מרגלית עזר הפכה למלכה כחמישה ימים אחרי שובה לארץ. היא חזרה מצרפת בגפה, מבלי להודיע לאיש על בואה, כי בעלה אבנר נשאר בפריז בחברת נערה אחת, ומרגלית רצתה להמנע משאלות שיכריחו גם אותה לקבוע עמדה ולדעת מה יקרה הלאה. משפחתה, שבט ספרדי מסועף, ודאי היתה רועשת רעש גדול, העלול להסתיר את עצם העניין, שלא היה ראוי להפתר ברעש, – רק מפני שהרעש הוא דרכן של משפחות גדולות ומבוססות. הגיעה, איפוא, בהחבא כמעט, בטיסה ארוכה, שמעטים בה הסיכויים לפגוש מכרים, וחזרה לדירה במונית. אחר הצהרים, מבלי לפרוק את חפציה, הלכה אל המוסד האוניברסיטאי שב עבדה לפני הנסיעה, במקצועה כמתמטיקאית, ושם התפלאו מאוד על שובה הפתאומי, נבוכו מאד, ואמרו לה שמאחר שלא הודיעה מעולם על כוונת שובה, ניתנה משרתה לאדם אחר, אב לילדים, שלא יתכן לפטרו. התאזרי בסבלנות, אמרו לה, עכשיו קשה לאקדימאים, תוך חצי שנה אולי יסתדר משהו.

מרגלית, אף שנסעה בשעתה לצרפת בעטיו של בעלה, חשה תמיד כשיכת מאד לאותו מוסד, אולי מפני שלא עבדה כמעט במקום אחר אלא שם, והופתעה לשמוע שאין שיכותה למקום שיכות־קבע טבעית, כפי שנדמה היה לה תמיד; אך לא היה מקום לויכוח, ודאי לא לפני שהיה סיפק בידה לערוך את יחסה מחדש. יצאה משם כנזופה וחזרה לדירה.

לא אבתה בשום מגע עם אנשים, מוכרים או בלתי מוכרים. בתחושה של מציאות דקה, זהירה, קו שיווי־משקל מסוכן של מציאות, המורכב על פני חוסר־מציאות מוחלט, קבעה לעצמה סדר־יום בשיפוץ הבית שהוזנח, ומיום בואה החלה מקרצפת, מתקנת, צובעת, מחממת ארוחה, ישנה. ישנה הרבה מאד. בנתה לעצמה דמאי־חיים בשני חדרי הדירה, וכל ירידה הכרחית למטה, אל הרחוב, היתה בגדר טיפוס מייגע על ארבע בשיפוע תלול מאד, קשה מאד. מיעטה, איפוא, לרדת. נהנית היתה בעת העבודה, שרה לעצמה, פעמים שורקת, שותה בצמאון את השמש המתעצמת והולכת יום־יום, כי עצמותיה היו כקפואות מן הקור האירופי. אך מעבר להגיון של סיוד או כביסת שטיח או פתיחת קופסת שימורים לארוחתה, לא עסקה מאודה במאום; דומה אסור לה למעוד מעבר לכל אלה, פן לא תהיה לה תקומה. בכל מדרך כף־רגלה היתה כנוגעת בעצמה־האחרת, האורבת לה במהופך מתחת לרצפת החדר. דורכת היתה איפוא בחזקה. רק ענין אחד הפתיע אותה: שכחה את דרכי הבית, שכחה את מקום התקעים ומתגי החשמל, וידה היתה מגששת לא־אחת על פני קיר חלק; שכחה את כיווני התריס על ציריו, את כיוון פתיחת הדלת ואת אביזרי המים החמים, עד שיומה נעשה רצוף בהלות קטנות. ענין זה לא רק שלא חלף עם הימים, אלא הלך ונתחזק, ולא פעם היתה מתעוררת בלילה לקול חרחור וגרגור בצינורות, שפעם היה מוּכּר לה היטב ועתה נשתכח, והיא מבוהלת בכל פעם יותר. בבוקר השלישי לבואה מצאה שלא סגרה את דלת הבית בלכתה לישון, ובקומה נראה מולה חלל חדר המדרגות, מראה בלתי רגיל לעת יקיצה, ומדריך את המנוחה.

מה יעשה לי זר, חשבה לאחר שנרגעה, הסכנה היא תמיד בקרוב ולא בזר.

ביום החמישי לבואה נתברר לה, שלא יהיה מנוס מן היציאה לרחוב המרכזי, כדי לקנות בד חדש לוילונות שדהו ונתרפטו בהעדרה. לפנות ערב יצאה ככפויה, פוסעת מעדנות, וסיגלה לעצמה כעין לחש: תלך כל הזמן בצד ימין של המדרכה, קרוב לקירות הבתים, לא תפגוש איש. הלכה איפוא צמודה לבתים, מונה לעצמה בלחש סדרות של מספרים והולכת לקצבם, עשרה־עשרה. וכאשר עברה את המאה ואת המאה וחמשים, נתקפה תחושת נצחון: הנה, אין היא פוגשת איש.

כעבור כמה דקות נטפל אליה בחור מן הפרחחים. מרחוק לא נראה אַלים דוקא, בחור צנום ושזוף מאלה שגוררים סירות שטוחות בחוף־הים ורגליהם מלוחות תמיד. עבר על פניה והציף אותה במתכוון ריח של עשן־סיגריה, לוחש דברי גסות. מרגלית עזר הקפיאה פניה והרחיקה עצמה משם, נאטמת כאלו לא אירע דבר. ודווקא אטימות זו שלה עוררה, כנראה, את חמתו, כי נפנה ללכת אחריה, קרוב מאד, קרוב עד שיכלה לחוש מבעד לשמלתה הדקה בהדף החום המפכפך בעוז מתוכו, יבש וחריף, כריחו של תבלין. הדבר המאיים ביותר שבו היה שדיחק אותה מן הצד הימני שלה, הצד בו בחרה כמגן לעצמה. הבחור המשיך לדבר דברים להוטים באזניה, נשימתו שרקנית וחטופה; ובבת אחת, לפני שהבין מה קרה, ירדה לכביש וחצתה את הרחוב, חותכת את דרכו. עד שתפס, כבר עבר זרם המכוניות והפריד אותה ממנו. מרגלית עזר מצאה את עצמה עתה בצד זר של הרחוב, כאלו התהפכה לה בבואה במראה, ולא מיד נסתגלה לבוהק החלונות משמאל ולכיוון השונה של פני ההולכים. הלכה עוד מרחק מה, עד שהפנתה ראשה לראות היכן הוא. יפה היה למדי, רחוץ־ים, עורו חם, חוצפת־קיום של מה־תעשו־לי במתנים הדקות, החגורות היטב. מה היה מגלה לה שאינה יודעת, איזה קצוות של כלימה או של חשק? טומאתו נראתה לה לפתע, המעגל הסגור שלו שהוא מרכזו והוא היקפו, וגם את שמו אין צורך לדעת. למה לא, חשבה, למה לא להכיר כל מה שיש בו ואחר כך להרוג אותו? הרי אני מלכה, הכל לשירותי, אם רק אחפוץ.

הכל נראה לה עתה פשוט לאין־ערוך יותר. מרגע בו החליטה על מלכותה, נתפוגג רובד של מועקה, כאותו פתרון שאדם מגיע אליו בחלום וצוחק מרוב הקלה. מסתמא זה כל מה שהיה דרוש לה. נכנסה לחנות של אריגים ופקדה לתת לה את האריג אשר בחרה. החבילה בידה, יצאה להלך לאט בין ההמונים, משקיפה על הרחוב וצעדה מדוד. מכרה משכבר הימים נזדמנה מולה, מוליכה ילד, וביקשה לברכה לשלום בשמחה, אך פניה האטומים והבוהים של מרגלית, יחד עם התסרוקת החדשה, הביאוה במבוכה, כאלו שגתה; הסמיקה ונתרחקה מהר. מרגלית לא ראתה אותה כלל. בקצה הרחוב עלה רצון מלפניה לחזור הביתה ולנוח. חוש מציאות שנותר עמה, לא בסתירה לתחושת המלכות אלא במקביל לה, אמר לה בעת עלותה במדרגות שהיא, כנראה, חולה מאד. חשה ברע. איני רוצה לראות איש, אמרה מרגלית עזר למשרתים, נעלה את הדלת ושכבה בבגדיה, מתכסה בתנועה אטית וארוכה אחת, שאחריה לא היו תנועות. אוקינוס של פריחת־הדר פרץ גלים־גלים מבעד לחלון, ומרגלית אמרה לעצמה בהערכה שאורגן לה לילה יפה, וכאשר תרגיש בטוב יותר, תודה למשתתפים. קלסתרה הספרדי מאד, הירקרק כלשהו, זרח לאור הלילה כאלו נמרחו העצמות הבולטות זרחן.

קצת אחרי חצות נתעוררה מרגלית עזר בהרגשה שהיא נחנקת. אך הרימה ראשה, ומיד פרץ מפיה קיא של שטף דם מאסיבי. ראה היה קל וכבד כאחד: לא היה לו משקל, אך לא יכלה לחזור ולהרימו. מרגלית עזר החלה חושבת עתה, חוזרת על כל מחשבה כמה וכמה פעמים עד שנתפסו לה הדברים, וככל שתכפו החזרות, כך נעשה הדבר ודאי יותר בעיניה. וכך במשך כמה רגעים ניקרה בה המחשבה, שלא דאגה מאז שובה לחדש את הביטוח הרפואי שלה, ונדמה היה לה כודאי לגמרי, שבלעדיו לא תוכל להתקבל בשום מקום, ולא תוכל להיעזר; כל הדלתות יינעלו בפניה בנימוס. כעבור זמן רב מאד עלה בדעתה לטלפן אל בנימין זילברשטין, מכר המשפחה, שהיה אמנם רופא עינים, אך מהיותו עובד בבית־חולים גדול, הניחה שיוכל לעזור לה. המאמץ ההגיוני עלה לה בכוחות רבים. שכבה עיפה. מי יעזור למרגלית המלכה, אמרה בקול דקיק, מי יבוא לעזרת מלכתו היחידה, שהיא בצרה גדולה.

חיכתה עד שש בבוקר, בהבהובים של הגיון ודמיון. בינתיים הכינה לעצמה כוס גדולה של קפה, מתוך מחשבה מנקרת נוספת שעליה להתחזק, אך דוקא משום כך שפכה כמות גדולה מדי של סוכר לתוך הקפה, שנעשה דיסה סמיכה, ואשר הביא עמו שטפון חדש. באמת יותר מדי דם בשביל החדר הקטן הזה, סברה בהגיון, כאילו נשאלה לדעתה.

ישבה עוד כמה דקות, מבקשת לחזור ולשכב, לחזור ולישון, אך האיצה בעצמה לחייג אל בנימין זילברשטין.

זה רווק היה, ולא צעיר, איש שמנמן המדבר בקיצור וביובש, קצר־ראי באורח קיצוני, המשמש כאלו הוכחה לתיאוריה האומרת שאדם משכלל תמיד אותו שטח, שבו סובל הוא מתורפה: רופא עינים ידוע היה, וכנראה גם טוב, הסבור – ואומר בפסקנות– שכל מחלותיו של אדם ניתנות לאבחון באמצעות העינים.

משזיהתה עצמה בטלפון, אמר:

– לא ידעתי שאתם כבר פה. מה קרה?

סיפרה לו.

– הגידי לאבנר שיקח אותך מיד במונית לבית החולים.

– אבנר בפריז.

שתק רגע, עד שנקלטה לו המשמעות, ואמר:

– אַת בדירה שלכם? חכי לי שם, אני מיד בא לקחת אותך. השאירי את הדלת פתוחה.

כוחה חזר אליה קמעא, והיתה בטוחה שאין צורך לפתוח את הדלת לפני בואו, אך עשתה כמצוותו, בביטול, כמטה חסד. אספה כמה חפצים, ואז ישבה בכורסה וידיה שעונות על המסעדים, גבה זקוף. השיחה עם בנימין זילברשטיין – שיחתה הראשונה עם אדם זה זמן רב – הצלילה אותה במקצת. ידעה שהיא חולה עתה מאד, ופחדה. בנימין זילברשטין בא תוך עשר דקות, בלתי גלוח, מדיף ריח של מי שטרם אכל, ופניו כעוסים. נוהג היה לכעוס על מצבים. לקח את הצרור.

– קדימה. הישעני עלי במדרגות, בלי גבורות.

אל תעשה ממני חולה, – אמרה, אך מיד נזדקפה ונשענה בהידור על זרועו. ירדו לאט, כראוי, וידה השמאלית, הפנויה, מחזיקה בשולי השמלה. במכונית הקיאה את נשמתה. הדם זיהם את המושב.

– יופי, – אמר דוקטור זילברשטיין, מביט בנעשה בלי חמלה. – עכשיו אַת מבינה למה אני לא רופא פנימי?

דבריו לא נגעו לה בכלל. הקפיאה פניה, מתעלמת מהכל, הצדודית המזרחית החדה שלה מופנית אל החלון, עד שהגיעו לבית החולים.

– יכולה ללכת כמה פסיעות?

– כן.

– השעני. אני מכניס אותך ישר למחלקה. את הרישום במיון נסדר אחר כך.

הושיב אותה בחדר קטן בכניסה, ואמר משהו לאחות. מרגלית עצמה עיניה, עד שחזר ועמד לפניה.

– את מנהל המחלקה לא תפסתי, אבל מסרתי אותך לידים טובות. יגאל בר־חמא תיכף יהיה פה. אל תבהלי שהוא צעיר, הוא הגאון־התורן שלהם. ואמרתי לו שיטפל בך טוב. – היסס: – סיפרתי לו קצת עליך.

– תודה, – אמרה בלי להניד שריר בפניה.

– טוב. אני הולך לרחוץ את האוטו.

כמעט מיד עם לכתו של רופא־העינים הופיע מעליה ראש הדומה לראשו של כדורגלן, או של מדריך־קיטנה, יותר מאשר רופא: שיער אדמוני בהיר, מקורזל מאד־מאד, קצרצר, המשווה לו תואר של בן לגזע מוזר, כאילו אפריקני־לבן; אזנים בולטות כאזני ספל, וחוטם מנומש מאד. רק מאוחר הרבה יותר הבחינה מרגלית בגליות הקמרונית, שבה נעשתה הצדודית שלו: גל לכל אחת מן השפתים הבולטות, הנפוחות במקצת, שקערורית עגולה תחת השפה התחתונה, גל מתרומם של סנטר. אפשר היה לציירו במחוגה. היה משהו מפסלי הסנטורים או הקיסרים הרומיים המאוחרים בקלסתר הזה, מוצק, חזק־שיער, חזק־חוטם, אפשר לחרוש בחוטם כזה, גוף רחב ולא גבוה, היושב על בסיסו כמשאית טעונה על גלגליה. ובאמת הוא מתערסל מעט בעמדו על כדורי העקבים. משהו שחצני בעמידתו. סנטרו וערפו רחב.

– שלום, – אמר, – זו אַת המציאה של דוקטור זילברשטין, אני מבין. מה המהומה?

אמרה בקצרה, בכבדות־לשון לאה, שלא נתעלמה מאוזניו ומעיניו הבולשות מהר. פוסחת היתה מבלי שהרגישה על מלות־חיבור בתוך משפטיה, ונתרכזה בעיקר.

– ממתי זה?

– חצות בערך.

– וישר ככה, מאסיבי? בכמות?

– כן.

– אז למה בן־אדם הגיוני לא בא ישר לבית חולים?

– ההנחה המוקדמת, – לאטה בקושי – מוטעית.

– שכנעת אותי, – חייך. – טוב. שכבי.

גחן ובדק אותה מהר, והיא הביטה בידו: יד שאינה מתאימה לכל צורתו החסונה, ונראית פגיעה, מסכנה כלשהו ביחס לכוח השמשי הקורן ממנו. או אולי ערה היתה יותר לשמשיותם של אנשים אחרי חוורון אירופה. פניה המקומחים של אותה נערה, פני אבנר עצמו שנעשו צהובים, עצבניים. אבל המלכה אוסרת בכל תוקף לחשוב עליה והחושב יתן את הדין.

– אז עכשיו תתני לי עוד קצת דם, אם עוד נשאר לך משהו, – שלף מזרק והחל יונק לתוכו בתשומת לב. לא היסס אף רגע במציאת הוריד: נעיצה מהירה, תכליתית. מרגלית נתרווחה והביטה במזרק בשלווה. מטפלים בי, חשבה בפליאה, יופי, כך צריך להיות, כך סוף־סוף צריך להיות.

