א. ויהי ערב    🔗

רם ויעל רחש בקרבם רעיון שוחר־טוב לעזוב למועד לא קצר את ביתם בעיר ההומיה ולתור אחרי מעון לשבתם בקרב נאות השדה, בקרן־בן־שאנן, יפה־ נוף, הרחק מרעש כלי־רכב ומן התשואות אשר לפלגות־עם, לישב בדד על מלאת אהבתם. ויהי במצאם חורש נטוע על גבעה רמה, למרגלותיה נהר סואן במשבריו ומימיו זכים, ובמרומי החורש ניצב בית חומה רחב־מידות, והוא נטוש, ויחמדו את המקום הזה, ויאמרו: אך טוב לנו להשתכן פה לעת לא קצרה, להיחבא משאוני־תבל ומתהפוכות העתים ולהתמכר יחדיו לכלולות־אהבתנו, באין זר בקרבתנו.

רם ויעל תשוקה אחת פיעמתם, אותה שניהם שמרו בליבם לבל תתמלט מפיהם במילים, אשר תוכן ניחר, והיא להיבדל למועד לא קטן מכל זולתם עם אהבתם אשר נשאוה יחד כציפור עם קינה, למען תיבחן בכור הבדידות עד מה עמקו שורשיה בקרבם ועד מה תיאמן עליהם, כי יסודה איתן לעמוד בכל סערה. שיעשתם התקוה כי בכור הדממה היא אף תצורף.

לראשונה עמדו משתאים ומחרישים למראה רוח החן והשגב השפוך מסביב. כאשר ראו בעיניהם כן תמהו בפיהם לאמור: למה נעזוב מקום זה הכלול בהדרו מאדם? רק אין זאת, אמר רם לאחר דומיה ממושכה, כי נשגב המקום ביפי־חנו מהיות מושב לבני אדם. אף יעל אשר השכילה בכל עת לנחש הגיגי־רם בטרם הובעו במילים, שחה כמו לנפשה: לא יוכל לב להכיל יופי רב מדי. רם, אשר רוח תישאהו תמיד מן הנבדלות אל המכלל, היה נפעם מאד מחן־שיחה על היופי אשר יחזק מן האדם. ויוסף אף הוא להגות בלבו על תכונת האנשים לחמוד כל יפה־נוף כחזיון לעת־מצוא ולא כמקום־מושב להם. זה משפט הנאצל להתאצל מעל האדם והמונו. במקום ההוד שם השממה. כל יפי־סגולה מפחיד. בסתר לבו הגה רם גם את הרעיון כי היפה ללא גבול נושא עמו סבל לאין־קץ וכי היופי הנהו אח למות. הלא לפתח העדנה תרבץ הבליה. לא תמות האבן, אך יבול חיש מהר הפרח. הצב יחיה שנים לרוב, אך הציפור נטרפת ללא עת, אף היופי נפחד תמיד כציפור. היטב יחרד פן יתפש בכף ויושת בכלוב. אולם המעט אשר לא הביע באזני יעל את הגיגיו הדוברים סרב בגורל אנוש עלי אדמות, נתן לבו להשביתם, לפזרם כעננים כבדים, להורידם למטמוני רוחו, לבל יתנו את אותותיהם בארשת פניו, כי רע היה עליו המעשה לגלות בפני יעל את רוח העצב המפעמתו. לבו היה סמוך ובטוח, כי נפש יעל חוצבה ממקור כי טוב ולבה אך שמח מבריאתה, לא תראה און, טרם באה בסוד הענין הרע אשר תחת השמש, ואף הדברים שנמלטו זה עתה מפיה, כי הלב לא יוכל להכיל יופי רב מידי, אל נכון לא מלבה יצאו בלתי אם לקח הוא, אשר גונב אליה ביום מן הימים משיח שיצא כשגגה מפיו.

רם היה גדול מיעל בשנים חמש, אך השכיל אל דברים רבים, אשר היא לא קנתה דעת בהם. לכן מלבד אשר אימצה אל ליבו כרעיה פרש עליה את כנפיו כאח בכור על אחותו וכאומן פדגוג על תלמידתו המקשיבה, ורם טרם ידע, כי חושיה כבר נכונו לנחש גם את הגיגיו הניסתרים ולהתחקות כיאות על כל תמורה ברוחו. אכן, לא אחת כבר הביעה לו ברמזי־מילים, כי חפצה עז להיות בת־לויתו בכל אומר ובכל הגה, בכל משב רוח בנפש, אם לשמחה ואם לעצב, לתאם את מחשבותיהם ואת הלמות־לבבותיהם, להיות לא רק לבשר אחד כי אם גם לנפש אחת ולכליון־נפש אחד, תמימי־דעים בכל, לבל ידח ממנה אף הגיון אחד מלבו.

בין כה וכה ושומר המקום, איש הולך על משענתו ועמו כלבו עול־הימים, ניגש אליהם ושאלם לחפצם. ויגידו לו וישאלו ממנו לנקוב את שכרו וימהרו לשקול על ידו את מכסת הכסף אשר שאל מעמם, כי המקום שפך את קסמיו עליהם.

יעל קראה בקול צוהל לתומה:

– אדמה כי במקום הזה ראיתי אור חיים לראשונה.

ורם שח בהשתאות:

– אף אלי נגלה החזיון הזה ואצפינו במחשבתי.

עוד היה היום גדול. לכן גמרו אומר להעתיק בטרם ערב את מושבם לנוום החדש וחפצם הצליח בידם. את הפרסאות המעטות אשר הפרידו בין המקום הזה ובין העיר, עשו לשם ושוב בשעה מעטה. כל כלי־ביתם וחפציהם הגדולים והקטנים היו ארוזים מלפני זאת. ויהי אחרי אשר ערכו את נוום החדש כיאות על מערכת־כליו ואף שתו עליו נוספות כל עדי ותמונה מעשה חושב, לפרוש את הפאר כחופה על החן, ויצאו אל החורש לרדת אל הנהר להביט אל השמש, בלכתה בערוב־יומה להיאסף מבעד למוקדי־אש אל חיק הלילה.

רם, אשר גם מחשבותיו זרמו באפיקי המליצה וכל הגיג בו הגיח מנבכי־רוחו עטוף כתונת פסים אשר ללשון־למודים, נשא את משלוֹ על כל מראה עיניו במאבק העננים במרום במרוץ הגלים בנהר למטה בסוד־שיח עם נפשו ויאמר: החמה כלה, היקום חתן, הרקיע ערש הכלולות בין הערביים עת־דודים, העננים קהל הקרואים אל משתה הצבעים במוקדי־אש. קום תקום השמש על נפשה ותאזור מפעם לפעם חילים לשית מסביבה חגורת־אש להציל נפשה מלרדת שחת מעל ערש כלולותיה. ויש אשר תתלקח לרגע קטן באור־יקרות אין כמוהו לתעצומות אף בעצם הצהרים. אפס לריק עמלה. אט־אט תלך תמס ואחרית גאונה שבר. הוא אף הגה את המילים: מות תמות. חיש מהר יסרוהו כליותיו על שרעפיו הנוגים, אשר יפעמוהו בקרבת יעל, למראיה הרים יעלוזו עצי היער ירננו ונהרות ימחאו כף. רוח עצב בו נחשב כמעל ביעל. אך הכי יוכל להלך נגד הרוח הזאת, תפעמהו לעתים באי־רצון ואף בלי־דעת? ויען כי רוח צינה קלה נשבה מפעם לפעם הביע את חפצו באוזני יעל לעזבה לנפשה לרגע קטן ולהביא אליה מן הנוה את מעילה הדק, יפה־רקם אשר אהב. הוא במעשה האחד הזה חשב לקלוע אל מטרות שתיים: להעניש את נפשו בפרידה הקצרה מעמה אשר שרעפי העצב, אשר בקרבתה היו לצנינים בעיניו, ולהביא לה את מעיל הרקם אשר אהב, הנותן לוית פאר ושגב לגיזרתה והמשוה לה דמות, כמו לא נבראה בבשר ובדם, למען תבל ומלואה יראוה בהדרה במועד בין הערבים, בהתקדש ההוד וההדר בשמים ממעל ובארץ מתחת.

דבר רם צו ליעל. אפס הפעם ניסתה להניא אותו מלהשלים חפצו. אף צינה קלה לא באה אל קרבה. הכי רוח נושבת? ואם היא תיעתר לו, הידמה בנפשו כי תתנהו ללכת לבדו, והיא פה תשאב תענוג מלוא־חפנים מכל הפאר הזה? לא כי הלוך תלך עמו. אמרה וכן עשתה. בשובם כבר ספה תמה התפאורה במרומים. השמש נאספה כליל ולא התירה אחריה לא קו־אור ולא שביב־אש. תחת המשרפה היתה ברקיע חלקה אפורה. יעל בסתר לבה הלכה אחרי אותות מבשרי־טובות או רומזי־רעות והביטה בדאגה מעט אל היעלם המחזה. עיניה צפו בו לא עד תומו, כמו היה לה הכשלון הראשון במקום הזה טבעת ראשונה בשרשרת הכשלונות אשר יביאוה פה. אפס את דאגתה החביאה בלבה. ותחת זאת שחה לרם ברגש נפעם, בהתרפקה עליו בלבב־מבטיה ובמצהלות־קולה גם יחד:

– מה נהדר המקום הזה בשעה הזאת. שלות השקט בכל. לא עוד מוקדי אש בשמים. עלה לא ינוע, עננים לא ירדפו עוד איש את רעהו לבלעו חיים. שלום בכל. גם אתה, רם, תשית שלום לי תמיד. ואם יהיה כשל בפי פעם, הלא תסלח לפתיה, ולא תענה לה כאיולתה. אה, אם, חכם גדול תמיד… והנה אני כבר נכשלתי בפי – קראה בצחוק תפוס לעג מעט, כצוחקת על משבתיה – לא בחכמה דיברתי הפעם… נפשי לא אדע. הנני כמו חולמת. לא פיללתי, כי בצאתנו לתור לנו מקום לשבת לבדנו נצליח להשלים כה מהר את חפצנו ולמצוא פינת־יקרות אשר כזאת.

ויהי בהביט רם אל יעל לאור הירח, בהשתפכו מסביב, כמו אגלי־ניחומים על השמש, אשר איבדה חייה בענין רע והוצאה לשריפה, וירא לראשונה בהקיץ את הדמות הנסוכה חזיון־חלום, בה הופיעה אליו פעם בחלום־שנתו. ויתפעם עד למאוד. נפשו נקשרה ביעל כאשר היא אחת בכל עת בגזרתה המאמירה אל על; בשערה הערמוני, הנותן ריח האורן; ביפיה הנאמן השלו השפוך על פניה, אשר יעמוד תמיד בעינו; ברחף המישרים, הנותן אותותיו בקולה המאופק הנחבא לו, בכלל הליכותיה ובארשת הנני בחזותה, כמו גם במטמוניות־רוחה לא צמחו מעודה כל חמקמק וצל־רמיה. מבטיה שקיים חן הכלה ותחנוני האחות, אשר חוברו בה יחד וכבראי מלוטש נשקף במראיה בית־אמה וחדר־הורתה אליהם כלתה נפש השולמית. אולם פעם בחלום־שנתו נשקפה אליו יעל האחרת. פעם משכבר. לאמר, משכבר הקרוב, לפני חודשים מספר, אשר רחקו ככה עקב אשר ימים ולילות בערגה ובציפיה ובכיליון־נפש לנס האהבה המתנוסס ונעלם חליפות, אין מידתם וקיצבם ומהלכם, כימים ולילות תמידים כסידרם. כן, פעם משכבר הקרוב, הופיעה אליו יעל בחזות שונה מן הקצה אל הקצה מאשר בעליל. היא היתה היא אף כמו זרה לו. כל תו התמיד לא נמצא חקוק במראיה. לרגע לבבתו במבטיה ומשנהו נוצץ בהם שביב שוטן בחמת־נקם. חזותה הפיקה רוך וקשח בלולים יחדיו, או כי רוך קשוח, ואולי קשח נסוג־אחור. צורתה היתה מרחפת בין היפה עד בלי די ובין היפה אך מעט או גם אי־חן. בהלו עליה אור־הודה מפכה כמו ממקור לא־אדם ועדנתה שפעה בכוח־איתנים כאשד, הצופן בחובו כוח מחבל וככל שהתקרבה אליו ביצורי־גיוה כן רחקה וחמקה ממנו, אף התנכרה לו, כמו לא נודע הוא לה מתמול שלשום. הוא בחלומו אז הגה, כי אל נכון סוררה ובוגדה תכונתה ובחביון־אהבתה יקנן האכזב. אף עברו רעיון, כי כמו לאחת מחיוֹת יחזקאל פנים רבות לה. נפלא היה בעיניו, כי אותות האחות לא ניכרו בה אף במעט. הבן לא יכול, למה היא כה הפכפכה? בהקיצו מן החלום ולרגע לא קטן היה מרעיד מצינה. להפתעתו שב וראה לאחר זאת, כי החזוּת הקשה בחלומו הרותה אתו עדנים לא היה משלם במראה־יעל אשר בעליל, והאכזב הנסוך בדמותה הצמיח בקרבו כליון־נפש תוכו רצוף עונג ללא מצרים עקב החן החלפלף והחמקמק, הנוצר מפעם לפעם מבראשית. אך הנה בהביטו כעת אל פני יעל לאור הירח בדמי הנסוך מסביב נגלתה אליו בשנית בראי הזרה הקרובה הנשיית ולא־אנושית, הנאמנה הבוֹגדה, הנכנעת הסוררה, מקור צמאון ואכזב. זה יופי ואנוהו, אשר הנהו ברצוא ושוב ובהיולדו מפעם לפעם מבראשית חן הבתוליות חופף עליו תמיד – הגה רם באלם – רק אין זאת כי יופי לאשוּרוֹ הנהו לעתים גם נעוה וחסר־חן עד לגועל. רעיון זה זרע בלבו חרדות. נחרצה היתה עמו להצפינו בחובו לבל יוודע ליעל,כי מחשבת בליעל כזאת פקדה אותו, לכן הביע באזניה דברים, אשר שונו ממחשבתו זו מן הקצה אל הקצה:

