כַּמָה יָמִים לִפְנֵי חֲנֻכָּה בָּא אֵלַי אַבָּא וְשָׁאַל:
“אַתָּה רוֹצֶה לִנְסֹעַ אִתִּי, לְהָבִיא אֶת הַדוֹד?”
“כֵּן, כֵּן,” הִסְכַּמְתִּי בְּשִׂמְחָה, "מוּבָן שֶׁאֲנִי רוֹצֶה! עָלִינוּ עַל הָעֲגָלָה, אַבָּא צִיֵץ לַסוּסָה בִּשְׂפָתָיו – וְיָצָאנוּ לַדֶרֶךְ. הָעֲגָלָה הָיְתָה רֵיקָה כִּמְעַט, מִלְבַד חֲבִילַת קַשׁ אַחַת וְכַמָה שַׂקִים רֵיקִים.
“אֲנִי מְקַוֶה שֶׁהַדוֹד לֹא יִבָּהֵל כְּשֶׁיִרְאֶה אֶת הָעֲגָלָה,” אָמַר אַבָּא. “הוּא בָּא מֵאֲמֵרִיקָה.”
“מָה?” נִבְהַלְתִּי, “אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים לַאֲמֵרִיקָה?”
“לֹא, לֹא,” צָחַק אַבָּא, “אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים רַק לְהָבִיא אֶת הַדוֹד מֵהַכְּבִישׁ.”
נָסַעְנוּ בְּדַרְכֵי הֶעָפָר, בֵּין הַבִּצּוֹת וְהַפַּרְדֵסִים, חָצִינוּ אֶת גִבְעוֹת-הַכֻּרְכָּר הַחֲשׂוּפוֹת וְהִגַעְנוּ עַד הַכְּבִישׁ הָרָאשִׁי.
“הִנֵה הִגַעְנוּ אֶל הַתַּחֲנָה,” אָמַר אַבָּא, “אֲנִי רוֹאֶה שֶׁהִקְדַמְנוּ. נִצְטָרֵךְ לְהַמְתִּין כָּאן לַדוֹד.”
אֲנִי דַוְקָא שָׂמַחְתִּי עַל הַטִיוּל הַזֶה לְאַחַר יְמֵי הַגֶשֶׁם וְהַקֹר. הַנְסִיעָה הָיְתָה נְעִימָה כִּי הַחוֹל, אַחֲרֵי הַגְשָׁמִים, נַעֲשֶׂה חָלָק וְנוֹחַ לִנְסִיעָה. וּמֵרָחוֹק, מִן הָעֲגָלָה, יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת הַיָם הַכָּחֹל-אָפֹר נָח מֵאֲחוֹרֵי רְצוּעַת-הַחוֹלוֹת הָרֵיקָה. וְאַבָּא אָמַר:
“אַתָּה יוֹדֵעַ, בֵּן? הַדוֹד הוּא אָדָם אָדוּק מְאֹד. יֵשׁ לוֹ זָקָן אָרֹךְ וּפֵאוֹת, וְהוּא לָבוּשׁ בְּגָדִים שְׁחוֹרִים וַאֲרֻכִּים. וְאַתָּה, שֶׁלֹא תִּבָּהֵל, כִּי הוּא אִישׁ טוֹב.”
“כֵּן, אַבָּא,” אָמַרְתִּי, “אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁלֹּא אֶבָּהֵל.”
“וְהוּא מְדַבֵּר עִבְרִית מְשֻׁנָה,” אָמַר אַבָּא, “שֶׁלֹא תִּצְחֲק!”
“כֵּן, אַבָּא,” אָמַרְתִּי, “אֶשְׁתַּדֵל לֹא לִצְחֹק.”
“זֹאת עִבְרִית אַשְׁכְּנַזִית,” אָמַר אַבָּא, “כְּמוֹ שֶׁמְדַבְּרִים בַּגוֹלָה. וְאַתָּה וַדַאי לֹא תָּבִין שׁוּם דָבָר.”
“אֵין דָבָר,” אָמַרְתִּי. “אִם לֹא אָבִין – אַתָּה תַּסְבִּיר לִי.”
“טוֹב,” אָמַר אַבָּא, “שֶׁתִּתְנַהֵג אֵלָיו יָפֶה. אֵין לְךָ הַרְבֵּה דוֹדִים עַכְשָׁו, אַחֲרֵי הַמִלְחָמָה.” וּפִתְאֹם נִזְכַּר אַבָּא וְקָפַץ: “אוֹי וַאֲבוֹי, שָׁכַחְתִּי אֶת כָּל הַתַּפּוּזִים שֶׁהֵכִינָה אִמָא…”
“אֵין דָבָר,” אָמַרְתִּי, “נוּכַל לִקְטֹף תַּפּוּזִים בַּדֶרֶךְ, בֵּין הַפַּרְדֵסִים.”
