“שמונים ושמונה פרופסורים – מולדת, את אבודה” – בסיסמא פופוליסטית זו הובילו ראשי השלטון הנאצי בגרמניה את הגל העכור, אשר חיסל את החינוך הליברלי, את המדע, ואת עצם החשיבה החופשית והפלוראליסטית בגרמניה של שנות השלושים. התוצאה: הרס תחומים שלמים, ופיגור השכלתי שגרמניה לא התגברה עליו עד עצם היום הזה, חמישים שנה לאחר מעשה.

“פרופסורים וסטודנטים – לליקוט אורז!” – אמרה המהפכה התרבותית בסין, והתוצאה – אובדן דור שלום של ידע והשכלה, והצורך להתחיל כמעט הכל מחדש.

“היום דפקנו דוקטור, מחר נדפוק פרופסור” – השתבחו הכסילים בוועידת חרות בשבוע שעבר.

הם לא המציאו את שינאת־החינם של עם הארץ למשכיל ממנו. עוד ר' עקיבא היה מספר: “כשהייתי עם הארץ, אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור”. השינאה עצמה קיימת, ושטות היא להגדירה במונחים עדתיים. הגורם העדתי נכנס לתמונה רק במידה שבה קיימת חפיפה בין רמת השכלה לבין מוצא עדתי; אבל אין הוא מאפיין מהותי, ועוד נחזור לכך.

שתי אפשרויות עומדות בפני מנהיגות של עם: לקבֵּע את הדלים בתורה ובדרך־ארץ במקום בו הם נמצאים, ולתת להם ולמעמדם לגיטימציה גמורה, כדי להרוויח רווח פוליטי קצר־מועד; או – אם המנהיגות טובה ונבונה – לעשות הכל כדי לקדם את עמי־הארצות, גם – אם כי לא רק – על־ידי קביעת דגמי חיקוי ראויים, גם על־ידי העלאת קרנה של ההשכלה.

מה קורה אצלנו?

בעת האחרונה קיימים נסיונות רבים, מצד הימין הקיצוני בדרך־כלל, לערוך דה־לגיטימציה של ההשכלה והחשיבה המופשטת, חלקם של נסיונות אלה נעשים על־ידי אנשים שפשוט אינם מסוגלים להבין טיבו של דיון אקדמי יסודי. לדידם קיימים רק: לנו אתה – או לצרינו, ומי שאינו “לנו”, ועוד משמיע דברי ביקורת, חלילה, או שואל שאלות קשות, או בכלל יש לו דעה אחרת, ר“ל, מן־הסתם הוא לצרינו. כך יצא בשעתו מר רפאל איתן מפגישה סוערת עם סטודנטים בירושלים, כשידו על התחתונה, והצהיר ש”האוניברסיטה אש“ף (!), וכך נעשים לעינינו נסיונות להדביק תויות פוליטיות (“שמאלנים”) למוסדות ולמרצים שככל שרמתם האיכותית גבוהה יותר, הם מרגיזים יותר את האגף הימני־פופוליסטי שלנו. כל דבר מופשט, כל נושא מורכב ולא חד־משמעי, כל חשיבה מתוחכמת מדיפה באפם של אלה ריח של שמאל; וכבר היה מעשה במנהל בית־ספר במרכז הארץ, אשר נתבקש לערוך בבית־ספרו דיון רב־צדדי בסוגיות הדמוקרטיה, והשיב שאינו יכול, כי אם יעשה זאת, יהיה עליו, לשם האיזון, לערוך גם יום עיון ל…ימין. ודאי על כגון דא אמר הרמב”ם ב“מורה נבוכים”: “אין ההמון משיג בעיון ראשון מציאות, אלא לגוף דווקא, ואשר אינו מצוי בגוף אינו מצוי אצלם” – כלומר, הגדיר במדויק את חוסר היכולת לחשוב חשיבה מופשטת: רק שבימיו לא היה קיים עדיין הכינוי האווילי “שמאלן”.

