רקע
אברהם לוינסון
יצחק קצנלסון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

יצחק קצנלסון

קשה לי לדבּר בלשון עבר על חבר יקר שהיה כולו הווה והוויה, יסוד-העלומים בחיים ובספרות. למעלה משלושים שנה הייתי קשור אליו קשרי אחוה וידידות נאמנה. עשרות שנים חסיתי בצלו ונהניתי מאוד פניו ורוחו. בעיר לודז שלנו, עיר העשן, וזיעת העבודה, ורעש המכונות, והחמריות המעשית – היה יצחק קצנלסון נקודת-המרכז, אשר שפעה אור, חמימות, חברוּת, צחוק ואהבה. לא ייפלא, שאל האור הזה נמשכו טובי האנשים מהספרוּת והעתונוּת הלודזאית ואנשי הבוהימה האמנוּתית לגווניהם. בביתו היו מתכנסים ויושבים בכפיפה אחת גם ישעיהוּ אונגר, זקן-הסופרים, עתונאי ציוני שקול-דעת, גם המשורר העממי התמים הרשלי, גם י. טרונק, נצר-החסידים המפוּנק וההיסטוריוסוף הבּוּנדאי, גם הצייר המבוּלבל בראונר, גם הצייר הכשרוני הניך ברצ’נסקי, שתמונותיו קישטו את חדר-האוכל הגדול של הקצנלסונים, גם הסופר הזקן וזעום-הפנים ר' מאיר פונר, בהילוכו המרושל ובבגדיו המרופּטים, שהיה מתווכח תמיד עם אביו של יצחק, המשכיל והלמדן, ר' יעקב-בנימין. יצחק היה כעין רבי ספרותי, שהיו לו חסידים בכל הזרמים ושהוא עצמו לא ידע ולא הודה ברביותו.

סוד התחבבותו של יצחק היה נעוץ בפשטותו הבלתי-רגילה, בחברוּתו המלבבת ובמיזוג הנפלא והמופלא של תמימות כמעט ילדותית ופיקחות-חיים מעשית. לפי טיבו וטבעו היה אֶנתוזיאַסט, שהתלהב והלהיב בעיניו הגדולות מתחת למצחו הקמור הרחב, בצחוקו המדביק ובפשטות הליכותיו. התלהבות זו נתלוותה ברגישות ועֵרוּת רבה, בזריזוּת תנוּעות ומימיקה, בנטיה לדרמטיות. היצר הדרמטי, המשחק היה נטוע עמוק בלבו. זכורני, בשנת 1911 כינס יצחק אותנו, תלמידי בית-ספר, בחדרו והציע לייסד במה עברית. “גם אנו נשחק “תיאטר”, כמו זנדברג, אולם נשחק עברית. מה יש?” – ובנסיונות חלשים של חובבים-טירונים יצר את הבמה העברית הראשונה ברוסיה ופולין. הלהקה הלודזאית הציגה באולם “הזמיר” את “מכירת יוסף” שלו ואת “המלחמה ואהבה” של ארנו, ואחר כך את “הגיטו החדש” של הרצל ואת “אוריאל אקוסטה”, תחילה לודז ואחר כך בערי התחום ברוסיה ובקונגרס הציוני הי“א בוינה… השתתפותם של גדולי השחקנים היהודים יוּליוּס אדלר ואשתו, ל. זסלבסקי, וולף זילברברג, הרשל ידווב ב”הבמה העברית" הודות להשפעתו האישית של יצחק, נטלה ממפעלו החלוּצי את אופיו הדילטנטי-נסיוני ושיוותה לו ערך אמנותי.

נטיה זו לאמנות בימתית לכל צורותיה לא עזבתו אף פעם. כשקמה בלודז האורטוריה העברית הראשונה בעולם, שביצעה את יצירות היידן, הנדל ומנדלסון בניצוחו של החרשתן חייקל ינובסקי – דבר שהיה אפשרי רק בעיר פרדוכסלית כלודז – היה יצחק המנהל הספרותי ומתרגם הטכּסטים של האורטוריות.

