בין עשרוֹת אנשי־השם וגדולי־הרוּח שנפלוּ חללים בימי המרד ובשנות הטבח ההמוני בפולין, נרצח גם ד“ר שיפר ז”ל, נאמן־ביתה של היהדוּת הפוֹלנית.

קשה לכתוֹב על שיפר, כששמו משובץ לפניך במסגרת שחוֹרה. קשה להשלים לרעיון, שלא ניפגש עוד עם החבר שיפר, הער והמעורר, הגועש ולוֹהט תמיד, איש עמקות־המחשבה וההומור התוסס, מגלה הטמירין של עברנוּ־ההיסטוֹרי וחכם־הרזים של מלחמת קיוּמנוּ.

איש־המדע היה שיפר ביסודו, נוטר נאמן של כרם־תרבוּתנוּ, אחד הבנאים המפוארים של ההיסטוריוגרפיה היהודית בפולין. היו רבים שקדמו לו, היסטוֹריוֹנים פולניים־יהוּדיים מוּבהקים, כמו א. קרויסהאר, ל. גומפלוביץ, ה. נוסבוים ואחרים שהניחו יסודות מדעיים לתולדות היהודים בפולין, אולם שדה־חקירתם הפורה והברור לא נהנה מברכת הגישה הלאומית, זו הברכה היחידה המבטיחה למדע חיי־עולם בנשמת האומה. שיפר ביחד עם חבריו הקשישים בני ארצו הפרוֹפ' מ. שור ז“ל ומ. בלבן ז”ל שמא על מסורת־המדע הגליצאית של רנ“ק ושי”ר, שינקוּ משרשי־עבר של אומה חיה, אשר פניה מכוּונים לעתיד. בחקירה ההיסטרית לא היה שיפר בעל מונוגרפיה מצומצמת, איש המיניאטוּרה המדעית, המצטמצם בד' אמות של חלקי־בעיה או קטעי־מאורעות היסטוֹריים. הוּא היה שייך לסוג בעלי־האשכולות, רוקמי הידיעות הרחבות, קוֹראי־הדורות בכל מרוצתם ההיסטורית. הוּא טיפל בענפי־היסטוריה בודדים רק במידה שהם נצטרפוּ לאילן רב־פארות וכבד־פירות, לעץ־חיים של תרבוּת יהודית מקוֹרית. כי שיפר לא היה נזיר־מדע, המתעלם באבק הגניזות והארכיונים מאור־החיים; הוּא דרש סמוכין בין המדע והחיים, ואף ידע לשלבם בחוטי־רגש עדינים. מנבכי מחקריו בוקעים ועולים הדי־חיים, בנות־קול עמומות של הגורל היהוּדי, העתיד היהוּדי. שיפר בחר כמקצועו את תולדות הכלכלה היהוּדית. כאן השפיעה עליו בלי ספק אישיוּת מורו הגדול, הפרופ' הוינאי בּאֶם־בּאַוואֶרק, שיצר שיטה עצמאית בתורת־הכלכלה. אוּלם בבחירת מקצועו הכריעוּ זיקתו הנפשית לעם, זה היוצר האמיתי של ההיסטוֹריה וגיבורו הקולקטיבי הנעלם, המתגלה ביותר בשטח הכלכלה. “לא די להכיר – כותב וחוֹזר שיפר בהקדמוֹתיו לשני ספריו – את יהוּדי השבת בנשמת היום־טוב שלו, אנוּ משתוקקים להכיר ולדעת את דברי ימות החול של היהודי, את דברי־ימיהם של אותם עלומי־השם על רבבותיהם, שטווּ ורקמוּ את מסכת העתיד בחוטי עמלם ועבודתם”. ומכאן – נטייתו לסובייקטיביות בהנחותיו ובמסקנותיו. השקט האולימפי של האובייקטיביות המדעית מופרע פה ושם בגעש יצרו הלאומי והציבוּרי הסוער. מטעם זה גם השיטה האינדוקטיבית יותר קרובה לרוּחו, באשר היא נותנת כר נרחב יותר לאינטואיציה מדעית, להיפותזות נועזות מהדידוּקציה המשעבדת את רוּח האדם לקיים, לנתון.