– טוב. – התישר, – תכף נשכיב אותך ונתן לך פיג’מה אופנתית. – יצא עם המזרק המלא דמים, וקרא לאחות המחלקה. כאשר חזר, כבר היתה במיטה. בא עם גליון ושאל אותה במהירות כמה שאלות של שיגרה, ממלא תשובותיה בכתב רהוט. על שתי שאלות שיקרה מיד: אם היתה לה התרגזות כלשהי לאחרונה, ואם היו לה אי־פעם הלוצינציות או הזיות־שוא. קרעה עינים תמהות לרווחה ואמרה, כמובן שלא. וכי למי תספר שהיא בעצם מלכה, דבר זה יש להסתירו, עד יעבור זעם.

– את באמת לא נראית טיפוס כזה, – אמר בר־חמא. – טוב. יש לי חדשות בשבילך, המוגלובין פחות משבע. מבינה מה זה?

– שליש חסר?

– בראוו. זאת אומרת, שמבחינה קלינית את בהלם, ואם אַת מדברת עכשיו בצורה אינטליגנטית, זה לא נחשב אצלנו. אַת שוכבת ולא זזה. יש לך פעמון לכל מקרה, ושתדעי: לכל מקרה. שלא תחזרי על השטות של הלילה. למה לא באת תיכף, אני לא תופס? אשה בעלת תואר במדעים מדוייקים, כפי שאני שומע?

– בן־אדם לא אוהב לחפש מחלות.

– זה נכון, אבל חוץ מזה אַת, כנראה, גם קצת וילדע חיה. יודעת מה זה? זה באידיש. ובעברית זה שאם לא נותנים לך בפטיש על הראש, את לא מבינה. אז עכשיו אני מחזיק במשרד שלי מקל גדול. רק תורידי רגל מהמיטה – תקבלי מכות. את סוג הדם שלך אַת יודעת?

ידעה ואמרה לו.

– בראוו. עכשיו תגידי לי למה אנחנו בודקים את סוג הדם שלך בעצמנו ולא מאמינים לך.

– כי אני בהלם קליני, – אמרה בחיוך.

– כמעט טוב מאוד. כי אנחנו לא מאמינים לשום דבר שלא ראינו בעצמנו.

– אז במה אתה מאמין במקרה הזה?

– כרגע רק בשני דברים: שהיה לך שטף מאסיבי, כי המעבדה מראה לי את זה, ושאַת אשה צעירה, כי את זה ראיתי.

יגאל בר־חמא הרגיש, כנראה, שנגרר לנימת הדיבור המשועשעת למעלה מן המידה ההולמת רופא, ויצא מהר. הבחין שהוא רוצה לעשות רושם על האשה הזאת, אולי בשל ההתפעלות היבשה, העובדתית, של בנימין זילברשטין בדברו אתו במסדרון, – ואולי בשל סיבות רגילות של גיל ויצר, שעליהן הבליג לפי שעה בתחושה ערמומית נעימה. נסתר ממנו רצונה של מרגלית עזר. באותה החלטיות, שבה נתברר לה יום קודם לכן שהיא מלכה, פסקה לעצמה עתה שיגאל בר־חמא יהיה לצדה; איש מאנשיה, נאמן.

מרגלית לא נשמעה לפקודתו של יגאל, וקמה פעמים מספר. נדמה היה לה, שהיא מצטללת והולכת ממה שהציק לה לאחרונה, ובמסגרת המטפלת היתה כמעט רגועה. אני בידים טובות, חזרה ואמרה לעצמה בשמחה את אשר אמרו לה. אחרי הצהרים רצתה באויר צח, בפעילות כלשהי, ויצאה לטיל בגנים שעה ארוכה, חומקת על פני האחות העסוקה. אלא שלפנות ערב התחדש השטף, ועמו כאבים עזים, מחט נתקעה בזרועה, מחט אחרת בשריריה, בידי אחות־מתלמדת עצבנית, שהפילה את כן־העירוי בבהילותה, – ולא זכרה הרבה אלא שישנה שוב, והתעוררה, ויגאל בר־חמא היה לידה, מוזר מאד, בבגדי קצין־צנחנים, לפי שהיה בדרכו לכנס כאשר הוזעק, ועיניו מודאגות.

– הי, – אמרה.

– הי, – השיב בלי חיוך, מביט בה.

– איפה המקל, – שאלה חרש.

– ביום שבו תבריאי לי. עכשיו יש כאבים?

– כמעט שאין. מטושטש.

ידו החזיקה בדופק שעה ארוכה, איטית, אחר כך הוסיף להביט בפניה, בוחן, מעריך, סופג.

– אתה מאַבחן לפי העינים? כמו דוקטור זילברשטין?

לא השיב. הוסיף להחזיק בידה הרופסת, כאילו חום כפו הוא המכשיר המודד, והמעודד.

– אַת תמיד עושה הכל לבד?

– לרוב. למה?

היסס רגע.

– עשית לנו קודם את ההצגה הזאת. כשהאחות הסתבכה עם כן־העירוי, אמרת לה “תני לי לעשות בעצמי”. זוכרת?

– זה באמת מצחיק מאד. אני לא יודעת להכניס עירויים.

– עובדה. וכשהכן התהפך, רצית לרדת ולהרים אותו בעצמך. צחקה.

– כזאת אני?

– כזאת אַת. יש לך הרגלי עצמאות חזקים. למה זה?

– לא יודעת.

– איזה מין בעל יש לך בבית? כשמשהו נופל על ידך, הוא לא מרים לך?

– לא מרים.

– הוא רשע?

– לא, הוא חושב על משהו אחר.

הביט בה עוד ועוד, כלומד, ורק עתה הרגישה מרגלית עזר שהשעה כבר שעת־לילה, המחלקה סביבה שקועה בתרדמה, מי נאנקת, מי נוחרת, ולידה אור־לילה נמוך, ונקודת הערות היחידה, מיטה זו ויגאל המדבר עמה בשקט ושופע רגיעה, כמו מנוע אדיר, בכוח, משתלט ומשליט רוגע ואפילו יידרס רצונה, יידרסו כל העצבנויות שלה שצמחו פרא. חש באמביציה עזה לנהוג באשה הזאת, לרפאה, לכיירה. הרגעי, אמר לה בתוכו, ימח שמך, הרגעי. אַת חייבת לשמוע בקולי.

– דוקטור זילברשטין צדק, – אמר לבסוף, – יש לנו עסק עם אשה מענינת.

– אז איך, המצב ימשיך להיות מענין?

– אני מקוה.

– והשטפים יימשכו?

– לא, מרגלית. לא. אנחנו ניכנס ונסגור את הברז, אם נצטרך. ולא תאמיני, אבל זה לא ניתוח קשה.

הלך משם לכנס והשאיר אחריו משקע של רוך. ובבוקר העבירו אותה, על מחאותיה, ברעש תכליתי ועליז של אחיות עובדות קשה, בעגלת־הסעה נחבטת במסדרונים, למחלקה אחרת.

המחלקה האחרת היתה לבנה יותר, שקטה יותר, האחיות פסעו בה כמחליקות, והיה אפילו וילון יפה, ועציצים, אבל היא מיחתה מחאה מרה בכל־כוח: כבר התרגלה למהומה ההיא, כבר ראתה בה בית לשעה, כבר התרגלה לראות את פניו האַפרו־לבנים של יגאל בר־חמא לידה, – ומה עכשיו?… אלא שדקות ספורות אחרי שהעבירוה, והיא מתיסרת בכאב־ראש הרסני, ובכיה קרוב ואינו בא, מתפתלת בעצבנות תחת שמיכה שהיא עבה מדי או שאינה מספקת, שערה מחמם את פניה, – כבר היה יגאל לידה.

– מרגלית, הקשיבי, לפני שאַת עושה לנו עכשיו חום ולחץ־דם וכן הלאה, תדעי שאני העברתי אותך הנה, לא כדי לראות אותך פחות, אלא כדי לראות אותך יותר. יש גבול למה שאני יכול לעשות במחלקה שלי מבלי להקים צעקות על פרוטקציה. לכי לישון בשקט, אני אבוא אחרי הצהרים, כי אני תורן היום. התפללי שלא יהיו מקרים דחופים, אז לא יפריעו לנו.

העביר ידו במהירות על שערה, שער שחור חזק כזנב־סוס, ונעלם. לפנות ערב חזר, חלוק לבן על מכנסים מנומרים של מדים, הביא עתון ערב, הביא ספרים, מתלוצץ בזחיחות־דעת, ולבסוף:

– עכשיו אני מוכרח לדבר כמה רגעים כמו רופא, אז השתדלי להשמיע קולות כמו חולה טובה. למה אַת לא מחזירה את הבעל?

– כי יש אַניק. – ומה עושה אַניק?

– אַניק הולכת עם גברים לארוחות ערב ולפעמים גם למלון. היא בלונדית. כל זה בערב, כי בבוקר היא פקידה בפירמה גדולה. יש המון פירמות בפריז.

– בלונדית, – עיקם יגאל את האף, נוסח מומחה־נשים.

– נכון, אבל יש אַניק, והיא בלונדית. והיא בפריז.

– והוא רוצה אותה על באמת?

– הוא רוצה את עצמו על באמת.

– והוא רוצה אותך על באמת?

– אן לי מושג. לא יודעת אם אני נכללת בו באמת.

– ותדעי?

– אולי.

– מה הוא עושה בכלל? זילברשטין אמר לי, שהוא איש מכון־ויצמן.

– היה. פיתו אותו לעסוק בתעשיה בצרפת.

– ונתפתה.

– ונתפתה.

– ואם נבריק לו שאַת במצב לא־יפה כזה – מה יקרה?

– שהוא יבוא בבהילות גדולה ולא יפה, ובעוד חצי שנה תהיה עוד אַניק, והפעם בבית.

נתרשם.

– תגידי, יש משהו שאַת לא יודעת, או לא רוצה לדעת?

– יש.

– למשל.

לקחה את ידו הקצרה, המנומשת, בידה החפשית מעירוי, ולחצה אותה אל צוארה, מותחת עצמה בתנועה חמה קצובה, עד שעלה בו גל־חום ומשך את היד.

– בתור חולה אַת במצב די טוב, – הפליט, – אבל עוד חכמה כזאת, ואני עף מבית החולים.

מרגלית עיניה נתמלאו דמעות.

– שמעי, מרגלית, אנחנו יכולים לטפל בך, ובאמת נטפל, עד שתבריאי, אבל בית־חולים אינו יכול לפתור בעיות אישיות. הוא לא בנוי לזה.

– אני רוצה להשאר כאן, – לחשה.

– בסדר, אַת נשארת כאן, אני לא מגרש אותך הביתה עם העירוי בזרוע, ואַת גם לא יוצאת מחר או מחרתים.

– אני רוצה להשאר כאן.

לא דברה בתחינה, אלא כבוחרת לעצמה אפשרות, והוא קרץ אליה ויצא מהמחלקה מבלי להביט לאחור.

מרגלית חשבה: כמה מוזר הכל, הרי לפני אבנר ואחרי אבנר לא היה איש.

שאבה ממנו חיות בהכרת־טובה גדולה, אבל בלי שמץ של היסוס, אולי כדרך שתינוק נוטל מזונו מאֵם, שהיא רכוש הבלעדי. לא יכלה לשאת לראותו ליד מיטת חולה אחרת, או מתלוצץ עם אחות חיננית. שמחה היתה בדיעבד שאין היא במחלקתו, וכשהוא בא לבקרה, הרי הוא רק שלה. יגאל בר־חמא לא ידע בעצמו, שכל כך רופף היה בו הטאבו האוסר כל מגע שאינו מקצועי עם חולה, ותירוצו הראשון היה – אותה בקשה מפורשת של עמיתו, דוקטור זילברשטין, שיטפל בה במיוחד. בשם תירוץ זה הלך כמה וכמה ימים, ואחר כך חדל לתרץ. הכל בשליטה, אמר לעצמו, עוד לא עשיתי שום דבר שאין ממנו חזרה, ביקור ידידותי, מה יש. אבל העסיקה אותו מאד. נדמה היה לו, גם בשבתו בביתו שאינו רחוק מבית החולים, גם בעת העבודה במחלקה, שהיא קוראת לו, בדיוק כמו שתינוק משווע ואתה חש שעליך לרוץ אליו. היתה בו פתיחות מוחלטת ביחסוֹ אליה, נתינה שלמה, מזמנו, מלבו, מכוחו. בימים ראשונים אלה נדמה היה לה, שהוא תמיד על ידה, שהוא מעביר אליה משהו מעצמו ומחיותו בכל מגע־יד, בליטוף מצח ובשאלה ובבדיחה ובעתון־ערב, וממש כופה עליה את החיים. היתה בו בהירות וחושניות פשוטה, גסה כמעט, שבימים אחרים היתה אולי מרגיזה אותה, מרגיזה את הסתגפנות והצמצום המצויים בה בדרך כלל; בימים אחרים אולי היתה מסבה עיניה מעיניו בתחושה של עלבון. דון יגאל, דון לורנצו המפואר, – היתה ממציאה לו שמות, – אוקטביאנוס הבהיר, רומאי קצר וחטוב וחסון, אולי עגלון בעל חזה שזוף של חבית אדירה. בולדוזר של חיוּת, ומוסר של גוף וחשקו. מתעסק עם אחיות. עובד כוכבים ומזלות. קורא מדורי אסטרולוגיה. קול בטוח, קול קצת רם יותר על המידה, מותאם יותר למרחב שדה־תירס צהוב לוהט מאשר למחלקה מעוקרת זו, שמיטותיה דקות־רגלים ואין בהן מחשבת־חטא. פעם עבדה מרגלית בשדה דוּרה, ויגאל הזכיר לה את הקיץ ההוא: בַרְחַש בנחיריים, ריחות שקים, ברזל יבש ומלוהט של יצולי עגלה. יגאל, ראש של חמנית שחרצניה בשלים. לא סימפטי, לא. והידים הללו, שאינן יפות כלל, קטנות ולבנות ומהירות מאד. אבל מבעד למחסום התרופות הללו שהיא מקבלת, להרגיע, להרגיע, לצמצם, לטמטם. – חודרים משבי ריחו וכוחו, ומסממים.

– איך עבר הלילה, מרגלית? – שואלים בביקור־רופאים.

– מסומם.

שוכבת בעינים פקוחות ובודקת כל פעם כמה זמן היא צריכה לקרוא ליגאל עד שהוא בא.

כעבור כמה ימים קלטה קטעי־דברים של רופאי המחלקה בשעת ביקור, והבחינה שיש ברקע משהו שאינו ידוע לה. גנבה את כרטיסה מתך עגלת התיקים כשאיש לא הרגיש, הסתירה אותו תחת חלוקה, והלכה לחדר הרחצה לקרוא מבלי שתופרע. לא את הכל הבינה, וחקרה את יגאל בבואו.

– גנבת את הכרטיס שלך? ברצינות? וילדע חיה. מהיום אני מחזיק אותו בכיס. אז מה מדאיג אותך?

– הכרטיס.

נתהרהר רגע ארוך.

– טוב. המצב הוא כזה. היה סיכום לנתח אותך בתחילת השבוע הבא, ולסגור את הברז הזה אחת ולתמיד, אַת אשה צעירה, בריאה, והיית עומדת בזה יפה. פתאום המעבדה אמרה סטופ. בבדיקות האחרונות שלך נתברר, שיש חשד של משהו נוסף, שאני אישית לא מאמין, אבל אני לא יכול להתוכח עם המעבדה. אז אי אפשר לנתח.

– כי מה?

– כי תתעופפי לנו. אבל אני חוזר, אני אישית אינני מאמין.

– והדבר הנוסף זו לאוקמיה.

– למה לך לדעת שמות? זה רק ג’וג’ו.

– כי אני לא אוהבת ג’וג’ו ורופאים שעוסקים במאגיה סודית.

– מלים כדרבנות. – נשתתק רגע. – גם אני אינני אוהב את ההצגות האלה. צדקת. יש חשד קל ללאוקמיה. לא יותר מחשד, אבל זה מספיק כדי לעכב אותך אצלנו ולהסתכל.

– מה אתם מפסידים? לאוקמיה ממילא לא תרפאו.

