רקע
אברהם לוינסון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשט"ז 1956

 

(על מות יוסף טרומפלדור וחבריו)

יזכור… יום של הזכרת-נשמות. אנו עורכים הזכרה של “שלושים”, לזכר הקדושים שלנו שנפלו על משמרתם. אנו מזכירים היום נשמות אחים, שקידשו בדמם את רצוננו, שחיזקו במותם את בנין העם לדורות.

אנו מרכינים עד ארץ את ראשינו לפני הגיבורים, שהביאו את חייהם הצעירים הנלהבים קרבן על קידוש השם.

אנו שותקים בצער, אלמים מזעם, אין אנו יכולים לספוד ולבכות, גאים אנו מלשפוך דמעות. גאים אנו מלחולל את הכאב בתחינות, במחשבות-יאוש, בקללות לאויב. גאים אנו מלבַכּוֹת את המוות, שנתן טעם לחיינו. גאים אנו מלהתיישב כאבלים על שרפרף, בשעה שנשמע בהרים קול השופר התוקע, הקורא לקרב.

לא צער, לא זעם, אלא חשבון-הנפש לעצמנו, לעם, לדור הבא.

רוחם של האבות ניצבת מעל לקברים, רוחם של הדורות הנושנים-הרחוקים, רוחו של העבר הצעיר-האדום, של מאינץ ושל ווֹרמס, של פאַסטוֹב ושל פינסק.

אבותינו שמתו ב“אחד”, שדלקו בשלהבות המוקדים, שפרפרו על כידוניהם של הפרשים-האבּירים, שנשחטו ככבשים תמימות ביום-החשיכה של השתוללות ההמון – אנו מרכינים את ראשינו לפני המעונים הגדולים הללו, אנו משתחווים השתחוויה עמוקה לזכרם של הקדושים הללו, אף-על-פי-כן מנקרת בלב השאלה הנצחית:

“על שום מה?”.

מי דרש את הקרבן הקדוש הזה? מה תיקנתם בסבלכם? מה קידשתם בהררים של קרבנות? מה הפריתם בים של דמים?

לא צער, לא זעם, לא מחשבות-אֵבל, לא חשבונות ישנים של העבר רב-הדמים, אלא חשבון-הנפש בשביל היום הזה, לקראת יום-המחרת, לקראת יום העתיד של העם בארצו.

אנו הולכים אל המחר על-גבי קברים של היום הזה. אנו משלמים לעתיד בקרבנות-אביב, אנו קונים בדם את הזכות לחיים:

בדמיך חיי, בדמיך חיי.

באביב הפורח של תחייתנו, בניסן המלבלב של גאולתנו המאירה, נפלתם אתם על המשמר כאריות, ובגופכם חסמתם בפני האויב את הדרך.

לא שרפו את גופיכם על מוקדים, לא הובילו אתכם כבני-צאן לשחיטה; זו הפעם הראשונה קרא עלינו האויב מלחמה גלויה, כעל שווה עם שווים.

אנו לא רצינו במלחמת הדמים. אך האויב הכריח אתכם לקרב הזה, אילצכם להגן על כבודכם ברובה; הארץ אימצה את רצונכם כפלדה, העם הלהיבכם ללכת בשורות, לחשוף את החזה כנגד האויב החזק.

וגאה ורבת-גבורה נשמעה תשובתכם.

ונודע לו לאויב מה מעשה-איוולת עשה, ונודע לו מה רבה גבורתו של גור-אריה יהודה במלחמתו, ומה נורא וגדול המחיר שישלם כל הרוצה להתנקש בחייו.

*

אנו אומרים היום “יזכּור” לזכר גיבורינו, “יזכּור” התפילה העתיקה, תפילתם של דורות על דורות, “יזכּור” הנצחי; אך אין אנו אומרים “יזכור אלהים”. לא אליו אנו פונים הפעם, לא אל היושב על כסא-הכבוד במרומי רקיעיו השוקטים, בהיכלו המרומם והקר, אלא יזכור העם, זה העם שמאז ומעולם קידש את שמו בשחיטות-דמים, בימי-אפלה בעולם כולו…

יזכור העם, כי הגיבורים הללו נפלוּ קרבן קדוש למען גאולתנו, מתו על קידוש העם!

יזכור העם, כי עדיין לא נגמר מפעל-התקומה הגדול של ארץ-ישראל. בדמם הם ערבו את המלט ללבֵנים בבנין הזה, אך הבנין כולו מצפּה עדיין למחנות בנאים, מצפּה ללבנים שיביא העם היהודי.

יזכור העם, כי הבנין הזה מחירו רב, הוא עולה לנו בדמים יקרים. כי הדמים הם הם המחיר הנדרש מעם הרוצה לבנות לו פינה לעצמו, בית לעצמו.

יזכור העם, כי דם הבנים הנופלים מרווה את שדותינו שלנו ומבשיל שיבּלים שלנו, ובאכלם את הלחם יטעמו הדורות הבאים את טעמו של מוות מפרה.

המלצות קוראים
תגיות