רקע
שולמית הראבן
תפקיד האינטלקטואל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

כותרת רשימה זו היא כותרת מגמתית: כביכול, ברור לכולנו מראש שיש לו לאינטלקטואל תפקיד למלא בחברה, מחוץ לתחום עיסוקו המיקצועי. למעשה, כל תפקיד שהאינטלקטואל נוטל על עצמו בתחום החברתי כל־כולו בהתנדבות, ורק אם רצונו בכך. אנו מניחים מראש שאינטלקטואל הוא קודם־כל אזרח, וכאזרח יש לו חובות לחברה, כולל חובת השמירה על הקיום. אבל זו מוטלת עליו כאזרח, ולאו דווקא כמה שקרוי באותו תואר שאינו אלגנטי ואינו נוח אפילו לביטוי מילולי, אינטלקטואל, ואין כמותו קשה להגדרה מדויקת. יש מדברים על תפקיד הסופר בחברה, וגם בזה שמץ של גניבת דעת מילולית. תפקידו של סופר בחברה הוא לכתוב ספרים, וגם כאן רצונו – כבודו. מה גם שלא כל סופר הוא אינטלקטואל, ובוודאי שלא כל אינטלקטואל הוא גם סופר, ואפילו הוא רהוט בצירופי מילים.

ולמרות כל ההסתיגויות האלה, רובנו יודע, פחות או יותר, באילו אנשים מדובר בחברה שבה הוא חי. מדובר באנשים שחלק גדול מזמנם – לעיתים קרובות מאד, על חשבון זמנם היוצר – מוקדש לחשיבה חברתית בוחנת. מדובר באנשים המסוגלים לאסוף יחד מיספר הנחות, מיספר תיזות, הרבה עובדות בשטח, ולתת לכולן ביטוי רהוט ומופשט ש“עושה סדר” באי־הסדר, ומתייצב כביכול נגד כל מגמת האנטרופיה והתפזרות חסרת־הפשר של קיום רב־פרטים, מושך לעבר פטאליזם, ולא תמיד מובן.

שני קצוות ברורים למדי מסתמנים בדרך־כלל בקבוצת אנשים זו, שהיא על־פי עצם הגדרתה תמיד קבוצת מיעוט. הדגם האחד הוא דגם שאפשר, בחסד, לכנותו “דגם האהבה הכללית”. דומה לו אולי “המשורר המוכתר” הבריטי, poet lautreate, תואר שהמלכה מעניקה למשורר אחד בדור, לאו דווקא לטוב שבהם מן הבחינה הספרותית. הוא קודם כל משורר המלוכה ואיש הקונסנסוס. אחד המשוררים המוכתרים של אנגליה נשאל פעם מה רעיון האושר שלו. תשובתו היתה: לשבת בגינה אנגלית ולקבל מברקים על נצחונות אנגליה ביבשה, בים ובאוויר.

זה נחמד, בודאי; אבל אין זה ממין הענין, כי כדי לקבל תשובה כזאת אין צורך באינטלקטואל, ומספיקים לנו גם סבא וסבתא. ההתכוונות לקונסנסוס הפטריוטי, שאין עימה כל מעורבות מעשית, אותו “דגם האהבה הכללית”, היא אולי דרך־המלך לכיבודים ולפרסים של אומה סנטימנטלית, אבל יש בה גם רופסות רוחנית מובהקת. קשה שלא לחוש כאן בחרדות האדם עצמו, שאינו מבחין בין ביקורת לבין הרס, בין שאיפה לשינוי לבין חורבן הבית. כל רצונו – שלא יטלטלו חלילה את הסירה. האינטלקטואל אוהב־כולם שלנו אינו ממלא תפקיד מחנך, אינו מבדיל בין טוב ורע, אינו עוסק בנורמות, ואף אין לו מידע, או שהוא מדחיק מידע למען שלמות התמונה הסנטימנטלית, או למען שלוותו הנפשית; וכבר אמר מי שאחר שפסימיסט אינו אלא אופטימיסט שקיבל מידע. יש לו אוהדים בכל המחנות, כשהם נזכרים בו; מעטים מתייחסים אליו ברצינות. כיון שהוא חושש לעורר כעס, אין בו כושר השינוי והתמורה ביחס לסביבתו. הוא נוח כמו נעלי־בית ישנות. ואינטלקטואל נוח – אלה תרתי דסתרי.

