עם הכרך הראשון    🔗

רק מעט מיצירתו הענפה של הסופר, ההוגה והמחנך הדגול יאנוש קורצ’אק ראה אור בעודו־בחיים, והקורא העברי באותן השנים הכירו בעיקר כסופר מעולה לילדים, וכן מתוך רשימות־מספר שלו בעיתונות העברית בארץ. את מכלול יצירתו ההגותית־פדגוגית לא ידע. בתש“ב, עם הגיע השמועות הראשונות על גירושו של קורצ’אק עם חניכיו־יתומיו למחנה־מוות, ניגשה הוצאת הקיבוץ המאוחד לפרסום מבחר יצירותיו, ובשנת תש”ג ראה אור הכרך הראשון משלושת כרכי “כתבים פדגוגיים”. מפעל זה (הכולל גם רשימות ומכתבים הקשורים לארץ־ישראל) הושלם במשך שנתיים, ומאז זכו “הכתבים הפדגוגיים” לארבע מהדורות נוספות. בשנת תש“ך הופיעו בהוצאת הקיבוץ המאוחד שני פרקים (“הפנימיה” ו“הקייטנה”) מתוך יצירתו החשובה “כיצד לאהוב ילדים”, ושנה לאחר מכן ראה אור ספרה של האנה מוֹרדקוֹביטש־אוּלצ’אקוֹבה “חיי יאנוש קורצ’אק”, ובו גם צרור זכרונות עליו מפי ידידים בארץ. כן הופיעו בהוצאתנו שני ספרי ילדים שלו – “ג’ק הקטן”, ו”סיפורים לילדים“. פירוט מלא של יצירות קורצ’אק אשר הופיעו בעברית עד שנת 1970, וכן של מה שפורסם עליו, מצוי בספרו של גדליה אלקושי, “יאנוש קורצ’אק בעברית – ביבליאוגרפיה מוערת בצירוף מבוא” (הוצאת בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, תשל"ב). “בית לוחמי הגיטאות ע”ש יצחק קצנלסון, למורשת השואה והמרד” שוקד – מאז הקמתו – על כינוס מורשתו הספרותית ועל ריכוז תעודות הקשורות בחייו ובפעלו החינוכי של קורצ’אק, שהוא מדמויות־המפתח להבנת גורל הילד היהודי בגיטו. במלאת שלושים שנה למותו, החל בית לוחמי הגיטאות, בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד, בפרסום סדרה מחודשת, בת ארבעה כרכים, של כתביו. בשנת תשל“ב הופיע הכרך “מן הגיטו” (שנועד לפי עניינו להיות האחרון בסדרה, ואילו לרגלי התאריך האמור ראתה ההוצאה לנכון להקדים את הופעתו לשאר הכרכים) – ובו יומנו של קורצ’אק מחודשי חייו האחרונים בגיטו, וכן צרור תעודות (רשימות, כרוזים, מכתבים) מפרי עטו, שנכתבו בשנות מלחמת העולם השניה. שלושת הכרכים האחרים, שהספר הנוכחי הוא ראשון להם, נועדו לכלול את מירב יצירתו ההגותית־פדגוגית של קורצ’אק, על־פי סדר כתיבתה, וכן מבחר מורחב מכתביו ה”ארץ־ישראליים". בכרך שלפנינו – הראשון בסדרה – שלוש יצירות שנכתבו עד תום מלחמת העולם הראשונה: 1) “מוֹשקים, יוֹסקים, שׂרוּלים” – חוויותיהם של ילדי־עוני יהודיים מווארשה בקייטנה כפרית. 2) “בּוֹבּוֹ” – “סיפור־רישום” קצר, כהגדרת המחבר, המתחקה, אגב הרהורים פילוסופיים, אחר צמיחת הכרתו ורגשותיו של תינוק בשנת חייו הראשונה. 3) הספר “כיצד לאהוב ילדים” בשלמותו, ובו ארבעה פרקים: הילד במשפחה; הפנימיה; הקייטנה; בית־היתומים.

כל התרגומים בכרך זה, להוציא את שני הפרקים הנזכרים לעיל מתוך “כיצד לאהוב ילדים”, שתורגמו על־ידי יעקב צוק ז“ל, נעשו בידי צבי ארד. כקודמו, מלוּוה גם כרך זה הקדמה מאת יצחק פרליס, המאירה את הרקע הרוחני והביוגראפי ליצירות הכלולות בו. התצלום הבא בראש הכרך צולם בשנת 1925 על־ידי א”י פוזננסקי ז"ל. יתר התצלומים לקוחים מארכיון “בית לוחמי הגיטאות”. יוני 1974

המערכת

¹

 

הקדמה קצרה ביותר    🔗

ברחוב שׂוויינטוֹקשיסקה בווארשה עומד בית עתיק, נמוך וחצר גדולה לו. בחצר מתאספים ילדים העומדים לצאת לכפר, ובבית העתיק שוכן משרדה של החברה לקייטנות ילדים².

הילדים נוסעים בהשגחתם של מדריכים אל כפרים שונים, ועל כל אחד מהם יכול אתה לכתוב ספר שלם.

עתה אספר לכם מה עשו ילדים יהודים בקייטנה שבמיכאלוּבקה. מדריכם הייתי ודבר לא אֶבדה – רק אחזור ואספר מה שראיתי ושמעתי.

הסיפור יפה יהיה.

 

פרק ראשון    🔗

לפני תחנת־הרכבת עורכים המדריכים את הילדים בזוגות ומוליכים אותם אל הקרונות.

עוד לפנינו שעה ליציאתה של הרכבת וכבר עשרות ילדים־קייטנים מתרוצצים בתחנה, מטלטלים את שקי הבד שבידיהם ומצפּים בקוצר־רוח, מתי כבר נתחיל להציבם בשורות ולהוליכם אל הקרונות.

כל המאחר לא יֵצא לכפר, ועל כן מקפידים על כך ההורים והילדים. אתמול נערכנו זוגות־זוגות בחצר בשׂוויינטוֹקשיסקה, וכבר אנו יודעים מי מקבוצתו של מדריך פלוני יִיקרא בשמו, לפי המחברת.

מסתכלים הם במדריך בתשומת־לב: מה טיבו, הטוב הוא או רע, האם יתיר או יאסור לטפס על העצים, ליַדוֹת אבנים בסנאים, ובערב – לרעוש באולם־השינה? כך מהרהרים, כמובן, רק אלה אשר כבר היו בקייטנה.

עדיין לא ידוע, מדוע מקצתם של הנערים רחוצים ולבושים יפה, ואילו אחרים מלוכלכים ומוזנחים, מדוע אלה מדברים בקול רם, מסתכלים על סביבם בעליזות ובבטחון, ואילו אחרים מתרפקים בפחד על אמם, או מצטדדים. לא ידוע, מדוע באו ללוות את מקצתם של הילדים האם והאב והאחים, והם נותנים להם גם דובשניות לדרך, ואילו את הילדים האחרים אין איש מלווה ואין איש נותן להם דבר לדרך.

בעוד יומיים־שלושה, כאשר נכיר איש את רעהו, כבר נדע הכל.

עד כה ועד כה אנו נערכים בשורות לאט־לאט.

– הזוג הראשון: גוּרקֶביץ' וּקראוּזה.

אין עונה.

– אינם – משיבים אחדים מקהל הילדים.

וכבר מישהו מבקש, כי במקום הילד שלא הופיע יילָקח לכפר ילדו, החלוש ומסכן כל כך. שכן לא כל הילדים נשלחים לקייטנה, והילדים החלושים והעניים רבים לאין־ערוך ממספר המקומות בקייטנה. אין אולי מחסור בשמש וביער גם למענם, אלא שאין לחברת־הקייטנות כסף לקנות חלב ולחם.

– הזוג השני: סוֹבּוּל ורֶכטלֶבֶּן.

– ישנו – מודיע סוֹבּוּל ונדחף במרץ מבעד לקהל. מסמיק מרוב התרגשות, מתייצב מחוייך ומביט במדריך בעיניים שואלות.

– בן־חיל סוֹבּוּל!… אמור את האמת: שובב אתה או לא?

– שובב אני – הוא משיב וצוחק, פונה אל אחותו שליוותה אותו ומצַווה: – כבר בסדר, את יכולה ללכת הביתה.

ילד בן שמונה, היוצא לראשונה לכפר לבדו, יודע להידחק בקהל המבוגרים ועומד לו רחוץ, מחוייך, מוכן לדרך, חייב להיות בן־חיל ושובב נעים. וכן היה. הוא הקדים את חבריו בידיעה להציע את המיטה, לשחק בדוֹמינו, אף פעם לא התאונן כי קר לו, על שום איש לא התלונן, מֵקיץ היה בבוקר כשבת־צחוק על שפתיו ובבת־צחוק אף נרדם.

– פישבִּין ומילֶר הבכור, הזוג השלישי.

– ישנו – השיב אבא פישבין בחפזון, כאילו נבהל.

השניים עמדו קרובים זה לזה, ובוודאי השגיחו בשבע עיניים איש על רעהו. אין זאת כי רב היה רצונו של האב שיֵצא הילד לכפר.

– מילֶר הקטן ואֵיינוֹ. אֶלווינג וּפּלוֹצקי.

ובינתיים מופיעים גם המאחרים.

גוּרקֶביץ' אמר לא לישון כל הלילה, כדי שלא לאחר, אך בבוקר העירה אותו אמו בקושי, והביאה אותו לתחנת־הרכבת כשהוא מנומנם. הוא היחיד מכל הקבוצה שנרדם בעת נסיעתה של הרכבת.

הזוגות השמיני, התשיעי, העשירי.

מתחילים הדוחק, הבקשות, הפרידה.

– לא להתפזר, כי מיד אנו מפליגים.

והנה הצלצול.

זוג אחר זוג, קבוצה אחר קבוצה אנו עוברים בתחנה ועולים לקרונות. הזריז והנמרץ תופס את המקום המשובח שליד החלון, ועוד יחייך אל הוריו לפרידה.

הצלצול השני, השלישי. הגדולים יותר שרים שיר־קייטנה על היער, על השעות העליזות החולפות בנעימים בכפר. הרכבת מפליגה.

– להחזיק יפה בכובעים!

תמיד הולך לאיבוד כובעו של מישהו בדרך. נוהַג הוא במסעות אל הקייטנה.

 

פרק שני    🔗

בקרון מוסרים הילדים כסף וגלויות־דואר לשמירה – בכפר הם לובשים את בגדי הקייטנה הלבנים.

לא להרכין את הגוף החוצה! לא להידחף! לא לזהם את הרצפה!

בימים הראשונים מרבים הנערים לשמוע את הלאו המאוס, עד אשר ילמדו לדעת מה אסור ועל שום מה. אחר כך ילכו ויפחתו האיסורים, והחופש ילך ויִרבה. אפילו ירצה בכך המדריך, לא יצליח להפריע במשחק הטוב, כפי שמצליחים אמא, אבא, סבתא, הדודה, לא כל שכן המורָה או המחנכת בביתם של ילדים עשירים, כי למדריך לא יספיק הזמן להערות, לעצות, לתזכורות. על כן עליזים יותר הילדים בקייטנה מבני־גילם העשירים המבלים בנאות־הקיץ היפות, אשר שם מפריעים מבוגרים כה רבים לילד הקטן לשחק בעליצות.

פתאום חלפה רכבת רועמת במסילה הסמוכה. נבהלו, ניתרו מהחלונות, ואחר כך פרצו הצחוק והשמחה.

לחמניה בחמאה נפלה מידיו של ילד על הרצפה – ושוב שמחה.

– הו, איזה סוס קטן! – קוראים הכל ונדחקים אל החלונות, כדי לחזות בחזיון הבלתי־שכיח.

אין זה אלא סוס רגיל גדול, ובגלל ריחוקו באפָר הוא נראה לנו קטן. הם עמדו על טעותם לאחר שראו בשדה אנשים קטנים ובתים קטנים.

תחנה בדרך. שוב שרים ומנפנפים ממחטות.

ושוב מצטלצל צחוק הקייטנות, הצחוק הקוסם, המיטיב לרפא מהתרופות היקרות ביותר ומיטיב לחנך מהחכם שבמורים.

– חבריא, למסור כסף וגלויות! הראשון במחברת – גוּרקביץ'. כמה גלויות בידך?

הוא מוסר לשמירה עשר אגורות וארבע גלויות: כל שבוע יודיע בהן להוריו, שהוא בריא ומבלה בנעימים.

לאחים קרוּק עשרים אגורות במשותף. כל אח קיבל לדרך מההורים ארבע אגורות ומסבא – שש.

– אדוני, האם זו אמת שתפוחי־אדמה גדלים באדמה?

– ודאי שזו אמת. ומה פתאום?

– כי הוא הראה לי בעד החלון איזה עלים ואומר שזה תפוחי־אדמה. והלא תפוחי־האדמה גדלים באדמה, ועל כן אי אפשר לראות אותם.

– אחר כך תראו בעיניכם כיצד גדלים תפוחי־אדמה, עכשיו אין לנו פנאי… פרידמן, כמה גלויות בידך?

– רק שתיים: ההורים אמרו, כי שתיים מספיקות. כסף אין בכלל.

פרידמן שיקר: הוא העלים את ארבע האגורות שנתן לו אחיו הבכור לפרידה.

אביו של פרידמן הירבה במסעות: בפאריס היה ובלונדון, ואפילו לאמריקה עמד לנסוע. אלא שבשום מקום לא מצא אושר למשפחתו וחזר לפולין, כדי לשוב ולאפות הרבה לחמניות לאחרים בטרם ישׂתכר לכיכר לחם לילדיו שלו. לא ידוע באיזה כרך גדול למד בנו הקטן של האופה לא להאמין לבריות, ולא להפקיד בידיהם את פרוטות הנחושת. רק כעבור ימים אחדים הפקיד את רכושו הקטן, ולעתים קרובות שאל לשם יתר־בטחון: “אמת, שיש לך ארבע אגורות שלי?”

– האם עוד רחוק? – שואלים הילדים, כי אצה להם הדרך אל היער, אל הנהר, אל האפָרים, אשר נפלאות כה רבות מספרים עליהם הילדים ששהו בקייטנה אשתקד.

בקייטנה יש מרפסת עצומה. איזה מין דבר זה – מרפסת? לכל מאה וחמישים הילדים יש רק ארבעה חדרים – איזה מין אולמות גדולים הם אלה?

אנו עוברים על פני גשר. הוא שונה לגמרי מהגשר המקשר בין פּראגה לוארשה. אבל הוא יפה יותר, יפה הרבה יותר.

– חבריא, אנו יורדים! בידי כולכם השׂקים והכובעים?

– יש לנו! – משיבים במקהלה.

לפני תחנת־הרכבת מצפות להם שתים־עשרה עגלות־סולם, מרופדות קש ושחת.

– להיזהר בעגלות, שלא יתקע מישהו את רגלו בגלגל.

– אני אשמור, אדוני.

– יפה, שמור. נסענו!

השמש מברכת לשלום את החבורה החיוורת. תודה לכם, השמש הטובה והיער הירוק והאפָר העליז! תודה לכם, ילדי הכפר, על שאתם יוצאים בריצה מהבקתות ומברכים בבת־צחוק את העגלות שלנו, המרופדות שחת.

– האם עוד רחוק, המורה?

– או, הנה שם משחיר היער שלנו, וכבר רואים את קרחת־היער, והנה כבר הטחנה ובתי האחוזה, ולבסוף – הקייטנה שלנו.

– הידד! תחי הקייטנה מיכאלוּבקה! ובכן, כך נראית מרפסת?

הכל שותים ספל חלב – ולעבודה.

הנה הם מתרחצים לאחר המסע, לובשים את בגד־הקייטנה הלבן, ובעיקר מצחיק אותם כובע־הבד. הכובעים מצחיקים, דומים לכובעיהם של טבחים. עתה כל הילדים דומים זה לזה. הנערים גאים על הכתפיות שקיבלו.

– אדוני, מתי נקבל ממחטות?

– ממחטות תקבלו מחר, ועתה שימו את בגדיכם בשקים, והשקים – על הכתף וקדימה אל המחסן! אחת, שתיים, אחת שתיים! שם יישָמרו השקים ארבעה שבועות.

 

פרק שלישי:    🔗

לווק רכטלבן מתגעגע – לווק רכטלבן בוכה.

הכל תמוה וחדש כל כך, וכלל אינו דומה לרחובות גֶנשׂה, קרוֹכמאלנה או סמוֹצ’ה.

בית בן קומה אחת ביער, ללא חצר, ואפילו ביב־שופכין איִן. עצים משונים, עם חוֹחים. אין המיטות סמוכות לקירות, אלא ערוכות בטורים, ולא בחדר קטן, אלא באולם גדול, כאולם שחוגגים בו חתונות. לארוחת־הצהריים הוגש מרק ירוק משונה, ואחר כך חלב. הכובעים עשויים בד, והמכנסיים תלויים בכתפיות. בערב רוחצים רגליים בשוקת־פח ארוכה. אתה ישן במיטה לבדך, והכר ממולא קש. ולמרבה הרעה החלונות פתוחים: הלא גנב יכול להכנס. ואמא ואבא כה רחוקים.

עוד בערב הראשון פרץ לֶווק רֶכטלֶבֶּן בבכי.

לא האריך לבכות, כי כלום ייתכן לא להירדם לאחר יום גדוש הרפּתקאוֹת מופלאות?

אלא שגם למחרת, לאחר ארוחת־הבוקר, היתה שעה פנויה, ושוב התחיל לווק לבכות.

– הביתה!

– מדוע הוא רוצה לנסוע הביתה? אולי הוא רעב? – לא, אינו רעב. – אולי קר לו? – לא, לא קר לו. – אולי הוא מפחד לישון לבדו במיטה? – גם זה לא. – אולי בבית הצעצועים רבים יותר? – לא, אין בביתו כל צעצועים.

לווק יודע כי כאן טוב לילדים, כי כך אמרו לו דודנו והילדים בחצר, אבל בבית ישנה אמא.

טוב: לווק יסע הביתה, אולם מחר, כי היום שבת, ובשבת אסור לנסוע, ביום הראשון נבצר ממנו לנסוע, כי הכּרכּרה המסיעה לרכבת לא היתה פנויה. אבל מחר – בוודאי כבר יסע.

ביום השני לא בכה לווק, אלא שעדיין ביקש לנסוע הביתה.

– טוב, אחר הצהריים תסע, אבל אמא תצטער כשתחזור.

– מדוע תצטער אמא?

– מפני שתצטרך לשלם את הוצאות הדרך.

ודווקא עכשיו אין אבא עובד, כי בעל־הסדנה נסע, ואמא חולה, כי נולדה אחות קטנה והרופא עלה בכסף רב.

פלט לווק אנחה עמוקה והסכים לשחק בדומינו.

אחר כך, בערב, שוב התחיל לבכות מעט, כי נזכר שבתחנת־הרכבת חבש כובע חדש, ואבא רצה לקחתו הביתה. בוודי אבד לאבא הכובע, והלא מחירו חצי רוּבּל. על כן הכתיב מכתב לאבא, שאין הוא בוכה, שאינו רוצה לשוב הביתה, שבכלל אינו מתגעגע, כי רצונו להיות בריא, כדי שלא יצטער אבא. ומה קרה לכובע?

אבא השיב, כי הכובע לא אבד לו, והוא יביאו לתחנת־הרכבת.

פעמים רבות לקח לווק את המכתב לידיו והחזיר אותו לשמירה, וכבר חדל בכלל להתכונן לנסיעה הביתה, והכפר מצא חן בעיניו יותר ויותר.

עוד פעם אחת היתה ללווק עגמת־נפש: אבדה לו הממחטה. וכיצד לא תאבד לו אם כיסיו מלאים איצטרובלים ואבנים? הממחטה נמצאה חיש מהר.

ועוד פעם אחת היה מודאג, והפעם באשמתו: בערב, באולם־השינה, שרק וסָנַק באצבעותיו. למחרת, כשנשאלו הילדים בשעת ארוחת־הבוקר מי שרק אמש באולם, הודה לווק הראשון.

– וגם סנקתי באצבעות – הוסיף והדגים כיצד סָנק.

לווק נשזף יפה, הוסיף למשקלו קילוגראם ורבע, וכשחזר סוף־סוף לביתו הבטיח, כי בשנה הבאה שוב יבוא ולא יבכה אפילו פעם אחת.

 

פרק רביעי    🔗

המבצע – החביתה – הסערה – מכבי־האש.

במקום שמאה־וחמישים נערים נמצאים בו, חייבת לפרוץ מלחמה. ובמקום שמלחמה שם, חייב להיבנות מבצר.

מהמבצר העתיק שמעֵבר ליער נשארו שרידים דלים בלבד, שכן קטן היה ונמוך. עתה יקומו חמש מְצָדיוֹת חדשות לגמרי באגפים, סוללה גבוהה לבתי־חולים, מגרש לכליאת השבויים וחפירות למחנה. שתי הסוללות הראשיות, המגינות על הגישה למבצר, חייבות להיות גבוהות, לפחות ארבע רגליים גובהן.

שנים־עשר אתים לנו. החופרים פושטים את החולצות, מפשילים את שרוולי הגופיה ומתחילים במלאכה. כל עשר דקות מתחלפים הפועלים.

