רקע
שולמית הראבן
אש"ף: מבט משמאל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

בין שאר תמיהותיו של היסטוריון־העתיד על שגיאות הדור הזה, תעלה ללא ספק תמיהה גדולה אחת: הכיצד נוצר הסטריאוטיפ המזהה את אש“ף אצל רבים כל כך עם השמאל? הכיצד נעשה ארגון זה מפונק כל כך ע”י השמאל העולמי, ואיך קרה שבתוך ישראל עצמה טועים לחשוב כאילו השמאל הישראלי יש לו, או יכולה להיות לו ,לשון משותפת אידיאולוגית ואחרת עם ארגון זה, כארגון?

לא די לתלות תמונות של צ’ה גבארה על קירות המטֶה; נחוצים עוד כמה וכמה קריטריונים, כמה־וכמה קני־מידה בדוקים, על מנת להקרא – ולהיות – ארגון שמאלי. ספק אם אש"ף עומד אף באחד מהם; ומשום כך יתכן שנהיה קרובים הרבה יותר לאמת אם נקרא לו ארגון ימני מובהק, או פרוטו־ימני לאומני.

המאפיין הראשון, והראשון־במעלה, של תנועה שמאלית, היא תכנית חברתית ברורה. תכנית כזאת אין לאש“ף. אף אותו פלג שבו המתקרא “מרקסיסטי” (פלג חוואתמה), שעד שנת 1973 דיבר בשם תמורה חברתית, נטש מאז את האידיאולוגיה החברתית כמעט לגמרי, ועתה אין לפניו שום מטרה ושום תכנית מוגדרת, מעבר למטרה הלאומית של “שחרור האדמות”. הזרם המרכזי של אש”ף, הוא פת“ח, טוען שיש לדחות את כל השאלות החברתיות “עד אחרי שתושג המטרה הפוליטית”. ארגוניהם של חבש ושל חוואתמה זה שמונה שנים שאינם מדברים עוד על צדק חברתי ועל שינוי משטרים בעולם הערבי, ועצם ההגדרה “מדינה דמוקרטית בכל שטח פלשתין” שלפני 1973 היתה להם בבחינת ייהרג ולא יעבור, היום אינה מעסיקה עוד את הפלגים הללו ואין מתווכחים עליה. שלושת היעדים המוצהרים היחידים של אש”ף הם זכות השיבה, זכות ההגדרה העצמית וכינון המדינה הפלשתינאית. למעשה, אין איש יודע כיצד תיראה מדינה אש“פית היפותטית כזאת יום אחד אחרי הקמתה (ידיד ערבי ישראלי אמר בהקשר זה לכותבת: יודעים גם יודעים איך היא תיראה – היא תהיה מדינה טוטאליטארית ימנית, בעלית גוון דתי חזק), הטשטוש האידיאולוגי, היעדר צורות חיים חדשות הבנויות על עיקרים סוציאליסטיים (כגון צורות של קואופרציה), היעדר כל מאבק מעמדי, חוסר ההגדרות הסוציאליסטיות הבסיסיות ביותר – כל אלה מאפיינים את צמיחתן של תנועות ימניות דווקא. קיימים אמנם באש”ף מוסדות של טיפול ביתומים ובמשפחות חללים, הנחשבים למוסדות טובים; אולם דומה שמוסדות אלה בנויים על עקרונות של פילנטרופיה יותר מאשר על קופה משותפת. הקרן הלאומית, שהיתה כעין משרד־האוצר של אש“ף, נעקפת יותר ויותר על־ידי תרומות ישירות ממדינות הנפט. למעשה, התמורה החברתית היחידה שהנהיג אש”ף הוא השתתפותן של נשים בשורותיו, אף כי לא בהנהגה; וזה הכל. אם זה מרקסיזם, הוא נקנה בזול.

