מידגם מיקרי: שמונים אחוז טלפונים של יישר־כוח… סקר שכונתי: תשעים אחוז בעד צימצום זכויות…ניחוש סביר: מאה אחוז יושבי כלא רמלה בעד חנינה אוטומטית כעבור שלושה חודשים…

…וכל אלה מלמדים עד כמה עלינו עוד ללמוד הילכות מימשל, ולכמה אנשים אין עדיין הבנה מספקת במושגי יסוד של אירגון חברתי.

בעיה נושנה היא בכל מנהיגות: האם יש לעשות את הטוב בעיני העם, או את הטוב ביותר לעם; ואם נוהגים על־פי הכלל האחרון, מי קובע מה טוב לעם?

במנהיגות מוחלטת אין בעיה: ממילא המנהיג עושה את הטוב בעיניו, שהרי “הוא העם”. הבעיה נוצרת דווקא בדמוקרטיה, שהיא על־פי הגדרתה שלטון העם, ובעיקר בדמוקרטיות החסרות מסורת ארוכה, או נעדרות חינוך אזרחי ראוי ומקיף לנורמות מקובלות.

ידוע ומקובל היום שאין דמוקרטיה אחת ויחידה, אלא קיימים סוגים שונים, גם בהתאם לאופי העם והמדינה, שאין זה דומה לזה, וברוך משנה הבריות – אבל גם בתיאוריה. ד"ר ירון אזרחי לימדנו להבחין, למשל, בין דמוקרטיה משקפת למשכללת. הדמוקרטיה המשקפת משקפת למעשה את יחסי הכוחות; היא נשענת על סקרים־לבקרים, ומשקפת את רצון הציבור באותו רגע. כוחה בדיוק בכך שהיא משקפת. אין היא עוסקת בעתיד ואינה משקיעה בעתיד. היא אומרת לנו מהו צילום ההווה ומה אנשים חשים באותו רגע.

לעומתה, קיימת הדמוקרטיה הקרויה משכללת, כלומר כזאת ששואפת לתקן את המצבים הקיימים, לשכלל את המישטר הקיים, לשפר את פני החברה והנורמות הנהוגות בה, לטובת אזרחיה. דמוקרטיה כזאת מתבססת למעשה על הצבת יעדים והליכה לקראתם, ומשום כך כל־כוּלה אוריינטציה לעתיד והשקעה בעתיד, תוך התיעצות מתמדת. יסוד ההתיעצות חשוב מאוד בסוג זה של דמוקרטיה, כיוון שכדי לשנות לטובה, חייב השלטון לשאול את פי המומחים, וממילא עולה קרנם של לימוד של חקר לעומק. בדמוקרטיה המשקפת אין כמעט מקום לחוות דעתו של מומחה, או של אינטלקטואל, להוציא אולי מומחה הסקרים, כי ההכרעה תיפול תמיד ברוב מניין ולא ברוב בניין.

דוגמה בולטת למה ש“טוב בעיני העם” ראינו באחרונה בעת שלטון הליכוד, כאשר הונהגה “הכלכלה הנכונה” – כנראה לשון סגי־נהור. לכאורה, טוב היה לעם (“…אנחנו ניטיב עם העם”) לצרוך מוצרים באופן חופשי כמעט, להשקיע בדברי מותרות, ולרוץ לעבר רמת־חיים גבוהה מן היכולת. למעשה, היתה זו כלכלה של פשיטת־רגל, שבה במקום לייצר – מוכרים את בית־החרושת. התוכנית החדשה שהונהגה אחרי הבחירות היתה, מצידה, דוגמה בולטת של דמוקרטיה משכללת: תיקון המצב הקיים תוך התייעצות עם טובי המומחים, ופנייה לעם שיצמצם את עצמו. לולא היה העם, המבוהל למדי נוכח סחרור האינפלציה, מוכן לקבל את הנתונים שהוצגו לפניו ולרסן לזמן־מה את יצר הסיפוק המיידי, לא היתה התוכנית מצליחה. ודאי שהכל רצו בנעלי אדידס לכל הילדים, במכשירי וידיאו לעצמם, ובטיולים יקרים לחו"ל; כל סקר שהיה נערך אז בסיגנון “מה אתה רוצה” היה בלי שום ספק מראה מגמה זו בדיוק. אבל מה שהיה טוב בעיני העם, לא בהכרח היה גם טוב לעם. התוכנית החדשה, בצעד יוצא דופן, לא הלכה על־פי סקרים, אלא בדיוק על־פי החשיבה הבסיסית של דמוקרטיה משכללת: להציע לעם דרך טובה יותר לעתיד, ולרכוש את הסכמתו.