ידע זאת גם דוד בן־גוריון, כאשר אמר בראיון עם אהוד בן עזר (“אין שאננים בציון”): “אינטלקטואל שיחשוש לבקר בישראל דברים הטעונים ביקורת, שמא הביקורת תזיק למדינת ישראל, אינו מבין צורכי ישראל וטובת ישראל. אין דבר שיזיק ויסכן יותר מליקויים פנימיים שיתעלמו מהם ולא יעשו מאמצים מתמידים לתקנם. וראשית התיקון – ראיית הליקוי וגילויו בלי רחמים, כי רק אז אפשר לסלקו ולשמור על עליונותו הרוחנית… (שבכוחה) נתקיים עמנו בתנאים ששום עם אחר לא עמד בהם”.

בנקודה עמוקה כלשהי הכל יודעים זאת. אלה שנטלו על עצמם את תפקיד המשורר המוכתר, שאינו עומד בעימות, בעלי התפיסה הפרחונית של החיים (הכל בשם ההישרדות), שכחו והשכיחו מאתנו שהעיסוק האלוהי הראשון אחרי הבריאה היה ההבדלה, הבדלה בין אור וחושך. האכילה מעץ הדעת, זו שלימדה את בני האדם לראשונה להבדיל גם בין טוב ורע, אולי מגרשת אותנו מגן־העדן הקוסנסואלי, או מן הגינה האנגלית המטופחת עם המברקים על נצחונות (אגב, כמה אנשים נהרגו שם בכל הנצחונות האלה ביבשה, בים ובאוויר?…) אבל היא תנאי ראשון לבגרות. התורה לא ביקשה מאיתנו הסכמה לאומית. שתי הפעמים היחידות בתולדות עם ישראל שבהן שרר קונסנסוס לאומי של מאה אחוזים היו במגדל בבל ובמעשה העגל. מי שתופס את תפקיד האינטלקטואל כתפקיד כהן השבט, תמיד ישתתף בקונסנסוס, גם אם הוא מוטעה מיסודו, וראיה מאהרן הכהן.

אלא שאנו מצפים מן האינטלקטואל שלנו שלא יהיה רק כהן, אלא גם אחד־מששים של נביא, ולא ביסוד ניבוי העתיד שבו, אלא ביסוד הדידאקטי, הנורמטיבי, המחנך; וכאן אנו מגיעים לדגם הבא, ולסכנות הטמונות בו.

הדגם השני הוא דגם האינטלקטואל – לעיתים קרובות אינטליגנטי הרבה יותר מקודמו – הקובע אומנם את הנורמות המוחלטות ביותר, אבל אין לו אחריות או רצון לנטילת אחריות באשר לספיגת התוצאות. הוא, בעצם, זורק דברים והולך. הוא אחראי לניסוח ולאמירת הדברים; אין הוא רואה עצמו אחראי או חייב באיזה־שהוא דבר נוסף על ההטפה בשער. לפעמים הוא עושה זאת אפילו מחוץ־לארץ.

אחד הדגמים הספרותיים הקולעים ביותר של מצב זה מצוי בספרו של הרמן ווק, “המרד על הקיין”. סטיב מאריק, קצין ראשון גזעי ומבריק של האוניה, מואשם במרד נגד הקברניט, סירוב למלא פקודות ונטילת הפיקוד לידיו באורח בלתי־חוקי, בעת קרב. הסעיף שעל־פיו פעל מאריק, לטענתו, היה סעיף עמום למדי, האומר שהקצין הראשון רשאי ליטול את הפיקוד ולהדיח את מפקדו אם המפקד מראה באורח ברור סימנים של אי־תיפקוד הקשור במחלת נפש, או אי־שפיות. מאריק היה בטוח שהוא פועל כחוק.

במהלך המשפט נתברר שמאריק פעל על־פי עצת אחיתופל. גיבור המעשה לא היה מאריק, אלא קצין אחר, סופר צעיר ושחצן ששמו קיפר. קיפר הוא שהסית כל העת להדיח את הקברניט קויג. קיפר הוא שמצא את הסעיף. קיפר הוא ששיכנע את כולם שקויג חולה נפש.

