הישראלים באו ללבנון. יד ישראל חלפה כאן –לא בהגנה ולא בבנייה ולא בנטיעה, כי באש ובהרס. ילד שאיבד קורת־גג באחת, לעולם לא יבטח עוד בארבעה קירות. עוד ההרס עשן. עוד הבתים קרוסים. עוד המשפחות מוכות מלשאול על מה ולמה.
מה פתרנו?
יש לנו ממשלה, אשר בעמדה בפני בעיה, אינה יושבת לפתור אותה, אלא קמה להרגה. יחד עם המוני אנשים, נשים וילדים שעמדו במקרה בשקט, ליד הבעיה. והממשלה הזאת עודנה בשלטון.
יש לנו ממשלה, שלא האדם לנגד עיניה, אלא אדמות בהר גריזים. ומי שמעדיף דם ועפר על חיי אדם – יש לפסיכולוגים שם בשבילו. לא רק להם.
יש לנו ממשלה שהילכה אימים על הציבור בדיבורים על שואה ועל השמדה. וישראל, שלה אולי הצבא המעולה שבעולם היום, ועוצמה שעדיין לא באה לביטוי באף מלחמה, ישראל החזקה עד מאוד, נעשתה לפתע מדינה מוכת־חרדה. מפני מי? – מפני ששת אלפים מוכי קנאות, שאף מדינה ערבית אחת לא באה לעזרתם בגיבורים.
יש לנו ממשלה שדיברה גבוהה־גבוהה על ילדינו במקלטים, והשכיחה מאתנו את עשרת חודשי השקט של שביתת הנשק בצפון, שביתת נשק שהיא עצמה הפרה. יש לנו ממשלה שבפעולה אחת ל“חיסול המחבלים” הפילה יותר ישראלים מכל פעולות הטרור יחד במשך שנים רבות. והממשלה הזאת עודנה בשלטון.
יש לנו ממשלה המכירה רק בדם אחד – דם יהודי. יש לנו ממשלה המכירה רק בילדים יהודיים. מוסר שבטי. אלוהות שבטית. מצפון שבטי. וכי לא היתה הערכה איזה מחיר, עם כל הזהירות, ישלמו הלבנונים והיהודים גם יחד?
ויש לאש"ף מנהיגות מטורפת, שתמשיך בסורה, תמשיך בגיוס אנשים וכספים בארצות רחוקות, תמשיך בפעולות טרור קטנות, פחדניות ומנוולות. והיא תמשיך, מפני שאין בה אף מנהיג בעל שיעור קומה אחד.
אלה ואלה אמרו “לא” למשא־ומתן, אלה ואלה אחראים לכל אשר אירע. רהב מול שחץ.
בין ההרוגים שלנו – רבים שלא האמינו אף לרגע אחד בפתרון הצבאי לבעיה המדינית. הם לא חשבו אף לרגע אחד שהתגיסו על מנת לשפוך דמם של אזרחים לבנוניים. אבל הם הלכו – מפני ששלחה אותם ממשלה שנבחרה באורח דמוקראטי. לא באשמתם הפך צבא הגנה לישראל, תחת שלטונו של בגין, לצבא אחר לגמרי, צבא שהשתמשו בו הרחק מעבר לצורכי ההגנה. הם אינם ולא ישובו – אבל הממשלה הזאת עודנה בשלטון. וגם אש"ף יתארגן מחדש.
הרחוב ההמום, הסר־מדעת, לוחש במבוכתו: זה הגורל שלנו. איזה גורל? וכי יש במדיניות “גורל” שלא בני האדם עצמם קבעוהו, אנשים כמידת שכלם, אנשים כמידת נכונותם לפתור בעיות? כל מצביע ביום הבחירות בקלפי הוא־הוא הקובע את הגורל. הוא, ולא שום כוח טמיר ונעלם. מי שהצביע עבור הממשלה הזאת, הוא שהצביע עבור מה שנקרא בשם הציני “שלום הגליל”. הוא שגרם לנו שעוד היום נשמעים קולות הירי בביירות, רחוק־רחוק מן הגליל ושלומו, הוא שבגללו ילד לבנוני חסר בית ישן היום ברחוב, ועוד עליו לברך אותנו שבאנו לכונן אצלו ממשלה חופשית. גם זה בשם הילדים במקלטים. גם זה בשם שלום הגליל. עוד לא היתה נשיאה כזאת של שם השלום לשווא.
זאת המנהיגות שהעמדנו לנו, וזאת המנהיגות שהפלשתינאים העמידו לעצמם. שני אנאכרוניזמים זה מול זה. אנשים המדבריםם על רצון אלוהים ומביטים בראי. אנשים המדברים על היסטוריה ומחפשים את הטלויזיה. מצטלמים חגורי־אקדח באו"ם. מצטלמים על הבופור. מדברים על מלחמה הומאנית. אף לא ביטוי אחד פחות מאלוהים, היסטוריה, שואה, השמדה, זריקה לים, דם ילדינו, נקם. אף לא טון אחד יותר צנוע. לעולם לא, או נצח־נצחים. תמיד רק גבוהה־גבוהה. נאומי כיכרות מעל בימת הכנסת. מה להם ולמחיר.
יעשה אש"ף את חשבון נפשו שלו, אם יש לו נפש. גם בגדה, עד עצם היום הזה, יש נכבדים ואין מנהיגים. גם במדינות ערב. אחד היה סאדאת ואיננו. יעשו הם את חשבונם.
אבל בראשה של ישראל עומד היום אדם החובט על חזהו ומתפאר: כי איש הרגתי לפצעי, ןילד לחבורתי. וכך נראית היום ישראל. לא אירגון פורש אחד, אלא עם שלם. ועדיין לא למדנו שהכוח יכול רק לדכא, אבל ההכרה בזולת היא המנצחת. ועדיין לא למדנו ששלום הגליל, ושלום המרכז, ושלום ירושלים, ושלום שכם וג’נין וג’דה ודמשך לא יובטחו אלא על־ידי שלום כולל.
ישובו הלוחמים ויוגש החשבון.
על המשמר, 17.6.82
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.