אדם רוצח בארץ אחרת ונמלט לארץ. אישים ומפלגות מתנגדים להסגרתו למדינה שבה ביצע את הפשע, מפני שהוא “שלנו”.

אנשים רוצחים תלמידים חפים מכל פשע בחצר בית ספרם, אנשים גודעים בחומר־נפץ אבריהם של ראשי ערים, ומעוורים תוך־כדי את עיניו של חבלן בשירות צה"ל. אישים ומפלגות דורשים להעניק להם חנינה, כי הם “שלנו”.

רב־חובל נמצא אשם בסיכון חמור של חיי נוסע סמוי, בתנאים ברוטאליים במיוחד, כמה מחברי קיבוצו מחפים עליו: הוא “שלנו”.

מוסד תרבות מעלה, לפחות בשני מיקרים, הצגה שאינה עומדת בקריטריונים אמנותיים רציניים של איכות, לא בטקסט ולא בבימוי, מעטים מאד מעזים לומר זאת בפה מלא, כיון שהמסר הפוליטי הוא “משלנו”.

הלקט הזה מן המתרחש בחברה הישראלית בחודשים אלה הוא לקט מקרי, בדרגות שונות זו מזו של חומרה; אבל הוא סימפטומאטי למה שאירע להיירארכיה הערכית שלנו. בכל המקרים האלה, ובדומיהם, בא המונח “שלנו” להחליף ערכים גדולים וחשובים ממנו בהרבה. מה שהיה פעם מונח בעל תהודה חיובית, מונח של גאווה וסולידאריות, הפך להיות לנגד עינינו, מצב של חולי חברתי עמוק.

נזקו של המקרה הראשון, השני והשלישי, ברור למדי: יש מי שמעלה את הסולידאריות הקבוצתית (אתנית, מפלגתית, קיבוצית) מעל עקרון הצדק והמשפט, וזו פגיעה בעמוד השדרה של חברה מתוקנת; או, אם נרצה, לבנוניזציה. נזקו של המקרה הרביעי בכך, שהוא מבטל כליל את גורם האיכות, בתחום העוסק על־פי הגדרתו באיכות; וזו פגיעה לא רק באמנות עצמה, שנשמת אפם ה“איך” ולא ה“מה”, אלא – בעקבות זאת – פגיעה ביכולתה של החברה לשפר את עצמה אי־פעם מבחינה איכותית, כאשר האיכות מזולזלת דווקא על־ידי האנשים המופקדים על העמדתה בראש הסולם הערכי שלנו, כלומר – אלה שעיסוקם באמנויות.

שכן ל“שלנו” אין גבול: שלנו כעם, שלנו כמפלגה, שלנו כפלג בתוך מפלגה, שלנו כמקום ישוב, שלנו כחמולה, כשבט, כבית משותף, כשכונה, כמשפחה; וכיוון שלכל “שלנו” יש גם היפוכו, “לא שלנו”, או “שלהם”, הרי אם מונח זה הוא שיעמוד בראש סולם ההתייחסות, בתוך זמן קצר תהיה יד איש ברעהו; אנחנו לעומת אתם, או הם; שלנו לעומת שלכם או שלהם. את התשובות למצב הפרימיטיבי והמסוכסך הזה נועדו לספק קני־המידה הנורמאטיביים: המשפט והשיפוט האיכותי, שאינם מתחשבים ואסור להם להתחשב בהשתייכות או בהתייחסות האישית – ושניהם, אגב, מהווים את לתרומתו החשובה ביותר המונותאיזם היהודי. ביטולם של קריטריונים בסיסיים אלה הוא אנטי־יהודי מיסודו, אבל לא רק אנטי־יהודי. הוא המירשם הבדוק להקצנה מהירה בכל התחומים.

מה עיקרה של הקיצוניות? כיצד היא פועלת על אנשים? קודם־כל, בכך שהיא אומרת לאותו פלג שממנו הרחיקה והקצינה: “אתם לא אותנטיים, אנחנו האותנטיים, האמיתיים, אנחנו תמצית האנחנו” – ומביאה אלף ואחד נימוקים של שייכות ושל הזדהות ותכונות ה“אנחנו” להוכחת דבריה.

