רקע
שולמית הראבן
מיהו לאומי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

אחת התופעות המדאיגות ביותר בעת מערכת הבחירות האחרונה היתה השימוש הבולט, השתלטני, שנעשה על־ידי מפלגות הימין (ועל־ידן בלבד!) בדגל הלאומי ובהמנון, כאומר: לימין, ולו בלבד, חזקה על הנאמנות הלאומית של העם, ואילו השמאל פשוט אינו לאומי דיו. אין בכך חידוש מהותי, כיון שהתנועה הרוויזיוניסטית עשתה מאז ומעולם שימוש במילה “לאומי” בכל אשר יכלה, ואפילו קופת־חולים הלא־הסתדרותית נקראה בשם התמוה “קופת־חולים לעובדים לאומיים”, כאילו מאות־אלפי חברי ההסתדרות הכללית הם עובדים שאינם לאומיים, חלילה.

אפשר לשאול בנימה אירונית מדוע אנשים לאומיים צריכים ללחוץ כל־כך כדי להצהיר קבל־עם על לאומיותם, שהיתה צריכה בעצם להיות מובנת מאליה. אנשים אוהבים אינם נוהגים להצהיר זה בפני זו הצהרות רשמיות של אהבה השכם והערב; חפים מפשע אינם קמים בבוקר ומצהירים בראי התגלחת את המלים הרמות “אני אדם חף מפשע!” מה שמופנם היטב ומובן מאליו ומצוי בנוף וביום־יום, אינו זקוק להצהרות. אם להזדקק להדגמה ספרותית, כבר נאמר שבכל הקוראן כולו לא מוזכרת אפילו פעם אחת המלה “גמל”, מפני שלקוראים לא היה שום צורך בכך כדי להתמצא בנוף ובהיגד. לעומת זאת, לא תמצא גרפיקאי מערבי אחד, מן הפחותים שבהם, שבבואו לתאר את נוף המדבר לא יכניס, ליתר בטחון, גמל או שנים.

אך ההפקעה הנעשית בעצם הימים האלה על־ידי הימין מסוכנת הרבה יותר מכל אשר קרה עד כה, ואולי ניטיב להבין אותה אם נזכיר לעצמנו את ההבדל בין המלים “פטריוטי” ו“לאומי”.

לאום – על־פי מילון אבן־שושן – הוא: “עם, אומה, קיבוץ גדול של בני־אדם המתייחסים על מוצא אחד, על גורל משותף בתולדותיהם, ועל־פי־רוב גם על לשון מדוברת אחת ועל ארץ מושב עיקרית אחת”. כלומר, הדגש במלה לאום כל־כולו אתנוצנטרי ואנתרופוצנטרי, ובעל נגיעה קטנה ביותר למרכיב הטריטוריאלי. להלן מסביר אבן־שושן שלאומיות – פירושה “אהבת העם, נאמנות לעם ושאיפה לראותו חופשי ועצמאי”, אף זאת באותו דגש עצמו. סמי מכאן כל רמז לטריטוריה כגורם מכריע.

המילה “פטריוטיות”, לעומת זאת, גזורה מן המלה “פטריה”,שהיא מולדת וארץ האבות על־פי ההגדרה, והשימוש העיקרי בה נעשה בעת המלחמות האירופיות במאות שעברו, ולא במאה הזאת, להוציא הגדרה אחת שעברה כעין אנאכרוניזם למאה שלנו: הגדרת הרוסים את מאבקם בעת מלחמת־העולם השניה בשם הרשמי “המלחמה הפטריוטית הגדולה”. רוסיה הסובייטית היתה זקוקה במלחמתה לאנאכרוניזם זה, כשם שהיתה זקוקה באותה עת להחייאת סמלים פטריוטיים ישנים גם בסרטים כגון “אלכנדר ניאבסקי” ואחרים, וזאת מסיבות מובהקות שהיו קשורות לזמן ולמקום ולנסיבות, ביניהן החולשה הצבאית וחוסר התכנון שבהם מצאה רוסיה את עצמה עם פתיחת המלחמה בגבולה. אולם כמעט כל המאבקים שלאחר מכן, כל מלחמות השחרור מן הקולוניאליזם באפריקה ובמקומות אחרים, היו והוגדרו כמאבקים לאומיים, וכך גם נקראו במינוח הבין־לאומי הרווח, משום שביסודם היה שחרור של עמים, ולא שליטה באדמות ונחלאות כאלה או אחרות. מושג ה“פטריה”, ארץ האבות, נסוג מפני מושג “לאום”.

