כבר זקן הוא בּוֹבּוֹ. שתי שיניים לו בלסת התחתונה וארבע בעליונה, משקלו עשרים ושלוש ליטרות, ולדעת אמו הריהו הנבון מכל בובו בעולם כולו. אבא טוען, כי בובו שוטה גמור.
האֵם כה גאה, כאילו היה בובו המצאתה שלה, שלא נודעה לאיש לפניה, המצאה שראוי לפסוק לה זכויות־יוצרים, לקבוע לה מספר, ולתת אותה לשם המשך הניצול לקוֹנסוֹרציום קאפיטליסטי באמריקה. אמת נכון הדבר כי לנשים היו יצורי־בובו אלא שבובו זה אחר הוא, משופר לאין־שיעור, בלתי ניתן לחיקוי כלל ואינו דומה לשום בובו מהקיימים בעולם…
בובו יושב על ברכי אביו, מורט בזקנו, טורח לתפוס את עתונו.
– אל תפריע – רוטן האב ומסלק מהעיתון את כפות ידיו של בובו.
בובו זוקר ראשו ומסתכל באביו בעניין:
צל טוב הרכוּן ללא־תנועה מעל כתם שצבעו חלבי. מה עושה הצל הטוב?
בובו משתומם בעיניים קרועות לרווחה, בשפתיים פשׂוּקות מעט ובנשימה מתונה, מאוזנת.
– אמור־נא לי, בובו – שואל לבסוף האב ומניח מידיו את העיתון – מהי השקפתך על מערכת היחסים הפוליטיים כיום הזה?
בובו מושך בשׂרוך משקפי־המצבֵּט של אבא, משיב “גרר־מפְפ־ואַוּ־אה” ומרתיע מרוב שמחה.
– הוי, בובו, בובו – אומר האב בצער – אין לך מושג בפוליטיקה.
אולם בובו, שמשך במשקפיים והורידם, מרים ידו ואומר בנימת כובש:
– אוֹ־אוֹ־אוֹ!
האם פונה אל האב:
– השלך כבר את הסיגריה הגועלית, כי הילד יקבל כוויה!
– הוי, בובו, בובו – מתמרמר האב – אתה פתי גדול, גדול.
עמה התחיל בובו לרטון ועבר מידי האב לידי האם.
– בוֹבוֹני המסכן – מתאוננת האם – מגדפים אותך שפֶּתי אתה, מעליבים, מזלזלים. אין איש מכבד את בובוני.
בובו מנגב את האף באגרופו.
– בובו המסכן, מגרד לו באפון. אבא מילא את אפו עשן. אמור: “בֶּה, אבא” ואַיים עליו באצבע.
עכשיו רטן בובו שנית, הפעם רטינה נמרצת יותר, והאם מיהרה לצאת אתו לחדר הסמוך.
כן, כן – זקן הוא בובו.
בובו הקטן בעל שש השיניים ועשרים־ושלוש הליטרות כבר חווה כה הרבה, עד שעבָרו עשוי לספק חומר לרומאן בעל כרכים רבים.
אלא שאיש לא ירצה לקרוא רומאן בעל כרכים רבים על בובו. טוב, אל יקרא: אך איש גם לא ירצה להוציא לאור את הרומאן.
גמרתי אומר לכתוב על בובו סיפור בלבד.
עַמעם את אור המנורה וקרא לאט, בלחש, שכן אדבר על התקופה המיסתורית, הרצופה פלאים, בחיי בובו, התקופה עתיקת־היומין מלפני היות ההיסטוריה.
*
וַיהי כן. ויהי כן כאשר הבדיל אלהים בין האור ובין החושך ותלה את הכוכבים, כוכב כוכב במקומו, וכרך אותם בחוטי המשיכה ההדדית. ויהי כן כאשר נולדו עולמות מן התוהו.
העולמות עדיין לא נולדו. רק הרעיון של בריאתם קיים היה, ושמא לא היה גם הוא.
השׂתרכו גוונים וצלילים, הכוחות נסתמנו על ידי צללים בלבד, טווּ בתמרות־עשן דלות רגשות מעורבבים ומפוזרים באי־סדר. כל פרור שנפגש עם פרור דומה או שונה, או חלף על פניו באדישות, חי בבדידות, לעצמו.
לא, עדיין לא חי, החיים לא היו, ולא השׂתרך, כי לא היתה תנועה. הן לא היו עדיין החלל והזמן. הרגע – כמוהו כמאות בשנים, הקילומטר התכווץ והתפורר, ושוב צמח להיות מאות ואלפים קילומטרים.
דבר לא היה, ורק העתיד עשוי היה להתקיים, אילו אך נשאלה עליו שאלה, אילו ניבא אותו לב כלשהו.
ואף על פי כן…
קול חזק יישמע, ויצווה על האטומים הפזורים להתלכד ולבנות בצוותא, מתוך ויתור עצמי. והברק יבוא וטיפת הגשם והגָביש המופלא, ותמוהים עד מאוד יהיו – החיים.
הכוח שאסר על האטומים הפזורים לחלוף זה על פני זה באדישות, וציווה עליהם להתלכד כחוק במיקרוֹקוֹנסטֶלאציות של עולמות, אשר רק מחשבתו החודרת של אדם מסוגלת לדור בהם, – האם גם הוא כבר החיים?
