הוא לא היה גדול.
גדוּלה פירושה, בין השאר, היכולת להשתנות; וכל עיקר קסמו של מר בגין – בעיני אותם אנשים שלהם אכן קסם – היה בהיותו מייצג נאמן, עקיב, עיקש וקנאי של כל הערכים הזעיר־בורגניים הישנים והטובים. בלי שום שינוי. בלי שום ספק. בלי שום ביקורת או הרהור שני.
אולי משום כך דבקו בו בעיקר כל אותם בני המעמד הבינוני, והבינוני־הנמוך, המצוי עתה בארץ בעיצומו של תהליך ניידות חברתית וכלכלית מהירה כלפי מעלה. כאשר המעמד משתנה, כאשר כל המורגל והידוע מתערער, אדם נוטה יותר לדבוק רגשית במוכר ובידוע. הרבה מבטחונו הנפשי נשאב מכך. דיבור פטריוטי, קצת דתיות אך לא יותר מדי, הערצה לצבא ול“כוח היהודי”, סנטימנט תקני ודומע לילדים, יחס ג’נטלמני לנשים שאין אחריו כלום – כל אלה מהווים את לב־לבה של הזעיר־בורגנות בתהליך של תמורה. וכאשר מוסיפים על כך את הלגלוג כלפי כל ניסיון לעשות אחרת, לחיות אחרת – התערובת נעשית למרשם בטוח כמעט. בטוח לכל מי שנמלט מפני הספק, מפני העמימות, מפני החשיבה העצמאית.
לשבחו של מר בגין ייאמר, כי הוא נתן את הדין על דבקותו. כאשר נכשל לאורך כל הדרך, הסיק את המסקנה האישית והלך. ואין זה משנה כרגע אם החלק המודע שבו הוא שהסיק את המסקנה המתבקשת, או היתה כאן תערובת של בעיות גוף ונפש, שצצו ועלו במקביל לכשלון.
לא לשבחו של מר בגין, שלא ניסה מעולם לבדוק את ערכיו לעומת ערכים אחרים. כך יכול היה לנזוף בזוג צעירים מן המפגינים ליד ביתו כאשר מחמת הקור הירושלמי התכרבלו יחד באותו שק שינה – ולא לראות את האובסצניות האמיתית. זו שבמשלוח חיילים צעירים למלחמה יזומה על־ידי ממשלה זקנה ובעלת תפקוד ירוד. כך יכול היה לומר באחת ההזדמנויות לרעייתו המנוחה, “זכרתי לך חסד נעוריך… לכתך אחרי במדבר בארץ זרועת מוקשים” – ולא לראות כלל שקיימת גם אפשרות של ארץ זרועה ומצמיחה, ארץ שדות ירוקים, בעברו של אדם כמו בהווהו ובעתידו. עולמו־שלו היה תמיד זרוע מוקשים. וכך יכול היה להיבנות על־ידי הפצצת הכור הגרעיני המאיים – מאיים בהרבה יותר מובנים מאשר האיום הבטחוני הישיר; מאיים בעצם היותו בלתי מובן, חדש, עניין שלא גדלו אתו – ולראות עצמו בכך מועדף על מר פרס, אשר בשקט־בשקט הביא את העוצמה הגרעינית לישראל.
הוא היה כהן הפחד הגדול. הפחד מפני כל חדש. הפחד מפני כל שונה. הפחד מפני כל ספק. בעצם, פחדו של אדם מפני עצמו. גם כתב־ידו זעיר, חבוי, נעול על עצמו. לדידו, לא היתה כלל היסטוריה יהודית חדשה. כמו קודמיו בשנות הגלות, הוא נטה לזהות כל התפתחות עם התפתחות קודמת, שקרתה מזמן. כשם שבפרעות של ראשית האלף קוננה הקהילה היהודית ודיברה על אנטיוכוס, כך דיבר גם הוא על ערפאת כהיטלר. טרמינולוגיה בדוקה, נושנה, פחד עתיק ומורגל כמו כאב־שן שחיים אתו וכבר לא עולה על הדעת שאפשר גם לרפאו. מתחת לכל הדיבור הרם על מולדת, על היסטוריה, ביצבץ תמיד איזה פאטאליזם קודר ועכור. גם ההיסטוריה היתה לדידו גורם דטרמיניסטי. כך רצתה ההיסטוריה. כך רצה אלוהים. חופש ההכרעה, חופש השינוי, חופש הבדיקה־מחדש, היו תמיד ממנו והלאה. גם הלגאליזם הדקדקני, הדבקות הקנאית בטקסטים היו חלק מכך. סאדאת בא עם חזון, ואילו הוא דיבר על האותיות הקטנות.