– כאשר אחזה לי אני, היפה חותם תכניתו התמיד, הוא חיי־עולם יטע בתוכנו. בהופעתו יגאלנו מן החלוף וירפאנו מן האכזב. אין הוא נולד לעינינו, כי מחצבתו הקדמון, וכאשר נראהו לא נוכל לדמות את היש בלעדיו. הוא עדנה ללא־מיצרים.

אמת הגה חכו ונכונה שפט הגיונו, אך לבו הנוהה אחרי ההפכפכות והרשעות, הנושאות בחובן צדקות מחודשת, לא היה שלם עמו. שיקר ללא מוסר־כליות, כי באהבתו נדם קול הגיונו.

יעל, אשר לא לבד נפשה היתה קשורה בנפשו, כי גם הגיונה דבק בהגינו החזיקה אחריו לאמור:

– חן בראשית נסוך על הכול ואף אנחנו חיים וקיימים מאז ומקדם… כמו לא נולדנו אף לא נמות. אהבתנו הקדמונית, אשר עמדה לנו מאז ועד עתה, תעמוד לנו מעתה ועד עולם.

תמו דבריה ונפשה כמו שחה תחת כובד מיליה, אשר התמלטו מפיה בשגגה. מאז חמדה בלבה את רם השתוקקה לאהבה ללא הפוגה ולדבק־לבבות ללא הפרד, לקשר בל יינתק, לשבת־יחדיו עד עולם. והנה אשר אמרה בלבה להחביא היטב מעם רם, לבל תהיה כפתיה בעיניו, נפלט מפיה מבלי משים. צעדה לידו דוממה ונכלמה עת לא קצרה, מוכת־נוחם ולא נוחמה. היטב שקדה להסתיר את מבוכתה ובשתה מעם רם, אך לא יכלה לתת מרגוע לנפשה. איככה ההינה להביע את אשר היה רעיון חרד כגוזל בכף, כלוא במסתרי־רוחה? כל אשר ייהגה בטרם עת, אף אם תוכו רצוף שכל טוב, הוא אך דבר איולת. אכן, רכת שנים היתה יעל ומעט שיח ושיג היה לה עם איש בחקרי־אהבים, אך חלקה היה עם האנשים אשר את הנסיונות לא יקנו בבית תחכמוני אשר לחיים, בלתי אם יחצבו אותם ממקור־לבם. כבר השכילה לדעת, כי רבים החטאים אשר יפלו בין הנאהבים, אך חטא האיולת בהיגלותו לא יסולח לו. לא ידעה יעל כי מעתה ועד עולם היה גם הגיון השימורים לרם. אולם הוא אורח־גבר לו, המשכיל אל לשונו לבלי הוציא את כל רוחו.

הלוא רם הביע ראשון את המשאלה להעתיק את מושבם למועד לא־קטן מרעש העיר ומהמונו, אך למען בדממת נוה שאנן ובשדות ברוכי־שמש־וירח תכה אהבתם שורש למעמקי הלבבות ולמעמקי העתים עד כי תפרח ותשגשג לעד. דבר־שבתם בעיר הסואנת ולכתם תמיד בתוך הערב רב בחוצות, בין מפלשי ענני־אדם, העיבו בעיניו כצל על אהבתם וכמו שתו בה דופי.השנים לימדוהו חכמה וחושו הבוחן הוסיף עליהן לקח טוב, כי כבוד רגשות הסתר אותם מעין הזר.

נמשלו העינים לחיות טורפות, לכלבי ציד, לשוטרי חרש. רעבות הן לחום־רגש, למתק־אהבים, ללהט האהבה, אשר חזונם כה לא נפרץ במשפחת בני־אנוש, הרועדת מקור ושותה מרירות כמים. אפס החום, המתק והלהט הנכון יפלו רק בחלק הנאהבים, מתי מספר בכל דור ודור. לכן במקום אהבה אמיצה ונאמנה, שם מבטים זרים אורבים. במקום גחלת האהבה לשם ינהרו רבים להתחמם בקרבתה או לכבותה במשב־רוח הצינה מן הפיות ומן המבטים. צמד אוהבים, כאשר ירהיבו עיני כל רואיהם, ככה ימררו את הלבבות, כי נוסף על האהבה לאהבה אף ישנאו אותה. הנאהבים צמד קושרים המה. כל תוי־פניהם יעידו עליהם כי טוב להם בחברת נפשם ודבר אין להם עם יתר האנשים, אף בוז יבוזו להם. בשגם הנאהבים לא ישכילו להסתיר הלך־רוחם. כל רגשם שפוך על פניהם, יתהלכו ברגש ויצעדו כחוגגים, כל רואיהם יביטו אחריהם בתאבון־דעת ובחמת־קנאה. רם האמין בכוח המגי הצפון במבטי בני־אנוש וכי קסמים בהם לחלוש על מערכי־לב ולהמיט שואה על האיש, הנתון מטרה לחציהם. היטב פחד פן לא יצלחו בקרב תשואות העיר לישא את כוס אהבתם, המלאה עד גדותיה, לבל יישפכו ממנה עקב הדאגה והחרדה נטף אחרי נטף. ויש אשר רעיון עקלתון ינשכהו, כי בתוך הקריה, הפיצה קרח הנכר כפתים, ישכלו את אהבתם בחתף־פתאום. בעיר ההומיה נצח בה הרעש, אין דבר אשר לא ייאמר עליו כי הוא בן־נצח. זאת לא זאת, כי בעיר הגדולה, ידי השטן חוללוה ואיש אל איש לא ריע ובן־ברית, בלתי אם מודע ובן שיח ושיג לקנין ולממכר, אין בה דבר־חפץ אשר לא יילקח חיש מהר בהינתנו, ואין בה דבר, אשר לא נחקק בו תו החפזון והחלוף. לזאת הרה רם ראשון את הרעיון לעזוב את העיר הגדולה ולוּּ למועד לא ארוך, ולהעתיק את מושבם לחיק הטבע, להימלט עם אהבתם־שללם אל בין העצים והדשאים ולשכנה בנוה שאנן. רם השתעשע בתקוה, כי בנוה השאנן הרחק מרעש השוא ומהליכות הרמיה אשר לתשבי הכרכים יוכלו לשית את רגשיהם בכור מצרף להסיר מהם קשקשי השוא, לבחנם היטב במאזני האמת, אם לא דבק בהם סיג־שפק. הלא זו רעה חולה באהבה, כי בתמורות העתים תהיה מאתה נסיבה לעשות שקר בנפשות ולסובב איש את רעהו בכחש לבל יצאו מסוגרה, אשר נהפך למצוה מלומדה. אכן, בקריה הסואנת תהיה אהבת השנים כצדף הצף ברעש הגלים, אוזן לא תבחן בהמיתו, אך כאשר יגישוהו הרחק מן הים הסואן אל בדל האוזן יתן המיה רבה כים בדכיו. או אז יהיה הצדף ים לנפשו. אפס רם, אשר רוח אומן פדגוג פיעמתו, לא הביע את מחשבתו על הרפאות לאהבה, הצפונה בנוה שאנן, בלתי אם ברמזי־מילים. ברוב תבונתו שיכל את לשונו, כמו מפיה יצאו לראשונה. והיה בחוותו הוא את דעתו, כי רעש הקריה הוא שורש פורה שכחה וכי החפזון ישית בלבבות רזון, תען יעל אף היא כהד לו, כי משפט הרגשות כמשפט הזהב אשר הכור יהיה לו למצרף. משיח אל שיח התמטלו לעתים מפיו ולעתים מפיה אמרי־בינה, אשר חברו את רוחותיהם לאחדים, כמו: כתבונת הגנן לשתילים, ככה העין הצופיה והאוזן הבוחנת לרגשות. או כי: כל מצות מלומדה תפרוש על הרגשות עלטה, אשר תרבץ עליהם כעביט. אות הוא, כי באש תמיד לא יבושל כל נזיד. אשר הנהו צו יצעד אך בצעדי צב אשר נהפך לחוק, כבר עזבו החג. או כי: נמשל האדם לעץ, אשר התפרחת והשלכת תבאנה בו חליפות. לא יעשה כל פרי בלתי אם יד עמלה תטפחהו לעדור מסביבו, להשקותו, לגזמו ולשית עליו את העין מראשית השנה ועד אחרית השנה. אכן, רם היה הראשון לנטוע בה את הלקח הטוב, כי האהבה לא תשגשג בלעדי עמל השניים לשמור עליה מפני כל רעה חולה ולנצרה כבבת העין. ואשר יחלה, הלא צפוי גם למות. אם ככה עד מה נואלה להוציא בחפזה מפיה את המילים מעתה ועד עולם. חרפה עטפתה עקב כשל־פיה.

לולא נבוכה יעל רב מדי היתה על נקלה מוחה את משוגתה, באמרה, כי אך לצון מעט חמדה לה, בהמריאה על כנפי המליצה למרומי עד עולם. אפס לא עמד לה רוחה לעשות זאת. נמשלה לאיש, אשר בהימעד מעט־קט רגלו באבן, ייבהל רב מדי, ומעצמת הבעתה ימעד כליל. אף יעל, אשר נפשה נקטה במשוגתה, הוסיפה עליה מדחה ותפתח את פיה להסיר מעט את החרדות המהלכות בקרבה וגוזלות את שלותה, בזכרה את מארת החלוף האורבת לאנשים, למעשים ולרגשיהם… אין בטחון אף עדי רגע כי ההווה גם יהיה… אין בטחון… רגע ככה ומשנהו לא ככה כלכל לא תוכל דבר קיקיוני. יש אשר אימה תעברנה פן הכל הוא רק מקסם שוא… חזיון שוא… מי יתן וייאמן לה, כי האהבה כמוה כצוק־סלע בקרב השטף העז, בל ימוש.

כזאת וכזאת דברה יעל נחפזה ומבוהלה כמעט באי דעת, אף באי־רצון, כמו לא היא נהגה בלשונה, בלתי אם לשונה בה או כי כוח עז ונוגש היושב בסתר לבה הסיר בחזקה את הרסן מעל פיה. לא הגיונה כי אם חרדתה היתה לה לפה. משחר ילדותה הגיד לה חושה, כי אשר אין חיי־עולם נטועים בתוכו, כמוהו כעלה נדף וציץ נובל. אשר לא תמיד הוא, מה הוא, מה?