למעשה, זיקת המלה “טריטוריה” היא למדינה ולאו דווקא לאומה, כי בכל מדינה קיימת כפיפות של אחזרחים לחוק בגבולות טריטוריה מסוימת. במונח “לאום” – היסוד הטריטוריאלי עמום הרבה יותר: יש גם מדינות שבהן אומות שונות, ועקרון הלאום ועקרון המדינה אינם זהים. רופרט אמרסון הזהיר זה כבר מפני הסכנה של “סילוף המושג המשפטי ‘ריבונות של מדינה על טריטוריה’, בתקופה המודרנית שבה רוח המדינות הליבראליות היא רוח של ריבוי לאומים והקפדה על זכויות האזרח, והפיכתו למכשיר בתעמולה לאומית במובן הטריטוריאלי”.

ערבוב מכוון זה של לאום ולאומיות עם טריטוריה הוא המתרחש כיום לנגד עינינו, והוא מתבצע על־ידי מר בגין עצמו ועל־ידי מפלגות הימין כולן. למעשה, עם תום מלחמת השחרור והקמת המדינה הושג היעד הלאומי והמדיני היהודי על־פי ההגדרה, ונעשינו באמת אותו “קיבוץ גדול של בני־אדם המתייחסים על מוצא אחד, על גורל משותף אחד בתולדותיהם, בעל לשון משותפת אחת וארץ מושב עיקרית אחת”. שבהגדרתו של הלקסיקוגרף המצוין שלנו – ועל כולם יחד חל חוק המדינה. כל המגן על ערכים אלה ועל ביטחונם הוא בהכרח אדם לאומי; וכאשר בעיות כבדות־משקל של בטחון הלאום וההגנה עליו הביאו בסופו של דבר לשינויים טריטוריאליים, רוב הציבור לא ראה בשינויים אלה בעת התרחשותם בעיה לאומית, אלא בטחונית בלבד, ובמשך שנים אחדות אחרי מלחמת ששת הימים עדיין היתה הגדה המערבית, בחשיבתה המדינית של ישראל, קלף למיקוח מדיני. די שנזכיר כאן את המשל היפה שהמשיל אז קלוד רנאל: “אנו יושבים בשטחים כמו פועלים בחצר בית־חרושת, השובתים עד אשר תבוא ההנהלה לשאת ולתת עמם”. זאת היתה אז – וכך היא גם היום – המחשבה הלאומית הישראלית.

עתה בא מר בגין, ועוד יותר ממנו – אנשי גוש־אמונים, ומערבבים את המושג “לאומיות” במושג “פטריוטיות”. זיהוי זה של לאום עם המרכיב הטריטוריאלי, ועמו בלבד, אופייני כיום רק למר בגין, לגוש־אמונים – ולאש"ף. ומשום כך נעשתה ההידברות בין הלאומים קשה כל־כך, כל עוד הנשבעים בטריטוריה דומינאנטיים איש בשטחו. אבל יש לערבוב זה גם תוצאה מסוכנת מאוד בתחום הפנימי: אנשים אוהבי־עמם, שאינם רואים דגש עיקרי במרכיב הטריטוריאלי, מתחילים להיקרא בשפת הרחוב שלנו “בלתי לאומיים”. וכאן הסכנה מוחשית.

כך יכול היה להופיע בטלוויזיה מר כץ, מצעירי חרות, ולטעון – ככל שניתן להבין מן הצורה הבלתי־אינטליגנטית שבה ניסח את דבריו – שמחנה השלום הוא שהביאנו למקום שבו אנו עומדים, ואילו “הרחוב הלאומי” (ציטוט ישיר) הוא בעד הנסיגה, ומן הסתם אינו מאמין בשלום. במלים אחרות, מי שמוכן לנסיגה תמורת שלום איננו לאומי – וזה סילוף היישר מבית מדרשו של מר בגין. וכך, בצורה אבסורדית עוד יותר, יכול היה לטעון הממונה על בית עגנון, מר טירקל, כמצוטט באחד מעיתוני הערב, כי “לוא היה (עגנון) חי היום, ודאי (!) היה תומך בגוש־אמונים, כי עגנון אהב מאוד את הארץ, ובעיקר את ירושלים…”. וזאת כנראה כדי ללמדנו את ההנחה המחוצפת, שחוץ מגוש אמונים אין בינינו אוהבי הארץ ואוהבי ירושלים. כיוון שכותבת זו הכירה את עגנון אישית כאוהב גדול של התנועה הקיבוצית דווקא, אפשר לפקפק בספקולציה של הא' טירקל; אבל עצם העובדה שדבר מעין זה יכול היה להיאמר, ולהידפס בעיתון ישראלי, מלמדת על הלך־הרוח ברחוב המונחה על־ידי מר בגין. באווירה זו נוח מאוד לומר שכל מי שאינו בעד מר בגין הוא אש"פיסט; ובאווירה זו גם קשה לכמה אנשים להאמין שאך לפני זמן קצר צעדו ארבעים אלף איש, כולם לאומיים לעילא, נגד מדיניותו של מר בגין – תחת דגל ישראל.

