הים רבץ רדוד, בהיסח־כוח, כעסוק במקום אחר ואינו מתענין בחוף הזה. הגלים לא היו גלים של ממש, וקולם נשמע בקושי. בחור מלוח־רגלים שירד מדשדש אל החוף בטפיחת־כפות להתיר סירה שטוחה, משך אליו את עיני השנים שבחוף, מפני שנוכחות הים לא היתה מורגשת בשעה זו, ולכל נוכחות־אדם היה משקל של סקרנות יותר ממידתה. הבחור דחף את הסירה, זינק עליה והפליג. נצנוצים קטנים בהקו פה־ושם על המים הרדודים, לפעמים מתחברים לרצועות. אור נמוך עמד על שברי דר שבחול. ריח רקבובית גבר על ריחה המתמשך של המלחה הארוכה.
השנים לא היו מעולם בחוף הזה, מפרץ קטן ולא נקי ביותר, שלא בדרך מכוניות הקיטנים. העונה, בעצם, טרם התחילה. האשה שבחוף הרימה ידה, כמבקשת למצוא את כיוון הרוח. כבת ארבעים וחמש היתה, גבוהה, צנומה כנערה, לבושת ביקיני, שערה זהוב־כהה, עשוי היטב. בעלה רבץ על בטנו לצדה אף הוא גבוה ארך־גפיים, אך עורו לא נשזף בנקל, כשומר על לבנונית נקיה מאד, מפונקת כלשהו. שיער־שיבה דליל נזדהרר ברוח הקלה על ראשו. נראו כזוג, שבלי־משים אדם מחפש לידם שנים־שלשה כלבים גדולים, ואוטו גדול, ובית עם גנן. היה אמנם אוטו גדול, וגם בית וגנן, אך כלבים לא היו. לא פעם אמרו לה: – אֶריקה, למה את לא רוצה כלב בבית? הנה מוכרים בהרצליה גורים של שפהרד גרמני.
– לא. לא, אל כלב צריך להתקשר, וזה יהיה כמו הודאה בעקרות שלנו. כלב במקום ילד. מוטב שום דבר.
עשרים וחמש שנים לפני־כן מילטו אותה במיני דרכים, עד שהגיעה אל קרובים באמריקה הדרומית, ושם, בודדה לגמרי מקרוב, מכר או לשון, קיבלה עליה את דיני המקום, אלא שהשמינה כחבית ולא הצליחו לרפאה משומנה. בציתנות גמורה אכלה יוגורטים ועגבניות ימים רצופים. שיחקה טניס וכדורת, ומחוג־המאזנים לא זע. ציתה, והחזיקה בשלה. נימוסית, חרוצה, ושמנה מאד, הגיעה אחרי המלחמה לאנגליה, אל קרובים אחרים, ותוך זמן לא־רב הפתיעה את כולם בנישואים מהירים שנישאה לקרוב־משפחה רחוק. מבוגר ממנה בעשרים שנה לפחות, אלמן סוחר מן הארץ ושמו מאיר, ששהה בליברפול בגלל עסקים. נראה שלא נשאר בה כוח לעצמאות ולכל אותן מלחמות והתמודדויות ועימותים שאדם חייב בהם כשהוא לבדו. היו אלה נישואים של הכרת־טובה ולא של חשבון ותוך שנה, שנתיים, התקלף מעליה קיר־המגן השומני, והתגלה שהיא בעצם אשה נאה מאד.
מאיר והיא העריצו זה את זו. ילדים לא היו להם; הוא סירב בכל תוקף. ראשית, טען, זקן הוא מדי, ולו בן מנישואיו הראשונים, וגם נכדה. שנית, עצם המחשבה פן יבולע לאריקה על ידי הריון או לידה בלתי תקינה, היתה בלתי נסבלת בעיניו. נדמה לו שחייב הוא לקיים אותה, ובה את כל משפחתו שאיננה, מיטב הקיום והפינוק והטיפוח, חוב שנטל על עצמו לכל החיים. המכרים היו מתלוצצים הרבה בסיפורים איך מאיר משתולל כאשר לאריקה יש נזלת, אבל מאיר ראה בכל עליה במדחום סכנה שלא ראה איש זולתו. לפעמים היה פונה אליה אז בשרידי הפולנית המגומגמת, שכבר שכחו שניהם, והיא השתדלה לענות.