מעלתה – לטווח הקצר – של הדמוקרטיה המשקפת היא בפופוליזם שבה. ממשלה־על־פי־סקר, שלטון־על־פי־סקר, הוא לכאורה שלטון דמוקרטי מובהק, כיוון שהוא מקצר מאוד את הצינורות בין “רצון העם” ר"ל לבין השלטון, ומהווה לכאורה דרך מהירה מאוד לדעת מה רצוי וטוב בעיני האנשים על־פי יחסי הכוחות הקיימים. שלטון פופוליסטי אומר: זה מה שרוצים – זה מה שיקבלו. המגרעת ברורה למדי: קשה עד מאוד להסביר לכל האנשים, ולהסביר די מהר, מה השיקולים הבסיסיים. הרבה פעמים אנו מוצאים שאנשים המשיבים על שאלה כוללנית בסקר, חסרים למעשה מידע שיאפשר להם להשיב תשובה אינטליגנטית, ואינם יודעים מה משמעות בחירתם ומה יהיה מחיר הבחירה במציאות. הסקר מטבעו אינו מציג מחיר לשום דבר; הוא הדין בפופוליזם המדיני בכלל. מי שהכריע בשעתו בעד וידיאו־לכל־אזרח, לא הציג את המחיר של ההכרעה הזאת בסחרור שנוצר, באובדן יתרות המטבע, ובשחיקת העצמאות שלנו בשל הגדלת התלוּת בחוץ. השאלה הפשטנית “מה רוצים” אינה מספקת את הרקע, את מיכלול השיקולים, את המחיר, ואף לא את המידע שלפיו ניתן בכלל להכריע הכרעה אינטליגנטית. גם בוויכוח המכריע־מאד על עתיד השטחים, רוב המדינאים עוסקים במישחק רגשות, ורק מעטים מאוד מסוגלים להציג בבהירות את המחיר המלא, בביטחון, בכלכלה, בחינוך, במישטר, באורחות החיים, הן של המשך הישיבה בשטחים, הן של ויתור עליהם. היום, כמעט עשרים שנה אחרי מלחמת ששת הימים, עדיין רוב האנשים האמורים להכריע חסרים מידע ממשי, ובמקום שיקולי אמת, המטבע העובר לבוחר בתחום הזה הן החרדות הקיומיות, חלקן אולי מוצדקות ומחייבות מענה, אבל חלקן מופרכות לגמרי; מצב רגיל כאשר אין די מידע.

התנאי הראשון לפנייה אל העם בסגנון של דמוקרטיה משכללת, להבדיל ממשקפת, הוא שהשלטון עצמו יהיה שלטון חושב, מתכנן לטווח ארוך, ועם זאת – כדי לא לאבד אף לרגע את צביונו הדמוקרטי – פועל על־פי נורמות שלטוניות תקינות ומחמירות. אפשר לכנות שלטון כזה בשם “שלטון לומד ומלמד” – עניין הנראה לנו כמעט אוטוֹפי במציאות הישראלית. ובכל־זאת יש לו כמה תקדימים בהיסטוריה.