“כֵּן,” הִסְכִּים אַבָּא, “נוּכַל. אֲבָל בְּכָל-זֹאת חֲבָל. רָצִיתִי לְהַגִישׁ לוֹ מַתָּנָה יָפָה – תֵּכֶף כְּשֶׁיַעֲלֶה עַל הָעֲגָלָה. וְגַם אִמָא תִּצְטַעֵר.”
“אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִנְסֹעַ מִיָד,” הִצַעְתִּי, “עוֹד לִפְנֵי שֶׁהָאוֹטוֹ שֶׁל הַדוֹד יָבוֹא.”
אַבָּא הִרְהֵר קְצָת, הֵעִיף מַבָּט אֲחוֹרַנִית, אֶל עֵבֶר הַפַּרְדֵסִים, אָמַד אֶת הַמֶרְחָק בְּעֵינָיו וְאָמַר:
“לֹא, לֹא נַסְפִּיק. גַם חֲבָל לְהַטְרִיד אֶת הַסוּסָה. עוֹד לְפָנֶיהָ כָּל הַדֶרֶךְ חֲזָרָה.”
יָשַׁבְנוּ עַל הָעֲגָלָה, לְיַד הַתַּחֲנָה, לֹא הַרְחֵק מֵהַכְּבִישׁ הָרָאשִׁי, וְהִמְתַּנוּ לַמְכוֹנִית שֶׁל הַדוֹד. לְמַעַן הָאֱמֶת, גַם אַבָּא לֹא יָדַע בְּדִיוּק בְּאֵיזוֹ מְכוֹנִית יַגִיעַ הַדוֹד.
“אַבָּא, זֶהוּ הַדוֹד שֶׁבָּרַח מֵהַגֶרְמָנִים?” שָׁאַלְתִּי.
“כֵּן,” אָמַר אַבָּא, “זֶה הַדוֹד. כְּבָר סִפַּרְתִּי לְךָ אֵיךְ בָּרַח.”
“אֲבָל אֵיךְ הוּא הִגִיעַ לַאֲמֵרִיקָה, אַבָּא? אֶת זֶה עוֹד לֹא סִפַּרְתָּ.”
“הוּא בָּרַח מִפּוֹלִין,” אָמַר אַבָּא, “אַחַר-כָּךְ חָצָה אֶת כָּל רוּסְיָה, וְאַחַר-כָּךְ הִתְגַלְגֵל לְפָרַס. וּמִשָׁם הִגִיעַ לַאֲמֵרִיקָה.”
“לֹא כֻּלָם הִצְלִיחוּ לִבְרֹחַ?”
“לֹא,” אָמַר אַבָּא, “רֻבָּם נִשְׁאֲרוּ. וְהַגֶרְמָנִים תָּפְסוּ אוֹתָם.”
“וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ מִשְׁפָּחָה קְטַנָה, אַבָּא?”
“כֵּן, עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ בֶּאֱמֶת מִשְׁפָּחָה קְטַנָה. וְאַתָּה, שֶׁלֹּא תְּדַבֵּר עַל זֶה עִם הַדוֹד.”
“בְּסֵדֶר, אַבָּא,” אָמַרְתִּי, “אֲנִי לֹא אַגִיד כְּלוּם.”
עַל הַכְּבִישׁ, לֹא הַרְחֵק מֵאִתָּנוּ, עָצְרָה פִּתְאֹם מְכוֹנִית שְׁחוֹרָה וּקְטַנָה. רָאִינוּ אֶת הַנֶהָג עוֹצֵר, קוֹפֵץ וּפוֹתֵחַ אֶת הַדְלָתוֹת. אָדָם חָבוּשׁ כּוֹבַע רָחָב וּמְשֻׁנֶה, בַּעַל זָקָן אָרֹךְ, יָצָא מִתּוֹכָהּ.
“אַבָּא!” קָרָאתִי, “הִנֵה הַמְכוֹנִית! הַדוֹד הִגִיעַ!”
וְאַבָּא אָמַר: “נוּ, סוֹף-סוֹף, אַחֲרֵי כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן!”
הוּא קָפַץ מִן הָעֲגָלָה, הִפְקִיד בְּיָדִי אֶת הַמוֹשְׁכוֹת וְאָמַר לִי:
“הַמְתֵּן לָנוּ כָּאן. מִיָד אֲנַחְנוּ בָּאִים.”
אַבָּא רָץ, חָצָה אֶת הַכְּבִישׁ, נִגַשׁ אֶל הַמְכוֹנִית וְהִתְחַבֵּק עִם הַדוֹד. הֵם עָמְדוּ כָּךְ, חֲבוּקִים רֶגַע אָרֹךְ. הַסוּסָה כְּבָר הֵחֵלָה לְגַלוֹת סִימָנֵי קֹצֶר-רוּחַ, רָקְעָה בְּרַגְלֶיהָ וְנִסְתָה אֲפִלוּ לְהִסְתוֹבֵב בַּמָקוֹם.
