רקע
שולמית הראבן
לדֶמון אין משפחה

לפני מספר שנים, בעת פגישה בין סופרים ערבים ויהודים בבית הגפן בחיפה, שאלה כותבת זו את עמיתיה הערבים אם קיימת בספרות הנכתבת על ידם משפחה יהודית, או שמא מופיע היהודי תמיד כבודד. הרהרוּ החברים הערבים והשיבו: למיטב ידיעתם, אין אף מקרה של תיאור משפחה יהודית בספרות הערבית בישראל. היהודי תמיד מופיע כיחיד, בעל־שררה, דיאבולי בדרך כלל; אם קצין ־בטחון, או שוטר, או קצין־צה"ל שחצן ואטום, או אדם אמיד בעל מהלכים בשלטון; אבל לעולם בודד.

כיון שלכותבת ידוע שבמקרים רבים מאד בספרות העברית מופיע הערבי כבן־אנוש רגיל, אדם שיש לו משפחה וילדים וחברים – היה ענין רב להמשיך ולברר נקודה זו עד הסוף. ומתברר: כאשר אדם רואה את זולתו לא על פי המציאות, אלא מהרהורי לבו, כיוון שאיננו מכיר אותו, הוא מקנה לו דמות דימונית; ולדימונים, כידוע, אין משפחה. אין משפחה לא לשטן ואף לא לסופרמן; לא יתואר שתהיה לג’ימס בונד חותנת, או דוד קשיש, או תינוק שצריך לטפל בו, ואפילו לא אשה קבועה. ברגע בו הקנית לגיבור שלך משפחה, אשה, ילד, הוא הופך להיות בשר־ודם, בעל בעיות אנושיות ודומות למדי בעולם ומלואו. ברגע בו אתה מבוֹדד אותו כליל ממשפחה וחברים וסביבה אנושית, יש ביכלתך להקנות לו בצורה אמינה יותר תכונות יוצאות־דופן: של שטן, של בעל שררה על־אנושית, של זד, או להבדיל – מין אדם עליון כל־יכול. ייחוס הכוח הבלתי־רגיל לדמות, או לפחות חשד סמוי מפני כוח כזה שכביכול קיים בה, אם כוח מאגי, או כוח־גברא עילאי, או היכולת לנחש מחשבותיך הסמויות – כל אלה מתקיימים אך ורק בתנאי שהדמות מבודדת ממשפחה, מחברים, מעיר, ומשאר סביבות־אנוש; כאשר הדמות המתוארת היא דמותו של זר, שאינו דומה לנו במאום (וכי איך יכול זר להיות דומה לנו?…) ואפילו דודה חרשת וטרחנית אין לו לרפואה; משהו מן החלל החיצון – חיצון לכל המוכר והאינטימי שלנו. סוד זה ידוע מכבר למנהיגים פוליטיים, ולא כל שכן דתיים, וחלק מן הכאריסמה (הבלתי־מובנת היום) של היטלר, למשל, היה בהיותו חסר משפחה, כביכול אל־סוציאלי ואל־מיני, ומשום כך על־אנושי, ר"ל. אפיפיור בעל משפחה לא לאורך ימים יוכל לשמור על הדוֹגמה של מי שאינו טועה.

מתי נוצרת דמות כזאת, סטריאוטיפ כזה של זר? פשיטא – כאשר אין מכירים את הנושא מקרוב. לאורה של מציאות, נמוג הסטריאוטיפ ודהה, נקלש כאותה שלהבת נר שדלק כל הלילה, מרגע עלות השמש המאירה כל פינה ומבטלת את מה שהיה חשוב בחושך. עד שבאה הידיעה, קיים הפחד והחשד; ואלה נזקקים זה לזה בחושך ויולדים מיני לילין ואויים ומזיקים, שדים ודימונים ודמיורגים, כל סגן של אלהים וכל משנה־לשטן, שאין בינם לבין המציאות האובייקטיבית ולא כלום. כשבא המפגש האנושי, באה התפרזות מסוימת, והדברים נעשים ברורים ואנושיים הרבה יותר. מסתבר שבעיתו העיקרית של הזולת איננה להרוג אותי דווקא, או לקחת ממני את אשתי ואת רכושי, אלא כיצד לפרנס את כל הנפשות התלויות בו; או ששיניו כואבות ולא רופאו כראוי; או שהוריו יורדים לחייו; או שנישואיו מתפרקים. הדימון הופך להיות בשר־ודם. וגם בשר־ודם עשוי ללחום נגדנו ביום מן הימים, אבל תמיד על רקע אנושי כלשהו, ולעולם לא כגזירת גורל, לא כדימון שתפקידו להיות דימון ולכן הוא מדבר כמו דימון ועושה מעשי־דימון. כבר אמרו מצרים בהפתעה למראי חיילי צה"ל השבויים: הרי הם אנשים כמונו, אין להם קרניים ואנחנו דמינו אותם כמין שדים לפחות. אפילו לקריקטורות שלנו אינם דומים.