כשעמדו לנסח את החוקה האמריקנית, מסמך מפואר עד עצם היום הזה, ישבו כמה עשרות איש, חכמים וטובים ואוהבי־ארצם, ודנו דיון יסודי וארוך בשאלות היסוד של רפובליקה ושל צורות שלטון העם, כשלנגד עיניהם עיקרון של בטחון ורווחה לכל. בהבדל מהותי מן הפופוליסטים, שגם הם דורשים בטחון ורווחה לכל, לא הלכו מנסחי החוקה האמריקנית בחופזה, אלא ניסחו לאט חוקה הנשענת היטב על אדנים אינטלקטואליים מוצקים; לא בכיבוי־שריפה פוליטי. אלא בדיון רעיוני בלא הגבלת זמן. נדונו שם אריסטו ופוליביוס, מקיאבלי והרינגטון, לוֹק ויוּם ומונטסקייה. מגמתם לא היתה לנסח עוד נייר של תרבות־הבלאי הפוליטית, שהיום תקֵף ומחר אינו תופס עוד, אלא לקבוע דרכי אירגון חברתי שתחזקנה מעמד לאורך זמן. והנה אחת ממטרותיהם המוצהרות בעת הדיונים היתה למנוע לעתיד־לבוא את עלייתו של השלטון הדמגוגי, כלומר שלטון הרודף שררה אשר נקנית בעזרת מציאת־חן קלה בעיני רוב העם. היום היינו קוראים לכך בדיוק “שלטון על־פי סקר”. בימיהם לא היה סקר נהוג, ולא עוד, אלא שבחיים הפוליטיים השתתפו הלכה־למעשה רק “האנשים האחראים”, שהם על־פי הגדרת אותם הימים בעלי רכוש, שיש להם מה להפסיד, למותר להזכיר כאן שלנשים לא היה פתחון־פה בכלל. רוב האוכלוסיה לא היתה בסכימה. כך שאפשר אולי – במושגי היום – להטיל ספק בהרכב הדמוקרטי של קבוצת המנסחים האמריקנית. היא גם טעתה טעות קשה מאד, אולי בגלל עצם ההרכב ההומוגני־יתר־על־המידה של חבריה; איש מהם לא נתן לדעתו על עבדוּת השחורים בארצות־הברית, והקבוצה לא ראתה כל פסול ביצירתה של דמוקרטיה מופתית ללבנים־בלבד. כמה עשרות שנים אחר כך שילם העם האמריקני את המחיר הנורא: פרצה מלחמת־האזרחים.

אבל תחושת האנשים המנסחים שיש להימנע בכל־עוז מן הפופוליזם, ימיה כימות עולם. עוד קיקרו היטיב לנסח זאת, כאשר אמר: יש ברפובליקה הרומאית מפלגה של “פּוֹפּוּלארס”, שכל כך שואפים למצוא חן בעיני העם, עד שהם מוכנים להרוס בלי־משים גם את יסודות הדמוקרטיה, אם העם ירצה בכך; ולעומתם קיימים ה“אוֹפּטימאטס”, שבכל מינהגם הציבורי מתכננים, מווסתים ומתקנים את דרכם על־פי תחושותיהם ועצותיהם של הטובים שברומאים. גם קיקרו, כרומאי טוב, הכיר את הבעייתיות שבהבדלה ברורה בין “פּוֹפּוּלוּס” לבין “ווּלגוּס”.

יש מי שיאמר: זו תפיסה עליתית. אבל העליתיוּת אינה בשום פנים היפוכה של דמוקרטיה. העליתיוּת היא עצם השאיפה לתקן, לשכלל, לעשות טוב יותר עתה ולעתיד ולכל השנים קדימה, במיסגרת הדמוקרטיה ותוך התייעצות. העליתיות היא, בראש בראשונה, חשיבה. היפוכה הוא חוסר מחשבה, חוסר תיקון, השארת דברים במצב בלתי מוגדר, בילבול ציבורי, חוסר מידע או סילוף מידע – ובהיעדר נורמות מוצקות פירוש הדבר, למעשה, כיבוי־שריפות מתמיד, שהולך ונעשה קשה יותר ויותר ממשבר למשבר. אפשר לומר שהדמוקרטיה המשקפת, בתנאים מסוימים, היא שהוציאה את השם הרע לדמוקרטיה בכלל, והיא שעלולה לגרום לגעגועים ל“איש החזק”, שישים קץ לבילבול ולהפקרות, גם אם תוך־כך ישים קץ להרבה אנשים טובים והרבה עקרונות טובים בחברה.

