¹

 

א.    🔗

מספּר חדש ב“תקופה” חדשה – שמו: אליעזר שטיינמאן.

בימינו אלה מחכות לא רק הספרות היפה הכללית, כי-אם גם ספרותנו העברית, למשיח, לגואל, לפודה ומציל מסבל הנוסחה הקבועה של אתמול, של שלשום.

שטיינמאן יש לו, כפי הנראה, חשק מיוחד להיות אותו המשיח הספרותי, שכה כלות אליו העינים. ומדוע לא יחשוק? החשק אינו מזיק, חלילה, לסופר. אולם החשק לבדו אינו משמש כלום. דרושה לזה גם מעט יכולת. יש לו, לשטיינמאן, שאיפה להתרומם, וכנפים – אין לו. וזהו ענין רע.

אליעזר שטיינמאן הוא פורץ גדרים, גדרי הספרות היפה. גם בזה אין רע. שואף הוא לעבור את הגבול שבין אסור ומותר בספרות היפה (כפי שהורו לנו רבותינו, היוצרים הגדולים שבכל דור ודור, בכל אומה ואומה); מתחמק הוא לעבור את הגבול שבין יופי ומכוער, שבין טוב ורע. גם בשאיפתו זו אין כל סכנה מיוחדת, ואין היא מטלת עלינו אימה. ראינו בספרות הכללית “מזיקים” עוד יותר גדולים ולא נבהלנו ואין אנו דנים, חלילה, את מספרנו זה על העברת הגבול.

אדרבה, כבר בא הזמן גם למספּרינו לנטות, לוא גם מעט, מהנוסחה הקבועה בדרך הסלולה לרבים. כבר הגיעה השעה לבחור גם בסגנון עברי חדש בשביל הרצאה ספורית, בשביל בטויו המדויק והיפה של העולם החדש, המתהוה וצומח על חורבות הישן, סגנון שיהא יותר מתאים ומסכים להשנויים העמוקים, שנעשו ברוחנו ובהרגשתנו הפנימית, סגנון שישמע בו הדה של התקופה החדשה, המתבשרת לבוא. צעירינו, המספרים המתחילים, אינם צריכים, אינם רשאים כלל ללכת בעקבות הסגנון הספּורי של מנדלי מוכר-ספרים, של ח. נ. ביאליק ושל י. ד. ברקוביץ, עם כל הטוב והמועיל שיש ללמוד מהם. מה שהורשה להם (שכולם שייכים לבית-מדרש אחד) לא הורשה למספר צעיר ומתחיל, המבקש לו דרך חדשה ושואף לעמוד ברשות עצמו.

אולם זוהי הצרה, שהספּור “סחור, סחור” איננו בעיקרו נסיון חדש של יצירה מקורית בעברית, כי-אם חקוי בלתי-מוצלח למה שכבר היה, ושכבר נתישן, בספרות החולנית (ספרות הירידה וההתנוולות, הספרות הדיקאדינטית), המערבית וגם הרוסית. וצריך אני להודות, שגליתי בחקוי זה גם תוספת קטנה של מקוריות, והיא הבטלנות הישנה, עליה השלום, וההתחכמות היתירה, מנוחתה עדן.

בכל דף ודף, מן הראשון עד האחרון, של הספור הנזכר הרגשתי, כי המחבר מחקה את סגנונו, את אפנו של מאן-דהוא. ותיכף הנך מכיר, שהמחבר קרא בהתמדה רבה את קנוט האמסון והוא מושפּע ממנו שלא בטובתו, כי חסרים לו חושיו הדקים ואמנותו המיוחדה במינה של אותו הסופר הנורביגי.

קנוט האמסון – זהו מקור, זהו דיוקן ראשון. הסגנון – סגנונו. הוא רואה את החיים והעולם הגדול בעיניו הוא. יש לו עינים והוא רואה. יש לו אזנים, והוא שומע. ואם הנפשות שהוא מעביר דרך דמיונו החי, מקבלות לפעמים צורות משונות ומוזרות, או שהן לוטות לפעמים ערפל דק והן כחידות בעינינו, – גם אז יש להן, לאותן הנפשות, חן מיוחד במינו, גם אז מגרות הן את הסקרנות הפסיכולוגית שלנו. חסרונותיו הגדולים של האמסון כרוכים ביתרונותיו, שהם עוד גדולים מהם. יש להתענג על יצירותיו של האמסון, יש גם ללמוד מהן, אך אין לעשות כמעשהו, כי זה יהיה רק חקוי, רק זיוף.

ועל כן הנך קורא את החלק הראשון מהספּור “סחור, סחור”, ואין אתה מוצא בו סמני יצירה, אין אתה מוצא בו אף דף אחד שלם, שיד אמן או יד משורר מן הלב כתבה אותו. הנך רואה לפניך רק מלאכת המוח, מלאכה שיש בה חבור של טלאים על-ידי תפירה גסה.

* * *

לא הייתי מקדיש עיוני ועטי לרומאן זה, לולא שהיה לבי אומר לי, כי עתיד הספור החדש הזה להיות למופת להמספרים הטירונים שלנו, ביחוד לאלה מהם, שהם חולים מעט ברוחם והם יראים את המציאות והחיים. “מופת” כזה טעון בקורת בראשית הגלותו.

עוד זאת: יש אמנם כשרון ספרותי לשטיינמאן, גם בהיותו מחקה; יש לו גם סמנים של סגנון מיוחד (אם כי חוטא הוא עוד לרוח השפה העברית, ולמרות שהוא יודע אותה, והיא נשמעת לו במקומות ידועים, מזלזל הוא, במקומות רבים, בשמושה וליטושה), ויש בספורו הנזכר מקומות בודדים, מקומות ספורים שהם יפים ונותנים לנו ערבון, כי יש במחברם גם דבר-מה משלו, אלא שאין עוד הסופר בעצמו יודע מה יש בו משלו ומה משל אחרים. נדמה לו, כי הכל בו משלו, ואין זה אלא טעות גמורה.

הנך מצטער לראות סופר בעל-כשרון, שהוא תועה בעצמו, ושהוא עלול להתעות אחרים; בעל-כשרון שאינו נאמן לנפשו וכשרונו הוא. וגם זאת גורמת לו רעה רבה, כי הוא מתאמץ לתת לנו הרבה יותר מכפי מה שיש בכחו, כי הוא מתיגע להראות כמקורי, בעת שהוא מדבר דברים שכיחים ומצויים עד מאד.

יש לו לאדם מנה והוא רוצה לנדב מאתים, הלא אנוס הוא לקחת בהקפה מאחרים, או לתת שטרות נייר, שלעולם לא יבואו לידי גביה וסלוק.

* * *

החסרון היותר גדול של החלק הראשון מהספור הנזכר הוא זה, כי החומר הדל והצנום הנתון בו אינו מספּיק אלא לפרק אחד, או, לכל היותר, לשנים, והמחבר מטפל בו בעשרים פרקים, המשתרעים על מאה וששים עמוד בתבנית גדולה. כל החלק הזה עשה עלי רושם של קרן חשכה, אשר מעולם לא זרח עליה השמש. בפרקים אחדים נדמה לי, שסומא בשתי עיניו כתבם. אין בהם לא צבעים ולא קוים. לפעמים מדליק המחבר גפרורית להאיר על פּני הגבור הראשי של הספּור, היושב בחושך, אולם עוד לא הספּיק לך הרגע להסתכל בפניו, והנה כבר שבה האפלולית, ואתה מגשש בעלטה בין בריות משונות.

מטרתו של הסופר היתה, כפי הנראה, לתאר את חבורת הסופרים העברים בווארשה² וחבורה קטנה של משכילים, וביחוד משכילות עבריות. כל העלמות והנשים שבספור זה בקיאות הן בספרות העברית. כולן מעריצות את כל הסופרים והמשוררים, המבקרים והעתונאים העברים, וכולן רודפות אחריהם ושואפות צלם. כל הסביבה היא, לכאורה, עברית וספרותית, שבאמת אין היא לא עברית ולא ספרותית.

לא דייקתי בלשוני באמרי, כי ברצונו של המספר היה “לתאר” את חבורת הסופרים והמשכילים העברים; לא לתאר היה ברצונו (מה שאין גם ביכלתו) כי אם לשפוך עליהם את זעמו ולעגו, להוריד את ערכם ולבטלם. על כן אין אתה רואה בכל הספור את הפרצופים של הסופרים, פרצופים עם אורותיהם וצלליהם, כי-אם קול דברים, דרשות, נאומים והלצות זולות אתה שומע, וכל תמונה של איש חי אין אתה רואה. המשכילות העבריות, והמשכיל, המורה העברי נתן, אינם אלא קריקאטורות משונות של חרטן מתחיל, שאין הוא יודע למשוך קו לקו.

אחרי גמרי לקרוא את החלק הראשון של הספור הנזכר, מהרתי לצאת מחדרי החוצה, לאור העולם. נדמה לי, כי ברחתי מעולם התוהו. ובצאתי החוצה, הייתי מאושר להתענג על אור השמש. שמחתי לפגוש בדרכי דברים מוחשיים, אנשים מן הישוב, מן המציאות, ולראות את החיים הממשיים בכל צבעיהם ובנות-צבעיהם. קראתי: ברוך המקום וברוך הוא, שברא לנו ארץ מוצקה תחת רגלינו, ושמים יפים ומזהירים ממעל לראשינו, כי לא לתוהו בראה, כי-אם לשבת יצרה.

* * *

הנפש המרכזית, ה“גבור” של ספור-האהבה “סחור, סחור”, הוא פסח שליט, וכל שאר הנפשות – או, יותר נכון: הצללים – שבספור זה, לא באו אלא רק לבאר, כביכול, ולהאיר את מסתרי נפשו הוא, שהנהו עיקר ובשבילו נברא, כלומר נעשה, כל הספור. ופסח שליט זה, אהובו וחברו של המחבר,³ מעורר בי, הקורא, בכל דבריו המשונים ובכל מעשיו המוזרים רק גועל-נפש. מקומו הנכון הוא בבית לחולי-רוח, ולא בחברת בני-אדם עושים ויוצרים, מהוים ועוסקים בישובו של עולם, כמו שאין מקום לו גם בחברתם של בני-אדם חולמים והוזים, שואפים וחושבים, שיש להם איזו אחיזה בחיים, שאיזה קו נמשך בין ה“מאין” ובין ה“לאן” שלהם. יש לו, לשליט, אמנם לפעמים רגעים בודדים של הארת-הרוח, אך כאלה ישנם גם לאנשים, שנטרפה דעתם עליהם, והם, הרגעים, דוקא היותר מסוכנים.

כנראה, רצה המחבר להציג לפנינו את פּסח שליט כבעל אישיות מיוחדה, כאָדם עליון וכבעל נפש אצילית, פּיוטית ומיוחסה, ואינה אלא אישיות פּעוטה ועניה, גם בשגעונותיה ושגיונותיה, אישיות הסובלת ממחלת הגדלות, ועינה צרה בשל אחרים, שאין בה אף צל קל של גדלות. כל הפילוסופיה של אישיות זו, מלבד מה שהיא חולנית, היא גם טפּשית ומבולבלה, כ“חלום הבא ברוב ענין”. והרהוריו ונקוריו הנפשיים, שהוא עושה, שהיו צריכים להיות מזהירים ומפליאים, אינם אלא מלוקטים מן הספּורים החדשים, ואינם נובעים ישר לא מנפש המחבר עצמו ולא מנפשו של יצירו העלוב.