חיי צמחים יתחילו מחוט דל של עובש לבן; והאלונים יזרו גרעינים, כדי שיגדלו מהם הבנים, כאשר יימַקו גופות האבות, או כאשר יפצפץ הרעם את ענפיהם.
חיים יהיו.
ואדם יהיה, אשר יתאווה לנחש את סוד החיים, אדם – יצור מופלא.
יהיה…
עד כה ועד כה, הנה הלילה המסתורי המלא סודות וּפלאים שלא נודע בואם.
יהיה…
כבר בהבזק עיבורו היה בובו פלא גדול.
“בובו” קראתי לתינוק אשר את סיפורו אני כותב.
*
אומרים, בובו איננו עדיין, אמנם בוא יבוא. אין בובו מופיע בפנקס של קהילה כלשהי באזור כלשהו, ואיש לא ראה אותו, גם לא אמו. עדיין הם מצפים לו, אך הוא קיים כבר מזמן וישנו.
לבו התחיל בפעולה, שלא תסתיים, לעולם, היא תימסר ללב בנו, נכדו ונינו כמו שנמסרה ללבו של בובו מלב סבו ואבי־סבו.
הנכם אומרים שבובו, אשר איננו עוד, הוא בן כמה שבועות או חדשים. הנכם צודקים, אך טעות היא בידכם. הוא קיים לעצמו ואינו מכיר כלל את השעון שלכם ואת הלוח שלכם – בובו היה קיים מאז ומתמיד וקיים גם עתה.
לא רק משום כך טעות בידכם.
אין בובו חי רק חדשים אנושיים מוּתנים. הוא כבר חי במפורר, תלוי כמיליארד גרגרי אבק בעולם הגדול, בשעה שנשמעה הצעקה: “להרוס את הבאסטיליה!”; חי היה כששטפו אנשים בנחשול רחב כדי לגאול מידי הכופרים את קבר ישו המחולל; כשעוטר ראשו של סופוקלס בזר־דפנה; כשבנוּ עבדים מוצלפי־פרגול את הקברות הגאים של הפרעונים; בובו חי קודם לכן, ואף לפני כן, כשעוד היה עליו לחכות ריבוא שנים ליום היוולדו.
בובו חי בשרירי הדוב בצפון הרחוק, ובענף הדקל הירוק־עד בדרום השרוּב.
הוי, מה רבים המסעות שערך בובו בטרם פעם לבו פעימה ראשונה!
בובו כבר היה מאז ומימים, מימים קדומים ביותר – הוא חי בפּלאזמה של אמֶבּה עצלנית, היה קיים בתוהו ובוהו, אשר ממנו ברא אלוהים את הכוכבים, תלה אותם בשמים, חיזקם כחוטים סמויים של תלות הדדית, וכינס אותם בחברות של כוכבים.
– תיק תאק, תיק תאק – פועם לבו של בובו.
רשרוש אטום, חרישי, חדגוני ודרך מחשבה שאין קץ לה…
מצפים לבובו ומכינים לו חיתולים.
*
בובו חש כאב עז ונבהל מאוד. כאבו של בובו לא היה כאבנו המוּדע, הבגור, המנוּסֶה, כסוּף־השׂיער, הכאב,האב והאח. היה זה הכאב הראשון הגדול.
הרגשה מכבידה תקפה את בובו, הדומה לרגשותינו, כאשר אנו מתחילים לגנוח מתוך חלום־סיוט. מתעוררים הבעל, האם או האשה ושואלים: “מדוע אתה גונח” ואתה משיב: “לא גנחתי כלל”, או: “איני זוכר, איני יודע”.
כאשר יד זרה לופתת את גרונך בחשכת־לילה, אתה נתקף טירוף־חנק ואין כל תמונה מרחפת מתחת לשמורותיך, ורק זעקה שחורה חנוקה נשארת בחזה.
כזאת היתה נשימתו הראשונה של בובו, כזה היה אותו רגע יחיד – יחיד כמוות. הכוהן־הכאב ארס את היצור האנושי הקטן עם החיים.
בובו גמע בריאותיו אוויר צונן, וברעד התחיל לחיות חיים עצמאיים, חיים אל אחריותו שלו. תן אצבע על שפתך והיאלם דום, כי נֵס אתה רואה. השתדל למעט בפעולה, כי אינך יודע, כי אינך מבין – אם תטיל ספק אחד אל מחשבותיך, יצמח יער עבות של שאלות־ללא־תשובה ובעיות. קר לבובו, בובו מפחד – רע…
כבר חולטים בּבּוּנג, כבר מביאים אבקות מבית המרקחת, והדודה שואלת בטלפון:
– בן או בת?…
*
שני חלומות לבובו: אחד שחור ומת, כשלא מתרחש דבר, והשני חוּם וחרישי, כשמתרחש משהו…
חשכת־ליל והשחר רחוק. אתה שוכב פקוח־עיניים ומסתכל. כל העצמים שרירים וקיימים בחדר־השינה שלך, אלא שעד אור הבוקר, כשיתחילו לבצבץ ממבול החשיכוּת, עדיין רחוק…
עומד אתה ליד תלם שנזרע זה עתה. עדיין לא תפחה קליפת הגרעין, אבל בתוך הגרעין ובאדמה נתרחשו נסים הרבה, ורבים עוד יתרחשו עד שיתגלה האנקול הירוק הראשון של הנבט…
מתחת לגולגלתו של בובו, במוחו, מצויים פרפרים תמוהים, ארוגים ממַטווה מיסתורי, שבו ינועו תמונות ססגוניות מתחנה לתחנה, וייקלעו למשפחות ולעמים של תמונות־מחשבות. אין עדיין פַּקחים ליד התיילים והמתגים – בובו מגליד את פצעיו ממלחמת־החיים בשעת לידתו, ותוך כדי שינה הוא מתכונן למלחמה עיקשת וממושכת לפענוח הסודות המקיפים אותו, שמהם נובע הטוב והרע.