קויג לא היה מפקד טוב. הוא היה, אולי מפקד בינוני־מינוס, שאסור היה להשאיר אותו בפיקוד כאשר פרצה מלחמה אמיתית. קויג היה מקרה גבולי. הוא גם לא היה סימפטי. רוב קציניו היו פיקחים ממנו. אבל, כפי שאמר הפרקליט היהודי במסיבה שאחרי המשפט, קויג הוא מה שיש; ועד שהאדונים קיפר וחבריו התגייסו להצלת המולדת, קויג הוא “כל מה שעמד בין הסבתא היהודייה שלי לבין הגרמני שינגב את ישבנו בסבון העשוי מסבתא שלי”. קיפר, כראוי לאינטלקטואל מן הדגם השני, “חשב בגדול”: הביצוע הפחות־מבינוני, כל הדמות הנברוטית, המכוערת, המבולבלת, ששמה קויג, היו בעיניו אבי כל חטאת. קיפר, דווקא כסופר, לא יכול היה להתפשר על בינוניות. העליתיזם שלו היה אמיתי וכן; הנורמות שלו היו נורמות אבסולוטיות הראויות לשבח ולמחשבה. אבל, בסופו של המשפט, בקיפר המסית והמדיח לא דבק רבב: הוא סיים את הקריירה הצבאית שלו בכבוד, והלך הביתה לכתוב ספר. סטיב מאריק, בחור מרבבה, ימאי מבטן ולידה, הודח מן התפקיד והקריירה הימית שלו נשברה, ורק להטוטי פרקליטו הצילו אותו ממאסר כבד. לא ייפלא שהפרקליט היהודי, בעת המסיבה שאחרי המשפט, השליך את כוס השמפניה שלו בבוז גמור בפניו של קיפר החוגג, והלך הביתה. בעיניו, האשם האמיתי לא עמד לדין כלל.

תפקיד ההצבעה על נורמות מוחלטות בלא נטילת אחריות לתוצאה הוא אומנם תפקיד לגיטימי; אבל הוא מעורר שאלה מוסרית כבדה. הסופרים ואינטלקטואלים הנוהגים כן, כאנשים בעלי מוּדעוּת גבוהה, ערים לדילמה בלי שום ספק. יש המושכים בכתפיהם: זה מה שאני יכול, אינני מסוגל לעמוד בתוצאה. יש המתרצים את עמדתם בחלוקת תפקידים, או הפרדת רשויות: אני מצביע על העקרון, והביצוע והתוצאה הם עניינם של אחרים. לציניקאים שבינינו מזכיר הדבר את שירו המפורסם של טום לרר: “אני יורה את הטילים, אבל איפה הם נופלים – זה כבר לא עסקי, אמר ורנר פון־בראון”. יש משהו פגום מאוד בהפרדה הזאת, שרובנו מסרב, אינסטינקטיבית, לקבל. היו בינינו אנשים שהסתובבו בין הבריות ואמרו בלב כואב שצריך, לטובת העם, להרוג מנהיג פלוני, פוליטיקאי אלמוני, כל עוד הוא קטן; שאילו הרגו את היטלר בזמן, השואה לא היתה מתרחשת. אלה היו משתתקים מייד בבושת פנים כאשר שאל אי־מי את השאלה הצינית אם הם מוכנים לעשות את המלאכה בעצמם. איש מהם לא היה מוכן לכך. חוסר־האחריות הגובל בפלילים היה טמון בכך, שתמיד יכול היה להימצא איזה סטיב מאריק שיקבל אותם ברצינות ויילך לבצע – והוא שישלם את המחיר. אותם רבנים של גוש אמונים שנתנו את ברכתם לרצח במכללה ולהתנקשות בראשי הערים, ונשארו בבית, אשמים לא פחות מן המבצעים עצמם. הרבי מלובביץ', שנתן הוראה למר בגין לכבוש את דמשק, ניצל מן האשמה רק מפני שלא שמעו בקולו.

הדברים חמורים במיוחד כאשר מדובר בתביעה נורמטיבית קיצונית מן ההנהגה. נכון שאינטלקטואל אינו מנהיג ואין זה תפקידו; אבל בוודאי שאינו יכול לזרוק תביעות מוחלטות בלי להציע כיצד פותרים, אם כן, את הבעיות שתיווצרנה כתוצאה מהצעתו. מי שהטיף, למשל, שלא להקים את ממשלת האחדות הלאומית, בשמם של עקרונות שלפחות תיאורטית כולם נכונים – צריך היה גם לתת תשובה כיצד, אם כן, הוא מציע לצאת מלבנון, להציל את הכלכלה, ולקדם את תהליך השלום, שלא לדבר על הרגעת האלימות ברחוב. שלא לדבר גם על כך שכל המטיף חייב גם לשאת בתוצאות בגופו, לכל אורך הדרך.

