יוסף אריכא

התבונן בורא-העולם ברקיעים הנהדרים והמוצפים בגלי זוהר ואור, ועלה על דעתו ליצור את המלאכים אשר ימלאו את חלל השמים התכולים, ויכניסו בהם חיים, רנה, עליצות, וישמשו לפניו.

התכופף הבורא על מעין-בשמים שקלח מתוך מערה חצובה בצלע הר קרח ירוק, ובכף ידו שאב ממנו והתיז רסיסים לרום. כשחזרו הרסיסים וצנחו, פשטו צורתם, גדלו ולבשו דמויות מלאכים אשר התיצבו שורות-שורות לפני יוצרם, אך חסרי כנפיים היו.

ויפן אלוהים לאחד מהם:

“לך והוצאת מגנזי כנפיים והדבקת זוג לכל-אחד מחבריך”.

הזדרז המלאך, הוציא מאוצרות השמים חבילות כנפים לרוב, וידבק זוג לכל מלאך: גף מימין וגף משמאל. כאשר סיים את-מלאכתו. פרצו לפתע חבריו בצחוק אדיר, שצילצל והכה הדים במרחבי הרקיעים, כאלפי זמירים שפצחו ברינה מתוך עבי היער:

זוג כנפיים בשביל המלאך המדביק – חסרו:

ואחד מן המלאכים, גוץ ורע-לב, אשר שמח לאיד חברו, הזדקף על ראשי אצבעותיו מתוך השורה, ויפרוץ בצחוק צרוד שצרם את האוזנים:

"חי-חה-חה-חה! לא משלנו אתה!…

אז נזף הבורא בצוחקים, על אשר שמחו למשבתו של חברם, ולמלאך הנבוך והנעלב, פנה ויאמר:

“לכן אורידך על האדמה ו”אדם" יהיה שמך; מהיום והלאה בחיר-היצירה תהיה ותמשול על פני האדמה! בכוח דמיונך ויצר היצירה שיפעם בך תצמיח כנפיים לרוחך ולמעשה ידיך".

ויהי-כן.

אך יש אשר יזכור האדם את חבריו המלאכים – בגבור בו געגועיו לבלי הכיל – ופרש אז מן האדמה והתעלה השמימה…

בימי בראשית פרצה בת-קול מרנינה והכריזה:

“אור וזוהר לתבל!..”

נתאספו המלאכים לפני בורא-העולם, אשר הוציא להם מגנזיו הרבה כוכבים בדמות רשפי-אש יוקדים, מזהירים, ויאמר להם:

“יקח כל אחד מכם מלוא חפניו כוכבים ויקבעם בשמים”.

נחפזו המלאכים, הפנו בידיהם כוכבי-זוהר נפלאים, ויזדרזו למלא אחרי פקודת בוראם. ותרב המלאכה; שקשוק כנפיהם רישרש בלי הרף בין רקיע לרקיע.

לבסוף נקבעו בשמים כל הכוכבים, אחד-אחד, או קבוצות-קבוצות, מלבד כוכביו של כרוב צעיר אשר לא הספיק להזדרז ולקבוע אותם, כי כנפיו הרכות רפו עדיין, והוא חלש ומפונק. התעופף לו הכרוב, התבונן למעשי חבריו, ספק גפיו, ויקרא בדאבון-לב:

“אכן לא היטיבו חברי לעשות! הם לקחו אורות נפלאים – ויפרידום…”

ובדבר הכרוב את דבריו ויקח את כוכביו וידביקם אחד לשני בצורת גוש כדורי, מזהיר מאוד, ויטילנו השמימה, לבין שאר הכוכבים.

ויאור העולם.

הכדור הזה הזהיר מאוד, ויכהה באורו הבהיר והעז את זוהר כל הכוכבים הבודדים…

וישמח הכרוב מאד:

“שמש אורי את כל היקום ו”שמש" יהיה שמך!…"

ראו המלאכים את מעשה חברם הפעוט, ויהללוהו מאד, אף אמרו:

“אכן זוהר וחוסן אך ורק באיחוד!”

אבל היה אחד מבין המלאכים, והוא צר-עין, אשר קנא בכרוב ובפעלו הגדול; הוא אסף שברי כוכבים, ואת הרסיסים הפגומים שנשארו מהם, וידביקם גם הוא לגוש כדורי, ויקבעהו בשמים, מרחק אלפי פרסאות מן השמש.

אבל הכדור זה לא הזהיר כשמש; דומה היה לבהרת לבנה שהפיצה סביבה אור קלוש, חיור, לבן…

ויכנוה המלאכים:

“לבנה”…

א

שר המלאכים הופיע, רחף מסביב לכסא-הכבוד עטוף זוהר מתיז רשפי חשמל, ויחכה ברתת לפקודת הבורא. אז הרעידה את הדממה בת-קול שיצאה והכריזה:

“יתיצבו לפני שני מלאכים מן המשמר הראשון!”

ספק שר המלאכים בגפיו, ומיד התיצבו שני כרובים, מוכנים למלא את אשר יוטל עליהם.

ושוב הכריזה בת קול:

“בתהום הים, בקרקע שפונה ברקת נפלאה. הראשון מכם אשר יזדרז להביאנה אלי – יקבל פרס; השני אשר יפגר – יקבל קנס… אבל הרשות נתונה לכם להילחם ביניכם”.

פרשו המלאכים את כנפיהם הצחורות, הפליאו לטוס במהירות רבה, ובהגיעם הימה, פרצו פרץ במים וצללו תהומה. הזריז שבהם חיטט בחול, חטף והוציא בתרועת-גיל את הברקת. רעו נאנח מעגמת –נפש, ולא ניסה לגזול, אף לא עמד להילחם כדי להציל את כבודו. לבו היה רך ורגיש, לב מלאך טוב.

אבל הבורא לא ענשהו ויאמר לשר המלאכים:

“יופיעו לפני שני מלאכים מן המשמר השני”.

ותנתן להם אותה הפקודה.

אך גם הם לא נלחמו ביניהם…

יצאה בת-קול והכריזה שוב:

“יתיצבו לפני שני מלאכים מן המשמר העשירי!”

ויופיעו שניהם צחים וצחורים כשלג.

והפקודה ניתנה:

“על הר התבור, תחת סלע, סמוי מעין-רואים, נמצא יהלום גדול. הראשון מכם שיביאו יקבל פרס; השני שיפגר – יקבל קנס… אבל הרשות נתונה לכם להילחם ביניכם”.

ב

וימהרו השנים ובמעוף-ברק הגיעו להר תבור, מצאו את היהלום, לא עמדו בניסיון והחלו רבים בגללו. עמדו ודחפו זה את זה בגף ובכתף, ולבשו חמה. לבסוף תפש אחד זמורה ארוכה, הפכה לסיף, ויתנפל על חברו…

ותרפינה ידי הכרוב השני למראה רוע לבו של חברו, ויתנשא עצוב השמימה. שם הופיעו שניהם:

הראשון עם החרב ביד בצירוף שללו – היהלום; והשני בידים ריקות…

פנה הבורא אל המלאך בעל החרב ויאמר לו בזעף:

“לא יכירך מקומך בין המלאכים הצחורים והזכים, כי את יצרך לא כבשת, ושוטם אחיך הנך! מהיום והלאה תהיה השטן עד שיחדל החטא מקרב הארץ”.

הפך השטן מיד שחור, ובחרי-אף פשט בעולם להפיץ שיטנה, לחרחר ריב, ולהרבות עוון בין דרי מטה.

א

הכל הבהיק ועטה זוהר באותם הימים:

תכלת השמים, כחלת הימים ירק-השדות, זיר פלגים ונחלים מתפתלים, שלל צבעי פרחים ושיחים, ההרים הגבוהים עם כפותיהם המושלגות – הכל רן ואמר שירה לפני בוראו.

והשמש הציף את פני היקום באלומות אור, ויהי הכל מואר וברור, ונקי משמץ עלטה; למן הנמלים הפעוטות הזוחלות בקמטי קליפות העצים, בין רגבי עפר; למן השרצים בניקרות הצורים, במחילות עפר, ועד השנהבים הענקים המטיילים להם ביערות הסבוכים…

כאשר ראה הבורא את כל המראה הנהדר והמוצף אור, ויפן לשמש ויאמר:

“כך תאיר להם ואל תמוש ממסלולך. יהי אור שרוי בעולם!”

ב

אבל לא מצא הדבר חן בעיני השטן.

ידע: כל זמן שממשלת האור תשלוט בתבל, לא יצליח בנכליו וסופו להיטרד מתפקידו.

והתחיל השטן מחבל תחבולות ומזימות ערמה.

פעם פנה לשמש ויאמר:

“אלמלא אורך המאור הגדול והנשגב, לא היו בני-תמותה אלה מתקיימים בעולם זה אפילו יום אחד!”

נענה לו השמש בביטחון:

“ודאי שכך!”

שמע הבורא ויתמרמר על יהירותו של השמש:

“מהיום והלאה תאיר אך ורק במשך היום. בערב תסתלק מכאן!”

קיבל עליו השמש את פסק-הדין, ועוד באותו יום כשהגיעה השעה לכך, חג חוגה באויר – ושקע…

אז הופיע החושך שבצילו מצא לו השטן מיפלט מן האור וקן לשרירות לבו.

כאשר הופיע על-יד כסא הכבוד ארמון מפואר, בנוי אבני גזית של שיש לבן מעולף ספירים כחולים –פנה הבורא למלאכים אשר עמדו לפניו, ויאמר להם:

“בחדרי הארמון הזה נמצאים כדי בדולח חתומים, המכילים בתוכם, הן דברים טובים והן רעים. יקח כל אחד מכם דבר-מה ויביאו לבני האדם שי, אבל מזהיר אני בכם: את הכדים שברו, נפצו טרם שתמסרו את תוכם לבני-האדם, כי חזקים הם עד מאוד, וידי אדם לא תצלחנה עליהם!”

מיד החלה ריצה-דיצה.

המלאכים פרצו בחדווה הארמונה, חטפו מן הכדים אשר הכילו בתוכם גרעיני הרגשות נעלות ורישפי סגולות ותכונות נפלאות, ניפצום וימסרו את תוכם לבני-האדם.

אבל גם השטן לא טמן גף בצלחת…

אף הוא חדר הארמונה במחתרת, וישחרר מתוך כדיהם את כל הפגעים הרעים, את השנאה, את הקנאה, אדי מחלות, ויביאם גם הוא לאנשים “שי”…

אותה שעה עדיין התעופף בחדרי הארמון אחד מן הכרובים, אשר חיטט וחיפש משהו נעלה ומועיל מאד לבני-האדם. הוא טס מחדר לחדר, גחן וחיפש בלי הרף עד שמצא! אז פרץ בקריאות-גיל וצחוק מצלצל, אשר התגלגל מקצה רקיע למשנהו: בקרן-זוית מצא את האמת והצדק שפונים בתוך כדיהם…

קלטו אוזני השטן את הצחוק שהרגיזו מאד וימהר לבוא. כאשר ראה את המציאה התחלחל, ספק כפיו ויקרא בקול חנף-ערב:

“כרובי הנחמד! הן תביא בזה כליה-בליה על בני-האדם, כי המות והאבדון צפונים בכדים אלה!”

הבין הכרוב כי השטן לפניו ולא שעה אליו. הוא מיהר לטוס כדי למסור את מתנתו לדרי מטה, אבל השטן אשר רדף אחריו, והיה כרוך בעקבותיו, הציק לו ובילבלהו:

הכרוב מסר את מתנתו לבני האדם, אבל בחפזונו שכח לנפץ את הכדים…

א

הפרחים הינם מתנת כרובים זכים לבני-האדם. בימי בראשית הוציאום בחשאי מגנזי השמים, בשעה שהמלאך נטריאל, הקפדן הממונה על השמירה נרדם, וישתלום באדמה, באחת מן החורשות העבותות ביותר, מקום בו לא דרכה עוד כף רגל אדם או חיה. כאשר גמרו את מלאכתם פנה אחד ואמר כשבת-צחוק מרחפת על שפתיו:

" באחד הימים יזדמנו בני האדם לתוך החורשה וימצאו לשמחתם הרבה מתנה נאה זו".

ב

ובין רבבות הפרחים המגוונים והשונים ביופיים ובתבניתם, פרחו ושיגשגו גם השושנים, אשר הפיצו את ריחן הנעים והמשכר. אבל ציבען אפור היה, סגרירי, עגום ולא יפה למראה. נוגים-מנודים גדלו שיחיהם בין הפרחים בעלי הצבעים המרהיבים ולא לקחו חבל בשמחתם באביב, בעונת הפריחה, אף לא השתתפו בצערם ברדת עליהם הכמישה בסתיו.

השושנים הכירו ביתרון היופי אשר לאחיהן הפרחים, והן התבישו לקרוב אליהן קירבת אחיות בכסותן האפורה והדלה… בהתעלס רוח פזיזה בחורשה, אשר עוררה את הפרחים מנימנומם הערב, זקפו הללו את גבעוליהם בגאון, הרימו ראשיהם היהירים כלפי קרני השמש המלטפות, ויקראו ביהירות:

“אכן יפים ונחמדים אנחנו, הלא?…”

וקרני השמש המאירות פיזזו מתוך עליצות ומשובה בין עליהם, בתוך הכותרות הטעונות מיץ ושלל-צבעים, ותלחשנה חלקות:

“אמנם יפים וענוגים הינכם ככרובים שותליכם…”

שמעו השושנים הפורות את השבחים שפיזרו קרני השמש לפרחים ויצר להם מאד. בעצב שחו ראשיהן לאדמה ותתאוננה מר באוזניה:

“הגידי לנו אמא מינקתנו, למה משוללות-צבע אנו? מה פשענו?”

הניעה האדמה את עשביה-שערותיה ותשב להן בנזיפה:

“הרי ריחכן הטוב יקר הינו מכל צבע ומה-לכן כי תרגזנה?…”

נאנחו השושנים, כיווצו עליהן האפורות, כבשו ראשיהן בקרקע והירהורים נוגים תקפון.

ג

באחד הימים נטש אדם את נווהו, ויבוא להתבודד בחורשת הפרחים, כי נפשו דאבה וכלתה מעוצמת געגועים לשחקים, לרעיו הכרובים. כאשר ראו עיניו לראשונה את הפרחים הנחמדים אשר הרנינו את לבו, וישמח עליהם מאד.

המקום מצא חן בעיניו והוא התבודד בחורשה. את צמאונו הרווה במי מעיין זכים שפיכו בין העצים, ואת רעבונו שבר בעשבים ושרשים רכים ומתוקים שלקט. הפרחים הרהיבו את עיניו ביפיים ויענגו את נפשו הנכרה.

פעם, עם שקיעת החמה, קלטו אזני אדם את תפילת השושנים, בהתעטף עליהן נפשן מצער, ורחמי נכמרו עליהן. הוא קרב ויאמר להן:

“שושנים נוגות. ריח נעים וברוך לכן. הוא עודד את נפשי והביא לי בנשימתו המשכרת שאיפה לגדולות ולנצורות. עוד מעט ואני אאלץ להיפרד מכן ולחזור לריעי הכרובים. והיה – בעבור פה אחרי לכתי מכן – אחד מבני, וקדמתן את פניו בריחכן הנעים, כי החיים על האדמה קשים הם ומלאי עמל. בעשותכן כך אתפלל בעבורכן”.

כאשר כילה אדם את דבריו, פנה וילך מן החורשה, ויחזור לעמול בחברת אשתו ובניו, כי אמר בלבו: “אין מפלט מפני העצב אשר גם בין פרחים ישכון…”

והשושנים התאוששו לשמע דברי אדם והתקווה להתקשט בצבע יפה פעמה בלבו, והם ציפו בקוצר-רוח לבואם של בני אדם. אבל חלפו אביבים רוויי שמש ואור, ואף אחד מבני אדם טרם הופיע לדרוך בגבולות החורשה.

“ודאי טרודים הם מאד” – הירהרו השושנים בעצב וצער עז תקפן והיה משיר את עליהן… אך תקוותן לא רפתה, ובלילות היו מתכווצות יפה, שלא יפוג חלילה ריחן הטוב אשר הקדישו לבני אדם חלף הצבע משאת נפשן.

פעם בבוקר בהיר באביב, כאשר השושנים עמדו בעצם לבלובן, רעדו לפתע צמרות העצים מזעקת-חמס מרה, שהרעידה את חלל האויר. חרדו הפרחים, נבהלו השושנים, וישאלו את הצפרים אשר התעופפו ופרחו במבוכה מעל לראשיהם…

“בני-כנף! מה פשר הצעקה המוזרה?”

ותען להם דרור בציוץ מר:

“מריבה פרצה בין שני בניו של אדם, ויקם האחד להרוג את השני…”

תמהו השושנים, כי לא הבינו עדיין מה זאת “מריבה” ומה פשרו של “הרוג” – אולם שמחו ועלזו לשמע בני-אדם, ועליהן האפורות רטטו מחדוה ומכליון-נפש.

באותה שעה פילחה זעקה שניה את חלל האויר, ולתוך החורשה פרץ עיף וחיוור – הרוצח קין! בין העצים הסבוכים בעבי החורשה תר לו אחרי מיפלט ומקום-מחסה, אך כתמי הדם אשר אל עורו-לבושו רתחו והעידו בו:

“הנה הרוצח הראשון עלי אדמה!”

ראוהו השושנים בכך ופשר הזעקה התחוור להן…

את ריחן הטוב לא זילפו לעומתו, ומרוב פחד חוורו רבות מהן והפכו לבן, והשאר אדמו מבושה. ציבען האפור, הסגרירי, נעלם לגמרי…

ד

ואדם – אשר התאבל על הבל בנו ולא מצא לו ניחומים – חזר אל החורשה להתבודד בה. במצאו את השושנים ענודות צבעים, חייך אליהן נוגות ויאמר להן:

“אכן עמדתן בנסיון, ולא זילפתן את ריחכן הנעים לקראת החוטא קין. לכן זכיתן לצבעים וברוכות תהיינה; אך יהיו הצבעים לבני הבאים לסמל: האדום – לדם; והלבן – לשלום. בפרוץ מלחמות בעולם – והפכתן כולכן אדומות ובחלוף המלחמות לגמרי – והפכתן צחות ולבנות!”