חלומו החום של בובו מפולג הוא: האחד – כשמתרחש משהו אַלים, רע, והשני – כשמשהו נוח ונעים. בובו שותק או צועק. אינו בוכה לפי שעדיין אין לו דמעות.
*
נרכנה האם אל בובו, וכבר היא מבקשת בו מחשבה נבונה.
– הבט, בוֹבוֹני, על אמא!
בובו מפנה את מצחו הקרח אל שפתות אמו ומתחיל למצוץ, כששפתיו מחפשות את השַד. בובו הרגיש בחום דיבורה של אמא, ורצונו לשתות בשפתיים את אהבתה.
בפעם אחרת, לימים, הכּה בכּר זרם חם של קרני־שמש. התחיל בובו לחפש את הזרם, להניע שפתיו, רצה לתפוס את שד השמש, רצה לשתות את השמש.
בפעם אחרת, כעבור ימים רבים, כאשר המינקת התחילה לפזם שיר־ערש, רצה בובו לינוק את השיר.
ואילו אמו מחפשת בו כבר היום מחשבה נבונה…
עדיין אין בובו יודע דבר, ואפילו לינוק אינו יודע: הנה הוא נחפז, והנה יונק בעצלתיים, במנומנם; פעם אחת עשה הפסקה ארוכה, ופתאום עשה תנועה מגושמת בראשו והשד אבד לו, ושוב הוא כועס ומצטער.
כך נופלים כלי־העבודה מידיו של בעל־מלאכה שלומיאל, כך נתקל עול־ימים בַזוגות בנשף־הריקודים הראשון שלו, וכך מתייגע המשורר־המתחיל בהתאמת החרוז.
בובו הניע יד, התמתח, הרעיד – הוא למד תנועות, אך מחשבה אין בהן.
אלא שיודע הוא לעכל את המזון שקלט ולגדול בזכותו, יודע יותר משיודעת המכונה המחוכמת ביותר – הפלא שנוצר בידי אדם – ויודע פחות מהאפרוח, אשר עם התבקעותו מהביצה הוא מדדה אחר אמו, ומנקר גרעינים; פחות משיודע חרק קטן, הנע בשׂום־שכל על פני עלה ביער.
*
בובו שוכב בעגלתו, שׂבע, יבש, מרוצה, ותנומה קלה אופפת אותו. הוא מצמצם את שמורות־עיניו, פוקח אותן בעמל רב, מקמט מצחו ומעוות שפתיו. עיני בובו פונות ללא כל טעם לצדדים שונים, כי להסתכל אינו יודע.
בובו נאבק בתנומה הכובשת אותו, כפי שנאבק בה יושב־ראש של אסיפה משעממת, המתמשכת יתר על המידה. ומסביבי רחשים, קולות, לחישות, צללים; ומסביב זהרורים, צללים, הבהקים, כתמים, ערפל של צלילים וערפל של גוֹנים.
פתאום קרה דבר מיוחד במינו. תפוחי עיניו של בובו נעצרו במקרה וכוּונו כך, שנפקחו לראות.
הוא רואה.
השחר האפור צייר קווקווים לא־ברורים ראשונים של תמונה הדורה. בובו נדהם, שמח, נבהל וביקש לראות.
לפני ימים רבים רבים בנה אדם טלסקופ מגושם ושלח בעדו מבט אל הכוכבים, מבט מלא שאלות, אך גֵא ופחות נכנע. אכן זכה לרגע של התלהבות ולדורות של אכזבה, מאבק ומרירות.
הדבר המודע הראשון: “רוצה לדעת”, המבט הנבון הראשון, הכאב הראשון בשל אבדן מה שהיה לו – ולא מזון – ואף על פי כן הוא דרוש לחיים.
שוב אין בובו רואה, שכן בא הלילה. התחיל לבכות. קראה האם למיניקה, לפי שסבורה היתה, כי הילד רעב.
טעתה: היה זה בכיו הראשון של בובו לא מפני שחש רעב, לא מפני שהחיתול התקמט, אלא מפני שאבד לו עולם לא מוכר, והרי זו זעקת קוצר־הרוח, הנפילה לאחר נסיקה גאה. יפה היה והנה נעלם – ואיננו. זעקה, מחאה נגד חולשת הרוח.
אולם בובו התחיל לינוק בשקיקה, מחריש את כאב הנפש, את העגמה בלב על אבדן רעיון חשוב. הרי זו שגיאה כשגיאת אמו.
*
רכנה הדודה אל העגלה ומבטה נפגש במבטו הרציני, החוקר, של בובו.
