30 בינואר, 1933    🔗

ממשרד הנציב העליון הודיעו לי בבוקר שבגלל ענינים דחופים אחרים לא יתקיים היום הראיון הרשמי, שתבעתיו בדחיפות בקשר למצב בעבר־הירדן, אבל הנציב העלילון מבקש ממני לבוא לארוחת־ערב לא רשמית בבית־הממשלה, ושם נוכל לשוחח על הענין הדחוף. בחלק מן השיחה שליד שולחן־הסעודה נכח מר סטריקלנד, שבא הבוקר לארץ־ישראל כדי לייעץ לממשלה בעניני קואופרציה חקלאית.

פתחתי את דברי בהערה קצרה של שיחותינו במשך השנה האחרונה בעניני עבר־הירדן. הזכרתי לה. מ. את הערתו על השינוי שחל מעט מעט ביחסו של משרד־המושבות לענין זה, המבוסס על מסקנתו שאין למנוע את היהודים מלהרחיב את פעילותם הכלכלית גם לעבר־הירדן. סקרתי בקצרה את המאורעות שארעו בשעת ביקורו בסודאן, שהביאו לחתימת חוזה ולזכות חכירה של אדמות האמיר ולמשא ומתן מסוים עם ל. ז.; סיכמתי ואמרתי כי ודאי לא היינו פותחים במעשה זה אילמלא ידענו כי ה. מ. אינו חסר יחס חיובי אליה. עתה היינו רוצים מאד לדעת את יחסו של ה. מ. להתפתחות האחרונה, וביחוד לחכירת אדמות האמיר. אנו מקוים כי נוכל לסמוך על עזרתה השלמה של הממשלה להמשכת הפעולה עד לסיומה המוצלח.

הנציב העליון השיב שהוא מודה כי הגיע למסקנה שהרחבת הפעולה הכלכלית של היהודים אל עבר־הירדן הוא תהליך שאין להימנע הימנו, אולם ראהו כענין של התפתחות הדרגית שיש לנהוג בו זהירות, והבין שאנו נפעל במתינות ומלמטה למעלה. החוזה עם האמיר נראה בעיניו כדבר בטרם עתו ואין בו, לדעתו, משום ישוב־הדעת גם מנקודת־ראות ציונית. הלכי־הרוח הפוליטיים בארץ־ישראל נשתנו בן־לילה במידה ניכרת. מלבד הרעש בעתונות פנו אליו מפעמים רבות מחוגי הערבים המתונים, ההופכים עד מהרה קיצוניים בהשפעת המאורעות. אין הממשלה יכולה בשום פנים לקבל על עצמה את האחריות לבטחונם של מתישבים עבריים בעבר־הירדן. רוצה היה לדעת מה יקרה אם הממשלה תצהיר בפומבי כי אין ביכלתה לערוב לבטחונו של מפעל כזה?

עניתי שאין להתיחס בחרדה מוגזמת להתרגשות של הימים הראשונים שלאחר פרסום הגילויים הסנסציוניים בעתונות. רעש העתונות ישקוט, כפי שיש לשער, וההשפעה הפוליטית עלולה לפעול במגמה הפוכה. דוקא משום שהאמיר הוא שגילה נכונות לחתימת חוזה כזה, עלולים אף הקיצוניים שבין הערבים להבין כי רק למדיניות של שיתוף־פעולה כלכלי עם היהודים יש סיכוי של הצלחה, והם עלולים לנטות למהלך־מחשבה פוליטי מתון יותר. אשר לשאלת הבטחון – איני סבור כי מתפקיד הממשלה הוא להצהיר שאין בידה לערוב לבטחון המתישבים בכל חלק שהוא משטח המנדט, אבל ודאי אנו יודעים ומבינים כי האנשים ההולכים לעבר־הירדן מקבלים על עצמם תפקיד חלוצי. מצב הבטחון בעבר־הירדן אינו גרוע בשום פנים – אדרבא, הוא טוב יותר משהיה בשעה שפתחנו בפעולת ההתישבות בגליל בימי המשטר התורכי. אף כאן שילמנו בדמנו בעד כל צעד שצעדנו בהתישבות היהודית – והחזקנו מעמד! האנשים שילכו לעבר־הירדן ידעו שקיבלו על עצמם תפקיד־כיבוש.

הנציב העליון העיר שלאחר מקרה הטלת הפצצה לנהלל באתי אליו בטענה חמורה ותבעתי פעולה מצד הממשלה. מה תהיה תגובתנו כיודע לנו בוקר אחד מן העתונות כי בעבר־הירדן נהרגו לא יהודי אחד כי אם חמישים או מאה? אמרתי כי לדעתי זכותנו היא וטבעי הוא מצדנו שתבענו פעולה מהירה ותקיפה מצד המשטרה אחר מקרה הרצח בנהלל. דרך אגב – מימלא לא השגנו הרבה. אשר לעבר־הירדן – ידעו אנשינו, המנוסים בהתנהגות של שכנות קשה עם בדוים, לעמוד על המשמר.