רוצה היה המחבר להראות לנו את הניגודים וההפכים בנפשו של שליט, אך באמת אין כלל בנפש זו התנגשות של יסודות מתנגדים ושל הפכים מובהקים, שיש למצוא אותם גם בנפש עשירה וגדולה, כי-אם הרהורים שטחיים וחולפים, הרגשות משונות, העלולות להשתנות בכל רגע, מבלי כל סיבה מספקת. הנך רואה רק את חולשת רצונו של פסח שליט זה, את יהירותו הריקה, שאין לה על מה להשען, את קנאתו בכל כשרון, ואת שנאתו להבריות, ויחד עם זה גם את אהבתו החולנית והבטלנית לאיזו עלמה סתם ואת געגועיו המשונים מאפס יכולת. וכל אלה הרגשות הם לא של אָדם חי, כי-אם של אָדם עשוי נייר ודיו. הנך שומע מפּי “גבורו” של הספּור דבורים, מעשים, שהם סותרים זה את זה. כל-כך למה? משום שנחוץ היה להמחבר לשים בפיו איזה פּסוקים מבהילים בזרותם, פּסוקים, שקראם המחבר באיזה ספר או עתון, או שחברם בעצמו בשביל ענין אחר ושאין להם כל שייכות ישרה, או גם בלתי ישרה, אל גוף הענין שבספּור ואל נפש שליט.

* * *

הנך רוצה לעמוד על אפיו של פסח שליט, ומתוך זה על כשרונו של המספּר? בבקשה ממך! כדאי הוא הדבר, שתדע באיזה ספּורים פותחים את “התקופה” החדשה בישראל.

אנהגך, קוראי, אל הספּור בעצמו.

“אחרי נדודים מרובים על-פּני רחובות וסמטאותיו של הכרך וו., נדודים מתוך בלבול רעיונות וגעגועי כאב בנשמה, ראה פסח שליט פּתאום את עצמו עומד, כאילו ניתן לו צו לעמוד”.

זוהי פּתיחתו של הפּרק הראשון מהרומאן החדש “סחור, סחור”. המחבר אינו סומך על כח השערתך, שתדע בעצמך מתוך מאורעות הספור והרצאתו על שום מה היה פסח שליט זה נודד בחוצות וו., כי-אם הוא מזדרז ומקדים לבאר לך, שנדידה זו באָה מתוך “בלבול-רעיונות וגעגועי כאב בנשמה”.

כשאדם פשוט עומד – הוא עומד סתם. לא כן פסח שליט. הוא אינו עומד סתם במקום שהוא עומד, כי-אם “הניע ראשו לצדדים, השהה את מבטו שהיה קלה על החלל העשוי כעין שדה מרובעת, שהיה נתון בתוכה, ונתבררה לו העובדה (מה היה חסר להקורא, אם היה המספּר משתמש במקום זה במלים פשוטות: “ונגלה לעיניו”, במקום הלשון של העתונאים, או של הדיינים והטוענים בבית-המשפט: “ונתבררה לו העובדה”?): זו היא חצר של בית”.

ואך עשה פּסח שליט את הפּסיעה הראשונה באיזו חצר של בית ובהדף הראשון של הספור “סחור, סחור”, אשר כתב אליעזר שטיינמאן, והריהו תמה על עצמו: “תמוה היה עצם עמידתו כאן, ברגע זה, על כברת ארץ זו, תחת פסת-רקיע זו שלמעלה. עמידה זו של עכשיו כיצד אפשר לקשר אותה עם כל מה שהתרחש ועבר עליו במשך ימי חלדו עד עתה?” באמת קושיה חמורה. תיכף נכיר, שהיהודי הזה למד גמרא ועוד קושיה אחרת עוד יותר חמורה.

“הלשם זה ירד (כלומר: פסח שליט) לעולם לפני תקופה של שתי עשיריות שנים⁴ ויותר בעירה אחת קטנה שבחבל הדרומי ונעקר משם, עבר כמה וכמה כרכים וערים ונטלטל כמה וכמה טלטולים, כדי שיהא עומד בסופו באחד הימים, באחד הרגעים, בתוך אחת החצרות, שברחוב מרוחק ובלתי ידוע לו של כרך זה תחת פסת-רקיע זו ויהא מפשפּש⁵ עצם להשרות עליו מבטו? הא כיצד?”

ואחרי אשר “שרבב שליט את ידו באויר”, מצא את חוט-הסתרים המקשר מאורע זה עם שאר מאורעותיו שחלפו". כי כהרף עין “נצנצה לפניו מחרוזת⁶ של ימים ולילות, ערבים ושעות בין-השמשות, אב מוטל מת ונרות דולקים למראשותיו (המשפט הזה אינו קשור היטב בהמשפּט הקודם לו, כי הלא אי-אפשר לאמר: מחרוזת של אב מוטל מת…) פרצופים של רעים ומכרים, שנקרו לו בדרך חייו, ושעות-יחוד עם אהובות (מחרוזת זו של אב מוטל מת ושל שעות יחוד עם אהובות אינה עולה יפה) – וצלצלו באזניו קולות הרקודים, בהאיר נר אלהים על ראשו (מליצה שלא במקומה) בערבי שמחת-תורה של ימי ילדותו. דמיונו השיאו דוקא אל הרעיון, שכל אותם הפרצופים והרגעים נתקפלו תחת הרגע של עכשיו ושמשו לו כעין מצע. הם הכשירו אותו. וחוט יש. יש חוט כזה, הוא הפרוש על פני מי-חייו (חוט פרוש על-פני מי החיים? האם לא טוב היה להשתמש במקום זה במלת “גשר”?) הגועשים מחופם עד חופם – ואחד החופים הוא רגע זה”.

מוצלח הוא פסח שליט זה (אף שבכלל הנהו “גבר לא-יצלח”), במצאו בנקל את חוט-הסתרים. אבל הימצא גם הקורא את החוט המקשר שבין האָב המוטל מת ונרות דולקים למראשותיו, שבין שעות היחוד עם האהובות (דבר שאין מגלים אלא לצנועים) ושבין קולות הרקודים בערבי שמחת-תורה של ימי ילדותו עם עמידתו של פסח שליט ברגע זה, בחצר זו, על כברת ארץ זו, תחת פסת-רקיע זו שלמעלה?

אין אני מוצא שום קשר בין המאורעות האלה. ואין זה אלא גבוב מלים בעלמא.

ובכל זאת מעיר המספּר, כי “הרגשה זו” (כי נמצא הקשר, החוט “הפרוש על פני מי חייו, של שליט, הגועשים מחופם עד חופם”) – כי “הרגשה זו הלבישה את הרגע תגא של חג”.

גם זה קשה לי לתפוס בדמיוני: רגע בתגא של חג! אם אפשר להלביש את הרגע בתגא של חג, הלא אז הורשה להנעיל את הרגע גם בנעלי-תחש ובפוזמקאות של משי. שוו-נא בנפשכם את הרגע הלבוש בתגא של חג ורגליו יחפות, או תחובות בסנדלי-עץ של ימי החול! היש טעם בזה? ובטוח אני, כי מבטא כזה: “הרגשה זו הלבישה את הרגע תגא של חג”, – כי מבטא ריק כזה ימצא לו מחקים בין מספרינו הצעירים, ועוד יוסיפו עליו נופך משלהם, להגדיל את הזרות ואת התפלות שבבטויים משונים כאלה.

 

ב.    🔗

הספור “סחור, סחור” אין בו אף הד קל של חיים, לא החיים של היום ולא גם של אתמול או שלשום. אין בו אף צל של מציאות ממשית, ולא גם מעין שחוק הצללים על הקיר, שחוק האהוב על ההמונים התמימים ביאפוניה.

אין כל שייכות ישרה, ולא גם בלתי ישרה, לספור זה אל חיינו אנו ולא גם אל דמיונותינו וחלומותינו, געגועינו ומאויינו. יש אָמנם אָדם-אָמן, משורר או פילוסוף, הבורח מרשות הרבים, משאון השוק, ממערכות המלחמה (אַף כי בימים הגדולים האלה אין אַף אחד מגדולי הרוח מתחבא אל הכלים ונס מתוך המערכה), והוא מתעמק רק בנפשו הוא, בנפשו המלאָה חידות עולמים ושאלות-נצח. ויש אָמנם לפעמים נפש יחידה אַחת, שהיא שקולה, בגדלה ובעשרה, כנגד רבוא רבבות נפשות, הטבועות בחותם אחד, חותם העניות והקטנות. וכדאית היא נפש יחידה כזו כי יקדישו לה ספור גדול. ספקותיה, יאושיה, גלוייה ולקוייה, עליותיה וירידותיה של נפש כזו הוא, לפעמים עולם מלא. יש שמלחמות-הרוח של תקופה שלמה, או גם של תקופות רבות, נשקפות במלחמותיה הפּנימיות ובפרפוריה של נפש יחידה. עוד יותר מזה: “בקברו של כל אדם קבורה ההיסטוריה של כל האנושות” (היינריך היינה).

על כן מי שהוא מספּר, אם רק הוא אָמן וגם חושב מחשבות, את חייה, הבליה ויסוריה, נצחונותיה ומפּלותיה של נפש אחת, הוא נותן לנו מושגים וציורים גם מן החיים ונפשות האדם בכלל. אין בכלל אלא מה שבפרט. ואם כן, לא על זה מתרעם המבקר, שאליעזר שטיינמאן מקדיש מאָה וששים עמודים גדולים ליסוריה של נפש אַחת מישראל, כי-אם על שהנפש לא נפש והיסורים אינם יסורים כלל. ועל כן “סחור, סחור” הוא לא ספּור וגם לא קובץ של ציורים בודדים, כי-אם ערמת מלים וסלסולי-לשון, לפעמים גם יפים, בלי כל רעיון מבריח, בלי רצון אָמן או משורר, המחיה, המצמצם והמגבל את החומר וצר בו צורה בולטת ומשורטטת ומטיל בו נפש ממללת.

אולם מה תאמרו ל“נפש” כזו של פּסח שליט (קנה-דבורו או פּטפּוטו של המחבר), העומד באיזו חצר ו“הרגיש פּתאום בקומת-איש הנטויה לקראתו”. והוא, שליט, מתחיל עוד הפּעם להתפּלסף (אחרי שכבר מצא בנפשו את חוט-הסתרים המקשר את עמידתו הפּתאומית באיזו חצר עם שאר מאורעות חייו שחלפו): “מי קדם למי? הוא, שליט, או הזר? בן-אדם זה מה טיבו? – מה לי ולהלה? – ואף על פי כן אדם זה מה טיבו⁷ – אכן תמוה הדבר. בן-אדם, שלא ראהו מימיו ולאַחר רגע אפשר שיתקל בו שוב בתוך גלי-העוברים והשבים ולא יכירנו, כלום כדאי הוא לאבד עליו אפילו הרהור כל שהוא?”

בודאי שאין כדאי הדבר לאבד על זה אַף הרהור כל-שהוא, ומה גם להקדיש להבלים כאלה דפים אחדים של שאלות ושיחות ריקות וטפּשיות, אולם לא כן היא דעת המחבר, הרוצה להיות גם מספּר. פּסח שליט זה, שראָה פּתאום סתם בן-אָדם, העומד באיזו חצר, אינו זז ממקומו ומתפּלסף שוב, כי “בינתים כבר עברו על שליט רגעים אחדים מתוך שקלא וטריא חשאית בנוגע לאָדם זה. בעל כרחו הוא נותן את לבו עליו וקשה לו להפּרד ממנו במחשבה. בעל-כרחו לבי נתון לו. בעל-כרחו? – הכיצד? – הוא אינו. הן אָדם זה אינו – אי אפשי בו. אני כופר לגמרי בהויתו. אני רואה אותו כאילו אינו, אין אני רואה אותו כלל… מה משועמם ענין זה! – הן הוא חי ועומד לנגדי, בין שאפשי בו ובין שאי אפשי בו, כועס רק (רוקק?) ומתמרמר. מה משועמם! – לזוז מכאן, לעקר, להתרחק – ובשל מה? בשל הלז, העומד כאן אצל תלי (דלי?) הטיט ואגם המים ומסתכל לו לתומו? – הוא המכריח אותי לזוז? – מה טיבו של הלז המכריח?”

