רקע
שולמית הראבן
דוד אילוז, חייל טוב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

דוד אילוז מקריית־גת הוא מן הסתם חייל טוב. כאשר הבחין בטנדר המנסה לפרוץ לתוך המחנה בצור, פתח מייד באש, ובכך סיכל פיגוע קשה עוד יותר.

דוד אילוז מקריית־גת הוא גם בן־אדם. כאשר שאל אותו המראיין את מי ראה בטנדר, לא עלה בדעתו לומר שראה שם ג’וק מתרוצץ בבקבוק, או חיה דו־רגלית. הוא אמר, בפשטות, מה ראו עיניו: בחור בשנות העשרים לחייו, שנראה אפילו נחמד. אל־נכון דוד אילוז הוא איש משפחה, ויודע שגם האויב, שעליו פותחים באש, הוא איש משפחה, שבוכה על קברו.

וכאשר שאל אותו המראיין, מה היה אחרי שירה, אחרי שראה את הבחור שנפגע מתעוות בתוך תא הנהג, והטנדר פורץ פנימה, השיב דוד אילוז: ריחמתי עליו וריחמתי גם על עצמי.

אמר, ולא ידע איזה משפט גדול, בלתי מקובל באזורנו, אמר. אצל הפוליטיקאים הנצים כל הצדדים המלה “רחמים” מחוקה לגמרי מן הלקסיקון. גם פה גם שם מחנכים לקשיחות־לב, שבטעות גמורה רואים בה תנאי מותנה ללחמה טובה. וזה עוזר בדיוק כמו אכילת נחשים חיים. גם פה גם שם מחנכים שהאויב בעצם איננו בן־אדם, הוא חיה, הוא נחות, הוא ברברי, הוא עמלק. לא רק שאפשר, אלא גם צריך, חובה, לדרוס אותו כליל בכל מקום שבו יימצא – ועל כל פנים ליצור לו דימוי מפלצתי כזה, שלעולם אי אפשר יהיה לכרות עימו שלום, כי מי בעולם כורת שלום עם מפלצות?

כך חינכו מן הסתם גם את הבחור מצור, כך חינכו עוד לפני שנים לא רבות גם כפריים בכפרי הדלתא במצרים, שישראלים אין להם בכלל קלסתר אדם. ומעשה אמתי שהיה בבחור כפרי כזה, שחזר ממלחמת יום הכיפורים, ומייד הקיפוהו אנשי כפרו: תגיד, יא מוחמד, ראית את המפלצות? ראית את הישראלים? והשיב מוחמד: בחיי אללה, לא ראיתי ישראלים, ראיתי רק חווג’את…

המתאבד הצעיר בצור מן הסתם גם מוחו נשטף בשטויות האלה. אמרו לו אל נכון שאויביו ג’וקים או חיות דו־רגליות, וצריך להשמידם מעל פני האדמה. הוא היה מוכן גם למסור את נפשו על מה שנראה לו מעשה פטריוטי לעילא. אולי טמן איזה כהן־דת בכיס חולצתו מפתח לגן־העדן, מי יודע. מי שיכול להילחם, נלחם. מי שהובס, נוקט טרור, על כל הגועל והזוועה שבו. אבל ההחלטה לתת את חייך בשנות העשרים בלי שום סיכוי להינצל היא החלטה של מסירות נפש בכל מקרה; מסירות נפש, שפוליטיקאים נצים ובעלי זדון מנצלים לצרכיהם. עד שיש למי־מהם די אומץ ודי שאר רוח ודי כוח לעשות שלום.

דוד אילוז מקריית־גת לא היה שטוף־מוח. הוא ראה, כהרף עין, את הטרגדיה הכפולה: זו של בחור בשנות העשרים, שבעוד שניות מספר ימות, מפני שמישהו שכנע אותו שזה המעשה הנכון, הפטריוטי, הנאמן – ואת הטרגדיה של האנשים שלנו, והוא עצמו בתוכם, בשר מבשרנו, שבעוד הרף־עין ייפגעו פגיעה נוראה כתוצאה ישירה מכך. והוא פתח באש מיידית, מכוונת, יעילה – אבל לא התכחש למה שהוא מרגיש. ריחמתי עליו וריחמתי גם על עצמי – אמר דוד אילוז מקריית־גת, חייל טוב, שפעל נכון בצור. ושום אדם שלא עמד במקומו לא היה רשאי, ואולי לא היה מסוגל, לומר את המשפט הזה.

ידיעות אחרונות, 6.11.83

המלצות קוראים
תגיות