רקע
אלתר דרויאנוב
יוֹם-הַמָּחָר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

חבורה של מלומדים יהודים באמריקה סימה, אחרי שש שנות עבודה רבה, את תרגום התנ“ך לאנגלית. מעתה תהיה לנו ביבליה אנגלית משלנו. ואת חג ה”סיום" הזה חגגו בניו-יורק בסמינריון היהודי לתיאולוגיה.

אל יטעה הקורא: אין כאן פליטת-הקולמוס. האנשים הטובים והחשובים, שהיו העושים והמעשים בעבודה זו, לא ישבו אותו יום חבויים איש-איש בפינתו כפופי-ראש בפני הצל אשר בלבם ולא חשבו חשבונות מרים – שכך עלתה לעמם, כי לשונו נשתה בפיו והוא זקוק למליץ זר, אשר יהיה לו לפה בינו ובין תורתו; שכך עלתה להם לעצמם, כי הוכרחו להעמיד את המליץ הזר ולבנות בידיהם את החיץ בין העם ותורתו. לא; האנשים הטובים והחשובים האלה לא התאבלו, כי-אם שמחו. יעקב שיף נשא את הכוס הראשונה וברך על התשועה הגדולה, שנעשתה ליהדות האמריקנית, והפרופ' שֶכטֶר מצא כאן מקום לדבר בהתלהבות על נצח ישראל ותורתו…

ולא הם היחידים אף לא הם הראשונים, העובדים עבודה זו ושמחים עליה. בשעתה דִבּבָה חבורתו של בן-מנחם את אלהי-ישראל גרמנית ושמחה; אחריה באו חבורות אחרות ושמו בפיו של אלהי-ישראל את הלשון הצרפתית, הרוסית וכו' ושמחו; בימינו מצַוה חבורה חדשה על אלהי-ישראל לשמוע זרגונית וגם היא שמחה. כלן שמחו ושמחות. ואין גם לדון אותן לכף חוב: כלן הוכרחו לכך, כלן את מצות-החיים עשו ועושות.

ואנחנו, שאיננו כופפים את ראשנו בפני המצוה הגסה של החים התפלים והמנַולים, אנחנו, הממליכים עלינו את הרצון היוצר ולו אנו נשמעים, – הנתאבל? כן, נתאבל, נכבוש את פנינו “ונקרא לנחשים ויעבירו את זעמנו עד קצה-הארץ”. כי נקרע העם קרעים-קרעים, כי יורדות עליו אבנים כבדות, המרוצצות את רוחו ונשמתו, כי חדל להיות את אשר הוא ומֵחל להיות את אשר לא הוא, כי “יבלו חייו בשממון, בעירום וביובש-כל”.

נתאבל, נכבוש את פנינו בקרקע, אבל לא נתיאש. ברית כרותה ללבם של ישראל, כי ישא, יסבול, יאלם, ולסוף, כשתגדש הסאה – ימרוד. היום גבר השממון ויבש לבה של האומה; מחר יפתחו בו מעינות חיים. היום יורדות אבנים כבדות על רוחו ונשמתו של העם: מחר יגאה מתחתן הרצון לסַקל את כלן בבת-אחת. היום מבדילים מחיצות פרגודים בין העם ואלהיו; מחר יבקיעו אותם געגועיו של העם לראות את אלהיו עין בעין ולדבר עמו פה אל פה.

ויום-המחר הגדול הזה הנה הוא הולך ובא!

העולם 1914

המלצות קוראים
תגיות