אין שום דבר מוּבנֶה בדמוקרטיה עצמה שמחייב, לא כל שכן מצדיק, מצב כזה. המצב נוצר באשר משקלו של הפופוליזם עולה, ומשקל הויכוח האינטלקטואלי יורד. שלטון שיקבל ברצינות את הסקר שעל־פיו כך־וכך אנשים רוצים חנינה אוטומאטית למשל לבעלי משפחות; או פיקוח השלטון על העיתונות; או צימצום סמכויות בית־המשפט, הוא השלטון שיביא בסופו של דבר את הקץ על הדמוקרטיה ויגרום לקבלת מרותו של “האיש החזק” – מפני שיהיה זה שלטון על־פי סקר, שלטון משקף, המשקף במקרה כזה את חוסר המידע וחוסר הנורמות של הרבה מאוד אנשים, ונותן להם מישקל מכריע. שלטון כזה לא יהיה עוד שלטון מנהיג, אלא שלטון מונהג, ומונהג על־ידי המשותף הנמוך ביותר. דמוקרטיה אין פירושה מתירנוּת.

על מה יכול, איפוא, השלטון בישראל להישען בבואו להנהיג, איזו דמוקרטיה הוא יכול לקיים, ומה יש בידו מחוץ לסקר?

אצלנו, כידוע, אין חוקה; וזה אחד המצבים שנקלעו אליהם בשל אי־היכולת להגיע להסכם על עקרונות שיהיו מקובלים גם על הדתיים. אין לשלטון בישראל, איפוא, מה שקיים־ועומד לשלטון האמריקני: חוקה ברורה, על כל התיקונים והתקנות שהוכנסו בה במשך שנים של שלטון דמוקרטי.

נכון שלא בכל הארצות קיימת חוקה. גם באנגליה אין. אבל באנגליה קיים אוצר שלם של פסקי־דין עקרוניים, תקדימיים, המשמש במקום־חוקה ולמעשה ממלא אותו תפקיד עצמו. אצלנו הוחמץ, עם הקמת המדינה, השלב שבו אפשר היה עדיין לנסח עקרונות־יסוד מופשטים הקובעים את הנורמה, ועדיין לא נצטברו די פסקי דין תקדימיים בשאלות־יסוד, כמו בשיפוט הבריטי, ונמצאנו קרחים מכאן ומכאן, העם, בחלקו הגדול, אינו יודע כלל מהן הנורמות הרצויות במשטר המתוקן, ובתי־הספר אינם מלמדים דיים, או שאינם מסוגלים להתמודד עם סוגיות אקטואליות – ונשארים במסגרת הקרה של “העברת שיעורי אזרחות”, ר"ל, לא בכולם מצויים מורים ברמה מספקת לביסוס הנורמות הללו ביסודות חיים וחברה. שמעתי לא־מכבר נער מבית־ספר תיכון (!) האומר במצוקה אמיתית: “איזה ברדק המדינה, כל אחד מדבר מה שבא לו, כל אחד מפגין, הורסים את הדמוקרטיה…”

במצב כזה דווקא דרושה חוקה כאוויר לנשימה; וטוב שבעצם הימים האלה יושבים אנשי הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל־אביב ומנסחים נוסח חוקה – ולו רק כתרגיל אינטלקטואלי, שלהשלכותיו ודאי תהיה משמעות.

אבל נחזור למציאות, אם בראשית המדינה היתה בכמה חוגים מידה של חשיבה עקרונית, ואפשר היה – בדוחק – להשלים גם עם חוסר הבהירות של מגילת־העצמאות, שיש בה יסודות סותרים לא מבוטלים –הרי זה בגלל קיומה של הומוגניות מסוימת בקרב הקבוצות המייסדות, הומוגניות של צנע אישי ואורחות־חיים פשוטים ומגויסים, הומוגניות שהיתה כרוכה גם במידה ניכרת של הסכמה באשר למטרות. התמונה הפוליטית אף היא היתה בעיקרה שלטון ברור של מפלגה אחת, של השקפה בסיסית אחת, ובגלל הישגיה הגדולים לא היה גם צורך להיאבק על קולות הבוחרים לפחות בתקופה הראשונה. בתנאים כאלה, יצירת דמוקרטיה היא כמעט “לא חכמה”: התפתחותה ועצם ההליכה האיטית לקראתה ממצב החירום ההתחלתי היא התפתחות מובנת מאליה, בלי שום רבותא.

