רקע
שולמית הראבן
האם שוּנה יעודו של צה"ל?
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

עם הקמתו, נקרא צבאה של מדינת ישראל בשם “צבא הגנה לישראל”. שם זה אינו אהוב ביותר על ראש־הממשלה, המעדיף את השם “צבאנו”, או “צבא עברי”. רבים בתוכנו שואלים את עצמם היום אם שינוי השם בפי ראש הממשלה אין בו יותר מרמז בדבר שינוי יעודו של הצבא.

השם “צבא הגנה לישראל” מעולם לא מנע גם מבצעים התקפיים, כאשר מדובר היה בהתגוננות ברורה. הוא לא מנע מן הצבא גם עיסוק בנושאים שאינם צבאיים־טהורים, כגון גידול ירקות על ידי הנח“ל, או אימוץ המעברות בשנות החמשים המוקדמות, כשלא היה גוף מאורגן אחד במדינה שיוכל ליטול על עצמו את המשימה. מדובר היה במעשים ציוניים מובהקים של פיתוח החקלאות ושל קליטת עליה, ולמכות המעמסה הנוספת שמעשים אלה הטילו על הצבא, היתה הסכמה לאומית מלאה בדבר נכונות המעשים והצורך לעשותם. למעשה, ממשיך הרמטכ”ל של היום, רפאל איתן, במסורת ציונית זו, כאשר הוא מקיים את תוכנית החינוך שלו לטעוני־חינוך בצבא, ובעיקר כאשר התקציב לכך מתקבל בחלקו הגדול מהתנדבותם של אזרחים, המחזקים את ידי צה"ל במעשה זה, שגם ביחס אליו קיימת הסכמה לאומית מלאה.

היום מתקבל הרושם כאילו שונו, או משתנים לנגד עינינו, כמה מן היעדים של צה"ל, בלא שהושגה על כך הסכמה לאומית. חלקו משמש לשליטה בעם אחר, ומתחיל לנהוג כצבא־כיבוש לכל דבר. קצת קשה לקשר בין ההגדרה של “צבא הגנה לישראל”, לבין ירי בילדים במחסומים, או עוצר קולקטיבי בכפר, בלא הבדל בין צדיק לבין רשע, או חיטוט בכליהן של פלחיות זקנות. אכן, זהו צבא, וצבא הנקלע למורת רוחו למצבים בלתי אפשריים מבחינה אנושית, מפני שהכניסו אותו לסיטואציה בלתי אפשרית של שליטה באוכלוסיה אזרחית זרה; אבל השאלה אם מדובר עדיין בצבא הגנה לישראל, בעינה עומדת.

יעד אחר, שאליו כוון הצבא לאחרונה, היה השימוש בו, בכוחות גדולים מאוד, בפינוי חבל ימית. לא סוד הוא שהכוחות הגדולים הוכנסו על מנת לאפשר פינוי “רך”. מדיניות “רכה” יותר בגדה היתה מצריכה אף היא הכנסת כוחות גדולים מאוד, מפני שרק כאשר מפקד בכיר ממונה על כל בית, אפשר לטפל טיפול אינדיבידואלי, ואילו שלושה חיילים חמושים יכולים לסגור כפר שלם בדרך הענישה הקולקטיבית. ההבדל בגישת השלטונות בשני המקרים הוא ההבדל בגישה מראש: עוברי העבירות בימית הם, כביכול, “טובים”, שראוי להוציא עליהם כוחות הרבה וממון הרבה ולפנותם ביד רכה; ואילו עוברי העבירות בגדה, ואנשים חפים מכל פשע אתם יחד (כגון אותו אורח מסעודיה שנסע במקרה באוטובוס ואולץ באיומים לפנות מחסום – הרי הוא ערבי, לא?) – ראויים מראש ליחס קשה, ואין לבזבז עליהם מאמץ מיוחד. כבר היה מי שכינה אותם בשם “חיידקים מקומיים”, וחיידקים, כידוע, אינם מצביעים לכנסת, ואין שווה בטרחתם.