מי מרוויח מדה־לגיטימציה זו? למי זה מועיל?

אין שום יתרון מוסרי להשכלה על מעשי־אנוש אחרים. להיפך: כבר הזהירו חכמים שמי שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת. יתרון ההשכלה קיים בתחום אחר לגמרי. במירעה, היא מגלה צמידות־יתר לטקסטים ולאינדקסים, ובונה מודלים מנותקים מן המציאות; וכאן אין נפקא מינא בין השכלה תורנית לבין השכלה כללית ברמה הנמוכה, ואין הבדל מהותי בין מישנתם הדלה והבלתי־איכותית של רבנים כגון הרב אבינר או הרב ליאור, לבין הרדודים שבסוציולוגים: בניית המודל המנותק מן המציאות, והסתמכות־היתר על טקסטים, משותפת לשניהם. אבל במיטבה – ולכך אין תחליף – עוסקת ההשכלה בקיומה של הסקרנות האינטלקטואלית; במיפוי נכון יותר ויותר של המציאות; בתיקון מתמיד של ידע ודרכי הידע; ביכולת ההבדלה (דיפרנציאציה), שבלעדיה אין חשיבה בכלל – ובקביעת נורמות של איכות. וגם כאן אין הבדל בין השכלה תורנית מעולה־באמת לבין השכלה כללית ברמה גבוהה; ורק האמנות עושה כל אלה בהצלחה גדולה יותר ובאמצעים מצומצמים יותר, אבל עשיית האמנות מעולם לא היתה נחלתם של רבים. אין תחליף, במדינה דמוקרטית, להשכלה.

לא זו בלבד: היידע והדמוקרטיה, כמדומה, ירדו שלובים לעולם. משטרים ישנים־יותר התבססו על רכוש, על קרקע, על מה שיש לי ולא אתן לך, ומה שיש לך ואני רוצה להוציא מידך. היידע, לעומת הרכוש, ככל שתתחלק בו עם אחרים, לא הפסדת אותו, אלא אולי להיפך: הרבֵּית. כל התפיסות המודרניות מבוססות על שיתוף גדול בהשכלה וביידע, שאינם נחלתו הפרטית של שום אדם, אלא פתוחים לכל סקרן. רק עם־הארץ מודד את ההשכלה כדרך שהוא מודד רכוש או נחלה “של אחרים”, כביכול.

ואם כן, קיימת שינאה של עם־הארץ לתלמיד־חכם, שינאה שקל מאוד ללבותה ולהשתמש בה; וכבר נאמר שלא חרבה ירושלים אלא מפני שביזו בה תלמידי חכמים – ללמדנו עד כמה הבינו קדמונים את הסכנה בטווח הארוך שבפופוליזם נלוז מן הסוג הזה. מנהיג של ממש היה רואה משימה לאומית ממדרגה ראשונה לעצמו ולכל ממשלתו להוציא אנשים מן השינאה הזאת, ולכוונם לעבר התפתחות טובה בתורה ובדרך־ארץ; כלומר, קביעת נורמה מקובלת ומוסכמת, שלפיה השכלה היא דבר טוב ואפשרי לגמרי, וראוי לשאוף אליו, לא כל שכן – אזרחות טובה ומידות טובות.

לליכוד לא זו בלבד שאין אף מנהיג כזה, אלא שאינו יכול להרשות לעצמו קביעת נורמה כזאת, כי אז לא יזכה לרוב. מצביעיו הם עדיין, ברובם הגדול, נמוכי השכלה, וככל שרמת ההשכלה והמעמד האישי עולים, כך נוטה ההצבעה פחות ופחות לימין.