את התלהבותו ויצרו הדרמטי ליהט וליבן יצחק במעבדה מיוחדת שהקים בלודז, תחילה בבית-הספר העממי ואחר כך בגימנסיה העברית, שיסד ועמד בראשם. מי שלא ראה את ארשת-פניו של יצחק בשעת שיעורי תנ“ך, את אופן לימודו וצורת הסברתו לא יבין את צירוף-המלים של פדגוג-אמן. הוראתו היתה כולה – פואימה פדגוגית, ספוּגת עומק לירי ומתח דרמתי. יצחק היה טיפוּס מושלם של מחנך, שההוראה היא אמנותו ולא אומנותו. לכתר-משנה של אמן-פדגוג זה בכוח הזדהותו הגמורה עם הילדים, בכוח תמימותו, שלא היה בה כלום מההתממות וה”התילדות" האנטי-פדגוגית. הרי הוּא יצחק, התחיל הראשון לשיר שירי-ילדים במקום שירים בשביל ילדים. בין שני הקטבים האלה – הליריקה והדרמתיות – סבבה יצירתו, שקיבלה ביטויה הסינתיטי בדרמה הלירית. בדרמות הריאליסטיות, כמו למשל “במעגל” או “תרשיש” לא הצליח. הוא לא היה ביסודו איש הפרוזה, אם כי יצר לא-מעט גם בה. השירה היתה, בעצם, הפרוזה שלו. לבו קורץ מחומר שירי, פיוטי, נגיני. הוא שר כל חייו, כמו ששרה הציפור, ולא קיבל עליו עול ההברה הספרדית וכללי הקצב והחריזה החדשים. היה בזה לא סתם עקשנות, אלא מין גילוּי של עממיות, בחינת, “אשירה לעם בלשונו”, ותהא גם משובשת. אולם בעיקר חשש, שמא יפּגמו כללי-הדקדוק בצלילי-הנשמה, או כדבריו של יצחק: “הנגינה אינה עיקר לי, – לי עיקר המנגינה”.

יצחק שבא מהעיירה ליטאית קראֶליץ גדל, עלה ועמק בלודז. ככל התוצרת הלודזאית זכתה גם יצירתו לתוית, ל“יאַרליק” ספרוּתי, שסילף קצת את דמותו. בזכות “בגבולות ליטא” – זו היצירה האביבית, שבה נכנס לספרות העברית והתערה בה – נגזר עליו לייצג בשירה העברית את הקלוּת, הפזיזוּת, העליצוּת וחדוַת-החיים. אמנם בכינור שירתו העברית הרעיד יצחק בקלות וכנות מיוחדת את נימי-האהבה וצמאון-החיים. הוא הספיג את ספרותנו טל-עלומים וריח-אביב והציפה אור ואהבה. על שירתו רוַת-האמוּנה והעליזוּת ותמימת-הביטוּי עד כדי עממיוּת התחנך דור התחיה הצעיר, הרוגש והמרגיש. ואף-על-פי-כן לא היה זה קצנלסון כולו. אין להעריך את קצנלסון ושירתו בלי יסוד העצב והתוגה החרישית שבה. יצחק היה המשורר, שהושר ביותר בפי העם, ו“עמך” בגולה לא שר שירים עליזים. בראשית המאה לא היתה בפולין משפחה עובדת יהודית, לא היה מרתף או עליית-גג שלא שרו בהם את האֶלגיה הפופולרית שלו: “די זון פארגייט אין פלאמן” (“השמש שוקעת בלהבות”). המשורר מלך ראַביץ', אידישאי קיצוני, שכתב ספר משוּנה “הלכסיקון שלי”, בו הצליף 90 סופרים יהודיים, לרבות עצמו, בשוט הסטירה הלגלגנית שלו, עמד דום לפני יצחק קצנלסון בזכות האלגיה הזאת. העם והנוער ידעו על פה ושרו דווקא את שירת-העצב שלו. מי בקוראים הרכים לא ידע את שיר הילד החולם, הטס על כנפי הכרוב אל שערי גן-העדן, ובהגיעו אל הגן ובהיפתח שעריו – הוא מתעורר והנה חלום… ומי במתבגרים לא שר בימים ההם יחד עם המשורר “רוח עצוב, רוּח עגום, שא נא את אנחתי / דרך שדות, דרך יערות אלי אהובתי…”.