אָכן מה משועמם! ומה גדול החטא לקלקל נייר ודיו, שאינם כיום בזול, ברשימת פּטפּוטים כאלה ולהכריחם על הקורא ב“תקופה” חדשה בישראל.

“וכך היה שליט מתלבט בתוך קורי-הרעיונות (הכל נקרא כיום בשם רעיון!) בדבר הזר הזה” ואינו יודע, אם להודות או לכפּור בהויתו של בן האָדם העומד על-ידו, ושוב הוא מתפּלסף בנפשו: “הן רשאי הוא לגשת אל אָדם זה. הן יכול הוא לגשת אל אדם זה, להציץ לו בפניו, לתקוע לו כפּו, לחייך לו בפניו, לשאול אותו לשלומו, לטיבו ולמעמדו – והוא מסתלק מכל הענין הזה. מסתלק באמת?”

והנה בעוד שהמחבר מענה ומשעמם את נפשנו בהרהוריו הבטלים של חביבו פּסח שליט, נגש בינתים הזר אל זה האחרון, והם, סוף סוף, נכנסים בשיחה. והנני מביא פה דוגמה מאותן השיחות המוזרות והמשונות שבספור דנן:

"– רואה אני באדוני, שהוא מציץ בפני.

– אמת… – גמגם שליט מתוך מבוכה קלה.

– ודאי סבור אדוני, שמכירים אנו איש את אחיו. הן יש…

– לא! – קרא שליט מתוך שמחה יתירה.⁸

– ולמה?… אולם מה בכך? הן יש – הן גם פניו של אדוני ידועים לי כמעט…

– ידועים? כך? – פניו של אדוני אינם ידועים לי! השיב שליט מתוך קצת רוגזה על שהשפּיל את עצמו בחיוכו לפני זה, ונתכוין לנקום בו.

– אינם ידועים? גם פּניו של אדוני אינם ידועים לי. טעות היתה לי. סבור הייתי, ש… – השיב הזר תוך כדי דבור והעלה על שפתיו שוב חיוך".

וכי כך מדברים בני-אָדם, שאינם עשויים נייר?

ואני הבאתי רק את ראשיתה של השיחה המוזרה, שנקשרה בין שני האנשים הזרים האלה, שהם נפגשים במקרה בפעם הראשונה באיזו חצר, אולם שיחה זו נמשכת לארכו ולרחבו של כל הפּרק הראשון בספּור זה ותופסת שמונה עמודים גדולים.

ופסח שליט זה שופך לפני הזר, – שהוא חושבו לקצת שוטה וחונף ודובר-שקרים, המעורר בו גועל-נפש, – לפני הזר הזה, העומד “אצל תלי (דלי?) הטיט ואגם המים”, הוא שופך את נפשו ורוחו על הסופרים והמשוררים בני זמננו, והוא “דן – כפי עדותו של המחבר – על חזיונות ספרותיים שונים והיה מעריך את כשרונותיהם של סופרים מפורסמים”.

והוא לכם דוגמא ממשפּטיו של שליט על אותם הסופרים המפורסמים. הזר, העומד “אצל תלי-הטיט ואגם המים”, שואל את שליט: “וטולסטוי?” “והיה דומה כעומד ומחכה לגזר דינו של טולסטוי!”

ושליט עונה, כעדותו של שטיינמאן, בהתרגשות:

"– אח, הנח לו לטולסטוי, זה גזלן היה. הוא חבר רומנים נפלאים והיה גזלן בטבעו. ירד נא אדוני לסוף דעתי. טולסטוי כשלעצמו אפשר שהיה צדיק גמור, אלא מזלו היה זה של נוכל.

הגע נא בעצמך: האָדם הזה נולד גראַף. כתב רומנים ונתפּרסם. התחרט על שטפּל ברומניו, ונתפּרסם על-ידי כך. הכה על לבו על חטאות נעוריו בפניו של כל העולם, ונתפּרסם שוב. את רכושו הפקיר, כמובן, אלא שמסר את המפתח לפלג גופו. רק את המפתח לא הפקיר. תקע את מחרשתו באדמה, ונתפּרסם הדבר בכל העולם, נפל מעל הסוס ונפצעה רגלו משהו – הכריזו על דבר זה בכל העולם. פּהק טולסטוי – ונשמעה בת-קולו של פּיהוקו מסוף העולם ועד סופו. כשנפטר מן העולם? – והן אלפי אלפים ורבבות בני אָדם גדולים וקטנים חוטאים וחוזרים בתשובה, נופלים מעל הסוסים, נפצעים ונרפּאים, נטבעים ונהרגים, חורשים את האדמה או מפהקים, ואין שמם הולך אל מחוץ ד' אמותיהם. לא, טולסטוי זה ירש את אחרים. גזל את הרבים. אבות אבותיו גזלו אדמת זרים, והוא לא די שאָכל את עשרם של העניים (“עשרם של העניים?” – הא כיצד?), כי אם בקש לבצר לעצמו כסא בכותל המזרחי של גן העדן, שהוכן להעלובים והנגזלים חלף עמלם, ענים ורישם בעולם זה. הוא התענג על מעדני עולם כמו העשירים, והיה מתמרמר על הגזל בשמם של העניים והאביונים וגזל מהם את תענוג ההתאוננות. גם את דעותיו לקח מן המוכן מאחרים. בספרי מוסרו אין אש, כי אם עשן עולה…"

אין בי די סבלנות להעתיק את משפטו המחוכם של שליט – קנה-דבורו של שטיינמאן – על טולסטוי עד גמירא, ואין גם צורך בזה. המעט הזה יהיה די.

ורוצה אני להעיר בזה, שגם הגבור של הספּור “מסתורין” אשר לקנוט האמסון (שפּסח שליט זה הוא חקויו הזר והמשונה) שופך את חמתו על ליאו טולסטוי ומבטל את גאוניותו וכח יצירתו הרוחנית (אם כי בדברים יותר מיוסדים ויותר מחוכמים, בדברים שיש לשים אליהם לב)! את גאוניותו וחדושו, ולא את ערכו בתור אָדם גדול.

המספר שלנו, שטיינמאן, מעיד, כי שליט “דן על חזיונות ספרותיים שונים והיה מעריך את כשרונותיהם של סופרים מפורסמים”, ותיכף לזה הוא משמיע לנו את משפּטו של פּסח שליט על טולסטוי. ומה אתם אומרים להערכה ספרותית כזו? כך דנים בתקופתנו החדשה על כשרונות וחזיונות ספרותיים! כשקראתי משפּטו של שליט על טולסטוי, נדמה לי, ששומע אנכי את הד קולה של העתונות השחורה ברוסיה ב“אותם הימים הטובים”, בימי מלוך מלך כניקולאי השני. אולם האמת דורשת להגיד, שגם העתונות של בעלי “המאות השחורות” לא העיזה מעולם לגזור משפּט אוילים כזה על טולסטוי. ודברים תפלים כאלה מכניסים, בספּור, שמדפּיסים ב“התקופה”, שדוד פרישמאן אחראי בעדה!

פּסח שליט בא לוו., כדי להתחיל שם חיים חדשים: “לחפור בורות, לחטוב עצים, להכריז על עתוני שחרית וערבית הנתונים למכירה, להשכיר את עצמו לעבד כנעני (כנעני?), ואפילו ללמוד את בני ישראל תורת שפת עבר… לפרך את גופו העצל והנוטה להזיה (גוף נוטה להזיה!) לכרך (?) אותו בעבודה, במעשים, להשפּיל אותו בעיני עצמו…”

אולם זוהי אונאה עצמית. אנשים בלי רצון ובלי כשרון העבודה כשליט, כשהם קצים בחייהם הריקים, מסוגלים אָמנם לחשוב בכל רגע, כי נכונים הם להתחיל חיים חדשים, לחפור בורות, לחטוב עצים וכדומה. אבל זוהי רק הזיה יפה. אם רוצים אָנו למצוא את סבת בואו של שליט לוארשה (סבה שהוא בעצמו משתדל להעלימה ולהסיחה מדעתו, כדרך כל הגברים חלושי הרצון ובעלי מחשבות מטושטשות), אָז עלינו “לבקש את האשה”. וגם פּה נמצאנה. האשה הזאת היא העלמה מרת פייגין. שליט אוהב אותה. אך מה משונה וזרה אהבה זו! זוהי אהבה, הכתובה על גבי נייר, אהבה, כפי שהיא מתוארת בספּורים ידועים, שאחרת היא לגמרי בחיים.

שליט מתחמק מפּני הזר, ששמו דראבקין, והוא “כבר עלה על המדרגות העליונות לקומה הרביעית, אולם התחרט (כדרכו של שליט להתחרט על כל מעשיו ודבריו) וירד מיד לתוך החצר”, כי “קשה היה לו לסור ברגע זה לתוך חדרה של פייגין”. והמחבר מספּר לנו בדיוק את כל הרהוריו ודמיונותיו המוזרים של שליט בשעה שעמד על המדרגות. נזכר שליט “בדבריו שהשמיע באָזניו של הזר, ודמיו החלו שותתים לתוך פּניו מבושה. אולם אחרי שירד לתוך החצר חזרו אותם הדברים עצמם (שנראו לו מתחילה שחורים כאפלת הלילה), ונתגלו לו שוב, עטופים מסוה של אור”. והוא, שליט “עלה בעיני עצמו והקשיב את רחש נשמתו, את שאגת הגידול של הנשמה, שהיא החדוה התוססת”. אָז השיאו לבו לחזור ולעלות ולסור דוקא ברגע זה לתוך חדרה של פייגין. ואתם בודאי סוברים, שסוף-סוף נכנס שליט אל חדרה של אהובת-נפשו – חלילה! כי “מכל מקום יצא את חצרו של בית זה. כדי לחזק את חדותו בתוך שאגות הכרך ולהביאָה לפייגין מוצקה”. “אולם חדוה זו היתה רופפת כל כך, עד שנסתלקה ממנה חיותה מיד”.

וזהו כל האָדם שבפסח שליט: הוא עולה ומהרהר הרהורים משונים ויורד ומהרהר הרהורים עוד יותר משונים, ושוב הוא עולה ומתחרט מיד, ושוב הוא יורד ומתנחם בלבו. וכך הוא יורד ועולה, עולה ויורד, בלי רגש ברור ובלי מחשבה בהירה ובריאה. והכל בו רופף ורופס, בלי כל נקודת-קבע, כאָמנותו, ככשרונו של אליעזר שטיינמאן בעצמו.

נחזור להרצאַת הספּור.