"אוֹ הִנֵה הַיֶלֶד! קָרָא הַדוֹד כְּשֶׁבָּאנוּ אֶל הָעֲגָלָה, “בֵּן יַקִיר לִי אֶפְרַיִם…”
“אֲנִי בִּכְלָל לֹא אֶפְרַיִם,” אָמַרְתִּי. אֲבָל תְּשׁוּבָתִי לֹא נִשְׁמְעָה כִּי הַדוֹד הִתְנַפֵּל עָלַי בְּחִבּוּקִים וְנִשׁוּקִים נוּסַח אֲמֵרִיקָה – וְכִמְעַט שֶׁהֶחֱנִיק אוֹתִי מֵרֹב חִבָּה. שַׂעֲרוֹת שְׂפָמוֹ וּזְקָנוֹ דִגְדְגוּ אוֹתִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁבְּפָנַי, וַאֲנִי כִּמְעַט שֶׁפָּרַצְתִּי בִּצְחוֹק. אֲבָל הִרְגַשְׁתִּי שֶׁזְקָנוֹ שֶׁל הַדוֹד רָטֹב, וּכְשֶׁסִלֵק פָּנָיו מֵעָלֵי רָאִיתִי שֶׁהוּא בּוֹכֶה.
“נוּ, נוּ, דַי, לֹא צָרִיךְ לְהִתְרַגֵשׁ יוֹתֵר מִדַי,” אָמַר אַבָּא, “לַעֲלוֹת עַל הָעֲגָלָה! צָרִיךְ כְּבָר לָזוּז!” הוּא הִטִיל אֶת מִזְוְדוֹתָיו שֶׁל הַדוֹד עַל הָעֲגָלָה וְאַחַר כָּךְ עָזַר לוֹ לַעֲלוֹת בְּעַצְמוֹ. מְעִילוֹ הָאָרֹךְ שֶׁל הַדוֹד הִסְתַּבֵּךְ בְּקַרְשֵׁי הָעֲגָלָה, אֲבָל אַבָּא חִלֵץ אֶת הַמְעִיל וְהוֹשִׁיב אֶת הַדוֹד עַל חֲבִילַת הַקַשׁ רְפוּדַת הַשַׂקִים וְאָמַר:
"דִיוֹ, סוּסָה, דִיוֹ! עַכְשָׁו רוּצִי הַבַּיְתָה!
הַדוֹד הִסְתַּכֵּל סְבִיבוֹ בִּפְלִיאָה גְדוֹלָה. כָּל דָבָר הָיָה נִפְלָא בְּעֵינָיו: גִבְעוֹת הַכֻּרְכָּר, הַבִּצוֹת, הַנַרְקִיסִים, דַרְכֵי הַחוֹל. הַכֹּל. וְהוּא יָשַׁב עַל חֲבִילַת הַקַשׁ וּמִלְמֵל כָּל הָעֵת מִלִים לֹא בְּרוּרוֹת.
“הוּא מְבָרֵךְ וּמִתְפַּלֵל,” לָחַשׁ לִי אַבָּא, “זֹאת שִׂמְחָה עֲצוּמָה לִיהוּדִי אָדוּק מֵאֲמֵרִיקָה לִרְאוֹת אֶת כָּל זֶה.”
אַחַר-כָּךְ הִתְחִיל הַדוֹד לִשְׁאֹל עַל כָּל דָבָר: מַה זֶה וּמַה זֶה, מָה הַפֶּרַח הַזֶה וּמָה הָעֵץ הַזֶה, וּמַה שְׁמוֹ שֶׁל הַכְּפָר הַזֶה, וְאֵיזֶה מִין מִבְנֶה הוּא מִגְדַל-הַמַיִם הַזֶה – הַכֹּל. וְאַבָּא עָנָה לוֹ עַל כָּל שְׁאֵלוֹתָיו. וְהַדוֹד מָשַׁךְ אוֹתִי אֵלָיו בְּיָדָיו הָאֲרֻכּוֹת וְהַלְבָנוֹת, קֵרֵב אוֹתִי אֶל מְעִילוֹ הַשָׁחוֹר וְשׁוּב נָשַׁק עַל פָּנַי וְדִגְדֵג אוֹתִי בְּשַׂעֲרוֹת זְקָנוֹ. פִּתְאֹם עָצַר אַבָּא לְיַד גָדֵר שֶׁל פַּרְדֵס וְקָרָא:
"וְעַכְשָׁו נֹאכַל מִפֵּרוֹת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל! הִנֵה, תַּבִּיטוּ, תַּפּוּזִים אֲמִתִּיִים! וְהוּא קָפַץ מִן הָעֲגָלָה, קָטַף כַּמָּה תַּפּוּזִים וְהֵחֵל לְקַלֵף אוֹתָם בְּאוֹלָרוֹ. אֲבָל הַדוֹד לֹא הִסְכִּים לִטְעֹם מֵהֶם.