קורצאז' הגברתן וּפּרֶסמן הבכור עומדים ליד המצָדית הראשונה; הֶרצמן עם פרידנסון ופּלוֹצקי עם קפּלן עובדים בשני אתים במצדית השניה; גרוֹזוֹבסקי, מארגוּלֶס, ראשֶר ושידלוֹבסקי חופרים את המבצר.

הנערים הצעירים והחלשים יותר בונים את המצדיות הצדדיות, שחשיבותן פחותה. ויינראוּך הקיטע, בעל־הקב, מפקח על האגף השמאי של השטח, ושומר על בּיֶידה שלא יפתח במכות עם חבריו. שכן בשעת העבודה ייתכן גם מצב כזה.

עגלות הכין לנו יוּזף: ניסר לוחות, קדח חורים והשחיל בהם חבלים. אין העגלות יפות, אך הן חזקות. אֵם־הבית, הגברת פּאפּיֶיש הטובה, נתנה לנו דליים ישנים להעברת עפר.

כל האיצטרובלים נאספו בינתיים בגומה אחת, ואחר כך יחוּלקו לשני חלקים שווים בין הצדדים הלוחמים.

מהכפר באו יאסיֶיק הקטן עם זוֹחָה ומאניה עם סטאשׂ הלבקן. הם עוזרים לאסוף איצטרובלים.

– אחת, שתיים… אחת, שתיים…

למקום שהעבודה בו אטית מדי מגיעה לעזרה חבורת פועלים חדשה.

צפירה: חלפו עשר דקות – עובדי המשמרת השניה לוקחים את האתים.

להידוק האדמה משמשות אבנים. כיווּן התעלות, אורכן ורוחבן סומנו בחבלים מתוחים בין יתדות. לוח ארוך משמש להחלקת הסוללות: מניחים אותו על העפר ומזיזים הלוך־ושוב. הלוח חותך בעפר כסכין חד. את השאר יהדקו הרגליים היחפות.

היום מתחילה העבודה, אך תימשך שבועיים…

אחת, שתיים…

האתים עולים בקצב מדוד יותר, עולים ויורדים.

– עצור! מנוחה.

מגיע משלוח האבנים האחרון, ולגומה נשפכים החופנים האחרונים של התחמושת – האיצטרובלים. עתה לובשים הנערים את חולצותיהם, יושבים סביב המבצר ושומעים סיפור מעניין על האיטלקי הקטן, מספרו של ד’אמיציס, המוּכּר יפה לכל.

הולכת וקרבה השעה ארבע. הפועלים נערכים בזוגות, כלי־העבודה על כתפם, ובקצב של שיר־לכת עליז הם חוזרים הביתה, לארוחה. התורנים מביאים למרפסת קערות־מים לנטילת־ידיים ומגבות. ארוחת־המנחה ערֵבה לכולם.

וכיצד לא תערב להם? הלא היום אוכלים חביתה עם תפוחי־אדמה.

אלה מסלקים את החביתה לשולי הצלחת, אוכלים תחילה את תפוחי־האדמה שהם פחות־טעימים, ואת החביתה ישאירו לקינוח־סעודה.

אחרים, הרואים פחות את הנולד, אוכלים תחילה את החביתה, ולאחריה את תפוחי־האדמה. יש גם אחדים הטוענים והצדק אתם, כי מוטב לערבב הכל ולאכול יחד, ואז טעמם של תפוחי־האדמה כטעמה של חביתה ממש. לכל שיטת אכילה חסידיה ומתנגדיה, ועל כן מלוּוה ארוחת־המנחה ויכוח ער. לפעמים מבקשים הנערים מהמדריך לפסוק הלכה, שכן הוא אדם מבוגר יותר ובעל נסיון רב יותר, ובוודאי ייטיב לדעת כיצד אוכלים חביתה עם תפוחי־אדמה; אך לפעמים מתפתח הוויכוח לכדי קטטה, ואם עלי לנהוג בגילוי־לב גמור, הרי קורה גם שמישהו מבקש לשכנע את שכנו בצדקת השקפתו בעזרת האגרופים. שכן מנהגים תמוהים שוררים בקייטנה.

ובערב הגיחה סערה.

לאחר הברק מכּה הרעם. היער משיב לו ברטינה אימתנית. השמשות בחלונות חדרי־השינה רועדות וטיפות־גשם גדולות מכות בהן. הנערים צריכים לפחד. סערה ביער דבר איוֹם היא. אף על פי כן הם נרדמים בשלווה, שכן יודעים הם, כי בקייטנה לא יוכל לקרות שום דבר רע. אולי ירטיט זה או זה לקול רעם אדיר, אך הכל נרדמים, עייפים מהעבודה ומן המועצה הגדולה שדנה כיצד אוכלים חביתה עם תפוחי־אדמה, האם במעורב או בנפרד?

למחרת שוב עלתה השמש.

הגשם העז הנמיך את הסוללות, אך חיזק אותן. גם הצעירים יותר קיבלו אתים וחופרים בהשגחת הגדולים מהם. קוֹרצאז' משגיח על וייץ הקטן, על פְרוֹם ופישבִּין. פרידנסוֹן חופר עם נַיימַייסטֶר המשתעל. רוֹטבּרג וקוּליג באים לעזרה.

מזַארוֹנְבִּי קוֹשְׂצֶלנֶה באו אֵם ובנה החיוור, הלומד בישיבה, כדי להיות רב. מבקשת היא להתייעץ בדבר בריאות בנה, כי שמעה שבקייטנה הופכים ילדים חלשים לחזקים. משתוממת האשה שהנערים עובדים כה קשה בבניין המבצר, ואף על פי כן הם כה שמחים.

אכן עליזים הקייטנים, מפני שהם ישנים על גבי קש, ושותים חלב, ומפני שהיער נותן את ריחו והשמש מאירה…

כעבור שבוע, כשהתקדמו עבודות־העפר יפה, הגיעה השעה לחשוב על בניין מסילת־רכבת. יוּזף נתן לנערים את המטאטא המשומש ביותר ואת המגרפה הישנה שבכולן.

מסילת־הברזל, המסומנת יפה באבנים וביתדות, נמשכת עד הכביש. סיקוֹרה הוא פקח־המסילה, מפני שלבו לקוי ואין בכוחו לרוץ. הקטר הוא צוּדֶק גֶוויסגוֹלד, מפני שהוא שורק כקטר אמיתי.

חומר־בניין רב נצבר במקום, ומחשש שׂריפה אנו מקיימים יחידת מכבי־אש.

קסדות כבאים נעשה מממחטות.

כל פלוגה מקבלת דגל וחצוצרה. יש גם סולם ומריצה וחבלים, ומפני שאין לנו צינור־גומי ישמש במקומו שורש ארוך.

מר מייצ’יסלאב בנה בשדה תנור עמוק, ולו ארובה גבוהה מאבנים. עצים יבשים הובאו לרוב, ונעשה נסיון של דליקה.

חמש פלוגות של מכבי־אש הוצבו במקומות שונים. כל פלוגה ערוכה מתחת לעץ, ועל גבי העץ – מגדל־תצפית.

כבר העשן מתאבך מהארובה, והעצים היבשים מתלקחים. דוהרות הפלוגות של פּראגה, של מירוּב, של נאלֶבקי, נערכים לפעולה הכבאים בעלי הקרדומים, נוסע דלי־המים הראשון, רתום לארבעה נערים משולהבים.

המשטרה מפזרת את קהל הבטלנים וקוראת:

– לא להידחק!… אחורה!… מה אתם עושים כאן?

ממש כמו בדליקה אמיתית.

 

פרק חמישי    🔗

בית־הדין של הקייטנה – תביעות אזרחיות ופליליות – פסקי־הדין

“המורה, הוא נדחק – שופך חול – לקח לי את הכף – לא נותן לשחק – מכֶּה – מפריע! המורה!”

במקום שמאה־וחמישים נערים נמצאים בו, חייבות להתרחש יום־יום שלושים מריבות וחמש קטטות עם מכות. במקום שמריבות וקטטות מתרחשות בו, חייב להימצא בית־דין. בית־הדין חייב לנהוג בצדק, לזכות בכבוד ובאמון. בית־דין כזה היה לנו במיכאלוּבקה.

השופטים שלושה הם: הנערים בחרו בהם מביניהם בהצבעה. מדי שבוע מתחדשת ההצבּעה, ותוצאותיה מתפרסמות בטבלה:

זכו בקולות:

רק בשבוע השלישי, כפי הנראה, בחרו הנערים בשופטים שהניחו את דעתם, שכן השאירו אותם על כנם גם בשבוע הרביעי.

המשפט נערך ביער או במרפסת, השופטים יושבים על כיסאות ליד השולחן, הנאשמים והעדים יושבים על ספסל ארוך, והקהל עומד מאחורי הספסל. השמשים שומרים על הסדר. המדריך, המשמש קטיגור וסניגור כאחד, רושם את הנאמר במחברת עבה שכריכתה שחורה. לאחר שמיעת הצדדים יוצאים השופטים להתייעצות, והפעמון מזמין להשמעת פסק־הדין.

*

פישבין יִידה אבן באוֹלשינה ופגע ברגלו, אך לא בכוח רב. אף על פי כן בכה אולשינה.

–האם זרקת אבן באוֹלשינה?

– לא.

– כל האנשים ראו שאוֹלשינה מחזיק ברגל ובוכה.

– לא אמת, לא זרקתי ואוֹלשינה לא בכה.

מתחילה שמיעת העדים. בית־הדין מזהיר, כי דבר־שקר ייענש בכל חומר־הדין. נקבעו שעת העבירה ומקומה, מספר העדים ושמותיהם.

– זרקת אבן?

– לא.

חקירה מדוקדקת יותר של העדים קובעת, כי פישבין יידה בלי כל סיבה באוֹלשינה איצטרובלים ואבנים קטנות.

– האם זרקת באולשינה איצטרובלים?

– כן, איצטרובלים זרקתי.

– מדוע?

– כי היו לי הרבה איצטרובלים, ולא ידעתי מה לעשות בהם.

– מדוע לא השלכת אותם לארץ?

– כי חבל היה לי (בקהל צוחקים).

– האם אתה בטוח שבין האיצטרובלים לא היו גם אבנים?

– אני לא יודע.

בית־הדין התחשב בגילו הצעיר של פישבין ופסק לו עשר דקות של מעצר.

*

לפעמים היו שני הצדדים בבחינת תובעים, כפי שנראה במשפט זה: המריבה פרצה בבוקר, בשעת הצעת המיטות באולם.

– ובכן זה היה כך: אני הצעתי את המיטה, והוא דחף אותי. אני דחפתי אותו בחזרה, והוא זרק עלי כר. אני הרימותי את הכר, והוא הרביץ לי.

– לא אמת! אני הצעתי את המיטה והוא בעט בכר שלי. אני דחפתי אותו, והוא היכה אותי הראשון.

– שקרן שכמותך!

– אתה הוא השקרן!

– בבית־הדין אסור לריב. האם זרקת את הכר?

–… כי הוא הראשון…

– בבקשה לענות: כן או לא?

– כן, אבל הוא הראשון.

– היש עדים?

– כולם ראו.

– לא כולם יכלו לראות. נבקש שמות של שני עדים. מי עמד קרוב אליכם וראה?

– לא יודע.

– האם דחפת אותו?

–… כמו שאני עמדתי והצעתי את המיטה…

– שמענו. ענה, בבקשה, בקיצור: כן או לא?

– לא.

– שקרן שכמותך!

– נבקש שקט! בבית־הדין אסור לריב.

מיטותיהם של המתקוטטים סמוכות זו לזו. בגלל העדר העדים אי־אפשר לקבוע מי דחף את מי תחילה, והאם בכוונה דחף או במקרה. האם לא מוטב להתפייס מאשר לצפות לפסק־הדין, אשר יגנה ודאי את שני הצדדים, מכיון שהודו בקטטה?

מובן מאליו, כי בתנאים אלה מוטב להתפייס.

*

והנה תגרת־דמים, אשר אין לדבר בה, כמובן, על פיוס.

תעודת הרופא אומרת:

"אצל הנאשם פלֵאשנבֶּרג קבענו לחי ימין נפוחה, ושבע שריטות: אחת ליד האף, אחת ליד האוזן, שלוש בלחי ושתיים בסנטר. מלבד אלו, שתי שריטות על יד שמאל.

לנאשם זאקסנבֶרג כּתמא כחולה על המצב כמידת מטבע של ארבע אגורות, האף שרוט, ובלחי שמאל שריטה באורך שני סנטימטרים".

איש לא ראה את תחילת המאבק, ואת מהלכו תיארו כמה עדים.

שני הצדדים רצו בכל־לב להתפייס, אך מכיון שהקטטה השאירה סימנים עקובים מדם, ישבו שני המתאבקים רבע שעה בבית־המעצר של הקייטנה.

*

בית־הדין של הקייטנה דן גם במשפטים, שבהם האשים הקטיגור־המדריך.

הנה יושבים על ספסל הנאשמים: פּליוואק ושידלוֹבסקי.

פליוואק ושידלוֹבסקי הרחיקו לטייל בשדה שמאחורי הקייטנה, לא שמעו את הצלצול ואיחרו לארוחת־הבוקר.

– האם לא ידעו כי אין הם רשאים לצאת לבדם מיער הקייטנה, כי אפשר לתעות, לטבוע בנהר, כי הפרות עלולות לנגוח בהם, והכלבים – לנשוך? האם לא ידעו, כי לארוחת־הבוקר אסור לאחר, וכי לאחריה עלינו ללכת להתרחץ? ולשם מה הלכו אל מעבר ליער, כאשר פה לרשותם שטח מספיק למשׂחקים?

פליוואק ושידלובסקי הלכו ללקט פרחים.

– רבותי השופטים! הנערים האלה עברו עבירה, ללא כל ספק. אסור לאחר לארוחת־הבוקר והצהריים, לארוחת־מנחה ולארוחת־הערב, ומאה נערים אינם צריכים לחכות לאחד או לשניים. לא נוכל לחפשׂ כל נער לחוד ביער, ולגרור אותו באפו אל השולחן. לשם כך יש פעמון, ועל הצלצול יש להקפיד… על כן עלינו להעניש אותם, אולם… פליוואק ושידלובסקי הלכו אל מעֵבר ליער־הקייטנה לקטוף פרחים. בכפר מותר לקטוף פרחים. כה שימח אותם הדבר, עד ששכחו את האוכל. פליוואק הוא לראשונה בקייטנה. שידלובסקי כבר היה בציֶיחוֹצִינֶק, אלא ששם הפרחים מעטים. על כן אולי נסלח להם בפעם הראשונה?

לאחר התייעצות קצרה החליטו השופטים לזַכּות את שני הנאשמים.

*

לרעוש נעים ביותר בערב, כשהכל שוכבים במיטות. אולי אפילו לא נעים, כי רוצים לישון, והעיניים נעצמות מאליהן. אך מדוע לא לנסות, אם הדבר אסור?

“אם האיסור חמוּר ואני אשרוק חזק, אצעק, איילל כחתול או אקרא כתרנגול, אז הכל יצחקו. האולם גדול וחושך בו, שלושים ושמונה מיטות – המדריך לא יֵדע מי שרק. ולמחרת אתפאר: רואים אתם כמה אמיץ אני וחכם? רעשתי יותר מכולם והוא לא תפס אותי”.

כך חושבים הנערים עד אשר ייווכחו, כי לעולם אין המדריך כועס, כי בכלל לא ינסה לחקור מי רעש, והוא אוסר להשתובב בערב מפני שהם חייבים לישון תשע שעות, כדי שיקומו בשש בבוקר נינוחים ועליזים.

אתמול בערב היה רעש באולם. היום כל אחד, לפי התור, מתייצב בפני בית־הדין, כדי להשיב על השאלה, האם צעק, קרא כתרנגול, נבח, ייל כחתול או מחא כף.

הכל עונים בשלילה, מתכחשים. שניים בלבד תפס אתמול המדריך בשעת־מעשה, ושניים אלה, וייץ וּפּראגר, יושבים על ספסל־הנאשמים.

– כיצד נעניש אותם, רבותי השופטים? העונש חייב להיות חמור. שני נערים כאלה לא זו בלבד שמפסידים את שנתם, אלא מפריעים גם את שנתם של האחרים. חטאם גדול, אפילו גדול מאוד – ובמה נעניש אותם איפוא? בטרם נשיב על שאלה זו, עלינו לשאול שאלה אחרת, חשובה אף יותר: האם אתמול רעשו באולם רק שניים אלה, וייץ ופראגר? לא, הרועשים היו רבים יותר.

הקטיגור פרשׂ על השולחן את תוכנית־האולם ודיבר לאט־לאט:

– הרעש נשמע ליד החלון, שם עומדות המיטות של קפלן, ביידה, פלוצקי ושידלובסקי. רעש היה גם בשורות האמצעיות ושם ישנים ויינראוך, גרוזובסקי, סטריק, פרוֹם וזארוֹזניק.

רעש נשמע גם ליד החלון בשורה הראשונה, ושם ישנים, כפי שנראה בתוכנית, פלאשנבּרג, פישבּין, רוֹטקל ופליוואק. צחוק ומחיאות־כפיים נשמעו מהמקום שבו עומדות המיטות של אלטמן, לב, ווֹלבּרג ואדמסקי. לבסוף שרק מישהו מהמקום שבו ישנים ניימייסטר, זאקסנברג ופרסמן. שאלנו את כל אלה, ואיש לא הודה.

הקטיגור נדם. רבים בקהל השפילו עיניהם. אפילו אחד השופטים הסמיק, כששמע את שמו נקרא בשעת סקירת התוכנית.

– מדוע הצלחנו להבחין אתמול רק בווייץ ובפראגר? מפני שלא ידעו להסתיר את מעשיהם. ומדוע רק הם בלבד לא ידעו להסתתר, שעה שרבים כל כך הצליחו? מפני שאינם שובבים, או שהם שובבים קטנים וחסרי־נסיון, או שלא ידעו מה חמור האיסור לצעוק בערב באולם־השינה. כלום רשאים אנו להעניש את האשמים־במעט, כאשר אשמים מהם, שכן פיקחים יותר וחוטאים יותר, לאחר ששיקרו בפני בית־הדין, יימלטו מעונש? חטאו הכל, כל האולם, כל השלושים־ושמונה, כי אשמים גם אלה אשר שמעו את שכנם צועק ולא ציווּ לו לשתוק. על כן אני מציע לשופטים לזכּות את פראגר וּוייץ, ואילו את כל הקבוצה להעניש: גרוזובסקי לא ינגן להם הערב בכינור, לפני השינה.

בית־הדין האריך בהתייעצות, ופסק:

“לזכות את וייץ ופראגר. ינגן לו גרוזובסקי גם הערב, כי הרעש שוב לא יחזור”.

ועמדו בדיבורם.

 

פרק ששי    🔗

בוקר – ברזים טובים ורעים – הצעת המיטות ונשיקות־הלחם

לפעמים היה מקרה בלתי־רגיל מעיר א כל האולם בבת־אחת, כהרף־עין. למשל, הנה פרץ בעד החלון הפתוח דרור שלא נזהר, או שנקלע לכאן עכבר־שדה. מי יעז לישון נוכח מאורע חשוב כל כך? כל אשר נשמה באפו מנתר מעל למיטות אל החלונות, והציד מתחיל. אלא שדברים אלה נדירים.

דקות מעטות לפני שש בבוקר מודיע כרגיל רחש קל כי האולם מתעורר והולך. אם יציץ המדריך בעד חלון חדרו אל האולם, יֵדע כי הגיעה השעה לקום, גם אם אין שעון בידו.

בפינת האולם נאספו בכירי הקבוצה ומשוחחים בערנות על הפתק המבשר את סדר־היום, מי תורן היום, מי יבוא לאחר ארוחת־הבוקר לחבישה, מפני ששרט את רגלו תוך־כדי חביטת הכדור ב“תחנות”. אחר כך: רחצה, תחרות ריצה לנסיון, טיול לחורש־האלמוֹן, כתיבת מכתבים הביתה.

נער מסתכל בעד החלון בּפרחים, אולי גדלו בלילה. אחֵר יושב במיטה, מקיש שתי אבני צור זו בזו, ומתפלא שאין רואים ניצוצות. שכנו מסביר לו מדוע אין רואים. כמה נערים רודפים זה את זה בין המיטות ומשתדלים לא לרעוש. לבסוף קורא האחד: “המורה מביט” – והכל צוללים לתוך המיטות.

גם בבוקר אסור לרעוש באולם, אבל האיסור קל יותר, שכן יקומו הכל בעוד דקות אחדות.

רבים כבר פשטו מחציתה של כותונת מתחת לשמיכה, כדי לנתר עם קריאה ראשונה ולתפוס את הברז הטוב ביותר בחדר־הרחצה.

הברזים הטובים בין העשרה הם האמצעיים. משני האחרונים זורמים המים בקילוח דק מדי, ומשני הראשונים קילוחם חזק מדי ואף מתיז. והמים צוננים, מי־באר.

– הטור הראשון, לקום!

אין אפילו אחד המתמהמה. הם רצים ורוקעים בקול ברגליהם היחפות. לפעמים יחליק האחד על רצפת־האבן של חדר־הרחצה, ואז הכל צוחקים וגם הוא צחוק.

