יוֹם אֶחָד אַחֲרֵי-הַצָהֳרַיִם, כְּשֶׁבָּאתִי לַחֶדֶר, קִבְּלַנִי אַבָּא בְּפָנִים זוֹעֲפוֹת.
“מַה שָׁמַעְתִּי?” אָמַר אַבָּא, “שׁוּב הִשְׁתַּתַּפְתָּ בִּקְטָטָה הֲמוֹנִית?”
אֲנִי לֹא הֵשַׁבְתִּי. כָּל הָעִנְיָן לֹא נָעַם לִי. וְעוֹד יוֹתֵר הִרְגִיז אוֹתִי, שֶׁאַבָּא מֵעֵז וּמִתְעָרֵב בְּעִנְיָן שֶׁהוּא מֵעִנְיְנֵי הַיְלָדִים.
“זֶה נָכוֹן?” שָׁאַל אַבָּא, “שׁוּב הִתְקוֹטַטְתֶּם? שׁוּב הִרְבַּצְתֶּם לְיוֹרָם?”
“מַגִיעַ לוֹ,” אָמַרְתִּי, “מַגִיעַ לוֹ! תָּמִיד הוּא מִתְגָרֶה וְאַחַר-כָּךְ בּוֹרֵחַ.”
אַבָּא הִתְכַּעֵס פִּתְאֹם:
"אָמַרְתִּי לְךָ כְּבָר פַּעַם! וְעַכְשָׁו אֲנִי מַזְהִיר אוֹתְךָ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה: אַתָּה שֶׁלֹא תַּרְבִּיץ לְיוֹרָם!
הָאֱמֶת הָיְתָה, שֶׁלֹּא אֲנִי הָיִיתִי הַמַרְבִּיץ הָרִאשׁוֹן. וְגַם לֹא הַמַרְבִּיץ הַיָחִיד. הִתְחִיל מִרְדָף קוֹלָנִי, וּפִתְאֹם מָצָאתִי עַצְמִי רָץ וְרוֹדֵף אַחֲרֵי יוֹרָם יַחַד עִם כָּל הַיְלָדִים. יוֹרָם הָיָה מִסְתַּתֵּר, תּוֹפֵס מַחֲסֶה, זוֹרֵק בָּנוּ גוּשֵׁי חַמְרָה קָשִׁים, אִצְטְרֻבָּלִים מַכְאִיבִים, וְשׁוּב רָץ וּבוֹרֵחַ. וְהַיְלָדִים אַחֲרָיו. בְּהִתְלַהֲבוּת, מְאִיצִים זֶה בָּזֶה, לִרְדֹף וּלְהַחֲזִיק בּוֹ – וּלְהַכּוֹת אוֹתוֹ, עַד שֶׁיֶחְדַל לְהִתְגָרוֹת, הַמְחֻצָף הַזֶה.
“אֲנִי לֹא הִתְחַלְתִּי,” אָמַרְתִּי, “אֲנִי רַק רַצְתִּי עִם כָּל הַיְלָדִים.”
"אַל תִּסְתַּתֵּר וְאַל תִּתְחַמֵק! גָעַר בִּי אַבָּא. “כָּל פַּעַם אוֹתָם הַתֵּרוּצִים: הַיְלָדִים הִתְחִילוּ, הַיְלָדִים הִרְבִּיצוּ, הַיְלָדִים מָשְׁכוּ אוֹתְךָ! מָה אִתְּךָ? אַתָּה כְּבָר אֵין לְךָ רָצוֹן מִשֶׁלְּךָ? אַתָּה רַק כְּמוֹ כִּבְשָׂה, שֶׁרָצָה עִם כָּל הָעֵדֶר?”
רָאִיתִי שֶׁאַבָּא כּוֹעֵס, וְלֹא הֵשַׁבְתִּי לוֹ דָבָר.
“שָׁמַעְתָּ אוֹתִי?” שָׁאַל אַבָּא, "חֲשֹׁב הֵיטֵב לִפְנֵי שֶׁאַתָּה מַתְחִיל שׁוּב. הַפַּעַם לֹא אֶסְלַח עוֹד; הַפַּעַם אַעֲנִישׁ אוֹתְךָ!
“לָמָה רַק אוֹתִי?” שָׁאַלְתִּי.
“כָּכָה,” אָמַר אַבָּא, “רַק עָלֶיךָ אֲנִי אַחֲרַאי. הַשְׁאָר יְקַבְּלוּ אֶת עָנְשָׁם מֵהוֹרֵיהֶם.”
“לֹא נָכוֹן,” אָמַרְתִּי, “שׁוּם עֹנֶשׁ הֵם לֹא יְקַבְּלוּ.”
“יְקַבְּלוּ!” אָמַר אַבָּא, "וְחוּץ מִזֶה – זֶה לֹא עִסְקְךָ! אַתָּה שְׁמֹר עַל עַצְמְךָ! כְּבָר הִזְהַרְתִּי אוֹתְךָ אֶלֶף פְּעָמִים!