– מכירה את דוקטור בר־חמא? הוא אומר שאין לך לאוקמיה. יש לך תגובה הדומה ללאוקמיה, ולא יותר. אבל אנחנו צריכים לשכנע בזה גם את הכירורגים. אז בינתיים אַת נשארת אצלנו להסתכלות. לא יודע כמה זמן. אולי הרבה, פתאום דחוף לך לצאת החוצה?

– לא.

– הבעיה אתך, – אמר יגאל – שעשית לנו אחת מן ההסתבכויות האלה, שהגוף מסתבך בהן כאילו נגד עצמו. מצד אחד יש הוראה ברורה לנתח במקרה כשלך, מצד שני קיים חשש לגעת בך, אולי תגיבי לא טוב על טיפול רדיקאלי. בקיצור, הכנסת את עצמך ואותנו למצב מענין. כבר היה דיון־סגל בנושא שלך, אדם חשוב.

– אז מה תעשו בי?

– כלום. נשכיב אותך ונסתכל בך. ונמשיך לקחת בדיקות. לא יודע כמה זמן.

מרגלית מצאה את עצמה מחייכת, ודוקטור בר־חמא נסחף אליה, מבלי לזוז, רק פיו זע.

– מאז שהייתי תינוקת לא הסתכלו כל כך הרבה בחיתולים שלי, – אמרה.

– זהו. מאכילים אותך, משקים אותך, רופא אחד בא לדבר אתך כל רגע. אביא לך ספרי מדע דמיוני. אוהבת?

– מאד.

– אז שכבי. לא יהיה לך רע. הלא זה מה שרצית.

– יגאל – יש לי או אין לי?

– אין לך. נותן את היד הימנית. אין לך, נו. אבל מנהל המחלקה, ובצדק, לא מאמין לאינטואיציה שלי. הוא רוצה לראות תכלית. דוקומנטים.

מרגלית היתה שרויה בהתרגשות חריפה וברורה, שלא היתה לא פחד ולא עצבון, אלא דמתה למעין שיכרות קלה. כפות ידיה נתלחלחו בזעה. חיפשה בתוכה את הפחד, ולא מצאה. ליגאל בר־חמא נדמה היה כאילו הבזקים של כוח עברו בה ברטט, בריגושו של סוס מירוץ לפני מתן האות. רחופת־נחיריים שכבה, ויגאל אמר לעצמו: איומה כנדגלות. גדולת־עינים, חצי־מחיכת, הבהילה וריתקה.

הניח חבילת ספרים על מיטתה.

– תגיד, יגאל, למה אתה עושה בשבילי את כל זה?

נופף ידו בביטול:

– מאגואיזם. זה משעשע אותי.

השהייה הארוכה על בלימה התחילה.

* * *

אבנר עזר אוכל כאלו פיו נפגע פעם, ומאז הוא חושד באוכל. מריח את הצלחת, אינו מסוגל להכניס נגס גדול לפה, דגים לא יטעם לעולם, כבד וחלב וביצים רכות מבחילים אותו. פעמים נזעק כאלו נמצא גרגיר בתוך הלעס, והוא משתעל שיעול משונק, מבוהל יתר על המידה. מרגלית לא הבינה מעולם איזו מריבה יש לו עם אוכל. אחר כך התאהב עד להיטות במטבח המזרחי שלה; היא מכינה, והוא אוכל בכמויות, מבלי לשים לב לשאר המסובים. פעם חשבה מרגלית: מה יהיה כשיהיו ילדים ותצטרך להאכיל אותם תחילה?… אבל ילדים אין, אבנר אינו מוכן עדין לילדים בשום אופן, הוא אומר. מרגלית סבורה אחרת. רואה היא איך הוא משחק עם ילדים ממשפחתה, והכל אומרים לה: אבנר יהיה אב נפלא.

אַניק, בפריז, לובשת צוארוני־ילדה, ופעמים סרט בשיער; קומתה הקצרצרה, הרגלים הקצרות, שמלת־הסינור שלה והשיער החלקלק, הצבוע היטב לבלונד, הם חלק מהאילוזיה. למראיה, פילחה מחשבה את מרגלית: כבר לעולם לא תוכל להיות לי בת, היא לקחה את בתי שלא נולדה.

אבנר, בעצם ברונו, שמו מפורסם בעטיה של אמו, שנוסף על היותה צ’לנית, היא גם מה שקרוי אשת־חברה; והרי בעצם אביו צריך היה להיות ידוע הרבה יותר, לו הבין מאן־דהוא בענף מסוים זה של כימיה, שהוא עוסק בו. גם האב, גם האֵם, איטלקים שניהם במוצאם, התרוצצו הרבה בבירות העולם, אַלדוֹ – מפני שהיו לו כנסים, ואֶלנה – מפני שאם לא היו לה רסיטאלים, כסף היה לה, ולא יכלה לתאר לעצמה, שתבלה את הקיץ הישראלי בארץ. אבנר נכנס לתחום המחקרי בטבעיות, מגיל צעיר, ולא היה לו ספק שיעסוק בביוכימיה, אף כי אמו הציקה לו בכינור ואחר כך בקלרינט עד גיל מבוגר למדי.

ההורים מרבים לריב, מרבים להיפרד; אבנר גדל מילדות על תככים וסכסוכים אקדימאיים, אמנותיים, אישיים, פרופסור זה ואשתו של דוקטור זה, פסנתרן ידוע ותלמידתו, מין ים עכור ומסובך של פקעות־יחסים, שאבנר שוחה בו, כביכול, בבקיאות, בחיוך, בסלחנות, אף על פי כן תהום חוצצת בינו לבין המציאות. פעם נסעה אלנה לצרפת לקיץ, והשאירה את ברונו – שהיה אז קטן מאד – אצל מי שהיתה, כפי הנראה, מאהבתו של אביו. אֶלנה חשבה זאת לבדיחה מצוינת.

כיוון שהכל סביבו מתחנחנים,כדרך משפחה שרבים בה הרבה, הוא מקבל את החן כפשוטו, והחן הזה שמור לו, יוצר מין תחושה של חירות־כביכול, אסתיטיות של אנשי תרבות, הכל צפוי, הרשות נתונה. מרגלית לומדת אט־אט לשנוא את החן הקטלני הזה, ולירוא מפניו.

לבוש צוארון־מלחים, עומד ברונו בן החמש על שולחן, ומדקלם בפני אורחי אמו, בצרפתית שאינו מבין:

En Angleterre on couche par terre,

En Italie on couche au lit,

Et en France – ça n’a pas d’importance¹.

אורחיה של אֶלנה מתגלגלים מצחוק. עשרים וחמש שנה אחר כך שומעת מרגלית את הסיפור, ומתכווצת מכאב פיזי ממש, הולכת לחדר אחר לבכות.

אבנר אומר: מה יש, סתם הצגה טפשית. אינו תופס למה היא מגזימה בהגבתה. אַת משתגעת מרוב אמהוּת יהוּדית, מרגלית, – הוא אומר, – חצי אירופה חיה ככה עם ילדים ועוד לא שמענו שאחד מהם ניזוק ממש. את אֶלנה אינו אוהב ואינו שונא; הוא מתבדר לפעמים בחברתה.

– לו צדקת, מרגלית, הרי הייתי צריך לשנוא את אֶלנה שנאת מוות, וזה לא כך. איך אני יכול לשנוא אשה בת ששים־וכמה? והיא באמת לא כל כך נוראה, בתנאי שיש לה הבריג' שלה פעם בשבוע לפחות, ולאגו־די־קומו בקיץ.

אֶלנה קוראת לאבנר בשם ברונו עד היום הזה, יושבת בפיסוק של צ’לנית ומתלוננת על הממשלה, או על מרגלית, שהיא, לדבריה, לוקחת את החיים ברצינות יתרה. הנה, השבוע, אחרי קונצרט התזמורת, באו אליה כמה מן המנגנים הותיקים לכוסית, וסיפרו בדיחות מפולפלות. רוצה לשמוע? ודאי לא. כלתי הקשוחה, המוסרית.

מרגלית חושבת בפליאה: האשכנזים מספרים בדיחות. אמנם שנונות, אמנם דקות, – אבל בני עדות המזרח אינם זקוקים לבדיחה; יש להם פארודיה על המצב, יש קריקטורה חסרת רחמים, יש משל חריף. בדיחה – אין. אֶלנה מספרת ומרגלית אינה צוחקת אלא בבהלה, מנימוס: לא מצחיק אותה.

אם אחד מבני הזוג חושב דבר אחד לזוועה, והשני לא, אם אחד מבני הזוג חושב דבר למצחיק והשני לא, כלומר אם האחד…

די, די, די!

כמה נלחמה אתו עליו? היא כבר אינה יודעת. הרגשת כשלון מוחלטת מרפה ידיה כשהיא חושבת על אבנר. מכסיקני, היא אומרת, הונולולי, דוקטור לביוכימיה מטיארה־דל־פואגו, כל הבית שעשיתי, כל הקיום שנבנה עליו, הכל הלך לעזאזל. לא יהיו לו שרשים אף פעם. משקל סגולי אפסי, היא חושבת בנוקמנות, גבר קל, קל, קל. אותו יום שהרגישה כמשיגה הישג חשוב כאשר הודה בפניה, שאינו יודע שום שפה כראוי, שהוא מתביש בפני העברית שלה והיגויה המדוייק. אבל גם זו לא היתה, כנראה, אהבה, שהרי עם אניק אהבתו הנוכחית הוא מדבר צרפתית, בה, רבותי, הוא יכול להיות מבריק יותר, כדבריו. למה הוא שיך? למה הוא קשור? מרגלית דימתה אותו פעם, בפריז, לאחד מאותם עצים נידים שבעציצים במשתלה העירונית, שמעבירים אותם ממקום־למקום בהתאם לחגיגות: היום בככר לכבוד ראש העיר, מחר בכניסה, לכבודו של שר אפריקני מבקר. אחיזת־עינים של עץ. וכבר נמאס למרגלית לתרץ אותו על ידי חמותה הצ’לנית, שאינה יודעת לכתוב בלי שגיאות בשום שפה, אבל מפטפטת בשש. ברונו, בן יחיד, וגם הוא תאונה, ואחר כך הוא משמש קישוט לאֶלנה בלכתה ברחובות מילאנו, ילד יפה כמלאך, סניורה, מישהו מציר אותו. עד איזה גיל?

חשבה שהיא צריכה לעשות לו בית, ועשתה. הרבה עשתה בגלל עצמה: ששה אחים ואחיות היו לה בבית ואף רגע של פרטיות. אחיותיה היו שואלות ממנה חולצות או גרבים, כי היא היתה תמיד המסודרת שבכולן, – והיו מחזירות לה חולצה בלתי מגוהצת, גרבים שנקרעו. מישהו היה תמיד מניח משהו על רף־הכוננית המוקצה לה לבדה: מברק או ממחטה או מחברת, מאפרה או אבקת כביסה. עכשיו ניתנה לה הזדמנות של בית שכולו שלה. מימיה לא השקיעה כל כך הרבה אהבה בדבר כבאותה דירה. אבל אבנר לא ראה הרבה. בעיניו שטיח הוא שטיח, כורסה היא כורסה, פרח יש, או אין, לא חשוב, הוא ממהר לענייניו.

משהו עיור היה בו בימים הראשונים, כנער מגשש ואינו יודע אפילו שאינו רואה כאחרים. נדמה היה למרגלית, שפשוט אינו יודע שום דבר על העולם, על בני האדם. זכור לה חלום חזק מאד שחלמה עליו בראשית היכרותם, ובחלום עליה להוביל אותו, לאט, כיון שפניו פני פסל ואינו רואה. כשהתעוררה מחלום זה בבוקר, ידעה כבר בטעם של פליאה שנפשה נקשרה בו. וכאילו נדברו, טלפן אליה בבוקר והזמינה לערב מוסיקה קאמרית.

מרוב מבוכה, מרוב אותה פליאה, התלבשה מרגלית קצת יותר מדי, וכיון שידה רעדה, נזלף עליה יותר מדי בושם. אלא שגם הוא היה נבוך: בא, דיבר מעט, קולו עצור יותר מהרגיל. הלכו לקונצרט, ובדרך התאושש אבנר והחל מספר לה אגדות.

– מי היה הדג של יונה, את יודעת?

– איזה מין דג, אתה שואל?

– לא איזה, אלא מי. אז ובכן, הדג של יונה היה אשה. לא שמעת? ליונה היתה שליחות, אבל כשהתחיל להתחמק, נבלע בתוך אשה. גברת לויתן השמנה. דודה לויתן. היה לו נוח אצלה, בית עם ארוחת בוקר.

אחר כך, מפטפט בלי הרף, המציא סיפור על עצמו, שהוא פקח סניטארי בעירית נצרת עילית, ובתור תחביב הוא מנגן טוּבּה בתזמורת מכבי האש העירונית, ופעם אחת בשעת קונצרט אחרי שאכל פוּל…

מרגלית צחקה עד דמעות, ומאותו רגע נגמרה המבוכה, והוא קרא לה “מדאם”, והסביר לה בהיגוי צרפתי־במכוון את כל כלי הנגינה, משל הוא מורה זריז ומומחה, עד שהשתאתה.

כמה ימים אחר כך, מתך ליצנות, או שלא, לקחה את ידו בידה, והוא החויר כקיר, נדמה היה שהכל עמד בו מלפעול. מרגלית לא ראתה מימיה חורון כזה. נפתחו להם ימים חרישיים, הססניים.

אלנה היתה קוראת לה תחילה “קומרסאנטית”, בשל משפחתה. אחר כך, יום אחד, אמרה אלנה שהיא קרתנית, והיה זה דוקא אלדו שעמד מולה, מלא כעס ככד מלא נוזלים, נזהר מאד שלא יישפך דבר החוצה, וסינן לה בקול הטנור הפרופסורי, המצייץ שלו: אם לדעתך תרבות היא כל מה שאירע בחבל־ארץ מצומצם אחד, כלומר אירופה, בפרק זמן מצומצם אחד של כמה מאות שנים, אז לפי זה הבחורה באמת קרתנית; אבל כיון שהעולם גדול יותר מן היבשת שבה נולדת, וקיים יותר משקימת משפחתך במילאנו, אז כדאי אולי לבדוק את המונח קרתנות ביתר דיוק. הוא עצמו היה קורא למרגלית בשם “מלכת נבארה וארגון”, על שום פניה ההרריות, הצמאות. הכינוי הרומנטי פטר אותו מלתת עליה את הדעת. עינו הפלורנטינית המנוסה של אלדו עזר מבחינה בבירור, שתנועותיה של מרגלית תנועות של אשה יפה, נוזליות, קפיציות, תואמות, כשל סוסה גבוהה פוסעת, אף כי מרגלית אינה אשה יפה, רגעים של פיזול לה. אלדו מוכן לשלוח למונוליתיות צמאונית זו כמה קילו פרחים אחת לשנה, ביום הולדתה, ויותר מכך אינו מתמצא בה. טעמו שונה מטעם בנו: נשים ערמומיות, ידעניות, בשלות ועשויות, מסוֹבכות בחן ובכחש ובפלפל, יודעות לרקוד, אוהבות תכשיטים.

.. ואניק יודעת לנהוג, והיא נוטלת את ההגה ברצון במכוניות הגברים, ומתמצאת נפלא בתנועה הפריזאית, גברים גדולים מסתבכים, והיא צוחקת. תמיד אותו צחקוק קטן, מתורגל, זריז.

… צלמי שלי לא נטרתי.

* * *

מרגלית עזר התהלכה שעות ארוכות בגני ממלכתה. בכותונת לבנה, ארוכה, בחלוק אפור שתלתה אותו על כתפיה כאלו היה גלימה, היתה פוסעת קלות בין הרוסֶלות נוטפות האדמומית הדקה, לבין סלעיות של אלואֶה מתרוממות מעבריה, כסוקרת מפגן. הלילות היו מוזרים מכל. בית החולים דמה לגן מסוהר של הזיה קיצית, אביכה, שאנשים תועים בו פה ושם בבגדים לבנים מרחפים, ולא היה שביל ולא היתה פינה, שבקרבתם לא נתענה מישהו עינויים קשים, ופה ושם מת. מרגלית ידעה כבר מסיפוריו של דוקטור בר־חמא, שבמות אדם, רושמים בכרטיסו בלאטינית “אכסיטוס”, ונראה לה הדבר נאה, הולם כחותם־שעווה חגיגי על גזר־דין. היה זה מחנה רב־מיטות, רב־צריפים, בו רבצו ימים שלמים בפיג’אמות ובכותנות ארוכות (ומרגלית היתה נזכרת בתצלומי מחנות המוות) – עד שהלכו משם, או עד שמתו. גם אימת המחנה היתה מתעוררת לפעמים בדמיון המלוהט, הבהול, באותם לילות קשים, גנוחים, שבהם אי אפשר היה לדבר על שינה, בביתן בו נתרכזו כמה עשרות נשימות כבדות שורה־שורה, חום ויתושים. דוקטור זילברשטין, שלא בא לבקרה אף פעם – הרי מסר אותה לידים טובות, ולסבך את החיים אין צורך – דאג מאחורי הקלעים שיסדרוה במדור פרטי משלה. אך קיר־המדור הדק לא בודד אותה מן המוות.