“לֹא חָשׁוּב, לֹא חָשׁוּב, אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא רָעֵב,” אָמַר הַדוֹד. הוּא אָחַז בְּיָדָיו שְׁנֵי תַּפּוּזִים וְקֵרְבָם אֶל אַפּוֹ, שָׁאַף אֶת רֵיחָם שָׁעָה אֲרֻכָּה וּלְבַסוֹף אָמַר:
"נוּ, נוּ, תַּפּוּזִים נֶהְדָרִים! וְרֵיחָם – מַמָשׁ נִפְלָא! וַאֲנִי רָאִיתִי כִּי שׁוּב הוּא בּוֹכֶה.
כְּשֶׁהִגַעְנוּ הַבַּיְתָה קִבְּלָה אִמָא אֶת פָּנֵינוּ בְּשִׂמְחָה רַבָּה. בְּיָדָהּ הָאַחַת הֶחֱזִיקָה אֶת סַל-הַתַּפּוּזִים שֶׁשָׁכַחְנוּ וּבְיָדָהּ הַשְׁנִיָה אָחֲזָה זֵר שֶׁל נַרְקִיסִים. הִיא הֵנִיפָה אֶצְבַּע מוּל אַבָּא, כְּאִלּוּ נָזְפָה בּוֹ עַל שֶׁשָׁכַח אֶת הַסַל; אֲבָל אַבָּא הָיָה טָרוּד וְסִיֵעַ לַדוֹד לָרֶדֶת. הַדוֹד נָשַׁק אֶת מַשְׁקוֹף-הַדֶלֶת, עָזַר לְאַבָּא לִפְרֹק אֶת הַמִזְוָדוֹת וּמִיָד יָצָאנוּ לְסִיוּר בַּקִבּוּץ. הָלַכְנוּ אֶל הָרֶפֶת וְהַדִיר, אֶל הַמוּסָךְ, אֶל סְכָכַת-הָאֲרִיזָה. וְהַדוֹד הִתְפָּעֵל מִן הַכֹּל הִתְפָּעֲלוּת מוּזָרָה, צָחַק וּבָכָה חֲלִיפוֹת. לְיַד הַשַׁעַר טִפַּסְנוּ וְעָלִינוּ עַל גַג עֶמְדַת-הַשְׁמִירָה וְאַבָּא הֶרְאָה לוֹ אֶת הָרֵי-שׁוֹמְרוֹן, אֶת כְּפָרֵי הָעַרְבִים הַחֲבוּיִים בָּהֶם, אֶת שְׂדוֹת הַקִבּוּץ הַמְרֻחָקִים וְאֶת הַבִּצוֹת שֶׁבַּדֶרֶךְ אֶל הַנַחַל. בְּבֵית-הַיְלָדִים נִתְקַבֵּל הַדוֹד בְּתַדְהֵמָה גְמוּרָה. הַיְלָדִים וְגַם הַמְטַפְּלוֹת הִשְׁתָּאוּ לְמַרְאֵה בְּגָדָיו הָאֲרֻכִּים וּזְקָנוֹ וְנִדְהֲמוּ מִשְׁאֵלוֹתָיו, שֶׁנֶאֶמְרוּ בְּעִבְרִית-הָאַשְׁכְּנַזִית הַמְשֻׁנָה שֶׁלוֹ. הַדוֹד לִטֵף אֶת הַיְלָדִים, בֵּרַךְ אֶת הַמְטַפְּלוֹת וְשָׁאַל אֶת אַבָּא:
“יְלָדוֹת וִילָדִים כָּל הַזְמַן בְּיַחַד?”
“כֵּן,” אָמַר אַבָּא, “אֶצְלֵנוּ זֶה כָּךְ. הַיְלָדוֹת וְהַיְלָדִים בְּיַחַד.”
“נוּ, נוּ,” אָמַר הַדוֹד; אֲבָל לֹא הוֹסִיף לִשְׁאֹל.
הַיְלָדִים רָצוּ אַחֲרֵינוּ וְעָשׂוּ תְּנוּעוֹת מַצְחִיקוֹת בִּידֵיהֶם. רָאִיתִי שֶׁהֵם מִתְכַּוְנִים לִלְעֹג לַדוֹד וּמָשַׁכְתִּי בִּזְרוֹעוֹ שֶׁל אַבָּא, לְהַרְאוֹת לוֹ.
“הִסְתַּלְקוּ, יְלָדִים!” גָעַר בָּהֶם אַבָּא, “זֶה לֹא יָפֶה!”