את תכוּנוֹת רוּחוֹ אלו אנוּ רוֹאים כבר באחד בחיבוּריו הראשונים “ראשית הקפיטליזם אצל יהודי המערב” שנתפרסם ב־1906 (והוא אז בן 22!) ב“מכתב־העת למשק־עממי ופוליטיקה סוציאלית” בוינה. משמשים בו בערבוביה ידיעת־מקורות, עצמאות־מחשבה, היפותיזות מדעיות, קווי־סקירה רחבים, אוּלם גם התמודדוּת עם בני־סמך בחקירת הכלכלה היהוּדית ובראשם עם זוֹמבּרט המפורסם, שהרבה מהמוניטין הנוצצים שלו הפכו לאור האמת ההיסטורית לאסימונים מחוקים; גם התקפה על הגזענות הגרמנית שביקשה לפרש את ערך היהוּדים בכלכלת ימי הביניים ב“רוח” וב“נשמה” יהוּדים, בנוסח הספיריטוּאליזם המדעי של סאויניי וחסידיו.

שלב חדש של עליה מדעית הוּא ספרו “תודות הכלכלה של היהודים בפולין בימי הביניים”, ספר רב־כמות שזכה בתחרוּת לפרס האוּניברסיטה הלבובית. המחקר של הסטוּדנט הצעיר מפליא ברוחב הרקע (המגיע עד שנת 1500), בניתוּח המדעי היסוֹדי ובעוֹמס המקורות והתעוּדות ההיסטוֹריות. אך לנגד עיניו ריחפה מטרה מקסימה יותר – תורת הכלכלה היהוּדית בכל ארצות העולם ובכל רציפוּתה ההיסטוֹרית. הרי זהוּ הליקוּי הכאוּב ביותר בהיסטוריוגרפיה היהודית! גרץ במפעלו ההיסטורי הכביר לא החשיב לגמרי את הגורם הכלכלי־סוציאלי; דובנוב ידע אמנם להעריכו ולהבליטו ביצירתו, אוּלם לא במידה הדרושה והמספיקה. אפילוּ “ההיסטוריה החברתית והכלכלית של היהוּדים בימי הביניים” של גיאורג קארו המטפלת במיוחד בבעיית הכלכלה מצטמצמת בתקוּפת ימי־הביניים בלבד ומסתיימת במחצית המאה הי"ד. הליקוי הזה בתולדות הכלכלה היהוּדית אינו נותן דמי לשיפר ומגרה את יצר־יצירתו. ובגעש חייו הוורשאיים העמוסים סבלות ציבוריים ומלחמות פוליטיות מופיע “תולדות הכלכלה היהודית” שלו, ספר־מוֹפת רחב־ידיעה וגדוּש־תוֹכן, שהרצאתו מסתיימת בשנת 1750. מובן, שאין זה סוף הספר; מובן שכל תאי־מוחו דרוּכים להמשכת המפעל. ובינתיים – בין ישיבה לאסיפה, בין נאום והרצאה, הוּא חוזר ושב וחוזר לנושא שעשועיו – לתולדות היהדוּת בפולין, ושולח דברו מעל כל הבמות המדעיות ומפרסם מחקריו בכל האנציקלופדיות, החל מאנציקלופדיות האמריקנית־יהוּדית הבלתי־גמורה, ובינתיים הוּא מוציא לאור ביחד עם אריה טרטקובר את “היהודים בפולניה המשוחררת”, בשני כרכים, גדושים ומהודרים ומשתתף בהם כעורך ואיש־מדע, ובינתיים הוא מחבר על־פי הזמנת קהילת וארשה ספר רב־כמות על המסחר היהודי, זו שירת־הברבור המדעית שלו, שלא הספיקה להגיע אלינוּ