המלים “אנחנו” ו“שלנו” הן מלים טעונות עד מאוד. וכך מעמיד מיסטר כהנא את התחיה ברגשות של נחיתות על רקע ה“אותנטיות” היהודית, כך מעמידה ש“ס והעדה החרדית את חלשי הדעת שבקרב המפד”ל ברגשות של היסוס עצמי באשר ל“אותנטיות” הדתית; כך מעמידים קיצוני השמאל את המרכז במצב של חולשת דעת, או דפנסיביות, באשר לעמדתם ההומניסטית, וכך מעמידה התחיה את הליכוד, והליכוד את המערך, במצב של אתגר – כוזב מיסודו – באשר ללאומיות, ועדיין אנו מצפים לאזרח שיגיש בג“ץ בעניין השימוש הפסול מכל פסול במונחים “המחנה הלאומי” לעומת “המחנה האחר”. כל פלג מקצין – תמיד יהיה לו קיצוני ממנו ברבות הימים, כיוון שהוא מבוסס בדיוק על החרפת תחושת ה”אנחנו“, על השתייכות פנימית מעוּצמת, על ההגדרה הסובייקיבית ביותר, ועל רגשות־אשם ביחס ל”אנחנו" ו“שלנו”; ואשם זה, שהוא־הוא כלי השפעתו העיקרי של הפלג הקיצוני ביחס למרכז, נעשה כל־כך מופרע ומפריע, עד שהוא מסתיר כל אפשרות של דיון – לא על אשם, אלא על נושא חשוב הרבה יותר, האחריות. המקצין אומר: אני יותר יהודי ממך; אני יותר לאומי ממך; אני יותר הומניסט, יותר סוציאליסט, יותר רודף שלום, יותר דתי, יותר מאמין – ובסופו של דבר גם יותר טוב, יותר יפה, יותר צודק, יותר בעל זכות קיום עלי אדמות.

בסולם המתהווה כאן, סולם הבנוי מלכתחילה על אדני כזב של רגשות השתייכות ולא על מה שצריך סולם לעמוד, כלומר על עובדות ומעשים, אובד מייד מראשית הדברים קנה־המידה השיפוטי האובייקטיבי, המחמיר עם עצמו ועם זולתו, מפני שהוא מבוסס על ערכיות העולה בהרבה על זו “שלנו”. ערכיות זו חייבת לעמוד בכל התנאים, גם במלחמה, גם במצבי סכסוך. שום “שלנו” אינו גדול מן החוק. שום “אנחנו” אינו גדול מן האיכות. אבל כעבור שנים של בלבול ערכי טוטאלי כמעט בתחומים אלה, חברה מתחילה לשכוח, פשוטו כמשמעו, במה מדובר בכלל. שכחנו לשאול מה אדם עשה, מה מידת אחריותו, מה יושרו או פשעו, האם הוא דובר אמת או שקר. אנחנו שואלים רק אם אדם פלוני לנו הוא או לצרינו, ושוכחים כל תביעה ליושר, לעבודה הגונה, לנקיון כפיים, לאחריות אישית, למתן דין אדם על מעשיו ועל מחדליו. יש רק שלנו או לא שלנו.

לא רק ההקצנה הבלתי־נמנעת היא התוצאה של היירארכיה ערכית ירודה זו. תוצאתה האחרת, אף היא בלתי נמנעת, היא הסטיה מן הנושא־לגופו, ועיסוק כפייתי כמעט בדברים השוליים. להט הוויכוח בקבוצות מסויימות היום איננו במה שעשו או לא עשו רוצחים בזויים, שנשפטו בבתי־המשפט בכל הערכאות ונמצאו אשמים. כבר כמעט לא זוכרים בכלל מה הם עשו. להט הוויכוח הציבורי שם מוסט פתאום לוויכוח סוער על הפגנה־כן־או־לא. המרץ היוצר בקבוצות אחרות אינו מושקע היום בדין־ודברים על עקרונות של תרבות ואמנות, של לשון, של תרגום, של רמת כתיבה ובימוי וציור ופיסול ומוסיקה. כל הלהט הציבורי מושקע הרחק מן העיקר: בענייני צנזורה על מחזות. בל יטעה הקורא: כותבת זו סבורה שהפגנות הן נושא חשוב מאוד, וצנזורה־כן־או־לא היא נושא חשוב מאוד, וראוי לעסוק בו ולוּ רק כדי שאפשר יהיה להוריד אותו בכלל מסדר היום שלנו בעגלא ובזמן קריב, ואמרו אמן. אבל לא כאשר כל אלה מעסיקים אותנו על חשבון העיסוק בגופו־של־ענין, במה שיש־ואין הלכה־למעשה, במה שאנשים עשו בפועל – ולא במה שאחרים אמרו על זה אחר־כך.

