ימי דור שלם, – כך מספר הרודוט, – נלחמו הסקיתים באויביהם המדיים. לסוף נצחו הסקיתים. ובשובם לארצם ולבתיהם היתה להם מלחמה חדשה: העבדים כבשו להם את נשי אדוניהם, חִיוּ עמהן זרע ויהיו הם לאדוני-הארץ. פעמים אחדות נסו האדונים להכריע את העבדים בקשתות ובחניתות ולא הצליחו. אז קם אחד מן הסקיתים ואמר:
“נעזוב את הקשתות ואת החניתות ויקח איש-איש מאתנו את שוטו וכך נעלה עליהם. כל-זמן שנשק בידינו הם רואים את עצמם כאלו הם שוים לנו. ואולם כשיראו את השוט בידינו יחושו, כי עבדינו הם, וכשיחושו בדבר לא יוכלו עוד להחזיק מעמד”.
והסקיתים תפשו את שוטיהם, נפנפו אותם על ראשי עבדיהם – ונצחו.1)
במשך דורות גידל השוט את הרצון לעבדות. נדם השוט – נדם גם הרצון לעבדות. וכשחזרה ונשמעה שריקתו של השוט חזר ונעור גם הרצון לעבדות.
וכמה תמוהה היא המהפכה, האומרת לברוא חדשה לבני-אדם בִּין רגע. או יותר נכון: אולי אפשר למהפכה, שתבא לבני-אדם רוח חדשה, אבל אי-אפשר לה שתעקור מתוכם את רוחם הישנה. את זו מעבירה מן העולם רק עבודה משעממת של הריסת נימא אחרי נימא. כל זמן שלא נהרסו כל הנימים הקודמות אין בטחון, כי לא תתנער בזמן מן הזמנים הרוח הישנה.
ומכאן סוד נפשו של העם הגולה והנדח, עם עבד לרבים, שהשוט מונף על ראשו זה שנות אלפים. לפעמים נדמה לנו, שעשרות השנים האחרונות הצליחו להפוך רוח חדשה אם לא לכל העם הרי, לכל-הפחות, לחלק גדול ממנו, או, למצער, למעולים וְלָעֵרִים שבו. יש אשר אנו אומרים: הללו כבר מאסו מחיות חייהם של אחרים והרי הם מבקשים לחיות את חייהם שלהם, להיות אדונים לעצמם. והנה תִשָמַע שריקת השוט ומיד תכנף הרוח החדשה מפני הרוח הישנה וגם אלה המעטים, אשר בהם שמנו מבטחנו, שבים להיות את אשר הם – עבדים.
ואל יזעף לבנו עליהם. אין הם דור ראשון לעבדות. את הרצון לעבדות ירשו מאבותיהם ואבות-אבותיהם. אל יזעף לבנו גם על האבות. הם שמעו שריקת השוט כל ימיהם מן הבוקר עד הערב ולאט-לאט נענו לו. ימים רבים נלחמו על חרותם הפנימית, ולסוף נוצחו, כי נטוף נטף הרעל בלי הרף. אולי יש למוד-זכות גם לסקיתים: לכך סקיתים הם, כי יניפו את השוט ויטעו בלב משועבדים רצון לשעבוד. על מי יזעף לבנו? על הגלות, שֶפִּזְרָה אותנו לבין הסקיתים ואינסה את אבותינו ואבות-אבותינו להשמע לשריקת השוט והיא גם המעמידה לנו בנים, שרעל הרצון לעבדות ושעבוד מובלע בנפשם למפרע…
הנה הועידה הכללית, שהיתה לפני ימים אחדים בברן ל“סטודנטי-רוסיה”, הלומדים במערב-אירופה. אין צורך לבאר, מי הם עורכי הועידה הכללית הזאת, מי הם “סטודנטי-רוסיה” אלה, שלמענם ולתועלתם נערכה הועידה, ומה באה הועידה לתקן. הדברים ברורים מאליהם. האנשים הללו, חברי “ההסתדרות הקרלסרוהית” יהודים הם כולם. רוסים אין בהם. בגלל יהדותם ננעלו בפניהם דלתות האוניברסיטות והפוליטכניקות ברוסיה ומוכרחים היו לגלות לאוניברסיטות ולפוליטכניקות שבמערב-אירופה. אין הם רוצים, כי יתיחד להם השם יהודים. והם מבקשים: שאחדותם תהיה אחדות “גיאוגרפית” ולא לאומית (פירוש: הם לא היו מתנגדים לאחרות “לאומית”, אלו היתה המשמעות של מושג זה אחדות לאומית רוסית, אבל משום חשש, שמא תתבדה משמעות זו ותתגלה האחדות הלאומית האמיתית, היהודית, נוח להם להסתר בצלה של האחדות “הגיאוגרפית”), שהעזרה, הראויה להנתן לסטודנטים היהודים, הנדחים מרוסיה, תנתן להם כל“בני-רוסיה” ושהאוניברסיטה, שיהודים עשירים בממון ודלים בדעת אומרים לבנות באחת מארצות אירופה לנדחים האלה, תהיה – אוניברסיטה רוסית.
