אם שלימות פירוּשה – מיזוג ניגוּדים, היה פרופ' שור איש-השלימות המופלאה. האיש שישב כל ימיו באהלה של תורה, בסתר ארכיונים וגניזות, ידע לגלות לב ער ורַגָש בחיי-היהדות, בבעיות מציאוּתנוּ הקשה והמסובכה; המלומד בעל המוח האנליטי, הקפדן והדקדקן בסוגיות מדעיות, היה בעבודתו הציבורית רחב-לב ורך-מזג מאין כמוהו; איש הקצוות במדע היה בעל-ראייה סינטיתית בחיי הציבור. סינתיזה זו היא שעמדה לו להחזיק מעמד-כבוד בראש יהדות פולין הסוערת.

פרופ' שור עסק, כידוע, בשני ענפי-מדע: בחקר אשוּר וּבבל ובחקר תולדות היהדוּת בפולין. בחיבוּריו המדעיים שמר על המסורת המדעית של מוריו הגדולים, דוד היינריך מילר ואדוארד מאיר מצד אחד ומאיר איש-שלום ואדולף שוורץ מצד שני. אוּלם בעצם הזיווּג המוזר של שני ענפי-המדע המרוחקים האלה היה משום שאיפה סינתיטית לשני יסודות: השורש העברי והגורל העברי. במחקריו על המשפט והתעוּדות הבּבליים, וּביחוּד במאמר שהגן בו על מקוריוּת התנ"ך נגד סילוּפיו של דליטש, נתן שור ביטוּי מוחשי לשורש העברי, ובחיבוּריו על חיי היהוּדים בפולין (“היהדות בהרזשמיטל עד סוף המאה הי”ח", “אירגון החיים האבטונומיים היהודיים בפולין” וכו') נתגלה יחסו לגורל היהוּדי. שני אלה היוּ מקור חייו גם במדע, גם בעבודה הציבורית.

הזיווּג הזה של השורש הסטאטי והגורל הדינאמי לא עלה יפה בחיינוּ. כמה מחוקרי-הקדם שלנו התעניינו בגורל ישראל? האם לא ניתקו כל המילרים והגוֹלדציהרים, הדרנבורגים והריינאכים את קשריהם ליהדות החיה, הסובלת, הנאבקת עם מר-גורלה? ומי מחוקרי-פולין היהודיים נתן את ידו לבני-עמו? האם לא היו הנוסבוימים, הקרויסהרים, האשכנזים נושאי ההתבוללוּת הלוחמת?

שור היה אחד המעטים, שמיזג את השורש העברי והגורל היהודי לשלימות לאומית חיה. עוד בקליציה האוסטרית היה שור אחד מעמודי היהדות בשטח החינוך הלאומי. משחר חייו, עוד בשבתו על ספסל הגימנסיה טיפח בלבו שני אידיאלים: העדפת היסוד ההיסטורי בלימודי הדת, והאהבה ללשון ולתרבות העברית. במלחמתו ללשון ולתרבות העברית היה שור קנאי ללא פשרות. כבר בשנת 1899, כשנבחר לפי התחרות למורה-דת בסמינריון הממשלתי למורים בלבוב, נלחם על לימוד התנ“ך בלשון העברית וגם ביצע סוף סוף את שאיפתו. ביחוּד גברה מלחמתו לעברית לאחר שיסד בשנת 1904, יחד עם ד”ר ברנרד הויזנר ופרופ' בלבן, “אגוּדת מורים בני דת-משה של בתי-ספר עממיים ותיכוניים”. באגודה זו, שבה התנצחו שני זרמים, לאומי ואסימילטורי, הופיע פרופ' שור כלוחם מובהק להוראת התנ“ך בבתי-הספר בלשון העברית. המלחמה היתה קשה ועקשנית: בר-פלוגתיה של שור היה חבר מועצת בתי-הספר הממשלתית, נציג האוכלוסיה היהוּדית פרופ' שטרנבך, מתבולל קנאי, שדרש להורות את התנ”ך בלשון הפולנית. המלחמה הזאת כבדה על-ידי כך, שגם חלק ניכר של המורים התנגד לעברית. יתר על כן: גם הורי התלמידים, לפי דבריו של שור, היו מכנים את המורה שהעז לדרוש מתלמידיו ידיעת התנ“ך במקורו העברי בשם “אנשטישמי יהוּדי”. ואם ניצח ה”אנטישמי" הזה, אם קם דור עברי-לאומי בגליציה, ואם יהדות זו זכתה למעמד היסטורי של “יום העברים” בלבוב (1911), רב היה חלקו וגדולה היתה זכותו של פרופ' שור בכל אלה. ואם מלחמה זו לעברית היתה הגרעין, הרי מתוכו צמחה והסתעפה אחר-כך תנוּעה עברית חיה, שהקיפה את כל הנוער היהוּדי הלאוּמי בגליציה.

לעבריות זו, עבריות ציונית חיה, שמר פרופ' שור אֵמוּנים כל ימי חייו. בשנת 1923 נבחר שור למטיף בבית-הכנסת הגדול בוורשה. בדור האחרון סימלו מטיפי ורשה את המחשבה הציבורית היהוּדית ודרגות התפּתחוּתה. הנושא הבולט של ההתבוללות היה הרב צילקוב, מטיף-החצר של הבּרסונים, הדיקשטיינים והנתנסונים. הוא היה מתבולל רומנטי, פטריוט פולני עד מוח-העצמות. בית-הכנסת שברחוב טלומצקה היה סגור ומסוגר בפני כל מחשבה לאומית. את תקוּפת המעבר בחיי היהדוּת בפולין סימל ד“ר שמואל פוזננסקי, יורש מקומו של צילקוב. רוח חדשה התחילה מנשבת עם בואו של פוזננסקי במצודה הקדושה של האריסטוקרטיה היהוּדית בוורשה. אוּלם פוזננסקי, זה חוקר-הקראים המובהק, שהיה גם ציוני מובהק, היה עדיין אנוס, על-פי ה”דיבור“. למרות רצונו נטפלה בו מידת-הקראים: תורתו שבכתב היתה עברית, לאומית, ציונית, אולם הוא היה כפוּת בתורה שבעל-פּה. רק בשלב השלישי – בזמנו של פרופ' שור – הושמעו בפעם הראשונה בבית-הכנסת האסימילטורי דרשות על בנין ארץ-ישראל, על קרן-היסוד וחלוציות. יחד עם ד”ר יהושע טהון בקרקוי וד"ר מרדכי זאב ברוידא בלודז' השליט פרופ' שור את הציונות בבתי-הכנסיות לנאורים בפולין.

היה עוד קו טיפוסי לעבריותו של שור. מן העת שסוקולוב נתמסר למדיניות הציונית, ו“הצפירה” אספה נגהה, והאידיש ושפת המדינה דחקו את רגלי העברית, ניטלה זו ונמסרה למורים, לתלמידים ולחלוּצים, העברית חדלה מהיות שפת הטרקלין הציוני. אוּלם פרופ' שור שמר אמונים לעברית במסירוּת בלתי-רגילה. כל אסיפת-עם, כל כינוס לאוּמי היה פותח בלשון העברית, לא לשם פורמליות בלבד, אלא מתוך הכרת-צורך פנימית; נאומיו שהצטיינו בסגנונם הנמלץ ובהידור ניבים היוּ תמיד על טהרת הלשון. הלשון העברית נשתלבה שילוּב אורגני וטבעי במסכת התחיה הרוּחנית, שבה ראה תנאי קודם לגאולתנוּ הלאוּמית. השקפתו זו קיבלה מרום ביטוּיה במוסד התפארת, “המכון לחכמת ישראל” בוורשה, שפרופ' שור היה ביוזמיו ובבוניו. מימי גייגר וצונץ נתלבשה חכמת ישראל באירופה המערבית ובאמריקה בלבוּש זר, בשפות לועזיות. “המכון לחכמת ישראל” היה כוּלו עברי, בשפת ההוראה, בשפת פירסומיו המדעיים וברוח שהיתה שרויה במוסד.

שור היה איש המצפוּן הלאומי. בעצם לא חדל מלחלום על המשכת עבודתו המדעית. הוא אמר לי לא-אחת: העבודה הפילנטרופית והעבודה הסוציאלית אוכלות אותי בכל פה ומונעות אותי מלהתמסר לתעודתי. הנה ישנם במערב Social-Rabbiner רבנים-מטעם הממונים במיוּחד לעבודה סוציאלית. מדוּע לא יקימו גם אצלנוּ מוסד כזה? כך היה אומר, והיה עושה את אשר דרש ממנוּ יעודו, את אשר הטיל עליו הציבוּר. הוּא היה ממלא את כל השליחוּיות הלאוּמיות ללא ריטוּן, ללא השתמטוּת. בסינט הפוֹלני או בדירקטוֹריוֹן של קרן-היסוד, באגוּדת שוחרי האוּניברסיטה או בהנהלת “צנטוס” – בכל שטחי הפעוּלה המדינית, הלאוּמית, התרבוּתית והסוציאלית ראינוּהוּ בקוממיוּתוֹ, בסבל אחריוּתוֹ, בהוֹד-קסמוֹ האישי, בפשטוּתוֹ ובאמוּנתוֹ הגדולה. היה בו מתכוּנת ריש-גלותא, נשיא בישראל, שהיה רצוּי על כל אחיו, אהוּב ומכוּבד ומורם בכל חוּגי ישראל.