חָזַרְנוּ וְיָשַׁבְנוּ בַּחֶדֶר וְהַדוֹד סִפֵּר עַל נְסִיעָתוֹ, עַל מִשְׁפַּחְתֵּנוּ וְעַל הַחַיִים בַּאֲמֵרִיקָה. אִמָא הִצִיעָה לוֹ כָּל מִינֵי מַאֲכָלִים, אֲבָל הוּא סֵרַב לֶאֱכֹל. אַחַר-כָּךְ נַעֲשָׂה מְאֻחָר; אִמָא וְאַבָּא קָמוּ לָלֶכֶת לְעִנְיְנֵיהֶם; לִפְנֵי שֶׁהָלְכוּ הֶעֱלָה אַבָּא אוֹר וְאָמַר לִי:
“תִּשָׁאֵר קְצָת עִם הַדוֹד. אֲנַחְנוּ עוֹד מְעַט חוֹזְרִים.”
לְאַחֵר שֶׁהָלְכוּ הוֹשִׁיבַנִי הַדוֹד עַל בִּרְכָּיו וְשָׁאַל:
“אַתָּה לוֹמֵד?”
“כֵּן,” עָנִיתִי, “אֲנִי לוֹמֵד.”
“וּמָה אַתָּה לוֹמֵד?” שָׁאַל הַדוֹד.
“מָה שֶׁלוֹמְדִים הַיְלָדִים.”
“אֲבָל מַה לוֹמְדִים הַיְלָדִים?” שָׁאַל הַדוֹד.
“נוּ, כָּל מַה שֶׁהַמוֹרָה מְלַמֶדֶת.”
“מָה, לְמָשָׁל, מְלַמֶדֶת הַמוֹרָה?” “לִקְרֹא סְפָרִים,” אָמַרְתִּי.
“וְאֵילוּ סְפָרִים, לְמָשָׁל, אַתָּה קוֹרֵא?” חָקַר הַדוֹד.
“כָּל מִינֵי,” אָמַרְתִּי, “סִפְרֵי הַרְפַּתְקָאוֹת, וְאַגָדוֹת, וְגַם סְפָרִים שֶׁלוֹמְדִים מֵהֶם בַּכִּתָּה.”
“יָפֶה,” אָמַר הַדוֹד, “וְתַנַ”ךְ אַתָּה קוֹרֵא?"
“קְצָת,” אָמַרְתִּי.
“הָבָה נִרְאֶה,” אָמַר הַדוֹד, “אֵיךְ אַתָּה קוֹרֵא תַּנַ”ךְ." הוּא הוֹצִיא מִכִּיסוֹ סֵפֶר תַּנַ"ךְ קָטָן, פָּתַח וְהִגִישׁ אֵלַי. “נוּ, קְרָא מַשֶׁהוּ.”
הָאוֹתִיוֹת הָיוּ מוּזָרוֹת וְהַדְפוּס צָפוּף נוֹרָא. הַדַף הִשְׁחִיר מוּל עֵינַי וְלֹא יָכֹלְתִּי לִקְרֹא. גִמְגַמְתִּי פַּעַם אַחַת וּפַעֲמַיִם וְהִפְסַקְתִּי.
"קְרָא, קְרָא! אָמַר הַדוֹד, “מַה זֶה תִּתְבַּיֵשׁ?”
“אֲנִי לֹא יָכוֹל לִקְרֹא,” אָמַרְתִּי, “הַתַּנַ”ךְ כָּל-כָּךְ קָטָן!"
הַדוֹד הִתְכַּעֵס: “אֵיזֶה דְבָרִים מְלַמְדִים אוֹתְךָ? תַּנַ”ךְ אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ לִקְרֹא! אֵיזֶה מִין יֶלֶד יְהוּדִי אַתָּה?"
הוּא קָם מִכִּסְאוֹ וְהֵחֵל לְהִסְתּוֹבֵב בַּחֶדֶר לְכָאן וּלְכָאן. אַחַר-כָּךְ הֵסִיר מֵרֹאשׁוֹ אֶת כּוֹבָעוֹ רְחַב-הַשׁוּלַיִם וְחָבַשׁ בִּמְקוֹמוֹ כִּפַּת-בַּד רַכָּה, שֶׁכִּסְתָה אֶת קָדְקֳדוֹ. הֶעֱבִיר יָדוֹ בְּתוֹךְ זְקָנוֹ כַּמָה פְּעָמִים וּפִתְאֹם הֵחֵל לְזַמְזֵם אֵיזֶה שִׁיר.
“נָא, בּוֹא הֵנָה,” פָּנָה אֵלַי, “בּוֹא וְאַרְאֲךָ אוֹר-עוֹלָם אֲמִתִּי!” הוּא הִתְקָרֵב אֵלַי בְּחִיוּךְ, לָקַח אֶת יָדִי בְּתוֹךְ יָדוֹ וְשָׁאַל:
“וְלִרְקֹד אַתָּה יוֹדֵעַ?”
