רקע
אברהם לוינסון
חיים ארלוזורוב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשט"ז 1956

מאז עברו 10 שנים. עשר שנות תהייה על סוד האדם, שנקרא בשם ארלוזורוב; עשר שנות התמרמרות על גורלנו האכזרי; עשר שנות חינוק כאֵב ודיכוי צער על פשע שלא יהיו לו שילומים וכפרה עד סוף כל הדורות.

אם מגילת חיינו הכאובה והדווּיה היתה מגילת-אש אשר ליחכה ובערה סביבנו, הרי הוא התהלך בתוכנו כאותו עלם בהיר-עיניים המתואר אצל ביאליק. אין כיום נביאים בתוכנו וחדל חזון בישראל. אבל למעטים, ליחידי-סגולה ניתנת המידה העל-אנושית של בהירוּת-מבט, של ראיית-נולד, של תחושת-עתיד. ארלוזורוב מפליא ממש בחוש נבואי זה המפעפע בדמו. הוא רואה במו עיניו את צפוני-טמוני-עתידו, קורא בו כבתוך ספר פתוח.

שִׁמְשִׁי שָׁקְעָה וְהַלַּיְלָה יֹורֵד,

בַּעֲלוֹת הַשַּׁחר יָמוּת הַמוֹרֵד.

בעלות שחר חייו, באביב חלדו, בעודו באיבו ימות המורד. כאלה באביב ימותו – באביב הגשמת החלומות של האומה.

ואין זו מליצה סתם של משורר בן י"ז – היא ממלאה כל חלל עולמו הרך, היא אינה נותנת לו דמי.

וְהָיָה –

בְּיוֹם קַיִץ צוֹרֵב, בְּרֶגַע אֶחָד, יֶחְדַּל לִבִּי מִדְּפֹק,

יֶחְדַּל לְעוֹלָם.

יוּשַׂם הַקֵץ בְּלִי רַחֲמִים. וּפָסַק לָעַד הַדִּאָלוֹג

בֵּינִי וּבֵין הָעוֹלָם…

לא אדם מלא אכזבות וספוג-יאוש עושה כאן חשבון עולמו, אלא בן-עשרים מלא חדוַת חיים, שופע עליצוּת, אמוּנה, אהבה – הוּא המדבר על הקץ שיוּשם בלי רחמים, על המוות בעלות השחר.

וכשם שראה את עתידו הפרטי, כך הרגיש את עתיד האומה, כך ידע להביט בעיניים גלויות ובהירות אל הבאות, אל מסתרי אחרית הימים.

והטבע האכזרי המחונן לאדם קוצר-ימים ובהירות-עיניים, כאילו רוצה לתקן את הגזירה וכל רסיסי-הכשרונות וניצוצות הקסם והמפוּזרים בחיי אדם, הוא מרכז בתוך שתים-עשרה שנה, הוא נותן לו רהט-דם מהיר יותר, קצב-חיים מהיר יותר, טמפו מהיר יותר, הוא מכה על ראשו ואומר לו: גדל! כי ימיך חוּצצו, כי יומך קצר והמלאכה מרובה ובמארב אורבים לך אויבי-נפשנו.

וכך הופיע ארלוזורוב בחיי-היהדות. לא חיים במובן המקובל, אלא סרט של ראינוע. גלגולים, תמורות, חליפות. טרנספורמציות של נשמה. יליד רוסיה, נכד של רב ברוֹמני, בן של סוחר, מתחנך באוירה של עיירה שקטה, ופתאום – אבן פורעים רוסיים נופלת לתוך מיטתו. ואבן זו קובעת את גורלו ובן-לילה הפך מאזרח רוּסי לגולה גרמני. ומתחילה תמוּנה ב': ארלוזורוב הגרמני. ולא סתם גרמני, אלא ויקטור הפטריוט הגרמני, חבר ה“יוגנד-וועהר”, המושקטור ארלוזורוב המשמש את ה-“Vaterland” שלו ב“בטליון השלישי הקומפּניה הי”א של הרזרב-יוּגנד-אינפנטרי“, ה”רגימנט החמישי"… והנער הרוסי הזה הוא התלמיד הגרמני ביותר בכיתתו והוא השליט בכל מכמני התרבות הגרמנית, וכהתבגרו כך יעמיק לחדור למעמקיה, וכסטודנט ותלמידו המובהק של זומברט הוא מתמזג בגרמניה של מעלה, בגרמניה של גיתה, רילקה, הלדרלין וגיאורגה.

