פרץ מפיו – פן יתעורר בי החשק לנשוך באזנך.

הביע את המלים האחרונות ברוח שקטה. שחקה נעימה רחפה על שפתיו ובעיניו נוצצו זיקי-משובה. נמשל לאיש, אשר בקלעו חץ-לצון ברעהו יצפה בתיאבון-דעת לראות, אם ההוא ישכיל אל תכונת שיחו המחוכמה. אפס פני ההלך הנבוכים היו כספר החתום לפניו. לכן הוסיף להחכימו בפשר-מליו:

– אני כאשר תראני, מיודעי, לא כאחד האדם הנני. מהיר-תמורות אני ברוחי. לכן יש אשר ידמו, כי איש אין-בינות הנני. טלטלה בי… על נדנדה אשב. יש אשר יעברני פתאום לפתע החשק להכות לאיש על הלחי, ללכת מלחי אל לחי הלוך והכות – צחוקו בדברו גבר והלך וזיקי המשובה בעיניו התלקחו לאש זרה – היטב אדע, כי חשק זה הוא רוח רעה, אשר באה אל קרבי. כן, רוח רעה. אני את חשקי זה במרבית העתים אכלא… אכלא. את זממי לא אוציא לפעולות, פן ידמו, כי רוחי בי איננה נכונה, כי שכלי גולש, פורץ – צחוקו נדם ודוֹק אפור קר התפרש בעיניו – ומה ממני יהלוך אם יאמרו עלי כי אני… מה אני? אין איש אשר איננו מתנהג לעתים בשגעון. כל איש על פי דרכו גולש, פורץ. זה עושה מעשי-תעתועים לעיני כל הקהל, רץ ברחובות, וזה נחבא לו לעשות שגעונות… אספר לך דבר נחמד – צחוקו פרץ שוב במפגיע – אחד ממיודעי משפטו תמיד לעמוד מול הראי בביתו ולשלוח לשון לעולם ומלואו. ושני ממיודעי משוחח עם נעליו… כן, עם נעליו. הוא מדבר אליהן והן אליו. צחוק עשה לי האיש. אף אני אדוני רב החסד, יש אשר אוהב להשתולל מעט… להשתולל.

פני הגנן לבשו ארשת חסרת-דעה. עינו הימנית נעצמה להביע בעינו השמאלית רמזי-ערמה בקריצה נמהרה. לאחרי זאת נלוותה עצימת השמאלית לקריצת הימנית. אפס חיש מהר שינו פניו את טעמם ונזרעו אור ההשכל ודעת אף שחקת-מעדנוֹת עלתה בהם כפורחת. הוא שח בנחת-לשון:

– היתלתי בך ואתה נהתלת – קולו נהיה כמתגרה – אין איש אשר איננו פתי מעט להאמין בליצן המיתמם כדבר בהתגלות-לב. אני אותך איש נבון ורב-סגולה הולכתי שולל. על נפשי טפלתי דברים אשר לא כן להחכימך, כי איש נעים-שיחה, היודע לעשות מטעמים במליו הוא אך מקור-שעשועים. אות הוא, כי לא בחכמה ייבדל איש לנפשו. השניים, אשר ידברו איש אל רעהו במהתלה מעט, יש אשר ישכיחו מלבם כל צרה ויגון, ימלטו משא-לב. כדבר הכתוב: טובים השניים מן האחד. לפה אוזן תידרש. לזאת חמלתי עליך חמלה רבה, מיודעי, כאשר ראיתיך בראשונה, בשניה ובשלישית היום משוטט לבדך בנתיבות הגן, סר וזועף, כאבל, אשר זה עתה שב מבית מועד לכל חי בו הוריד לקברה נפש אהובה.

– נפלאו לי דבריך עד למאד – קרא ההלך בהתשאות – הלא בבואי בראשונה היום לגן שח לי אחד ממיודעי, אשר נקרה לפני, כי פני נעלסים כשל חתן, אשר זה עתה יצא מחופתו.

– כן – ענה הגנן ושוב הוציא מליו מפיו אט-אט, כשוקל כל אומר בפלס – החתן והאבל יקננו במראה פניך חליפות, או כי ישבו יחדיו צמודים. כמוני כמוך, מיודעי. מהיר-תמורות גם אתה ברוחך. הששון והעצבון, הבטחון והדכאון, חוברו בך יחדיו לטלטלך בטלטלה. כמוני כמוך בטלטלה… שנינו אנשי נדנדה… נדנדה… נאמר בכתוב עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוֹד ועת רקוד… אולם אנשים אשר כמונו שוחקים ובוכים, רוקדים וסופדים, בו בהרף עין. מוצאנו מזרע קין. כן, כן, קין. תהפוכה בך ותהפוכה בי. נשקפת בעיני כאיש-חרש. כמרגל… הגד לי את האמת… לא מרגל? – קרא בחרדת ביעותים בפניו.

