רקע
שולמית הראבן
הממשלה וחופש המידע
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

כאשר ממשלה אינה מעוניינת שמעשיה יקבלו הד רחב בציבור, וכאשר מדובר בממשלה של מדינה, שלפחות על פי שיטת הבחירות שלה מוגדרת כמדינה דמוקרטית – היא נוקטת בדרך כלל שתי דרכים. הדרך הראשונה היא הטיעון שנוכחותם של אמצעי התקשורת מחריפה את המצב הנסקר, וכי קבוצות שונות מביימות את עצמן למשחק בוטה הרבה יותר, כאשר הן יודעות שעין המצלמה עוקבת אחריהן. מכאן הטענה שמוטב למעט בסיקור.

הדרך השנייה היא לטעון שהוצאת הדברים לרשות הרבים, תחת שיישארו חסויים, מורידה את המוראל הציבורי, ובדיעבד מסייעת ל“אויבים”. מכאן המסקנה שמוטב לעבור בשתיקה.

בשיטה הראשונה יש שמץ של אמת. אין זו האמת השלמה. גם אם נניח – וכותבת זו מוכנה בהחלט להניח – שנוכחות התקשורת עשויה להחריף מצבים במידה מסויימת – נשאלת השאלה מהי האלטרנטיבה. האם בשל כך עלינו להניח לגופים שלטוניים שיבצעו את כל העולה על רוחם בלא שיהיה עליהם פיקוח כלשהו מצד העתונות החופשית, שתפקידה לספק לאזרח את הדבר החיוני ביותר בדמוקרטיה, הוא המידע על מעשי השלטון? אם עלינו לבחור, איפוא, בין החרפה מסויימת של הפגנה (שהיא על פי רוב החרפה מילולית והחרפה של תנועות הגוף כנגד המצלמה, ולא הרבה מעבר לזה) לבין מצב שבו השלטון עושה ככל העולה על רוחו ואיש אינו יודע על כך בציבור – כלומר, מצבן הקלאסי של ממשלות טוטאליטאריות – אין כל ספק באיזו אלטרנטיבה עלינו לבחור. יש מחיר לדמוקרטיה בכל נושא כמעט, והנושא של החרפת ההתבטאות בשל נוכחות התקשורת איננו מן המחירים הגבוהים. אזרחים במדינה דמוקראטית מוכנים לשלם אותו, ובלבד שיקבלו את המידע עצמו. את הסינון בין הצגה לכבוד התקשורת, לבין מצוקה אמתית, יודע כל אדם בר־דעת לסנן בעצמו, כשם שהוא יודע להבדיל בפרסומת המציפה אותנו בין השתבחות המוכֵר לבין מידע בסיסי.

אך הטענה של “אל תגידו בגת” חמורה הרבה יותר. ראש הממשלה עצמו השתמש בה באחרונה בעקבות מסיבת העתונאים של קציני המילואים, שנערכה על ידי שלום־עכשיו; ועולה מדבריו שיש דברים, גם חמורים ביותר, שאותם מוטב לציבור שלא לדעת.

ההבדל הבסיסי בין מדינה טוטאליטארית לבין מדינה דמוקראטית היא בשאלה את מי משרתים שירותי הציבור (ובהם העתונות), ואת מי הם מעוניינים לחזק: את החברה בארצם, או את השלטון. מידע הוא דבר מחזק; חוסר מידע הוא דבר מחליש. אדם שכל המידע, או מירב המידע בידו, הוא אדם בעל נתונים חזקים יותר לשפוט ולפעול, מאדם שאינו יודע, שפועל בחושך, בעיניים לוטות, על פי מה ששליטיו אומרים לו. טענתם של חלק גדול מהגרמנים, “לא ידענו”, היא טענה נכונה במידה מסויימת; הם באמת לא ידעו את המתרחש, ולכן גם לא יכלו להתנגד לו בפועל; אולם הם לא ידעו, בראש ובראשונה, מפני שלא השכילו לשמור על עתונות חופשית בארצם, וזו הפכה להיות כלי המשרת את השלטון בלבד, כלי המונע מידע. מי שאיבד את הכלי המספק לו מידע, אינו יכול לבוא אחר כך בטענות שלא ידע ולכן לא פעל. איבוד החופש המלא של העתונות הוא מעשה של עיווּר עצמי.