ושוב אבן… לא אבן של פורעים, לא אבן-נגף, אלא אבן-בוחן, אבן-תרשיש, שהיתה לראש-פינה בחייו. בסיפורו האבטוביוגרפי “מסע אל המולדת” קורא ארלוזורוב לאבן זו בשם Zufall“”. כן, מקרה. פגישה מקרית עם י. רייכרט. ושוב תמונה המלווה באותו הקצב הקינמטוגרפי המופלא. המושקטור ויקטור הפך לחיים, שפת הלדרלין וגיאורגה נדחית על ידי השפה העברית. במקום ה“פטרלנד” באה ציון. המתבולל של אתמול הרחוק מהיהדות הפך פתאום לבן-בית בחיי-היהדות. ארלוזורוב מתחיל ללמוד עברית, לכתוב ולשיר עברית, הוא מתקרב אל הציונות, אל התנועה העובדת, אל “הפועל הצעיר”. הוא מייסד בברלין את “הפועל-הצעיר”. משתתף בועידת פראג, נפגש עם א. ד. גורדון ואליעזר יפה, עורך את ה“ארבייט”, מפרסם את חוברתו “הסוציאליזם העממי של היהודים”, שבה הוא מנתח ניתוּח מעמיק את המציאוּת הכלכלית היהוּדית ועושה את חשבון המפלגות הסוציאליסטיות הפסיבדו-יהוּדיות, את חשבונם של אזרחי-העולם אדלר, זינגר, טרוצקי ודיאמנט ובא לידי הכרת ההכרח ליצור סוציאליזם יהודי, עצמאי, מקורי, היונק משרשיו, סוציאליזם ארצישראלי – והוא אז בן 20!

ובאותה המהירות המפליאה הוא מקנה לעצמו עוד תרבוּת אחת גדולה כבירה – את הלשון והתרבות האנגלית, את הנגלות והנסתרות של המחשבה והמנטליות האנגלית. בתרבות זו ראה מכשיר הכרחי להגשמת יעודו. גשר הכרחי בין שני העמים המנוגדים כל כך באָפים ורוחם; ואמנם ידיעת-תרבות זו ניצל במשך ימיו הקצרים, כדי ליצור בכוח פילולוגיה פוליטית ודיפלומטית – לשון משותפת בין הגורם האנגלי והיהודי. היהודים הם עם פוליגלוטי, עם המדבר בשבעים לשונות והרוכש על נקלה ידיעת לשון זרות. אולם העם הזה, שנתן לעולם את האספרנטו, מקנה לעצמו בקושי לשון משותפת עם עמים אחרים, לשון האינטרסים המשותפים, לשון הבנה והערכה הדדית! ובמציאת הלשון המשותפת הזאת ראה אחד מיעודיו המדיניים.

ארלוזורוב היה מדינאי בכל רמ"ח אבריו. ודאי, כשרונו המדיני פחות מכל יכול היה בתחומי חייו הקצרים להתבסס על נסיון מדיני. את יכולתו המדינית שאב משני מקורות: מההשכלה המדינית-כלכלית שלו, שלא חדל להגות בה כל ימיו ומחושו המדיני, מאינטואיציה מדינית עמוקה שהיתה ספוגה בנפשו.