– המורה, הוא לקח את הסבון!

– אתה רוצה לתבוע אותו לדין?

– לא.

הם ממהרים, כי נערי הטור השני מחכים בקוצר־רוח לתורם, ועוד העבודה מרובה לפני ארוחת־הבוקר.

– הטור השני, לקום!

הם ממהרים, שכן אין יוּזף אוהב כשמבזבזים מים רבים, וצריך לחיות עמו בשלום, מפני שהוא משאיל מגרפה ומטאטא.

– הטור השלישי, לקום! ראש, צוואר, אזניים, אף, וגם עיניים. מי שלא יתרחץ יפה, יצטרך לשוב לשם תיקון.

בחורי הטור השלישי רצים אל הברזים, הטור השני מנגבים עצמם ומתלבשים, הטור הראשון מציעים את מיטותיהם.

הצעת המיטות אינה עניין של מה בכך. צריך לנער את הסדין, לפורר את הקש במזרון, לפרושׂ את השמיכה ישר, להשעין את הכר אל מראשותי המיטה ולתלות את המגבת יפה על המסעד למרגלותיה. כל נער משתדל לעשות את המלאכה יפה ככל האפשר, כדי שיוכל לשאול בגאווה:

– המורה, ושלי בסדר?

לצעירים יותר עוזר התורן. אדַמסקי הקטן – הוא לבדו דוחה כל עזרה, וכפרס על עבודתו השקדנית נתמנה לתורן המגבות.

גם כאן, בהצעת המיטות כמו בשעת הרחיצה, יפריע מישהו לחברו ויחטוף כמה מכּות.

– המורה, הוא מכה אותי!

– אתה רוצה לתבוע אותו לדין?

– לא.

– אם כן, קדימה אל המרפסת!

בבוקר רוחם של הכל טובה עליהם, על כן הם סולחים ברצון לאויביהם. האולם מתרוקן, והמרפסת מתאכלסת והולכת.

הנערים נחפזים בתפילה, ואחדים אף ממהרים מדַי בהפיכת דפי הסידור. אולם הבורא מבין לנפש ילדי הקייטנה, ואינו מקפיד.

הצלצול.

– המורה, היום אני מקבל ראשון את נשיקת־הלחם.

בכל כיכר־הלחם הנשיקות הן הטעימות ביותר, ועל כן הנערים זוכים בהן לפי תור.

ומצָער הדבר, מה מצער, כי לכל כיכר שתי נשיקות בלבד.

הנערים יושבים אל השולחנות, התורנים מחלקים חלב.

 

פרק שביעי    🔗

הרחצה – האפרוחים – החסידה וּקנה־הסוף – אדם טיפש – חלומות על חכה וכדור־תחנות

לרחצה יחדיו הלכנו,

שבנו נקיים, שׂמחנו.

שמאל, ימין,

עליזים

כאחד נלך.

שמאל, ימין,

עליזים

כאחד נלך.

כך שרים הנערים, ההולכים זוגות־זוגות בקרחת־היער, ליד הבקתות, בחצר האחוזה, בדרך העוברת בגן־הירק, עד האפר שליד התחנה – ואל הנהר.

ירחצו סבון ומים

הצוואר והידיים.

שמש גָחה,

רוח נָחה,

לרחצה כעֵת.

שמש גָחה,

רוח נָחה,

לרחצה כעֵת.

שמש גדולה, אוֹרית, טובה, של הכפר הפולני מסתכלת בבת־צחוק נַחתּנית על טוּר הילדים הארוך, שומעת את שירם, ובלי לשאול מיהם ומאין באו, תלטף ותשזוף בקרני־זהבה את פניהם החיוורות.

מי פוחד מִקוֹר המים,

הצעיר קופץ חת־שתיים.

דג זהוב

ופּזיז,

קפוץ למים, קפוץ!

דג זהוב

ופּזיז,

קפוץ למים, קפוץ!

טבילה אחת – הרי אלה אלף צחוקים ואלף קסמים – מאה מראות מעניינים, ולכל הפחות עשר הרפתקוֹת.

– אוֹ–וֹ–וֹ, המורה, מה זה?

אכן, מראה מופלא: תרנגולת ואפרוחיה. הילד שלא ביקר עדיין בכפר, רואה אותם לראשונה.

– הו, מה רב היה האושר לתפוס אחד אפרוח כזה מצחיק צהוב ולהחזיק אותו קצת בידיים! אבל המורה לא ירשה – המורה הזה הבלתי־נסבל, המשעמם.

– המורה, הוא לא הולך בזוג!

– אתה רוצה לתבוע אותו לדין?

– לא.

ממשיכים אנו.

– המורה, מה זה?

הו, תופעה מופלאה אחרת: קן חסידות על גבי גלגל, ואף הוא – בעליו של הקן בכבודו ובעצמו – החסידה.

ציפור כה גדולה עוד לא ראו הנערים: הריהי גדולה מתרנגול־הודו.

– זו לא ציפור, זה בּאלוֹן – מלמדנו אחד מהם…

והנה פחד פתאום: אנו נפגשים בשביל צר עם הפרות. כל יום אנו נפגשים אתן.

הפרות נעצרות ומסתכלות בסקרנות רבה בחולצות הלבנות ובכומתות־הבד של הנערים. אחדות מהן מפנות ראש ומלכסנות מבט, כאילו חשבו:

“האנשים הקטנים הללו הם יצורים משעשעים מאוד, בסופו של דבר, ודאי לא נוח הם להלך על שתי רגליים”.

כאן ראו הנערים לראשונה מחרשה, משׂדדה. כאן ראו כיצד חולבים את הפרות. כאן ראו את אחת התופעות היפות ביותר: סייח.

הסוס הקטן מהלך ליד הכרכרה, ובכרכרה יושבים האדון, החובש כובע של פקיד, והרַכּב. נערים אחדים רצו אחר הכרכרה, כי הסייח יפה אלף מונים מהפרה ומהחסידה.

– בשוט תרביץ בהם, בשוט! – אמר לרַכּב האדון בעל כובע־השרד.

הנערים נעצרו תמהים, השתתקו, נתעצבו, כאילו נזכרו במשהו.

– הסוס הקטן אשר כה שימח את לבכם הוא בנה של הסוסה הזקנה – הסביר המורה – והאדון אשר רצה להרביץ בכם בשוט אינו אדם חכם.

האדון חבוש־כובע־הפקיד הסמיק ולא השיב דבר.

אנו ממשיכים בדרך.

כאן, מימינה של הדרך, מתמשכת תעלה ופרחי זכריני גדלים בה. פעם אחת אסף כאן פלוֹקשטרוּמפּף פרחים, שקע בביצה עד מתניו, וחזר הביתה שחור, רטוב, זועם.

ליד הנהר גדל קנה־הסוף, ומעליו אפשר לעשות צפצפות יפות. בווארשה צריך לקנות את הקנים בשוק, וכאן הם גדלים להם ואין איש שומר עליהם.

על הגבעה שליד הנהר הזוגות נפרדים ונערכים בשני טורים, כדי שיֵקל עליהם למצוא את בגדיהם לאחר הרחצה.

– דגים, הוי דגים!

קטנים הם כגפרורים – וחיים, מתרוצצים ממש ליד החוף, אך אי־אפשר לדוג אותם לא ביד, לא בכובע, אף לא ברשת עשויה מממחטה.

– אוֹוֹ, כאן – וכאן וכאן!

מדוע לא ייכנס המורה למים וינסה; הלא עליו לא יכעס איש, ואין איש שומר עליו, והכל מותר לו. עומד, מסתכל – ולא כלום.

הו, אילו היתה לנו חכה! ליאנֶק בן הכפר יש קרס לחכה, והוא רוצה למכור אותו בשתי אגורות. לפרוֹם יש שׂערה מזנב הסוס, וקָנים אתה מוצא עשרות בכל שיח. אך מה יועיל הדבר, כשאין המורה מסכים לתת שתי אגורות?

נדכאים עד מאוד הם משלחים על פני המים סירות מקליפת־העץ. את הסירות הטובות ביותר מכין ווֹלבּרג – בזכוכית או באולר.

תחילה רוחצים השובבים, ומאריכים לשבת במים. טופחים במים, מתיזים סילונות זה על זה, נאבקים, מעמידים־רגל ומפילים, צוללים צלילות ממושכות, כמעט כמו יאנֶק ונערים אחרים מהכפר.

מי שאינו יוצא את הנהר בהישמע הסיסמה, סופג חבטה של מגבת בעלותו. על כן המאחרים בורחים בכל כוח רגליהם, ואחדים מהם נופלים במתכוון, כדי לשוב “לרגע קט” למים, לשטוף את החול.

לאחר השובבים רוחצים השקטים, ולבסוף – ויינראוך, אדמסקי הקטן ואלה שמשתעלים בלילות.

לאחר הרחצה עוברים הכל אל מעבר לנהר על פני גשר־קורה, ללא מעקה. תמיד מישהו מרעיד בכוונה את הקורה, ואז פוחדים לעבור.

מעֶברו של הנהר אין קץ לאפָר, והוא משׂתרע ימינה עד הבִּצה, שבה גדלים פרחי־בּצה יפים, ושמאלה יגיע הרחק־הרחק עד היערות, אשר רק הפס הכהה שלהם נראה לעין.

לא משׂחק־תחנות אחד אפשר לערוך כאן אלא אלף, ולרוץ אפשר אלף שעות ולא שעה בלבד.

כדור קטן, עגול, האמת הדבר שאתה אוהב ילדים? הוֹ, גם הם אוהבים אותך.

 

פרק שמיני    🔗

אהרון ניימייסטר – כותנות הגדולות מן המידה ואגדה על מלך רשע

בשעת הדחק יודע כל נער לספר אגדה, אך אין בהם אחד היודע לספר באופן מעניין כל כך, ויודע אגדות עצובות ונוראות כה רבות, כאהרון ניימייסטר.

אביו של ניימייסטר מת לפני שלוש שנים, ואמו עובדת בבית־חרושת לסיגריות, וכל היום אינה בבית. אין הנער יכול לשחק בכדור־תחנות או לרוץ הרבה, כי מיד הוא מתחיל להשתעל. על כן הוא יושב בקרן רחוב ווֹלינסקה ושומע סיפורי אגדה. אף הוא מספר, ועל כן כה רבות ידיעותיו. סיפוריו אהובים ביותר במיכאלוּבקה.

הנה עתה צריך, למשל, לקצר את שרוולי הכותנות, לפי שארוכים מדי. ואֵם הבית הלא תתפנה רק לאחר הצהריים. שלושה חייטים לנו בקבוצה: האחד עוזר לאביו החייט בווארשה, השני תופר עניבות עם אחותו, השלישי יודע לתפור אבזמים לחגורות ולכתפיות. לקצר שרוולים בכמה כותנות – מלאכה קלה היא בעיניהם. את המחטים והחוטים הם לוקחים עמם ליער.

– אהרון, ספר לנו אגדה!

אהרון שותק רגע קל, מחכה עד שיֵשבו הכל סביבו בחצי־גורן וישתתקו. החייטים מתחילים במלאכה. בדממת היער זורמות האגדות אחת אחר רעותה.

– אז ככה – פותח ניימייסטר במנוגן. – לפני שנים רבות חי מלך, והיו לו שבעה בנים ושבע בנות. המלך אהב מאוד את ילדיו, והיה קונה להם כדורים, עוגות, סוכריות וצימוקים. לכל בן היו שעון וחרב משובצת יהלומים, ולבנות היו שמלות מתַחרימים ומפנינים.

פעם אחת בא אל המלך חכם יהודי גדול, שידע בעל־פה את כל ספרי־הקודש מתחילתם עד סופם ומסופם עד תחילתם. וכשהניח אדם מחט בספר, ידע החכם מה כתוב בעמוד מלמעלה למטה ומלמטה למעלה.

היהודים הם ששלחו את החכם אל המלך. שמוע שמעו כי טוב לבו של המלך לילדים, על כן חשבו כי יהיה טוב גם ליהודים, ורצו לבוא לגור בממלכתו.

המלך הרשה להם לגור בממלכתו, אבל היה רשע ורודף־בצע. ציווה להם לשלם מסים עצומים, כי לכל אחד מבניו היו שבעה כפול שבעה משרתים, ולכל משרת היו עוזרים רבים. לכל בת היו שבע כפול שבע משרתות. כל יום שלח המלך גיגיות מלאות זהב לשוק, כדי לקנות אוכל בשביל החצר.

כל פעם דרש המלך מהיהודים להביא יותר כסף, את המסרבים הרג ואת העשירים השליך לכלא ולקח את רכושם. לבסוף כבר היו היהודים עניים כל כך, שאכלו לחם יבש ובצל ביום חול ובשבת.

לבסוף קרא המלך לחכם שבא אליו קודם, והודיע שיהרוג אותו. נתן לו שלושה ימים לתפילה והסכים למלא שלוש בקשות שלו לפני שייהרג.

הרבי החכם צם ולא ישן כלל, רק למד תורה, ואחר כך אמר למלך את שלוש בקשותיו.

הבקשה הראשונה, כי יתנו לו תרנגול, אשר נוצות לבנות ושחורות בכנפיו, והבקשה השניה, שירשו לו לתלוש מהכנפיים שבע נוצות שחורות, ובקשה שלישית, שירשו לו לתלוש מהן שבע נוצות לבנות. בא המלך אל הרבי, כי סקרן היה לדעת מה רוצה החכם הגדול לעשות לפני מותו. לפני הבית נאספו היהודים, כדי לקחת את גופת החכם ולהביא אותה לקבורה.

לקח הרבי את התרנגול לידיו, אמר תפילה ותלש נוצה שחורה ראשונה. מיד נכנס המשרת הראשון והודיע כי הבן הבכור מת. תלש הרב נוצה לבנה ראשונה, ונכנסה המשרתת הראשונה והודיעה בבכי, כי בת־המלך הבכירה מתה. עוד חמש פעמים תלש הרב נוצות שחורות וחמש פעמים תלש נוצות לבנות, ולאחר כל נוצה נכנסו משרת או משרתת ובפיהם הידיעה המרה.

לבסוף הבין המלך כי עונש הוא מהשמים, השפיל ראשו הלבן ובכה.

– הוי, רבי – אמר בבכי – השאר לי את שני ילדי האחרונים, ואני נותן לך ולאחיך את החיים לשלל!

ריחם החכם על המלך והשאיר לו את שני ילדיו האחרונים – ומאז היה המלך טוב ורחום".

הכותנות מוכנות, האגדה נסתיימה – אנו הולכים לאכול ארוחת־צהריים.

 

פרק תשיעי    🔗

ארוחת־הצהריים – המזלג היפה ביותר – עלים שנושכים – גן על גבי צמר־גפן

בנוהג שבעולם, כשהבריות מסבּים לשולחן, כלי האוכל כבר ערוכים במקומותיהם. לא כן במיכאלוּבקה, ויש רגליים לדבר. אתה מוצא במיכאלובקה כפות חדשות וישנות, גרועות יותר, מצופות אֶמייל כחול אשר כבר נסדק פה ושם, וטובות יותר, עבות, מצופות בדיל. ובעיקר המזלגות. יש מזלגות יפים, חדשים וידיות ברזל להם, ויש ישנים יותר, ששיניהם כבר עקומות מעט, או ששן אחת קצרה, או שנשבר קצֶהָ. והמזלג היפה בקייטנה, ואולי בעולם כולו, הוא בעל ארבע שיניים שווֹת וידית לבנה עשויה קרן.

לא ייפּלא איפוא כי בּיֶדה לקח את הכף הטובה יותר של ראשֶׁר. ראשר החליף את מזלגו הגרוע במזלג הברזל של השכן, ואין תימה כי הנפגע תובע את רכושו, וכי קמה מהומה – מריבות פורצות, תלונות נשמעות, ובאנדרלמוסיה צפויה סכנת “דואר” כולל של סכינים ומזלגות על פני השולחן, ואחר כך – שפיכת המרק ואולי גם מכות. עלינו לזכור, כי ליד כל שולחן מן הארבעה העומדים במרפסת יושבים שלושים־ושמונה נערים, ולכל נער שתי ידיים, שבהן הוא מגן על רכושו.

על כן מחלקים את הכלים כשהכל כבר יושבים אל השולחן.

– היום אנחנו נקבל את המזלגות היפים.

שכן מחלקים אותם בצדק, לפי תור, כמו את נשיקות־הלחם.

טעות בידי כל המעלה על דעתו, כי ארוחת־הצהריים בקייטנה היא מין ארוחה שקטה, משעממת, מנומסת, ארוחה כמו בווארשה.

– המורה, האם אמת שליטרת עופרת כבדה בדיוק כמו ליטרת נוצות?

– אמת.

– אתה רואה?

כאן נשקלים ונידונים המאורעות החשובים ביותר של מחצית־היום שחלפה, כאן משלימים זה עם זה היריבים ומפסיקים את ידידותם חברים מתמול־שלשום.

– אמת, שעל האוֹרן אשר עליו נתקע אתמול הכדור, יש קן של סנאים? האם ישנם זאבים ביער אוֹרלוּב? האם אפשר לחטוף הרעלה מפטריות? האם יש דגים גדולים שיכולים לבלוע בן־אדם?

שיחות כאלו ודומות להן מתנהלות בשעת ארוחה רגילה, אך יש גם ארוחות החורגות מגדר הרגיל – נגיד – ארוחה של מלחמה, של טיול, של דאמקה, כשהכל דנים בעניין אחד, כאשר נושא אחד כובש את דעתה של הקייטנה כולה.

את ארוחתנו היום אפשר לכנות ירקנית.

ראשית מפני שפֶרגֶריכט נכווה בסרפד שעה שליקט פרחים.

מה אינך מוצא בעולם הזה? הכל יודעים, כי הרותחים צורבים, כי הכלב נושך, כי הסוס בועט. אך שיִשכו עלים את הרגליים היחפות, הרי זה חידוש גמור.

פרגריכט משתומם יותר משהוא מצטער.

זאת ועוד, נודע לנערים כי אפשר לזרוע גן ירק על גבי צמר־גפן, על גבי אותו צמר־גפן רגיל שנותנים באוזן או בשן, כשכואב. עלינו רק לפרושׂ אותו על הצלחת, להרטיב במים ולהניח עליו זרעי אפונה או שעועית.

לסיפור לא היו מאמינים, אך כיצד לא יאמינו כשעיניהם הרואות?

ואולי דברים אלה מתרחשים רק כאן, בקייטנה, בארץ פלאי הפלאים!

– האם גם בווארשה זה יגדל?

– בוודאי, בכל רחוב, בכל דירה.

הם שמחים: כה נעים להיות בעל גינה – אפילו הקטנה ביותר, אפילו על גבי צלחת, לעומת זאת בלי שער, שלפניו עומד הגנן ואינו מכניס ילדים בבגדים דלים.

הייתי מכנה גם את ארוחתנו היום כירקנית על שום זרי הפרחים שהופיעו על השולחנות, והם תופסים מקום אף על פי שאין לאכול אותם, הווי אומר שהם מיותרים. הקבוצה צריכה להכריע, האם רצונם שיעמדו הפרחים על השולחן בשעת הארוחה, ואם כן, צריך לבחור בתורן שיביא אותם למרפסת, כפי שהשניים האחרים מביאים את הקערות לנטילת־הידיים, ואדמסקי הקטן – את המגבות.

עד כה ועד כה נאכלו המרק והבשר.

– המורה, אני רוצה עוד גזר!

– חכה, חבר, ומי לא אכל אתמול את הדייסה בחלב?

– אני כבר אוכל.

– טוב, נראה.

תוספת גזר מתוק, הרי זה מעדן גדול ונשק אדיר במלחמה עם התפנוקים ליד השולחן.

– לא לשוא כתב אדם מלומד בספר עבה מאוד: “אסור לתת גזר למי שאינו אוכל דייסה בחלב”.

– לא אמת, איש לא כתב כך.

– ומנַין לך שלא אמת? האם קראת את כל הספרים העבים של כל האנשים החכמים?

– לא, לא קראתי.

– הנה, אתה רואה!

לאחר הארוחה שואל בּרוֹמבֶּרג:

– המורה, מה עוד יתנו?

בוודאי: גלידה וסיגארים.

צוחקים הילדים לברוֹמברג.

 

פרק עשירי:    🔗

ויינראוך הקיטע – תחרות הדאמקה – טאמרס מנצח – שלום, קייטנות

וַיינראוּך מרוצה שהוא מהלך על רגל תותבת, כי נוֹרה ברחוב, ובבית־החולים קטעו את רגלו. ברצון הוא מספר על הרופאים בסינורים ועל האחיות החובשות כיפות לבנות, גבוהות. טוב היה לו בבית־החולים, וטוב לו גם עכשיו בקייטנה. אֵם־הבית מרחמת עליו תמיד ומוסיפה משהו בצלחתו מחוץ לתפריט, ולא תעלול אחד נמחל לו.

– המורה, ויינראוך מרביץ!

– ולמה הוא קורא לי צולע ופרחח מרחוב קרוכמאלנה?

אומר וצוחק, לפי שיודע כי זכה. להלום בעורפו של חבר, עד שיזדהרו כוכבים בעיני המוכּה – הרי זו אחת מלטיפותיו הרגילות, אות של ידידות נלהבת.