שליט ברח מבויש לתוך חדרו, ולא ערב את לבו (לב שפן) להכנס אל חדרה של פייגין, אשר עליה הוא מתגעגע כל הימים, יען כי חדותו לא היתה עוד מוצקה. וגם מאחורי הדלת של בית דירתו עמד שליט “כחמשה רגעים” (דוקא חמשה רגעים. כפי הנראה, מונה המספר את צעדי גבורו חביבו, בשעה שהוא מחזיק שעון בידו.), לבסוף נפתחה הדלת לפניו בידי בעלת-הבית, “אשה פּרועת-שער ופּרומת-שמלה, והיא מטורפת-דעת ואחוזת דמיונות מבהילים”. בכל זאת כאשר ראָה שליט “את בעלת-הבית שוכבת במטה ופניה שקועות בכר”, אז “דוקא משום כך כפף קצת את פּניו אל הצד כדי להציץ הצצה קלה בהפּרופיל של הפּרצוף (“הפּרופיל של פרצוף” – זוהי עברית של התקופה החדשה למספּרינו) ולינוק ממנו את הפּחד המתוק ואת הבחילה שבו (כמה משונה וכמה חולנית תשוקה כזו!) רגלו זזה קצת לצד המטה. אולם מיד (היינו יכולים לשער כזאת מראש) תפס את עצמו על מעשה זה ונרתע לאחוריו, כאילו מעדה רגלו, התחזק ותפס מעמד (לכל הפּחות פּעם אחת תפס שליט מעמד), החיש את פּסיעותיו ונתחמק לתוך חדרו”. ובבואו אל חדרו, “תקפתו תשוקה עזה אל המטורפת (אלהים ירחם!) לשכב אצל זו בצדה, לחבקה, להתרפּק עליה, לנשאָה ולטלטלה בזרועותיו ולהשליכה אל תלי האשפּה, להציגה ערומה בראש חוצות, לירוק בפניה או להיות נרמס ברגליה עד שיעשה חתן-היופי מדרס לכעור (“חתן היופי מדרס לכעור” – האין זאת מליצה נפלאָה?!) סלדו בו דמיו, לבו נקפו, והוא התבייש בפני הדיין העליון המנצח על הויתו. הוא נעלב על ידי תשוקתו זו, וכפר בה. חלפתו מין בטחה: תשוקה זו לא שלטה בו כלל, אף על פּי שהיתה חרותה במוחו. הוא שקר למוחו ולא ללבו. הוא לא ראָה את עצמו כשקרן”.

וכך מלא הוא, שליט תשוקות מוזרות והרהורי עבירה קשים (וגם התשוקות של בשר-ודם פּשוט מתלבשות במוחו בצורה משונה), שהמספּר חושב לאָמנות יתירה למסור את כולן על “קרבן ופרשן”.

ובכלל אין פּסח שליט מדבר ומשוחח כאחד בני האָדם החיים, כי אם תמיד הוא בוחר לו לשון הנפשות הדיקאדנטיות בספּורים ידועים.

הא לכם דוגמה קטנה:

הפּגישה הראשונה בין שליט ואידה פייגין: הם מתהלכים יחידים בפּרדס. והנה היא, פייגין, באָה לקראתו. הם נכנסים בשיחה תמימה על-אדות השמלה החדשה של אידה. ופתאום שואל שליט: אידה, האשתטח על הדשא? האתגלגל מעל ההר הזה לתוך הנחל?

– אבכה.

– האטפס על צמרת האלון ואתחבא בתוך ענפיו?

– אהיה מחפּשת אותך בכליון עינים.

– האכה בגרזן על ראשי?

– אָמות.

– ואלא מה, אידה? להשתטח על הדשא? – כן?

באחד מספּורי עוזר בלושטיין, בשפה המדוברת, יש שיחה כזו בין בחור ובתולה, חתן וכלה, הנפגשים בפעם הראשונה:

הוא: כמה פעמים ביום אַת אוכלת?

היא: ומה איכפּת לך?

הוא: ובכל זאת?

היא: ואתה, כמה פעמים ביום הנך אוכל?

הוא: חמש פּעמים.

היא: ובכן?

הוא: אם גם את תאכלי חמש פעמים ביום, אָז תהיי בריאָה ושמנה כחזירה.

יוכל היות, כי איזה “שמנדריק” לפנים, לפני שני דורות, היה בוחר בשיחתו עם כלתו בלשון כזו וב“נושא” כזה. אולם לא פחות מגוחכה היא שיחתו של ה“שמנדריק” החדש, בצורתו של פּסח שליט – שקרא את קנוט האמסון – את העלמה פייגין.

אבל הלא שטיינמאן לא רצה כלל לתאר, כאשר עשה זאת עוזר בלושטיין, איזו שמנדריק, כי-אם אחד הבחורים מבני העליה, אחד המשוררים… אל אלהים יודע מה היה בחפצו של שטיינמאן לתאר – אני אינני יודע. ואולי גם המספּר בעצמו לא ידע.

 

ג.    🔗

המחבר שטיינמאן אינו מתיחס אל פּסח שליט כאל איש ריק, שהוא יחד עם זה גם חולה-הרוח, חולה-הרצון ובלתי מוכשר לשום מעשה, לשום עבודה ממשית, לא עבודת הגוף ולא עבודת הרוח, ולא לשום החלטה. בשיחתו של שליט עם העלמה חנקין (שיחה ממושכה ומלאָה דברי שטות ובטלנות) הוא מגיע פּתאום ל“מרום תעודתו”, שנתן לו המספּר, והוא משמיע דברים “נשגבים” כאלה:

“––– אדרבה, גברת, אדרבה. יש בי מנוחה רבה. יש. אולם אני אוהב להתנודד ימים שלמים רצופים ברחובות, יחידי בין המרובים, שלא בתוך ההמולה שאינה פּוסקת, מתפּלל בין הנושאים ונותנים. אני שר, גברתי, אני מהלך ושר. נפשי עולה בלהב בתוך שיר השירים של ההויה. אני מרים את קולי ישר. על החיים השואגים אני שר. על חמדת-התענוגים, על המעשה והבנין. הכל עוסקים בבנין העולם: הרכב, השוטר. מוכר-העתונים והחנוני. הכל – חוץ ממני. אני סופג לתוכי את הקולות, הגוונים והריחות (גם הריחות! נורא!) עד כדי עיפות, עד כדי אפיסות כחות גמורה. ופעמים אני חש, שאני מתברך בתוכם (גם בתוך הריחות?) ומתוכי, שגם אני (ומי עוד?) גביע מלא על כל גדותיו, וראוי שיקדשו עליו.⁹ וכשאני שב יחידי לתוך חדרי, אני מטיל את גופי על מטתי, והקולות והדמויות עולים מתוכו (מתוך מי, מתוך מה? מתוך החדר? מתוך הגוף?) בשיר”.

כל המליצות האלה אינן אלא שלפּוחית מלאָה רוח. ידקר בה חוד המחט של בקורת, והיא, השלפּוחית מתרוקנת מתוכנה ומתכווצת לסמרטוט.

כל דברי שליט המובאים פּה אין להם כל טעם בפיו. הוא אומר, למשל, “יש בי מנוחה רבה”. דברים כאלה יש להם טעם וערך בפי איש רב-הפּעלים, שעשה מעשים גדולים וכבירים, בפי איש לוחם ומשנה את ערכי החברה, או את ערכי הרוח, בפי איש שהוא נכון להפוך סדר עולם. אם איש כזה, שהוא נשא על כנפי סערות, ואיתני הטבע או החברה לוחמים כנגדו, – אם איש כזה אומר: “יש בי מנוחה רבה”, אָז הדברים עושים רושם. סערה מבחוץ – ומנוחה בפנים. אולם, מה פּרושם של אלה הדברים בפי איש כפסח שליט, שאינו אלא צל אָדם, ושהוא מעיד על עצמו: “עיף אני מהליכה מרובה”, ושהוא “אוהב להתנודד ימים שלמים ורצופים ברחובות”, – בפי שבר-אדם זה אין כל טעם להמלים “יש בי מנוחה רבה”. מנוחה כזו (שגם היא אינה אלא בדויה ל“תפארת המליצה”) מעידה על חסרון כחות החיים, על אפיסות רצון, כשרון היצירה וכשרון המעשה. ומה פירושם של הדברים: “מתפּלל בין הנושאים ונותנים”? תפלה בלחש זו מה היא? מה, על מי ועל מה הוא מתפּלל? “העבודה באמת ובלב תמים היא תפילה זכה” – כך אומר קארלייל. אולם תפילתו של הולך-בטל ומפטפּט כפסח שליט רק תועבה היא. ועד כמה ריקים הם הדברים בפיו, כשהוא אומר: “אני מהלך ושר. נפשי עולה בלהב בתוך שיר השירים של ההויה”. רק חלול קודש הוא לתת דברים יפים כאלה בפי חסר-נפש וחסר-רגש כזה.

וכי תראה מהיום והלאָה איש הולך בטל באפס מעשה ובאפס רצון לאיזו עבודה שתהא, בעוד שכל העולם מלא יצירה, עבודה ומעשה והוא צמא לעובדים ויוצרים, והיה כי תשאלהו: שמע-נא, בחור נאה, איזו זכות יש לך לחיות על חשבונם של אחרים, העמלים כל היום? איזו זכות יש לך להתנודד ימים שלמים ורצופים ברחובות, מבלי בקש לך איזו עבודה ממשית, אם אין לך הכשרונות הדרושים לעבודת הרוח? אז יתנצל לפניך אותו הבטלן (הבטלן בצורה חדשה) במליצותיו של פּסח שליט: “אני סופג לתוכי את הקולות, הגוונים והריחות, עד כדי עיפות, עד כדי אפיסות כחות גמורה”. אם כן, לא סתם הולך בטל הוא, לא סתם בעל-מום רוחני, כי-אם אָדם שהוא הולך ושר, אדם שהוא מתפּלל בין הנושאים ונותנים, ולא עוד, אלא שגם הוא עוסק במלאכה חשובה, ב“עבודת הקודש”, היינו: “הוא סופג לתוכו את הקולות, הגוונים והריחות… עד כדי אפיסות-כחות גמורה”. ולא לבד שהתנצלות ריקה זו אינה מעוררת בו בעצמו בחילה כי מתברך הוא עוד בלבו, שהנהו “גביע מלא על כל גדותיו, וראוי שיקדשו עליו”.

* * *

בקשתי בהרומאן “סחור, סחור” את נקודת-הכובד שלו, את הרעיון העיקרי, הצפון בו – ולא מצאתי. אין ברומאן זה לא ציורים מן החיים, מעולם המציאות, ולא גם ציורי-נפש, כי-אם איזה הרהורים קלים ומשונים, איזו הזיות ושגיונות מוזרים, שהם חוזרים ונשנים מבלי כל צורך. אינך מוצא בספּור זה לא התפּתחות הנפשות, ולא נפשות בכלל. הפרקים האחרונים של הרומאן יכולים להיות הראשונים, והראשונים – האַחרונים. ואם תמחק פּרקים אחדים שלמים, לא ירגיש הקורא, כי חסר ברומאן זה דבר-מה.

בהפּרק הראשון ממאמרי זה אמרתי: “מטרתו של הסופר היתה, כפי הנראה, לתאר את חבורת הסופרים העברים בווארשה”. חומר זה, נושא זה – חיי הסופרים העברים בווארשה, הסופרים הזקנים והצעירים, טפּוסיהם, צלמיהם הרוחניים והמוסריים, החומר הזה היה מוכשר לקבל צורה חיה, מרובת הצבעים והגוונים, – צורה החסרה עדיין בספרותנו, – אילו טפל בחומר זה אָמן היודע להתעמק בחקרי הנפש של הסופרים והיוצרים, אָמן שיש לו עין לראות את הצד המגוחך – ולפעמים גם המעורר גועל-נפש – שבעתונאים מן המין הידוע ושבבעלי-המלאכה הספרותיים, אָמן שאין לו קנאָה ושנאָה אל החומר שהוא מטפּל בו, ואין כוונתו אלא האמת הציורית, האמת הפּסיכולוגית.