מָשַׁכְתִּי בִּכְתֵפַי. הִתְבַּיַשְׁתִּי מְאֹד מִפְּנֵי הַדוֹד. גַם לֹא רָצִיתִי לִרְאוֹתוֹ רוֹקֵד. אֲבָל הוּא לֹא הִרְפָּה מִמֶנִי:
“מַה יֵשׁ? לִרְקֹד קְצָת עִם הַדוֹד אַתָּה כְּבָר לֹא רוֹצֶה?”
הוּא שָׁב לְפַזֵם וּלְהִסְתּוֹבֵב אִתִּי סִבּוּבִים אֲרֻכִּים וְאִטִיִים בַּחֶדֶר. אֲנִי לֹא רָצִיתִי, אֲבָל חָשַׁשְׁתִּי מִמְשִׁיכַת-יָדוֹ וְנִגְרַרְתִּי אַחֲרָיו. וְהַדוֹד אָמַר לִי בְּמַנְגִינַת-הַשִׁיר:
“עוֹד מְעַט תִּהְיֶה בַּר-מִצְוָה! בָּחוּר מַמָשׁ! אַתָּה צָרִיךְ כְּבָר לִרְאוֹת אוֹר, אוֹר-עוֹלָם אֲמִתִּי!!”
רִקוּדוֹ נַעֲשָׂה נִמְרָץ יוֹתֵר וּמָהִיר יוֹתֵר, וְהוּא חִבֵּק אוֹתִי, מָשַׁךְ אוֹתִי אֵלָיו וְקָרָא:
“עַם יִשְׂרָאֵל חַי! עַם יִשְׂרָאֵל חַי…”
הִרְגַשְׁתִּי כֵּיצַד הוּא מַתְחִיל לְהִתְנַשֵׁם וּלְהִתְנַשֵׁף מֵרֹב הִתְלַהֲבוּת. פִּתְאֹם פָּשַׁט אֶת מְעִילוֹ הָאָרֹךְ וֶהֱטִילוֹ עַל הַכֻּרְסָה, וּבְמִשְׁנֵה-מֶרֶץ חָג אִתִּי בְּתוֹךְ הַחֶדֶר, מֵאֲפִיל עָלַי בִּזְקָנוֹ וְקוֹרֵא בְּקֹצֶר-נְשִׁימָה: “עַם, עַם, עַם יִשְׂרָאֵל חַי…”
חִבּוּקוֹ הֶחָזָק הִכְאִיב לִי וְהִרְגַשְׁתִּי מַחֲנָק. רָצִיתִי לְהִשָׁמֵט מִיָדָיו, אֲבָל הוּא הֶחֱזִיקַנִי בְּכֹחַ וְלֹא שִׁחְרֵר אוֹתִי.
“עֲזֹב אוֹתִי! אֲנִי לֹא רוֹצֶה לִרְקֹד!” קָרָאתִי.
אֲבָל הַדוֹד לֹא שָׁמַע. הוּא כִּרְכֵּר וּפִזֵז בְּהִתְלַהֲבוּת עֲצוּמָה וְקָרָא בְּקוֹל: “חַי, חַי, חַי וְקַיָם!”
רָאִיתִי שֶׁהַדוֹד מְבֻלְבָּל לְגַמְרֵי – וְהִתְחַלְתִּי לְפַחַד. אֲנִי כָּאן לְבַדִי אִתּוֹ, בַּחֶדֶר הָרֵיק, אִמָא וְאַבָּא הָלְכוּ וְאֵינָם חוֹזְרִים. וַאֲנִי כָּאן בְּיָדָיו וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לְהָנִיחַ לִי. מֵרֹב בֶּהָלָה הִתְחַלְתִּי לִבְכּוֹת.
"אַבָּא! צָעַקְתִּי, “אִמָא! דַי, דַי, אֲנִי לֹא רוֹצֶה לִרְקֹד!”