בקוים כללים וגסים־למדי, ובכל ההסתייגות מדיוקן של חלוקות כאלה – ניתן כנראה לחלק את דמות הערבי בספרות העברית לשלוש תקופות שונות, בכל אחת מהן הצגה שונה. התקופה הראשונה היתה בחלקה תקופה רומנטית, כפרית, שכנציגה הבולט מקובל היה חווג’ה מוסה, משה סמילנסקי. שם הצטייירה דמות הערבי כנטולה ישר מתוך סטריאוטיפ “הפרא האציל”, אגב – המצאה מערבית מובהקת; כביכול אין הבדל בין האינדיאני אציל הנפש לבין הערבי הדומה לו כשתי טיפות מים, ושניהם בעצם אינם דומים למאום. אלא שבאותה עת כתבו גם אנשים אחרים, בורלא, יצחק שמי, וייבדלו לחיים ארוכים יהודה יערי, ואף פסח בר־אדון, הלא הוא עזיז אפנדי – ואצל אף אחד מאלה אין “פרא אציל”, אלא ערבים כבני אדם, שכנים, משפחות, חברים בעבודה ובפת־לחם; אלא שמשום־מה לא הדמות האנושית היא הנקלטת בזכרון, אלא זו הצבעונית והמיופה, כביכול. אם אין אגדה אקזוטית, אין סנסציה; אין סנסציה, אין על מה לדבר. בנעורינו לימדונו את חווג’ה מוסה יותר משלימדונו את יהודה יערי, וסטריאוטיפ התקופה נקבע – שלא בטובתנו. מסתבר שלא תמיד הסופר הנחשב בדורו כמייצג את רוח התקופה נשאר כזה גם בדורות אחרים. את חווג’ה מוסה קשה לקרא היום.

התקופה הבאה אחר־כך היתה תקופה של עיוּר (אורבניזציה) בארץ; המפגש בין יהודי ערבי איננו עוד על רקע הפרדס או שדה הפלחה או על המעיין, אלא בעיר, על בתיה ומוסדותיה. ולא מעט ערים בארץ היו ערים מעורבות: ירושלים, חיפה, טבריה, ועוד. מצויים ברבנו סוֹפרים רבים אשר ילדותם עברה עליהם בערים מעורבות כאלה והכירו את המציאות הערבית עד כדי אי־יכולת, פשוטו כמשמעו, להתיחס לערבי בצורה סטריאוטיפית, לא בספרות ולא במפגש היומיומי. עם אלה נמנים, כמובן (ויתכן בהחלט שזכרוני אינו עומד לי בשלמות והסליחה עם אלה שלא נזכרו) – בנימין תמוז, דוד שחר, יצחק אורפז, כותבת זו, יצחק גורן – וראוי להוסיף עליהם כל אותם סופרים שגדלו בסביבה מעורבת בחוץ־לארץ, כגון שמעון בלס, אמנון שמוש, סמי מיכאל ואחרים. אצל כל אחד ואחד מקרב קבוצה זו מופיעים ערבים כבני־אדם, ואין כלל סטריאוטיפים. כך אצל בנימין תמוז ב“תחרות שחיה”, ובמקומות אחרים: אצל יצחק אורפז בסיפור קצר על חייל יהודי וערבי הנפגשים במדבר; וכמובן שמקום רב מאד נתייחד לערבים אצל הסופרים הירושלמיים, כגון דוד שחר בטרילוגיה שלו (בדמות של דאוד, ואחרים). ואצל כותבת זו ב“עיר ימים רבים”, שם כשליש הספר עוסק בערבים, משפחה, ידידים, וחברים לעבודה. סמי מכאן שמץ של סטריאוטיפ, מפני שסופרים אלה כתבו לאור מציאות שהכירו, ולא היו צריכים לנחש על ערבי והתנהגותו מתוך דימונולוגיה פרטית כלשהי. יוצא מכלל דור זה יזהר סמילנסקי – ועוד נחזור לכך.