לא אחת תמנהו, כי הירח כאילו קרוב יותר ללבו מהשמש; ולא אחת הפליאתנו אהובתו, והנה היא חיוורה, נוּגה, ודוממת כאהוּבתו של היינה; מוזר היה לנו, שאת שיריו ששר באביב-נעוריו הקורן קרא דווקא בשם “דמדומים”; שמענו צלילי-יאוש ראשונים ב“שירת-האפיקור” שלו: תוגה חרישית נשבה לעתים אפילוּ משירי-ציון שלו. נימת-תוּגה זו היתה צליל-הלווי המסותר של כל שירתו. “בצד כל שיר שבשלושת הספרים – כותב יצחק בהקדמה למהדורת שיריו החדשה שהוצאה לאור ב-1938 – יעגם דבר-מה בלי-נראה לעין, שונה ממנו ברוח ובתוכן, ואתם לא ידעתם – – – שונים הכואבים. זה בוכה וזה – יש אשר הוא צוחק במכאוביו”.

יצחק צחק במכאוביו. ובמכאוביו נתעלתה רוחו ונתחרדה ראייתו לחזות מחזות-האחרית, מחזות ההיאבקות הגורלית של ישראל עלי אדמות. עוד בשנת 1930 הוא שר שירו “אלי קיר”:

"כַּבִּי הָאֵשׁ עוֹד טֶרֶם כָּשְׁלָה הַבֶּרֶךְ, / הִיא הוֹלְכָה וְתַמָּה,

הַשְׁלִיכִי מִיָּד הָאֲבוּקָה! / הָיְתָה רִבְבוֹת פַּרְסָה אֲרֻכָּה

הָיְתָה אֲרֻכָּה הַדֶּרֶך – / וָנוֹתְרָה רַק אַמָּה,

הִנֵּה הַקִּיר! / שְׁכוּר-יַיִן וְשָׁר אָנֹכִי אֶת רַגְלַי אֲשַׁוֶּה

כַּבִּי הָאֵשׁ וּמַעֲטֵה לַיְלָה צַוִּי. / וַאֲנַפַּץ רֹאשִׁי לַקִּיר".

הַשְׁקִינִי מִיֵּינֵךְ, עוֹרְרִינִי לָשׁיר!


ובהקדמתו משנת 1938 הוא כותב: “גם בשעה שאנו עומדים אל הקיר, אנו רגילים לשמוע אל הרינה ואל התפילה. הרגל זה כבר נעשה אצלנו טבע. אנו שרים ועולים בדם ואש ותימרות עשן. אנו שרים בלב מצולה בה הושלכנו”.

והמשורר הלך בשיר לקראת המוות.

הוא שר בגיהינום. הוא שר ועלה בדם ואש ותימרות עשן. הוא שר תחת כנפי המוות, בקרב האוּמה הטבוחה. הוּא שר שירת-תוכחתו המחרידה אל השמים הנעולים, אל המצפון האנושי האילם. הוּא – היחידי מששת מיליון המושמדים – הוריש לנו לדורי-דורות את יומנו, זו מגילת-הנקמה שנכתבה בגיא-ההרגה, זו תעודת-הקיטרוג הנצחית של רשעות-האנושות, זה כתב-ההאשמה ההיסטורי של העם המושמד נגד כל תלייניו ורוצחיו הגלויים והנסתרים בכל העולם כולו.

כרע-נפל המשורר, אך שירתו לא נפסקה.

היא בוערת-סוערת בלב דור צמא-גאולה, דור בונה-מולדת, דור נלחם על כבוד-האומה ושיחרורה הסופי.


תש"ו

המלצות קוראים
תגיות