הים רבץ רדוד, בהיסח־כוח, כעסוק במקום אחר ואינו מתענין בחוף הזה. הגלים לא היו גלים של ממש, וקולם נשמע בקושי. בחור מלוח־רגלים שירד מדשדש אל החוף בטפיחת־כפות להתיר סירה שטוחה, משך אליו את עיני השנים שבחוף, מפני שנוכחות הים לא היתה מורגשת בשעה זו, ולכל נוכחות־אדם היה משקל של סקרנות יותר ממידתה. הבחור דחף את הסירה, זינק עליה והפליג. נצנוצים קטנים בהקו פה־ושם על המים הרדודים, לפעמים מתחברים לרצועות. אור נמוך עמד על שברי דר שבחול. ריח רקבובית גבר על ריחה המתמשך של המלחה הארוכה.

השנים לא היו מעולם בחוף הזה, מפרץ קטן ולא נקי ביותר, שלא בדרך מכוניות הקיטנים. העונה, בעצם, טרם התחילה. האשה שבחוף הרימה ידה, כמבקשת למצוא את כיוון הרוח. כבת ארבעים וחמש היתה, גבוהה, צנומה כנערה, לבושת ביקיני, שערה זהוב־כהה, עשוי היטב. בעלה רבץ על בטנו לצדה אף הוא גבוה ארך־גפיים, אך עורו לא נשזף בנקל, כשומר על לבנונית נקיה מאד, מפונקת כלשהו. שיער־שיבה דליל נזדהרר ברוח הקלה על ראשו. נראו כזוג, שבלי־משים אדם מחפש לידם שנים־שלשה כלבים גדולים, ואוטו גדול, ובית עם גנן. היה אמנם אוטו גדול, וגם בית וגנן, אך כלבים לא היו. לא פעם אמרו לה: – אֶריקה, למה את לא רוצה כלב בבית? הנה מוכרים בהרצליה גורים של שפהרד גרמני.

– לא. לא, אל כלב צריך להתקשר, וזה יהיה כמו הודאה בעקרות שלנו. כלב במקום ילד. מוטב שום דבר.

עשרים וחמש שנים לפני־כן מילטו אותה במיני דרכים, עד שהגיעה אל קרובים באמריקה הדרומית, ושם, בודדה לגמרי מקרוב, מכר או לשון, קיבלה עליה את דיני המקום, אלא שהשמינה כחבית ולא הצליחו לרפאה משומנה. בציתנות גמורה אכלה יוגורטים ועגבניות ימים רצופים. שיחקה טניס וכדורת, ומחוג־המאזנים לא זע. ציתה, והחזיקה בשלה. נימוסית, חרוצה, ושמנה מאד, הגיעה אחרי המלחמה לאנגליה, אל קרובים אחרים, ותוך זמן לא־רב הפתיעה את כולם בנישואים מהירים שנישאה לקרוב־משפחה רחוק. מבוגר ממנה בעשרים שנה לפחות, אלמן סוחר מן הארץ ושמו מאיר, ששהה בליברפול בגלל עסקים. נראה שלא נשאר בה כוח לעצמאות ולכל אותן מלחמות והתמודדויות ועימותים שאדם חייב בהם כשהוא לבדו. היו אלה נישואים של הכרת־טובה ולא של חשבון ותוך שנה, שנתיים, התקלף מעליה קיר־המגן השומני, והתגלה שהיא בעצם אשה נאה מאד.

מאיר והיא העריצו זה את זו. ילדים לא היו להם; הוא סירב בכל תוקף. ראשית, טען, זקן הוא מדי, ולו בן מנישואיו הראשונים, וגם נכדה. שנית, עצם המחשבה פן יבולע לאריקה על ידי הריון או לידה בלתי תקינה, היתה בלתי נסבלת בעיניו. נדמה לו שחייב הוא לקיים אותה, ובה את כל משפחתו שאיננה, מיטב הקיום והפינוק והטיפוח, חוב שנטל על עצמו לכל החיים. המכרים היו מתלוצצים הרבה בסיפורים איך מאיר משתולל כאשר לאריקה יש נזלת, אבל מאיר ראה בכל עליה במדחום סכנה שלא ראה איש זולתו. לפעמים היה פונה אליה אז בשרידי הפולנית המגומגמת, שכבר שכחו שניהם, והיא השתדלה לענות.

– אני הבת שלו והוא הבן שלי, – היתה אומרת לידידיה בחיוך עצוב במקצת. כיון שלא חלו עליה חובות של אמהוּת, ראתה עצמה חייבת יותר בחובות של אשה. מאיר היה כל עולמה. באותה מידה של חריצות שקטה שאפיינה אותה, למדה לנהל את ביתו, לארח, להתלבש, לענוד תכשיטים, לקנות מתנות לילדי ידידים, שכל ימי ההולדת שלהם רשומים בפנקסה, להשתתף – ולא יותר מדי – בעניינים של צדקה, ללמוד מדי פעם בקורס זה או אחר מטעם האוניברסיטה. יוצאת־דופן היתה בחליפתה. בהליכותיה, בין הסטודנטיות הגמלוניות באפודות צמר, שעורן מחוטט ולגופן עוד אין צורה. אבל לא הפריעה לאיש. מצטנעת היתה בתוך הקולניות שלהם, ולומדת.

היתה היחידה מבין חברותיה שלא היתה לה עוזרת מעולם. בעצמה עבדה בבית, ואי אפשר היה להזיז אותה מעקשנותה בנקודה זו.

– מה כבר יש לי לעשות, אי אפשר להיות לגמרי־פרזיט, ובגינה לא אני עובדת, אלא גנן. אין לי כשרון לזה. אצלי שום דבר לא צומח.

אריקה פחדה מהצמחים: פחדה לגזום ולקטום ולקלטר, פן תקלקל בדרך סתומה את הכל. שנים אחדות עברו עד אשר השתכנעה שגיזום הורדים בעונתם הוא ענין טוב ולא רע. תמיד נתקפה חשש, בראותה בבוקר חורפי אחד את השיח הגזום, הנראה כמת, ואי־אימון זה לא עבר עד לפריחה החדשה באביב: נוּ, בכל זאת זה חי.

אפילו פרחי־קיטוף לבית מבקשת היתה מהגנן שיוריד לה: אני לא יודעת איפה קוטמים, רעדו ידיה.

פעם נתנה מכרה שלה תינוק בחיקה, שתחזיק אותו כמה דקות עד שהיא תחמם את ארוחתו, ואריקה ישבה כבול־עץ, פוחדת לזוז, וכאשר התינוק שיהק, נתקפה אימה:

– הוא חולה, קחי אותו ממני!

חברתה צחקה לה שעה ארוכה, ואריקה הסמיקה תמיד לזכר הסיפור. לא מבינה בתינוקות, אמרה בעצב. אבל מתנות תמיד הביאה לו, בלב חפץ, כדודה עשירה.

אחר כך למדה הנהלת חשבונות, לעזור לבעלה. מאיר התנגד תחילה:

– מה יש לך להתעסק עם השעמום הזה.

לימים ראה שהיא באמת עזר־כנגדו, ובעצמו התחיל להביא הביתה בערב גליונות וטורים לבדיקה.

– אשה חרוצה, אריקה, – היו גומרים את ההלל.

– לילדה אחרת יש בובות, והיא משחקת בחריצות שלה, – אמר פעם מאיר, ואחר כך הלך אליה ושם כפו על ערפה.

פעמים היה מחליף לה את משחקי השקידה שלה במשהו מרתק יותר: נסיעה לחוץ־לארץ, שהייה במלון יקר, פעם אחת אפילו סאפארי, אמנם לא היקר ביותר, ואף לא ארוך, אך בכל זאת סאפארי מכובד בהחלט. אריקה אהבה נסיעות אלה עם מאיר. היתה אז לגמרי־אתו, כל היום. לארוחות־ערב היו יורדים יד־ביד. לפעמים דמו לצמד שבקברט: תמיד מחייכים זה אל זו, קשובים זה לזו בהפרזה, ממהרים להדליק זה לזו סיגריות, להגיש לחם או עתון.

מאיר, איש טוב, מגרעת אחת נמצאה בו: לא ידע מתי להפסיק לדבר. אוהב היה להפגין את זכרונו הטוב ואת הידיעות האנציקלופדיות שלו. ידע בדיוק כמה חידקים מצויים במטר מעוקב של אויר בתל־אביב, לעומת ירושלים, למשל; וכל כמה זמן יש בצורת ביוון, וכמה תושבים בואנקובר. כל שליטתו בעולם היתה בעזרת אינפורמציה, כמויות גדולות של אינפורמציה; תמיד למד עוד ועוד פרטים, משנן בעל־פה אפילו פרוספקטים של חברות תעופה, ולא יכול היה להבין שבני־אדם בעוונותיהם הרבים אינם מעונינים בכל כך הרבה אינפורמציה.

– מאיר, עזוב, – היה מישהו אומר בטוב־לב, כשהיה מפליג בהרצאותיו, – למי זה חשוב כמה חברי פרלמנט בנאירובי.

– אבל זה חשוב, – היה מאיר אומר, – חשוב להבין את העולם שבו אנו חיים, לא? מה כבר מענין אותך יותר, כמה עלתה השמלה של אשתך? קצת אופקים, רבונו של עולם.

מי שלא התענין, נראה בעיניו כרשלן,העשוי להמיט סכנה על עצמו בשל רשלנות זו.

* * *

הם רבצו עתה על שפת־הים, בשל רצון של אריקה להתחיל להשתזף, אף כי עוד לא היה חם כלל. מאיר התלוצץ שכבר אין לה סבלנות להמתין עד שתוכל להיראות בביקיני האיטלקי שלה. אבל אחר כך חישב ומצא שיש משהו מועיל לבריאות באוֹזוֹן שבאיזור החוף, קצת יותר מאשר בביתם, ונתרצה לה. הם ירדו לחוף שלא הכירו עדיין, מופרד על ידי סלעי כורכר מחוף הרחצה הרגיל, הוא נושם לפי תורת היוגה והיא משזפת את עורה.

רחוק, מתחת לשיחים, רבצו שני בחורים ובחורה, לבושים אפודות צבעונין. הבחורה היתה בלונדית מצובעת מאד, קולנית מאד, פחוסה ודחוסה כמו ערימה של גלילי אריגים זה על גבי זה. חולצתה חשפה עור אדמדם, עבה מאד. את חפתי הג’ינס קיפלה גבוה על רגליה השריריות. היה בטחון צעקני בכל תנועותיה, כאומרת שאף אחד, אף פעם,לא יגיד לה מה לעשות. אריקה הניחה שהיא בעלתו העצמאית־לגמרי של קיוסק או של בית־קפה זעיר ביפו, ואיש לא יסדר אותה, זולת גבר אחד, יפה וחלש, שישמש בבוּאה לרעב־ההתמכרות שלה, והוא ייהנה מכל חסכונותיה ולא ישאיר לה פרוטה. היא ודאי תקרא לכך בשם “הגורל שלה”, סברה אריקה, ובלשה לראות אם יש בקרבת הנערה בחור המתאים לניחוש שלה.

אחד הבחורים נראה רגיל בהחלט, לא גבוה, משופם כלשהו, ודאי מכונאי של מוסך. דוקא הוא שנראה כחברה של הנערה: היתה בעלתנות ותיקה בצורה בה שפך מפלי־חול קטנים על רגליה. השני לא נראה בבירור, עד שקם; אך משקם, עצרה אריקה את נשימתה לרגע. הוא היה בנוי להלל, שלם ותמיר כאגרטל חי. כל גופו היה מתואם, הרמוני, בנוי מדויק־מדויק, מתוח, חתולי, מעוט־תנועה. היפוכה של להיטות, היפוכה של עצבנות. תכונה של עיצור מכוון נמצאה בכל תנועותיו, יופי מופגן שאינו מראה כוחו, עוצר ומאיט, עד שכל הכוח נדרך בבת אחת. אריקה התקשתה להסיר עיניה מעליו. גבוה ואדיש הביט בים.

היתה זו דוקא הבחורה שהרגישה במבטיה של האשה הבוגרת, והפנתה את תשומת לב הבחורים לכך בקול רם. הבחור הגבוה הסתובב לאט והביט בה. אריקה לא הסבה עיניה מנגד, נהפוך: בהולם־לב, כעושה מעשה אסור, התרוממה מעט והעבירה יד בשערה העשוי. טבעת־ענק יחידה שענדה נצנצה מתוך סבך־השיער.

לא עבר זמן רב והבחור זע, בעצלות אטית ולא אכפתית, שרק גברים יפים מאד מסוגלים לה. ובחצי נמנום, בעפעפים כבדים מושפלים, קרב אל מקום מרבצם של אריקה ומאיר. פוסע היה מהמותן, בלי כרכור או ערסול של ברך.

– סליחה – גברת – אולי – את – יודעת – מה – השעה.

לא התאמץ אפילו לחפש פניה מקורית יותר, ואריקה נהנתה מכך. הכל בו היה לפי רוחה, גם החוטם שנראה כשבור באמצעו, גם הקלסתר המזוות, גם העינים העצומות כלשהו, המסתירות כוחן, גם הקול הנמוך, המזכיר נחושת רקועה. פיו עיצב כל אות ואות כאילו משקלה כבד. גם בדיבורו היה אותו עיצור של עשירית־שניה, אותה עצלות־כביכול, שאריקה נענתה לה כל כך. האיטה אף היא את דיבורה.

– שלוש ועשרים. המים עוד קרים, נכון?

זויות הקלסתר נשתברו ברמז־חיוך. הוא לא השיב. חזר למקומו, מותח שרירי גבו הארוכים מול עיניה.

אריקה לא ידעה מה היא רוצה בעצם. היה בה יצר שלא נשלט לה כל־צרכו, לרתק את הבחור הזר. בידיעה מלאה שהיא עושה מעשה בלתי־אפשרי, הרימה רגל אחת, מתחה אותה היטב, והחלה מורחת עליה משחת שיזוף, באיטיות לטפנית, מכוונת. הבהונות נעו לאיטן באויר.

מאיר התהפך על גבו: – בואי אעזור לך למרוח.

– לא, אתה לא, – נחרדה.

– למה לא? תני.

מאיר לא ידע כלל שהוא משתתף עתה בהצגה, שבה צופים השלשה מרחוק. לאט־לאט, כמצוות אשתו, החל מושח את רגלה האחת, אחר כך את השניה, ביסודיות, מעגל כפו על הברך, מקמר אותה בקיעור, מושח ארוכות את שריר הירך, מפנק את הקרסול. במחנק־רויה של נצחון ראתה שהבחור הזר מעביר את לשונו על שפתיו.

לשנות את החיים, – חשבה בפראות, – לשנות את החיים, – הפיתוי היחיד ששום אדם אינו יכול לעמוד בו. גרונה נסגר לגמרי.

– יותר לאט, – הצרידה למאיר. משנסתימה המריחה, רבצה על גבה לרגע, תשושה מעוצמת הפיתוי שעבר בה. היתה הפסקה, אבל לא הפסקה ממושכת. השלשה המשיכו להביט בה ובמאיר, מצפים, בסבלנות, כילדים שבאו לקרקס. שלשה פנים פנו לעברה, בפה פעור במקצת, כאומרים: נו המשיכי, המשיכי, תורך.

היא הוציאה מארנקה מברשת־שיער, והחלה מברישה את שערה לאט, זוקרת את החזה. עכשיו, עכשיו, חשבה אריקה בפראות, עכשיו ישתנה הכל. ואמנם, כאלו נדברו, קמו כל השלשה בבת אחת וקרבו אליהם.

הם נעצרו לפני אריקה ומאיר, מפוסקים, מסוכנים.

–יללה, – אמר הבחור הנמוך, – תביאי את הטבעת הזאת. ואת השעון גם כן. חת־שתים.

מאיר השמיע צעקה קלה. ניסה להתרומם ולחסות בימינו על אריקה, אבל הבחור הנמוך בעט בכתפו.

– תשתוק אתה גם כן. תביא את השעון שלך והכסף. יללה מהר, אין לנו זמן לבזבז עליך כל היום.

אריקה פשטה את העדיים והושיטה ידה לאט לעבר הבחור היפה, שעדיין לא הסירה עיניה מעליו. אך הבחורה הקדימה את ידה בתנועה מהירה, בקיאה, וחטפה את מלוא החופן.

– תסתכלי איזה ביקיני יש לה לזאת, – אמר הבחור הנמוך, – רוצה את הביקיני הזה, נעמי? בטח שווה איזה מאה לירות, זה לא מפה.

– איפה אני אשים אותו, על האצבע הקטנה שלי? – כעסה נעמי. – יללה,דוֹד, למה אתה מחכה, אתה רוצה שנשבור לך את הראש בטעות? תביא כבר את הארנק, תביא.

מאיר, חיוור, הצביע על ארנקו המוטל במרחק־מה, והבחור היפה התכופף בבת אחת כספורטאי, וחפן אותו.

– מה אתה מתמזמז שם, חושב אולי שיבוא שוטר בינתיים? לחוף הזה אף כלב מת לא בא, רק אנחנו. זה החוף שלנו. שום משטרה אין פה.

מאיר, החש היטב בפגיעוּת הנוראה של אנשים עירומים־למחצה בפני אנשים לבושים ונעולים, נתן לה את השעון. הבעיטה העלתה בו קיא, ובלע אותו.

כבר כמעט הסתלקו, אלא שהבחור הגבוה עצר אותם בתנועת־יד:

– רגע.

בידים טובות כמעט חושניות, הפשיט את הביקיני מעל אריקה.

– בשביל מי זה? – כעסה הבחורה. – שוב פעם תביא בשביל סימונה?

– לא עסקך.

– כן עסקי. תראה שכן עסקי. פה, פה, ביד שלי אני מחזיקה אותה. וגם אותך. רק תעיז.

– בכל אופן הזקנה לא שווה את זה, – אמר בשקט. – מייד אין איטלי, – קרא, ואחר כך קיפל את הביקיני ונתנו בכיסו.

הבחור הנמוך, ליתר בטחון, הוסיף עוד בעיטה בצלעותיו של מאיר, שהשמיעו קול פצפוץ שטוח.

אריקה צעקה:

עזוב אותו! אתה לא מתביש?

– שקט, סבתא, – אמר הבחור הנמוך, ובן־רגע הסתלקו שלשתם, נעלמו בערימות הכורכר והשיחים כלא היו.

עירומה וחיורת גחנה מעל מאיר. הוא השתעל קצת, אך התרומם.

– הם הלכו?

– הלכו.

חבקה אותו בשתי ידיה, אך הוא הזיז אותה הצדה, להרחיב נשימתו.

– לא נורא, אריקה, כמה חבורות וזה הכל. היה יותר גרוע כשהערבים הרביצו לי ביפו בשלושים־וחמש.

בגניחה הושיט ידו אל מעיל־הרחצה שלו ונתן אותו לאריקה שתתלבש.

– בואי, ניסע ישר למשטרה.

– למה לא רצית שאלמד לנהוג? – הטיחה לעומתו.

– כי לא צריך; הנה, אני בסדר גמור. – התישב ליד ההגה, נושם נשימות שטוחות מפני הכאב.

במשטרה מסרו תיאורים. לא, לא הכירו את האנשים האלה מקודם, לא, כמובן שלא היה כל מגע עמהם. כן, הם הופיעו פתאום, בלי פרובוקציה, והתנפלו. אריקה תיארה את הבחורה ואת הבחור הנמוך. מאיר תיאר את הגבוה:

– נראה כאלו לוקח סמים. בקושי פותח את העינים. הכל אצלו לאט, לאט.

במשטרה אמרו שלפי התאור אין השלשה נמנים עם הפושעים המוכרים, ונראה כי היה כאן מעשה עברינות של חובבים, או של עבריני־גבול. מכל מקום זה תיאורם הראשון במשטרה, “וודאי לא אחרון”, נאנח הקצין החוקר. הוא דאג ששוטרת תביא חולצה וחצאית לאריקה בהשאלה, עד לבית. בגדי השוטרת הדיפו ריח כלור והיו יותר מדי מגוהצים, אריקה רעדה, גם אחרי שרופא בדק את מאיר. אחרי טבילה באמבט, שכבה בתוך ביתה המסוגר ורעדה.

זמן קצר אחרי מעשה זה נסעו מאיר ואריקה לפנסיון בגשטאד, בשויצריה, ומשחזרו משם, הרגישו הכל שאריקה חדלה לשמור על דיאטה. שלשה חדשים אחרי שובה היתה שוב שמנה מאד.

מרגלית עזר הפכה למלכה כחמישה ימים אחרי שובה לארץ. היא חזרה מצרפת בגפה, מבלי להודיע לאיש על בואה, כי בעלה אבנר נשאר בפריז בחברת נערה אחת, ומרגלית רצתה להמנע משאלות שיכריחו גם אותה לקבוע עמדה ולדעת מה יקרה הלאה. משפחתה, שבט ספרדי מסועף, ודאי היתה רועשת רעש גדול, העלול להסתיר את עצם העניין, שלא היה ראוי להפתר ברעש, – רק מפני שהרעש הוא דרכן של משפחות גדולות ומבוססות. הגיעה, איפוא, בהחבא כמעט, בטיסה ארוכה, שמעטים בה הסיכויים לפגוש מכרים, וחזרה לדירה במונית. אחר הצהרים, מבלי לפרוק את חפציה, הלכה אל המוסד האוניברסיטאי שב עבדה לפני הנסיעה, במקצועה כמתמטיקאית, ושם התפלאו מאוד על שובה הפתאומי, נבוכו מאד, ואמרו לה שמאחר שלא הודיעה מעולם על כוונת שובה, ניתנה משרתה לאדם אחר, אב לילדים, שלא יתכן לפטרו. התאזרי בסבלנות, אמרו לה, עכשיו קשה לאקדימאים, תוך חצי שנה אולי יסתדר משהו.

מרגלית, אף שנסעה בשעתה לצרפת בעטיו של בעלה, חשה תמיד כשיכת מאד לאותו מוסד, אולי מפני שלא עבדה כמעט במקום אחר אלא שם, והופתעה לשמוע שאין שיכותה למקום שיכות־קבע טבעית, כפי שנדמה היה לה תמיד; אך לא היה מקום לויכוח, ודאי לא לפני שהיה סיפק בידה לערוך את יחסה מחדש. יצאה משם כנזופה וחזרה לדירה.

לא אבתה בשום מגע עם אנשים, מוכרים או בלתי מוכרים. בתחושה של מציאות דקה, זהירה, קו שיווי־משקל מסוכן של מציאות, המורכב על פני חוסר־מציאות מוחלט, קבעה לעצמה סדר־יום בשיפוץ הבית שהוזנח, ומיום בואה החלה מקרצפת, מתקנת, צובעת, מחממת ארוחה, ישנה. ישנה הרבה מאד. בנתה לעצמה דמאי־חיים בשני חדרי הדירה, וכל ירידה הכרחית למטה, אל הרחוב, היתה בגדר טיפוס מייגע על ארבע בשיפוע תלול מאד, קשה מאד. מיעטה, איפוא, לרדת. נהנית היתה בעת העבודה, שרה לעצמה, פעמים שורקת, שותה בצמאון את השמש המתעצמת והולכת יום־יום, כי עצמותיה היו כקפואות מן הקור האירופי. אך מעבר להגיון של סיוד או כביסת שטיח או פתיחת קופסת שימורים לארוחתה, לא עסקה מאודה במאום; דומה אסור לה למעוד מעבר לכל אלה, פן לא תהיה לה תקומה. בכל מדרך כף־רגלה היתה כנוגעת בעצמה־האחרת, האורבת לה במהופך מתחת לרצפת החדר. דורכת היתה איפוא בחזקה. רק ענין אחד הפתיע אותה: שכחה את דרכי הבית, שכחה את מקום התקעים ומתגי החשמל, וידה היתה מגששת לא־אחת על פני קיר חלק; שכחה את כיווני התריס על ציריו, את כיוון פתיחת הדלת ואת אביזרי המים החמים, עד שיומה נעשה רצוף בהלות קטנות. ענין זה לא רק שלא חלף עם הימים, אלא הלך ונתחזק, ולא פעם היתה מתעוררת בלילה לקול חרחור וגרגור בצינורות, שפעם היה מוּכּר לה היטב ועתה נשתכח, והיא מבוהלת בכל פעם יותר. בבוקר השלישי לבואה מצאה שלא סגרה את דלת הבית בלכתה לישון, ובקומה נראה מולה חלל חדר המדרגות, מראה בלתי רגיל לעת יקיצה, ומדריך את המנוחה.

מה יעשה לי זר, חשבה לאחר שנרגעה, הסכנה היא תמיד בקרוב ולא בזר.

ביום החמישי לבואה נתברר לה, שלא יהיה מנוס מן היציאה לרחוב המרכזי, כדי לקנות בד חדש לוילונות שדהו ונתרפטו בהעדרה. לפנות ערב יצאה ככפויה, פוסעת מעדנות, וסיגלה לעצמה כעין לחש: תלך כל הזמן בצד ימין של המדרכה, קרוב לקירות הבתים, לא תפגוש איש. הלכה איפוא צמודה לבתים, מונה לעצמה בלחש סדרות של מספרים והולכת לקצבם, עשרה־עשרה. וכאשר עברה את המאה ואת המאה וחמשים, נתקפה תחושת נצחון: הנה, אין היא פוגשת איש.

כעבור כמה דקות נטפל אליה בחור מן הפרחחים. מרחוק לא נראה אַלים דוקא, בחור צנום ושזוף מאלה שגוררים סירות שטוחות בחוף־הים ורגליהם מלוחות תמיד. עבר על פניה והציף אותה במתכוון ריח של עשן־סיגריה, לוחש דברי גסות. מרגלית עזר הקפיאה פניה והרחיקה עצמה משם, נאטמת כאלו לא אירע דבר. ודווקא אטימות זו שלה עוררה, כנראה, את חמתו, כי נפנה ללכת אחריה, קרוב מאד, קרוב עד שיכלה לחוש מבעד לשמלתה הדקה בהדף החום המפכפך בעוז מתוכו, יבש וחריף, כריחו של תבלין. הדבר המאיים ביותר שבו היה שדיחק אותה מן הצד הימני שלה, הצד בו בחרה כמגן לעצמה. הבחור המשיך לדבר דברים להוטים באזניה, נשימתו שרקנית וחטופה; ובבת אחת, לפני שהבין מה קרה, ירדה לכביש וחצתה את הרחוב, חותכת את דרכו. עד שתפס, כבר עבר זרם המכוניות והפריד אותה ממנו. מרגלית עזר מצאה את עצמה עתה בצד זר של הרחוב, כאלו התהפכה לה בבואה במראה, ולא מיד נסתגלה לבוהק החלונות משמאל ולכיוון השונה של פני ההולכים. הלכה עוד מרחק מה, עד שהפנתה ראשה לראות היכן הוא. יפה היה למדי, רחוץ־ים, עורו חם, חוצפת־קיום של מה־תעשו־לי במתנים הדקות, החגורות היטב. מה היה מגלה לה שאינה יודעת, איזה קצוות של כלימה או של חשק? טומאתו נראתה לה לפתע, המעגל הסגור שלו שהוא מרכזו והוא היקפו, וגם את שמו אין צורך לדעת. למה לא, חשבה, למה לא להכיר כל מה שיש בו ואחר כך להרוג אותו? הרי אני מלכה, הכל לשירותי, אם רק אחפוץ.

הכל נראה לה עתה פשוט לאין־ערוך יותר. מרגע בו החליטה על מלכותה, נתפוגג רובד של מועקה, כאותו פתרון שאדם מגיע אליו בחלום וצוחק מרוב הקלה. מסתמא זה כל מה שהיה דרוש לה. נכנסה לחנות של אריגים ופקדה לתת לה את האריג אשר בחרה. החבילה בידה, יצאה להלך לאט בין ההמונים, משקיפה על הרחוב וצעדה מדוד. מכרה משכבר הימים נזדמנה מולה, מוליכה ילד, וביקשה לברכה לשלום בשמחה, אך פניה האטומים והבוהים של מרגלית, יחד עם התסרוקת החדשה, הביאוה במבוכה, כאלו שגתה; הסמיקה ונתרחקה מהר. מרגלית לא ראתה אותה כלל. בקצה הרחוב עלה רצון מלפניה לחזור הביתה ולנוח. חוש מציאות שנותר עמה, לא בסתירה לתחושת המלכות אלא במקביל לה, אמר לה בעת עלותה במדרגות שהיא, כנראה, חולה מאד. חשה ברע. איני רוצה לראות איש, אמרה מרגלית עזר למשרתים, נעלה את הדלת ושכבה בבגדיה, מתכסה בתנועה אטית וארוכה אחת, שאחריה לא היו תנועות. אוקינוס של פריחת־הדר פרץ גלים־גלים מבעד לחלון, ומרגלית אמרה לעצמה בהערכה שאורגן לה לילה יפה, וכאשר תרגיש בטוב יותר, תודה למשתתפים. קלסתרה הספרדי מאד, הירקרק כלשהו, זרח לאור הלילה כאלו נמרחו העצמות הבולטות זרחן.

קצת אחרי חצות נתעוררה מרגלית עזר בהרגשה שהיא נחנקת. אך הרימה ראשה, ומיד פרץ מפיה קיא של שטף דם מאסיבי. ראה היה קל וכבד כאחד: לא היה לו משקל, אך לא יכלה לחזור ולהרימו. מרגלית עזר החלה חושבת עתה, חוזרת על כל מחשבה כמה וכמה פעמים עד שנתפסו לה הדברים, וככל שתכפו החזרות, כך נעשה הדבר ודאי יותר בעיניה. וכך במשך כמה רגעים ניקרה בה המחשבה, שלא דאגה מאז שובה לחדש את הביטוח הרפואי שלה, ונדמה היה לה כודאי לגמרי, שבלעדיו לא תוכל להתקבל בשום מקום, ולא תוכל להיעזר; כל הדלתות יינעלו בפניה בנימוס. כעבור זמן רב מאד עלה בדעתה לטלפן אל בנימין זילברשטין, מכר המשפחה, שהיה אמנם רופא עינים, אך מהיותו עובד בבית־חולים גדול, הניחה שיוכל לעזור לה. המאמץ ההגיוני עלה לה בכוחות רבים. שכבה עיפה. מי יעזור למרגלית המלכה, אמרה בקול דקיק, מי יבוא לעזרת מלכתו היחידה, שהיא בצרה גדולה.

חיכתה עד שש בבוקר, בהבהובים של הגיון ודמיון. בינתיים הכינה לעצמה כוס גדולה של קפה, מתוך מחשבה מנקרת נוספת שעליה להתחזק, אך דוקא משום כך שפכה כמות גדולה מדי של סוכר לתוך הקפה, שנעשה דיסה סמיכה, ואשר הביא עמו שטפון חדש. באמת יותר מדי דם בשביל החדר הקטן הזה, סברה בהגיון, כאילו נשאלה לדעתה.

ישבה עוד כמה דקות, מבקשת לחזור ולשכב, לחזור ולישון, אך האיצה בעצמה לחייג אל בנימין זילברשטין.

זה רווק היה, ולא צעיר, איש שמנמן המדבר בקיצור וביובש, קצר־ראי באורח קיצוני, המשמש כאלו הוכחה לתיאוריה האומרת שאדם משכלל תמיד אותו שטח, שבו סובל הוא מתורפה: רופא עינים ידוע היה, וכנראה גם טוב, הסבור – ואומר בפסקנות– שכל מחלותיו של אדם ניתנות לאבחון באמצעות העינים.

משזיהתה עצמה בטלפון, אמר:

– לא ידעתי שאתם כבר פה. מה קרה?

סיפרה לו.

– הגידי לאבנר שיקח אותך מיד במונית לבית החולים.

– אבנר בפריז.

שתק רגע, עד שנקלטה לו המשמעות, ואמר:

– אַת בדירה שלכם? חכי לי שם, אני מיד בא לקחת אותך. השאירי את הדלת פתוחה.

כוחה חזר אליה קמעא, והיתה בטוחה שאין צורך לפתוח את הדלת לפני בואו, אך עשתה כמצוותו, בביטול, כמטה חסד. אספה כמה חפצים, ואז ישבה בכורסה וידיה שעונות על המסעדים, גבה זקוף. השיחה עם בנימין זילברשטיין – שיחתה הראשונה עם אדם זה זמן רב – הצלילה אותה במקצת. ידעה שהיא חולה עתה מאד, ופחדה. בנימין זילברשטין בא תוך עשר דקות, בלתי גלוח, מדיף ריח של מי שטרם אכל, ופניו כעוסים. נוהג היה לכעוס על מצבים. לקח את הצרור.

– קדימה. הישעני עלי במדרגות, בלי גבורות.

אל תעשה ממני חולה, – אמרה, אך מיד נזדקפה ונשענה בהידור על זרועו. ירדו לאט, כראוי, וידה השמאלית, הפנויה, מחזיקה בשולי השמלה. במכונית הקיאה את נשמתה. הדם זיהם את המושב.

– יופי, – אמר דוקטור זילברשטיין, מביט בנעשה בלי חמלה. – עכשיו אַת מבינה למה אני לא רופא פנימי?

דבריו לא נגעו לה בכלל. הקפיאה פניה, מתעלמת מהכל, הצדודית המזרחית החדה שלה מופנית אל החלון, עד שהגיעו לבית החולים.

– יכולה ללכת כמה פסיעות?

– כן.

– השעני. אני מכניס אותך ישר למחלקה. את הרישום במיון נסדר אחר כך.

הושיב אותה בחדר קטן בכניסה, ואמר משהו לאחות. מרגלית עצמה עיניה, עד שחזר ועמד לפניה.

– את מנהל המחלקה לא תפסתי, אבל מסרתי אותך לידים טובות. יגאל בר־חמא תיכף יהיה פה. אל תבהלי שהוא צעיר, הוא הגאון־התורן שלהם. ואמרתי לו שיטפל בך טוב. – היסס: – סיפרתי לו קצת עליך.

– תודה, – אמרה בלי להניד שריר בפניה.

– טוב. אני הולך לרחוץ את האוטו.

כמעט מיד עם לכתו של רופא־העינים הופיע מעליה ראש הדומה לראשו של כדורגלן, או של מדריך־קיטנה, יותר מאשר רופא: שיער אדמוני בהיר, מקורזל מאד־מאד, קצרצר, המשווה לו תואר של בן לגזע מוזר, כאילו אפריקני־לבן; אזנים בולטות כאזני ספל, וחוטם מנומש מאד. רק מאוחר הרבה יותר הבחינה מרגלית בגליות הקמרונית, שבה נעשתה הצדודית שלו: גל לכל אחת מן השפתים הבולטות, הנפוחות במקצת, שקערורית עגולה תחת השפה התחתונה, גל מתרומם של סנטר. אפשר היה לציירו במחוגה. היה משהו מפסלי הסנטורים או הקיסרים הרומיים המאוחרים בקלסתר הזה, מוצק, חזק־שיער, חזק־חוטם, אפשר לחרוש בחוטם כזה, גוף רחב ולא גבוה, היושב על בסיסו כמשאית טעונה על גלגליה. ובאמת הוא מתערסל מעט בעמדו על כדורי העקבים. משהו שחצני בעמידתו. סנטרו וערפו רחב.

– שלום, – אמר, – זו אַת המציאה של דוקטור זילברשטין, אני מבין. מה המהומה?

אמרה בקצרה, בכבדות־לשון לאה, שלא נתעלמה מאוזניו ומעיניו הבולשות מהר. פוסחת היתה מבלי שהרגישה על מלות־חיבור בתוך משפטיה, ונתרכזה בעיקר.

– ממתי זה?

– חצות בערך.

– וישר ככה, מאסיבי? בכמות?

– כן.

– אז למה בן־אדם הגיוני לא בא ישר לבית חולים?

– ההנחה המוקדמת, – לאטה בקושי – מוטעית.

– שכנעת אותי, – חייך. – טוב. שכבי.

גחן ובדק אותה מהר, והיא הביטה בידו: יד שאינה מתאימה לכל צורתו החסונה, ונראית פגיעה, מסכנה כלשהו ביחס לכוח השמשי הקורן ממנו. או אולי ערה היתה יותר לשמשיותם של אנשים אחרי חוורון אירופה. פניה המקומחים של אותה נערה, פני אבנר עצמו שנעשו צהובים, עצבניים. אבל המלכה אוסרת בכל תוקף לחשוב עליה והחושב יתן את הדין.

– אז עכשיו תתני לי עוד קצת דם, אם עוד נשאר לך משהו, – שלף מזרק והחל יונק לתוכו בתשומת לב. לא היסס אף רגע במציאת הוריד: נעיצה מהירה, תכליתית. מרגלית נתרווחה והביטה במזרק בשלווה. מטפלים בי, חשבה בפליאה, יופי, כך צריך להיות, כך סוף־סוף צריך להיות.

– טוב. – התישר, – תכף נשכיב אותך ונתן לך פיג’מה אופנתית. – יצא עם המזרק המלא דמים, וקרא לאחות המחלקה. כאשר חזר, כבר היתה במיטה. בא עם גליון ושאל אותה במהירות כמה שאלות של שיגרה, ממלא תשובותיה בכתב רהוט. על שתי שאלות שיקרה מיד: אם היתה לה התרגזות כלשהי לאחרונה, ואם היו לה אי־פעם הלוצינציות או הזיות־שוא. קרעה עינים תמהות לרווחה ואמרה, כמובן שלא. וכי למי תספר שהיא בעצם מלכה, דבר זה יש להסתירו, עד יעבור זעם.

– את באמת לא נראית טיפוס כזה, – אמר בר־חמא. – טוב. יש לי חדשות בשבילך, המוגלובין פחות משבע. מבינה מה זה?

– שליש חסר?

– בראוו. זאת אומרת, שמבחינה קלינית את בהלם, ואם אַת מדברת עכשיו בצורה אינטליגנטית, זה לא נחשב אצלנו. אַת שוכבת ולא זזה. יש לך פעמון לכל מקרה, ושתדעי: לכל מקרה. שלא תחזרי על השטות של הלילה. למה לא באת תיכף, אני לא תופס? אשה בעלת תואר במדעים מדוייקים, כפי שאני שומע?

– בן־אדם לא אוהב לחפש מחלות.

– זה נכון, אבל חוץ מזה אַת, כנראה, גם קצת וילדע חיה. יודעת מה זה? זה באידיש. ובעברית זה שאם לא נותנים לך בפטיש על הראש, את לא מבינה. אז עכשיו אני מחזיק במשרד שלי מקל גדול. רק תורידי רגל מהמיטה – תקבלי מכות. את סוג הדם שלך אַת יודעת?

ידעה ואמרה לו.

– בראוו. עכשיו תגידי לי למה אנחנו בודקים את סוג הדם שלך בעצמנו ולא מאמינים לך.

– כי אני בהלם קליני, – אמרה בחיוך.

– כמעט טוב מאוד. כי אנחנו לא מאמינים לשום דבר שלא ראינו בעצמנו.

– אז במה אתה מאמין במקרה הזה?

– כרגע רק בשני דברים: שהיה לך שטף מאסיבי, כי המעבדה מראה לי את זה, ושאַת אשה צעירה, כי את זה ראיתי.

יגאל בר־חמא הרגיש, כנראה, שנגרר לנימת הדיבור המשועשעת למעלה מן המידה ההולמת רופא, ויצא מהר. הבחין שהוא רוצה לעשות רושם על האשה הזאת, אולי בשל ההתפעלות היבשה, העובדתית, של בנימין זילברשטין בדברו אתו במסדרון, – ואולי בשל סיבות רגילות של גיל ויצר, שעליהן הבליג לפי שעה בתחושה ערמומית נעימה. נסתר ממנו רצונה של מרגלית עזר. באותה החלטיות, שבה נתברר לה יום קודם לכן שהיא מלכה, פסקה לעצמה עתה שיגאל בר־חמא יהיה לצדה; איש מאנשיה, נאמן.

מרגלית לא נשמעה לפקודתו של יגאל, וקמה פעמים מספר. נדמה היה לה, שהיא מצטללת והולכת ממה שהציק לה לאחרונה, ובמסגרת המטפלת היתה כמעט רגועה. אני בידים טובות, חזרה ואמרה לעצמה בשמחה את אשר אמרו לה. אחרי הצהרים רצתה באויר צח, בפעילות כלשהי, ויצאה לטיל בגנים שעה ארוכה, חומקת על פני האחות העסוקה. אלא שלפנות ערב התחדש השטף, ועמו כאבים עזים, מחט נתקעה בזרועה, מחט אחרת בשריריה, בידי אחות־מתלמדת עצבנית, שהפילה את כן־העירוי בבהילותה, – ולא זכרה הרבה אלא שישנה שוב, והתעוררה, ויגאל בר־חמא היה לידה, מוזר מאד, בבגדי קצין־צנחנים, לפי שהיה בדרכו לכנס כאשר הוזעק, ועיניו מודאגות.

– הי, – אמרה.

– הי, – השיב בלי חיוך, מביט בה.

– איפה המקל, – שאלה חרש.

– ביום שבו תבריאי לי. עכשיו יש כאבים?

– כמעט שאין. מטושטש.

ידו החזיקה בדופק שעה ארוכה, איטית, אחר כך הוסיף להביט בפניה, בוחן, מעריך, סופג.

– אתה מאַבחן לפי העינים? כמו דוקטור זילברשטין?

לא השיב. הוסיף להחזיק בידה הרופסת, כאילו חום כפו הוא המכשיר המודד, והמעודד.

– אַת תמיד עושה הכל לבד?

– לרוב. למה?

היסס רגע.

– עשית לנו קודם את ההצגה הזאת. כשהאחות הסתבכה עם כן־העירוי, אמרת לה “תני לי לעשות בעצמי”. זוכרת?

– זה באמת מצחיק מאד. אני לא יודעת להכניס עירויים.

– עובדה. וכשהכן התהפך, רצית לרדת ולהרים אותו בעצמך. צחקה.

– כזאת אני?

– כזאת אַת. יש לך הרגלי עצמאות חזקים. למה זה?

– לא יודעת.

– איזה מין בעל יש לך בבית? כשמשהו נופל על ידך, הוא לא מרים לך?

– לא מרים.

– הוא רשע?

– לא, הוא חושב על משהו אחר.

הביט בה עוד ועוד, כלומד, ורק עתה הרגישה מרגלית עזר שהשעה כבר שעת־לילה, המחלקה סביבה שקועה בתרדמה, מי נאנקת, מי נוחרת, ולידה אור־לילה נמוך, ונקודת הערות היחידה, מיטה זו ויגאל המדבר עמה בשקט ושופע רגיעה, כמו מנוע אדיר, בכוח, משתלט ומשליט רוגע ואפילו יידרס רצונה, יידרסו כל העצבנויות שלה שצמחו פרא. חש באמביציה עזה לנהוג באשה הזאת, לרפאה, לכיירה. הרגעי, אמר לה בתוכו, ימח שמך, הרגעי. אַת חייבת לשמוע בקולי.

– דוקטור זילברשטין צדק, – אמר לבסוף, – יש לנו עסק עם אשה מענינת.

– אז איך, המצב ימשיך להיות מענין?

– אני מקוה.

– והשטפים יימשכו?

– לא, מרגלית. לא. אנחנו ניכנס ונסגור את הברז, אם נצטרך. ולא תאמיני, אבל זה לא ניתוח קשה.

הלך משם לכנס והשאיר אחריו משקע של רוך. ובבוקר העבירו אותה, על מחאותיה, ברעש תכליתי ועליז של אחיות עובדות קשה, בעגלת־הסעה נחבטת במסדרונים, למחלקה אחרת.

המחלקה האחרת היתה לבנה יותר, שקטה יותר, האחיות פסעו בה כמחליקות, והיה אפילו וילון יפה, ועציצים, אבל היא מיחתה מחאה מרה בכל־כוח: כבר התרגלה למהומה ההיא, כבר ראתה בה בית לשעה, כבר התרגלה לראות את פניו האַפרו־לבנים של יגאל בר־חמא לידה, – ומה עכשיו?… אלא שדקות ספורות אחרי שהעבירוה, והיא מתיסרת בכאב־ראש הרסני, ובכיה קרוב ואינו בא, מתפתלת בעצבנות תחת שמיכה שהיא עבה מדי או שאינה מספקת, שערה מחמם את פניה, – כבר היה יגאל לידה.

– מרגלית, הקשיבי, לפני שאַת עושה לנו עכשיו חום ולחץ־דם וכן הלאה, תדעי שאני העברתי אותך הנה, לא כדי לראות אותך פחות, אלא כדי לראות אותך יותר. יש גבול למה שאני יכול לעשות במחלקה שלי מבלי להקים צעקות על פרוטקציה. לכי לישון בשקט, אני אבוא אחרי הצהרים, כי אני תורן היום. התפללי שלא יהיו מקרים דחופים, אז לא יפריעו לנו.

העביר ידו במהירות על שערה, שער שחור חזק כזנב־סוס, ונעלם. לפנות ערב חזר, חלוק לבן על מכנסים מנומרים של מדים, הביא עתון ערב, הביא ספרים, מתלוצץ בזחיחות־דעת, ולבסוף:

– עכשיו אני מוכרח לדבר כמה רגעים כמו רופא, אז השתדלי להשמיע קולות כמו חולה טובה. למה אַת לא מחזירה את הבעל?

– כי יש אַניק. – ומה עושה אַניק?

– אַניק הולכת עם גברים לארוחות ערב ולפעמים גם למלון. היא בלונדית. כל זה בערב, כי בבוקר היא פקידה בפירמה גדולה. יש המון פירמות בפריז.

– בלונדית, – עיקם יגאל את האף, נוסח מומחה־נשים.

– נכון, אבל יש אַניק, והיא בלונדית. והיא בפריז.

– והוא רוצה אותה על באמת?

– הוא רוצה את עצמו על באמת.

– והוא רוצה אותך על באמת?

– אן לי מושג. לא יודעת אם אני נכללת בו באמת.

– ותדעי?

– אולי.

– מה הוא עושה בכלל? זילברשטין אמר לי, שהוא איש מכון־ויצמן.

– היה. פיתו אותו לעסוק בתעשיה בצרפת.

– ונתפתה.

– ונתפתה.

– ואם נבריק לו שאַת במצב לא־יפה כזה – מה יקרה?

– שהוא יבוא בבהילות גדולה ולא יפה, ובעוד חצי שנה תהיה עוד אַניק, והפעם בבית.

נתרשם.

– תגידי, יש משהו שאַת לא יודעת, או לא רוצה לדעת?

– יש.

– למשל.

לקחה את ידו הקצרה, המנומשת, בידה החפשית מעירוי, ולחצה אותה אל צוארה, מותחת עצמה בתנועה חמה קצובה, עד שעלה בו גל־חום ומשך את היד.

– בתור חולה אַת במצב די טוב, – הפליט, – אבל עוד חכמה כזאת, ואני עף מבית החולים.

מרגלית עיניה נתמלאו דמעות.

– שמעי, מרגלית, אנחנו יכולים לטפל בך, ובאמת נטפל, עד שתבריאי, אבל בית־חולים אינו יכול לפתור בעיות אישיות. הוא לא בנוי לזה.

– אני רוצה להשאר כאן, – לחשה.