– ילד יפהפה – אומרת הדודה לאם – חיתוך שפתיו כשלָך, והעיניים עיני בעלך.
רכנה יותר ונשקה לבובו.
אך הוא נבהל והרטיט.
התביישה הדודה בנשיקה ובפחדו של בובו.
– המסכן הקטן – אמרה הדודה – מוחך ישן עדיין.
מוחו של בובו ישן?
הלא אין לך מוח אנושי הער כל כך באחת מתקופות חייו, כפי שעֵר מוחו של בובו. אילו מוחו של אדם ישן כך תמיד, היה מרקיע שחקים במחשבתו, והיקום היה מחוויר בחרדתו לסודותיו.
מוחו של בובו פועל חרש בכוח אדיר, המתרחש בו היום אינו דומה למה שהתרחש אתמול.
כשאתה עומד בבית־המכונות של התערוכה העולמית, נקטעת נשימתך מן הרטט, השאון ומרוץ־הגלגלים המסחרר. אך מה הם כל אלה לעומת פעולתם של מיליוני המנועים, הגלגלים והממסרות במוחו של בובו!
בובו מביט וחושב, חושב בלשון הסודית והחיה מכל הלשונות, חושב בלי ביטויים – בלשון תמונות ושברי־תמונות, המשמשת כל בובו בעולם וכל יצור חי. הוא צובר תמונות וממיינן, מאכלס את תחנות הטלגרף הרוחני, יוצר חומר למבנה הנהדר של שפת האדם הסמלית, אשר לכל תמונה בה צליל משלה ונפש משלה, טובה או רעה, אהובה או שנואה.
בובו עצוב, שמח, מתפלא, מפחד, שואל ומתאווה. כבר הוא קושר זכרונות דלים מלפני שעה עם חלום של אתמול, וקולע אותם במארָג אחד עם הלילה, כאשר תלה אלוהים כוכבים ברקיע. כברק מגמא בובו מאות ואלפי שנים בהתפתחות המחשבה האנושית. בעוד זמן מועט יעלה על הנבון בבעלי־החיים – עדיין רופף בגופו וחסר־ישע – ויתחיל להתחבר בבינתו עם גאונו של המין האנושי.
*
בוא נשוחח, בובו.
אור השמש נח על ראשך הקטן, החינני.
מבטך אומר, כי כבר אדם אתה.
מסכני, מה צר לי עליך!
כי אין לך אסון גדול מאשר להיוולד אדם.
גם אם נאלצת להתעורר לחיים, מדוע לא היית לפרח?
מדוע לא נולדת פרפר?
מדוע לא גוזל של אחת מזַמָרות־היער?
ככל שתגביה, כן תתעצב יותר…
אנשים מתאווים לדעת.
בובו, מה רב המכאוב בחיפוש הסיבות, המטרות, השבילים, הדרכים.
מה רב המכאוב…
המאמין אתה, בובו, כי אי־פעם?… לא, הסבור אתה כי באחד הימים?…
לא, לא.
לא עוד, שוב לא אגיד דבר.
אתה מקמט את המצח?
אל תבכה, בובו! עוולות קטנות יבואו, לא כדאי לבכות. עוולות גדולות יבואו, והנה שכחת לבכות.
והדורות זורמים – זורמים…
מצטחק אתה, בובו, אינך מאמין? הצדק אתך. דרך זו חייב אדם לעבור בעצמו, ואין להאמין לאיש.
הצדק אתך…
*
בובו תלוי בחלל ככוכב. כלפי עצמו אין הוא קיים כלל; ישרוט את עצמו בציפורנו החדה ויצעק. ידיו, רגליו, ראשו הם יבשות רחוקות של תודעתו, גילויים של העתיד הרחוק.
קיים רק ניצוץ קטן של מחשבת בובו, ניצוץ איתן כרמץ המלַבה דליקה.
עיני בובו קרועות לרווחה, הוא מגלגלן ובוחן את הצללים המקיפים אותו. אין הוא מבחין בכתמים שאינם נעים, אך מקצתם משנים את צורתם כעננים.
בובו הוא כוכב הבודק את צורתם המשתנה של העננים.
הוא שוכב על גבו וסביבו צללים: האֵם, המינקת – כתמים כהים על רקע בהיר מרחפים בחלל, גבוה יותר, נמוך יותר ואובדים למעלה.
(כשישב בזרועות אמו, ייאלץ בובו לבנות בעמל רב מחדש את השקפת־העולם שיצר לו).
קיימים רגשותיו ומחשבותיו של בובו – ללא השוואות, כי אין לו זכרונות, אך יש מחשבה חקרנית.
עננים נעים מסביב. ממבול העננים דלה בובו בזכרונו דמות אחת: צל, המרבה להופיע.
צל, שאינו משנה צורתו, ואינו מתגדל עד שאין להקיפו במבט.
צל, שאפשר לעקוב אחריו בעיניים, שכן אינו נעלם ככל השאר.
צל קרוב כאח, שאינו נוטשו, שבחברתו פוחתת בדידותו של בובו – המורה הראשון שלו: ידיו.
כצייד המתאמן בקליעה אל בקבוק התלוי בחבל, בטרם יצא לירות בחיה הרחוקה ממנו, כן קולע בובו במבטיו, לומד לתפוס ביעף – את ידיו שלו.