הַכֹּל הִתְחִיל לְהִסְתַּחְרֵר סְבִיבִי: בְּגָדָיו הַשְׁחוֹרִים שֶׁל הַדוֹד, סֵפֶר הַתַּנַ"ךְ הַקָטָן, זְקָנוֹ הֶעָבֶה. מָעַדְתִּי מִמְקוֹמִי, נִכְשַׁלְתִּי בְּרַגְלֵי, הִסְתַּבַּכְתִּי בְּכַנְפוֹת לְבוּשׁוֹ שֶׁל הַדוֹד וְנָפַלְתִּי אַרְצָה. וְהַדוֹד עֲדַיִן חָג מֵעָלַי – בְּעֵינָיו הַמִתְנוֹצְצוֹת, בְּזֵעַת-פָּנָיו הַמַבְרִיקָה, בְּגַבּוֹתָיו הָעֲבֻתּוֹת וּבְשִׁירָתוֹ הָרָמָה:
“עַם, עַם, עַם יִשְׂרָאֵל חַי, חַי וְקַיָם…”
הִרְגַשְׁתִּי שֶׁאֵינֶנִי יָכוֹל עוֹד לִנְשֹׁם. הַבְּכִי הִפְרִיעַ לִי, וְחָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי נֶחֱנָק. סוֹכַכְתִּי בְּיָדַי עַל פָּנַי, לֹא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת אֶת מַרְאֵה הַדוֹד הַמְרַקֵד, וְחָזַרְתִּי וְקָרָאתִי בְּקוֹל מִתְיַפֵּחַ: “אִמָא! אַבָּא! אֲנִי לֹא רוֹצֶה לִרְקֹד, אֲנִי לֹא רוֹצֶה…”
לְפֶתַע הִשְׁתַּתֵּק הַדוֹד, רִקוּדוֹ פָּסַק וַאֲחִיזָתוֹ רָפְתָה. נֶחֱלַצְתִּי מִיָדָיו וְרָאִיתִי מֵעָלַי, בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר, מִתַּחַת לַמְנוֹרָה, אַבָּא עוֹמֵד חִוֵר כְּסִיד.
“אַתָּה…” פָּלַט אַבָּא מִבֵּין שְׂפָתָיו הַחֲשׁוּקוֹת, “בַּיֶלֶד שֶׁלֹא תִּגַע! אַתָּה מֵבִין?”
הַדוֹד נִרְתַּע לַאֲחוֹרָיו. “אֵיזֶה מִין יֶלֶד יְהוּדִי הוּא זֶה?” שָׁאַל, “אֲפִלּוּ לִקְרֹא בַּתַּנַ”ךְ אֵינוֹ יוֹדֵעַ! בּוּשָׁה שֶׁכָּזוֹ! עוֹד מְעַט יִהְיֶה בַּר-מִצְוָה!"
אַבָּא הִתְקָרֵב בְּצַעַד אִטִי אֶל הַדוֹד. רָאִיתִי שֶׁיָדָיו רוֹעֲדוֹת מִזַעַם. וְהוּא אָמַר בְּשֶׁקֶט:
“אַתָּה בַּיֶלֶד שֶׁלֹּא תִּגַע! שָׁמַעְתָּ?”
בְּרֶגַע זֶה מִהֲרָה אִמָא וְעָמְדָה בֵּינֵיהֶם, דָחֲפָה אוֹתָם הַצִדָה וְאָמְרָה: “דַי, מַה זֶה אִתְּכֶם? הִשְׁתַּגַעְתֶּם?”
אַבָּא חָטַף אֶת מְעִילוֹ שֶׁל הַדוֹד וְאֶת מִזְוְדוֹתָיו וְהֵחֵל לְהָעִיף הַכֹּל הַחוּצָה. יָצָא מִן הַחֶדֶר וְאָמַר: “דַי! מַסְפִּיק! אֲנִי הוֹלֵךְ לְהָבִיא אֶת הָעֲגָלָה…”
אִמָא רָצָה אַחֲרָיו וְדִבְּרָה אֶל לִבּוֹ: “הֲרֵי זֶה הַדוֹד הַיָחִיד שֶׁשָׂרַד מִן הַמִלְחָמָה. הֲרֵי עַכְשָׁו לַיְלָה. נְחַכֶּה עַד מָחָר, וּמָחָר נִרְאֶה…”
אֲבָל דָבָר לֹא עָזַר. פְּנֵי אַבָּא הָיוּ לְבָנִים וְהוּא אָמַר:
“לָגַעַת בַּיֶלֶד? מָה הַיֶלֶד עָשָׂה לוֹ? מָה הַיֶלֶד אָשֵׁם?”
הוּא הָלַךְ אֶל הָאֻרְוָה, הֶעֱלָה אוֹר בַּפַּנָסִים וְרָתַם אֶת הַסוּסָה. אַחַר-כָּךְ הֵבִיא אֶת הָעֲגָלָה אֶל מוּל הַחֶדֶר, עָצַר אֶת הַסוּסָה, קָפַץ וְנִכְנַס וְאָמַר:
"אֵיפֹה הַמִזְוָדוֹת? מַה זֶה לוֹקֵחַ כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן? אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים!
“אֲבָל לְאָן אַתָּה נוֹסֵעַ בְּאֶמְצַע הַלַיְלָה?” שָׁאֲלָה אִמָא.
“זֶה בְּסֵדֶר,” אָמַר אַבָּא. “נִסַע אֶל בֵּית הָרַב בִּכְפַר-הָרֹאֶה. זֶה לֹא רָחוֹק. אֲנִי אַסְבִּיר לוֹ הַכֹּל. הָרַב דַוְקָא יִשְׂמַח לְאָרֵחַ אֶת הַדוֹד.”