א

ויהי היום, ומלאכי השרת נתאספו מסביב לכסא־הכבוד של בורא־העולם, שורות־שורות, ויחלו לשבחו, לרוממו ולפארו בשירות ותשבחות כמנהגם יום־יום.

ותתאחד שירת המלאכים הנישאה והמצלצלת עם רעש גלי הים ההומים על פני הארץ, ועם המיית הרוחות ביערות הפורטות על צמרות העצים, ועם סאון מפלי המים – ויאמר כל העולם שירה.

האזין בורא־העולם והשירה מצאה חן בעיניו. הוא לקח מכיסאו מלוא חופנים קרני חשמל, ויקלע מהם נזר נפלא בהדרו, וברידתו מדרגות אחדות, פנה אל הכרובים שעמדו ושרו, הראה להם את הכתר, ויאמר:

“ראו, כרובי הנחמדים! נזר זה קלעתי לי לזכרון השירה הנפלאה שאתם שרים לי, ועתה הנני משאיר את תשבץ הנזר בידיכם; אבל לא משבצת של אבנים טובות ומרגליות אני דורש מכם, כי אם של דמעות… דימעות צער ודווי. כל מלאך יתור לו אחרי דמעה וישבצה בנזר במו ידיו!”

ב

ארובות השמים נפתחו, ורבבות מלאכים זכים וצחורים פרצו משם, פרשו את כנפיהם הרחבות והלבנות כשלג ויטוסו במהירות ארצה אל בני־האדם למלאות את רצון בוראם.

רואים ואינם נראים לבני־האדם, פשטו המלאכים בערים ובכפרים, ובעיניהם החדות חדרו לכל פינה, לכל מדור אשר בן־אדם ישכון שם, ויתורו אחרי דמעות. כי הדמעות לבני־האדם ניתנו. יסורים, צער וכאב היו מנת חלקם והאושר רחק מהם.

והמלאכים נחפזים:

ודמעות לרוב נמצאו אצל בני־האדם.

זה חוטף דמעת אסיר המעונה על לא חמס בכפו, וממהר להינשא ולטוס לשחקים; זה חטף דמעת יתום עזוב המתגעגע אל אמו הטובה שמתה בדמי ימיה; וזה קולט לתוך כף ידו דמעת גווע אומלל על שדה הקטל…

אחד־אחד חוטף כל מלאך דמעה, מתנשא למעלה ומשבצה בנזר.

והנה התרוממו כבר כל המלאכים, כל מלאך ודמעתו איתו, מלבד כרוב צעיר אחד, אשר לא מצא עוד – למרות כל יגיעתו וטירחתו – דמעה נוספת בין בני־האדם שיוכל לשבצה בנזר.

ג

התשוטט הכרוב הבודד בין בני־האדם, תר אחר דימעה – ואין… יש, וראה מרחוק איזו דימעה שהתנוצצה בעיני איש מר־נפש, או אישה עלובה וקשת רוח, ונחפז המלאך לקחתה, אך בגישתו אליה, והנה אבוי! אכזבה ומפח־נפש; דימעה כזאת ישנה כבר בנזר…

ושם למעלה מחכים לדימעתו, כי הנזר פגום… מתרגזים הכרובים על חברם המפגר ושותקים, מתרגזים ושותקים.

וימהר הכרוב הנודד המדברה, מתוך תקווה למצוא שם את הדמעה הנחוצה לו כל כך. אבל המדבר הזועף היה שרוי בשתיקה של שממת חול ודרדר. התלבט המלאך בשרב המדבר היוקד והתיאש. אבל בעמדו לצאת את תחומו, והנה נזדמן לו לתמהונו הרב הלך ששרך את רגליו בקושי בין החולות הלוהטים, והוא יחף, בגדיו קרועים ועורו צפוד. התבונן הכרוב בפני ההלך המקומטים והלאים מרוב הליכה מיגעת, קיווה למצוא דמע בעיניו – ואין! האיש הלך קודר ונוקשה, פסע פסיעה אחרי פסיעה מתוך עקשנות אמיצה ושתק.

התרגז המלאך מקוצר רוח והחליט:

“הבה ואלך אחרי האיש המוזר הזה; אולי סוף־סוף יסחט המדבר הנורא הזה דימעה מעיניו!”

האלמוני המשיך את דרכו והכרוב ריחף בעקבותיו ימים ושבועות רצופים. אבל תקותו נכזבה: המדבר הנורא על כל זלעפותיו וסופותיו האיומות, על הצמא המענה והשרב הנורא אשר התישו את כוחו של הנודד, לא הועילו להוציא דמעה מעיניו… מתוך עקשנות התגבר האיש על המכשולים וילך הלאה לדרכו קודר ושותק.

ויצר לכרוב מאד. הוא אמר לסור מעל פני הנודד ולבקש את דמעתו במקום אחר, אבל פתאום ראה, כי על פני האיש העצובים חלפה מעין נהרה, והוא נחפז בלכתו.

הכרוב אשר הרגיש בדבר, מיהר אחריו וילך בעקבותיו עד שיצאו שניהם את המידבר האיום, ורגליהם עמדו בתהומה של ארץ נושבת. רגעים מספר ניצב האיש נרגש מאד, כרע על ברכיו, נגע במצחו בקרקע ושפתיו לחשו:

“מולדתי…”

ומעיניו התגלגלו על לחייו המקומטות והצהובות כעין הקלף, שתי דמעות גדולות ונוצצות, דמעות שימחה, דמעות גולה השב לארצו.

הזדרז הכרוב, חטף דימעה והתנשא לרקיע.

כאשר התבונן בורא־עולם במשבצת הדמעות, לקח את דימעת השמחה של הגולה אשר חזר בשלום לארצו, וישבצה בראש הנזר מעל ליתר הדמעות…

א

וכה אמר אלהים אל המלאכים:

“הבה אבחר מיכם שר למלאכת-מחשבת. יקח כל אחד מכם ויפסל לו מחומר הרצוי לו ביותר, תבנית או פסל, לפי טעמו וככל העולה על רוחו. אח-כך – אותה היצירה שתהא אמיתית ביותר ויפה – אותה אבכר על שאר העבודות ואת יוצרה אמנה לשר-האמנות”.

התפזרו המלאכים בשעת הרקיעים, פרצו לגנזי השמיים, ויוציאו מתוכך שיפעת חמרי כסף וזהב, אבנים טובות וכל מיני מרגליות, וחמרים נפלאים אחרים, מבריקים בשלל צבעיהם.

כל אחד מהם בחר לו גוש, או עשה לו תערובת מן המתכות הנפלאות האלו, ואחר בפרשו הצידה, שקע במחשבות, ויעמוד לעבוד בחשק נמרץ.

ב

ומלאך אחד היה ביניהם אשר המתכות לפיסול לא ישרו בעיניו. כאשר ביקש להביע את מחשבתו, ולתת ביטוי לדמיונו באחת מן המתכות היפות, והנה נאלץ להטילה הצידה בשאט-נפש ובהתרגזות; ברק המתכת הנפרז פגם בכנות היצירה העלולה להתהוות, וגם קשה היה לעצב את הדמות הנכספת, מפאת קשיותו המוצקה של החומר. חבריו המלאכים לא השגיחו בזה. הם פסלו להם צורות משונות ויוצאות דופן תחת השפעת כוח דמיונם, ובעיקר שמו לב שירבה הברק והזוהר..

אבל המלאך שלא מצא לו חומר ליצירה בשמיים, ירד פתאום ארצה. הוא התשוטט בין בני-האדם, הסתכל בחייהם, והכיר לדעת מה רב צערם ועמלם. יום אחד אורו עיניו. הוא הרים גוש טיט פשוט וכשהעלהו השמימה, קרנו פניו מחדווה כמוסה, וידיו שאחזו בטיט, רעדו מהתרגשות קדחתנית…

ג

אחד-אחד הופיעו המלאכים ויעמידו את יצירותיהם לפני בורא-העולם. הפסילים קורצו מן המתכות הנפלאות ביותר, אולם אף אחד מהם לא מצא חן בעיני הבורא. קולו רעם מכסא כבודו:

“יפה הוא החומר שממנו חצבתם ויצרתם, אך מבלעדי זוהר מסלף עינים וחסר תוכן, איני רואה אף צל של אמנות צרופה בעבודות הללו… לשוא עמלתם!”

ופתאום נחו מבטיו על הפסל שהוכן מטיט פשוט ושעמד בקרן-זוית: הפסל שיווה צורת אדם צמא, עבד במכרות הברזל המתפלש בחולות ישימון קודח, מדוכא משרב. פשוט ונעדר-זוהר היה הפסל הזה, אך כל שרטוט כל תו, היה מדוייק וטבעי; פניו המעונים מצמא ועיניו המדוכדכות הביעו יסורי אדם על פני האדמה בהתנגשו עם טבע זועף ובאדם הנוגש בו ללא רחם…

וירם אלהים את הפסל הזה מעל לראשי הכרובים ויאמר:

“אכן זאת היא אמנות, ויוצרה – אָמן!”

א

והירדן טרם פיכה וסאן אז בערוציו.

אגם מי-מרום החולם והעצוב; הכנרת הנפלאה במישחק גווניה; ים המלח הכחול והמוקף להט ושממה, והנחלים הקטנים לימיהם; הרי יהודה והגליל הנישאים; העמקים עוטי דשא ופרחים – כל אלה נוצרו עם בריאת העולם, ורק הירדן טרם יהיה בארץ.

ומימי ים התיכון התרפקו-התדפקו על חוף הארץ, העלו נחשולים וקצף, וישאלו:

“הנאה את ארץ שטופת-אור?…”

“נפלאה!…” – צרחו השחפים אשר התעופפו ברום, ויפי הארץ לא נעלם מעיניהם החדות.

ואולם החרמון הנישא אשר בצפון, הביט למטה וילחש כהוזה הזייה:

“אמנם יפה היא הארץ הרובצת לרגלי, אך יחסר בה פתיל-כסף אשר יקשור את האגם ואת הכנרת עם ים המלח הקודר, הרובץ שם בבדידותו…”

ושנים נקפו.

החרמון – שיבת שלג זרקה בו, והוא עדיין הוזה, ורואה בחלומו פתיל-כסף מתנוצץ…

ב

בטיסה אחת חלף מלאך מקצה רקיע למשנהו, ויכרז:

– “יום השביעי – שבת-שבתון!”

הזדעזעה פמליה-של-מעלה ותתכונן לקדש את היום בו שבת הבורא ממלאכתו. שערי בדולח נפתחו לרווחה, והצדיקים נהרו כנופיות-כנופיות, דרך משעולים רבודי פרחים שעליהם סוככים ענפי עצים ושיחים זולפי בשמים. על-יד כסא-הכבוד ישבו בחצי גורן ופניהם קורנים מאושר.

והנה הופיע המשמר הראשון.

שורות-שורות כרובים לאלפים פצחו ברינה נשגבה אשר הרעידה בצליליה את מוסדות התבל! לארבע רוחות השמים והארץ הגיעו הדי השירה. קמו הצדיקים על רגליהם ואמרו אף הם שבח ליוצר.

נעלמו המלאכים האלה ומשמר שני הופיע, אשר עלה בשירתו על הקודם לו… חלף זה ובא אחר, בלי שתיפסק השירה. ופתאום אירע דבר שלא היה כמותו עד היום ההוא:

משמר שהגיע תורו לא בא…

ויתמהו הצדיקים.

גם הבורא רגז וישאג שאגת-זעם מבהילה.

ויופיעו מיד הכרובים שניפקד מקומם, והם מרטיטים מפחד, מרכינים ראשיהם, וכנפיהם נוקשות זו בזו… השטן הכשילם. הוא הופיע לפניהם בלבוש מגוחך, שינה את טעמו, כירכר לפניהם ויצחיקם בתעלוליו; ולא נחה דעתו עד שעלה בידו להסיחם מתפקידם, והם איחרו בגללו את המועד…

ויגזור אלהים עליהם גלות:

“משמר זה יגלה ארצה, עד אשר ירצה את עוונו ורחמתיו”.

ג

ועוד באותו לילה, ליל חושך וסער, הגלו המלאכים מן השחקים. בבוקר כשזרחה השמש, הציפום קרניה, כשהם יושבים צפופים על שיאו המושלג של החרמון, יושבים ומקוננים מר…

פעם בפעם הרימו את ראשיהם הנאים כלפי שמי התכלת, ועל לבם עלה זכר הכבוד והזוהר שבו התהלכו, ויאנחו חרש, ומעיניהם ניגרו דמעות זכות. הצטרפו הדמעות ובחומן המסו את השלג שמסביב ויהיה לפלג; והפלג גדל, התפתל בין הצורים והכפים, סאן, צנח ברעש למורד, ויהיה לנחל אשר עבר ושטף את הארץ לאורכה עד שהגיע לים המלח…

באחד הימים נכמרו רחמי אלהים על המלאכים הגולים, ויעלם שוב לשחקים. אך מקור הדמעות לא חרב, והנהר שוטף לו עד היום הזה כפתיל-כסף מתנוצץ, הלא הוא הירדן, כי במורד יפלס את דרכו.

א

בכל פעמה רוח הדרור. אדם התהלך את החיות הטורפות ולא ידע פחד; היצורים החלשים, חסרי המגן, אף הם חסו ברוח השלום, ואימת החזק והאכזר לא הדריכה את מנוחתם. האדם, החי, נשמו לרווחה, ועבים שחורים טרם העיבו את פני החיים.

ואז קרה המקרה העצוב:

היחידי שעצב מררהו, היה המלאך חפשיאל, הממונה על החופש. הוא התעופף במרחביה באפס מעשה. שום יצור לא היה זקוק לעזרתו. כמיותר היה, כאבל בין שמחים. וירע הדבר בעיניו. וכאשר ראה, כי גם בלעדיו רב וכביר הוא האושר השולט בעולם – ויצר לו על שנוצר לבטלה…

באחד הימים, ברחפו מתבודד ותקוף-צער בחלל המדבר, לרגלי הר סיני, והנה ניצנץ בו רעיון לפתע פתאם: הוא התנשא לשיא החורב, קפל את כנפיו, בחר לו צוק סלע נהדר שאיווה לו למושב, חדר לתוכו, ויכלא בו…

ב

שנים חלפו. במשך זמן זה היה עולם נטול חופש. חפשיאל נם את שנתו. לא ארכו הימים והברואים נשתנו לרע. בני-האדם על פני הארץ שטמו איש את רעהו, הפיחו מדנים, ויחרחרו ריב. אז בדו להם האנשים גבולות; בללו את שפתם; התרחקו זה מזה, ויבוזו איש לאחיו. פלוגות-פלוגות נתפלגו; למשפחות, שבטים ולאומים.

ויקומו אמני מתכת אשר אמנו את ידיהם בתעשית כלי-זין משחיתים, והארץ מלאה חמס. דם נשפך כמים לעין השמש. והרוח המחבל דבק גם בחיות אשר השתוללו, גידלו צפרנים שנונות ושניים דורסות. האדם כחיה ארבו לחלשים מהם, ביערות הסבוכים, במסתרי עמקים – ויכריעום.

ימים רבים התענו אסירים עלובים בבתי-הכלא, ויצפו בכליון עינים לחפשיאל אשר נעלם, ולא חש לפדותם מיד מעניהם העריצים; ימים רבים ערגו עמים משועבדים לחפשיאל אשר לא הופיע להצלתם. והעמים נימחו מעל פני הארץ, ורק התנים הספידו אותם בלילות על עיי החרבות.

וכל הפגעים האלה נתרחשו ובאו לעולם בגלל חפשיאל, אשר לא ידע ולא הבין, כי בהיעדרו ימיט שואה איומה. הוא לא דאג לאומללים. ולמקום משכנו הנסתר לא הגיעו גניחות היסורים של הסובלים. אך טוב ושקט שרר סביבו. מדי בוקר התעורר לקראת קרני השמש אשר חומם פרץ וחדר דרך כתלי הסלע גם אליו; הוא הקשיב במנוחה ועונג לסודות הטבע שהתרחשו-התלחשו על ידו. הוא האזין להמית הרוחות ששרו לו שירי נצח נשגבים והפילו עליו תרדמה.

וכה נקפו שנים רבות.

לחפשיאל נעם מאד המיפלט-מיקלט שמצא לו בסלע. הוא לא מיהר, אף לא חשב לנטשו ולגאול את הרבבות המחכים לו בקצווי-תבל. הוא התכווץ, התבצר במעונו הקשה, ויתענג בזרועות התרדמה והבטלה. כנפיו היפות והענוגות, שנצמדו מקופלות לגופו שנים רבות ללא תנועה – החלו לכמוש, ובנוצות פשה הנגע…

ג

פעם בליל חושך וסופה, כאשר הרועים לרגלי החורב הילילו מר על עדריהם שנפלו טרף לשיני אריות צמאי-דם – התעופפו הנשרים מקניהם אשר במרומי הסלעים, ויצרחו לרועים בלעג:

“בני-אדם! – חפשיאל, מלאכם של משוללי המגן, מלאך החופש אשר לו אתם מצפים בכליון-עינים – שוכן לו בתוך סלע סמוך לנו, וצרתכם ללבו לא תגיע…”

ויאמינו הרועים לדברי הנשרים ויפיצו חיש מהר את הבשורה הזאת בכל ארבע רוחות העולם. כאשר הגיעו הדברים לאזני מלך משועבד, אשר ארצו נאנקה תחת עולו הכבד של עריץ שכן, וישמח מאד. הוא החליט לשחרר בעל כרחו את חפשיאל ממקומו החבוי. בראש צבא כביר ומצוייד היטב במבחר כלי-זין, בלוית חרטומיו הבקיאים ברזי עולם, ובחברת חוזי כוכבים אשר שבילי הרקיע נהירים להם כשבילי מולדתם – יצא המלך בדרכו להר סיני.