חרש עוסק לו בובו בלימודים ממושכים ומייגעים: הוא לומד להסתכל, לומד לזכור, לומד להכיר.
חלילה לקשור את ידיו של בובו, מפני שהוא זקוק להן.
*
דורות חולפים, מאות רבות.
אמרתי: מאות רבות, מפני ששעות ערותו של בובו הקלועות בין שעות שינה, רגעי חיוכים עליזים והתפרצויות כעס, ההרהור השקט והיאוש הסוער; אותן שעות ודקות המסומנות על גבי לוח־השעון בסימנים קרובים, הן לגבי בובו תקופות ללא השוואות, ללא זכרונות הקבועים יפה בזמן, תקופות לאין־קץ, המיטשטשות על הלוח האפור של תודעתו.
היום חוֹוה בובו בזכרונו, בתמונה מעורפלת, רושם של יום אתמול, כישיש בן מאה את שנות ילדותו הראשונות.
מאות שנים רבות חלפו עד שהתחיל בובו להבחין בין צללים טובים לבין רעים.
שני צללים טובים כבר מכיר בובו, את שתי ידיו.
צל טוב הוא השַד של המינקת: ענן גדול מעלים את כל האופק, מפיק חום ומשׂביע את הרעב.
עם היקיצה הוא שוכב שָקט, מסתכל בסקרנות, כורה אוזניים, מפנה ראשו לעבר כל רחש וכל הבהוב אור.
כשהוא בוכה, מראים לו חפצים נוצצים. הם רועשים, מקשקשים, מיטלטלים, ובובו הלאה מרגיש כנוסע, שנקלע לאחר כמה לילות ללא־שינה אל מועדון־לילה, ובו מצא תוכנית עשירה ומעניינת וחברה רעשנית: רוצה היה לראות ולשמוע, אך העיניים נסוכות עופרת, והתמונות זורמות על מעטה התודעה כעננים אפורים בשעת דמדומים.
*
העלֵה אורות רבים וקרא בקול, בשמחה, בהרגשת נצחון…
בובו הוא כבר אדם…
הדבר התרחש כה מהר, ומעצמו.
מי העיר בבובו את המחשבה, הטופחת בכנפיה במעופה הראשון על פני אחו החיים הססגוני, השוֹאֵן, הקשוּב אל שירת הזהרורים של השמש העולה!
מחשבתו של בובו, הרי את כפני המַעיין אשר רוח קלה מעכירה את חלקתן, והן מרטיטות את בבואות הדמויות הנלבבות הרכונות אליהן!
כה רבים הכוכבים בשמים, והנה הצטרף עוד אחד.
כה רבים העצים בחורש, והנה נבט עוד שיח מהגרעין.
אל מקהלת בעלי־הכנף ביער הצטרף עוד קול אחד דקיק, תמים, של זמָר…
אין הטבע יודע מנוח, לאחר שיד סמויה, אדירה, המריצה אותו לעבוד. בכוח ההשראה היוצרת פיסל הטבע להפליא את האדם הזעיר. להשראתו של הטבע מצפוּן קדוש ותנופה של ענק. הריהו מטיל גושי הרים באי־סדר נוסך־חרדה, מסַתת באגלי־טל כל שֶבר, מעטר אותו בטחב, ואף אניצי הטחב חיים ושמחים ומאמינים.
יצירת האמנות, פרי עמלו המייגע של אדם, מַשלה את העין ובוגדת בטבע. הך בפטיש בפֶסל, והנה לפניך עיי־חרבות, קליפות, סיר שנתנפץ. אולם אם תחתוך במיקרוֹטוֹם פירור זערער מציפורנו הוורודה המבריקה של בובו, תגלה בו במיקרוסקופּ סדרת תמונות חדשות, יפות.
אפילו לא זָרם הדם בוורידי בובו הדקים כחוטים, שוטף בנחלים ומנהרות אל הים־הלב, אפילו לא זרמו בנהרות־עצביו של בובו הרשמים בואכה הים־המוח, אפילו היה בובו חסר את כוח הגידול המופלא, עדיין הוא מושלם מיליון מונים מכל יצירותיה של האמנות המתה, התלויות באולמות הקודרים של המוזיאון החשוב.
אך הנה באים אנשים מקצווי־עולם לראות את היצירות – הפְּקועות, הדהויות, ספוגות הזיעה משעות רבות של תיקונים ושיפורים, הרשומות בקטלוגים, המהוללות, הנושאות תווים של מחיר־השוק.
אתה, בובו, אין ערוך לך.
*
בובו פרא הוא, המתחיל להרגיש ולהבין פרט זה או אחר בעולם המקיף אותו, ומפרש לעצמו בתמימות את הקשר ההדדי בין התופעות המיסתוריות.
עוד כאשר שכב בובו שתוק ועיניו נעוצות בחלל – בלי להסתכל לצדדים, בלי לבכות, בלי לתבוע – היה רושם את התמונות שנצטברו בנפש, ודולה מהלחש החרישי של דיבּוּרֵי אבות־אבותיו ביטויים עשירי־צליל לחייו האישיים.