ניתן לומר בלי היסוס, שמר בגין הוא שבנה את הגולם הקם עתה על יוצרו. לכאורה, לא היתה לו ברירה, אישית או פוליטית. הוא עצמו לא ניהל מעולם דו־שיח משמעותי עם השכבות המשכילות, ולא חש בנוח במחיצתן. הופעותיו המעטות בציבור האקדמי היו עלובות, ועד־מהרה חדל מהן. קל היה הרבה יותר לחבוש כובע טקסאני כאשר ביקרו אצלו שחקני “דאלאס”, ולהתעלם כלל מביקורים של גדולי המדע והאמנות בארץ, כמו למשל גדולי הפיזיקאים, ביניהם דיראק, שבאו לכנס־אינשטיין במכון ון־ליר. ניתנה אמת להיאמר, שמעטים הפוליטיקאים המסוגלים בכלל לדו־שיח נאור ממש, או שיש בהם סקרנות אמיתית ביחס למתרחש בתחומי התרבות והידע. מר פרס הוא אולי אחד הבודדים המצויים כל הזמן בדו־שיח עם הציבור המשכיל, בכתב ובעל־פה. אבל אצל מר בגין זו היתה כמעט אידאולוגיה נורמטיבית: דאלאס כן, דיראק לא, ולא במקרה. מר בגין לא היה יכול לעבור מהנהגת מיעוט אידיאולוגי לרוב בכנסת, לולא הפך עצמו לנציגו של קהל הכיכרות, ענין משתלם בטווח הקצר. אולי הוא שאמר שהרמב"ם, השמאלן הידוע: “כי מאד נוטה ההמון להאמין בשגעונות”. ואם כן, במקום לקדם את הציבור הזה, במקום לרפא את תחלואיו, במקום להוקיע מייד כל תופעה של אלימות ופראות, במקום לעזור לציבור הזה להיפך לטוב יותר, להגיע לכלל השכלה ונהלי תרבות ואזרחות טובה, העדיף מר בגין להפוך אותו־עצמו, כמות שהוא, לגיבור היום. גם בלאטינית השגויה של מר בגין אפשר היה וחובה היתה להבין ולא לטשטש את ההבדל שבין “פופולוס” לבין “וולגוס”. אסור היה להפוך את הצ’חצ’ח המצוי למודל לגיטימי – בין שמדובר בצ’ח ספרדי, או בצ’ח אשכנזי למהדרין, מן ההופכים את חופי הים ואת הכבישים שלנו לסיוט.

לו היה מר בגין מנהיג־אמת, היה מציב לבוחריו המושבעים דגמי־הצלחה ודגמי־חיקוי, כגון הפרופסורים באשי ורצהבי, ד“ר אלבז ופרופ' שטרית, ד”ר בן־עמי וד“ר ניני, וכמותם רבים אחרים שעשו חיל בלימוד ובחברה הישראלית. אבל מר בגין ידע היטב את סדר הקדימויות שלו. הוא העדיף לקצץ עד מחצית (!) את תקציבי ההשכלה הגבוהה, שמעולם לא הוכתה מכה כזאת בארץ, ולדבר לא עם הבאשים והאלבזים, אלא עם אנשים החושבים והמתנהגים כמו מר הרצל חנוכה, עושה התנועות המגונות באספת בחירות, ומר גסטון מלכה ההופך שולחנות בועידת מפלגה. הוא בנה אותם – כמות שהם. הוא שאמר להם שאפשר, ויפה, ולגיטימי, להיות עם־הארץ. והם הלכו אחרי בלא ביקורת, הצביעו בעדו בלא היסוס, והיו מוכנים להסתער על כל מי שיאמר: על בית־ספר תיכון, על הפרופסורים האש”פיסטים. לו אמר להם לשרוף ספרים, היו שורפים ספרים, לו אמר להם להסתער על האוניברסיטאות, היו עושים זאת בשקיקה. הוא שנתן רשות למשחית.