לא־פעם היתה מרגלית יוצאת מהביתן בשתים, בשלוש לפנות בוקר, מטילת כמרחפת בכותונת שלה בשביל האפלולי, וסופגת טל וקולות. חלקם של הצבעים הטביע הלילה, חלקם שיבש אור הניאון של הפנסים הגדולים בשביל המחלקות, וגם הפריחה הצבעונית ביותר של גינת בית החולים היתה נסוכה שחור וכחול, כאלו ניר־האפלה מכסה על הכל. כאלו מתח־מלחמה, בלתי מציאותי.

מין שיכרון היה בה באותם הימים, שיכרון שמעבר לכאביה שלה־עצמה. שרויה היתה בקהיליה של מאוזנים, שוכבים במיטותיהם ומטופלים על ידי הקהיליה האחרת, המעמד המהלך, המאונך; אבל לא חשה שייכת לקהיליה. כאלו ניתנה בה איזו רוח חדשה, מרץ חיוני שאינו מן הרגילים, או ממה שקרוי גבול הנורמה. בלילה שכזה לא היתה מרגלית יודעת היכן תפרוק את כל המרץ, שבחלקו היה ממנה עצמה, ובחלקו נשאב מן הפעילות הגורלית שמסביב. ערת־חיים היתה מעצם העובדה, שגורלות אנשים נחתכים בסמוך. היתה בה סקרנות בלתי מרוסנת לרגע החתך שאין עליו ערעור, והוא אורח של קבע בביתנים. פעם שברה בשתי ידיה שתיל גבוה ואמרה אכסיטוס, אכסיטוס, שעה שהשליכה אותו לאשפה. אבל זה לא היה זה.

לעתים היה הליקופטר מגיע באישון־לילה, מביא פצועים, או כפי שיגאל היה אומר חלקי אנשים, נעצר מעל איזור הנחיתה של בית החולים, ויורד. מרגלית היתה מתקרבת לשם בחשאי, חוסה מאחורי שיח פלומבגו גדול, המומה מן היופי החמור שנראה לה באותו מעמד, מירידתה הכבדה הגמלונית של המכונה הכעורה, הרועשת מאד, כמו חרגול מוגזם, ממשחק האורות, מהבהוב פני האנשים הבאים ואורים־לרגע ומרימים אלונקות בחפזון ואצים לחדר המיון, לאותו איזור של אור מרוכז לבן, בגדים מרוכזים לבנים, משבצת של פעילות אנושית מוארת בתוך אוקיאנוס ריחות האפלה סביב. בהתרומם ההליקופטר, היו אורותיו מחזירים שוב לפרחי הגינה, לרגע או שנים, את צבעם היומי.

המות שייך היה, כנראה, לאותה אפלה, לנשם העצים, לטל הכבד, למהלכו הארוך של סהר מערב עד בוקר, סבלני, אטי, לבן, רחוק מאד. סברה לא־פעם שהולם היה יותר לו מתו האנשים בתוך הגן, בסבך העצה והשיחים, ולא בחדר, שאור חשמל שלו עירום וחריף. מסביב מכשירים קלופי־אמאיל מרוב עיקור, צנצנות של נוזלים, וידים מכאיבות לצורך עזרה. כאן, בתוך האפלה החמורה בשקט הכוכבי הזה, יפכו החיים ויאזלו עם אזילת רעש ההליקופטר המתרחק, וכל הקולות נמסים ונמוגים יחד. אלא שלא כך נגזר, והמתים היו מתים בתוך הביתנים, בחרחור, בגניחה, לפעמים במחנק, לרוב בשקט ותוך כדי שינה מסוממת, רחומה, כאשר אחות רדומה־למחצה באפודה כבדה, ורופא־תורן עטוף מעיל גחונים מעל זרוע, מעל מכשיר חמצן, בברקו של מזרק, שהורם ולא היה עוד צורך לנעצו בבשר, בסטטוסקופ נקפל־וחוזר לכיס, גב הגוחנים מתישר, פרגוד מוסט, אלונקאים באים להוציא את הלא־כלום הכבד, להשאיר מיטה ריקה, מחליפים מהר את הסדינים, אכסיטוס, ולמחרת כל המחלקה חומה עולה, אין רגיעה, קוראים לאחיות בכל רגע.

חולות באות ויוצאות. מרגלית נשארת.

* * *

מרגלית יושבת בקיוסק שבפתח בית החולים, לבושה שמלה, ושותה קפה. יגאל בר־חמא עובר ועוצר את מכוניתו.

– פרא אדם, למה את מסתובבת ולא הולכת לפוש?

– כי כבר פשתי.

– פשתי. הטיה נהדרת. אבל הרי פה הקפה מחורבן, עושים אותו מהשאריות של המעבדה, והמים מהפתולוגיה. בואי, אם כבר, אקח אתך לקפה טוב באמת.

– וזה מותר?

– בהשגחה רפואית, מותר.

בדרך הוא עצבני כלשהו, מקלל את נהג המשאית החוסם דרכו.

– יגאל, היית עכשיו בפתולוגיה?

– איך את יודעת?

מנחשת. הוא שונא להיות נוכח בניתוחים שלאחר־המות. כל גופו סולד מכך, לעולם לא יתרגל. אחר כך מעיף בה מבט אלכסוני ואומר:

– טוב שיצאת מהפיג’מה, רואים שיש לך רגלים יפות.

היא נעשית נחוצה לו. כשנמאסת לו המחלקה, הנשים המסריחות באוּרֶמיה, הזקנות הקרחות, חסרות השינים, הגונחות, כל נפוֹלת הבטנים ושקי השדים, והנשים הצעירות בבשילותו של סרטן, – הוא הולך אליה כמתרענן.

שבוע שבועיים אחר כך נוסעת מרגלית עם יגאל במכוניתו אל דירה ריקה בשיכון של דרום־אפריקנים, דירה של חברים שנסעו ובקשוהו שיאכיל את דגי־הזהב שלהם מדי פעם בפעם. יש להם עשרה מיכלים גדולים של דגים טרופיים, קיר שלם ממותקן ומואר מבפנים.

– אבל הרי באמת צריך להאכיל אותם, – דואגת מרגלית.

– ודאי, במכונה.

יגאל נכנס עם מרגלית פנימה, היי־נא לי אורחת, גברת גזר, נעים לי מאד, דוקטור זוננשטיין, אלו היה שמך בן־חמו היית מוצא חן בעיני יותר. אור־הדגים הירקרק שמאחורי המיכלים נוגה בחדר, אין צורך להעלות אורות, וכאשר מפעיל יגאל את המכשיר המטיל מנה קצובה של מזון לכל כלי וכלי, עולים הדגים למעלה ברעב אילם וחזק, דרוכי שרירים אדומים וזהובים, בדרישה ינקותית שמרגלית כאלו שומעת את שוועתה, חשה את הפיות בבשרה שנעשה דרוך. רעב מאפריקה. זר. מארץ אחרת.

– יפה, מה?

– לא, – היא לוחשת לתוך כף ידו הפתוחה על פיה. כיסוי הצמר של הספה מחוספס תחת גבה.

אחר כך הוא מתלבש מהר, ואוסף את שאריות המזון מלמעלה, וחוזרים כמתעלול, הוא מוליך את המכונית בכביש הריק בתנועות של ואלס, אין מה לדבר, גברת גזר, היה כדאי, והיא חוזרת בחשאי למחלקה וישנה היטב. פעם אחת ראתה את אשתו של דוקטור בן־חמא, מכונת הכתיבה השניה משמאל במזכירות הארכיון, אשה טובה באמת, יותר בן־אדם ממנו, אומרים, ולא תינוק כבן שנה, דואגים לו כי הוא קטן וצנום מכפי גילו. אבא כזה חסון ותינוק כמו רבע עוף.

אבל יגאל בר־חמא הוא קיץ, הוא שמש, הוא כל כך הרבה חיים, שהיא משתכרת מחיוּת לידו.

– אין לה השלכה של חולה, – אומר בפליאה מתלמד אחד במחלקה. אבל מנהל המחלקה מניד ראשו:

– היא אשה חולה מאד.

כיון שלא עברה את חדר המיון בכניסה, נשארה שמלתה לידה בארון הלילה, ולא נמסרה למחסן, ומרגלית מתלבשת מדי ערב, עושה את שערה שעות ארוכות, לפעמים נכנסת בחשכה למכוניתו המואפלת של דוקטור בר־חמא (מרגה, הזהרי למען השם, אני אעוף מבית החולים) – והם נוסעים מהר בהרבה צחוק ובמיעוט של דיבור אל שיכון הדרום־אפריקנים. יגאל בר־חמא בטוח שאינה חולה, מחוץ לאותו ענין כירורגי, שלדעתו יש לתקנו מהר ולא להסתבך. היא אינה בטוחה כמוהו. והיא יונקת את אונו, מחפשת את מגע הפה המנומש החם על צואר ועל שד ועל שיפולי־בטן בעוורון שיש בו גם מן הכאב. בתשוקה חריפה ומיסרת שאין לה שובע, ושתמיד מותירה משהו בלתי שלם. ככל שמבוכתה גדולה יותר, (החינוך הפרֶאנקי שלי, היא חושבת באירוניה נוגה) – כך היא משתוללת יותר.

יגאל עוצר בה לפעמים בתנועת־יד:

– את מתנהגת כאלו רק עכשיו גלית את המין. פראית, תשבעי כל כך שלא תרצי יותר.

– נדמה לך.

– וילדע חיה.

גם חשקו שלו, המרוסן־כביכול, מתפרץ הרבה יותר משתכנן, קצבו נקבע על ידי רעבונה של מרגלית, עז הרבה יותר משחשב לנכון או לנחוץ. השהיות הקצרות בשיכון מתפתחות לסערות גדלות והולכות. הוא מתחיל לאחר הביתה, או למחלקה, פעם, פעמיים אֵחר לפגישת סגל. יגאל, שביקש להשאר צלול, והטיל על עצמו מראש משמעת של שעות, ושל ידיעה ברורה שאינו מוכן לשנות מאורח חייו, מוצא את עצמו עתה כשטוף־סמים, וכשהוא נזכר בשעות חמות אלה בשיכון תוך כדי עבודתו, הוא כובש אנקה, בשרו מצטמרר. הדגים אוכלים יותר מדי, הוא אומר. בוקר אחד הוא מחליט החלטה, מתחלף במועדי חופשה עם חבר, גורר את אשתו הנדהמת ואת התינוק לחופשה טרם־זמנה בנתניה, וכעבור שלשה ימים חוזר בתואנה כלשהי, מצב רוחו שפוף, וכאשר משפחתו הרצוצה נרדמת, הוא אץ במכוניתו באורות מסנוורים בעיקולי השבילים אל המחלקה, בשתים לפנות בוקר, מוצא את מרגלית שוכבת ערה, כמעט משועשעת.

– איך היה החופש, יגאל?

– מיותר.

בלכתו לישון, הוא חושב: אולי אני מועֵד,אבל יש לזה יתרונות, המועד רואה את עצמו מזוית ראיה חדשה.

* * *

משפחתה של מרגלית, בניהם של בני חברון וטבריה, נתרחקה כבר מזמן ממה שנראה בעיניהם אמונות־תפלות. לחשיו וכשפיו של סבא בחברון, פלג־המקובלים של המשפחה, הוחלפו כבר מזמן במלות כישוף כגון “בית עשוי בטוב־טעם”, “משרה נאה”, “פקידות נאורה”. מסורת זו של פקידות נאורה הם מקיימים בידיהם עד לזוטר שבהם, מעריצים את ה“סיויל סרויס” הבריטי. חלקם הנה למסחר, בתוכם אביה של מרגלית, אך הוא הצליח פחות מאחיו, ותמיד זקוק היה למשא־ומתן עמהם, הלואות, השקעות, הצלות שהיו צריכים להצילו. כל הנשים עובדות הרבה בעניני צדקה, ראש להן אמה של מרגלית, גדולה, חולת כליות, רגליה נפוחות כרגלי פיל, אם לשבעה ואינה מדברת הרבה עם אף אחד מהם. מפרעות חברון ניצלו כמעט כולם. הודות לקשרים עם הערבים; נתאנגלזו מעט, נצטרפתו מעט, ועד היום יושבת המשפחה בכעין־מועצה במנחת־השבת, מפצחת גרעיני דלעת, והרבה דברים מוכרעים בה, שידוכין, גירושין, מריבות על רכוש, על שטיח שלא ברור לאיזו דודה הורש, על ארון ששתי אחיות אינן מדברות זו עם זו בגללו.

אבנר מתרגש בצורה בלתי־רגילה כאשר אביה של מרגלית מספר לו, שבארון־המסמכים של סבו־שלו שמור היה מפתח של בית המשפחה בטולידו, מלפני הגירוש. מרגלית מסמיקה כעגבניה למשמע הסיפור. אביה תמיד חוזר ומספר אותו, והיא בטוחה לגמרי שהמפתח לא ראה מימיו את טולידו ולא חצה כלל את הים התיכון, סתם אגדה שהגדילה ממדיה עד זיוף. אבל אבנר נרגש.

– למי במשפחה שלי יש משהו דומה לזה? אלדו ישתגע כשאספר לו. הכי רחוק שהוא הגיע, זה אבי־סבא בדרום גרמניה, צורף־זהב שהיגר לאיטליה. ואלנה עוד פחות מזה. לא מענין אותה אפילו. מרגלית, עשי טובה, מצאי בשושלת־היוחסין שלך שאַת מבית דוד, ומיד אנחנו מקימים יורש־עצר ועוד עשרה בנים אחריו.

סיבה מוזרה ללדת ילדים, חושבת מרגלית, ואינה אומרת, כי פניו התמימים של אבנר, בעת התרגשות, מזכירות שוב את פני הילד העיור של סף הכרתה כל הזמן.

מרגלית, ילדה אמצעית, נערה לא־לגמרי נשית, בכל אופן לא כאחיותיה, משכילה, שתקנית. בילדותה היתה פוזלת והרכיבה משקף שחור זמן רב. משהו מן הפיזול נשאר. הדריכה בתנועת נוער, היתה זמן מה במשק, וגם קצינה בנח"ל, למורת רוח המשפחה. אחר כך ביטלה הרבה מזמנה, עד שהלכה ללמוד מתימטיקה, ומשפחתה לא היתה מרוצה, לפי שראתה בה מועמדת לרוקות ארוכה. ביקשו לשדך לה בן־דוד רחוק, פקיד גבוה בביטוח לאומי,משרה נאה, מרגה, אל תהיי טפשה. התעקשה ולמדה. מילא, אמר השבט, טוב שיהיה מישהו מהמשפחה גם בענף ההוא. ואחרי קבלת התואר פגשה את אבנר. כאשר נסעו לפריז, אמרה כל המשפחה שזהו באמת דבר חשוב, חשוב מאד לזוג צעיר מתקדם, ובכך לא היו שונים בעצם מאלנה, שראתה זאת כמבצע חיובי ראשון של אבנר ומרגלית, וברכה אותם על כך שלשת רבעי שעה בטלפון, בערב שנועד אצלה תחילה לבריג'.

פעם, זמן רב לפני נישואיו, נכנס אבנר לבית אמו ושמע אותה אומרת לאורחותיה:

– ברונו שלי מסתובב עם משפחת סוחרים, לא תאמינו.

– מה, היא מוכרת בחנות?! ברצינות?

– לא, לא צריך להגזים, היא למדה מתימטיקה, וזה ודאי טוב, תוכל לעשות להם חשבונות בלי שגיאות.