אולם שטיינמאן לא צייר לפנינו את הסופרים בעצמם ולא הראָה לנו את חייהם, שאיפותיהם, מלחמותיהם, סכסוכיהם, נצחונותיהם ומפּלותיהם, עליותיהם וירידותיהם, את יחוסיהם אל הקהל ואת יחוסו של הקהל אליהם, כמו שלא הראָה לנו את תכונת יצירתם או מלאכתם של הסופרים, ולא את השפּעתם של דעות הדור והזרמים הספרותיים הכלליים עליהם.

שטיינמאן מוסר לנו רק שיחות מקוטעות אחדות של סופרים ידועים (שיחות והערות שאין בהן לא תוכן ולא טעם, שיחות מקריות שאינן אומרות כלום) ואת הדברים הבטלים שמשמיעות עליהם איזו עלמות ונשים ממעריצותיהם. המספּר שופך את זעמו על העורכים העברים, מבלי אשר יראה לנו את קלסתר פּניהם. ועד כמה בלתי ברורים הדברים, הננו רואים מזה, כי אחר אשר קראנו את החלק הראשון בהרומאן הנזכר עד סופו, אין אָנו מכירים ויודעים (ובשום אופן אי-אפשר להכיר ולדעת), אם היתה כוונתו של המספּר לשפּוך את לעגו (לעג מבלי כל עוקץ ומבלי כל חריפות) על הסופרים והספרות העברית, או על הסופרים והספרות בשפה היהודית המדוברת.

והנני מוסר בזה חלק משיחתם של המשכילים והמשכילות על-דבר הסופרים העברים בווארשה, שיחה שעל-ידה רוצה המספּר, כי נעמוד על אופים של הסופרים, המשוררים והמבקרים עצמם:

– כן פישר¹⁰ הוא בעל לב עברי רותח, הכואב על שבר בת עמו ומרים כשופר קולו על כל צרה שלא תבוא על העם – התלהב העלם הנלהב (התלהב הנלהב!) זריז התנועות. – ושניאורסון? והסופר הגאוני שניאורסון? והמשורר הגאוני, שיש בו ניצוץ מן החיים, לפי מבטאו הנעלה של פּינחוסוביץ? – קראו שני הצדדים כאחד כדי לערער על דברי חבירו.

שניאורסון? – ענין אחר שניאורסון! – הוא צר את חיי העם. הוא צופה בחיי העם

* * *

– וצר צורות – – ¹¹

– שניאורסון? – הן הוא אומר כל ימיו שירה כנער.

– ענין אחר שניאורסון – –

– ענין אחר המשורר נירנברג. הן הוא חוזה. (מה הוא חוזה?)

– כנור ותנים לבכות על שבר בת עמו.

– ענין אחר שניאורסון!

ועוד קטע משיחה:

– רבותי, מי מכם קרא את ספרו האחרון “בחיים ובספרות” של הסופר רייכשטיין (כפי הנראה, כנוי הוא לדוד פרישמאן)? – שאלה פייגין תפושת הרהורים עמוקים.

– מי ממנו לא קרא? – השיב הבחור הנלהב.

– הלא זה הוא האירופּאי הראשון בספרותנו, לפי מבטאו של פּינחסוביץ! – השיב הנער בעל השערות של פּשתן.

– מבטא שנון! – אָמרה פייגין.

– ואת הסופר שניאורסון קראָה הגברת? – שאל הבחור הנלהב וזריז התנועות (המחבר נותן בכל פעם בבחור זה את כל סימניו).

– את שניאורסון! – אני מעריצה מאד את הסופר שניאורסון! אילו ידע… אילו נגלה לו סודי… – קראָה פייגין ועיניה נעשו כחולמות.

– הלא הוא צופה בחיי האומה – אָמר הבחור הנלהב.

– וצר צורות (הרי לך!) – סיים הנער בעל השערות של פּשתן (סימן מובהק).

כמה קהה לעג זה (אם הוא לעג בכלל) וכמה ריקות שיחות אלו! ועל-ידי שיחות משעממות כאלה רוצה המספר לתאר את הסביבה הספרותית בווארשה!

ואת שניאורסון בעצמו מצייר לנו המספר על-ידי שיחתו זו:

"בשעה זו עמד שניאורסון יחיד בתוך אולם-הבופט והיה מסיח עם העלמה הצהובה, המשמשת את המיחם.

– כך, כך – אָמר שניאורסון – עומדת לה עלמה צהובה, בעלת עינים… מה צבען? .. כבר זקנתי, הראיה היא לקויה. עומדת לה עלמה, ודוקא צהובה, פּלאי פּלאים. הלא זאת תפארת – תפארת – עומדת לה צהובה אצל המיחם ולא כלום. פּניה של העלמה הסמיקו. היא גמגמה במבוכה:

– סבורני, שהאָדון אינו זקן כל עיקר, אדרבא –

– אדרבא? – צחק שניאורסון – אדרבא! חה, חה. בן כמה, למשל, אני, לפי השערתה של הצהובה?

– אני… מתקשה להגיד. פּניו של אדוני… אני מתקשה להגיד.

– מכל מקום: כבן חמשים? – כך? –

העלמה נענעה בראשה בהסכמה.

– טעות, טעות – צחק שניאורסון – אני בן חמשים? הן כבר חגגו את יובל הששים שלי. הלא אני שניאורסון הסופר. הגברת שמעה את שמי? –

העלמה חייכה ופניה הסמיקו עוד יותר. היא הניעה בראשה בהסכמה. ודאי, שמעה את שמו של האָדון שניאורסון. הן היא קראָה את ספּוריו. את הכל קראָה. אולם האָדון שניאורסון משטה בה. עוד לא מלאו לו ששים שנה. הוא לא הגיע בודאי עדיין אפילו לשנת החמשים.

– צדקה הצהובה: הלא אני באמת איני עדיין זקן כל כך. כשנתפרסמתי בעולם הייתי כבן ארבעים ושתים. זה היה לפני חמש שנים. ועכשיו צאי והביאי חשבון, צהובה…

– הוא אשר אָמרתי – אמרה העלמה בשמחה – גם אני הייתי משערת, שהאָדון שניאורסון צעיר עדיין. שנותיו בודאי…

– לא רמיתיך, צהובה, אני בן ששים וחמש.

– האָדון שניאורסון מלגלג – הוא ודאי כבן ארבעים וחמש.

– הגברת ראתה את תמונתי האחרונה, שנדפסה בהעתון הרוסי של אתמול? הלא הפּנים של תמונה זו הם פּנים של זקן ממש. אולם על-פי האמת איני זקן עדיין כל-כך. אני בן ארבעים ושלש.

מלבד שיחה טפּשית זו, ישמיענו המספּר הלצה אַחת (הלצה רקובה וטפּשית) בשם שניאורסון ואת שיחתו עם איזה עורך, שממנה אָנו צריכים ללמוד, כי נכון היה סופר זה למכור את נפשו להעורך בשביל כסף. ומהלצתו ושתי שיחותיו הטפּשיות והמלאות גאוה והתפּארות, עלינו להכיר את הסופר שניאורסון ולצייר לנו בנפשנו את תכונתו ויצירתו.

מילא, פּסח שליט הוא יציר-תוהו, אָדם עשוי נייר, והמחבר עשה בו כאָדם העושה בתוך שלו. אולם בשניאורסון וחבריו הלא רצה שטיינמאן לצייר לפנינו אנשים חיים, סופרים ומשוררים ממדרגה ראשונה, – והוא עשה אותם לקאריקאטורות זולות ומשונות. ועל זה ראוי הוא לנזיפה.

התעכבתי אולי יותר מדי על רומאן זה, אַף כי נגעתי רק בקצה עטי בההבלים הרבים הנמצאים בו. ואילו חפצתי להוקיע את כל ההבלים והזרות שבספּור זה לעיני הקוראים, היה עלי לכתוב בקורת שתחזיק כמאָה וששים דף.

אולם מהדוגמות המעטות, שהבאתי מרומאן זה, יראה הקורא, כי זה הוא קנקן חדש מלא הבלים ישנים. ולא אל ספּור כזה התפּללנו בתקופה החדשה.

 

ד.    🔗

מיום אשר התפּרצה מלחמת עולם, זה יותר מארבע שנים, נקרענו מעל אחינו ברוסיה. במעמקי נפשנו הרגשנו את כל המתחולל בלבותיהם והנעשה בעולמם הפּנימי, כי על כן אחים אנחנו וקרובים ברוח, אַך בכל זאת ברור לא ידענו את השנויים והמהפּכות שנולדו, ושהיו צריכים להולד, בהלך דעותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם. רק הד רחוק ועמוק שמענו מחורבן הקהלות שמעבר לים; רק שברי קולות הגיעו אלינו. קול ענות חלושה וגם קול ענות גבורה, אנקות גסיסה וגם צהלת לידה חדשה. אולם רק שברי-קולות עמומים שמענו, ותמונה חיה לא ראינו.

על כן, בהודע לנו לפני חדשים אחדים, כי במוסקבה יצא לאור קובץ ספרותי גדול בשם “התקופה”, ערוך על-ידי דוד פרישמאן, חכינו לקראתו בכליון-עינים ובנפש צמאָה. האמן האמנו, כי בקובץ זה, שיצא לאור בימים שכבר ניתנה הרשות להסופרים לכתוב את כל העולה על רוחם, את כל אשר הם רואים, מרגישים ויודעים, מבלי שים יד לפה (אחרי שתיקה אנוסה של שנים אחדות, שבהן ניטלה מהסופרים העברים רשות הדבור ויכולת ההדפסה), – כי בקובץ זה נראה תמונות חיות מכל הנעשה בקרב אחינו ברוסיה, נשמע ברור היטב את הד חייהם החדשים, תקוותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם, את כל אשר עבר בבתי-נפשם בשנות הרעה וההרס, ב“ירחי הדבש” של שחרורם בימי קרנסקי כמו בירחי העמל והפּחד, הסתירה והבנין, השקיעה והזריחה של ממשלת מועצות הפּועלים והחילים.

והנה אחר צפיה ממושכה באָה לידינו “התקופה”. מעולם לא שמחנו על ספר עברי חדש, כבפעם הזאת. אחרי שנות רעב לדברי סופרינו-אחינו שמעבר לים, אחרי שנות כליון-נפש וגעגועים על ניב עברי חדש, הנה מונח לפנינו מאסף עברי המחזיק שבע מאות עמודים גדולים.

בצמאון רב קראנו את “התקופה” מדף הראשון עד האחרון – אולם לא מצאנו בה את אשר בקשנו.

“התקופה” אינה אלא קובץ של ספּורים, שירים, תרגומים ומאמרים, שאין להם כל שייכות ישרה ולא גם בלתי-ישרה אל התקופה החדשה בישראל.