הוא מופיע על במתנו במלוא התחמושת של המדע הסוציאלי-מדיני המודרני. הוא שנא את הידענות השטחית, נטולת-השרשים, את הדילטנטיות הנבובה. על גישתו לבעיות כלכליות עולמיות מספיקה עדותו של אחד מספריו “תולדות ההתיישבות בעולם”, היחידי בספרותנו העברית, שבה מורד כבר ארלוזורוב ברבו, הפרופ' זומברט, וקובע עמדה עצמאית בבירור תופעות קולוניזציוניות. אלם יחד עם זה הוא רחוק גם מהמדע לשמו, אינו מסתגר באהלה של תורה. הוא עושה את תורתו קרדום לחפור בו ולבצר את היסודות הכלכליים והמדיניים של בנייננו. הוא היה אחד המעטים בתנועה שידע את ערך הזמן במהלך התפתחות התיישבותנו; וכשם שהגורל דחק בו את הזמן, כך הוא דחק את רגלי הזמן בציונות. בבהירות-עין מופלאה ראה את מירוץ-ההתחרות בין שני העמים, ראה את הקונפליקט הגדול העומד לבוא וקרא גם לעמו: מהר! תפיסת-מציאות זו היא שהולידה את ספרו “על כספי ההתיישבות של הסוכנות היהודית”, שבו הוא מעלה את הצורך ההכרחי של מלווה לאומי, כבסיס פיננסי-כלכלי למפעל התיישבותי כביר. כיום רבות מתביעותיו הן מובנות מעצמן, אולם בשנים ההן, כשגם בארץ גם בגולה כרעו לאליל היזמה הפרטית וראו בה חזות-כל והפכוה לקרניים כדי לנגח בהן את מפעל-ההתיישבות העובדת – היו אזהרותיו וביקרתו של ארלוזורוב אבני-יסוד בכלכלתנו הלאומית בארץ; כן דרישתו שהמתיישב עצמו ישתתף בבנין המשק שלו לא עברה ללא הד בחיינו הכלכליים וקיבלה ביטוי בהתיישבות האלף; גם מלחמתו בתיאוֹריוֹת הכלכליות האמריקאיות, ששאפו להשתחרר מההגמוניה של הסוכנות, סייעה להגביר את הפרסטיז’ה של האורגן האחראי העליון של התנועה. היה סגנון מיוחד בניתוחיו הכלכליים. כנוּת מחשבה ורגש, צלילות-דעת, פשטות ופיקחות, הגיון-ברזל ויסודיות, חוש-מציאות ומעשיות, שיווי-משקל פנימי והרגשת שליחות ועל הכל – רצון לוהט למעשה גואל, רחב-היקף וגבה-שיאים. נאומיו על הפרובלמטיקה הכלכלית באסיפת הנבחרים או בתוך כתלי-ההסתדרות או על דפי-העתונות לא רק הסעירו רוחות, אלא גם שימשו נקודת-מפנה להערכה, ליחס חדש, לגישה חדשה.

אך השקפותיו ודעותיו הכלכליות-פיננסיות היו רק אחד מגילויי רוחו רבת-הגוונים שהגיעה למרום ביטוּיה בייעוּדו המדיני. ארלוזורוב היה הראשון שייצג את תנועת-הפועלים במדיניות הציונית. כל אדם בלתי-משוחד מוכרח היה להודות, שבשנים המעטות שעמד על-יד ההגה כקברניט המדיניות הציונית, ידע לנהל את ספינתה בתוך הגלים הסוערים של הים הנרגש ולחתור אל מטרתו בתבונה רבה ובאחריות רבה וביכולת רבת-כשרון. והרי לא רק גלי-זעם של העולם הערבי ולא רק גלי-האדישות של האדמיניסטרציה הבריטית, אלא גם גלי-איבה של חוגי-ימין יהודיים השתערו לקראתו. כלום אפשר לשכוח על נקלה את הכותרת ההיסטרית “רק לא ארלוזורוב”, אשר צרחה לקראתו בשעה שנבחר אל הסוכנות? ואף-על-פי-כן ידע על אפם וחמתם של יריביו להכניעם ולהכריעם בקסם-מעשיו, בשכל-דבריו ורבים מיריביו גם להפוך לחסידיו בסתר-לבם.