הסתובב אבנר על עקבו והלך אל מרגלית, והיתה זו אולי הפעם הראשונה, שבה אלנה לא שעשעה אותו, אלא שנא אותה ממש. השנאה לא נמשכה זמן רב. בערב שבת, לעת ביקור, מביא אבנר תמיד זר פרחים לאלנה. מרגלית תמהה.

– אבנר, למה אינך מביא לי אף פעם פרחים? סתם ככה, לבית?

– כי את נמרה, ולנמרות לא מביאים פרחים.

– ברצינות.

– בכל הרצינות, נו. וחוץ מזה מה אַת מעדיפה, שאביא לך פרחים ושאוהב את הגורגונה הזאת, או שאביא פרחים לגורגונה פעם בכמה זמן ואוהב אותך? התיחסי אל הפרחים כמו אל קרבן, לסכור את פי השטן.

– פעם ראשונה אני שומעת שצריך לתת אחוזים לשטן.

– זאת המגרעת שלך. אין בך עשרת האחוזים של השטן.

אבנר מוקף חיות ויצורי אגדה: נמרות, גורגונות, שטן. לא שיחק הרבה בהיותו ילד. חמש שנים הוא נשוי, ועדין באמרו “אני מטלפן הביתה”, כוונתו לבית הוריו.

ובעצם, אבנר מסוגל לשקר, והיא לא, וזה אולי ההבדל הבסיסי. בחמש שנות נישואיה, התישו אותה החן והשקר כליל. ואותו חיורון שאירע לו פעם אחת, לא חזר, כאילו הציץ ונפגע ועכשיו הוא עסוק מדי.

מתנות של אלנה, ברוחב יד: עשרות זוגות גרבים (ומרגלית מתעבת גרבים, כל החורף רגליה עירומות או במכנסים); ממחטות יקרות (אין לה נזלת אף פעם); קדרות דקורטיביות מסקנדינביה, חביות של פודרה מפריז, בושם, צעיפים, המון צעיפים. למרגלית לא היה איכפת אם הצעיף הוא תוצרת פריז או לא, פעם בלכתה אל חמותה היא מכסה את ראשה בגשם, הצעיף היקר נהפך לסמרטוט, ואלנה סופקת כף אל כף: הלא זה בזבוז לתת לאשה הזאת מתנות. על מעשה הצעיף רגז גם אבנר.

– איזה מין הפגנה עשית לה, מרגלית? הלא את אף פעם לא מכסה את הראש בגשם. אז מה זה היה?

– נותנים לי, אז אני לובשת.

– סתם הפגנה של דוקא. תתחשבי בה קצת, היא יותר זקנה ממך.

– לא יודעת להיות דו־פרצופית. כמוכם.

– נכון, יש לך רק פרצוף אחד, והוא איום.

אחרי מריבה נוראה אחת בבית, שאת סיבתה כבר שכחו מזמן שניהם, החליט אבנר סופית לקבל את ההצעה ולנסוע לפריז, ובלבד לצאת מ“כל זה”. מהו כל זה, סתם ולא פירש. אולי כלל בו גם את הדירה שמרגלית סידרה לבדה כמעט ומבלי שהשתתף ממש. ההצעה היתה בתוקף התמחות מסוימת שהתמחה בשטח שלו, ובא יהודי תעשין מצרפת אל מכון ויצמן וביקש אדם יועץ לחברה שלו בשטח זהה. אבנר סירב תחילה; לא עלה בדעתו להפסיק את המחקר. אך היהודי לחץ, הכין דירה בפרבר נֶאִיי, משכורת גבוהה, מכון ויצמן זו פירמה אצלי, אשלם לך בהתאם, מה גם שאתה יודע צרפתית ואיטלקית. שנה שלמה סירב, ולבסוף דחק במרגלית, ארזו ונסעו, עם ברכות כל המשפחה.

– אבל אבנר, הרי זו דריכה במקום, זו סתם תחזוקה, מה יש לך לחפש שם? לצאת ממחקר בשביל דבר כזה? – תמהה מרגלית.

– את לא מבינה. סוף־סוף אני עושה משהו עצמאי, שלי.

– והמחקר מה?

– המחקר, זה מפני שאני בן של אלדו. יש עוד עשרה טובים כמוני.

– ויש עוד מאות שגרים בנאִיי באותה משכורת.

– לא בארץ. מרגה, עזבי אותי, אני רוצה להיות כמה שנים בפריז, מחוץ לכל זה.

אניק היא כתבנית במפעלו של היהודי. אבנר, מדען ישראלי, בעל דירה במקום כזה, מעמד כזה, מכונית כזאת, – הרי זה בערך שיא של אושר, שהיא יכולה לתאר לעצמה, בשעות הארוכות שבהן היא נוסעת במטרו מחדרה הקטן, החשוך, בבולבאר סבסטופול, חדר בדירתה של תופרת, מעל חנות מעדנים, ריחות, מחנק. גיד קטן רוטט משקיקה בצואר־האנקור שלה: אולי, אולי הוא ישאר. הרי, אם היא מבקשת, הוא מקפיץ אותה הביתה ברצון, ונראה כנהנה בה. היא חושבת עליו יומם ולילה. והוא שמח בה כמוצא שלל רב. מזמן לא צחק כל כך הרבה כמו שהוא צוחק אתה.

* * *

אבנר אינו משקר כדי לפאר את עצמו, או להיראות שונה מכפי שהנו במוגדר. אבנר משקר שקרים קטנים, חסרי ערך בעצם, כדי שלא יידעו עליו דבר. יום חורף אחד נכנס להתחמם בכוס קפה ליד דלפק של אספרסו בתל־אביב, ומפני שהיתה שעת־חסד ופתיחוּת, קשר שלא כמנהגו שיחה נעימה עם המוזג.

– איפה היית, אבנר? חכיתי לך.

– סתם טיילתי ברחובות.

נדמה לו, שאם יספר על שעה של כנות שהיתה לו באקראי, ייתן נשק לזולתו לפגוע בו בעתיד. אפילו למרגלית. נדמה לו, שכל הידוע לאחרים עליו, תורפה היא לו. הוא פגיע כאלו עמד עירום ועריה קשור לעץ מול חיצי ידיעתם של אחרים. כאשר אומרים לו “אבנר, ראינו אותך אתמול בקולנוע” – הוא מתחלחל. מי שמונה לו בפניו דברים שעשה בשנה שעברה, צולב אותו בבשר החי. פעם אמר: אני חץ קשור ביתר, תמיד מתוח, אף פעם לא משולח. ובאמת היתה בו ממהות החץ הטראגית, אותה כפילות גברית מובהקת, אלא שקמרון־מעופו המיועד לו לא היה ידוע, ובינתים הוא כפות ומתוח מאד ואינו זע.

אין לו חברים קרובים, אף כי הוא בידידות־לשעה עם כל העולם. איש אינו יודע על פי מה הוא מחליט. הרבה ממה שהוא מחליט אינו אלא תנועת־נפש פתאומית, בעצם פראית. גם הנסיעה לפריז היא מין תנועה כזאת שאינה קשורה לשום דבר שלפניו ואף לא לאחריו. קל לו לשנוא. זמן רב ביקש מענק למחקר מסוים, ולא קיבל, ולא סיפר על כך אפילו למרגלית, כי לא היה מסוגל להעלות על שפתיו את כל העלבון הצורב שבדבר. אחר כך נאלץ לחלק את חדר־המעבדה שלו עם מישהו אחר. פתאום הוא מלא־נגד פראי, מבקש לנתץ הכל, להשתחרר. כאן הכל מסמר אותו במסמרים.

אבנר רכש לו בילדותו קלות תנועה מוחלטת והסתגלות מוחלטת. תשים אותו בטימבוקטו, באיסלנד, בהוואי, – והוא מהלך חופשי, ידים בכיסים, רואה הכל, נהנה.

מרגלית עקירתה קשה כעץ. ימיה הראשונים על אדמה זרה מעולפים, חסרי־תנועה, וגם אחר כך נביטתה הססנית, פריחתה אינה שופעת. אולי שתולה מרגלית כל־כולה בארץ, ואולי יחסה לסביבתה כל כך רציני, שקשה לה להעביר את כל מטען הרצינות בבת אחת ממקום למקום, אבנר פוסע בפריז בצעדים קלים, לא־אכפתיים, מתגרים כלשהו, הולך ברגליו הארוכות ושורק. מרגלית מקטינה פסיעותיה, פיה קפוץ, ידיה מאוגרפות בלי משים, בלומה ובולמת, משהה תשובותיה ב“מה” הססני, שעולה על עצביו של אבנר.

– הפסיקי להגיד מה, שמעת אותי בדיוק.

אבנר חי כפנס של מכונית בחשכה, מאיר מעט־מעט קדימה, לא־מאום אחורה, וזה הכל; מסביב, אחריו, במרחק שלפניו, הכל לוּט, כסוי, מעורפל.

* * *

הרבה מאד מתרחש במחלקה. לילה אחד מביאים נערה דקורת־סכין, והיא כבר אחרי ניתוח, נוחרת בהרדמה הכבדה. אביה דקר אותה, מקנאה, כשנסעה העירה אל חבר. לא בפעם הראשונה היא כאן, מסתבר; אביה מקיים אתה יחסי אישות זה שנים, ואינו מרשה לה לזוז צעד. “זהו, לקחה את האדיפוס שלה יותר מדי ברצינות”, אומר יגאל, שכבר ראה דברים כאלה, תלונה למשטרה אין הנערה רוצה להגיש. בכל פעם שהיא מחלימה מעט, היא מתפיסת עם אביה. גם הפעם רואה מרגלית למחרת יהודי קטן, מכוער, שפוף, בא לבקרה, יושב לידה ומטפל בה באהבה רבה, עד שהיא מנשקת ידיו.

– אני חושב שהפעם אנחנו נגיש תלונה, – אומר מנהל המחלקה. הנערה מתחננת שלא יתלוננו. היא סולחת לו, היא אומרת. היא יודעת שלא היתה צריכה לנסוע לבד בלילה לדירה של חבר, זה אסור, זה חטא מן התורה. אבא צודק.

פעם אחת בוכות אפילו האחיות. זהבה, אלמנה ואם לשתי ילדות, גוססת לאט־לאט מסרטן, בטנה צבה וגופה כגפרור, עד שמרגלית חשבה תחילה שהיא הרה, וכל מה שאפשר לתת לה עכשיו הוא רק מורפיום בלי הגבלה, והכל יודעים שלילדות אין, ממש אין לאן ללכת במותה. אהבו אותה במחלקה: זמן רב שכבה כאן, וכשעוד היתה צלולה, היתה מתלוצצת שכואב לה במעי הרועש. לילה אחד נגמרה בשקט, שארית חיוּתה אזלה מבלי שהבחינו, תוך כדי שינה, ומרגלית שדלת מדורה היתה פתוחה, והיא חזרה לא־מכבר משכון הדרום־אפריקנים. ראתה כיצד זהבה מוּצאת, וכיצד הרופא התורן רושם “אכסיטוס” ביד כבדה, והאחות בוכה בלי להתאפק, כי מצאה על שולחנה מכתב מהילדה הגדולה השואלת את אמא אם מותר לה לקנות לקטנה עפרון בעשרה גרוש כי איבדה את הישן.

כל זה לא יקרה לי, חושבת מרגלית בחירוק־שינים. אני מלכה, אני מעבר לזה. מוכנה היתה לעמוד בחרחור של כלב מול זה המתנכל להתקרב אל גופה ולעשותו כגופה של זהבה.

בקומה בבוקר, שולטת היתה בארץ הגוף, בודקת את כוחותיה. שולחת את האצבעות תחילה, מודדת כוחן בהתמתחות סוקרת, חשה כיצד כוחות קלוטים מן האויר חודרים מבעד לחוד האצבע ומזינים את היד כולה, ודרך היד את מחזורי דמה. אחרי מסקר היד עוברת היתה אבר־אבר אל הגוף כולו. רק מקום המחלה, מקור הכאב, לא נשלט לה כראוי. השרירים סביבו התכווצו והזהירו אזהרה מפני כל התקרבות או סקר. עוצמת היתה עיניה ושואבת יום־יום מן האויר, מן החוץ, מפריחת ההדרים ובושם הלוֹניצרה הלבנה כירח, המטפסת על גדר סמוך לחלונה. גיסה כל קנה של עשב, פקדה אפילו על קוצים, שהיו סרבנים תחילה, שיפתחו עצמם לפניה ויערו לתוכה כל אשר להם, מס־עובד, מס־נתין, שהכל חיבים לה. מיגאל דרשה לא את כוחו בלבד, אלא שלא היה איכפת לה כלל גם אם יעוף, כדבריו, מבית החולים, ואך טבעי נראה לה, שהוא חיב להעמיד את עצמו לרשותה, בזכות מלכותה הברורה. גוזלת היתה אחד־מששים של חיוּת מכל הנמצא לידה, ולא מרוע, אלא בתמימות של ריכוז־שיא, של מאבק על חיים. הסדינים המכובסים־היטב היו שיכים לענין, וגם זוית הגובה של מראשות־המיטה, וגם הבהירות הרכה, המסודרת, שבמחלקה. הכל היה שלה, טקסי ומדויק לכל עת. נדמה היה לה, שבלי דיוק וטקס – תהיה בסכנה.

אולי התמורה הגדולה ביותר שחלה בה, באמת, היתה תלותה המוחלטת בטקס העשיה של דבר־בשעתו. בחמש היה זה המדחום, ואם אירע שנתאחרה האחות, והמקל הדק טרם הגיע לפיה, היתה מרגלית חשה שפניה מוצפים דם של רוגזה. הארוחה המיוחדת שלה צריכה היתה להגיע בדיוק נמרץ, ופעם היתה קרובה לבכי מפני שכף־המרק העשויה פח היתה שחוקה וחומה ואינה יאה לה. בעת טיול־הבוקר היתה מטיילת סביב בית החולים, ומשננת לעצמה חרוזים, פעמים חסרי משמעות, צירופי אותיות שאינם מן המילים הידועות. לכל פינה בגן קבעה לה חרוז סודי משלה, גם סדר הטיול היה קבוע ומוחלט. וכל אלה בחיוך, בסבר־פנים, בלי שיחשוד איש בטקסיות מוכרחת זו שלה. המקום היחיד שבו היתה פטורה מן החריזה היתה מחיצתו של יגאל, ושעות נדירות מאד במחלקה, ואלה תמיד היו מסתיימות בכאבים.

צל הצפצפות נע לאטו על השמיכה המגוהצת, הקפולה יפה ברגליה, ומרגלית השקיפה, כחוזה מן צד, כיצד אוזלת מתוכה אפשרות האהבה. בין תעיתו המרה של אבנר, שהיה בה כדי להזנות, לבין האורגיאסטיות העליזה, הפאגאנית, של יגאל, דומה היה כאלו נתיבש בה לאט אילן שופע שהכירה מילדות ובו גם יכולת האהבה, גם רצון האהבה, גם עצם הסקרנות לזולת. לא היה לה רע ולא היתה מרה או נואשת. ההרגשה היתה ענינית לגמרי, הסתכלותית, מאבחנת, סוף מצב. יכולתן של נשים או נערות אחרות לטבול במים עמוקים אלה שנעשו זרים לה, עצם העובדה, שמקרים כאלה קורים להן, הביאה אותה עתה לידי פליאה ותהיה, כצופה במחזה בלשון זרה, הרוצה להביע דבר־מה, אך השפה אינה מובנת לה, ולפניה קולות זרים, תנועות אבסורדיות של שחקנים. רעיון אהבה שלה־עצמה היה מביש אותה; אי־כבוד היה זה בעיניה להיות קשורה במישהו עד כדי כך, פחיתוּת, ענין שאינו ראוי. זכרה באי־רצון את רגעי הגעגועים או ההתפעמויות שלה־עצמה, את הלהטים הבלתי־הולמים הללו, ונדמה היה לה שהכל, גם היא בשעתה, מרקדים סביב צלם: איך יכלתי, איך יכלתי. מסוגלת היתה עתה גם ליצאנוּת, באותו חיוך קל ובוהה, כאילו אין זה אלא משחק שבכל פעם אפשר להמציא לו כללים חדשים, ותמיד אפשר לעזבו, לפי הרצון. חשיבות אין לו. והיכן קרה לה כל זה, חשבה, אם לא במיטת הנישואים הכבודה, כדת משה וישראל. גבר שאינו יודע מה הוא רוצה או את מי הוא רוצה. לרגעים היתה מבזה גם את יגאל על שאין לו שליטה בחשקו, שהוא להוט לבקרה. עכשיו מגרה היא אותו בכוונה, במשהו זדוני.