רק שנים ספורות של גיל מפרידות בין הצעירים בקבוצת־גיל זו לבין קבוצת הסופרים שאחר־כך, כגון עמוס עוז, וא.ב. יהושע, אבל היו אלה שנים קריטיות: שנות הניתוק בין השכונות בירושלים ובחיפה, אחר כך מלחמת השחרור, וההפרדה הגמורה־כמעט בין יהודים וערבים שבעקבותיה, פעמים פיזית, פעמים חברתית ונפשית, גדל דור אשר לא ידע את הערבים, לא גדל עמהם, לא שוחח עמם מעשה יום־יום ברחוב ובעבודה; ומטבע הדברים נוצר בית־גידול נוח לסטריאוטיפ. הערבי חזר להיות דמות דיאבולית, פיקח, זריז, ערמומי, לעתים בעל כוח־גברא עילאי, תמיד מפחיד בצורה כלשהי, מזיק פוטנציאלי. כך בסיפוריו המוקדמים של א.ב. יהושע, – ולא אחרים – כך ודאי־וודאי אצל עוז בגירסה המקורית של “נוודים וצפע” וב“מיכאל שלי”. אפשר כמובן לטעון ולומר שעזיז וחליל ב“מיכאל” אינם ערבים, אלא הם יצירי דמיונה ופחדיה של חנה גונן, בדיוק כשם ש“אאידה” של ורדי אין לה דבר עם מצרים הפרעונית, אלא היא תירוץ לרומנטיקה האישית של המלחין, והעלילה יכלה להתרחש באותה מידה גם במקסיקו האצטקית. אבל מבחינה מעשית, ההבדל אינו גדול: עזיז וחליל הם ערבים מפני שתוארו כערבים, ולא כבושמאנים או אינדיאנים או קוזאקים. יתכן שיכולים היו להיות קוזאקים, לו נולדה חנה גונן באוקראינה; עובדה שלא היו, ויש לכך השלכים ברורים על הקורא. ברגע שהם כונו ערבים בפי הסופר, נוצרת כפילות: הם גם יצירי הדמיון, אבל הם גם ערבים, משל ונמשל ביחד, זה בזה עשוי.

יוצא מכלל זה יצחק בן־נר, ב“האיש משם” שלו, המתאר ישראלי שנקלע לסביבה מצרית; המצרים שלו הם בני־אדם לכל דבר. גם כאן אפשר לטעון, כמובן, שמדובר באליגוריה על יהודים ולא על מצרים, וגם כאן אפשר להשיב שמעשית, מבחינתו של הקורא, הטענה לא לגמרי תופסת. יצחק בן־נר בחר לכתבו על רקע של מצרים בימינו, בתקופה מוגדרת, ולא על בושמאנים במאה השמונה־עשרה. יתכן שלו ביקש הסופר לכתוב אליגוריה בלבד, היה מרחיק עדותו ומוצא לגיבוריו בית־גידול אחר. הרמז, הדרש והסוד יכולים ללבוש אלף צורות; לפשט תמיד אפשרות אחת.

רשאי הקורא לשאול בנקודה זו: איך אני יודע? איך אני יודע מתי הערבי בספר הוא ערבי “באמת” (ככל שהמילה אמת מתאימה לספרות), ומתי הוא הרהור־לבו של הכותב? התשובה המתבקשת היא תשובה קלאסית מתחום האנתרופולוגיה: צא וראה האם אתה מבין את הגיבור מתוך תרבותו־הוא, או מתוך תרבותך־אתה; במונחים שלו או במונחים שלך. אם רקעו התרבותי של הגיבור הנורבגי קרוב לתרבותו הנורבגית במציאות, חזקה שמדובר במידה רבה של ריאליה; אם רקעו התרבותי הוא רקעו המובהק של הכותב, והכותב לבדו, הרי זה לא היה ולא נברא אלא משל היה. האחריות כלפי המילה הכתובה מחייבת כנראה קשר־עין כלשהו עם המציאות; אם כנינו אדם בכינוי של קבוצה, או לאום, ייחסנו לו חלק מזהויו, אם כוונתנו לדמיון שלנו, אל נכתוב בקלות־דעת ערבי, או אנגלי, או יהודי – מפני שיום יבוא וכבודם ייתבע מידינו. כיצד היינו רואים את חליל ואת עזיז לו היו יהודים בסיפור גרמני, למשל? למרות כל המוּדעות המשכילה והמתוחכמת שלנו לאליגוריה, לכך שכל ספרות היא בעצם אליגוריה – מלים של דפוס הן תמיד רק סימנים – האם במקום כלשהו לא היינו מתכווצים?

במדור לספרות של יום השישי האחרון הובאו קטעים אשר שודרו בגל א', קטעים מתוך דיון שנערך באוניברסיטת תל־אביב. הנושא, כפי שהוגדר בשידור (ואין לדעת אם הוגדר כך על ידי באי הדיון עצמו) היה: “האם בעקבות השלום תחדל דמות הערבי בספרותנו להיות סטריאוטיפ ותתחיל להיות בשר־ודם?”