הוא היה מדינאי, ומדינאות – על כל פנים אצל ארלוזורוב – פירושה לא היתה סתם גמישות, ותרנות, הסתפקות במועט. הוא ידע לעמוד על דעתו, על כבוד הציונות, בעקשנות, בהתמדה, בקשיוּת-עורף. הוּא נלחם בסערת-רוחו, בדם-תמציתו, באשר ראה כי נוגעים בציפור-נפשה של הציונות, בזכות העליה, זכות ההתיישבות, זכות רכישת הקרקעות, באשר ראה בחזון רוחו את השואה הפוליטית שבאה אחרי מותו והוא רצה רק להרוויח זמן, ליצור עובדות, להרחיב את רשת העמדות הכלכליות כבסיס אסטרטגי למלחמה המדינית הבאה.

והדרכים? רבות ושונות היו הדרכים המוליכות למטרה זו. קודם כל נלחם לאוריינטציה האנגלית. אז רמזו למדינאים ציוניים שונים גם אוריינטציות אחרות (מנדט ארצות-הברית, פולין וכו'), והאדמיניסטרציה הבריטית לא השתדלה אף פעם להקל עלינו את מדיניותנו הפרו-אנגלית. חיכוכים וניגוּדים, תככים וחתירות. החתירות האישיות של הימין הציוני תחת האבטוריטה של וויצמן לא נמנעו מלהשחיר את פניו ולמעט את דמותו, להורידו מעל כס הנשיאות ולהבאיש ריחה של האוריינטציה האנגלית. כשנבחר ארלוזורוב באסיפת הנבחרים ביחד עם מאיר דיזנגוף והרב עוזיאל כשליחי הישוב לג’ניבה, היו רבים גם מהמתונים שדרשו להפוך את ג’ניבה לבסיס אסטרטגי של מלחמה נגד הממשלה המנדטורית ולסכן את מעט-האימון ההדדי שהיה בין העולם האנגלי והיהודי. אז התנער ארלוזורוב ובכל כוח התנגדותו שם לאל את המדיניות הזאת של התנפלות מאחורי הגדר. בימים ההם פירסם את מאמרו הידוּע “חומה של זכוּכית”, שבּו הבליט ביתר עוז את הבעיה המסובכה ורבת-הסתירות.

הבעיה הגורלית בחיי היישוב והתפתחות ההתיישבות ובציונות – היחס ההדדי שבינינו ובין האדמיניסטרציה האנגלית בארץ. ישנה חומה של זכוּכית, חומה שקופה, אבל אי-אפשר לעבור בעדה, אי אפשר לנפץ אותה. הוא היה הראשון שהדגיש את הזרוּת שבין שני הגורמים האלה, הראשון שבייקש להסביר באופן אובייקטיבי, מדוע הפקיד האנגלי נוטה יותר לערבי, למרות שהעם היהודי הוא זריז וכשרוני יותר ולמרות שהערבי הוא מפגר וחסר-תרבוּת ותמיד ירד לחייו של האנגלי. ארלוזורוב היה הראשון שהעיז לזקוף גם משהו על חשבוננו כמסייעים לזרוּת הדדית זו. הוא היה גם הראשון, שעשה מאמצים מוצלחים ראשונים להקטין את חומת-הזכוכית, ופרשת יחסיו וקשריו עם העולם הזה – החל מהנציב ווקופּ וגמור בשורה של פקידים גבוהים ובינוניים – סייעה במידה רבה להקהות את חודי-היחסים, להשרות אוירה של אֵמוּן והבנה הדדית. ומדיניוּת זו ניצל ארלוזורוב כדי להרוויח זמן ולהחיש את העליה וההתיישבוּת.

