כאשר אמר השבוע השר זבולון המר שבעיית הרפורמים היא “בעיה מיובאת”, הוא שגה מאוד. ראשית, טבעי שאנשים הבאים אלינו לחיות עִמנו אכן מביאים עִמם, כעין יבוא אישי, גם השקפות־עולם ומנהגים משלהם, ומר המר בוודאי לא ימליץ לשלוח אותם חזרה עם מיטענם זה, מה גם שהוא לגיטימי לגמרי גם על־פי החוק, גם על־פי רוח מגילת העצמאות, ועצם הרעיון הציוני. עם העליות צריך לחיות, גם כאשר הן משנות עד־אין־הכר את פני המדינה המוכרים לנו משנים קודמות, מעליות קודמות, לשם כך ישראל קיימת.

אלא שלא כאן עיקר טעותו של שר הדתות החדש. טעותו היא בעצם המחשבה שמדובר בבעיה מיובאת. מדובר בבעיה מקומית בהחלט, מפני שלא הרפורמים הם הבעיה (וכותבת זו רחוקה מלהתלהב מהזרם הרפורמי) – אלא היהדות האורתודוקסית היא הבעיה; אותה יהדות שנטלה לעצמה את כתר הבלעדיות והסמכות העליונה של היהדות כולה, ובעיני רבים מאד מבני הארץ הזאת היא־היא שאינה מאפשרת להם להיות יהודים.

כאשר מדובר בזרם האורתודוקסי, מדובר קודם־כל ביהדות של טקס, קבוע־ועומד. טקס, בתנאים מסויימים, יכול להיות מעמד מרומם ומפרה. לעיתים קרובות יותר הוא מהווה חיץ וחציצה ומקור של ניכור בין האדם לבין סיבת האירוע, בהיותו בלתי אישי, מוכתב מלמעלה, חוזר על עצמו ונשׁחק, ככל מצוות אנשים מלומדה. גרוע מזה: הוא הופך להיות מטרה לעצמו. אדם המתפלל שלוש פעמים ביום, מאבד ברוב־רובו של הזמן את משמעות התפילה, את הכוונה, ואת עצם משמעות המילים, ואינו אלא מי שהמתייצב, שוב ושוב, ל“מיסדר” – מיסדר עצוב שסמי ממנו כל יעד, והטעון, בימינו, בדיקה יסודית מאוד כדי להיות בטוחים שהוא־הוא, אכן, הדרך הטובה ביותר להיות יהודי, או שמא יש טובות ממנה.

שכן, בדברנו על טקס ועל טקסיות, אנו מדברים בעצם על גינונים שונים, וכבר אין זוכרים את מקורם ואת סיבתם זכירה מופנמת, זכירה רגשית אמתית. והרי הסיבה היא המכרעת, ולא החזרה המתמדת וחסרת התבונה, שאין מעזים לסטות ממנה ימינה ושמאלה, אפילו לא לצורך ריענון המחשבה. טעמי המצוות הם נושא לבירור, שכמעט אינו נערך ביהדות של היום, או שהוא נערך בצורה חלקית בלבד. כך מדברים היום בחוקים מסויימים על מצוות ואיסורים שטעמם המקורי בהיגיינה פיזית ונפשית, כמו נטילת ידיים, או להבדיל גילוי עריות; כך אפשר להבין את הטעם שבאיסור החזיר שבשל מחלות שונות שבאותה תקופה לא היה להן מרפא, או את הטעם שבמילה לשמונה ימים, כאשר רופאים המטולוגים מספרים לנו שביום השמיני אכן מתייצב מנגנון קרישת הדם של הילוד, וכנראה מדובר בנסיון ארוך שלמדו ממנו. בהסברים מעין אלה אכן עוסקים היום, בעיקר בקרב מועמדים בלתי־מתוחכמים לחזרה בתשובה ר"ל; אלא שהעניין שבהם מועט ואינו מהותי, כי אין הם נוגעים כהוא־זה בעיקרי היהדות עצמה, זו שמעבר לעניינים שהזמן גרמם.

מי שמדבר אך־ורק על עניינים תלויי־זמן ותלויי־תרבות, ומסרב לדבר על המהויות, עושה מעשה מוג־לב ומנוגד ליהדות, שכל־כולה חקירה ודרישה מתמדת. האורתודוקסיה מטשטשת כל הבדל בין עיקר לבין מינהג. בודאי שיוצאי מצרים לא חצו את הים בקאפוטות, קרוב לודאי שגם לא היתה אצלם הפרדה בעת תפילה בין גברים ונשים, ובכלל איננה מדאורייתא, כמו שגם כיסוי הראש איננו מדאוריתא. בוודאי שבפומבתדיתא ובנהרדעא לא חבשו פיאה וגם לא “ספודיק” או שטריימל, ואני חוששת שהיינו מופתעים מאוד לראות איך, אם בכלל, נראו פיאותיהם. וגם אם אחוז לא־מבוטל של בני ישראל (ובוודאי לא כל העדות כולן) אוכל גפילטע פיש בשולחן הסדר, עדיין אין בכך כדי ליצור קשר, הגיוני או ריגשי, בין הגפילטע פיש לבין מעשה יציאת מצרים, שבאמת כדאי מאד לעסוק בו בכל דור ודור, אבל בוודאי לא בצורה של אותו קרפיון אומלל, ממותק או בלתי ממותק.