בבית החולים למד לשׂחק בדאמקה, ואחר כך הכין לו לוח ופסיפונים מקארטון ומפקקי־שעם. קארטון מצוי בידו, שכן הוא עוסק בווארשה בהכנת קופסות בשביל החנויות, ופקקים מצא בחצר ואף קיבל מידי חברים.

כשהיה עלינו לחלק את כל הנערים לקבוצות לקראת תחרות הדאמקה, הטלנו את המלאכה על ויינראוך.

התחרות נמשכה יומיים בלבד, אולם ההכנות נתמשכו ימים רבים, בשעות שבין ארוחת־הצהריים לארוחת־מנחה.

היו נערים אשר למדו רק עתה לשחק, ואחרים שהתאמנו בחפזון. הפרק הקשה במישחק הוא הפעלת ה“נשיאה”, הבנת תפקידיה וזכוּיותיה על גבי הלוח.

– האם מותר להכות בנשיאה, האם מותר לתת לה “דחיפה”, האם מותר לה לקפוץ מעל לשני פסיפונים, האם הנשיאה חייבת להישאר אחרונה?

ויינראוך לימד, הסביר, שיחק עם כל אחד לנסיון, ואחר כך רשם את הנער לקבוצה המתאימה לפי הדרגות: משַחק רע, בקושי, טוב מאוד ומצויין. דיבור אחר: חילק ציונים, אחת, שתיים, שלוש, ארבע וחמש.

כפי הנראה היתה מלאכת־המיון ממושכת וקשה, ולפי שביקש ויינראוך לעשותה במיטב מצפונו, לא היתה שעתו פנויה למכות ולגידופים.

לאחר שחולקו הכל בין הקבוצות, התחילה התַחרות. אָלֶפים שיחקו עם אָלפים, בּיתים עם ביתים. כי היו הכוחות שווים אנו לומדים מהעובדה, שמשלושת המישחקים המכריעים בין זאווֹזניק ופִיכטֶנהוֹלץ נמשך הראשון שעה ארוכה ונסתיים בתיקו, ורק בשני המישחקים הבאים זכה זאווֹניק.

בקבוצת הבינוניים ניצח דֶסֶן. שלוש מערכות תיקו היו בקרב בין לִיס לקרישטאל, וארבע פעמים נאבק פלוצקי עם קוּליג.

המעניין ביותר היה מאבק אמני־המשׂחק כגון אלטמן, טאמרֶס וּויינראוּך. מסעות מפורסמים רבים ראינו כאן על לוח־השח, וכל מסע היה מלוּוה גינוני־טקס ממושכים. לבסוף הוכרז כמנצח ללא ויכוח, ובלי מחאות של המנוצחים, לא ויינראוך, כי אם טאמרֶס, כי הוא אשר ניצח את הכל כדין.

אולי ינצח ויינראוך בקייטנה בשנה הבאה? לא, כבר ימלאו לו שלוש־עשרה, והוא יהיה זקן מדי, שכן נועדו הקייטנות לילדים. אכן בצאתו את הקייטנה, האריך להרכין עצמו מהעגלה, ניפנף שעה ארוכה בכובעו וקרא:

– שלום לכן, קייטנות, להתראות, מיכאלוּבקה!

לפעמים אני פוגש את ויינראוך הקיטע בווארשה. כשהוא מברכני לשלום, יצטחק תמיד בעליצות. אין זאת כי הוא נזכר בתחרות־הדאמקה, בחסידה, באגדות של ניימייסטר ובגזר המתוק.

 

פרק אחד־עשר    🔗

מכתבי ההורים – האם בכה יוֹסק בגלל הכתפיות? – הגלויות האחרונות

בבוקר מביא האופה את הלחם ואת המכתבים מהדואר. המכתבים נמסרים לנערים רק לאחר ארוחת־הבוקר. כי המקבל מכתב כבר אינו רוצה לשתות חלב מרוב שמחה, ומי שלא קיבל מכתב, אינו שותה חלב מרוב צער. הבה נזכור, כי גלויית־דואר עולה שש אגורות, והרי מחירה כמעט כמחיר ליטרה של לחם. אכן, לא לעתים תכופות קיבלו הנערים ידיעה מביתם.

אל ראובן כתבה אמו:

“בן אהוב, אנו שמחים מאוד שאתה רוחץ בנהר ושאינך מתגעגע הביתה. היה מנומס וצייתן, שחק בשמחה וחזור בריא וטוב אל אמך האוהבת”.

מכתבים כאלה, הכתובים פולנית ואין בהם שגיאות מצחיקות, מעטים היו. אך כלום לא הָגה אותם רגשות עצמם וביקש לבטאם אביו של ברוך, כשכתב אל בנו:

“בננו האהוב ברוך! אני מודיע אותך, שאנחנו תודה־לאל בריאים, מה שמאחלים גם לך אותו דבר. דרישת שלום מאבא ואמא. היה צייתן, ומה שיאמרים, שאתה תעשה בדיוק. מתחבקים לך ממרחק”…

ביום החמישי אחר הצהריים כותבים הנערים לווארשה – כמובן, רק היודעים לכתוב.

– המורה, תכתוב לי מכתב!

– מה לכתוב?

– מה אני יודע?

– אכתוב שאתה שובב ומכה את החברים.

– לא רוצה… כתוב, בבקשה, האם יוסֶק בכה שלקחתי לו את הכתפיות.

– אם כן אתה לקחת ליוסק את הכתפיות?

– כי אמא אמרה. למה שהבגד שלי קרוע, ובבגד שלו יש כתפיות.

– אם כן, אולי לשאול: האם יוסק לא בכה מפני שלקחתי לו את הבגד?

– טוב, תכתוב ככה…

הֶרש כתב יידיש:

“אל הורי האהובים. ראשית אני כותב, שאני בריא והייתי רוצה לדעת מה נשמע בבית ומשקלי 54 ליטרות. ואני אוכל 5 פעמים ביום, והכל אספר לכם, ואנו עושים מבצר, וחופרים באדמה, ואני מאוד הייתי רוצה לדעת, מה נשמע בבית”.

היו גם במכתבי הילדים שאלות רוּויות דאגה:

“האם אבא האהוב מצא משׂרה, האם יש לחיים עבודה והאם הוא משׂתכר קצת?”

בצאת הנער לקיטנה היה אביו מובטל…

נערים אחדים שאינם יודעים לכתוב לא רחשו אמון למדריך, והעדיפו כי יכתוב חבר. החבר יכתוב כל מה שיצווּ לו, ואילו המדריך מסוגל להלשין להורים, כי הוא הלך אתמול בשעת הרחצה עד אמצע הנהר, ששם עמוק, או ששׂרט את אפו במרדף אחר הסנאי. מוטב להיזהר ביחסים עם השלטון.

החבר שואל תחילה על יחסי המשפחה וכותב כמעתיק מתוך הספר:

“ראשית אני בריא ודורש בשלום סבא, ודורש בשלום האח, ודורש בשלום האחות, ודורש בשלום האח הקטן מוטקה, ודורש בשלום כל המשפחה. היו בריאים ואני אוכל חמש פעמים ביום, ודורש בשלום אבראמק, ודורש בשלום הדודה, ודורש בשלום הדודים האחד והשני”.

החבר קורא את המכתב באזניו, ומתברר שהכל כשורה.

– המורה, כבר כתבתי…

ודעתו נוחה עליו: הנה שלח את המכתב הראשון בחייו…

בשבוע הרביעי כותב המורה את הגלויות:

“נבקש לחכות לבן בתחנת הרכבת ביום החמישי, העשרים ביולי, בשעה שתים־עשרה בצהריים”.

ומוסיף לסיום:

“היה עליז וחביב, ואהבנו אותו מאוד”.

ינעם ודאי להורים לדעת, כי ילדם זכה בחיבתם של אנשים זרים.

– המורה, מה כתבת עלי?

– שלא רצית לאכול דייסה בחלב, והצעת רע את המיטה, ושירביץ לך אבא בישבן.

– אל תפחד, המורה רק מתלוצץ – מלמדו בינה חבר מנוסה יותר.

 

פרק שנים־עשר    🔗

חיים ומוֹרדקה – הקוקיה, הסנאי והסיפור על הפרפר – מורדקה נקרא מאצייק

מדוע חיים, שאינו נותן מנוח לאיש, חי בידידות עם מוֹרדקה צ’ארנֶצקי ואינו עושה לו כל רע?

– האם חיים הוא חבר שלך?

– כן – מאשר צ’ארנצקי בניד־ראש.

– ואינו מכה אותך?

– לא – הוא מכחיש בלהט.

למוֹרדקה צ’ארנצקי עיניים גדולות, שחורות, שתמיד הן תמהות, ועצובות מעט תמיד.

פעם אחת שיחקו הילדים בקרחת־היער, ובחורש האלמון קראה הקוקיה.

– קוּ–קוּ – קראה הקוקיה מן הסבך.

– קוּ–קוּ – חוזר אחריה צ’ארנצקי ומקשיב ומחכה עד שתשיב לו הצפור.

שעה ארוכה שוחחו הקוקיה והנער. לבסוף נבהלה הצפור ועפה. תמה מורדקה שאין איש עונה לו, ומסרב להאמין כי דיבר עם קוקיה.

שונה תגובתם של הנערים למראה סנאי. מהם שמתגנבים חרש, כדי לבוא מן המארב ולתפוס אותו לפתע, שכן שמועה מהלכת, כי לפני שלוש שנים תפס אחד הנערים סנאי חי והביאו למטבח. אחרים צוחקים בהנאה למראה החיה האדמונית הקטנה, המנתרת בזריזות כה רבה מענף לענף: אדם ודאי היה נופל ושובר את מפרקתו. צ’ארנצקי אינו צוחק אלא פוקח עיניים גדולות ומשתומם, שהסנאי עושה מעשים שהם למעלה מכוחו של כל אדם…

נערים מקפיצים בחבטת־מקל מקלוֹן משונן בקצותיו. עומד צ’ארנצקי בצד ומתפלא, כיצד אפשר להעיף מקלון קטן בעזרת מקל לגובה רב כל כך, בזריזות רבה כל כך. אך הוא עצמו לא ינסה לשחק…

כך גם יסתכל בשקיעת השמש: כאילו הגה מחשבה חשובה, התופסת את כל כולו, ועל כן יתעורר מהרהורו רק למראה משהו יפה מאוד…

פרפר מרחף מפרח לפרח. צ’ארנצקי מהלך אחריו צעד־צעד, לא כדי לתפוס אותו, אלא מתוך תמיהה ששני פתותי־השלג הללו נמלטים מפניו כאילו חיים היו. ואולי הם חיים באמת?

– האם הפרפרים חייבים להיות לבנים? – שאל את חיים וסיפר לו סיפור זה:

פעם אחת קרע ילד בבית הספר גליון נייר לקרעים קטנים והעיף אותם בעד החלון. בעוד הקרעים מתעופפים רצו כל הילדים אל החלונות, אלה אומרים כי שלג יורד, ואלה – כי פרפרים מרחפים.

באה החצרנית להתאונן על שזיהמו את החצר. נודע למורה מי הטיל את הניירות בעד החלון, והיכה את הילד במקטרת העץ שלו. הילד בכה מאוד, ואז נודע לצ’ארנצקי כי יש פּרפּרים בעולם – ועתה הוא רואה אותם כאן, בקייטנה, במו עיניו…

הנערים לעגו למוֹרדקה, שאינו יודע לקפץ מעל חבל, שריצתו מסורבלת, שלעולם אינו תופס את הכדור, וכינו אותו מאציֶיק.

נאמר לנערים, כי יש אנשים טובים ורעים, חכמים וטפשים. מאצייק – שמו של איכר הוא, ובכן שם אדם עני, ואין זה שם מצחיק כלל. אם ידברו בלעג על מאצייק, הרי הם נוהגים כאנשים הצוחקים לשם מוֹשׂיֶיק. אולם רק הנערים הבוגרים והנבונים יותר הבינו את דברי־ההסבר של המדריך.

רק לאחר שהודיע חיים באורח חגיגי: – מי שיתגרה בצ’ארנצקי, אשבור את השיניים שלו – הבינו הכל, שאין “להתחיל” עם שני הידידים…

מדוע כרת ברית חיים, אחד מרבי־הפרחחים, דווקא עם אחד הנערים השקטים ביותר בקייטנה, עם צ’ארנצקי?

 

פרק שלושה־עשר    🔗

העיתון “מיכאלוּבקה” – מדוע אין הנערים מדברים פולנית? – “עצוב” אומרים גם ביידיש: עצוב

אֶלווינג תפס מיד כי העיתון “מיכאלוּבקה” אינו מגיע מווארשה, אלא שהמורים כותבים אותו בעצמם ושמים בכוונה במעטפה, כביכול נשלח הנה מווארשה. אך גם הוא מקשיב, לפי שעליו להודות, כי כל הידיעות חדשות ביותר ומעניינות מאוד.

שונות היו הידיעות בעיתון:

“הנערים שיחקו ב’תחנות' ושברו שמשה. אם־הבית כעסה מאוד”.

*

“גרינבאוּם ברוּך הלך מכות עם אחיו מורדקה”.

*

“מאמלוק הקטן מטפס על החלון ומציץ למטבח”.

*

“הֶוֶולקה ושֶקלֶבסקי אינם רוצים לאכול דייסה”.

*

“יֵימַן הרביץ לבּוּטֶרמן באף. בוטרמן סלח ליימן”.

*

“הכלב החדש ניתק את השרשרת וברח. אבל פראנֶק תפס אותו”.

*

“ויינברג עשה חור בכובע. הוא יחבוש את הכובע עם החור, כי לא יקבל כובע חדש”.

*

“שטאבּהוֹלץ שתה הרבה מים לאחר שאכל ביצים, והבטן תכאב לו. ויכול להיות אפילו שיצטרך לשתות כף מלאה שמן־קיק”.

*

מאמר אחד בעיתון “מיכאלובקה” הוקדש לנעליים: כמה לא נוח להתהלך בכפר בנעליים, וכמה מבריא ונעים להתהלך יחף. מאמר אחר סיפר, איך מבלה את זמנו בקייטנה נער־בן־חיל, ואיך מבלה נער־גולם.

מאמר אחד הוקדש לקייטנות:

"כבר עשרים שנה מביאות הקייטנות את הילדים לכפר.

הקייטנות שלחו בהתחלה מעט ילדים, אחר כך – הרבה ילדים, ועכשיו הן שולחות כל שנה שלושה אלפים: המחצית, זאת אומרת אלף וחמש־מאות הם נערים, ואלף וחמש־מאות – נערות.

חברת־הקייטנות מוציאה לשליחת הילדים לכפר ארבעים אלף רובל לשנה. בגדים, מיטות, צלחות, סבון, בשר וחלב – כל אלה צריך לקנות. ועל כן כל המאבד ממחטות וכדורים, קורע את הבגדים, שובר שמשות ומזלגות – עושה מעשה רע, כי יהיה פחות כסף לחלב וללחם, וכבר לא יסעו לכפר ילדים כה רבים, ואלה שלא יסעו יהיו עצובים ויבכו.

לחברת־הקייטנות יש בתים ויערות רבים כמו מיכאלוּבקה. הילדים נוסעים גם לציֶחוצינֶק, לזוֹפיוּבקה, לווילהֶלמוּבקה.

להחזקת הקייטנה מיכאלוּבקה יוצא כסף רב, אפילו עד חמשת אלפים רובל. פעמיים בשנה באים לכאן נערים, ופעמיים – נערות.

מי נותן את הכסף? אנשים שונים נותנים. יש אדם שנפטר, ואז הכסף כבר לא דרוש לו. השני רוצה לקנות את חסדי הבורא, השלישי רוצה שהכל יאמרו עליו כי טוב הוא. והרביעי טוב באמת, ורוצה שכל הילדים ישחקו בשמחה בכפר ויהיו בריאים.

מי אוסף את הכסף? אוספים אותו יושב־ראש הקייטנות ועוד גברים ונשים.

מדוע הם אוספים את הכסף?

כי האנשים אוהבים אותם ומאמינים להם ובחרו בהם, בדיוק כפי שאתם כאן, במיכאלוּבקה, בחרתם לשופטים את פּרוסמן, פּלוצקי ופרידנסון".

*

על הקייטנות אפשר היה לכתוב בעיתון רשימה יפה יותר, אלא שהילדים היהודים מבינים בקושי פולנית, וצריך לכתוב למענם במלים פשוטות.

נערים אחדים אינם מדברים כלל פולנית, ואף על פי כן הם מסתדרים יפה. הם אומרים:

– המורה, אוֹ–אוֹ–וֹ!

או–או–ו פירושו: מכנסי ארוכים מדי, חסר לי כפתור, יתוש עקץ אותי, איזה פרח יפה, אין לי סכין או מזלג.

את כל המשפטים האלה מחליפה הקריאה הקצרה: אוֹ–אוֹ–וֹ.

ארוחת־הבוקר, ארוחת־מנחה, ארוחת־ערב כולן נקראות “צהריים”. אך יישמע צלצול הפעמון, הם רצים וצועקים בעליצות:

– לצהריים!

מנַין עליהם לדעת, כי הסעודות שלנו בשעות שונות של היום נושאות שמות שונים, אם בביתם הם מקבלים, תמיד, כשהרעב מציק להם, אותה פרוסת לחם עצמה ותה שלא הומתק כל צורכו?

לא כן הנערים הגרים ברחובות, שרבים בהם הנערים הפולנים.

גרינבאוּם מִסטארֶה־מיאַסטוֹ מדבר יפה פולנית, והאחים סוּרטקביץ' נקראים בשמות פולניים: הֶניוֹ, גוּציוֹ, טוֹפציוֹ, מוֹשׂייק מפריח יונים יחד עם הפראנֶקים והיאנֶקים, למד מהם לשרוק באצבעותיו ולקרוא כתרנגול, מפני שהוא גר ברחוב פשיאוֹקוֹפּוֹבה…

אולם יש רחובות בווארשה שאין שומעים בהם דיבור פולני מלבד קללה גסה של החצרן, הצועק שהממזרים היהודים זיהמו לו את החצר. אם כבר שמע ילדון שלנו לשון פולנית, הרי שמע:

– הלוואי שתתפגר, הלוואי שתחטוף אתכם החולירע!

כאן, בכפר, מצטחק אליהם הדיבור הפולני בירקוּת העצים ובזהב הקמה, כאן הדיבור הפולני מהבהב בפניני כוכבים, נושם במשבם של רוחות הנהר. בדומה לפרחי־בר נערכים הניבים הפולניים באפָרים עליזים, או נישאים טהורים וקורנים כשמש בשקיעתה.

אין איש מלמד כאן את הנערים לדבר, כי אין פנאי לכך, ואין מתקנים אפילו את השגיאות בלשונם. מלמדים אותם הכפר הפולני, שָמיה של פולין…

גם עָגַתה של היידיש אינה צורמת כאן, לפי שאין זו העָגה הצרחנית והגסה של המריבה והכינויים המגדפים, אלא לשון זרה של זאטוטים שטופים במשחק.

גם ליידיש ביטויים רוויי־געגועים, נוגעים ללב, שבהם מרדימה האם את ילדה החולה.

והמלה הפולנית החרישית, האפורה, “עצוב”, היא גם ביידיש: “עצוב”.

וכאשר לא שפר חלקו־בעולם של ילד פולני או יהודי – הריהו חושב בעזרת אותו ניב עצמו, כי עצוב לו.

 

פרק ארבעה־עשר    🔗

המלחמה – הקרב ליד המצדית הראשונה – כיבוש המצדית השניה – החייל המחטט באף ושביתת־הנשק

אנו יוצאים אל המבצר שלנו.

נשמעת תקיעתה הרמה של חצוצרת הקרב, והחצוצרות הקטנות של היחידות עונות לה. קרקוּש הברזל של אתי החפּרים. התרוצצות וקריאות. הדגלים מתבדרים.

– היחידות ערוך! – נשמעת הפקודה.

שבעת הזוגות הראשונים הם “התוקפים”. ארבעה־עשר גיבורים אלה יילחמו בכל השאר. אין זו יחידה גדולה, אך אמיצה היא, וכבר הוכיחה בתמרונים שנערכו שלוש פעמים, שהיא יודעת ללחום ואינה חוששת מפני האויב העדיף במספר.

– הגנת המצדית הראשונה, קדימה! – נשמעת הפקודה.

בראש צועד הגנראל קורצאז' עם דגל המצדית הראשונה, ואחריו ארבעה גדודים, לכל גדוד – מפקד. מלפנים – הגנת שני האגפים, אחריה – שני הגדודים האמצעיים, אשר יחנו ליד הדגל.

אם הדגל הנעוץ בתל יפול בידי האויב, חייבות היחידות לסגת מרצונן, והחפרים יהרסו את המצדית הראשונה. מיד יתחיל הקרב על המצדית השניה.

הגנראל הֶרש קורצאז' הוכיח, כי בכוחו להילחם באומץ־לב בטור הראשון, ואף על פי כן אינו שוכח להציץ כל רגע אל תלו של הדגל, כדי להזעיק בשעת סכנה את הגדודים הכפופים לו, ולהדוף את ההתקפה. מלבד אומץ־הלב נדרשים לו קור־רוח וצלילות דעת.