שנית, אם להזדקק להגדרתו המפורסמת של מאו, אין אש“ף כארגון מבצעי – להבדיל ממטרה פוליטית – שוחה באוכלוסית הגדה כדג במים; כלל וכלל לא. הוא עצמו נוצר בחוץ לארץ, וכל מפקדיו יושבים בחוץ; על מנת לבוא ארצה, על אנשיו להסתנן ולהסתתר בשיחים ובמערות, בלא עזרה מאורגנת מרובה מצד האוכלוסיה, ולא רק מפחד השלטון. כל תקציבו בא לו ממדינות הנפט, שגם הדמיון הפרוע ביותר לא יכנה אותן “שמאליות”. ממילא משלים הארגון עם משטריהן, ואינו עושה לשינוים. קשריו בשנים האחרונות מרובים עם ארגונים ניאו־נאציים, ואורח מלחמתו, שקשה לקרוא לה “מלחמה”, מעולם לא היה אורחה־ורבעה של גרילה שמאלית מהפכנית, שכן הוא נלחם לא נגד בסיסי צה”ל ולא נגד יחידות חמושות כדי לסלקן, ואף לא פגע מעולם במוסדות השלטון ובנציגיו, אלא הוא פועל נגד אזרחים, בתי־ספר, אוטובוסים. כאשר חבריו מניחים מטענים, מעולם לא קרה שהניחו אותם בשכונות האמידות או ליד מוסדות השלטון, אלא בשווקים שבהם קונה כל מי שהפרוטה אינה מצויה בידו בשפע. אנו עדים, למעשה, למלחמת אש“ף בדלת העם, פשוטו־כמשמעו. אש”ף עצמו מיטיב לדעת זאת, ולא ייפלא שעל מנת להקנות לעצמו בכל זאת דימוי של מהפכה עממית לוחמת, אחרי כל פיגוע כזה הוא מודיע כלפי חוץ כאילו תקף בסיס צבאי או מטרה צבאית; והרי אין זו דמותו במציאות ומעולם לא היתה. אשר ל“לוחמים” עצמם – אין אלה איכרים ופועלים שמרדו ואחזו בנשק במקום מושבם, כהגדרתה הקלאסית של מהפכה שמאלית לוחמת – אלא אנשים עקורים משדה ומעבודה, החיים זה שנים רבות בחוץ לארץ, על משכורת. אכן מהפכה שמאלית משונה היא זו שאנשיה חיים על משכורת, ואפילו חיים היטב, כפי שאנו למדים מאורח חייהם בחו"ל – כל עוד זורם הנפט בשפע בשדות ערב הסעודית, אבו־דהבי וכווית. יתרה מזאת: יש לאנשים אלה ענין ומניע להאריך את הסכסוך עד אין־קץ, מפני שהם מתפרנסים עליו, וחזקה עליהם שידחו את רגע המו’מ לשלום ככל שיוכלו, מאותה סיבה.

אפשר לומר בנקודה זו: בעולם השלישי של היום – מושגי השמאל והימין, כפי שהם ידועים לנו מתנועות השחרור המערביות, פשוט אינם תופסים. כאשר באות תנועות השמאל העולמיות להתייחס לעולם השלישי, לעתים די להן בכך שהתנועה מקיימת סעיף אחד בלבד – את סעיף המלחמה נגד הקולוניאליזם, בכל אמצעי כשר או בלתי כשר, ובכך כביכול, ולפחות עד גבול מסוים, סגי. השמאל האדוק ביותר יסתפק בהגדרה אחרת: האם התנועה המקומית ממלאה, או איננה ממלאה אחרי האינטרסים של ברית־המועצות באיזור הנתון. אולם הגדרה מינימאליסטית זו, שיש בה יותר משמץ של פטרונות מרגיזה – (כביכול מה שהיה יאה לנו, התרבותיים, המפותחים, כמובן לא נוכל לצפות לו אצל הבלתי־מפותחים הללו בעולם השלישי) – היא־היא שגרמה לניצול ההדדי הקיים היום בין תנועה כאש“ף לבין השמאל בעולם: אש”ף משיג את התמיכה בזירה הבינלאומית, בלי שבודקים בציציותיו, והשמאל העולמי מתהדר בכך שסייע לעוד תנועה אנטי־קולוניאליסטית אחת. התורפה שבהסדר זה מתגלית כאשר הצד הנסחט, הוא השמאל העולמי, אינו מבחין שהוא מקיים בכך, בעצם, סתירה שאינה ניתנת לגישור בין אידיאולוגיה ותיקה והומאניסטית מכאן, לבין תנועה שהיא חלק מחזית האלימות העולמית החסרה כל אידיאולוגיה – מכאן. קשה לתאר חשיבה עצלה ושטחית יותר.