– אני הבת שלו והוא הבן שלי, – היתה אומרת לידידיה בחיוך עצוב במקצת. כיון שלא חלו עליה חובות של אמהוּת, ראתה עצמה חייבת יותר בחובות של אשה. מאיר היה כל עולמה. באותה מידה של חריצות שקטה שאפיינה אותה, למדה לנהל את ביתו, לארח, להתלבש, לענוד תכשיטים, לקנות מתנות לילדי ידידים, שכל ימי ההולדת שלהם רשומים בפנקסה, להשתתף – ולא יותר מדי – בעניינים של צדקה, ללמוד מדי פעם בקורס זה או אחר מטעם האוניברסיטה. יוצאת־דופן היתה בחליפתה. בהליכותיה, בין הסטודנטיות הגמלוניות באפודות צמר, שעורן מחוטט ולגופן עוד אין צורה. אבל לא הפריעה לאיש. מצטנעת היתה בתוך הקולניות שלהם, ולומדת.
היתה היחידה מבין חברותיה שלא היתה לה עוזרת מעולם. בעצמה עבדה בבית, ואי אפשר היה להזיז אותה מעקשנותה בנקודה זו.
– מה כבר יש לי לעשות, אי אפשר להיות לגמרי־פרזיט, ובגינה לא אני עובדת, אלא גנן. אין לי כשרון לזה. אצלי שום דבר לא צומח.
אריקה פחדה מהצמחים: פחדה לגזום ולקטום ולקלטר, פן תקלקל בדרך סתומה את הכל. שנים אחדות עברו עד אשר השתכנעה שגיזום הורדים בעונתם הוא ענין טוב ולא רע. תמיד נתקפה חשש, בראותה בבוקר חורפי אחד את השיח הגזום, הנראה כמת, ואי־אימון זה לא עבר עד לפריחה החדשה באביב: נוּ, בכל זאת זה חי.
אפילו פרחי־קיטוף לבית מבקשת היתה מהגנן שיוריד לה: אני לא יודעת איפה קוטמים, רעדו ידיה.
פעם נתנה מכרה שלה תינוק בחיקה, שתחזיק אותו כמה דקות עד שהיא תחמם את ארוחתו, ואריקה ישבה כבול־עץ, פוחדת לזוז, וכאשר התינוק שיהק, נתקפה אימה:
– הוא חולה, קחי אותו ממני!
חברתה צחקה לה שעה ארוכה, ואריקה הסמיקה תמיד לזכר הסיפור. לא מבינה בתינוקות, אמרה בעצב. אבל מתנות תמיד הביאה לו, בלב חפץ, כדודה עשירה.
אחר כך למדה הנהלת חשבונות, לעזור לבעלה. מאיר התנגד תחילה:
– מה יש לך להתעסק עם השעמום הזה.
לימים ראה שהיא באמת עזר־כנגדו, ובעצמו התחיל להביא הביתה בערב גליונות וטורים לבדיקה.
– אשה חרוצה, אריקה, – היו גומרים את ההלל.
– לילדה אחרת יש בובות, והיא משחקת בחריצות שלה, – אמר פעם מאיר, ואחר כך הלך אליה ושם כפו על ערפה.
פעמים היה מחליף לה את משחקי השקידה שלה במשהו מרתק יותר: נסיעה לחוץ־לארץ, שהייה במלון יקר, פעם אחת אפילו סאפארי, אמנם לא היקר ביותר, ואף לא ארוך, אך בכל זאת סאפארי מכובד בהחלט. אריקה אהבה נסיעות אלה עם מאיר. היתה אז לגמרי־אתו, כל היום. לארוחות־ערב היו יורדים יד־ביד. לפעמים דמו לצמד שבקברט: תמיד מחייכים זה אל זו, קשובים זה לזו בהפרזה, ממהרים להדליק זה לזו סיגריות, להגיש לחם או עתון.