הבעיה התחילה בשנות החמישים למדינה, עם ריבוי העליות מכל ארצות המוצא, וכאשר הישוב חדל להיות הומוגני, או כמעט־הומוגני, והפך להיות רב־תרבותי ומכיל בתוכו מיגוון עצום של מסורות, תרבויות, נורמות ורובדי השכלה וחינוך. אפשר לומר שתגובתו הראשונה של השלטון החל להיות חרד לקיומו ולבחירתו, לא היתה לו תחושה שהוא מכיר את קהל בוחריו החדש ויודע להידבר עמו, ושלטון חרד הוא שלטון המתחיל להילחם בכל דרך על קולות בוחריו. פירושו המעשי של הדבר שהוא חדל להציג לפני הבוחרים את האלטרנטיבות ואת המחירים להכרעה זו או אחרת, ומתחיל לפנות יותר ויותר לצד האמוציונאלי, או אף ללחצים של ממש. פרשת הלחצים במקומות העבודה, בתור לשיכון וכיוצא באלה, אינה מן הפרקים המפוארים של מפא"י, המפלגה השלטת בלי מצרים באותם ימים. האירוניה ההיסטורית היא דווקא בהשערה שאולי ולא היה צורך בכל הדברים האלה, וכי קצת פחות בהלה ושתלטנות כתוצאה מבהלה, וקצת יותר פתיחוּת והקשבה מצד השלטון, היו מביאים לתוצאה טובה הרבה יותר. אבל אי־אפשר להיאבק בעבר. אפילו בן־גוריון, שהקפיד במסעותיו לקנות את ספרי אריסטו בחנויות הספרים של אוקספורד, הגיע גם הוא לשפל הפופוליסטי של נאומים מבוימים היטב בידי במאי מקצועי, כשהוא עולה על הבימה גלוי־ראש בגשם, לבוש בטל־דרס צבאי, ואותה שעה פוצחת מקהלה בשיר הלל מתוך “המשיח” של הנדל. לשבחו ייאמר אומנם שהוא סירב לעצת יועציו לבוא לישובי הפרוזדור כשהוא רכוב על חמור לבן. הוא גם סירב להצעת ההפיכה הצבאית של אהוד אבריאל המנוח; כך שהיו תוצאות כלשהן לרכישת הספרים באוקספורד. אבל עצם הלחץ והסוגסטיה נוצרו באותם הימים, ויחד איתם נדחק לפינה עצם הרעיון של בוחר אינטליגנטי, שלפניו ברירה אמיתית ומידע אמיתי, והוא חופשי לבחור כרצונו.