העמדה העליתית, ככל שהיא יפה ומושכת, אינה יכולה להתקיים כלל שלא בתנאי מציאות קיימת. ברגע בו היא מתנתקת מן המצוי, ועוסקת רק ברצוי, אין לה משקל; ולא עוד. אלא שכולנו למדנו גם מארקס ויודעים שהחויה קובעת את השקפת העולם, ומי שחוכמתו כל העת מרובה ממעשיו, בסופו של דבר אין חוכמתו מתקיימת. אין מוסר בחלל הריק.

שני הדגמים האפשריים שהזכרנו כאן, ככל שהם נראים לא רק מנוגדים, אלא כמעט בלתי שייכים זה לזה, יש להם באורח מפתיע כמה מכנים משותפים. בשני הדגמים כאחד אין מעורבות בעשייה, ושניהם, מעצם היותם בעלי עמדה סטאטית מעיקרה, אינם מסוגלים בעצם לשנות מאומה. דגם אהרן הכהן, בדיוק כדגם נביא הזעם, איך־שהוא רחוקים שניהם מן המציאות כמעט באותה מידה. הראשון עומד רחוק, טהור־עיניים מֵראות רע, בעצם מראות אמת; השני דווקא עומד קרוב, ומצלם “סטילס” לבקרים, אבל אינו סבור שתפקידו לשנות למשהו בפועל, אלא להכריז בלבד, שניהם מסרבים, בעצם, “ללכלך את הידיים”.

מהו איפוא מרחב התימרון של אינטלקטואל בן־זמננו, המבקש להיות מעורב ולגרום לשינוי, אבל בסיגנון הזמן הזה, ולא ככהן ולא כנביא־זעם, אלא כאדם מן השורה, שיתרונו היחיד – במיומנות שיש לו, כושר המחשבה הבוחנת?

התשובה המתבקשת: האינטלקטואל מתבקש, בראש ובראשונה, לעשות עבודה אינטלקטואלית; וזאת, למרבה הפלא, אינה נעשית בדרך־כלל על־ידי אף אחד משני הדגמים. למעשה, עונים שניהם על הגדרתו המפורסמת והלא־מחמיאה של אביו של בנימין ד’יזרעאלי מיהו אינטלקטואל. אמר ד’יזרעאלי האב: אינטלקטואל הוא אותו אדם שאם יש לו ברירה ללכת לגן־עדן, או לקרוא ספר על גן־עדן, יעדיף לקרוא את הספר. זו הגדרה קולעת מאוד של ליקויָם הגדול ביותר של רוב האינטלקטואלים: בניית המודל הסטאטי, שאינו מבחין בתהליכי המציאות הדינאמית. למעשה עד שיגמור האינטלקטואל שלנו לקרוא את הספר, או שישונו פני גן־העדן כליל, או שלא יהיה גן־עדן; בוודאי במציאות הישראלית, בה מהירות התמורה היא מן הגבוהות שבעולם. יתרונו – וחסרונו – של מודל הוא בדיוק בהיותו מודל בלבד; אחר־כך אפשר להגיד: אז טעיתי, אז מה.