מאיר, איש טוב, מגרעת אחת נמצאה בו: לא ידע מתי להפסיק לדבר. אוהב היה להפגין את זכרונו הטוב ואת הידיעות האנציקלופדיות שלו. ידע בדיוק כמה חידקים מצויים במטר מעוקב של אויר בתל־אביב, לעומת ירושלים, למשל; וכל כמה זמן יש בצורת ביוון, וכמה תושבים בואנקובר. כל שליטתו בעולם היתה בעזרת אינפורמציה, כמויות גדולות של אינפורמציה; תמיד למד עוד ועוד פרטים, משנן בעל־פה אפילו פרוספקטים של חברות תעופה, ולא יכול היה להבין שבני־אדם בעוונותיהם הרבים אינם מעונינים בכל כך הרבה אינפורמציה.
– מאיר, עזוב, – היה מישהו אומר בטוב־לב, כשהיה מפליג בהרצאותיו, – למי זה חשוב כמה חברי פרלמנט בנאירובי.
– אבל זה חשוב, – היה מאיר אומר, – חשוב להבין את העולם שבו אנו חיים, לא? מה כבר מענין אותך יותר, כמה עלתה השמלה של אשתך? קצת אופקים, רבונו של עולם.
מי שלא התענין, נראה בעיניו כרשלן,העשוי להמיט סכנה על עצמו בשל רשלנות זו.
* * *
הם רבצו עתה על שפת־הים, בשל רצון של אריקה להתחיל להשתזף, אף כי עוד לא היה חם כלל. מאיר התלוצץ שכבר אין לה סבלנות להמתין עד שתוכל להיראות בביקיני האיטלקי שלה. אבל אחר כך חישב ומצא שיש משהו מועיל לבריאות באוֹזוֹן שבאיזור החוף, קצת יותר מאשר בביתם, ונתרצה לה. הם ירדו לחוף שלא הכירו עדיין, מופרד על ידי סלעי כורכר מחוף הרחצה הרגיל, הוא נושם לפי תורת היוגה והיא משזפת את עורה.
רחוק, מתחת לשיחים, רבצו שני בחורים ובחורה, לבושים אפודות צבעונין. הבחורה היתה בלונדית מצובעת מאד, קולנית מאד, פחוסה ודחוסה כמו ערימה של גלילי אריגים זה על גבי זה. חולצתה חשפה עור אדמדם, עבה מאד. את חפתי הג’ינס קיפלה גבוה על רגליה השריריות. היה בטחון צעקני בכל תנועותיה, כאומרת שאף אחד, אף פעם,לא יגיד לה מה לעשות. אריקה הניחה שהיא בעלתו העצמאית־לגמרי של קיוסק או של בית־קפה זעיר ביפו, ואיש לא יסדר אותה, זולת גבר אחד, יפה וחלש, שישמש בבוּאה לרעב־ההתמכרות שלה, והוא ייהנה מכל חסכונותיה ולא ישאיר לה פרוטה. היא ודאי תקרא לכך בשם “הגורל שלה”, סברה אריקה, ובלשה לראות אם יש בקרבת הנערה בחור המתאים לניחוש שלה.
אחד הבחורים נראה רגיל בהחלט, לא גבוה, משופם כלשהו, ודאי מכונאי של מוסך. דוקא הוא שנראה כחברה של הנערה: היתה בעלתנות ותיקה בצורה בה שפך מפלי־חול קטנים על רגליה. השני לא נראה בבירור, עד שקם; אך משקם, עצרה אריקה את נשימתה לרגע. הוא היה בנוי להלל, שלם ותמיר כאגרטל חי. כל גופו היה מתואם, הרמוני, בנוי מדויק־מדויק, מתוח, חתולי, מעוט־תנועה. היפוכה של להיטות, היפוכה של עצבנות. תכונה של עיצור מכוון נמצאה בכל תנועותיו, יופי מופגן שאינו מראה כוחו, עוצר ומאיט, עד שכל הכוח נדרך בבת אחת. אריקה התקשתה להסיר עיניה מעליו. גבוה ואדיש הביט בים.
היתה זו דוקא הבחורה שהרגישה במבטיה של האשה הבוגרת, והפנתה את תשומת לב הבחורים לכך בקול רם. הבחור הגבוה הסתובב לאט והביט בה. אריקה לא הסבה עיניה מנגד, נהפוך: בהולם־לב, כעושה מעשה אסור, התרוממה מעט והעבירה יד בשערה העשוי. טבעת־ענק יחידה שענדה נצנצה מתוך סבך־השיער.