רם התחלחל למשמע שיח הביעותים מפי יעל, אשר מאז ראה אותה לראשונה נחקקה בלבו בתבנית יונה זכה סמל הרוגע – כעיניה יונים – מקור המעדנות, רוח עוצב, אף כי רוח הדכאון לא יעברנה וחרדת השפק היא ממנה והלאה. אכן, היא שבתה את לבו גם בזוך־תכונתה ובשלות־רוחה. תומיה היו לו אוריה בה. אפס רוח תבונתו הדריכתו לשית לו כסות־אזניים, כמו לא עמד על תכולת מיליה לאשורן וכי רק במהתלות תדבר. וישכל את לשונו וידבר בשחוק־פה לאמור:

– דברי פיך חן, יעל, בדברך על העצב, אשר יעברנו לרגע קטן, בזכרנו את החלוף האורב לכל היש. אפס אם ככה, הלא גם העצב בן־חלוף הנהו. לכן לא אשגה אולי באומרי, כי לא מעמקי־הגותך יצאו מליך. כאשר אחזה לי אני, העצב הוא רק רוח חולפת, שצף מעט על החלקה. ולא כן השמחה, המקננת במעמקי־ישותנו. כמוה כאבן טובה, אשר משכנה במצולות ורק בחכת האהבה נדלנה שם.

יעל, בשמעה את מענה־פיו, התרפקה עליו ברחשי־תודה ובבואה עמו אל מער בחורש, המוזהב באור הירח הבהיר, הביטה נכחו בעיני האהבה הצופיות למעמקים ושאלה בקול רחום ולא חנון:

– הגידה נא, הגידה… ובהתגלות־לב תדבר אלי. לא עוד אני יעל הגוזלה התמה אשר מלפנים, עמה המתקת שיח. פרשת מעטה רך וזוהר על הכל, פן יבולע לי בראותי את הדברים כאשר הם… לא עוד יעל הקטנה הנני. בקרבת צמחתי, גדלתי, חכמתי מעט… הגידה לי. אנא הגידה… הכי לא תפקדך לעתים תוגה מעטה והכי לא יעברך גם עצב רב, לא כי, עצב כבד, אשר ירד למעמקיך, יחבא לו ומשם לא ימוש?

רם נדהם בשנית משיחה הדרוך, הזרוע קוצי העצבון. אות הוא כי חפצו לא הצליח בידו. הוא שת לו סתר פנים והתחרש להגיגיה הנוגים, לבל תהיה העדנה הנושאת בחובה את הבליה, ענין לענות ביניהם – הגיון זה כמסמר נטוע בלבו, כי מערכי רוח אשר לא יבוטאו, אין להם רוח חיים, ורק אשר יילבש במילים יחזה אור החיים – אך תחת זאת היתה גם בו יד המקרה לאתון בלעם, אשר המלאך האל עמד נכחה במשעול, גדר מזה וגדר מזה, והיא נלחצה אל הקיר. אף הוא נלחץ אל הקיר, גדר השקר מזה וגדר האמת מזה. רם מעודו לא היה דובר שקרים, בלתי אם מחריש – שקרים. כעת אכף עליו ההכרח לדבר אל יעל אמת כהלכתה. ויפתח את פיו ויאמר:

– את אשר עם לבי לא אכחד ממך, יעל. יש אשר עצב כבד יקנן בי…

כל ניב־שפתים אם נכונה ואם סלף בו, לא יאבה היות לבדו. מבלי־משים יחובר אליו ריע כאח לו, התמלטה מפי רם, כמו בשגגה, גם זאת:

– ויש אשר גם השפק יבוא אלי לכרסמני.

יעל קראה בקול נפעם ותשת את כפה על פיו להסותו:

– לאט לך, רם, מלדבר בזאת… אל נא תתן את פיך להחטיא את לשונך. רם, רם, אנא, אל נא – קראה בצווחה כמעט – לא לך, רם, העצב ולא בך השפק. חזק וגאה מלהיות עצוב הנך, רם. אתה מעוז השמחה… אתה צור השמחה. נעלית מעל לכל קלוקל ונקלה.

זה היה הגיון יעל מאז דרך כוכב רם בחייה ובגאון־מראהו הופיע לעיניה. כל רפיון וכשל, אשר יסולחו לה, לאשה, בת־אין־איל, לא יכירם מקומם ברם, אשר כאיש גבורתו ולו אך יאה להיות איתן ובוטח תמיד. נפש רם כי תתעטף בנכאים, אות הוא לה, כי תבל ומלואה כבר הגיעו עד זקנה ושיבה ועוד אחת מעט וכל מחול ייהפף למספד. רם כל הגיגיו כבר סרו למשמעת יעל ואף מחי־קולה ומעוף־מבטה היו לו לצו. לכן שינה חיש מהר את טעמו ומבלי דעת־נפשו הוצק זהב הצהלה הבוטחת אל תוך קולו, ויאמר:

– אל נא, יעל, תסבי את לבך למשפטי־פי, מהם מוצא לחרדה. המילים במה נחשבות הן? יש אשר לא במעמקי הלב מכוֹרתן, כמוהן כמוֹץ.

יעל היסתה בשנית את פיו בכפה ותקרא בקול צוהל, וגם מפקד:

– לא, לא כמוץ, כי אמת יהגה חכך תמיד… אל נא…תדבר סרה בנפשך. בשיתך דופי בניביך תשית נאצה בי. הכי לא האדם עץ וניבו פריו? נעלית, רם, מעל כל נקלה, אף כי מעל השקר. און אין בך, גאיוני, רפיון וכשל הם ממך והלאה. יש אשר אדמה כי כל צרה ויגון לא יבואך. אתה תחיה לעד.

שומה היה על רם לשוות גם הפעם לשיחתם דמות כמו לדברי שעשועים. זאת לא זאת. ההכרח אכף עליו לתקון את המעוות, בתתו דופי במלים לאמור כמוהן כמוֹץ. לכן הוסיף להצדיק נפשו בעיני יעל באמרו:

– לפתח הלשון כשל רובץ. גם אם נשקול בפלס כל אמרינו לא נימלט משגגת־פה. יש אשר נכביר או נכביד מלים לא מכובד־הגות, בלתי אם מכובד הליאות בנפש. אשר יצא לדרך ויעתיק מושבו, יחוש לעתים ליאות בהגותו ויגיד בפיו מלים אשר לא כן. ואנו רק הנחלה באנו ואל המנוחה טרם הגענו. לא עת־חשבונות לנו הערב הראשון הערב בנונו השאנן. טרם הסירונו מעל רגלינו את אבק הדרך וטרם נדמו בלבנו הדי הרעשים מהעיר ההומיה. הטוב כי נישא עינינו להשקיף אין־אדם על סביבותינו ונכרה לנו אזנים להקשיב לדמי המנעים זמירות. הביטי וראי יעל, תבל ומלואה, העצים, השמים, הירח והכוכבים, כל המיה במי הנהר, המרומים והתהומות, הם את. את הכל. את נשמת כל חי. אלולא את לי, מה לי בשמים ומי לי בארץ? את לי חזות הכל.

הם כבר הסבו על הספסל, אשר נגלה אליהם לפתע בירכתי החורש על שפת הנהר. נבדלו קולות באנשים בשבת־יחד מאשר בלכת־יחד. אף כי בשבת על נהר שוקק לאור הירח השופך קסמים על מראה־עינים ועל הלך־נפש. כל עוד יהיו חורשים ונהרות הומים חרישית וזוהר־ירח ניגר כדבש כדבש וכחלב וכיין־תענוגות ממרום, יתהלכו או ישבו כחולמים שניים השוגים באהבה ויפיח בתום־לב כזבים תוכם רצוף משא נפש מרומם. הכי לא באמת יבער החשק בעצמותיהם להישבע אמונים יחדיו עד לאין קץ ולתרום איש לרעהו פרוסות מעוגת הנצח? כל הנאהבים קמים על נדיבות. בין לב אוהב ובין משנהו נצח מה הוא? ומה נהדר המחזה אשר נגלה לעיניהם, אותו לא פיללו ולא מיללו מעודם. היא יעל והוא רם יושבים לראשונה במקום הזה, בערב הזה, אשר ראשון הנהו על לוח העתים. מאז ומקדם טרם היה כדבר הזה, אשר ישבו במקום הזה יעל ורם יחדיו. יש חדש תחת הירח. יש דבר אשר לא היה עדיין לעולמים. והדעת הזאת שיותה להם בעיניהם דמות נבראים שנים, אשר באו הלום לא אי־מזה, בלתי אי־משם, אשר נדמהו נכנהו ולא נדעהו. כן, יש חיים מעל לחיים והם טרם באו בסודם עד כה. עתה בבואם עד הלום, הם בחיים האלה יחזיקו, ולא ירפו, לא ימישום מלבם. מי יתן והרגע הזה יעמוד בעינו לאין קץ וגבול.

רוחם לא יכלה לכלכל את הרעיון, כי בנקוֹף רגעים מעטים או רבים יקומו וילכו מפה. למה יקומו וילכו? למה לא ישבו פה עם הלילה ועם הירח והכוכבים ועם הכל ישבו ולא יחדלו? ולמה יהיו שנים נפרדים, יעל לנפשה ורם לנפשו, ולא יהיו נפש אחת עד תום? למה?

זה משפט האהבה אשר תוכה רצוף כוסף ללא־מצרים, כי תהיה כמשכיות כסף לתפוחי הזהב אשר לרגשות ולהגיגים ובמסגרתה יחוברו הלבבות לאחדים, עד כי כל מבע־שפתיים יהיה אך למותר ואף למחסור. הלא אך פשר אחד למלה, בעברה על דל שפתים, אפס אשר לא יבוטא הרה־פשרים לאין־ספור. כל הרף־עין באלם כפטיש לפוצץ סלע לפזר רסיסים ממנו לכל עבר.

רם ויעל החרישו רבות בערב ההוא, נשף־חשקם הראשון לשבת־יחד הרחק מעיר ומתים. אשר פיללו בעיר הסואנת בחזיון־דמיונם חשו כעת בעליל מה רבו המנעמים הצפונים בהחרש־יחד ויגבר בהם שורש פורה אהבה. זאת לא זאת, כי גם נמלצה הדומיה עד בלי די, כפו פיות למאליפות לה לדלות מתוך מצולותיה ללא אומר כל הגיון רם ורגש נאצל. אף כוחה עמה להרוס בין הנפשות את החיץ, אשר גם דבק הבשרים לא יוכל לו. היה היה לרם ויעל, כמו בעזבם אחרי גיוום תשואות־אדם נפתחו לפניהם לרוחה זרועות הבריאה הרחבה ואהבתם נהיתה להם לרמה נישאה להשקיף מעליה ולחדור למעמקים לא שוערו. יען כי נבעו בקרבם מעינות דעת והשכל, אשר נשגבו מהם עד כה. המעט אשר כל מראה־עיניהם היה להם לדבר־סגולה ולחזיון לא היה לעולמים – האדמה, העצים, הדשא, השמים, הירח, הכוכבים, גלי הנהר, ספסל־מושבם, הם בבשרם, אף כל רחש אשר נפל לשמע אוזן מסביבם נשא בחובו פלאי־נצורות. קרקור צפרדע, משק המים, זמזום־זבוב. קריאת־תרנגול במרחקים, קריצת־הכוכב, יעף הינשוף, רשרוש בדשא, הכל נתן אומר, חד חידה וניבא פתרונים. כל קול או בן קול נהיה לקול מבשר. כאשר חדשים היו להם המראות, ככה נחצבו לאזניהם קולות לא האזינו כמוהם ממצולות הבריאה וממצולות־נפשם. נפלא בעיניהם היות הוא רם והיא יעל. ומה נפלאת היא, כי בתבל זו הקרה להם להיועד יחד בעיר אחת ולא להירחק איש מרעהו כרחוק המזרח מן המערב וכרחוק הקוטב הצפוני מן הקוטב הדרומי. והכי נבצר היה מעם הגורל להרחיקם איש מרעהו לעולמים גם בקרב העיר הגדולה המונים לרבבות יגורו בה? פלא על פלא שבתם יחד בערב הזה, במקום הזה, תחת השמים האלה, בקרבת גוום השאנן. תבל רבה נהיתה להם עתה לנוה שאנן, היקום למקדש וכל האותות בשמים ובארץ למקרא קודש. נהרה רבה זלפה אל הדממה מכל הנבראה וממעמקי העתים. כאשר נפקחו עיניהם לרוח, נכרו להם אזנים להקשיב המית הגלגל הסובב הולך על ציר העת. לא עוד קול הזמן כילל התן, או כמצהל הסוס הדוהר השוטף, או כהמית הנכאים אשר לגלים, או כמשק החץ הפולח את החלל, בלתי אם מזמור שיר. הם חוברו לאחדים, אך גם מאוחדים שניים המה, אשר חוברו יחד. לכן גם בהיותם לנפש אחת נבדלו איש מרעהו בהלך הנפש. רם, אשר בסתר רוחו השכיל בכל עת לבטא נכונה כל הגיג בו, המשיל עליהם הפעם בסוד נפשו, את משל הציפור, ששתי כנפיים לה, לרגע תגבר במעוף האחת ומשנהו ברעותה, אך הפטיר בהגותו, כי הוא הנהו כנף הבינה לחקרי־הגיון ולעומתו יעל כנף הבינה לחקרי־לב. והוא גם שח בהגותו, כי האהבה לבדה תבקיע את ים הזמן לעבור בו בחרבה, לבל יידבק בנפש טיט היון וכל סיג נאלח. אשר יאהב כתומו ובמלאו לא יבוא בימים או ברגעים והם לא יבואו אל קרבו. בין נטפי העתים יצעד ונפשו תרחף מעבר למעגלי הזמן, בזבול הבינים. ויען כי לא ילבש לבשרו בגד העתים לא יאכלהו עש הזמן ורקב הזקנה לא יבוא אל בשרו. לו חכמו האנשים והשכילו ולו עצרו כוח לאהוב את נפש הזולת, כמו את נפשם, היתה הזקנה נכחדת לעולמים.