ד

אחרי פרשת נדודים ועמל רב, הגיע המלך וחילו בשלום המדברה, ויאהל בחורשת דקלים לרגלי החורב. הצבא טרם הספיק לפוש מעמל הדרך, ועם עלות השחר האיץ המלך בחייליו להעפיל לשיא ההר. בצהרים הגיעו למישכנו של חפשיאל.

התבונן המלך בסלע המבריק כלפי השמש, וחיוך קל חלף על פניו העצובים. דומם עמד על-יד הצור, המכיל בתוכו את הרז הגדול והנשגב – את נשמת כל חי – את החופש!

כאשר התעורר המלך מהרהוריו, פקד לאחד מאנשי צבאו לפוצץ את הסלע.

חיל ענקי וחסון כארז, שירי ומפותח, הרים קורנס גדול עשוי ברזל-עזת, ויורידו בכוח – הך! הסלע זע במקצת. שנית הורם הקורנס – הך! אך ללא הועיל. אותו רגע הרגיזו את המלך צריחות הנשרים אשר חזרו לקניהם. לפקודתו, כוננו עשרות חיילים את קשתותיהם. החיצים פילחו את חלל האויר, השמיעו שריקת-מות ויפגעו בנשרים הגאים אשר צנחו ממרומי התכלת ארצה. דמם שתת והכתים את סלע החופש.

כאשר ראה זאת אחד מזקני החרטומים ויתחלחל. הוא קרב למלך ויאמר לו:

“אדוני המלך! – מנשרים אוהבי חרות עשקת את החיים. אכן הריעות לעשות!”

ושני – חוזה בכוכבים – כרע על ברכיו מפחד המלך הזועם, ויגד חזות חשה:

“החופש נכתם בדם. ידיך, המלך, לא יביאוהו לעולם…”

"האלמו ודומו טמאי-פה! – הרעים עליהם המלך בקצפו, ולחייל בעל הקורנס פקד: – “נתוץ את משכן החופש!”

אולם חפשיאל אשר הרגיש בדם שרתח ופעפע על גבי הסלע, ולאזניו הגיעו הלמויות הפטיש, התמרמר מאד על שהפריעו את מנוחתו וביקשו לשחררו בעל כרחו. הוא התכווץ והתבצר בסלע הקשה אשר אצל עליו מכוחו.

כשחזר החייל והוריד את הקורנס – התפוצץ הברזל לרסיסים…

וירגז המלך:

“חיילים בטלנים!”

ויסיעו גדודי המלך כלי-מפץ כבדים, ויורידום, הורד והכה בכוח על הסלע אשר לא נע ולא זע; גם אילי הברזל לא הועילו, ומרב קשיותו של הצור, משכנו של חפשיאל – נתרסקו…

המלך חרק בשיניו מקצף אין-אונים:

“לנתץ את הסלע! לפוצצו!…”

ועד שקיעת השמש עמל הצבא ואיבד את כוחו לריק על הסלע הקשה אשר לא הסגיר את חפשיאל לדורשיו. המלך כעס ופניו חוורו כפני אדם חולה. הוא לא שמע את אשר לחש אחד מחכמיו לריעהו:

“אין ללכוד את החופש כאשר יילכד העבד. לא בכוח…”

ה

ועל גדות הנילוס העבידו בימים ההם המצרים את בני-ישראל בפרך. עול כבד וקשה מנשוא העמיס שליט מצרים האכזר על השבטים העברים; עול עבדות משפיל ומדכא! חיי העברים, חיי רועי צאן ישרים, לא ישרו בעיני המצרים שעבו ושמנו מברכת היאור, אשר סיפק מים בשפע לתנובת שדותיהם. וכשזחה עליהם דעתם ולבבם גבה, ויחלו להעביד את עבדיהם בבנית ערים ומצבות-זכרון ענקיות, שלא היו משלן.

כאשר חסרו להם ידים עובדות מבני עמם, התנכלו, התחכמו, ויבהילו את שבטי העברים, הרועים והנוקדים, גזלו מהם את צאנם ובקרם, ויכריחום לעבוד בחומר ובלבנים, מנער ועד זקן.

כל נסיון של מרד – דוכא בחרב. ויהי העם אין-אונים להתקומם נגד נוגשיו ולנתק את כבלי-השעבוד; העם נכנע בעל כרחו, וישקע בבוץ העבדות, כי חפשיאל טרם הופיע בעולם. אבל במסתרים הגה הלאום וטיפח את דמיונותיו על הגאולה שיבוא יומה, ועל חיי דרור נפלאים; על שיבה לארץ מולדתו.

ו

ואז באותם הימים הקשים נולד הנביא משה, שגדל בין אחיו המעונים וירא בסבלותיהם. ויבחל משה בעבדות ובנוגשי העם התנקם – באין רואים – בחרב. ויעמידו אותו אחיו בראש העם. החופש שעמם בלבם כגחלת תחת האפר מלבה היה האיש משה לשלהבת מאירה.

אך שוטמיו רבו. שוטרי פרעה התחקו בעקבותיו ויתנכלו לרצחו נפש. משה לא חת מפניהם. אוזנו פקוחה היתה, כוחו במתניו, ושריריו – צור! רוח החרות פעמה בו והרתיחה את דמו למראה חרפת העבדות. ואז גמלה בלבו ההחלטה להקדיש את כוחותיו להצלת עמו. אבל במצרים קן החרפה והשעבוד, לא מצא מנוח לכף רגלו. ביום בהיר אחד, לקח את מקלו בידו, הצטייד בתמרים ועוגות, הפך פניו בבוז כלפי בניני האבן הנהדרים והפירמידות הנישאות, ויצא המדברה.

ובין הנדכאים התפשטה השמועה כי הנביא יצא לקראת חפשיאל, ותחי רוחם; ברק-תקווה הוצת בעינים העוממות מעמל וסבל; הגב השחוח כאילו נזדקף, והאצבעות שהיו רגילות בכף-הסיידים, התכווצו לאגרופי-זעם מוצקים, כמוכנים למחוץ את ראש פרעה העריץ. רנת פלאים עברה במחנה, והאזנים שהקשיבו וקלטו את המיית משברי הנילוס ואת אוושת הרוח בסוף, דימו לשמוע קולו של פדות, ניתוק כבלים, וניתוץ ארמנות השליט.

ז

ימים רבים עשה משה במדבר.

בדממת הישימון פעמה בו רוח אלוהים. הוא הגה בתורה אשר יתן לעם בצאתו ממצרים אבל חפשאיל הכלוא הדריכהו מנוחה. ידע הנביא, כי כל עוד לא ירחף חפשיאל בחלל העולם – אין תקווה לגאולה שלמה.

ובשוטט משה ברחבי המדבר, בין הרועים, ויהיה להם לראש ולמדריך. בכוחו הושיעם, ובעצותיו הנבונות כילכלם. וישימוהו הרועים לשופט עליהם ואיש-אלוהים כינוהו. ומשה אהבם מאד. הוא חיבב את מנהגיהם הפשוטים והכנים, ונפשו נקשרה בם. אבל מנוחה לא ידע. בחלום ובהקיץ ראו עיניו את אחיו המעונים, המשועבדים במצרים, ונפשו רגזה ושבעה מרורים.

לילה אחד, בשבתו על-יד המדורה שערכו הרועים, סחו לו רעיו על סלע החופש הנמצא על ראש הר החורב, ועל מאמצי בני האדם שביקשו לשוא לשחררו. כאשר שמע זאת משה וישאף רוח לרוחה, כמקיץ אחרי חלום-בלהות מעיק. הוא לא דיבר, אף לא סיפר לאיש דבר, ועוד באותו לילה התחמק בלאט מאהלו, וישם פניו לעבר הסיני.

ח

עלטה כבדה שלטה מסביב בהעפל משה על ההר. הוא גישש בחושך למצוא נתיב, ורגליו ניגפו מדי פעם בפעם באבנים ומכשולים. לפרקים פילחו צריחות ינשופים את חלל הלילה האפל, מין המדבר הגיעו לאזניו שאגות הכפירים בשחרם לטרף.

עודנו עולה ומעפיל ההרה, והנה סנה בודד, שהשחיר לצד השביל, התלקח פתאום בלשונות אש כבירות, אשר הפיצו זוהר ואור כחול-אדום. ויעמוד משה משתאה ומחריש לדעת מה פשר הדבר: הן ברק לא פגע בעץ והרועים לא הבעירו על ידו מדורה, ומהו איפוא, פשר הפלא הגדול הזה?… ותמהונו גדל פי כמה בראותו כי הנה הסנה בוער באש ואיננו אוכל…

ויקרב משה ברטט לעמוד על תעלומת הפלא, והנה קול צלול בקע ועלה מבין לענפי הסנה היוקד:

“של נעליך מעל רגליך, כי קדוש המקום אשר אתה עומד עליו…”

ויכרע משה על ברכיו. חרדת-קודש תקפתו לשמע הקול הנשגב שהחל מדבר אליו מן הסנה על חופש ופדות; על תורת אמת ומצוות נשגבות. אז ידע משה כי מטרתו הנעלה שאליה הוא שואף תתגשם. מרוב שמחה התבלבל, בא במבוכה, ודבריו שיצאו מפיו היו מגומגמים, ויהיה ככבד-פה בעיניו.

כשכבה האש ועל הסנה הפלאי ירדה שוב האפלה, מיהר משה וירחב את צעדיו לפסגת החורב.

ט

אותו לילה הזהיר הר אלהים בזוהר נפלא שאורו הלך למרחוק. חיות הטרף התחבאו במאורותיהן ובחגווי הסלעים; הרועים כרעו מפחד על ברכיהם, וילחשו תפלות לפלא. הלילה היה נהדר וספוג רזים.

כאשר הגיע משה לסלע, התרוצצו במוחו מחשבות שונות. הוא הרגיש כעין מחנק שגזל את נשימתו ומנוחתו גם יחד. זאת היתה השאיפה הכבירה להביא דרור לאחיו בני עמו; שאיפה שיקדה בו ביקוד אש. עייף ויגע צנח משה לרגלי הסלע, מעונו של חפשיאל, ומגרונו פרצה שירה אדירה, שירה הפורצת מתוך לב מלא על גדותיו – לב העורג למעשים כבירים!

ותתפשט השירה ותחרד בהדיה את הסביבה הנמה. הצלילים חזקו ויסכו בטבע ובברואיו הישנים געגועים חזקים ורצון לעשות משהו יפה, משהו נעלה.

ויתעורר גם חפשיאל במשכנו העתיק מתרדמת הקפאון שנפלה עליו זה אלפי שנים. הוא האזין לשירה, ותשוקה עזה תקפתו להתפרץ, למהר לקול צלילי שירת-הדרור ולחוש לעזרת המדוכאים והמעונים המצפים לו.

כאשר חזקה וגברה שירת משה, התבקע פתאם הסלע לארבע לוחות אבן, וחפשיאל פרץ מכלאו, ויפרוש את כנפיו לעוף – אך אהה!… במשך אלפי השנים שהמלאך נם את תרדמת הבטלה, כמשו ונבלו כנפיו… הנגע עשה בהן שמות ולא צלחו יותר למעוף; לשוא הניע בהן מעלה-מטה – כוחן סר, תש…

ויפרוץ חפשיאל בבכי מר, ויבכה את כנפיו האבודות לנצח.

ואנחות המצפים לגאולה, שקודם לא הגיעו לאזניו, נאנקו עכשיו שבעתיים ותתבענה:

“הזדרז, חפשיאל!”

“הושיעא נא!”

“חלצנו מן המצר!”

ויבך חפשיאל שנית.

אבל משה אשר נד לו על שברו הגדול, ניחמו:

“את הנעשה אין להשיב. כנפיך שנית לא תצמחנה. רבבות תלו בך תקוות שהפכו למפח-נפש. כנפיך הנפסדות הן פרי הבטלה. כוחך טרם תש לגמרי, אבל קודם יכולת להחיש את הגאולה, וכעת יאריכו הימים עד הגיעך למקומות שהאנשים זקוקים לך, כי ברגליך תעשה את הדרך הארוכה – דרך החופש…”

התאושש חפשיאל, והחל ללכת.

– רד מצרימה" – אמר לו הנביא הגואל – “שם מחכים לך רבבות”.

ומשה עזב את לוחות האבן שהתהוו ממשכנו של חפשיאל ואשר חקק עליהן אחר-כך פעמים את עשרת הדיברות וירד בעקבות חפשיאל מצרימה. ושם חיכה לו העם מוכן. רוח הדרור פעמה בו. אז הוכשר העם ויציאת מצרים החלה.

*

מאז משוטט חפשיאל שוב בעולם אבל כנפיו הנגועות הן בעוכריו. מרובים הם המצפים לו בכל קצווי התבל, ואין בכוחו להחיש עזרה לכל, כי עליו ללכת ברגל, בדרכים ארוכות ומלאות מיכשולים, ולכן יש גם אשר יאחר לבוא…

א

המאור הגדול הוטל השמימה והציף בגלי אור את כדור-האדמה, ואת אדי המים אשר עדיין התנדפו והתרוממו לתוך גבהי השחקים; זעיר פה, זעיר שם ביצבצו חלקי אדמה נקיים מן המים העצומים, אשר ניקוו בעמקים, בין הרים תלולים אשר נזדקפו וסגרו עליהם מסביב.

על שן סלע זקוף הופיע רהב שר-הים. הוא עלה וביצבץ מתוך המים הגועשים, והוא עוטה גלימה נהדרה עשויה קשקשי דגים וצדפים. דומם נשאר עומד על הסלע, ויתבונן בקורת-רוח אל המים הרבים אשר נמסרו לרשותו.

אחרי הסתכלות ממושכה עזב את מקומו והתחיל עוסק בשיפור המים שניקוו בלי סדר וצורה. את הנחשולים הכבירים ניפץ אל קירות הסלעים המוצקים, ויפזרם מסביב על גדות הים; אצל הגבולות הנמוכים הרביץ הרים נישאים אשר כפותיהם המושלגות תמכו בעבים; מסביב לכל שטח המים עשה מסגרת נפלאה של חול לבן משובץ צדפים נוצצים וקונכיות האוצרות בתוכן צבעי זריחה ושקיעה וגלי הים משחקים בהם. אחר-כך לטש והחליק יפה את פני המים עד שהשתקפו בהם שמי התכלת הבהירים עם ענניהם הצחרחרים ביום, ומזלות הרקיעים בערב.

ב

כאשר כילה את מלאכתו, התרומם שר-הים מעל להרים הגבוהים, ובחזרו הוריד מעל כתפי ענן רחב ארמון נהדר, בנוי שיש לבן והחל משקיע אותו תהומה. אחר-כך נעלם שנית מעבר להרים וחזר משם בלויית רעיתו מלכת הים. הוא הוציא אותה בגנבה מידי הרוחות ששמרו עליה, כי החליט לשימה למושלת התהומות.

"יפה, ענוגה ומעוטרת נזר נהדר של בדולח ואבנים יקרות ריחפה על ידו. כאשר התקרבו אל המים אשר התנוצצו מתחת לכפות רגליהם, פנה שר-הים אליה, ויאמר:

דעי לך, המלכה, כי כל מה שנמצא בתוך המים, יחד עם הארמון שהכינותי לכבודך, הריני מוסר לך לצמיתות. בנות-גלים נאות תשרתנה אותך, דגים יעמדו לפקודתך, ולא יחסר לך דבר. אבל הזהרי לך פן תאמרי באחד הימים לעזוב את תהום ממשלתך ולהראות מעל לשטח פני הים, כי אז ימר לך מאד…"

קדרו פני המלכה והיא שאלה אותו בפחד:

“ומי הוא שיגע בי לרעה?”

“הרוחות! הם יחשקו שוב לעצרך בארמונם ולשחק בנזרך המתנוצץ, ובמשחקם הפוחז ירעו לך לנצח, כי אין מעצור לתעלוליהם. ואת רכה וענוגה, ולא תוכלי לעמוד בפניהם”.

הורידה המלכה בעצב את ראשה, ולפני שקעה במים, שאלה:

“ואת קרני השמש המאירות לא אוסיף לראות?”

“לא…”

אנחת-פרידה פרצה מלב המלכה הנוגה, אשר שקעה דומם במים העצומים לקראת גורל מעורפל.

ג

המלכה שקעה במים ולקראתה הזדרז ובא דג גדול ומשונה, תפשה בסנפיריו הרחבים, הושיבה על גבו, וימהר לרדת תהומה. ברטט ישבה המלכה על גבו של הדג ותתבונן אל המראות המוזרים שחלפו נגד עיניה:

חבורות דגים, גדולים וקטנים, התרוצצו במים לכל צד, השתובבו בין צמחי הים השונים שהתפתלו והשתרגו בין צוקי סלעים, רדפו האחד אחרי השני וילווה בדרכה. אבל פתאום המלכה נבהלה. ככל שהתקרבה אל קרקע התהום, הלך האור והחוויר, הלך ונקלש, ואת מקומו תפשה עלטה. ותחרד המלכה. היא גחנה אל הדג, העבירה כף ידה בחיבה על ראשו ותשאלהו:

“מה פשר החשכה השולטת כאן?”

ויען הדג:

“אל-נא תדאגי, מלכה רמה, הנני מביאך אל ארמונך המוכן לך על קרקע התהום. שם בארמון הנהדר לא ישלוט החושך; התבונני וראית מה מבריק הארמון במעמקים”.

ואמנם: כל מה שהתקרבו אל הקרקע, כן נראה כעין כוכב גדול ומזהיר מאד, אשר הלך וגדל מרגע לרגע. עוד שיוט מהיר והדג השתטח לרגלי מדרגות שיש רחבות וחטובות יפה המובילות אל פתחי ההיכל הנפלא בהדרו. מתוך האולמים פרצו בנות-גלים במחולות נסערים לקדם את פני המלכה.

ד

שנים רבות נקפו והמלכה לא הסכינה אל מקום מגוריה החדש. הדג הנאמן אשר הביאה אל ארמונה, היה תמיד על ידה, וימלא את פקודותיה בדיוק נמרץ, יום-יום ישבה על גבו, והדג היה ממהר כברק לארכו ולרחבו של הים. אך להתרומם ולשוט אל שכבות המים העליונות לא העז….

