רקע
יוסף אריכא
השמש, הלבנה והכוכבים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ניב; 1968

בימי בראשית פרצה בת-קול מרנינה והכריזה:

“אור וזוהר לתבל!..”

נתאספו המלאכים לפני בורא-העולם, אשר הוציא להם מגנזיו הרבה כוכבים בדמות רשפי-אש יוקדים, מזהירים, ויאמר להם:

“יקח כל אחד מכם מלוא חפניו כוכבים ויקבעם בשמים”.

נחפזו המלאכים, הפנו בידיהם כוכבי-זוהר נפלאים, ויזדרזו למלא אחרי פקודת בוראם. ותרב המלאכה; שקשוק כנפיהם רישרש בלי הרף בין רקיע לרקיע.

לבסוף נקבעו בשמים כל הכוכבים, אחד-אחד, או קבוצות-קבוצות, מלבד כוכביו של כרוב צעיר אשר לא הספיק להזדרז ולקבוע אותם, כי כנפיו הרכות רפו עדיין, והוא חלש ומפונק. התעופף לו הכרוב, התבונן למעשי חבריו, ספק גפיו, ויקרא בדאבון-לב:

“אכן לא היטיבו חברי לעשות! הם לקחו אורות נפלאים – ויפרידום…”

ובדבר הכרוב את דבריו ויקח את כוכביו וידביקם אחד לשני בצורת גוש כדורי, מזהיר מאוד, ויטילנו השמימה, לבין שאר הכוכבים.

ויאור העולם.

הכדור הזה הזהיר מאוד, ויכהה באורו הבהיר והעז את זוהר כל הכוכבים הבודדים…

וישמח הכרוב מאד:

“שמש אורי את כל היקום ו”שמש" יהיה שמך!…"

ראו המלאכים את מעשה חברם הפעוט, ויהללוהו מאד, אף אמרו:

“אכן זוהר וחוסן אך ורק באיחוד!”

אבל היה אחד מבין המלאכים, והוא צר-עין, אשר קנא בכרוב ובפעלו הגדול; הוא אסף שברי כוכבים, ואת הרסיסים הפגומים שנשארו מהם, וידביקם גם הוא לגוש כדורי, ויקבעהו בשמים, מרחק אלפי פרסאות מן השמש.

אבל הכדור זה לא הזהיר כשמש; דומה היה לבהרת לבנה שהפיצה סביבה אור קלוש, חיור, לבן…

ויכנוה המלאכים:

“לבנה”…

המלצות קוראים
תגיות