מר בגין טען באחרונה, מטעמים “לאומיים”, את טענת בעלותנו על המקומות שבהם התנבאו נביאי ישראל. במקומו, לא היינו משתמשים בטענה זו. יחזקאל הנביא נשא דבריו על נהר כבר, ואין זו סיבה נראית לעין לכבוש בתקופה הקרובה את בגדד; אף אחד מנביאי ישראל לא התנבא באזור חולון – בת־ים – רמת־עמידר, ואין זו סיבה למסור שטחים מלבבים אלה בידי שכנינו. לא הייתי מציעה לנו גם לצאת למלחמה על ארצות צפון אפריקה בגלל הרמב“ם, או לשלוח ארמדה נגד ספרד בגלל אבן אבירול, ואף לא להטיס את הסיירת הבכירה שלנו במטוסי הרקולס לשחרר את קבר הבעל־שם־טוב. דברי הנביאים הם־הם נכסי הלאום, בדיוק כשם שדברי הרמב”ם ואבן גבירול והבעש"ט הם נכסי הלאום, שאיש לא יוכל לקחת מאתנו, ולא שעל האדמה שעליה נולדו. אבל מר בגין מתקשה, כפי הנראה, לתפוס תפיסה מופשטת ולשחרר את עצמו מן הצמידות לגשמי־מייצג. לא לחינם מסופר על מר בגין שהוא שואל, כל אימת שאמן מתכוון להגיש לו תמונה במתנה, אם אין זו אמנות מופשטת חלילה, שכן את זו אין הוא סובל; וכנראה טובים יותר אצל מר בגין סיכוייה של האסכולה האמנותית המייצגת.

מר בין אינו ראש הממשלה היחיד הסובל מליקוי זה – דווקא ראשי המדינות הטוטאליטאריות לקו בתכונה זו אף הם, והרחיקו כל אמנות מופשטת מתחומם, ולפעמים גם מתחום מדינתם. אולם נשאלת השאלה מדוע צריך עם שלם לסבול בשל ליקוי תפיסה של ראש ממשלתו, המעדיף כנראה את המקום הקונקרטי שבו פעלו נביאי ישראל על תוכן נבואתם ועל לקחה. וכך, תוך יישוב אנשים, בשם הלאומיות, באזורים שבהם התהלך ישעיהו, מתקיים בנו בכל יום יותר הפסוק של ישעיהו “הוי מגיעי בית בבית, שדה בשדה יקריבו, והושבתם לבדכם בקרב הארץ”, על כל פירושיו. היא הנותנת: לא לאומיות יש כאן, אלא להיפך: הרקת הנכס הלאומי מתוכנו. אותו ולא את תורתו – זו עבודה זרה, שהיא בראש ובראשונה חוסר תפיסה מופשטת והיתפסות למוחשי בלבד. וכיוון שכך, זועק מר בגין מרה נגד הסיסמה “הלאה הכיבוש” – מפני שבעיניו הטריטוריה אינה כבושה – אלא משוחררת – ואינו שם לב שבתוך כך, עם שלם מצוי תחת כיבוש, ואינו מסכים לו. אין מוחשי יותר מטריטוריה.

ולא נשאר לנו אלא לחזור ולהזכיר, השכם והערב: אנשים לאומיים, כלומר: אוהבי עמם, נאמנים לו, ושואפים לראותו חופשי ועצמאי – מתנגדים כיום תכלית ההתנגדות למדיניות מר בגין; וכל המנסה לסלף את המושג ולזהות את הדבקות בטריטוריה עם אהבת עם ועם נאמנות לעם – מִצוה להקהות את שיניו בכל מקום, בכל רגע ובכל הנסיבות, כי זדון הוא.

הארץ, 22.4.82

המלצות קוראים
תגיות