והמלכה אהבה את הטיולים האלה. נעים היה לה לראות איך הדגים ויתר ברואי המים לאלפיהם מתפזרים לכל העברים, מתייצבים לכבודה שורות-שורות מדי חלפה על ידם.

אבל לא ארכו הימים וגם הטיולים האלה היו לה לזרא, כי טרם שכחה המלכה את כדור השמש המאיר, המנסר לו בגאון בשמי התכלת הבהירים. וערגה המלכה גם להרים הגבוהים ולמראות הארץ.

מיום ליום חזקו געגועיה של המלכה. נפשה נכספה לעולם שמיחוץ לגבולות המים. לשוא התאחדו בנות הגלים לשעשע אותה ברקודיהן הנפלאים. היא הוציאה אותן מעל פניה, ובשוטטה בדד באולמי הארמון הגדול, תקפו אותה הגעגועים שבעתיים. המלכה חשקה באויר ובשמש.

יום אחד, כשהגעגועים העיקו מאד על לבה הרך, קראה אליה המלכה את הדג, ובקול מפקד שלא כמנהגה ציותהו:

“להעלותני מיד מן התהום!”

הדג הנאמן התפלא רגע לפקודת המלכה, אבל לא חשב הרבה, פרש את סנפיריו, וימהר להתרומם בשיוט מהיר. לא עבר זמן רב, ושניהם הגיעו אל שכבות המים העליונות, קרני השמש חדרו דרך המים השקטים והצלולים, ותפזזנה ברטט קליל על הנזר החבוש לראשה.

רגעים מיספר ישבה המלכה על גב הדג כחולמת ולא ידעה את נפשה. היא נתרגשה מאד, שכחה את פקודת שר הים אשר פקד עליה, ותושט את ראשה מעל לשטח פני המים…

ונבואת שר הים נתקימה:

הרוחות חשו אליה, כי נזרה המתנוצץ מצא חן בעיניהם, אך ברצותם לזכות בו ולהחזיר את המלכה אליהם, ויתנגשו בסופה ונהם. כאשר גברה המריבה, התחוללה סערה איומה. הנזר שעל ראש המלכה התפוצץ לרסיסים, הרוחות חטפו את המלכה והטילוה באויר, מחוץ לתחום ממשלתו של שר הים…

יללת המלכה האומללה פילחה שמים וארץ שר-הים חש לפלטה מידי הרוחות המשתוללים, אך איחר לבוא. ידו קצרה מלהושיעה. היא חיללה את פקודתו ונענשה.

והים – מנוחתו סרה ממנו. מימיו אשר שקטו עד כה, התגעשו פתאום ויכו גלים גבוהים ומעלי קצף מפעפע; נחשולים רדפו מישברים לכל עברי הים, וירעישו בזעף את סלעי החופים. ומני אז לא יחדל הים לנהום, ולא ישקוט ולא ינוח מזעמו. ומן הסערה ישמע תמיד קולה המבכה והמילל של המלכה הנודדת בין מים ואויר.

ויהי מאז שר הים לשליט היחידי בממשלת המים ולבו הפך קשה כצור. מאז הוא מבכר את הרעש של1 הדממה. ומתוך הסערה הוא קורא למלכה הנודדת וזרועותיו חובקות מישברים וחותרות במים העצומים. וכדי לשכך את קיצפו הוא שופך את זעמו על ראשי דייגים ויורדי-ים המזדמנים לתחום ממשלתו בפרוץ סופה.


  1. במקור נכתב של. צ“ל על. הערת פב”י.  ↩

א

ויכינו להם הדייגים הראשונים סירות-דוגה, הפליגו בים התיכון, ויפרשו רשתות. הדגים הפוחזים לא נזהרו – כי טרם ידעו רע או פחד – וימהרו אל הרשתות, התלבטו בתוכן, השתובבו והתשוטטו להנאתם מסביב ובתוך הרשת…

אבל הנה נימשו פתאום המכמרות מתוך המים והדגים הרגישו בקירבת המות; האויר שם מחנק להם, ולשוא פירכסו והתאמצו, להתחמק ולהימלט – הם הוטלו על חול החוף הלוהט מקרני השמש.

ב

ויוגד הדבר לשר-הים וירגז.

בקצף נורא התרומם ועלה מתוך גלי הים, וימהר אל מישכנות הדייגים, לראות ולהיווכח אם כנים הדברים. כאשר הגיע לכפר הדייגים העריב היום. מחלונות הבתים הדלים נצנצו אורות קלושים. קרב שר-הים בלאט אל אחד הבתים, השקיף בעד החלון, ועיניו נתקלו במראה זה: על הכירה עמד סיר מלא דגים, ואשת הדייג בישלה אותם ועשתה בהם כרצונה.

התמרמר שר-הים ויקרא:

“איך העזו הננסים האלה לחדור לתחום ממשלתי, ולבוז בז?… לא אשקוט ולא אנוח, עד אשר אנקם בהם עוד הערב, ואמחה את זיכרם מתחת השמים!”

זועף וחורש רע צלל בתהום הים.

ג

הגיעה חצות לילה.

כפר הדייגים הקטן שקע בתרדמה עמוקה. מי הים שקטו. ממעל טייל ירח חיוור אשר פרש על פני המים רצועה ארוכה ונוצצת כעין הכסף. אך פתאום התחיל הים סוער ומכה גלים; מתוך בטן התהום הגיח שר-הים ועל כתפיו עמוסים סלעים גדולים. בדומיה ריחף על פני המים, ולאט לאט קרב אל כפר הדייגים לבצע את זממו.

עוד מעט ומכל הכפר לא היה נשאר זכר…

אך בגישתו אל החוף, והנה הופיע פתאום ממרום מלאך לבן-כנפים אשר הרעים בקול:

“עצור שר של הים!”

נבהל שר-הים וישאל:

“מי שלחך?”

“שלוח שולחתי מן השמים; הטרם תדע כי בברוא אלהים את האדם בירך אותו בין השאר לאמר: – “ורדו בדגת הים” – שוב איפוא למקומך, ואל תפריע!”

נאלם שר-הים, נכנע למצוות הבורא, ובלי אומר, השמיט מעל כתפיו את הסלעים אשר נפלו ברעש גדול וישקעו במים סמוך לחוף…

ד

ממחרת היום ההוא, בצאת הדייגים מבתיהם, התפלאו מאד לראות במקום חוף שקט של חול – חוף זרוע סלעים, אשר נחשולי הים השתערו עליהם בזעף ונהם…

ואחד מילדי הדייגים יצא גם הוא להשקיף על פני הפלא שהתחולל בן לילה. הוא הסתכל בגלים המשתערים על פני הסלעים בשצף-קצף, ברעם ונהם, ומרוב התפעלות מחא כף, ויקרא וישנה:

"הביטו וראו הגלים, הסלעים מה יפו – מה יפו!

ויצחקו הגדולים למראה הילד המתפעל, ויכנו את המקום:

“יפו”…

א

יום אחד התעופפו בין העבים חבורות-חבורות מלאכים. המישטר החמור שבשמים היה להם לזרא והם היו להוטים אחרי מישחק קל ומשעשע. פתאום בא ביעף כרוב צעיר, בעל כנפיים צחורות משלג, ויצהל את קולו הצלול:

“האספו מלאכים, ואראכם דב-מה!”

סבוהו המלאכים גם סבבוהו להקשיב לדבריו.

ויספר המלאך:

“היום טיילתי בגנזי השמים ושם מצאתי את האבן היקרה אשר ביקשנוה זה מכבר – נחשו!”

המלאכים מחאו גף ויקראו בשמחה:

“את הכרמל מצאת!”

“אכן, את הכרמל!”

והכרוב הוציא מתחת כנפיו אבן יקרה, שגודלה כתפוח, וכרמל שמה. האבן הבריקה בכל צבעי הקשת והזהירה באור מסמא; עוד לא נראתה כמוה ליופי ולזוהר בין דרי-מעלה!

חיבקו המלאכים את הכרוב הפזיז ובערב פשטו מעל למי הים, והחלו משחקים ביניהם. בעיגול רחב עמדו, רפרפפו באויר כשכנפיהם הארוכות נוגעות ולא נוגעות במים. ובשחקם – ויזרקו את הכרמל היפה, האחד אל השני, בקריאות צהלה ומשובה.

מלמטה במים התאספו דגי הים ויתבוננו אל האור הנפלא המקפץ הנה והנה, ויסתכלו במחזה להנאתם. וילדי הדייגים אשר בחופים הקרובים האמינו כי כוכב נודד לפניהם, הטס ומקפץ לארבע רוחות השמים.

אבל פתאום והמישחק נפסק. קרה מקרה עגום במקצת, מלאך רשלן וכבד תנועה לא נזהר, והכרמל היקר נשמט מידיו, ויפול המימה… ניצנץ ושקע ככוכב נופל…

“אבד הכרמל – אבד!” קראו המלאכים בצער, נזפו בחברם, ויפרחו למקומם עצובים על אשר נתקפח מישחקם הנאה.

ב

הכרמל אך שקע במים ומיד התנפלו עליו המוני דגים, כי חשקו בזהרו הנפלא, ותתלקח מלחמה עזה. הנה חטף דג אחד את הכרמל, ומיד באו עשרה דגים חזקים ממנו ויוציאו אותו מלועו… מהומה ומבוכה! ודגים שונים, קטנים וגדולים, כולם להוטים אחרי הכרמל היקר, נלחמים ביניהם, נושכים זה את זה, ומרתיחים בזעמם את המצולה.

אבל הנה חדל הריב והדגים התפזרו בבהלה לכל עבר.

שר-הים הופיע…

ביהירות הבקיע לו רהב דרך במים, פרץ לבין הדגים ויחטוף את הכרמל הצולל. רגע הסתכל במציאה הנפלאה, פניו נהרו, והוא פקד:

“שימעו, דגים, והקשיבו אלי דגיגים! מהרו והקימו עמוד רם ונישא מאבני ים, צדפים וקונכיות!”

נחפזו מיד הדגים, ומקץ שבעה ימים הוקם מחמרי ים שונים, שהועלו מן התהום ונערמו מן החופים, עמוד גבוה ונישא, יפה ונהדר, אשר הגלים לא יכלו הזיזו. אז העלה שר הים את הכרמל הנוצץ, קבע אותו בראש העמוד, ויאמר:

“מהיום הזה והלאה ידעו כל יצורי המים את גדולת ממשלתי ועוצם שלטוני, ולמען יזכרוני תמיד וידעו שעיני פקוחה עליהם הקם הקימותי את המגדלור הזה, שאורו הולך ובוקע גם אל קצוי הים הנידחים!”

ויתפזרו הדגים ואימה גדולה נפלה עליהם.

ג

מאז התחיל שר הים לרדות בנתיניו בפרך. את הגדולים שבדגים שעבד, ויצו עליהם לבנות מסביב למגדלור ארמונות, מגדלים וצריחים לרוב. והדגים נשאו דומם את סבלותיהם ויעבדו בפרך.

באחד הימים פגע שר הים בכבודו של לויתן צפוני כביר. ולא חפץ הלויתן להיות נעלב ואינו עולב, ויאמר לקחת נקם. כל היום רתחה המצולה; עשבי הים התנועעו ובישרו מלחמה; הדגים הזקנים התהפכו בשחותם מצד לצד, הדאגה העיקה עליהם ולא ידעו מנוח. משהו עמד להתרחש…

בלילה הגיח הלויתן ממקום ריבצו, קרב אל המגדלור, הסיר את הכרמל משיאו, וישאג:

“מרד!…”

שמחו הדגים לקול הקריאה, אך לא נענו… פחדו מאד ויתפזרו!

וחמת שר-הים בערה בו עד להשחית, ויתפרץ מתוך ארמונו, חמוש כידון ארוך וחד, עשוי כולו בדולח ושן, ויחרד הלויתן. אך לפני הפנותו עורף לשר-הים, ויך בזנבו פעם ופעמיים, והארמונות, הצריחים הנהדרים, התמוטטו, התפוררו, ונפלו תל-הרס אחד…

וירדוף שר-הים אחרי הלויתן אשר מיהר להתרחק ושללו בפיו: הכרמל המזהיר. ויהי מראה הלויתן הבורח כמראה ברק החוצה את העלטה במים ופולח את התהומות…

ד

חודש ימים רדף שר-הים את הלויתן ולא השיגו. אבל באחד לחודש השני קרב אליו ויטל בו את כידונו בקצף רב. הלויתן נאנח מרה. זרמי דם קלחו מן הפצע. הוא הרגיש כי קצו קרב והתמרמרותו גדלה, כי צר היה לו למסור לאויבו העריץ את הכרמל היקר.

ויחגור הלויתן את שארית כוחותיו, פרש את סנפיריו, היכה בזנבו, ובמהירות מפליאה מיהר לחתור לעבר החוף, ושר-הים רודף בעקבותיו בלי הרף.

ואז קרה הדבר:

הלויתן חצה בראשו את החוף וישקע בו יחד עם הכרמל. באותו רגע התרוממה שכבת-אדמה שמתחתיה נבלע הלויתן, ונוצר הר גדול ויפה מאד – הלא הוא ההר הנחמד המשקיף על העיר חיפה, והנקרא על שם הכרמל הגנוז בתוכו…

א

האדם טרם ידע אז את החשמל ואת הרדיו. לפני שנים רבות קרה הדבר. על חופו של ים גועש-רועש, המנפץ את גליו לצורים וסלעי-מגור עדי היפכן לקצף כלבנת השלג לטוהר – השתרע כפר דייגים עלוב. הבתים דלים ופרוצים מרוחות סערה שהרבו בקיעיהם; הגגות מעלי אזוב ודרי הכפר מתהלכים שחוחים עמוסי דאגות וסבל. על פני הכול שפוכה קדרות ועזובה נוגה. דומה, כי יד הגורל פגעה קשה במקום ויושביו, והעיקה עליהם עד דכא.

היו ימים והכפר שקק כנחיל דבורים מרוב יושביו. אבל ידו של שר-הים נגעה בהם לרעה, וחמתו ניתכה עליהם, על שהעזו הדייגים לדוג במימיו, ולדלות פנינים מניבכי התהום. ויחשוד בהם שר הים כי מגמתם היא לחקור ולחשוף את צפונותיו בממלכת המים, ולמגר את שלטונו. לכן קם ויקללם בזעמו:

“רדוף ארדפכם עד חרמה! אם לא תמצאכם ידי על הים – חי אנוכי, כי בתחום חופכם אקח מכם נקם!…”

ומאז הפך החוף מוות לדייגים: המים על-יד הסלעים האיומים היו כמרקחה, געשו ויסכנו את חיי הספנים מידי הפליגם וחזרם בדוגיותיהם; מערבולות מוות ארבו להם בין צוק לסלע. שליחי שר-הים עמדו הכן למלא את שליחותו.

ב

אבל למרות הסכנות הכרוכות במשלוח-ידם הקשה, אהבו האנשים האלה את כפר מולדתם בכל לבם, ואת חופם הזועם העריצו. מלחמתם התמידית עם איתני הטבע פיתחה את גופם, נפחה בהם רוח עוז בלתי מצוי שפעם בם, תסס בדמם ויהדפם בלי רתת לתוך זרועות חיים קשים.

עזים ומוצקים היו לבלי חת, והסכנה מישחק להם. בשבת הדיג בדוגיתו, וחוברו והיו לגוף אחד בלתי נפרד; ובהתנפץ הסירה לסלעים, וירד גם הדיג תהומה.

כאלה היו הגברים.

אך לא כן הנשים. הן היו ענוגות ונאות כבנות-גלים. וכרוב יפין, כן גדל רוך לבן ונדיבותן. אבל נפשן מרה היתה עליהן, וצר היה להן לראות ברדת הדייגים הימה, כי תכף ועצם מיספר הקרבנות. הן התפללו יום-יום לשלומם ונפשן חרדה. בגעוש הים – והמה לבן; ובשקטו – ונרגעו אף הן. את השחפים התרועעו ומפיהם למדו לדעת על תמורות האויר, או על סופות-מות העומדות להתחולל.

בשעת סערה היו מתכנסות כנופיות-כנופיות על מרומי סלע, צופות בחרדת-לב למרחקי הים המעורפל, ותרות בעיניהן אחרי הסירות-קליפּות, החותרות בכבדות לחוף, למצוא מחסה ומיקלט מזעמה של סופה נוקמת.

והיה אם הספיקו להגיע לחוף בטרם פשטו צללי לילה – אשריהם וטוב להם, כי זרועותיהם האמיצות מצאו להם די און לחתור ולשייט את הסירות בין הסלעים והמערבולות האורבות להם. אך אללי להם, לאמיצי-הלב, אם הסופה הדביקתם בעודם מגששים דרך בין הסלעים… אז – עם רעש-געש הים הנוהם-זועם, עם יללת הסופה המצלילה אי-שם ספינה טרופה, ועם סאון המשברים המזנקים אל על – לא ישמע קול נפץ הסירות בהינפצם אל קירות הצוקים, ולא תשמענה גניחותיהן האחרונות של יורדי-הים.

ועם בוקר, כשוך הסערה, מתשוטטות כצללים על שפת הים נשי הדייגים, אחיותיהם ובנותיהם, והן מחפשות, תרות אחרי גופות החביבים והיקרים להן, אשר אבדו לנצח.

ג

באחד הימים נזעקו הדייגים לטכס עצה ולדעת מה ייעשה בחופם המשכל. הנשים והטף גם הם באו לקחת חבל באספה, מלבד האלמנות והאמהות השכולות, שנשארו בבית ותבכינה את חלליהן.