יש מי שאומר: “אל ננסה אנחנו להגדיר להם אם הם שמאל או לאו; שמאל הוא מי שקורא לעצמו שמאל.” ובכן, הזרם העיקרי של אש“ף, הוא הפת”ח, הודיע לא פעם ולא פעמיים שאין הוא רואה עצמו כשמאל כלל; וכך כל ארגון־הגג של אש"ף, שאינו חפץ כלל בהגדרה שמאלית, אלא רק בתמיכה של השמאל העולמי.

אף לא כל העולם השלישי המשתחרר מעול הקולניאליזם השיג את מטרותיו בדרך האלימות והטרור. הודו, למשל, השיגה את עצמאותה בלי להזדקק לאלימות, וזאת ביודעין, כתכנית חברתית מוסכמת מראש. התנועה הציונות ברובה המכריע לא נקטה ולא גרסה אמצעי אלימות, בהם השתמשו רק הארגונים הפורשים, שהיו תמיד במיעוט קטן; וזאת למרות ההטרוגניות האידיאולוגית שאיפיינה תמיד את התנועה הציונית, שהיתה בעצם תנועת־גג לאידיאולוגיות חברתיות שונות.

לו היה אש“ף ארגון שמאלי, ואפילו פרוטו־שמאלי, היה מחפש מזמן קשר אל מרכז השמאל הישראלי ואף יוזם קשר כזה, שהיה יכול רק להשתלם לארגון, לו היה שמאלי בתום־לב. בניגוד גמור למקובל על הימין בארץ, אש”ף מעולם לא יזם ולא חיפש לשון משותפת כזאת, כיוון שהשמאל הישראלי מעוניין באמת ובתמים בהשכנת שלום ובפתרון בעיות חברה, ואילו אש“ף אינו מעוניין, לפחות עד הרגע הזה, להכיר בישראל ולוותר על הטרור, שני תנאי מינימום שבלעדיהם אין משא־ומתן, והיעדרם סוגר כל אופציה למשא־ומתן. אש”ף מעוניין להמשיך בסכסוך ולהנציחו, מפני שכל קיומו הפיזי והרעיוני, כל מחייתו, בעצם, מבוססים על המשך הסכסוך ולא על סיומו. גמר הסכסוך בדרך זו או אחרת יהיה, בעצם, סגירת אש“ף וסגירת מקורותיו התקציביים. שש שנים רצופות מנסים מתווכים דורשי־טובה למיניהם להפגיש נציגים ממרכז השמאל הישראלי עם נציגי אש”ף, שש שנים מתנהלות שיחות גלויות ושאינן־גלויות, ובכל מקום בו נראה שנציג אש“ף מוותר בשיחה הפרטית כהוא־זה על אחד משני תנאי המינימום, שהם הכרה בישראל והפסקת הטרור, תמיד באה אחר כך הכחשה רשמית. מה גם שפת”ח, שהוא הפלג העיקרי והגדול ביותר של אש“ף, מעולם לא ניסה לשנות את האמנה הפלשתינית בכהוא־זה. ערפאת אף אינו מודה, בעצם, בקיומם של כוחות שמאל ותיקים ומבוססים בישראל. לא־מכבר טען בראיון ב”ז’אן אפריק" כי כוחות הקדמה בארץ קמו אך־ורק בעקבות… מכת מלחמת יום הכיפורים והתחזקות הצבאות הערביים, כלומר מפני שנבהלו. כל תולדות ארץ ישראל העובדת והאידיאולוגית במשך יותר מששים שנה – יוק.

לא פלא, איפוא, שנציגי השמאל הישראלי העובד הגיעו כבר מזמן להכרה שכל שיחה נוספת עם אש"ף היא ברכה לבטלה, עד אשר יקויימו לפחות תנאי המינימום, וכי היום אין עוד נסיון רציני להידברות, מחוסר לשון משותפת ואפילו מחוסר מינוח משותף בין השמאל העובד לבין חזית האלימות. מן הבחינה הזאת, לפחות, הכדור איננו בידי ישראל.