לאיש אין בעלות עלי. רק לי לבדי.

חוסר האהבה, ככל חוסר צורך, העניק לה הילה של כוח במחלקה. מעתה בוחרת היא לה בבוקר את הכותונת היפה ביותר בשק הכביסה, את המגוהצת ביותר, משאירה לאחרות כל פרום ומטולא ואיש אינו מעז לערער. מעתה תופסת היא את המקלחת עד שגופה מתרענן ושערה עשוי; מעתה דרשה – וקיבלה – מן האחיות את מפתח חדרי השירותים של הסגל, סימן בולט של אצולה במקום זה; מעתה משחקת היא במיני איפור, מתיפה ביד בטוחה, מפני שזה לא חשוב לה, סוקרת עין בחוצפה גלויה, מביכה, אל מנהל המחלקה השב, ואל צעירי המתלמדים, מטבילה את מיטתה ואת עצמה בבושם. אלנה לא תאמין, מרגלית מתבשמת סוף־סוף, אך לא כמו אלנה, לה הבושם הוא גמר־קישוט, אלא אולי כמו גנרל, המפעיל מרגמות במלחמה ארוכה ומתישה. יותר מחוצפה יש בה עתה: כוח מבהיל מעצם היותו מחושב ומכוון כל כך. ערב אחד הולכת היא בשמלתה בשביל, כאשר טועה בה אחד מן האלונקאים של חדר הניתוח, בחור מגודל שכינויו גולית, והוא תמיד במדים ירוקים, צמר־חזהו מציץ בעד המחשוף, ואותו בחור שורק אחריה. מרגלית מפנה אליו עינים עוגבות וקורנות, מנידה מתניה בכוונה ברורה, והוא מפליט קללה: זו מאין באה?

אלא שהיא חולה מאד, חיורת מאד מתחת לאיפור, נזקקת למנות רבות של תרופה להרגעת הכאבים, ונדמה כאילו דוקא צירוף זה של יסורים ושל רעב־חושים, המשולב בה, הוא המטריף כל כך את דעתו של דוקטור בר־חמא. אין הוא רואה עוד סתירה בין רצונו ויכולתו לעזור לה בשעותיה הקשות ביותר, ובין חשקו אליה. אשה כמו צעקה, חשב עליה פעם. וכאלו לא קלט אותה עד תומה, עד התום המר הזה, עוד לא הכירה, אולי בפעם הבאה.

מרגלית עיניה פקוחות: איש לא יקבל אותי, איש לא יקבל אותי, אני וגופי שלי, ואעשה בו כל מה שארצה בכל הצורות האפשריות, כי אני שלי.

יגאל, צנחן, רופא, בנו של הספרן זוננשטין, לא היה מוכרח כלל להיות רופא. לא היה מן המבקשים להושיע, אף כי היה מסוגל להושיע באקראי. הספרן זוננשטין הוא איש זעיר, צדיק וטוב, אחרי שלוש התקפות לב, אוהב דרדקים ומקפיד עמם. כל כך רצה שיהיה הבן סופר עברי, כפי שהיה אומר ביראת כבוד. יגאל אינו יכול להתיחס אליו אפילו, אין לו משקל, עצם מכורסמת של אפרוח על כף ידו של אדם כבדה מאבא זה, הוא מבטל אותו בחיוך. טוב, אם לא תהיה סופר, תהיה לפחות מורה בישראל, – קיוה האב. יגאל הגיע לרפואה במקרה: בשל תסבוכת מנהלית במדעי הטבע נגש למבחני קונקורס, ויצא ראשון. כל הנוגע לגוף של אדם בא לו בטבעיות גמורה, ואחר כך מצא ברפואה סוג של משמעת. אהב לזעזע את אביו בסיפורי־זועות מן הפתולוגיה, לומר: הרבה אנשים כבר חתכתי, אבא, ומצטער מאד, נשמה עוד לא ראיתי. אבל זה היה שעשוע. יגאל מלא אמונות תפלות בנושא נשמה וקיומה, רץ לכל חוג ספיריטואליסטי. יגאל אומר בעצמו שאצלו הרפואה על הגבול בין מקצוע שירותים, לבין אמנות. לפי אבחנה זו, הוא עצמו קרוב יותר לצד האמנות: הוא מאבחן בחסד. פשוט יודע. יורד לעומקם של חוליו בן־רגע, ואינו אוהב אותם על פי רוב, אבל כשרון זה לאבחן ולרפא הוא העול שהוטל עליו, כנראה, משמים, אין לו ברירה אלא להיות רופאם של אנשים.

פעם מבקרת מרגלית במרפאה בשעות קבלה, באחד מטיוליה, והוא נועל את הדלת ולופת אותה.

– דוקטור זוננשין, משוגע, החולים מחכים לך.

– שימותו.

אף על פי כן, כבר מזמן יצא שמעו כרופא טוב. את חוסר החיבה המסותר שלו לחולים – (למה הם לא יכולים להיות בריאים?…) הוא מוציא בצעקות שהוא צועק על משפחותיהם:

– דוקטור, אנחנו יודעים שזו לא שעת קבלה, אבל באנו כל הדרך מבאר שבע, ו…

– גברת, אנחנו לא מתעסקים בגיאוגרפיה של הארץ.

אלא שבידים יש לו מה שמרגלית למדה בילדותה לכנות “בּרכּא”, הוא כשרונו, הוא הצלב אליו ממוסמר יגאל בר־חמא, מחייך, מקלל, ועובד קשה יומם ולילה. חוליו מבריאים. במחלקה מעריצים אותו.

– לולא הייתי רופא, בודאי הייתי ביטניק. או מלח.

עדית בר־חמא: אשה קטנה, מחייכת, מקורזלת, שנשיותה נשיות של חנויות: כותנות שקופות, לבנים פרחוניים, סרטים על השמלות, כפתורי קישוט מה שנקרא עדינים, גוזרת בשקידה מרשמי עוגות מעתוני נשים, צפרניה עשויות אחת לשבוע, שערה עשוי אחת לשבוע, תיהרג ולא תעבור. יגאל הופך את הבית, להכעיס, כרוצה לעשותו ג’ונגל, מדבּר, מקום שאי אפשר להתגבר עליו בעזרת מספרות ומניקוריסטיות ועתוני נשים. הוא עורם ערימות של ספרים, בונה רחובות, שדרות, ערים של ספרים. בעתות פנאי, עובד בגבס, יוצר ראשי־חיות מסובכים, קרני שלד להם. ביתו של יגאל מלא שאריות גבס שאסור לזרוק, הכוננית שלו מכוסה אבק גבס שנתפורר. סתם תחביב. אני עושה תרפים, – אמר בעצמו, – סגולות. למרגלית הוא אומר פעם:

– את יודעת מה הייתי רוצה בחיים יותר מכל?

– להיות רופא ביאכטה של אונסים ולהפליג עשר שנים.

– גם זה, אבל עוד דבר. הייתי רוצה שמחר יקרה משהו וכל הגברים בעולם יאבדו את כושר הפריון, חוץ ממני. אני אמלא את העולם ילדים, כל ילד אחר.

– תתחיל בבית.

– אי, עדית, רחם כמו קופסת גפרורים, שבע שעות ילדה את בועז וצרחה כל הזמן. אני צריך גזע, גזע אדירים.

פורש ידיו לצדדים וממלא פיו אויר, בשקיקה, כמו בשעה שהוא צונח.

– תאמלל את הבן שלך עם הרעיונות האלה.

יגאל מרצין:

– לא, זה רק בינינו. אני אבא טוב מאד לבועז. לא מאמינה?

האמינה. ראתה פעם. התינוק נדבק בו כבסלע איתן, עורו לבנוני מול העור השזוף של יגאל, כרכום צהבהב הצומח בלא עלים מתוך גוש טרשי. ועדית מכרכרת, מאושרת אשה כרכרנית.

– היא החזיקה אותי במשמעת בבית הספר לרפואה, – מודה יגאל. – אחרת הייתי בורח.

מלח האדמה, עדית. בת שמונים תהיה זקנה נהדרת, בהירה, זריזה, נקיה. מרגלית מבינה פתאום שלא תגיע לשמונים, ואם באמת לאוקמיה לה, על אף הלאו המפורש של יגאל, הרי גם לשלושים לא תגיע. היא מתחילה לתכנן לעצמה הלויה ממלכתית, קובעת לעצמה היכן יצעד נשיא המדינה, היכן המוזמנים הזרים, איפה יונחו הזרים ובאיזה צבעים. היא תמות, מסכנה, חושבת מרגלית בגוף שלישי, ומתחלחלת. גולית יוריד אותה לקבר, בזהירות, חגיגי. רק שלא ידבר אידיש. ומנהל המחלקה ינאם.

– איזה סודות יש לך? – שואל יגאל.

– אין סודות. הכל גלוי.

בוקר אחד עוברת מרגלית ליד חדר המיון, וקופאת על עמדה: בעד השער נכנס אחיה הבכור, מוביל את בנו אחריו. הילד בוכה, ממרר בבכי, ומרגלית יודעת בבירור שהיתה יכולה להרגיעו; אף על פי כן, היא נסה משם, מעבירה צמתה השחורה קדימה שלא יזהה אותה אחיה מן הגב. אחר כך היא משחזרת: ודאי הוליך את הילד למרפאת אף־אוזן־גרון, אולי לסלק שקדים, הרי זה סבל תמיד מאנגינות.

– אל הילד הייתי צריכה לגשת, – היא מייסרת עצמה בכלימה. אבל לא יכלה. לשום אהבה לא היתה אחיזה ממשית עליה. כל זה עבר.

מה יידע עליה בועז בר־חמא בעוד עשרים שנה, כשכבר תהיה שלד ותיק?

לפי בקשתו המפורשת של מנהל המחלקה, היא נותנת כמה פעמים שיעורי־עברית לאחד הרופאים המתלמדים במחלקה, בחור יוצא בראזיל, לבן־עור, שערו ארוך יתר על המידה, בישן, פניו וקדקדו צרים מאד כאלו נלחצו במלקחים. אדיב מאד, מדבר בשקט, בן חוץ־לארץ.

בערב היא יושבת אתו בענן של יתושים בחדר הרופא־התורן, שרשתו קרועה מזמן, וכל החרקים שבטווח קילומטרים באים ויושבים על חלונותיו. שניהם גחונים על עתון־ערב. מרגלית מלמדת היטב, מצמיחה הרבה מלים משורש אחד. הצעיר רושם בעמל רב, מרגיש שזו מהירה ממנו הרבה, פקחית ממנו הרבה. פניה האירוניות מתקרבות אליו: ידו נעשית אטית, והוא מקלל כמה פעמים חרש. מחברתו הישנה נגמרה והוא לוקח בלוק־טפסים של בדיקות לרשום עליו שרשי פעלים. שומר, משמרת, אשמורת, שימורים. לבסוף הוא משליך את העט.

– זה לא הולך.

מרגלית קמה, עומדת מאחוריו, צמודה, לוקחת את ידו וכותבת בה: להשתמר, אחר כך היא שמה ידיה על אזניו מאחור, מריחה את שמן־השיער המגוחך, ומלטפת את האזנים ביד חמה. הוא מחזיר ידו ולופת אותה, ומיד עוצר בו ואומר:

– זה אסור, מרגלית, אַת חולה ואני רופא, זה אסור.

– מה יש, – היא מיתממת, – תעוף מבית החולים?

– בודאי.

היא מאבדת את מעט הענין שהיה לה בו, צוחקת ומרפה. הפיזול שלה נעשה מודגש יותר לאחרונה.

פרח־הרפואה הצעיר הולך אל מקום מגוריו ושנתו מופרעת, מתחבט במצפונו אם לדבר או לא לדבר עם מנהל המחלקה, ומרגלית שבעצם לא רצתה בו ממש, יוצאת לטיל בין המבנים באפלה. מרחוק מזדמן לה לפתע גולית, שגמר את המשמרת. היא קוראת לו בחשאי.

– אה, זו את,– הוא אומר. – רוצה לבוא אתי לאן־שהוא? לתל־אביב?

– לא, תודה, – היא אומרת, צוחקת בחשכה. הוא מתקרב, מניח עליה יד כבדה. מרגלית מותחת גופה, צוחקת. גולית הוא ענק באמת, בלתי זריז. היא מרגישה שתוכל לעשות בו כרצונה. אותו רגע אומר גולית משהו באידיש, איזו מילת־חיבה שאינה מובנת למרגלית, אך המצחיקה אותה מאד. היא מרגלית עזר, בת־בתו של חכם בחברון, בידי סבל־אלונקות שחציו מטומטם, דובר דברי חיבה באידיש.

– תודה רבה, – היא אומרת ומתחמקת, – להיום זה מספיק.

– הי, הי, לאן? מה את בורחת?

אבל מרגלית כבר איננה. היא מתקלחת במחלקה, חוזרת לפיג’מה ואיננה מבינה מה קורה לה.

פעם גרתי עם אבנר. אבל זו היתה אשה אחרת.

פעם היה אביב בפריז, במזג־אויר היסטרי, ימים מהבהבים, קלף על קלף נזרק, בהיר–כהה–בהיר חליפות, ובכל אחד מהקלפים אבנר ואניק חבוקים בצורה אחרת, ותמיד צוחקים עליה.

אבל כל זה סרט שראתה פעם.

פעם נסעתי לבדי לבקר את כנסית ז’א־ד’ארק ברואן, בגשם שוטף, אבל זו היתה אשה אחרת.

את המועקה הרובצת עליה היא חשה כתקרה כבדה של עפר, תושיט יד – ותגע בה; והתקרה מנמיכה ויורדת עליה, בכל יום כמה סנטימטרים יותר. אין ולא יהיה פתרון לשום דבר.

האם חונטים את המלכות בארץ הזאת?

הגוף שלי איננו, הלך ממני. אני יכולה להכאיב לו. אני יכולה לגלח את כל הראש, לפזר את הצמה ולשלוח אותה לאבנר, ואולי הייתי עושה זאת, לולא היה זה גוף של אשה אחרת. גם אבנר כבר איננו אמיתי. והלאוקמיה איננה אמיתית. גם יגאל אתה בסוד הזה, סוד האנשים היודעים ששום דבר אינו אמת, צחוק קצר והתקרה יורדת.

פניו של יגאל נמוגים והולכים. בקרוב גם גופו ילך רחוק, רחוק. אמחק מעל מצחו את האל’ף, ומן האמת ישאר מת, והוא יפול בצניחה אדירה, יחבט, יתפורר, יחזור לעפר.

אלי שבשמים. רק לא התולעים, רק לא תולעים, על גחוני אזחל, לא אבקש תחיה, רק הסר מבשרי את התולעים הללו, עשה שלא יבואו לכרסם בי, על לבנן השמן, הזחוח, הרוחש, הזע כל הזמן, נע.

אלי שבשמים.

* * *

בוקר אחד, בשעה מוקדמת ואוֹרית, בא מנהל המחלקה, נמרץ וטרי ומחיך תחת שפע־השיבה הגדול שלו, טרם הספיק ללבוש את סינור־הרופא, והוא כנער זקן שמח, ופנה ישר אליה:

– נו, נגמרה הצפיה שלך, מרגלית. אנחנו מנתחים אותך ביום שלישי. כל הבדיקות שלך טובות, את נראית פורחת, ואין טעם לחכות עוד.

עצמה עיניה, וגלי־רעש, כרעש ים, חלפו מעליה, מתערבלים, מתנחשלים, עד שנשימתה נתקצרה. כעבור חצי שעה בא אליה במרוצה יגאל, ואותה בשורה בפיו.

– גברת גזר, שמעת כבר, אני מניח. אין לך לאוקמיה ולא היתה אף פעם, כפי שאמר דוקטור בר־חמא מזמן.

– וכולם מודים שאתה גאון?

– עוד יש כמה קטני אמנה שמאמינים בתרומבוציטים ולא בגאונים. העיקר, מה שלומך?

– טוב.

– כי אחר כך, אני עוד לא יודע איך, אני רוצה לנסוע אתך לנתניה ולבלות שם סוף־סוף לילות שלמים. אל תשאלי אותי איך אני מארגן את זה, עוד לא יודע.