ויקם אחד מזקני הדיגים, שב ששערותיו הלבינו כצמר, ויהס את העם בקולו הרועד:

“אחי הספנים! יורדי ים מנוסים אנו, והסופה על נחשוליה מישחק לנו. אבות אבותינו עסקו בדיוג ואף אנו לא נסור מדרכיהם, כי ארצנו ארץ טרשים היא, ועל הים אנו חיים! אבל חוף ארור ומסוכן לנו, חוף משכל הטורף טרף ואין מפליט! אכן ידוע כי ידו של שר הים בזה, ופעם בשעת סערה גם ראיתיו, כשראשו ביצבץ מתוך המים, ובת-צחוק צוהלת- לועגת לאידינו מרחפת על פרצופו האיום… אבל בכל-זאת אַחי, הבה ונתחכמה לו!”

ותשתרר דממה עמוקה. נשמעה רק המיית הגלים הגועשים למטה, וצריחותיהם הקלושות של השחפים. אך הנה הופרעה הדממה. דייג צעיר וחסון עלה על אחד הסלעים, ובקולו החזק שבקע את חלל האויר, הרעים בעוז:

“בחשכה נילחם על ידי האור! – ערב-ערב נצא ונדליק על אחד הכפים הנישאים משואת-אש כבירה שתאיר לנו את הדרך בין חתחתי הסלעים, ואז – הבוז לשר-הים ולסכנה גם יחד!”

ותמצא עצתו חן בעיני הדייגים ויריעו לכבודו, ופניהם צהלו מגיל. גם בעיני זקן הדייגים ישרה העצה ויאמר:

“מחר בערב, לעת שוב אנשינו מן הים – העלו את המדורה!”

ד

למחרת עם שקיעת השמש, נתאספו הנשים והילדים, ועל כף סלע זקוף צברו עצים וענפים, יצקו עליהם שמן, וידליקו מדורה גדולה שאורה הלך למרחוק, אור חזק ובהיר, ויחדור האור גם לבין הסלעים, ויאר את נתיבותיהם העקלקלות. הדייגים קרבו אל החוף, למרות זעפם של הנחשולים המשתוללים, פילסו להם דרך בשירת-און אדירה, חתרו במשוטים בתרועות-עוז, כדי לעודד איש את רעהו, עברו לבטח, בין הסלעים וכפות רגליהם דרכו בשלום על אדמת החוף המוצק…

ויריעו הדייגים בצהלה:

“כבוד למדורה!”

“כבוד-כבוד!” – הריעו גם הנשים.

וזקן הדייגים אשר עלז כילד למראה הנצחון, אמר:

“ועכשיו, אחי הדייגים, ראו הזהרתי בכם: השגיחו ושימו לב לבל תיפקד המדורה בלילות חושך, כי אכן אין נשק טוב יותר כלפי העלטה מזהרו של אור!…”

וכל אותו הלילה, עד עלות השחר, ששו ועלזו הדייגים, אכלו ושתו, אף יצאו במחולות עם הבנות, ושירתם האדירה בקעה ותחרש בקולה העז את נהם גלי הים.

ה

בלילה ההוא עלה שר-הים מתוך ארמונו שעל קרקע התהום. הוא חלף על פני המים, הביט לעבר כפר הדייגים, לעשן המיתמר משרידי המדורה, וינהם בזעם:

“האומנם יבוא הקץ לקרבנותיהם?”

הוא הביט ורגז. שעות רצופות שהה על פני המים, ויחבל תחבולות ומזימות-רשע על הדייגים המתחצפים לשוט בתחומיו ולדוג למרות רצונו. מרוב קצפו כי עז, קרע מעליו את גלימתו הטוויה עזבי-ים, חשף את בשרו הצח כבהט, וישתולל בגלים. אבל טרם האיר הבוקר ורעיון ניצנץ במוחו. הוא צלל מיד במים, ובהגיעו לארמונו, שקע בכסאו לרווחה, ובפיו פקודה ללויתן הרובץ כהדום לרגליו:

“שוט-טוש והבא לפני את כל רוחות העולם טוש-שוט!”

התהפך הלויתן על גבו לאות הכנעה, פרש את סנפיריו ואת זנבו-משוטו ובשקט גמור, בלי להרעיד את המים, חלף לאטו בין טורי העמודים של היכל שר-הים; גחן על מדרגות הבדולח, הגיח לאטו מתוך הארמון ובצאתו, וישט כחץ מקשת, ויעל ויצף על פני המים.

שררה חשכה. המזרח טרם החוויר. כיפת השמים, משובצה אלפי כוכבים נוצצים השתקפה במים השוקטים, רמזה מעל, ותאצל למרחבי הים דומית רז. הלויתן התפרקד להנאתו על גבו, אבל מיד זכר את פקודת מושלו, הצליף בזנבו על המים, ובשוטו במהירות הבזק לכל ארבע הרוחות, מחוף לחוף, פקד:

“הרוחות! שרו של ים צריך לכן!”

ובמסרו את הפקודה, צלל בהרעידו את המים השוקטים במכת-גלים אדירה, ויעלם בחשכת התהום.

ו

לפתע פתאום נחמרו מי הים. גלים ונחשולים אדירים אצו-רצו זה לעומת זה, מארבע כנפות הארץ, התנגשו, התלכדו בטבור הים, זנקו למעלה כנחשול אחד, צנחו וישימו את המים כמרקחה, העלו קצף למעלה כנחשול אחד, צנחו וישימו את המים כמרקחה, העלו קצף צחור, גועש ומפעפע.

הרוחות – ממזרח וממערב, מצפון ומדרום – חברו יחד, פרצו פרץ במים, וירדו תהומות בעקבות הלויתן. ולא יכול הארמון להכילן. אמות הבית והסיפים נעו-זעו מהשתוללות הרוחות וחשבו לחרוג ממסגרותיהם. אבל בגעור בהן השליט, ותרגענה מיד. בהכנעה התכווצו והתפתלו כפקעות עשן, התרפסו על מדרגות הכסא, מצפות ברטט לפקודת שר-הים.

השתלטה דממה. דגים משרתים ריפרפו שורות-שורות על משמרותיהם, ולא העזו לפנות ימינה או שמאלה. הדגים המופלגים בשנים, היועצים, שטו לאיטם בכובד-ראש מסביב לכסא, או שיצאו את הארמון לפזר את מחנות הדגים אשר צרו על המבואות, כי גדלה סקרנותם לראות את הרוחות.

ושר-הים שישב תפוש הרהורים, שיחק בידיו באצות ובצמחי מים שהשתרגו סביב כסאו, ואחרי ששקל יפה את דבריו, אמר:

“רוחות איומות, רוחות אדירות! מכיר אני בכוחכן לא מתמול-שלשום. בצאתכן במחול על גבי המים ובהכותכן בזעף גלי-גלים, אני משקיף ונהנה למראה תעלוליכן המרגיזים את הימים מקצה לקצה, מחוף אלי חוף; אכן הוד וגאון לכן, הרוחות, ואולם הפעם בקשתי המיצערה שטוחה לפניכן, והיה אם לא תמלאינה אחריה – אין לכן רשות מהיום והלאה לערוך מישחקים על גבי הים!”

ותחרדנה הרוחות. עוד מעט ופרצו במחול מטורף מהתרגזות וקצף בתוך האולם, אבל שר-הים מיהר להדבירן במבטי עיניו המפיצות זעם, וימשך:

“בקשתי דלה היא. יכול תוכלו לה: לכשתראו מדורת אש נדלקת על החוף, ליד כפר הדייגים – השתערנה עליה מכל ארבע כנפות הארץ, וכבוה, פּזרוה, לבלי הותיר ממנה שריד, לא גחלת ולא זיק!”

אך גמר שר-הים את דבריו, והרוחות פרצו בצחוק אדיר שחילחל בתהומות כרעם עמום בחיק סערה רחוקה מעבר להרים נידחים, ותאמרנה פה-אחד:

“אכן, דלה היא הבקשה ומלא נמלא אחריה!”

ז

ויהי בליל חושך, כשעמדו הדייגים לחזור מן הים ולעלות על החוף – הוצתה המדורה, התלקחה בשלהבתה, ולשונות אש רחבות פרצו, פשטו, התפצלו באויר ותפיצינה אור חזק ובהיר. על-יד החוף הזועם הופיעו הדייגים, ובפיהם שירה ורינת-חיים. הם שייטו לבטח את דוגיותיהם ויביטו למעלה לכף הסלע המואר, שסביבו הצטופפו הנשים והילדים המצפים לשובם לשלום.

אותה שעה קרה האסון:

פתאום, כמו לפי צו מגבוה, התחוללה סערה איומה שלא היתה כמוה. הנחשולים טלטלו את הסירות כשבבים, העלון שמימה והורידון תהומה. רבים מן הדייגים אמיצי-הלב אמנם עמדו בפני טלטולי הסופה, אך הנה השתוללו הרוחות ביתר-שאת, התנפלו בשצף-קצף על המדורה ותפזרנה עציה כהפיץ קסמים דקיקים. בן-רגע השתלטה עלטת-מות מבעיתה ומעיקה.

הדייגים אבדו דרך בחושך.

צעקות יאוש וקריאות עזרה פילחו את חלל האויר ונמוגו בסערה.

רק מתי מספר ניצלו והגיעו לחוף בדרך-נס…

אז שככה הסערה.

ח

ועל פני המים הופיע שר-הים כשהוא מחייך מרוב תענוג לשמע התאניה שעלתה מן הכפר המתאבל. הוא עלז לתבוסת הדייגים וערך משתה גדול בממשלת המים. בלעג הביט לעבר כפר הדייגים וכשתקפתהו עליצות הנצחון, קרא:

“בנות-גלים, במחול צאינה!”

מיד וגל מים נהדר קלח מבטן התהום למעלה. ארמונו של שר-הים מעוטר גזוזטראות, על כפותיו, צריחיו, התרומם ועלה לאטו. דלתותיו נפתחו לרווחה ובנות-גלים יפהפיות עד להפליא, יצאו, התרוממו והחלו טסות אחת אחרי השניה בגמישות ותנועות-חן מסביב לארמון הנוצץ והנוטף מים.

רגע טסו בנות-הגלים לאט ובסדר, ופתאום התפרדו, חוללו ערבוביה מרהיבה מסביב לכתלים הדוממים, על המדרגות, ועל כיפות הארמון והצריחים: ושר-הים עומד ומנצח עליהן וכולו שכור שמחה.

כך נמשך המחול הנפלא עד שעלה עמוד השחר. אז חרדו בנות-הגלים ממחולותיהן, ולפקודן אדונן התלכדו בדומיה ובעצב שורות-שורות על גזוזטראות הארמון, שירד ושקע לאטו תאומה…

האיר המזרח.

ט

לשוא ניסו אחרי כן הדייגים להעלות משואות אש בלילה. הרוחות מלאו שליחותן באמונה; השתרעו ביעף, הפיצו וכילו את האש כהרף-עין, ועמל הדייגים עלה בתוהו. בינתיים והכפר דלל. חרב מיום ליום. רבים מן הדייגים מצאו קברם במי הים; הזקנים – כוחם תש, פג; והנערים טרם אימנו את ידיהם לחתור במשוט דרך החוף האיום. יתכן כי היו עוצרים כוח ועוז די לחתור ולשייט דוגית, אולם מאין אור שיאיר להם את סכנת הדרך, לא העזו לקחת את המשוט ביד. אז פשט הרעב וירבה אף הוא חללים.

רק יחידים מבין הדייגים ירדו לפרקים הימה, אבלים וחפויי ראש, מפליגים לדוג וחוזרים בחרף-נפש. וגם מן המעטים הללו טרוף טרף הים. הכפר הלך וחרב. בתים רבים נשמו מאין יושב בם. לרוב התהלכו בכפר נשים כצללים, ופיהן שהיה מלא תמיד שירה, פלט אלה ונאצה כלפי שר-הים אשר שיכלן מבעליהן, אחיהן ובניהן.

נדם קול רינה ושירה בל תשמע.

שכול וקדרות.

י

ביום בהיר אחד עבר דרך הכפר איש-פלאים. סחו כי קדוש הוא האיש. מיד הקיפוהו הדייגים, שפכו לפניו מרי שיחם ויתנו את צרות נפשם. הקשיב הזקן לדבריהם רב קשב, הסתכל בנשים שעמדו לפניו אבלות ומדוכאות, ויאמר:

“גדול הוא כוחו של שר-הים הזועף, ושליחו עושי רצונו אף הם חזקים וידם רב להם להרע. כי מה כוחה של האש הניצתת בידיכם, בני בשר ודם פשוטים, בני-חלוף, לעומת כוחותיהם של איתני הטבע! חדלו לכם מן האש הזאת כי דל ערכה!”

והאיש עצם את עיניו, שקע בהרהורים, ולפתע בקע קולו בהתלהבות:

“הנה אשה אחת מכן הרה ויולדת בן. והיו לו עינים מאירות, והאירו את החוף ואת הסביבה האר היטב! אבל מזהיר אני באם ובילד: קדוש יהיה ונזיר מבשר, דגים ויין. על כף הסלע הרם והנישא ביותר יגור בגפּו, ומשם אל יזוז; לחם ומים הביאו לו, וממשמרתו אל ימוש. כי ברגע שיעזוב את הכף – תגבר ידו של שר-הים, ורבו קרבנותיכם”.

ויוסף לדבר אליהם ויאמר:

“עוד אני מזהיר בכם: מפני נכלי ערמתו של שר-הים לא יירא! אבל אוי ואבוי אם יגונב אל לבו שמץ-מה מן העלטה המקננת בלבות בני-האדם…”

יא

בשנה ההיא נולד לאשת אחד הדייגים בן.

ויהי ילד-פלא! הוא גדל שלא כרגיל. בשנה הראשונה לחייו צמחו לו כל שיניו וילמד לדבר ולילך. יפה גם נחמד היה ככרוב. בשרו לבן וצח כשלג. תלתליו השחורים ירדו והתפתלו בשפע סביב צוארו כנחשים, ועיניו – כשני כוכבי-זוהר – זלפו אור כביר, עד כי אי אפשר היה לעמוד בפני מבטיו: אכול אכל את המביט בו, בברק עיניו היוקד…

ויכנוהו: בן-אור.

בצאתו בליל חושך הפיצו-הציפו עיניו אור, שהיה פורץ לתוך חביון העלטה, ומאיר את מחשכיה כאור יומם. התברכו הנשים באמו יולדתו והדייגים אמרו זה לזה:

“עתיד הנער להושיענו!”

ואמנם באחד הימים, העפיל בן-אור על כף סלע זקוף שצפה אל פני הים, ואחרי שהשקיף זמן רב תפוש הרהורים, פנה ואמר לאמו שהלכה בעקבותיו:

“אני מכאן לא אזוז. חוב קדוש מוטל עלי להאיר לאחי את הדרך בחוף-צלמות זה. לכי ובשרי לאחי הדייגים כי מוכן אני לשרתם, עד בוא הרגע שיועם אור עיני לנצח”.

וכשגמר בן-אור את דבריו הזדקף על הסלע כפסל אילם, הביט לעבר הים, ולא נע ולא זע, ורק שפתיו לחשו תפילה חרישית.

ותמהר האם לבשר את הבשורה בכפר. אחר פרשה לביתה, ישבה על הארץ ותבך על בנה אשר עזבה.

יב

ויפליגו הדייגים הימה, עשו על המים יום תמים, ובשקוע השמש, בהעלם מישחק הגונים מעל פני המים, בהתפשט צללי ערב – ויחתרו לשוב אל החוף.

אותו ערב סערו מאוד הגלים, והדי-התנגשותם בסלעים רעמו והדהדו וירעידו את חלל האויר. אבל דרך הדייגים בטוחה היתה וצלחה. בן-אור עמד למעלה, על כף הסלע ויזלף מעיניו שני פסי אור בהירים שהלכו ונתרחבו, עדי התלכדם לעמוד אור נהדר, שהאיר את האפלה ויתווה לספנים את דרכם המלאה חתחתים.

לשוא השתוללו הרוחות בהסתערן על בן-אור; לשוא סערוהו וטלטלוהו. הוא עמד בפניהם, לא נע, ולא זע, ולא חת! נצמד לסלע, עמד הכן, ועיניו הזהירו שבעתיים…

הדייגים שהגיעו בשלום לחוף, התבוננו בחרדת-לב להתנגשות שפרצה בין מושיעם והרוחות. אחוזי פחד ורטט עמדו דומם חרדים. אבל כאשר התגבר בן-אור וידו היתה על העליונה – התאוששו ויפרצו בצהלת-חדווה שהרעישה שמים וארץ:

“הידד בן-אור!”

“כבוד ויקר!”

“הבוז לשר-הים!”

יג

כשהגיעו תרועות הדייגים המתרוננים לאוזני שר-הים, תקפה אותו חימה עזה. הוא רקע ברגליו על קרקע התהום, בעט בדגים שהיו על ידו, לא נשא גם את פני הזקנים שבהם, ויעל לראות ולשמוע מה קול עם הדייגים ברעו? והנה ראה לתמהונו הרב, כי מעל לכף הסלע פורץ אור מרהיב ומוזר המאיר את חשכת הלילה והדייגים ניגשים לחוף לבטח…

ואחר, בספר לו הרוחות כי לא לפי כוחותיהן לבער אחרי האור הנפלא הזה – וישתומם, וירגז. הוא קרב בלאט לחוף, ומבין הסלעים הציץ בגנבה ויסתכל יפה בפני אויבו הפלאי. אבל בראותו כי מראה אדם לו ותנצנץ מחשבה במוחו. בחזרו הימה מיהר להבהיל אליו את בנות-הגלים הנחמדות ויאמר להן:

“בנותי הנפלאות! נטושנה את המצולה, העפלנה על כף הסלע, מקום שם ניצב בן-אור המוזר, ובקסמי יופיכן העזים התחכמנה והורדתן אותו תהומה אלי…”

ותמהרנה בנות-הגלים, וכנופיות כנופיות, כפרפרי-ליל, התעופפו מסביב לבן-אור, טבלו בזהרו הנפלא שהציפן ויגדל את יופין המקסים שבעתים! ויתמה בן-אור למראה היפהפיות ולבו ערג אליהן… ובנות-הגלים יצאו לפניו במחולות-אויר, כרכרו על ידו בגמישות-חם מרהיבה, הפליאו לרקוד ולהתחבב עליו, אחדות גם הרהיבו עוז לקרוב אליו, ללטפו ולהתרפק על צוארו.