ואם כן, בראש ובראשונה מחייב היושר האינטלקטואלי האמיתי שיהיה אדם לא רק בעל דיעה, אלא גם בעל ידיעה מעודכנת; ולשם כך צריך לרדת למה שהשופט ברק כינה באחרונה בשם “שדה הקרב”, או מה שהמפונקים שבקרב אנשי־הרוח שלנו קוראים בבוז בשם “ז’ורנליזם”. בלי ידיעה מעודכנת לגמרי של המתרחש בשטח, בלי היכולת לקרוא נכונה לא את צילום־הסטיל, אלא את סימניו של תהליך אמיתי, להבדיל מתהליך תיאורטי מדומה, אין מישקל לדיעה. וכבר אמרו חכמינו: איזהו חכם? הרואה את הנולד; לא בכוח הנבואה לעתיד־לבוא, אלא את מה שנולד כאן־ועכשיו, את התהליך המתחיל זה־עתה להתרחש, והוא עתיד לשנות את פני הדברים. הדוגמה המתבקשת היא הכהניזציה של גוש אמונים, המתרחשת לעינינו בפועל במעשים: שש ההופעות הציבוריות הרשמיות האחרונות של הגוש נעשו כולן בשיתוף פעולה גלוי עם כהנא, וצריך להיות תמים מאד שלא לראות בכך תהליך. דוגמא אחרת היא הנטיה לעבר צביון פוליטי־מיפלגתי של גופים שהתחילו דרכם כחוץ־פרלמנטריים לחלוטין. כמו בקליידוסקופ, משתנים כל מרכיבי המציאות שלנו לבקרים, ומי שנשאר בתמונה – או בתדמית – הישנה, הנוחה, הטובה, שכבר הסכין עימה, ימצא את עצמו מהר מאוד מחוץ למציאות.

מי שיש לו תדמית משל עצמו על השואה, או על מלחמת השיחרור, או על “המחתרות” ר“ל, או על “השמאל”, גם זה ר”ל, קשה מאד־מאד להוציא מראשו את התדמית שלו, אפילו בעזרת עובדות שאין עליהן עוררין. כל תועמלני הבחירות של כל הגופים הפוליטיים מכירים עניין זה היטב. האנשים שהיתה להם “תדמית בגין” בחלקם הגדול לא שינו אותה עד היום, למרות כל מה שקרה. האנשים שהיתה להם “תדמית פרס” נשארו, בחלקם, בתדמית־הידע הישנה, למרות כל מה שראו עיניהם. יצירת התדמיות הללו ברובה, כנראה, בצרכים נפשיים על המדמה, ולא בהגיון; וכך יש בינינו מי שרואה את מפ“ם כ”בוּנד“, את הערבים כנאצים, את הדתיים כ”יהודים אמתיים", ואת גוש אמונים כחלוצים, ושום דבר לא יזיז אותם מדעתם.

כאן ברור למדי תפקידו של האינטלקטואל. בוודאי שהוא חייב ללמד את כולנו דיפרנציאציה; אבל הוא גם צריך, בראש ובראשונה, להיות מסוגל לספק את הדיסונאנס הקוגניטיבי, את העימות המתמיד בין עובדות לבין תדמית־הידע או “רוח התקופה” ר"ל של רוב הציבור. לומר: מה שאתם יודעים אינו נכון, או שכבר אינו נכון, או שלא יהיה נכון בעוד זמן קצר מאד. ויש כאן, בוודאי, גם כורח המידע, איסופו ובדיקתו ועידכונו; אבל הרי זאת, על־פי עצם הגדרתה, עבודה אינטלקטואלית.