– בסדר, אַת נשארת כאן, אני לא מגרש אותך הביתה עם העירוי בזרוע, ואַת גם לא יוצאת מחר או מחרתים.

– אני רוצה להשאר כאן.

לא דברה בתחינה, אלא כבוחרת לעצמה אפשרות, והוא קרץ אליה ויצא מהמחלקה מבלי להביט לאחור.

מרגלית חשבה: כמה מוזר הכל, הרי לפני אבנר ואחרי אבנר לא היה איש.

שאבה ממנו חיות בהכרת־טובה גדולה, אבל בלי שמץ של היסוס, אולי כדרך שתינוק נוטל מזונו מאֵם, שהיא רכוש הבלעדי. לא יכלה לשאת לראותו ליד מיטת חולה אחרת, או מתלוצץ עם אחות חיננית. שמחה היתה בדיעבד שאין היא במחלקתו, וכשהוא בא לבקרה, הרי הוא רק שלה. יגאל בר־חמא לא ידע בעצמו, שכל כך רופף היה בו הטאבו האוסר כל מגע שאינו מקצועי עם חולה, ותירוצו הראשון היה – אותה בקשה מפורשת של עמיתו, דוקטור זילברשטין, שיטפל בה במיוחד. בשם תירוץ זה הלך כמה וכמה ימים, ואחר כך חדל לתרץ. הכל בשליטה, אמר לעצמו, עוד לא עשיתי שום דבר שאין ממנו חזרה, ביקור ידידותי, מה יש. אבל העסיקה אותו מאד. נדמה היה לו, גם בשבתו בביתו שאינו רחוק מבית החולים, גם בעת העבודה במחלקה, שהיא קוראת לו, בדיוק כמו שתינוק משווע ואתה חש שעליך לרוץ אליו. היתה בו פתיחות מוחלטת ביחסוֹ אליה, נתינה שלמה, מזמנו, מלבו, מכוחו. בימים ראשונים אלה נדמה היה לה, שהוא תמיד על ידה, שהוא מעביר אליה משהו מעצמו ומחיותו בכל מגע־יד, בליטוף מצח ובשאלה ובבדיחה ובעתון־ערב, וממש כופה עליה את החיים. היתה בו בהירות וחושניות פשוטה, גסה כמעט, שבימים אחרים היתה אולי מרגיזה אותה, מרגיזה את הסתגפנות והצמצום המצויים בה בדרך כלל; בימים אחרים אולי היתה מסבה עיניה מעיניו בתחושה של עלבון. דון יגאל, דון לורנצו המפואר, – היתה ממציאה לו שמות, – אוקטביאנוס הבהיר, רומאי קצר וחטוב וחסון, אולי עגלון בעל חזה שזוף של חבית אדירה. בולדוזר של חיוּת, ומוסר של גוף וחשקו. מתעסק עם אחיות. עובד כוכבים ומזלות. קורא מדורי אסטרולוגיה. קול בטוח, קול קצת רם יותר על המידה, מותאם יותר למרחב שדה־תירס צהוב לוהט מאשר למחלקה מעוקרת זו, שמיטותיה דקות־רגלים ואין בהן מחשבת־חטא. פעם עבדה מרגלית בשדה דוּרה, ויגאל הזכיר לה את הקיץ ההוא: בַרְחַש בנחיריים, ריחות שקים, ברזל יבש ומלוהט של יצולי עגלה. יגאל, ראש של חמנית שחרצניה בשלים. לא סימפטי, לא. והידים הללו, שאינן יפות כלל, קטנות ולבנות ומהירות מאד. אבל מבעד למחסום התרופות הללו שהיא מקבלת, להרגיע, להרגיע, לצמצם, לטמטם. – חודרים משבי ריחו וכוחו, ומסממים.

– איך עבר הלילה, מרגלית? – שואלים בביקור־רופאים.

– מסומם.

שוכבת בעינים פקוחות ובודקת כל פעם כמה זמן היא צריכה לקרוא ליגאל עד שהוא בא.

כעבור כמה ימים קלטה קטעי־דברים של רופאי המחלקה בשעת ביקור, והבחינה שיש ברקע משהו שאינו ידוע לה. גנבה את כרטיסה מתך עגלת התיקים כשאיש לא הרגיש, הסתירה אותו תחת חלוקה, והלכה לחדר הרחצה לקרוא מבלי שתופרע. לא את הכל הבינה, וחקרה את יגאל בבואו.

– גנבת את הכרטיס שלך? ברצינות? וילדע חיה. מהיום אני מחזיק אותו בכיס. אז מה מדאיג אותך?

– הכרטיס.

נתהרהר רגע ארוך.

– טוב. המצב הוא כזה. היה סיכום לנתח אותך בתחילת השבוע הבא, ולסגור את הברז הזה אחת ולתמיד, אַת אשה צעירה, בריאה, והיית עומדת בזה יפה. פתאום המעבדה אמרה סטופ. בבדיקות האחרונות שלך נתברר, שיש חשד של משהו נוסף, שאני אישית לא מאמין, אבל אני לא יכול להתוכח עם המעבדה. אז אי אפשר לנתח.

– כי מה?

– כי תתעופפי לנו. אבל אני חוזר, אני אישית אינני מאמין.

– והדבר הנוסף זו לאוקמיה.

– למה לך לדעת שמות? זה רק ג’וג’ו.

– כי אני לא אוהבת ג’וג’ו ורופאים שעוסקים במאגיה סודית.

– מלים כדרבנות. – נשתתק רגע. – גם אני אינני אוהב את ההצגות האלה. צדקת. יש חשד קל ללאוקמיה. לא יותר מחשד, אבל זה מספיק כדי לעכב אותך אצלנו ולהסתכל.

– מה אתם מפסידים? לאוקמיה ממילא לא תרפאו.

– מכירה את דוקטור בר־חמא? הוא אומר שאין לך לאוקמיה. יש לך תגובה הדומה ללאוקמיה, ולא יותר. אבל אנחנו צריכים לשכנע בזה גם את הכירורגים. אז בינתיים אַת נשארת אצלנו להסתכלות. לא יודע כמה זמן. אולי הרבה, פתאום דחוף לך לצאת החוצה?

– לא.

– הבעיה אתך, – אמר יגאל – שעשית לנו אחת מן ההסתבכויות האלה, שהגוף מסתבך בהן כאילו נגד עצמו. מצד אחד יש הוראה ברורה לנתח במקרה כשלך, מצד שני קיים חשש לגעת בך, אולי תגיבי לא טוב על טיפול רדיקאלי. בקיצור, הכנסת את עצמך ואותנו למצב מענין. כבר היה דיון־סגל בנושא שלך, אדם חשוב.

– אז מה תעשו בי?

– כלום. נשכיב אותך ונסתכל בך. ונמשיך לקחת בדיקות. לא יודע כמה זמן.

מרגלית מצאה את עצמה מחייכת, ודוקטור בר־חמא נסחף אליה, מבלי לזוז, רק פיו זע.

– מאז שהייתי תינוקת לא הסתכלו כל כך הרבה בחיתולים שלי, – אמרה.

– זהו. מאכילים אותך, משקים אותך, רופא אחד בא לדבר אתך כל רגע. אביא לך ספרי מדע דמיוני. אוהבת?

– מאד.

– אז שכבי. לא יהיה לך רע. הלא זה מה שרצית.

– יגאל – יש לי או אין לי?

– אין לך. נותן את היד הימנית. אין לך, נו. אבל מנהל המחלקה, ובצדק, לא מאמין לאינטואיציה שלי. הוא רוצה לראות תכלית. דוקומנטים.

מרגלית היתה שרויה בהתרגשות חריפה וברורה, שלא היתה לא פחד ולא עצבון, אלא דמתה למעין שיכרות קלה. כפות ידיה נתלחלחו בזעה. חיפשה בתוכה את הפחד, ולא מצאה. ליגאל בר־חמא נדמה היה כאילו הבזקים של כוח עברו בה ברטט, בריגושו של סוס מירוץ לפני מתן האות. רחופת־נחיריים שכבה, ויגאל אמר לעצמו: איומה כנדגלות. גדולת־עינים, חצי־מחיכת, הבהילה וריתקה.

הניח חבילת ספרים על מיטתה.

– תגיד, יגאל, למה אתה עושה בשבילי את כל זה?

נופף ידו בביטול:

– מאגואיזם. זה משעשע אותי.

השהייה הארוכה על בלימה התחילה.

* * *

אבנר עזר אוכל כאלו פיו נפגע פעם, ומאז הוא חושד באוכל. מריח את הצלחת, אינו מסוגל להכניס נגס גדול לפה, דגים לא יטעם לעולם, כבד וחלב וביצים רכות מבחילים אותו. פעמים נזעק כאלו נמצא גרגיר בתוך הלעס, והוא משתעל שיעול משונק, מבוהל יתר על המידה. מרגלית לא הבינה מעולם איזו מריבה יש לו עם אוכל. אחר כך התאהב עד להיטות במטבח המזרחי שלה; היא מכינה, והוא אוכל בכמויות, מבלי לשים לב לשאר המסובים. פעם חשבה מרגלית: מה יהיה כשיהיו ילדים ותצטרך להאכיל אותם תחילה?… אבל ילדים אין, אבנר אינו מוכן עדין לילדים בשום אופן, הוא אומר. מרגלית סבורה אחרת. רואה היא איך הוא משחק עם ילדים ממשפחתה, והכל אומרים לה: אבנר יהיה אב נפלא.

אַניק, בפריז, לובשת צוארוני־ילדה, ופעמים סרט בשיער; קומתה הקצרצרה, הרגלים הקצרות, שמלת־הסינור שלה והשיער החלקלק, הצבוע היטב לבלונד, הם חלק מהאילוזיה. למראיה, פילחה מחשבה את מרגלית: כבר לעולם לא תוכל להיות לי בת, היא לקחה את בתי שלא נולדה.

אבנר, בעצם ברונו, שמו מפורסם בעטיה של אמו, שנוסף על היותה צ’לנית, היא גם מה שקרוי אשת־חברה; והרי בעצם אביו צריך היה להיות ידוע הרבה יותר, לו הבין מאן־דהוא בענף מסוים זה של כימיה, שהוא עוסק בו. גם האב, גם האֵם, איטלקים שניהם במוצאם, התרוצצו הרבה בבירות העולם, אַלדוֹ – מפני שהיו לו כנסים, ואֶלנה – מפני שאם לא היו לה רסיטאלים, כסף היה לה, ולא יכלה לתאר לעצמה, שתבלה את הקיץ הישראלי בארץ. אבנר נכנס לתחום המחקרי בטבעיות, מגיל צעיר, ולא היה לו ספק שיעסוק בביוכימיה, אף כי אמו הציקה לו בכינור ואחר כך בקלרינט עד גיל מבוגר למדי.

ההורים מרבים לריב, מרבים להיפרד; אבנר גדל מילדות על תככים וסכסוכים אקדימאיים, אמנותיים, אישיים, פרופסור זה ואשתו של דוקטור זה, פסנתרן ידוע ותלמידתו, מין ים עכור ומסובך של פקעות־יחסים, שאבנר שוחה בו, כביכול, בבקיאות, בחיוך, בסלחנות, אף על פי כן תהום חוצצת בינו לבין המציאות. פעם נסעה אלנה לצרפת לקיץ, והשאירה את ברונו – שהיה אז קטן מאד – אצל מי שהיתה, כפי הנראה, מאהבתו של אביו. אֶלנה חשבה זאת לבדיחה מצוינת.

כיוון שהכל סביבו מתחנחנים,כדרך משפחה שרבים בה הרבה, הוא מקבל את החן כפשוטו, והחן הזה שמור לו, יוצר מין תחושה של חירות־כביכול, אסתיטיות של אנשי תרבות, הכל צפוי, הרשות נתונה. מרגלית לומדת אט־אט לשנוא את החן הקטלני הזה, ולירוא מפניו.

לבוש צוארון־מלחים, עומד ברונו בן החמש על שולחן, ומדקלם בפני אורחי אמו, בצרפתית שאינו מבין:

En Angleterre on couche par terre,

En Italie on couche au lit,

Et en France – ça n’a pas d’importance¹.

אורחיה של אֶלנה מתגלגלים מצחוק. עשרים וחמש שנה אחר כך שומעת מרגלית את הסיפור, ומתכווצת מכאב פיזי ממש, הולכת לחדר אחר לבכות.

אבנר אומר: מה יש, סתם הצגה טפשית. אינו תופס למה היא מגזימה בהגבתה. אַת משתגעת מרוב אמהוּת יהוּדית, מרגלית, – הוא אומר, – חצי אירופה חיה ככה עם ילדים ועוד לא שמענו שאחד מהם ניזוק ממש. את אֶלנה אינו אוהב ואינו שונא; הוא מתבדר לפעמים בחברתה.

– לו צדקת, מרגלית, הרי הייתי צריך לשנוא את אֶלנה שנאת מוות, וזה לא כך. איך אני יכול לשנוא אשה בת ששים־וכמה? והיא באמת לא כל כך נוראה, בתנאי שיש לה הבריג' שלה פעם בשבוע לפחות, ולאגו־די־קומו בקיץ.

אֶלנה קוראת לאבנר בשם ברונו עד היום הזה, יושבת בפיסוק של צ’לנית ומתלוננת על הממשלה, או על מרגלית, שהיא, לדבריה, לוקחת את החיים ברצינות יתרה. הנה, השבוע, אחרי קונצרט התזמורת, באו אליה כמה מן המנגנים הותיקים לכוסית, וסיפרו בדיחות מפולפלות. רוצה לשמוע? ודאי לא. כלתי הקשוחה, המוסרית.

מרגלית חושבת בפליאה: האשכנזים מספרים בדיחות. אמנם שנונות, אמנם דקות, – אבל בני עדות המזרח אינם זקוקים לבדיחה; יש להם פארודיה על המצב, יש קריקטורה חסרת רחמים, יש משל חריף. בדיחה – אין. אֶלנה מספרת ומרגלית אינה צוחקת אלא בבהלה, מנימוס: לא מצחיק אותה.

אם אחד מבני הזוג חושב דבר אחד לזוועה, והשני לא, אם אחד מבני הזוג חושב דבר למצחיק והשני לא, כלומר אם האחד…

די, די, די!

כמה נלחמה אתו עליו? היא כבר אינה יודעת. הרגשת כשלון מוחלטת מרפה ידיה כשהיא חושבת על אבנר. מכסיקני, היא אומרת, הונולולי, דוקטור לביוכימיה מטיארה־דל־פואגו, כל הבית שעשיתי, כל הקיום שנבנה עליו, הכל הלך לעזאזל. לא יהיו לו שרשים אף פעם. משקל סגולי אפסי, היא חושבת בנוקמנות, גבר קל, קל, קל. אותו יום שהרגישה כמשיגה הישג חשוב כאשר הודה בפניה, שאינו יודע שום שפה כראוי, שהוא מתביש בפני העברית שלה והיגויה המדוייק. אבל גם זו לא היתה, כנראה, אהבה, שהרי עם אניק אהבתו הנוכחית הוא מדבר צרפתית, בה, רבותי, הוא יכול להיות מבריק יותר, כדבריו. למה הוא שיך? למה הוא קשור? מרגלית דימתה אותו פעם, בפריז, לאחד מאותם עצים נידים שבעציצים במשתלה העירונית, שמעבירים אותם ממקום־למקום בהתאם לחגיגות: היום בככר לכבוד ראש העיר, מחר בכניסה, לכבודו של שר אפריקני מבקר. אחיזת־עינים של עץ. וכבר נמאס למרגלית לתרץ אותו על ידי חמותה הצ’לנית, שאינה יודעת לכתוב בלי שגיאות בשום שפה, אבל מפטפטת בשש. ברונו, בן יחיד, וגם הוא תאונה, ואחר כך הוא משמש קישוט לאֶלנה בלכתה ברחובות מילאנו, ילד יפה כמלאך, סניורה, מישהו מציר אותו. עד איזה גיל?

חשבה שהיא צריכה לעשות לו בית, ועשתה. הרבה עשתה בגלל עצמה: ששה אחים ואחיות היו לה בבית ואף רגע של פרטיות. אחיותיה היו שואלות ממנה חולצות או גרבים, כי היא היתה תמיד המסודרת שבכולן, – והיו מחזירות לה חולצה בלתי מגוהצת, גרבים שנקרעו. מישהו היה תמיד מניח משהו על רף־הכוננית המוקצה לה לבדה: מברק או ממחטה או מחברת, מאפרה או אבקת כביסה. עכשיו ניתנה לה הזדמנות של בית שכולו שלה. מימיה לא השקיעה כל כך הרבה אהבה בדבר כבאותה דירה. אבל אבנר לא ראה הרבה. בעיניו שטיח הוא שטיח, כורסה היא כורסה, פרח יש, או אין, לא חשוב, הוא ממהר לענייניו.

משהו עיור היה בו בימים הראשונים, כנער מגשש ואינו יודע אפילו שאינו רואה כאחרים. נדמה היה למרגלית, שפשוט אינו יודע שום דבר על העולם, על בני האדם. זכור לה חלום חזק מאד שחלמה עליו בראשית היכרותם, ובחלום עליה להוביל אותו, לאט, כיון שפניו פני פסל ואינו רואה. כשהתעוררה מחלום זה בבוקר, ידעה כבר בטעם של פליאה שנפשה נקשרה בו. וכאילו נדברו, טלפן אליה בבוקר והזמינה לערב מוסיקה קאמרית.

מרוב מבוכה, מרוב אותה פליאה, התלבשה מרגלית קצת יותר מדי, וכיון שידה רעדה, נזלף עליה יותר מדי בושם. אלא שגם הוא היה נבוך: בא, דיבר מעט, קולו עצור יותר מהרגיל. הלכו לקונצרט, ובדרך התאושש אבנר והחל מספר לה אגדות.

– מי היה הדג של יונה, את יודעת?

– איזה מין דג, אתה שואל?

– לא איזה, אלא מי. אז ובכן, הדג של יונה היה אשה. לא שמעת? ליונה היתה שליחות, אבל כשהתחיל להתחמק, נבלע בתוך אשה. גברת לויתן השמנה. דודה לויתן. היה לו נוח אצלה, בית עם ארוחת בוקר.

אחר כך, מפטפט בלי הרף, המציא סיפור על עצמו, שהוא פקח סניטארי בעירית נצרת עילית, ובתור תחביב הוא מנגן טוּבּה בתזמורת מכבי האש העירונית, ופעם אחת בשעת קונצרט אחרי שאכל פוּל…

מרגלית צחקה עד דמעות, ומאותו רגע נגמרה המבוכה, והוא קרא לה “מדאם”, והסביר לה בהיגוי צרפתי־במכוון את כל כלי הנגינה, משל הוא מורה זריז ומומחה, עד שהשתאתה.

כמה ימים אחר כך, מתך ליצנות, או שלא, לקחה את ידו בידה, והוא החויר כקיר, נדמה היה שהכל עמד בו מלפעול. מרגלית לא ראתה מימיה חורון כזה. נפתחו להם ימים חרישיים, הססניים.

אלנה היתה קוראת לה תחילה “קומרסאנטית”, בשל משפחתה. אחר כך, יום אחד, אמרה אלנה שהיא קרתנית, והיה זה דוקא אלדו שעמד מולה, מלא כעס ככד מלא נוזלים, נזהר מאד שלא יישפך דבר החוצה, וסינן לה בקול הטנור הפרופסורי, המצייץ שלו: אם לדעתך תרבות היא כל מה שאירע בחבל־ארץ מצומצם אחד, כלומר אירופה, בפרק זמן מצומצם אחד של כמה מאות שנים, אז לפי זה הבחורה באמת קרתנית; אבל כיון שהעולם גדול יותר מן היבשת שבה נולדת, וקיים יותר משקימת משפחתך במילאנו, אז כדאי אולי לבדוק את המונח קרתנות ביתר דיוק. הוא עצמו היה קורא למרגלית בשם “מלכת נבארה וארגון”, על שום פניה ההרריות, הצמאות. הכינוי הרומנטי פטר אותו מלתת עליה את הדעת. עינו הפלורנטינית המנוסה של אלדו עזר מבחינה בבירור, שתנועותיה של מרגלית תנועות של אשה יפה, נוזליות, קפיציות, תואמות, כשל סוסה גבוהה פוסעת, אף כי מרגלית אינה אשה יפה, רגעים של פיזול לה. אלדו מוכן לשלוח למונוליתיות צמאונית זו כמה קילו פרחים אחת לשנה, ביום הולדתה, ויותר מכך אינו מתמצא בה. טעמו שונה מטעם בנו: נשים ערמומיות, ידעניות, בשלות ועשויות, מסוֹבכות בחן ובכחש ובפלפל, יודעות לרקוד, אוהבות תכשיטים.

.. ואניק יודעת לנהוג, והיא נוטלת את ההגה ברצון במכוניות הגברים, ומתמצאת נפלא בתנועה הפריזאית, גברים גדולים מסתבכים, והיא צוחקת. תמיד אותו צחקוק קטן, מתורגל, זריז.

… צלמי שלי לא נטרתי.

* * *

מרגלית עזר התהלכה שעות ארוכות בגני ממלכתה. בכותונת לבנה, ארוכה, בחלוק אפור שתלתה אותו על כתפיה כאלו היה גלימה, היתה פוסעת קלות בין הרוסֶלות נוטפות האדמומית הדקה, לבין סלעיות של אלואֶה מתרוממות מעבריה, כסוקרת מפגן. הלילות היו מוזרים מכל. בית החולים דמה לגן מסוהר של הזיה קיצית, אביכה, שאנשים תועים בו פה ושם בבגדים לבנים מרחפים, ולא היה שביל ולא היתה פינה, שבקרבתם לא נתענה מישהו עינויים קשים, ופה ושם מת. מרגלית ידעה כבר מסיפוריו של דוקטור בר־חמא, שבמות אדם, רושמים בכרטיסו בלאטינית “אכסיטוס”, ונראה לה הדבר נאה, הולם כחותם־שעווה חגיגי על גזר־דין. היה זה מחנה רב־מיטות, רב־צריפים, בו רבצו ימים שלמים בפיג’אמות ובכותנות ארוכות (ומרגלית היתה נזכרת בתצלומי מחנות המוות) – עד שהלכו משם, או עד שמתו. גם אימת המחנה היתה מתעוררת לפעמים בדמיון המלוהט, הבהול, באותם לילות קשים, גנוחים, שבהם אי אפשר היה לדבר על שינה, בביתן בו נתרכזו כמה עשרות נשימות כבדות שורה־שורה, חום ויתושים. דוקטור זילברשטין, שלא בא לבקרה אף פעם – הרי מסר אותה לידים טובות, ולסבך את החיים אין צורך – דאג מאחורי הקלעים שיסדרוה במדור פרטי משלה. אך קיר־המדור הדק לא בודד אותה מן המוות.

לא־פעם היתה מרגלית יוצאת מהביתן בשתים, בשלוש לפנות בוקר, מטילת כמרחפת בכותונת שלה בשביל האפלולי, וסופגת טל וקולות. חלקם של הצבעים הטביע הלילה, חלקם שיבש אור הניאון של הפנסים הגדולים בשביל המחלקות, וגם הפריחה הצבעונית ביותר של גינת בית החולים היתה נסוכה שחור וכחול, כאלו ניר־האפלה מכסה על הכל. כאלו מתח־מלחמה, בלתי מציאותי.

מין שיכרון היה בה באותם הימים, שיכרון שמעבר לכאביה שלה־עצמה. שרויה היתה בקהיליה של מאוזנים, שוכבים במיטותיהם ומטופלים על ידי הקהיליה האחרת, המעמד המהלך, המאונך; אבל לא חשה שייכת לקהיליה. כאלו ניתנה בה איזו רוח חדשה, מרץ חיוני שאינו מן הרגילים, או ממה שקרוי גבול הנורמה. בלילה שכזה לא היתה מרגלית יודעת היכן תפרוק את כל המרץ, שבחלקו היה ממנה עצמה, ובחלקו נשאב מן הפעילות הגורלית שמסביב. ערת־חיים היתה מעצם העובדה, שגורלות אנשים נחתכים בסמוך. היתה בה סקרנות בלתי מרוסנת לרגע החתך שאין עליו ערעור, והוא אורח של קבע בביתנים. פעם שברה בשתי ידיה שתיל גבוה ואמרה אכסיטוס, אכסיטוס, שעה שהשליכה אותו לאשפה. אבל זה לא היה זה.

לעתים היה הליקופטר מגיע באישון־לילה, מביא פצועים, או כפי שיגאל היה אומר חלקי אנשים, נעצר מעל איזור הנחיתה של בית החולים, ויורד. מרגלית היתה מתקרבת לשם בחשאי, חוסה מאחורי שיח פלומבגו גדול, המומה מן היופי החמור שנראה לה באותו מעמד, מירידתה הכבדה הגמלונית של המכונה הכעורה, הרועשת מאד, כמו חרגול מוגזם, ממשחק האורות, מהבהוב פני האנשים הבאים ואורים־לרגע ומרימים אלונקות בחפזון ואצים לחדר המיון, לאותו איזור של אור מרוכז לבן, בגדים מרוכזים לבנים, משבצת של פעילות אנושית מוארת בתוך אוקיאנוס ריחות האפלה סביב. בהתרומם ההליקופטר, היו אורותיו מחזירים שוב לפרחי הגינה, לרגע או שנים, את צבעם היומי.

המות שייך היה, כנראה, לאותה אפלה, לנשם העצים, לטל הכבד, למהלכו הארוך של סהר מערב עד בוקר, סבלני, אטי, לבן, רחוק מאד. סברה לא־פעם שהולם היה יותר לו מתו האנשים בתוך הגן, בסבך העצה והשיחים, ולא בחדר, שאור חשמל שלו עירום וחריף. מסביב מכשירים קלופי־אמאיל מרוב עיקור, צנצנות של נוזלים, וידים מכאיבות לצורך עזרה. כאן, בתוך האפלה החמורה בשקט הכוכבי הזה, יפכו החיים ויאזלו עם אזילת רעש ההליקופטר המתרחק, וכל הקולות נמסים ונמוגים יחד. אלא שלא כך נגזר, והמתים היו מתים בתוך הביתנים, בחרחור, בגניחה, לפעמים במחנק, לרוב בשקט ותוך כדי שינה מסוממת, רחומה, כאשר אחות רדומה־למחצה באפודה כבדה, ורופא־תורן עטוף מעיל גחונים מעל זרוע, מעל מכשיר חמצן, בברקו של מזרק, שהורם ולא היה עוד צורך לנעצו בבשר, בסטטוסקופ נקפל־וחוזר לכיס, גב הגוחנים מתישר, פרגוד מוסט, אלונקאים באים להוציא את הלא־כלום הכבד, להשאיר מיטה ריקה, מחליפים מהר את הסדינים, אכסיטוס, ולמחרת כל המחלקה חומה עולה, אין רגיעה, קוראים לאחיות בכל רגע.

חולות באות ויוצאות. מרגלית נשארת.

* * *

מרגלית יושבת בקיוסק שבפתח בית החולים, לבושה שמלה, ושותה קפה. יגאל בר־חמא עובר ועוצר את מכוניתו.

– פרא אדם, למה את מסתובבת ולא הולכת לפוש?

– כי כבר פשתי.

– פשתי. הטיה נהדרת. אבל הרי פה הקפה מחורבן, עושים אותו מהשאריות של המעבדה, והמים מהפתולוגיה. בואי, אם כבר, אקח אתך לקפה טוב באמת.

– וזה מותר?

– בהשגחה רפואית, מותר.

בדרך הוא עצבני כלשהו, מקלל את נהג המשאית החוסם דרכו.

– יגאל, היית עכשיו בפתולוגיה?

– איך את יודעת?

מנחשת. הוא שונא להיות נוכח בניתוחים שלאחר־המות. כל גופו סולד מכך, לעולם לא יתרגל. אחר כך מעיף בה מבט אלכסוני ואומר:

– טוב שיצאת מהפיג’מה, רואים שיש לך רגלים יפות.

היא נעשית נחוצה לו. כשנמאסת לו המחלקה, הנשים המסריחות באוּרֶמיה, הזקנות הקרחות, חסרות השינים, הגונחות, כל נפוֹלת הבטנים ושקי השדים, והנשים הצעירות בבשילותו של סרטן, – הוא הולך אליה כמתרענן.

שבוע שבועיים אחר כך נוסעת מרגלית עם יגאל במכוניתו אל דירה ריקה בשיכון של דרום־אפריקנים, דירה של חברים שנסעו ובקשוהו שיאכיל את דגי־הזהב שלהם מדי פעם בפעם. יש להם עשרה מיכלים גדולים של דגים טרופיים, קיר שלם ממותקן ומואר מבפנים.

– אבל הרי באמת צריך להאכיל אותם, – דואגת מרגלית.

– ודאי, במכונה.

יגאל נכנס עם מרגלית פנימה, היי־נא לי אורחת, גברת גזר, נעים לי מאד, דוקטור זוננשטיין, אלו היה שמך בן־חמו היית מוצא חן בעיני יותר. אור־הדגים הירקרק שמאחורי המיכלים נוגה בחדר, אין צורך להעלות אורות, וכאשר מפעיל יגאל את המכשיר המטיל מנה קצובה של מזון לכל כלי וכלי, עולים הדגים למעלה ברעב אילם וחזק, דרוכי שרירים אדומים וזהובים, בדרישה ינקותית שמרגלית כאלו שומעת את שוועתה, חשה את הפיות בבשרה שנעשה דרוך. רעב מאפריקה. זר. מארץ אחרת.

– יפה, מה?

– לא, – היא לוחשת לתוך כף ידו הפתוחה על פיה. כיסוי הצמר של הספה מחוספס תחת גבה.

אחר כך הוא מתלבש מהר, ואוסף את שאריות המזון מלמעלה, וחוזרים כמתעלול, הוא מוליך את המכונית בכביש הריק בתנועות של ואלס, אין מה לדבר, גברת גזר, היה כדאי, והיא חוזרת בחשאי למחלקה וישנה היטב. פעם אחת ראתה את אשתו של דוקטור בן־חמא, מכונת הכתיבה השניה משמאל במזכירות הארכיון, אשה טובה באמת, יותר בן־אדם ממנו, אומרים, ולא תינוק כבן שנה, דואגים לו כי הוא קטן וצנום מכפי גילו. אבא כזה חסון ותינוק כמו רבע עוף.

אבל יגאל בר־חמא הוא קיץ, הוא שמש, הוא כל כך הרבה חיים, שהיא משתכרת מחיוּת לידו.

– אין לה השלכה של חולה, – אומר בפליאה מתלמד אחד במחלקה. אבל מנהל המחלקה מניד ראשו:

– היא אשה חולה מאד.

כיון שלא עברה את חדר המיון בכניסה, נשארה שמלתה לידה בארון הלילה, ולא נמסרה למחסן, ומרגלית מתלבשת מדי ערב, עושה את שערה שעות ארוכות, לפעמים נכנסת בחשכה למכוניתו המואפלת של דוקטור בר־חמא (מרגה, הזהרי למען השם, אני אעוף מבית החולים) – והם נוסעים מהר בהרבה צחוק ובמיעוט של דיבור אל שיכון הדרום־אפריקנים. יגאל בר־חמא בטוח שאינה חולה, מחוץ לאותו ענין כירורגי, שלדעתו יש לתקנו מהר ולא להסתבך. היא אינה בטוחה כמוהו. והיא יונקת את אונו, מחפשת את מגע הפה המנומש החם על צואר ועל שד ועל שיפולי־בטן בעוורון שיש בו גם מן הכאב. בתשוקה חריפה ומיסרת שאין לה שובע, ושתמיד מותירה משהו בלתי שלם. ככל שמבוכתה גדולה יותר, (החינוך הפרֶאנקי שלי, היא חושבת באירוניה נוגה) – כך היא משתוללת יותר.

יגאל עוצר בה לפעמים בתנועת־יד:

– את מתנהגת כאלו רק עכשיו גלית את המין. פראית, תשבעי כל כך שלא תרצי יותר.

– נדמה לך.

– וילדע חיה.

גם חשקו שלו, המרוסן־כביכול, מתפרץ הרבה יותר משתכנן, קצבו נקבע על ידי רעבונה של מרגלית, עז הרבה יותר משחשב לנכון או לנחוץ. השהיות הקצרות בשיכון מתפתחות לסערות גדלות והולכות. הוא מתחיל לאחר הביתה, או למחלקה, פעם, פעמיים אֵחר לפגישת סגל. יגאל, שביקש להשאר צלול, והטיל על עצמו מראש משמעת של שעות, ושל ידיעה ברורה שאינו מוכן לשנות מאורח חייו, מוצא את עצמו עתה כשטוף־סמים, וכשהוא נזכר בשעות חמות אלה בשיכון תוך כדי עבודתו, הוא כובש אנקה, בשרו מצטמרר. הדגים אוכלים יותר מדי, הוא אומר. בוקר אחד הוא מחליט החלטה, מתחלף במועדי חופשה עם חבר, גורר את אשתו הנדהמת ואת התינוק לחופשה טרם־זמנה בנתניה, וכעבור שלשה ימים חוזר בתואנה כלשהי, מצב רוחו שפוף, וכאשר משפחתו הרצוצה נרדמת, הוא אץ במכוניתו באורות מסנוורים בעיקולי השבילים אל המחלקה, בשתים לפנות בוקר, מוצא את מרגלית שוכבת ערה, כמעט משועשעת.

– איך היה החופש, יגאל?

– מיותר.

בלכתו לישון, הוא חושב: אולי אני מועֵד,אבל יש לזה יתרונות, המועד רואה את עצמו מזוית ראיה חדשה.

* * *

משפחתה של מרגלית, בניהם של בני חברון וטבריה, נתרחקה כבר מזמן ממה שנראה בעיניהם אמונות־תפלות. לחשיו וכשפיו של סבא בחברון, פלג־המקובלים של המשפחה, הוחלפו כבר מזמן במלות כישוף כגון “בית עשוי בטוב־טעם”, “משרה נאה”, “פקידות נאורה”. מסורת זו של פקידות נאורה הם מקיימים בידיהם עד לזוטר שבהם, מעריצים את ה“סיויל סרויס” הבריטי. חלקם הנה למסחר, בתוכם אביה של מרגלית, אך הוא הצליח פחות מאחיו, ותמיד זקוק היה למשא־ומתן עמהם, הלואות, השקעות, הצלות שהיו צריכים להצילו. כל הנשים עובדות הרבה בעניני צדקה, ראש להן אמה של מרגלית, גדולה, חולת כליות, רגליה נפוחות כרגלי פיל, אם לשבעה ואינה מדברת הרבה עם אף אחד מהם. מפרעות חברון ניצלו כמעט כולם. הודות לקשרים עם הערבים; נתאנגלזו מעט, נצטרפתו מעט, ועד היום יושבת המשפחה בכעין־מועצה במנחת־השבת, מפצחת גרעיני דלעת, והרבה דברים מוכרעים בה, שידוכין, גירושין, מריבות על רכוש, על שטיח שלא ברור לאיזו דודה הורש, על ארון ששתי אחיות אינן מדברות זו עם זו בגללו.

אבנר מתרגש בצורה בלתי־רגילה כאשר אביה של מרגלית מספר לו, שבארון־המסמכים של סבו־שלו שמור היה מפתח של בית המשפחה בטולידו, מלפני הגירוש. מרגלית מסמיקה כעגבניה למשמע הסיפור. אביה תמיד חוזר ומספר אותו, והיא בטוחה לגמרי שהמפתח לא ראה מימיו את טולידו ולא חצה כלל את הים התיכון, סתם אגדה שהגדילה ממדיה עד זיוף. אבל אבנר נרגש.

– למי במשפחה שלי יש משהו דומה לזה? אלדו ישתגע כשאספר לו. הכי רחוק שהוא הגיע, זה אבי־סבא בדרום גרמניה, צורף־זהב שהיגר לאיטליה. ואלנה עוד פחות מזה. לא מענין אותה אפילו. מרגלית, עשי טובה, מצאי בשושלת־היוחסין שלך שאַת מבית דוד, ומיד אנחנו מקימים יורש־עצר ועוד עשרה בנים אחריו.

סיבה מוזרה ללדת ילדים, חושבת מרגלית, ואינה אומרת, כי פניו התמימים של אבנר, בעת התרגשות, מזכירות שוב את פני הילד העיור של סף הכרתה כל הזמן.

מרגלית, ילדה אמצעית, נערה לא־לגמרי נשית, בכל אופן לא כאחיותיה, משכילה, שתקנית. בילדותה היתה פוזלת והרכיבה משקף שחור זמן רב. משהו מן הפיזול נשאר. הדריכה בתנועת נוער, היתה זמן מה במשק, וגם קצינה בנח"ל, למורת רוח המשפחה. אחר כך ביטלה הרבה מזמנה, עד שהלכה ללמוד מתימטיקה, ומשפחתה לא היתה מרוצה, לפי שראתה בה מועמדת לרוקות ארוכה. ביקשו לשדך לה בן־דוד רחוק, פקיד גבוה בביטוח לאומי,משרה נאה, מרגה, אל תהיי טפשה. התעקשה ולמדה. מילא, אמר השבט, טוב שיהיה מישהו מהמשפחה גם בענף ההוא. ואחרי קבלת התואר פגשה את אבנר. כאשר נסעו לפריז, אמרה כל המשפחה שזהו באמת דבר חשוב, חשוב מאד לזוג צעיר מתקדם, ובכך לא היו שונים בעצם מאלנה, שראתה זאת כמבצע חיובי ראשון של אבנר ומרגלית, וברכה אותם על כך שלשת רבעי שעה בטלפון, בערב שנועד אצלה תחילה לבריג'.

פעם, זמן רב לפני נישואיו, נכנס אבנר לבית אמו ושמע אותה אומרת לאורחותיה:

– ברונו שלי מסתובב עם משפחת סוחרים, לא תאמינו.

– מה, היא מוכרת בחנות?! ברצינות?

– לא, לא צריך להגזים, היא למדה מתימטיקה, וזה ודאי טוב, תוכל לעשות להם חשבונות בלי שגיאות.

הסתובב אבנר על עקבו והלך אל מרגלית, והיתה זו אולי הפעם הראשונה, שבה אלנה לא שעשעה אותו, אלא שנא אותה ממש. השנאה לא נמשכה זמן רב. בערב שבת, לעת ביקור, מביא אבנר תמיד זר פרחים לאלנה. מרגלית תמהה.

– אבנר, למה אינך מביא לי אף פעם פרחים? סתם ככה, לבית?

– כי את נמרה, ולנמרות לא מביאים פרחים.

– ברצינות.

– בכל הרצינות, נו. וחוץ מזה מה אַת מעדיפה, שאביא לך פרחים ושאוהב את הגורגונה הזאת, או שאביא פרחים לגורגונה פעם בכמה זמן ואוהב אותך? התיחסי אל הפרחים כמו אל קרבן, לסכור את פי השטן.

– פעם ראשונה אני שומעת שצריך לתת אחוזים לשטן.

– זאת המגרעת שלך. אין בך עשרת האחוזים של השטן.

אבנר מוקף חיות ויצורי אגדה: נמרות, גורגונות, שטן. לא שיחק הרבה בהיותו ילד. חמש שנים הוא נשוי, ועדין באמרו “אני מטלפן הביתה”, כוונתו לבית הוריו.

ובעצם, אבנר מסוגל לשקר, והיא לא, וזה אולי ההבדל הבסיסי. בחמש שנות נישואיה, התישו אותה החן והשקר כליל. ואותו חיורון שאירע לו פעם אחת, לא חזר, כאילו הציץ ונפגע ועכשיו הוא עסוק מדי.

מתנות של אלנה, ברוחב יד: עשרות זוגות גרבים (ומרגלית מתעבת גרבים, כל החורף רגליה עירומות או במכנסים); ממחטות יקרות (אין לה נזלת אף פעם); קדרות דקורטיביות מסקנדינביה, חביות של פודרה מפריז, בושם, צעיפים, המון צעיפים. למרגלית לא היה איכפת אם הצעיף הוא תוצרת פריז או לא, פעם בלכתה אל חמותה היא מכסה את ראשה בגשם, הצעיף היקר נהפך לסמרטוט, ואלנה סופקת כף אל כף: הלא זה בזבוז לתת לאשה הזאת מתנות. על מעשה הצעיף רגז גם אבנר.

– איזה מין הפגנה עשית לה, מרגלית? הלא את אף פעם לא מכסה את הראש בגשם. אז מה זה היה?

– נותנים לי, אז אני לובשת.

– סתם הפגנה של דוקא. תתחשבי בה קצת, היא יותר זקנה ממך.

– לא יודעת להיות דו־פרצופית. כמוכם.

– נכון, יש לך רק פרצוף אחד, והוא איום.

אחרי מריבה נוראה אחת בבית, שאת סיבתה כבר שכחו מזמן שניהם, החליט אבנר סופית לקבל את ההצעה ולנסוע לפריז, ובלבד לצאת מ“כל זה”. מהו כל זה, סתם ולא פירש. אולי כלל בו גם את הדירה שמרגלית סידרה לבדה כמעט ומבלי שהשתתף ממש. ההצעה היתה בתוקף התמחות מסוימת שהתמחה בשטח שלו, ובא יהודי תעשין מצרפת אל מכון ויצמן וביקש אדם יועץ לחברה שלו בשטח זהה. אבנר סירב תחילה; לא עלה בדעתו להפסיק את המחקר. אך היהודי לחץ, הכין דירה בפרבר נֶאִיי, משכורת גבוהה, מכון ויצמן זו פירמה אצלי, אשלם לך בהתאם, מה גם שאתה יודע צרפתית ואיטלקית. שנה שלמה סירב, ולבסוף דחק במרגלית, ארזו ונסעו, עם ברכות כל המשפחה.

– אבל אבנר, הרי זו דריכה במקום, זו סתם תחזוקה, מה יש לך לחפש שם? לצאת ממחקר בשביל דבר כזה? – תמהה מרגלית.

– את לא מבינה. סוף־סוף אני עושה משהו עצמאי, שלי.

– והמחקר מה?

– המחקר, זה מפני שאני בן של אלדו. יש עוד עשרה טובים כמוני.

– ויש עוד מאות שגרים בנאִיי באותה משכורת.

– לא בארץ. מרגה, עזבי אותי, אני רוצה להיות כמה שנים בפריז, מחוץ לכל זה.

אניק היא כתבנית במפעלו של היהודי. אבנר, מדען ישראלי, בעל דירה במקום כזה, מעמד כזה, מכונית כזאת, – הרי זה בערך שיא של אושר, שהיא יכולה לתאר לעצמה, בשעות הארוכות שבהן היא נוסעת במטרו מחדרה הקטן, החשוך, בבולבאר סבסטופול, חדר בדירתה של תופרת, מעל חנות מעדנים, ריחות, מחנק. גיד קטן רוטט משקיקה בצואר־האנקור שלה: אולי, אולי הוא ישאר. הרי, אם היא מבקשת, הוא מקפיץ אותה הביתה ברצון, ונראה כנהנה בה. היא חושבת עליו יומם ולילה. והוא שמח בה כמוצא שלל רב. מזמן לא צחק כל כך הרבה כמו שהוא צוחק אתה.

* * *

אבנר אינו משקר כדי לפאר את עצמו, או להיראות שונה מכפי שהנו במוגדר. אבנר משקר שקרים קטנים, חסרי ערך בעצם, כדי שלא יידעו עליו דבר. יום חורף אחד נכנס להתחמם בכוס קפה ליד דלפק של אספרסו בתל־אביב, ומפני שהיתה שעת־חסד ופתיחוּת, קשר שלא כמנהגו שיחה נעימה עם המוזג.

– איפה היית, אבנר? חכיתי לך.

– סתם טיילתי ברחובות.

נדמה לו, שאם יספר על שעה של כנות שהיתה לו באקראי, ייתן נשק לזולתו לפגוע בו בעתיד. אפילו למרגלית. נדמה לו, שכל הידוע לאחרים עליו, תורפה היא לו. הוא פגיע כאלו עמד עירום ועריה קשור לעץ מול חיצי ידיעתם של אחרים. כאשר אומרים לו “אבנר, ראינו אותך אתמול בקולנוע” – הוא מתחלחל. מי שמונה לו בפניו דברים שעשה בשנה שעברה, צולב אותו בבשר החי. פעם אמר: אני חץ קשור ביתר, תמיד מתוח, אף פעם לא משולח. ובאמת היתה בו ממהות החץ הטראגית, אותה כפילות גברית מובהקת, אלא שקמרון־מעופו המיועד לו לא היה ידוע, ובינתים הוא כפות ומתוח מאד ואינו זע.

אין לו חברים קרובים, אף כי הוא בידידות־לשעה עם כל העולם. איש אינו יודע על פי מה הוא מחליט. הרבה ממה שהוא מחליט אינו אלא תנועת־נפש פתאומית, בעצם פראית. גם הנסיעה לפריז היא מין תנועה כזאת שאינה קשורה לשום דבר שלפניו ואף לא לאחריו. קל לו לשנוא. זמן רב ביקש מענק למחקר מסוים, ולא קיבל, ולא סיפר על כך אפילו למרגלית, כי לא היה מסוגל להעלות על שפתיו את כל העלבון הצורב שבדבר. אחר כך נאלץ לחלק את חדר־המעבדה שלו עם מישהו אחר. פתאום הוא מלא־נגד פראי, מבקש לנתץ הכל, להשתחרר. כאן הכל מסמר אותו במסמרים.

אבנר רכש לו בילדותו קלות תנועה מוחלטת והסתגלות מוחלטת. תשים אותו בטימבוקטו, באיסלנד, בהוואי, – והוא מהלך חופשי, ידים בכיסים, רואה הכל, נהנה.

מרגלית עקירתה קשה כעץ. ימיה הראשונים על אדמה זרה מעולפים, חסרי־תנועה, וגם אחר כך נביטתה הססנית, פריחתה אינה שופעת. אולי שתולה מרגלית כל־כולה בארץ, ואולי יחסה לסביבתה כל כך רציני, שקשה לה להעביר את כל מטען הרצינות בבת אחת ממקום למקום, אבנר פוסע בפריז בצעדים קלים, לא־אכפתיים, מתגרים כלשהו, הולך ברגליו הארוכות ושורק. מרגלית מקטינה פסיעותיה, פיה קפוץ, ידיה מאוגרפות בלי משים, בלומה ובולמת, משהה תשובותיה ב“מה” הססני, שעולה על עצביו של אבנר.

– הפסיקי להגיד מה, שמעת אותי בדיוק.

אבנר חי כפנס של מכונית בחשכה, מאיר מעט־מעט קדימה, לא־מאום אחורה, וזה הכל; מסביב, אחריו, במרחק שלפניו, הכל לוּט, כסוי, מעורפל.