אנשי ימית היו פורעי חוק לכל הדעות; אבל הם לא סיכנו אף לרגע את בטחון ישראל, ולא היה שמץ של אפשרות שינסו להפוך את השלטון בכוח הנשק. בכל זאת הופעל צה“ל, אף על פי שמדובר היה באזרחי ישראל שפרעון חוק, והזרוע הביצועית המתאימה במקרה כזה היתה משטרת ישראל, או זרוע שלה, הרשאית לפעול בשטח צבאי, כגון משמר הגבול. אלא שאז אי־אפשר היה אולי להבטיח פינוי כל כך “רך”, ומר בגין זקוק היה לפינוי רך, מפני שחוץ מכל השיקולים אשר השמיע באוזנינו, היה לו גם שיקול פוליטי לא מבוטל. הבזיון שבהכאת חיילים שבעקבות החלטה זו, היה חלק בלתי־נמנע מן השימוש בצה”ל למטרות שלא להם יועד, ואשר כבר גרם לטראומות לא מעטות, ולבזבוז חסר תקדים של כספי העם, שאפשר היה למצוא להם ניצול טוב ונכון יותר. אבל המעשה הסמלי ביותר הכרוך בכך היה האילוץ שאילצו המתנחלים המתבצרים את אלוף פיקוד הדרום שיתכופף – כך ממש – והוא במדי צה“ל, ויגחן, על מנת לעבור בפתח שהשאירו לו, כדי שיכנס לשוחח עמם. מר בגין, איש הכבוד הידוע, שמע והחריש. בכל הפרשה כולה יצר מר בגין תקדים של שימוש פוליטי בכלי החשוב ששמו צה”ל – ווהוא כנראה הראשון בין כל ראשי הממשלות שנהג כך. למעשה זה אסור שיהיה המשך.

ולבסוף – הנושא המדאיג את כולנו בימים אלה, נושא הלבנון. גם מי שיכול היה לראות בפעולת הפצצת הכור בבגדד פעולה הגנתית מובהקת, יתקשה היום לראות מימד הגנתי כלשהו בהתקפה בלבנון. אש“ף אינו מהווה סכנה צבאית לישראל, ואין לו פתרון צבאי כולל, אלא פוליטי. קיימת כמובן בעייתם של ישובי הצפון, הנתונים בסכנת הפגזות, בדיוק כמו שתושבי ירושלים נתונים כל העת בסיכון של מטעני חבלה בצאתם ובבואם ובנסעם; אולם הפעולה הצבאית בלבד, שבה יפלו אבידות הרבה, לא תביא פתרון, אלא לכל היותר הפוגה זמנית בלבד, שאחריה יתחדש המצב כפי שהיה, ושוב תהיינה קטיושות. השימוש בצבא, ולא בפתרונות מדיניים, רק מפני שיש לממשלה זו צבא ואין לה פתרונות מדיניים, דומה לאותו אדם שאיבד שעון במרחק קילומטר, אך הוא מחפש אותו תחת הפנס, כי כאן יש אור ושם אין. בהבדל מהותי אחד: שכאן מדובר בחיי אדם. קיים חשש שמר בגין יעשה, שוב, שימוש פוליטי מובהק בצה”ל – שלא לכך נועד, ואפשר מאד שגם אינו מסכים.

את מפקדי צה“ל, אשר הסבו את תשומת לבו של מר בגין לכך, ואשר ערים אל־נכון למושג “צבא הגנה לישראל”, פטר מר בגין בכינוי “לשעבר”. שכח מר בגין שהוא חי במדינה דמוקרטית, שבה מהפך של יום־בחירות אחד עשוי להפוך גם אותו, תוך עשרים וארבע שעות, ל”לשעבר“. אף אין הוא אוהב את השם “צבא הגנה לישראל”, ומעדיף לומר “צבאנו”. לכן השאלה ממשיכה להציק מאוד: האם מי שלא שירת מימיו בצה”ל מסוגל באמת להבין את אופיו המיוחד, את היותו מערכת ורקמה נפשית – למרות כל השינויים – השונה כל כך מן הצבאות האחרים בעולם? את המושג “צבא העם”, היוצא מן העם והחוזר אליו, תוך השתדלות שלא יהיה שינוי גדול מדי במעבר? האם ברור, לעומק, עד לשד העצמות, שהפטריוטיות והכושר ורוח הלחימה הם רק חלק ממרכיבי האופי של הצבא מיוחד־במינו זה, כל עוד נשמר כצבא הגנה לישראל, – ושיש בו מרכיבים נוספים על מרכיב הציות העיוור, ששטות גמורה תהיה להתעלם מהם? היש עוד קשר אמיתי בין הצבא שגידל עגבניות בשמחה כשהיה צריך, וקלט עליה במאור פנים כשהיה צריך, לבין הצבא שמאלצים אותו לנהוג בגדה כפי שהוא נוהג, בקרב אוכלוסיה זרה? ומה יקרה לכולנו אם יינתק קשר זה כליל, וצבא־ההגנה ייהפוך להיות צבא־סתם ככל הצבאות, הנוהג ככולם ואינו מפעיל את ראשו ואת מצפונו? האם לא תשְׁחק ממשלה זו את צה"ל על ידי שימוש לא נכון בו?

ספק אם יש תשובה למר בגין עצמו; ונותר רק לקוות שמשנה שם – ער לכך שהוא גם משנה יעוד, והלוואי שלא יתברר לבסוף כמשנה הבריות.

ידיעות אחרונות, 30.5.82

(ששה ימים לפני פרוץ מלחמת לבנון)

המלצות קוראים
תגיות