הנה נשמט מידו חוט התמונות המתפוררות ומתגבשות, החצאיות והשלמות, הברורות והאפורות, והנה הוא חוזר ותופסו ובונה לעצמו בקתונת דלה, סוּכוֹנת צנועה של ראשית השקפת־עולם. בובו לא יניח למלאכה, ויוסיף לצבור גושי שחם יקרים, קורות אדירות ומְרישי־ברזל לבניין ארמונות־מחשבה גדולים, ואילו הבקתונת של הפרא תשמש אותו רק היום, רק מחר, לפי שהמחשבה חייבת למצוא לה מקום מנוחה, למצוא לה בית קטן, שבו תוכל לאחסן את המלאי שנרכש בדי־עמל. רק לימים, כאשר תאיר לו ההצלחה פנים, יתחיל בובו־העשיר לנפץ את גושי השיש. ואילו היום הוא אוסף בשקידה חלוק־אבן אל משנהו, גרגר חול אל רעהו.
בובו מאמין בקיומן של רוחות טובות ורעות, המביאות חסד או מבשׂרות כשלונות. סבור היה, כי כולן אדירות, כולן ברורות, ואין עליהן שליטה. עתה הוא יודע, כי רוח־הכאב סמויה והרוח־הטובה־האֵם אינה יודעת לגבור עליו, וכן הוא יודע שיש השׁבּעה הקוראת לרוחות הטובות.
השבעה זו הריהי צעקתו של בובו. עתה בובו צועק במוּדע, בכוונה, כדי לקרוא לרוחות הטובות, כדי שיהיו ערות על משמרתן.
הדלת שמאחוריה נעלמת המינקת היא השמים, והשמים מצטחקים – מעניקים את חסדי השמש, או זועפים – שותקים או יורקים ברקים.
כאדם הקדמון שהטה אוזן לרחש היער, לשקשוק הנהר, לנהמת הרוח, כדי לקרוא בהן את פקודת האלים, כן מקשיב בובו לצלילים שמפיקות הרוחות הטובות ובוחן את משמעותן.
בובו מקשיב קשב רב למונולוגים הארוכים שלו, וטורח לתפוס את הקשר ביניהם לבין תנועות ידיו…
בובו הפסיק להיות צופה אובייקטיבי, הקובע עובדות מתוך אדישות, והיום הוא רוצה להבין, האם הן יצירתם של רוחות טובות או רעות, של ידידים או אויבים.
כשנרכנה אמא אל עריסתו וכובע לראשה, נבהל בובו, כי ראה שהרוח הטובה שינתה את צורתה.
כשרואה בובו לראשונה צעצוע מתנועע, כלב, ציפור בכלוב, אין הוא רוחש להם אמון מיד, אלא מבקש לנחש האם הופיעה רוח טובה או רעה, ועל כן יבחן את אמו במבט – במבט של פליאה ושאלה.
בובו מאמין באמונה שלמה ברוחותיו הטובות, ובטוח שאינן טועות לעולם.
*
היתה זו תגלית אדירה, חריגה, הגדולה בדורה, המכרעת. בובו קנה בטחון, כי שני צלליו־ידיו נשמעים לחלוטין לרצונו.
זה כבר חשד בובו, כי שני הצללים הקרובים, שתי הרוחות הטובות האהובות, הן בעלות משמעות גדולה ומיוחדת, ואחרות הן מכל השאר. אלא שאז היה זה ניחוש מעורפל של אמת נשגבה.
לאחר ההתלהבות הקדושה שנלוותה למבט המתואם הראשון, כאשר הבחין בובו תוך חושך־ואור בקווי־המתאָר האפורים של העולם המקיף אותו, הגיע עתה הרגע השני, החשוב אף הוא.
לכל גילויי ההשראה הנזכרים מדור לדור, הפותחים במפתיע, כברק, את שמי־ההכרה, קדמה עבודה ממושכת, מייגעת, מפרכת של דורות רבים.
מסידרת עוּבדות הטומנות משהו, לכאורה תמוהות ומפורדות, בלתי־תלויות זו בזו, מקריות, ואף על פי כן קשורות אי־כה, נושאות שותפות כלשהי החבויה בתחתיתן, נולדת פתאום בתאי־המוח המוצנעים ביותר סינתּיזה חיה, מסנוורת. בתנועה חרישית, בלתי־תלויה ברצון ובתודעה, נערכות העובדות הסבוכות בשורות ובטורים, ופתאום מתהווה עולם חדש של רעיון, כה הגיוני ובהיר, ועמו שמשות משלו, ירֵחים, חבורת כוכבי־שביט צוענים ושביל־חלב.
בובו, המגיע בקושי לשיעור קומתו הרוחנית של איש תקופת־האבן, כבר יצא להתחבר עם גאוני המין האנושי.
*
קודם לכן, כשניתן רעשן לבוֹבו, היה תופסו חזק ומסתכל בו תוך פליאה, שכן שינתה היד־הצל הטוב את צורתה. הרעשן הפיק צלילים, ובובו השתומם שהרוח הטובה השותקת עושה כן.
כשנשמט הרעשן מידו, התפלא בובו על ששבה הרוח הטובה לצורתה הקודמת ונשתתקה.
החקירה נמשכה לאין קץ, ופתרון התעלומה הגדולה רחוק היה…
בובו מוצץ את אגרופו, מוציאו מהפה מפעם לפעם, בודק אותו, מכווץ גבותיו ושוקע בהרהור.