רם רכב־דהר על כנף הבינה ובשבתם יחדיו מחרישים שעה רבה, אשר היו בעיניהם כרגעים מעטים באהבתם, נתן את לבו לחקור תעלומת הדומיה, אשר כביר את מימיו תקר בלב פלאי־הגיגים ופלאי־רגשות. בשגם ניבי השפה אך יחוורו בבואם לבטא אף את המעט מילדי הדממה. רק אין זאת כי אוצרות חכמה צפונים בה ואין כמוה להעשיר את הרוח באנוש ואף להריח את בשרו ונפשו בכל בושם טוב.

רם אהב את יעל נאמנה, אך גם בעוז־אהבתו לה לא לא מש לבו מאהבת תורה ודעת. בתורה הגה תמיד ואף אהבתו ליעל היתה לו תורה תמימה, אותה חקר בכל עת. לעתים נקטה נפשו בתיאבון־דעתו אשר מנעה ממנו להתמכר בכל בשרו, נפשו ומאודו, ולוֹ לרגע קטן, כליל, ללא שארית, לאהבת יעל, עד כי בהגותו בה ישכח תבל ומלואה, את האל אשר יצרה, וגם את נפשו, ורק יעל תהיה לו תחת הכל. לא נפלאת היא, כי גם בערב זה, בהתקדש חג אהבתם בחזיון־בראשית נפשו נקשרה בעבותות בל ינתקו ליעל, וכל הגותו כמו דבקה בה, נרקמה אי שם בירכתי־ישותו מסכת־הגיגים אשר סובבה על ציר לא־יעל. אהה, ככל אשר הלך ודבק ביעל, עד כי נהיה עמה לנפש אחת כמעט, כן נחצתה נפשו בו והמחצית השנייה, ואולי הראשונה, נבדלה לה למערכת סתומה וחתומה. בהעמיקו חקר בתורת הדומיה אמר אל לבו: גדולים חקרי הדממה, עמוק־עמוק לקחה. אמרתי אחכמה בה והיא רחוקה ממני. ראה פלא, הרעש ישאג בהמון והוא רק אחד הנהו, קולו יעמוד בעינו תמיד, ולא כן הדממה, אשר תהרה בקרבה קולות לאין־ספור. אחד הוא הרעש, והדממות רבות הן. יש דממות שוחקות ודממות נעצבות או נוגות; יש אשר קול ענות גבורה בהן ויש אשר קול ענות חלושה להן. לעומת הדממות אשר רוח חן ותחנונים שפוכה עליהן, רבות הדממות, אשר תוכן רצוף מרי וזעם. מהן עשויות כסף ומהן זהב או ברזל. מהן אדומות, ירוקות, לבנות, שחורות, כל צבע למינהו. יש דממות שוקקות אהבה או תקוה ויש דממות שקויות שנאה או אכזבה. יש דממות נושאות עדנים ומפכות חמדת־דודים. ויש דממה בה.

נצפנו חיים ארוכים, חמדה רבה, משך הזרע, שירי ערש, צלצלי שמע אשר לשרים ונוגנים בכלי־זמר, חתנים וכלות ינהרו אל חופותיהם. יש דממות אשר משאג־דורות יעלה מקרבן. יש דממות…

עוד כנף ההגיון לרם ממריאה אל על ונקרתה לה בדרכה הכנף לחקרי־הלב אשר ליעל. היה היה לו, כי במגע שתי הכנפים נגלתה ליעל ההגות הנעלמה בחובו. היטב חרה לו אשר גם בשבתם יחד בסוגר אהבתם, נבדל ממנה בחקרי הגיונו ונבצר ממנו לגלות את אזנה על אשר הרה והגה בשעה הזאת על הספסל הזה בסתר־רוחו. הלא בנסותו לדבר אליה הפעם בהתגלות־לבו ייאלץ להסיר את הלוט אף מן ההגיגים אשר אמר להחביאם גם מנפשו, על הדומיה בה נצפנו חיים רבים ומשך הזרע ושירי־ערש וקול חתן וקול כלה לדורי־דורים.במחבואי רוחו אף גמר אומר לארוס לו את יעל מעתה ועד עולם, לו לבד תהיה, והוא זרע ממנה לא יקים, למען לא יעמדו הצאצאים חיץ ביניהם. גדולה האהבה ורחבה מני ים, אך היא גם צרה עד בלי די ובדי עמל תכיל בחובה את השניים בהתמכרם בכל מאדם איש לרעהו, להיות איש לרעהו תחת בנים ובנות, תחת קרובים ושארי־בשר, תחת ידידים ורעים תחת כל משפחת האדם. הלא רק באין פרי־בטן תעשה האהבה פרי ישוה לה והשניים אך את אהבתם יולידו מקרבם בכל עת בכל שעה ובכל רגע מטוהרת, מרוחצת ומזוקקת מבראשית, המה יעלו בהר האהבה ואף יקומו במקום־קדשו. לא נוצרה אהבה לגזרה לגזרים לאורך שנות מחיים, גזר ילדים וגזר נכדים, גזר חותלות לעוללים וגזר חיי־משפחה תמידים כסדרם. לא תוכל לכלכל משפחה. לא תהיה לשרשרות אשר טבעות לה. היא משפחה לנפשה, טבעת ללא שרשרת, ראשית וגם אחרית. האהבה בה יחיו לעד ובה ימותו תמותות לאין קץ. הכל בה. ובלעדיה אין מאומה.

כזאת וכזאת הגה רם בשבתו הערב הזה תחת השמים ההם בקרב מעגל הקסמים אשר לאור הירח, תפוש חלום האהבה, אשר תינוֹן לעד עד בלי ירח.

– מה טוב כי נדום באהבתנו סלה ובה בלבד תהיה לנו חזות הכל – אמרה יעל במפתיע ולשונה התנהלה בכבדות, כמו הקיצה מחזיון־תרדימה וטרם תעצור כוח להפיק צלילים מקולה – עמך לא אחפוץ בדבר – הפטירה בלטשה אליו את מבטיה כמו היטב תשקוד למצוא בארשת־פניו אות נאמן, כי השכילה בסוד הגיגיו הנסתרים – לא בדבר אף לא באשר בצלמך – הפטירה חרש וקולה כמו ניגר מפה תפוש־תנומה לאיש, אשר בחלומו יתעלס באהבים.

רם כמו לא בא בחקר־שיחה ואך את קול־מיליה ישמע. אם כי לבו היה תמים עמה בדברו לא הביע באזניה כל משפט נחרץ, כי אם היה כשואל.

– הכי לא תחושי, יעל, צינה בגבור משק מי הנהר? הכי לא עיפת בהתאחרו שבת ולא ארכה לך השעה למדי?

צחוק־עדנים מהול מרי־רוח מעט התמלט מפי יעל ותאמר ומראה לה משתאה עד למאד:

– הכי איעף ואתה עמי?… הלא צחוק נעשה לנו בדברנו על השעה אשר תארך ואנו בשבתנו יחד לא עוד דעת־עתים בנו?

אף רם השתאה עד למאד למשמע דבריה, כמו כל רז בהגיגיו לא נסתר ממנה. גם שם בעיר ההומיה, בה התהלכו יחדיו ירחים מספר, למדה יעל להבין לרמזי־מליו ולעתים השכילה לנחש מבעד למסוהו את הלך־נפשו, אם רוח עצב או רוח ששון תפעמהו; אם מורשי־רוחו יזרמו באפיק הנועם והשלוה, או כי יהמו ואף יחמרו; אם ישפות שלום לבריאה או איש ריב ומדון הנהו לה בסתר־הגיונו; אם חשק יקנן בקרבו או כל משאלה לא תפקדה. אפס רק כעת נפקחו עיני־שכלו לראות עד מה לבו ערום כנגדה והיא בחושה הבוחן תרדוף אחריו ותדביקהו בכל רעיון כמוס בקרבו. רם אף בעצמת־רגשיו לא אמר כי טוב לדבק לבבות אשר לא יותיר עוד זבול־סתר. הכי הנפש היא שבכה מעשה רשת רבת־חרכים, אשר יש עין מציצה לשם בכל עת?

ויהי אחרי אשר החרישו עוד רבות פתח רם לדבר ושיוה לשיחו אורח מלים, אשר תצאינה מן הפה מבלי משים.

– במהרה בקרוב יחלוף הלילה.

– כן, לחשה יעל, בפרטה באצבעותיה המעונגות על מיתרי־לבו – עת לקום וללכת.

קמו יחדיו, אך לא ניצבו יחדיו. יעל שבה לשבת על הספסל כמו נמשכה אליו ביד נעלמה.

– טרם אוכל לכת… נשב עוד מעט… עוד… עוד… – מלמלה בקול נפעם – ואחרי אשר התאוששה מרפיונה – הכי לא שבתנו פה היא לנו שבת ראשונה בערב הבראשית אשר לנו, כמוהו לא היה ולא יהיה עוד?

כאשר רם לא הביע משפט כמסמר נטוע, ככה יעל לא השמיעה באזניו כל משאלה ברור. אפס הפעם מיללה ברורות, דרכה את שיחה כחץ נכחו ומבטה החודר הגיד מפורשות את חפצה לשמוע מפיו את מענהו על שאלתה.

– כן, אמר רם ברשל־קול, באשר לא היה עם לבו לדבר בקול חוגג על החזיון.

מעתה החרישו לא שניהם יחדיו, בלתי אם איש לנפשו. יעל ניחשה, כי לא יאבה הפעם להביע לה את רוחו. אף היא החביאה לה רוגז קטן. היה לה הרוגז כציפור כלוּאה בכלוב־לבה. אף לה נעמה הדעת, כי בשאתה בחובה רוגז קטן תהיה גם לה חלקה נבדלה. בהגותה בזאת נחה עליה רוח חדוה וזרעה בפניה חן סגולה ובחמוקי־גיוה מתק־דודים, הניגר רק מעטיני החלום. אף שחוק־פיה נתן קול מבשר־עדנים. אפס בעצם צחקה שנתה לפתע את טעמה עקב התמורה, אשר התחוללה אל נכון בנפשה, נמסך לתוך צחוקה בכי חרישי ומפיה פרץ מרי שיח, כמו ענות־נפשה נהייתה ליד חזקה החולשת עליה. היא הרכה והמעונגה, אשר עד כה שמרה נפשה מכל טענה או תלונה, קראה:

– אהה, רם, על שהיה ולא יהיה לנו עוד… זה נשף־חשקנו ראשון לנו ואולי אחרון… לא יקום כחזיון הזה פעמיים. אין ראשון אחרי הראשון… אני בחפזי דימיתי, כי הוא כאשר נחזה לנו יעמוד בעינו תמיד. לא, לא. הוא חלף לו ולא ישוב עוד.