אבל באותו רגע עברהו רטט…

עיניו שתעו וריפרפו על פני המים נתקלו בפרצופו הצוהל, לועג, של שר-הים המצפה לקרבנו… בן-אור הבין ויחרד. לטיפותיהן של בנות-הגלים הפכו צוננות כמים הקרים; הוא מיהר להשתמט מזרועותיהן הלופתות ומגפפות אותו, ובזכרו בחובה המוטלת עליו, התאושש ויקרא בקצף:

“הסתלקנה!”

וכשלא השפיעה קריאתו, צעק שנית:

“מהרנה! ולא – אשים עיני בכן ואעשכן גל עצמות!”

חרדו בנות-הגלים, ובשקט, נבוכות ונכלמות, פרחו להן המימה.

יד

ויאמר שר-הים בלבו:

“אכן, טיפש חסר-לב הוא הצעיר הזה, ואין הוא מכיר בכוחן של בנות-בלים נאות, אבל הנה ואנסהו באוצרות יקרים”. ובחשבו כן ספק כף אל כף ויקרא:

“העלו לי משהו מן המטמון!”

וכהרף-עין, אך גמר את דבריו, ומתוך המים ביצבץ ראשו של דג משונה, אשר פלט מלועו קופסה קטנה מעולפת פנינים ומרגליות שאין משלן בממשלת היבשה; ובתוך הקופסה – כתר נפלא, משובץ אבנים טובות, מזהירות בשלל צבעים.

נטל שר-הים את האוצר, התחפש בדמות דייג זקן ונשוא-פנים, ויעפל לכפר מעונו של בן-אור. כשקרב אליו, התעכב במרחק של פסיעות אחדות, כרע ברך ויאמר:

“בן-אור הנערץ! אנוכי, זקן הדייגים, מתכבד להגיש לך בשם כל תושבי הכפר את המנחה הדלה הזאת חל, עמלך וחסדך עמנו, העלובים… רצה את מנחתנו, וידעת כי אכן אהבנוך!”

ויקשב בן-אור לדברי המתחפש, הסתכל בדורון ויפרוץ בצחוק צלול ורם. אחר-כך אמר:

“הן לא תוכל לתת לי חלף האנשים שאני מציל משיני התהום מתנות דוממות שערכן בעיני אינו עולה על האבנים המוטלות כאן על כל מדרך כף רגל…”

ויחנן שר-הים את קולו:

“קבל-נא…”

“אף פסיעה אחת לא אזוז ממשמרתי בגלל מנחה זו שאיני מוצא בה כל צורך, ומוטב שתתן אותה לאחר מעניי הכפר…”

וישב שר-הים נבוך וחפוי ראש.

טו

אולם הרעה על הדייגים קמה ונהייתה מתוכם.

בליל חושך קרה האסון, לילה ספוג חטא.

אחד – נבל מבין הדייגים – התנכל להמית את רעו באשר ידע כי עלה בידו לדלות מנבכי הים פנינים משובחות. ויקנא בו, אף חמדן בלבבו. בן-בליעל היה. ויארוב לחברו, וכשעבר הלה לתומו, התנפל עליו באלה שבידו ויעמוד לרוצץ את גולגלתו… אבל בדרך-נס לא פגע בקרבנו, כי בחשכה החטיא את המטרה.

הנתקף נבהל, ומגרונו התמלטה זעקת-אימה קובלת.

פילחה הזעקה את דומית הלילה ותגיע לאזני בן-אור שחרד לקולה. הוא היפנה מיד את מבטיו המאירים לעבר הזעקה, ועיניו נתקלו בחזיון-מות מבהיל:

דייג קם להרוג את אחיו…

בן-אור נדהם. המראה הכה את אור עיניו בסנוורים. רגליו מעדו והוא צנח ארצה בליל-תמרורים. כל עמלו נתבטל בעיניו וערכו מך. עוד באותו לילה עזב בן-אור, מרוב צער ועגמת-נפש, את כפר מולדתו וילך לכל אשר נשאוהו רגליו.

טז

ובן-אור הלך כל הלילה, הרחק מכפר הדייגים, עד אשר כשל כוחו ויצנח ארצה עייף ויגע. לפני עיניו עדיין ריחפה התמונה האיומה אשר הכתה את אור עיניו בסנוורים והעיקה על לבו.

לבסוף נפלה עליו תרדמה.

בבוקר כשיצאה השמש להאיר על הארץ, התעורר בן-אור. לפני עיניו השתרעו שדות ירוקים רחבי-ידים, כרי-דשא, כרמים ופרדסים. וימשוך המראה את לבו, כי זו לו הפעם הראשונה כשהוא רואה שדות וגלי קמה.

עודנו עומד ותוהה, והנה יצא אכר מן החורשה הסמוכה. כאשר ראה את בן אור העומד בלב שדה כתועה-ללא-דרך, ניגש אליו ויאמר לו בפנים מסבירות:

ברוך בואך, הזר!"

“שלום וברכה!”

הסתכל בו האכר, בבן-אור הנבוך, וישאלהו:

לאן פניך מועדות, ההלך?"

“לא אדע…”

ויצחק האכר:

“ומה הביאך הלום?”

ברחתי מאחי הדייגים."

“מדוע?”

ראיתי אחד בחטאו וברחתי".

השיב לו האכר בלשון רכה:

אם האחד חטא במה אשמו הרבים? למה יצא הקצף עליהם?"

הירהר בן-אור בדבריו ויאמר:

“אכן צדקת. אבל קשה לי לחזור אליהם ולראות בחייהם הקשים, במלחמתם עם שר-הים, עם סכנות הסופות; איני יכול לראות בצרות הנשים הצעירות, המתאלמנות מבעליהן, ואיני יכול לעמוד בפני כאב ההורים האומללים, המשכלים את בניהם אמיצי-הלב…”

ויאמר האכר:

“אל-נא תדמה בנפשך שיש מנוס מן התלאות ופגעי החיים. אין מיפלט! האדם נוצר לסבל, לעמל, ולמלחמה על קיומו. אתם הדייגים מנהלים שם מלחמה קשה עם שר-הים ואימות הסערות – ואף אנו האכרים נלחמים כאן עם איתני הטבע ולא פעם אנו נוחלים תבוסה… ארבה כי יעלה ויפשוט על שדותינו – וקצרה ידינו מלהושיע; ברד כי ידך בתבואה – ותבוא עלינו זוועת הרעב; הגשם כי לא ירד בזמנו – ותחול עלינו מארת הבצורת; ויש גם אשר מן המדבר יעלו ויפשטו על שדותינו מחנות שבטים נודדים, לבוז ולהחריב את הישוב אשר בנינו בעמל כה רב…”

ואחרי דומיה קצרה הוסיף האכר בעוז:

“אבל אין אנו מתיאשים – אנו נלחמים! את הארבה אנו משמידים ומבערים גשם כי לא ירד בשעתו – אנו עובדים קשה בנשינו ובטפנו להביא מים ממעינות רחוקים; ונגד השבטים הפראים המתנפלים עלינו לכלותנו – אנו יוצאים בחרב… וכה נוסיף לעמוד על המשמר במלחמתנו נגד איתני הטבע ופגעי-אנוש, עד אשר ידנו תהא על העליונה!”

בן-אור הקשיב לדבריו רב-קשב, ובדבר אליו האכר – עמד על סוד קיומו של האדם: המלחמה בסכנה, בחיים הקשים, הרצון הכביר לא להכנע, לכבוש ולנצח, להתגבר על הכשלונות…

ועוד אמר לו האכר:

“כל הירא ורך-הלבב בורח מן המערכה… אם אמיץ-לב הנך, ואין עליך מוראו של שר-הים, קום וחזור אל בני עמך, תן להם יד במלחמתם הקשה עד אשר תצליחו לבצע את חפצכם, ולפרוק מעל גבכם את עולו של שר-הים. האמינו – והנצחון לכם יהיה!”

ובן-אור לא פיקפק. הוא הבין כי אכן לא טוב עשה בעזבו את אחיו לגורלם המר והקשה, בלי לקחת חבל בסבלותיהם ובחייהם הקשים. עוד באותו יום הזהירו עיניו, ואחרי שסעד את לבו ונח בצל קורת האכר הנבון, קם בן-אור ויחזור לאחיו הדייגים.

א

ביום ההוא המו רחובות צור מהמוני אדם, רכב ובהמה, אשר נהרו בשמחה ושירים אל חוף הים; רבבות הצטופפו על גגות הבתים והחומות, מילאו את הצריחים הרמים עד אפס מקום, ויצפו בקוצר⁻רוח להתגשמותו של חזון נפלא שעליו הכריזו החוזים בכוכבים:

“ממרחקים, מצד מערב, יופיע שר־הים. הוא יביא איתו חלק מן האוצרות הגנוזים בארמונו אשר בבטן התהום, למען יחדלו הצורים להפליג אופירה בספינותיהם הקלות על פני מים סוערים.”

והנה התקבצו הצורים ובאו לקבל בשמחה את הזהב היקר,אשר יובא אליהם בקלות וביד רחבה; הם הכריזו שבתון, הפסיקו את מלאכתם, לבשו בגדי חג, ויצאו לקראת שר־הים אשר רק את שמו שמעו.

ורבים מן הצורים הביאו איתם גם סלים, שקים וכלים אחרים לשים בהם את הזהב. פיסחים ועיורים, אילמים, מצורעים ובעלי מומים אחרים, חולים ונגועים, אף הם נדחקו לבין הקהל הצפוף מחשש שמא יגרע חלקם.

ב

לפנות־ערב, כאשר נטתה השמש לצד מערב ומן הים החלו מנשבות רוחות קרירות, הופיע גם המלך חירם בלויית אצילי העם וחוזי הכוכבים אשר הודיעו לו, כי השעה הולכת וקרבה. גא ויהיר פסע המלך חירם בין שריו מתחת לאפיריון הדור עשוי פז ומשובץ אבנים טובות שנשאו מעל לראשו עבדים שחורים שהובאו מאפריקה. אנשי צור פינו לו דרך מזה ומזה ויריעו לכבודו. הם שטמוהו והעריצוהו כאחד, כי על כן פרחה צור בימיו, עלתה לגדולה, וגם המלך שלמה בירושלים, החכם מכל האדם, שלח אליו דברי שלום וברכה.

כאשר העריב היום גדלה הדממה וקול העם ברעו נדם. הנאספים פנו לשמש השוקעת, שיפולי המערב האדימו. כדור השמש כאילו נגע במים אשר פיזזו והתנוצצו. הים קדר, הפך עינו ומימיו לבשו מעטה אפור־ירוק. מלמעלה ריחפו עננים צחורים ועל שוליהם עדין ריטטו קרני השמש האחרונות. עלטה כבדה ירדה ותכס את כל הסביבה. והנה הבריק ברק מסמא עינים ורעם אדיר הידהד לפתע בחלל האויר כמבשר גשם שוטף.

כאשר השתלטה שוב הדממה, זינקו מבטן התהום שני סוסי אש אבירים שמשכו אחריהם בריתמות כסף מרכבה אדומה שהפיצה סביבה זוהר חשמלי כחול. הסוסים דהרו במהירות מפליאה לעבר החוף ורסיסי מים ניתזו מתחת לפרסות רגליהם כפנינים.

כאשר קרבה המרכבה המזהירה אל החוף, והנה ירד ממנה, כמרחף באויר, שר־הים, עטוף גלימה טוויה צמחי ים וכולו נוטף מים. הוא ניצב לפני המלך ושריו אשר נסוגו מפניו אחורנית בחרדת־כבוד, ויאמר להם:

“לכו לבתיכם. בבוקר תימצאו את הזהב על חוף עירכם”.

והוא הליט את פניו בכנפות לבושו ויחייך בבוז: “מה להוטים בני־האדם אחרי הזהב”… ובחשבו כך חזר וישב במרכבתו. הסוסים ניתקו ממקומם, והרעמים השמיעו שוב את קול המהומם; סופה איומה התחוללה ותשם את הים כמרקחה. ובתוך קצף הגלים והנחשולים הסואנים, נעלמה המרכבה יחד עם אדונה, לתימהון אנשי צור.

ג

בבוקר השכם נחפזו הצורים אל שפת הים ומה גדל תימהונם בראותם על כף סלע זקוף ונישא מאד, שהתנוסס על הר סמוך לחוף, גושי זהב כבירים המתנוצצים לקראת קרני השמש בברק חזק ומסמא עינים.

"זהב! זהב!… – הריעו הצורים בשמחה ובהתפעלות.

אבל הסלע בגבהו תמך ממש את שיאו בעבים…

ויזדרזו בחורי הצורים ולפקודת מלכם הקיפו את כף הסלע מכל עבריו; מתוך התלהבות וקריאות הידד החלו לטפס, וכל אחד שאף להיות מן הראשונים בין מורידי הזהב. אבל מיד נוכחו הצורים לדעת כי הדבר הוא למעלה מכוחם… הם למדו לדעת כי אין להעפיל על סלע זקוף וכה תלול. אחד־אחד חזרו וגלשו עולי הימים למטה, נבוכים ובבושת־פנים…

רק שני בחורים אמיצי־לב ביותר לא חתו ולא נואשו. הם טיפסו בזהירות יד־ביד, בהיאחזם בידיהם וברגליהם בזיזים ובגבשושי הסלעים שבלטו פה ושם, ויתקדמו בחרף־נפש אל הזהב שרמז להם בברקו ממרומים.

לרגלי ההר עמדו הצורים דומם ויתורו בעינים נפחדות אחרי כל תנועה ואחרי כל נדנוד של המטפסים. גם המלך ושריו שישבו תחת האפיריון בכסאות מרווחים, לא גרעו עיניהם מאמיצי־הלב ויהללום בלבם.

הבחורים הוסיפו לטפס ולעלות, עד שהיו בעיני הרואים כחגבים, ואל מטרתם עוד טרם הגיעו!… והנה נתקלו בשיפוע צר וחלק מאד. רגע נחו השניים ואחר־כך כאשר ביקשו להמשיך לא יכלו… עייפים היו, נבוכים, והסלע – חלק כשיש מלוטש יפה… וגם הספק התגנב אל לבם ואימת הכשלון הכבידה עליהם מלמטה הגיעו לאוזניהם קריאות ההמון הסואן, כקול המיה עמומה של הים בשעת סערה.

ויהיו השניים כתלויים בין שמים וארץ…

ד

אחרי מאמצים קשים שעלו בתוהו, מעדו פתאום רגלי אחד מן המעפילים, ולקריאת הפחד שפרצה מפי חברו, התגלגל האומלל למטה, לתהום, וראשו נופץ אל הסלעים…

זעקה מרה פילחה את חלל האויר. אשה אחת פילסה לה דרך בין ההמון, התנפלה בבכי מר על גווית ההרוג, ויללות אם שכולה שבנה יחידה אבד לה – החרידו את לבב העם.

וירמוז המלך וכרגע לוקחה הגוויה ממקום האסון.

אבל המעפיל היחידי שנותר לבדו נבהל מאד למראה סופו האיום של ריעו; צמרמורת תקפתהו ופניו חוורו והפכו לבנים כסיד. כאשר התאושש ושאף רוח, נמלך בדעתו והחל לרדת…

ויתקצף המלך חירם ויקרא אליו בקול אדיר:

“המשך מוג־לב, ולא – תומת!”

“אבל, בי אדוני… לא אוכל…”

“דום פחדן!”

וינסה האומלל שנית את כוחו, אך רגליו מעדו; בליטת הסלע שבה נאחז במאמצי כוח אחרונים, התפוררה, ואף הוא התגלגל לתהום, לקראת גורל חברו.

ה

ותצא פקודה מאת המלך:

“האיש אשר יוריד את הזהב – יקבל מחציתו ולרב־חובלים אשימו!”

וירבו המתנדבים. הם נהרו מכל ארבע כנפות הארץ. לרוב, עולי־ימים ונלהבים. אמיצי הלב שבהם שילמו בחייהם מחיר עזותם. גושי הזהב הכבירים התנוצצו על כף הסלע כלועגים לתשוקתו ורצונו של האדם.

ובין הבאים לראות במעפילים היה רועה עברי צעיר וטוב־לב מן הגליל. היה זה עלם שהסתפק בפת לחם ובמי מעיין צלולים; עלם שמצא את עולמו בעדרו, חלילו והחופש שבחיק הטבע. והנה נזדמן לצור בפעם הראשונה בימי חייו, כי הירבו האנשים לספר על העיר הזאת, הרוכלת והמלאה שכיות החמדה. הוא השתוקק לראות את כל הדברים האלה במו עיניו. אבל בבואו זכה לראות את הופעת שר־הים ואת בהלת־הזהב שתקפה את הצורים. אוצרות הזהב גרו את יצר לב האדם החומד, והאמללים ששמו את נפשם בכף והעפילו לנסות את מזלם – נפלו ארצה אחד־אחד…

קשה היה לו – לרועה פלגיאל – לראות בצרת הורי האומללים, ולבו דאב למראה האסונות שהמיט עליהם הזהב. כאשר נשא את עיניו לאוצרות המתנוצצים על ראש הסלע, היה עומד ומקללם בלבו ופניו מתעוותים מצער. יש שהיה נופל בעיניים דומעות לרגלי אחד מן המעפילים, ומעתיר עליו הפצרות, שיחוס על עלומיו, על שלום הוריו וימשוך את ידיו מן הזהב הארור שאין להשיגו. אך שומע לא היה לו, ורבים בזו לו על שאין הוא יודע להעריך את הזהב.

ויתהלך פלגיאל בעיר הזרה כמטורף, ותשוקה אחת בערה בקרבו:

לבער אחרי הזהב!

אבל האנשים צחקו לו, לעגו, שמוהו לחסר־דעה וירדפוהו כאחד הריקים. מיום ליום חוורו פניו, ועיניו השחורות שהפיצו זיקי שמחה, עממו, ובלבו קיננה תמיד תפילה אחת:

“מי יתן וביערתי אחרי הזהב הארור הזה!”