משתפס חפץ כלשהו בובו נושאו אל שפתיו, שב וסוקר אותו בתשומת־לב, הולך ומתקרב אל האמת, אך עדיין מהסס, כאילו נחרד מעזותה של הנחתו.
עדיין בובו רחוק מהאמת השלמה: אינו יודע כי ידיו – עצמו ובשרו הן, אך יודע הוא שהן נשמעות לו, שאין צורך לקרוא להן על ידי השבעה של צעקה, שהן עומדות לפקודתו, נכונות תמיד.
בובו נדהם מהגילוי, ומתענג על שלטונו, על רכושו הראשון, על השלב הראשון לעצמאות, לשחרור, לכוח.
– א־ב־א־א־או – מפטפט בובו, מַפנה את ידיו לכאן ולכאן, ועוקב אחריהן במבטו, מתוך בטחון שאינו טועה.
לאחר המאמץ הרב תוקפת אותו לאוּת.
פתאום נרכנה אליו אמו המצטחקת. בובו פרץ בצחוק רם, לבבי. האם אומרת את מיטב דברי האהבה, ובובו מושיט אליה ידיים או מוצץ אותן וצוחק.
האם הוציאה את ידו מפיו, ובוב נחרד לגורל רכושו החדש, פלט צעקה רמה רווית־מכאוב, ומחה בעוצמה כה רבה, עד שהחווירה אמו.
*
הכל מצטחקים אל בובו.
דומני, כי האלון הזקן המסתכל בצורתו המצחיקה של האלון הקטן, בעל העלעלים הדלים, מחייך אליו בענפים הירוקים, והאלון הקטן, שאנן, עליז בצל כנפי האב, מפטפט אל מולידו ברחש חרישי. בגופו הגדול של האלון הזקן, בקליפתו, בשורשיו, כבר רבים התאים המתים, ובעורקיו של האלון הזקן, שעדיין כוחו במותניו, סובב־הולך המוֹהַל לאטוֹ, כאילו נלאָה; אולם האלון הקטן השוֹתה את דמה של אמא־אדמה, בולע בשקיקה, קולט וגדל, גדל, גדל.
דומה, כי כל ציפור מצטחקת אל גוזליה, כי החיבה לדורות הבאים אופפת כערפילית תכולה, המלאה ריטוטי־לב, כל יצור המברך את המחר בתנועותיו הזעירות, המסורבלות אך מצַווֹת.
אפילו השמש־המפרנסת הזקנה שומרת חיוך לזיוונית ביער, והזיוונית משיבה לה ברעד טרפיה הלבנים, בריחה הטהור.
בובו משיב בחיוך על חיוך לא מפני שהבין אותו – לא, אין הוא מכיר את לשונו הנלבבת של החיוך – אלא מפני שכך היה מאות אלפי שנים, מפני שהיום הזה מברך בריגשה את בוקר המחרת, והבוקר משיב לו ברוח טובה, מפני שחיוך זה זורם מבעד לאלפי דורות, ומקשר למשפחת־אחים אחת את העצמות המלבינות שבבית־עלמין של עובדי־אלילים עם בובו היוצא לשוט במרחקי החלל, מפני שחיוך זה הוא המרתֵק את החוליות בשרשרת הדורות.
כפי שהנשימה הראשונה היא הרפלקס החיוני המקדים את חייו המוּדעים של בובו – בלעדיה אין חיים – כך מקדים החיוך הראשון את המחשבה – בלעדיו לא היתה המחשבה באה לעולם…
האֵם מחייכת אליך, בובו, אין להצטער על שכל יום בגידולך הוא יום של ירידתה, שכל נשימה שלך, כל פעימה של דופקך הן צעד קדימה שלך, וצעד אחורה שלה.
*
עתה מתכנן בובו את תצפיותיו־חקירותיו, ובהתלהבות רבה יותר. כבר הוא מכיר את הרוחות הבודדות, ועכשיו ישתדל להבין את יחסי־הגומלין בינו לבינן.
הוא מסתכל בארוחת־הצהריים של הוריו.
הרוחות הטובות עורכות עבודת־קודש תמוהה. עיני בובו עוקבות אחר תנועות ידיהם החמושות בסכינים ובמזלגות, עוקב אחריהן בדרכן מהצַלחת אל הפה, עוקב בעיון ובאורך־רוח. אכן גדולות הן תמיהותיו.
שלושה פנים לתמיהותיו של בובו: הקטנה שבהן – השמורות פקוחות לרווחה ובת־צחוק בעיניים. תמיהה גדולה יותר – השפתיים פּשׂוּקוֹת, בובו קופא בהשתוממות ומסתכל, מסתכל. ותמיהה עליונה – נשימה מהירה, תנועות־ידיים חסרות־מנוחה ופחד במבט.
– בובוני המסכן, תני לו קצת מרק – אומר האב לאם. – הוא מסתכל בנו כל כך.
והנה הם רוצים לשפוך בכוח לגרונו של בובו־החוקר מרק חמוץ, מלוח, גועלי. הוא מסב ראשו, יורק, מתעווה, הודף בידו.
זה כבר חדל בובו להאמין שהרוחות הטובות אינן טועות לעולם, ולהודות בהכרח לציית להן; נהפוך הוא, עתה יסתכל בכל בחשדנות גוברת והולכת, ער תמיד, נכון למחות, וישתדל לכוון את מעשיהם על ידי צעקת ההשבעה.