ואחת היא, אם הצליחו “הקרלסרוהים”, עורכי הועידה, או שלא הצליחו, אם באו לועידה “הכללית” מאות סטודנטים, כפי ששערו תחלה, או שבאו רק כשלשים איש, לפי מה שהוברר עתה, אם רבים הם העסקנים וההסתדרויות, ששלחו להם את ברכתם, כמו שֶאִוְתָה נפשם, או שהוכרחו לשמוח על הברכה היחידה והדלה, שהביא להם אדון פינברג, משולחה של יק"א, “בתור איש פרטי”. השאלה היא אחרת: מהיכן באו האנשים המוזרים הללו עתה? סוף-סוף אנו עומדים היום לא בשנות השבעים למאה שעברה, כשהפְּסַק “רוסים אנחנו” נחשב בפיו של אינטליגנט יהודי לסימן של גדלות-המח, אף לא בשנות השמונים לאותה מאה, כשפּסק זה נחשב לסימן של אמץ-רוח, אלא אנו עומדים היום שלשים-ארבעים שנה אחרי התקופות ההן כשהפּסק “רוסים אנחנו” בפיו של אינטליגנט יהודי הוא – שקר גמור וסימן לטמטום-המח. מי או מה העיר אפוא שוב באנשים הללו, הנראים כבני-חורים, את רוח העבדות הישנה?
נפנוף-השוט.
“שוט” מכניע ומגדל רצון לעבדות יכולה להיות לא רק יד מלקה, כי-אם גם יד מלטפת. מי כמונו, היהודים, בקיאים בכחו של “שוט” זה. והנה הוא שוב!
בקרב הצבור הרוסי, שכבר עיפה נפשו לריאקציה, נשמעים בימים האחרונים צלילים חדשים, המבשרים חדשה. מאין באים הצלילים האלה – אין איש יודע. בכל אופן, הם חוזרים ובאים. והם שמתחילים לשמש “נפנוף-שוט” לא רק ל“בני-רוסיה” הקרלסרוהים, יוצרי האחדות “הגיאוגרפית”, כי-אם גם לאחרים בתוכנו שעדיין לא הספיקו להרוס בלבם את כל נימי הרצון לעבדות. אם לפי שעה מעטים הם עדיין וקולם של המעטים האלה רפה וחלש עדיין – עתידים הם להתרבות וקולם יגדל, אם גם הצלילים החדשים, הנשמעים בקרב הצבור הרוסי, ירבו ויגדלו.
עבדי-הסקיתים הקרלסרוהים הם רק הראשונים, שהביטו אל אדוניהם ושבו לעבדותם. אחריהם יבואו ויבואו אחרים כשתהיה רוח חדשה ברוסיה.
אי-אפשר שתהיה אחרת…
העולם 1914
-
הרודוט, IV, א‘ – ד’. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.