לא עבר זמן רב והבחור זע, בעצלות אטית ולא אכפתית, שרק גברים יפים מאד מסוגלים לה. ובחצי נמנום, בעפעפים כבדים מושפלים, קרב אל מקום מרבצם של אריקה ומאיר. פוסע היה מהמותן, בלי כרכור או ערסול של ברך.
– סליחה – גברת – אולי – את – יודעת – מה – השעה.
לא התאמץ אפילו לחפש פניה מקורית יותר, ואריקה נהנתה מכך. הכל בו היה לפי רוחה, גם החוטם שנראה כשבור באמצעו, גם הקלסתר המזוות, גם העינים העצומות כלשהו, המסתירות כוחן, גם הקול הנמוך, המזכיר נחושת רקועה. פיו עיצב כל אות ואות כאילו משקלה כבד. גם בדיבורו היה אותו עיצור של עשירית־שניה, אותה עצלות־כביכול, שאריקה נענתה לה כל כך. האיטה אף היא את דיבורה.
– שלוש ועשרים. המים עוד קרים, נכון?
זויות הקלסתר נשתברו ברמז־חיוך. הוא לא השיב. חזר למקומו, מותח שרירי גבו הארוכים מול עיניה.
אריקה לא ידעה מה היא רוצה בעצם. היה בה יצר שלא נשלט לה כל־צרכו, לרתק את הבחור הזר. בידיעה מלאה שהיא עושה מעשה בלתי־אפשרי, הרימה רגל אחת, מתחה אותה היטב, והחלה מורחת עליה משחת שיזוף, באיטיות לטפנית, מכוונת. הבהונות נעו לאיטן באויר.
מאיר התהפך על גבו: – בואי אעזור לך למרוח.
– לא, אתה לא, – נחרדה.
– למה לא? תני.
מאיר לא ידע כלל שהוא משתתף עתה בהצגה, שבה צופים השלשה מרחוק. לאט־לאט, כמצוות אשתו, החל מושח את רגלה האחת, אחר כך את השניה, ביסודיות, מעגל כפו על הברך, מקמר אותה בקיעור, מושח ארוכות את שריר הירך, מפנק את הקרסול. במחנק־רויה של נצחון ראתה שהבחור הזר מעביר את לשונו על שפתיו.
לשנות את החיים, – חשבה בפראות, – לשנות את החיים, – הפיתוי היחיד ששום אדם אינו יכול לעמוד בו. גרונה נסגר לגמרי.
– יותר לאט, – הצרידה למאיר. משנסתימה המריחה, רבצה על גבה לרגע, תשושה מעוצמת הפיתוי שעבר בה. היתה הפסקה, אבל לא הפסקה ממושכת. השלשה המשיכו להביט בה ובמאיר, מצפים, בסבלנות, כילדים שבאו לקרקס. שלשה פנים פנו לעברה, בפה פעור במקצת, כאומרים: נו המשיכי, המשיכי, תורך.
היא הוציאה מארנקה מברשת־שיער, והחלה מברישה את שערה לאט, זוקרת את החזה. עכשיו, עכשיו, חשבה אריקה בפראות, עכשיו ישתנה הכל. ואמנם, כאלו נדברו, קמו כל השלשה בבת אחת וקרבו אליהם.
הם נעצרו לפני אריקה ומאיר, מפוסקים, מסוכנים.
–יללה, – אמר הבחור הנמוך, – תביאי את הטבעת הזאת. ואת השעון גם כן. חת־שתים.
מאיר השמיע צעקה קלה. ניסה להתרומם ולחסות בימינו על אריקה, אבל הבחור הנמוך בעט בכתפו.
– תשתוק אתה גם כן. תביא את השעון שלך והכסף. יללה מהר, אין לנו זמן לבזבז עליך כל היום.
אריקה פשטה את העדיים והושיטה ידה לאט לעבר הבחור היפה, שעדיין לא הסירה עיניה מעליו. אך הבחורה הקדימה את ידה בתנועה מהירה, בקיאה, וחטפה את מלוא החופן.
– תסתכלי איזה ביקיני יש לה לזאת, – אמר הבחור הנמוך, – רוצה את הביקיני הזה, נעמי? בטח שווה איזה מאה לירות, זה לא מפה.