הַדוֹד יָשַׁב מֻכֵּה תִּמָהוֹן עַל הַכֻּרְסָה. עַל פָּנָיו הַחִוְרִים זָהֲרָה זֵעַת-הָרִקוּד, שְׂפָתָיו מְמַלְמְלוֹת מַשֶׁהוּ, וְהוּא כְּאִלוּ אֵינוֹ מֵבִין מַה מִתְרַחֵשׁ מִסָבִיב.
אַבָּא נִגַשׁ אֵלָיו, עָמַד מוּלוֹ וְאָמַר: “נוּ, צָרִיךְ לָזוּז, כְּבָר מְאֻחָר.”
“לְאָן זֶה נוֹסְעִים?” שָׁאַל הַדוֹד בְּבֶהָלָה.
“כְּבָר אָמַרְתִּי,” אָמַר אַבָּא, “אֶל בֵּית הָרַב בִּכְפַר-הָרֹאֶה.”
“לֹא צָרִיךְ,” בִּקַשׁ הַדוֹד, “בֶּאֱמֶת לֹא צָרִיךְ.”
אֲבָל אַבָּא הִתְעַקֵשׁ: “בְּבַקָשָׁה, תִּלְבַּשׁ אֶת הַמְעִיל. אֵיפֹה כָּל הַמִזְוָדוֹת?” כָּעַס פִּתְאֹם עַל אִמָא.
עָמַדְנוּ – אִמָא וַאֲנִי – עַל הַמִרְפֶּסֶת וְרָאִינוּ אֵיךְ אַבָּא מַעֲמִיס אֶת מִזְוְדוֹתָיו שֶׁל הַדוֹד עַל הָעֲגָלָה, אֵיךְ הוּא עוֹזֵר לַדוֹד לַעֲלוֹת וּלְהִתְיַשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. אַחַר-כָּךְ לָקַח אַבָּא אֶת הַמוֹשְׁכוֹת בְּיָדָיו וְקָרָא: “דִיוֹ” וְגַלְגַלֵי הָעֲגָלָה חָרְקוּ, וְהִיא הִתְחִילָה מִתְרַחֶקֶת עַד שֶׁנֶעֶלְמָה בַּחֲשֵׁכָה.
“צָרִיךְ לָלֶכֶת לִישֹׁן,” אָמְרָה אִמָא. “בֶּאֱמֶת, כְּבָר נוֹרָא מְאֻחָר.”
הִיא לָוְתָה אוֹתִי אֶל בֵּית-הַיְלָדִים. הִתְפַּשַׁטְתִּי בְּשֶׁקֶט בִּמְהִירוּת. אִמָא כִּסְתָה אוֹתִי בִּשְׂמִיכָה וְאָמְרָה:
“לַיְלָה טוֹב, בֵּן. מָחָר אֲסַפֵּר וְאַסְבִּיר לְךָ הַכֹּל. וְעַכְשָׁו תִּישַׁן.”
הִיא כִּבְּתָה אֶת הָאוֹרוֹת וְיָצְאָה. וַאֲנִי, כָּךְ נִדְמֶה לִי, בָּכִיתִי קְצָת בְּתוֹךְ הַשְׂמִיכָה, לִפְנֵי שֶׁנִרְדַמְתִּי.
כַּעֲבֹר שְׁנָתַיִם-שָׁלשׁ, כְּשֶׁהָיִיתִי בַּר-מִצְוָה מַמָשׁ, הִגִיעָה מֵאֲמֵרִיקָה חֲבִילָה גְדוֹלָה. פָּתַחְתִּי אוֹתָהּ וּמָצָאתִי בָּהּ סֵפֶר תַּנַ"ךְ גָדוֹל וְיָפֶה, וּבְתוֹכוֹ רְשׁוּמָה הַקְדָשָׁה בִּכְתָב-יָדוֹ שֶׁל הדוֹד:
“עַכְשָׁו, כְּשֶׁאַתָּה כְּבָר גָדוֹל, וּבַר-מִצְוָה, הִגִיעַ הַזְמַן שֶׁתִּרְאֶה אוֹר, אוֹר-עוֹלָם אֲמִתִּי.”
אֲבָל אֲנִי, כְּשֶׁאֲנִי קוֹרֵא לִפְעָמִים בַּתַּנַ"ךְ הַזֶה, אֲנִי זוֹכֵר דַוְקָא אֶת אוֹר-פָּנָיו הַחִוְרוֹת שֶׁל אַבָּא, וְאֵינֶנִי יָכוֹל לִשְׁכֹּחַ מָה שֶׁאָמַר לַדוֹד, בַּלַיְלָה הַהוּא, לִפְנֵי שֶׁהִסִיעַ אוֹתוֹ בַּעֲגָלָה אֶל בֵּית הָרַב: לְגָעַת בַּיֶלֶד? אֲבָל מָה הַיֶלֶד עָשָׂה לוֹ? מָה הַיֶלֶד אָשֵׁם?…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.