מר בגין לא הבין מעולם את תוצאות דיבוריו ומעשיו, וגם בעת מערכת־הבחירות לא הבין מה הוא עושה לעם הזה ולמסורתו, מעבר לנצחון המפלגתי הצר. בדיוק כשם שהאלימות אינה נעצרת, ואינה יכולה להיעצר, בקו הירוק, כך גם שינאת עם־הארץ שקיבלה לגיטימציה אינה יכולה להישאר מחוץ לגבולות הליכוד, והיא הופנתה, כפי שניתן לחזות מראש, גם לאישים שבתוכו. מנהיגו המוצהר של דגם גסטון מלכה לעולם לא יהיה איש־ספר ובעל מידות של תלמיד־חכם. מנהיגו יהיה תמיד מר דוד לוי, או כל אפותיאוזה פופוליסטית אחרת. מן הבחינה הזאת מר לוי הוא, אכן, יורשו החוקי ותוצאותו הישירה של מר בגין, שלא תפס שהוא, אישית, מכין את הרקע ללוי ולשרון, הקוצרים בקלות את מה שהוא זרע וטיפח.

תמיד היה הרבה עוני בעם ישראל מעט מאוד תרבות של עוני. יהודים התחנכו מילדות על הספר ועל מרכזיות הספר והחשיבה המופשטת. לימודי הגמרא הניחו את הבסיס הטוב ביותר לחשיבה מורכבת ופלוראליסטית – אלה ואלה דברי אלוהים חיים – ולא כל שכן, לחשיבה תיאורטית: בתלמוד יש מעט מאוד פסקי־דין בפועל, ורובו – מחשבה משפטית, פילוסופית ואנאליטית. העם הזה יצא לדרך הארוכה כשאין עימו דבר אלא ספר, כפי שאמר אבא קובנר בסיסמה המרכזית של בית־התפוצות. עוד במאה ה־13 פסק ר' יהודה מרגנסבורג שימכור אדם תחילה זהב ואבנים יקרות, בית ורכוש, ולא ימכור ספר. בעצם הימים האלה הקים המשורר רצון הלוי את מכון שבאזי בשכונת־התקווה, וריכז בו באהבה את אוצרות תימן האמיתיים: כתבי־יד ופיסות של כתבי־יד בני מאות שנים, שנטלו עימם באמתחות עולי תימן בדרך הארוכה לארץ, כיוון שלא רצו להיפרד מהם.

והיא שעמדה לאבותינו ולנו – עד שבאו הפוליטיקאים של הליכוד והפכו את הקערה על פיה, מתוך שיקול מפלגתי צר־אופק, והמיטו עלינו אסון שאינו נופל לטווח הארוך מאסון מלחמת־לבנון והרס הכלכלה.

את היפוך הערכים הזה יצר הליכוד. לפיכך אך לשווא מדברים עתה על מחנות שונים בתנועת־החרות. השוני הוא שוני פוליטי קטן ובלתי מהותי, והבסיס נשאר אותו בסיס פופוליסטי עצמו, ולא משנה מי עומד או יעמוד בראש המחנה. גם הפרופסורים המעטים של הליכוד נסמכים על בסיס פופוליסטי נמוך. לכן לא משנה אם תהיה לנו הסקרנות האינטלקטואלית של מר דוד לוי, או האנינות, הצניעות ואהבת־האמת של מר אריאל שרון, או היכולת לחדש ידע של מר יצחק שמיר, או השאיפה לאיכות של מר רוני מילוא. אף אחד מהם אינו יכול בלי דגם גסטון מלכה, כל עוד הוא נשאר דגם גסטון מלכה ואינו מתקדם. וזאת הבושה האמיתית שהמיט הליכוד על עם הספר: בכך שטיפח במכוון כל הצועק מלך, מלך, מלך – והעלים ממנו שמלכי ישראל האמיתיים לא רק הפעילו כוח ואגרוף, אלא, על־פי המסורת, גם כתבו את תהילים, משלי, קוהלת ושיר־השירים.

ידיעות אחרונות, 21.3.86