– סומכת עליך, דוקטור זוננשטין (ובלבה: לא אסע לשום נתניה).

– ולאדון גזר את עדין לא רוצה להודיע כלום?

– אה־אה, – לאטה לשלילה, אירונית.

– וגם לא למשפחה?

– אה־אה.

– ואם תרגישי שאת צריכה אותם?

– אתן לך את מספר הטלפון שלהם, אבל רק אז.

– סנטר של מכשפה, – אמר, – ואופי מחריד. צריך לעשות בקרוב מסיבת הבטן החלקה, כי יותר היא כבר לא תהיה חלקה אלא מצולקת.

– וזה דוחה?

– תעשי פעולות הסחה. – ואחר כך: – לא יודע איך את, מרגה, אבל אני מבסוט. הכל הולך לנו.

* * *

לאבנר עזר נודע על מצבה של אשתו מפיו של בנימין זילברשטין, שנסע לועידה של רופאי עיניים בפריז, וכדרכו הרגוזה החליט על דעת עצמו להודיע לאבנר תכף ומיד ואשר לכבוד, שיעשה בכבודו, במחילה, מה שהוא רוצה.

כאשר הגיע בנימין זילברשטין לבית מלונו בפריז, לא הצליח לאתר את אבנר תחילה, כי מזג אויר יפה היה, ואבנר נסע עם אניק לטיול בשארטר. כאשר מצא אותו סוף־סוף, היה זה כבר למחרת בואו, בבוקר הכנס, וכיון שלא רצה להפסיד את הפתיחה, קבע לאבנר פגישה חטופה על מדרגות ארמון שאיוֹ, מול פסל פוֹש, מרשל פולין, בריטניה הגדולה וצרפת, הקפוא על סוסו סמוך למקום הועידה. לא היה קר, אך גשם טפטף לפרקים, ומעקה־הברזל של תחנת המטרו טרוֹקדרוֹ היה לח למגע. בנימין עלה ממעבה האדמה, נושם ריח של ערפל, ישב על המדרגות במעיל הגשם שלו, וראה את אבנר מתקרב בערפל, בצעדים מהירים, ירוד כלשהו, רזה, נקי וגלוח, ואף על פי כן, משהו בפניו נראה מוזנח מאד, או תשוש מאד, כאותם אנשים צהובים הלבושים בקפידה וההולכים ברחוב ככל האדם, ואף על פי כן יודע אתה בבטחון שאין להם מה לאכול. מחסורו של אבנר ודאי אחר היה, לא כסף הוא שחסר לו, אך בנימין זילברשטין חש בקוצר־רוח: לא די לו במרגלית שהקיאה קרביה במכוניתו ועדיין נדמה לו שהיא מדיפה ריח, – עוד עליו להתענין במצביו הנפשיים של אבנר? שיאכל מה שבישל. מסוגל היה לגעור, לולא אותה תמימות שאבנר הילך תמיד בהילתה, תמימות מתסכלת, שאתה יכול רק לכעוס על קיומה, ולא על האיש שבו היא שולטת. טפש אחד זורק אבן למים, – חשב בנימין זילברשטין, וכעס, על טפשים, על אבנים ועל מים.

בקיצור תכליתי מסר לאבנר את אשר אירע, עד שעת צאתו מן הארץ; לא ידע עדין אם נקבעה לאוקמיה או לאו, אך לא חס על אבנר ולא הסתיר מפניו דבר.

אבנר נדהם. לא עלה בדעתו, שיש למרגלית בכלל בעיות, אשה קשוחה, זו שארזה ונסעה, ובטוח היה שאינה כותבת דבר מפני שהיא ברוגז. הרי כתב לה ולא השיבה. כעבור רגע התדהמה החל מתעשת; חש כמעט כאלו קבל קריאת גיוס לשעת חירום, ענין המבטל את שאר עיסוקיו של אדם. שאל כמה שאלות להבהרת הענין, ואז כבר עברה שעתו הפנויה של הרופא השמנמן.

– שמע, אני לא מתערב, אבל אם יש לך באמת ענינים חשובים בפריז, אולי כדאי לחסל אותם עכשיו.

– זה בסדר.

רופא־העינים עלה במדרגות הארמון, מנגב משקפיו מפני הטל והסגריר, ואבנר הרים צוארון מעילו, והחל הולך ברגל, לרכז מחשבותיו. תגובתו הראשונה לא היתה דאגה, אלא הקלה. זה מזמן־מה חש שהוא שוקע והולך באותה פרשה פריזאית חסרת תכלית, בצורת קיום שהיא, לדידו, העמדת־פנים של קיום. מה גם שזמן קצר לפני כן נודע לו שהבחור אשר ירש את מקומו במכון ויצמן השיג את המענק, שהוא, אבנר, לא הצליח לקבלו במשך שנים, והוא עובד עתה במלוא המרץ, ענין שעורר בו סערת־קנאה לכמה ימים. למעשה ציפה זמן־מה למקרה הגואל, שימשכנו משם בציצית ראשו. בלי היסוס פנה לכיוון בולבאר הקאפוצינים, אל משרדי אל־על, ובעוד פחות היסוס חזר הביתה והחל מחסל עניניו בטלפון. בהילות המעשים הצלילה אותו, הדחיפות הטילה משמעת, ומדי רגע גברה בו ההרגשה שהוא עושה את המעשה הנכון בשובו.

משארז וחיסל ושילח והסכים עם היהודי על סעיפי גמר החוזה שלו, כבר לא היה איפה להתרוח בביתו, שהכל כמעט הוצא מארונותיו, ונסע עם אניק לחדרה בבולאבר סבסטופול.

– מה רע בה, – חשב בדרך, – חלק היא מהפרולטריון האירופי, מאותן נערות בעלות אומץ, המסתפקות בלחמניה ליום, ובלבד שיהיה להן כסף לסרטי קטיפה ולעקב גבוה. אפשר היה לחיות אתה חיי אנקור, בחדר בקומה שביעית בבית חורפי אפור, להקים משהו הדומה לקן ארעי, שאינו דומה לבית ואינו מחיב כמו בית, ואם אניק תתעקש דוקא לקשטוֹ ברפרודוקציות המחרידות שלה, תמיד אפשר להסירן. חרוצה היא, אסירת תודה, עשויה ללדת ילדים אירופיים גדולי־עינים, חולניים, פקחים כעכבישים, כינשופים, אפשר להקים חיים בצורה כזאת, לאהוב את מה שיש ולא יותר מדי, ולא לעמוד בדרישות המוחלט.

ידע אבנר היטב שהבחירה לדידו, היא לא רק בחירה באשה, אלא משמעת ומשמעות שבעצם אף פעם לא קיבל עליו בשלמות, אותו קושי צחיח, ששום סיפוק אינו מובטח עמו, אותו צמאון אבני, כמיהה לברכה בלתי נודעת, מהות שאותה מיצגת מרגלית בעוצמה כזאת בעצם קלסתרה הספרדי הנזירי, בהיגוי הגרוני שלה. הכל קשור יחד ולהפריד אי אפשר. מרגלית אשתו העתיקה היחפה בארץ הצהרים, שידעה דינים, אבחנות ובוז כשכאן בשדרות סבסטופול עוד גרו על עצים. גוף של לביאה חומה מלגלגת.

באניק שורר פחד צפורי גדול, רטט מבריח, מפריח, מפוזר, אינה מסוגלת להתרכז, ואבנר אינו יודע שפוחדת היא פחד־מוות מפני מרגלית, המצטירת לה כמין קצינה ישראלית לוחמת, מי יודע מה תעשה לה, אולי תכה אותה.

כבר היה כמה פעמים בחדרה של אניק, אבל הפעם חש בו שלא בנוח. בפעמים קודמות היה מאשים את עצמו שהוא סנוב, ומתוך רגשי אשם נשאר על הספה הקטנה. הפעם, כאלו התפקע משהו בראשו, הרגיז אותו שהחדר אינו נקי, שהריהוט כהה, אותו כיור־מטבחון־ספה שלא השכילה לעשות בהם מאום, אבל מאום, לעשותם אישיים. הרבה פעמים הלעיג על אותו ירחון־אמנות לחובבים, שהיא חותמת עליו בדבקות, על הפרחים המלאכותיים שבאגרטל, אבל היא דבקה בשלה: זה עולמה, זו פריז, יקירי, הוא היה נכנע.

– פעם היייתי בבית של קוֹמטס אחת בשדרות האינואלידים, כשהייתי שליחה בחנות פרחים, וראיתי שם פרחים מלאכותיים בדיוק כמו אלה.

אבנר אינו מתווכח אתה לעולם. אולי זה מה שנותר מגדולתה של פריז, חשב, – פרחים מלאכותיים ודירות שאין בהן חדרי אמבטיה. ברבריות מחופשת, עיר כמו קפלט. ואותם חברים של אניק שיושבים אתו ואתה ב“סלקט”, עליזים־עצובים. לכולם יש דודות. וקוראים להם “מיק” ו“בוב” ו“רירי”.

רירי זה שמו באמת פאטריס, ואבנר לא תפס כיצד אדם מגמד את עצמו ואת שמו כל כך. פעם כינתה אותו אניק “מון פטי שוּ”, וכמעט קרעה לגזרים: לא כרוב, לא קטן, לא שלך. “אנחנו בני־אלהים הקטנים”, היה בוב מפזם להיט של מועדון־לילה, “יתומים קטנים, פרחי פרג קטנים ברוח”. אבנר לא היה בטוח שהוא בדיוק פרח־פרג, על אחת כמה וכמה קטן. התגמדות מכוונת, מרושעת, היה חושב, סקרן כצופה במנהגי שבט זר.

בוב הזהיר פעם את אניק:

– הוא יחזור לארצו, את יודעת.

אבל אניק אינה מוכנה לקבל:

– ואני, וכי אני חוזרת לברטאן?

באה מעיירה גשומה, בוצית, קרובה לקוֹאֶט־קידאן שבמערב הערפלי, כמה קילומטרים מטירה גדולה שבימי ראשון תולים אנשים על חומתה המשוננת שלטי אבירות ודגלי צבעונין. אבנר התענין, רצה לשמוע על המחוז, על הדיגים, על השפה, על הרוח המלוחה, ושכמיות הגשם הצהובות. אבל אניק מושכת בכתפיה:

– בוץ.

ומיד טופפים עקביה בשמחה על מדרכות פריז. איננה מרגישה עד כמה העיר עיפה. מי שעוזב את פריז יקירי, משוגע, כל השאר בוץ.

פעם אחת, בנהמת רוח, ישב אבנר וכתב למרגלית בידידות:

“אני חוזר עכשיו מסיור נפלא בשוק ככר קוֹנטר־אֶסקַארפּ, עם אניק, ודרך עיניה וצחוקה, שאין להם תחליף. קנינו סטייק והלכנו לצלות אותו. בעצם, הרי אני מאושר מאד. מרחף טיסת־ריחוף אטית, מעל כל הבעיות והמועקות, וכבר איני יודע אם בכלל יש מועקות למטה, אם יש מטה. מזמן לא נגעתי באדמה. רק מדרכות וערפל, ואני צף באויר מעל גשרים על הסֵין. נראה, שיש בכל זאת מועקה. כי בתוך־תוכי חושך בלתי חדיר, מבעית, שאני מתעלם ממנו ואיני יורד לעומקו. אמרי, אולי, שאני חי ימים מאושרים בחושך”.

אבנר איבד הרבה ממשקלו, וכל הזמן קר לו. מדי פעם בפעם, אף בלכתו בשמש, הוא מצטנף, נרעד, מצטמרר בנקישת־שינים רגעית.

– מה יש לך, אבנר?

– יצאתי לסיור הגדול של הנפש, – הוא מותח אותה, – והנה הגעתי רחוק, רחוק אל מקום אפל וקר, בוּלבאר סבסטופול.

אניק נחרדת:

– אז אולי אתה רוצה שנלך ללוּבר?…

אבנר פורץ בצחוק:

– אניק, את ילדה מושלמת, ואל תשימי לב אלי, אני רק אסיאתי ששכח כמה קר באירופה.

ראה באניק חוסר ישע מוחלט: אין לה מאום זולת חדר שכור זה ואינו שלה, ואינה יודעת אפילו לעשותו שיהיה שלה. מעולם לא ידע, שאשה יכולה להיות חסרת־ישע בבית. חוסר הדמיון של אניק, חוסר האישיות העצוב, היו מום ששבר את לבו. תוהה היה לפעמים אם אין הוא זקוק בעצם לאשה נכה, נכות שיוכל להבינה ולקבלה ולהגן עליה. וכי איך אפשר להגן אל מרגלית, זו השלמה, הצלולה, קשוחה זו שמעולם לא היתה נכה, נקיון־דעתה חתום בה כבאבן.

אלא שהדברים לא נתישבו בו עם מה שסיפר לו בנימין זילברשטין.

זע באי־נוחות:

– בואי, אניק, נלך לז’ורז' החמישי. אני לא יכול לישון פה.

אניק משתדלת שלא לגלות את עצבנותה, היא אורזת את חפציה ללילה. סיגריה אחרונה שהציתה בחדרה היא מעקמת ומכבה על גבי צלחת, זורקת את הבּדל הארוך לסל, מלמעלה למטה, ביד פתוחה, זריקה גמלונית של נשים ותינוקות, – ומחטיאה.

לאבנר רגע צלול: מרגלית, ראשית אינה מעשנת; ולו עישנה, לא היתה עושה את דיסת הטבק הרטובה הזאת בצלחת ואם כבר היתה זורקת, לא היתה מחטיאה.

נדמה לו לפתע שהצל על צוארה של אניק הוא פס של לכלוך, והוא רוגז. אניק זעה, ומסתבר שהצל – צל, אך רוגזו אינו חולף. היא נושאת אליו את עיני־השקדים שלה בתחינה אלמת, וקוצר־רוחו מתפוגג קמעה. הוא מושיט לה כף־יד פתוחה:

– שימי.

אניק מכווצת זוג אגרופים קטנים ושמה בידו. הוא עצמו לימד אותה תנועה זו יום אחד, בשעה של נבזוּת וחסד קר, והיא אחת מתנועותיה של מרגלית, שהיתה שמה בעצמה את שתי טלפיה בכפו בשיא של אימון. לימד את אניק זאת, ועוד, בתחושה של בגידה מכוונת, גם שמחה לאיד, וגם כמין ניסוי, כביכול: גם מאניק אפשר לעשות מין מרגלית, כמה תנועות, כמה הבעות, ואיש לא יכיר בהבדל.

אניק לא היתה מעולם בז’ורז' החמישי, והמלון היקר שימח אותה בצעקות קטנות עד הבוקר, שעה שליותה את אבנר לשדה, ואז יבבה קצת.

– אני אחזור בחורף, – הפליט לעברה, באחד מאותם שקרים אוטומאטיים, שבעטים היתה תוקפת את מרגלית בהלה של זרות, כאלו אינה מכירה אותו. אבל אניק הכירה את המשחק.

– אחכה לך כל הזמן, – אמרה. החליטה בלבה, שתוך כמה שבועות תכתוב לו. לא היתה בטוחה איך תיטיב להחזירו: אם תכתוב מכתב עליז, או שמא תספר לו על תלאותיה בכסף ובחדר, שעד אז ודאי יהיו. כאשר נבלע באולם מעבר לדוכן־הדרכונים, הלכה אל תא טלפון וחיגה אל בוב בבכי של ממש. עוד לא אירע לה שבכתה באורלי. חבריה והיא דיברו בקול נמוך, כבבית אבל.

אבנר ישב על כסאו, הידק את החגורה, וההתרגשות הקלה של המראה העלתה על גל־הרעש גם את התרגשות שלו, שמעתה הודה בה. המסלול הארוך של אורלי נעשה אלכסון, העיר הערפילית נתלכסנה, צנחה מהר באפלת ענן, וברק־שמש עזה שמעל לעננים הציף את התא. הביתה.

בלוד עמד ריח השלף והקוצים השרופים, שאבנר כמעט שכח אותו. נשם את דוק־העשן, שריח טאבון וגלילים מורגש בו. ושוב, כתמיד, היה תמוה בעיניו איך יתכנו כל כך הרבה מהויות בעולם, כולן סותרות זו את זו; ואם אתה נמצא בזו, שוב האחרת אינה קימת. במרחק ארבע שעות בלבד היתה פריז, אך היא כבר לא היתה קימת לדידו, משולה לסרט־קולנוע שראה פעם. הפקיד את חפציו ונסע ישר אל בית החולים.