הוא לא ייצג מעולם את העוסקים במדעים, באמנויות, בחזון החברה עתירת־הידע, באפשרות הפלוראליזם האנושי הרחב. הוא לא ייצג מעולם את אלה העומדים בשלווה ואומרים: “אינני יודע. אבדוק.” הוא לא יכול היה ליצג אף לרגע אחד את האנשים המסוגלים לחיות עם עמימות, תקופה קצרה כארוכה, ואפילו כל החיים. בעצם, הוא לא היה יכול ליצג את אמיצי הרוח. היתה בו, תמיד, פסימיות פטליסטית ועמוקה. בעומק לבו חש תמיד שאין סיכוי, או יש רק סיכוי קלוש. כל יום היה לדידו יום של עמידה על הקיום. גם בשלום, לפני קמפ דיויד ואחריו, לא האמין עד הסוף. וכיון שלא האמין, קילקל.
לדידו, החיים הם התגוננות נצחית, נואשת, תמיד מוגזמת. מנתחים פלאסטיים מספרים לנו שאדם שזרועו נגדעה וחוברה מחדש, ממשיך ומצייר את דיוקן עצמו כחסר־זרוע; כלומר – הטראומה גדולה וקובעת יותר מן התיקון. ומר בגין היה נעול כל־כולו על הטראומה. לכן לא היה חשוב לו כלל שישראל הי המדינה החזקה ביותר בכל המזרח התיכון, בעלת המשטר החברתי היציב שביותר והצבא המעולה ביותר. המציאות הפסיכולוגית שלו היתה הפוכה: ישראל המועדת להשמדה, ולא חשוב כלל שלא היה לכך כל קשר למציאות החיים. שאפשר היום, ואפשר זה כמה שנים, להתקדם לעבר יעדים חדשים ומציאות אחרת. אצל מר בגין העם היהודי הוא תמיד עם נרדף. גם כאשר במציאות הוא כבר מזמן עם רודף. והרי בראשית הציונות המעשית המעשה החלוצי הוא אשר שיחרר לחלוטין את עושיו מן התחושה הנרדפת. אבל מר בגין מעולם לא היה שותף למעשה החלוצי.
להבדיל מן הזהירות הלגיטימית, הפחד הוא יועץ רע. יש עוצמה בזעיר־בורגנות החרדה, ומר בגין ייצג אותה נאמנה. אבל אפיונה של זו – שהחיים באים וטופחים על פניה ומזימים אותה כליל. הזעיר־בורגני מופתע תמיד, שוגה בתחזיות שלו במאה ושמונים מעלות – בשל חוסר יכולתו לצפות בשלווה בחיים המתפתחים. בפחדו כי רב, תמיד נדמה לו שהוא מוכרח לשלוט במצב, בכוח, על־פי חרדותיו הקבועות וערכיו הקבועים – ועל כן בעצם אינו שולט במאום. גם לא באנשים סביבו. וכאשר השליטה המדומה נשמטת, כאשר המציאות באה וטופחת, והגיוס המוגזם מתגלה כחסר שחר, והנסיון להטיל חתיתך מתגלה כשגיאה גסה – לא נותר אלא להסתלק מהר, בבריחה מאוכזבת ומבולבלת. הפחד הגשים את עצמו: כביכול, אין סיכוי ומעולם לא היה.
מר בגין הלך והשאיר אחריו ממשלה ממולכדת. עדיין הוא חייב לספר לעם ישראל את אשר עולל לו אריאל שרון במלחמת לבנון, וכל עוד לא עשה זאת, לא שילם חובו לעם ולא יצא נקי; מפני שהוא הלך ומר שרון נשאר עמנו, וכוח הנזק שבו קיים. אבל הוא הלך. כפי שציפו רבים מאתנו, והותיר רגשות של כעס ואכזבה בלבם של אלה שלא ציפו לכך ולא חשבו עליו במונחי התכונות האנושיות שלו, אלא קנו תדמית.
לכתו של כהן הפחד הגדול הוא סיכוי לשחררנו מן הפחד הגדול, הבלתי רציונאלי, המשבש את כל אורחות חיינו זה שנים רבות, במדיניות, בצריכה הפרועה, בתור, בכביש. לכתו עשוי להחזיר לנו את הראייה הנכוחה, את הידיעה המבדילה היכן באמת יש לחשוש, והיכן אפשר ליטול סיכון מכוון. ויותר מכל: את הבטחון בחיים, ובעצמנו, כל אחד בפני עצמו, בתוך החיים הזורמים; להכיר סוף־סוף שאנו מסוגלים לעמוד בהרבה מאד, ולכן יש לנו חופש בחירה וחופש פעולה – כל אחד לחוד וכל המדינה גם יחד. שלא כל יום הוא יום אחרון, ואין אני חייב תמיד להיות ראשון. שיש עוד התיחסויות בחיים חוץ מן הציר של רודף־נרדף, והעולם פתוח ומעניין ורב־אפשרויות הרבה יותר משחלם מר בגין, ומשחלמו כל אלה שהלכו כסהרורים אחרי פולחן הדבקות והפחד שלו, וקראו לכך לאומיות.
הארץ, 5.9.83
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.