זֶה הָיָה נָכוֹן. אַבָּא לֹא הִתְעָרֵב מֵעוֹדוֹ בַּמְרִיבוֹת שֶׁבֵּינִי לְבֵין הַיְלָדִים. אֲבָל אֶת הַהַרְבָּצוֹת לְיוֹרָם לֹא יָכֹל לָשֵׂאת. אָבִיו שֶׁל יוֹרָם הָיָה חוֹלֶה, וְלֹא מִזְמַן חָזַר מִבֵּית-הַחוֹלִים אַחֲרֵי שֶׁהָיָה שָׁם זְמַן אָרֹךְ. אַבָּא יָדַע שֶׁהַיְלָדִים מִתְעַלְלִים בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁאָבִיו חַלָשׁ וְלֹא יוּכַל לְהַכּוֹתָם. הוּא גַּם יָדַע שֶׁיוֹרָם יוֹדֵעַ שֶׁאָבִיו חַלָשׁ, אֲבָל אֵינוֹ מוֹדֶה בָּזֶה. אַדְרַבָּא, הוּא נַעֲשָׂה יוֹתֵר מִתְגָרֶה מֵאָז שָׁב אָבִיו מִבֵּית-הַחוֹלִים.
“יוֹרָם אָשֵׁם בַּכֹּל,” אָמַרְתִּי, “הוּא מַתְחִיל עִם כֻּלָם.”
“אוּלַי,” אָמַר אַבָּא, “אֲבָל לְךָ הִסְבַּרְתִּי כְּבָר. וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶה לֹא נָאֶה. אֲבָל אֵינְךָ חָדֵל וְכָל פַּעַם אַתָּה נִגְרָר אַחֲרֵי הַיְלָדִים.”
“כֵּן,” אָמַרְתִּי, “זֶה קָשֶׁה לַעֲמֹד מִן הַצַד כְּשֶׁכֻּלָם רָצִים וּמַרְבִּיצִים.”
“וְאַתֶּם בְּכַוָנָה מַרְבִּיצִים לְיוֹרָם. אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהוּא רַק סְתָם מִתְפָּאֵר, וְשֶׁבְּעֶצֶם אָבִיו חוֹלֶה וְלֹא יוּכַל לְהָגֵן עָלָיו.” אַבָּא צָדַק, כַּמוּבָן. הַיְלָדִים לֹא עָמְדוּ בִּפְנֵי הַפִּתּוּי לְהַכּוֹת אֶת יוֹרָם. הֵם רַק חִכּוּ שֶׁיַתְחִיל לְאַיֵם, “חַכּוּ, חַכּוּ – עוֹד תִּרְאוּ אֵיךְ אַבָּא שֶׁלִי יַרְבִּיץ לָכֶם!” וּמִיָד הָיוּ מַגְבִּירִים מַכּוֹתֵיהֶם. וְיוֹרָם הָיָה נֶאֱלָץ לְהִמָלֵט כָּל עוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ.
לִפְעָמִים הָיָה נִשְׁאָר בְּמַחֲבוֹאוֹ עַד הַחֹשֶׁךְ וְחוֹזֵר רַק לִשְׁעַת הַהַשְׁכָּבָה. אֲבָל לִפְעָמִים לֹא הָיָה מַצְלִיחַ לְהִתְחַמֵק – וְהָיָה נֶחֱלָץ לְהָגֵן עַל עַצְמוֹ, וְכוֹשֵׁל מוּל הַיְלָדִים – עַד שֶׁהָיָה מְעוֹרֵר עָלָיו אֶת רַחֲמָיו שֶׁל מִישֶׁהוּ מֵהַגְדוֹלִים הָעוֹבְרִים בַּסְבִיבָה, שֶׁהָיָה מְשַׁחְרְרוֹ וְשׁוֹלְחוֹ לְבֵיתוֹ.
“אָז שֶׁיַגִיד!” אָמַרְתִּי לְאַבָּא, “שֶׁיַגִיד שֶׁהוּא סְתָם מִתְפָּאֵר!”
“אֱוִילִים שֶׁכְּמוֹתְכֶם! אָמַר אַבָּא, “אַתֶּם רוֹצִים שֶׁהוּא יַגִיד שֶׁאָבִיו חוֹלֶה וְחַלָשׁ?” אַתֶּם בֶּאֱמֶת רוֹצִים שֶׁהוּא יוֹדֶה בָּזֶה?” “כֵּן,” אָמַרְתִּי, “שֶׁיַגִיד וְיָבִין שֶׁהוּא חַלָשׁ, וְשֶׁיַפְסִיק לְהִתְגָרוֹת.”
“אֲבָל זֶה בִּלְתִּי-אֶפְשָׁרִי!” קָרָא אַבָּא, “הֲרֵי הוּא רַק יֶלֶד כְּמוֹכֶם! הֲרֵי גַם הוּא רוֹצֶה לְהִתְגָאוֹת בְּאַבָּא שֶׁלוֹ, בְּדִיוּק כְּמוֹכֶם. כְּסִילִים שֶׁכְּמוֹתְכֶם! אַתֶּם אֵינְכֶם מְבִינִים אֶת זֶה?”
“לֹא,” אָמַרְתִּי, “לֹא אִכְפַּת לָנוּ בִּכְלָל מַה שֶׁהוּא חוֹשֵׁב.”