– המצדיות השלישית, הרביעית, החמישית – קדימה, אחת־שתיים!

מצדיות אלו, כמסומן בתוכנית, מחפות על הראשונה מאחור ומהאגפים. היחידות חייבות לעמוד מוכנות לכל קריאה, ולרוץ לסייע בהגנת הדגל של המצדית הראשונה.

בשורות התוקפים עומדים לוחמים אמיצים, חזקים, בשלים ומנוסים, אך גם ההגנה נכונה להילחם עד כלות־כוח על כבודה, ועל כן תהיה התנגשותם של שני הכוחות אדירה.

אף על פי שהקרב הצפוי ליחידות האמיצות קרוב, עוברות היחידות ביער בצעד עליז, לקצב שיר־לכת מוּשר.

בקצה השיירה נוסעים האמבּוּלנסים, אותן עגלות ששימשו להסעת דליי־עפר ואבנים בשעת בניין המבצר. עתה הן מביאות תרופות, מים וקערות לרחיצת הפצועים. בראש־היחידה הקטנה של החובשים והאחים עומד ויינראוּך הקיטע, וכרופאים משמשים סוֹסנוֹבסקי וקַרישטאל הגיבן. סיקוֹרה נושא את דגל בית־החולים, אשר יגן עליו מפני התקפה.

ליד המבצר אין כבר בהלה. כל היחידות תופסות בשקט את עמדותיהן. דגל המצדית הראשונה מתבדר לו ברוח.

רץ מוסר לידי הגנראל קורצאז' גליון ובו הודעה קצרה:

“אנו פותחים בהתקפה”.

אין פנאי למכתבים ארוכים. התשובה היא:

“מחכים לכם”.

חיל־התוקפים נחלק ליחידות קטנות – לשלשות. כאשר יסתערו שתי יחידות על האגפים של המצדית הראשונה, כדי לפורר את כוח ההגנה ולהסיח את דעתה ממקומו של הדגל, יזנקו שלוש השלשות החזקות ביותר אל אמצע החפירה, כדי למוטט את המגינים במהלומה כבדה אחת, להמם אותם ולקצור את הנצחון כבר בהתקפה הראשונה.

רגע של הסחת־הדעת, הרף־עין של שכחה עצמית, וכבר כף הנצחון נוטה לצד התוקפים. בתפיסת המצדית הראשונה אין עדיין משום כיבוש המצודה, אך יש בכך צעד קדימה.

תרועה משולשת של החצוצרה הגדולה, הראשית – והשלושה הראשונים יוצאים את החפירה. בדהירה הם עוברים את התחום שלפני המצדית ונעצרים ליד התעלה, כאילו הכזיב אומץ לבם. ברור, שאין זה אלא תכסיס־מלחמה, הרצון להרדים את ערנותו של האויב.

עשרות הידיים המושטות, נכונות להפיל מן החומה את שלושת הנועזים, נשמטות. אנו רואים מגינים אחדים של המרכז נוטשים בקלות־דעת את עמדותיהם, בלי להבין שאין בכוחם של האגפים להתגונן לבדם, ודווקא הם, המרכז המגן על תל־הדגל, יצטרכו להיות ערים במיוחד.

כאשר חזרו השלושה הראשונים בטפיפה אטית אל החפירה, צחקו אנשי ההגנה בקול רם ולעגו להם.

שוב תרועה רמה של החצוצרה, ושתי שלשות עורכות התקפת־כזב על שני האגפים, והתוצאה דומה.

– מפחדים – מחליטה ההגנה החוגגת.

בטחון עצמי זה וההצלחה הרגעית כמעט שגרמו אסון גדול. כאשר התחילו עתה שתי השלשות הצדדיות להסתער ממש על החומות, נשאר המרכז כמעט ללא הגנה.

אלא שכאן ניצב הגנראל קורצאז' ועצר לבדו התקפה מטורפת אחת, עד שהתאוששו היחידות ורצו לעזרתו.

הכל כבר עלו על הסוללה. אחד ושני חולפים ליד הדגל. משנדחו מצד אחד, הם רצים מהצד השני. מי שנדחף והופל לתעלה, שב ומטפס, כל הנופל קם ומוסיף להשתתף בקרב. כפעם בפעם מופיעות פני פלוני מן הנועזים על החומה, אלא שתמיד מפילים אותו, ועליו לשוב ולטפס במאמץ רב.

חוקי המלחמה אוסרים להכות את המנוצחים. מותר להדוף או לסלק את המגינים מהסוללה. תפקידם של החובשים לסייע לשוכבים לקום. אין פצועים: פצוע יהיה כל הפורץ בבכי, אלא שאין בוכים.

החצוצרה מודיעה על נסיגה. שלשות הלוחמים חוזרות עייפות למחנה. ההתקפה הראשונה נהדפה בהצלחה. אך אין עדיין שביתת־נשק. לאחר ההתקפה הראשונה יבואו שניה ושלישית. עדיין אנו בפתיחה, בניסוי־הכוחות הראשון, אולי במעין תמרון גדול, המאפשר לאמוד את הכושר הקרבי של המחנות הנלחמים.

התוקפים עורכים התייעצות קצרה.

שוב צלילי תרועת־המלחמה והקרב מתחיל. הנה־הנה נופל הדגל בידי האויב, אך קריאה אחת קצרה “אל הדגל!” מרכזת במקום אחד את הלוחמים הפזורים ויוצרת סביבו חומה בלתי־נכבשת של המגינים.

נוכח הכוחות העדיפים אין התוקפים מסוגלים לכבוש את המצדית. רק תנופת־הזינוק של התקפה בלתי־צפויה עשויה היתה להנחיל להם נצחון. אך אם תכזיב התקפה זו, לא כדאי לבזבז כוחות והתלהבות ללא־תכלית, וראוי יותר לייגע את האויב בהתנגשויות קלות ולצפות עד שתוך מאבק מתמיד תיהרס מעט הסוללה הגבוהה של המצדית ותונמך.

אולם רוחם של התוקפים קצרה. והנה, הודות לתמרון זריז, הניחה ההגנה המפוזרת לתוקפים לחטוף את הדגל.

– צאו את המצדית הראשונה! – נשמעה הודעה – דגלכם בידינו!

אך הנצחון הקדים מעט את שעתו.

נמתח טלפון־שדה ובשיחה קדחתנית בין שני המפקדים נתברר, כי הם קרבנה של מרמה: הם זכו בדגל כמעט חסר־ערך של המצדית הרביעית, שמגיניה נטשוה והרשו להרסה, בלי שגרמו נזק רב לעצמם.

בשל כך פרץ מרד במחנה התוקפים, אך חלף מהר.

נתעוררו עוד שאלות רבות שתבעו הכרעה, כגון לקיחת שבויים וחילופי שבויים, עניין נושא־הדגל, ועניינם של החיילים קוליג ומיטלמן שהתעללו במנוצחים. על כן הוכרזה שביתת־נשק ליום אחד.

בהרגשת נצחון חזרו לארוחה אנשי ההגנה, ומלאי־אמונה בעתיד צעדו התוקפים, כשהכל מנצלים את השלום הזמני לחיזוק הגוף, שנתעייף בקרב, בסעודה ובשינה.

למחרת היה יום שרב ועל כן תפסו החילות את עמדותיהם רק לקראת הערב.

נתברר, כי המצדית הרביעית שנכבשה אתמול לא היתה חסרת־ערך ואולי גם ניצלו התוקפים את שביתת־הנשק והכינו תוכנית פעולה מדוקדקת (אין צריך לומר, כי ביום הזה שוחחו הכל על המלחמה בלבד). ייתכן גם, כי לקורצאז' היה קשה יותר לבוא לידי הבנה עם צבאו הרב, ואולי החלישה ההצלחה של יום אתמול את ערנותה של ההגנה. בקיצור, לאחר התקפה ראשונה וקצרה, נסיונית כביכול, באה שניה, מפתיעה וכה חזקה, עד שמלבד הדגל שנפל בידי האויב נהדפו גם חלק מהמגינים מעמדותיהם.

כך נפלה המצדית הגאה, הבלתי־נכבשת, הראשונה, שנחרשה תוך קרבות רבים, שנהרסה בהתקפות, בטרם נמסרה – לפי תנאי המלחמה – לידי החפּרים, לשם יישור השטח.

החייל ראשֶר זוכה בשדה־הקרב בתואר מפקד החטיבה. חזיהם של שייקינדֶר וּפּראגר עטורים אותות־הצטיינות. הגנראל זאמצֵ’יקוֹבסקי הורד בדרגתו על אי־סדר בחטיבה. החיילים גרוּבּמן, אירבּלוּם ושרייבּאוּם שוחררו מפאת מחלה, ומרגוּלס, קוֹרן, טאמרֶס וּפּלוֹצקי טעמו מטעם השבי.

מלוהטי קרב ועשירי נסיון מתכוננים שני החילות להמשך המאבק.

בהגנת המצדית השניה הוצב הגנראל פּרֶסמַן (הצעיר), ולצדו יעמוד קורצאז', הגיבור האומלל של הקרבות שחלפו. העתודה שולחת יחידה קטנה אך חזקה: רוֹטשטיין, אפט, הֶכטקוֹפף וקראסנוֹבּרוֹדה. מלבד אלה מגיעים אל שאר המצדיות שני גדודים חדשים של הגנראלים קאראס ואלטמַן.

בדרך ההסכם הוחלט לקיים משפטי־בוררות של הגנראלים, אשר ייפגשו, לאחר חילופי ערובות לבטחונם, במחצית הדרך בין החזיתות.

לבסוף אנו שומעים את הנאום הקצר הראשון במצדית השניה, לפני הקרב:

– חיילים! עיניכם רואות פיסת בד אפור קרועה על גבי מטה שבור. הריהם כבודה וחייה של המצדית השניה. ערכוֹ של דגל ישן זה רב. אף יותר מפני שנתרפט בקרבות, מפני שדהה בשדה!

שוב חילופי מברקים על ידי שליחים, שוב תרועת קרב של החצוצרה.

התוקפים שנתעודדו בהצלחתם שינו את הטאקטיקה. ההתקפות קצרות אך חזקות, ואין הפסקות ביניהן.

כל שלישיה שנהדפה מתאספת מיד ומסתערת יחדיו על הנקודה החלשה ביותר שבחפירה.

אלא שגם המגינים כבר נתנסו בתבוסה המכאיבה. שלושה גדודים עומדים ללא־תנועה ליד הדגל, ואינם משתתפים בקרב הכללי. הם משמשים עתודה והגנה־שאין־להביסה לדגל המתבדר.

מספר הגיבורים עולה, עולה גם מספר השבויים. כל הגדוד החמישי על מפקדו, להוציא את החייל רוֹזנרוט, עלו על מארב ונלכדו. הֶרש ראשר, שנתמנה מחייל פשוט למפקד־חטיבה, נתמנה עתה לגנראל. הצטיינו הרצמן, גוּטנֶר, קורצאז', גֶבּיידר וּשפּירגלאס. הורד בדרגה מפקד־החטיבה הוֹרנקריג על אי־סדר ביחידוֹת. לבסוף הובא לבית־דין צבאי החייל הֶרשפינקֶל, אשר ישב בשעת הקרב בשלווה על גבי סוללה צדדית וחיטט באפו.

החיטוט באף, פעולה שחסידיה רבים ואין פגיעתה רעה, ראוי לכל גינוי בשעת מאבק על כבוד המצדית, וחייב לעורר זעמו של כל אדם, ולא את זעמו של המפקד בלבד, אלא אפילו של חבר לנשק.

בסיום יום הקרבות השני השחית החפּר פלאשנבּרג את טלפון־השדה, ושוב הושבת הנשק עד למחרת.

האויבים מושיטים ידיים איש לרעהו. לצלילי מארש־נצחון מחלקים עיטורי־הצטיינות, עיטורים יפים הגזורים מנייר אדום, תכול וצהוב.

ביום השלישי מוכנים שני הצדדים לוותר אפילו על ארוחת־הצהריים ובלבד להגיע להכרעה: או לאלץ את התוקפים לסגת ולוותר אחת־ולתמיד על תביעותיהם למבצר, או להיכנע בתנאים מכובדים נוכח חוסר־התכלית שבהמשך ההתגוננות.

אלא ששום צד לא נטה לוויתורים. המצדית השניה נפלה רק ביום הרביעי לקרבות, ואף תבוסה זו נגרמה על ידי מקרה גורלי.

אחת השלשות הגיעה אל תל־הדגל, לא הצליחה אמנם לקחתו, אך שברה את קצה המוט: בשבר נעוץ מסמר אחד, ופיסת בד, לא יותר ממחצית הסנטימטר גודלה, צמודה למסמר.

עתה נשאלת השאלה:

האמנם יש לראות את הדגל כאילו נתפס ונלקח?

הוכרזה שביתת־נשק ונקבע משפט־בוררות. בנשימה עצורה מחכים שני הצדדים לתוצאות מועצת המפקדים. הדיונים נמשכים שעה ארוכה, שכן העניין סבוך ביותר.

– האם אתם דורשים שנכבוש את דגלכם חתיכות־חתיכות? האין חתיכה זו מוכיחה כי היה בידינו? – שואלים מפקדי התוקפים.

– האין החתיכה מוכיחה בה במידה – טענה ההגנה – כי לא עלה בידכם לתפוס את הדגל?

המשפט נערך במגרש שבין המחנה לבין המבצר, ורק ביטויים בודדים של הנאומים הנסערים הגיעו לאוזני הצבא.

לבסוף חזר הגנראל פרסמן חיוור מאוד, ציווה למסור את דגל המצדית השניה לאויב, ועל הצבא פקד לסגת אל המבצר.

נשמעו הצלילים הקודרים של מארש־האבל. דמעות עמדו בעיני המפקדים. דין־הצדק נעשה.

מפקד־החטיבה פֶרגֶריכט, שעמד ליד הדגל, ניצל מהעונש הצפוי לו רק בזכות בקשתם של אשתו וילדיו הקטנים. רק לאחר מכן, בקרבות ליד המבצר, שב וקנה בכוח גבורותיו את הדרגה והכבוד שהפסיד.

הפיקוד על המבצר הוטל על ליס.

לאחר כמה התקפות כושלות הודו התוקפים כי המבצר הוא בלתי־נכבש.

ההסכם נחתם וזו לשונו:

“אנו עושים שלום לשנה אחת. בידי התוקפים יישארו שתי מצדיות ראשיות, והמצדיות באגפים. בידי ההגנה יישאר המבצר”.

כאן באו החתימות וחותמת גדולה של חומר חותם אדום.

 

פרק חמישה־עשר    🔗

הנסיך קרוּק ואחיו הקטן – הסלים מקני־הסוף – מדוע בר־לייב קרוב הוא נסיך?

– מדוע אתם מכנים את קרוק נסיך?

– שהוא כזה עדין כנסיך. רק תאמר לו משהו ומיד הוא נעלב ולא רוצה לשׂחק.

–וקרוּק הקטן גם הוא נסיך?

– איפה! שובב ולא נסיך.

קרוק הבכור מטפל באחיו, מוסר לו את דגלו, מגן עליו תמיד. ואילו הקטן יהיר ונטפל אל הכל. כשהקטן משחק, מחזיק הבכור את השכמיה שלו, בבוקר הוא בודק אם שטף אחיו את הסבון מאוזניו, בערב הוא מציע את מיטתו ומכסה אותו בשמיכה ברוב־דאגה.

– מדוע אתה מפנק את הפרחח הזה? – שאלו נערים את קרוק הבכור.

– להכות את הילדים הוא יודע, ולהציע את מיטתו אין לו חשק.

– ישׂחק לו – אומר הבכור – הוא קטן עדיין, רק בן שמונה.

– גם אתה קטן.

– הו, לא, אני בן שתים־עשרה, ועובד יחד עם אבא בבית־חרושת לנעליים. אני כבר גדול.

כשקלעו הנערים סלים מקני־סוף רצה קרוק הבכור לקלוע גם לאחיו. ישבו הנערים על מדרגות המרפסת ועשו במלאכה. פתאום אמר אחד מהם, כי קרוק לקח לו שני קנים. הקנים ארוכים וערכם רב. לאחר חילופי דברים כינה הנער את קרוק גנב.

קרוּק מֵאן להינחם, ואפילו אולר לחיתוך קצוֹת הקנים לא הצליח להפיס דעתו. כבר הספיק לקלוע את הסל, וסרב לאכול ארוחת־ערב.

– אכול, קרוּקוֹן, לא יפה להיות כעסן כזה. הלא כבר ביקש ממך סליחה, והודה כי הקנים היו שלך.

– אני לא כועס עליו.

ביקש קרוּקוֹן לאכול וכבר נשא את הכף אל פיו.

– לא, איני יכול. כשיש לי צער, אף פעם אני לא אוכל.

– ולעתים קרובות יש לך צער?

– כאן בקייטנה לא. אבל בבית, לעתים קרובות…

“הורי האהובים אשר לא אשכח אותם לעולם!” כתב קרוּק הבכור הביתה. “ראשית אני מודיע לכם כי טוב לנו כאן מאוד. הלוואי שאשמע תמיד אותו דבר גם מכם. אנחנו לא מתגעגעים הביתה וכל יום הולכים ליער. שנית, אנו מבלים יפה וחיים מתנהג טוב. היו בריאים וחזקים. אני דורש בשלומכם בשמי, בֶּר־לייבּ ובשם חיים”.

מישהו חמד לצון והדביק לקרוּק את הכינוי “נסיך”. אלא שאין ההלצה כה רחוקה מהאמת.

שתי מלכויות יש בחיים. האחת – מלכות הבידור, הטרקלינים והמלבושים היפים. כאן אותם נסיכים, אשר כבר מדורי דורות הם העשירים ביותר, בעלי הצחוק העליז ביותר, אלה אשר מיעטו לעבוד. ויש מלכות אחרת, גדולה – מלכות הדאגות, הרעב והעבודה המפרכת. נסיכיה יודעים כבר בילדותם מה מחיר ליטרת־לחם, והם מטפלים באחיהם הקטנים ועובדים קשה יחד עם הוריהם.

צ’ארנֶצקי וּקרוּק מהקייטנה נסיכים הם במלכות המחשבות הנוגות והלחם השחור, נסיכים הם מימי אבות אבותיהם. בימים קדומים ניתן להם תואר־האצולה רב־היוקרה.

 

פרק ששה־עשר    🔗

טרדות המדריכים – הגנראל כסוּס – כיצד לימדו האֵילים את האדם בינה

ארבעה הם האנשים בקייטנה המפריעים לנערים לבלות בנעימים.

הראשון הוא המורה הֶרמַן, המכיר יותר שירים מכולנו ומיטיב לשמור, שלא תישבר רגלו של אחד הנערים, ושלא יחלה באדמת, ועל כן אסור בקבוצתו לשאת מקלות ולטפס על עצים, ועל כן לא ישר בעיניו המשחק במלחמה, ומשום כך אינו מסכים לרחוץ בנהר כשהרוח נושבת.

השני, סטאניסלאב, סבל מכאב גרון, אחר כך מכאב חניכיים, אחר כך לקה בשהקת, ולבסוף בלע גלולות של ברזל. מבד כל אלה יש לו חצוצרה, והוא תוקע בה יפה תרועת־השכמה. הוא האיש שהכין את מסלול התחרות, והוא שתפר למלאך כנפיים ב“תמונות־החיות” שהוצגו.

מיֶיצ’יסלאב הראה תמונות צבעוניות מצחיקות בפנס־קסם וכן מעשי־כשפים. מלבד אלה היה מוריד מגג המרפסת את הכדורים שנפלו עליו.

והרביעי מסורבל בתנועותיו, לשחק בכדור־תחנות אינו יודע, ומפני שהוא כותב ספרים נדמה לו כי חכמתו רבה. לאמיתו של דבר לימדוהו האֵילים בינה, ועד מהרה ניווכח בדבר.

גם מדריך חמישי צריך היה לבוא, אך למרבה המזל התחתן ואשתו ציוותה עליו להשאר בבית.

ארבעה גברים אלה נקראים בספר פעם מדריכים ופעם – מורים, ולמעשה חייבים הם לאחוז בזה, ומזה לא להניח ידם.

בבוקר המורה מסבן שׂערם של הנערים הרכוּנים אל הכיוֹר, והריהו בַּלן. שעה שמחלקים לבנים נקיים ובגדים, הריהו חייט המודד ומתאים. בבוקר תופר התורן את הכפתורים שנתלשו אתמול. אך לעתים יקרה, שלאחר־הצהריים יחזור וייתלש כפתור כזה, ובלעדיו צפויה לנער הסכנה לאבד את מכנסיו. אותה שעה לוקח המדריך מחט לידיו, ומהרהר לו, כי לפעמים נעים יותר לתפור כפתור מאשר לכתוב ספר, שכן כפתור שנתפר כהלכה לעולם הוא מועיל.

בשעת ארוחת־הצהריים המדריך הוא מלצר, ואם אחת השיניים מתנדנדת, הוא סוקר אותה באצבעותיו, והריהו רופא־שיניים.

– שיניו של מי מתנדנדות?

– שלי, המורה, שלי!

נדחקים אליו אפילו כאלה שאין להם שן מתנדנדת מפני שאיש אינו רוצה להיות גרוע מחברו.