היהדות הגסטרונומית כמו יהדות־מנהגי־הלבוש, כמו כל יהדות הגינונים, היא פשוט, יהדות עם־הארצית, שקישרה לעיקרי היהדות פשטני וחסר מחשבה. אם אנו מדברים על יהדות כצורה גובהה מאוד של מונותאיזם; אם אנו מדברים עליה כסירוב כל אלילות; אם אנו מדברים עליה כמערכת־ניווט של בני אדם, הנושאים עימם את המידה הגבוהה ביותר של אחריות אישית מכל הדתות שבעולם – אם אנו מדברים, אכן, במושגים רמב"מיים כאלה ודומיהם, הרי שאין מקום בכלל לדבר על גינונים כאלה או אחרים; מה גם שכבר הזהיר אותנו אחד האינטלקטים המבריקים של היהדות, רק מנחם־מנדל מקוצק, שלא יהפוך אדם את המצווה לאליל. וכאשר הרב שלמה גורן, המתוחכם בדרך כלל, אמר השבוע שהעוגב והתפילה המשותפת הנהוגים אצל הרפורמים הם חיקוי לנצרות, הוא נכשל באותה פשטנות עצמה. אין שום קשר, ישיר או הפוך, בין יהדות לבין עוגב. אין היא עוסקת בו,. החיקוי האמיתי לנצרות, המתהווה לנגד עיניו ממש, הוא העדפת היסוד האמוני של היסוד המשפטי ביהדות, זה עיקר ההבדל המהותי ועל זה נתפלגה מאיתנו הנצרות; ומן הבחינה הזאת יש ביהדות האורתודוקסית עצמה, שלא לדבר על גוש אמונים, למשל יסוד נוצרי עמוק ומובהק הרבה יותר מן הניגון בעוגב או התפילה המשותפת, והוא בוודאי מסוכן הרבה יותר. קהילה שהתפללה כולה יחד, גברים ונשים, אינה כפירה בעיקר, ובכלל אינה עוסקת בעיקר. העדפת האמונה על המשפט, והדרישה להכפיף את המשפט לאמונתם של אנשים, היא כפירה בעיקר העיקרים היהודים. ולא שמענו את הרבנות מתריעה על כך.

טקס – כל טקס – דרכו שהוא מנציח את עצמו ומתחיל להיות קיים כמטרה לעצמו, יותר משהוא קיים למען העניין שבגללו נוצר מלכתחילה. נדמה לעיתים שעיקר כוחה של היהדות בא לה בדיוק בשל יכולתה להשתנות, לעבור תמורות בממדים עצומים, כאשר כל שינוי כזה מחזיר אותנו, מטבע הדברים, לחשיבה מחודשת ולעיון חדש בעיקר, ומחייב בכל פעם מחדש את הפרדת המוֹץ מן התבן. כאשר אמר השבוע הרב אליהו שהיהדות היא אחת ואינה משתנה, וכי אין לעשות שינויים בתורה, אפשר היה רק לתמוה על קביעה דפנסיבית ומאוד־מאוד בלתי מדוייקת זו. כל התהליך כולו הוא תהליך מתועד של שינויים – ברוח העיקרים ולא ברוח הגורמים המשתנים, תלויי הזמן והתרבות. כבר למדנו על משה רבנו שישב להאזין לשיעור בבית מדרשו של ר' עקיבא, ולא הבין דבר מכל הנאמר, עד כדי כך נשתנו הדברים – שגם הם היו הלכה למשה מסיני.

היהדות אכן עברה כל העת שינויים מהותיים ביותר, גם במה שנחשב דורות רבים כעיקר. לפני שנים רבות עברנו את המעבר מקורבן אדם לקורבן בהמה, ואנו מציינים זאת בלימוד עקדת יצחק, על כל מדרשיה הישנים והמודרניים. מאוחר יותר עברנו את המעבר מקורבנות בכלל, לתפילה שבאה במקום קורבן; ורק מעטים בינינו יסכימו היום לחזור לאותו בית־מטבחיים של בעלי־חיים שנחשב פעם לעובדה מרכזית ביותר בעבודת השם. כל המעברים האלה אכן התרחשו, כל השינויים הללו אכן קרו ביהדות, ולא הם בלבד.