דוד פרישמאן נשאר נאמן לרוחו מאָז. יכול הוא להתפּאר, כי זקנתו לא ביישה את נערותו. כמאָז כן גם עתה עומד הוא סופרנו זה, העורך של “התקופה”, רחוק מכל השנויים המתהוים בעולמנו העברי. עומד הוא מן הצד לכל התנועות החברתיות והלאומיות. בתקופת הרצל כתב את שירו הידוע “לא אלך עמכם”, שיר מלא שלילה ויחד עם זה גם חסר הבנה והרגשה לתנועת התחיה בקרב ישראל. התנועה של תחית שפתנו בדבור עוררה בו תמיד רק לעג ולצון. התיחסותו לנביאי תחיתנו היתה של התנגדות ושל בטול היש. עוד בהיותו נער התנפּל על פּרץ סמולנסקין בשביל דעותיו הלאומיות ובקרתו החריפה על בן-מנחם ודעותיו. בעצמו של דבר בן נאמן הוא פרישמאן לתקופת ההשכלה. אני אומר זאת במקום זה לא לגנאי ולא לשבח, כי אם מציין אני את מקומו של סופרנו המצוין הזה בהיכל ספרותנו. יש לו קרבת-רוח יתירה להסבא מנדלי, לבוקי בן יגלי ולהדר. י. ל. קאנטור – כולם עתה הם בעולם האמת, – שמעולם לא קבעו להם מקום, וגם לא בקשו להם מקום, בתקופת תחיתנו והתחדשות רוחנו ומחשבותינו. יפה-הרוח הוא פרישמאן, והיצירה הספרותית כשהיא לעצמה, סלסוליה של הלשון העברית וצעצועיו של הסגנון החביב עליו היו תמיד יקרים לו מכל פּרפּוריה של המחשבה העברית, הלאומית, המבקשת לפלס לה נתיב חדש ולהשפּיע על חיינו אָנו ועל חנוך הדור הבא. מלה אחת חריפה, או ניב יפה אחד יקרים לו מכל מוסד לאומי חדש בישראל, מכל פסיעה גסה קדימה ומכל בנינה של ארץ ישראל, וגם מתחיתו של הרוח העברי המקורי. די היה לסופרנו זה, כי העשיר את ספרותנו בתרגומים שונים, ומהם גם נפלאים, אם גם בלתי מדויקים, וביצירות ספרותיות רבות-הערך.

אם נבוא לכתוב את תולדות הספרות העברית החדשה, אָז בודאי שפרישמאן יתפּוס בה את אחד המקומות החשובים, למרות כל חסרונותיו ומגרעותיו. ועלינו יהיה להודות, שסופרנו זה היה אחד מעובדיה וממחייה היותר חרוצים והיותר נאמנים. אולם אם נבוא לכתוב את תולדות מלחמת הרוח בישראל ואת תולדותיה של התחיה הלאומית, אָז בודאי, שלא יתפּוס מקום בין הלוחמים ובעלי התחיה.

ובדעתנו את דוד פרישמאן ואת מהותו הספרותית, לא נבוא עליו בטענות על שלא הדפּיס ב“תקופתו” דברים שהיינו צמאים להם, ועל שלא שם לבו כלל אל השעה ההסטורית הגדולה. אחרי קראנו את “התקופה” יכולים אָנו רק להעיד, כי גם הרוחות והסערות החזקות במחנה ישראל לא הזיזו את סופרנו זה ממקומו בספרותנו, שבצר לו לפני יותר מדור שלם. ו“התקופה” היא לא תקופתנו אָנו, בני-הדור, כי-אם תקופתו של פרישמאן מיודענו מכבר הימים.

ומבחינה זו נבקר את “התקופה” (או יותר נכון: ניתן מושג כל שהוא לקוראינו על-דבר תכנה וערכה הספרותי) בתור קובץ ספרותי סתם.

הספּור הראשון הפּותח את “התקופה” הוא “שני קונטרסים” (ספּור מחיי היהודים בספרד לפני הגרשם משם) של בוקי בן יגלי (מעזבונו של הסופר המנוח ד"ר י. ל. קצנלסון). כל מי אשר קרא ספּורים, באיזו שפה שתהיה, אם אַך נכתבו בידי יהודים, מחיי היהודים והאנוסים בספרד, לא ימצא אָמנם טפּוסים, תמונות או ציורים חדשים בספּור זה. ובעצמו של דבר אין זה ספּור כלל, אף כי מסומן הוא בשם זה, לא מצד התוכן ולא מצד הצורה, כי אם מעין ספר-הזכרונות לעלמה קתולית ולרופא יהודי צעיר לימים, שנישאה אחרי כן אליו. “שני קונטרסים” אלה, שאין בהם לא אָמנות ולא גלויי-נפש מיוחדים, מצטיינים בשפתם העברית הטהורה,¹² הצחה והקלה – שפתו הנעימה והנוחה לקריאָה של בוקי בן יגלי. וראוי הוא ספר-זכרונות זה, על-פּי תוכנו ועל-פּי סגנונו העברי, להיות ספר-מקרא לבני הנעורים שלנו, לטעת בלבם אהבה לעמנו, לאמונתנו ולכתבי קדשנו. אין אני יודע דוגמתו בספרי ה“כריסטומאטיות” שבשפה העברית.

אחרי המטעמים, שהגיש לנו אליעזר שטיינמאן בהרומאן שלו “סחור, סחור”, שכבר דברתי עליו בפרקים הקודמים, הושיט לנו העורך בחבתו ל“קנוח סעודה” את הרשימה “לילה” מאת ח. ש. בן-אברם (שם בלתי ידוע לי). וקנוח זה עורר בי גועל נפש. כמה חזיריות יש ברשימה זו! (אין לי שם יותר מתאים להביע בו את בחילתי הפעם). איזה בחור ששמו שמעון מרגיש בתחילת הערב, כי בלבו “מוצצים ומכרסמים תולעים” וכי “ברקותיו תסיסה לוהטת” (תסיסה לא במוח ולא בראש, כי-אם דוקא ברקות, ולא תסיסה סתם, שגם היא דיה, כי-אם עוד לוהטת) ו“גם שרשי השערות התחילו דוקרים”, וכל זה לא בא לו אלא מפּני שהוא מחכה לקראת הערב המבטיח הרבה ל“שומרי נשף”; ובעוד שעיניו תועות מתוך חדרו אל החצר שמתחת, “והנה נתקלו בגזוזטרא שמנגד ובריבה, שישבה שם מסובה בכסא-נוע”. והבחור הזה לא כרת ברית לעיניו. להיפך: “רגע נתעכב מבטו בצוארה ובקצה החזה החשופים, גלש משם על-גבי קפולי שמלתה הצהובה והרחבה ונתקל בפוזמקה השחור (זהו מבט!). רגלה הימנית היתה מונחת על ברכה השמאלית (מתואר בדיוק רב כמו ב“סדורים” העבים עריכת הסדר בליל פּסח) וגלתה פּוזמק שחור ורצועה לבנה של שמלתה התחתונה. נמשך מבטו אל אותה רצועה לבנה, המבהיקה והמגרה, כאותה פּרסת ברזל אל האבן השואבת, נסתבך בה כאותו איל מתוך פּרשת ה”עקדה" (המבט נסתבך בפוזמק שחור וברצועה לבנה של שמלה תחתונה כאותו איל בפרשת ה“עקדה” – כמה טעם, כמה מקוריות וכמה יופי יש בדמיון זה!). וכיון שנסתבך המבט ברצועת השמלה התחתונה ממש כהאיל מתוך פּרשת העקדה, שוב לא זז משם עד אשר “התחיל קורע ומגולל את שולי השמלה הצהובה ומחפּש תחתה את העור הנוצץ והחלק”. וכסבורים אַתם, שהמבט הזה עבר בלי כל סכנה לגוף ולנפש? טעיתם! סופו של המבט הנתקל בפוזמק שחור היה, כי הבחור דנן נפל במצב מסוכן, כמו שמעיד על זה בן-אברם בכבודו ובעצמו, כי “גידים התחילו מתנפּחים ברקות (אַף כי לא נאמר בפירוש גידיו של מי ורקותיו של מי, בכל זאת יש לשער, כי הכתוב מדבר על אותו הבחור). בתוך חוט השדרה התחילה איזו עדשה מתגלגלת מלמעלה למטה, בלסתות פּרצה דלקת, בתוך הפּה נסתתמו צנורות הרוק, נתייבשו החיך והלשון, וכפּות-הידים נתכסו בזעה”. ממש כמו במחלת הנכפּה, או במחלה היותר מסוכנה, כמו מחלת השבץ. כך, לכל הפּחות, מעידים הסימנים הרעים, שמנה המחבר אחד לאחד עם כל פּרטיהם. וכל זה גרם המבט שנתקל בפוזמק שחור. וזהו מה שאָמרו החוקרים, כי ישנן סבות קטנות ופעוטות, שתולדותיהן גדולות ועצומות. כוון לזה בודאי גם הצייר של ה“לילה”.

ומה עשה הבחור כדי להנצל מתוך סכנה ומחלה זו? הוא נס מאצל החלון והוריד את הוילון. “אך כל זה היה ללא הועיל. הריבה שבכסא-הנוע כבר קנתה לה מקום (כמובן רק בדמיונו) בתוך אַחת הזויות שבחדר, שכבה שם פּרקדנית, עיניה סגורות, וארג-שמלתה שקוף לגמרי”. אָז נזדעזע שמעון, “נשך באכזריות את שפתו התחתונה ולחץ באגרופיו את הרקות (כלומר: רקותיו) הלוהטות. עצם את עיניו והתחיל מונה עד מאָה”. אולם כפי הנראה, גם סגולה זו לא היתה כל כך בדוקה, כי כשגמר את מנינו, “צוחו עוד גלי-דם שואגים (גלי הדם השואגים צוחו!), הנשימה היתה קשה כבתחילה, ובתוך הרגלים הרגיש חולשה, העמידה כמעט שנעשתה עליו לטורח”. אָז אָחז הבחור בסגולה יותר בדוקה: הכניס מתוך המטבח כד מים קרים, עמד לפני קערת הרחצה, פּתח את צוארון-כתנתו ויצק את מלוא כל הכד בבת אַחת על ראשו". ולתועלתם של הבחורים, שאין ספר “התקופה” מצוי בידם, הנני מטריח את עצמי ומעתיק את דברי בעל הרשימה בן-אברם בנוגע לשמושה של סגולה זו: “בכונה (סגולות צריכות כונה) עסק שעה מרובה בנגוב השער והפּנים הרטובים. עטף במגבת את הצואר והיה מעביר את שוליה במתינות על-פני המצח, מכניס אצבע כרוכה בבד המגבת לתוך אוזן, משהה אותה שם זמן מה וחוזר ומכניסה לתוך האוזן השניה” (הרי לך פרטים כמו בספר רפואות!). ובאמת “עצבי הראש שקטו במקצת (גם זו לטובה!), הלסתות נצטננו משהו (אל תהי קלה בעיניכם גם הצלה פורתא!) וכפּות הידים נתייבשה עליהן הזעה” (כפי הנראה מהכתוב פה, הנה סגולה זו בדוקה היא ביחוד ליבש את כפּות הידים המזיעות, בראות העין פּוזמק שחור).

הייתי מיעץ להמחבר דנן, כי בטרם יקח את העט בידו לכתוב רשימה, כאותה הרשימה “לילה” ישתמש בעצמו בסגולתו של שמעון יצירו, היינו: יקח מתוך המטבח כד מים קרים וייצק את מלוא כל הכד בבת-אחת על ראשו ואָז לא תהיה “תסיסה לוהטת ברקותיו” ולא יכתוב ספּורים כאותו שהדפּיס ב“התקופה”, ולא יביא את בחורי ישראל לידי הרהורים רעים ומסוכנים ולא יכשילם, חלילה, בפוזמק שחור.