“אֲנִי לֹא יָכוֹל לְהָבִין,” אָמַר אַבָּא, “אֲנִי מַמָשׁ לֹא יָכוֹל לִתְפֹּס! אַתֶּם הֲרֵי יוֹתֵר גְרוּעִים מֵחַיוֹת-בָּר, בְּחַיַי…”
לְאַחַר אַזְהָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא הִתְאַפַּקְתִּי כַּמָה יָמִים וְלֹא הִשְׁתַּתַּפְתִּי בָּרְדִיפוֹת שֶׁהָיוּ הַיְלָדִים רוֹדְפִים אַחֲרֵי יוֹרָם. בְּכַוָנָה הָיִיתִי מִסְתַּלֵק מִן הַבַּיִת מֻקְדָם אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם, הוֹלֵךְ לִי לְטַיֵל, אוֹ לִקְרֹא בְּצֵל אַחֵד הָעֵצִים. חָשַׁשְׁתִּי קְצָת מִזַעְמוֹ שֶׁל אַבָּא, אֲבָל בְּעִקָר לֹא נָעַם לִי כָּל הָעִנְיָן. לֹא הָיָה לִי נָעִים, שֶׁאַבָּא מִתְעָרֵב בָּעִסְקֵי הַיְלָדִים. מֵילָא, כָּל זְמַן שֶׁהוּא מַטִיף רַק לִי מוּסָר, אוֹ מְאַיֵם עָלַי – אֵין הַדָבָר נוֹרָא כָּל כָּךְ. אֲבָל מַה יִהְיֶה אִם פִּתְאֹם יַחְלִיט אַבָּא לְהִתְעָרֵב בְּאֶמְצַע הַמִרְדָף אַחֲרֵי יוֹרָם? אוֹ מַה יִהְיֶה, אִם פִּתְאֹם יַחְלִיט אַבָּא לִפְנוֹת אֶל הַמְטַפְּלוֹת, אוֹ אֲפִלוּ לַמוֹרָה? אֲנִי כְּבָר יָכוֹל לְתָאֵר לְעַצְמִי אֶת לַעֲגָם שֶׁל הַיְלָדִים, וְאֵיךְ שֶׁהֵם מִתְכַּעֲסִים עַל אַבָּא שֶׁלִי, וּמַתְחִילִים לִקְרֹא לוֹ בְּכָל מִינֵי שֵׁמוֹת, וַאֲפִלוּ מְקַלְלִים אוֹתוֹ בְּלִי כַּוָנָה… וּכְבָר רָאִיתִי בְּדִמְיוֹנִי אֵיךְ הַיְלָדִים מְחַקִים אֶת צַעֲקוֹתָיו שֶׁל אַבָּא הַנִרְגָז, וְאֵיךְ הֵם יוֹרְדִים לְחַיַי, וּמַזְכִּירִים לִי בְּכָל הִזְדַמְנוּת: מַה שֶׁעָשָׂה פַּעַם אַבָּא שֶׁלִי, כְּשֶׁהָיָה נִרְגָז, וְלֹא שָׁלַט בְּמַעֲשָׂיו, וְלֹא יָדַע מַה שֶׁהוּא צוֹעֵק…
וּבְלִי שֶׁקָרָה דָבָר, כְּבָר הָיִיתִי מַסְמִיק כֻּלִי מִבּוּשָׁה, וְאִי-נְעִימוּת גְדוֹלָה הָיְתָה אוֹחֶזֶת בִּי, כְּאִלוּ רַק זֶה עַתָּה בֶּאֱמֶת פִּזֵר אַבָּא אֶת קְבוּצַת הַיְלָדִים הַמְכֻנָסִים כְּמוֹ בַּעֲרֵמָה אַחַת, שֶׁבְּתַחְתִּיתָהּ שׁוֹכֵב לוֹ וּמְפַרְפַּר, הַיֶלֶד הַמֻכֶּה יוֹרָם…
אֲבָל כַּמָה יָמִים יָכוֹל יֶלֶד לְהִסְתַּלֵק מִבֵּיתוֹ לְאֵיזוֹ פִּנָה חֲשׁוּכָה – דַוְקָא כְּשֶׁמִתְקַהֶלֶת כָּל הַחַבְרַיָאּ, וְיוֹצֵאת יַחְדָו לְתַעֲלֵל מַשֶׁהוּ, לְהִתְקַנְדֵס בֶּחָצֵר, לְהִשְׁתּוֹלֵל בַּפַּרְדֵּסִים? וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לְהִתְאַפֵּק וְלֹא לְהִצְטָרֵף אֶל כָּל הַחֲבוּרָה, הַיוֹצֵאת לִפְנוֹת עֶרֶב לְהָטִיל אֶשְׁכּוֹלִיוֹת בִּמְּכוֹנִיוֹת עוֹבְרוֹת, אוֹ לִרְגֹם בַּאֲבָנִים כְּבֵדוֹת אֶת מוֹעֲדוֹן-הַנֹעַר? אוֹ לְהִכָּנֵס בְּאִסוּר גָמוּר, וּלְגַמְרֵי בְּלִי רְשׁוּת, לִבְרֵכַת-הַהַשְׁקָיָה שֶׁל הַפַּרְדֵּס? חֵרֶף כָּל אַזְהָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא, חֵרֶף כָּל עֲצוֹתָיו הַטוֹבוֹת, חֵרֶף דִבּוּרָיו הַקָשִׁים וַאֲפִלוּ אִיוּמָיו – לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲמֹד בַּהִתְבּוֹדְדוּת שֶׁלִי יָמִים רַבִּים. וְיוֹם אֶחָד, חָמִים וְנֶחְמָד, וְדַוְקָא אַחֲרֵי-הַצָהֳרַיִם, כְּשֶׁאִי-אֶפְשָׁר הָיָה לְנַחֵשׁ כְּלוּם – הִצְטָרַפְתִּי שׁוּב אֶל חֲבֵרַי. הַכֹּל הִתְחִיל בַּנְעִימִים, בְּלִי שׁוּם כַּוָנוֹת רָעוֹת; אֲבָל פִּתְאֹם, מִבְּלִי לָדַעַת לָמָה, הִתְגוֹלְלוּ כֻּלָם עַל יוֹרָם, וְהֵחֵלוּ שׁוּב לְרָדְפוֹ. הוּא נִמְלַט אֶל הֶחָצֵר, הִסְתַּתֵּר בֵּין הַלוּלִים, מִתַּחַת לָרְפָתוֹת וּמֵאֲחוֹרֵי הַגְרוּטָאוֹת הַיְשָׁנוֹת שֶׁלְיַד הַחֻרְשָׁה. בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיָה מִתְגַלֶה מְקוֹם מַחֲבוֹאוֹ הֶחָדָשׁ – הָיְתָה עֲלִיצוּת אוֹחֶזֶת בַּיְלָדִים. וּמִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁבַּלֵב הֵטִילוּ בּוֹ רִגְבֵי-עָפָר, אַבְנֵי-כֻּרְכָּר קְטַנוֹת וּמַקְלוֹת שְׁבוּרִים. גַם יוֹרָם לֹא טָמַן יָדוֹ בַּצַלַחַת. וְאִם הִכְאִיבוּ לוֹ, רָצָה גַּם הוּא לְהַחֲזִיר לִמְרַדְפָיו וּלְהַכְאִיב גַם לָהֶם. הוּא אָרַב לַיְלָדִים, מְקֻפָּל כְּמוֹ חַיָה נִרְדֶפֶת, וְיִדָה אִצְטְרֻבָּלִים בָּאַמִיצִים שֶׁהֵעֵזוּ לְהִתְקָרֵב אֵלָיו. הַסוֹף הָיָה שֶׁהוּא הֻתַּשׁ לְגַמְרֵי וְנָפַל בִּידֵי הַחֲבוּרָה. כָּל הַיְלָדִים הִצְטַנְפוּ בַּעֲרֵמָה אַחַת זֶה עַל גַבֵּי זֶה, וְכֻלָם יַחַד עַל גַבֵּי יוֹרָם, שֶׁשָׁכַב בְּתַחְתִּית הָעֲרֵמָה, חָבוּל וּמָרוּט, בּוֹכֶה וְנֶעֱלָב, אֲבָל לֹא חָדַל לִקְרֹא אֶל מְעַנָיו:
“אֲנִי אֲסַפֵּר לוֹ הַכֹּל! עוֹד תִּרְאוּ! הוּא יָבוֹא וְיַכֶּה אֶת כֻּלְכֶם!”
“כֵּן, בֶּטַח,” לָעֲגוּ לוֹ הַיְלָדִים בְּהִתְפַּזְרָם אִישׁ לְדַרְכּוֹ. “בֶּטַח! שֶׁיָבוֹא! נִרְאֶה אוֹתוֹ, אֶת הַגִבּוֹר הָזָה, אֶת אַבָּא שֶׁלְךָ!”
עַד הַיוֹם אֵינֶנִי יוֹדֵעַ מִי הוּא שֶׁהוֹלִיךְ אֶת הַשְׁמוּעָה עַל הַקְטָטָה אֶל אַבָּא שֶׁלִי. אַךְ עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִסְפַּקְתִּי לְהִתְרַחֵק מִמְקוֹם הַתַּעֲלוּל, כְּבָר שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ קוֹרֵא מֵרָחוֹק בִּשְׁמִי. לֹא עָנִיתִי בַּתְּחִלָה, כִּי הֵבַנְתִּי מִיָד מַה מְצַפֶּה לִי עַכְשָׁו מִיָדָיו שֶׁל אַבָּא. וְהוּא רָאָה אוֹתִי וְרָץ אֵלַי, וּבְלִי לוֹמַר מִלָה אַחַת, אָחַז אוֹתִי בְּחָזְקָה בִּזְרוֹעוֹתָיו וּמָשַׁךְ אוֹתִי אַחֲרָיו. אֲנִי לֹא הָלַכְתִּי אַחֲרָיו מֵרְצוֹנִי. הוֹ, לֹא! נִגְרַרְתִּי אַחֲרָיו בְּעַל כָּרְחִי! תָּקַעְתִּי רַגְלַי בָּאֲדָמָה, נֶאֱחַזְתִּי בַּשִׂיחִים שֶׁבַּדֶרֶךְ, וּכְשֶׁשׁוּם דָבָר לֹא הוֹעִיל – הִשְׁתַּטַחְתִּי עַל הָאֲדָמָה. אֲבָל אַבָּא לֹא נִבְהַל מֵעַקְשָׁנוּתִי. הוּא פָּשׁוּט הֵרִים אוֹתִי אֶל כְּתֵפָיו וְנָשָׂא אוֹתִי כְּמוֹ חֲבִילָה סָרְבָנִית… נִסִיתִי בְּכָל כֹּחִי לְהִשְׁתַּחְרֵר מִזְרוֹעוֹתָיו שֶׁל אַבָּא וּלְהִשָׁמֵט אֶל הָאֲדָמָה. אֲבָל לֹא הִצְלַחְתִּי.