אנו עומדים היום בדור־מעבר חדש, דור שבו הטקס הקבוע אינו מספק עוד את רובנו, מפני שכל הדור כולו, במדע, בהיסטוריה, ביחסי אנוש, אינו עומד עוד בסימן של טקס, אלא בסימן של חקר והבנה, מדוע וכיצד דברים מתרחשים כך ולא אחרת, וכיצד ניתן לשפרם. העובדה שאין היהדות האורתודוקסית מבינה כלל באיזה עולם היא חיה, העובדה שהיא מנסה – בכוח – לקיים גינונים שאין להם כל קשר לעיקר ולמהות, היא הגורמת לכל כך רבים מאיתנו להסתלק מן היהדות, בעיקר למי שאינו מסוגל להחזיר מלחמה שערה ולומר בפה מלא שהיהדות האורתודוקסית אכן רצופה מנהגים ומסורות הגובלים באלילות, משום כך היא עצמה הפוגעת הגדולה ביותר ביהדות, וזו אינה בעיה מיובאת. היא בעיה מקומית לגמרי. בעיקר כאשר אדם שומע, מדי שבת בשבתו, את הקריאה הטקסית “שא־א־בעס! שא־א־בעס!” ואינו מסוגל להתייחס אליה, לא כל שכן לזריקת האבנים הבאים עימה, ובוודאי מחללת את כל עיקרי השבת, מפני שהצועקים לא טרחו אפיו לומר, בעברית פשוטה, “שבת”; מושג ידוע, מוכר, שאפשר לשוחח עליו ולהגדיר אותו. על שבת אפשר לדבר; עם “שא־א־בעס” אין מקום לוויכוח: היא לא יותר מטקס, שאין בו לא יהדות ולא חוכמה אלא טקס בלבד.

הבעיה שאנו עומדים מולה היום, בעיית השבר בתוך היהדות, איננה בעיית הרפורמים או הקונסרבטיבים, לא כלל שכן החילונים. הבעיה, כל כולה, היא בעייתו של הזרם האורתודוקסי, שבמקום כלשהו חדל לחשוב, חדל להעמיק, חדל להבדיל בין עיקר לבין תפל; אבל מעל לכל אלה נתקף מורך־רוח ופחד מפני פסיקה. מאז חת"ם סופר, שבעצמו שינה הרבה מאוד הלכות פסוקות, מגלה האורתודוקסיה שלנו את סימן החולשה המובהק ביותר עלי אדמות: את הפחד מפני פסיקה, את הפחד מפני שינוי. אפשר לומר הרבה יותר מזה: האורתודוקסיה היום פוחדת מפני היהדות, אינה בטוחה בכוחה, מהססת “לטלטל את הסירה”, שמא ייהרס הכל.

הדור שלנו, העובר את המעבר מן הטקס ללמידה ולחקר, תמורה מהותית שאינה נופלת בגודלה מן המעבר מקורבנות לתפילה, כנראה שיש לו בטחון גדול הרבה יותר ביהדות, ולא זו של מאתיים – שלוש־מאות השנים האחרונות; אלא זו שקיימים בה מכנים משותפים וחזקים מאוד זה ארבעת אלפים שנה ויותר. מדובר בדור היודע שאין שום הכרח גדול של רדיפת צדק ומשפט ואחריות אישית של אדם למעשיו, ומתן דין. מדובר בדור שאחרי השואה, שאינו סבור כלל שעליו לבקש הרבה מאוד מחילה בדור הזה, כל עוד יש מיספרים על זרועות של האנשים החיים עימנו; אבל חשוב לו מאד לחיות נכון, ולא חיי שעה בלבד, ולשמור את התכונה היהודית המופלאה לחיות עם טקס מופשט, ולא עם צֶלם, כמרכז. מדובר בדור שאין עוד צורך ללמדו כי שמוֹע – מזבח טוב, ולהקשיב –מחלב אילים, וכי אין ערך בצומות ובהתענות, כל עוד מכים באגרוף־רשע. מדובר בדור שלא יסכים עוד לטקס במקום מוסר ברור, לפולחן – במקום חקר, לימוד ודרש, חופשי ופתוח, לגברים ולנשים יחדיו; ולריחות שישליק מהר הבית ועד שער־הגיא, במקום המונותאיזם הצרוף, שאין בו צלם ולא דמות הגוף או גשמיות. מדובר בדור שיכול היה להיות יהודי מאד־מאד – לולא עמדו בדרכו האורתודוקסים, שיש להם יראת שולחן־ערוך יותר משיש להם יראת שמים; לולא הרפורמים, אפילו, שלא שינו אלא בדברים הבלתי־מהותיים; לולא הדת שנעשתה פוליטיקה, זו הפוחדת לפסוק בקורקבן של עוף, אבל היא עובדת עבודת אלילים את רבניה, ובונה ארמונות לאלה מהם שלא יבואו לגור כלל במה שבנו להם. מדובר ביהדות העוסקת בחלוקת כספים, במקום לקבוע ולו קביעה מוסרית אחת שיש לה ערך בדור הזה; זו שהתנגדה לשתילת עדשות, עד רבניה נצרכו לה בעצמם; זו שעד היום הזה לא קבעה שום עמדה ביחס לשואה, ושיחסה למדינה ולחוקיה, בלשון המעטה, דו־משמעי; זו הרואה באשה טומאה, והמבינה ב“אתה בחרתנו” היתר לכל מעשה אסור – ושאין אולי רחוק מן היהדות יותר ממנה.

וזו, אדוני שר הדתות, בעיה מקומית בהחלט.

ידיעות אחרונות, 2.1.1986