מתוך מסיבת העתונות של קציני המילואים (אנשים אחראים מאין דוגמתם, שלא חרגו כהוא־זה מן הבסיס המוסרי והבלתי־פוליטי של עדותם האישית) – עולה שנעשים היום בגדה מעשים המעידים על התמוטטות הנורמה המוסרית של צה“ל, ומעשים פליליים של מתנחלים, וכי קיים הסכם־שבשתיקה להשתיק את הנושא ו”לא לטלטל את הסירה". שלטון שיש לו עניין בטווח ארוך בסיפוח, או בגירוש התושבים, מעוניין באמת בהשתקה כזאת, ואינו מתחשב בהשלכות המעשים על כלל החברה ועל הדמוקרטיה הישראלית. כיוון שהשלטון הוא כמעט בכל המקרים בעל המידע, בידו גם הכוח; מניעת המידע מן האזרחים מחלישה את החברה, ואותה בלבד, ומקנה כוח מחוץ לכל פרופורציה סבירה לשלטון, שמעתה אין עליו כל ביקורת רצינית. אם כוונת השלטון הנוכחי היא חיזוק השלטון והחלשת החברה בישראל, הרי שהוא פועל נכון על פי הבנתו, והנושא מצטרף לשורה ארוכה של נושאים שבהם אכן פועלת ממשלת בגין להחלשתנו כחברה (והנושא – נושא חברתי בראש ובראשונה). ספק אם אזרחי ישראל שותפים למגמה זו.

קציני המילואים, ואחרים המספרים סיפוריהם בבית ולא בפני עתונאים, העלו ומעלים טענות חמורות ביותר בדבר התנהגות אנשים מסויימים בגדה. חלק מן הסיפורים הללו הועלה כבר בעבר בפני השלטונות, כולל עדויות אישיות – ונמצא מי שבלם את החקירה. והרי אין מדובר במעשים שנעשו מעבר לים, אלא קילומטרים ספורים מאיתנו; ואין מדובר ברעידת אדמה או שואת טבע, אלא בירי ההורג ילדים, ובמתן רשות לסאדיסטים שבנו לעשות באין מפריע. מן הראוי, איפוא, שהעתונות “תעלה בדרגה” את הידיעות על אירועי הגדה, ותפרסם אותם יום־יום, אם לא בכותרת ראשית, הרי לפחות בכותרת שניה, כדרך שהיתה מפרסמת אותם כאילו היו הנפגעים אזרחים וילדים בתוך ישראל עצמה. אם כך תנהג העתונות כולה, לא נהיה זקוקים למעשים דראסטיים כמסיבת עתונאים על מנת לשמוע על אותו רכז־בטחון מקרב המתנחלים ש“נטל את החוק לידיו”, והרג ילד הנושא פיתות אל אביו במחצבה, בשל… מחסום שאותו הקים מישהו אחר; ולא יתברר לנו רק במסיבת עתונאים, שאחר כך “אי אפשר היה למצוא” אותו רכז בטחון, שהכל יודעים את כתובתו.

בהביאה את המצב – אם לא את כל המידע, שנמסר לפרקליט הצבאי הראשי – לידיעת הציבור, עשתה שלום־עכשיו שירות שאין דוגמתו לחברה בישראל ולעצם הדמוקרטיה שבה. ולאומרים “אל תגידו בגת”, ראוי להשיב: לו היתה מין־שלום־עכשיו כזאת מתארגנת בשנות השלושים באירופה, אפשר מאוד שלא היתה השואה מתרחשת. שואות מתרחשות רק כאשר השלטון עושה ככל העולה על רוחו – והאזרח אינו יודע, כי מנעו ממנו את הידיעה.

ידיעות אחרונות, 20.5.82

המלצות קוראים
תגיות