כמה פעמים נדרש המדריך לפסוק בוויכוחים סבוכים!

– המורה, האם זו עבירה לקנות לחמניות בשביל הדרורים? כי הסבא שלי משליך פירורים בשביל הדרורים, וכשחסרים לו פרורים, אז הוא לוקח מלחמניה. חייראצ’ק אומר שזו עבירה. אתה רואה, טיפש, שזו לא עבירה. אהא!

אם ניתן דעתנו על כך, שהגנראל קוֹרצאז' היה סוס בתהלוכת הנצחון, כי המלאך מ“התמונות־החיות” היה שַמש בית־הדין בקייטנה, והמלכה היתה תורנית בהצעת המיטות, לא נשתומם כלל כי המדריך נושא בתפקידים כה רבים בעת ובעונה אחת.

ומה רבות טרדותיו ודאגותיו!

– יגידו־נא המורים לנערים שלא יחפרו ויוציאו אבנים מתחת למרפסת.

– אולי יגידו המורים לנערים שלא יקלפו את העצים.

אלו תלונותיו של יוּזף, שיש לו אקדח גדול לשם שמירת הקייטנה, ולפי שאיש לא תקף אותה, לא ידוע בכלל אם האקדח יורה.

– ראה, בבקשה, כיצד נראית החולצה הזאת.

אכן איוֹם מַראה חולצתו של בּרוֹמבּרג: אף כפתור, לעומת זאת נשמרו יפה כל הלולאות, וכל אחת כגודל קופסת־טבק.

– הצילו! כבר השמשה השלישית שבורה! מה יכתוב לנו האדון המזכיר מווארשה?

המדריך הנדכא מרכין את ראשו העצוב, מתוך הכנעה בפני אֵם־הבית.

ואף על פי כן כּישף מישהו את יערה של הקייטנה, ועל אף כל הדאגות והטרדות – הכל עליז ושטוף שמש. אם עולים עננים, הריהם מחוייכים, ואם הכעס בא, הריהו מתון, כאילו העמידו הכועסים פנים.

כי עבודה יפה מתנהלת פה, ולמידה נפלאה. המדריכים מלמדים את הילדים, הילדים מלמדים את המדריכים, ואת כולם מלמדים השמש והשדה זהוב־הקמה.

כבר אמרתי, כי את המדריך לימדו האילים בינה. מעשה שהיה כך היה:

– בואו, ילדים, אספר לכם סיפור מעניין מאוד – אמר פעם אחת המדריך הרביעי.

המון נערים, אולי מאה, רצו כדי לשמוע את הסיפור המעניין.

– נשב כאן – מציע האחד.

– לא, נלך הלאה, ליער – מחליט המדריך, הגא על כך שנערים כה רבים רצים כדי לשמוע את סיפורו.

הגיעו אל שפת היער, וישבו בחצי־גורן עגולה.

– אל תידחקו. אדבר בקול רם והכל ישמעו – אומר המדריך, ודעתו נוחה מכך שהנערים נדחקים ורבים, מפני שכל אחד רוצה לשבת קרוב, כדי שייטיב לשמוע.

– נו, שקט, אני מתחיל. פעם אחת…

פתאום הפך פניו ברומברג, זה ששמר על כל הלולאות ואין לו אפילו כפתור אחד, כרע על ברך אחת, שלח עיניו למרחק ובנימת אדם שאינו טועה הודיע:

– הו, שם האילים הולכים.

אכן עבר בדרך עדר אילים.

הלכו האילים בענני אבק, נדחקים באי־סדר, מצחיקים ומבוהלים. כאיש אחד ניתרו הנערים, שכחו על הסיפור המעניין, ורצו לראות את האילים.

המדריך נשאר לבדו. אמנם, תחילה דיכדך אותו הדבר, אלא שמאז הוא מאמין פחות בכשרונו לספר סיפורים מעניינים, ובזכות אכזבה זו נעשה צנוע יותר, ועל כן חכם יותר. האילים לימדוהו בינה.

 

פרק שבעה־עשר    🔗

הקייטנה – מאורת פריצים – החקירה הגדולה והעד מהבקתות – הסליחה

פעם אחת בעונה חייב לקרות משהו איוֹם. לפני שנתיים יידוּ הנערים איצטרובלים בעורך־דין מלוּבּלין. עורך־הדין נסע בכרכרה ועבר בקייטנה. הוא רצה לפרסם בעיתונים כי הנערים מתנפלים על אנשים, ולבסוף סלח להם. בשנה שעברה הלכו שלושה נערים לרחוץ בנהר, ישבו בסירה ונסחפו, ורק הטוחן הצליח להחזיר את הסירה לחוף. השנה הגיעה ידיעה לקייטנה, כי הנערים שלנו יידו אבנים ביהודי לא־שפוי עובר־אורח, כי דמו של המסכן שתת מראשו, ואחת הנשים בכפר ריחמה עליו, רחצה את פצעיו ונתנה לו חלב לדרך.

חמישה נערים נחשדו בהשתתפות בעסק מגונה זה.

– איך היה הדבר?

– ככה, עבר ביער של הקייטנה יהודי עם שק על הגב ונעליים קרועות בידיו. היהודי הלך לאט ומילמל משהו אל עצמו. ראו אותו הנערים, התחילו לצחוק, והוא הושיט להם לשון. אחד השליך איצטרובל אל נעליו, ומפני שהנעל קרועה, נפל האיצטרובל. השני שאל מה נושא בשק שעל גבו.

– בשק הזה יש עשרה כפול עשרת אלפים רובל – השיב.

עתה התחיל נער אחד לבקש שיתן לו רובל, אם הוא עשיר כל כך.

– והלאה מה?

לא כלום. היהודי הלך לו בשקט, והם התחילו לשחק.

בינתיים הגיעה מתנשמת אשה מהבקתות להעיד עדותה.

– איזה שני לוֹג דם, איזה סיפורי בדים סיפרו פה? נתנה לו חלב, כי מכירה היא את השוטה: הוא מתהלך כאן בסביבה. אמרה לו, לשוטה, ללכת לקייטנה, אולי יקבל שם בשר, אך הוא לא רצה ואמר, שהנערים הם מרצחים. את האמת אין להכחיש: מרצחים אמר, וכאילו יידוּ בו אבנים. למען האמת, נראה הדבר שיידוּ, שכן היה עור צווארו שׂרוט. ומה הפלא: נערים, שניים לה בביתה ואין בכוחה להשתלט עליהם, והלא כאן המון רב כזה. צעירים הם, ועל כן טפשים. אל־נא יענישו אותם המורים בחומרה. כשיגדלו, יחכּמו.

אמת, אם כן, כי יידו אבנים במטורף ושׂרטו את עור צווארו.

– אם כן אלה פני הדברים. הולך לו בדרך לבדו־לבדו איש חלוש וחולה. הוא יחיד ואתם מאה וחמישים, הוא חולה ואתם בריאים. הוא רעב ואתם שׂבעים, הוא עצוב ואתם צוהלים במשחק. ומפני שהוא בודד, חולה, רעב ועצוב אתם מיידים בו אבנים? הקייטנה היא מאורת מרצחים? לא, לא ייתכן כי היה הדבר. אלא שאינכם רוצים לגלות את האמת!

עתה התרחשו שלושה דברים כאחד: אחד הנערים פרץ בבכי, השני הודיע כי יספר הכל, אפילו ישלחו אותו בגלל זה לווארשה, והפעמון קרא לארוחת־מנחה.

זו לנו הפעם הראשונה שהלכנו אל המרפסת וישבנו אל השולחנות בלי שירה ובעיניים מושפלות. זו הפעם הראשונה שנשיקות־הלחם חולקו כיד המקרה, ולא לפי התור. הנערים שׂוחחו במבטים, אך איש לא הזכיר למדריך כי הנשיקות חולקו שלא לפי התור.

מיד לאחר ארוחת־המנחה התייצבו האשמים.

– נגיד את האמת.

אכן יידו איצטרובלים, אבל לא במטורף אל בשק שנשא על גבו. השק שימש להם מטרה: מי יקלע? עשו מעשה רע, טפשי – והם נכונים לשאת בעונש.

– יפה. ארבעה אתם. לכו עכשיו אל אולם־השינה וחשבו איזה עונש יש להטיל עליכם.

עתה התייצב החמישי:

– גם אני רוצה ללכת אל האולם, המורה.

– מדוע? שאל המדריך בתמיהה.

– כי גם אני זרקתי.

– מדוע לא הודית קודם לכן?

– חשבתי, כי העונש יהיה שתשחו אותנו בחזרה לווארשה.

– גם השאר חשבו בוודאי כך, ואף על פי כן הודו באשמה. אחרת את המועד.

וזה פסק־הדין שגזרו הנערים על עצמם:

“נשב שלוש שעות במעצר, ועד סוף העונה לא נקבל למשחק כדור, דאמקה ודומינו”.

פסק־הדין היה חמור ביותר. האם תאשר כל הקבוצה עונש זה?

יודעים אנו, כי הילדים מרבים לרדוף כלבים, חתולים וסוסים במקלות ובאבנים, ידענו כיצד הם צוחקים לשיכורים ולמטורפים ומרגיזים אותם. מעשה רע עשו מפני שלא ידעו כי רע הוא. עתה הם יודעים, ולעולם לא יעשו כן.

ברוב של עשרים וששה נגד חמישה פטרה הקבוצה מעונש את הנערים שגזרו דין־עצמם.

ארוחת־הערב היתה שקטה מהרגיל. אך העצוב מכל היה הנער החמישי, אשר נטש את חבריו בשעת סכנה, והודה באשמתו רק כאשר ידע כי העונש לא יהיה חמור מדי.

 

פרק שמונה־עשר    🔗

החלזון, הצפרדע – אדמסקי הרג את זבוב־הסוס – איכר מכניס־אורחים – הטיול הגדול לאוֹרלוּב

חלזוֹן, קרניים שלַח:

אגורה ללחם קח.

ליד פוּרטקֶביץ, המחזיק חלזון בידיו, עומדים כעשרים נערים, וכה חרישית עמידתם עד שנשימתם נכלאת: פורטקביץ הבטיח כי החלזון ישלח את קרניו, אלא שחייב להיות שקט גמור, שאם לא כן, לא יצלח הדבר.

ואכן שלח החלזון את קרניו. חזיון מופלא היה זה.

התפזרו הנערים לכל עבר, כי כל אחד מהם רצה למצוא חלזון ולומר:

חלזון, קרניים שלח:

אגורה ללחם קח.

מישהו מצא קונכיה, אלא שריקה היא.

– כאן גרות בוודאי צפרדעים קטנות.

– עזוב, שוטה שכמותך. בּאפך גרות צפרדעים!

שַפּיריות בגוני־הקשת מרחפות על פני המים:

– הו, איזה יתושים גדולים…

ושוב רעמה הידיעה, כי נמצאה צפרדע. לצפרדע נקודות שחורות – יפהפיה. הכל רוצים לראות את הנקודות השחורות של הצפרדע. ראשר נתן את הצפרדע לבריפמן, להחזיק בה רגע, ובריפמן נתן לביידה, וביידה רצה לקחת אותה לעצמו. איזו צלילה צללה הצפרדע במים כששבה וזכתה בחרות!

אדמסקי הקטן הרג בכובעו את זבוב־הסוס. כביכול תקף הזבוב את אדמסקי הקטן, ואין זאת כי רצה לאכול אותו. אדמסקי הקטן נשא את רגליו, והזבוב אחריו. אדמסקי הקטן תלש את כובעו מעל ראשו והטיחו בכל כוחו בזבוב. הזבוב נפל שדוד על הדשא. הכל ברכו את אדמסקי לנצחונו, ובחנו בסקרנות את החיה ההרוגה.

הנערים יורדים בריצה מהגבעה אל הנהר, או גולשים על הדשא, ושוב הם מטפסים לעלות.

פוּקסבאוּם מצא אוכמניה אדומה והראה אותה לחברו, החבר אכל אותה ונתן לפוּקסבאום פטריה בתמורה. אלא שאת הפטריה צריך לזרוק, כי רעילה היא.

לידם גדל ביער שָרך יפהפה בעל עלים גדולים, מחוּטבים.

אנו יושבים ומחכים לבואה של ארוחת־הבוקר.

– שם איפה שהשמים נשענים על היער רחוק־רחוק, שם סוף העולם – אומר האחד.

– שקר, האדמה עגולה, ובאמריקה האנשים הולכים עם הרגליים למעלה.

– טיפש אתה, יש לי דוד באמריקה, הוא בכלל לא הולך עם הרגליים למעלה. רק כאשר אצלנו יום, אז אצלם לילה.

וכבר בּרוֹמבּרג מנסה להלך כשרגליו למעלה, נוסח אמריקה. ועוד אחדים מחרים־מחזיקים אחריו. הכל מבקשים להיווכח, האם ייתכן שבאמריקה הבריות מהלכים כשרגליהם כלפי מעלה.

בהמשך נודע לנו, כי אפשר לכתוב אֵלים, עלים ואיֵילים, והמילה השניה היא פשוט עלים, והשלישית – האילים שפגשנו. נודע לנו, כי בחנות הקטנה אפשר להשיג בשתי אגורות דומינו, אלא שצריך לגזור את הפסיפונים ולהדביקם על פיסות קארטון. כן נודע לנו, כי למרגוּלס שעון־כסף, המוטמן בקמטר של אמא.

– בוודאי, היה מונח ליד כסף!

אביו של מרגוּלס חכר בוסתנים, והיו לו המון אגסים, דובדבנים ושזיפים, וכן היה לו שעון־כסף. פעם אחת הצטנן בלילה, בשעת שמירה בבוסתן, ונפטר. אמא החביאה את השעון, כדי לתת אותו לבן, כשיגדל. עתה האמינו הנערים, כי למרגוּלס שעון־כסף.

לשם מנוחה עורך המורה הרמן שירה בציבור, לפני ארוחת־הבוקר.

ארוחת־הבוקר ביער: לחם וגבינה לבנה. הנערים מתחרים מי יחלק מהר יותר את הלחם בקבוצתו:

– אצלנו כבר קיבל העשרים, ושם – רק הארבעה־עשר – הם אומרים בגאווה.

אֵם־הבית מפתיעה אותם: מביאה מים ליער. הכל צמאים, כי חם. כל אחד מקבל חצי ספל מים. על אף החום זוכה כדור־התחנות להצלחה. ובלבד שלא יאבדו הכדורים באפָר.

כעבור שלושה ימים – טיול גדול ליום שלם ליער אוֹרלוּבקה, לליקוט גרגרים.

אל היער בזוגות, בזוגות, בזוגות,

וקדימה חיש לצעוד, עוד ועוד, עוד ועוד!

גרגרים נלקוט ביער, ונלקוט, ונלקוט.

כל צעיר יהיה בן־חיל, רק בן־חיל, היי!

הגונח עוד בדרך, עוד בדרך, עוד בדרך,

כי עייפו רגליו בפרך, עד הבּרך, כבר,

יתבייש לו זה התרח, זה התרח, זה התרח,

הבטלן שיתבייש לו, יתבייש לו, – יש!

ליער אורלוּבקה מהל חמישה קילומטרים בקירוב. המנוחה הקצרה הראשונה בחורשת־הליבנים, השניה – ליד מסילת הרכבת, והשלישית – בשדה הזרוע תלתן.

יושבים אנו ליד הדרך, והאבק יורד על ארוחת־הבוקר שלנו.

– לכו לכם, ילדים, לשדה, כי כאן אבק – אומר האיכר.

– כיצד נעלה על השדה, הלא תלתן נזרע בו – ידרכו ויהדקו.

– מה יהדקו שם ברגליהם היחפות? לכו ילדים, זה שדה שלי, אני מרשה…

איכר פולני! הסתכל יפה בנערים האלה, הן לא ילדים הם אלא ממזרים יהודים, אשר בעיר אין מניחים להם להיכנס לשום גן, אשר הרַכּב מבריח אותם מהכביש בשוט, אשר ההלך הודף אותם מהמידרכה והחצרן מגרשם במטאטא מהחצר. לא ילדים הם אלה, אלא מוֹשׂקים. אם כן, האיכר, לא תגרש אותם מתחת לערבה העומדת על אם־הדרך, שם ישבו לאכול, אלא תזמינם לשדה שלך?

האיכר מחייך אל הילדים, בנחת, ברחישת־טובה, והילדים מהלכים על פני התלתן בזהירות, כדי שלא לגרום נזק רב לאיכר מכניס־האורחים.

שואל האיכר את הילדים למעשיהם בבית, בווארשה, ומסביר היכן רבים במיוחד הגרגרים ביער.

אך הגרגרים הללו רבים ביער אורלובקה כּחול, גרגרים גדולים, אדומים, הנערים חשבו כי פטל הוא.

– בעוד שעה יביאו את ארוחת־הצהריים.

הוי, יער אוֹרלוּבקה, וגם אתם, הילדים, מה רבים הדברים שהייתי רוצה לומר לכם, דברים שאינכם יודעים, ואין יודעים אותם גם רבים אחרים, אף על פי שאינם עוד ילדים.

 

פרק תשעה־עשר    🔗

אנשל המכוער – מי שזר ראשון עלים בזרים – סיקוֹרה החולה

אנשל חיוור מאוד ומכוער מאוד, אולי הוא הילד המכוער ביותר בקייטנה. אין חבריו אוהבים אותו, אין איש רוצה ללכת עמו בזוג, ואין איש מדבר עמו.

אנשל מתקוטט על כל דבר, ומתאונן בשל כל שטות. כשהוא מקבל דומינו, הריהו עורכו לבדו על השולחן, או עוטפו בממחטה ונותן בכיס, אינו משחק בעצמו ואינו משאיל לאיש.

אנשל רוצה לאכול הרבה – כפי הנראה אמרו לו ההורים, שאם ירצה לאכול, יהיה בריא. נער מכוער רוצה מאוד להיות בריא, ועל כן לא אכל את הדומדמנית החמוצה־מתוקה. אבל גם לחבריו לא נתן.

בשעת גשם כה נעים לקפל את המכנסיים ולבוסס בשלוליות. אמנם המורה גוער, אך למים לא ייכנס, כי הוא נעול נעליים. ואילו אנשל מתכרבל בשעת גשם בשכמיה, או מבקש רשות ללכת לאולם־השינה.

לפעמים הוא נשען אל השולחן במרפסת ונרדם. בבוקר הוא מאריך בתפילה מכל חבריו, ואומר כי עבירה היא לשחק בשבת בכדור. והלא משׂחק בכדור אינו עבודה.

פעם אחת אסף לו אנשל פרחים לזר. מכוער היה הזר. גם הפרחים הצהובים מכוערים היו, וגם קליעתם בזר מכוערת, כך סתם, חופן ירק. גרזובסקי אף הוא אוסף פרחים צהובים, אלא שאחרים הם, ואדמסקי הבכור קולע עלים בזר, ועלים יפים. הראשון התחיל לקלוע עלים בזרים פּראגר. עיניו של פּראגר כחולות מאוד, והוא אוהב לקלוע יחדיו פרחי זכריני ואירוּסים. הוא צוחק אפילו כשמישהו עושה לו עוול, ובכה פעם אחת בלבד, כאשר אמרו לו, כי כפי הנראה יישלח אביו למקום שתמיד קר בו והשלג יורד – ואין פרחים כלל.

טירמַן, פרוֹם וגוּרקביץ' הקטן אף הם קולעים זרים יפים, ואילו אנשל המכוער אסף אשפה בלבד. לא אשפה, כי אם פרחים ועלים מכוערים. אך אם מצאו הפרחים חן בעיניו, מדוע הדבר מפריע לנערים? אף על פי כן חטפו את הזר מידיו ופיזרוהו. אנשל בכה.

כשיורד העצב על אדם מבוגר, דעתו נותנת כי העצב יחלוף ושוב תבוא השמחה. כאשר ילד בוכה, נדמה לו כי לעולם יבכה, כי לעולם אומלל יהיה.

תמורת הזר שאבד הוצע לאנשל אשכול של לילך לבן, אך הוא סרב לקבלו. אולי חשב שאינו ראוי לקבל את הפרח היפה, שריחו טוב כל כך, ואולי חשש כי הלילך הלבן ישוב ויביא לו דמעות.

הנערים לא ידעו, כי אנשל אינו רע ואוהב־מריבה מלידתו. תחילה היה מכוער וחלש בלבד, ואיש לא רצה לשחק עמו, ועל כן חדל לאהוב את החברים, והעדיף להשליך לאשפה את העכּבית ולא לתת אותה לאיש.

לימים, כשהתחיל אנשל להצטחק, כבר לא היה מכוער כל כך. אולם חבר לא היה לנער המסכן. לפעמים היה סיקוֹרה משחק עמו בדומינו.

גם סיקוֹרה חולה, אבל הנערים אוהבים אותו ומשחקים עמו ברצון, שכן יודעים הם כי סיקוֹרה חולה, ואילו על אנשל הם חושבים, שאינו אלא חיוור ואוהב־מריבה.

סיקוֹרה חולה זה כבר. אין זאת כי גר בעבר בחדר לח, ובוודאי כאבו לו מאוד רגליו, שתה תרופות מרות, ובוודאי הניחו לו קרח על לבו, ולבסוף כשחלפו החום והכאבים, כבר לא שב סיקוֹרה לאיתנו.