– חלף. נחקק בלבבותינו לעולמים – שח רם ולבו לא היה שלם עמו בדברו.

 

ב. ויהי בקר    🔗

וכמו השחר עלה ורם ויעל הקיצו משנתם לקרני השמש הראשונות, הנשקפות מבעד לחלונם אל נוום השאנן אשר בקצה החורש. חיש מהר אף כנף־רננים, הבּלבּוּל, קידמה את פניהם בשירת בוקר טוב. שיככו מעט את רעבונם ובחיפזון הרוו את צמאונם ויצאו אל החורש להתבונן אל היום העולה ולהביט אל נופים המשחקים על פני האדמה מלמטה ובמרומי השמים באין קהל־צופים להם. המה נשאו את רגליהם ללכת אף בטרם נשאו את מבטיהם להשקיף. עז היה חשקם להנשא יחד כשתי סופות, לא כי כסופה אחת; להמריא יחד כשתי צפרים, לא כי כצפור אחת; לחבוק בזרועותיהם אשר דובקו יחדיו תבל ומלואה. אם כי מעטה עיפות. ונהפוך הוא, כי היו ערים רעננים עד למאד. לב רם עלץ בקרבו גם עקב אשר צלחה בידו לחסר שעות מספר משנתו. הוא מעודו השתוקק למעט שנת בלילות, כי גזילת־חיים בה. הכי לא כמיתה המתחדשת מידי לילה בלילה? השינה איננה, כאשר יחזה לו הוא בלתי אם מצות אנשים מלומדה מימי קדם. ולו חכמו והשכילו האנשים הראשונים, היו עורכים עליה מבראשיתה את הקרב לעקרה משרשה ולהכחיד זכרה. לבו סמוך ובטוח, כי בבוא העת תיבלע השינה לנצח, אם בחזקת הרצון ואם בסם מרפא, כי הלא אך חולי הוא. אך, אהה, המעט אשר קצרה ידו להפיל שדוד את אויבו הקדמון, הנהו עבד נאמן לו ושומה עליו לשלם את מס שמונה השעות במלואו, בגרעו ממנת־שנתו שעה אחת או שתיים, ראשו עליו סחרחר וליאות יצוקה בגיוו כעופרת, אף כי לא יצלח למחרת לכל מלאכה. והנה היום לראשונה גיוו איתן ורוחו דשנה ורעננה, אם כי שנתו הלילה היתה אך שליש מהמכסה הדרושה לו. ויעל אף היא עלזה מנה אחת אפים למראהו, אשר אף שמץ ליאות לא ניכר בו. לא אחת שח לה במהתלה מעט, על קשרי הקרב הנטושים בינו ובין השינה. הוא בכוח משנה השתער על השינה אויבתו אחרי אשר יעל היפה בנשים נגלתה אליו כחזיון יקר־סגולה, אשר עינו לא תשבע להביט אל חליפות־דמויותיה ושחקת־חניה. מאז ראתה לראשונה קצה על אחת שבע בשינה, המונעת אותו להשביע בשמחות את זיו־פניה. הלא כאשר פניה לא הלכו עמו הזמן ניגר לריק ולאבדון.

הם צעדו יחדיו לקראת העצים והשדות, השמים והעננים הקלים, הציפרים העפות במרומים, וכל חי למינהו, הנותן קולו בנהם או בזמר, בגעיה או במצהלה ובנבח; לקראת היום החדש המגיח מחביון העתים להסתפח אל קהל־אחיו מקדם קדמתה ולהאיר לארץ ולדרים עליה. זה היה יום ככל הימים ומכובד מהם, נפלה לחן ולשגב, כי זה היה יום רם ויעל ראשון לשבת־יחד בחיק הבריאה. תחת אשר בימים בעיר ההומיה היה מושבם בחיק הנכר האנושי, היום היה יום להם וגם השמים היו שמים להם, כאשר הארץ היתה ארץ להם. ויען כי היום הזה היה יום להם, היו כל הימים מאז מקדם להם. להם כל קורות תבל, המחזות והפעלים מדור לדור, כל מפלאות היש. להם שרו הצפרים וקראו התרנגולים וצהלו הסוסים, געו הפרות ונבחו הכלבים מקרוב ומרחוק. תבל ומלואה עמסו על שכמם ואת היום הרך הנולד נשאו בחיקם כעולל, אשר רגליו טרם למדו לצעוד נכונה, ובאחזו במשכות קרני השמש התנהל בכבדות אט־אט בהגיחו מבין רוכסי ההרים, העוטרים את הנהר, ואך באיפת רזון זעומה שלח נגוהותיו על צמרות העצים. לרגע הציץ מבעד מפלשי העננים ומשנהו חמד לו מחבוא בין ענפי העצים. מפעם לפעם שינה זהריו, חיניו ושחוקיו. ואולי לצון חמד לו לשחק במחבואים ולהראות חולם, קודר, לא בוטח שובב המתהפך בתחבולותיו, צבי או עופר האילים, המדלג על ההרים ומקפץ על העצים.

לא לבד הנופים שיחקו לעומתם במחבואים, אף להקות בני הכנף אשר הלכו למעשיהם במרומים, עשו בלהטיהם למסוך קסמים ביצורי־אדם הצופים בהם למטה עלי אדמות, בפצחם מפעם לפעם שירה עליזה להנעים כל מחול פתאום כמו תבל אך במת ישחק. העת היא עונת המסע לצפורי־נוד העושות בדרכן מרחקים עצומים מארצות הצפון אל ארצות הדרום ומארצות הדרום אל ארצות הצפון, ואף הימים הגדולים משחק להם, במעופן הנמרץ והאדיר לתוך נוה שאנן, קן נאמן למועדי־חשק ולחמדת אהבה להקים מבחירתם רצתה נפשם בה זרע ולניר להם בארצות החיים ניר מדור אל דור, למען לא תכבה גחלתם לעולמים. רם, אשר ארחות בני אנוש בערים ההומיות זרו לרוחו, אהב מעודו להתחקות על מעללי צפרים, מקריהן ונדודיהן, אכלן ושתותן, כדת מה יעשו בתנותן אהבים, בבנותן קן ובדגרן על גוזליהן. כי לא כבני אדם רבי המלל, המתקהלים תמיד אם במשכנותיהם ואם ברחובות הקריה, בהולים ודחופים, ותחת אשר יחפשו להם פינת שקט איש לנפשו, איש את רעהו ידחקו בצד ובכתף ברעש יבואו ובהלומה יצאו יען כי בדממה יגעלו, ותחת זאת קול צוחה נשמע תמיד מפיהם צר לנו המקום, כל סדר ומשטר רחק מלבם. לא כן בני־הכנף, אשר חכמו והשכילו בכל הליכותיהם רב יתר מבני האדם. כל המרומים לפניהם ולא יצרו איש את רעהו. יודעים הם עת לכל חפץ, עת לעוף ועת לנוח; עת לחצות את המרומים ועת להשפיל שבת באחוזת נחלתם על האדמה, עת לבנות קן ועת לדגור; עת לעשות את דרכן במקהלות ועת להיחבא בסתר הקן; עת להנעים זמר ועת להחריש; עת לחפש טרף ועת לשבת בדד ולראות מנוחה כי נעמה. אלולא בני אדם חומדי־ציד מעודם, אשר רוביהם יארחו עמהם לחברה בכל עת לקלוע את כדור הרצח בכל בן־כנף, העושה את דרכו כתומו היתה עדת הצפרים רֹאה טובה רבה וזמירותיהן הנעלסות משתפכות בכל עת בחלל תבל לשמח לב כל הברואים. אף כי נעם לרם ללוות יחד עם יעל במבטים את מסע הכלולות אשר לצפרים ומשובות־תעלוליהן בעלה וירד חליפות למחולות מחנים־מחנים, לפחזות־שחוקים ולשיח ושיג חן וקצב לו. רם נהג ביעל כאומן פדגוג ללמדה בינה במחוזות הבריאהֹ ואף לגלות לה מפגעי בני אדם אפס קציהם, לבל תהיה שוגה רב מדי בחזונות־תפנוקים, כמו כל הארץ היא אך כגן עדן. אולם שקד לדבר על זאת באזניה בשפת נועם ואף ברמזי־דברים לבל ייקרע הלוט מעל כל ענין, פן יבולע לתום־לבה ולשלות־רוחה. הלא צו הוא למורה להועיל לפרוש חופת השקט גם על כל חלקת־חיים נסערה. לכן סיפר ליעל גם מעט מזעיר ממקרי הצפרים, אשר אף חייהן אינם סוגים רק בשושנים, כי זה משפטן לבחור להן בארץ הזאת אחוזת־נחלה בקרבת מי נהרות, ברכות הדגים ובכל חלקת האדמה אשר ידעוה להיות שמורה, לשם לא יבוא רובה הצידים. אכן, יודעים בני־הכנף לשמור על נפשותיהם ואף יחכמו לבחור להם מעונות במקומות, אשר שם ימצאו בנקל את המזון להם ולצאציהם. הנה בני־שחף אלה העושים עתה את מעופם מעל לראשנו, מחוז חפצם הוא ברכות הדגים וכל מקום שפת נהר וכן יחמדו ביצות ואגמים, כי הדגים והצפרדעים מאכלם. ואף בני־שחף אלה, הנוהרים יחד כעדה מלוכדת, ייפרדו לשני ראשים, מהם שחורי־גב ומהם לבני־גב, שחורי גב יאהבו חברת אדם, לאמר אין פחד האדם עליהם. ולעומתם לבני־גב הם דבר לא אמון בהם לאדם. אל נכון נסיון מר רב־דורות נטע בלבם את הפחד מפני בני האדם, החורשים להם רעה תמיד. מבשרם יחזו, כי עולם בני האדם לא חסד יבנה. לכן ירחקו ממנו כמטחוי קשת או רובה. חכמה רבה נטע היוצר בלב כל למינהו לשמור נפשו מכל צרה, לכלכל את נודו ונוחו, להתהפך בתחבולותיו, בבנותו את קנו שלכת עלים ומפל־קש כל גרגיר ופירור, מן הרגב והנוצה, מכל אשר ישיג במקורו. אף כי יחכם לבחור לו בכוחו, במעופו, במחולו ובזמרתו, את רעית־לבו. כי זאת לדעת, האהבה בקרב בני כנף היא חכמת־חרשים. יראה אהבה כי נעמה רק אשר יתייגע עליה בדי־עמל. כל בן־כנף בנפשו יביא את בת־לויתו בחיים, בקרבות עם רעהו המתחרה בו ישיגנה, בשירים אשר יארוג לכבודה יקנה את לבה לשית אותו עליון על מתחרהו. הנה כי כן, גם בני־כנף אינם עם סגולה, ככרובים זכים וכמלאכים טהורים אשר התום והצדק הוא נחלתם, בזרימות ובמחולות כל חיי רוחם, כי לא על פי הכנף לבד ישקו כל פעליהם. לא רק דרי־מעלה המה, כי אם גם דרי־מטה. השמים שמים להם למרחפים אך גם האדמה להם לבנות קנים, לגדל צאצאים ולהטריפם לחם־חוקם.

זאת לא זאת, כי כתיבת נוח עשויים מגוריהן תחתיים, שניים ושלישיים. לשחקים ימריאו בלהקות בפרשן את כנפיהן כמניפות וסוב תסובנה במחולות, אף קרבות יעשו שם איש עם רעהו להראות את כוחם וגבורתם לעיני החשוקה ובתום הקרב ייבדל המנצח עם בחירת־לבו, אשר נפלה לו למנה, מכל העדה לבנות להם קן בין ענפי־עץ או בפינת־גג, בכל מקום, אשק מרום הנהו מעל האדמה השחורה לראות יחדיו חיים במנעמי־אהבה ולהקים זרע. האם תדגור על ביציה ובן־זוגה ירד על האדמה לחפש טרף. והיה כאשר יצלח לשלול דגיגון ממימי הנהר או כל יצור־מאכל, יביאהו שי לרעיתו. לאחר זאת יוסיף לשרת את הקן, בעמדו על המשמר להגן עליו מפני כל צר ואוייב המתנקש לו.