שונה המצב תכלית שינוי כאשר מדובר באוכלוסית הגדה. אוכלוסיה זו, המתקדמת היום יותר ויותר לעבר אש“ף, לא היתה אש”פית מעצמה, או מטבע בריאתה, לא היתה בעבר זהות אינטרסים אוטומאטית בין הפלח או הסוחר בגדה, וזהותם הפלשתינאית, לבין המפקד איש־אש“ף, המלבה בבתי הקאסינו של אירופה; אין ביניהם אפילו זהות סגנונית, מפני שהפלח מצוי כאן, תחת הכיבוש הישראלי, והמפקד בעל המשכורת בפטרו־דולארים מצוי רחוק, וסביר שמעולם לא היה בארץ. לא רחוקים הימים בהם היו אנשי הגדה אומרים בשיחות אישיות: “אנחנו לא מכירים את ערפאת, הוא לא משלנו”. מי שהכיר את רצועת עזה, ואת ההשתלטות של אנשי אש”ף על כמה בתים, בעיקר אותם בתים בהם היה הגבר מצוי באחת ממדינות הנפט, או נהרג, והאשה נותרה לבדה עם הילדים – יזכור את עומק המרירות של נשים אלה ומשפחות אלה שהפכו להיות משרתות, למורת רוחן הגמורה. לא רחוקים הימים בהם היווה אש"ף בעיה לאוכלוסיית הגדה, ולא היתה זהות ברורה בין השאיפות הלאומיות של הפלשתינים לבין ארגון זה.

איש אינו שש לקבל עליו מנהיגות מבחוץ. הרי מי שרוצה באמת ובתמים להיות איש אש“ף, קל לו מאד לברוח: לנסוע באופן חוקי לגמרי לכווית, ללבנון – ופשוט לא לחזור. העובדה שמעטים מאד מקרב צעירי הגדה עושים זאת, והנוסעים – נוסעים ברובם הגדול על מנת להרוויח כסף בנסיכויות הנפט, או לרכוש השכלה, ולא על מנת להצטרף שם למחנות אש”ף. לא־מכבר סיפר פרופ' עמנואל סיוון ב“מעריב” על מחקר שנערך בקרב מדגם מייצג של בוגרי אוניברסיטאות השוהים בכווית, ובהם פלשתינאים, סורים ובני המפרץ הפרסי. לשאלה: האם אתה רואה את אש“ף כנציג בלעדי של העם הפלשתיני? השיבה רק כמחצית בחיוב, ואילו 40% ראו באש”ף רק אחד מן הכוחות המייצגים. ואם כן, ההזדהות אף בקרב השוהים בחוץ איננה אוטומטית; והרוב ממילא נשאר בבית, ודאי מתוך אותו אינסטינקט פשוט של אנשים בני־המקום האומר שההכרעה תהיה במקום ובתנאי המקום, ולא במטות רחוקים שפלאקאטים מהפכניים תלויים על קירותיהם, והשחצנות מעורבת בהם באלימות חסרת־אידיאולוגיה, עשירה ונתמכת. כל מי שהיה מעורב בממשל הגדה בשלוש־עשרה השנים האחרונות יודע לספר שעד לפני כמה שנים כלל וכלל לא היה קל לאש“ף בקרב אוכלוסית הגדה. ד”ר קדרי טוּקאן, מן הדמויות הבולטות בגדה אמר לכותבת זו אך לפני עשר שנים: “אתם היהודים חכמים, אתם נוהגים בנו בכפפות של משי, ובכך, אתם מפרקים את כעסינו”. כל עוד היינו חכמים, ההזדהות אכן לא היתה אוטומאטית. אחרי 1967 קמו אפילו כמה מפעלים כלכליים משותפים; היום אין אף אחד.