* * *

הרבה מאד מתרחש במחלקה. לילה אחד מביאים נערה דקורת־סכין, והיא כבר אחרי ניתוח, נוחרת בהרדמה הכבדה. אביה דקר אותה, מקנאה, כשנסעה העירה אל חבר. לא בפעם הראשונה היא כאן, מסתבר; אביה מקיים אתה יחסי אישות זה שנים, ואינו מרשה לה לזוז צעד. “זהו, לקחה את האדיפוס שלה יותר מדי ברצינות”, אומר יגאל, שכבר ראה דברים כאלה, תלונה למשטרה אין הנערה רוצה להגיש. בכל פעם שהיא מחלימה מעט, היא מתפיסת עם אביה. גם הפעם רואה מרגלית למחרת יהודי קטן, מכוער, שפוף, בא לבקרה, יושב לידה ומטפל בה באהבה רבה, עד שהיא מנשקת ידיו.

– אני חושב שהפעם אנחנו נגיש תלונה, – אומר מנהל המחלקה. הנערה מתחננת שלא יתלוננו. היא סולחת לו, היא אומרת. היא יודעת שלא היתה צריכה לנסוע לבד בלילה לדירה של חבר, זה אסור, זה חטא מן התורה. אבא צודק.

פעם אחת בוכות אפילו האחיות. זהבה, אלמנה ואם לשתי ילדות, גוססת לאט־לאט מסרטן, בטנה צבה וגופה כגפרור, עד שמרגלית חשבה תחילה שהיא הרה, וכל מה שאפשר לתת לה עכשיו הוא רק מורפיום בלי הגבלה, והכל יודעים שלילדות אין, ממש אין לאן ללכת במותה. אהבו אותה במחלקה: זמן רב שכבה כאן, וכשעוד היתה צלולה, היתה מתלוצצת שכואב לה במעי הרועש. לילה אחד נגמרה בשקט, שארית חיוּתה אזלה מבלי שהבחינו, תוך כדי שינה, ומרגלית שדלת מדורה היתה פתוחה, והיא חזרה לא־מכבר משכון הדרום־אפריקנים. ראתה כיצד זהבה מוּצאת, וכיצד הרופא התורן רושם “אכסיטוס” ביד כבדה, והאחות בוכה בלי להתאפק, כי מצאה על שולחנה מכתב מהילדה הגדולה השואלת את אמא אם מותר לה לקנות לקטנה עפרון בעשרה גרוש כי איבדה את הישן.

כל זה לא יקרה לי, חושבת מרגלית בחירוק־שינים. אני מלכה, אני מעבר לזה. מוכנה היתה לעמוד בחרחור של כלב מול זה המתנכל להתקרב אל גופה ולעשותו כגופה של זהבה.

בקומה בבוקר, שולטת היתה בארץ הגוף, בודקת את כוחותיה. שולחת את האצבעות תחילה, מודדת כוחן בהתמתחות סוקרת, חשה כיצד כוחות קלוטים מן האויר חודרים מבעד לחוד האצבע ומזינים את היד כולה, ודרך היד את מחזורי דמה. אחרי מסקר היד עוברת היתה אבר־אבר אל הגוף כולו. רק מקום המחלה, מקור הכאב, לא נשלט לה כראוי. השרירים סביבו התכווצו והזהירו אזהרה מפני כל התקרבות או סקר. עוצמת היתה עיניה ושואבת יום־יום מן האויר, מן החוץ, מפריחת ההדרים ובושם הלוֹניצרה הלבנה כירח, המטפסת על גדר סמוך לחלונה. גיסה כל קנה של עשב, פקדה אפילו על קוצים, שהיו סרבנים תחילה, שיפתחו עצמם לפניה ויערו לתוכה כל אשר להם, מס־עובד, מס־נתין, שהכל חיבים לה. מיגאל דרשה לא את כוחו בלבד, אלא שלא היה איכפת לה כלל גם אם יעוף, כדבריו, מבית החולים, ואך טבעי נראה לה, שהוא חיב להעמיד את עצמו לרשותה, בזכות מלכותה הברורה. גוזלת היתה אחד־מששים של חיוּת מכל הנמצא לידה, ולא מרוע, אלא בתמימות של ריכוז־שיא, של מאבק על חיים. הסדינים המכובסים־היטב היו שיכים לענין, וגם זוית הגובה של מראשות־המיטה, וגם הבהירות הרכה, המסודרת, שבמחלקה. הכל היה שלה, טקסי ומדויק לכל עת. נדמה היה לה, שבלי דיוק וטקס – תהיה בסכנה.

אולי התמורה הגדולה ביותר שחלה בה, באמת, היתה תלותה המוחלטת בטקס העשיה של דבר־בשעתו. בחמש היה זה המדחום, ואם אירע שנתאחרה האחות, והמקל הדק טרם הגיע לפיה, היתה מרגלית חשה שפניה מוצפים דם של רוגזה. הארוחה המיוחדת שלה צריכה היתה להגיע בדיוק נמרץ, ופעם היתה קרובה לבכי מפני שכף־המרק העשויה פח היתה שחוקה וחומה ואינה יאה לה. בעת טיול־הבוקר היתה מטיילת סביב בית החולים, ומשננת לעצמה חרוזים, פעמים חסרי משמעות, צירופי אותיות שאינם מן המילים הידועות. לכל פינה בגן קבעה לה חרוז סודי משלה, גם סדר הטיול היה קבוע ומוחלט. וכל אלה בחיוך, בסבר־פנים, בלי שיחשוד איש בטקסיות מוכרחת זו שלה. המקום היחיד שבו היתה פטורה מן החריזה היתה מחיצתו של יגאל, ושעות נדירות מאד במחלקה, ואלה תמיד היו מסתיימות בכאבים.

צל הצפצפות נע לאטו על השמיכה המגוהצת, הקפולה יפה ברגליה, ומרגלית השקיפה, כחוזה מן צד, כיצד אוזלת מתוכה אפשרות האהבה. בין תעיתו המרה של אבנר, שהיה בה כדי להזנות, לבין האורגיאסטיות העליזה, הפאגאנית, של יגאל, דומה היה כאלו נתיבש בה לאט אילן שופע שהכירה מילדות ובו גם יכולת האהבה, גם רצון האהבה, גם עצם הסקרנות לזולת. לא היה לה רע ולא היתה מרה או נואשת. ההרגשה היתה ענינית לגמרי, הסתכלותית, מאבחנת, סוף מצב. יכולתן של נשים או נערות אחרות לטבול במים עמוקים אלה שנעשו זרים לה, עצם העובדה, שמקרים כאלה קורים להן, הביאה אותה עתה לידי פליאה ותהיה, כצופה במחזה בלשון זרה, הרוצה להביע דבר־מה, אך השפה אינה מובנת לה, ולפניה קולות זרים, תנועות אבסורדיות של שחקנים. רעיון אהבה שלה־עצמה היה מביש אותה; אי־כבוד היה זה בעיניה להיות קשורה במישהו עד כדי כך, פחיתוּת, ענין שאינו ראוי. זכרה באי־רצון את רגעי הגעגועים או ההתפעמויות שלה־עצמה, את הלהטים הבלתי־הולמים הללו, ונדמה היה לה שהכל, גם היא בשעתה, מרקדים סביב צלם: איך יכלתי, איך יכלתי. מסוגלת היתה עתה גם ליצאנוּת, באותו חיוך קל ובוהה, כאילו אין זה אלא משחק שבכל פעם אפשר להמציא לו כללים חדשים, ותמיד אפשר לעזבו, לפי הרצון. חשיבות אין לו. והיכן קרה לה כל זה, חשבה, אם לא במיטת הנישואים הכבודה, כדת משה וישראל. גבר שאינו יודע מה הוא רוצה או את מי הוא רוצה. לרגעים היתה מבזה גם את יגאל על שאין לו שליטה בחשקו, שהוא להוט לבקרה. עכשיו מגרה היא אותו בכוונה, במשהו זדוני.

לאיש אין בעלות עלי. רק לי לבדי.

חוסר האהבה, ככל חוסר צורך, העניק לה הילה של כוח במחלקה. מעתה בוחרת היא לה בבוקר את הכותונת היפה ביותר בשק הכביסה, את המגוהצת ביותר, משאירה לאחרות כל פרום ומטולא ואיש אינו מעז לערער. מעתה תופסת היא את המקלחת עד שגופה מתרענן ושערה עשוי; מעתה דרשה – וקיבלה – מן האחיות את מפתח חדרי השירותים של הסגל, סימן בולט של אצולה במקום זה; מעתה משחקת היא במיני איפור, מתיפה ביד בטוחה, מפני שזה לא חשוב לה, סוקרת עין בחוצפה גלויה, מביכה, אל מנהל המחלקה השב, ואל צעירי המתלמדים, מטבילה את מיטתה ואת עצמה בבושם. אלנה לא תאמין, מרגלית מתבשמת סוף־סוף, אך לא כמו אלנה, לה הבושם הוא גמר־קישוט, אלא אולי כמו גנרל, המפעיל מרגמות במלחמה ארוכה ומתישה. יותר מחוצפה יש בה עתה: כוח מבהיל מעצם היותו מחושב ומכוון כל כך. ערב אחד הולכת היא בשמלתה בשביל, כאשר טועה בה אחד מן האלונקאים של חדר הניתוח, בחור מגודל שכינויו גולית, והוא תמיד במדים ירוקים, צמר־חזהו מציץ בעד המחשוף, ואותו בחור שורק אחריה. מרגלית מפנה אליו עינים עוגבות וקורנות, מנידה מתניה בכוונה ברורה, והוא מפליט קללה: זו מאין באה?

אלא שהיא חולה מאד, חיורת מאד מתחת לאיפור, נזקקת למנות רבות של תרופה להרגעת הכאבים, ונדמה כאילו דוקא צירוף זה של יסורים ושל רעב־חושים, המשולב בה, הוא המטריף כל כך את דעתו של דוקטור בר־חמא. אין הוא רואה עוד סתירה בין רצונו ויכולתו לעזור לה בשעותיה הקשות ביותר, ובין חשקו אליה. אשה כמו צעקה, חשב עליה פעם. וכאלו לא קלט אותה עד תומה, עד התום המר הזה, עוד לא הכירה, אולי בפעם הבאה.

מרגלית עיניה פקוחות: איש לא יקבל אותי, איש לא יקבל אותי, אני וגופי שלי, ואעשה בו כל מה שארצה בכל הצורות האפשריות, כי אני שלי.

יגאל, צנחן, רופא, בנו של הספרן זוננשטין, לא היה מוכרח כלל להיות רופא. לא היה מן המבקשים להושיע, אף כי היה מסוגל להושיע באקראי. הספרן זוננשטין הוא איש זעיר, צדיק וטוב, אחרי שלוש התקפות לב, אוהב דרדקים ומקפיד עמם. כל כך רצה שיהיה הבן סופר עברי, כפי שהיה אומר ביראת כבוד. יגאל אינו יכול להתיחס אליו אפילו, אין לו משקל, עצם מכורסמת של אפרוח על כף ידו של אדם כבדה מאבא זה, הוא מבטל אותו בחיוך. טוב, אם לא תהיה סופר, תהיה לפחות מורה בישראל, – קיוה האב. יגאל הגיע לרפואה במקרה: בשל תסבוכת מנהלית במדעי הטבע נגש למבחני קונקורס, ויצא ראשון. כל הנוגע לגוף של אדם בא לו בטבעיות גמורה, ואחר כך מצא ברפואה סוג של משמעת. אהב לזעזע את אביו בסיפורי־זועות מן הפתולוגיה, לומר: הרבה אנשים כבר חתכתי, אבא, ומצטער מאד, נשמה עוד לא ראיתי. אבל זה היה שעשוע. יגאל מלא אמונות תפלות בנושא נשמה וקיומה, רץ לכל חוג ספיריטואליסטי. יגאל אומר בעצמו שאצלו הרפואה על הגבול בין מקצוע שירותים, לבין אמנות. לפי אבחנה זו, הוא עצמו קרוב יותר לצד האמנות: הוא מאבחן בחסד. פשוט יודע. יורד לעומקם של חוליו בן־רגע, ואינו אוהב אותם על פי רוב, אבל כשרון זה לאבחן ולרפא הוא העול שהוטל עליו, כנראה, משמים, אין לו ברירה אלא להיות רופאם של אנשים.

פעם מבקרת מרגלית במרפאה בשעות קבלה, באחד מטיוליה, והוא נועל את הדלת ולופת אותה.

– דוקטור זוננשין, משוגע, החולים מחכים לך.

– שימותו.

אף על פי כן, כבר מזמן יצא שמעו כרופא טוב. את חוסר החיבה המסותר שלו לחולים – (למה הם לא יכולים להיות בריאים?…) הוא מוציא בצעקות שהוא צועק על משפחותיהם:

– דוקטור, אנחנו יודעים שזו לא שעת קבלה, אבל באנו כל הדרך מבאר שבע, ו…

– גברת, אנחנו לא מתעסקים בגיאוגרפיה של הארץ.

אלא שבידים יש לו מה שמרגלית למדה בילדותה לכנות “בּרכּא”, הוא כשרונו, הוא הצלב אליו ממוסמר יגאל בר־חמא, מחייך, מקלל, ועובד קשה יומם ולילה. חוליו מבריאים. במחלקה מעריצים אותו.

– לולא הייתי רופא, בודאי הייתי ביטניק. או מלח.

עדית בר־חמא: אשה קטנה, מחייכת, מקורזלת, שנשיותה נשיות של חנויות: כותנות שקופות, לבנים פרחוניים, סרטים על השמלות, כפתורי קישוט מה שנקרא עדינים, גוזרת בשקידה מרשמי עוגות מעתוני נשים, צפרניה עשויות אחת לשבוע, שערה עשוי אחת לשבוע, תיהרג ולא תעבור. יגאל הופך את הבית, להכעיס, כרוצה לעשותו ג’ונגל, מדבּר, מקום שאי אפשר להתגבר עליו בעזרת מספרות ומניקוריסטיות ועתוני נשים. הוא עורם ערימות של ספרים, בונה רחובות, שדרות, ערים של ספרים. בעתות פנאי, עובד בגבס, יוצר ראשי־חיות מסובכים, קרני שלד להם. ביתו של יגאל מלא שאריות גבס שאסור לזרוק, הכוננית שלו מכוסה אבק גבס שנתפורר. סתם תחביב. אני עושה תרפים, – אמר בעצמו, – סגולות. למרגלית הוא אומר פעם:

– את יודעת מה הייתי רוצה בחיים יותר מכל?

– להיות רופא ביאכטה של אונסים ולהפליג עשר שנים.

– גם זה, אבל עוד דבר. הייתי רוצה שמחר יקרה משהו וכל הגברים בעולם יאבדו את כושר הפריון, חוץ ממני. אני אמלא את העולם ילדים, כל ילד אחר.

– תתחיל בבית.

– אי, עדית, רחם כמו קופסת גפרורים, שבע שעות ילדה את בועז וצרחה כל הזמן. אני צריך גזע, גזע אדירים.

פורש ידיו לצדדים וממלא פיו אויר, בשקיקה, כמו בשעה שהוא צונח.

– תאמלל את הבן שלך עם הרעיונות האלה.

יגאל מרצין:

– לא, זה רק בינינו. אני אבא טוב מאד לבועז. לא מאמינה?

האמינה. ראתה פעם. התינוק נדבק בו כבסלע איתן, עורו לבנוני מול העור השזוף של יגאל, כרכום צהבהב הצומח בלא עלים מתוך גוש טרשי. ועדית מכרכרת, מאושרת אשה כרכרנית.

– היא החזיקה אותי במשמעת בבית הספר לרפואה, – מודה יגאל. – אחרת הייתי בורח.

מלח האדמה, עדית. בת שמונים תהיה זקנה נהדרת, בהירה, זריזה, נקיה. מרגלית מבינה פתאום שלא תגיע לשמונים, ואם באמת לאוקמיה לה, על אף הלאו המפורש של יגאל, הרי גם לשלושים לא תגיע. היא מתחילה לתכנן לעצמה הלויה ממלכתית, קובעת לעצמה היכן יצעד נשיא המדינה, היכן המוזמנים הזרים, איפה יונחו הזרים ובאיזה צבעים. היא תמות, מסכנה, חושבת מרגלית בגוף שלישי, ומתחלחלת. גולית יוריד אותה לקבר, בזהירות, חגיגי. רק שלא ידבר אידיש. ומנהל המחלקה ינאם.

– איזה סודות יש לך? – שואל יגאל.

– אין סודות. הכל גלוי.

בוקר אחד עוברת מרגלית ליד חדר המיון, וקופאת על עמדה: בעד השער נכנס אחיה הבכור, מוביל את בנו אחריו. הילד בוכה, ממרר בבכי, ומרגלית יודעת בבירור שהיתה יכולה להרגיעו; אף על פי כן, היא נסה משם, מעבירה צמתה השחורה קדימה שלא יזהה אותה אחיה מן הגב. אחר כך היא משחזרת: ודאי הוליך את הילד למרפאת אף־אוזן־גרון, אולי לסלק שקדים, הרי זה סבל תמיד מאנגינות.

– אל הילד הייתי צריכה לגשת, – היא מייסרת עצמה בכלימה. אבל לא יכלה. לשום אהבה לא היתה אחיזה ממשית עליה. כל זה עבר.

מה יידע עליה בועז בר־חמא בעוד עשרים שנה, כשכבר תהיה שלד ותיק?

לפי בקשתו המפורשת של מנהל המחלקה, היא נותנת כמה פעמים שיעורי־עברית לאחד הרופאים המתלמדים במחלקה, בחור יוצא בראזיל, לבן־עור, שערו ארוך יתר על המידה, בישן, פניו וקדקדו צרים מאד כאלו נלחצו במלקחים. אדיב מאד, מדבר בשקט, בן חוץ־לארץ.

בערב היא יושבת אתו בענן של יתושים בחדר הרופא־התורן, שרשתו קרועה מזמן, וכל החרקים שבטווח קילומטרים באים ויושבים על חלונותיו. שניהם גחונים על עתון־ערב. מרגלית מלמדת היטב, מצמיחה הרבה מלים משורש אחד. הצעיר רושם בעמל רב, מרגיש שזו מהירה ממנו הרבה, פקחית ממנו הרבה. פניה האירוניות מתקרבות אליו: ידו נעשית אטית, והוא מקלל כמה פעמים חרש. מחברתו הישנה נגמרה והוא לוקח בלוק־טפסים של בדיקות לרשום עליו שרשי פעלים. שומר, משמרת, אשמורת, שימורים. לבסוף הוא משליך את העט.

– זה לא הולך.

מרגלית קמה, עומדת מאחוריו, צמודה, לוקחת את ידו וכותבת בה: להשתמר, אחר כך היא שמה ידיה על אזניו מאחור, מריחה את שמן־השיער המגוחך, ומלטפת את האזנים ביד חמה. הוא מחזיר ידו ולופת אותה, ומיד עוצר בו ואומר:

– זה אסור, מרגלית, אַת חולה ואני רופא, זה אסור.

– מה יש, – היא מיתממת, – תעוף מבית החולים?

– בודאי.

היא מאבדת את מעט הענין שהיה לה בו, צוחקת ומרפה. הפיזול שלה נעשה מודגש יותר לאחרונה.

פרח־הרפואה הצעיר הולך אל מקום מגוריו ושנתו מופרעת, מתחבט במצפונו אם לדבר או לא לדבר עם מנהל המחלקה, ומרגלית שבעצם לא רצתה בו ממש, יוצאת לטיל בין המבנים באפלה. מרחוק מזדמן לה לפתע גולית, שגמר את המשמרת. היא קוראת לו בחשאי.

– אה, זו את,– הוא אומר. – רוצה לבוא אתי לאן־שהוא? לתל־אביב?

– לא, תודה, – היא אומרת, צוחקת בחשכה. הוא מתקרב, מניח עליה יד כבדה. מרגלית מותחת גופה, צוחקת. גולית הוא ענק באמת, בלתי זריז. היא מרגישה שתוכל לעשות בו כרצונה. אותו רגע אומר גולית משהו באידיש, איזו מילת־חיבה שאינה מובנת למרגלית, אך המצחיקה אותה מאד. היא מרגלית עזר, בת־בתו של חכם בחברון, בידי סבל־אלונקות שחציו מטומטם, דובר דברי חיבה באידיש.

– תודה רבה, – היא אומרת ומתחמקת, – להיום זה מספיק.

– הי, הי, לאן? מה את בורחת?

אבל מרגלית כבר איננה. היא מתקלחת במחלקה, חוזרת לפיג’מה ואיננה מבינה מה קורה לה.

פעם גרתי עם אבנר. אבל זו היתה אשה אחרת.

פעם היה אביב בפריז, במזג־אויר היסטרי, ימים מהבהבים, קלף על קלף נזרק, בהיר–כהה–בהיר חליפות, ובכל אחד מהקלפים אבנר ואניק חבוקים בצורה אחרת, ותמיד צוחקים עליה.

אבל כל זה סרט שראתה פעם.

פעם נסעתי לבדי לבקר את כנסית ז’א־ד’ארק ברואן, בגשם שוטף, אבל זו היתה אשה אחרת.

את המועקה הרובצת עליה היא חשה כתקרה כבדה של עפר, תושיט יד – ותגע בה; והתקרה מנמיכה ויורדת עליה, בכל יום כמה סנטימטרים יותר. אין ולא יהיה פתרון לשום דבר.

האם חונטים את המלכות בארץ הזאת?

הגוף שלי איננו, הלך ממני. אני יכולה להכאיב לו. אני יכולה לגלח את כל הראש, לפזר את הצמה ולשלוח אותה לאבנר, ואולי הייתי עושה זאת, לולא היה זה גוף של אשה אחרת. גם אבנר כבר איננו אמיתי. והלאוקמיה איננה אמיתית. גם יגאל אתה בסוד הזה, סוד האנשים היודעים ששום דבר אינו אמת, צחוק קצר והתקרה יורדת.

פניו של יגאל נמוגים והולכים. בקרוב גם גופו ילך רחוק, רחוק. אמחק מעל מצחו את האל’ף, ומן האמת ישאר מת, והוא יפול בצניחה אדירה, יחבט, יתפורר, יחזור לעפר.

אלי שבשמים. רק לא התולעים, רק לא תולעים, על גחוני אזחל, לא אבקש תחיה, רק הסר מבשרי את התולעים הללו, עשה שלא יבואו לכרסם בי, על לבנן השמן, הזחוח, הרוחש, הזע כל הזמן, נע.

אלי שבשמים.

* * *

בוקר אחד, בשעה מוקדמת ואוֹרית, בא מנהל המחלקה, נמרץ וטרי ומחיך תחת שפע־השיבה הגדול שלו, טרם הספיק ללבוש את סינור־הרופא, והוא כנער זקן שמח, ופנה ישר אליה:

– נו, נגמרה הצפיה שלך, מרגלית. אנחנו מנתחים אותך ביום שלישי. כל הבדיקות שלך טובות, את נראית פורחת, ואין טעם לחכות עוד.

עצמה עיניה, וגלי־רעש, כרעש ים, חלפו מעליה, מתערבלים, מתנחשלים, עד שנשימתה נתקצרה. כעבור חצי שעה בא אליה במרוצה יגאל, ואותה בשורה בפיו.

– גברת גזר, שמעת כבר, אני מניח. אין לך לאוקמיה ולא היתה אף פעם, כפי שאמר דוקטור בר־חמא מזמן.

– וכולם מודים שאתה גאון?

– עוד יש כמה קטני אמנה שמאמינים בתרומבוציטים ולא בגאונים. העיקר, מה שלומך?

– טוב.

– כי אחר כך, אני עוד לא יודע איך, אני רוצה לנסוע אתך לנתניה ולבלות שם סוף־סוף לילות שלמים. אל תשאלי אותי איך אני מארגן את זה, עוד לא יודע.

– סומכת עליך, דוקטור זוננשטין (ובלבה: לא אסע לשום נתניה).

– ולאדון גזר את עדין לא רוצה להודיע כלום?

– אה־אה, – לאטה לשלילה, אירונית.

– וגם לא למשפחה?

– אה־אה.

– ואם תרגישי שאת צריכה אותם?

– אתן לך את מספר הטלפון שלהם, אבל רק אז.

– סנטר של מכשפה, – אמר, – ואופי מחריד. צריך לעשות בקרוב מסיבת הבטן החלקה, כי יותר היא כבר לא תהיה חלקה אלא מצולקת.

– וזה דוחה?

– תעשי פעולות הסחה. – ואחר כך: – לא יודע איך את, מרגה, אבל אני מבסוט. הכל הולך לנו.

* * *

לאבנר עזר נודע על מצבה של אשתו מפיו של בנימין זילברשטין, שנסע לועידה של רופאי עיניים בפריז, וכדרכו הרגוזה החליט על דעת עצמו להודיע לאבנר תכף ומיד ואשר לכבוד, שיעשה בכבודו, במחילה, מה שהוא רוצה.

כאשר הגיע בנימין זילברשטין לבית מלונו בפריז, לא הצליח לאתר את אבנר תחילה, כי מזג אויר יפה היה, ואבנר נסע עם אניק לטיול בשארטר. כאשר מצא אותו סוף־סוף, היה זה כבר למחרת בואו, בבוקר הכנס, וכיון שלא רצה להפסיד את הפתיחה, קבע לאבנר פגישה חטופה על מדרגות ארמון שאיוֹ, מול פסל פוֹש, מרשל פולין, בריטניה הגדולה וצרפת, הקפוא על סוסו סמוך למקום הועידה. לא היה קר, אך גשם טפטף לפרקים, ומעקה־הברזל של תחנת המטרו טרוֹקדרוֹ היה לח למגע. בנימין עלה ממעבה האדמה, נושם ריח של ערפל, ישב על המדרגות במעיל הגשם שלו, וראה את אבנר מתקרב בערפל, בצעדים מהירים, ירוד כלשהו, רזה, נקי וגלוח, ואף על פי כן, משהו בפניו נראה מוזנח מאד, או תשוש מאד, כאותם אנשים צהובים הלבושים בקפידה וההולכים ברחוב ככל האדם, ואף על פי כן יודע אתה בבטחון שאין להם מה לאכול. מחסורו של אבנר ודאי אחר היה, לא כסף הוא שחסר לו, אך בנימין זילברשטין חש בקוצר־רוח: לא די לו במרגלית שהקיאה קרביה במכוניתו ועדיין נדמה לו שהיא מדיפה ריח, – עוד עליו להתענין במצביו הנפשיים של אבנר? שיאכל מה שבישל. מסוגל היה לגעור, לולא אותה תמימות שאבנר הילך תמיד בהילתה, תמימות מתסכלת, שאתה יכול רק לכעוס על קיומה, ולא על האיש שבו היא שולטת. טפש אחד זורק אבן למים, – חשב בנימין זילברשטין, וכעס, על טפשים, על אבנים ועל מים.

בקיצור תכליתי מסר לאבנר את אשר אירע, עד שעת צאתו מן הארץ; לא ידע עדין אם נקבעה לאוקמיה או לאו, אך לא חס על אבנר ולא הסתיר מפניו דבר.

אבנר נדהם. לא עלה בדעתו, שיש למרגלית בכלל בעיות, אשה קשוחה, זו שארזה ונסעה, ובטוח היה שאינה כותבת דבר מפני שהיא ברוגז. הרי כתב לה ולא השיבה. כעבור רגע התדהמה החל מתעשת; חש כמעט כאלו קבל קריאת גיוס לשעת חירום, ענין המבטל את שאר עיסוקיו של אדם. שאל כמה שאלות להבהרת הענין, ואז כבר עברה שעתו הפנויה של הרופא השמנמן.

– שמע, אני לא מתערב, אבל אם יש לך באמת ענינים חשובים בפריז, אולי כדאי לחסל אותם עכשיו.

– זה בסדר.

רופא־העינים עלה במדרגות הארמון, מנגב משקפיו מפני הטל והסגריר, ואבנר הרים צוארון מעילו, והחל הולך ברגל, לרכז מחשבותיו. תגובתו הראשונה לא היתה דאגה, אלא הקלה. זה מזמן־מה חש שהוא שוקע והולך באותה פרשה פריזאית חסרת תכלית, בצורת קיום שהיא, לדידו, העמדת־פנים של קיום. מה גם שזמן קצר לפני כן נודע לו שהבחור אשר ירש את מקומו במכון ויצמן השיג את המענק, שהוא, אבנר, לא הצליח לקבלו במשך שנים, והוא עובד עתה במלוא המרץ, ענין שעורר בו סערת־קנאה לכמה ימים. למעשה ציפה זמן־מה למקרה הגואל, שימשכנו משם בציצית ראשו. בלי היסוס פנה לכיוון בולבאר הקאפוצינים, אל משרדי אל־על, ובעוד פחות היסוס חזר הביתה והחל מחסל עניניו בטלפון. בהילות המעשים הצלילה אותו, הדחיפות הטילה משמעת, ומדי רגע גברה בו ההרגשה שהוא עושה את המעשה הנכון בשובו.

משארז וחיסל ושילח והסכים עם היהודי על סעיפי גמר החוזה שלו, כבר לא היה איפה להתרוח בביתו, שהכל כמעט הוצא מארונותיו, ונסע עם אניק לחדרה בבולאבר סבסטופול.

– מה רע בה, – חשב בדרך, – חלק היא מהפרולטריון האירופי, מאותן נערות בעלות אומץ, המסתפקות בלחמניה ליום, ובלבד שיהיה להן כסף לסרטי קטיפה ולעקב גבוה. אפשר היה לחיות אתה חיי אנקור, בחדר בקומה שביעית בבית חורפי אפור, להקים משהו הדומה לקן ארעי, שאינו דומה לבית ואינו מחיב כמו בית, ואם אניק תתעקש דוקא לקשטוֹ ברפרודוקציות המחרידות שלה, תמיד אפשר להסירן. חרוצה היא, אסירת תודה, עשויה ללדת ילדים אירופיים גדולי־עינים, חולניים, פקחים כעכבישים, כינשופים, אפשר להקים חיים בצורה כזאת, לאהוב את מה שיש ולא יותר מדי, ולא לעמוד בדרישות המוחלט.

ידע אבנר היטב שהבחירה לדידו, היא לא רק בחירה באשה, אלא משמעת ומשמעות שבעצם אף פעם לא קיבל עליו בשלמות, אותו קושי צחיח, ששום סיפוק אינו מובטח עמו, אותו צמאון אבני, כמיהה לברכה בלתי נודעת, מהות שאותה מיצגת מרגלית בעוצמה כזאת בעצם קלסתרה הספרדי הנזירי, בהיגוי הגרוני שלה. הכל קשור יחד ולהפריד אי אפשר. מרגלית אשתו העתיקה היחפה בארץ הצהרים, שידעה דינים, אבחנות ובוז כשכאן בשדרות סבסטופול עוד גרו על עצים. גוף של לביאה חומה מלגלגת.

באניק שורר פחד צפורי גדול, רטט מבריח, מפריח, מפוזר, אינה מסוגלת להתרכז, ואבנר אינו יודע שפוחדת היא פחד־מוות מפני מרגלית, המצטירת לה כמין קצינה ישראלית לוחמת, מי יודע מה תעשה לה, אולי תכה אותה.

כבר היה כמה פעמים בחדרה של אניק, אבל הפעם חש בו שלא בנוח. בפעמים קודמות היה מאשים את עצמו שהוא סנוב, ומתוך רגשי אשם נשאר על הספה הקטנה. הפעם, כאלו התפקע משהו בראשו, הרגיז אותו שהחדר אינו נקי, שהריהוט כהה, אותו כיור־מטבחון־ספה שלא השכילה לעשות בהם מאום, אבל מאום, לעשותם אישיים. הרבה פעמים הלעיג על אותו ירחון־אמנות לחובבים, שהיא חותמת עליו בדבקות, על הפרחים המלאכותיים שבאגרטל, אבל היא דבקה בשלה: זה עולמה, זו פריז, יקירי, הוא היה נכנע.

– פעם היייתי בבית של קוֹמטס אחת בשדרות האינואלידים, כשהייתי שליחה בחנות פרחים, וראיתי שם פרחים מלאכותיים בדיוק כמו אלה.

אבנר אינו מתווכח אתה לעולם. אולי זה מה שנותר מגדולתה של פריז, חשב, – פרחים מלאכותיים ודירות שאין בהן חדרי אמבטיה. ברבריות מחופשת, עיר כמו קפלט. ואותם חברים של אניק שיושבים אתו ואתה ב“סלקט”, עליזים־עצובים. לכולם יש דודות. וקוראים להם “מיק” ו“בוב” ו“רירי”.

רירי זה שמו באמת פאטריס, ואבנר לא תפס כיצד אדם מגמד את עצמו ואת שמו כל כך. פעם כינתה אותו אניק “מון פטי שוּ”, וכמעט קרעה לגזרים: לא כרוב, לא קטן, לא שלך. “אנחנו בני־אלהים הקטנים”, היה בוב מפזם להיט של מועדון־לילה, “יתומים קטנים, פרחי פרג קטנים ברוח”. אבנר לא היה בטוח שהוא בדיוק פרח־פרג, על אחת כמה וכמה קטן. התגמדות מכוונת, מרושעת, היה חושב, סקרן כצופה במנהגי שבט זר.

בוב הזהיר פעם את אניק:

– הוא יחזור לארצו, את יודעת.

אבל אניק אינה מוכנה לקבל:

– ואני, וכי אני חוזרת לברטאן?

באה מעיירה גשומה, בוצית, קרובה לקוֹאֶט־קידאן שבמערב הערפלי, כמה קילומטרים מטירה גדולה שבימי ראשון תולים אנשים על חומתה המשוננת שלטי אבירות ודגלי צבעונין. אבנר התענין, רצה לשמוע על המחוז, על הדיגים, על השפה, על הרוח המלוחה, ושכמיות הגשם הצהובות. אבל אניק מושכת בכתפיה:

– בוץ.

ומיד טופפים עקביה בשמחה על מדרכות פריז. איננה מרגישה עד כמה העיר עיפה. מי שעוזב את פריז יקירי, משוגע, כל השאר בוץ.

פעם אחת, בנהמת רוח, ישב אבנר וכתב למרגלית בידידות:

“אני חוזר עכשיו מסיור נפלא בשוק ככר קוֹנטר־אֶסקַארפּ, עם אניק, ודרך עיניה וצחוקה, שאין להם תחליף. קנינו סטייק והלכנו לצלות אותו. בעצם, הרי אני מאושר מאד. מרחף טיסת־ריחוף אטית, מעל כל הבעיות והמועקות, וכבר איני יודע אם בכלל יש מועקות למטה, אם יש מטה. מזמן לא נגעתי באדמה. רק מדרכות וערפל, ואני צף באויר מעל גשרים על הסֵין. נראה, שיש בכל זאת מועקה. כי בתוך־תוכי חושך בלתי חדיר, מבעית, שאני מתעלם ממנו ואיני יורד לעומקו. אמרי, אולי, שאני חי ימים מאושרים בחושך”.

אבנר איבד הרבה ממשקלו, וכל הזמן קר לו. מדי פעם בפעם, אף בלכתו בשמש, הוא מצטנף, נרעד, מצטמרר בנקישת־שינים רגעית.

– מה יש לך, אבנר?

– יצאתי לסיור הגדול של הנפש, – הוא מותח אותה, – והנה הגעתי רחוק, רחוק אל מקום אפל וקר, בוּלבאר סבסטופול.

אניק נחרדת:

– אז אולי אתה רוצה שנלך ללוּבר?…

אבנר פורץ בצחוק:

– אניק, את ילדה מושלמת, ואל תשימי לב אלי, אני רק אסיאתי ששכח כמה קר באירופה.

ראה באניק חוסר ישע מוחלט: אין לה מאום זולת חדר שכור זה ואינו שלה, ואינה יודעת אפילו לעשותו שיהיה שלה. מעולם לא ידע, שאשה יכולה להיות חסרת־ישע בבית. חוסר הדמיון של אניק, חוסר האישיות העצוב, היו מום ששבר את לבו. תוהה היה לפעמים אם אין הוא זקוק בעצם לאשה נכה, נכות שיוכל להבינה ולקבלה ולהגן עליה. וכי איך אפשר להגן אל מרגלית, זו השלמה, הצלולה, קשוחה זו שמעולם לא היתה נכה, נקיון־דעתה חתום בה כבאבן.

אלא שהדברים לא נתישבו בו עם מה שסיפר לו בנימין זילברשטין.

זע באי־נוחות:

– בואי, אניק, נלך לז’ורז' החמישי. אני לא יכול לישון פה.

אניק משתדלת שלא לגלות את עצבנותה, היא אורזת את חפציה ללילה. סיגריה אחרונה שהציתה בחדרה היא מעקמת ומכבה על גבי צלחת, זורקת את הבּדל הארוך לסל, מלמעלה למטה, ביד פתוחה, זריקה גמלונית של נשים ותינוקות, – ומחטיאה.

לאבנר רגע צלול: מרגלית, ראשית אינה מעשנת; ולו עישנה, לא היתה עושה את דיסת הטבק הרטובה הזאת בצלחת ואם כבר היתה זורקת, לא היתה מחטיאה.

נדמה לו לפתע שהצל על צוארה של אניק הוא פס של לכלוך, והוא רוגז. אניק זעה, ומסתבר שהצל – צל, אך רוגזו אינו חולף. היא נושאת אליו את עיני־השקדים שלה בתחינה אלמת, וקוצר־רוחו מתפוגג קמעה. הוא מושיט לה כף־יד פתוחה:

– שימי.

אניק מכווצת זוג אגרופים קטנים ושמה בידו. הוא עצמו לימד אותה תנועה זו יום אחד, בשעה של נבזוּת וחסד קר, והיא אחת מתנועותיה של מרגלית, שהיתה שמה בעצמה את שתי טלפיה בכפו בשיא של אימון. לימד את אניק זאת, ועוד, בתחושה של בגידה מכוונת, גם שמחה לאיד, וגם כמין ניסוי, כביכול: גם מאניק אפשר לעשות מין מרגלית, כמה תנועות, כמה הבעות, ואיש לא יכיר בהבדל.

אניק לא היתה מעולם בז’ורז' החמישי, והמלון היקר שימח אותה בצעקות קטנות עד הבוקר, שעה שליותה את אבנר לשדה, ואז יבבה קצת.

– אני אחזור בחורף, – הפליט לעברה, באחד מאותם שקרים אוטומאטיים, שבעטים היתה תוקפת את מרגלית בהלה של זרות, כאלו אינה מכירה אותו. אבל אניק הכירה את המשחק.

– אחכה לך כל הזמן, – אמרה. החליטה בלבה, שתוך כמה שבועות תכתוב לו. לא היתה בטוחה איך תיטיב להחזירו: אם תכתוב מכתב עליז, או שמא תספר לו על תלאותיה בכסף ובחדר, שעד אז ודאי יהיו. כאשר נבלע באולם מעבר לדוכן־הדרכונים, הלכה אל תא טלפון וחיגה אל בוב בבכי של ממש. עוד לא אירע לה שבכתה באורלי. חבריה והיא דיברו בקול נמוך, כבבית אבל.

אבנר ישב על כסאו, הידק את החגורה, וההתרגשות הקלה של המראה העלתה על גל־הרעש גם את התרגשות שלו, שמעתה הודה בה. המסלול הארוך של אורלי נעשה אלכסון, העיר הערפילית נתלכסנה, צנחה מהר באפלת ענן, וברק־שמש עזה שמעל לעננים הציף את התא. הביתה.

בלוד עמד ריח השלף והקוצים השרופים, שאבנר כמעט שכח אותו. נשם את דוק־העשן, שריח טאבון וגלילים מורגש בו. ושוב, כתמיד, היה תמוה בעיניו איך יתכנו כל כך הרבה מהויות בעולם, כולן סותרות זו את זו; ואם אתה נמצא בזו, שוב האחרת אינה קימת. במרחק ארבע שעות בלבד היתה פריז, אך היא כבר לא היתה קימת לדידו, משולה לסרט־קולנוע שראה פעם. הפקיד את חפציו ונסע ישר אל בית החולים.

חצי־אשה היתה זו ששכבה שם, פניה אל הקיר, מוכנה לניתוח,צינורות בזרועותיה, ופניה הרחוקות ממנו זרחניות יותר מתמיד. לו היתה לו אפשרות ללכת לאן־שהוא, לעשות משהו, לשנות משהו. היה עושה, אלא שלא היה לאן ללכת, ולא היה מה לעשות אלא להמתין לגזר־הדין. ומפני שהאשם היה גדול בו באותו רגע יותר מן החיבה, ישב לצדה, כבד ושותק, והשמחה רחוקה מהם מרחק בלתי אפשרי.

– מרגיז אותך שאני כאן?

– לא.

לא דיברו עוד. מרגלית שקועה היתה בדכאון עמוק, מתיש. שינוי־המצב הפתאומי היה למעלה מיכלתה. שטף־דם נוסף הכריעה בערב הניתוח ממש, קשה מכולם. היה יום אפור של בית חולים, של ריחות מעיקים, שינה טרופה בשל נחרת נשים זקנות במחלה, תקופה מסוממת־למחצה של כאבים שבאו והרפו. חומה עלה. נדמה היה לה כאלו הוסרה תחפושת עליזה מעל המציאות, ועתה הקיום לפניה, נוגה מאד וקשה. הרגישה חולה ממש, וכאשר התלוננה על כך לפני האחות, השיבה לה זו בפליאה:

– אבל הרי את חולה ממש, חשבת שאנחנו מתלוצצים?

הצינורות בזרועה ובחוטמה העיקו, המחט בידה הטרידה את מנוחתה. אבנר ישב לידה, והמחלקה העלימה עין, כי ידעו שחזר זה־עתה מחוץ לארץ. תירוץ המחלה והתשישות סיכל כל שיחה מראש, ומרגלית לא יכלה, ולא אבתה, להלחם בנוכחותו.

– מי קרא לך?

– לא קראו לי. בנימין זילברשטין עבר בפריז וסיפר לי.

נאנחה ועצמה עיניה. אבנר ישב. דמדומים ירדו, החולות הקמות על רגליהן הלכו ברעש אל חדר האוכל. אבנר ישב.

* * *

עדית בר־חמא צועקת. כתמים אדומים בפניה, שערה מלא סתירות ומחאות, והיא יודעת הכל. אולי אחת האחיות ראתה משהו, אולי חבר־לעבודה הבחין וסיפר. בבוקר חיפשה ומצאה את התיק של גברת מרגלית עזר, בת עשרים ותשע, רבונו של עולם, בשמונה שנים מבוגרת ממנה־עצמה, לאוקמית, רבונו של עולם. יגאל יושב בכורסה. גבו אליה, מלטש ביד את הגבס שלו.

– למה את חושבת שהיה משהו?

– אני יודעת. יש לי הוכחות.

– אין לך שום דבר בכתב.

– איזה הוכחות אתה רוצה שאביא לך? אין לך בכלל בושה?

– כנראה שאין.

– ואם אלך עכשיו אל המנהל ואספר לו שהתעסקת עם חולה לאוקמית?

יגאל קם בכיוון הטלפון:

– שאקבע לך פגישה אתו?

עדית דעתה מתקררת במקצת. מעשה זה פירושו, אולי, מחיקת יגאל מרשימת הרופאים. היא מעבירה במסננת את דיסתו של התינוק, שלא עלתה בידה בשל ההתרגשות ונתגבשה. ותוך כדי כך נסתתמה צעקתה והיא אומרת ביגון:

– ולי כבר לא מגיע כלום, יגאל?

– באיזו שפה זה מגיע? – הוא מוריד מידו סוף־סוף את הגבס ומנגב ידיו. – מה זה בכלל מגיע?

– זריז גדול בפה, לכל דבר יש לך תשובה. ומה יהיה אתי, חשבת?

– מה צריך להיות אתך? תעשי אוכל לבועז וזהו. – עכשיו הוא רוגז באמת. – את חושבת שהוחסר משהו ממך?

עדית משימה עצמה כאינה מבינה אותו.

– והבושה, יגאל? חשבת פעם על הבושה?

– חביב’לה, לא אני הלכתי לארכיון בעינים נפוחות עם תיק של חולה.

– הלואי שהיא תמות. הלוא שתקבל באמת לאוקמיה.

– אל תקללי כשאת מכינה אוכל לבועז. – קרב אליה מאחור, כולו פיוס. – עדית, תשמעי. לא היה מה שאת חושבת. באמת שלא. את חושבת ברצינות, שהייתי מתעסק עם חולה? סיכון כזה? ואיך חולה יכולה בכלל להיות מושכת? אשה חולה, ריח תרופות, זה מעורר? לך צריך להסביר את זה?

– תישבע בחיי בועז.

עכשיו הכל פשוט: זיק של רוך ניצת בו, רחמיו נכמרים. הקול מנמיך, נעשה כמעט חם. מסכנה עדית, אני אוציא אותך מהסבך הזה שהסתבכת בו. אשבע לך כמו שהיינו נשבעים בבית הספר. הוא צולב אצבעותיו בחשאי.

– מוכן להשבע במה שתגידי. בסדר?

– תגיד: בחיי בועז.

– בחיי בועז שלא היה שם מה שאַת חושבת. – אצבעותיו מצטלבות על המפסלת מאחורי גבו, ליתר בטחון הוא מוסיף בלבו בדבקות בעת השבועה: בטל כעפרא דארעא, לא שריר ולא קים. עדית פונה אליו.

– יגאל, אני יכולה למות מדברים כאלה. רק שתדע. אני לא הייתי נשארת אתך.

בועז התעורר והיא הולכת להרימו מן המיטה. אז מה, מצדיק יגאל את עצמו, הייתי צריך להודות ולהפר שלום בית ומי יודע מה עוד?… הוא קם ומתרחץ.

– אתה יוצא? שואלת עדית, מאוכזבת. הילד שניעור משפשף עיניו על שמאלה, והיא מבקשת לצנן את הדיסה בימינה בלי זריזות מרובה.

– אני רוצה לראות את החילת הזאת, שאכלה ברביטוראטים. חצי שעה לכל היותר.

– יגאל –

– מה?

– איך… איך זה אפשר? איך קורה דבר כזה? אשה שיש לה בעל?

אגיש לך תיאור בשבעה העתקים, הוא חושב, ואומר:

– יש ברכה כזאת, לא שמעת? אשר התיר לנו את הנשואות.

ומיד הוא סוגר את הדלת, שלא לשמוע את מחאתה. איזה באלאגן באוטו, חשב שעה שהתישב בו. באלאגן בכל מקום. ספרי רפואה ועתון־נשים של עדית וצעצועים של בועז ונירות שוקולד ומגב שבור ונקניק ששכחו להוציא והוא כבר מדיף ריח. אף אחד אינו יודע להסדיר את עצמו ואת עניניו.

יום לפני־כן ראה כבר יגאל את אדון גזר המהולל הזה, בעלה החוקי של מרגה, שעשה טובה לעם היושב בציון וקנה סוף־סוף כרטיס טיסה. מענין מה עשה בסכנה הצהובה הזאת שגר אתה שם. ולא זה החשוב, אלא שמרגה הביטה בו, ביגאל, בהיכנסו, כאלו היא רואה חבר־למחזור בבית הספר, מישהו שבילית אתו שעות מרובות בענין משותף, ועכשיו אין לך בכלל מה לדבר אתו. כמעט ביקש סליחה שנכנס למדורה בטעות. האשה פתתתני ואיפת, הוא חושב. משהו גלש בו מאז מרגה, אולי תמימות החושים. המשכב איבד בעיניו את מימד השמחה הנקיה, ונעשה מהול במרירות של ידיעה; הכפילות שוב לא היתה נוחה בעיניו. ידע בעצמו, שהמארבים הללו שהוא אורב מדי פעם בפעם לאשה כבר לא יהיו משחק, אלא מין של ערמומיות, קרירה ומתעלמת במכוון מכל מה שאינו רצוי. האם דנה אותו מרגלית למיטה קרה?… בבוקר, עם הגילוח, הוא מביט בקלסתרו ונדמה לו שהוא רואה סימנים של עורמה שאינה צעירה, כיווץ עפעפים, פה שכבר אינו חופשי אלא עשוי, התרחבות גסה של תוים.