אולם דא עקא. גם כד המים הקרים, שיצק שמעון על ראשו בבת-אַחת, לא רפאוהו לגמרי, כי עוד “הרגיש את עצמו כבתוך מכבש. הנשימה היתה תכופה וקודחת. הבל האף התחיל מכוה בשעת יציאָתו את השפה העליונה, והעינים, שנתרבו בהן החוטים האדומים, אָמרו לקפוץ מחוריהן”. ובראותו, כי קשה לו לכבוש תאותו, “ירק והוריד את אדרתו מן הקולב” ויצא החוצה. “עמד וקנה זוג ורדים. בסלקו לנערה את מחירם נגעו אצבעותיו באלו שלה. ודיה היתה לו נגיעה קלה זו של הילדה, כדי להרתיחו מחדש” (כלומר: גם אחרי שיצק את מלוא כל הכד של המים הקרים בבת-אַחת על ראשו), “ואָז עיניו נתרחבו, נדלקו בהן ניצוצות פּראים והתחילו יורות חצים בפני הנשים שנפגשו על דרכו”. אָז נדחק עם ההמון לאיזה גן טיול ו“בקצה השדרה על ספסל נמוך ישבה אשה בודדה. כשקרב אל אותו ספסל, התחילו פּטישים קטנים הולמים ברקותיו (רקות אומללות!) ובמרכז קדקדו (מדד בן אברם ומצא, כי הדבר היה בדיוק במרכז הקדקד, ובחר לדבר בלשון מדעית) התחילו מיני יתושים משונים תוקעים צפרנים חדות וארוכות” (רחמנא לצלן!).

וכסבורים אתם, קוראַי, שאמסור לכם את כל תכנה של רשימה זו, המלאָה בטלנות, רשרוש מרתיח של שמלות נשים, אָזנים יוקדות ופטישים שברקות וכדומה? חלילה! חפצתי רק להביא דוגמאות אחדות מה“לילה”, למען יבין הקורא, שלא נפגם טעמו הספרותי, מדוע בחלה נפשי ברשימה האמורה.

במקום שיש אָמנות או שירה, טעם טוב והרגשת המדה, יופי וחן, שם גם תאור התאוות הגסות אינו עושה רושם רע. להאָמן האמתי, כמו להמשורר בחסד עליון, הכל מותר, כי על הכל הוא שופך מרוחו הנאצל ומהיופי הגנוז בנשמת נשמתו. בין היופי ובין הכעור רק פּסיעה אחת, כמו בין הנשגב והמגוחך, ומה נקל למי שאיננו אָמן או משורר להכשל בהעברת הגבולים. האָמן, הראוי לשם זה, גם כשיגיע עד הקו הקיצוני של אותם הגבולים, יקרא לנפשו: “עד פּה תבואי ולא תוסיפי!” ואם הוא בכל זאת עובר את הגבול, הנה כבר הוא מתרומם לספירה עליונה, במחשבה וברגש, ששם אין כעור ואין נוול, כי הכל אומר שירה לרבון העולמים, אל אלהי הרוחות והגופות גם יחד.

למדרגה זו עדיין לא הגיע בן אברם, אף אם איננו – מה שיש להדגיש גם ברשימה האמורה – נעדר הכשרון הציורי, ואם איש צעיר הוא בן אברם זה, אָז יש לו תקוה בשדה הציור, ואולי גם הספּור העברי. יש לו תקוה, למרות מה שנכשל ב“לילה”.

שבע יפּול האָמן, אם הוא רק אָמן, וקם.

 

ה.    🔗

המעשיה “נחש הנחושת”, אַחת המעשיות הביבליות, של דוד פרישמאן נועלת את מחלקת הספּורים ב“התקופה”. המעשיה כתובה בשפתו של התנ"ך, כפי שהיא מסוגננת על-ידי פרישמאן. גם הקילורית, הצבע של מעשיה זו ביבלית היא. מעשיה יפה וקצרה. ויכולה היתה להיות עוד יותר קצרה ועוד יותר יפה, אלמלי וויתר פרישמאן על דרכי לשונו ואופן הרצאָתו החביבים עליו ביותר, שיש בהם מין טופס קבוע.

בעל המעשיה מספּר לנו, כי השבט הקטן הדודנים “נפלאות יסופּר בו: – מות ימותו האנשים ביום אָהבם אשה. כי לא כאהבת יתר בני-אָדם אוהבים האנשים האלה: לא ברעש ולא במשובה, כי-אם ברוח”. והמספּר מתאר לנו תיכף את מהותה של אהבת-רוח זו: “בכל יצורי נשמתן יאהבו ובכל גידי לבם ובכל בדי עורם ובכל חלבם ודמם”…¹³ האם זוהי אהבת הרוח?

בגוזמאות לשון כאלה, שפרישמאן הורגל בהן, שהבאתי לדוגמא, חטא המספר להטעם הטוב, לרגש היופי וגם לההגיון הפנימי (והלא הגיון פּנימי צריך להיות גם במעשיה בדויה!)

כל זה העירותי רק בדרך אגב. וראוי היה להתעכב מעט יותר על הטופסים, הקבועים בדרכי לשונו והרצאתו של פרישמאן, אָמן הסגנון העברי, שאין הוא יכול להשתחרר מהם, גם כשהם מקלקלים את הציור ומשחיתים את הכוונה. ולא פה המקום.

“בין שני עולמות”, או “הדבוק” (אגדה דרמטית בארבע מערכות), של אנ-סקי, מתורגם על-ידי ח. נ. ביאליק. זוהי פּתיחתה של מחלקת התרגומים ב “התקופה”. התרגום מצוין ונהדר בפשטות לשונו ובקלות סגנונו העברי. ותמה אני על ביאליק, שבחר לו לתרגם דרמה קלת-ערך ומועטת-תוכן כזו של אַנ-סקי. דרמה שאינה דרמה כלל, ואינה אלא ספורה של אחת המעשיות על-דבר “דבוק” שנכנס באיזו עלמה עבריה, אחת מאותן המעשיות, שהיו מצויות לפני דור, ואולי גם כיום, בקרב ההמון הפּשוט, שלא חלק לו אלהים בינה יתירה.

אחרי תרגומו של ביאליק בא דוד פרישמאן בתרגומו מן הספר “איליאס” של הומירוס. אנ-סקי והומירוס בשכונה אחת, במדור אחד, זה בצד זה! דבר זה מעיד, כי להעורך של “התקופה” לא היתה שיטה מסוימה בבחירת התרגומים להרבעון שלו. ואם היתה שיטה ידועה להעורך בבחירת התרגומים למאספו, לא היתה אלא שלילית. כלומר: היתרון הוא לתרגומים של דברים שאין להם שום שייכות ישרה, ולא גם בלתי ישרה, אל תקופתנו ואל חיינו אָנו. יהא ספּור מעשיה על אחד הרוחות שדבק באחת העלמות, או יהא שירו של היוני הגדול על בת-צאוס, על בן-פליאוס ועל כל האלילים והאלילות של הגויים הקדמונים, רק לא תרגום מאחד החזיונות, או שירי העלילה, שיש בהם להאיר, מאיזה צד שיהיה, את חיינו בתקופתנו אָנו. כי גם כשבחר העורך להדפיס ב “התקופה” את אחד מספּוריו המקוריים נתן את היתרון לספור מדור המדבר על-דבר אחד הבחורים משבט הדודנים, אשר מת באהבתו את אחת העלמות שמאחורי ההרים. יישר כחו של העורך אשר לא ספּר לקוראיו על-דבר אחד הבחורים שלפני דור המבול, או על-אדות בנותיו של לוט.

מהומירוס עד היינריך היינה רק פּסיעה אחת – ב“התקופה”. אחדים משירי האהבה הקטנים של היינריך היינה היו כבר מתורגמים לעברית על-ידי משוררים שונים בזמנים שונים. אַף אחד מן התרגומים הללו לא הצליח במלואו. לא הצליחו התרגומים משירי היינה הליריים גם בשפות חיות. לא כל-כך נקל לתרגם את שירי היינה לאיזו שפה שתהיה. קשה למסור את הפּשטות, את התמימות, את המוסיקה המיוחדה, את הרטט הפּנימי וגם את האירוניה הדקה, שעל-ידיהם מצטיינים שירי-האהבה של היינה.

פּעמים רבות נדמה לי, שדוקא השפה העברית היא היותר מסוגלה למסור את הקסם המיוחד ואת הצלילים הרכים והנוגים שבחרוזי היינה. בא יעקב פיכמאן ונסה לעשות כזאת ב“התקופה”. ואין כל ספק, כי הצליח בתרגומו מהיינה הרבה יותר מהמתרגמים שקדמו לו. התרגום העברי של פיכמאן הוא קרוב, על-פי צליליו הקלים, המפזזים והמזדווגים לנעימה אחת, – להמקור. אולם יש חרוזים בתרגומו של פיכמאן, שהפּרוזה מרובה בהם על השירה. וישנם חרוזים בתרגום זה, שהם חוטאים אל הכונה העיקרית של המקור.

רק דוגמא אחת קטנה. היינה שר:

אָ, דיזער מונד איזט פיעל צו שטאָלץ

אונד קאנן נור קיססען אונד שערצען:

ער שפּרעכע פיעללייכט איין העהנישעס וואָרט,

וועהרענד איך שטערבע פאָר שמערצען.

ופיכמאן מתרגם:

הפה הזה גא רב מדי

ורק נשק והתל יודע,

ויש כי ידבר בלעג מר,

עת הוא בכאבו גוע.

מחרוזי המתרגם משמע, כי יש שהפה מדבר בלעג מר, “עת הוא (כלומר: הפּה) בכאבו גוע”. ואין כל טעם לזה, כי הרי לא הפה בכאבו גוע בעת שהוא מדבר בלעג מר, כי-אם המשורר, כאָמור בהמקור: “וועהרענד איך שטערבע פאָר שמערצען”. גם המלה “ויש” היא שלא במקומה ומשחיתה את כונתו האמתית של השיר. כונתו של השיר במקורו היא כך: “והפּה אולי לועג מרה, בעת שאָנכי (אָנכי ולא הפּה) בכאבי גוע”. המלה “ויש” בתרגומו של פיכמאן פּירושה: “לפעמים”, והיא, המלה היחידה והקלילה הזאת, משנה את כונתו של המשורר ושוללת את יפיו המיוחד של השיר.

התרגומים של פרישמאן "פרומיתוס (משירי וו. גיתה) והזמירות של “הגנן” אשר לראבינדראנאט טאגור הם מלאכת מחשבה באמת (אף כי לא בכל המקומות מדייק המתרגם בלשונו לכוון אל המקור). זמירותיו של “הגנן” יפות הן בתרגומו העברי של פרישמאן מבכל שפה אחרת. וגם השנויים הקלים והדקים, שהרשה לו המתרגם לעשות בדברי טאגור, רק הוסיפו להם לוית חן מזרחי.

את מחלקת השירים המקוריים פּותח ד. שמעונוביץ בשיר גדול בשם “נדודים”. על בת-שירתו של שמעונוביץ נוכל להמליץ את חרוזי המשורר על הבוקר של הנודד:

לא שמש מבהיקה, פּזרנית אי-צנועה,

מציגה את עשרה לראוה,

אך בוקר רך-עצב, חרישי ומעונן –

וכבושה וקלה נשיבת הרוחות.

השיר “פיח-פיח” (מסע ברכבת) של יעקב לרנר מצטיין בהריתמוס שלו המתאים להתוכן, ויש בו חרוזים נפלאים במינם. המשורר עובר ברכבת והוא מתאר את כל העובר לפני מבטו, ועל הכל הוא שופך רוח עצב, רוח שירה נוגה. יש לו להמשורר גם עין וגם אוזן והשפה נשמעת לו. בקוים אחדים הוא מתאר את עצם הדברים. הא לך כפר רוסי ואכריו:

חצרות בוהו, שביל חתחתים,

אהלי מק ושחוחי-דירים,

שלות-פּר וחרוק חזירים;

טמטום-לב וכובד-מוח

אָכול כרוב וגהוק וגנוח…

או הרי לך ריחים של רוח:

הנה טחנה בת-גפים –

חגה חוג בעצלתים,

כמחשבת ומודדת:

אחת רום ואחת רדת;

וכזקנה המזהירה:

אין לבלבל את הספירה!