– איפה אני אשים אותו, על האצבע הקטנה שלי? – כעסה נעמי. – יללה,דוֹד, למה אתה מחכה, אתה רוצה שנשבור לך את הראש בטעות? תביא כבר את הארנק, תביא.
מאיר, חיוור, הצביע על ארנקו המוטל במרחק־מה, והבחור היפה התכופף בבת אחת כספורטאי, וחפן אותו.
– מה אתה מתמזמז שם, חושב אולי שיבוא שוטר בינתיים? לחוף הזה אף כלב מת לא בא, רק אנחנו. זה החוף שלנו. שום משטרה אין פה.
מאיר, החש היטב בפגיעוּת הנוראה של אנשים עירומים־למחצה בפני אנשים לבושים ונעולים, נתן לה את השעון. הבעיטה העלתה בו קיא, ובלע אותו.
כבר כמעט הסתלקו, אלא שהבחור הגבוה עצר אותם בתנועת־יד:
– רגע.
בידים טובות כמעט חושניות, הפשיט את הביקיני מעל אריקה.
– בשביל מי זה? – כעסה הבחורה. – שוב פעם תביא בשביל סימונה?
– לא עסקך.
– כן עסקי. תראה שכן עסקי. פה, פה, ביד שלי אני מחזיקה אותה. וגם אותך. רק תעיז.
– בכל אופן הזקנה לא שווה את זה, – אמר בשקט. – מייד אין איטלי, – קרא, ואחר כך קיפל את הביקיני ונתנו בכיסו.
הבחור הנמוך, ליתר בטחון, הוסיף עוד בעיטה בצלעותיו של מאיר, שהשמיעו קול פצפוץ שטוח.
אריקה צעקה:
עזוב אותו! אתה לא מתביש?
– שקט, סבתא, – אמר הבחור הנמוך, ובן־רגע הסתלקו שלשתם, נעלמו בערימות הכורכר והשיחים כלא היו.
עירומה וחיורת גחנה מעל מאיר. הוא השתעל קצת, אך התרומם.
– הם הלכו?
– הלכו.
חבקה אותו בשתי ידיה, אך הוא הזיז אותה הצדה, להרחיב נשימתו.
– לא נורא, אריקה, כמה חבורות וזה הכל. היה יותר גרוע כשהערבים הרביצו לי ביפו בשלושים־וחמש.
בגניחה הושיט ידו אל מעיל־הרחצה שלו ונתן אותו לאריקה שתתלבש.
– בואי, ניסע ישר למשטרה.
– למה לא רצית שאלמד לנהוג? – הטיחה לעומתו.
– כי לא צריך; הנה, אני בסדר גמור. – התישב ליד ההגה, נושם נשימות שטוחות מפני הכאב.
במשטרה מסרו תיאורים. לא, לא הכירו את האנשים האלה מקודם, לא, כמובן שלא היה כל מגע עמהם. כן, הם הופיעו פתאום, בלי פרובוקציה, והתנפלו. אריקה תיארה את הבחורה ואת הבחור הנמוך. מאיר תיאר את הגבוה:
– נראה כאלו לוקח סמים. בקושי פותח את העינים. הכל אצלו לאט, לאט.
במשטרה אמרו שלפי התאור אין השלשה נמנים עם הפושעים המוכרים, ונראה כי היה כאן מעשה עברינות של חובבים, או של עבריני־גבול. מכל מקום זה תיאורם הראשון במשטרה, “וודאי לא אחרון”, נאנח הקצין החוקר. הוא דאג ששוטרת תביא חולצה וחצאית לאריקה בהשאלה, עד לבית. בגדי השוטרת הדיפו ריח כלור והיו יותר מדי מגוהצים, אריקה רעדה, גם אחרי שרופא בדק את מאיר. אחרי טבילה באמבט, שכבה בתוך ביתה המסוגר ורעדה.
זמן קצר אחרי מעשה זה נסעו מאיר ואריקה לפנסיון בגשטאד, בשויצריה, ומשחזרו משם, הרגישו הכל שאריקה חדלה לשמור על דיאטה. שלשה חדשים אחרי שובה היתה שוב שמנה מאד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.