– אני מרגל? – שאל ההלך בשחוק מחפה על דאגה מסותרת – כזה אני נשקף לרואי? הכי תחשבני לאיש משחת? הכי תו פושע חקוּק בפני?

הגנן צחק במלוא הפה. החריש שעה מעטה, כמשתאה על דברי בן-שיחו, ובפתחו לדבר התנהלה לשונו בכבדות, כשומר את פיו מלהביע הגיון-לבו כתומו.

– אמרתי איש חרש… מרגל… לא איש משחת, בלתי אם משחת מעט… איש-רזים רב-תחבולות, אשר בלב ולב ידבר ואף זומם רע לעתים, לתפוש את האנשים בלבם… לא אדע להגיד כמו… לראשונה דמיתי, כי אך נשוא-פנים הנך, רם מעלה. אור זרוע בפניך, כדבר הכתוב חכמת אדם תאיר פניו. לזאת השתאיתי רבות למראיך: איש רם המעלה, שוע אשר כמוהו, איכה יבוא בין האנשים בגפו.? ואם יפול בעצם לכתו, נגיד משבץ הלב, או סוס יבעט בבטנו, כלי רכב יעבור על גיוו וישסעהו, כדור תועה יפגע בו ויפלח את לבו, אז מה? אז הלא ישכב לעיני כל הקהל הרב, ישכב פגר… את צלמו יבזו… לדראון יהיה. לזאת זה משפטי תמיד, נשוא-פנים אל יופיע ברחובות העיר לבדו, בלתי אם בלוית ריע או ידיד. והיה בנפלו משואת-פתאום יאספהו רעהו וישאהו למקום סתר ומשם יובילהו לקבורות… בנת, אדוני?

– כן – ענה ההלך בשחקה קלה – צדקת עד למאד, הגנן. אשרי האיש אשר ידיד נפש נכון תמיד לימינו לקברו בהפיחו נפשו. איש וקברנו למינו.

בפני הגנן השתפכה נהרת שובע-רצון, כאיש, אשר מבוקשו, אליו חתר בדרכים נפתלות, ניתן לו לפתע במישרים. עמד על רגליו בקפיצה נמהרה ובעיניו התלקחו שביבי זעם ומשטימה. שתי ידיו דרוכות לקראת בן שיחו להתנפל עליו. אף ההלך התרומם מעל מושבו בחפזון והתייצב קוממיות לעמוד על נפשו. אפס פרש מעטה-שחוק על פניו, לבל יהיה כמתגרה באיש המתעתע בו ובנפשו גם יחד.

– הנה כי כן – שח הגנן בחשק-דבור נמרץ ודחוף ובחפזון גובר והולך, כשוקד למנוע את בן-שיחו לענות את חלקו, בטרם יביע את דבריו עד תומם – הגענו עד שורש הדבר… עד השורש המשורש… לא אדע להגיד כמו. קלעתי את החץ אל הטבוּר שלך… אל הטבור – הוא הגיע את ידו אל הטבור ותקעה לתוכו – כאשר אחזה לי אני, מיודעי, כמוך כמת. אבל מת… אתה גם מת וגם חתן… הנך חי חי וגם במתים חלקך. עוד אחת מעט תהיה מת. לא ברגלים תלך… הכי רגלים לך? בולי-עץ. בראש הלוך תלך… בראש. בנת? ואני כאשר אראך היטב אפחד, פן הנך מתנכל לי לסחבני עמך לקברך… אז למה אתה מתנכל לי? הלהכותני אתה אומר? – קרא הגנן בחמת זעם… אז ידי תהיה בך לראשונה… השתער על ההלך, הגיע את פיו הפעור אל אזנו לנשכה. ההלך ניסוג ממנו. אך הוא השתער עליו ובתנופת-יד מהירה הנחית מהלומה חזקה בראשו. יד ההלך לא צלחה להשיב למכהו כגמולו, כי בין כה וכה נתקהלו אנשים מספר מבאי הגן ועמהם אחד אשר משפך בידו, הוא הגנן לאשורו, והצילו את ההלך מאגרופיו המוצקים של האיש, אשר ענד לראשו כתר הגנן, ובמאבקו עם הרבים הנחית מהלומות על ראשים מימין ומשמאל.

אין מסוה לפני איש, אשר לא ייקרע מעליו בבוא העת. אף בקרב הקהל המעט אשר התלקט לרגל השערוריה, נמצא פלוני אלמוני, אשר הכיר את האיש המתחפש כגנן, והוא אשר שח לנאספים את מקרהו ואת כוח-מעשיו, כי אך פליט הנהו מבית חולי-הרוח, והצו לתפשו ניתן לפני ימים מעטים מטעם מפקחי הבית ההוא.

ברוב מלוים הובל האיש, אשר התחפש כגנן, אל בית-מחסהו.