מרגה, גברת גזר, איזה ניעור חושים זה היה. והמשמעות אינה נתפסת. וילון של דיבורים מכסה על הכל. נשאר רק הנוף, נוף נפלא זה שהוא נוסע בו עתה בין הר וים, בשדרה צוננת בין פרדסים – למה תמיד יותר קריר ליד פרדס? – אותה פיסת־עולם שהוא אהבתו השלמה היחידה של יגאל בר־חמא. תחילתו וחייו ואולי סופו. יותר מפעם חלם שהוא נקטל ממארב, כאן, בין הפרדסים, ושוכב ופניו קרועות בתוך שיח קידה קוצנית צהובה. הוא פותח את כל חלונות המכונית ושואף ריח הדרים. תפוזים משוגעים. מה בני־אדם, מה נשים.

אבנר יושב ליד המיטה. ימים שלמים הוא יושב. תחת החוטרים הדקים של חינו העצבני, הפרוס לכל עבר, מצוי גזע עבה של חילוניות מרה ויומיומית. היא מתגלה כגסות תחילה בחיים המשותפים (הוא לא מרים אף פעם דבר שנפל לידך?… הוא לא מרגיש) – אבל היא־היא הרצינות האחרונה והכוח האחרון של אבנר עזר. גזום, גדוע, נטול־קישוט, הוא יושב עתה ליד מיטתה של אשתו.

בלילה היה בדירה, ניקה אותה בקפידה משאריות השטפים של מרגה. אסף מן התיבה את כל מכתביו־שלו, וקרע אותם בסומק קצר־רוח. חש שלא בנוח בבית, כילד שאביו מת בתאונה סתומה, והמבוגרים חסים עליו ואומרים לו שנסע לחוץ לארץ. הוא חושד בכל, ברהיטים, במטבחון הנקי, שכמה פירורי קפה שפוכים על דלפקו, קופסת הסוכר פתוחה, שלא כדרכה של מרגלית, מיטה זו שחציה מוצעת. מי יודע מה היה פה, הוא חושב. או מי. האמת כאלו בין אצבעותיו, קרובה למגע, למישוש, ונעלמת. הוא מאזן את עצמו: – כל זה הזיה של חשד, חרדה פראית שאין לה מקום. אולי לא היה כלום בהיעדרו, אולי הזמן עמד. אולי עליו לישון, בשנתו יידע יותר, ירגע. היה לו כבר רגע כזה של בעתה, כאשר חזר לדירה בפריז ומצא שמרגלית ארזה ונסעה באמת; ועכשיו צא וחשוב אם קרה כל מה שקרה מפני שהוא נבעת, נתן דריסת רגל לבהלה הזאת, או שהיתה לו באמת תחושה מוקדמת. צבת בצבת עשויה. יותר מדי מקריות היתה פה, סיכם. מקריות של חלום, ועכשיו מתחילה יקיצה. תרנגול קרא, ליל־עועים נגמר.

לראשונה בחייו לא עלה בדעתו לטלפן אל הוריו. אלדו היה ממילא, כמדומה לו, בשויצריה, ואשר לאלנה, ברור היה לו מה תאמר: “ברונו פעוטי, אם אני הייתי צריכה להיכנס לבית חולים בכל פעם שלאביך היתה מאהבת, לא הייתי גרה בכלל בבית”. ואחר כך היתה שולחת למרגלית בטלפון תריסר ורדים.

עצם השחזור הטריף את דעתו כאלו נאמרו הדברים באמת, וחרק שינים: מרגלית צדקה, לא שנאתי אותם די הצורך. קצת ממורמר היה עליה: למה לא הודיעה לו על מחלתה? עד כדי כך הוציאה אותו מן התמונה?

– מרגה, הרי אני אפילו לא הייתי בדירה שלה עד שנסעת, הרי אף פעם לא…

איזה מקח, באמת.

מרגלית שיכת עתה לאחרים יותר מאשר לו. הוא רואה כיצד אחיות נכנסות לבקרה, כיצד רופאים באים להתלוצץ עמה; היא אהודה, היא מטופלת, הכל מראה לו שהוא מיותר. אבל הרי הוא מוכרח להיות חלק מזה, ועוד אינו יודע איך. שותק, צנוע, הוא יושב כאורח שצרורו סגור על ברכיו, מחכה לתורו בסבלנות, מחכה.

– מרגיז אותך שאני כאן?

– לא.

קלסתרו נשתנה מאז שובו. האלגנטיות המתוחה, התמהה־אירונית, של הרמת־גבה, של צל־חיוך, של שילוב ברך על ברך ארוכה, כל זה הוחבא בארון יחד עם החליפה שפשט מעליו סוף־סוף. אבנר יושב בחולצת צמר אפורה של פועל־בנין, ופניו כאלו חדלו לנוע, איבדו את הנינוֹעוּת האירופית. הוא חזר אל תוך פניו. ידיו מונחות על ברכיו כידי פלח. ושוב, ושוב:

– מרגיז אותך שאני פה?

– לא.

מנגב זיעה מעל מצחה ומשגיח על העירוי שיתערה כראוי. עבודה אין לו. יצטרך לזחול על גחונו במכון. ויזחל, אם יהיה צורך.

למחרת, יום של ראות צלולה, מבליטה כל אבן וכל עץ בהרים ממול, באו שני אלונקאים ואף אחד מהם אינו גולית, והובילו אותה בזהירות על גבי מרכבת הכבוד אל אולם מקורר וירוק של ארמון תת־מימי,שיצורים תת־מימיים ירוקים מהלכים בו בפסיעות רכות, כמו מוּסך חלומי, רב־כלים, ושם השקיעוה בתרדמה ועבדו על גופה הפתוח ומצאו את הסיבוך וקללו והצליחו וסגרו שנית. ומשגמרו, היו עיפים ונזקקו לקפה, מסירים את המסכות, ומרגלית הנאנקת הוסעה למחלקה.

* * *

אחר כך נסתימה המלכות, ולא היה בה עוד צורך. שכבה, כאביה ניטלו ממנה, רגועה לגמרי, ראשה וכתפיה מורמים על כר גבוה, ידה פרושה בנוחיות על כרית. היה שקט גמור במחלקה. אור־לילה קטן דלק סמוך לרצפת החדר, מאיר ואינו מעיר משינה. מלאה צבאה. שלוה גדולה עמדה בה.

– אתה לא צריך לאכול או משהו? – שאלה במבוכה את אבנר.

– אפילו לא משהו.

שתקה רגעים ארוכים.

– אתה חוזר לפריז?

– לפריז? מה פתאום?

נענעה בראשה. התקשתה עדין בדיבור.

– לא יכולה לקרוא, – התלוננה.

– שאקרא לך משהו? עתון־ערב?

– נסה.

התחיל לקרוא לפניה בקול נמוך, אך ראה שאינה מקשיבה.

– קשה לשמוע, מרגה?

– לא… לא כל כך מענין, משום מה.

– ספרים אין לי כאן, – אמר, – מחר אביא לך. יכול לדקלם לך משהו מהזכרון.

מרגלית שמה מרחק ביניהם:

– עזור לי לרדת מהמיטה.

– בטוחה שאַת יכולה לנסות?

– בטוחה. תן לי את החלוק.

נשענה עליו. במאמץ ניכר, בנשימה נעתקת, בגלי זיעה וחולשה גמורה, הורידה רגליה ונסתה פסיעה ושתים.

– השעני היטב.

נשענה אך לא החזיקה בידו. הצליחה לצאת אל המסדרון, שם ישבה האחות, שקראה אליה בעידוד:

– כבר? בראוו!

– אני רוצה החוצה, – אמרה.

– החוצה עוד לא, – התערבה האחות. – מה בוער לך, עוד יום אחד.

כף־רגלה רצתה לחוש כבר את מדרך האדמה, נחיריה כמהו אל אויר נקי, אויר הדרים וים, ללא תרופות. הבחינה בפעם הראשונה בריחו של בית־החולים.

– מה יש בחוץ? – שאלה. לאבנר נדמה היה, שעליו להשיב תשובה חשובה, למצוא מלים שתהיה להן משמעות. אבל הדברים לא רהטו לו.

– קיץ, – השיב אבנר עזר לאשתו.

מצאתי את שמו בספר הטלפונים. עכשיו, שנתערבבה ירושלים, חפשתי את שמו של פקיד אחד כדי לקבוע אתו פגישה בענינים שלי, ונתקלה עיני בשמו: אנטון בישארה. יש לי כרך־שיקספיר אחד, שהוא שלו.

לפני עשרים ואחת שנה הייתי בביתו. וילה יפה היתה לו. רוּבנו לא ראה מעולם מגורים כאלה. באנו ממחלול, מראשון־לציון, מדירות זעירות בתל־אביב,מחדרי־סטודנטים בירושלים. אותו בוקר התנפלנו על השכונה השוממת, העשירה מאד, כחבורה של זאבים צעירים ורעבים. לילה שלפני כן עזבו אותה התושבים באותה עוית של בהלה, עויתו של משגה בלתי־נמנע, ששיתקה והקפיאה אחר כך את פני העיר למשך שנים רבות. במבוא השכונה. בפתח בית־הספר התיכון הנטוש, התחולל קרב, ובבוקר, מדלגים על גויתה של נזירה שנקלעה לשם באקראי, הציגו סוף־סוף את הרחוב שהפריד בינינו לבינם, והיינו בפנים. לא האמנו לעצמנו. נצחון פתאומי וראשון.

היינו כילדים, שמבוגרים נטשו לפניהם הכל, שהבית הופקר לפניהם. פתחנו מקררים וארונות. זללנו. מצאנו מקלחות שעוד פעלו, עד שבאמצע הרחצה הופיע החרחור הירושלמי המוכר, שארית המים אזלה, ובחור מזוהם־למחצה, רחוץ־למחצה, היה יוצא אל חבריו בצחוק פראי. העינים הטרוטות, הנחירים שבהן גר קבע אבק־שריפה ונתזים זעירים של אבן, האזנים המלאות סאון־הפגזות ורמונים, הגוף המלא כולו מרוצות, רטטים, זיעה, ניתורים ובהלות, כל אלה הופתעו פתאום באפלולית אלגנטית, אטית, מזרקות קטנות בתוך פסיפס כחול, חדרים גבוהים, יפים, ומנוחה. משועים היינו למנוחה. כל כך הרבה חדשים של מצור ושל רעב. זו היתה הפעם הראשונה שמשהו, משהו נפרץ.

בבוקר ובצהרים, זוכר אני, היו ריצות לאורך רחוב זה או אחר, בדיקתו של גג זה או אחר. בעברי עם חברי ברחוב הראשי, נכנסתי, כאלו נחה עלי הרוח, לחצרו האחורית של בית־מלון גדול, נטוש ושומם, ושם מצאנו ערוגות בצל ופטרוזיליה. תלשנו את הבצלים מן האדמה ואכלנו. עצים גבוהים, עבותים, מבוססים, ביתרו את הרחובות בכתמי צל מרצדים, שהעינים טרם נסתגלו אליהם.

אחר כך היתה שעה שלפנות־ערב, דמדומים מטושטשים, זוהר שמש יורדת כמתכת ניגרת כבדה, שיחד עם העיפות והזיעה הזולגת לא אפשרה כמעט לפקוח עינים. המפקד חילק אותנו למגורים. החוליה שלי נכנסה לביתו של אנטון בישארה. את שמו ידעתי. הוא היה אחד האחים בישארה בע"מ, אנשים בעלי עסקים רבים, מוסכים, חלקי־חילוף למכונות, בתים, ומי יודע מה עוד. גינתו היתה מלאה לוע־הארי בפריחתו. כל הבית היה מלא ריח חריף של לוע, וזמזום יבחושים סביב עץ השסק הבשל. עלינו במדרגות הפנימיות, על גבי שטיח עמום־צבע, יפה, והתנפלנו על חדרי השינה. לא חלצתי את נעלי. הייתי עיף מדי. אני זוכר את האיכות החושנית, הגן־עדנית, תחת ידי המלוכלכות, תחת אמת היד, כאשר נגע הבשר בכיסוי־המשי הצהוב של השמיכה. ליטפתי את השמיכה באצבעותי, ישנתי קצת.

אחר כך היתה ההתפרקות. קולות העירו אותי. מנשה מצא את מחסן־היינות של אנטון בישארה. היה שם הרבה מאד וורמות, כפי שאני זוכר, וורמות איטלקי; וכיון שהמים בברזים אזלו, התחילו הבחורים לשפוך וורמות איטלקי; וכיון שהמים בברזים אזלו, התחילו הבחורים לשפוך וורמות על ראשיהם. מנשה הסביר שזה דוקא היגיאֵני מאד. כי אם באמת כבר יש לנו כנים, הרי האלכוהול יהרוג אותן. בוססנו בשלוליות של וורמות והתווכחנו אם כינה שיכורה עדיפה על כינה מפוכחת, או להיפך.

אינני חושב ששתינו הרבה. לא היינו מסוגלים לעמוד בשתיה מרובה. אבל אדי הוורמות הממו אותנו. מישהו מדד שמלת־נשף של גברת בישארה. מנשה לא יכול היה לסבול, כך אמר, את פני האשה־הפסל שבמדרגות, בין שתי קומות הבית, וצייר עליהן שפם. הצטרפתי אליו והוספתי כמה פרטים אנטומיים. משה, זה שאמרו עליו שהוא יוצא לקרב עם מזודה ריקה וחוזר עם מזודה מלאה, ידע גם הפעם מה הוא רוצה: בעוד אנחנו מתוכחים, הרכיב הוא מטען קטן של חומר נפץ ופיצח את מנעול הכספת של אנטון בישארה. באנו כולנו לחזות בשלל: חשבונות של רופא שינים ומערכת של שינים תותבות. צחקנו. אבל משה מעולם לא ויתר. הגיע ארצה כשרק בגד־ים לעורו, בשחיה, ישר מהאניה, ולא היה לו כלום, אפילו לא חולצה להחליף. במרוקו, אמר, החרימו את כל רכושה של משפחתו, והוא מוכרח להחזיר לעצמו. היה בוזז־כספות מקצועי. משאת נפשו היתה לפתוח, אחרי המלחמה, חנות מכולת.

אבל אנטון בישארה ציפה, כנראה, למשה, לפי שדאג לרוקן את כספתו בליל המנוסה, ומעולם לא ידעתי אם השינים התותבות לא היו מחווה של הומור מצדו. אפוף אדי וורמות, החל משה צובט את כולנו בשינים הללו. אחר כך עלה בראשו של מישהו הרעיון להחליף נעלים. נעלי כולנו היו כבר מרופטות מאד. מצאנו את ארון הנעלים של אנטון בישארה ובני ביתו. היו שם עשרות נעלים. משה, שרגליו היו קטנות, התאימו לו רק הסנדלים המרוקמים של גברת בישארה, והוא נעל אותם. ראובן נעל נעלי עקב, ושניהם קדו זה לזה, בהידור.

אני נכנסתי לחדר שהיה חדר בנו של אנטון בישארה. חדר מאורגן כהלכה. מחבטים של טניס וגביע קטן של כסף, פרס־שני כלשהו, ואלבומי בולים, ותצלום גדול של הבן, ז’וזף בישארה, רוכב על סוס, כשלמטה כתוב “גאַזירה קלאב”, ושוב ז’וזף בישארה על סוס, הפעם ליד הפיראמידות, וסוודרים של קשמיר מאנגליה, ומכשירי ספורט שלא ראיתי כמותם. בין הניירות של ז’וזף בישארה, על השולחן, מצאתי את יומנו. הוא היה כתוב צרפתית. קראתי בו לאור הנר, בחדר המואפל.

ז’וזף בישארה לא היה נער שמח. אמו, כפי שהבינותי מן היומן, היתה יוניה, והרבתה לנסוע למולדתה. לאביו היתה מאהבת בלבנון. כיון שהרבה מרכוש המשפחה היה, כנראה, בלבנון, היה בישארה־האב מרבה לבלות שם את זמנו, ו“אני בטוח שאמא יודעת”. הבן, פשוטו כמשמעו, אכל את עצמו, לפעמים מובס תוהו־ובוהו, לפעמים בהתרוממות־פתע של ארוטיקה, של רצון לזכות גם הוא באותה מאהבת של אביו, אותה הכיר, כפי הנראה, היטב. ביומן קרה לה “נ.” כל השאר היה בנאלי: ספורט ושוב ספורט, מסעות למצרים, ללבנון, סעודות אצל זה או אצל זה, סוף־שבוע חורפי עם חברים ביריחו, ורד מיובש שמישהי העניקה לו, חשבון מארוחת־צהרים לשנים ב“שאֵפהארד’ס” בקהיר, שהודבק בדף מיוחד ביומן, מבלי שציין ז’וזף בישארה מי היו הסועדים. פוליטיקה לא היתה שם. דף אחד קושט אמנם בכתובת “מוות ליהודים”, בדף אחר כתב על מישהו שפגש בגאזירה־קלאב, שהוא sale Juif – אך הדברים נכתבו בלי לחץ מיוחד, כמדומני. בישארה־הבן לא היה נער מענין, או חכם במיוחד. אחותו, הגדולה ממנו בעשר שנים, למדה בפריז. “נ.” הנעלמת העיקה על היומן.

נוסף על כך היה על השולחן כרך של שיקספיר. ספרים רבים אחרים לא היו שם. אחרי שסיימתי לעלעל ביומן, רבצתי על מיטתו של בישארה־הבן וקראתי בקול רם סונטים של שיקספיר, על marriage of true minds וכיוצא בזה דברים, שבאותם הימים חשבתי שהם חומר־עשיתי, הלבנים מהן אני נעשה־והולך. או אולי רק התהדרתי בהם.

בשתים אחר חצות דפקו בדלת: שעת השמירה שלי הגיעה. לקחת את הנשק ועליתי על הגג. מנשה שמר אתי, בקצהו השני של הגג. היה לילה חם וכבד, רוח כוכבית, רחוקה, אחד מאותם לילות שבהם נדמה היה לנו כאלו משהו נעלם מטלטל את כולנו, את כל העיר הזאת ואת נצוריה, טלטלה עצומה, גורלית, כאלו אין הדברים בידינו עוד, אלא בידי כוחות סתומים, רציניים מאד, שעלינו לתת להם את כל מאודנו, ולהחריש. לא ערערנו. חיכינו. היה לילה של התרחשות מוחשית. אפשר היה לגעת בחוּמרה, למששה בכף־היד. מנשה ואני, במצפור הגג שלנו, בחנו את הרחובות למטה ושרנו חרש שירים. חשבנו שגם אם לא יקרה לנו עוד דבר בחיינו, הרי בלילה אחד זה דיינו. הפחד העיקרי היה פן תקרב לפתע מכונית משלהם, טעונה חומר־נפץ, וכולנו נעוף. אבל שום מכונית לא נכנסה לשכונה. היה ירח גבוה, רחוק, קו־אפק מאופל, וברושים. המפקד ביקר פעם אחת, והלך לישון בבית אחר. מנשה ואני שרנו, חרש־חרש, בלי להרים את הקול, עד שהיתה איזו התוורדות עמומה באבנים, שבהקה כמה דקות וחלפה, השמים הלבינו, וקם שחר של שרב. העיר החזקה עלתה אל־יום. ירדנו לתוך הבית ואכלנו כריכים שהובאו אלינו עם אור ראשון. סיפרו שבימין־משה נפצע רופא. שוחחנו במקוטע, עמומים מתחושת התרחשות. הכל היה אפוף ריח מסמם, כבד, של לוע־הארי, וורמות שפוך, עשן רחוק, אבנים ושרב. ריח של התרחשות. אינני חושב, שחשתי אי־פעם תחושה עצומה יותר של רגע, נוף ואדם כבאותו לילה ובאותו שחר.

בשש בבוקר יצאנו משם והתקדמנו כמה רחובות, לעבר שכונה אחרת, שם התמקמו חילים עיראקיים בתוך מנזר. לקחתי אתי את השיקספיר.

* * *

משראיתי את שמו של אנטון בישארה בספר הטלפונים, לא יכולתי לסבול את השיקספיר הזה אצלי אף רגע נוסף. הרגשתי כאלו היתה בי, מזה עשרים ואחת שנה, נקודה של אי־שקט סמוי, שרק עם החזרת הספר לבעליו תירגע ותשלו. חישבתי שהוא צריך להיות כבן ששים וחמש, אולי שבעים, ואני כבר בן ארבעים, חומר־עשיתי נגמר, כמדומה לי. אני עשוי. איני זקוק עוד לשיקספיר שלו. הזמן עבר, ואני רציתי איך־שהוא לגשר עליו. לפגוש את האיש, שבביתו עבר עלי הלילה המוזר ההוא. לא יותר ממגע, לא יותר מהחזרת ספר לבעליו, השבת סדר על כנו, סדר שבעצמי לא ידעתי ואיני יודע איך לכנותו והיכן יכול אדם לחפשו. ידעתי רק שעכשיו, כשנתערבבה ירושלים, משמצאתי את שמו פתאום באמצע שגרת־הבוקר, צריך אני לראותו ויהי־מה.

טלפנתי אליו. לבלר כלשהו השיב, ושעה ארוכה שכנעתי אותו שגם מבלי שמר בישארה יודע את שמי, רשאי הוא לקשר בינינו. לבסוף ענה, באי־רצון, בקוצר־רוח, אנטון בישארה עצמו. קולו היה עבה, נמוך־צליל, צל של עצבנות נגרר תחתיו כל הזמן. אמרתי לו שיש לי משהו ששיך לו, ואני רוצה לראותו. הוא לא ידע איך להתייחס אלי. היה חשדן ולא רצה שחשדנותו תבלוט. לבסוף הסכים שאבוא לביתו למחרת היום.

נסעתי אליו. ילד סקרן יצא מאחד הבתים הסמוכים והביט בקורטינה שלי. שאלתיו בערבית לבית בישארה, והראה לי. בית־אבן נאה, דו־קומתי, גדר אבנים סביבו ושתי גולות־אבן לבנות גדולות על עמודי השער. מימין ומשמאל לשער – שני ברושים גבוהים, עבותים, כשני שומרי־סף. הפעם לא לוע, כי אם יסמין, מטפס על גוף הברוש הכהה, וכמה עמודים של חוטמית ורודה וכחולה בחצר. הגינה ההיא היתה הרבה יותר מטופחת. עמדנו בסופו של קיץ חם, מיגע, ולא היה שום ריח הפעם, רק אבק על הברושים. לבית עצמו היתה רחבת־כניסה מעוגלת. מרפסת עגולה, מזוגגת, מלמעלה. שונה מהבית ההוא. שם יש עכשיו מרפאת־עינים. על גגו של הבית ההוא הוסיפו עוד קומה, מכוערת ואינה עולה בקנה אחד עם חזית הבית כולו. בקומה הנוספת יש משרדים. הגינה ההיא חרבה מזמן, נרמסה מזמן תחת רגלי חולי־העינים.

צלצלתי. הוא פתח. אני חשוב שהיה בגפו בבית.

– פליז קאם אין, מיסטר אוּרי, מה אני יכול לעשות בשבילך?

איש נמוך־קומה, ממושקף, סנטרו עבה מאד ומתחבר כמעט ישר עם בית החזה, בלי צואר. איש חזק. לפני עשרים ואחת שנה ודאי לא היה שונה בהרבה, אולי כרסתן פחות. אני, לעומת זאת, הקרחתי. קל היה לדמות אותו בוילה שלו, שם, אותה וילה שהיא עכשיו מרפאת־עינים ואני משתדל תמיד שלא לעבור על פניה. קל היה לראותו יוצא בבוקר מחדרו בעל השמיכה הצהובה, בחלוק קל, מכעכע קצת באותו ברונכיט בוקרי נצחי של מעשנים, מדליק סיגריה ראשונה ששלף מכיס החלוק, ובודק מחלון שבין הקומותיים, מעל ראש פסל־האשה, אם אמנם גזם כבר הגנן את הורדים.

– תראה, – אמרתי, באנגלית, אף על פי שאני יודע ערבית, – גורלות המלחמה הביאו לידי ספר ששמך כתוב עליו.

– אינני מבין. איזה ספר?

נעשיתי עילג:

– הספר הזה. הוא שייך לך, ואני רוצה להחזיר לך אותו. מצאתי שמך בספר הטלפונים. לפני כמה ימים הוא היה בביתך הקודם.

– ביתי הקודם?

פתאום הוצף כל ראשו סומק כהה. מלים רבות גלשו מפיו. לא רוצה לשמוע. שיחזירו לו את הכל. בזזו אצלו רכוש בעשרות אלפי לירות. שאתן לו את שמי ואת כתבתי, אני ודאי אחד מאלה שבזזו את ביתו. הוא יגיש משפט. הוא –

– מיסטר בישארה, – אמרתי, – אני לא באתי בגלל כל הדברים האלה. אני רק באתי להחזיר לך דבר שלך, שהיה ברשותי.

לא צריך אותו. עשרות אלפי לירות בזזו, לפי ערך הכסף אז, ומחזירים לו ספר אחד. מה זה צריך להיות, בדיחה?

הדברים החמיצו בידי.

– אני מצטער, – אמרתי.

– אני מצטער. ורי סורי, – אמר, מתקרר במקצת. הלך לארון סמוך, שלף גלולה, בלעה וקינח בכוס מים, במהירות, בתנועות קצרות. – אני אדם עצבני. אֵי נאֵרבוס מן. בכל פעם שפותחים בנושא הזה, זה בשבילי כמו לפתוח פצע. תסלח לי, אני בטוח שאתה אדם בעל כונות טובות. אני מצטער אם פגעתי בך. באמת. אולי תקח סיגאר. אני מקוה שהיה שלום. אני מקוה שאנשים בעלי כונות טובות – ששלום – שרצון טוב – שצדק –

יצאתי. שתי גולות־האבן הגדולות שמרו על הכניסה.

השיקספיר נשאר אצלי. בני לומד בו עתה למבחן ב“יוליוס קיסר”.

שתי הנשים באו בסופו של יום־הקבלה. מדרגות לוליניות העלו אותן אל משרדו של עורך־הדין, המצוי בקומה גבוהה בבנין ירושלמי נושן. בחדר סמוך היה משרדו של סוכן קטעי־עתונות, אחר־כך היו שירותים, שהדיפו ריח ליזוֹל בכל הקומה כולה. השתים התנשפו והגיעו

– הנה, – אמרה המבוגרת שבהן בתרועת־נצחון היה לה קלסתר סלאבי מובהק, פחוּס, שסברוֹ בין תמימוּת לאלימוּת. היתה מאותן נשים שאין ערך לצורת גופן, משום שנוכחותן חשובה מכל צורה: הנה היא באה, מתנשפת, מדברת בקול רם, מניפה זרועותיה, עושה משהו, אולי מורטת עוף, אולי גוזרת אריג ביד בטוחה, אולי מרימה תינוק. תמיד עושה.

בינתיים כבה האור הדליל שבמדרגות, והאשה גיששה למצוא את הכפתור הזרחני. בקומה העליונה לא דאג איש לקבוע כפתור, או שמא נקלף והתקלקל, וידה נתכסתה סיד ופירורים של טיח. בתנועה של איכרה קינחה את היד בחצאית, פעם ופעמיים, ואמרה לאשה הצעירה ברוסית:

– נו, איך, בחושך ניכנס? רדי למטה, חביבתי, רדי, האירי לנו.

– לא כדאי – אמרה הצעירה, בקול שיש בו טרוניה מתמדת, ואותו רגע נפתחה דלת משרדו של עורך־הדין ולקוח יצא. אורוּ פני האשה ושׂמה ידה על המשקוף, שלא תיסגר הדלת ולא תחזור האפלולית.

בפנים, מאחרי הדלפק, ישבה פקידה רזה, ארוכת־שינים, שארנקה פתוח לפניה, והיא מתפרכסת כדי לצאת לרחוב.

– אנחנו אל עורך־דין, – הסבירה האשה בעברית כבדה. נוכחוּתה נצטמצמה קצת לנוכח הפּקידה. זו משכה בכתפיה – פיה היה קבוע כמין משולש פתוח לצורך פרכּוּס – והצביעה לעבר החדר. השתים נכנסו. האשה הציגה את עצמה ואת בתה.

לאור הניאון בחן עורך־הדין את פני הבת. דומה ולא דומה היתה לאם. האלימוּת שבּפניה היתה תמימה פחות, תוקפנית יותר. חלשה היתה יותר מאמה, ויותר רעה. לבושה היתה חולצה ורודה של סדקית, וחצאית נחשית ירוקה, על כתפה שרשרת ובקצה תיק של פלסטיק, וודאי היה אדם מצפה לראות ברגליה סנדלים בעלי רצועות בגון של זהב או כסף, אלא שכאן באה הפתעה: נעליים טובות היו לה, נעלי עור. ודאי קיבלה במתנה מבעלת־הבית שאצלה היא עובדת, חשב עורך־הדין, ולטפל בהן אינה יודעת. לא שׂשׂ לקראת השתים. עייף היה מכל היום, ובערב צריך היה ללכת לחוּג. אחת לשבוע מסב היה עם כמה חברים בחוג פרטי, לדיון מומחים במשפט העברי, ולא היה מוכן לאחר, אף כי בשנים האחרונות דיברו בחוג מעט מאד משפטים והרבה רכילוּת ובדיחות. כולם זקנוּ.

– שמעתי מה אדון רוסית מדבר, – אמרה האשה בהיסוס, בכעין־עברית.

– מדבר.

– ברוך־השם, יקירי, – עברה לרוסית. – קשה לי להסביר הכל בעברית. הנה זאת, הבת שלי, ברוסיה נולדה לי. אני, כבוד עורך־דין, בן־אדם רוסי אני, מחבל קרמנצ’וּג. והנה, לעת מלחמה, נעלם לנו סטיפאן, זה החתן שלי, ואני נשארתי הרה. אחר־כך הכרתי שם איש יהודי, פליט, פרלמוטר שמו, ויחד אתו נסעתי הרבה, הרבה, עד תורכּסטן הגענו, ושם נולדה הבת שלי. ואחר־כך רצה החתן החדש שלי, כלומר פרלמוטר, לנסוע לפלשתינה, זאת אומרת לישראל, ואנחנו נסענו אתו. לא היו לנו חיים קלים פה. לא. במנזר גרנו, ופרלמוטר ברח. כן, ברח. אמרתי: למה הביא אותנו אתו אם רצה לברוח? אבל הוא ככה עשה. יש אנשים כאלה בעולם. וככה גדלה הבת שלי, והנה היא בחורה גדולה.

– אם את רוצה שאחפש את פרלמוטר זה, – אמר עורך־הדין בקוצר רוח.

– לא, לא, למה לי פרלמוטר? אני לא התחתנתי אתו, ואין לי אתו כלום. ילך לו הוא בדרך שלו, ואנחנו בדרך שלנו. ככה זה. יש רק דבר אחד: הבת שלי רוצה לנסוע לקנדה. ואני אמרתי, טוב, רוצה לנסוע, לחפש לך חיים חדשים – סעי לשלום. רק כשהלכנו לקונסוליה אמרו לנו שלא ברור מי היא, מה הזהוּת שלה באופן רשמי, זאת אומרת, אם היא של פרלמוטר או של סטיפאן או של מי. הסברתי, הסברתי, לא הבינו. ולא רצו לתת לה ויזה, לא רצו. בשביל זה אנחנו פה, אדון עורך־הדין. זאת אומרת, שאתה מבין בחוק, ואתה תמצא לנו מה הזהוּת של הבת שלי, כדי שהקונסול ירשה לה לנסוע לקנדה, ואנחנו נברך אותך בבריאוּת טובה.

– את זה אפשר לבדוק במירשם־התושבים, – אמר עורך־הדין. – אַת רשאית לפנות לשם בעצמך. חבל על כספך.

האשה נופפה ידיה מחמת בהלה.

– מה אני מבינה בזה, אדון! תלך, תבדוק לנו בתושבים הזה, ואנחנו נשלם את שכרך, ונלך לשלום.

עורך־הדין צילצל לפּקידה, אלא שזו חמקה כבר. שעותיה נסתימו. ישב בעצמו ליד שולחן סמוך, שעליו מכונת־כתיבה, ובשתי אצבעות תיקתק טופס של יפוי־כוח. הזכוכית שאָטמה את אצטבת ספרי־החוק נצטלצלה צלצול חד עם כל נקישת אות, והבת הביטה בזכוכית בסקרנות ילדותית. אחר־כך שׂמה אצבעה על־גבי הזכוכית הרועדת, והצלצולים פסקו. התופעה סיקרנה אותה. שוב ושוב ניסתה לעצור את הזכוכית באצבע, והצטערה שנגמר מעשה הכתיבה. שעה ארוכה הביטה באצבעותיה, כמחפשת המשך.

אִמה חתמה, בכתב קירילי אִטי, בכל מקום שהראו לה. את כתבתה מסרה: מנזר נושן בצפון העיר. שם היא עושה הכל, אמרה, פועלת־נקיון, וירקות היא קונה למנזר, ושם יש לה חדר קטן עד היום הזה. עורך־הדין קבע להן פגישה נוספת כעבור כמה ימים, ואחר קם והחל לנעול. האשה ביקשה להמשיך ולדבר אתו בדרך, שלא בכל יום מזדמן לה לדבר רוסית מחוץ למנזר שלה, אך הוא לא אהב לשׂיח עם לקוֹחוֹת אחרי שנגמר עניינם. חיכּה כמה דקות עד שירדו וצעדיהן נתרחקו, ואז כיבה את האורות ויצא בעצמו. סמוך לחדר־המדרגות היתה חנות־מכולת, מוקד של אור וחיים בערב הירושלמי האפל. נכנס וקנה לחמניות, ואת המנה היומית של גבינה לחתול שלו. בנעוריו הירבה חתול זה לילל, ולכן קרא לו קאצֶנבּאך, כלומר: מוסיקאי גדול של חתולים, אך מאז השמין ונשתתק. ברחוב, בדרך למכוניתו, תהה עורך־הדין למה האשה מעונינת כל־כך שתסע בתה לקנדה. רוב האמהות מבקשות להדביק את בנותיהן הביתה. מה־גם שערירית היא.

– הבשורה לא טובה, – הקפיד עורך־הדין עם האשה. בגפה באה הפעם, ולא נימקה את היעדר הבת.

– בדקתי במירשם התושבים, – אמר. – ראשית הבת קטינה.

– נו כן, ודאי, – אמרה האשה. במלחמה נולדה, מובן שהיא קטינה. בת שש־עשרה. אבל היא בחורה חכמה, וגם עובדת. היא תסתדר יפה בקנדה. כן.

– ושנית, הבת רשומה כבתו של פרלמוטר.

– חביבי שלי, וכי איך רצית שארשום אותה? מלחמה היתה, לאן תלך אשה לבד עם תינוקת ממזרה. פרלמוטר היה גר אתי אז, אכלנו יחד, ישנו יחד, באנו אתו יחד לפלשתינה, זאת אומרת ישראל, ואיך ארשום אותה אם לא על שמו?

– נו, טוב, הרי אין איש בא בטענות אליך. – אמר עורך־הדין, – אבל בגלל הרישום הזה לא תוכל הבת שלך לצאת לקנדה בלי רשות אביה, או מי שרשום בתור אביה. כלומר פרלמוטר.

האשה נבעתה.

– איך זה? איך זה ככה, אדון עורך־הדין? זה לא צדק. וכי הוא גידל אותה? הוא לא גידל אותה, הוא ברח, ואני לא ברחתי לשום מקום, אני גידלתי אותה, ועכשיו אצלו הרשות לקבוע אם היא תסע לקנדה או לא? ואיפה אחפש עכשיו את פרלמוטר, תגיד לי? חמש־עשרה שנה לא מצאתי אותו. אולי הוא בחוץ־לארץ.

– תראי, – אמר עורך־הדין, – הבת שלך רשומה כבתו של אב יהודי, אותו פרלמוטר, בין אם יש בכך צדק או לא. זאת אומרת שהיא חצי־יהודיה. ובתור קטינה, אינה יכולה לרדת מהארץ אלא אם כן אביה היהודי מסכים לכך. זה החוק.

– איזה אב יהודי, ריבונו־של־עולם? – אמרה האשה. – הלא היא של סטיפאן, לא של פרלמוטר, וסטיפאן לא היה יהודי, רק חבר שלי בפלך קרמנצ’וג, אף פעם לא היה יהודי, לא. – גחנה לעברו ואמרה שוב, ברור מאד, כמי שמדבר אל חירש: – היא של סטיפאן, לא של פרלמוטר.

– אני מאמין לך, – אמר עורך־הדין ביבושת, – אבל זה החוק.

– כן, זה החוק, – הסכימה האשה לפתע. – מה לעשות, יקירי, אולי נחפש את פרלמוטר, אתה אל תדאג, – אמרה אל עורך־הדין, – אתה לך לישון בשקט, יקירי, אני כבר אמצא אותו. אמצא אותו ואקח אותו ואקח ממנו רשות.

– ואם לא יתן לך?

– נו, אלוהים יעזור, – אמרה האשה. אף שקיבלה את הדין, עדין היו עיניה תמהות.

– אבל שכּכה יהיה החוק הזה, נו, נו! מי פילל לדבר כזה! לא צודק החוק, באמת לא צודק.

עורך־הדין הביט בה במורת־רוח. משום־מה קשה היה לו לתאר לעצמו את הבת, כפי שראה אותה לאחרונה במשרדו, כחצי־יהודיה, אך סבור היה שאין האשה יודעת בבטחון של מי הבת, ואולי בכל־זאת יש בה מן היהדוּת, בת ונכדה מקרית לפרלמוטרים הללו, אולי נכדתם של חוטבי יערות, אולי של פונדקאים. אולי היא מן הכוזרים, מי יודע. הרבה פרלמוטר יש בעולם. אולי מהם נטלה אותן עיניים חמקניות, אותו חיורון מקומח. פעם ידעו אנשים עדין את אבותיהם, על איזו משפחה הם מתיחשׂים. השידוך היה עניינן שלכמה וכמה משפחות. היום הכל הפקר. והנה זו, על שערה המסולסל, על איפורה והפלסטיק שלה, אינה יודעת אפילו מי היא ומי אביה. לא צריך להיות כך בעולם, חשב. צריך אדם לדעת מה עשו אבותיו לפניו.

עורך־הדין עצמו היה שרוי בלא אשה ובלא ילדים. איש גבוה ודק היה, לוּלבי, עורו שנהבּי, ציפורניו עשויות, כבן שבעים, נקי מאד, לחטמו מצבטים זהובּי־מסגרת, שבאורח־פלא חזרו עתה לאופנה. מתוך שאותה שלוחה של משפחתו תמה עמו, עוסק היה הרבה באילן היחשׂ המשפחתי, לצורך בני־אחותו, שלא היה איכפת להם כלל מי הם. את תפקידו בחיים ראה כאילו צריך הוא להבהיר, גם למי שאינו מעוניין, לעזור לאנשים שיראו אור וחוק, להילחם בתוהו־ובוהו, המאיים יום־יום המאיים יום־יום מחדש בהתגנבות ערמומית של רצונות וחשק נמהר.

בין כך ובין כך, את פרלמוטר צריך היה למצוא.

פחות משבוע אחר־כך כבר הביאה האשה את כתבתו של פרלמוטר. הסתבר שאם אמנם ברח, הרי לא ברח רחוק כל־כך. כל הימים האלה גר הוא לו בשקט בפרור של תל־אביב, באחד מאותם שיכונים שבּנאוּם אנשים קצרי־יד וקצרי־רוח על אדמה שטוחה, גגותיהם שטוחים ודוּדי שמש עליהם, ואת כתבתו השיגה האשה, מסתבר, באמצעות מכּרים. שלושה ימים בלבד חיפשה, וכבר מצאה אותו. ישב עורך־הדין וכתב לו מכתב, ובו הסביר היטב את כל הענין. אהב לכתוב את המכתבים הללו, המסבירים דבר דבור על אָפניו. כאילו סדר הכּתיבה וההסבר מושך אחריו בהכרח את המשך העלילה. שבועיים לא קרה כלום, ואחר הביא הדוור מעטפה גדולה, מסחרית, ובה מכתב הכתוב אמנם עברית, אך באותיות לאטיניות. Adoni, אמר המכתב, Ani lo maskim. הרבה כתב פרלמוטר על עצמו. כתב שהוא חולה מאד בכבדוֹ, ונשא לו אשה אלמנה, בעלת חנות קטנה, ופרנסתו אינה מצויה. והמזל אינו מאיר לו פנים, וכל השנים הללו הוא מתגעגע אל בתו, ועכשיו שנמצאה סוף־סוף יתן לה לנסוע? אדרבה, ילך עכשיו בעצמו לבית־המשפט, וידרוש שתהיה בתו לכל דבר, כמו שלכל העולם יש בנות, תבוא לבקר אצלו והוא ילך אתה לקולנוע. ותבקר בחגים ותאכל מרק־עוף בכופתאות, כמו כל העולם. וכי מפני שגורלו המר לו ולא ראה אותה חמש־עשרה שנה כבר פקעה זכותו? אבא זה אבא.

האותיות הלאטיניות גרמו שפיענוח המכתב ארך זמן־מה, שכּן רצה עורך־הדין להיות בטוח שהבין הכל נכוחה ומבדיל הוא כראוי בין “לא” ו“לו” ושאר עניינים שבעברית אדם מתמצא בהם על־נקלה. צורת הכתיבה הזאת עוררה אותו. נטל בעצמו נייר והחל לכתוב באותיות עבריות הפוכות, משמאל לימין, ואחר־כך במהוּפך, בכתב־בבואה של ראי, “םולש”. עדיין זכור היה לו היום שבו הפכו את כיוון הכּתיבה שלו, מרוסית לעברית, ובשבועות הראשונים באמת כתב כתב־ראי. הרבה טרחו הוריו ומוריו עד שהבין את ההיפוך, ואז, לפי שאילץ מוחו בכוח רב, מתוך האילוץ זכה במומחיות. עכשיו, אחרי ששים שנה ויותר, ראה שעודו מסוגל לכתוב כתב־ראי, וברהיטות, ולא עוד אלא שצורת האותיות דומה לו בצורה סמויה יותר משדומה לו כתבו העברי הרגיל, כתב־המרגליות המעוגל. אחר־כך הבהיל אותו הכוח הסתום שיש בדברים מהוּפכים. קרע את הפתק, כאלו מחטט הוא בנבכי דברים לא־לו.

– טוב, תסעו לפרלמוטר, – הסכימה האשה, – רק אני לא אסע. תסע אתה, אדון עורך־דין, ותסע הילדה, ויסע בעלי.

– בעלך?

– רבונו־של־עולם, ודאי שבעלי! מה חשבת, שאשב בדד כל השנים הללו מאז שברח ממני פרלמוטר?

– ומיהו בעלך?

– אתה כבר תכיר אותו בדרך. איש טוב. פולני הוא, בצבא של אנדרס היה, וגם נפצע, וגם ערק, מסכּן, והתחבא, ורעב היה. הרבה מאד סבל בחיים שלו. עובד גנן, עוזר לגננים של העיריה כבר הרבה, הרבה שנים. כוח יש לו – הו, איזה כוח! גננים אחרים קצת מגרדים את האדמה, מלמעלה, ותכף שותלים, אין להם כוח ואין להם סבלנות. אצלו אין דבר כזה. עמוק חופר, שורש לא ישאיר. ככה זה, איש טוב, פיוטר שלנו, איש יפה, לא מאלה שמבטיחים, מבטיחים, ואחר־כך בורחים.

– מתי התחתנת אתו?

– לא מזמן, אדון עורך־הדין. אולי ארבע, חמש שנים.

(ובכן: מנזר, וחתונה פרבוסלאבית, כתר על ראש החתן, כתר על ראש הכלה, סרט קושר ידי שניהם, ונזירות הביאו במתנה מפה מרוקמת ועוף חי, שישחט פיוטר מחר, מחרתיים. וריבּת־ענבים תוצרת המנזר. וריח תפוחים מכורכמים, וקטורת).

– במלים אחרות, נישוּאיך לפרלמוטר בוטלו ואַת נשואה מחדש?

– אדון עורך־דין, אני הרי לא התחתנתי עם פרלמוטר, זה רק ככה, בימי המלחמה, הרבה געגועים היו לנו בתורכסטן, היה הרבה עצב בתורכסטן, אנשים מעדיפים לאכול ביחד ולישון ביחד מאשר כל אחד לחוד, כמו כלב. בתים היו שמה, קטנים־קטנים, בקתות כאלו, קירות של עפר, והגג גג של סכך, ובוץ בין הבתים, ומלחמה, כל הזמן מלחמה. אמנם החזית לא אצלנו היתה, אבל איש לבדו יכול היה לרעוב הרבה. בשנים יותר קל. פעם זה מצא קצת חלב־עז, פעם עבד השני אצל איכר והביא קצת תפוחי־אדמה. חיינו. קצת שמחה בלב היתה לנו. כל אחד היה עומס את המשפחה שלו אצלו בלב, וסובל בלב, זה נכון, אבל לא היינו מדברים על זה, רק בערב. כשהזמנים קשים, יותר טוב בשנים. לא חשבתי אז שיהיו לי צרות כאלה עם פרלמוטר, בחיי שלא חשבתי.

עצם עיניו וכבר יכול היה לראות. גם אותה גם אותו, עטופי צעיפים ומטפחות־גדילים נושנות, כהות, מחמת הצינה, אזניהם חבושות, ניר־עתונים בתוך נעליהם, מהלכים כפופים בבוץ בעיירה תורכמנית, ותחת הזרוע פחית פצוּרה של מזון, או חצי כיכר. היא, גוֹיה נשוּבת־רוח, קומתית, סלאבית תכולה וחלבית וזהובה כיום־קציר, גם כשהיא צמוקת־מלחמה עדיין ריח חלב בשדיה, בחורה חזקה ולא רעה, כלל לא רעה, רק קולה כקול הרוסיות, תקיף ודקיק, והיגוּיה קשוּח. והוא, בחור יהודי פליט, שעיניו קרובות זו לזו, וגבו כפוף, תמיד בכובע־מצחיה, ופסיעתו מגוחכת, ספק קפיצות תיש ספק הילוך אדם, ואינו אוהב להתגלח, והרבה מכּוחו בבכיו. משהו בתוכו סגור לפניה לצמיתות, ודוקא סיגרון זה הוא המושך אותה, הקורע את נשמתה וגורם לה שתאהב אותו. היא הרה את שניהם ביחד, אותו ואת הבת, ולא קשה לה. ויום־יום עוברת רכבת בסמוך לעירה, ואינה עוצרת, כי מה לה שתעצור בעירה נידחת כזאת, וברכבת חיילים נוסעים הביתה, וקרונות של פצועים, וראש המועצה המקומית מברך את המפלגה ואת ההנהגה ומחלק מדי פעם בפעם משהו הדומה לעתון רשמי. והילדים חובשים לראשיהם כומתות מרוקמות, כחצאים של כדורי־משחק, ועיניהם מלוכסנות, ובבית־הספר מדברים רוסית, אבל עם סבתא מדברים תורכמנית. ובאחד במאי, למרות המלחמה, מצליחים להוציא משהו כעין תהלוכה לכיכר הכפר, דגלים עמוקי־אודם וזהובי־אותיות, גדולים, מכסים את צבעם החוּם של הקירות. ותה. הרבה תה.