ראש דברי רם היה על בני השחף, אשר ריבו להתקהל רב יתר מכל כנפי־רננה למיניהן, אך הוא נשא את שיחו גם על השקנאי, השלדג והחסידה, אשר כל אחת מהן תיבדל לה לנפשה בהליכותיה ובתכונותיה, במערכי־רוחה ובחין־זמרתה, הוא שפך־שיחה. אכן, השקנאים לא יבואו למקום הזה בלתי אם כאורחים לימים מעטים להתענג על יפי הנוף ולצוד דגים, מקורם – חרבם, רובהם וחכתם, תרמיליהם האדמדמים מתחת למקוריהם הם המטמוניה, בית האוצר, לשכן שם את השלל. אות הוא, כי הכל כלכל היוצר בתבונה ולכל יצור הכין במתכונת הנאותה את כלי־זינו במלחמתו על קיומו. זאת לא זאת, כי גם הזמר יהיה לכלי־זין. אשר יגבר במקורו, בצפרניו או בטלפיו, ואשר יעשה חיל בנועם־זמרתו או ביפי־מראהו. לא כן סופיה, צפור־מים, אשר חוננה ביופי להפליא, אף על זאת, או אולי עקב זאת היא חרדה תמיד לנפשה מפני שואת פתאום. רק אין זאת, כי גם היופי לא יהיה למגן בכל עת, או כי לעתים אף שמור לבעליו לרעתו. הסֹפיה תקנן ברוב־תבונתה בקני־הסוף, אשר יהיו מחסה לה. כן, טוב יֹפי עם עצה. הסגולה הטובה האחת לבדה לא תצלח להיות חֹמה בצורה לבעליה, אך על פי שתי סגולות טובות הלא הן חן ושכל טוב, יופי וגבורה, לב טוב וחוש בוחן, נדיבות ותבנה המכלכלת את מעשיה בדאגה ליום המחר, יקומו חיי אנוש על מכונם.

רם ברוב שיחו אחת שאל אותה ביקש להביא בינה בלב יעל עד מה סובכו הענפים בעץ החיים ועד מה נפתלו אורחות כל חי למינהו לשית לו דרך בין גלי המקרים הזועפים ולשמור על נפשו, לבל יתגלגל תחת שואה. היטב חרד לגורל יעל, בידעו את תכונתה לשגות בחלומות־עדן ולרחף בערפילי הנאצל, כמו לא האדמה מכורתה. והיה כאשר תתפכח פעם מהזותה תבואנה חלחלה, אשר תהיה בעוכריה. בשגם רגשה נסער עד למאוד. וזה משפט הרגש הנסער, כי יהיה ככף הקלע לטלטל את הרוח מן הקצה אל הקצה. רם לא שת את דעתו על זאת, כי הוא אשר יחכם לשים רסן לרגשו, לא יצלח לעתים לבלום את שכלֹ הנסער, וכי גם התבונה הנמהרה החובקת בזרועותיה דברים רבים במחי אחד ומרחיקה לכת לבלול ענינים יחד שונים הנעשים תחת השמש, יש אשר תהי למחסור לבעליה ולמקור־מצוקה לאזנים השומעות, אף כי ליעל הרכה והעדינה. והיא בשמעה את רם נושא את דברו על הרוח הקשוחה, המפעמת כל חי למינהו, ועל החוק האכזר, אשר הוא הגלגל המניע בכל, רוחה נעכרה ואגלי־דמע נקוו בעיניה. ותהגה יעל בסתר רוחה: הכי גם רם כאחד האדם לאמר כן כן או גם חן חן לרעיון הבלהות, כי תבל היא שדה־קטל, כי יצר כל חי רע, כי השוד הוא חוק העולם, כי יד כל יצור ברעהו הוא משפט מראשית ועד אחרית והיופי ישכון בכל עת על עברי פי האבדן?

יעל כלאה את פרץ דמעותיה ובפחדה, פן ירעד קולה, בהגידה אליו מעט מזעיר ממרי־רוחה למשמע שיח הקשח, לא הביעה מאומה. ותחת זאת אמרה בשחוק היתולים:

– הכי לא רדפנו עד כה אחרי הצבי או עופר האילים?

– אכן, נחישה את פעמינו לרדוף אחריהם – סח רם ובהבינו בחושו הנכון לרמזי מיליה ושחוקה הכהו הנוחם על משוגתו ובלבו אמר: אף לשכל תגבר ממני.

רם ויעל החישו את פעמיהם לרדוף אחרי הצבי ועופר האילים להשיגו בעצם־מרוצו ולצוד בזו אחרו זו את כל חליפותיו, לבל תפסח עינם על קו או תג מן התפארת המעופפת. אך לריק היה עמלם. כל נקודת־חן, אשר קרצה אליהם לרדוף אחריה, לא נפלה כתומה במבטם לשלל, כי הרף־עין היה חלדה. אך הדביקו אותה כמעט במבטם וכבר נהפכה לאחרת. כל אחת היתה במעוף־מבט לאחרת. “האכזב הוא נשמת הנוף” – הגה רם בסתר מחשבתו. אף המשיך לחן המעופף בנוף כל חן וחמדה טובה באדם, אשר חייו חטף וחזיונו מקסם. הנהו והנה איננו. מקדמת שלף יבש. רם ידע גם ידע עד מה תשכיל יעל לבחון כל הגיון־סתר בו, כי פניו ראי מלוטש להם לשקף לעיניה כל מחשבת לבו. לכן מצא טוב לפניו לשית לו סתר פנים ולחפאות במעטה עליצות על התוגה, אשר אפפה את נפשו בזכרו קץ כל החן. מבלי משים השתפך על פניו שחוק נעים אשר יזרח בפני האיש המשתאה אל דבר או אל נפשו.

– שחוקך בשלמה? – שאלה יעל ובהתבוננה אליו במבטים תאבי־דעת שונו פניה מתכלת לעין האפר. רם בראותו את התמורה במראה עיניה הבין, כי שחוק־פניו נתן ליעל ענין לענות בו, אשר לא על נקלה תרף ממנו.

עוד הוא שואל עצה בנפשו מה יהיה מענהו זרח אף בפני יעל השחוק, ולא לבד בפניה כי התמלט גם מפיה. יעל שחקה באשר רם שחק, כי כל אשר יפול בחלק רם, אם בנעימים ואם במרורים, הֹא גם חלקה.

– ושחוקך בשלמה? – שאל רם את יעל.

– אני… אני… שחקתי עקב אשר ראיתי שחוק זורח בפניך – אמרה יעל. עיניה שפלו במבוכה בהפטירה – ועקב אשר טוב לי כי אתה עימדי.

שפתותיה אמת מללו ולבה עמהן. אף לב רם התרפק על יעל ברגשי תודה והלל. אפס לא היה לו אורח בהתגלות־לב. לא אבה לשית את אהבתם ציר לשיחם. הכי לא היתה לו יעל חזות כל היש. לכן בנשאו את דברו על כל ענין באשר הוא, על העץ או על האבן, על הדשא או על הענן, על בקר אור או על דמי הליל, על מקרי העתים ועל חידות מיני קדם, היתה יעל רוח החיה מפעמת בו. הוא שח על אודותיה גם בנשאו דעו על הרחוק. אפס יעל לא כן עמדה. כי השתוקקה לשאת את דברה תמיד על רם; עליו לבדו; עליו ועל כל המוצאות אותו; עליו ועל מקרי־חייו מאז בואו אל ארצות החיים ועד היום; עליו ועל מחשבות־לבו. מי יתן וימצאנה נאמן לפניו הגתה בכליון־נפש, לספר לה את אשר יהרה ויהגה רוחו בכל עת, בכל שעה בכל הרף־עין; יספר לה גם את חלומותיו, את אהבותיו מלפנים, את כל אשר עבר עליו את כל הכל, לבל יהיה דבר סתום מעמה. אדיר היה חפצה כי מקרי רם מהיולדו עד היום, רם במלאו יהיו כספר הפתוח לפניה.

בעלותם על הגבעה הנשאה, אשר נקרתה להם בדרכם, עמדו דומם עת לא מעטה נפעמים למראה אשר נגלה אליהם מעליה, כמו צמח עולם חדש לעיניהם. רק אין זאת, אמר רם, כי באמונה תבל נבראת מפעם לפעם, אין רגע ללא מעשי בראשית. ומשפט רם היה להגות על כל ענין מחשבות רבות, אחת אחוזה בעקב רעותה, כל אחת חלוצה ללהקת הגיגים מלפניה ומאספת לאשר מאחוריה. לא אדון הנהו לרוחו החוקרת לכל תכלית ואך לשוא ולריק יבקש לשית רסן לסוס־הגיונו הדוהר. הנה כי כן, בהסבו את לבו אל השתנות פני הבריאה במהירות הבזק, הגה את הרעיון, כי תכונת הלא־בא־לעולמים שתה את חותמה בכל מקרי היש. כל צלם־דמֹות כמוהו כאשר לא קם כמוהו. מדי רגע ברגע תברא רוחנו את העולם בצלמה ובדמותה. זאת לא זאת, כי לא רק האדם היא רֹח החיה בבריאה, הסובבת והולכת ללא הרף, כי גם כל חלקת־אדמה קטנה כוח היוצר בה לשפוך את רוחה על תבל ומלואה, כמו נוצרו על ידיה מבראשית. עץ, גבעה, תל, לטאה במעוף־מרוצתה, ציפור קטנה הנצבת על בד העץ, משווים גם כן דמות חדשה לעולם. כל נוצר הנהו ביוצרים.

רם נעצר בלכתו לרגע קטן. וזה משפט רם, בהיותו תפוש־מחשבות, מראהו כמו תפוש־תנומה. יעל, אשר ארבה בלי הרף למערכי רוחו, שאלה בשוותה למראיה דמות שובבה נרגזה מעט־קט:

– הכרת פניך תען בך, כי רבות מחשבות בלבך ולי לא גילית דבר, אף לא מאומה… כמו אך פתיה אני וכל דבר שכל נשגב ממני. הגד לי… נדב לי פירור. הגד לי. רבות תסתיר ממני. לפני כן שאלתיך לפשר צחוקך ולא אמרת לי… ועתה…

רם נבצר מעמו להביע באזני הזולת רעיון, אשר זה עתה עלה על לבו, בטרם יישקל כיאות בפלס ההגיון למען ידע אל נכון, כי מקורו נאמן. הלא לא כל ילדי השכל הם זרע חי וקיים. רב הקש מן התבן בהגיון־אנוש. יש רעיון, אשר בו צפונים דעה והשכל, והוא אך ריק ותוהו רעל במו­­ץ השכל­. לכן שת לו לחוק לבל יביע את זה הרגע הבריק במוֹחו, אף כי באזני יעל, אשר כל דברו נר לנתיבה. לכן הצפין ממנה את הגיגיו על הגלגל הסובב הולך בבריאה, אך תחת זאת נשא דעו על פשר שחוקו, על אודותיו נחקר מעמה בשנית.

– הכי לא אצדק יעל, באמרי, כי השחוק על לא־דבר הוא הזך והתמים בשחוֹקים, כאשר גם שובע־רצון ושובע־נחת, אשר לא נדע מוצאם מאין יחזקו יאמנו עלינו רב יתר מכל רגש נעלה אשר מקורו נחשף לעינינו. והיה כאשר ייבש מקורו חיש מהר יפול גם הרגש בנופלים?

יעל הקשיבה לשיחו ברור מתאה, כמו טרם באה עד חקר־מליו. למען באר היטב לנפשה את הגיונו שחה:

– אם אין המשוגה עמי, הלא חרצת משפט…

– לא חרצתי משפט ולא חיותי דיע, בלתי אם הייתי כשואל.

– כן – ענתה יעל בשחוק נעים ואך צלצל־מרי דק עלה מקולה – אתה משפטים באזני לא תחרוץ, כי לא זה אורח לך לדבר בהתגלות־לב. האף אין זאת?