תגובות מבוהלות גורמות לטעויות הקשות ביותר; אבל גם אלה אינן בלתי ניתנות לתיקון למשך הזמן – בתנאי שהשלטון בשנים שאחר כך אכן מעוניין בתיקון, ולא בהנצחת המצב הגרוע שנוצר. כאשר הליכוד חדל להיות אופוזיציה קטנה של שמונה צירי “חרות” בכנסת, וראה לנגד עיניו אפשרות של עליה לשלטון, הפך גם הוא להיות תנועה הנאבקת על קולות בכל מחיר. בהנהגתו חסרת האחריות של מר בגין “הצליח” הליכוד להנציח את כל שגיאות המערך ולקבען לשנים ארוכות: במקום לדאוג לקידומו של הבוחר, להשכלתו, להבאת מידע נכון לפניו, הוא בחר לא בדרך של לחץ על הבוחר, כי לא היו בידיו אמצעי הלחץ, כי אם בדרך של ריצוּי הבוחר, חנופה והבטחה שעולמו הנוכחי הוא הטוב שבעולמות. מפא"י הפחידה את בוחריה הפוטנציאליים; הליכוד החניף להם, בין הרועה ולבין הזאב נבקע השה: פחות ופחות אנשים התאימו עוד בפועל לדגם הבוחר האינטליגנטי, בעל הגישה החופשית למידע: פחות ופחות אנשים ידעו. בבואם לבחור, מה הנורמות הרצויות בשלטון מתוקן. אי־אפשר להיות בוחר אינטליגנטי כשאתה “יודע”, כי שמעת מנואם פלוני, או ממזכיר הסניף (וכל אלה מעשים שהיו), שהליכוד הוא שהביא את אוניות המעפילים מצפון־אפריקה, והמערך… החזיר את האוניות לשם; שבתקופת הצנע נתנו לקיבוצים את כל האוכל שהיה במדינה; ושבגין הקים את המדינה, כי אמר לבן־גוריון מה לעשות. בעיני חלק גדול של ציבור הבוחרים, עד עצם היום הזה, כל הדברים האלה אינם שטויות, אלא אמת לאמיתה, ועל־פיהם יצביעו גם היום. אי־אפשר גם להיות בוחר אינטליגנטי כאשר אין לך מושג מה הנורמה הנדרשת מקבינט המחליט על מלחמה, מה צריכים להיות היחסים בין ראש־הממשלה לבין שר־בטחון, ובין שר־בטחון לבין הצבא; לפיכך, בעיני רבים עד עצם היום הזה, מלחמת לבנון לא היתה שגיאה חובבנית של רשלנות פושעת שאפשר וצריך היה למנעה, אלא סתם ביש־מזל של אנשים טובים ופטריוטים, ענין פטאליסטי, וכל האומר אחרת הוא סתם יפה־נפש מחורבן.

כיוון שכך, נעשה המאבק הפוליטי רחוק מכל דיון רעיוני, והפך להיות תחרות פשוטה על קולות – בדיוק המצב שמפניו הזהיר בשעתו קיקרו, ואשר לו דאגו כל־כך לשים סייג מנסחי החוקה האמריקנית. לא עוד “אופטימאטס” תפסו את כס בית המחוקקים והשלטון, אלא ברוב המיקרים ה“פּוֹפּוּלארס”. אי־אפשר להפריז בחזרה ובשינון של כלל זה: שלטון חרד הוא שלטון פופוליסטי, ושלטון פופוליסטי הוא שלטון חרד. זה הכלל, ובמצב האלקטוראלי לבישראל של היום כל שלטון שיהיה הוא שלטון החרד לגורלו. גם אם קיימים הבדלים השכלתיים מסוימים בין בוחרי ליכוד לבין בוחרי מערך (והגבול עובר בתחום ההשכלה, ולא בתחום העדתי הפשוט) – הרי ששתי המפלגות מחויבות במידה גדולה של פופוליזם כדי לשרוד. במערך, בגללה הרכב האישי, יש עוד קצת מקום פה־ושם לדיון העקרוני, המוציא מן הקיפאון, המקדם. בוועידת “חרות” המפורסמת, של מאבקי השלישיה המובילה שלו (ה"ה שמיר, שרון ולוי), לא היה בכלל ויכוח עקרוני, אלא רק תחרות על קולם של מר הרצל חנוכה ומר גסטון מלכה. במצב זה אין ברירה אלא לנקוט טון אנטי־אינטלקטואלי ורגשני מעיקרו, עויין את החשיבה, וביסודו של דבר פופוליסטי, משקף, ובלתי מסוגל לקדם שום נושא. הקיפאון נשאר בעינו.