התוכן החי של המדיניות שלו גם כלפי פנים היה אחד: להפוך את הזמן לכוח מדיני-כלכלי, המתבטא בדונמים, במשקים, בחקלאוּת, בתעשיה, בתוצרת, בכיבוש שווקים. כוח לא של מליצות והצהרות מדיניות ריקות, אלא של מעשים ויצירה. כי בפראזות ייפרע עם! אז, באותו הקונגרס הציוני, שבו העלה ז’בוטינסקי וסיעתו את שאלת המטרה הסופית, נלחם ארלוזורוב בכל כוחו נגד ספיריטואליזם זה, נגד המיטפיסיקה הפוליטית הזאת, לא מפני שהוא וכל התנועה לא ראו לנגד עיניהם באופן ברור את המטרה הסופית – את “המדינה היהודית”, אלא מפני שהכרזת תביעה זו היתה בימים ההם פרובוקציה פוליטית, שכמובן לא היתה מקרבת את הקמת המדינה אף כחוט השערה. ארלוזורוב ודאי היה מחסידיה הלוהטים של מדינה עברית. קריאה ערה וחודרת של מאמריו מראה בעליל, שקרנה לו ממרחקי-העתיד המדינה העברית בכל זהרה, אם כי נמנע מלהביע את השם המפורש. הוא התנגד אז לניסוח המטרה הסופית, כשם שהתנגדו לה רובי-רובה של התנועה הציונית. היא עלוּלה היתה לגזול מידינו את הזמן, שנועד לבנין, לביצור עמדותינו, להגברת כוחנו בארץ. אז לא עמדנו בפני אלטרנטיבה: לחיות או לחדול. אז לא עמדה לפני העולם הכרעה של גורלות. אז לא היתה שום תקוה, שהכרזה מדינית עקרה תקרבנו אף במשהו לקראת מטרתנו; להיפך, היה החשש המבוסס, שהכרזה כזו תסיח את דעתנו ומרצנו מעבודת הבנין ומהרחבת הבסיס הכלכלי לתביעתנו המדינית. ארלוזורוב אמר: “אין אנו יכולים לקבוע היום את מטרתנו הסופית, שכן אין איש מאתנו יכול לחזות את תנאי ההתפתחות בעתיד”. והוא צדק. בא העתיד בכל בלהותיו וזוועותיו, שאיש מאתנו לא יכול לחזותו מראש. והוא שהעמיד לפנינו את המטרה. וכשאנו נלחמים למטרה זו, הרי אנו נוהגים גם ברוּח אותה המדיניוּת הריאלית, שארלוזורוב דגל בשמה.

כך סלל לו ארלוזורוב את דרכו למנהיגוּת ציונית ופועלית. כך סולל את דרכו בין צוקי סלעים פלג בהיר המתפרץ ממיצרי-אפיקיו וּמשתפך סביבו בגליו הזכים והמפרים. הוא היה מנהיג גלוי-עיניים, חכם-רזי-החיים, הוא נמנע מלבנות את מלחמתו המדינית על רומנטיקה מעורפלת ועל מסתורין של מוסר; כאיש בר-לב וישר-קו שנא את דרכי העקלתון והערמומיה. הוּא היה רחוק גם מדוגמטיוּת מאוּבּנת גם מסנטימנטליוּת מדינית, מאשליות ומאילוסיות ולא חדל כל ימיו מלהזהיר מפני המכשולים הזרועים על דרכנו ומפני פרובוקציות פוליטיות שפרשו לרגלינו גם אויבים מבחוץ וגם יריבים מבפנים.