לרוחות הטובות נטיות תמוּהות משלהן, וראוי להסתכל היטב בכל מעשה שלהם, וכן ראוי לחנכם שיצייתו לחלוטין לרצונו של בובו.
בעבר רחש בובו אמון לצללים הטובים, ופעמים רבות הסתכל מתוך טינה מרה באמו, עד שנוכח לדעת שאין לתת בה אמון מוחלט.
הרוחות היחידות שאינן טועות הן ידי בובו. לעתים רחוקות, ורק במקרים יוצאים מהכלל, שורט עתה בובו את אפו בידו, וגם זה יקרה רק כאשר הוא זועם ואיזונו השכלי מוּפר לרגע.
בובו תובע עתה: כל חפץ חייב הוא לבדוק בידיים ובמציצה.
ההורים אומרים, כי בובו משׂחק.
הפרא הקטן התחיל בעבודה רצינית מאוד, וזמנו קצר מכדי לבזבזו על משחקים, ותעלומות מסוכנות רבות מקיפות אותו מכדי שישחק בהן בקלות־דעת.
כשהוא שוכב בעריסה, ללא כל פעולה לכאורה, הריהו בודק את ידיו, כדי להיווכח אם אין בהן סגולות מוצנעות אך חשובות, ומה יחסי־הגומלין שביניהן; הוא מדבר, מאמן בעמל־רב את מיתרי־הקול, ועושה חזרות ממושכות ומייגעות, כפסנתרן לפני קונצרט חשוב.
בשעת הטיול הוא בודק בעיון את המוני הצללים האדישים הנעים, והריהו כמי שנקלע למסע ראשון בין השמשות לבין כוכבי־הלכת – הכל חדש ויפה, אך כיצד יחשוב על בידור כאשר הכל מסביב מלא בעיות מיסתוריות.
הרחוב ושאונו, הגן וירקותו, הדירות הזרות והאנשים הזרים הם יבשות רחוקות, אלמוניות, המחייבות מסעות ממושכים, רבי־שנים.
בובו העייף נרדם ומתנועע באי־שקט בשנתו, מפני שהוא רואה בחלומו שברי־מראות, כפי שראה אותם זה לא כבר בהקיץ.
הוא קנה לו כמה וַדאויות בלבד, ואמיתות רבות בידו, משוערות, לא־בדוקות, ובעיות רבות רבות שעליו לפותרן.
*
מראים תמונות לבובו, הוא מביט בהן ואינו מבין. אלא שהוא מביט בעניין, כפי שיביט על כל הקיים. צריך לדעת, להיוודע לאיזו תכלית משמש הדבר וכיצד הוא משמש אותה. הוא רוצה לתפוס את התמונות ולתת אותן בפיו.
בובו מושיט זרועותיו וצחק אל הילדים. הרי אלו רוחות טובות, המשמשות למטרות בלתי־ידועות.
אמא נגשה עם בובו אל המַראָה. העיף מבט באמו, נדהם תדהמה רבה והליט פניו בזרועה, להגנה מפני הסכנה. בובו מסיק מסקנה: ברגע שאינו רואה עוד את הסכנה, היא חדלה להתקיים.
שוב הציץ בובו במַראָה, כי סקרנות החוקר גברה על החשש. עתה שגתה אמא: סרה מהמראה. הלא בובו צריך להסתכל ולחשוב שעה ארוכה עד שיבין משהו.
שעה ארוכה משחק בובו בביצת־עץ צבעונית, וכבר הוא יודע להעבירה מכף־יד אחת לשניה.
שוב אין צורך לגלות במפעם המאה אותה תגלית עצמה, כי מה שעשה בובו פעם אחת – הוא זוכר.
בובו חוקר את דיבורן של הרוחות הטובות; כשדיברה אליו אמא פעם אחת בכעס, תמה תמיהה גדולה:
הדבר חשוב, חשוב מאוד, מיסתורי מאוד.
עוד מעט יניח בובו להשבעה־בצעקה ולהשבעה המאכזבת של זרועות מושטות, וירכוש לו את ההשבעה של המלה הראשונה.
עוד מעט יבין כי ההבדל בין הכדור הנע לבין הרוח־הטובה־האֵם הוא הבדל החיים…
זה כבר חדל לראות את הרוחות הטובות כצללים על רקע בהיר.
*
אמא הופיעה מאחורי זגוגית־הדלת. בובו הושיט זרועותיו אליה ונחבל בזכוכית.
שוב תעלומה?
כל התיאוריה על הרוחות הטובות וסגולותיהם, שנבנתה באמנות ובמאמץ כה רב, מתנפצת לרסיסים.
בובו שופע דמעה.
– Ignorabimus. לא נדע.
*
בשעת הרחצה גילה בובו תגלית: מלבד ידיים יש לו גם רגליים – שתי יבשות רחוקות.
ואולי השמיכה, הכר, גם הם בובו – ושוב חיפושים מייגעים, בדיקה יסודית של האמיתות שהושגו, הרס ההשערות שהועלו מתוך קלות־ראש.
– Ignorabimus. Ignorabimus.
*
בובו עומד על רגליו.
הוא חוגג את נצחונו…
בובו, בובו, מתוך איזה אמון מבהיל אתה צועד לקראת החיים!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.