האשה והיהודי שלה פרלמוטר שוכבים ביום־השלג תחת כל הכסתות והמעילים שלהם, מקוּפלים זה בגוף זו כשתי כפּות במגירה, ואם מתרקמים בראשו נהרות ותכניות, ואם הוא אומר לעצמו שמות של כישוף, אַמוּדאריה, ואמאזוֹנה, וריוֹ־גראנדה, הרי הוא נובר בבשרה קרוב יותר ויותר, כמו גור נטוש הנלחץ אל תאומו.

עז גועה בשלג. וריח הנוצות, וריח הקור. והרכבת והשינה.

עורך־הדין נאנח.

– טוב, נקבע מועד לשבוע הבא, נכתוב למר פרלמוטר על בואנו. ואת – אינך רוצה לבוא? בטוחה?

– בטוחה, בטוחה אני. מה יש לי לחפש אצלו? שיתן לו אלהים כל־טוב, אבל הוא לחוד ואני לחוד. וגם פיוֹטר שלי איננו רוצה שאֶסע. את, אומר הוא, תשבי בבית, אנחנו נסדר הכל בין גברים. רק את הבת אקח, הוא אומר, אם האדון עורך־הדין אומר שזה הצדק. אנחנו מאמינים לאדון עורך־הדין כמו לאבא.

מה אני עושה, חשב עורך־הדין, אביא את הגוי הגדול הזה פיוֹטר אל חולה־הכבד הזה בשיכון קוֹפּל, או מה־שמה השכונה שהוא גר בה שם, ומי יודע אם לא יכה אותו. ובגללי. בין גברים, כלומר.

– שמעי, פיוטר שלך לא ירים יד?

האשה נבהלה:

– חלילה, אדון עורך־דין, מה אתה מדבר, יקירי? הלא זה מלאך־אלוהים. אחד כזה תשׂים על מקום של כאב – ויפוּג לך הכאב. ידיים מגדלות יש לו, ידיים מטפחות, לא יכה איש, אפילו זבוב לא יכה פיוטר שלי. ודוקא יש לו כוח – הו! לא תאמין. תראה אותו עובד בחוץ, חצי ערוגה מרים במכה אחת, אפילו שהוא לא צעיר. נשים באות להסתכל בו כשהוא עובד בגן של העיריה, כמו למחזה הן באות. כזה יפה הגב שלו. חזק.

ובגלל זה היא רוצה לסלק את הבת לקנדה, חשב עורך־הדין. גם אם בעצמה עוד אינה יודעת למה. אותו דחף שגרם לה לאמץ אל לבה את היהודי הרזה שהתגלגל אתה לכפר התורכמני, הוא הגורם לה עתה לחתוך בחכמה: אשה אחת בבית, ולא יותר. וזו שאינה נשואה, תלך לה. חכמת־נשים שאין לה שום הסבר, אבל הכל מובן לה, איך צריך להיות.

במקרה נזדמן עורך־הדין אותו יום לעיריה, והתענין, ומכּר שלו סח לו שהם מעסיקים באמת מדי פעם בפעם גנן שכיר ששמו פיוטר, תמהוני, אבל לא ערק מצבא אנדרס אלא פּוּטר משם בשל פיגוּר שכלי שאין לו תקנה.

בערב עמדה הבת וחיכתה לעורך־הדין ליד הפתח, למטה, באור המכולת. ניכר בה שחיכתה זמן רב. כשראתה אותו, מיד נעה והחלה הולכת לידו, כמלוה אותו. דיברה עברית.

– למה את מחכה ליד השער ולא עולה?

– מה כדאי לעלות?

– ונניח שאני לא בעבודה היום?

משכה בכתפיה.

– אני רוצה לקנדה.

– מניין לך ששם יהיה לך יותר טוב מאשר פה?

– תראה, פה אין בחור שיתחתן אתי.

הופתע.

– למה?

– מי יתחתן אתי? – הטיחה במרירות. – יהודי? נוצרי? רוסי? ערבי? אחד משלכם? הטעם שלי מר אצל בחורים.

הביט בה וניסה להסדיר לעצמו תמונה: בחורה זו, צמוקת־שדים, מרה, והנה היא נחשקת, הנה נוגעת בה איזו שמחה ומשהו בתוכה מסוגל להמריא. ואז יהיה טעם גם למרירות הגוף, ואפילו לבגדים נוראים אלה מדוכן השוק, ויוותר עיקר בלבד: בחורה צעירה חזרה בלבוש־צבעונים.

בינתיים טופפה על המדרכה בנעליים היקרות, הלא־מטופחות, הנגררות בשל עקב שחוּק.

– אני לא יודעת מי אני יכולה להגיד שאני.

– אמא שלך אומרת –

– אמא שלי אומרת כל מיני דברים. אומרת שאבא שלי חיל רוסי.

– ולמה לא תאמיני? אני חושב שהיא אומרת את האמת. במלחמה קרוּ הרבה דברים כאלה. איש אינו אשם. הוא הלך לחזית. אולי נהרג. לוּלא נעלם, היית היום יושבת בכפר על־יד קרמנצ’וג עם אמא ועם אבא.

– אני יתומה פעמיים, – אמרה.

– זאת אומרת – פרלמוטר?

– גם הוא. היה, והלך.

– מה איכפת לך פרלמוטר? זה היה רק חבר של אמא שלך, בימי המלחמה, בתקופה קשה. אבא שלך נהרג במלחמה נגד הגרמנים. את לא היחידה.

לא הקשיבה לו בכלל.

– טוב, למה לא התחתנה אתו?

– עם סטיפאן? או עם פרלמוטר?

– מה איכפת לי, עם זה או עם זה. מי ירצה אותי עכשיו. יגידו בטח זאת כמו אמא שלה.

ביקש לומר לה שהיא טועה, שבּחברה שלנו – ונואש.

– בשביל זה אני רוצה לקנדה. שמה לא מכירים חכמות כאלה, מלחמה וכל זה. שמה אין חכמות. שמה אני יכולה אפילו להכיר בחור אינטליגנטי. תראה את אמא שלי, התחתנה עם האידיוט של העיריה. גם־כן לא היתה לה ברירה.

יכול היה להבין את רצונה בעולם הסדוּר. גם הוא אהב חיים מוגנים, המפכּים לאט, לפי תכניות ומוסדות קבוּעים מראש, שיש בהם מן האלוהי, מן היעודי. לרגע עלתה בו מחשבה שמא יאמץ אותה לבת ויתן לה זהות – אבל מיד ראה את פניה הכּעוּרים, את שן־הברזל בפיה, את הדרישה הינקותית, האימתנית, להיות שיכת – וידע שלא יעמוד בכך. היא ענין לסוציולוג, אמר לעצמו, לעובד־סעד, לא בשבילי. אולי ידבר עליה בחוג שלו.

– אולי אני יכולה לעבוד במשרד שלך? – אמרה לפתע, באי־אמון במה שהיא עצמה אומרת.

– איך?… מכונת־כתיבה –

– אני יכולה ללמוד, – הציעה.

– איך? הפּקידה שלי – חמש שנים – לא, שש –

– אולי פעם תצטרך. הפקידה תהיה חולה. הכל קורה.

– לא, לא.

מיד, בלי היסוס, ירדה כדי תקוה אחת.

– אז אולי אתה צריך עוזרת?

– יש לי עוזרת כבר עשרים־וחמש שנה.

בתמימות עזה של בת שש־עשרה:

– אולי היא תמות.

– לא, לא.

עכשיו חש שהיא יבּלית בגינתו, מאימת על כל שהוא מטפח, ונעצר.

– אל תדאגי, – אמר לה, – את יכולה ללכת הביתה, אני מבטיח לעשות כל מה שאפשר כדי שתגיעי לקנדה.

הביטה בו במעין בוז, כאלו אין טפש זה מבין על מה היא מדברת כל הזמן.

– אז שאני אלך?

– אַת יכולה ללכת בשקט, גברתי, – חתם עולמו בפניה באדיבות, מבחין היטב בכּשל האנושי שבכל זה, ומשום כך אדיב כפלים. הילדה לא נתרמתה. הרימה כתפיה במנוד חד, מבזה ונואש, והלכה.

נסעו במונית בינעירונית. עורך־הדין הזמין לו, כדרכו, מקום ליד הנהג. לא תמיד חש בטוב בדרך, ושנא להידחק בין אנשים. בעצמו כבר לא נהג מחוץ לעיר. המהירויות נראו לו גדולות מדי. פיוטר והבת ישבו מאחור ודיברו עברית, כי הרוסית של שניהם גרועה היתה, אלא שאצלה לא הורגש היגוי זר, ואצלו נשתמעה הפולנית שברקע, והרבה מלים חסרו להם. היו משלימים בתנועות־יד, בניחוש. איש שסברוֹ כסבר מורה ותיק, שישב בסמוך, האיר להם פנים בציונות להוטה: עולים חדשים, מן־הסתם, שיש להסביר להם את הדרך. השנים, שהכירו את הדרך היטב זה חמש־עשרה שנה לפחות שתקו באדיבות ולא העמידוהו על טעותו. עורך־הדין חש מצוקה. דומה היה לו שמשהו מן ההגיון שבעולם מתהפך והולך מאז באו שתי הנשים הללו בשעות־הערב המאוחרות אל משרדו, עולם בלוּל שבו אין איש כפי אבותיו, והכל יכול לקרות בו. ברדתם בתל־אביב איחל להם המורה הקשיש קליטה טובה בארץ, ביקשם לא להיבהל מקשיים. לכולנו, אמר, היה פעם קשה מאד פה. גרנו באהלים, סללנו כבישים. וטוב שתלכו לאולפן. ויהיה טוב. העיקר שאתם בבית, איש לא יאיים עליכם פה. פיוטר, שסנטימנטלי היה, עיניו מלאו דמעות. נכון מאד, אמר למורה, נכון מאד, אדוני, פה ארץ טובה, אין מה לפחד מאף אחד, ומה שנוגע לערבים, אלוהים יעזור לנו.

לקחו מונית ונסעו בה אל מה שעורך־הדין כבר התרגל לכנות בפני עצמו שיכון קוֹפּל. בנוהו בחיפזון וכבר הוא שיכון־עוני, חדרי־מדרגות קלופים, המרפסות מבצבצות מתוך הבתים כמו מגירות של ארון שדוּד, חפצים מידלדלים מדפנותיהן. כל השכונה יותר משהיא חוץ, הרי היא פּנים גדול והפוּך של אולם־שינה ציבורי. שלט בבולגרית בחנותו של סנדלר. מספרה איומה, מבושׂמת ריח סיגליות מלאכותיות. אנטינות־טלביזיה. בין הבתים חול. פעם, לפני שנים, שתל מישהו צמחי וִינקה לבנה וסגולה בחזית, אבל איש לא השקה אותם, והתנוונו. עתה אין החזית מצמיחה אלא ניירות־מסטיק, מקלות־אַרטיקים, צמר־גפן מזוהם, דפי מחברות. ובערב אבטיחים ולבּן, אמר לעצמו עורך־הדין, ונסיעה יומיומית בדוחק בקו־אוטובוס ארוך אל לב תל־אביב, ובחזרה, לשבת בגופיה ולשמוע ראדיו. קיץ קשה בשכונה זו. קשה יותר מקיצם של ירושלמים. שכונה קולנית. הרבה מקלטים פתוחים ביחד. והקירבה בין אנשים מופרזת, חוּמו של זה נוגע בחוּמו של זה, קול נוגע בקול, ריח שכן באף שכן. הקירות הם אשליה, או שמא ויתור למושגים של תרבות.

אם ציפה עורך־הדין שהבת תתרגש לנוכח ביתו של פרלמוטר, הרי טעה. פניה לא נשתנו אלא נתקשחו עוד יותר, באותה עיקשות מרושעת מעט, בטרוניה הלא־פתורה שלה. היתה מחוץ לכל ומעל לכל. שׂערה הבהיק מנתז דביק של מספרה, והיה עשוי כעין קן של עכברים מגולגל על פדחתה. לבשה שמלה מאריג סינתטי, מאלה הנמכרים בזול בדוכני השוק בסוף העונה, ולו היה שמץ של חפשיות בהופעתה, יכלה השמלה אפילו להלום אותה. אלא שהקשיחות המזומנת לה תמיד, אותו משהו כבול ומסוגר של נשים טפשות, גרם לשמלה הקלה שתיראה עליה כמעטה־שריון. דומה שלא היתה מניעה זרועותיה כלל, כאילו קשורות הן לגוף, ורק כתפיה היו קופצות מעלה־מטה, בתנועה עצבנית פראית, לפי מצב־הרוח. נראתה כאשה שאף פעם לא יהיה לה יום שכולו טוב בחייה. עורך־הדין היה צריך להזכיר לעצמו שהיא בת שש־עשרה. עם פיוטר דיברה, בקול־הטרוניה הנצחי שלה, אך בלי מתיחות. ופיוטר עצמו – כאשר תיארו אותו, כן היה: גדול, מגושם, זהיר, גרוגרתן, גורר רגלו הנכה, ולבוש כותונת מפוספסת, מכופתרת עד למעלה בלי עניבה, ועליה מקטורן. לא שלף צוארונו החוצה, מנהג של גוי. הלך לידה כמרגיע, כמפשר.

עלו במדרגות. פרלמוטר פתח. קטן היה מששיער לעצמו עורך־הדין, קטן וקמוט ועורו צהוב כאילו הושחת בחומר כימי, שמץ של רקבובית בריחו. זקן היה כפי הנראה לא במעט מהאשה שהיתה עמו בתורכסטן. דמות הבחור היהודי הצעיר, המחודד, הרעב, בעל הקסקט, כבר לא תאמה אותו, ותחתיה באה תמונה של יהודי שהיה כבר אז כבן ארבעים, שׂערו דליל ומרירותו אחרת, חמרית יותר. אולי בסך־הכל היו לו כמה מטבעות וכלי־זהב ודולרים תפורים בביטנת המעיל, ובשל כך באה אליו, חשב. מה אני יודע. סברו סבר של נוכל קטן. חסר אפילו אותה אסתטיות של קיצוניות, שאתה מוצא לפעמים בנוכלים שמחים־בחלקם.

פרלמוטר פתח זרועותיו לחבק את הבת. זו הניחה שיחבק אותה רגע, אבל משביקש לנשקה, הדפה אותו בשני אגרופים קמוצים.

– נכנסים או לא? – שאלה בקול חמוץ. מנוי־וגמור היה אתה לא להתרגש.

– ברוכים הבאים, ברוך שהחינו וקימנו, – יבב פרלמוטר. – רוזה! רוזה! הבת שלי באה! איזה יום, איזה יום גדול! חמש־עשרה שנה, רבונו של עולם.

גם דמעותיו נראו צהבהבות.

רוזה, אשתו של פרלמוטר, הביטה בכולם בעיני כפתורים נוקבות, ובלי להוציא הגה מפיה הגישה תקרובת: רבועי־שוקולד שבורים מתוך טבלית גדולה, סדורים בקערה של זכוכית. עורך־הדין הביט סביבו: שני חדרים, ומרפסת, ומטבחון. בפינה ראדיו ישן גדול, ועליו חתול של זכוכית. ארבעה או חמשה אבזרי־חשמל קשורים יחד לאותו שקע, וחוטיהם נגררים. בקבוק של קופת־חולים על השולחן, מאפרה בצורת ברבור, ועוד אחת בצורת יד ורודה. פרלמוטר מחה דמעותיו.

– תביטו, תביטו, – הפציר בהם, רץ ומתרוצץ ומביא ערימות של תצלומים ישנים, – זאת אשתי הקודמת, בכפר אוּלא בתורכסטן. וזה אני. ופה שנינו יחד בחגיגה, באחד במאי. זה פה פסל סטאלין. וזאת הבת, התינוקת, תראו איך שמרתי את הצילום שלה על־יד הלב שלי חמש־עשרה שנה. אני זוכר כמו היום איך שהיא נולדה. הבאנו את אמא שלה בעגלה לבית־החולים, ובדרך, מה אתם חושבים, נשבר ציר, ובאו שני חיילים לעזור לנו שנגיע בזמן, וכבר התחילה להיולד בדרך, שכּה־אֶחיה, מיהרה.

– רגע אחד, – אמר עורך־הדין, – אמרת אשתי הקודמת. האם הייתם נשואים?

– מה פירוש אם היינו נשואים? ודאי שהיינו נשואים, אלא מה? אני לא אומר שהלכנו לרב, זה לא, אבל התחתנו בנישואים אזרחיים, בברית־המועצות, אצל רושם הנישואים הממשלתי, נרשמנו בפנקסי המועצה כמו שצריך, ואחר־כך הלכנו לבית־התרבות עם כמה חברים, ושתינו קצת, ואכלנו דג מלוח. לא היה הרבה לאכול באותם הימים, אבל דג מלוח טוב נמצא לנו. מה פירוש לא התחתנו? ודאי שהתחתנו.

– אז הגברת רוזה היא –

– היא אשתי ברבנות. אחרי שבאנו לארץ, והאשה הזאת ברחה ממני למנזר ולא נתנו לי אפילו לראות אותה ואת הילדה, אמרתי מה אעשה? בלי אשה אי־אפשר. שאלתי עורך־דין, אמר לי שנישואים אזרחיים כאלה זה לא נחשב, ואני יכול לקדש לי אשה ברבנות. הלכתי אל שדכן, אמרתי אני חולה ולא יכול לעבוד הרבה, אבל בתור גבר אני בסדר, מצא לי את רוזה, שיש לה חנות, העמדנו חופה, והנה אני פה.

רוזה, ששׂערה הטבעי נראה כמו פיאה־נכרית נושנה, הלכה וחלטה בינתיים תה חריף, שאותו הגישה בכוסות הנתונות בתוך נדנים של פלסטיק. לא פצתה פה.

– מייד’לה, – פנה פרלמוטר אל הבת, – ספרי לאבא שלך מה שלומך? מה את עושה? מה למדת? בחור יש לך?

סיפרה ביובש על לימודיה במיסיון, ועל עבודה שהיא עובדת כמלצרית במושבה הגרמנית, ועכשיו היא רוצה לנסוע לקנדה.

– איזו קנדה, ריבונו של עולם? מה־פתאום קנדה? אלהים ישמור אותך, מייד’לה. מה תרוצי לבד לארץ זרה? הלא פה הארץ שלך, אני אבא שלך.

– אי, אתה לא אבא שלי, – אמרה הבת בקוצר־רוח. זה הכל הצגה. צריך לעשות הצגה, עורך־הדין אמר, אז עושים.

פרלמוטר פרץ בבכי. בכי של ממש, בדמעות ויבבות וטילטול־כתפים.

– נו, נו, את מגזימה, – אמר פיוטר, ושלף ממחטה לנגב את ידיו. מימיו לא היה נבוך כל־כך. – לא צריך לבכות, אדון פרלמוטר, אלהים ירחם.

– אני מבקש ממך לשפר את ההתנהגות, – אמר עורך־הדין.

הבת משכה בכתפיה.

– בסדר, אני מוכנה להתנהג, אבל שלא יגיד שהוא אבא שלי.

– איך את יודעת? – שאל עורך־הדין בחומרה.

– תסתכל, אני אפילו לא דומה לו.

הכל הביטו בה ובו. באמת קשה היה למצוא דמיון, אפילו במאמץ. אבל הרי היא של סטיפאן, זכר עורך־הדין, לא של פרלמוטר, פרלמוטר נתן לה רק את שמו כשעמדה להיוולד, בתורכסטן. פרלמוטר גמר לבכות.

– ככה זה. המכשפה הזאת החביאה אותה מפני חמש־עשרה שנה, הרעילה את נשמתה, אז מה אתה רוצה שהיא תגיד עכשיו? אבל זה לא יעזור לך, אַת שומעת, אני אבא שלך, לפני אלוהים ואדם, אַת נולדת לי בקיץ, בחודש אוגוסט בכפר אוּלא בתורכסטן, בבית־החולים, ואפילו הציר של העגלה נשבר בדרך, אז מה יש לאמא שלך להגיד עכשיו? הא!

עורך־הדין ניסה לפשר. רגיל היה לפשר בין נצים במשרדו, מתחיל היה לשאת לפניהם נאום, חגיגי ונמלץ, פונה אל ישרם, אל כבוד־האדם שבהם, מאמין בטוב שבתוכם. גם אם לא הבינו, היו מאזינים כמה רגעים, כחשים שיש בכל־זאת איזה הסדר עליון בעולם, ונרגעים. נשא את נאומו גם הפעם בשיכון קוֹפּל, אף כי מדי־רגע קוּטעו דברים, אם במחבט־שטיחים מלמעלה, אם בצריחות אֵם על בן שסרח למטה. במשרד היה הכל קל יותר. גמע עורך־הדין את התה שלו והתגעגע לירושלים.

אחרי הנאום לא העליבו עוד זה את זו, אבל גם לא השלימו. פרלמוטר ישב על ערימת התצלומים כמו עכבר על דינרים. קשה היה להבין מנין לקח באותו כפר, בעיצומה של מלחמה, כל־כך הרבה תצלומים. וכי אפשר היה להשיג סרטי מצלמה באורח חפשי? או שמא היה זה חלק מהעסקים המפוקפקים שניהל שם, כפי הנראה? תצלום על תצלום נזרק, ובכולם האשה המחיכת, הצעירה, והוא, ושניהם יחד, והתינוקת, והאשה עם בתה, והוא עם הבת, ושלשתם. ואפילו היה תצלום של הבת שוכבת עירומה על בטנה על־גבי עור־נמר, כדת־וכדין. אלבום־משפחה לכל דבר.

– אז שתבואי לבקר את אבא שלך, – אמר פרלמוטר, – תבלי שבוע, שבועיים. אני אקח אותך לסרט בתל־אביב. אַת תאכלי אתנו בשבת. תראי כמה שרוזה מבשלת טוב, תראי. אמא שלך לא תכיר אותך. תקבלי לחיים כמו תפּוח.

– אני נוסעת לקנדה, – פלטה הבת כמיידה בו אבן, והחלה לרדת במדרגות למטה, עורך־הדין ופיוטר ירדו אחריה. פרלמוטר עמד בדלת וצעק:

– שום קנדה! שום קנדה! כל זמן שאני חי, שום קנדה!

ברדתם התקשו למצוא מונית – וכי איזה נהג ישתגע לנסוע פתאום לשיכון קופל? – ונעליהם מלאו חול. הנערה בכתה, ופיוטר טפח על גבה כמו שטופחים על גבו של מי שבלע אִדרת־דג: “די כבר, די”.

משהקת, משתנקת, נכנסה לבסוף עמהם לאוטובוס שנעצר בחול והליטה פניה בממחטה. הגברים שתקו. חשו היטב שלפניהם, בסך־הכל, ילדה צעירה מאד. בתחנה המרכזית יצא עורך־הדין וקנה לה קופסה של ממתקים. פתחה אותה מיד, בלהיטות, והחלה למצוץ.

– אני אהרוג את פרלמוטר, – אמרה אחרי הבכי.

* * *

– לא נכון, – אמרה האשה, – בשמיים שׂהדי, כן אזכה להגיע לישועת הגואל, לא התחתנתי אתו מעולם, לא נישואים אזרחיים ולא אחרת. פשוט גרתי אתו. – ואז אמרה דבר תמוה: – בחור עליז היה פרלמוטר. לא הכרתי עליז כמוהו. רק לעבוד לא אהב אף פעם.

עורך־הדין הביט בה, אובד־עצות.

– איך את מסבירה את זה שהוא טוען עכשיו שהייתם נשואים?

פירשׂה ידיה לצדדים.

– לא יודעת, בשמיים שׂהדי, לא יודעת. הלא הוא יודע שזה לא נכון, ולמה ישקר סתם ככה? להרע לבריות?

– אולי תיפגשי אתו ותבררי למה הוא טוען את כל הדברים האלה?

– פיוטר לא ירשה לי.

לא ידע למי להאמין. היתה מידה של כנות בשניהם. ידע שלא יירד לחקר האמת. פתאום ניצנץ בו רעיון:

– תשמעי. יכול להיות שיש דרך לצאת מכל הסבך הזה. הילדה היא קטינה, ויש בעיות בקשר לאבהוּת שלה. את נשואה עכשיו לפיוטר, נישואים כנסיתיים, כפי שאני מבין. מה־דעתך שפיוטר יאמץ את הילדה?

– יאמץ? – לא תפסה את האפשרות.

– יאמץ אותה באורח חוקי, כבתו, ואז הוא בתור אביה המאמץ יוכל לתת לה רשות לנסוע לקנדה.

זוג דמעות כוכביות הופיעו בעיניה של האשה. קמה ממקומה וחיבקה את ראשו של עורך־הדין, ואחר, מעשה איכרה, ביקשה לחבק ברכיו אלא שלא התיר לה.

– יתן לך אלוהים מכל טוב, אדון, תמיד ידעתי שהשׂכל שלך יציל את כולנו, יתן לך ישו אריכות־ימים, תתן לך אמא־קדושה מזל וכל־טוב.

ליד הדלת נפנתה בדאגה:

– ופרלמוטר לא יתנגד?

– אינני חושב שהוא יוכל להתנגד. אבהותו אינה מוּכחת כל־צרכה. וחוץ מזה הרי הזניח אותך ואת הילדה זה חמש־עשרה שנה. השופט אינו רשע.

שמחתה השופעת השפיעה גם עליו. בלכתו אותו יום הביתה היה עליז כאנקור, עוד בו־בערב נמלא מרץ, סילק מעל ברכיו את קאצנבאך, וניסח את בקשת האימוץ.

השופט אמר שהוא רוצה בכל־זאת לראות גם את פרלמוטר.

כאשר נכנס פרלמוטר אל לשכת השופט, לא הכירו עורך־הדין תחילה. פיאות־לחייו צמחו וכמו נתארכו, לבוש היה חולצה לבנה חדשה, ומשהו צח־ואדום, פרחחי כמעט, עלה בגונו הצהוב. כל חזותו שונתה. דומה היה עתה לחסיד עליז. ישבו שלשתם: השופט בכורסתו, מול שולחן־העבודה העמוס, ומולו עורך־הדין ופרלמוטר. לשופט ולעורך־הדין היו הרבה נירות. לפרלמוטר לא היה שום ניר בידיו. קל ומחיך ישב והביט פעם בזה ופעם בזה.

– אז מה, אדון פרלמוטר, – אמר השופט, – אתה טוען שהילדה היא בתך?

פרלמוטר שלף ניר מכיסו.– כבוד השופט, אני מצאתי את התעודה של בית־החולים בתורכסטן. אתה יכול לראות לפי התעודה הזאת שהיולדת נרשמה בשם־המשפחה שלי, והבת רשומה בשמי, בתור הבת שלי. אנחנו התחתנו במועצה, אצל רושם־הנישואים, בנישואים אזרחיים. והבת היא שלי, בזה אין שום ספק.

– איך הצלחת לסדר את האשה בבית־חולים באמצע המלחמה? – שאל עורך־הדין, כמבקש לחקור עד. – אני חשבתי שכל בתי־החולים היו מלאים חילים.

– היו לי קשרים, – אמר פרלמוטר בעקשנות. – וחוץ מזה, אדון עורך־דין, אתה אולי איש חשוב, אני לא אומר, אבל שתהיה האיש הכי חשוב, אתה לא יכול להתוכח עם הדוקומנטים שלי. הנה, תביט, כל התעודות.

–הרישום אינו מוכיח אבהות, – אמר עורך־הדין לשופט.

– אני מבין, – השיב השופט, ופנה אל פרלמוטר: תראה איזה סיבוך גרמת לנו, אדון פרלמוטר. הלא אתה יודע שלפי הדין הולך הילד אחרי האם, ואתה נשאת לך גויה, ובכך סיבכת את המקרה.

– גויה? – נזעק פרללמוטר, וקולו רם ונצחני. – איזו גויה? כבוד־השופט, הלא היא גויה כמו שאני גוי. היא בחורה יהודיה, א כשר’ה בת־ישראל. אז מה אם יש לה עינים כחולות, אז מה? שטייט געשריבן¹ שזה אסור לבחורה יהודיה עיניים כחולות, אסור לה?!

עורך־הדין חש שלשכת השופט המוכרת יצאה אי־כה מגבולותיה של מציאות. אור סתוי מרוכז, לבן, שחדר בעד פתח־ענן, היה הדבר היחיד שהיה בו ממש, ונדמה היה לו שמעט האור מכסה את הכל, את היושבים, את הרהיטים, את ערימות הניר, מטביע בסדיני־אור את כל אשר בפנים, והיושבים נמוגים לאִטם, נחלשים כלהבת נר בבוא אור־שחר, כוחם רפה־והולך, עוד־מעט לא ירגיש בהם איש, עוד־מעט יוכלו לעבור בעדם כמו שאדם עובר בתמרת־עשן. ובתוך חולשת־הדעת, חשב עורך־הדין: כל דבר שפרלמוטר מצביע ואומר עליו יהודי – כאילו אמר שלי. כאילו הפקיע. ידו האלוהית של פרלמוטר. ומה אני יכול נגדה.

השופט קם והסיט את הוילון הכבד, להאפיל על החדר, ועורך־הדין נרגע קצת. אנשים ועצמים חזרו לצורתם.

– אדוני מבין את המשמעות, – אמר השופט אל עורך־הדין בקול נמוך, – אם האשה באמת יהודיה, כטענת האדון הזה, הרי שגם הילדה יהודיה, ואינני רשאי לתת צו־אימוץ לבעלה של האם, שהוא לא־יהודי.

– אני מבין, כבוד־השופט, אלא שאינני משוכנע באמיתות הדברים שהוא אומר. כל זה צריך לברר, הרי צריך – – –

פרלמוטר הביט פעם בזה, פעם בזה, ונהנה הנאה עצומה. פצצה זו שהטיל בחלל הלשכה – מאז שיצא מברית־המועצות, והגויים שתמיד אפשר היה לסובב אותם, מאז שהתחילו עניניו עם הסוכנות, עם מס־הכנסה, עם חברת־החשמל – לא עלה בידו לסדר ככה איש או מוסד. נראה כאילו הצעיר בעשרים שנה.

– מנין לך שהיא יהודיה? – חקר עורך־הדין.

– מה־זאת־אומרת מנין לי? היא אמרה לי בעצמה. ראית פעם בן־אדם משקר ואומר שהוא יהודי? יהודי משקר ואומר שהוא גוי, זה כבר ראינו, אבל להיפך? מי משוגע לשקר באמצע המלחמה?

– מה אדוני מציע? – גחן השופט שוב אל עורך־הדין.

– אנחנו נברר, – אמר. – אנחנו נחפש מסמכים, לכאן או לכאן, זו הפתעה מוחלטת בשבילנו. – כמעט אמר: כוח עליון.

– נסה לרדת לחקר האמת, – אמר השופט, והשנים יצאו מהלשכה. במסדרון אמר עורך־הדין:

– שמע, אדון פרלמוטר, אם האשה היא באמת יהודיה, אז ספק רב אם נישואיך הנוכחיים, לגברת רוזה, תופסים. למה לך להסתבך? הרי יאשימו אותך בביגאמיה. זה יכול לעלות לך ביוקר.

– נו, אז מה איכפת לי אם הנישואים שלי לרוזה לא תופסים? שלא יתפסו.

עורך־הדין תפס לפתע שפרלמטר התראָה עם האשה בחשאי, למרות איסורו של פיוטר. הביט בו בשאלה, אך פני־הנוכל של פרלמוטר לא הסגירו כלום, זולת נצחנות ערמומית, אטומה, סודית. ונניח שראה אותה, ונניח שמשהו מהמשיכה הישנה עוד נשאר, ונניח שהאדמה פערה פיה ונפתח פתח חדש של אפשרויות, של צורת־חיים, תמורה שלא חשבו עליה מראש, לא הוא, לא היא – ובעצם למה לא? חמש־עשרה שנה, והרי הוא בקיא בגוף הלבן הגדול הזה, והיא בקיאה בהליכותיו, מרוב חיבוקים של התרגשות על עצם הפגישה המשיכו הגופים בשלהם בטרם יספיק מי להחליט אם כן או לא. ופיוטר והילדה איבדו לפתע מחשיבותם. ועכשיו הוא לא יוותר עליה. הרי לך מציאות חדשה. כמה דקות של חשק נושן, והילדה לא תסע לקנדה.

פרלמוטר גחן אל אזנו של עורך־הדין, ולחש:

– די רוזה, זי איסט איין אלטע מויד.²

אמר והלך בצעד רקדודי לעבר האוטובוסים.

עורך־הדין היה מאותם אנשים מוכי חלום נושן, שרק אשה הדומה להם בחזותה יכולה למצוא חן בעיניהם. אם הוא גבוה, שנהבי ושחור־עינים, הרי הוא מחפש גבוהה, שנהבית ושחורת־עינים, כאילו משלו, ממשפחתו. מחפש היה בנעוריו את התאומה, או את עצמו־שבאשה, ומשלא מצא, ויתר. האיכות האחרת, הלא־משפחתית, הזרות המפרה, לא לפי יכלתו היתה. לא היה סקרן, ונשאר ערירי. לפיכך קשה היה לו להבין את פרשת פרלמוטר והאשה. ובכן, יהודיה היא או לא? נפגשה עמו או לא?

נסע אל המנזר.

בית גדול, מוקף חומה, בצפון העיר, וכניסה צדדית בין קיר־אבנים לגדר־חיה עבותה הובילה אל ביתן קטן של אבן, כעין בית־שוער, ובו חדרה של האשה. בחצר עמדו גרניוּם וחטמית, ויסמין ירושלמי, עז וחריף ביבוֹשת הסלעית, הדיף ריח, בתוך המנזר צלצלו, אם לתפילה או לסעודה, לא ידע. האשה ופיוטר היו שניהם בבית. הוא אכל, והיא ישבה על ידו ועיניה אדומות מבכי, לא היה ספק: קילקלה עם פרלמוטר. ופיוטר אינו יודע.

קינחה כיסא והושיבה את האורח.

– את רוצה שבתך תסע לקנדה? – הקפיד עמה.

– רוצה, – אמרה.

– אז למה אַת, ככה –

מחתה עיניה שוב ושוב. קשה היה להבין איך אפילו פיוטר אינו מבחין שלפניו אשה בחטאה ובצערה. ידה הלמה על חזה מדי־רגע, בתנועה קצרה ואוטומטית. עיניה היו אדומות, שערה סתור.

– עכשיו פרלוטר לא יוותר, – אמר, ולא פירש, כדי שיחשוב פיוטר שהכוונה לבת.

אבל פיוטר ישב, מחוּיך, גדול, ושתה תה, בכתונת־הפסים המכופתרת עד גרגרתו, במכנסי־חאקי רחבים של עבודה. לפניו היתה פרוסת־לחם ומלפפון וצנון, ואת הכל חתך לחתיכות זעירות, קפדניות, שוות. כל המתרחש בחדר היה רחוק ממנו כמו סאון צהרים בשדה־תעופה של ארץ אחרת.

– יודעת, יודעת. זה העונש שלי.

– נו, נראה מה אפשר לעשות, – אמר עורך־הדין במורת־רוח. עיניו נפלו על מיטת־הברזל הצרה בפינה, תחת האיקוֹן, המכוסה כסתות הרבה, כמנהג הדור הישן. כר אחד לא היה מצופה צפית, והיתה איזו גסות בערותו האדומה, כמין דבר שיפה להסתירו. כאן היה פרלמוטר וכבדוֹ החולה, חשב, וריחו המקולקל, הרקוב, כאן נעו כל הבשרים האלה בעובדה הנוראה של דחף אמיתי, אמיתי, חריף, ששום דבר בעולם לא איכפת לו, ואדם יכול לחיות כל ימיו ולא לדעת עצמתו אפילו פעם אחת. אין ערעור. וֶנוס על טרפה. פרלמוטר.

– עשה למעננו, יקירי, – מילמלה האשה כדרכה, – והאֵם הטהורה תלמד עליך סניגוריה, הבתולה הקדושה תבקש בעדך –

הפעם בחרה רק באם־ישו כמליצת־יושר כאילו אינה סומכת על הקדושים, שגברים הם, שיבינו לנפשה כל־צרכה.

פיוטר קם ללוותו לשער. קינח כפותיו מן המלפפון באותה תנועה אִטית, יסודית, שהיתה זהה לגמרי אצלו ואצל האשה, ואחר־כך שלף מכיסו הענקי מזמרה, וגזם לו לעורך־הדין ענף יפה של יסמין.

– הריח יפה לבריאות, – אמר בחיוך. – היסמין, צרות הוא משכיח.

היה בדבריו כאילו היבהוב של ידיעה, כאילו נקלט משהו מבעד למעטה העבה של שׂכלו – אך לא יותר מהיבהוב. בעמדו בשערי־הברזל של המנזר, ראשו תלוי בענוה, חוג־עיניו מצומצם, היה פיוטר איש יפה.

עורך־הדין התקשה לישון, וכאשר נרדם לפנות־בוקר, חלם שמפציץ כבד מימי מלחמת־העולם עומד להמריא, ומסלול־המראתו הוא הרחוב המלא עוברים־ושבים. כאשר שאל מישהו איך מרשים דבר כזה, השיב לו שהכל יודעים כבר להיזהר מן המטוס הזה, ואין צורך במסלול מיוחד. הקיץ בבהלה, כאילו נדרס כמעט.

מגעיו של עורך הדין עם העולם שקולים היו בדרך־כלל. לפעמים היה עד להתפרצות יצרים של לקוחות, רצונות של עדים, אך הללו תמיד רוסנו, אם בעזרת אותו נאום מחושב ונמלץ, או באיומו של חוק, או בסמכות המלאה של בית־דין ומדינה. לא לעתים קרובות, בנסיונו כעורך־דין, עמד בפני חיוּת מטורפת כל־כך, מביסה כל־כך. נדמה היה לו שכל מה שהוא נוגע בו באותה פרשה, הופך מיד להיות משהו אחר, כאילו פרצו אנשים לביתו ועשו בו יריד, או קרקס. לא רק פרלמוטר בחור עליז, חשב בכעס, כולם עליזים, חבורה שלמה של עליזים. רק הילדה, האדם האומלל היחיד בכל הענין, אומלות גדולה מכפי שיכול אדם לשאת בה מתוך אחריות. עז היה רצונו להעביר את הטיפול בכל הענין הזה למתלמד שלו, איש צעיר ממנו, שאולי כל הענין ישעשע אותו, שאולי יהיה לו איכפת פחות מה אמת ומה לא. אלא שכבר היה מאוחר בשלב זה להעביר את הענין. ידע שיהיה עליו לסיים כשם שהתחיל. אלא שמעתה, גמר בלבו, יעסוק בנירות ולא בבני־אדם. המשגה היה שנתפס יותר מדי לבני־האדם. ציוה על הפקידה שלא לקבוע לו לפי־שעה פגישה אף עם אחד מכל החבורה. תאמר שהוא עסוק. ובינתיים ישב וניסח פניה אל מוסדות הכנסיה במוסקבה, שיבררו למענו: אשה זו יהודיה היא או לא. מימיו לא היתה לו תחושה חזקה יותר שדבר נכון הוא עושה, כבשעה שבה ניסח את המשפטים הפורמליים, חתם בשעוה אדומה את המעטפה של תצלומי המסמכים, ברר לו מעטפה אחרת, גדולה ועבה, כתב במו־ידיו כתובת באותיות מסולסלות, נושנות, ושלח את הבחורה לדואר לשלוח את הכל בצרור רשום. את פתק־הקבלה של הדואר שם בחריטו תחילה, אחר נמלך והעביר אותו לכספת. שום דבר לא יתקלקל עכשיו, החליט, שום דבר לא ישׂרך דרך, לא יפתיע, לא יעמיד אותו עוד בפני עובדות.

המעטפה שלו תגיע למוסקבה, חשב, תוּרד בשק הדואר בשדה־ונוּקוֹבוֹ, ושם כבר ודאי קר, קר מאד, ופקידי הדואר והסבלים יחבשו כובעי־פרוה, ואחר כך תגיע המעטפה לרשותו של כומר־זוטר, מזכיר, היושב ודאי בלשכה קרה של כניסה נושנה, ריח קטורת והיבהוב של איקונין – לא, לא, אין שום סיבה שבתוך הלשכה המשרדית יהיה אור־הזהב העמום של איקונין, אני מגזים חשב, ודאי יש שם תמונה של ראשי המדינה – ואחר־כך יגיש הכומר הצעיר, חבוש הכובע השחור, שפיאות ותלתלים מבצבצים סביבו, את כל החומר כולו לפטריארך זקן, והזקן לבוש ביתר־הידור, וזקנו מסולסל – אחת לשבוע הוא מסלסל אותו במכבנות במספרה סמוכה – ועל חזהו הרחב צלב גדול, וחוטמו בולבוסי־אדמדם, ועל אצבעותיו הרבה טבעות של זהב. הכנסיה הפראבוסלבית אוהבת זהב, עוד יותר מן הקאתולית. ודאי זכר לאָפיה הביזנטי, אפלולית וזהב ואוצרות סמויים וכתבי־יד ותככים אין־קץ. ובכל אלה ומעל כל אלה טכס שאין הדור ממנו בעולם, טעמה של מלכות עלי־אדמות. והפטריארך יטול עט בידו, מי־יודע, אולי כבר יש לו עט כדורי, ויכתוב אל פלכים ומחוזות שונים, ובעצם למה יכתוב? ודאי יש במשרדי הכנסיה גם טלפון, הרי ניקולא הקדוש ואונופרי הקדוש ושאר העבדקנים הכהים, המוזהבים, לא אסרו על טלפון. ואז יחפשו כמרים מקומיים בתיקי רישום הכנסיות וימצאו תעודת־טבילה, וזקנים שבהם אולי יזכרו, ובערב יספר הכומר הכפרי לזקן או לזקנה שנותרו מהימים ההם, שהנה בא מכתב מישראִיל, מארץ־הקודש, תעודות מבקשים בענין בתם של זאכאר ואבדוֹקיה, זכרונם־לברכה. וילדים יבקשו את הבולים מישראִיל, אבל הכומר לא יתן, בעצמו הוא אוסף.

כל זה, חשב עורך־הדין, בתנאי שפרלמוטר משקר.

הכנסיה הרוסית פעלה במהירות. לא עברו ימים מרובים, וכבר הביא הדוור, הדואר רשום, צרור ענק, ועליו בולים רוסיים מכוערים, עם לוינים בחלל ופניה של טרשקוֹבה וחותמות אדומות יפות.

עורך־הדין, שאותה שעה ישב אצלו לקוח, ביקש סליחה, יצא לחדר הסמוך ופתח את הצרור בלהיטות.

הכנסיה המוסקבאית בירכה את עורך־הדין בשלום עלי־אדמות ובעזרת האל היא מבשרת לו בליווי מסמכים שהאשה נוצריה בת נוצרים, שלשה דורות אחורנית לכל הפחות, אמותיה ואבותיה גויים גמורים וטהורים היו, עוד בימי הצאר המנוח, וכל האומר אחרת שקר הוא אומר ויברך האל את כל אנשי האמת והשלום, אמן.

פרלמוטר בא הפעם בלוית רוזה, אך פקד עליה לשבת במסדרון בית־המשפט ולחכות לו. ישבה, כנועה, אטומה, עיני־הכפתורים שלה אינן מחמיצות אף פרט. על פניה עברו מסוּכסכי־חוזים, פקוּעי רכוש, נצים ומתגרשים ובעלי־טרוניות, רובם קולניים, חלקם מבוהלים. רוזה ישבה בפישׂוק־רגליים וחיכתה לפרלמוטר.

השופט אמר בחומרה:

– אדון פרלמוטר, למה אמרת לנו שהיא יהודיה?

פרלמוטר המנוצח תלה ראשו:

– ככה היא אמרה לי, כבוד־השופט, ומה אעשה? האמנתי לה. אי־אפשר לבדוק את התעודות של כל מי שאומר לך דבר.

עורך־הדין מיהר לקבוע את נצחונו במסמרות:

– ובכן, כבוד־השופט, האשה גויה, והאב־החורג גוי, ואין כל מניעה למתן צו־אימוץ חוקי, שיוּסדר סוף־סוף מעמדה האישי של הילדה.

– אני מסכים לאימוץ, – אמר השופט לבסוף. – אדון פרלמוטר, אם אין לך מה להוסיף, אתה יכול ללכת.

– אני איש חולה, – אמר פרלמוטר. – כל ההתרגשות הזאת –

– מוטב בשבילך ככה, אדון פרלמוטר, – לא התאפק עורך־הדין ונקם בו. – אשתך מחכה לך בחוץ, היא תטפל בך, תקח אותך הביתה.

– אני לא אשם פה, – אמר פרלמטר. פניו היו צהובים. – תאמינו לי, אני לא אשם. אני תמיד מאמין לאנשים מה שהם אומרים לי. אחרת אי־אפשר לחיות בעולם.

יצא, גורר רגליים, ועוד לפני שסגר את דלת הלשכה נשמעה קריאתו קצרת־הרוח אל האשה המפרנסת אותו:

– רוזה! רוזה! קום א־הער.³

לך, לך, חזור לשיכון קופל, חביבי, חשב עורך־הדין, בחזרה ללבן ולגופיות, ואל האלטע־מויד, האשמאית שלך, הכפתורית, הסדקנית, הצדקנית המפוּשׂקת, שאיש לא ראה אותה בלי עגילים וסיכה עגולה, לך וצא מחיינו.

מעתה היה הכל פשוט. האשה, הילדה ופיוטר נקראו אל הלשכה. צו־האימוץ ניתן ונחתם. פיוטר, גדול, גמלוני, זורח, לחץ ארוכות את ידו של עורך־הדין, וביקש ללחוץ גם את יד השופט, אך הלה מן האִסתניסים היה ולא אהב מגע פיזי. פיוטר אף לא הרגיש בכך, ותחת זאת לחץ את זוית שולחן־הכתיבה. הבת התרפקה על אִמה, ושתיהן יחד בירכו את עורך־הדין בשפות וקטעי־שפות, עד שהוציאם מן הלשכה בכמה דחיפות וקולות, כדרך שרועה מסלק עדר־בקר מן הכביש. פרלמוטר ורוזה לא נראו עוד; ודאי נסעו הביתה, חשב עורך־הדין, ומוטב כך, מוטב כך, אסור לערבב מין בשאינו מינו, דת בדת אחרת, אנשים באנשים. הרי כל זה מביא לערבוביה, לתוהו־ובוהו, הרי זה מן הדברים המחריבים עולם.