לא פחות. הרי זה מסוג השאלות כגון “האם תפסיק מהיום להכות את אשתך?” שאדם מתקשה להשיב אליה, כאשר אין עוול בכפו. אבל גם אם נניח שהכותרת היתה סנסציונית־בכוונה, כמנהג גוברין יהודאין משדרין ומקרינין ומדפיסין, הרי קשה להשתחרר מן הרושם המתמיה של דברי עמוס עוז באותו מעמד. אמר עמוס עוז – והמשפט מובא כלשונו: “הערבי בספרות העברית הוא קלישאה, סטריאוטיפ, תמיד”(!) לדבריו, הערבי בספרותנו הוא דמות שאנו רוחשים לה (ציטוט) “בוז, התנשאות, אשמה, ומידה ניכרת של קנאה נסתרת”; ומכליל המדבר ואומר: “כולנו, אפילו עד סמי מיכאל ועד בכלל”(!) עמוס עוז מוצא את שורשי הענין בעומק התנ"ך: לדבריו, האבטיפוס הראשון הוא יצחק וישמעאל, “האח המקולל שלנו”, שתמיד נשאר בדמיוננו “בן השפחה המצרית” – במיוחד על רקע האב הקשוח אברהם, שבעצם הרג את שני בניו, ולא בזכותו הם נשארו בחיים.

נשאלת השאלה מדוע להטריח את התנ“ך ואת פירושו הפרוידיאני בנושא שהוא כלל־תרבותי? כל ארבע התכונות שמוצא עמוס עוז ביחסו של יצחק לישמעאל, כל אותו דצ”ך, עד“ש ובאח”ב של “בוז התנשאות, אשמה ומידה של קנאה”, במיוחד ב“ויריליות” שלו (ע.ע.) – כולן עד אחת מצויות ביחסו של הלבן מאלאבאמה לכושי (שמא שרשיו הם ביחסי יפת וחם?…) ביחסו של הפולני כלפי הקוזאק אצל סינקביץ' (במיוחד בסיפור הקצר “הניה”), ובעצם ביחסו של כל בן־תרבות אחת כלפי בן תרבות אחרת, שאינו מכיר אותה, ושהוא רואה אותה כמאיימת עליו, ואפילו בין שני שבטי מלקטים או ציידים ביער. הבוז, ההתנשאות, החשד, הכוללים בתוכם כינויים סטריאוטיפים ידועים כגון “מלוכלך”, “פרא חסר תרבות”, “ערמומי, שקרן”, “אין בו אמונה, מסוגל לכל דבר”, “בעל תאווה” וכיו“ב – כל אלה, יחד עם אשמה וקנאה מסותרת, מצויים במעט בכל היחסים הבינתרבותיים הפרימיטיביים. התופעה היא אוניברסלית, כלל־תרבותית; ומרבית אזרחי העולם לא קראו מימיהם את פרשת אברהם, יצחק וישמעאל, כי אינם מכירים את התנ”ך.

עוורונות פתאומיים אלה – מי ישורם מראש? כותבת זו יכולה לספר מנסיונה שכאשר הופיע “עיר ימים רבים” בלשון האנגלית בחו"ל, נתחלקו המבקרים באופן הברור ביותר בין יהודים למי שאינם יהודים. הגויים כתבו על היחסים בין היהודים לבין המשפחה הערבית, אצל המבקרים היהודים הערבים שבספר “יוק”, פשוט, אין, לא נוח לראותם.

נכון שבתחום אחד לפחות קיים אצלנו סטריאוטיפ חמור מאד של הערבי בספרות, והוא בתחום ספרות הילדים; ומוטב שנעשה לתיקונו לפני שיעשה הוא לקלקולנו הגדול, ונבוש בו בושה גדולה עם פתיחת הגבולות. מי שכתב סטריאוטיפים, יעשה את חשבון נפשו; מי שלא כתבם, ימשיך בדרך המלך למצרים ולכל מקום אחר, בלא מבוכה. טוב שסטריאוטיפים נופלים, והלואי שיפלו בצד השני, שם הם כנראה מרובים יותר משהיו אי־פעם אצלנו. ישראל תימצא נשכרת מכך, המזרח התיכון יימצא נשכר מכך, כל מי שקורא ספרים ברצינות, ומיחס להם משמעות בחייו, יימצא נזכר מכך.

מעריב, 20.4.79

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 51493 יצירות מאת 2814 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21715 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!