שנים ארוכות של דמוקרטיה משקפת נותנות אותותיהן גם בכנסת ובהרכבה. רבים המתלוננים על תת־רמה אינטלקטואלית, על מיעוט חשיבה עקרונית, מיעוט “הכנת שיעורים”, והדבר נותן אותותיו גם בעבודת הועדות, וממילא בחקיקה ובקבלת החלטות. נזדמן לי פעם להאזין לחקירה שניהלה ועדת קונגרס אמריקנית – הנושא היה רפואי, ונגע להסתדרות הרפואית האמריקנית – והיה זה שיעור לשנים ארוכות כיצד מכינים שיעורים לפרטי־פרטים, כיצד לומדים את הנושא, וכיצד מציגים למומחים את השאלות הנוקבות ביותר. מעטות הוועדות בכנסת שלנו המסוגלות לעבודה יסודית כזאת, ורוב העבודה הטובה נעשית בזכותם של מעטים יחידי־סגולה המסוגלים באמת ל“עבודת ראש” יסודית. על אלה, אכן, מוטל עול כבד מן הרגיל, והם קרועים בין ועדות ועמוסים יתר על המידה.

לשאלה האם יש בישראל דמוקרטיה, והאם נשקפת סכנה לדמוקרטיה זו, ניתן איפוא להשיב: בגלל התנאים ההיסטוריים והסוציולוגיים הייחודיים, בגלל היעדר הפנמה של חינוך לנורמות מתוקנות, יש בה בישראל אכן דמוקרטיה משקפת; משקפת גם הרבה מאוד חוסר מידע ולא מעט תוהו־ובוהו. לדמוקרטיה מסוג זה לא נשקפות סכנות רציניות בעתיד הקרוב, להוציא את העובדה הבסיסית שהיא־עצמה מסוכנת. הסיכוי ליצור בישראל דמוקרטיה משכללת נחסם, כנראה, לשנים רבות.

ובכל־זאת קיימים בארץ מספר איים של שאיפה לשיכלול נורמטיבי, גם אם אין רואים אותם יום־יום ברחוב ובכביש, והשניים המתבקשים מייד הם, על כל השוני העצום שביניהם, שני המבקרים המסורתיים של השלטון, בית־המשפט והעתונות. כאשר השלטון מתקשה לא רק לנווט, אלא אפילו לצוף – וזה המצב רוב הזמן בדמוקרטיה המשקפת שלנו – גובר משקלו של הויכוח הציבורי, ומתרבות הפניות לבית המשפט, בעיקר בית־הדין הגבוה לצדק. שני גורמים אלה, העתונות ובית המשפט, שניהם חיצוניים לגמרי לממשלה ולכנסת, ובשנים האחרונות מוטלים עליהם יותר ויותר תפקידים של קביעה נורמטיבית, שהכנסת והממשלה לא יכלו להכריע בה.

את הדוגמה הטובה ביותר בתקופה האחרונה סיפקה לנו פרשת השב“כ. לוּ הושאר השלטון לנפשו, כל הענין לא היה עולה לבירור כלל, ועוד נורמה חשובה אחת היתה מיטשטשת בתמונה האֶנטרופית־בלאו־הכי שלנו. העתונות שדנה בפרשה הזאת – והיא דנה בה עד שׁבעה – הרבה פעמים לא דייקה; פה ושם היתה היסטרית; חסרו לה פרטים, או שעשתה פראפראזה על דברים שנאמרו. כל אלה מחלות ידועות של העתונות שלנו. אבל מעבר לכל אלה, מעבר לכל המעידות ולהיטוּת־היתר, אסור לשכוח שהעתונות אכן מילאה את התפקיד שהיא אמורה למלא בדמוקרטיה משכללת: היא לא טישטשה, היא הביאה את הדברים לרתיחה כזאת שלא ניתן היה עוד להתעלם מהם, ולמעשה הלכה יד־ביד עם טובי הנורמטיביסטים שבקרב המשפטנים. התוצאה היתה שהשלטון ראה עצמו חייב לנהוג כמנהג ה”אופטימאטס", ולשאול לא את המטלפנים הנלהבים לנשיא ולעתונות, אלא את הערכאה הגבוהה ביותר שלנו, בית־הדין הגבוה לצדק, בשאלה קונסטיטוציונית מובהקת – ולהורות על חקירה בשאלות שהן בתחום הפלילי לכאורה. בלי העיתונות, או אילו נהגה העתונות אחרת, לא היה קורה אף לא אחד מכל אלה.