במשרד קרא למתלמדו וסיפר לו את כל הסיפור, ואחר־כך, מרוב הנאה וסיפוק, הזמין את הצעיר לארוחה במסעדה של בישול ביתי בקומה השניה. העולם חזר לאשוּרו.

בשעות אחר־הצהריים נשמעה הלמות אגרופים על דלת משרדו של עורך־הדין. הדלת נפתחה עוד לפני שהספיקה הפקידה לגשת. אל המשרד פרץ זר ענק של ורדים אדומים, אחידי־גודל וגסים של חנות־פרחים – על האספרגוס המוכרח, על ניר־הצלופן, על סרטי־הכסף. אחר הזר נראתה קופסת־שוקולד, שכמוה ראתה הפקידה רק בחלונות־הראוה, ובטוחה היתה תמיד שאין זו אלא פרסומת. את כל אלה, ועוד חבילות נשאו ארבעה אנשים: פיוטר, האשה, הבת ופרלמוטר. ריח משקה חריף נדף מכולם, ריחו של חג שנתעקם קצת. הבת החזיקה בידה כוס־בדולח גדולה, מכוערת, ששוליה ועיטורה זהב כבד, ובה כפית־זהב כבדה, פראבוסלבית־לעילא. פרלמוטר בקבוק אחד של קוניאק היה בידו, ובקבוק שני, גמור כמעט, ביצבץ מכיסו. איש לא יכול היה להעלות על הדעת היכן השאירו את רוזה, ובמצבם המבוסם גם לא היה טעם לשאול.

פרצו אל חדרו של עורך־הדין, שעסוק היה דוקא בהוצאת נירות־ערך מן הכספת. סגר את הכספת בבהלה, וכבר הקיפו אותו הללו, הושיבוהו, נתנו את הכל בחיקו, והתחילו שרים:

– מאה שנה, מאה שנה יחיה לנו!

– קח, יקירנו, קח, אחי שלי, שתה, – התחננה האשה, מניחה לפניו את הקוניאק.

– בבדולח וזהב! – ציצה הבת אל פיוטר. – אבא, תביא! – הציבו את הכוס המכוערת לפניו, מזגו לו ולא הועיל מאומה, מוכרח היה לשתות. הם לגמו בתורם מן הבקבוק, שכנראה גם לא היה הראשון.

– אבל, רבותי, זה מקום ציבורי, רבותי, אני מודה לכם, אבל אני לא יכול ככה –

– מאה שנה יחיה!

– לבריאותו של עורך־הדין שלנו!

– כוס לחיי מדינת־ישראל! כוס לחיי הכנסיה!!

– אתם חושבים שאני לא יודעת תפילות של יהודים? – נתלהטו פניה של האשה. – עוד איך יודעת! שמע ישרוֹאיל, אדוינוי אלויהינו –!

– אמן, אמן!

הפקידה עמדה בפתח, פיוטר הגיש לה זרועו, מעשה פרש וג’נטלמן, לקרבה אל השולחן.

– בואי, אחות, – צוח ברוסית, – בואי ושתי אתנו, אנחנו שמחים היום.

צרור הורדים נפל. פרלמוטר ניסה להרימו, ונתקף סחרחורת. ישב על השטיח, ליד הורדים, והתגלגל מצחוק. הבת הושיטה לו יד:

– קום, אבא, לא יפה ככה.

שניהם, משמע, אבא. בלב שוקע ראה פתאום עורך־הדין שצורת הבוהן של הבת, קצרה ופטישית. זהה בדיוק עם בהנו של פרלמוטר. אותה בוהן. האמת חמקה ללא־שוב. עיניו חשכו.

– עורך־הדין שלנו מותק!! – צעק פרלמוטר בעברית מהשטיח.

האשה התותה עליו אות־צלב.

– שיבוא המשיח שלכם בקרוב, ואז יהיה כל העולם אחים.

– גנרל, הובילנו לים, – שר פיוטר בקולו העבה, בפולנית. הקול היה כבד־משאת, ומדי פעם נשמט לו צליל והזדיף. – הובילנו לאוקינוס הגד־ו־ול!

– עורך־הדין שלנו מותק! – חזר פרלמוטר וצעק, והפעם קם, מנופף בידיו.

– מדינת־ישראל מותק! – אמרה הבת. חלצה את נעליה שהציקו, והחזיקה אותן ביד.

– אחריך, גנרל, אחריך, לים הכחו־ו־ול!

– תשתה,יקירי, תשתה, – אמרה האשה, מוחה דמעות, – אתה בין אחים ואחיות, אל תפחד.

עורך־הדין, אנוס, שתה שוב. ראשו הסתחרר לגמרי.

– לקרוא למשטרה? – שאלה הפקידה, מחיכת בפה מלא וחושׂפת חניכים הרבה.

– לא, לא צריך, האדונים והגברות האלה ירגעו בעצמם – הם ירגעו בעצמם – רק קצת מים –

פסל ויצמן־של־גבס, שעמד על שולחנו של עורך־הדין, נפל והתרסק.

– יסלח לכם אלוהים, אחים, – צעקה האשה, – באתם להודות לאדון עורך־דין, ונזקים אתם עושים לו? לֶנין היה לו לבן, יפה, ושברו, שברו, החוטאים.

– אנחנו נקנה לו פסל, – אמר פיוטר, – אנחנו נקנה לך עשרה פסלים.

– עורך־הדין שלנו מותק!

– לקנדה, לקנדה, לקנדה! לחיי קנדה!

עורך־הדין היה נתון בשכרות בהירה. חש שהוא נסחף, כבאותם ימים רחוקים, בהם כילד נוקמני, זועף ובועט, נחטף היה ומורם בחוסר־ישע על זרועותיה של אם גבוהה וצוחקת. שיווי־משקלו אבד לו. בדרך מוזרה היו בכך גם כלימה גם רוגַע. קולותיהן הדקים, הקשוחים של הנשים, כקולות מלאכים, ריח הקוניאק, נקישת הכוסות, בוהק ניר־הצלופן השקוף, ואותו ריח לא־מכאן של הורדים – כל זה התערב יחד למין גל־נושא חם, מתוק, עיוֵר, מכלים, שאין להתנגד לו. הודה – ראה–כי יש מי שמיטיב לדעת ממנו, ולא ידע מי הוא, או מה יש לדעת. מוקף היה חיוכים, חיבה, טוב־לב, כאילו עולם גדול ורחב של מבוגרים יפים כל־יכולים חוזר ומקבל אליו ילד שסרח, והכל נמחל לו באהבה גמורה, אבל מה היה פשעו – זאת לא יכול לזכור בשום־אופן. הסכים להתקטן. הבושה המתוקה, המשַנקת, גרמה לו שיעתר להם כליל, שישתה, שיָרים אליהם עיניו קצרות־הרואי, רוחשות־הטוב, ויענה לחיוכם. ידע שכיפּרו לו, ולא ידע על מה. הודה בכל. העולם שמעבר לעולמו היה רחב וערב מכפי שידע, והכל יהיה צפוי בו, גם הוא, גם חשבונותיו הרבים, הכל טעות והכל נמחל. הגישו לו שוב, והוא שתה שתיה אדוקה, מכוונת. עיניו נתערפּלו בדמעות של הודיה.

עורך־הדין קם בפיק־ברכים.

– אנשים טובים, אני מודה לכם, מקרב־לב אני מודה, אבל עכשיו תלכו כבר, תלכו, השעה מאוחרת –

ארבעתם נשקו לו שתי נשיקות כל אחד, לחי ימין ולחי שמאל, מותירים ריח עז של קוניאק ושמחה. נדמה היה שאינם יכולים להיפרד ממנו. מדי־פעם שבו על עקבם מן הדלת להודות שוב, ללחוץ יד. פרלמוטר חזר ונשק לו.

– אנחנו מפריעים, די כבר, די, נלך, – אמר שר־המלאכים פיוטר.

הלכו, וצהלתם עלתה מחדר־המדרגות. סוכן־קטעי־העתונות מן החדר הסמוך הציץ בפתח, ואמר בציקנות:

– מזל־טוב, לא ידעתי שיש לך יום־הולדת.

הפקידה התפקעה מצחוק.

בחדר נשארו שברי הפּסל, צרור הורדים על השטיח, וכוס הבדולח על כּפּיתה. עורך־הדין חשב שמימיו לא ראה חפץ מכוער יותר.

–אַת רוצה את הכוס הזאת? – שאל את הפקידה. – אם כן, קחי לך.

– אבל זה דבר יקר, – אמרה, עיניה חומדות.

נופף בידיו:

– אח, קחי, אין לי חפץ בה. ואת הורדים תקחי מכאן גם־כן. פה לא חדר־הלבשה של שחקנית.

סוף־סוף ניקו, סגרו, נעלו. עורך־הדין חש בראשו. אפילו שכח לקנות את הגבינה של קאצנבאך. מנוע המכונית לא ניצת כיאות. בכאב־ראש רועם ובתחושה של מחילה וחנינה כללית הגיע הביתה, פתח את קופסת השוקולד הענקית, ונתברר שהשוקולד בלה מיוֹשֶן, לבנוני ומתפורר לאבק בידו. וכי מי קונה קופסה כזאת, ודאי היתה בחלון־הראוה של החנות עשרים שנה. אסף את הכל וזרק לאשפתות, ומחמת שהתכופף, התהפכו מעיו מרוב שתיה שאינו מורגל בה. לא בשבילו התרגשויות כאלו, אמר לעצמו כאשר נתכרבל במיטה בלי מקלחת ובלי ארוחת־ערב. מחר יום חדש, מחר יהיה אחרת.

ופתאום, כאשר נרדם כמעט, החלה בטנו לרטט מצחוק. מחה את הנמנום מעיניו, התישב במיטה, ונתן קולו בצחוק רם, שרק בחלקו היה שתוי. הצחוק גבר, מתרווח, כמו גשם אחרי בצוֹרֶת ארוכה, עוד ועוד. קאצנבאך המבוהל זינק ממרגלות המיטה וברח למטבח.

– אבל מעניין לדעת, – אמר בקול רם לתוך החשיכה, – איך הצליחו להיפטר מרוזה.

ובעודו צוחק בלי הרף, נחשול אחרי נחשול של צחוק, פיהק פתאום פיהוק רחב, משחרר, ומיד נרדם כאבן.

בילדותי היתה אמי מראה לי לפעמים צילומים של בני משפחתה, אלה שאינם, משם. צילומים ישנים, מצהיבים, של קבוצות אנשים, כאִילו שכבה דקה של מי־סבון מכסה על ניר הצילום; קבוצה משפחתית מחיכת בחתונה, קבוצה אחרת בסירת משוטים, קבוצה ידידותית בפיקניק, בחורשה, חלקה על ערסלים וחלקה ישוב על הדשא ומעוה פנים בהעויות ליצניות. תהיתי הרבה פעמים: איך אפשר היה להבין, להבחין בתוך הפנים האלה, את אשר יעולל בהם העתיד? על גבו של תצלום אחד כתוב: אוגוסט 39. הנה הם כולם, על הנהר, תצלום גרוע, יותר מדי אור בו. איך קרה שאיש לא צעק, קומו, בּרחו, הלא בעוד שבועים שלשה – – עכשיו הם כבר חתומים, עכשיו כולנו חכמים ויודעים. אבל אז – איש לא הרגיש? גם לא הצלם שצילם אותם? שהעמיד אותם כך, בקבוצה מחיכת, ולחץ על הדק המצלמה –? שבחור זה בקסקט, שאשה זו בכובע פרחוני, שילד זה, דק־הרגלים, המעוה פניו מול הצלם, שכולם ימותו מהר מאד?

לוּ הייתי שם, גם אני לא הייתי יודעת. ואין פחד איום מזה.

אני דומה להם. אני יודעת זאת היטב. את זוית־הפה שלי מצאתי באחד הצילומים הללו, ואת צורת־העינים שלי, ומשהו שאינו ניתן להגדרה בצורת החזקת המרפק, צמוד מאד לגוף, כאִלו משמשות הזרועות סוגרים לחזה. את כל אלה מצאתי בצילומים הצהובים. ואני מתעבת את הדמיון הזה. יש בו משהו טמא. ראיתי פעם אשה בבית חולים שגססה בסרטן. היא היתה דומה דמיון איום לאחיותיה שבאו לבקרה; אלא שהן מלאות, והיא שדופה, הן עיניהן רוויות לחלוחית, מבריקות, והיא עיניה שטוחות, בוהות, וכולה כאִלו פארודיה על החיוּת שלהן. שנאתי את הדמיון הזה. אין גסות גדולה יותר מרגע הזהוי, התזכורת, מערבוב התחומים, ערבוב החיים במות. והחגרים והפסחים שנואי נפש דוד. כמעט־בריא. כמעט־חי. כמעט־נצחי. אבל לא. בכמעט הזה טמונה כל הטומאה.

מוכרחה הייתי להיות יפה, להיות אני. איך צמחתי מגזעם? אני רואה את עצמי בראי, ויודעת שאני חד־פעמית, אני תופעה. אין לי צורך בעיני אנשים ברחוב כדי לדעת. אני אוהבת עד שגעון את הצורה שלי. את עורי. את הידים שלי. עינים כמו ים חורפי, עטור עשביה מצלה. והצבע המיוחד שלי. גם כאשר אין שמש. אותו שזפון קל הדומה לצעיף זהוב. והשיער, כאילו מביט מישהו בשמש דרך צנצנת דבש סמיך.

אני נולדתי בארץ. לתרנגולת – הלא היא אמא שלי – מספר מקועקע על היד. היא קרויה אצלי תרנגולת, מפני שהיא דומה לתרנגולת. גומרת לדבר וחוזרת ומכנסת את פיה הקטן בתוך סנטר ארוך, רופס, אדמדם. חוטם כמו מקור חטטני ועינים זעירות, כפתוריות. ואבי נראה תמיד כאילו מכנסיו קשורים בחבל, כמו סבל. והרי אינם קשורים, אבל כך זה נראה.

בתחילה גרנו במושב. קטן, מאובק, מרוחק. גדלתי בסרחונות של לולי עופות, בריח טרי של פטרוזיליה ליד הבית, מעורב בריח גללים יבשים; בשקט המופרע על ידי צניפת בהמות, או על ידי טיסת סילונים ברום, כמו אישון קטן מהיר בעין כחולה, ובבוהק החזק של סיד לבן, חול בהיר, שמים מלוטשים. היו שכבות־שכבות של שמים, גדולים מאד. לא היתה פיסת צל. גדלתי יחפה, במכנסי התעמלות ובהיגוי אידישאי.

לשכנים הקרובים־ביותר במושב היו אבטיחים. עניים מרודים היו. דומה כאילו כל השנה אין להם חיים, אלא רק בעונה. בעונה היו מציבים סככה רחבה, אפופת־רוח, סמוך לכביש הראשי, ובסככה מיטה מתקפלת, מזרון ושמיכות מאובקות על הארץ, קומקום ישן גדול, ואבטיחים, שמכרו אותם על־הסכין. בלילה האיר בסוכה פנס־לוכּס. לאור הפנס הייתי רוצה פנים כהות, שרופות־שמש, ברק עינים ושינים, שינים ננעצות באבטיח נוטף, כהה, ספיתה וגמיעה. כל חיוּתה של המשפחה הזאת היתה שמורה לה לעונת האבטיחים. ותשעה חדשים אחרי כל עונה היתה האשה נוסעת לבאר־שבע, ללדת את הילד הבא. בלילות היתה שם רוח, והלוכּס אסף סביבו זבובונים. שנתם היתה קלה: כל מכונית, ממרחק קילומטרים, היתה מעירה אותם. לא פחדו ממסתננים. חיו כמו פרי. בחורף היו נעלמים, כבויים, קטנים, צמיחתם רדומה. עד לעונה.

גדלתי בסקרנות. בלי אהבה ובלי צער. נדמה לי שהורי אף פעם לא דברו אתי. לפעמים היה מישהו פולט במכונית שעצרה לרגע ליד האבטיחים: יפהפיה.

אחר כך, אינני יודעת איך, פתאום היינו שלושתנו בתל־אביב. מובן מאליו שבת יחידה אני, כאילו בלדתה אותי עשתה אמי מעשה שלמעלה מבינתה, ומאז היא שרויה בהלם של עוף שנלכד. איך עברנו לתל־אביב אינני זוכרת, אבל אין לי ספק שהיתה בזה איזו עסקה בלתי כשרה. הכל קרה יותר מדי בבת אחת, ויותר מדי פתאום היה כסף. אבי פתח חנות. לאמי נוספו לאט־לאט טבעות על ידיה המכוערות. הכניסו אותי לתיכון “טוב”. הכל בשבילך, היו מיללים ארוכות, כמו זוג חתולים בלילה, הכל אנחנו מקריבים בשבילך. סבורים היו, כנראה, שהמשכיות שלהם־עצמם, אחורה וקדימה, אך בעיקר קדימה, חשובה היא מאד. כיון שעובדת היותם פליטים, מהגרים, עולים אם תרצו, קטעה את ההמשכיות, כיון שלא יכלו להוריש לי את כל המכמנים הללו שהיו, כנראה, חשובים להם מאד, חלקת היער הרחוקה של סבא, וילונות וכרים וכסתות ונברשות, – תמיד הרגישו אשמים כלפי. מיום שאני זוכרת אותם, תמיד הם אשמים. אני גבוהה מהם כדי ראש וחצי והם תמיד אשמים. דיברו בלשון קרבן. ותמיד בלילה, בקולות מנהמים, אבלים, נוראים. טקס של חתולים.

הייתי מאזינה להם בלילות, ומרגישה את עצמיותי הנפלאה. לא מהם אני, לא להם. שנואי נפש דוד. בלילות, בעוד הם מנמנמים, ורבים, וגונחים, ועסוקים במעשה־אהבה גנוח, מכועכע וקצר, שכבתי וחשבתי על הדברים הנקיים, שהם שלי: הים, הטהור מכל, העור הנפלא שלי, הארמון שיהיה לי בעתיד, וכולו מזרקות ומראות. ולא תהיינה לי שמלות אף פעם, רק גלילי בדים, כל מיני בדים מוטלים בחדר. ארצה – אכנס ואבחר לי בד, ואגלגל אותו על גופי. בדים ארוכים, משי וברוקאד ונילון יהלומי שקוף שנעשה רק בשבילי. כל הדברים הנקיים, הטהורים, שאין בהם להיטות, ולא שמץ חום, ולא נשימה, ולא מגע ידי אדם. בארמון שלי לא תהיינה ידיות לדלתות, שלא אצטרך לגעת במקום שבו נגעה יד מזיעה של מישהו אחר. ויהיו וילאות, לא וילונות. וילאות זו מלה יותר שקופה. ומי שיגרום לרעש רע, או לריח רע, אוציא אותו להורג. אולי בכלל מוטב שאגור לבד.

להורי היה מין אלוהים שלהם. התפללו אליו הרבה, בשיח מלחש, להוט, אינטימי. שנאתי את האינטימיות הזאת. החגים שלהם היו שיא של קרבה מיותרת, גיבוב, שפע של קניות מיותרות, התקרבות של אדם לאדם שאין בה צורך, התקרבות של לחש שלהם לאלוהים שלהם, שגם אותו לא אהבתי. יותר מכך: ידעתי שאין הוא יכול לעשות הרבה. הוא מוגבל. הוא נמצא אתם ביחסים של משא־ומתן, של מיקוח. אני חושבת שלאלוהים שלהם, ושל עוד אנשים כמותם, יש אלוהים גבוה יותר, אלוהים שמעל לאלוהיהם, ואותו אין איש מכיר ואין איש יכול לפנות אליו. וזה האלהים שלי. אלהים שלהם הוא רק ראש הלשכה, אולי, של זה החשוב־באמת. ככל שהוא נענה פחות, כך הוא יותר אלהים. רבבות שכבות של קרח לבן, זוהֵר, ביני לבינו. אני גאה בו.

לא נתנו לי להדבק באבעבועות־רוח, כשכל הכיתה חלתה. כלאוּ אותי. “האחרות יודעות לסבול, הן רגילות להיות מכוערות. אַת לא רגילה”.

משהצהיבו תצלומיה של התרנגולת כליל, הזמינה עותקים אחרים מאחותה שנשארה לפליטה בארצות הברית, תרנגולת בדיוק כמותה, רק שמנה יותר; וכשהגיעו, החליפה אותם באלבום. אין צילומים – אין עבר. אין עבר – אין היא קימת.

את המספר על הזרוע נתנה לנתח, לעקור מבשרה. עכשיו במקום המספר יש לה צלקת ארוכה, שהצמיחה בשר־פרא והתכערה. אני במקומה הייתי עושה משהו אחר. אני הייתה ממשיכה בקעקוע, הופכת כל ספרה לפרח. שתהיה היד מעוטרת. צלקת איננה ההיפך, פרחים הם ההיפך. ולפעמים נדמה לי שיד כזאת הייתי עוקרת לעצמי בכלל. שום דבר־כיעור לא יטמא אותי.

בת ארבע־עשרה הייתי כבר הנערה היפה ביותר בבית הספר. בקיץ ההוא נעשו קרסולי קרסולי־זהב. יכולתי להביט בהם שעות, ללטף אותם שעות, למרחם במשחה על שפת־הים, שיבריקו. ומאז בערך נעשה לי טוב בבית הספר. לפני זה היה די רע. ואני חיבת לספר גם על זה.

אני זוכרת היטב את עצמי בשנים הראשונות בתל־אביב. באתי, אמנם גבוהת־רגלים, אמנם שברירית־מותן, אמנם שזופה שיזוף נגבי, עפרי, עמוק, שהוא שונה כל כך מהשיזוף המלוטש של שפת־הים, – אבל עשויה הייתי ולבושה לפי מיטב טעמה של התרנגולת. שערי היה עשוי מה שנקרא בקבוקים, וכל בקבוק קשור סמוך לקדקוד בגומיה. באוזני היו שתי “נקודות” זהב. עד היום בושה אני באוזני המנוקבות. לבשתי שמלה מבריקה, שמחגורתה ומטה קפלים של בד שקוף. על צוארי שרשרת זהב דק ועליה מגן דוד. אמי ראתה, כנראה, אי־שם באחד מחלומות התעתועים שלה, את היופי בדמותה של ילדה המופיעה בתיאטרון העיירה, מחופשת לנימפה, או מה שנדמה לעיירה שהוא נימפה, חסרו לי רק הכנפיים מקרטון. צריך עוד להוסיף לכך שבאותה תקופה היו מרפקי בולטים, גרמיים ואדמדמים מרוב שפשוף, ובין בהונותי עפר וחול שלעולם אי אפשר היה לנקותם כליל (הוי, חלקת הפטרוזיליה שלי במושב…) – ובכלל היו הבהונות שלי חרפה, דומות לבוטנים קלויים בקליפתם. וההיגוי הזה, רבון העולמים, היגוי של מושב שנתערבב בו משהו רומני עם משהו עיראקי. המורה במושב היתה מבולבלת כלשהו בקשר לאותיות בומ"ף, וכולנו, כל ילדי המושב, היינו אומרים “וּללכת” “וּלשבת”. ההד העיראקי הופיע באותיות, בעיצורים. הרומניות נשארה בנגינת המשפט.

ככה באתי. לא הייתי עולה חדשה: הרי נולדתי בבית החולים המרכזי של הנגב, בבאר־שבע זו, שעד היום יש בה בשבילי משהו ביתי. אבל ההסכמה הכללית בכיתה קבלה אותי כעולה חדשה.

תוך שנה הצטינתי כבר במקצועות הלשון – כמי שמהקצע ומהקצע תורפתו עד שהיא מתחילה להבריק.

את כולם יחד יכולתי לבזות. הם היו חבורה בינונית עד־רחם. פריחה, אמנם נאה, אבל צפויה וחסרת הפתעות של בינוניות, של חיוּת נמוכה, בצורה, בדבור, בתנועה, במחשבה. היתה במושב שלנו בחורה בשלה מאד ושמה אסתר, אשר בשבתות היתה לובשת חצאית אדומה, ושופכת על עצמה בושם סיגליות לקראת בואו של הימאי שלה, – וקצה בהונה הצבועה והעפרית של אסתר היתה בה יותר חיוּת משהיתה בכל הכתה הקולנית הזאת. כאשר היו יחד.

כל אחד מהם לחוד היה מוריד אותי לתהומות. היה להם אותו חיוך טבעי, אדיב, של נער או נערה שטוב להם; היה חן מיוחד בתנועות, היה דיבור מאופק למדי, משפטים שיש בם חן. איש מהם לא ביקש לילל כלפי – טקס החתולים הנצחי אשר בבית – ואיש מהם לא ביקש לכפות רצונו עלי. חומה שאי אפשר לקרקר. לעמוד בכבוד בפני הכתה כולה – זה היה קל. לעמוד בכבוד בפני כל אחד מהם לחוד – היה למעלה מיכלתי. התבודדתי.

כל כך הרבה תחפושות. כל כך הרבה רצון. שעות ליד הראי, שעות של דיבור – בלחש – כדי ללמוד את האניטונציות שלהם. לאבד את השגיאות שלי, וללמוד את השגיאות שלהם, המקובלות. כבר לא אמרתי “וּללכת”. כבר לא אמרתי – ואפילו העירוני בלילה – “ראיתי אותו לשבת”, “הצטרכתי”. אבל לעומת זאת אמרתי, במאמץ מודע, “אני אגיד אותך” או “שתים־עשרה אלף”. מהר מאד פוזרו משערי הבקבוקים, למגינת לבה של אמי, מהר מאד נזרקו כל אותן שמלות שקופות שיש להן “תחתית”, והופיעו – אחרי הרבה בכי ויפיחות – מכנסי ג’ינס וחולצות חלקות, אדומות, לבנות, צהובות, הדוקות. אמי תלשה שערה מראשה:

– את מוכרחה להיראות כמו פושטאקית?

לימי הולדת היתה תופרת לי לפעמים מין שמלה כזאת, רקומה, שכתפיה מורמות בכרית גבוהה, ולה שרוול מרוקם ומכווץ. אף פעם לא לבשתי אותה. ונדמה לי שהמריבה הגדולה ביותר בינינו היתה כאשר דרשה ממני אמי, לפני פסח כלשהו, ללכת למספרה ולסלסל את “שיער הקש האיום הזה שלך”. פיזרתי את שערי כמו מסך בהיר, רחוץ, חופשי. הרעלתי לתרנגולת את ה“סדר”, אבל כל הגברים של המשפחה עמדו סביב כסאי כמו חבורה של משרתים.

כשלכל הכיתה היו פצעי בגרות וחטטים, לי לא היו. היופי בא מהר. והרי ידעתי כבר מזמן שאצטרך להתחתן בתוכם.

בשביעית היה המעשה במנשה.

מנשה היה בחור מבוגר מהכיתה בשנתים או שלוש, גדול מאד, גמלוני, מחוטט ומזיע, שהיה מוצף סומק עד עמקי עורפו כל־אימת שאחת מהבנות דברה אליו, וזה לא היה לעתים קרובות. אמו דוקא דאגה לו יום־יום לחולצה מגוהצת, אך בכך רק הגדילה את רושם החטטים. אין לי מושג מה עשה בכיתה כזאת, בתיכון כזה. מישהו הניח שאולי היה כסף רב להוריו. שנים אחר כך, באוניברסיטה, שמעתי שוב את שם משפחתו של מנשה. אבי־אבי־אביו, לפני ארבע מאות שנה, היה מראשי המקובלים בגליל, והשאיר ספרים חשובים. נצר מוזר היה מנשה.

המורים לא היו אדיבים ביחסם אליו. בסופו של דבר אף אחד בכיתה לא היה אדיב אליו. לא היינו ממש גסים, אבל האדישות שלנו היתה משוכללת מאד. היו אלף־ואחת דרכים להסב את הראש מפניו בדיוק כשפתח את פיו לדבר, או לזוז ממנו כדי סנטימטר איסתניסי אחד. היה משהו נכון באדישות זו שלנו. אפילו היום, כשאני כבר יודעת יותר על מנשה, עדיין מבינה אני את את הנכון שהיה בדבר. מנשה היה בטיפול פסיכיאטרי; מה שגילה, או ביקש לגלות לפנינו, לא היה אמת־שלו, של כל מאודו. עיקרו היה תמיד מוסתר, כל ביטוי שלו עבר אלף צנזורות, ובכך בעצם עלב בכולנו. תמיד היה בו משקע של משהו מתחמק, מתכחש, משהו היודע יותר טוב מכולנו, הבורר מה ראוי לנו ומה לא, ומחטט בדברים בהרבה מאד גוזמה כשהוא לבדו. לא רצינו לשמש חומר לחיטוטיו ולידענותו של מנשה. קטענו את מה שלא סבלנו, וגם אני בתוך כולם. בשביעית בזנו כולנו לעניני נפש. רצינו בגוף או ברוח.

ערב אחד חש כנראה מנשה בדכאון בלתי רגיל, והלך לבית הפסיכיאטר שלו לבקש עזרה. היה זה בית־קומות ענק, בעל מעלית מהירה. קרה המקרה ואיש לא היה בבית. מנשה המשיך לעלות עוד כמה קומות, ואחר כך, לא ברור איך, הפיל את עצמו לתוך חלל ארובת המעלית. עבר זמן עד שהבחינו בו, ועד אז הספיקו העכברושים לעוט עליו.

ועכשיו מה שקוראים החלק שלי בדבר. ביומנו של מנשה, כפי שסיפר לנו אחר כך מחנך הכיתה – והוא מכה על חטא, חיור ומזועזע כפי שלא היינו אנחנו כלל – נתברר שהיה מאוהב בי, מרחוק, וביום מותו כתב שבגלל הזלזול שאני מזלזלת בו אין עוד טעם לחייו. “ראיתי את האשה היפה ביותר בעולם, ויותר אין לי מה לחפש”, כך כתב. אחר כך היו לו גם טענות אחרות, אבל זו היתה הראשונה.

הייתי מופתעת מאד ומרוגזת מאד.

– זו אחריות כבדה, דליה, – אמר המחנך, – אחריות של כולנו, אבל גם שלך. אלהים חנן אותך ביכולת להשפיע על גורלות בני־אדם. אל תשתמשי במתת הזאת לרעה.

זה לא היה הוגן. לא עשיתי דבר כדי להביא על עצמי את אהבתו של מנשה, כשם שלא עשיתי דבר בשנים שאחר כך, ותמיד היה בכל האהבות הבלתי־נכספות, הבלתי־מבוקשות הללו משהו מעליב, מרתיע פיזית, מסליד, בעצם העובדה שמישהו נוטל לעצמו זכות לחלום עלי. וודאי לפרטי

פרטים.אחרי השיעור הקיפוני רבים.

– ודאי היה מאונן וחושב עליך, – אמרה אחת הבנות. – טינופת.

– את לא אשמה, הוא היה מופרע, עובדה שהיה בטיפול, ולא בגללך.

היה יום קיץ, האנשים הנדחסים באוטובוס הביאוני כמעט לידי התעלפות, ואני מהרתי הביתה להתקלח מכל הלכלוך של אחרים, שאינו נוגע לי, ולא יגע לי אף פעם. שלום לעפרך, מנשה, חשבתי כמעט בעליזות תחת קילוחי המים, – אנחנו עולים על הר גבוה, ואתה נפלת כבר בהתחלה. איזה בלתי זריז אתה, אין לי ענין בך, אלא רק במי שיגיע עד ראש ההר, יחד אתי. כי לי, מנשה, יש כוח עד ראש ההר, ויותר. עזוב אותי, אל תמשכני כמו טובע לתוך הדמיונות העכורים שלך. אני אגיע עד המקום הגבוה, הגבוה מכל, טהור־האויר, שכל הכבישים וכל הדרכים ייאספו אליו, אם רק אשרוק, כעדת כלבי ציד. אתה רואה, אני חיה. עד מלוא השמים הקיציים.

* * *

להורי היה מכר, בעל מכון כזה שיש בו הכל: הרזיה והתעמלות וקוסמטיקה ועיצוב תנועה וטיפוח ושאר ענינים של טיפול־נשים. עד היום איני יכולה לכתוב או אפילו לחשוב את המלה “מכון” מבלי שיעבור בי זרם דק, כמכת שוט, של חלחלה; קצתו נעים, קצתו בלתי נוח. אני זוכרת כאשר למדנו בבית הספר את תפילת שלמה, והפסוק “השמים מכון שבתך” סינוור אותי למשך שעור שלם. אחר כך קראתי במחשבותי למכון שלו בשם “השמים מכון שבתך”.

זה היה מקום נפלא להיות בו, להפסיק את הזמן ולהיות: נערות בחלוקי־עבודה ורודים טיפלו בנשים שעל הדרגשים, באדים של ריחות ניחוח, בקולות הטפיחה הקלים של יד על לחי, על גב, לקולה של מוסיקת־רקע חרישית, כשהוילונות מתנפנפים ברוח קלה. הנשים היו עירומות־למחצה, שערן קשור במין חגורה רחבה בגבול המצח; הן נראו כפסלי־חימר כבדים שידי הרבה שוליות של פסל מטפלות בהם ומעצבות צורתם. מדי הכנסי לשם, הייתי נאחזת שכרון קל, מין טראנס שחלקו אירוטי, חלקו חלומי. בבית די היה לי להזכר בפרט כלשהו משם, או אפילו לומר בלחש את המלים “מכון לטיפוח”, וכבר אני מרטטת, וכבר נגדשים־ובאים דמיונות של הרמון, של פלגשוּת, של סולטן אגדי ודוקא מכוער שמלמד אותי איך עוסקים באהבה, ומדגים לפני עם פלגש אחרת, כמובן חגורת־ראש, ותיקה, כדי שלא אבהל. ואני, בסערה של חשק וקנאה, לא תמיד ידעתי את מי אני רוצה באמת, אם את השולטן או את הפלגש הצוחקת. לא היה הבדל.

פעם בכיתה, במפתיע לגמרי, כשעמדתי ליד הלוח, אמר המורה “מכון ויצמן” – והמלה “מכון” הציפה אותי סומק, גל אדום, וכבר לא ידעתי מה הוא שואל אותי.

בעל המכון היה מרבה לבוא אלינו. נדמה לי שהיו לו גם עסקים כספיים עם אבי, שאבי לא הפסיד בהם כלל, לפי מאור העינים שבו היה מקבל אותו תמיד. יום אחד התחיל לשכנע את הורי שאבוא מדי פעם למכון.

– נו מה אתה רוצה לעשות ממנה? הרי היא רבע עוף מרוט. טפו, בלי עין הרע.

– היא יותר מדי יפה בשביל מלכת יופי, – היה בעל המכון משכנע אותם ברצינות, כמסביר להם ענינים של סחורה. – אנחנו נעשה ממנה דבר כזה, ששום מיליונר, שום איש חברה לא יתביש בה. הסתכלו עליה כמו שהיא עכשיו. יפה, נכון, אבל בשביל מי? בשביל מנהל חשבונות, בשביל מהנדס בעיריה, מכ־סי־מום. אולי צייר. אולי תהיה דוגמנית של סריגים, מכ־סי־מום. אני אעשה ממנה דבר כזה, שכל שנה היא תחליף יגואר.

– יגואר־שמגואר, – אמר אבי, – כמה זה צריך לעלות עם הנחה?

– שום דבר. זה רק מידידות. בשבילה – שום דבר. אני נהנה מזה, לקחת ילדה כזאת, בוסר, תסלחו לי, ולמסור אותה לספציאליסטיות שלי. זה כמו יצירה. אני רואה את התוצאה ונהנה. נו, דליה, תקחי אותי טרמפ ביגואר שלך?

– אני באמת לא יודעת, – אמרה התרנגולת, – מה אתה רואים בה. אולי אני לא מודרנית. כשאני הייתי צעירה, על דבר כזה היו מרחמים, כמו על יתומה עם שחפת.

– אז היא יכולה לבוא אלינו? הגידי כן, שרה. לא תצטערי.

– מילא, – אמרה אמי, – לפחות תעזרו לה להיפטר מהנמשים שלה, גם כן רווח נקי. ושתעלה במשקל.

שלשה חדשים הייתי באה למכון, והוא היה משגיח מדי פעם שיטפלו בי יפה. היה דואג שיראו לי עתוני אופנה עלית, שלא יהיה לי משעמם כשאני מחכה לגמר תורן של הנשים המזקינות, אלה שעור צוארן כמו משי עתיק, בהיר, שקוף, מקומט. דאג שאשתתף כשומעת־חופשית בקורס טיפוח התנועה, כשאשה קטנה, מכשפית ונזעמת צועקת על הדוגמניות, כולן מבוגרות ממני, ומעליבה אותן ממש, לשים לב לידים, לא לפסק, לא לגרור את הישבן על הרצפה כמו לינדה מהנמל. כל זה לא עניין אותי במיוחד וגם לא הפריע לי. היה בכך אפילו שעשוע, מה גם שבכיתה לא נקלטתי עדיין באותה שנה, ואחרי הלימודים לא היה לי מה לעשות אלא לקרוא או לישון. במכון היתה לפחות אילוזיה של חיים.

כעבור שלשה חדשים הוא עיכב אותי בתירוץ כלשהו עד שיצאו כל העובדות, וביקש שאמתין עד שיכבה את כל האורות ויסגור את הבית. חכיתי. הייתי אפופה ענן כבד, מהמם, של ידיעה־מראש ושל עצב נורא. היתה זו מיטה מלוכסנת־במקצת במראשותיה של המכון הקוסמטי, מיטה צרה מאד, ועליה סדין ורוד ושמיכה ורודה־סגולה, ופלסטיק עבה פרוס במרגלות. משום־מה חשבתי על מיטות של חדר ניתוח או של גינקולוגים. עיני היו פקוחות. נדמה לי שלא זעתי כלל. לא נעניתי לא לזהירות שלו, החלושה כלשהו, ולא להכרת־הטובה אחר כך. שכבתי והיה לי קר. הוא מלמל עד כמה הוא מאושר, ומודה לי, ומיני שטויות כאלה, ואני חשבתי שהרי קר ולח לי ברגליים, ולמה אינו מכסה אותי במקום לפטפט. העצב היה תהומי. אני זוכרת שנדף ממנו ריח בושם, ומגע לחיו היה חלק ורך הרבה יותר משצִפיתי. הכל היה קצת חלקלק, קצת חלוש, קצת מרוחק ממני, כעל כוכב אחר. התלבשתי בשקט והלכתי הביתה. בלכתי לישון, שרויה הייתי בדכאון כבד. חשבתי: כמה מוזר, הנה יש לי מאהב עוד לפני שהיתה לי חבֵרה בחיי.

המשכתי ללכת למכון. לא היה בי כוח להפסיק. פשוט, אחרי הלימודים לא היה לי מה לעשות, ואף לא חשק לעשות. הבנות העובדות במכון, דברי הרכילות שלהן, מעט הפינוק שפינקו אותי, השעה ששתיתי אתן יחד קפה ושמעתי את סיפוריהן, כל זה היה לי מעין־ידידות. את המכון עצמו אהבתי. אהבתי את הנקיון המוחלט, את ריחות הבשמים, את המשחות, את כל העיסוק הזה שנראה לי שקט ומבוגר יותר מכל עיסוקי בני גילי. נשים מזקינות באו והלכו. עלה בדעתי לא פעם שהמכון הזה הוא בית־בושת לנשים. כאן הן קונות בכסף את הנחוץ להן ביותר: את הידים החזקות המטפלות בגופן.

היה שם גם חדר צילומים, שבו היו הדוגמניות צריכות לשכב שעה, שעתיים לפני הצילום, עד שיפוגו מעורן סימני הכתפיות והכפתורים והגומיות למיניהן, עד שיחזור העור לחלקתו, ואפשר יהיה לצלם. את הדוגמניות לא אהבתי. שכבו שם ועישנו, במזג רע, בלי הומור. החדר היה מלא אביזרים: כובעים, שלשלאות, צעיפים, כדים גבוהים, פרח חמנית מלאכותי גדול. הצלמים צעקו עליהן לא־פעם. רובן היו רעבות, וכולן עיפוֹת עיפוּת מתמדת, לאה, חסרת תיאבון חיים. אחר כך היו מתלבשות, ברשלנות גמורה, חגורות מעילי הגשם שלהן נגררות על הרצפה, ושותות קפה שהבנות הכינו להן, חזק ובלי סוכר. עד היום, כשאני רואה מודעה ועליה דוגמנית מחייכת, ליד אחד מאביזרי הצילום הללו, אני חשה מיד בריח הקפה המר, רואה את בד־הרקע ואת נורות־ההבזק המשומשות על הרצפה, וחשה כמועקה פרטית שלי את מלוא משקלן של השעות הארוכות, המשעממות, של המתנה. כמו המתנה של להקת מכרסמי תבואה. בעינים מתרוצצות.

כמעט כל הדוגמניות חיזרו אחרי בעל המכון. הוא לא נראה להוט אחריהן. הסביר לי פעם שעורן מקולקל מרוב איפור וחוסר תזונה, שהן נשים תותבות, ו“זה לא בשבילך, דליה”.

פעם בכמה ימים היה מבקש ממני שאשאר, אעזור לו לסגור ולנעול את הכל. הייתי נשארת. לא ערערתי אפילו על המיטה הצרה, הקשה. לא נשתנה דבר. ולי לא היה שום ענין אחר לענות בו.

באביב התחלתי לגנוב מהמכון. לא הרבה, ולא לעתים קרובות. פעם היתה זו צנצנת משחה, פעם צלוחית איפור עינים, פעם אחרת, לשם ספורט, אחת המנורות הקטנות שליד חדר־המנוחה. מנורה זו, אגב, זרקתי לירקון. גם בגניבות האחרות לא השתמשתי, בעצם. איני יודעת עד היום למה גנבתי. היה זה דחף, כאילו אני לוקחת את מה שמגיע לי, דבר שהוא שלי. שכרי. בבית הייתי תמהה על עצמי, מחליטה להפסיק – וכעבור שבוע שוב גנבתי.

יום אחד הרגשתי פתאום שהדכאון הלך והצטבר בי יותר מדי, שהרחקתי יותר מדי לעולם שאיננו שלי ולא של גילי – וידעתי שלא אלך יותר למכון. פטורה אני. העול ירד. ניסו לשכנע אותי שאחזור לשם.

– הזדמנות כזאת, ועוד חינם, הרי את צריכה להודות לו כל החיים, ומה את עושה במקום זה? קונצים!

בעיפות, מבלי שהיה באמת רצון מסויים ומוגדר, הודעתי להם שלא אלך לשם יותר. שאני עסוקה בלימודים.

– לימודים, זבובים בראש, זה מה שיש לך.

הוא המשיך לבוא לבית הורי בערבים, אבל לא שאל אותי מאומה. הבין. לאט־לאט, בראותי אותו, היה מצטבר בי כעס וטינה, שלא הופיעו קודם. הייתי לוקחת ספר ומסתלקת משם, כדי שלא אסטור לו פתאום, והוא מביט אחרי בעינים עצובות, חכמות. פעם בא עם אשתו. אשה נאה. הזמינו אותנו לבר־מצוה של בנם הצעיר.

בקיץ יצאתי למחנה עבודה עם הכיתה, נקשר קשר של צחוק ביני לבינם, ושכחתי לגמרי את הליטופים הארוכים הקלושים הללו, הבלתי נעימים, את ריח הבושם ואת הלחיים הקרירות, החלקות, ואת העינים החכמות. כאלו היתה זו נערה אחרת. השנתים האחרונות של בית הספר היו טובות. מאז פרשת התאבדותו של מנשה חדלו הבנות איך־שהוא להסתיג ממני – ואולי היה זה מפני שהבנים, חיות צעירות ורעבות אלה, מלאי קולניות וחוסר מנוחה ומרץ שיכול להרים עולם, חיזרו אחרי כולם בלי יוצאת מן הכלל, בדמוקרטיה גמורה, ובעצם לאף אחת בכיתה לא היה משעמם לקראת הסוף. כתה מלוכדת, אמרו. אחר כך התחילה הכתה אפילו להתגאות בי. בנשף הגמר הכתירו אותי למלכת היופי בלי שום ויכוחים, להיפך, עוד רצו אחרי הצַלָם:

את דליה שלנו צילמת? ראית כמה שהיא יפה?

בערב ההוא, בנשף הגמר, היתה מין אחווה גולשת, גועשת עוברת על גדותיה, ובתוך אחווה זו הייתי נכס כיתתי, בדיוק כמו אילה הפסנתרנית, בדיוק כמו הקבוצה הרועשת המתגיסת לצנחנים, בדיוק כמו שני הנערים שבאו לנשף הגמר עם רשיון־טיס פרטי שזכו בו במועדון תעופה. אם כל השנים שקודם הייתי בגלקסיה אחרת, מרחקים קוסמיים וערפיליות קוסמיות ביני לבין כולם, הרי בערב יחיד זה היה הכל יחדיו. הכל כאן.

אחר כך הפסדתי את המלחמה החשובה ביותר בבית הורי. אבל היה זה ההפסד האחרון. הם לא הרשו לי ללכת לצבא. אמי אימה בהתאבדות. נפנפה לפני את הזרוע עם הצלקת המחוקה, שהצמיחה בשר פרא, והודיעה לי שהיא תתאבד בקפיצה מהגג, ואבי ימות ממחלת לב, ודם שניהם יהיה בראשי. היתה מלחמה איומה, שנמשכה מספר חדשים. איני יודעת עד היום איך ויתרתי להם. אבל ויתרתי. אבי דאג לשכנים אדוקים, שהעידו על הדתיות שלי כביכול. בלב כבד ובסומק כבד שיקרתי לשואלים בלשכת הגיוס, ויצאתי משם עם השחרור. תמורת כל הבושה הודיעו לי הורי שהם מעניקים לי למודים באוניברסיטה. וכשאמרתי במפגיע שאם כן, אז רק בירושלים, נכנעו.

נרשמתי ללימודי היהדות.

סיפרו לי על דירה קטנה, השיכת לאשה גרושה, המבקשת להשכיר את מחציתה, כלומר חדר שינה וזכות שימוש בחדר האמצעי, שהוא חדר המגורים. לא התלהבתי מהענין של אשה מבוגרת, גרושה, אך הלכתי לשם. היתה שעת אחר־הצהרים, ואני הייתי עדין הלומת אבניה ואנשיה של ירושלים, שבאותם הימים נראו לי כפסיפס אחד; שורה אחת: אדם־אבן־אדם, שורה שעליה: אבן־אדם־אבן. לראשונה ראיתי שיש צבעים לצל. עץ עבות, בקצה טלביה, הטיל תחתיו צל ירוק־אפור, ועץ שני, דק, שעפאיו הצטלבו עם פארות העץ העבות, הוסיף סירוג חום בהיר, דהוי. בתל־אביב אף פעם לא היה צבע לצל. למדתי את צבעי ירושלים בלכתי: את רקע האבן, ואת כל גוני הזית שמעליו, מן הירוק־החדש, עד החלודה. והכל מהול באותו צבע אבני, שהוא לא רקע, אלא נסך, משהו שנמסך בכל, מערפל הכל, יוצר הילה סביב כל חפץ, כל בית, כל ראש־אדם קרב ממול. עיר מלאה. מלאה ולא דחוסה, לא מחניקה, כאילו מחיצות אבן בין פרטיות לפרטיות, זו מעל זו, זו מתחת לזו, ולכולן יש מקום.