התפקיד השני של האינטלקטואל בן־זמננו – אולי יפה לקרוא לו בשם “אינטלקטואל חילוני” – הוא ללמד קודם־כל את עצמו, ואחר־כך את רוב הציבור, לחשוב באלטרנטיבות, ותוך שיקול המחיר של כל אחת מהן. ככלות הכל, חברה ועם ומדינה אינם עניינים מופשטים, אלא גם בהם קיים – אולי יותר מכל דווקא בהם – מאזן אקולוגי. אינטלקטואל המתעלם מקיומו של מאזן בזה בחברה שבה הוא חי, עשוי לגרום לשואות של ממש. כל הצעה של מהלך ראדיקלי – ומי שמבקש לשנות, אינו יכול לפסול מחשבה כזאת על הסף – חייבת להיבדק לאור השאלות מי יספוג את המחיר, ואם אפשר בכלל לעמוד בזה בלי קריסת הכוסות. האינטלקטואל הפועל בתוך חברה, ולא מחוצה לה – וידוע שהרבה מאוד אינטלקטואלים מתפתים על נקלה להישאר בעצם בחוץ, וקשה להאשים אותם: שדה־הקרב איננו מקום נעים – חייב לפעול כמדען בתחום האקולוגיה: איך לשנות, איך לתקן, איך לשפר, בלי להרוס את הכל. והדבר מחייב גם חשיבה באלטרניטיבות: מה יקרה אם נעשה כך, מה יקרה אם נעשה אחרת, מה המחיר של כל אחת מן ההצעות. דוגמה מובהקת לחוסר חשיבה מן הסוג הזה היא תיפקוד הממשלה בימי מלחמת לבנון ותהליך קבלת ההחלטות שלה. היתה זו פעולה של היסחפות, פעולה בלתי־אינטלקטואלית מובהקת, מפני שלא הוצגו למעשה בפני הקבינט המלחמתי שום אלטרנטיבות תקפות – ואף לא המחיר. דוגמה אחרת היא תגובת חלק מן הציבור כאשר נתגלתה פרשת השב“כ. חלק טען בלהט: לא לגעת בזה, יהרסו את השב”כ. חלק אחר טען, בלא פחות להט: השב"כ שבק, אפשר לסגור את העסק. שניהם כאחד, כמצופה, נתבדו: נתברר שאפשר לאתר ולהכיל את הבעיה בגבולות הנכונים, אפשר ליצור שינוי לטובה במיסגרת החוק בלי שהכל יתמוטט. החשיבה בנוסח “או הכל, או לא כלום” היא מיסודה חשיבה אנטי־אינטלקטואלית, בעצם – רדוּקציוניסטית ומצמצמת, ולרוב היא מוכתבת על־ידי חרדות ולא על־ידי קריאה נכונה של המציאות. חובת האינטלקטואל – שוב, רק אם הוא מתנדב לך – היא לומר לשלטון: אין פחד מפני השינוי, להיפך: קיימת חובת השינוי, חובת התמורה והשיכלול; אבל קיימת תחילה החובה לבדוק היטב לְמה השינוי יגרום, מה כל שאר האפשרויות, ומי יספוג את המחיר.

עד כאן לא אמרנו בעצם שום דבר חדש. הביקורת המתמדת של גופי־הידע ותדמיות־הידע, לאור מידע זורם כל הזמן, חובת ההערכה המחודשת של הכל בלי יוצא־מן־הכלל, היא בעצם החובה הנדרשת במדעים המדויקים; החשיבה מן הסוג האקולוגי, המעמידה את האדם במרכז, כמו גם יכולת החשיבה הפלוראליסטית, היא בעצם חובתה של ההומניסטיקה. אבל בנוסף על כל אלה חייב האינטלקטואל – לעניות דעתי – לעסוק גם בנושא שמכנים אותו, בטעות, ניפוץ מיתוסים, או ניקור בלונים, ואני מעדיפה לקרוא לו בשם בדק־בית במיתוסים.

מיתוסים הנשארים זמן רב בפשוטם דרכם שהם מתרוקנים מתוכן. או חדלים להיות רלוואנטיים, ובסופו של דבר גם מזדלזלים. אם מיתוס הר סיני נשאר בתחום המחזה האורקולי החד־פעמי שהתרחש לפני כך־וכך שנים, במוקדם או במאוחר גם יפוג ביחס לכל דיבר ודיבר לחוד, וכולם יחד. אבל אם מעמד הר סיני הוא מעמד מחייב גם בדורנו, אנו זקוקים היום להומאניזציה של המיתוס הזה, להבנתו במונחי בני־אדם, ובמונחי המשפט של ימינו והאקולוגיה של ימינו. בדק־הבית מחייב אותנו כל העת: מה פירוש מונותאיזם היום? מהי עבודת אלילים בדור זה? מה פירושם של פסל ותמונה? אולי דווקא הכוונה לתדמיות הידע הסטאטיות, הבלתי־משתנות שלנו, תדמית פוליטיקאי בזה או מנהיג אחר? מהו עד־שקר, בשנות השמונים של המאה הזאת? וכאן, אולי, יהיה האינטלקטואל שלנו במיטבו: הדרש המתמיד וחובת הפירוש היא מן העניינים שבתחומו הברור והטבעי – שוב, בתנאי שהוא אכן מכיר את המציאות סביבו, בעירו, באזורו, בדברים המנסרים בחלל העולם, עד כדי היכולת לדרוש מדרש משמעותי; שאם לא כן, הוא ישאר במצבו – ובמעמדו – של האינטלקטואל אליבא ד’יזרעאלי־האב.

ואיש לא הבטיח לאינטלקטואל שלנו, או לכל אדם אחד, גן של ורדים.

ידיעות אחרונות, 12.9.1986

המלצות קוראים
תגיות