גם בית המשפט אמר את דברו, וחלק מפסקי־הדין ודאי עוד יילמד במחלקות למשפטים ובמדעי־המדינה ובפילוסופיה, כי לפחות חלק ממנו הוא אכן נורמטיבי מיסודו, וככזה – מכוון לעתיד. לא היתה זו הפעם הראשונה שבית־המשפט קובע למעננו את הנורמה, אם כי בפעם הזאת היו כמה קביעות מן החשובות ביותר במציאות שלנו, כגון הקביעה החד־משמעית שאין סתירה בין חוק לבין בטחון. בהיעדר חוקה, וכאשר חוקי־היסוד טעונים שיפור ניכר, העבודה האינטלקטואלית נעשית בבתי־המשפט, נוכח מיקרים קונקרטיים המזדמנים בזה אחר זה. היא נעשית לא פעם גם בוועדות־החקירה המשפטיות, כאשר אין הן באות רק לברר עובדות, אלא גם לקבוע נורמות מחייבות – כפי שאכן קרה הדבר בוועדת כהן, שמעל לכל ולפני הכל קבעה מה צריכה להיות נורמת ההתנהגות של שר־בטחון, של ראש אמ"ן, וכן הלאה. אין כאן שפיטה בלבד, במובן הפשטני של “מי אשם”; יש כאן קביעה של אחריות וגבולותיה, כלומר, בעצם, עבודה קונסטיטוציונית עקרונית, העומדת לאורך זמן, גם כאשר כל הנפשות הפועלות לא תהיינה עוד עימנו. נתמזל מזלו של עם ישראל, שיש בו שופטים התופסים את תפקידם בדיוק כך; ואולי זאת גם הסיבה שבגללה בית־המשפט העליון בישראל הוא היום אחד המרכזים המעניינים והמרגשים ביותר של עבודה אינטלקטואלית, פשוטו כמשמעו.

חלק גדול של הציבור, שאינו רגיל לדגמים אלה, והורגל – שלא בטובתו – לדמוקרטיה המשקפת בלבד, פשוט אינו תופס את הכורח הנורמטיבי שאותו משקפת מעת־לעת העתונות, ורוב הזמן – בית־המשפט הישראלי. בעיניו כל אלה באים כאילו מעולם אחר – ואכן, מדובר כמעט בעולם אחר, עולמה של דמוקרטיה אחרת מזו שלה הורגלנו. יתכן מאד שחבורת מנסחי החוקה האמריקנית היו גם הם, בעיני רוב העם , ובודאי באזורי המערב הפרוע, יצורים מעולם אחר, שאולי אפילו לא ראו אותם כנוגעים במישרין לחייהם.

אלא שאם לדבר בלשון מטאפורית, דומה שאנחנו עומדים – שוב – במעין מעמד הר סיני; ואם הראשון היה שיכלול תיאוצנטרי, שיכלול גדול שבמרכזו האל, הרי זה שלנו הוא מעיקרו אנתרופוצנטרי, שבמרכזו אדם. חלק מן הזמן אולי יחוש חלק מן האנשים שנכפה עליו הר כגיגית; חלק גדול ינהג נעשה־ונשמע – גם כאשר לא הכל או לא כל ההשלכים ברורים במידה שווה לכולם. אבל בעוד דור או שניים, תהיה לנו גם דמקורטיה משכללת, שפניה לעתיד, וגם שלטון לומד ומלמד; מפני שזה התהליך בכל העולם כולו, משתמה המלוכה האבסולוטית, והקולוניאליזם היה למלה גסה, וילדים מבקרים את מוסכמות הוריהם, ופטרנליזם על כל אמצעי־העזר שלו דועך, ולאדם ניתנה זכות הבחירה גם אם לא תמיד הוא יודע מה יעשה בה – אבל הוא רוצה ללמוד ולדעת, על־מנת שיוכל, באמת, לבחור.

ועד אז לא נותר אלא להחזיק את הקו.

ידיעות אחרונות, 12.10.86