הנציב העליון השיב שהוא יודע כי המתישבים היהודים ידעו לעמוד על נפשם, אבל לא יוכלו להושיע לעצמם במקרה של התקפה מרוכזת מצד הבדוים. אולם רוצה היה לדעת אם אנו רואים את פתיחת התישבותנו בעבר־הירדן כענין לשנים או לעשרות שנים. עניתי שקשה מאד לקבוע פרק־זמן מסוים, הואיל וארגון חברה או גיוס קרנות יארך במקצת, אבל איני סבור כי אנו חושבים על דחיה של עשרות בשנים. מצדי אני הייתי רוצה לדעת במה, לדעתו, יהיה המצב שונה כשיתחילו בהתישבות היהודית לאחר עשר או חמש־עשרה שנה? אין להימנע מתגובות בעתונות הערבית, ומנהיגים ערביים מסוימים ודאי ינסו ללחוץ על הנציב העליון. מתי אם כן יגיע הזמן לדעת ה. מ., שבו נוכל לפתוח בפעולה כלכלית לפי תפיסתו הוא?

הנציב העליון השיב, שאף הוא לא יוכל לקבוע תאריך מסוים, אבל לדעתו מן הראוי להתמסר יותר לפעולה בעבר הנהר מזה ואין הוא חושב בשום פנים כי השיטות שהשתמשו בהן בעריכת החוזה עם האמיר נכונות הן. אמרתי שאיני תופס את ההבדל, ועל כך השיב כי העתיד יוכיח אם צדקתי אני או שטעה הוא.

הפרק השני בשיחה – ליד שולחן־הסעודה – נפתח בהערתו ההיתולית למחצה של הנציב העליון על ביקורו בקסרקט החדש של הגדוד הבריטי, כדי לבחור שטח מתאים לגדוד שלישי שיצטרכו להביאו, כפי שאמר, בשל עסקי עבר־הירדן. אמרתי שהופתעתי לשמוע משהו על גדוד שלישי, הואיל והמצב נראה בכללו כה שקט ושליו עד שאיני רואה כל צורך בו. הנציב אמר שיש בני־אדם הסבורים כי יהא צורך בבריגדה שלמה. אמרתי שאני תמיה מי הוא אדם משונה זה. הנציב שאל אם יודע אני, דרך משל, מה דעתו של מר רטונברג על המצב. הוא מודאג מאד וחשש שעלולים להפיץ את מפעלו באחד הלילות. העירותי שה. מ. יודע כי מר רוטנברג היה מפחד תמיד – ומפעלו עדיין שריר וקיים. מובן שתחנת־הכוח על הירדן נתונה לסכנה כלשהי, ואין לבוא בטענה למר רוטנברג על שהוא חושש במקצת. הנציב אמר כי לדעתו לא קשה ביותר להגן על תחנת־הכוח, אבל כיון שיושב כאן מר סטריקלנד, היה רוצה שאשמע דעתו של משקיף נייטרלי על התגובה הצפויה מצד הקהל הבריטי לכשתגיע לאנגליה הידיעה על שחיטת כמה מאות יהודים בעבר־הירדן. מר סטריקלנד אמר כי לדעתו תהיה תגובת הקהל הבריטי שהממשלה לא היתה צריכה להרשות לאנשים אלה להיכנס לאיזור כה מסוכן. העירותי כי לקהל הבריטי לא הוסבר במידה מספקת טיבו של היהודי שיקבל על עצמו התפקיד להתישב בעבר־הירדן. קרוב לודאי שהם סבורים כי זהו טפוס של היהודי הערוני מבטן ומלידה, כפי שהם מכירים אותו. בימים שלפני המלחמה, כשהקיפו והתקיפו בדוים את מרחביה, שהיתה אז נקודתנו הבודדת והיחידה בעמק־יזרעאל, החזיקה מעמד ארבעים ושמונה שעות עד שהגיעה משטרה תורכית מחיפה. עתה, כשיש לנו בארץ אמצעי־תחבורה, אוירונים וכבישים, לא יעברו במקרה הרע ביותר אלא שעות אחדות עד שתגיע עזרה לאיזור הנתון במצוקה.

מר סטריקלנד העיר כי מה שהיה אפשרי במשטר תורכי אינו אפשרי בימים של ממשלה בריטית, הרואה את עצמה אחראית לכל אשר יארע בארץ ומוחזקת אחראית גם בעיני העם האנגלי. אמרתי שאחריות היא תכונה יקרה מאד, אבל אם זו מונעת אותנו מלהוציא לפועל תפקידים שנקראנו למלא – אין לנו צורך באחריות כזאת. אם עלי לבחור – או הטלת פצצות בנהלל או לא נהלל ולא פצצות – לא אהסס מלבחור. הנציב הפסיקני ושאל מה תהיה אז התגובה של יהדות־העולם, ומה, למשל, יאמר מר פליכס ורבורג¹ במקרה כזה? אמרתי שאינני מתעלם מן העובדה כי גם בקרב העם היהודי ישנם חוגים גדולים שאינם יורדים לעומק המשמעות של בנין הבית הלאומי העברי. על כן לא אמסור בידם את ההכרעה מה יש לעשות ומה אין לעשות. אם אמצא כי מר ורבורג חולק מעיקרו – ואני מניח שכן הוא – על מה שתנועתנו מחליטה – לא ארשה לו להיות הפוסק. מר סטריקלנד אמר שנפגש עם מר ורבורג בניו־יורק מיד אחרי המאורעות והוא ביקר בחריפות את האדמיניסטרציה הבריטית והאשים אותה בהפרת אמונים. אמרתי שהייתי רוצה כי תינתן לי בהקדם הזדמנות שניה לשוחח על כך עם הנציב העליון ביתר אריכות.