העיוורון ששרר אצלנו בנקודה זו – כיצד להתיחס לפלשתינאים בגדה – דומה שהוא גדול העוורונות בתולדות ישראל החדשה, עיוורון אף גדול מזה ששרר לפני מלחמת יום הכיפורים, מפני שהוא ממושך הרבה יותר. עוד הגברת גולדה מאיר המנוחה פחדה מפני כל צורה של התארגנות פוליטית בגדה (למרות ויכוחים ערים עם גורמים שונים, מפ"ם, למשל, שהיו בעד התארגנות פוליטית מקומית) – כנראה אי־הכרת המציאות הערבית, ומתוך חרדה פשטנית למדי שכל ארגון יוביל לראדיקליזאציה. משה דיין ניהל, לדעת מומחים, מדיניות דו־פרצופית: מכאן – כביכול – פתיחות, ביקורים אצל מנהיגים, שיחות עם אנשים כפאדוה טוקאן, ושייח' ג’עברי, החלפת דעות – ומכאן – בלימת כל התארגנות פוליטית ממשית, פרו־ירדנית ואחרת, שבאותה תקופה אולי־אולי יכלה עדיין ליצור מחסום בפני אש"ף הקיצוני, ושהיה עדיין חיצוני. היתה זו על כל פנים אפשרות, שכנראה לא נבדקה באופן רציני. העולם האינטלקטואלי הישראלי שגה אף הוא שגיאה נוראה באי־קירוב האינטלקטואלים של הגדה, ובחוסר כל מגע ממשי של שיחות עמהם, והיוזמה לדו־שיח צריכה היתה לבוא ללא ספק מצד ישראל. היעדר כל פורום לדו־שיח תרם אף הוא את חלקו שקרה וקורה בימים אלה בגדה.

יתכן שאוכלוסית הגדה היתה בסופו של דבר פונה לאש"ף מכל מקום; בעיקר מפני שהזמן עובר, וההסדר אינו נראה לעין; ולעומתו ההתנחלויות נראות גם נראות. אבל כמעט אין ספק שמי שנתן את העידוד הגדול ביותר לכך – זו ממשלת הליכוד ומדיניות חימום הגדה.

מתי פונים אנשים לאש“ף? כאשר המשחק חדל להיות משחק של שיחות, של דיונים, של בית־משפט, של קומוניקציה מתמדת במישורי חיים שונים – ומתחיל להיות משחק של אלימות, של השפלה ושל ירי. לערבי היושב בגדה אין נשק; ואם המשחק הוא משחק ההשפלה והירי, הרי על מנת להכנס לליגת האוחזים בנשק, אין לו מוצא אחר אלא לפנות לבעל הנשק, הוא אש”ף, ולא חשוב מה האידיאולוגיה. על כן מתחכם אש“ף היטב: לעלות על בסיס צבאי ישראלי – זה יעלה ביוקר, ייכשל, ולא יוסף יוקרה; אבל לארגן תלמידות להפגנה ולגרום לישראלים העצבניים שיפתחו באש – זה תרגיל משתלם מאד. הפח ברור ושקוף, ואנו נופלים בו יום־יום יותר; שכן מי שבתו בת הארבע־עשרה נורתה בנשק חם, יילך עם השטן ובלבד שיהיה גם בידו נשק חם, או לפחות יתמוך בבעל הנשק, עם או בלי אידיאולוגיה חברתית, עם או בלי חכמה ותורה והכוונה לעתיד. אנו עצמנו מחזקים את אש”ף בשטחים, ולוואי ויתברר שהתהליך עודנו הפיך.

יש טוענים שצריך היה לעזור ולבנות את הדרג המוניציפאלי בשטחים, גם אם פה־ושם שילם מס־שפתיים לאש“ף, המאיים כל העת על חיי ראשי הערים. דווקא דרג זה הוא שנפגע ביותר בתקופת השלטון הנוכחי: שני ראשי ערים נפצעו קשה, ושניים גורשו, והמכירים את פאהד קוואסמה, למשל, תמהים מאד שדווקא הוא גורש ונדחף לעבר הקיצוניים ביותר, מפני שהוא נחשב לאחד החכמים והפתוחים שבמנהיגי הגדה. בלי משים נזכר אדם בכלל שהיה נקוט בידי לינדון ג’ונסון, כלשונו הטקסאנית הידועה: “מוטב שיישאר בתוך האוהל ויטיל מימיו החוצה, משיהיה מחוץ לאוהל ויטיל מימיו פנימה”. חכמה שרשית כזאת לא היתה מעולם נחלתה של הממשלה הבלתי־אינטליגנטית הזאת, והתוצאה היא – הרעש הגדול באו”ם ובעולם כולו, שלפחות אותו אפשר היה למנוע במעט1 תבונה מדינית.