בינתיים ומיספר הקרבנות גדל והלך.

ו

לימים, כאשר ראה הרועה כי לא יועיל כלום בדבריו ולשוא ישחיתם על אוזן לא שומעת, אטומה, ויחזור לעדרו ולכרי המרעה האהובים עליו, ושוב טיפל בצאן במסירות ובאהבה רבה כדרכו, אבל מנוחתו סרה ממנו, ותמיד התהלך תפוש הרהורים נוגים, ויחבל תחבולות על ביעור הזהב מקור הפשע. יום אחד בנוחו בצל תאנה ענפה והשקיף על פני החולה, ניצנץ רעיון במוחו: “אם אי אפשר להעפיל על הסלע, הרי שיש לעלות על שיאו בטיסה, ממש כחסידה זו המתנשאת שם למעלה”…

דבק הרעיון הזה בפלגיאל ולא הירפה ממנו וישלול את מנוחתו. הוא שקע במחשבות ויתהלך כחולם. לבסוף בשל במוחו הרעיון וידע איך לבצע את הדבר. בוקר אחד מסר את עדרו לחסות אחיו הצעיר ממנו, והוא קם וירד לשפת מי־מרום.

חודש ימים עשה בביצות. בין קני הסוף הצפוף ארב לחסידות וילכדן – מאה במספר! אז רתם אותן לסל דומה לסירה שקלע מן האגמון, ישב בתוכה ויפריח את החסידות. ותתרוממנה הצפרים כענן לבן שכיסה את עין השמש, ובנקל העיפו את כובשן הפיקח אשר הכריחן לעוף כרצונו בעזרת הריתמות והרסן.

כעבור שעה קצרה הופיע פלגיאל בטוסית שלו בשמי צור, עטוף להקת חסידות צחורות. הוא ירד על־יד ארמון המלך חירם להודיע לו, כי מוכן הוא להוריד את הזהב אשר אליו משתוקק המלך.

ז

ויתקבצו מיד המונים לראות ברועה המוזר, אשר רק לפני זמן קצר היה להם מטרה לחיצי לעגם… לתמהונם הרב ישב פלגיאל בטוסיתו, והחסידות העלוהו בלי כל קושי למרומי הסלע, ורגליו היחפות דרכו לבטח על גושי הזהב המבריקים…

ויריעו כל העם לכבודו:

“הידד, רועה אמיץ־לב!”

“כבוד לרועה מן הגליל!”

הצורים התקנאו בו ואחד לשני לחש:

“אשרי האיש שזכה לכך…”

והמלך הנרעש גם הוא קרא אליו:

“הטל את הזהב למטה, אלי!”

אבל הרועה לא נחפז למלא את רצונו ואוזניו לא קלטו את דברי המלך. בת־צחוק ריחפה על שפתיו והוא השקיף מסביב לראות במראות הטבע הנהדרים אשר הופיעו לפני עיניו, החל מהרי הלבנון המושלגים ועד לערבות יריחו והרי מואב הרחוקים, הלוטים כמו בערפל כחלחל. הים הרחב אף הוא קסם לו, וכך עמד לו הרועה על כף הסלע הנישא, כחולם, ואת דעתו הסיח לגמרי מהזהב, חמדת כל אלה העומדים למטה ומצפים לו..

כאשר חזר המלך שנית על פקודתו, פרץ הרועה בצחוק אדיר ומצלצל והשיב למלך:

“הן לא בכדי להוריד את הזהב הארור עליתי לכאן. חפץ אני להציל את האומללים האלה ואיך אביא עליהם את הקללה במקום ברכה. בהמציאי לידיהם את הזהב מקור כל רע?…”

ובדברו כן, לקח פלגיאל את אוצרות הזהב היקרים ולתמהון המלך ואנשי צור, החל להטילם אחד־אחד לתהום הים…

“מות תמות, ארור!” – התקצף המלך – “אלי תטל את הזהב!”

אך הרועה לא שעה אליו ויאמר חרש:

"דמי אדם נשפכו בעבור המתכת הבזויה הזאת ואל־לנו להשתמש בה..

המלך חירם חרק בשיניו מקצף אין־אונים, ויפקוד על חייליו לקלוע ברועה ולהמיתו. אבל חציהם שפילחו את חלל האויר בשריקה לא הגיעוהו. הרועה ישב בטוסיתו שהיתה למגן לו, וסיעת החסידות התנשאה שוב כענן צחור במרומי שמי התכלת.

כאשר חזר פלגיאל לעמק החולה, פיתח את הצפרים ששרתוהו באמונה, האכילן ויקרא להן דרור. אחר־כך כרת לו חליל חדש מן הסוף, הפשיל את תרמילו על גבו, וילך הלוך וחלל שיר נפלא, שיר חדש על שיחרור האדם מן הזהב ומשלטון מלכים עריצים באחרית הימים. הוא חזר לעדרו ועיניו הזהירו שוב למראה פלגי המים וכרי המרעה הדשנים.


א

בימי קדם השתרעה על אחד מאיי הים התיכון מדינה קטנה ופוריה מאד. אנשיה לא ידעו מחסור ודאגה. הגשמים ירדו בעתם, והאדמה הוציאה יבול למכביר; הצמיחה פירות עסיסיים וירקות משובחים. ברכת שמים מעל שפעה על האי הזה אשר יושביו היו ישרים מאין כמוהם בכל העולם. את הטבע הנהדר אהבו ואת אדמתם עבדו בזיעת אפם ובמסירות, כי ידעו שהיא מקור אשרם.

מדי ערב בערב, עם שקיעת השמש, הופיע ונמתח על פני השמים בצד מערב ענן שחור כפיח ועליו ריצדו בזוהר נפלא אותיות־אש אדומות־כחולות:

“היטיבו לעשות וייטב לכם כל ימי חייכם”

כאשר ראו תושבי האי ערב־ערב את הקריאה הזאת, ויפשפשו במעשיהם, ויזהרו מאד מפני החטא. הם לא הלבינו פני איש, לא עשקו, לא רימו, כיבדו איש את ריעהו ויכוננו בתי־משפט שכל מר־נפש ומקופח היה מוצא שם מחסה ומגן, אך בתי הסוהר נשמו מאין פושע שישב בהם לרצות את עוונו.

כל אנשי העם הזה, מקטן ועד גדול, ידעו לעבוד ולהיות שמחים בחלקם. לכן מעטו הדאגות במדינה זו שהכל היו מאושרים בה ותושביה ידעו, לשיר ולשמוח.

ב

פעם בערב אחד, ראו אנשי האי לחרדתם הרבה, כי לא הופיע הענן עם אותיות האש שלו, ויתמהו! המונים־המונים התאספו האנשים ויצפו בחרדת־לב להופעת החזיון היקר שנעלם הפעם. אך לשוא ציפו…

קרני השמש האחרונות נעלמו מכבר ושולי המערב האפילו כליל. מחיק המזרח הגיח ירח שוקט בהדרו ומסביב לו נישאו וריחפו עננים צחרחרים לרוב, אבל הענן הפלאי לא הופיע.

חרדה אחזה את תושבי האי. מיד יצאו דחופים ומבוהלים לנביאם הזקן אחדיאל, הבהילוהו ממשכנו הבודד ששם לו במערה, בין צוקי סלעים בהרים וישאלוהו לפשר הדבר.

ויצא אליהם הנביא.

זקן היה האיש ותלתליו שהפכו לבן התנועעו מנשיבת הרוח כרצי כסף. בהעפילו לאיטו על כף סלע, התבדרה גלימתו הרחבה ברוח, ועיניו יקדו כשני כוכבים נפלאים מפיצי ברק. מלמטה, לרגליו, עמד ההמון ולבבו סוער. לאלפיו בא! גם הנשים והטף לא נפקדו, והכל תלו את עיניהם בנביאם, וחרדת־קודש אפפה אותם למראהו הנהדר. זקוף עמד והוא מוצף כולו בנגוהות הירח, כמוקסם, כגוף מעולם הדמיון.

זמן רב עמד כפס אילם שקוע בהרהוריו. אחר־כך פנה לעם ויקרא בקול רועד מרגש:

“בני, הודיעו לי מפמליא־של מעלה, כי הענן הפלאי לוקח מכם משום שאין אתם זקוקים לו… ישרים וצדיקים הנכם גם מבלעדי קריאתו התמידית אליכם!… שובו, שובו, בני,לבתיכם וזיכרו, כי מהיום והלאה צריכים דברי הענן להיות חרותים על לוח לבבכם…”

וישב העם שמח וחוגג לבתיו.

ג

שנים רבות שמרו האנשים את הדבר בלבם ולא נטו מדרכיהם הישרים אף כמלוא השערה. אב לבנו סיפר על דבר הענן הפלאי שהיה מופיע בשמי מולדתם; בן מסר לנכד, ונכד לנין. כה חלפו הימים ונקפו השנים: דור נולד, דור מת, אבל גם העתים נשתנו, והדורות הבאים, בשמעם מפי זקניהם על דבר הענן, היו לועגים ואומרים:

“בדותה נאה בדו להם…”

אחר־כך החלו מהתלים בכל קודש; חדלו להאמין ביושר לב האדם, ומיום ליום הרעו לעשות; הארץ המאושרה החלה נאנקת תחת כובד חטאת יושביה. צרות חדשות נתרגשו מיום ליום כי השחיתו בני־האדם את דרכם.

שוועת האסירים והעשוקים שמילאו את בתי־הכלא עד אפס מקום עלתה השמימה. להט החרב המתהפכת משלה בארץ והפילה חללים. האנשים פגעו אחד בשני; תגרות פרצו והתלקחו ביניהם, ומימי הנהרות והנחלים אדמו מדם. אדמת האי העלתה קוצים וברקנים כי חדלו יושביה לעבדה.

ותשמע פעם בליל סערה בת־קול מנהמת כיונה ומאימת:

“חזרו בתשובה. ולא – תישמדו בצמא!”

אך גם לכך לא שמו אנשי־רשע אלה את לבם, ויוסיפו להשתולל ולעשות הרע כאוות נפשם. ובהימצא נביא בתוכם שעמד להחזירם בתשובה – היו קמים עליו ורוצחים אותו נפש לעין השמש.

ד

כאשר מלאה הסאה, הוציא אלהים חמה מנרתיקה, מתח על פני הארץ החוטאת שמי־נחושת, וגזרה נגזרה:

“בצמא להטריד נבלים אלה מן העולם!”

וילהט השמש בחום נורא ששרף את התבואות, חרך את הדשאים והאילנות. עד מהרה חרבו והתנדפו מימי הנהרות והנחלים, והמעינות דללו; הארץ נסדקה בקיעים־בקיעים, וחלל האויר יקד כמו בכבשן האש.

הרגישו החוטאים בעונש האיום שהוטל עליהם, ויצר להם עד מות. לשונם לחכם דבקה מצמא, עיניהם בלטו מחוריהם, ראשם כבד עליהם כנטל עופרת, ולמאות התעלפו ומתו באשר הם.

אז התרוצץ ביניהם אדם אחד שזיק היושר עוד טרם עמם בלבו והוא חילחל בקושי, בקול צרוד ומתחנן.

“חזרו בתשובה, אולי ירחם אלהים!”

ה

ויתקבצו האנשים האומללים לקול קריאתו על ככר רחבת־ידים תחת כיפת השמים לפני ארמונו של המלך, כרעו ברך, התפלשו באדמה, שמו אפר על ראשם, חגרו שק ויחננו את קולם בתשובה. ובהתפללם ויתנו את קולם בבכי קורע לב.

ולא נענו…

אז עלה על במה גבוהה מלך האי בכבודו ובעצמו, השמיט את נזרו היקר מראשו ארצה, כרע על ברכיו, ויקרא:

“עננו, אלהים, וחזרנו אליך בתשובה שלמה…”

טיפות גשם מעטות החלו לדלוף וחדלו מיד. ויפרוץ כל העם בבכי מר, ובשפתים חרוכות מצמא צווח:

“מים!..”

ולא נענו.

לא זכו לכך…

ו

באותה שעה התרוצצו במכלאות עדרי הצאן והבקר, כשהם רצים דחופים ומבוהלים משוקת לשוקת, תמהים על היעדר המים מתוכן. הם צמאו מאד, ורבצו להם לבסוף דומם על־יד הגדרות וחכו. כסבורים היו שהרועים שכחו אמש למלא את השקתות מים.

בינתיים ולהט השמש היוקד היכה על ראשיהם באכזריות; הצמא הסב להם מכאובים ועינויים עצומים; הנשימה קשתה עליהם ונחיריהם רטטו כאילו הריחו ריח גפרית יוקדת.

ויתרוממו מריבצם בראשונה פרים אחדים, הרימו ראשיהם כלפי השמים היוקדים, ויפרצו בגעיות חזקות וממושכות. החרה החזיק אחריהם גם שאר הצאן והבקר למיניהם, בגעיות עזות ומעוררות רחמים שהחרידו את התהומות והרקיעים גם יחד…

חדרה ונקבה תפילה אילמת זו את כל שבעת הרקיעים והגיעה לכס־יה. באותו רגע נכמרו רחמי הבורא על נשמות אילמות אלו שלא ידעו את טעם החטא, והגזרה בטלה: השמים נתכסו עבים כבדים וגשם שוטף ניתך ארצה…


א

בערוב היום, כאשר קרב השבט גד עם עדריו העצומים למרעה שעל־יד מעברות הירדן, עברה מפה לפה לחישת־רטט מדאיגה: “הנשיא אליסף בן דעואל צונח מן הגמל. חלה הזקן”…

ויחרד השבט. הזקנים פקדו להבריך את הגמלים ולעצור את המחנה. בפנים קודרים מביעי תוגה עזה, ניגשו אל נשיאם החולה, סבבוהו תקופי־דאגה, ויצפו בקוצר־רוח לסידור אהלו.

בינתיים ומסביב גדלה התנועה וגבר השאון: היחור גמלים המסרבים לברוך; געיית צאן ובקר מעורבת בגערות הרועים החסונים וקריאת הילדים העוזרים על ידם. חלפה שעה קלה ויריעות האהלים נמתחו אל היתדות שנתקעו עמוק באדמה, והמחנה נערך לאהליו, משפחותיו ועדריו.

שני בניו של הנשיא, נתן ועתניאל, בחורים נאים וזקופים כדקלים שבנאות המדבר, קרבו לתמוך באביהם החולה, אחד מימין ואחד משמאל. לאיטם פסעו ויכניסוהו לתוך אהלו המפואר שהתנוסס על גבעה בטבור המחנה. על מצע רך ומרופד עורות חיות וחבילות צמר כבשים, השכיבוהו במנוחה. אחר־כך קפצו חיש מהר על סוסיהם האבירים, וימהרו להבהיל את הרופא המהולל ביותר מגלעד!

ובני השבט גד התהלכו על־יד האוהל, סחו והזכירו נשכחות מימים עברו, על נשיאם המהולל ונדיב הלב. ורבים הסיפורים ומאורעות־פלא וגבורה שסיפרו עליו; רוכב מצוין, לוחם אמיץ שהראה את כוחו בתיגרות עם שבטי השכנים הפראים, שהיו מתנפלים על המחנה; ישר־לב ורב ריב עשוקים ואלמנות!

במחנה הורגש העצב, והעיק כענן שחור וכבד שהעיב לפתע את עין השמש המזהיבה ותכלת השמים הבהירה… הרועים הניסו נבוכים את הצאן למכלאות: הנערות ירדו בדממה, שלא כרגיל, אל הירדן לשאוב וחזרו בלאט עם הכדים על ראשיהן, זקופות כפסילי אבן מצריים שנופח בהם רוח חיים; הצעירים לא נישאו הפעם על סוסיהם בצריחות־זרוז, ולא אימנו את ידיהם לקרב. דממה. צער. המחנה חרד ודאג לשלום הנשיא המהולל.

השמש שקעה. התנים עזבו ביללה את מאורותיהם. הצבועים אף הם שרכו את דרכם לריח פגרים ונבלות. ומחיק המדבר נישאה ובאה שאגת־עוז איומה של אריה המשחר לטרף, שאגה שהחרידה את הצאן, והקימה את הרועים המנמנמים על רגליהם. אחר־כך גברה החשכה והשתלטה דממת־מות כבדה ומעיקה.

ב

עם זריחת השמש הופיעו באופק שלש נקודות כהות ונתבהרו, אלה היו שני בני הנשיא בליויית הרופא. כאשר באו שטפה הזיעה מן הסוסים שדמו למשויים ממים. כך דפקו והאיצו בהם כל הלילה!

הרופא – לבוש בגדי אטון מצרי משובח וחבוש מצנפת לבנה, נכנס האוהלה, החווה קדה עמוקה לחולה הנכבד וברכו לשלום. אחר קרב לבדקו. בניו של הנשיא והזקנים עמדו דומם למראשתיו, עצרו בעד נשימת אפם ויקשיבו לכל הגה.

הנשיא אליסף שכב בעיניים עצומות למחצה. מחורון פניו הלאים בלטו עיניו השחורות שעדיין להטו כגחלים… למרות המכאובים העזים שתקפוהו, לא הוציא אף אנחה קלה מפיו, ויעלה בת־צחוק על שפתיו החיוורות; חזק היה רצונו למות כראוי לנשיא שבט מכובד ובן־מדבר!

כאשר יצא הרופא מתוך האוהל אמר:

“בדקתי את החולה הנכבד ומצאתי כי מצבו אנוש. ידי קצרה מלהשיבו לאיתנו… אבל שמעתי מפי נביא אחד שהסתופף שנים רבות בחצר המקדש שבירושלים הקדושה, כי לאבני המזבח ישנה סגולה מיוחדת ונפלאה המרפאת כל מיני חליים רעים; גם רסיס זעיר מן האבנים האלה עלול לחולל את הפלא הגדול הכרוך בברכות אלהים ונביאו משה.”

ג

אך כילה הרופא את דבריו, ושני בניו של הנשיא אשר לא הספיקו לפוש מעמל הדרך, הצטיידו בגבינת כבשים, בעוגות, תמרים ונאדות מים, קפצו על גבי גמלים מהירי־מרוץ, מן המשובחים ביותר, ובלי להתמהמה שמו לדרך פעמיהם.