זה זמן רב, ומדאיג, עוסקת החברה שלנו לא בעיקרי דברים, אלא בשוליהם. זה זמן רב, רב מדי, מתעלמים אצלנו מעובדות, ואין מתמודדים עם דברים של ממש, אלא ברעשים הרגשיים שסביבם, וזה תמיד קל יותר. מי שיבוא היום ויציג עובדות בדוקות ביותר ביחס להמשך הסכסוך הישראלי־ערבי, למשל; מי שיביא נתונים אובייקטיביים בקשר להמשך ההחזקה בגדה, ומחירה הבלתי־אפשרי, לא יישפט עוד על אמת המידה של אמת או אי־אמת שבדבריו, ואף לא על שיקול הדעת שלו: הוא ימצא עצמו מסווג מיד על־פי “שלנו” או “שלהם”, ומי אמר על זה מה ומתי. הוויכוח יתנתק מן העובדות במהירות הבזק. וההתרחקות הזאת לעבר הטריוויאלי נותנת אותותיה בכל תחום כמעט. חלק מן החינוך הדתי יצר לנו בחורים “שלנו” לכל דבר – אבל הם חסרים כל קנה־מידה מוסרי בפועל. חלק מן החינוך המודרני־הלאומי יצר עמי־ארצות, שכולם, עד אחרון שבהם, בורים “שלנו”. אנו חיים זה שנים עם תופעות של נכות מוסרית ונכות איכותית; ואנו חיים עמן כמי שהסכין עם מחלה נושנה, כרונית, מפני שחונכנו שנים רבות לכך שנהיה כולנו מחוּבְרתים, כולנו סולידאריים, איש וקבוצת ההתייחסות שלו, איש עם חבריו. או חברותא או מיתותא. כל ישראל חברים – על חשבון הכל. אפילו על חשבון עשרת הדיברות, שלא נכתבו לשום “אנחנו”, אלא כולם, עד אחד, בלשון יחיד.

בל נתפלא, במאמר מוסגר, שאנו מעמידים את האינטלגנטיים ביותר שבקרב יהודי הגולה בדילמה שאין לה מוצא. אי־אפשר לפעול כל החיים על־פי ה“אנחנו” ו“שלנו” בניגוד לכל הגיון לגופו של ענין. כל שוללי מלחמת לבנון שבגולה פחדו לפצות פה, מחשש לחוסר סולידאריות, ובכך ניטרלו עצמם מכל אפשרות של השפעה. ושם התחושה הזאת חריפה לאין־ערוך יותר מאשר אצלנו, שהרי כאן אפשר – עדיין – להיות אופוזיציה, ולהישאר בתוך הכלל, ואפילו כלל מכובד מאוד; שם – אי־אפשר, בלי לפגוע בקהילה. והרי זו מנטליות מובהקת של מיעוט, החש שהוא חסר הגנה מחוץ ל“אנחנו”, ולכן מעדיף לא לבדוק בציציות. שמעתי יהודים עולי ברה“מ שהגיעו ארצה עם תמיכה אוטומאטית בשרון, ולא רצו בכלל לדעת מה עשה בפועל. לדידם די שרדיו מוסקבה היה נגדו – והֶעֱצים בכך את תחושת ה”אנחנו", נחלתן המובהקת של קהילות בגולה. והרי מדינת־ישראל קמה בדיוק כדי שלא נזדקק עוד לאותה דפנסיביות לא־נחמדה של “אנחנו” בכל מחיר, מול כל העולם, אלא כדי שנוכל לכוון ולווסת את מעשינו ואת דרכינו על־פי חוק ומשפט וכללים ממלכתיים, ולא על־פי מה שיאמרו ויעשו לנו הגויים. בכך אמור היה להיות כוחנו. ואת הכוח הזה אנו מפסידים במו ידינו.