“אֲנִי אַרְאֶה לְךָ מַה זֶה לְהִטָפֵל לְיוֹרָם!” חָזַר וְאָמַר בְּשֶׁקֶט, מִבַּעַד לִשְׂפָתָיו הַהֲדוּקוֹת, “אֲנִי אֲלַמֵד אוֹתְךָ הַפַּעַם לֶקַח טוֹב, שֶׁלֹא יִשָׁכַח מִמְךָ כָּל-כָּךְ מַהֵר…”
עַד מְהֵרָה הִגַעְנוּ אֶל הַחֶדֶר. אַבָּא לֹא עָצַר אֲפִלוּ לִשְׁנִיָה אַחַת, חָלַף עַל-פְּנֵי הַמִרְפֶּסֶת, פָּתַח אֶת הַדְלָתוֹת וְדָחַק אוֹתִי פְּנִימָה. אַחַר-כָּךְ, חִוֵר מִזַעַם וּמֻרְתָּח מִכַּעַס אָמַר לִי:
“אִם אֵינְךָ מֵבִין בְּטוֹב – תָּבִין בְּרַע! אִם הַדִבּוּרִים אֵינָם מוֹעִילִים לְךָ – וַדַאי יוֹעִילוּ לְךָ הַמַעֲשִׂים!…”
וְהוּא פָּנָה וְיָצָא, סָגַר אַחֲרָיו אֶת דֶלֶת הָרֶשֶׁת הַקַלָה, וְאַחַר-כָּךְ נָעַל גַם אֶת דֶלֶת הָעֵץ הַכְּבֵדָה. שָׁמַעְתִּי אֵיךְ הַמַפְתֵּחַ סוֹבֵב וּמְנַקֵשׁ בְּתוֹךְ הַמַנְעוּל פַּעַם וּפַעֲמַיִם. וְאַחַר-כָּךְ הִתְרַחֲקוּ צְעָדָיו שֶׁל אַבָּא עַל הַמִדְרָכָה, עַד שֶׁנֶאֶלְמוּ.
עוֹד רֶגַע שֶׁל תַּדְהֵמָה אִלֶמֶת, שֶׁל נְשִׁימוֹת מְהִירוֹת וּדְפִיקוֹת-לֵב – וּמָצָאתִי אֶת עַצְמִי סָגוּר וּמְסֻגָר, כָּלוּא מַמָשׁ בַּחֶדֶר. מִסָבִיב הַקִירוֹת הַמֻכָּרִים, הָרָהִיטִים, הַתְּמוּנוֹת, צִנְצְנוֹת הַפְּרָחִים, וְהַכֹּל שָׁקֵט בְּאֹפֶן מוּזָר כָּל-כָּךְ. אֵיזֶה מִין דְמָמָה רָעָה נְסוּכָה עַל הַכֹּל… עַל יָדַי וְרַגְלַי עוֹד נִכְּרוּ סִימָנֵי לְחִיצוֹתָיו שֶׁל אַבָּא, וּכְשֶׁהֵרַמְתִּי מַבָּטִי וְהִסְתַּכַּלְתִּי סְבִיבִי הִרְגַשְׁתִּי שֶׁאֲנִי מַמָשׁ אָסִיר. אָסִיר קָטָן בְּכִלְאוֹ. עָצוּר עַל לֹא דָבָר, וְחַף מִפֶּשַׁע לַחֲלוּטִין. רַק בִּגְלַל יֶלֶד מַלְשִׁין וּבַכְיָן, יוֹרָם הָרָשָׁע, וּבִגְלַל הָאָב הַחוֹלֶה שֶׁלוֹ; וּבִגְלַל הִתְפָּאֲרֻיוֹת-הַשָׁוְא וְהַהַרְגָזוֹת שֶׁלוֹ, וּמִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לְהִתְאַפֵּק עוֹד וְלִפְרֹשׁ מֵחֲבֵרַי; וּבְעִקָר בִּגְלַל אַבָּא שֶׁלִי, שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת צֶדֶק עִם כָּל הָעוֹלָם, וּבִמְקוֹם לְהַעֲנִישׁ אֶת מִי שֶׁצָרִיךְ – הוּא נִטְפָּל אֵלַי וּמַעֲנִישׁ אוֹתִי דַוְקָא. וּמֵרֹב שֶׁהָיִיתִי נִכְעָס וְנִרְגָשׁ, וּמֵרֹב שֶׁהָיִיתִי נִרְגָז וְנֶעֱלָב – הִתְיַשַׁבְתִּי עַל הָרִצְפָּה, הִתְמַלֵאתִי בְּרַחֲמִים גְדוֹלִים עַל עַצְמִי, וְהִתְחַלְתִּי לִבְכּוֹת בְּשֶׁקֶט. לִבְכּוֹת – וּלְקַלֵל אֶת רֹעַ מַזָלִי. לִבְכּוֹת – וּלְגַדֵף אֶת אַבָּא שֶׁלִי וְאֶת יוֹרָם וְאֶת אַבָּא שֶׁל יוֹרָם. אֵיךְ זֶה דַוְקָא אֲנִי לְבַדִי מִכָּל הַחֲבוּרָה נִתְפַּסְתִּי וְנֶעֱנַשְׁתִּי? וְלָמָה דַוְקָא אֲנִי?