– אדמה כי לא זאת… ולא עקב זאת.

– תמימית־דעים הנני עמך, רם, בכל, בכל. אשוב ראש דברי. אם אין המשוגה עמי, אמרת, כי הטוב, אשר יבואנו על לא־דבר… על לא מאומה…גם על לא־אדם, לאמר, גם על לא־אהבה, בלתי, אם אשר יבואנו כחסד מן המרומים כמו מן, כן, מן… הוא לבדו עוז בו ומעוז לנו. האף אין זאת?

רם צלל לרגע לא קטן למחשבותיו. נדהם היה מהגיונה הרץ כחץ. האמנם אמר כזאת? והאמנם לא אמר זאת? בפיו לא הביע זאת, אך ברמזי־מליו נצפן ההגיון כי אין חוסן לא בשמחה, לא בנחת ולא באושר ולא ברוממות־רוח, אשר יד הנסיבות בהם, כי בחלוף הנסיבה יקיץ הקץ גם על תוֹלדתה. כל מתת לא תרצה. אף האושר הוא לחם חסד. אם לא נחצבנו ממקור־רוחנו. כל אשר מקורו לא בנו הוא משענת קנה רצוץ לנו. רם החריש, כי ירא לפצות את פיו, פן ייכשל בלשונו רב יתר. ויעל בראותה כי מחריש הנהו, אמרה ברגשת־קול:

– רם, אל תסתיר ממני פשר־שחוקך פתאום… אנא, גלה לי אפס קצהו. או אז אדע, כי יקרתי בעיניך, ולו אך במעט. הלא לא על לא־דבר זרח שחוק בפניך. אל נכון רעיון־סתר עברך… אולי ראית בי קו או תג להצחיק… אולי חלום ליל אמש צף בזכרונך, אתה אותו לי לא גילית… ואולי זרעת שחוק בפניך, למען לא אראה כי רוח עצב בא אל קרבך. מראיך כמו הנך משתאה אל דבר או אל נפשך… ראשון אדם היית בעיני. ברגע זה חשק עז עברני: מי יתן ואהיה אף אני לך ראשונה חוה. היטב אקנא בחוה. היא היתה לאדם אחת ויחידה על פני ארץ רבה. יחידה כתומה, לא היתה לו אשה על פניה, אף לא בסתר־לב… לכן אהב אותה נאמנה, כל אחרת לא קמה אף בדמיונו לשחק לפניו. ויען כי אחת היתה לו, אין בלתה, נחזתה לו מפעם לפעם בתבנית חדשה, אחת וגם אחרת, עוטה צורות למכביר וצורות לאין קץ ברוחה, אך תמיד היא, חוה האחת.

אוצר החמדה לו ראש־משושיו והמבוע להגיגיו, כל חיי אדם בה. בה המולדת לשחוקיו והמחצבה לאשרו… אף בחלומותיו יראנה, אותה בלבדה.

דוק־עצב דק, כעב קטנה, דמות לה כצל כנף־ציפור העטה את פני רם. הביטה יעל אל העננה וקרעה אותה מעל פניו לעטוף בה את לבה המתחמץ בקרבה. הבן לא יכלה: למה ועל מה ידעך כמעט אור־פניו, בשמעו מפיה מילים מעט על המית־אהבתה? ימנע פיו מלהביע כמו, אף שמוע יהיה עליו לטורח. אפס עננת התוגה בלבה, היתה לדלתה למשיב נפש, כי ממקור רם באה לה ותהי לה כפנינה, אשר דלתה ממצולות רם, ושמה את משכנה בקרבה. ותוסף יעל לחקרו על מפלאות האהבה, אשר היו בלבה כסנה הבוער, ותאמר:

– ואני עוד אשאל ממך, כי תטה לרגע קטן את אזנך לשמוע בדברי אליך. הלילה ראיתי בחלומי מגל… דמות נצבה לידי ובידה מגל, דמות לא נודעה לי. במעוף־מבטי הראשון נראתה באה בשנים אף זקנה מאוד… פניה נפולות… צמוקת־גיו. עיניה עששות… כולה בליה… שחר משחוֹר תארה. ולפתע שונו פניה והיתה לה עדנה… עלתה כפורחת. חן הוצק במראיה. לא כי היפה בנשים… נהדרת… נערה רכה. הבטתי אליה בהשתאות ושאלתיה: מי את? ותען לאמר:

למה תשאלי לי? שאלי למגל אשר בידי. שאלתיה: מה פשר? הכי ידע אדם מחשבות זולתו?

הביט רם אל יעל וראה, לפתע נקרע עליה מעטה החן התמים, וארשת המישרים, שיא תפארתה, נמוגה. יעל אחרת קמה לפניו, דמֹת לה כילדונת שובבה ועיקשת, אשר גם בבקשה את הקטנה, כל נפשה בשאלתה, ואף על צעצוע קטן בהישברו יש אשר תבך תמרורים. כן, פני ילדונת לה בעיניו וכן היא: קשת־עורף. לרגע קטן התבונן אליה וידמה בנפשו, כמו יד נעלמה פשטה מעליה את שנותיה והיא נצבה לנגדו בת אין־עתים. לו חרד לה, לגוזל, אשר בטרם העלה נצה הוא רך וערום. היטב דאב לבו, כי היא גוזלה רכה אשר מראיה כנערה ובשריה כמו כבר באו בשנים, תישא את חמודותיה בקרב הגברים אשר כמוהם כחיות טורפות. אף הוא כמוהם. חמלתו לה גאתה. וידבר רם בעוצר אהבה ואך רגשו הנפעם לא היה חף מכחש מעט ויאמר:

– שחוק זרח בפני יען כי בהביטנו שנינו אל מירוץ הנופים ואל חליפות המראות, אליך התבוננתי וראיתי, כי מכל יפה־נוף מתעופף, אשר העין לא תדביקנו נפלאת את בהדר־חנך, חליפות לאין ספור לו וכל מבט לא יכילו. לפתע נשקפת אלי חדשה נפלאה, כמו טרם ראיתיך מעודי, קדמונה, כמו על כנף הרגע הזה אלי הופעת… העתה מולידך…אין ימים לך. גוזלה את לי… אדבר ללא שכל. אהבתי להחריש לך.

ותען יעל ותאמר:

– ככה חזיתיך אף אני ברגע ההוא, בהביטך אלי, שחוק המגל? ותען: הביטי אל המגל…אל תפני אלי… התבונני בו – דברה בחיפזון, כמֹ פחדה פן לא תוכל להגיד הכל עד תום – כן, אל המגל הביטי… אל המגל, אל המגל…אל המגל – שיננה ושילשה דבריה, כאיש אשר אינו לבו סמוך ובטוח בחפץ להאזין לו והוא בהול על רוחו ודחוף מדבר בלבו בשפת יתר, כמוני, אליך לעתים – ודעי, זה מגל בו תקצור האהבה את תבואת השנים… לפתע נמוגה הדמות ולא שבה עוד. הגד, רם, הלא חכם אתה, המשכיל אל רגשי־הלב, הבאמנה היא היא מגל לקצור תבואת השנים? יש אשר אדמה, כי גם אני… יצור אין־שנים… לרגע אחוש כמו אין שנים לי… אמש – הפטירה לאחר דומיה לא קטנה – בשבתנו יחד שעה מעטה מחרישים על שפת הנהר חשבתי, כי אתה, רם, בהחרישך רבות ועמוקות אל נכון תעמיק חקר בשנים. יש אשר אראה בדמות ספן חכם־חרשים, הנאבק עם משברי הזמן לעבור ביניהם כבני ישראל אשר נבקע להם ים סוף והמה עברו בחרבה…

רם נהמם למשמע שיחה. כבן הסכין בזאת, כי יש אשר תדלה את מערכי־רוחו מתוך ארשת־פניו. חוש בוחן זה להתחקות על כל הגיון בו שתו בעיניו חן נוספות על יפיה וסגולות רוחה, אך גם זרעו בו חרדות. זה חשקה לזרוע אור יקרות על כל צפונות הלב, לנחש את הנצורות ולקרוע הלוט מעל מקרי־רוחו מלפנים, הילכו עליו אימים. הוא חמד את הסתום כאשר הוא. רם אדיר היה חפצו להיות אומן פדגוג ליעל לחנכה על פי דרכה, לעצור שפך הרגשות בשיחו עמה לשכך את סערת־רוחה להשכילה בינה, כי לא אחד האדם לנפשו, בלתי אם שניים למצער, ובסתר האדם החיצון יושב הפנימי, לא כי אישיים רבים מקננים בקרב האחד. כי כאיש כתבית תיבת נוח, אשר היתה בנויה תחתיים שניים ושלישיים. וכאשר עשה האל בששת ימי בראשית, בהבדילו ברקיע בין המים אשר מתחת לו ובין המים אשר ממעל לו, ככה שומה על האדם להבדיל בין החיצון לבין הפנימי, לבל יבֹא זר בסֹד הפנימי אשר לו. זאת לא זאת, כי גם הקרוב, ואף הקרוב מכל קרוב, לו, בל יפרוץ למסתרי־רוחו. רק הנגלות לזולתנו והנסתרות הן סוד כל אחד לנפשו. כזאת וכזאת אמר רם בלבו לאלפה אט־אט במרוצת הימים, למען תתערה היטב באהבתם וגם תקנה לה ראשית דעת בסגולת השלוה, אשר אין כמוה כסם חיים לגוף וגם לנפש ומחסה לחן־אשה, לבל יהיה כציץ נובל. אולם הוא שיכל הפעם את לשונו להגיש רפאות לרוחה הבהולה באהבה באגלים קטנים, אשר יזלו כטל על נפשה. ויאמר רם:

– סיפרת לי על חלום המגל בטוב טעם ודעת… ואם כי החלומות אולי לא שווא ידברו, לא אגיד אל נכון, אם בחכמה נעשה בדרשנו אל החלומות. אם אחזה לי אני, אין חלום אשר יביא לנו פתרון ויהיה נר לנתיבנו… בחיים. החלום אף איננו חד לנו כל חידה… בשגם לא נשכיל עשות בהתהלכנו בגדולות בפתרון־חלומותינו. נמשלו החלומות למנעולים אשר גם הגדולים בהם נפתחים במפתחות קטנים… יש אשר נתבונן לרגע אל מחזה, ונאמר, ראה זה גדול, תעלומות עולם נצפנו בו. אך משנהו תפקחנה עיני־שכלנו להבין כי רק בקנה־מידה קטן אשר בידינו נבינו לאשורו…

ובהביטו אל יעל הנבוכה, אמר עם לבו, כי אל נכון החטיא בדבריו את מטרתו ותחת לגשר בין מערכי־רוחם שת חיץ ביניהם, יעל משא נפשה רוממות־רוח ותום־אמונה כי האהבה רק לגדולות נוצרה, והנה הוא הביא לה את בשורת הקטנות. מקץ רגעים מעטים שאלה יעל במרי־רוגז עצור:

– הכי לא בתשוקת הגדולות מותר האדם? לא עץ נישא עד למרומים היא האהבה?

מיליה ניחתו אל לבו כמדקרות, אף כי קולה, אשר אצר בחובו רסיסי־בכי. רם בהצדיקו נפשו יהיה לכבד־פה כמעט. חלילה לו להעלות בלבו את הרעיון, כי הקטנות הן מלח החיים, הגלגל הראשי המניע, וכי אך בהן כל מעינינו. אך זאת היה עם לבו לאמר, כי הקטנות הן משבצות טובות סוגרות, כן, סוגרות, משכיות־כסף לשית בתוכן את תפוחי־הזהב אשר לגדולות. ואשר לחלומות ולפתרונים, הלא אם נאמר כי נמשלו החלומות, לאמר, חלומות הבלהות, לאריות, או לזאבים, הלא הפתרונים להם, לאמר, המפתחות יהיו קטנים לעתים כנמלים… כן, כנמלים הנוהרות בצעדים חרישיים בשטיחי הפלוסין…

– רם, רם, לא לבד חכם גדול הנך, המשכיל אל כל ענין, כי גם מליץ נשגב. ובדברך פיך יפיק פתגמים חטובים כהיכלות. רק אין זאת, כי גם אתה תאהבני מעט קט. האהבה היא אשר תסלסל את הלשון. לא כן?

מבטיה הביעו צפיה מדאיבה־נפש, בייחלה למשפטו, והוא באי־רצון או אולי בבלי־דעת, שינה את טעמו והגיד את משפטו כמסמר נטוע:

– כן, יעל, בחיק האהבה תשכון המליצה. כל אוהב הוא נואם ומליץ. הן זה משפט האהבה, כי תתן עוז ותעצומות לשני יצורי־אנוש להעפיל מעל להליכֹת־אדם, מעל לקו החיים, מעל לתמיד אשר לנו.

יעל פקחה את עיניה לרוחה ולחלחלה גם יחד. תדהימתה נשקפה גם בארשת־פניה. לא הסכינה לשמוע מפי רם אף ברמזי־מילים אהבים נלהבים. ותאמר יעל:

– רם, רם, דבש וחלב תחת לשונך… אך בי פחדים יהלכו, נסתמה הדעת מעמי, אם נשאת את דברך על האהבה אשר מעבר לנו, מעל לנו, הרחק מאתנו, אשר התחוללה, אולי אי אז, בחזיון־חלום, או כי דבריך סובבים גם על רם ועל יעל, על יעל הפתיה – הפטירה כמו לנפשה.

רם טרם פתח את פיו לענות את חלקו ותנחם יעל בלבה על חקרה אותו דברים, אשר השיח על אודותם אל נכון איננו לרצון לו. ותבקש יעל מרם לסלוח לה את כשל־פיה, לא תאבה כי ידברֹ הפעם בזאת…הוד שפוך מסביב. היא כמו שיכורה, כמו חולמת. לכן בהולה על רוחה וחפזיה בשיחה. הטוב כי תשית מחסום לפיה. תחת השמים הגבוהים, הפתוחים, כספר נגולו, ביער בין העצים, פלאי־נצורות בשיחם, תהיינה המילים אך חיוורות, נכלמות, ורק בבוא אדם בחדריו, בין ארבעת קירותיו, באין זר רואה ושומע, יש אשר המילים בפינו טעמן יעמוד בהן ולא רק קול דברים יישמע, כי גם תמונה חיה תיראה מכל אומר. האף אין זאת, רם?

רם, אשר חסך במיליו על הרגשות, נשא באזניה בנפש חפצה את דברו על כל ענין, באשר הוא. כאשר יחזה לו גם הוא, לא בחכמה ימלא אדם פיו מלל בראשי־חוצות או בראשי הרים וגבעות, ברחבי השדות ובערבות המשתרעות למרחוק, בשבילי היערות השוקקים קולות קולות למכביר, קולות הרוחות בין העפאים, קולות שרים ונוגנים אשר לצפרים, קול כל יצור למיניהו, אף כי על שפת הנהרֹת והימים בהשתקשק משברי המים על החוף. הכי לא קול האדם הנהו הנחשל, הנכה, בקולות כל היצורים למיניהם? הלא זה דבר הנביא הקדמון ישעיהו, אשר בבאים יבוא אדם בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים מפני פחד האל ומהדר גאונו. במקום היקום לובש עוז והדר, שם אך טוב, כי נדום סלה. יספרו השמים, ירננו עצי היער, תשורנה הצפרים, יפוח הרוח, ישקשקו הגלים, כל חי למינו יתן קולו, אשר הנהו ללא אומר ודברים ואך שפך שיחו באזני האל. אך לאדם בחיק הבריאה יאתה לכרות בברית לשפתינו, לבל תרבנה מלל. ותחת זאת יכרה אזנים לשמוע את זמרת הארץ ושיח העשב.

ויהי הם משיחים בכה ובכה ויראו בלכתם סוכת עץ, על חלונותיה פרושות וילאות. ויאמרו כי אל נכון היא מעון ליושביה. אולם כאשר ניגשו אליה מקרוב ראו, כי הדלת פרוצה מעט קט. רם עצר בלכתו, אך יעל בקוצר־רוח ובתיאבון־דעת דפקה על הדלת. באין קול באו פנימה. ראו כי אכן מעון היה במקום הזה ונעזב מיושביו. הסוכה רחבת ידים, שולחנה וכסאותיה קלועי־עשב ובקיר משקע כעין האח ובו ערוכים כלים מכלים שונים, סיר לבישול וצלחות, מזלגות וכפות נקיים לצחצחות. אות הוא, כי היתה בהם יד אשה צופיה הליכות מעונה, לעשות בחפץ כפיה כחוק. בטח בה לב יעל, כי עשתה את מלאכתה כדת. השתאו מאוד על המחזה ויאמרו: רק אין זאת כי אם פלא נס שככה לנו. לפתע זכרה יעל, אשר נשכח ממנה ואף מלב רם עקב עוצם שמחתם על עזבם את העיר ההומיה ללכת אל נוום השאנן, לקחת עמהם, מלבד צידה לדרך ירקות ופירות וכל תבלין למינהו גם צלחות וכפות וסיר־לחץ לבשל בו את נזידם לסעודת הצהרים. ויאמרו: אכן אות הוא, אשר גם היֹשב במרום שוקד עלינו, כי תצלח דרכנו וכי תהיה תפארתנו עליה. המעט אשר שפת עלינו יפה־נוף בקרן בן־חמד זה, הקרה אותנו אל סוכת חמד זו למען תהיה לנו תמרור־מנוחה בלכתנו לשוט לרוח היום. למרבה הפליאה שבו וראו גם מבחוץ, מעבר השני אשר לסוכה, ספה קלועת־נצרים נצבה ושולחן לידה ועל מסב הספה משובץ ראי מלוטש. ותבט יעל בראי ותרא כי נאצל לה חן־סגולה, לא נתן בה את אותותיו מעודה. ותדע, כי מאת רם היתה זאת לה, באצלו בחסדו על חנה. ותאמר: חן חן לך, רם, תודה לך. וישאל רם: על מה תודתך נתונה לי? ותען לאמר: על כל ועל הכל, על שמי התכלת‚ ועל יפה־נוף בארץ, כל נווהו השאנן, ועל אשר אתה כזה, רם, ותודה לך גם על יעל אשר ממך הוא לה להיות כזאת. צחקו שניהם לא על־דבר ואף לא על לא־דבר, בלתי אם בצחוק השלישי, הנבחר בצחוקים, אשר הנהו משלוח מנות מאיש לרעהו, בו שני הלבבות ייפתחֹ כאשנבים זה מול זה לחזות בעדם אל גני־עדנים, ושני הצחוקים, בהתלכדם יחד, יהיו לכנף המכפלה להמריאם אליהם. ורם אמר בלבו: נבחר היות לצחוק אחד מהיות לבשר אחד.

המה על כנף הצחוק צלחו־רכבו עד הגיעם לארץ החוילה, שם הזהב לטוב החרישי, המפכה אט, לא יחבוק בזרועותיו את האין־קץ, בלתי אם חלקת־נועם קטנה בת השעה האחת הזאת, ראשונות לא תבחן ואל הבאות לא תדרוש, כמו שתי גדות נהר העתים נעתקו ממקומותיהם, אשר היה ואשר יהיה השתפכו אל תוך העתה, כאבנים הרבות למראשותי יעקב, אשר נהיו לאבן אחת. ויהי להם כנהר אשר ילך הלוך והתרחב הלוך ושטוף ועד לאין קצה, לאין ראשית ולאין אחרית, כמו לא נפרדו העתים לבקר ולצהרים, לערב ולילה, לחלקי־שעות ולרגעים, אשר יתנפצו כגלים, כי על כולם פרושה נהרה אחת ויהי ערב ויהי בקר ויהי לילה יום אחד. ויהי כי טוב עליהם לבם ויצעדו כאילה וכעופר בחיק העת הרחב ללא מצרים על פני השדות המשתרעות למרחוק, עלו ערים, וירדו בקעות, באו בין סבכי העצים, קטפו פרחים וקשרום לצרורות, חלצו נעליהם וצעדו יחפים לדרוך במו רגליהם על הרגבים, מדדו בשעליהם כברות־דרכים בין עץ למשנהו ובין ירכתי החורש לשפת הנהר. ויהי בהביטם כה וכה ויראו כי אין איש מסביב וירדו לטבול במי הנהר. ויצאו מן המים ויבואו אל היבשה ותהי בעיניהם חדשה. לאחר זאת יצאו בשנית לקדם את פני המראות, לחזות בנופי, להתחקות על מעוף כל ציפור ולכנותה בשמה, לקשור פרחים לצרורות, לחבק בזרועותיהם יחדיו את העצים, להשקיף על העננים, לשים יחדיו את מבטיהם על כל רמש למינו. ויהי להם בבטאם שמות הציפור, הלטאה, הפרח, העץ, כמוהם כאדם הראשון בעתו אשר שומה עליהם לתת שמות לכל, כי חג להם היום חג חנוכת העולם, כאשר יחוגו חנוכת הבית, המשכן, שדה וכרם וחנוכת בית תחכמוני. זאת לא זאת, כי שומה עליהם לשית את כל המראות, הנופים והדמויות בתוך כור המצרף אשר לחושם הבוחן לאמר להם חן־חן. ויעשו כן. ויביעו מפעם לפעם בקריאות צוהלות ללא מלים את דכי־רגש\ם למראה מפלאות הבריאה. בצעדם יחדיו לרוח היום הוזים, משתאים, שוקקים באין דעת נפשם, באין דעת רעב. דבקו ככה בעולם, עד כי שכחו עולם. שכחו רם ויעל ונהיו יחד לבריאה אחת,אשר שם חדש יותן לה.

עיפות נעימה אחזתם. ראו לפתע, כי עוד אחת מעט תרד השמש לשקוע. ויזכרו, כי מעצם הבקר לא בא אוכל אל פיהם. רגליהם פקו מעט־קט. שֹבו אל הסוכה ולקחו משם את הכפות והמזלגות, הכוסות וסיר הלחץ, להביאם אך נוום השאנן. יעל ראשונה הגתה את הרעיון לכתת עוד, אם, מעט ואם הרבה, אולי ימצאו בקתת־אכר לקנות שם בכסף מלא דבר־אוכל, ירק או פרי. למרבה הפליאה קם להם הנס פעמיים. לא ארכו הרגעים ונגלתה לעיניהם בקתה בודדה, גינה מסביב לה. ויבואו אליה ויקנו מיד האכר ירק וכל פרי למינו מעונת השנה אשר שמור עמו מן היבול לפני שנה. ויביאו את הצידה אל נוום השאנן. וישבו יחדיו, רם ויעל, שנים באחד. ויעשו מטעמים מן הירק ואת התפוחי האדמה קלפו לשיתם בסיר לבשל, ואת ריח הפרי הביאו אל אפם והיו מכהנים בקודש.

ורם אשר נפשו געלה במלים על רגשות, לא הזיר הפעם את שפתותיו משיח נמלץ. ותהינה מיליו בפיו כלוית־זמר בפי הלוי למלאכת הקודש בידי הכהן. וישא רם את משלו על הירק והפרי, אשר המה ילדי הבריאה הנאמנים רב יותר מן האדם והתמימים אף יותר מן הצאן. נשמת הבריאה כתומה מפעמתם. אותם כי נאכל נחוש נחוש מגע שפתותינו בעטיני־תבל; אותם כי נריח יבוא אל אפנו ריח הקטורת אשר האל יקטיר לבריותיו; אותם, ילדי כל עונת השנה, כי נאמץ אל ליבנו, נבוא בסוד העתים, ותחת להתחקות על הליכות־עולם נהיה אנחנו בני־אדם לחלקי־עולם ואדונים לעונות השנה, לאמר לזמן. והיה כאשר נשכיל אל הירק להיות עמו לנפש אחת, או אז נהיה אנחנו אדוני העתים לשנות זמנים ולשנות מועדים. לא עֹד ייאמר בערב מי יתן בקר ובבקר מי יתן ערב, כי האדם החולש על הזמן יעשה לו בקר או ערב, לילה או בין הערבים, לרצונו.

ויעל, בשמעה את מצהלות־שיחו, ותשאלהו:

– ואתה רם מה תאמר לזמן ויהי?

– ליל אמש – ענה רם.

אולם יעל לחשה: ואני אומרת יהי בקר. טוב היה ליל אמש. אולם טוב ממנו הבקר.