כמה שהעיר הזאת יפה, חשבתי בלכתי. מי יודע אם תהיה טובה אלי.

האשה הצעירה שפתחה את הדלת מצאה מיד חן בעיני. היה בה משהו משל סבתא־תירס של בובת תיאטרון, גוצה, עגולה, חטמה מחודד, הבעתה פקחית מאד. עורף עבה, ותנועות בישניות, זהירות, תנועות שאין בהן זלזול. ידים גמלוניות במקצת, גדולות מאד.

בתקופה ההיא היה לי משחק: כל אדם שהכרתי הייתי ממקמת בדמיוני לפי מקומו בשבט. כאילו כולנו שבט קמאי ולכל אחד מאתנו תפקיד. אני הייתי פלגשו של ראש השבט, וזה היה עצוב, כי לא ידעתי להיות שום דבר אחר. בעלת הדירה המיועדת שלי נראתה לי מיד כמו רוקחת העשבים של השבט. יושבת לבדה בבקתה, ואמהות עם ילדים וגברים חולים באים לקבל אצלה מרקחות עשבי־מרפא. קצת מכשפה, ודאי, יבשה, טובה, קצת יודעת דברים שאף אחד אחר אינו יודע.

– קוראים לי יוכה, – אמרה בקול נמוך, בגרון לחוץ במקצת, אותו קול שמפתחים אנשים ביישנים הנמצאים הרבה בחברת אחרים ונאלצים לדבר הרבה. – מי ששונא אותי, קורא לי יוכבד.

– אז מי שנא אותך כשנולדת? – שאלתי לפני שחשבתי אם ראוי לשאול, כבר, מיד, ברגע ראשון של היכרות.

יוכבד פרצה בצחוק.

– בחורה חכמה. זאת הבעיה שלי, עלית עליה ישר. ואת מסתדרת עם הזקנים שלך?

משכתי בכתפי.

– שילוב הדורות, מה?

– שילוב הדורות.

– לומדת באוניברסיטה?

– עוד לא התחלתי.

– מה?

– תתפלאי. תלמוד ועוד כל מיני דברים כאלה.

– קוּרבא דרבנן, – פלטה יוכה, ומיד הביטה בי באלכסון, חוששת מאד, שמא נעלבתי. אבל אני פרצתי בצחוק. כבר היה ברור שיוכה ואני לא ניאלץ לתרגם את עצמנו זו לזו, ומה שאיפיין את פגישתנו הראשונה, הוא שאיפיין את היחסים להבא: כל התפרצות מותרת. לא היה לנו פחד זו בפני זו. גבול התוקפנות ההדדית היה מוכר, מנוחש, ולא היה צורך לחשוש, או לצנזר. מימי, מימי לא הגעתי לכלל יחסים כאלה עם גברים. לא עם ראשי השבט, ולא עם הצידים, ולא עם ציירי המערות, ולא עם האורגים או הכהנים.

– למה יהדות? – שאלה יוכה בסקרנות.

למה יהדות. שאלה טובה. גם זה היה, איך שהוא, נגד הבית שגדלתי בו, נגד כיעור החגים על בולמוס הקניות שבהם, נגד המלים הסתמיות, הכוח העליון הסתמי, שלא היה עליון אלא רק קצת־קצת חזק יותר מהם, הבדל שאינו מהותי, לא הרבה יותר ממנהל חברה, מליונר. אבל לא רק נגד. גם כעין חיפוש. וזאת הבינותי רק בשעה שנסיתי להשיב על שאלתה של יוכה. אני רוצה, אמרתי בהיסוס, אני רוצה יותר מכל לדעת מה סוף סוף חולף, ומה אינו חולף, מה נשאר לנצח. כל התצלומים האלה של אמא שלי. מה זה אומר. אם משהו. אני רוצה להיות בטוחה לגמרי שאני בצד הנכון, בצד המכיר את הנצח. אצל אלוהים, אם צריך.

יוכה לא צחקה.

מאוחר יותר בערב, אחרי שהבאתי את חפצי, ויוכה עשתה קפה, שאותו שתינו בחדר־המגורים שבאמצע, סיפרה לי יוכה מה שידעתי כבר, שהיא גרושה.

– אל תבהלי, זה ארך בערך שבוע. הייתי בת שבע־עשרה, ועֶגלה נוראית. לאמא שלי, את מבינה, יש נסיון רע בנישואים לבן משפחה עיראקית. היא עצמה אוסטרית. אז היא החליטה שאין ברירה אלא לחתן את הבת היחידה שלה עם אוסטרי. איפה מוצאים היום בחור אוסטרי, תשאלי? סמכי על אמא שלי: מצאה. בן של מכרה שלה, שהיתה יושבת אתה בבתי קפה כל יום אחר הצהרים. בקושי מצאה את אבי להודיע לו על המוגמר. את מבינה, מיום שאני זוכרת אותם, הם חיו חודש אחד בשנה יחד, אחר כך רבו והיו אחד־עשר חודש לחוד, וחוזר חלילה. שש־עשרה שנה ויותר חייתי ככה. מזל, לפחות, שלאבי היה כסף. את הדירה הזאת הוא קנה לי. לאמי לא היה כסף, רק מיגרנות. את רואה מה זה להיות אשתו של פראֶנק, היתה אומרת, זה לא בשבילנו, התחתני עם בחור אוסטרי, שיתיחס אליך כמו אל מלכה, ג’נטלמן. בקיצור, היא והמכרות שלה מצאו את פראנצי. אמרו שהוא מוסיקאי. בחור אוסטרי, זה מתאים. אבל הוא בסך הכל ניגן כלי הקשה בתזמורת של חתונות. לא הצליח בשום מקום אחר. גר עם אמא שלו. בקיצור, עשו מהומות, הלכו לרבנות, חיתנו אותי. בקושי פציתי פה.

– איך הוא נראה?

– פראנצי? צח ואדום. שמנמן. גדול. תלתלים שחורים. השפה התחתונה אדומה מאד ורטובה. היה לו חתול. ותופים.

– יוכה!

– נו, מה את רוצה, העיקר שהוא לא היה פראנק. אמרתי לך שהייתי עֶגלה. כל הנשים האלה הפחידו אותי עד מוות. בקושי הסתכלתי עליו עד לחופה.

– נו?

– נו, ואחר כך לא ידעתי מה לעשות אתו, אבל גם הוא לא ידע בדיוק מה לעשות אתי. בערך שבועים זה נמשך ככה, קצת פחות, עד שאפילו אני העגלה הרגשתי שאני אמנם לא יודעת מה זה, אבל זה ודאי לא זה, ובוקר אחד הוא ישב ואכל אבטיח, והתברר לי בבירור גמור שאני לא יכולה לסבול את הצורה שבה הבחור הזה אוכל אבטיח, אבל כל כך לא יכולה לסבול שאני הולכת. וזה דוקא התאים לו מאד, כי הוא ממילא כעס שאני מגרשת את החתול שלו מהמיטה ולא מטפלת בו יפה. והתופים שלו עיצבנו אותי. אמרתי לו שנשבר לי. עד שאזרתי אומץ, אל תשאלי.

– איך הוא קבל את זה?

– בשקט. בשקט מוחלט. אמר לי שהכל יהיה כפי שאני רוצה, הוא לא רוצה שום דבר מהבית, ממש כלום, רק את מברשת השינים שלו, אם אני מרשה לו לקחת רק את מברשת השינים. גמגמתי לו שכמובן הוא צריך לקחת כל מה ששייך לו, החליפות והכל, ותוים של התזמורת, וכן הלאה, אבל הוא אמר לא, הוא לא רוצה שום דבר, באמת שום דבר, רק את מברשת השינים. אם אני מרשה לו. ואז לקח שקית פלסטיק גדולה, הכניס לתוכה את מברשת השינים ואת מכשיר הגילוח, ואת הבקבוק הגדול של קצף גילוח, ריח לבנדר, אם לא איכפת לך, והתחיל לשבור בשקית הזאת את כל החלונות בבית. לאט לאט, בלי להתרגז, בשיטה. אחרי שגמר עם החלונות, הניף את השקית גם עלי. אז ברחתי לחדר המדרגות. שכנים החביאו אותי. קראו למשטרה.

– באמת באה משטרה? עם נידת והכל?

– ודאי שלא. אמרו בטלפון גברת זה סוּכסוך משפחתי, בסוּכסוך משפחתי אנחנו לא מתערבים.–

וראית אותו אחר כך?

– ברבנות. זרק לי את הגט ומיהר מאד כי החתול נשאר לבד. אמא שלו מרוב צער הלכה לבית הבראה.

– ומה אמרה אמא שלך?

– מסכנה. שפכה הרבה דמעות. באמת, יוכה, אמרה לי, אני רואה שגם אשכנזי זה לא טוב, יוכה.

– ואחר כך?

– אחר כך הלכתי לצבא, והייתי קצינה בצנחנים.

– ועכשיו?

עכשיו זה מסובך. יש דניאל. עוד תכירי אותו. נשוי. שני ילדים. סיפור עצוב. והכי עצוב שאני אצלו מוסד סעד. אני עוסקת בעבודה סוציאלית, דרך אגב. מסתבר שגם בחיים הפרטיים. את יודעת שלא אמרת את שמך?

בלילה יצאתי לחזות בבתי העיר, ופתאום נראו לי נסמכים זה כל כתפו של זה, שכן על שכם שכן, מפני הלילה הכבד. בבתים היו אורות רכים; פסיפס־היום של אדם־ואבן נעלם, והופיעו גושים של חשכה, כל גוש שונה, אפילו צבע החשכה שלו שונה. אור פנס מחורר נשפך כחוטי שרך על בליטות קיר האבן. היה יפה עד מחנק בגרון. הרוח נשמה. לראשונה בחיי נדמה היה לי שאני בבית.

באותה תקופה הייתי רדופת־חלומות. לילה־לילה חלום גדול, קשה, חלום שיש לו משקל, כאילו נפרצו בתוכי מחסנים רבים. מצאתי את עצמי מקדימה לישון בערב, מרותקת לאותם חיים־שמעבר־לחיים. והחלומות לא הכזיבו: הם הופיעו תמיד. פעמים אחדות חלמתי שאני מכה את הורי מכות קשות, בלי רחמים, חובטת בפנים המטומטמים בתחושה איומה ומשחררת של עונש שמגיע להם סוף סוף, מגיע להם. לפעמים קדם לכך פרק־חלום על התערבות כלשהי שהם מנסים להתערב שוב בחיי, להשתלט, לאיים, לילל את ילולי ההתאבדות. הייתי חובטת בהם בחלומי, וקמה בבוקר, בוהה וסחוטה, אבל בדרך כלשהי מחלימה.

הרבה פעמים הייתי בחלומי במושב, בבית הספר היסודי, ובחלום אני חייבת לשבת עם הכיתה ולהבחן על משהו, שכבר שכחתי מזמן, אף על פי שאני כבר גדולה ולומדת באוניברסיטה – והנה אני יושבת ואיני יודעת כלום.

ומדי פעם בפעם אותו חלום מפחיד, כבד מכל שידעתי, ארוך ומיסר: הרגתי אדם. לא שהרגתי מישהו בחלום. החלום היה מתחיל תמיד לאחר מעשה. בתחושת אשם איומה, משהו שאין לחזור ממנו, והוא כבד מנשוא. תמיד היה הדבר נפתח אחרי הרצח. הייתי מהלכת ברחוב בחלומי, הולכת ללימודים ויושבת עם כל השאר, אך אני שונה מן השאר, כי רצחתי והסתרתי. לפעמים נדמה היה לי שעשיתי שטות, שהסתרתי לא כיאות, ועתה יתברר הכל. ידעתי בחלום שתקופת ההצפנה וההסתרה לא תהיה ארוכה, שעוד מעט יתפסו אותי, וזה סוף חיי. ידעתי שהבאתי על עצמי משהו איום, איום מלצעוק. החלום היה מתנהל בשתיקה כבדה. הכל אבוד. במו ידי איבדתי הכל. לא רק מישהו סתם הרגתי, אותו מישהו שתמיד נדמה לי שאני צריכה לדעת בעצם מיהו, ואף פעם איני יודעת, – אלא גם את העתיד שלי קיפדתי. ומעל לצער האובדן, תמיד אותה מועקה שאין גדולה ממנה: האשם. כאלו הכל קרה באמת. הייתי מתעוררת באותה תחושת אשם, ובוכה, כמי שבוכה על חייו שאבדו, ויוכה לפעמים היתה שומעת ונכנסת אלי בפיג’מה פרומה ואומרת מלה טובה.

והיו גם חלומות של חדרים־חדרים אין סוף, כולם נפתחים לפני, כולם שלי, באיטיות הדורה של טקס. אבל בחלומות האלה אף פעם לא היו אנשים.

באוניברסיטה אני מאושרת. לא תמיד מקשיבה בעיון. תחושת עדנה. אני מוקפת מלים, שוקעת בים של מלים, אוֹריות, חכמות. קול המרצה עולה ויורד חליפות, נגינת־דיבור שמעולם לא שמעתי, לא במושב, לא בבית, לא בבית הספר. אני יודעת: כל זה קורה לי באמת, במוחשי, במציאות, אני עטופה מעיל של תרבות. אף על פי שיוכה שואגת תמיד כשאני משמיעה מלה זו. טוב לי. בבחינות אני עוברת איך־שהוא. לובשת חולצה לבנה חמורה וחצאית שחורה צרה, ועושה מה שיוכה קוראת “פרצוף מאדונה”. כל מה שלמדתי במכון עוזר לי עכשיו. לפעמים זה ההבדל בין ציון שש לשבע, או שמונה.

ויותר מכל אוהבת אני את הצורה בה אני עשויה. בחוכמה. ראיתי בראי את הקו היורד מן האוזן אל הכתף, קו נפלא. קימור מדויק של רוך חי. והאוזן, כלי יקר, מעוקל וחכם. הנשימות העלו לאט־לאט את חלקת העור, עֲלֵה־וָרֵד. חומי מדויק, חום־חיים. אני אוהבת את גופי. נדמה לי, שהנורא מכל יהיה אם תיקטע לי פעם יד. יד נפלאה כזאת. אם תיקטע פעם, החלטתי בלבי, אחנוט אותה ואחזיק אותה לידי תמיד. יד של בהט. כשאיש אינו רואה, אני מנשקת את אצבעותי אצבע־אצבע.

בא החורף, והקור שהיה חדש לי, ובשל הקור והגשם אירע פעמים רבות שחבר שבא ללמוד נשאר אצלי. מגע העור תמיד היה נעים. בפעמים הראשונות היה נדמה לי שאני מיטהרת מהמכון. אחר כך כבר לא היתה למכון חשיבות. השאירו אצלי תקליטים, ספרי שירים, מהדורה נושנה של וולטיר. מי שראה עצמו מומחה לקפה, היה עושה קפה. לימדוני קפה ירושלמי, של סטודנטים: חלמון הביצה בפנים, יחד עם חצי כוסית משקה חריף, וקצף החלבון צף מלמעלה. לפעמים היתה יוכה מצטרפת. אומרת שאנחנו מַצעירים אותה. בדיוק באותה תקופה קרה משהו בינה לבין דניאל, שמצא כותל־מערבי אחר, והיא היתה שותה הרבה ומדברת בצורה סרקסטית, כראוי לסבתא־תירס. אמרה שאולי תלך לאשתו של דניאל ותיסדנה ביחד אגודת נבגדות דניאל. מס חבר והכל. כי מי שבוגד באשתו, בעצם למה שלא יבגוד בפלגשו? צריך לחוקק איזה חוק. אני זוכרת היטב את היום שבו ישבנו שתינו בחדר האמצעי אחרי הצהרים, יוכה עסוקה בתיקי הסעד שלה ואני בשעורי, כאשר היתה מכה פתאומים של רוח סועה, מטח־גשם, ושתינו יחד רצנו להגיף תריסים. יוכה סגרה הכל, הסתובבה אלי בפנים רטובות, אם מגשם או מדמעות, לא ידעתי, ואמרה:

– טוב, אז מעכשיו שיהיה לו הגשם שלו ולי הגשם שלי.

אני לא אהבתי איש.

אם היה ענין גועלי במשך התקופה הזאת, היה זה ענינו של מיילס. דוקטור מיילס. מרצה. נער־קולג' אנגלוסכסי מגודל, ממושקף, בעל פה רופס, עניבות עור, מקטרות, כתפים רחבות של שחקן בייסבול, ואוצר־מלים מובחר. מובחר, זו מלה שתמיד הלמה את מיילס. במבטא אמריקני. אף פעם לא יכלתי לסבול את המבטא הזה, את ההיגוי המוגזם, הזהיר של תנועות, תמיד שלשה־ארבעה טונים מסתובבים ואינם קולעים ישר, בבטחון, לטון האחד. את הצורה שבה לכל הברה אותו משקל, חדגוני לחוץ. את איטיות הדבור, הסדיסטית כמעט. בכלל אני שונאת אנשים שמדברים לאט. את אי־היכולת להפטר מה־ר' הרטובה, רבונו של עולם. אצל מיילס בלעתי את כל זה בשקט.

מיילס היה תינוק כחול־עינים, שאהב להיראות אתי בבארים של ירושלים. בלילה בקינג־דיויד. לפנות ערב באינטר־קונטיננטל, לעת שקיעה מתוכננת, כשהוא בולע את הנוף בצורה מתוכננת ורושם אותו לפניו כמי שמאגד חברות ורושם את יתרונותיהן. רק כעבור חודשים, כשהכל נגמר, ידעתי כמה הרגיז אותי מיילס. אז הערכתי אותו, בעיקר בשל העובדה שלא נגע בי. כמעט.

– את, דליה – היה מלמד אותי בקפדנות, – יצאת ממצב של ברבריות ועוד לא נכנסת למצב של ציביליזציה, ולכן אולי אינך מבינה למה אני יושב על ידך ולא בולע אותך. אני פשוט לא מתכונן לעשות שום דבר שלא יהיה הוגן כלפי אשתי.

מיילס שמר על המוסר והיה הוגן כלפי אשתו במכונית שברולט גדולה, הרבה ערבים, הרבה לילות.

למה יצא אתי כל כך הרבה? חלק מכך היה ודאי יצר פיגמליוני שנמצא בו ללמד אותי ו“לעצב לי את המנטליות”, כפי שהיה אומר. יוכה, שתמיד היה לה יצר לנתץ את ההילה מעל עניני מין, טענה שאין לו די לתצרוכת ביתית, לכן הוא רוצה ליצור רושם של עוסק באכספורט. לי נדמה היה לפעמים שהאמת היא שאינו סובל את חברת אשתו ובנו הקטן, שאין לו שמץ סבלנות לנוכחותו.

פעם פעמים טלפן מביתי אל אשתו. דיבר אתה באותו קול קפדני, אטי, כשהוא נותן משקל מיוחד לשמות החיבה הנוראים: בייבי, דרלינג, קוקי, הוני. בפרצוף רציני מאד. קוקי, אני שותה קפה עם תלמידה שלי, ואבוא בסביבות שש, אנחנו עוסקים בסוגיה של קירקגאר. תמיד נזהר לומר באנגלית, סטיודנט, שלא יידעו אם הכוונה לתלמיד או לתלמידה. הוני, אני מבין שהילד מעצבן אותך, אבל הרי את יודעת שאסור לנו להכריח אותו.

הילד היה בן שש, ולקוקי – ששמה האמתי מארשה – אסור היה, לפי פקודת מיילס לכפות עליו את הסיר. מיילס לא היה מוכן, כך אמר, לגדל אדם קונפורמיסטי, רק מפני שהוריו התעצלו לנגב קצת לכלוך. הוריו, זו גוזמה, כי מיילס מימיו לא ניגב את הלכלוך. יוכה אמרה פעם: זהו, הוא מלמד את הילד שלו שלשוּם מעשה שהוא עושה אין בעצם תוצאות, וזה עולמו של מיילס עצמו.

מיילס תמיד נתן הוראות בטלפון. כששאלתי אותו פעם, אמר:

– התפקידים בבית שלנו מוגדרים. יש עבודות של אשה ועבודות של גבר, ואני לא מוכן ליצור אצל הבן בלבול בין דמות האב ודמות האם. זה רע מאד בשבילו. אני מנסה לגדל את בני בצורה נאורה.

האמת היתה שהוא בילה אתי באותה תקופה כל כך הרבה זמן, שאין לי מושג מתי בעצם הוא מנסה לגדל את בנו, חוץ מאשר בטלפון. הרבה פעמים היה ממתין ליד הבנין שבו למדתי, עובר כאילו לתומו, ואפילו ארוחות צהרים התחלנו לאכול יחד. מיילס פיזר כסף, במופגן. הוא אהב להיראות אתי, אהב את הרכילות שהתחילה מיד. אמר לי שהוא שמח מאד שאינו צריך להגיד לי איך להתלבש. אשתו, אמר, היא בחורה נפלאה, בת פרופסור, אבל אינה מקפידה בלבוש. ואילו עלי רואים מיד שבאתי ממשפחה טובה. עצם שבתו מול העיר העתיקה, ספל התה מוחזק בצורה אנגלית מאד בידו, היה בו משום הפעלה מכוונת, כאילו הוא, בעצם שבתו כך, משנה במקצת את הנוף. מיילס היה אחד מאותם אנשים, שבשבתם בתוך נוף, הם מדברים. אני יודעת היטב שאחד מקסמיו של זמי, אחר כך, היתה שתקנותו. זמי היה מביא אותי לחוף רשפון הריק, שבו סירה נושנה טבועה משמשת חורבת־דגים, או רחוק רחוק, למעלה הסיירים, ומשתתק. מיילס דיבר. אלוהים, כמה הוא דיבר. על הסטרוקטורליסטים, על מרכוזה, ועל פרום, ועל ויטגנשטין. כיון שהייתי חסרת השכלה לחלוטין, שתקתי וספגתי. היה בכך ניצול שניצלתי אותו, וידעתי זאת היטב. סחטתי ממנו ידיעות, ביטויים, תמציות של דברים שאנשים בני תרבות צריכים לדעת, ושעות של הרחבת־הדעת בבארים היקרים, במסעדות השקטות. מיילס ידע לאכול אוכל סיני במקלות (“אחי שירת, בדרגת קצין כמובן, בצבא ארצות הברית ביפן”), ולימד אף אותי לעשות כן.

כשהייתי חוזרת הביתה בערב, ודלת השברולט נטרקת אחרי למטה, היתה יוכה לפעמים תוחבת ראשה בדלת, מצחיקה, מיואשת, סבתא־תירס חביבה שנחיריה נתלבנו מרוב עייפות כמו שיש, ופולטת ענני עשן:

– מיילס לא עולה?

– לא עולה.

– יצמחו לך קורי עכביש.

היתה שמה לידי תפוח, או ממתק, שוכחת לכבות את הסיגריה, וגוררת רגליה לישון. יוכה עבדה באותם הימים בעבודת־שדה סוציאלית ורגליה היו נקצצות תחתיה בערב. קרסוליה היו חלשים. לבושה היתה בבית כמו קיבוצאית, חלוק פרחוני, ולרגליה זוג גרבי גבר עבות ונעלים גבוהות. איך־שהוא תמיד נדמה היה לי שבכל האפרוריות שלה, בכל חוסר שימת הלב שלה לעצמה, היתה ירושלמית הרבה יותר מכפי שאצליח אני אי־פעם להיות. אני הייתי קצת יותר מדי צבעונית לרקע הזה. יוכה היתה שיכת, אבן מאבני העיר, אני הייתי אורחת.

פרשת מיילס נסתימה כפי שידעתי שתסתים, באורח מכוער. יום אחד אחז בי כאב שינים. הבוקר עבר איך־שהוא, אבל אחר הצהרים נעשה הכאב קשה מנשוא. פני התנפחו. יוכה לא היתה בדירה, ולי לא היה ברור איך אגיע אל רופא השינים. בלית ברירה, טלפנתי לביתו של מיילס.

– מי? דליה? במה אני יכול לעזור לך? – קולו נעשה פדנטי, מבוהל.

הסברתי לו איך־שהוא. אתה לא מוכרח להחזיק לי את היד אצלו, מיילס, אמרתי, רק פשוט אין לי מי שיסיע אותי עד שם.

– אני באמת מצטער מאד, – קולו נעשה עוד יותר פדנטי, – יש לנו מסיבה הערב ואני צריך לעזור לאשתי בהבאת משקאות. הייתי עוזר לך ברצון, אבל את מוכרחה להבין שאי אפשר כעת. ולא הייתי רוצה לראות בכך תקדים שהתלמידים מטלפנים אלי הביתה.

הייתי הלומת רעם.

– מיילס, השתגעת?

– אני מיעץ לך להזמין מונית, ואני מאחל לך החלמה מהירה.

הזמנתי מונית. הרופא, משראה אותי, קבלני מחוץ לכל לתור הארוך, ומבלי לאבד זמן נטל אזמל ופתח מורסת־ענק. ההקלה היתה מידית. שכבתי אחר כך אצל הרופא על הספה, אשתו מרטיבה את מצחי במי קולון, עד שכוחותי חזרו, והגעתי הביתה, שם קבלה אותי יוכה בדאגה של ממש. אדון מיילס, הסברתי לה, יצא עם כל המוגלה.

ואחר כך אמרתי לה:

– מה שיש לי להבין בעולם, יוכה, כנראה כבר לא אבין דרך גברים. יוכה חייכה בספקנות. לדעתה, אין לנו דרך אחרת.

כתום השנה הראשונה היה קיץ נפלא. בעמידה לטרמפ פגשתי קבוצה של סגני משנה מן הצנחנים, אשר שאלוני לאן אני נוסעת. אמרתי שלתל־אביב. אמרו: למה שלא תבואי אתנו לסחנה? למה לא, חשבתי – ונסעתי אתם לסחנה.

הם היו בחופשה של שבועים. אחרי הרחצה בסחנה, החלטנו כולנו שאין כל טעם לעשות תכניות – ובמשך שבועים נסענו לאן שרצינו, אכלנו כשהתחשק לנו, והם ראו ענין של כבוד לעצמם לשלם בעדי בכל האכסניות למיניהן, בתנאי שבנסעי אתם, תמיד אפזר את שערי. כתום השבועים נראיתי שזופה כאגוז, שערי היה במצב חמור, אבל היה טוב – כאילו גנבתי פרק־זמן שלעולם לא אצטרך להגיש עליו חשבון. הם לימדו אותי לדוג ולשתוק, לעשות “מחבת” – מלעיל – של קופסאות בשר וביצים וכל מה שהצליחו לקנות או לפלח, לספר סיפורים ארוכים שאין להם המשכיות או הגיון. כולנו כנינו זה את זו בכינויים. אני הייתי נסיכה, או הוד מעלתה. כמה חדשים אחר כך, בפתחי עתון, ראיתי שאחד מהם עלה על מוקש ונהרג. זהיתי אותו רק לפי התמונה, כי לא ידעתי את שמו עד יום מותו. הכרתי אותו כצ’פּי. פתאום היה לו שם, והורים, ואחות, ותולדות־חיים. והמבייש מכל היה שלא יכולתי בשום אופן לזכור אם הייתי אתו, ומה היה טעמו. שכחתי.

חזרתי לירושלים כמי שחוזר הביתה. יוכה לא יצאה לחופש. מצאתיה בשמלה קלה, פרחונית ובנעלים הקיבוצאיות הגבוהות. עדין הציקו לה הקרסולים.

– דליה, עכשיו שלא תקבעי אתי אף פעם פגישה בעיר, כי משוגעת האשה שתיראה אתך יחד.

– יוקי משוגעת. את יפה. משכי את השיער אחורה ותראי. יש לך פרופיל מהמאה החמש־עשרה.

– זו לא סחורה שעוברת לסוחר. את שיכת לעכשיו, עם הגוף התעשיתי שלך. מוצר מושלם.

יש משהו בדבריה של יוכה. היופי שלי אינו קשור לא בעבר ולא בעתיד. כולו כאן ועכשיו, הכל של עכשיו, שיער זוהר ועינים של ים חורפי בבוקר ומתנים שבריריות. לפני מאה שנה אולי לא הייתי נחשבת ליפה. גם לא ביוון. גם לא בכפר בטהיטי. אבל כאן, עכשיו – אין כמוני.

בערב עשינו נסיונות על יוכה. משכנו את שערה אחורה. מצאתי בעמקי המגרה שלי אבנט ישן דמוי־פנינים, וקשרתי אותו מעל מצחה כמו כתר ישן. עורה קרן בלובן. היה לה פה ארוך, חיור, גבות חיורות, ולו רצתה, יכלה להיראות כמו משהו של בוטיצ’לי. אבל יוכה לא רצתה.

– אני צריכה להשאר בדימוי האפור, כמו שק של זרעים. כמו שורש. אולי ייצא מזה משהו. לי מתאים מימד התקוה. הדברים היפים אינם נעצרים בי, הם תמיד יעברו דרכי.

– את רוצה הרבה ילדים, יוכה.

– כן. ואת לא?

לא רציתי. בשום אופן. המחשבה על גוף זר הגדל בתוכי יכלה להביאני לידי היסטֶריה.

– לו אפשר היה להשאיר אותם באיזה מקום, להתחלף לפעמים, – אבל ככה, יומם ולילה, משהו גדל בתוכך, חלבון זר, ואת לכודה, אינך יכולה להשתחרר מזה אף פעם – יוכה זה נורא.

ויוכה על עכבריותה הפוריה, האפורה, אמרה פתאום:

– האמת היא, דליה, שלהיות כלואה בהווה בלבד עושה לי קלאוסטרופוביה. אולי גם לך. אולי בגלל זה את לומדת יהדות.

האמת היתה שכבר מזמן לא ידעתי למה אני לומדת.

בחנוכה הכרתי את זמי. אלוף משנה שמואל. ידוע היטב בצבור. הסתכסך, כך אומרים, עם מפקד החיל שלו, ובא ללמוד שנה באוניברסיטה.

ראיתי אותו תחילה בנשף הסטודנטים, וכמובן שמיד הצביעו לי עליו: זהו, איפוא, זמי המפורסם. בלט על פני השטח כמו מגדל־עוז בלול של עופות. עמדתי בקרבתו כאשר קרב אל דוכן התחרויות, והשליך שלוש טבעות קש על צואר בקבוק קוניאק. לכל אחד היתה זכות, תמורת כמה פרוטות, לזרוק שלוש לולאות כאלה, והמשחיל את כולן על צואר הבקבוק היה זוכה בו. זמי אמנם החטיא, אך אי אפשר היה שלא לשים לה לתנועותיו. בעוד האחרים מודדים, מהססים, מחשבים חשבונות – נטל הוא את השלוש, וכהרף עין הטיל את כולן בעוצמה רבה, כמו צרור; משך בכתפיו והלך – והכל במחי טורף אחד, לפני שהניצבים לידו הספיקו להמלך בדעתם.

– זריקה של גנרל, מה יש לדבר, – פלט מישהו בקנאה. אני דוקא התעוררתי. תנועותיו סקרנו אותי. מבטו התעכב עלי לרגע, משועשע, ואני קויתי שיזמינני לרקוד עם התחלת הריקודים, אך הוא נעלם, לא גבוה, גופו עשוי בחסכנות, כמעט מצונם אפילו, מעיל הרוח שלו תלוי על כתפיו כאלו היה גדול בכמה מספרים ממידתו. אחר כך למדתי עד כמה רושם זה מרמה. זמי היה גבר גדול ורחב. משהו מצומצם ותכליתי שבו, מושחז ככלי עשוי לדבר מסויים, הוא שיצר את רושם הרזון.

דמותו בדלת נחרטה בזכרוני.

למחרת הנשף, בשעות הצהרים, עמדתי בפינת רחוב בן־יהודה, ודברתי עם יוסי, שכני לספסל. כדרכו, האריך בדיבור. שזוף, ממושקף, אפור, היה לו היגוי של בן קיבוץ, המושך את המשפטים: “אז אני חוש־ב שאין בכל־ל מקו־ם לרעיון כזה…” עמדתי אתו שם, בלא מעט קוצר רוח, שיגמור את הסעיף ואוכל ללכת – יוסי תמיד דיבר בסעיפים חופפים, בלי הפרדה – כאשר מכונית צבאית נעצרה בסמוך, הדלת נפתחה, וזמי הציץ לעברנו:

– אתה לוקח את הבחורה הזאת לאיזה מקום?

– עוד לא החלט־תי, – משך יוסי.

– טוב, אז אני החלטתי. כנסי. תסלח לי, כן?

נכנסתי. הוא הפליג. יוסי נשאר על המדרכה, שוקל אם להעלב או לא. הייתי בטוחה שהוא חוכך בדעתו אם מותר לו בכלל להעלב בשל זמי, הידוע כאחד הגיבורים האותנטיים. “מצד ש־ני”, כמעט שמעתי אותו אומר, “הלא גם א־ני אדם עם רג־שות”.

– מה זה, משחקים בסופּר־גבר? – הפרתי את השתיקה.

– חלילה.

– אז מה עשית ליוסי?

– אני צריך ללכת לפי ההיסוסים שלו?

דיבר בתום־לב גמור, כאילו אינו מבין שאפשר אחרת. ואחר כך הוסיף, מלכסן מבט לעברי:

– חוץ מזה, יכולת לסרב. יש דמוקרטיה.

צחקתי. וגם הוא הביט סביבו, והרשה לעצמו לחיך, כאילו מתח כלשהו היה בו, שלא הבחנתי בו, ורק עכשיו הוא מתפרק.

– שמי דליה, – אמרתי.

– ידוע. שמי זמי.

– ידוע.

– את רואה, אפילו מודיעין מבצעי היה פה. את באמת רוצה לקולנוע?

– לא הכרחי.

– אז בואי לארוחת ערב.

זמי לא היה מיילס, והמסעדה לא היתה מפוארת, או אפילו מיוחדת. הסטייקים היו קשים כסוליות. היה נעים. אותה החטיפה שהוא חטף אותי מן הרחוב הכניסה נופך מחניף לכל הפרשה. הייתי רווּחה. זמי דיבר יפה, אך בזהירות כלשהי, שלא עמדתי על טיבה. אחר כך ידעתי: הוא קבע לעצמו כללים, גבולות, לכל הענין הזה, ואינו מתכוון לעבור אותם אפילו בדיבור. הכלל היה שהוא משאיר את היוזמה בידי.

בסוף הערב היססתי מעט אם להזמינו לחדרי. כל סירוב לזמי נראה לי כמשחק קוקטי מיותר. זמי, ככלות הכל, לא היה בחור צעיר שגבריותו מהווה בשבילו חידה. רשאית הייתי לא להזמינו, כך אמרה לי חזותו, אך תהיה זו שטות, בזבוז של יום. התבישתי בצעירותי. לא ידעתי בדיוק איך לנהוג. כמעט עשרים שנה היו בינו לביני. חשתי בכל הדברים המביכים הללו עוד במכוניתו של זמי, בדרך לדירה, וכשהגענו, הוא לא לחץ עלי אלא היה מוכן לשבת עוד, לעשן, ולפטפט עד שאראה סימן כלשהו. זמי אינו לוחץ, זמי רק מעשן בשקט. עשון ידידותי, מה יש. אם היה דרוך, לא הראה זאת.

העביר אלי את הסיגריה שלו, – התחלה באנאלית, שהכרתיה מזמן, ושעוררה בי קוצר רוח. כאן צריך משהו מבוגר יותר.

– אתה רוצה לעלות? – קולי רעד קצת ממבוכה.

בן רגע, כאילו חיכה לאות, נעל את המנוע, ויצא אחרי. היה משהו חתולי בגופו, מין התחלה של קימור גו דרוך, סקרני, אורב. פחדתי מפני עיניו של זמי. בעצם תמיד פחדתי מפניהן. היה בהן משהו שאינו רואה אותי כמעט. בעת העליה במדרגות התנצלתי בחצי פה שהחדר אינו מסודר, שיצאתי מוקדם, וכן הלאה. הוא לא הגיב. לא הייתי בטוחה שהוא שומע אותי.

* * *

זמי נשען על מרפקו והביט בי שעה ארוכה, בתמיהה.

– קרה משהו? – שאלתי, אף כי ידעתי.

– חלילה.

– כי אתה מסתכל עלי ככה.

– כן. חשבתי שאת מוכנה. אולי טעיתי. אני מבקש סליחה.

התחלתי להסביר לו שבפירוש הייתי מוכנה, אבל הוא הפסיק אותי בתנועת יד מבטלת.

– היו לך הרבה חברים קודם?

– ככה.

– כמה? שלשה? עשרים?

חייכתי.

– אז חבר’ה לא בסדר. אני מתפלא.

שבועות רבים אחר כך ניסה זמי לחנך אותי, כפי שהיה אומר, והיתה בו הרבה סבלנות, הרבה חיבה. הייתי אסירת־תודה. תמיד אהבתי את הרגע שבו הייתי נסגרת כליל בתוך זרועותיו, בטוחה מכל רע. גם אותו משהו סביל שבי, שהיה לו לאויב באותם שבועות – קיר של סבילות, אמר פעם – לא הפריע לי ליהנות ממנו על פי דרכי, מתנופתו ומכוחו. שמחתי להיות ליד כל החוזק הזה, להיות איך־שהוא שותפה לו. ואחר זמן מה חדל זמי להלחם אתי עלי. הסכין.

זמי בחדרי. אלוף־משנה שמואל. איש שכמעט, כמעט יכול היה להיות אבי. לא חיינו יחד חיי מותרות. יום אחד, זכור לי, חזרנו לחדר רעבים, ומצאנו רק שקית של אבקת מרק. וזנב־חבילה של מציות. בשל קלקול בפלטה החשמלית לא יכולנו להרתיח מים, והכינונו לנו את ספלי המרק ממי־ברז חמים. כמעט חמים. נזיד גרוע ופושר, מציות, ופניו החזקים, הכמעט־עליזים של זמי – ולא היה חסר לי דבר. רגעי העליזות של זמי היו נפלאים, והם באו תמיד בשעה שהיה קושי כלשהו: רוח חורפית עזה במיוחד, חדר ריק מדבר־אוכל, מטען לימודים יותר מדי גדול בבת אחת. אז נוצצות עיניו: יש אתגר.

ובימים אחרים: זמי פוקח עיניו אחרי תנומה – והן עיני קאניבל עצוב. שוב אני בשבט. זמי הכמעט־צנום, השזוף והמלוח, בעור חיה מרופט, יושב במתינות ומבשל רגלים של מישהו. אחר כך יחלק לכל השבט. בצדק. אני, בתור פלגשו, אקבל אולי נתח מן השוק.

זמי לא היה שלם. אבל לא היה שום סיכוי שבעולם שמשהו עוד ישנה אי־פעם את זמי. הוא קפא במסגרותיו. כיון שאת המסגרות הללו עשה בעצמו, את כולן, עד לאחת, נדרש להן הרבה כוח. כעבור שנים נשארו כמעט רק המסגרות. זמי היה איש הבוחר לעצמו את ההתרגשויות שלו. בנו הבכור היה על סף צבא, והייתי בטוחה שלזמי יש מסגרת מוכנה לכל מקרה גם כאן. לפעמים אני סקרנית לדעת איך היה זמי לפני שהרג אנשים – וכבר אי אפשר אפילו לשער.

ופעם נשאר זמי עד הבוקר: איש זקן. העינים היפות, הנוקבות, עצומות עתה, מוקפות קמטים עמוקים כמו קפלי קרקע, כשני לועי הרי געש. פיו וסנטרו הר טרשי שבור, מצמח צמחיה אפלה, חסרת חסד. פעם תיאר את אביו ואת אמו, ואלה נראו לי כמשהו מדור אחר לגמרי, שכבר אי אפשר לגשר על מרחק ביני לבינם, אנשים מתוך דאגרוטיפ. הם לא נראו חזקים במיוחד. גם בתצלומי ילדיו של זמי לא היה מאותו חוזק מרוכז שבו: ילדים רגילים מנומשים, משהו מפונק בפיהם.

שוב חשבתי – כדרך ששוחחתי לא פעם עם יוכה – שדור זה שגבולותיו בין זמי לביני, בערך, הוא דור שהוא כמעט־מוטציה, דור של אנשים שונים. אולי גזע שונה. כולנו תכליתיים מהורינו וכולנו איך־שהוא מבוגרים מהם. אמה של יוכה נהגה כבר מזמן כאלו היא בתה.

כשפגשה יוכה את זמי, צמחה ביניהם שנאה מידית, אחת מאותן שנאות שאין להן הסבר, אבל הן מופיעות מדי פעם בפעם בחיים, לו רק כדי להזכיר שלא הכל בשליטתו של אדם. זמי היה קורא לה בשם הגועלי “קצ’קה” – והרי יוכה היתה היפוכה הגמור של כזאת – ויוכה היתה קוראת לו “הקולונל”. אמרה לי פעם שהכירה בצבא טיפוסים כאלה, מפקדים בעלי קסם אישי, בעלי מעוף, שקשה מאד־מאד להתקרב אליהם ולהסביר להם ענין דחוף של סעד של מישהו ביחידה. וגם בזה טעתה. זמי היה מספר לי לא־פעם על בעיות אישיות של חילים ביחידתו, על חיבוטים שהיה מתחבט כשידע שיש לאיש קשיי פרנסה והוא מוכרח להעסיקו. אבל כך היה בין יוכה וזמי. אני בטוחה שהיו מוכנים גם לטפול זה על זו דברים שלא היו מעולם. הדבר גרם לי צער, ובעיקר כאשר היה זמי מתכעס, טורק את הדלת שעה שיוכה ישבה בחדר המגורים, נועל שלא לצורך בשלשה־ארבעה סיבובי מפתח מיותרים, ובא אלי מהר, כאלו החליט להפגין את בעלותו, דהרה של רצון רתום שככה עלתה לפניו, ואשר מעולם לא יכולתי להדביקו. אלה לא היו השעות הטובות עם זמי.

הטובות ביותר היו במכונית. מימי לא הכרתי נהג כמו זמי. אצל זמי היה גם הכביש בגדר אתגר, שהוא ראש־וראשון בו, עשר מעלות מעל כל השאר. סיפר לי פעם שאין בעולם כלי רכב שאינו יודע לנהוג בו. גם מטוס. גם רכבת. גם אוניה. לפעמים היה לוקח אותי לטיולים מפתיעים, סתם־כך באמצע השבוע, למקומות מרוחקים, שאין תיר ומטיל מזדמנים לשם. היינו מרוחקים עשרות קילומטרים מבני־האדם הקרובים ביותר, ובלי נשק. לכאורה צריכה הייתי לפחד. עם זמי לא ידעתי פחד מהו. הוא היה עוצר את הרכב במקום שלא חלמתי על קיומו, ויורד, ואני אחריו, בשתיקה. היה כמראה לי נחלה, נופים שהם איך־שהוא שלו. אולי היו שם גם אזורי קרבות שלו, איני יודעת. לא סיפר.

פעם בכמה זמן היה זמי מקבל התקפה של “להעמיד אותי במקומי”. היה קובע אתי פגישה, ולא מופיע, או מופיע באיחור – ואז עיניו מצטמצמות בשמץ רשעות ואינו מעלה בדעתו להתנצל. כל הדברים האלה כאבו לי ולא יכולתי לעשות נגדם כלום. לא ידעתי לשם מה נחוץ לו המשחק הזה. פעם השאיר אותי לבד בבית קפה, מחזיקה בשני כרטיסים לקונצרט שהטיל עלי לקנותם.

יוכה היתה יוצאת מגדרה למשמע הסיפורים הללו. אבל הרי אצלי היה תמיד כך. תקופות ארוכות של שפל נפשי, מרצי, שבהן לא ידעתי כלל מי אני, מה אני עושה. ובתקופות אלה יכולתי רק להקפיד בלבוש, לסרק את שערי יותר ויותר יפה, לעסוק שעות ארוכות באיפור – ולהיות נתונה למרותו של מישהו, בהכרת טובה, אבל לא בשמחה אמתית. אמרתי ליוכה שאני כנראה לעולם לא אדע יחסים אחרים. גם כניעתי לסדיזמים הקטנים העונתיים של זמי, לא היתה כניעה של אהבה. הוא היה מפגין את כוחו, ואני את תורפתי, וזה היה משחק מיותר, אף על פי כן אי אפשר היה לנו, כנראה, בלעדיו.

הרבה, הרבה פעמים הייתי יושבת ליד טלפון, שעות, ימים, להמתין לטלפון מובטח של זמי שלא בא. אחר כך תירוצים בחצי פה:

– הייתי עסוק. למדתי, שכחתי. בא מישהו.

לרוב לא תירץ.

אף על פי כן דבקתי בכוחו.

לאשתו היה קורא בשם “עקרת הבית”. היא קראה לו, כך סיפר, “בעל הבית”. היו לו שלושה בנים ובת תינוקת.

– זמי, – אמרתי פעם, – כמה חבל שאין לנו אף פעם שבת.

– שבת, זה שייך לעקרת הבית.

פעם אחת בשבוע היה בבית, בקפידה. לפעמים היה יורד גם ביום שלישי בלילה. האשה המתינה במושב הרחוק. תהיתי עליה לא פעם: ומה אם באמצע השבוע היא רוצה בו? או אפילו לתקן פקק חשמל שהתקלקל, או לשאול עצה, או לשים לפניו בעית חינוך של אחד הילדים? כנראה שהיא אשה חזקה.

תוך כדי החורף שלנו בירושלים, עיבר את אשתו עם הילד החמישי. סיפר לי על כך כמשועשע, גאה.

אני התחלחלתי. אמרתי לו שאיני רוצה לראותו יותר.

– אל תבלבלי את המוח, דליה, – אמר, ועיניו מצומצמות תחת אותם עפעפים כהים, שבורים, – האמת היא שזה בכלל לא אכפת לך. אל תשתמשי בעקרונות של אנשים אחרים.

וכשהתעקשתי, הוסיף:

– בסדר, אני מוכן ללכת, נראה כמה זמן יקח לך לראות שזו שטות. החזקתי מעמד יומיים בדיוק. אחר כך חכיתי לזמי בפתח בנין ההרצאות שלו, והוא לא אמר כלום, רק פתח את דלת המכונית: בואי לאכול, אני רעב. ואני נשבעת שלא אהבתי את זמי.

איך זה נגמר? בעצם לא נגמר. היו חילופים בחיל שלו, ומישהו דיבר אתו, והרמטכ"ל קרא לו, ובקיצור זמי ארז את ספריו ואת חולצת־הפלנל המשובצת, הרועשת, וחזר לתפקידו בצבא. ביום האחרון שלו אתי כבר נדמה היה לי שאינו שומע עם מי הוא מדבר. ראשו היה כבר בתפקיד. רק ליד הדלת הבריקו העינים הנוקבות:

– שלום דליה, בואי לבקר פעם במושב, תכירי את המשפחה.