ולארלוזורוב הקשיבו, כי ידע לצייד את דבריו בכובד ראש של תוכן ובתרבות של צורה. סגולה יקרה היתה בתרמילו הרוחני שלא ניתנה אלא ליחידים והיא: ההומור. אדם שאין לו סגוּלה זו לא נוצר למנהיגוּת בין יהוּדים. אדם, שעל פניו אין מופיעה אף פעם בת-צחוק מפייסת ומכפרת, אדם שכל זוויות פניו אומרות: לשבור! לא נוצר למנהיגות באומה. ארלוזורוב היה מתבל דבריו בהוּמור עדין ומבריק. זכורים לנו דבריו באחד הקונגרסים, כשהשווה את התנועה הציונית למדינת סין, שבה קונה לו כל אדם תותח ונהפך לגנרל; או השוואת תנועתנו בימי הפרוספריטי לאותו הצבא היווני שנחל מפּלה במלחמה, מפּני… שנלחם כשהשמש היתה נוכח עיניו. אף העליה הרביעית שלנו נכשלה, מפני ששמש “הפרוספריטי” היתה נוכח עיניה…

מנהיג וחבר כאחד. חבר התנוּעה, חבר המפלגה וסתם חבר. אצלנוּ קל יותר לדבר עם נציב עליון מאשר עם חבר, עם חבר פשוט העומד על פיגום או על-יד המכונה. הוא היה איש המפלגה המובהק. בחייו הפרטיים מימש את ההרמוניה של עם ומעמד, מסוג אותן ההרמוניות שאנו מוצאים בטבע. האדמה סובבת גם מסביב לשמש וגם מסביב לצירה. כפל תנועה זה אינו שניות, אלא הרמוניה עליונה. איש עממי בכל מהותו, בכל הליכותיו. ראיתיו בתוך המוני-עם בפולין, והופתעתי לשמוע את האידיש העסיסית שלו, לשון שלא למד אותה מעודו ולא דיבר בה לא בגולה ולא בארץ, וראיתי את הקירבה הנפשית שנמתחה בינו ובין ההמונים.

הוא זרח לנו כשמש, וכשמש שלח אורו לכל סדקי חיינו והפרה והניב את שדה-עשייתנו. ולשמש יש שקיעה. ולשקיעה – צבעי הוד וזוהר מיוחדים שלא יתוארו במלים. שמש חייו הפיסיים נטתה לערוב. ימי היטלר. זוועות אירופה. היהדוּת לבשה קדרוּת. ושוּב עולה לפני ארלוזורוב בעיית הזמן. מהר! כי ימי ביניים מתקרבים, ימי חורבן ושואה שלא היו כמותם. מהר! והוא עוזב את הארץ ומנהל משא-ומתן עם השלטון בדבר העברת-ההון, בדבר הצלת-ילדים. הוּא נוסע ללונדון, לוינה, לפרסבוּרג, לפראג, לוורשה. הוא כוּלו לחום-אש, ספוּג-להט. הוא עומד על משמר השעה, הוּא מביט בחרדה על המחוגה המסתובבת בחפזון; והוא הראשון דוחף ומניע ומזרז ומחיש את הצלת היהודים.

והוא חוזר לארץ, ומטייל על שפת הים ומספר לאשתו על תכניות ההצלה שלו ועל קוצר הזמן ועל השעה המכריעה…

ואז… ניגשים שני בריונים ושואלים אותו עברית: מה השעה? ושולחים כדוּר באדם שעמד על משמר השעה, שעת ההצלה של היהדוּת.

עשר שנים עברו מאז – עשר שנים בלי ארלוזורוב. הזמן המשכיח הכל מן הלב לא הגליד את הפצע. לא טשטש את זכר הנרצח. השאלה החנוקה: “מה עשו לי?” מתלווה בשאלה מרה וצורבת: מה עשו לנוּ? מה עשו לעם היהודי? ואין שילומים לרצח זה, כשם שאין שילומים לרצח המיליונים שהושמדו בין חומות הגיטו.

תש"ג

המלצות קוראים
תגיות