האם החברוּת אינה ערך חשוב בפני עצמה? בוודאי שכן; אבל גם החברוּת, כמו כל ערך, ראוי לדעת את מקומה בסולם הערכי הכללי, מה מחייב פחות ומה מחייב יותר. חשובה החברוּת, אבל אינה יכולה להחליף את בית־המשפט ואת שלטון החוק. חשובה החברוּת, אבל אסור לה לשים עצמה במקום ההכרה באיכות. פשע אדם, נשפט, ואתה חברוֹ – דאג לו שיקבל את ההגנה המשפטית הטובה ביותר, הבא לו חבילות לבית־הסוהר, תמוך בו שיחזיק מעמד בשעות הקשות; אבל אינך יכול לשפוט אותו מעבר למה ששפט בית־המשפט – אלא אם כן מגמת פניך איננה עצם החברוּת והדאגה לחבר, אלא אתה רוצה להשיג באמצעותו מתן לגיטימציה כללית למעשים נגד החוק – וזו, כנראה, מטרתם האמיתית של דורשי החנינה לאירגון הטרור היהודי. שגה אדם בעשייה האמנותית, ובוודאי שאין כל פשע בדבר – עזור לו לקבל את שגיאתו בלי להתמוטט, תמוך בו, עזור לו לראות את שגיאותיו ולתקן עצמו בעשייה הבאה; אבל אל תשליך לאשפתות, בעבור החברוּת, את השיפוט האיכותי.

יש לה, לחברה הישראלית, היסטוריה ארוכה ב“חברוּת” טועה ומוטעית מעין זו. מנהיגים פוליטיים העלימו עין פעמים רבות, ועל הרבה פשעים כיסתה לא אהבה, כי אם פוליטיקה רווחית. ידעו אבותינו את אשר אמרו כאשר ניסחו את הכלל הכואב שאין אדם נעשה פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, והיא־היא העושה אותו תלוי כל ימיו באחרים. הממלכתיות אינה מלאכה קלה ואינה נלמדת מיד, מעצמה, עם חתימה על מגילת־העצמאות. גם בן־גוריון, הממלכתי מאוד בכמה נושאים., טיאטא אל מתחת לשטיח המשפטי והמוסרי הרבה מן העבירות של דיין. אפילו אשכול, מטובי המנהיגים שלנו, נתפתה לדבר על “לא תחסום שור בדישו”. מר בגין, שקָבל קבִילות מרות כל־כך על שיטות ה“אנחנו” וה“שלנו” של מפלגת העבודה, בעצמו לא נהג אחרת: הוא הביא לחנינתו של גדול גנבי ישראל, יהושע בן־ציון, כנראה בנימוקי כזב – והעלים עין מהרבה מעשים שלא ייעשו של אחרים ממקורביו. ומובן מאליו שבקרב החרדים, שאינם מכירים כלל לא רק בסמכות בתי־הדין בישראל, אלא גם במוסר החילוני, אנו רואים כל העת אגרוף איש בפני רעהו, כי שם מושג ה“אנחנו” ו“שלנו” נצטמצם לחצר זו או אחרת על־פי מינהג זה או אחר של תפילה וציצית, וקשה כשאול שינאה.

הגיע הזמן שנכיר ששיטות ה“אנחנו” ו“שלנו” של ראשית דברי ימי המדינה אין להן עוד מקום כאשר הממלכתיות אינה מוטלת עוד בספק. הגיע הזמן שנדע ששום “אנחנו” אינו גדול מן החוק, וכי “שלנו” אינו תירוץ לתרץ בו קילקולים וקלוקלוּת. כל אחד מאתנו אחראי, אישית, למעשיו ולמחדליו, ושום חברות בגוף או אירגון, או מפלגה או קבוצה, או עם, או גזע, לא תנקה את ידיו, אם פשע. ואז נוכל לדבר בגאווה על שלנו – שלטון החוק שלנו, החברה האיכותית שלנו – בחזרה לאותה תהודה חיובית שהיתה למונח זה, כאשר, על אף כל המעידות הליקויים, עוד היינו גאים להיות ישראלים. וזה לא היה מזמן כל־כך.

ידיעות אחרונות, 12.12.86