שוב תקפו אותו הכאבים והחום. סיקורה מתנשם מהר־מהר ושיעולו חזק.

– כואב – אומר הוא חרש ורוצה להצטחק, שכן אינו מאמין כי אפשר לחלות בקייטנה.

השכיבוהו במיטה ותרופה מרה מאוד ניתנה לו. נרדם סיקורה. בערב, כשעמדו הנערים להכנס לאולם־השינה, נתבקשו להתנהג בשקט, כדי שלא להעיר את החולה.

– אז גרוזובסקי לא ינגן הערב בכינור? – שאלו בעצבות.

– לא, אי־אפשר לנגן הערב, כי סיקורה חולה.

נכנסו הנערים חרש־חרש לאולם, בשקט רחצו רגליהם, לא התקוטטו אפילו פעם אחת על מגבות־הרגליים, ומיד רץ כל אחד אל מיטתו בדרך הקצרה, והכל רצו על בהונותיהם, אף על פי שיחפים היו, ורק אזהרה חרישית נשמעה:

– ש־ש־ש, סיקורה ישן.

לא ערב אחד בלבד נמשך הדבר אלא שלושה, ורק ביום הרביעי הוצא סיקורה במיטתו למרפסת, ורק כעבור עשרה ימים השתתף במלחמה, כמובן, לא כחייל־לוחם אלא כסַמל בבית־חולים של שדה.

 

פרק עשרים    🔗

קונצרטים של ערב – האורן הישיש – הכנר גרוזובסקי והזמרים שלנו

בערב, כשהנערים שוכבים במיטות, לוקח גרוֹזוֹבסקי את הכינור, עומד באמצע האולם ומנגן נגינת לילה־טוב. הוא לא לקח עמו תווים ומנגן על־פי הזכרון, אלא שמנגינות רבות שמורות בו.

בפּסגה יסאן אשוּח,

למרחק יסאן…

כך יזמרו מיתרי הכינור, ובאולם דממה, כי הנערים מקשיבים. רק מעבר לחלונות מתלחשים האורנים עם השמים ובינם לבין עצמם. לפעמים יגיע מהאחוזה קול הפעמון, הקורא לפועלים בשדה לשוב לארוחת־הערב.

האורנים של הקייטנה למדו מגרוזובסקי מנגינות רבות, ועתה הם שרים חרש־חרש – רק במחטים הירוקות הדקות ביותר, לפי שאינן רוצות להפריע לכינור.

לשמאלה של הקייטנה צומח לו אורן מעוקם, אורן־סבא גיבּן. הו, כמה מטרידים אותו הנערים! הנה הם יושבים עליו ומפליגים, שכן לדעתם האורן הוא אניה; פתאום יהפכוהו לרכבת, לסוס, למגדל של מכבי־אש, למבצר. אלא שאין האורן כועס כלל וכלל, כי יודע הוא שבערב שוב ינגן הכינור ויערסל אותו עד שיירדם.

הנערים־המאזינים מצמצמים את שמורות עיניהם. הנה פקח אחד את עיניו לרווחה, והשני נשען אל הכּר, ובהסבה זו הוא מביט על המנגן.כל נער מהרהר בעניין אחר, אך כאשר גרוזובסקי רוצה לתת את הכינור בנרתיקו, הם מבקשים כי יוסיף לנגן ויחזור על אותן מנגינות.

הֶשל גרוזובסקי כשהוא בוורשה, מאחר לשכב, אינו שותה חלב ורשאי לעשות כרצונו, מפני שהוא גר אצל אחותו, ואחותו שוהה בבית אך מעט, כי היא מטפלת בחולים בעיר, ולעתים קרובות אינה חוזרת אפילו ללון. גם בקייטנה רצה השל לנהוג כרצונו: לשכב לישון מאוחר ולא לשתות חלב. תחילה השתעמם קצת, אך מכיוון שהילדים אהבו אותו, הרגיש בטוב בכפר. הנערים מרשים לו לחפור שעה ארוכה בעפר. מרגוּלס נתן לו במתנה מקל שמצא בדרך לחורשת־הליבנים, וכשנכשל השל גרוזובסקי בעבירה, לא צדקו השופטים ולא מיצו את הדין.

הכל רוצים להיות בני־זוג שלו, אולם נבצר מהשל להלך בזוג, כי תמיד הוא מחפש פרחים צהובים ארוכי־גבעול.

פעם אחת נתנה לו ילדה כמה ענפי יסמין, ובפעם אחרת הרשה לו האיכר לקטוף זר של פרחי כוּסמת לבנים ופרג אדום בגן. נתן השל את הכוסמת בקערית הפרחים, ואת הפּרג האדום ענד עד שנשרו טרפיו.

מלבד הכנר שלושה זמרים לנו. גם הם שרים לנערים לפני השינה.

מנמיכה הזמרה לשוט, סמוך לאדמה, כסנוּנית – כאילו אך בחנה את כוח כנפיה – ופתאום, בניתור נועז אחד, היא ממריאה ופולחת את העננים, ושעה ארוכה זורם השיר בין העבים. אחר כך היא חוזרת עייפה אל האדמה, אל הבריות, משתתקת ונרדמת.

– שירה יפה – אומרים האורנים – אך מדוע אין אנו מבינים את המלים?

– כי עתיק השיר, ולפני מאות בשנים חיברוהו ממלים עבריות, קדומות.

כאשר שרים פרידנסוֹן, רוֹזנצווייג וּפּרסמן יכול אתה לדמות, כי לא שלושה שרים אלא נער אחד בלבד, כה מתמזגים קולותיהם. והלא אין הם דומים כלל איש לרעהו.

פּרסמן רציני ושקט. ממעט בדיבור, מקשיב ברצון, רוצה לדעת איך בנוי המדחום, המראָה במרפסת, האם חם בחוץ, והאם אפשר לרחוץ בנהר. פּרסמן מכהן כשופט בקייטנה, סולח בנפש חפצה, ותמיד הוא יודע מדוע צריך לסלוח. ואכן צריך לסלוח כשהאשם עדיין קטן ושוטה, או עני ומוזנח, ולא רע כלל.

שונה לגמרי הוא חיל רוזנצווייג, מקופח תמיד, אומלל תמיד. פעם אחת נתקע זבוב בעינו, ופעם עקץ אותו יתוש כך, שנבצר ממנו לשאת את הייסורים. פעם הוא רוצה לשתות, ופתאום מצעו קשה או המים קרים מדי, או שלקח מי בטעות את השכמיה שלו. מי היה מעלה על הדעת, כי טרדן־שעממן זה, שלומיאל שכמותו, הוא זמר כה גדול!

ולזמר השלישי שלנו הקול היפה ביותר, ההורים העניים ביותר, ולב אמיץ מאין כמוהו. זמרי החביב, אתה נושא אל החיים את שירך הלוהט ואת נשמתך הצלולה! אם תהיה רכּב־כּרכרה כמו אחיך, יודע אני מראש כי לא תרעיב את הסוס, לא תצליף בו בשוט לאלצו לעבוד מעל לכוחו, גם אם לא יהיה הסוּס שלך אלא של בעל־הבית…

תהילתם של הקונצרטים שלנו בערב נודעה הרחק בעולם. יודעים עליהם יושבי הבקתות, חצר־האחוזה והכפר. לכן לא יחסרו המאזינים גם מעבר לחלונות. מאזין יוּזף ואבּרם־החוֹכר הזקן, ופועלי האחוזה והפועלות והאורן־הישיש.

– די הערב. לילה טוב, בחורים.

– לילה טוב!

 

פרק עשרים־ואחד    🔗

התורן הקטן רוצה שיכבדו אותו, ומה יצא מזה – פסק־דין לא צודק וסיפור על זקן, סבון ותער

כשחטא השל גרוזובסקי, לא צדקו השופטים בפסק־דינם. ומעשה שהיה כך היה:

כידוע, אדמסקי הקטן הוא תורן המגבות – מקפּיד שתיתלה המגבת באמצע המסעד למרגלותיה של כל מיטה, ולפני הצהריים הוא מביא למרפסת שלוש מגבות לנטילת־ידיים. אדמסקי הקטן ראוי איפוא לכבוד, שכן תורן הוא. ואף על פי כן אין הנערים רוצים לכבדו, ופלוני ואלמוני תולים בכוונה את המגבת במעוקם, כדי שיכעס הקטן ויעבוד יותר, או שאחד מהם אינו נוטל את ידיו כראוי לאחר המשחק בעפר ותופס במגבת ומלכלך אותה.

– אף אחד אינו רוצה לשמוע לי – מתאונן התורן הקטן.

פעם אחת החליט לקנות לו הערכה בדרך זו: סיפר סיפור מעניין מאוד, שביקר עם אביו אצל הפֶלדְשֶר, הספּר והמרַפּא, וראה כיצד מושחים בסבון את זקניהם של אנשים ואחר כך מגלחים אותם בתער.

הנערים הגדולים השתוממו מאוד.

– לא, לא יכול להיות – אמרו – אתה לא היית עם אבא אצל הפלדשֶר.

– שכה אני אחיה שהייתי.

– אולי היית, אבל לא ראית שמרחו שם זקָנים בסבון.

– דווקא שראיתי.

– אבל בתער לא גילחו אותם.

אדמסקי הקטן חזר וטען, כי כל דבריו אמת לאמיתה, אבל הנערים סרבו להאמין, צחקו לו, לא כיבדו אותו כלל וכלל ולעגו לפלדשר, לזקן, לסבון ולתער.

והנה באחד הימים ראה אדמסקי הקטן את גרוזובסקי הולך מיד לאחר ארוחת־הצהריים לבאר ושותה מים. והלא לגרוזובסקי אסור לשתות מים לאחר ארוחת־הצהריים.

– אתה תראה, אני אספר למורה ששתית מים!

חשב אדמסקי הקטן, כי גרוזובסקי ייבהל מאוד, יתחיל לבקש ממנו שלא יספר דבר, ויכבד אותו. אילו כיבד אותו גרוזובסקי, ודאי שכל הקייטנה הייתה רוחשת לו כבוד.

אלא שבמקום לבקש ממנו חסד התחיל גרוזובסקי להרביץ בו בכובע־הבד שלו, וכשבא אדמסקי הבכור לעזרה, הפילו לארץ ופגע באצבע שלו (אצבע אחת של אדמסקי הבכור קשורה במטלית, היא כואבת לו זה כבר, וכנראה לא יגליד הפצע לעולם).

כל הדברים האלה נודעו לקטיגור, והוא תבע את גרוזובסקי לדין. אך בית־הדין לא שפט בצדק, שכן פטר את גרוזובסקי מכל עונש.

– כיצד יכולתם לפסוק פסק־דין שכולו משוא־פנים? – שאל הקטיגור בתמיהה.

– מפני שהוא חבר שלנו – ענו השופטים.

– יכולתם לסרב לשפוט אותו, ואז היו נבחרים שופטים אחרים למשפט זה.

לבסוף תבע גרוזובסקי בעצמו, כי משפטו יתברר מחדש, אך דווקא בפני אותם שופטים.

– רבותי השופטים – פתח הקטיגור בנאומו הארוך – משימה קשה לפניכם. על פי החלטתכם צריך להענש נער שאתם מתיידדים אתו. אולי תרצו לזכות אותו בפעם השניה? זכרו על כן, כי פסק־דין לא צודק הורס את האמון לבית־הדין. שערו בנפשכם, מה יאמרו בלבם החייבים להתייצב לפני שופטים לא ישרים. הם יאמרו: “אין אנחנו מאמינים להם, כי כשיש למישהו כינור והוא מנגן יפה, מותר לו לעשות דברים האסורים לאחרים”. אני מזכיר לכם, כי לפני יומיים חטף גרוזובסקי כדור מידי חבר, אתמול שפך חול לתוך חולצתו של שאטקוֹבניק, והיום עשה עוול לאחים אדמסקי. לא הם מאשימים אותו אלא אני, ואני מאשים לפי דרישת גרוזובסקי עצמו. לא נעים לו, לגרוזובסקי, כי למענו הקרבתם את שמכם הטוב, לא נעים לו, שכן עתה יוכלו הכל לחשוד בו, כי נבהל מפני העונש וביקש מכם כי תפסקו שלא בצדק. טעיתם, ותפקידכם עתה לתקן את המעוות. אני חוזר ואומר: עונש לא גדול יהיה חביב על הנאשם מאשר זיכוי כוזב על עבירותיו.

הפעם היה פסק־הדין: עשר דקות מעצר.

כדי להוכיח שאינו כועס הבטיח גרוזובסקי, כי היום יאריך לנגן בכינור. אך הקונצרט היפה ביותר שלו בקייטנה היה דווקא בעשר הדקות של ישיבתו במעצר מתוך הרגשת אשמתו, בלי עלבון ובלי כעס.

אדמסקי הקטן השלים סוף־סוף עם המחשבה, כי עדיין הוא צעיר מכדי שיוכלו הנערים הגדולים לכבדו, ומעתה הוא משחק רק עם בני גילו, אשר הסיפור על הזקנים המשוחים בסבון יפה בעיניהם עד מאוד.

הבין אדמסקי הקטן, כי מוטב לזכות בכבוד בין השווים לו, מאשר לשלוח ידו אל הגבוה ממנו ולהתייסר בהשפּלות.

 

פרק עשרים־ושניים    🔗

החגיגה היפה בעולם והכוח הדוּבשני האדיר־באדירים – התורכיה מספרת אגדות – תמונות חיות

הו! איזו חגיגה תהיה לנו!

חגיגה כה נהדרת, שלא היתה עוד כמותה בעולם!

בעוד שבוע תהיה החגיגה – בעוד ששה ימים; כבר בעוד חמישה, בעוד ארבעה – בעוד שלושה – מחרתיים – מחר!

במסלול־המרוץ נזרָה יפה עפר צהוב. משני עברי המסלול הוצבו דגלונים תכולים, אדומים ולבנים.

במרפסת נתלה מסך עשוי משמיכות, והתקנתו כה מחוכמת, שהוא עולה בעצמו על ידי משיכת חבל – ממש כמו בתיאטרון אמיתי.

ובלבד שלא יֵרד חלילה גשם, שלא יגנבו את המסך, שלא יברחו היער יחד עם מסלול־המרוץ, שלא יתרחש משהו העלול להשבית את החגיגה!

אלא ששום דבר רע לא קרה. לאחר ארוחת־הבוקר – רחצה, ולאחר ארוחת־עשר התחילו התחרויות.

אחד המורים נותן את האות לריצה, השני רושם ליד קצה המסלול מי הגיע ראשון.

לפני המרוץ מחכּכים כל הרצים ברביעיה את כפות ידיהם, ואחדים יורקים אפילו בהן, כדי שייטיבו לרוץ.

אחר כך רצים בעיניים קשורות, ומרוץ זה הוא המצחיק ביותר. כל אחד רוצה להגיע ראשון, אך חושש להיתקל בעץ.

אחר כך היו מרוצי מכשולים, ולבסוף – משיכת חבל. עשרה בחורים מושכים את החבל ימינה, עשרה – שמאלה. כה בחזקה משכו אותו, עד שלא עצרו המנוצחים כוח להחזיק בו כדי להחזיק בו עוד, הרפו ממנו בבת־אחת, ומרוב תנופה נפלו כל המנצחים ארצה.

– ראה, איך משכתי! – והם מראים את כפות ידיהם האדומות, ואת עקבות החבל בהן.

ארבעת הנערים המצטיינים בריצה שבים ומתחרים ביניהם: הראשון יהיה המלך, השני – המלכה, השלישי והרביעי – נערי המלך.

חבל שאי־אפשר להציץ בחלון ולראות את המלך והמלכה לובשים את בגדיהם, שכן תלתה אם־הבית מטפחת בחלון. אלא שידוע, כי אפילו נערי המלך ישאו כתרים בראשם, והמלך יקבל חרב, וכן את חצוצרת המורה סטאניסלאב, ורשאי יהיה לתקוע כאוות נפשו.

לפני המרפסת נצב כס המלכות, יפה להפליא, מקושט בשמיכות ובדגלונים.

– הידד!

המלך מוליך את המלכה שלובת־זרוע. למלכה שמלה אדומה מנוקדת לבן וחולצה לבנה, שהשאילה הכובסת. נערי־המלך נושאים בידיהם את שובל השמלה. כתרי הזהב של המלך והמלכה מבהיקים בשמש.

את מסע הנצחון פותח חיל־הפרשים, ודווקא הגנראל קורצאז', מגינו הגדול של מבצר הקייטנה, נאלץ להיות סוס.

אלו הן תהפוכות הגורל!

לאחר חיל־הפרשים צועד חיל־הרגלים, והכל מצדיעים למלך. המורה הרמן מתופף על דלי, התזמורת מקישה במכסי־הסירים. מתוך החזקת טובה על הכבוד שניתן לו תוקע המלך בחצוצרה בכל כוחו, ואחר כך הוא מזמין את הכל, את הסוסים והאנשים כאחד, למרפסת, ולשם מועבר גם כס המלכות. המורה מיֶיצ’יסלאב מתכבד לעשות בלהטים לעיני המלך והמלכה וכל הקרואים.

המסך עולה.

שני קלפים מופיעים ונעלמים בתיבת הקסמים. חֶבל שנחתך בסכין מתאחה על־ידי נגיעת מטה־הקסם. כדור אדום נעלם מגביעו של הקוסם ונמצא על עורפו של נער־המלך. אך המעניין ביותר הוא הלהטוט האחרון:

בעצם ידה הניחה המלכה בתיבת עץ שתי אגורות נחושת. התיבה כוסתה במטפחת והמורה מייצ’יסלב אמר את נוסח־הכישוף:

– פוֹקוּס, פוֹקוּס, כוחו של חושך, החלף את הנחושת בכסף!

אלא שכוחם של החושך והאור היה חלש מדי.

– כוחו של חושך, קרא לעזרה את כוחו של אור והחליפו נחושת בכסף!

אלא שכוחם של החושך והאור היה חלש מדי.

גם הכוחות הירוק, האדום, התכוֹל היו חלשים מכדי לבצע להטוט כה אדיר. עד שהפריח מישהו הצעה, להזמין את הכוח הדוּבשני.

– פוֹקוּס, פוֹקוּס, קראו לעזרה את הכוח הדובשני…

שתי האגורות נעלמו, ובתיבה נמצא מטבע כסף של ארבעים אגורות.

הכל נדהמו, המלכה הניעה את ראשה ימינה ושמאלה, ולאות התפעלות תקע המלך אצבע באפו.

ווֹלבּרג, היודע לגלף סירות מקליפות־העץ, וסבור על כן שאין חכם ממנו, הוא לבדו קרא:

– אני יודע, למורה היו ארבעים אגורות בשרווּל.

המורה מייצ’יסלאב הפשיל את שרווליו, ולדרישת המלך חזר על הלהטוט…

המסך ירד כמו בתיאטרון, וכס־המלכות פורק, מפני שהיה דרוש להצבת סירי־המרק. לאחר הארוחה תימשך החגיגה…

קונצרט.

תחילה נקרא גלין מיוחד של העיתון “מיכאלובקה”, אחר כך ניגן השל בכינור, אחר כך היתה זמרה יפה מאוד, ואחר כך סיפרה התורכיה סיפורים. סיפור אחד היה איום ונורא, והשני כל כך מצחיק, עד שהמלך בכבודו ובעצמו הואיל לצחוק. לבסוף קרא עוזר פלוֹצקי משיריו. אם חסר היה בקונצרט פסנתר, הרי זה רק מפני שאין פסנתר בקייטנה, אך אילו גם נמצא, לא היה איש יודע לנגן בו. אך גם בלי פסנתר היה הקונצרט נהדר, מפני שהתורכיה סיפרה סיפורים.

התורכיה היא אהרן ניימייסטר – סהר על ראשו, סהר בתנוכי אוזניו, יושב על מרבד ישיבה תורכית, לידו על השולחן נר דולק המשתקף במראָה, ואפשר אפילו לחשוב, כי שני נרות דולקים.

לאחר הקונצרט רצו הנערים ליער כדי לנוח לאחר החגיגה, לספר איש לרעהו מה ראו ושמעו ומה יהיה לאחר ארוחת־הערב. כי אכן יהיו לאחר הארוחה “תמונות חיות”, ואין ספק כי זה עסק נורא מעניין. לאחר ארוחת הערב כובה האור. הכל יושבים על הספסלים, כמו בתיאטרון. על הספסלים הראשונים – הילדים, מאחריהם – המבוגרים יותר, והשאר – על השולחנות.

המסך עולה, אך אין רואים עדיין דבר. רק כאשר האירה האש־הבנגאלית האדומה את התמונה, ראו הכל ברור.

תמונה ראשונה:

יושבת לה ילדה יחפה ומוכרת גפרורים. מעליה עומד החורף, ולו זקן לבן היורד על פי מידותיו, ושׂק על שכמו. לוקח חורף משׂקו חופן שלג וזורה על הנערה את השלג הלבן. הילדה נרדמת, והחורף מכסה אותה בשלג. הילדה המסכנה כבר לא תוסיף למכור גפרורים.

התמונה החיה השניה היתה יפה אף יותר.