ולטחנה תמיה אחת:

מה הסאון ומה הפּחז?

בינו לי: הבל הבלים

גם האור וגם הצללים!

ומדי עברו ברכבת מתמלטים מנשמתו של המשורר גצים עפים, דאים, ברקים ורשפים המיוחדים רק לה. החרוזים האחדים שהבאתי אינם נותנים אַף מושג קל מהיופי המיוחד של השיר הנזכר, שנפלא הוא גם בצורתו וגם בתכנו. יעקב לרנר הוא שם שצריך מעתה לשים אליו לב, כי הוא הכניס בחרוזיו דבר-מה חדש בשירתנו הצעירה, והדבר הזה שלו הוא.

אליהו מייטוס בא אל “התקופה” בשני שירים: “על הדניסטר” ו“בגן הכריזנטמות”. גם בשירים אלה יש להכיר כשרון פּיוטי וציורי, השואף להתפּתחות, להשתלמות, והמבקש נתיב לעצמו.

השיר “מפיסטופל” של דוד פרישמאן סוגר את מחלקת השירים שאינו מעיד אַף על צל של איזה כשרון פּיוטי או ציורי, שיר פּרוזאי, שאין בו אַף שורה אחת יפה או חדשה.

בכלל שרוע וממושך הוא השיר הזה יותר מדי, וחסר לו עוז וצמצום הבטוי. וכמדומה לי, שאמן הסגנון העברי כפרישמאן לא היה צריך להרשות לו חרוז תפל כזה:

ואני הנה שנים חכיתי ויובל עד כי תצמח

שערה לבנה ראשונה, פטרת רחם הזקנה.

והיה כי תנסו לתרגם לאיזו שפה שתהיה שורה זו: “שערה לבנה ראשונה, פּטרת רחם הזקנה”, אָז תרגישו את חסרון טעמה.

את חלק “המאמרים” של “התקופה” פּותח י. א. טריווש בסקירתו “חמש תקופות בנבואָה”. ויש במאמר זה, המחזיק ששים וחמשה עמוד, הרבה דברים בנוגע להנבואָה הישראלית, שהיו צריכים להאמר והם גם ראויים להשמע, אף כי המחבר לא חדש מעצמו השערות והשקפות שעוד לא נשמעו.

טריווש אינו מתנגד בעצם הדבר להבקורת המקראית, באָמרו: “מצד אחד הכל מודים, שיש בתורה וב”נביאים ראשונים" הרבה שיורי מגילות עתיקות, ומצד אחר אין עוד כל ספק, שיש בספרי קדשנו גם הוספות מאוחרות ותקוני סופרים. מי שטעם טעם הבקורת המקראית לא יוכל עוד לפקפּק במסקנות המקובלות, שלא בידי עדי-ראיה נרשמו רוב הדברים שבנביאים הראשונים, שמזמורי התהלים נכתבו לא מידו ולא מפּיו וגם לא בדורו של דוד המלך, שפּרקי הנחמה שבספר ישעיה לא יכלו להאמר או להכתב בימי אחד המלכים הנזכרים בראש הספר הזה, והרבה כיוצא בזה. גם ההשערה הגאונית, – המתקבלת מאד על הלב, על-דבר נוסחאות “יהויות” ו“אלהיות” – אינה פּוגמת הרבה בעיקריה את ערכן ההיסטורי של הרשימות שבספרי התורה והנביאים הראשונים“. הודיה מלאָה כזו, שאין לבטל בשום אופן את הבקורת המקראית הודיה גלויה זו, בהשמעה מפּי סופר מתון, יוצא בית-המדרש הישן, כי. א. טריווש, מעידה על פּסיעה גסה שנעשתה בדור האחרון בספרותנו בנוגע לההתיחסות אל מושגי הנבואָה בכלל ואל הבנת המקרא בפרט. עוד פּרץ סמולנסקין לא רצה לשמוע על-אדות “הבקורת המקראית” וכפר בכל עיקריה הישנים והחדשים, בהיותו מבטלם כלאחר יד. והנה סופר כטריווש, מתלמידיו של סמולנסקין, כבר נותן הכשר גמור לאותה הבקורת הטרפה והפּסולה, אלא שמתנגד הוא בכל כח סברותיו וראיותיו, שרובן הגדול הן גם צודקות, אל מבקרי כתבי-הקודש החשדנים והפּלפּלנים מתלמידי ווילהויזן, ש”הם מוצאים בכל מקום הגהות ראשונות, שניות, שלישיות ורביעיות, הגהות שיש בהן מעין זיוף בכוונות דקות ועמוקות".

“רגילים הם המבקרים החפשים לאחר את הדברים הכתובים והמסורים גם לענין זמן הכתיבה, גם לענין זמן המעשים בעצמם. אך באמת אין בולמוס האחור הזה מתוצאותיה הישרות והמחויבות של הבקורת החפשית בכל דבר”. בקורת חפשית זו (שהמבקרים הנוצרים משתמשים בה בכונה מיוחדה, ולפעמים גם על-ידי נטיה עוורת, כדי לבטל את ערכם המיוחד של כתבי-קדשנו) טעונה בעצמה בקורת חפשית, שאינה נכנעת ואינה מתבטלת מפני “הדר גאונם” של מבקרים כווילהויזן, תלמידיו וחבריו כהולצינגר, מארטין ודומיהם. הנסיון שעשה טריווש במקצוע זה ראוי לשימת-לב מיוחדה, למרות שחסרים לסופרנו זה מכשירי הבקורת ואותן הידיעות המיוחדות, שיש להן שייכות ישרה למקצוע זה. תחת זה יש לו הרגשה עברית וביבלית דקה וגם בינה ישרה. והן הן שעמדו לו לסתור רבות מן ההנחות הכוזבות שב“בקורת המקרא”, שהיו כבר בין המוסכמות.

ובצדק ודעת אומר טריווש בנוגע למבקרי המקרא שבין הנוצרים, שעברו כל גבול ב“בקרתם החפשית”, כי אין אנו יכולים לחוש לכל מה שהם גורעים ומוסיפים וגורסים, ואין לנו להואש גם מאותם המקראות שהם מפקפּקים בנוסחתם או בזמן כתיבתם, קל-וחומר לשארית הפליטה, לאותם הפּסוקים וקטעי הפּסוקים, שגם החוקרים האלה נוטים להניחם בחזקתם. בשום אופן אין ידיעותיהם הקונקורדאנציוניות והדקדוקיות מספּיקות להבחין בדיוק בין כל מלה ודבור שעברו אל הלשון העברית מלשונות העמים השכנים בימי השופטים והמלכים הראשונים, ובין אותם שעברו אליה בתקופה מאוחרת; בשום אופן אינם יכולים לדעת כל סגנוני הדבור והכתב שהיו לאבותינו בשבתם על אדמתם במקומות שונים ובזמנים שונים, עד כדי להכיר “אַראַמעאישע פאַרבונג” על-פּי אות אַחת או מלה אַחת. ועוד פּחות מזה אנו חייבים לחוש לגזירותיהם ולתקוניהם שהם מעמיסים עלינו מפני “קשי לשון הכתוב”.

מאמרו של י. ח. טביוב “תלמודה של בבל ותלמודה של ארץ ישראל”, הבא אחרי מאמרו של טריווש, כתוב בטוב טעם ודעת, בשפה יפה ובחוש בקרתי. בכלל הכניס טביוב, בשנים האחרונות, רוח חיים במקצוע היבש של המחקר התלמודי. מצוינים ויפים הם דברי טביוב בדבר ההבדל שבין שני התלמודים: “אך אם קשה ומקולקלת לשונו של הירושלמי, הנה אָיום ונורא שבעתים סגנונו, כלומר: חבור המלים למאמר. בנוגע לסגנון יתרון לתלמוד הבבלי מן הירושלמי ממש כיתרון האור מן החושך, בלי שום מליצה, כי סגנונו של הבבלי מאיר ובהיר ומסביר, וסגנונו של הירושלמי אָפל ומטושטש ומבולבל… כי הקיצור הקטוע זהו תכונתו של הסגנון הירושלמי: על-פּי רוב אין כאן דבור אלא גמגום; ולא גמגום של ילד חי ופזיז ורותח, שרעיונותיו יוצאים מפיו דחופים ומבוהלים, בטרם ימצא באוצר-מליו הדל את הדבורים הנאותים להם; לא, זה גמגום של זקן חלש, חולני, המדבר בכבדות, בעצלתים, בלי חמדה ומתנמנם בין מלה למלה – ויש שהוא מתנמנם באמצע, ואינו גומר כלל מה שהתחיל. וסגנון הירושלמי מגומגם, לא מפאת קצורו. סגנון קצר, כשהוא מדויק, הריהו מובן על-נקלה, והוא עושה לנו נחת-רוח, תענוג איסתיטי, כמו למשל, סגנון המשנה, הנפלא בקצורו המדויק, וגם על-פי רוב – סגנון הגמרא הבבלית”… וטביוב מביא מראי-מקורות משני התלמודים לחזק את דבריו אלה, ודרך אגב הוא מעיר הערות חשובות.

המאמר “יגון היחיד” (השתלשלות קוים יסודיים אחדים בשירת ביאליק) של ד. א. פרידמאן הוא כעין נסיון להעריך את ביאליק המשורר בהערכה חדשה. הנסיון לא הצליח. יש אָמנם במאמרו של פרידמאן איזה דברים והערות בנוגע לההערכה הישנה של ביאליק, שיש לשים אליהם לב, אבל גם הדברים הצודקים מבולבלים ומסוכסכים. ומצוין הדבר: דברי טריווש על הנביאים ודברי טביוב על התלמודים הם ברורים וצלולים, יש בהם ראשית ויש בהם סוף, ודברי פרידמאן על ביאליק, שספר שיריו גלוי ופתוח לפני כל, על המשורר הצלול והשקוף (מלבד “מגילת האש”), הם כל-כך כהים, כל-כך סתמיים ומסורסים, עד שאין אתה מוצא בהם שום רעיון מפותח, שום סקירה מסוימה ושום הערכה מלאה על איזה קו בתכונתו של ביאליק המשורר והאָדם. היתה בדעתו של פרידמאן להגיד דבר-מה, דבר-מה חדש ומקורי אולם הוא לא הגיד אַף דבר פּשוט. המאמר “יגון היחיד” הוא מלא קפיצות-העט, רמזים והערות צדדיות, שאינן שייכות אל גוף הענין, וכל זה טבוע במבול של מלים. מכסימום של מלים ומינימום של רעיונות. אולם בתוך כל הערבוביה אשר במאמרו של פרידמאן נבלעות גם הערות צודקות מאד בנוגע להשירים הלאומיים והציוניים של ביאליק, וביחוד בנוגע להמשבר שבא בנפשו בשנים האחרונות.

ש. דובנוב סוגר את מחלקת ה“מאמרים” ב“היסטוריה של איש צבא יהודי”, ממערכות שנת 1915 (ודוי של אחד מרבים). ודוי זה, אף-על-פּי שאינו מצטיין באמנות או בפסיכולוגיה, הרי הוא תעודה היסטורית חשובה מאד, תעודה מלאה ועשירה בעובדות נחקרות היטב, שיש לסמוך עליהן. חלק-הבקורת הדל והצנום והמאמר “הד הימים” של א. שטיינמאן נועלים את כל “התקופה”.