חצי־אשה היתה זו ששכבה שם, פניה אל הקיר, מוכנה לניתוח,צינורות בזרועותיה, ופניה הרחוקות ממנו זרחניות יותר מתמיד. לו היתה לו אפשרות ללכת לאן־שהוא, לעשות משהו, לשנות משהו. היה עושה, אלא שלא היה לאן ללכת, ולא היה מה לעשות אלא להמתין לגזר־הדין. ומפני שהאשם היה גדול בו באותו רגע יותר מן החיבה, ישב לצדה, כבד ושותק, והשמחה רחוקה מהם מרחק בלתי אפשרי.

– מרגיז אותך שאני כאן?

– לא.

לא דיברו עוד. מרגלית שקועה היתה בדכאון עמוק, מתיש. שינוי־המצב הפתאומי היה למעלה מיכלתה. שטף־דם נוסף הכריעה בערב הניתוח ממש, קשה מכולם. היה יום אפור של בית חולים, של ריחות מעיקים, שינה טרופה בשל נחרת נשים זקנות במחלה, תקופה מסוממת־למחצה של כאבים שבאו והרפו. חומה עלה. נדמה היה לה כאלו הוסרה תחפושת עליזה מעל המציאות, ועתה הקיום לפניה, נוגה מאד וקשה. הרגישה חולה ממש, וכאשר התלוננה על כך לפני האחות, השיבה לה זו בפליאה:

– אבל הרי את חולה ממש, חשבת שאנחנו מתלוצצים?

הצינורות בזרועה ובחוטמה העיקו, המחט בידה הטרידה את מנוחתה. אבנר ישב לידה, והמחלקה העלימה עין, כי ידעו שחזר זה־עתה מחוץ לארץ. תירוץ המחלה והתשישות סיכל כל שיחה מראש, ומרגלית לא יכלה, ולא אבתה, להלחם בנוכחותו.

– מי קרא לך?

– לא קראו לי. בנימין זילברשטין עבר בפריז וסיפר לי.

נאנחה ועצמה עיניה. אבנר ישב. דמדומים ירדו, החולות הקמות על רגליהן הלכו ברעש אל חדר האוכל. אבנר ישב.

* * *

עדית בר־חמא צועקת. כתמים אדומים בפניה, שערה מלא סתירות ומחאות, והיא יודעת הכל. אולי אחת האחיות ראתה משהו, אולי חבר־לעבודה הבחין וסיפר. בבוקר חיפשה ומצאה את התיק של גברת מרגלית עזר, בת עשרים ותשע, רבונו של עולם, בשמונה שנים מבוגרת ממנה־עצמה, לאוקמית, רבונו של עולם. יגאל יושב בכורסה. גבו אליה, מלטש ביד את הגבס שלו.

– למה את חושבת שהיה משהו?

– אני יודעת. יש לי הוכחות.

– אין לך שום דבר בכתב.

– איזה הוכחות אתה רוצה שאביא לך? אין לך בכלל בושה?

– כנראה שאין.

– ואם אלך עכשיו אל המנהל ואספר לו שהתעסקת עם חולה לאוקמית?

יגאל קם בכיוון הטלפון:

– שאקבע לך פגישה אתו?

עדית דעתה מתקררת במקצת. מעשה זה פירושו, אולי, מחיקת יגאל מרשימת הרופאים. היא מעבירה במסננת את דיסתו של התינוק, שלא עלתה בידה בשל ההתרגשות ונתגבשה. ותוך כדי כך נסתתמה צעקתה והיא אומרת ביגון:

– ולי כבר לא מגיע כלום, יגאל?

– באיזו שפה זה מגיע? – הוא מוריד מידו סוף־סוף את הגבס ומנגב ידיו. – מה זה בכלל מגיע?

– זריז גדול בפה, לכל דבר יש לך תשובה. ומה יהיה אתי, חשבת?

– מה צריך להיות אתך? תעשי אוכל לבועז וזהו. – עכשיו הוא רוגז באמת. – את חושבת שהוחסר משהו ממך?

עדית משימה עצמה כאינה מבינה אותו.

– והבושה, יגאל? חשבת פעם על הבושה?

– חביב’לה, לא אני הלכתי לארכיון בעינים נפוחות עם תיק של חולה.

– הלואי שהיא תמות. הלוא שתקבל באמת לאוקמיה.

– אל תקללי כשאת מכינה אוכל לבועז. – קרב אליה מאחור, כולו פיוס. – עדית, תשמעי. לא היה מה שאת חושבת. באמת שלא. את חושבת ברצינות, שהייתי מתעסק עם חולה? סיכון כזה? ואיך חולה יכולה בכלל להיות מושכת? אשה חולה, ריח תרופות, זה מעורר? לך צריך להסביר את זה?

– תישבע בחיי בועז.

עכשיו הכל פשוט: זיק של רוך ניצת בו, רחמיו נכמרים. הקול מנמיך, נעשה כמעט חם. מסכנה עדית, אני אוציא אותך מהסבך הזה שהסתבכת בו. אשבע לך כמו שהיינו נשבעים בבית הספר. הוא צולב אצבעותיו בחשאי.

– מוכן להשבע במה שתגידי. בסדר?

– תגיד: בחיי בועז.

– בחיי בועז שלא היה שם מה שאַת חושבת. – אצבעותיו מצטלבות על המפסלת מאחורי גבו, ליתר בטחון הוא מוסיף בלבו בדבקות בעת השבועה: בטל כעפרא דארעא, לא שריר ולא קים. עדית פונה אליו.

– יגאל, אני יכולה למות מדברים כאלה. רק שתדע. אני לא הייתי נשארת אתך.

בועז התעורר והיא הולכת להרימו מן המיטה. אז מה, מצדיק יגאל את עצמו, הייתי צריך להודות ולהפר שלום בית ומי יודע מה עוד?… הוא קם ומתרחץ.

– אתה יוצא? שואלת עדית, מאוכזבת. הילד שניעור משפשף עיניו על שמאלה, והיא מבקשת לצנן את הדיסה בימינה בלי זריזות מרובה.

– אני רוצה לראות את החילת הזאת, שאכלה ברביטוראטים. חצי שעה לכל היותר.

– יגאל –

– מה?

– איך… איך זה אפשר? איך קורה דבר כזה? אשה שיש לה בעל?

אגיש לך תיאור בשבעה העתקים, הוא חושב, ואומר:

– יש ברכה כזאת, לא שמעת? אשר התיר לנו את הנשואות.

ומיד הוא סוגר את הדלת, שלא לשמוע את מחאתה. איזה באלאגן באוטו, חשב שעה שהתישב בו. באלאגן בכל מקום. ספרי רפואה ועתון־נשים של עדית וצעצועים של בועז ונירות שוקולד ומגב שבור ונקניק ששכחו להוציא והוא כבר מדיף ריח. אף אחד אינו יודע להסדיר את עצמו ואת עניניו.

יום לפני־כן ראה כבר יגאל את אדון גזר המהולל הזה, בעלה החוקי של מרגה, שעשה טובה לעם היושב בציון וקנה סוף־סוף כרטיס טיסה. מענין מה עשה בסכנה הצהובה הזאת שגר אתה שם. ולא זה החשוב, אלא שמרגה הביטה בו, ביגאל, בהיכנסו, כאלו היא רואה חבר־למחזור בבית הספר, מישהו שבילית אתו שעות מרובות בענין משותף, ועכשיו אין לך בכלל מה לדבר אתו. כמעט ביקש סליחה שנכנס למדורה בטעות. האשה פתתתני ואיפת, הוא חושב. משהו גלש בו מאז מרגה, אולי תמימות החושים. המשכב איבד בעיניו את מימד השמחה הנקיה, ונעשה מהול במרירות של ידיעה; הכפילות שוב לא היתה נוחה בעיניו. ידע בעצמו, שהמארבים הללו שהוא אורב מדי פעם בפעם לאשה כבר לא יהיו משחק, אלא מין של ערמומיות, קרירה ומתעלמת במכוון מכל מה שאינו רצוי. האם דנה אותו מרגלית למיטה קרה?… בבוקר, עם הגילוח, הוא מביט בקלסתרו ונדמה לו שהוא רואה סימנים של עורמה שאינה צעירה, כיווץ עפעפים, פה שכבר אינו חופשי אלא עשוי, התרחבות גסה של תוים.

מרגה, גברת גזר, איזה ניעור חושים זה היה. והמשמעות אינה נתפסת. וילון של דיבורים מכסה על הכל. נשאר רק הנוף, נוף נפלא זה שהוא נוסע בו עתה בין הר וים, בשדרה צוננת בין פרדסים – למה תמיד יותר קריר ליד פרדס? – אותה פיסת־עולם שהוא אהבתו השלמה היחידה של יגאל בר־חמא. תחילתו וחייו ואולי סופו. יותר מפעם חלם שהוא נקטל ממארב, כאן, בין הפרדסים, ושוכב ופניו קרועות בתוך שיח קידה קוצנית צהובה. הוא פותח את כל חלונות המכונית ושואף ריח הדרים. תפוזים משוגעים. מה בני־אדם, מה נשים.

אבנר יושב ליד המיטה. ימים שלמים הוא יושב. תחת החוטרים הדקים של חינו העצבני, הפרוס לכל עבר, מצוי גזע עבה של חילוניות מרה ויומיומית. היא מתגלה כגסות תחילה בחיים המשותפים (הוא לא מרים אף פעם דבר שנפל לידך?… הוא לא מרגיש) – אבל היא־היא הרצינות האחרונה והכוח האחרון של אבנר עזר. גזום, גדוע, נטול־קישוט, הוא יושב עתה ליד מיטתה של אשתו.

בלילה היה בדירה, ניקה אותה בקפידה משאריות השטפים של מרגה. אסף מן התיבה את כל מכתביו־שלו, וקרע אותם בסומק קצר־רוח. חש שלא בנוח בבית, כילד שאביו מת בתאונה סתומה, והמבוגרים חסים עליו ואומרים לו שנסע לחוץ לארץ. הוא חושד בכל, ברהיטים, במטבחון הנקי, שכמה פירורי קפה שפוכים על דלפקו, קופסת הסוכר פתוחה, שלא כדרכה של מרגלית, מיטה זו שחציה מוצעת. מי יודע מה היה פה, הוא חושב. או מי. האמת כאלו בין אצבעותיו, קרובה למגע, למישוש, ונעלמת. הוא מאזן את עצמו: – כל זה הזיה של חשד, חרדה פראית שאין לה מקום. אולי לא היה כלום בהיעדרו, אולי הזמן עמד. אולי עליו לישון, בשנתו יידע יותר, ירגע. היה לו כבר רגע כזה של בעתה, כאשר חזר לדירה בפריז ומצא שמרגלית ארזה ונסעה באמת; ועכשיו צא וחשוב אם קרה כל מה שקרה מפני שהוא נבעת, נתן דריסת רגל לבהלה הזאת, או שהיתה לו באמת תחושה מוקדמת. צבת בצבת עשויה. יותר מדי מקריות היתה פה, סיכם. מקריות של חלום, ועכשיו מתחילה יקיצה. תרנגול קרא, ליל־עועים נגמר.

לראשונה בחייו לא עלה בדעתו לטלפן אל הוריו. אלדו היה ממילא, כמדומה לו, בשויצריה, ואשר לאלנה, ברור היה לו מה תאמר: “ברונו פעוטי, אם אני הייתי צריכה להיכנס לבית חולים בכל פעם שלאביך היתה מאהבת, לא הייתי גרה בכלל בבית”. ואחר כך היתה שולחת למרגלית בטלפון תריסר ורדים.

עצם השחזור הטריף את דעתו כאלו נאמרו הדברים באמת, וחרק שינים: מרגלית צדקה, לא שנאתי אותם די הצורך. קצת ממורמר היה עליה: למה לא הודיעה לו על מחלתה? עד כדי כך הוציאה אותו מן התמונה?

– מרגה, הרי אני אפילו לא הייתי בדירה שלה עד שנסעת, הרי אף פעם לא…

איזה מקח, באמת.

מרגלית שיכת עתה לאחרים יותר מאשר לו. הוא רואה כיצד אחיות נכנסות לבקרה, כיצד רופאים באים להתלוצץ עמה; היא אהודה, היא מטופלת, הכל מראה לו שהוא מיותר. אבל הרי הוא מוכרח להיות חלק מזה, ועוד אינו יודע איך. שותק, צנוע, הוא יושב כאורח שצרורו סגור על ברכיו, מחכה לתורו בסבלנות, מחכה.

– מרגיז אותך שאני כאן?

– לא.

קלסתרו נשתנה מאז שובו. האלגנטיות המתוחה, התמהה־אירונית, של הרמת־גבה, של צל־חיוך, של שילוב ברך על ברך ארוכה, כל זה הוחבא בארון יחד עם החליפה שפשט מעליו סוף־סוף. אבנר יושב בחולצת צמר אפורה של פועל־בנין, ופניו כאלו חדלו לנוע, איבדו את הנינוֹעוּת האירופית. הוא חזר אל תוך פניו. ידיו מונחות על ברכיו כידי פלח. ושוב, ושוב:

– מרגיז אותך שאני פה?

– לא.

מנגב זיעה מעל מצחה ומשגיח על העירוי שיתערה כראוי. עבודה אין לו. יצטרך לזחול על גחונו במכון. ויזחל, אם יהיה צורך.

למחרת, יום של ראות צלולה, מבליטה כל אבן וכל עץ בהרים ממול, באו שני אלונקאים ואף אחד מהם אינו גולית, והובילו אותה בזהירות על גבי מרכבת הכבוד אל אולם מקורר וירוק של ארמון תת־מימי,שיצורים תת־מימיים ירוקים מהלכים בו בפסיעות רכות, כמו מוּסך חלומי, רב־כלים, ושם השקיעוה בתרדמה ועבדו על גופה הפתוח ומצאו את הסיבוך וקללו והצליחו וסגרו שנית. ומשגמרו, היו עיפים ונזקקו לקפה, מסירים את המסכות, ומרגלית הנאנקת הוסעה למחלקה.

* * *

אחר כך נסתימה המלכות, ולא היה בה עוד צורך. שכבה, כאביה ניטלו ממנה, רגועה לגמרי, ראשה וכתפיה מורמים על כר גבוה, ידה פרושה בנוחיות על כרית. היה שקט גמור במחלקה. אור־לילה קטן דלק סמוך לרצפת החדר, מאיר ואינו מעיר משינה. מלאה צבאה. שלוה גדולה עמדה בה.

– אתה לא צריך לאכול או משהו? – שאלה במבוכה את אבנר.

– אפילו לא משהו.

שתקה רגעים ארוכים.

– אתה חוזר לפריז?

– לפריז? מה פתאום?

נענעה בראשה. התקשתה עדין בדיבור.

– לא יכולה לקרוא, – התלוננה.

– שאקרא לך משהו? עתון־ערב?

– נסה.

התחיל לקרוא לפניה בקול נמוך, אך ראה שאינה מקשיבה.

– קשה לשמוע, מרגה?

– לא… לא כל כך מענין, משום מה.

– ספרים אין לי כאן, – אמר, – מחר אביא לך. יכול לדקלם לך משהו מהזכרון.

מרגלית שמה מרחק ביניהם:

– עזור לי לרדת מהמיטה.

– בטוחה שאַת יכולה לנסות?

– בטוחה. תן לי את החלוק.

נשענה עליו. במאמץ ניכר, בנשימה נעתקת, בגלי זיעה וחולשה גמורה, הורידה רגליה ונסתה פסיעה ושתים.

– השעני היטב.

נשענה אך לא החזיקה בידו. הצליחה לצאת אל המסדרון, שם ישבה האחות, שקראה אליה בעידוד:

– כבר? בראוו!

– אני רוצה החוצה, – אמרה.

– החוצה עוד לא, – התערבה האחות. – מה בוער לך, עוד יום אחד.

כף־רגלה רצתה לחוש כבר את מדרך האדמה, נחיריה כמהו אל אויר נקי, אויר הדרים וים, ללא תרופות. הבחינה בפעם הראשונה בריחו של בית־החולים.

– מה יש בחוץ? – שאלה. לאבנר נדמה היה, שעליו להשיב תשובה חשובה, למצוא מלים שתהיה להן משמעות. אבל הדברים לא רהטו לו.

– קיץ, – השיב אבנר עזר לאשתו.