על הבמה בעלי־מלאכה רבים. יושבים סנדלר, נפּח, תופרת, גנן, נגר, רוכלת. עדיין הבמה חשוכה. והנה מופיע בגבעה היום הבהיר, כנפיו אדומות ולפיד בידו, והוא מעיר את הכל לעבודה. הנגר מנסר, הנפח הולם בפטיש, התופרת תופרת, הגנן גוזם ענפים יבשים, והנערים – אני רואה – שרים:

בַקורנס הולם נפּח,

אֵש מַתיז!

את זקנו כמעט חָרַך,

שֵׁד זריז!

 

פרק עשרים־ושלושה    🔗

ציונים בהתנהגות – הכלב סולח לגרינבאום, וברומברג זוכה במצויין

אחת לשבוע רושם המדריך ציונים בהתנהגות. הרי זו המלאכה הקשה ביותר בקייטנה.

לא כן המורה בכיתה: יודע הוא מי מפריע לו, מי לוחש לחבריו, מי צובט אותם. ואילו ביער, בכפר, יעולל לפעמים הנער תעלולים רבים, והמדריך לא יֵדע על כך כלל. על כן מוטב שכל נער יגיד בעצמו לאיזה ציון הוא ראוי, שכן יודע כל אחד מה עולל.

– פוּרטקביץ', איזה ציון־התנהגות לתת לך?

– טוב בלבד, המורה.

– מדוע טוב ולא מצויין? – שואל המדריך.

– כי שתיתי מים מהבאר ואחרתי לארוחת־הצהריים.

– אֶ, א, המורה. טוב בלבד בעד שטות כזאת? – קוראים כל אלה שגם הם שתו מים מהבאר ואחרו לארוחת־הצהריים.

– מצויין, המורה, מצויין!

טירמַן מעלה על פניו חיוך רב וכשהכל משתתקים הוא מוסיף בכובד־ראש:

– הוא ישתפר, הוא כבר יתנהג יפה.

והלא היה פוּרטקביץ' חייט תורן בשבוע שעבר ותפר כפתורים רבים. אכן שתה מים, אבל המצויין מגיע לו…

– פרידמן ראובן, כמה מגיע לך?

עתה נשתררה דממה, כמו ביום הרביעי, בשעת החביתה. ראובן המסכן, כל השבוע התנהג יפה, לא התכתש אפילו פעם אחת, ואין זה דבר קל כלל וכלל, ודווקא לפני שעת מתן־הציונים קרא לו מישהו “צועני”. ראובן רצה לחבוט בעורפו, אלא שהחטיא והלם באפו, והלא מוּדעת היא מה קל קילוחו של הדם מהאף. ראובן המסכן, הנה איתרע מזלו!

– אולי לא אתן לך כל ציון, ואם תתנהג יפה בשבוע הבא, תקבל שני מצויינים בבת אחת?

– לא רוצה – אומר ראובן, שכן לדעתו, כי טוב־בלבד בַיד עדיף משני מצויינים בשמַים.

– ומדוע קרא לו “צועני”? – מתערב פוּרטקביץ‘, היודע כמה קשה להתאפק ולא להרביץ בעד כינוי כ“צועני”. פוּרטקביץ’ הוא ג’ינג’י, ומשום כך רבות התנגשויותיו עם החברים.

עצה רודפת עצה. פרידמן מקבל מצויין, שכן טוען פירמן בתוקף:

– המורה, הוא כבר לא ירביץ, הוא ישתפר.

גם גורלו של אֶדלבּאוּם נשקל שעה ארוכה, לפי שהוא מטריד, נכנס בלא־הרף אל אולם־השינה, מתערב בכל עניין ומביא ידיעות מחרידות:

– המורה, הנערים תלשו את רגלו של פרוֹם!

– הבא אלי את הרגל, ואנו נדביק אותה לפרום – אומר המדריך וכולו דאגה. ומה מתברר? רגלו של פרום לא נתלשה כלל, אלא שנפל והוא בוכה. פעם אחת הביא ידיעה, כי צועניה גנבה שני נערים. נודע, כי לא היתה זו כלל צועניה אלא אשה פולניה, והנערים היו בני הכפר ולא נערי הקייטנה, והם הלכו להם עם האשה באפר, ואיש לא העלה על דעתו לגנוב אותם.

למרבה המזל אדלבאום אוסף הרבה מכיתות־זכוכית ביער וליד המרפסת, והודות לטרחתו אין הנערים פוצעים את רגליהם היחפות. לולא כן, לא היה מקבל מצויין בהתנהגות.

לכל נער זכויות משלו: פלֶגר מנהל יפה את משחק המחניים, קליינמן יושב ליד השולחן בין שני שובבים, ועל כן אין מכות ליד השולחן. אֵיינו נתן לאנשל המכוער את השכמיה שלו כשהיה קר. ולפי שאין אדם בעולם ללא פגם, וכל אחד יכול להכשל בדבר עבירה, עולה כפורחת רשימת בעלי ה“מצויין” בהתנהגות.

מה יפה היה אילו יכלה כל הקבוצה לזכות במצויין! אלא שכפי הנראה אין הדבר אפשרי כלל.

אמר גוֹלדשטרן לאֶלווינג:

– הלוואי שתהיה עיוור!

וכבר נתלה המצויין שלו על חוט השערה. למרבה המזל סלח לו אלווינג, ובנפש חפצה סלח שכן הוא המתחיל: הרי יעץ מהלכים בדאמקה ליריבו של גולדשטרן.

ראוי לתקן את ציונו של זיסבּרֶנר לשבוע שעבר. הוא זכה בטוב־בלבד, שכן העמיד־רגל כביכול לאחד הנערים והפילו. הנער נחבל בברכו. רק לאחר מכן נתברר, כי זיסברנר הוא ילד חביב ושקט, כי בווארשה הוא עושה יחד עם אמו פרחים בשביל חנות אחת, ובערב הוא קורא לאחיו הצעירים ספרים מספריית־ההשאלה בחינם, ולא אגדות הוא קורא, אלא סיפורים אמיתיים על כריסטוף קוֹלוֹמבוס, שגילה את אמריקה, ועל גוּטנבּרג, שהמציא את הדפוס. נער כזה לא היה עשוי להכשיל את חברו במתכוון. ולאמיתו של דבר רץ הנחבל במהירות ונפל, כי ביקש לעבור את זיסברנר.

– מדוע לא אמרת לנו? – נשאל הנער בתמיהה. – הלא יכול לדרוש לעצמך מצויין בהתנהגות, כפי שדרשו השאר.

– המורה, אתה עוד לא הכרת אותי אז, ויכולת לחשוב שאני משקר, לכן בחרתי לקבל טוב־בלבד.

עתה עיניכם רואות כמה קשה בקייטנה לתת ציוני־התנהגות?

נשארו שניים בלבד: בּרוֹמבּרג ואחיו של ברוך גרינבאום, מרדכי, הוא מוֹרדקה. אם יזכו שניים אלה במצויין, תתקיים נבואתו של המדריך, וכל הקבוצה תהיה קבוצה למופת.

שוב נשׂתררה דממה עמוקה.

– גרינבאום מוֹרדקה? ישיב אחיו במקומו. מה לתת לו?

– המורה – אמר אחיו של מורדקה – מאוד אני רוצה שיהיה לו מצויין, ולבי נקרע לגזרים כשאני רואה שהוא שובב כזה.

מה נעשה במורדקה? הכל סלחו לו, אפילו המדריך סלח, אבל מורדקה יידה אבנים בכלב. כיצד נוכל לדעת אם גם הכלב סולח לו?

הכלב קשור בשרשרת אל מלונתו. אם אין מורדקה מפחד, ייגש־נא אל הכלב, ויתן לו נתח בשר. אם יקח הכלב את הבשר, סימן שאינו כועס עוד.

אנו יוצאים. התמזל לנו היום הזה, שהכל עולה יפה. רוחו של הכלב טובה עליו מאוד. כבר מרחוק הוא מכשכש בזנבו לברכנו. לאחר שזלל את הבשר ליקק את שפתיו פעמיים, ובעיניו יכולנו לקרוא ברור, כי היצור הישר סלח עד כדי כך למורדקה על הפגיעה בו, שהיה מוכן לאכול ברצון עוד שלוש מנות־בשר כאלו.

מורדקה זכה איפוא במצויין. עוד נותר לנו אחד: ברומברג.

– אמור לנו, ברומברג, מה המעשה הרע שעשית?

– טיפסתי על עגלה ועליתי על הסוס.

– ומה עוד?

– טיילתי על גג המרפסת.

– ועוד?

– כשמצאתי במרק גרגר פלפל, ליקקתי אותו וזרקתי למרק של ראשר.

– ועוד?

– לקחתי מביֶידה את השכמיה שלו ושפכתי חלב על השולחן, שרציתי כי גם השולחן ישתה חלב.

– ומה עוד?

ברומברג מהרהר:

– פתחתי את הברז בחדר־הרחצה, וקראתי לויינשטיין “נקניקיה”.

– ועוד?

– גרדתי את השולחן במזלג ולא רציתי להציע יפה את המיטה. גם לסיֶיראצֶ’ק הרבצתי בכתפיות, ואבדה לי ממחטה.

– ומה עוד?

– לא רציתי סתם לחם, רק נשיקה. ואת פישבין זרקתי לבור של תפוחי־האדמה.

– וכמה פעמים הרבצת מכות?

– לא זוכר.

– ועוד לא סיפרת דבר על האורן.

– המ…מ, את האורן שברתי.

הנערים מקשיבים בעצב, ואילו ברומברג מצטחק ולא איכפת לו.

– טירמן, מה אתה חושב לתת לו?

– הוא כבר יתנהג יפה – אומר טירמן.

– ובכן, מה לתת לו?

– לא יודע – אומר טירמן, אף על פי שניכר בהם, בו ובקבוצה כולה, כי רצונם שגם ברורמברג יזכה במצויין. אלא שאין אחד מהם מעז לומר את הדבר ראשון.

– הוי רע, רע… צ’ארנצקי, אמור אתה איזה ציון־התנהגות לתת לברומברג?

צ’ארנצקי הוא חברו של חיים ברומברג, ועל כן כל העיניים פונות אליו.

– נו, אמור, מה ניתן?

– מצויין – אומר צ’ארנצקי ושתי דמעות זולגות על לחייו.

– מצויין, המורה, מצויין! – צועקים כל הנערים, וטירמן מוסיף:

– הוא ישתפר, הוא כבר יתנהג יפה.

ואכן השתפר ברומברג. עד הערב התהלך שקט ורציני, אך הכרת פניו ענתה בו, כי במצוקה הוא. מתהלך הוא עם המצויין־בהתנהגות כאילו נעל נעליים צרות, והמדריך החל לחשוש שלא יחלה ברומברג מרוב התנהגות טובה.

רק למחרת התכתש עם ביידה, ולאחר־הצהריים אמר בתוקף:

– המורה, אני כבר לא רוצה את המצויין.

– מדוע?

– מפני שהוא נמאס לי…

כשחזרנו לווארשה שאלה אמו של ברומרג בתחנת־הרכבת:

– איך התנהג חיים שלי?

– יפה – השיב המדריך – אלא שהוא שקט מדי.

העיפה האם מבט בחיים ובמדריכים וכולה תמיהה, אך משראתה כי שניהם צוחקים, צחקה אף היא.

– חשבתי כי אתה מתכוון באמת, אדוני, ואולי כישף אותו שם מישהו.

אסירת־תודה היתה לנו על שלא כעסנו על השד־משחת שלה.

 

פרק עשרים־וארבעה    🔗

עוזר המשורר – השיר על הסנדלר, על הנפח ועל השיבה הביתה

עוזר פלוֹצקי קרא בחגיגה את השיר שלו.

השתוממו הנערים שאפשר לכתוב שירים לא על פי הספר אלא מהראש.

למעשה אין עוזר כותב מהראש, אלא דברים שראה ושמע.

למשל, השיר על הסנדלר.

הסנדלר העני היה בטל ממלאכה ימים רבים, ועל כן לא השׂתכר מאומה. היה מהלך ומשתדל למצוא עבודה, ולא מצא. לבסוף זכה בהזמנה ומאוד שמח. אלא שלתפירת נעליים דרוש עור, ואת העור צריך לקנות, ומנַין יקח כסף לקניית העור? הלך הסנדלר אל מכרים, ביקש הלוואה. אלה לא רצו להלוות, ואלה לא יכלו לפי שהם עניים בעצמם וכסף אין להם. הלך לבקש מקדמה מהמזמין לשם קניית העור, אך הלה לא נתן. ולא ניתן לסנדלר לתפור את הנעליים – המסכן, המסכן, המסכן.

עוזר מכיר את הסנדלר, כי הם גרים יחדיו. עוזר זוכר, כיצד התהלך האיש בטל, כיצד קיבל את העבודה, כיצד טרח להשיג כסף ולא קיבלו. עוזר זוכר כל אלה וכתב על כך שיר…

השיר השני – על נפח, ההולם יום ולילה בפטישו על הברזל הקשה, והפטיש שר לו על אושרם של הבריות.

גם את הנפח הזה ראה עוזר כאשר הלכנו אל טחנת־המים, ובדרך נכנסנו למפּחה. הנפח הלם בפטישו בברזל המלובן, כדי להראות לנערים איך עושים פּרסות לסוסים. הכל ראו, אך עוזר בלבד כתב שיר. הוא בלבד שמע בהלמות הפטיש מנגינה, שיר על אושרו של אדם, כי רק הוא היה משורר…

כתב עוזר שיר על היער, שבו אדם חולה מבריא ומתחזק. אלא שלא הכל יכולים לגור ביער, ועל כן הם חיוורים ועצובים.

במי הגה המשורר הקטן כאשר כתב שיר זה?

בוודאי באביו הגה.

אביו של עוזר עושה חבלים לקפיצה, מושכות, חגורות וקישוטים לשמלות. כאשר היה בריא, השׂתכר הרבה ושלח את בתו לבית־הספר. אבל עכשיו הוא משתעל, ולצאת ליער, שבו היה עשוי להחלים, נבצר ממנו.

גם היום הם מרבים להיזכר בימים הטובים שחלפו, כאשר ביקרה הבת בבית־הספר, והמורה היתה טובה, טובה מאוד, והילדים כה אהבו אותה. עתה אבא חולה, את בית־הספר של המורה סגרו, כי היא נסעה הרחק, לאמריקה. ובוודאי הילדים אוהבים אותה שם.

הה, מה רב חשקו של עוזר ללמוד!

אין עוזר אוהב משחקים רעשניים, אך מאזין ברצון לסיפורים מעניינים. יודע הוא כי המדריך אוהב אותו, אך לעולם לא יבקש דגלון, או כדור, או מזלג יפה, או נשיקת־לחם. אביו של עוזר, הוא עצמו, האחות הבכירה, האם – כולם גאים, אינם אוהבים לבקש, ואינם רוצים.

כששכבה אחותו הקטנה של עוזר בבית־החולים, רצו לבקר אצלה יום־יום.

– אי־אפשר. רק שלוש פעמים בשבוע מותר לבקר אצל ילדים חולים. אם אסור לבקר יותר מזה, אין עצה. ודאי זה הדין, ובוודאי מוטב כך לחולים.

פעם אחת בא עוזר לבית־החולים והביא לאחותו חופן ענבים. סוכריות לא הביא. כי הקטנה חולה ואסור לה לאכול סוכריות.

עומד לו עוזר ליד מיטת אחותו ואינו אומר דבר.

– אמור לה משהו, ברך אותה לשלום.

דמעות זולגות מעיניו של עוזר…

כשהלך וקרב יום השיבה לווארשה, שמחו הנערים כי ישובו לראות את ההורים ובני־המשפחה ויספרו הכל: מה עשו בכפר, כיצד רחצו, שיחקו, הגנו על המבצר. עוזר כתב אז את השיר האחרון שלו בקייטנה:

“שמחים הילדים שחוזרים הביתה, להחליף את ירקוּת היער בקירות טחובים. הפרחים צוחקים אל השמש, אך מחכה להם החורף, ואז יִבּלו”.

בעיקר אוהב עוזר לכתוב על הקיץ, כאשר חם, השמש מאירה והפרחים פורחים. את החורף אינו אוהב, כי עצוב הוא.

 

פרק עשרים־וחמישה    🔗

הפתעה – השקיעה האחרונה והאגדה האחרונה

ביקשו הנערים שלא נלך לפאת היער הימנית, כי שם תבוא בערב הפתעה. הם נושאים משהו, מתקינים משהו, וכשהכל יהיה מוכן, יקראו לנו. כפי הנראה, רבה המלאכה בהכנת ההפתעה, שכן תושלם רק לפנות ערב. שני מטאטאים נאלץ להשאיל להם יוּזף. בזכות זו ירשו לו להקדים ולראות את ההפתעה, בתנאי שלא יספר דבר למורים.

זה היום האחרון לקייטנה, והכל כבר מדברים על וארשה בלבד.

טוֹפּציוֹ השאיר יונים בווארשה, האם לא נמלטו? אמו של שידלובסקי חלתה, האם החלימה? טוֹפּציוֹ מתפאר, שהוא יודע לנשוף עשן־סיגריה מהאף, להטיל פרוסת לחם באוויר ולתפוס אותה בפה. פּליוואק יודע להניח את רגלו על ראשו, ולסנן יריקה מבין שיניו למרחוק. פרידמן שורק באצבע אחת, ויודע להפשיל את שמורת עינו, דבר הנראה איום ונורא.

הכל היום אחרון: רחיצה אחרונה בנהר, וארוחת־צהריים אחרונה. בצלחות נותר חלק רב מהדייסה, וגם לא כל החלב נשתה. כיצד אפשר לאכול דייסה, אם מחר נוסעים הביתה?

מחמש בבוקר קראה הקוקיה לפרידה:

– קו־קו, שלום ילדים, קו־קו, איני יודעת לשיר יפה, ונפרדת מכם כפי שאני יודעת, בקצרה ובלבביות.

הנערים כבר לבשו את בגדיהם, והעיניים מסרבות להאמין, כי טירמן, פרידנסון, צ’ארנצקי לובשים קאפּוטות ארוכות. לסוֹבּוּל הקטן חליפה יפה, ושני כוכבי־זהב בצווארונו, מזה ומזה. כך קישטה אותו לדרך אחותו התופרת.

הנערים מצחצחים את נעליהם, כדי שתהיה הופעתם בתחנת־הרכבת נאה.

ילדים טובים, אהובים, רבים הייתם כאן, ואף על פי שעוללתם תעלולים בלי הרף, לא עשיתם כל מעשה רע באמת. מה חביבים אתם בעיסוק המשותף והתואם הזה, כדי להיפרד מעלינו בהפתעה.

– המורה, כבר!

– המורה, ההפתעה מוכנה!

בפאת היער הימנית, שבה נפרדו יום־יום משקיעות יפות, בנו הנערים קן גדול מענפים, אבנים ועפר, הקיפו אותו במחטי־אורן, ריפדו בטחב רך ועיטרו בפרחים.

– קן חסידה!

– לא קן אלא תא־בתיאטרון – אומר אחד היודע תיאטרון מהו, כי אביו חרט וקיבל פעם אחת עבודה בתיאטרון.

שקיעת השמש האחרונה.

השמש איבדה את קרניה, ועננת צרה חצתה את כדורה לשניים.

– שקיעת השמש האחרונה – אמרו הנערים.

מחר כבר יהיו בווארשה, ושם אין השמש שוקעת כלל.

בווארשה אין שקיעת־שמש, אלא שבשעת הדמדומים מופיע ברחוב אדם הנושא מקל ארוך ומדליק פנסים צהובים, מכוערים. אדם זה עובר ממדרכה אחת לשניה, תמיד לבושו כהה ודל, ואת פניו אין רואים בצל. הוא ההופך בעיר יום ללילה.

ואילו במיכאלובקה מכבה את היום ומדליקה את הלילה שמש בשׂלמת ארגמן. השמש מנמיכה והולכת, צוללת אל מתחת לאדמה ונעלמת, פּיסה־פּיסה.

– כבר – אומרים אחדים.

– עדיין לא.

הנה היא כבר מאירה ככוכב בלבד, כניצוץ קטן.

בערב אחרון זה, בשעת שקיעה אחרונה נולדה האגדה האחרונה בקייטנה, אגדה מופלאה ובלתי־גמורה:

אולי לא נשוב כלל לווארשה? אולי נֵעָרך בזוגות, נקח דגלונים, נפצח בשיר־לכת ונצא לדרך?

– לאן?

– אל השמש.

ארוכה תהיה הדרך. ומה בכך? נישן בשדה, ונעבוד כדי מחייתנו. בכפר אחד ינגן השל בכינור, והאיכרים יתנו חלב. בכפר שני יקרא עוזר שיר, או שיספר אהרן אגדה מעניינת, ואנשים יתנו לנו לחם. במקום אחר נשיר, או שנעזור בעבודת־השדה.

בשביל ויינראוּך הקיטע נכין עגלה עשויה לוחות, וכשיתעייף, נסיע אותו.

“נלך זמן רב, זמן רב, נלך ונלך, נשוב ונלך…”

– ומה אז? – קצרה רוחם של הנערים.

אלא שנצטלצל הפעמון הקורא לארוחת־הערב האחרונה, והאגדה לא באה אל סיומה.

ולמחרת כבר היינו בדרך לווארשה.