הִשְׂתָּרַעְתִּי עַל הָרִצְפָּה הַקְרִירָה וְרָאִיתִי בְּעֵינֵי-רוּחִי אֶת כָּל הַיְלָדִים מִתְפַּזְרִים לְבָתֵּיהֶם, מְשַׂחֲקִים לָהֶם בְּמִשְׂחֲקֵי אַחַר-הַצָהֳרַיִם הַנְעִימִים שֶׁלָהֶם; וְאִישׁ מֵהֶם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי כָּלוּא כָּאן, בַּחֶדֶר, בִּגְלַל זַעְפּוֹ שֶׁל אַבָּא שֶׁלִי. וְאִישׁ מֵהֶם וַדַאי לֹא רָאָה אֵיךְ נִלְקַחְתִּי בְּחֹזֶק-יָד מִן הֶחָצֵר, וְאֵיךְ נִגְרַרְתִּי דֶרֶךְ הַמִדְרָכוֹת וְהַדְשָׁאִים. וְעוֹד מְעַט יָבוֹא הָעֶרֶב, וְכָל הַיְלָדִים יֵשְׁבוּ בְּחַדְרֵי הוֹרֵיהֶם, יִשְׁתּוּ תֵּה חַם, יְשַׂחֲקוּ בְּמִשְׂחֲקֵי-חֶדֶר עַלִיזִים וְאַחַר-כָּךְ יֵלְכוּ לִישֹׁן. וְהַהוֹרִים יְלַווּ אוֹתָם, וְאוּלַי אֲפִלוּ יִשְׂאוּ אוֹתָם עַל כַּפַּיִם אִם יִהְיוּ עֲיֵפִים מְאֹד. וּוַדַאי יָשִׁירוּ לָהֶם שִׁירֵי-עֶרֶשׂ נְעִימִים…
וַאֲנִי? עַד מָתַי אֶהְיֶה כָּלוּא בַּחֶדֶר? וּמַה יַעֲשֶׂה בִּי אַבָּא כְּשֶׁיַחֲזֹר?
קַמְתִּי עַל רַגְלַי, נִסִיתִי לִפְתֹּחַ אֶת הַדְלָתוֹת, אֲבָל הֵן הָיוּ נְעוּלוֹת. הִתְכַּעַסְתִּי עַל עַצְמִי וְעַל אַבָּא וְעַל יוֹרָם וְעַל הַדְמָמָה הַמוּזָרָה שֶׁבַּחֶדֶר וְהִתְחַלְתִּי לִבְעֹט בְּכָל כֹּחִי בַּדְלָתוֹת. בּוֹעֵט וְצוֹעֵק:
“הוֹצִיאוּ אוֹתִי מִכָּאן! הַדְלָתוֹת נְעוּלוֹת! הוֹצִיאוּ אוֹתִי!…”
עַד מְהֵרָה הִתְעַיַפְתִּי וְחָדַלְתִּי. דַלְתוֹת-הָעֵץ הַחֲזָקוֹת אֲפִלוּ לֹא רָעֲדוּ וְרַגְלַי הֵחֵלוּ כּוֹאֲבוֹת. הִתְרוֹצַצְתִּי בַּחֶדֶר מִפִּנָה לְפִנָה וְלֹא מָצָאתִי לִי מָנוֹחַ. הִרְגַשְׁתִּי שֶׁנַעֲשָׂה כְּבָר מְאֻחָר, וְעוֹד מְעַט יַחֲזֹר אַבָּא מִן הָעֲבוֹדָה וְכָל הַהַצָגָה תַּתְחִיל מֵחָדָשׁ! אֲנִי מֻכְרָח לָצֵאת מִכָּאן! לָצֵאת וְלִבְרֹחַ הַרְחֵק, וְשֶׁאַבָּא יִבָּהֵל וְיַחְשֹׁב שֶׁנֶעֱלַמְתִּי בַּפַּרְדֵסִים, שֶׁהָלַכְתִּי לְאִבּוּד, אוֹ שֶׁחָטְפוּ אוֹתִי הָעַרְבִים… וְשֶׁיִצְטַעֵר לוֹ וְיִתְחָרֵט עַל הַכֹּל; עַל כָּל הַמַעְצָר הַזֶה!… נִרְאֶה אוֹתוֹ, אֵיךְ יַתְחִיל פִּתְאֹם לְהִתְגַעְגֵעַ אֵלַי וּלְחַבֵּב אוֹתִי וּלְפַנֵק אוֹתִי, וּלְהִתְעַצֵב לוֹ עַל הַכֹּל…
וּפִתְאֹם, בְּעוֹדִי שׁוֹגֶה וְהוֹזֶה בְּהִרְהוּרִי עֶלְבּוֹן וְנָקָם, שָׁמַעְתִּי שְׁרִיקָה מֻכֶּרֶת מַגִיעָה מֵעֵבֶר לַדְלָתוֹת. קָפַצְתִּי אֶל הַדֶלֶת, הִתְכּוֹפַפְתִּי וְהֵצַצְתִּי מִבַּעַד לְחוֹר הַמַנְעוּל. אַבָּא לָקַח עִמוֹ אֶת הַמַפְתֵּחַ וַאֲנִי יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת מַמָשׁ מוּל הַחֶדֶר, בְּצֵל שְׂדֵרַת הַבְּרוֹשִׁים, אֶת חֲבֵרַי. הֵם עָמְדוּ שְׁפוּפִים, נֶחְבָּאִים מֵאֲחוֹרֵי הַגְזָעִים.