בין כך ובין כך: את המציאות אי אפשר לשנות. אין אנו יושבים כאן היום על מנת לדון אם להמציא את אש“ף או לאו; הוא כבר הומצא, וקיים, ואוכלוסית הגדה נשבעת בו, בהיעדר כל גוף אחר המייצג כעת והמאחד את נושא הלאומיות הפלשתינית. גם אם ערפאת הוא מנהיג גרוע – והוא אכן מנהיג גרוע – הוא סֵמל טוב. קיימת היום הידרדרות ברורה בגדה, שאינה יכולה להוביל אלא לעבר התעקשות גמורה, התחפרות שכבר קשה מאד לעברה. גם המתונים ביותר בקרב מנהיגי הגדה לא יעזו לטעון עתה בפומבי נגד הקונסנסוס. התנהגות חלק גדול של המתנחלים (הידועה היטב לממשל, לעתונאי הגדה, ולחלק מן המימסד הפוליטי בישראל), התנהגות כמה חיילים צעירים (ופרשת סילוואד היא רק קצה הקרחון) – כל אלה מהווים תרומה יומיומית לחיזוקו של אש”ף. קל־וחומר – האינפלציה הקרויה “התישבותית” של שר החקלאות. במאמר מוסגר: אכן, היה עקרון חזק בקרב התנועה הציונית שישובים מוקמים שלא על מנת להיעקר, ועקירת ישוב או נטישתו היתה תמיד בגדר טרגדיה במסורת הציונית. ישובי־הדמה שמבקש עתה שר החקלאות להרבות, שהכל יודעים שרובם או כולם לא יישארו במקום ברגע בו ייסגרו התקציבים על ידי הממשלה הבאה, עם או בלי פיצויים אסטרונומיים – היא למעשה הרס העקרון של אי־נטישת ישובים שבתנועה הציונית.

לפנינו היום שני כוחות לאומניים, ימניים, בעלי זיקה דתית פונדמנטליטסטית, אלימים, וחסרי אידיאולוגיה כלשהי מעבר לנושא הטריטוריאלי, והם מחזקים ומזינים זה את זה הלכה למעשה. לא מן השמאל הישראלי בא חיזוקו של אש"ף בשטחים, אלא ההיפך הגמור: מן הימין הקיצוני ביותר, שלא החיים המשותפים וההסדר לנגד עיניו, ולא מבנים חברתיים וצורת חיים שיתופית, אלא בעלות על אדמות בלבד, וזאת בכל מחיר.

אולי הבעיה הקשה ביותר של ממשלת ישראל העתידה תהיה לנסות ולהחזיר מידה של שפיות בגדה, על ידי ויתורים דרמאטיים, על ידי הרגעת הרוחות, על ידי בניית אמון שאכן יכולה לקום מנהיגות מקומית לאומית, שאינה קיצונית, על ידי יחסים של שכנות ולא יחסים של כיבוש. יתכן שתקופת האוטונומיה היא־היא פרק הזמן הדרוש לכך – בתנאי שהיא באמת רק שלב, ושלב שינוצל בחכמה על ידי כל הצדדים, לקראת הסכמים. ממשלת המערך, אם תקום, תצטרך, כבר בימיה הראשונים, להודיע על צעד דרמאטי ומרשים, שלא יפול בעצמתו מיוזמת סאדאת בשעתה; ואולי עוד תהיה בכך תרומה להחלשת כוחו של אש“ף, ולעליית כוחות אחרים בקרב הפלשתינים. וכאן, להבדיל מן הקשרים עם ארגון אש”ף בבירות אירופה, הכדור בידי ישראל. הלוואי שלא איחרנו.

מעריב, 20.3.81


  1. “כמעט” במקור המודפס, צ“ל ”במעט“ – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות