רקע
אברהם לוינסון
יעקב זנדבנק
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשט"ז 1956

זנדבנק היה אחד הראשונים בתנוּעה, שביקש לקבוע את עיקרי ההשכלה הפועלית, את מגמות חינוּך הבוגרים ואת התפקידים המוּטלים מבחינה זו על עסקני התרבוּת ופעיליה. את חייו הקצרים הקדיש למחשבה המרכזית, כיצד למצוא מנוף שבו נוכל להעלות את רמת-התרבוּת של הציבוּר העובד. הוּא מצא אותו בארץ דניה, שבה הגיעה ההשכלה הפועלית למרום שיאה. בדניה הקטנה והחלשה, שהחזיקה מעמד נגד שלטון הרשע הנאצי בכוחה המוסרי, מצא משוּם הקבלה לעם ישראל, אשר שרשי קיוּמו הנצחי נעוצים בשדה-הרוּח. במאה ה-19 פעל בדניה איש דגול, תיאולוג, היסטוריון ומשורר, ניקולאי גרונדטוויג, שכל חייו היוּ קודש לשרוּת עמו, שכל מהותו היתה מרד נגד שיגרה וקפאון וחתירה מהפכנית לקראת חידוּש החיים.

גרונדטוויג יצר אסכולה מיוּחדת בשדה השכלת-העם, הנקראת על שמו. ההשכלה ידעה שלבים שונים בתולדות התפתחוּתה. שלב-ההשכלה הראשון היה בתקוּפת ימי הביניים – השלב הדתי, שעיקר מגמתו היה חינוּך-ההמונים ברוּח הדת השלטת. בתקוּפה ארוכה ואפילה זו לא היתה איפוא ההשכלה, אלא מכשיר של שלטון בידי הכנסיה. כבכל העמים שלטה ההשכלה הדתית גם בחיי עמנו והטביעה עליהם את חותמה במשך כל הדורות, אם כי אין להתעלם מההבדל התהומי שהפריד בין ישראל לעמים. אף פעם לא קם בישראל אותו הכוח הקלריקלי, שעשה את דרכו בהיסטוריה בדם ואש ותימרות עשן. כל ערכי תרבותנו הדתית, כמו הקבלה, החסידות וכו', ואפילו אלה שהיו טבוּעים בחותם היצירה האינדיוידואלית, ינקו את חיוניותם ממעייני-העם. הרנסאַנס שינה באופן מהפכני את פני ההיסטוריה. בצד ההמון הפסיבי הופיע היחיד המשכיל, המתקדם. את מקום ההשכלה הדתית ירשה ההשכלה החילונית, ההומניסטית, השכלתנית. אמנם השכלה זו הצעידה קדימה את האנושות בצעדי-ענק על-ידי המחקר המדעי, על-ידי שפע המצאות ותגליות בשדה הציויליזציה; אוּלם גם השכלה זו לא הביאה הצלה ופורקן לאנושות, ולא היתה אלא מכשיר לשלטון בחברה האנושית, באוצרות הטבע, בשוקי עולם. הרכוּש הרוחני נתרכז שוּב בידי יחידים, אלא שאת מקום הכנסיה והמנזר ירשוּ חדרי-מלוּמדים וטרקליני מרום החברה. הקפיטליזם הרוּחני ליווה את הקפיטליזם החמרי. האנושות נתחלקה לשני מעמדות בלתי שווים: המעמד השולט, שבידיו המפתחות לרכוּש החמרי והרוחני והמון-העם – המחוסר כל. ה“אני” הרוחני האינדיוידוּאליסטי בלע את החברה, טשטש דמוּתה, דן אותה לאפס-מעשה, בלם את כוחותיה היוצרים; לכל היותר חינך אותה לחיקוּי ולהתבטלוּת בפני יחידי-סגוּלה, להנאה מפרי-התרבוּת במקום השתתפוּת בעצם יצירתה.

גרונדטוויג הכריז: לנו נחוצה לא השכלה פילנטרופית בשביל המונים; לנו נחוצה השכלה של המונים, תרבוּת הנוצרת על-ידי העם, הצומחת מתוכו, מהאדמה, שדה גידוּלו הטבעי של העם ותרבוּתו. בית-הספר הישן הוּא, לפי הגדרתו, “בית-ספר לקראת המוח”, “בית-ספר השחור”. במקומו יש להקים בית-ספר חדש, הנוצר על-ידי ובשביל העם כוּלו. וכך נוצר בית-הספר הגבוה העממי בדניה מיסודו של גרונדטוויג, אבי בתי-ספר מטיפוס זה בכל העולם. זנדבנק שאף לנטוע בית-ספר מסוּג זה גם על אדמתנו. ואמנם עצם הרעיון הזה נשתרש בקרקע שלנוּ. התרבוּת שלנוּ הפכה בדורנוּ תרבוּת-עם משתי בחינות: מצד אחד– התרבוּת העברית בצינורות של השכלה מסועפת לבוגרים, בתי-ספר-ערב, קוּרסים, סמינריונים, ימי-עיוּן, הרצאות, מקהלות, תזמורות, שירה בציבוּר, חוגים דרמתיים, ריקוּדי עם וכו' – יצאה מתחום יחידים, והיתה לנחלת רבים, לתרבוּת-עם; מצד שני – הציבוּר העובד מופיע לא רק כצרכּן, הנהנה מפרי התרבוּת, אלא גם כיצרן, המעשיר את התרבוּת בערכי-רוּח הנוצרים על-ידיו. בתרבוּת העם לא נעדר כמוּבן גם מקומו של היחיד, כי אין תרבוּת בלי ה“אני” היוצר, בלי המחשבה החפשית של היוצר. אם “אני” כאן – הכל כאן, כי כל העולם אינו קיים אלא בשביל חנינא בני, המסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.

השכלת-העם שבשמה דגל זנדבנק פירושה – השכלה חיה, תוססת, השכלה לא לשם דת ולא לשם דעת, אלא לשם חיים, לחיים של תרבוּת ולתרבוּת של חיים. ההשכלה היא עברית בתכנה וצוּרתה. הלשון העברית בלבד, על אף כל חשיבותה וחיוּניותה – לא סגי; העבריות של תרבותנו פירושה שיבה אל עצמנו, אל מקורות הבראשית של הווייתנו ההיסטורית. לא רק “השיבנו ונשובה” בלבד, אלא גם “חדש ימינו כקדם”. אין ערך לשיבת-מולדת בלי התחדשות בתוכה ברוח עצמיותה הקדומה, ההיסטורית. בזה שורש הסינתיזה של העבר והעתיד בתרבוּתנו.

לכל עם ועם יש אמביציה חוקית להשפיע על מהלך ההיסטוריה האנושית. גם לעם היהוּדי יש אמביציה להכניס את חלקו לאוצר התרבוּת האנושית. היצליח? לאלהי ההיסטוריה פתרונים. בדורות הרנסנס, הרפורמציה והמהפכה הצרפתית לא תרמנו ולא כלוּם. ובמידה שנשמע קולנו בתקוּפת המהפכה הצרפתית – היה זה קול של שלילה, של התכחשות לעצמנו, של ראשית ההתבוללוּת. ובמידה שהשתתפנוּ בדורות הבאים בתרבוּת העולם, היתה זו ברוב רובה השתתפוּת אנונימית, שנזקפה על חשבון זרים. כי היינו עם חסר-קרקע ונטול-מולדת. חסרנו קרקע טבעי וגידוּל התרבוּת וכלים מדיניים להגנתה וליצירתה. רק בימינו ניתנה בידנו האפשרוּת להטיל את משקלנוּ על כף מאזני ההיסטוריה והתרבוּת האנושית ולתרום את תרומתנו אנו להתקדמותן. ערכה של תרומה זו לא תיבחן אלא בכנותה, באמיתותה וברוּח החופש, חופש המחשבה והמצפון, שהוּא יסוד-תמציתה ושורש נשמתה של כל תרבוּת, ושהיה אחד מעיקרי משנתו של זנדבנק.

רבים מעיקריו של זנדבנק נתאמתו, נתבהרו במשך הזמן הקצר ועשויים לשמש גם היום נר לרגלינו ולהיות לנו לקו ולמשקולת. עיקר אחד היה: תרבוּת אי-אפשר ליצור באופן מיכני ומלאכותי, היא תמיד תוצאה של התנאים שאותם אנוּ מצוּוים ליצור, ואת התנאים האלה אין ליצור דרך-אגב ועל-ידי אנשים מקריים, אלא על-ידי חבר יחידים המקדשים ומקדישים עצמם לכך. הוא היה הראשון שטיפל בהקמת חבר כזה ובמסורת הזאת אנו ממשיכים. מה צריך לעשות החבר הזה? בענין זה הוריש לנו זנדבנק דברים ברורים ומפורשים. אנחנוּ הננוּ בעצם “חברת מפיצי-השכלה”, אבל מטרתה וממילא גם כליה נשתנוּ. תפקידה של ההשכלה הוּא “לשמש מגן לנפש האדם, להקנות לאדם תוכן משכיל, להעשיר ולהעמיק את יחסו לחיים ולעולם, להוציא אותו מבדידותו, לנטוע בלבו את רגש האחריוּת לנעשה ולאפשר לו למלא את תפקידו על אף המכשולים”. זהו תפקיד ההשכלה וזוהי האידיאה שלה. זנדבנק חשש שרעיון-שעשועיו יטושטש בהגדרות מופשטות ולכן חזר והגדיר אותו ביתר מוחשיות: “השכלה, פירוש הדבר – הכנת אדם לקראת חיים, לקראת יצירה, לקראת הקמת ערכים. השכלה לשם השכלה – מזיקה, היא מוציאה את האדם מתוך פשטותו הטבעית, שוללת ממנו את היחס הבלתי-אמצעי לחיים ולתופעותיהם ואיננה עוזרת לעיצוב האישיות”.

ועוד עיקר אחד לו הקדיש זנדבנק את מיטב מחשבתו והוא עיקר העיקרים היום: קליטה רוחנית של העליה, יותר נכון: של העליות. זנדבנק ידע היטב את הבעיות החמוּרות של הקניית הלשון, הדיוּר והשיכוּן וכו' שעמדוּ כבר אז לפניו. ואף-על-פי-כן לא נגע בם. הוּא נגע בטרגדיה הגדולה של היהוּדי בעולם המודרני, המפרפר בחבלי הניגוד בין העולם הסוציאליסטי והעולם הדמוקרטי-ליברלי. הוא נגע בטרגדיה של היהודי המודרני בימינו, הסבור שהוא משתתף בעיצוב ההיסטוריה, אך בעצם אף פעם לא השתתף בה, לא בהיסטוריה של הרנסנס, ולא בהיסטוריה של הרפורמציה, ולא בהיסטוריה של המהפכה הצרפתית, ועד כמה שהשתתף – הרי זה נשאר כתם מחפיר לדורות. וגם עכשיו השתתפות היהוּדים אינה אלא פורמלית, הפגנתית, אחיזה אינטלקטוּאלית חיצונית. כנגד זה בא זנדבנק לידי מסקנה, שהאלמנט המהפכני באמת של עבודתנו הוא הקניית תחושת המציאות החדשה לעולים ולעליות, הקניית התחושה, כי האלמנט הזה הוא ביצירה המתחדשת יום-יום ושעה-שעה, מתוך עיצוב חיים אחראי ומתוך קשר בלתי-אמצעי אל מציאות חיה.


תש"ט

המלצות קוראים
תגיות