“אַל תִּפְחֲדוּ!” קָרָאתִי לָהֶם, “אֵין כָּאן אַף אֶחָד!”
רָאִיתִי אֵיךְ הֵם הֵחֵלוּ לְהִתְגַנֵב בַּחֲשַׁאי לְעֵבֶר הַחֶדֶר. הֵעִיפוּ מַבָּטִים חוֹשְׁדִים לְכָל עֵבֶר וּמִהֲרוּ לְהִסָתֵר תַּחַת כָּל שִׂיחַ.
“אַבָּא הָלַךְ!” צָעַקְתִּי אֲלֵיהֶם, “וַאֲנִי כָּאן לְבַדִי! בּוֹאוּ! פִּתְחוּ אֶת הַדְלָתוֹת! בּוֹאוּ, הַצִילוּ אוֹתִי!…”
וְהֵם בָּאוּ נִרְגָשִׁים וְנִלְהָבִים, עָלוּ עַל הַמִרְפֶּסֶת, נִדְחֲקוּ אֶל הַדֶלֶת וְהֵחֵלוּ לְסַפֵּר לִי בְּחִפָּזוֹן, כִּי רָאוּ הַכֹּל וְאֵיךְ עָקְבוּ אַחֲרֵינוּ עַד לַחֶדֶר, וְאֵיךְ עָמְדוּ וְהִמְתִּינוּ מִתַּחַת לַבְּרוֹשִׁים עַד שֶׁאַבָּא יְכַלֶה בִּי אֶת כַּעְסוֹ וְיִסְתַּלֵק. וְאַחַר כָּךְ הֵם הִתְיַשְׁבוּ עַל הַמִרְפֶּסֶת, שׂוֹחֲחוּ אִתִּי דֶרֶךְ חוֹר הַמַנְעוּל, וְהִתְיַעֲצוּ בֵּינֵיהֶם מַה יַעֲשׂוּ וְאֵיךְ יְחַלְצוּ אוֹתִי מִכִּלְאִי. וְעַכְשָׁו! מִיָד! הֵן זוֹהִי הַהִזְדַמְנוּת! מַהֵר, מַהֵר, לִפְנֵי שֶׁאַבָּא יַחֲזֹר…
הֵם הִתְאַמְצוּ מִבַּחוּץ לִפְרֹץ אֶת מִסְגֶרֶת הַמַנְעוּל, וַאֲנִי מִבִּפְנִים, מְעֻצְבָּן כֻּלִי, צוֹעֵק אֲלֵיהֶם, מְטֻשְׁטֵשׁ מֵחֲמַת הִתְלַהֲבוּת, וְנוֹתֵן לָהֶם הוֹרָאוֹת מְבֻלְבָּלוֹת:
“כֵּן, כֵּן! לֹא, לֹא! כָּכָה זֶה לֹא יֵלֵךְ! אוֹ כֵּן, כָּכָה! זֶה טוֹב! לֹא, לֹא כָּכָה…”
לְבַסוֹף רָאוּ שֶׁהַדְלָתוֹת סַרְבָנִיוֹת, וְאֵינָן רוֹצוֹת לְהִפָּתֵחַ, וְרָצוּ וְהֵבִיאוּ מוֹט בַּרְזֶל וְתָחֲבוּ בֵּין הַדֶלֶת לְבֵין הַמַשְׁקוֹף. בְּקוֹל פִּצוּחַ שֶׁל עֵץ וּבַרְזֶל הִתְרַסְקָה דֶלֶת הָעֵץ הַכְּבֵדָה, הַחִיצוֹנִית, דֶלֶת-הָרֶשֶׁת הַפְּנִימִית נָפְלָה מִיָד אַחֲרֶיהָ, וַאֲנִי – אֲנִי הָיִיתִי חָפְשִׁי!