קשה מאד, רבת מכשולים ופגעים היתה הדרך, כי חמסנים יוצאי עמים שונים שבני ישראל טרם הורישום מן הארץ, ארבו לעוברי־אורח, ולפיכך רכבו האחים בדרכי עקיפין. גם סופות שרב איומות התחוללו על ראשיהם בעברם את מדבר יהודה. אבל האחים הנאמנים וגבורי החיל שמו ימים כלילות, ובסבלנות מעורבת בגבורה התגברו על כל המכשולים שאירעו להם בדרך ויתקדמו. הגמלים אף הם החישו את מהלכם וכעבור ימים אחדים, בליל ירח בהיר, הגיעו האחים ירושלימה. לרגלי החומה הבצורה הבריכו את הגמלים ויתדפקו על השער.

“מי המה הדופקים?” – קראו השומרים.

“אחיכם, מבני השבט גד המאהלים בעבר הירדן מזרחה!”

“ברוכים הבאים!”

ואחרי שהצופים הסתכלו בהם היטב מן הצריחים – פילחה תקיעת שופר את דומית הלילה, הבריחים הכבדים חרקו על ציריהם והשער נפתח לרווחה. הבחורים הזדרזו ונעלמו ברחובות הדוממים המובילים להר־הבית. מסביב הלבינו הכתלים וכיפות־השיש של ארמונות האצילים ושועי יהודה. שלטה דממה עמוקה. הדי צעדיהם המקישים על רצפת השיש נישאו מסביב.

בתוך המקדש הנהדר הבהב והבליח באפלולית אש־התמיד…

ד

בחרדת־קודש קרבו השניים אל המזבח.

האח הבכור נתן, נחפז, ובלי חשוב דילג על המדרגות, שלף את פגיונו מנדנו וירימו על אבני המזבח, להתיז מהן רסיס. אבל – אויה! אך הורם הברזל והנה יבשה ידו, הפגיון נשמט מבין אצבעותיו, והיד התאבנה כליל…

נאנק האומלל ויסוג בפיק־ברכים מן המזבח.

אותו רגע נשמעה בת־קול מנהמת כיונה:

“לא תניף עליהם ברזל”…

ואחר מן הלוויים, מנגן צעיר וחולם שהתבודד עם נבלו על מדרגות המקדש, הרעיש את המיתרים שהתיפחו נוגות וישר:

“את חרבך הנפת עליה ותחללה”…

ה

אז הבין עתניאל כי אחיו נענש בידי שמים על אשר פגע בקדושת המזבח, בעמדו לנגוע בו בברזל שרווה מדמי אדם… אימה גדולה נפלה עליו למראה אחיו הנגוע, אך מיד התאושש, כרע על ברכיו ויתפלל:

“אלוהים! בתפילה אנוכי בא אליך. אם כדאי הוא אבי – אבי השבט – וראוי שתחוס עליו וברכתך תחול על ראשו, יתפורר נא רסיס מן האבן אשר בגללה באנו ועברנו דרך כל כך קשה; היענה אלהי, והראה לדעת כי אכן שקולה תפלה כנגד הכל..”

בו ברגע נשמע כעין נפץ קל, עשן דק וכחלחל נתמר מן המזבח, ולרגלי המתפלל צנח רסיס־אבן. נטלו עתניאל בחרדת־קודש ויפן אל אחיו שרבץ על הרצפה מדוכא מכאב, ויאמר לו:

“נמהר לחזור, אחי. לכשישוב אבינו לאיתנו, נתפלל כולנו יחד לשלומך”.

וירכבו.

בדרך נאנח נתן ויקרא:

“הוי, אחי! קצי קרוב… אברי הולכים וכבדים… כל גופי מתאבן…”

וכדבריו כן היה. הוא התאבן כלו, צנח מעל הגמל נטול־חיים וישתטח על החול הלוהט מאובן כליל, כאחת מאבני המקום…

ויפרוץ עתניאל בבכי מר למראה קצו העצוב של אחיו האומלל, אבל לא הספיקה לו השעה להספידו כראוי, כי נחפז מאד. הוא רכב הלאה לדרכו והדמעות ניגרו בלי הפוגות על פניו השזופים והמאובקים.

והגמל שרכב עליו נתן, לא עזב את אדונו המאובן, ויכרע על ידו בחולות הישימון הלוהטים, כרוצה להשתתף בגורלו.

ו

שבע־נדודים, עייף ויגע, הגיע עתניאל בגפו אל המחנה. צעירי השבט שקידמו את פניו על סוסים, הריעו לקראתו בברכה, בהיודע להם, כי הביא את הדרוש להחלמת הנשיא החולה. כאשר שאלוהו על אחיו לא השיב דבר וימהר האוהלה.

מיד נפוץ דבר בואו בין בני השבט, שנהרו מכל כנפות המחנה, ויצורו על אוהל הנשיא. הזקנים נכנסו פנימה, ובמעמדם לקח עתניאל את רסיס הישועה וישימו על מצחו של החולה שחבלי הגסיסה תקפוהו.

והנה אדמו פניו החיוורים; שמורות עיניו נפקחו לרווחה והנשיא הזקן העביר את ידיו על עיניו כאחרי שנה חזקה וערבה, ויזורר שלוש פעמים, ויתרומם ממשכבו…

“יהי שם אלוהים מבורך!” – הריעו אלפי קולות בהיוודע דבר הפלא הגדול לאנשי השבט. רמחים התעופפו באויר; איילים וכבשים נערפו לקרבנות־תודה, והשמחה גדלה ותקף את כל המחנה, מקטן ועד גדול.

ז

והזקנים סחו לנשיא, ויזכירו לשבח את בניו הגבורים שהודות למסירותם שב לאיתנו. וישמח אליסף, ובקרבו אל בנו שישב עצוב־רוח, שאלהו:

“אי נתן אחיך?”

הרים עתניאל את ראשו ויגמגם:

“נתן… מאובן… בדרך…” – והבן סיפר לאביו את פרטי השואה:

ויחרד הנשיא. משמים ניצב על מקומו, אבל מיד הוא פרץ החוצה, כרע לעבר ירושלים ושפתיו נעו בתפילה. התפללו אתו גם הזקנים ועתניאל. קולו הרועד של הנשיא בקע שמים:

“אלוהים! למה יסרת את הבן במקום האב? אם חטאתי אנוכי, קח את נפשי ולבן הנח! ואם חטא הבן בהנפת הברזל על האבנים הקדושות, אנא, סלח לו בטובך הגדול, כי לא מרוע־לב עשה את מעשהו… לא אזוז מפה, עד שתשיב לי את בני!…”

חלפו שעות. השמש העריבה. הדימדומים גברו. עלטה ירדה. כל המתפללים פרשו לאהליהם. רק הנשיא ובנו נותרו לבדם ושפתותיהם נעו־נעו. אחרי צפייה ממושכה, בחצות לילה, התרחש הפלא הגדול:

מעבר לירדן מערבה הופיע לנוגה הירח נתן, כשהוא רוכב על גמלו לעבר המחנה…


א

כאשר החלו מלכי יהודה לחטוא לאלוהי אבותיהם וללכת בדרכי מלכי הגויים שכניהם – אשר התעיבו את דרכיהם – וינהיגו גם הם את המולך בארצם.

בגיא־בן־הינום אשר בדרום ירושלים, הקימו עשרים אלף סתתים במה ענקית מאבני־גזית, ועליה העמידו אמני־מתכת, אליל גדול, כמשפט הצידונים, עשוי נחושת־קלל שדמה במראהו למפלצת איומה. מלוטש, מתנוצץ לעין השמש, עמד האליל הכן על בסיסו הרחב, וכפות ידיו מושטות, כמוכנות ומזומנות לקבל את הקרבנות ולהטילם לתוך חזהו הפתוח והמלא אש־תופת…

זה היה המולך.

נורא היה מראהו ביום וביחוד בערב, בעלות הסהר. אימת־מוות היתה נסוכה על העמק; צפרים לא קיננו בו כלל, ואף התנים בהציק להם רעבונם, דלגו סחור־סחור על הכפים וראשי הגבעות, ולעמק לא ההינו לרדת…

אבל בימי חג והילולה, שקק הגיא הזה מהמוני חוגגים, שמתוך בערות באו לחזות במולך ובקרבנותיו.

ב

יום אחד עם זריחת השמש,כבר עמדו וטיפלו באליל פרחי־כהונה. הם הסיקו בו אש וליבנוהו יפה. כחום היום, כאשר בא המלך אחז בלווית שריו וישבו על כסאותיהם קרוב לבמה, החל הפולחן, בהשגחת כוהני הנכר הצידונים:

שנים־עשר כוהנים זקופי־קומה ולבושי פאר והדר, צעדו ובאו קוממיות דרך שער מיוחד, ויקרבו ברינה אל הבמה. אחד מהם שהלך בראש, החזיק בזרועותיו ילד שטרם מלאה לו שנה; תינוק נחמד בעל עינים יפות ומזהירות… אכן, לא ידע הפעוט כי הוטל גורלו בידי אנשי־עוולה ושבעוד רגעים אחדים יעלה לקרבן בידי העריצים המנשאים ומסלסלים אותו בחיבה מדומה.

ועיני כל העם נשואות בצפייה אל התהלוכה הקרבה.

כאשר הגיעו הכוהנים לבמה, השתררה דומית־מוות, עד שנשמע סאון החיים הרוחשים מעבר לחומות העיר, ויהי לאות כי עוד לא תמו ישרים מקרב העם, שלבם לא נטה אחרי התועבה הזאת ולא באו לקחת חבל בעבודה הזרה.

והנה הופרעה הדממה. המלך אחז שנתפס למנהגים של מלכי אשור וצידון קם על רגליו ויקרא:

“הכוהן! הגש את הקרבן”.

ויגש הכהן, ובלי שום היסוס, כששפתיו מדובבות תפילה זרה, חרישית, השכיב את התינוק הערום על כפות ידיו המלובנות של המולך… הילד התפלץ מעוצמת מכאוביו ויפתח את פיו הקטן בפעייה מרה, אך בו ברגע החלה חבורת כוהנים להרעיש, לתופף בתופים, להכות במצלתים ולהקיש על כלי־נגינה אחרים, ויחרישו את יללות הילד המיסכן שחבלי־עווית איומים תקפוהו…

ושני כוהנים משכו בשלשלאות את ידי המולך מעל לכתפיו שהורמו והטילו את הקרבן השרוף למחצה לתוך חזהו הפתוח, לתוך האש הבוערת. אז פרץ ונתמר מתוכו עשן בשר חרוך, ואחד מן הכוהנים תקע בשופר ויקרא:“נרצה הקרבן! – הודו למולך!”

ויריע כל העם בצהלה פראית אך נאלם פתאום דום למראה בן־אדם זקוף וגבה־קומה, עטוף אדרת־שיער, שהבקיע לו דרך, פרץ ועלה על הבמה והוא כמשתולל מרב חימה. אחד מן הכוהנים ניסה להדפו אחורנית ולחסום בעדו את הדרך, אך האיש לא שעה אליו, נעץ בו עינים יוקדות ומזרות אימה, דחפו הצדה וירעם בקול חזק אל ההמון:

“הוי בנים משחיתים! מה לכם כי עזבתם את היכל אלוהים בירושלים ותרדו לגיא־צלמות זה להתענג על התועבה?!… אללי לכם! שובו מדרכיכם הרעים פן תנחמו באחריתכם; תיבש ידי אם לא אשרש מלבכם את החטא הנורא הזה!…”

ויחרד ההמון הנבער:

“הנביא ישעיהו…”

“מנבא לנו תמיד רעות!”

“אך מה־רב העוז הצפון בדבריו!”

“תפשוהו!” – צעק המלך בשוב אליו רוחו, כי גדל הרושם של דברי הנביא הזועם. אך ישעיהו נעלם בין המון האנשים, ושליחי המלך חזרו ריקם.

ויתחדשו הרקודים והמחולות מסביב לאליל האילם אשר הביט בעיניו משוללי־הבטוי ולא הבין דבר. את יללות הקרבן לא שמעו אזניו מפני רעש התופים והמצלתים אך בחדול הכהנים לתופף לצלצל ולהרעיש; בעטוף חשכת הלילה את הסביבה – והקשיב האליל ליללות אם שכולה המתפלשת באפר רגליו ומנשקת־מגפפת שיירי עצמות חרוכים… אז חלף בו רטט טמיר, אברי המתכת שלו זעו וכאלו איוו להינתק מהבמה ולברוח מן השממה האיומה והמעיקה הזאת…

אז תסס מה בלב המולך והחל מתרקם איזה רגש סתום, בלתי מובן לו שרגש בקרבו; מחשבות רעות נצנצו במוחו על ההמונים החוגגים ועל העריצים המקריבים לו קרבנות ילדים חפים.

ג

והנביא נטש בחמתו את ירושלים, פנה וילך אל ההרים, לבו עליו דווי וכולו מדוכא ומדוכדך למראה הבערות המגונה שתקפה את המון העם באשמת כוהניו המתעים ונביאי־השקר. כאשר נכנס לתוך מערתו לא נגע בלחמו ובמימיו וישב על אבן משמים ושקוע בהרהורים נוגים על גורל בני עמו ההולכים מדחי אל דחי.

מאד התעצב אל לבו בדעתו, כי לא על נקלה יעלה בידו לשרש את המינהג המכוער והמתועב הזה מלבות בני עמו החוטאים. הוא עמד להתפלל לאלוהים שיעזור לו בשליחותו הקשה. כאשר גדל יגונו ולבו לא יכול הכילו, קרא מנהמת־לב:

“אלוהים! עזרני־נא אתה והראה במה כחך גדול!”

ותאור פתאם המערה בזוהר נפלא לטוהר. ענן צחור מילא את חללה, ומתוכו עלתה ובקעה בת־קול צלולה:

“בן אמוץ! ידעתי מה גדול צערך ותפלתך פורצת מתוך לב כואב ולכן זאת עשה: בשעת הקרבת קרבן למולך ראה לעשות בכוחך שהכהנים לא יקישו ולא ירעישו בכליהם, ואז יקום הפלא אשר אליו אתה נושא את נפשך. כי הנה נתתו בינה בלבו, לב נחושת, לשעה אחת בלבד…”

כאשר השתלטה שוב החשכה במערה, כבר ישן הנביא שנת ישרים, עטוף בגלימתו ופניו קורנים.

ד

באחד הימים עם עלות השחר, יצא ישעיהו את מערתו, עלה על ראש גבעה להשקיף אל גיא־בן־הינום, ופניו נהרו. פירחי־כהונה לבושי חג, התרוצצו מסביב לאליל המוסק.

“האח!” קרא הנביא בשמחה – “היום יהיה האות!”

והוא נחפז לרדת לעמק.

כאשר התרוממה השמש וליהטה מעל לראשי האנשים, החל הפולחן. שנים־עשר הכוהנים עם הילד קרבו אל הבמה. ויפן ישעיהו אל הכוהנים, בעלי התופים והמצלתים, נעץ בהם הנביא עיניים נוקבות ומזרות אימה, וילחש בחרי־אף:

“תיבשנה ידיכם אם תעזו לשתק ענויי יצור אלהים!”

בינתיים והכוהן עם הילד הקרבן ניגש, ולהתפעלותו של ההמון המשתולל מבערות, הניחו על כפות המולך. המתופפים מיהרו כאיש אחד מתוך כוונה להקים רעש כדרכם, ולהחריש את יללות הקרבן החף מכל חטא, אך אהה! עיני הנביא המזרות זעם נוקב הילכו עליהם אימים ידיהם יבשו וכוח לא היה בהם להניען!

התינוק התפלץ, פירפר מעוצמת מכאוביו ויפרוץ ביללה כה עזה וממושכה שפילחה את האויר ואת נשימתו העצורה של ההמון; נוראה, נוקבת ומעוררת רחמים היתה יללה נואשה זו של תינוק חף ומיסכן…

ויזדעזע המולך!

הוא זע ורגז מיללות התינוק החף מפשע. הפעם הבין האליל לפתע את הרז הנורא שהכוהנים העלימו ממנו תמיד ברעש התופים ובקשקוש המצלתים… הרגש הסתום שתסס בקרבו הוברר לו…

לתמהון המלך והעם, החל מולך להניע באבריו, גחן והשכיב בזהירות את הילד הכואב על מרצפת הבמה; אחר־כך פסע פסיעות אחדות קדימה, אחז ולפת בידיו המלובנות שניים מן הכוהנים, הרימם והטילם בכח אל מדרגות האבן עד הרטשם! ועדיין לא שככה חמתו. כמשתולל התרוצץ בין ההמון הנבוך והנס מפניו באימת־מות – ויך ויחלק מהלמות ומכות־מות, בהרעימו בקול כרעם:

“נבלים! דמי הילדים התמימים ששפכו ידיכם צועקים אלי מתוך חזי הבוער!…”

ובדברו כן גדל קצפו ויוסף לעשות שפטים בהמוני החוגגים הנבערים. בכל כוחו הכביר התנקם בהם, רטשם, מחצם, הכם שוק על ירך, ויפסע על גויותיהם בכל כובד גופו.

“המולך!…”

“המולך נוקם את נקמת הילדים!…”

כה צעקו הפליטים ברוצם כל עוד נפשם בם בדרכים המובילות העירה, להסגר בין חומותיה מפחד המולך. וירדוף אחריהם האליל, ויעפל לעלות גם העירה, אך הנביא התייצב נגדו וירט לו הדרך:

“נקמת את נקמתך המולך, דיך! שובה לאפסותך!”

ויחלש המולך. פסע פסיעות שתיים, ופתאום מעדו קרסוליו, ויתגלגל לתוך אחד הפחתים, בהשמיעו צלצול רם של אברי מתכת בהתפרקם אחד־אחד.


תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
המלצות על הסדרה, מחזור, או שער או על היצירות הכלולות
0 קוראות וקוראים אהבו את הסדרה, מחזור, או שער
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.