הדגשנו קודם, ששיפר דרש סמוכין בין המדע והחיים. לא נגזים אם נרחיב את המושג: הוא ביקש סינתיזה בין האמת והיופי שבתרבותנו. לא ייפלא איפוא, שהיסטוריון הכלכלה היהוּדית היה גם ההיסטוריון של האמנוּת התיאטרלית היהודית. ואם בשטח הכלכלה המשיך מעשי קודמיו, הרי בספרו “תולדות האמנוּת התיאטרונית והדרמה” יש לראותו כאחד ממניחי־היסודות של ענף־מדע זה שבתרבוּת היהוּדית. אולם אם האמנוּת היהוּדית פיגרה בהרבה מבחינה היסטורית מאחורי החיים הכלכליים של היהודים, הרי היתה בת־לווי נאמנה בחייו וביצירתו של שיפר. בשקידה ובאהבה אין קץ התמסר שיפר לאמנות היהודית, לתיאטרון היהודי, לאמנות הציור והפיסוּל, לתרבוּת המוּסיקאלית היהודית. הוּא היה אב ופטרון לאמני ישראל, שמח את שמחת גידוּלם ושגשוּגם וכאב את כאב מעמדם העלוּב בתוך הציבוּריות האדישה. קשרו האירגוני של שיפר עם האמנוּת היהוּדית שהיתה עממית במהותה, בתכנה ובהרכב יוצריה נבע, דרך אגב, ממקור אותה העממיות, אותה הדמוקרטיות העמוּקה שציינה את כל ישוּתו והלך־רוּחו.

דמוקרטיות זו היתה שורש נשמתו. החל מימי שבתו בנעוריו בעיירת־הגבול הגליצאית, שבה הבריח בחשאי ספרות בלתי־ליגלית מאוסטריה לרוסיה הצארית, דרך תחנת הפעילוּת המפלגתית בשורות מפלגת פועלי־ציון הגליצאית ועד סוף ימי פעוּלתו במחנה הציונים הכלליים־רדיקליים לא חדל שיפר מלהיות סוציאליסט בנפשו, לוחם העם וחובב העם, בעל מחשבה חפשית ורדיקלית שנתן תמיד את ידו לתנועת העבודה הציונית בהאבקויות ובהכרעות ציוניות וציבוריות.

כאיש־מצפון ידע שיפר להילחם בעקשנות על השקפותיו ביריביו מבחוץ ומבפנים. תקוּפת צירותו בפרלמנט הפולני היא מגילת־זוהר של הגנה לאומית ועמידה על כבוד האומה. כנואם מפואר, מהיר־מחשבה ושנון־לשון, ידע להדוף בעוז את התקפות האנטישמיוּת הפרוּעה של הריאקציה הפּולנית. אוּלם בתקיפות עקבית נלחם גם בתוך ה“חוג” היהודי של הסיים הפולני נגד אותם הציונים שזממו לכפות על הנציגוּת הפרלמנטרית הלאוּמית בפולין מדיניוּת של הסכם עם ממשלת הריאקציה. ובאותה הדריכות והמתיחות הנפשית עמד יום־יום על מצפה האינטרסים של היהדות הפולנית כפובליציסטן ברוך־עט, שהגיב על כל סכנת־חוץ ועל כל תקלת־פנים בישראל.

עם כל הדריכות המלחמתית שלו היה שיפר אדם טוב־לב ורך־מזג, תמיד שופע הוּמור, תמיד קורן אופּטימיוּת ואמוּנה באדם באנושוּת, בדמוקרטיה.

אם נפל שיפר במלוא הכרתו, הרי ברגע האחרון ודאי דובבו שפתיו על מחר נעלה יותר, שכל ימיו חרד לקראתו ונלחם על בואו.

תש"ג