חִישׁ-מַהֵר חָלַפְתִּי עַל-פְּנֵי הַדְלָתוֹת, וְעוֹד הִסְפַּקְתִּי לִסְגֹר קְצָת, לְפָחוֹת אֶת דֶלֶת-הָרֶשֶׁת, שֶׁהַיַתּוּשִׁים לֹא יְמַלְאוּ אֶת הַחֶדֶר – וְיָשָׁר, מִבְּלִי לְהַבִּיט אֲפִלוּ לַאֲחוֹרַי, בְּרִיצָה מְהִירָה נִשֵׂאתִי עַל-פְּנֵי הַשִׂיחִים אֶל שְׂדֵרַת-הַבְּרוֹשִׁים – וּמִשָׁם אֶל מְקוֹם הַמַחֲבוֹא שֶׁלָנוּ, הַנִסְתָּר בֵּין הַפַּרְדֵסִים…
שִׁבְעָה יָמִים וְשִׁבְעָה לֵילוֹת תְּמִימִים עָמַדְתִּי בְּמִרְיִי – וְלֹא חָזַרְתִּי אֶל הַחֶדֶר. שָׁמַעְתִּי מֵחֲבֵרַי שֶׁאַבָּא וְאִמָא רוֹגְזִים עָלַי מְאֹד. גַם בִּגְלַל מַעֲשֵׂה הַקְטָטָה אֲבָל יוֹתֵר בִּגְלַל הַפְּרִיצָה הַמְגֻנָה אֶל הַחֶדֶר, וּבִגְלַל הַנֵזֶק שֶׁגָרְמוּ חֲבֵרַי, שְׁבִירַת הַדְלָתוֹת, רִסוּק הַמַשְׁקוֹף וְהַכֹּל.
לְמַעַן הָאֱמֶת, לֹא הָיוּ לִי שׁוּם כַּוָנוֹת לְחַבֵּל בַּחֶדֶר. וְאִלוּ הָיָה אַבָּא בָּא אֵלַי וּמוּכָן לִשְׁמֹעַ מַה בְּפִי – גַם הָיִיתִי מַסְבִּיר לוֹ זֹאת. הֲרֵי זוֹ הָיְתָה מַמָשׁ שַׁרְשֶׁרֶת מַעֲצִיבָה שֶׁל אִי-הֲבָנוֹת. אֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי כַּמָה חֲמוּרִים נִרְאוּ מַעֲשֵׂי בְּעֵינַי אַבָּא, וְכַמָה מַכְעִיס אוֹתוֹ הַדָבָר, וְעוֹד לְאַחַר שֶׁהִרְבָּה כָּל כָּךְ לְהַזְהִירֵנִי. וְאַבָּא מִצִדוֹ וַדַאי שֶׁלֹּא הֵבִין כַּמָה עֶלְבּוֹן וּבוּשָׁה הָיָה בְּמַעֲשֵׂה כְּלִיאָתִי. וְעוֹד יוֹתֵר בְּכָךְ שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ לְהִתְחַנֵן בִּפְנֵי חֲבֵרַי שֶׁיְשַׁחְרְרוּ אוֹתִי מִיָדָיו שֶׁל… אַבָּא…
אֲבָל הַזְמַן עָשָׂה אֶת שֶׁלוֹ. בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָבָר הִתְחִילוּ לָבוֹא אֵלַי מִשְׁלְחוֹת-פִּיּוּס מִטַעַם אַבָּא. רִאשׁוֹנִים – הַיְלָדִים, אַחֲרֵיהֶם – הַמוֹרָה, שֶׁבִּקְשָׁה שֶׁאַשְׁלִים עִם אַבָּא וְאָשׁוּב הַבַּיְתָה; וּלְבַסוֹף אֲפִלוּ אִמָא, שֶׁבָּאָה לְפַיֵס אוֹתִי וּלְהַחֲזִיר הַכֹּל לְתִקְנוֹ.
לְאַחַר שִׁבְעָה יָמִים נִשְׁבַּרְתִּי וְחָזַרְתִּי לַחֶדֶר. אַבָּא קִבֵּל אוֹתִי בִּשְׁתִיקָה וְלֹא הִזְכִּיר כְּלָל מַה שֶׁהָיָה. לַמָחֳרָת בָּאוּ גַּם הַנַגַרִים וְתִקְנוּ אֶת הַנְזָקִים, וְהַכֹּל כְּאִלוּ לֹא הָיָה. עָבְרוּ יָמִים, חָלְפוּ שָׁבוּעוֹת וְגַם הַיְחָסִים עִם אַבָּא חָזְרוּ אַט-אַט לְקַדְמוּתָם. מֵאָז לֹא שַׁבְתִּי לְהִתְקוֹטֵט עִם יוֹרָם, וְלֹא חָזַרְתִּי מֵאָז לְהִשְׁתַּתֵּף בַּהַרְבָּצוֹת הַהֲמוֹנִיוֹת. כְּאִלוּ הָיִיתִי חוֹלֶה בְּאֵיזוֹ מַחֲלָה קָשָׁה, וּלְאַחַר שֶׁהֶחֱלַמְתִּי נִרְאוּ מַעֲשַׂי הַקוֹדְמִים רָעִים וְלֹא טוֹבִים. וְאֶת הַלֶקַח שֶׁלָמַדְתִּי אָז לֹא שָׁכַחְתִּי עַד הַיוֹם הַזֶה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.