במקום נשיקה, הכה בכתפי, ונעלם. ראיתי את צילומו כמה פעמים בעתון אחר כך. ליד הליקופטר. במרדף. בקבוצה המלווה את הרמטכ"ל. בקומנדקר. לא נראה דאוג.

אחר כך היה צייר אחד, צרפתי, שהביא אותי לאחד הבתים באבו־טור, ושם עסקו בכל: בנסיונות של חשיש, ול.ס.ד, בוידויים קבוצתיים כשכולם יושבים עירומים על הספות ועל הכורסות ועל השטיח, ולי לא היה מה לספר שיהיה מענין. אחר כך רצו להקים קבוצה של ארבעה, שכולם קשורים קשר גופני זה עם זו, וזה עם זה, בלי הגבלה, בלי הבדל. כיון שמימי לא הצלחתי להקים קשר ראוי אפילו עם אדם אחד, לא נראה לי שאוכל להיות עם עוד שלושה, מה גם שכעבור זמן קצר נראה לי הענין מלאכותי לחלוטין ומשעמם. אף אחד בקבוצה באבו־טור לא יכול היה להשתוות אלי במראה, בצבע העור, ונדמה היה לי שכמו איזולדה המגורשת מן הארמון, אני מוסרת עצמי בידי מצורעים. עזבתי. הצרפתי, שהחל באותה תקופה לנגן סקסופון, אמר לי שאני זעיר־בורגנית, ושההתרגשות האמיתית שלי ודאי תבוא רק מכסף. ואינני חושבת שצדק.

האמת היא שאז, יותר מבכל תקופה אחרת, הייתי רדופת־מוות. בכל אדם ראיתי את שלדו, בכל ראש ראיתי קרקפת. בעצם־חזה של עוף ראיתי יום אחד שלדה של מטוס מרוסק, ונבעתתי. היתה לי הרגשה ברורה וכואבת שהחיים חומקים והולכים. האורנים. השלג שירד אותה שנה. כל זה לא יחזור. מין מצוקה ומועקה שאין לה הסבר. הבינותי שיש בעולם זמן. ראיתי שאלוהים אינו מכיר אותי. גם לא זה שלי. אין לי אחיזה ממשית בעולם הברואים. אני מבינה עצמים, חפצים, ואינני מבינה בני אדם. לא ממש.

מה ייצא ממני? לפעמים שנתי נודדת בחרדה אמיתית. כל פגישתי עם החיים אינה מוצלחת. יוכה רוטנת שכל זה בגלל זמי, שיש לו כשרון להוציא מכל אדם את הגרוע ביותר שבו, להביס ולאכזב. אני יודעת שהיא מגזימה. זה לא זמי, זו אני עצמי, שכל מגעי עם העולם מגע של אכזבה. הייתי צריכה לחזור לקו־ההתחלה, להתחיל הכל מחדש, אבל איך? משהו מפחיד אותי, מחריד כמו בחלום־הסיוט שבו אני רוצחת. אלי, הסר ולו ליום אחד את המסך שביני לבין העולם, לַמדני לאהוב את הקיים.

שלג ירד, אטי וכמו עיף, והברושים עמדו נעוצים בהר הלבן כחרבות שחורות. הילכתי בחצר האוניברסיטה המושלגת. כולם כאן, זורקים כדורים של שלג אלה באלה. גם עורפי־שלי רטוב תחת הצעיף. מישהו פיזר שלג יבש על ראשי ואמר שאני נראית כמו מלאך עם הילה נוצצת. וכמובן שוב עבר איזה צַלָם אקראי וצילם אותי. הנצחה זו שמבקשים תמיד להנציח את פני. כאילו מודים הם בכך שאינם יכולים להנציח אותי־עצמי.

מתוך השלג מבצבצים מקלות ענפי פוליאנתה גזומה. היום, במקרה, היתה ירושלים קלה עלינו. קלה לכולנו. היתה איזו משובה באויר, משהו צמרי, רך, לבן, נֶשם, רֶטט, פריחה.

אבל אני, מורעלת־הזמן, יודעת: השלג ימס, שלוליות של בוץ שחור ומלוכלך יזלפו בין אבני הריצוף, יהיה רטוב וקר כמו שלי קר עכשיו תחת הצעיף. שום שמחה אינה עמוקה ואינה טהורה. מימי עוד לא התאבלתי.

נדמה לי פתאום שעד שתפרחנה שוב הפוליאנתות הללו, לא אהיה עוד באוניברסיטה. או אהיה זקנה, או יקרה משהו רע.

כוחו העצום של האין.

* * *

לאט, מבלי שהבחנתי, כמו נשיקה שמנשקים אותך בשנתך, בקצות־חלום, באתי לאהוב את אפרים.

אהבתי אפופה ריחות: ריח הקפטריה, על הקפה הגרוע שלה, ומשהו כריח־שמרים. ריח הרבה אנשים לפני אביב; ומדי פעם בפעם, במשב־רוח, ריח אורן. החלון הגדול, שאינו רתוק כראוי, נוקש ונוקש. לידי חברַי הסטודנטים, קצתם גמלוניים, קצתם עכבריים, נערות שכמה מהן נראות כסובלות מענינים שבגינקולוגיה, בחורים מחוטטי פנים, גוש פרצופים בלתי־מהוקצעים, קולות נוהקים, בלתי מלוטשים. זה שנתיים שכמעט הסכנתי עמם. לידי יוסי, פלח, מדבר לאט. דוחסים תורה, והתהליך אינו יפה, אינו אסתיטי־באמת. לפני, על הקתדרה, אפרים, פרופסור אפרים. צעיר. לשעבר בחור ישיבה. כאשר כולם הלכו לצבא הרויח הוא שנות לימוד בלתי מופרעות, בשל שיתוק ילדים ששיתק משהו ברגלו. הוא גורר את הרגל, מתקשה לעלות במדרגות המחלקה. אבל גם לולא הרויח את כל השנים האלה, הוא עילוי.

אני אומרת לעצמי את המלה: עילוי. עדנה נוראה בעצמותי. עילוי, שיקוי. יש במלה הזאת כישוף, כשם שיש כישוף באפרים כולו. השם המצחיק הזה, אפרים. ואין זה עדין הכל, שמו המלא אפרים־יוסף, כפי שאמרו לי. בא ממשפחה חרדית. אין לו פיאות, שערו הבלונדי גזוז קצר, אבל אתה מוכן להשבע עד היום שיש לו מין הד, מין צל של פיאות. בילדותו היה רץ ודאי, על פיאותיו הבלונדיות הישרות כחבלים, בסימטאות העיר, טלית־קטן מבצבץ מתחת למעילו. עודנו נע בדברו, מעט־מעט. אני אוהבת את אפרים־הילד כנכמרת.

כמה קל לצייר אותו כקריקטורה. הרי הוא מכוער כיעור מלבב, נוגע ללב. ראש־קרפדה מתרומם, משתרבב בשרשרת של תמיהות מתוך צוארון, על צואר דק, שביר כגבעול. שקיות־עור עמוקות תחת עיניו. מצח ענקי, בוטה, עגול, מצח כמו פלנטריום. ראש קופסה. סוגר היטב על המוח הזה שאין דומה לו, מוח העילוי. שפתיו אינן צבות כדרך שפתי כל אדם, כאילו פיו חסום נגד כל חושניות. ואין הפה הזה אלא מעויין מצויר על משטח הפנים. גוף גיבח כמעט. ירכים רחבות של רובץ־על־ספרים. והרגל הרחומה הזאת, בנעל הגדולה.

הוא נכנס לשיעור, אינו מרים עיניו אלינו, מחמת אותה בישנות שיושבת בו ומהרסת אותי מתוך שרשי נשמתי, מבפנים, ומתחיל לדבר, ואז הכל אור. קולו גדול ממנו פי שלושה, פי ארבעה, קול נפלא, טהור, מתוח כמו כבל מתכת של אוניה. מדבר אליו מישהו – ומיד הוא מסמיק. והעינים הנפלאות הללו, כאשר הן מתרוממות סוף סוף, והנסיך ניבט מתוך הצפרדע. כל החדר אור מרוכז. ידים לבנות, ענקיות, עכבישיות, ידי בורא עולמות המלים. את נשמתי שאיני בטוחה בקיומה אני נותנת ובלבד שתהיינה הידים הללו עלי ולו פעם אחת בלבד. אין הוא שולט בהן כל צרכן: לפעמים תוך כדי דיבור, הן מושכות לו בתנוך האוזן, או בבדל השיער הבלונדי, הגזוז כקיפוד. לפעמים משפשף את עיניו, כאילו ראה יותר מדי עולם. אם פנה אליו מישהו אז, הוא משמיע “או” מבוהל קצת, ילדותי, מין נימוס שנתבהל. בכלל הנימוס הזה שלו. “גברתי”. נדמה לי, אני משלה את עצמי, שאני באמת גברתו, במובן הישן, גברת לבו. אני אומרת: אדוני, ולבי נכמר.

אני זוכרת את הרגע המדויק שבו התחילו געגועי אליו. הוא דיבר על יגר־שהדותא, וההיגוי הצלול במלה “יגר” חישמל פתאום את כולנו. יגר־רר. המלה היחידה הזאת דיברה על אפרים אחר, לא זה הצנוע, המשפיל מבט, אלא אפרים שרעָבים נמריים מחלחלים בו. וכן, שאני רוצה אותו. ככה, פתאום, מרגע לרגע. אני רוצה להיות כלולה ברעב שלו. ברגע שלו. בחלום שלו. בחייו. שיכיל אותי. אתמול עוד לא. היום כן. עובדה מדהימה.

אלו יכולתי לחיות את חייו, אפילו בשייטל, אם ירצה. אגלח ראשי למענו, ובשמחה. לידו הכל אפשרי, הכל רצוי. אפשר, אפשר להשתנות. תלוי בעבור מה. כל אותם הדברים שעד היום היו מעבר־לי, אתו נעשו אפשריים. אם רק ירצה בי. האם הוא שלם עם אשתו, או עם אלהיו? מי אלהיו בכלל? והיש הבדל? שתי בנות תאומות לו בבית, שעוד לא מלאה להן שנה, ואשתו, אומרים, עולה חדשה, ממשפחת עשירים, אבל למודת סבל. סתמו ולא פרשו. באה עם משפחתה, פרש כנפו עליה. עצם הביטוי משגע אותי בסערה של קנאה. מה עשתה למענו שזכתה בו? איני יודעת. עולי אפילו שדכן היה זה ששידך אותם. אני מוכנה להניח לרגליו את הכל. את כל עברי שאינני גאה בו בשום אופן, שיעשה בו סדר. הוא ודאי ידע לעשות סדר. את כל גורלותי אדוני. ואלך אחריך. יחפה.

יוכה קרה לו “הזצוק’ל שלך”. קשה היה לה להאמין בהתחלה. צדיק, משמע. היא אומרת שכדאי לי לחכות עד שיזקין, כי אז לא יוכל לעמוד בפיתוי שהוא כל כך רצוי. רק בגיל צעיר לא אכפת לאדם שרוצים אותו. אמרתי לה שאני בטוחה שהיא היתה מוצאת חן בעיניו, והיא אמרה: “בממדים שלי? בתור מה, בתור אתגר אלפיניסטי?” ואחר כך, ממצמצת בעיניה בהומור סלחני, היא מצטטת לי את נאזים חיכמאת:

"אם בידך ידי נוגעת,

מיד נופל אני מת על הבטון".

די שהיא אומרת זאת, וכבר עיני מלאות דמעות.

העדנה הנוראה הזאת.

משהו חמוּר ועצוב בצורה בה הוא מלמד אותנו ענינים שבמקרא. אני יודעת מבלי שאמרו לי: הרבה ממה שלמד בנעוריו, כבר נתרוקן בו מכל תוכן. הוא מלמד משאריות של להט, שאריות של תיאבון ישן. לעומתו, אנחנו השבט שלא שמע עדיין את הנבואה. לא ידע את המלכות הגדולה. והוא כבר גמר.

אני יושבת עתה תמיד בשורה הראשונה, במקום בו שמש אביב זורעת אור על שערי. אני לובשת לבן, הרבה מאד לבן. בבוקר אני רואה את פני בראי, ומודה להן: לא הכזיבו. ולאט, לאט, כל כך לאט עד שמתפוגג בי משהו, קירות שלמים נופלים בתוכי, ערים נהרסות, – לאט מתחילות עיניו של אפרים להתרומם אלי.

ביציאה מן הספריה לספרי־עזר יש מלתחה, ואליה נכנסים במין מסדרון קטן חשוך. אותו יום היה חשוך עוד יותר. נורה נשרפה בתקרתו. המלתחן היה עסוק בפנים. עברתי לי המסדרון, ולפתע ראיתי את אפרים. ודאי הלך לקחת את מעילו השחור, הכבד. תמיד הוא עטוף. גם בקיץ, כאשר הוא לובש סוף־סוף חולצה לבנה, עדיין הוא נראה עטוף. ותמיד מעיל של חליפה בידו, אחוז ולחוץ חזק כאפודה של ילד שאמו אמרה לו להחזיק חזק ולא לאבד.

נכנסתי לשם. הוא ראה אותי, הרים יד, ספק לברכה, ספק כמי שמתגונן (האמנם היה המלמד בחדר חובט בראשו?) – אחר כך אמר משהו חלש, כגון “אה, שלום”. אני שתקתי. עמדתי קרוב מאד אליו במסדרון החשוך, הקטן. ידעתי שהאור הבא מתוך המלתחה נופל על שערי, ועושה אותו ודאי זהוב לגמרי. עכשיו, אמרתי לעצמי, וראשי סחרחר, עכשיו. התקרבתי מאד. כמעט נגעתי בו. הוא היה חיור, חיורון מוזר, לא כאלו אזל ממנו הסומק, אלא כאילו נתלהט מבפנים במשהו זרחני חזק. פניו דמו לכבשן. שתי ידיו התרוממו רגע לקראתי – ומישהו קרא בחוץ, סמו למסדרון “סילביה, יש לך אסימונים?” – והידים מתו.

הוא נפנה והלך.

עמדתי שם כאילו בעטו בי. חשבתי שאם אדבר עכשיו, יחזור אלי ודאי קולי, לבן, בלתי מוכר, מכל הקירות. לא הבינותי שום דבר. גם לא את המלתחן שחזר בינתים וניצב בכניסה. הרגשתי מרומה, מיותמת משתי ידים אלה שהיו חייבות לגעת בי ולא נגעו. ברגע אחד של חולשה עלה בדעתי שאולי, איך־שהוא אני משלמת באפרים בעד מנשה. זה שהתאבד בבית הספר. אבל הרגע עבר.

לא ישנתי. כתבתי לו ארבעה מכתבים, ואף אחד לא שלחתי. מעולם לא ידעתי לכתוב יפה, ומפניו התבישתי. נדמה היה לי שכל מילה הנכתבת אליו צריכה להיות מלוטשת, בוהקת כגביש. בסופו של דבר שלחתי פתק יבש למדי: שעלי לשוחח אתו, ואני מבקשת שיבוא לביתי, אם אפשר באחד מימי שלישי.

כששלחתי את הפתק שלי, הייתי כלאחר שטף־דם. הכל אזל ממני. האומץ היה יותר מדי גדול, אבל היה זה אומץ מוכרח. ידעתי שלא אתחיה אלא בקרבתו. בשעור שאחר כך הוא לא אמר דבר, ואיך־שהוא הייתי אסירת־תודה. אל נמהר, – חשבתי – לאט, לאט, אהיה־נא בקרבתך עוד מעט, אשמע את קולך מבלי שיקרה דבר חמוּר, לפני ההפלגה הקשה הזאת, אעברה־נא בארצך צעד־צעד, ולא אקח ממך כלום, אפילו לא שרוך נעל. האם הבהלתי אותך, ידידי? אני אהיה שקטה כפרח חי בידך. אפילו יד לא ארים, אם היד מטילה עליך אימה. אהיה פחות מענן, פחות מרוח ריחנית. רכה ושקטה. כחומר בידך, אדוני. פרוס עלי סוכת שלומך. כנף בגדך. מה אכפת לך.

בערב אמרתי ליוכה:

– כי מה אני אלא דרך אנשים אחרים.

– אמרתי לך. גם אני.

– את פחות. יש לך יותר משל עצמך.

– תתפלאי.

– לא, לא, אני יודעת. ודרכו אני הכל. הוא היחיד שיכול לעמוד ביני לבין עולם. אין לי מלים להסביר, יוכה. הוא כמו עיר גדולה ויפה שהיא העיר שלי. שאני חיבת לגור בה.

– פומבדיתא, את נורא מאוהבת בזצוק’ל הזה, אבל למה זה מוכרח להיות איש נשוי?

– אם הוא נשוי, זה עסקו הפרטי.

– ולא עסקך?

– יוכה, רדי ממני. הלא גם את. ולפני זמן לא רב.

– נכון. גם אני. אני מדברת שטויות, דליה, אבל אין לי דברי שירה להגיד. אני לא מאוהבת. כרגע, אני רק מגהצת סדינים בתחת.

– את לא מתארת לך, יוכה. את לא מתארת לך אפילו.

מה שיוכה תיארה, כדרכה הסרקסטית הרגילה כל־אימת שהיא מרוגשת, כגהוץ סדינים, היתה פרשה חדשה בינה לבין רפואן צעיר, בעל ראש־חרצית, שמו אריה. יוכה הודתה שעד לפני זמן קצר פחדה להפגיש אותו אתי.

– יוכה. הרי לא הייתי עושה כלום.

– אני יודעת, אבל את לא צריכה לעשות כלום, בדרך כלל. מספיק שאת נכנסת לחדר.

אחר כך, איך־שהוא אחזה את השור בקרניו, כפי שאמרה לי בליווי תנועה מזרחית, והפגישה את שנינו בחדר־המגורים שבאמצע. לא התלהבתי ממנו. כיסי מרה ותריסריונים מסובכים לא ענינו אותי מעולם. ואריה סיכם בפני יוכה:

– בחורה במצב תזונתי טוב, מערכת הורמונלית תקינה, בלי מימצא מיוחד.

יוכה צחקה עד דמעות. הסתבר שגם את אפרים הוא מכיר.

– את יודעת איך הוא מכנה אותו? סְפּירוֹכֶטָה פּאלִידָה.

גם אריה וגם יוכה לא דברו בטבעיות גמורה, אלא בנקודות של עקשנות של אנשים שיש ביניהם גם מתח אירוטי, שאינם מודים בו כל צרכו, וגם חשד הדדי עמוק. התוכחו בלי הרף. כל אחד מהם היה יבש מכפי שהנו בדרך כלל, עיקש, שומר עמדתו. נדמה היה לי שהם משחקים תפקידים. פחדו להיות חביבים.

– אני יודעת, – אמרה לי יוכה. – קשה לי להפיג את זה. יתכון שצומח משהו חשוב.

ומיד גחנה ונשקה לי, מהר, סמוקה.

– יתכן שהכל יסתדר לשתינו, דליה.

פתאום, בשבוע שאחר כך, בשעור, הוא נכנס, הסתכל עלי ישר, בעינים מאופקות, ואמר בקול רם, בפני כל הכתה:

– גברתי, יהי כדבריך. ביום שלישי בשבוע הבא.

והתחיל בשעור.

בלילה שלפני כן לא יכולתי לישון. בשתים העירותי את יוכה לשאול אם יש לה כדור־שינה. גם לה לא היה, אבל החליטה שלאריה ודאי יש. חדרו לא היה רחוק משם. לבשה מעיל על הפיג’מה, הלבישה בגערות קטנות גם אותי, והלכנו לחדרו של אריה. היה מצחיק ואיך־שהוא הולם את הכביש הראשי בפיג’מות, כאילו מצב חירום. הכל היה שלא כרגיל אותו לילה. יוכה שרקה חרש, ומיד התרומם התריס, וראש־החרצית הפרוע שלו נשלף משם. עלתה אליו, חזרה עם שני כדורים, ואמרה לי שבהזדמנות היא נשארת שם לישון. עד כה לא בילו לילה שלם ביחד. אחר כך סיפרה לי שהלילה הזה היה מכריע לשניהם. בא אימון של פתע. בהיסח־הדעת עברו ממעמד ארעי למעמד של אוהבים.

קמתי בבוקר רע. השפעת הכדור טרם פגה. לקראת הצהרים נעשה גרוע עוד יותר. הצפיה לשעה אחת וחצי, השעה שבה צריך היה לבוא אלי, בילתה אותי, חשתי שאני מזקינה עם כל רגע שעובר. אסור היה לי להמתין, והרי אני רעה כל כך בהמתנות. כל רגע של צפיה הוא הרס בבשר החי.

אחר־כך לא היו הפתעות: באחת־וחצי בדיוק נשמעו הצעדים האלה במדרגות, צעדי הרגל הדוויה, הנגררת, וצלצול חד בדלת. משום־מה שכחתי שיהיה צלצול, ונבעתתי. הייתי נדכאת וחסומה כולי ממתח הצפיה. עיניו האוריות על הסף.

– חד נעים יש לך, – אמר בנימוס, כדרכו.

הלך אתי למטבח הקטן שעה שעשיתי קפה, מדבר דברי־נועם. חזרנו לחדר. שתינו. אני לא יכולתי לשתות, וגם הוא, אחרי גמיעה אחת, הניח לספל.

– את רואה, – אמר, – זה נעים. נעים מאד לשתות ככה קפה, מחוץ לשגרה.

ובכן הוא כאן. בחדרי. על הכורסה שלי. המרחק נסגר, ואין לי עוד אל מה או אל מי להתגעגע. הכל כאן, אצלי, כל מה שרציתי. ואני כמעט רוצה שילך לו, שאוכל לחזור ולאהוב אותו מרחוק. כמעט. המבוכה מקשיחה את קולי, כתמיד.

– ואפילו אם זה נעים, אז אנחנו לא חרבון?

מילה ילדותית כזאת. הוא חיך.

– למה את חושבת שאנחנו חרבון? – והדגיש “חרבון” במרכאות. ספק אם השתמש במלה זו פעמיים בחייו.

– כי מאסת בי.

הפעם מילה ארכאית כל כך. איך אני מדברת? נשטפתי שטפון של בושה. הפניתי ראשי אל הארון הסמוך, חטפתי מטפחת ראש שלי שהיתה מונחת עליו, וכסיתי בה את ראשי ואת פני. חשתי כאילו אני יותר מדי גלויה לכל. גלויה ומפורזת כליל. פחדתי להסתובב. מבט יכול היה להכאיב לי.

– לא מאסתי בך, – אמר אפרים בשקט. שם ידו על כתפי והפך אותי אליו. רעדתי כמי שמובל לגרדום. אפרים הרים לאט את המטפחת מעל פני. והרי נמוך היה ממני כבחצי ראש. מתחת לעפעפים עצומות־למחצה ראיתי את נהרת הפליאה על פניו, שקרבו אלי. רגע שקט ולבן, חופה גדולה מאד, מצנח גדול נפתח בטוח וטוב מעל ראשי, ואני מרחפת. אם אשים כפי על פניו, האם תחוש הכף בעור המתכרכם בחיוך? המותר לי לגעת בשיער־הקיפוד הזה? כבר מותר?

טעם השיער הבהיר, החזק, על פי. מי לימדך את הזהירות הזאת, את הגהינום במרחב ליד פיך, שטח־העונשין שלי?

אני זוכרת משהו כעין גיפוף, פחות מנשיקה, כאלו צפור חבטה בכנפה בפי. אפרים נשק את ידי ויצא, ואני לא קראתי אחריו: חכה, למען השם, חכה. משהו במגע עורו לא היה מדויק לי, לא היה צפוי, כאלו קריר יותר משצפיתי, או אולי לא צפיתי, אחר. הבינותי שיש להאיט עוד.

כמה אטית דרכו של אפרים. אבל כמה בטוחה. באטיות הזאת אני נהרסת, אבל בבטחונה מתחיל להבנות בי משהו חדש. זהות חדשה. לו ניתן לי לקבוע את קצב הדברים, כבר מזמן הייתי עוברת בארצו כמו תיירת, כבר היה הכל אחרי. אבל אצל אפרים אין, כנראה, תיירות.

לפעמים אני מתפתה. פעם בשבוע הוא נמצא בבאר־שבע, העיר שלי, יש לו שם הרצאות במכון הערב האוניברסיטאי, ואני יכולה למצוא באיזה מלון הוא מתאכסן. לפעמים עולים בי יצרי ההרס: עכשיו, עכשיו, וברשעות, ובעיוורון. ונניח שאסע לשם, הרי עיר הולדתי היא, מלכותי שלי, ונניח שאירשם באותו מלון, וימצאני בחדרו – האם יגרש אותי? – ואני יודעת שיהיה זה מעשה אימים. כמו להתעלל בילד.

אותו ערב הלכתי ברחוב, מכונפת, כאשר הבחנתי בקבצן. שלפתי עשר לירות ונתתי לו. אני, ששנאתי כל עני, כל חיגר ופיסח, כל מה שאינו יפה כמוני. גלש בי משהו.

זכרתי בוקר אחד במושב. הגשמים הקמצניים לא נפקחו זמן רב, ואת החלקה המזרחית השקו מהבוקר בממטרות. קמתי מוקדם לחזות בפטרוזיליה שלי. החלקה המושקית היתה ביני ובין השמש, ועמדה זוהרת, משטח ענק כמו סדין לבן. הממטרות היו מכונפות: כנף לבנה רוטטת מימין, כנף לבנה רוטטת משמאל. היפוכפוכן היה מהיר כל כך שנראו כעומדות, שורה של יונים לבנות, רגע לפני היעף. הצמחיה הנמוכה הפכה להיות פרוּדות של מים, מיליוני שמשות קטנות של מים, והירוק כבר לא היה ירוק אלא רווי ערפל, כסוף, עטוי, מעורפל, כחרבות מתהפכות, בוהק, מסנוור. לו אפשר היה להשאיר את הכל כך. את השמש במושב דום.

ככל מי שהאהבה באה לו במאוחר, אהבתי את הכל עד כלות הכוחות. ולהפתעתי המרובה, בערב נתקפתי בולמוס של פיהוק. פיהקתי ופיהקתי בלי הרף, כמי שמשתחרר ומשתחרר ומשתחרר.

למחרת חזרה המציאות במקצת. היתה שוב רוח קרה, ועתונים מצוירים התעופפו ברחוב כמו תרנגולות שנתבהלו. היה שעור של אפרים, הוא לא הביט בי כלל, מתוך איזו גהות גברית, גסה כלשהו. חרקתי שן וקָבלתי עלי. עוד יום עבר, ועוד יום, ולא היה סימן מאפרים. בשעורים היו פניו קפואים. לא הביט לעברי. בתוכי התהפכו תהפוכות של גאות ושפל, לא ידעתי באיזו עונת־שנה אני שרויה. הכל נתערב יחד.

טלפנתי אליו. הוא נשמע שמח על יוזמתי. שוחח אתי שעה ארוכה. למחרת טלפנתי שוב. הבחנתי שבטלפון הוא מוכן לדבר הרבה. כל עוד אין הוא עומד לידי, אין הסכנה שבינינו מוחשית. משמע שהוא מכיר בה. או אולי אין בו אלא הד רחוק של רצוני שלי?

יוכה תפסה אותי פעם ליד טלפון, ולא היתה מאושרת.

– דליה, את ילדה ולא יודעת, הטלפון יותר מסוכן מאפריקה בלילה, זה טורף, הניחי לטלפון, למען השם. מה שאיננו לידך, בתחום מגע יד, איננו קים, את מכניסה את עצמך לעולם של אילוזיה. תיטרפי בזה. אַת לא יודעת איזו מלכודת זו. נדמה לך שכל כך קל. זה פשוט, מידי, כבר־כבר את שומעת את קולו של האיש. לו היית צריכה ללכת אליו, לעבור כבישים, להתלבש, להסס, לדאוג לתסרוקת, זה אחרת. וככה, במחי יד, קפריזה אחת, ונדמה לך שהוא כבר על ידך. והוא לא על ידך אף פעם, הרי זה כל הענין. כל הדברים המידיים יש בהם איזה שקר.

– יוכה, אין לי דבר אחר.

– אז סימן שאין לך, וזהו. דליה, את יכולה להתאפק ולא לטלפן?

– עוד רק פעם אחת. מחר. אני צריכה לענות לו בענין תקציר אחד שהוא שאל אותי. עוד פעם אחת, מה יש.

זו לא היתה פעם אחת, כמובן. השיחה הפכה להיות שיחה יומית. פני נתקשו והלכו. לא נהניתי מהקשר הזה, ואחר לא היה לי. הרגשתי שאיני יכולה להזמינו עוד. הוא לא יבוא. השאלות הישנות, הקטומות עמדו בחדר, – ריהוט מוזר, מיושן, שכמעט חדל להיות חשוב, חדל להיות מובן־מאליו. לא נגבתי אבק. בקושי הרימותי תריס. לא יכולתי לשאת אור חזק.

ובשעות אחרות הייתי נטרפת תקוה, בשל קולו שהנמיך פתאום בטלפון, בשל מילת חיבה שהתחילה ונעצרה באמצע. סיפר לי פעם, בטלפון, שאין הוא רוצה בשום פנים לנהוג במכונית. אין הוא יכול לשכוח שבכך הופך הוא את הרכב ואת עצמו לכלי משחית.

– כל כך אתה פוחד להשחית?

– מי כמוך יודע, דליה.

אחרי שיחה כזאת, לבי הולם שעה ארוכה. המשמעות חוזרת.

תוך כדי הקשר הטלפוני המוזר הזה, ראיתי פעם את אשתו, שבאה לאספו במכונית. היא כמובן, נוהגת. אשה קטנה, קצרת־ירך, לבושה מעיל עור חום יקר, חתימת שפם קלה על שפתה העליונה, ואין לדעת אם המטפחת היקרה שהיא לובשת נועדה לכיסוי מפני רוח, או שהיא ענין שבדת. פנים פקחיים יתר על המידה, פני קוף בעל־עסקים. אשה קרצנית. נגעה בכתפו בבעלתנות דוחה, שלטת, שרק נשים קטנות קומה מסוגלות לה. לא זע. אולי בכלל אינו אוהב שנוגעים בו. לא יכולתי ללמוד דבר ממבע פניו במרחק.

אני חיה במנזר הבהוי סביב טלפון. זה פולחני, זו תפילתי. אבל האם כך ישתנו חיי?

הלכתי להבחן אצל אפרים. היתה בחינה קצרה וענינית. כתום הבחינה קמתי ושאלתי:

– אתה לא תבוא אלי יותר?

הליט פניו בידיו.

– אני אבוא.

לא היתה בי שמחה. חשתי כנתונה בעיצומה של מלחמה, ולא היה לי ברור כלל וכלל שאנצח בה. מה צריכות להגיד נשים שאינן יפות כמוך, אמרה יוכה. לולא היית יפהפיה כזאת, לא היית מגיעה אפילו עד כאן עם הזצוק’ל הזה. אבל אני אינני נהנית מיופיי בימים אלה. הוא נשק, אולי נשק חשוב, אבל לא יותר. איך־שהוא נדמה לי שבכל היחסים עם אפרים יש כאן איזה מאבק בדיני נפשות. לא אתפלא אם הכוכבים ממסילותם יתערבו, אם יפלו אבנים משמים, אם הזמן יתקצר והימים יהיו בני שעתים, שלוש, אם יתוסף ירח שני לכדור הארץ. אני תשושה ממאבק שכולו שלי – אבל יש בו גם יסודות אחרים. כאלו נגעתי במקום קרוב מאד לשאלות חשובות. לסדרי עולם.

אם יהיה לי אפרים, אחיה לנצח.

אפרים לא קבע מועד לבואו. תשושה, מיובשת, ישבתי בבית אחרי הלימודים ולא ירדתי אפילו לקנות מצרכי מזון, פן אחמיץ את ביקורו.

בוקר אחד הלכתי לאוניברסיטה, בכביש המוליך אל השער, כאשר ראיתי לפתע את אשתו של אפרים עומדת בצד הדרך. קבוצת סטודנטים עברה על פניה. היא נראתה כממתינה. ברגע הראשון אפילו שמחתי: היה היתה משהו השייך לו. וזה היה הדבר שאחר כך בייש אותי יותר מכל: התמימות הזאת שלי, התרוממות הרוח הרגעית לקראתה.

– את דליה? – שאלה, עומדת מולי, קוף בעל־עסקים שברגע זה הוא מוטרד וחיור. בידה היה תיק.

– אני דליה. מה שלומך?

בהפתעה, בהלם רע, שדרך אותי בבעתה קיצונית, שלפה משהו מהתיק, וחשתי שמחצית פני ועיני השמאלית מוצפים נוזל. ידי התרוממה. פקעת של בחילה מידית, כטעם מתכת חלודה, עמדה בגרוני. לא חשתי כל כאב, אבל אי אפשר לתאר את הבהלה. נדמה היה לי כאלו המון צופרי אזעקה מריעים בבת אחת בתוך ראשי, הלמות מהירה מאד, ברזלית, רעה. כל איברי נזעקו יחד בלי קול.

– הפעם אלה רק מים, – שמעתי אותה אומרת. היה לה היגוי זר, אולי הונגרי, קול קשה, יהיר. היא היתה חיורת ומבוהלת בעצמה. – בפעם הבאה זה יהיה משהו אחר.

והלכה משם מהר לעבר המכונית שלה, תיקה מתנדנד על כתפה.

לא הלכתי ללימודים. חזרתי לדירה בהיסטריה. נדמה היה לי שבאמת כואבים פני, כמחומצה. רעדתי כעלה נידף. הבהלה, שבאה כשטפון, החלה נוטשת אותי גלים־גלים. וכל גל מרטיט. שפשפתי את פני כל כך, עד שנתכסו באמת כתמים אדומים. לא ידעתי איך להירגע.

יוכה חזרה לפנות ערב ושמעה את אשר קרה. נתרשמה.

– אשה חכמה, – אמרה, – בעד מים אי אפשר לעשות לה כלום. כל הכבוד.

– יוכה, אבל תראי איך הוא בגד! תראי!

– וכי חשבת אי־פעם שהוא גבר חזק? נבהל וסיפר לאשתו, שתחלץ אותו.

התיפחתי. כל כך הרבה, עד שיוכה קראה לאריה. אריה הזריק לי משהו, השקה אותי משהו, איני זוכרת. לכל היה טעם של אפר. לא חדלתי מלרחוץ את פני מן המים המאררים האלה, עד שבאמת הופיעו עליהם פצעים. לאט, ברעידה, ביבובים, נרדמתי. ראיתי עוד את אריה נכנס ובודק את אישוני. אבל כבר לא הרגשתי כלום.

שכבתי ארבעה, חמישה ימים. הייתי ריקה כאחרי מחלה קשה. יוכה היתה מנסה להאכילני בכפית, לפי הוראותיו של אריה, ולפי לבה שלה. כשהתחלתי לקום מעט, סיפרה לי שהיא ואריה החליטו להתחתן. תחילה לא תפסתי את המשמעות, ורק אחרי שיצאה מן החדר, עלה בדעתי שהם ודאי ירצו עכשיו את כל הדירה לרשותם. וגם זו בגידה.

יוצא שהגיעה השעה לעזוב את ירושלים.

* * *

אני אורזת. חפצים שהיו שלי כאן, בבית הזה, בעיר הזאת, בלי ספק יאבדו טעמם בתל־אביב. וולטיר הישן־נושן יהיה שם סתם סמרטוט. אגרטל הקרמיקה הארמנית מבית היוצר בכביש יריחו ייראה בכל דירה תל־אביבית כמו סיר ישן. הייתי נותנת הכל ליוכה, אבל זו כמעט שאין למצאה בבית בזמן האחרון. ולמען האמת, קשה לי לדבר אתה, דבוקה היא לאריה כמו חיית־הגביים של שיקספיר, ואני סולדת מהסומק ומהעינים האדומות המתמכרות. הכל בשר. והכל בגד בי.

לא הגעתי רחוק באוניברסיטה. אני יודעת. והרי אינני טפשה. אבל משהו חסר. איזו מהירות, איזו בקיאות בהקפת דבר שלם. אני מסדרת את ידיעותי בראש, אחת לאחת, ורואה שזה לא מספיק. תמיד אני מופתעת בשמעי את שאלותיהם של תלמידים אחרים, של המבריקים שבהם: מנין הם יודעים כל כך הרבה? לעומתם, אני שרויה עדין במצב של תום. אני אורזת לאט. כדורי הארגעה שאריה נתן לי נוסכים לאות באברי. אבל גם אלה אינם יכולים לחסות עלי מפני האכזבה. אני סגורה באכזבה כמו בתחתיתו של ערוץ סלעי צר מאד־מאד, יבש, שאיני יכולה לטפס ולצאת ממנו. או אולי זו תחתית באר. נזרקתי לשם, ואין חבל. שפתי יבשות כל היום, יבשות ומבוקעות. אני צמאה. מסוממת וצמאה.

אם כן, שוב תל־אביב, השטוחה, המכוערת, הקלושה, הרועשת, שרק בה אני יכולה משום־מה לנשום לרווחה. אני הולכת ברחובות ובולעת אותה. את צל העצים בשדרות חן. את רחוב שלמה המלך, שיש בו איזה תום, שהוא לי תמיד מעין מחוז־ילדות, אף כי לא גרתי בו מעולם. את הלכלוך מאחורי בתי הקפה של דיזנגוף, את הפחים המלאים סלט־מיונית צהוב ומוגלתי ליד אולמות החתונה מוקדם בבקר. את כל האנשים הדוחפים באלנבי. את נהמות החצוצרה הבאות ממרתפי החזרות של היכל התרבות. את השכונות החדשות, הקלושות, אותם בתים אחידים שאין להם עדין אופי, אותם רחובות לבנים וריקים שבין ז’בוטינסקי לגשר הירקון. מי גר בהם? המון שמות משפחה. את דוחק החניה של מאפו, שבתיו הישנים נסוגים כל שנה יותר מפני התנועה התוקפנית, ואת הטילת המלוכלכת, ואת החול חסר התקווה, חסר הצבע, של גינת גורדון, הדומה לכלוב בטון, ובה כמה אמהות מחפשות צל לעגלות. וכל חלונות הראוה, המוני עקודים, נקודים וברודים. והשמש. והנשים המכוערות, עבות הרגלים, עם הסלים בנחלת בנימין. והקיוסקים. והגינות הללו, העשויות בחצי־לב, לא גינות של ממש, גדר חיה מאובקת, פיסה של דשא זנוח, קקטוס או שניים. הים המבצבץ פה ושם מבעד לבטון שלפעמים, לפני שקיעה, מציף נגהו את החוף אור לבנבן רחוק, כשהשמים מעוננים ואין רואים שמש, אלא להט לבן רדוד. אני אוהבת את רגעי הגשם של תל־אביב ואת הרגעים הראשונים שאחר כך, כשגדרות־החי רחוצות בפעם הראשונה, והאויר מתנקה, ושומעים את נהם הים עד בן־יהודה. אני אוהבת ללכת ברחובות השטוחים, השטוחים, בין השיחים והמלט והשטיחים הנטפחים במרפסות בידי עוזרות הבית.

אני אוהבת ללבוש שמלה צבעונית, להיות צבעונית בתל־אביב. בין אנשים צבעוניים. בין חפצים צבעוניים בחלונות הראוה.

לא הייתי מילדיה של ירושלים, מן השייכים לה. אני יודעת. העליות, הירידות, לא בשבילי נוצרו. אני אשה של מישור.

למזלי, עוד לפני גמר תיכון, למדתי מכונת כתיבה, סתם כך. מהר מאד השגתי עבודה: לרכז משרד של עורכי־דין. כרגיל, לא היתה לי תחרות: שתי המועמדות האחרות היו נמוכות, מהירות חיוך, שערן גזוז ומנופח, ולעסו מסטיק.

זמן־מה חייתי חיים כפולים. בבוקר הייתי הולכת לעבודה, כרגיל, מקבלת את הלקוחות, אוכלת, עוסקת בעבודות המשרד, חוזרת באוטובוס הביתה. להורי לא היתה ברירה אלא לתת לי דירה אחת מאלה השיכות להם, דירת־גג זעירה של חדר ושירותים ומטבח קטן, ובה הייתי לבדי. בבית, אחרי אמבטיה ממושכת, בקצף־סבון, בריחות אורן ובשמן, הייתי מטפלת בעצמי, מושחת, מחליקה, מהקצעת, מרפקים, ברכים, כל מקום שיש לטפל בו. עושה את צפרני ולובשת חלוק ארוך. שערי היה מקיף את פני כמו ענן נקי. החדר היה לפעמים מוזנח, בגדים היו מוטלים בו ברישול, כי לא היה לי כוח לסדרם, אבל אני־עצמי הייתי מטופלת. ואז הייתי שולפת מן המגרה את היומן – ובו היה מתחיל החלק השני של היום.

ביומן תיארתי את אפרים, שהוא בעלי, ואת שני הילדים שלנו, הבן והבת, מה עשו אותו יום ומה אמר אפרים, לאן אנחנו הולכים בערב. שלש מחברות עבות, משובצות, כמחברות של רואה־חשבון, נתמלאו בכתב־ידי שהוא קטן ופניני ואינו משאיר הרבה שולים, כלומר שכתבתי הרבה. לעתים הייתי מתארת את הלילות שלנו. אבל זה לא היה העיקר. כתבתי וכתבתי.

אינני יודעת אם כל הכתיבות הללו שלי השפיעו על חייו. קשה לתאר שכל כך הרבה עוצמה אין לה תוצאות בכלל. אחרי קטע מפורט, ארוך, הייתי שוכבת על הספה בחדרי, עיפה וסחוטה, כאלו קרו הדברים באמת, דמיוני מלוהט, ולא הייתי זקוקה לא לקולנוע ולא לחברת בני־אדם. הקשים ביותר היו דוקא הפרטים הקטנים שבעולם האחר שלי: נעליו ליד נעלי למרגלות המיטה, מברשת השינים שלו בחדר האמבטיה. כמעט דימיתי שאני יכולה ליצור אותם באמת. רק עוד קצת־קצת מאמץ.

אם עוד הייתי פוגשת פעם את אפרים שבירושלים, אפרים־יוסף הצנוע, מן האוניברסיטה, את הזצוק’ל כמאמרה של יוכה, אולי לא הייתי מכירה אותו. ואולי כן. פעם אחת, ביום גשם, בפינת רחוב, נדמה היה לי שראיתי דמות הדומה לו, איש כפוף וצנום, במעיל שחור גדול, צולע בנעל גבוהה של נכים, נושא מטריה גדולה, וחומק מפני הגשם. רצתי אחריו כמה רחובות, וזה לא היה הוא. כל בית־החזה שלי נמלא לב, לב ענק פועם ואיום, כמו פיל בתוכי, שעד פי הגיע, עד חנק, האפיל על עיני. האיש נעלם ולבי חזר ונתקטן במשך דקות אחדות. לא יכולתי לכתוב ביומן אותו ערב.

לאט, תוך חודשים רבים, אולי אפילו שנה תמימה, נסתיים גם מעשה־היומן שלי. לא יכולתי עוד לקרוא את התיאורים שכתבתי. כל זה נגמר. כעבור כמה חודשים הבאתי את היומן אל מו"ל אחד, והוא יעץ לי לגנוז אותו. אולי מוטב כך. אף כי חבל שלא אהיה סופרת בעודי צעירה. נותרה עיפות נוראה, מאכלת, עייפות של גוף ונפש. התחלתי חשה מיחושים בבטן, ולא היה לי מרץ ללכת אל רופא, עד שבוקר אחד, כואבת ודואבת לא יכולתי עוד לנסוע לעבודה, וקבעתי תור במרפאה. שלחו אותי לכמה ימי בדיקות. נמצא שיש לי מה שקרוי קוליטיס. ריפוי ממושך, ממושך, סיכוי קלוש. מסכנה, אמרו אנשים, כל הדיאטה הזאת. אבל אני התחלתי דווקא לאהוב את האוכל שהותר לי. הוא היה איך־שהוא אוכל מנחם. הלחם הרך, הטבול בביצה רכה, היה מביאני לתחושה של אושר, ביתי, טוב. מרק העוף הטיב עמי, וכן כל הדיסות, הפודינגים, החלב. הייתי מסוגלת לאכול דוודים שלמים של דיסת גזר מתוק. תוך זמן קצר לא יכולתי עוד לשאת את ריחו של אוכל חריף ומתובל ומטוגן שזללו הכל במיזללות שברחוב, לפי אופנת תל־אביב. אהבתי גם את המשטר שנקבע לי: ההליכה המוקדמת למיטה, כדורי ההרגעה הללו, כל המסיע לשלוה, לשינה. קצרת־רוח הייתי לישון. המיטה הנקיה הרכה, הסדינים המוחלפים לעתים קרובות מאד – דבר מותרות שהרשיתי לעצמי – האור הרך, אור הלילה, שהייתי משאירה בחדר, ושהיה משַוה לכל אשר בו הילה אדמדמה – בכל אלה היה לי טוב. הכר היה שד לבן גדול, שאפשר היה לצנוח עליו, ועם התנומה היה לים גדול, רוגע, לבן, אוקינוס נע בתנועה קלה, בלתי מורגשת, מלטף עורי. בשנתי עמדו בחדר מים גדולים, מיסתוריים, רכים.

* * *

אחר כך הכרתי את דודתי.

אין היא דודתי ממש, אלא קרובה רחוקה. לא ידעתי שיש לי קרובה כזאת. הכרתיה במשרד עורכי־הדין, כשבאה לסדר ענין כלשהו שהיה קשור בגלריה שלה. היתה לה גלריה לאמנות. מצאה חן בעיני מיד עם הכנסה: אשה בגיל העמידה, בלונדית־קפדנית, שרירית, סרוקה כלפי מעלה, בחליפה יפה מאד, בהילוך נמרץ. אשה קשה, מנהלת. אני אוהבת נשים כאלה. יש בהן משהו נקי, משהו המרחיק מעליו כל לכלוך וסיבוך במחי־יד. ובלי גסות־הלואי של גברים.

אחרי ביקור אחד או שניים במשרד, שמעה שעורך־הדין קורא לי בשם משפחתי, ושאלה אותי לפרטים. נתברר שהיא באמת קרובת משפחה. באמת איני יודעת איך הצליחו הורי להרחיקה ממני עד היום. ככל שאני זוכרת, לא היה כל קשר בין סניף המשפחה שלה לשלי. שתינו קפה. היא לא היתה נשואה, או שמא התגרשה, דבר זה לא היה ברור לי כל צרכו תחילה. רק אחרי ימים רבים שמעתי את הסיפור, איך רבה עם בעלה, שהיה מהנדס, איך נעלה בפניו את דלת הבית, ולא נעתרה ולא הניחה לו להכנס, אפילו לא כדי שיוציא את חפציו, עד שהתערבו שליחים מן האיגוד המקצועי שלו. שני מהנדסים נשואי־פנים באו אליה לבקש את חסדה ואת המפתח. רק אז נעתרה.

התפעלתי ממנה. אני, על סבילותי הנוראה, לא הייתי מסוגלת לפעלתנות כזו מעולם. ממש לזרוק אדם מהבית לא יכולתי.

– אנחנו לא נדבר עליו, – ביטלה אותו במחי־יד. – בואי נדבר עליך. את יודעת שיש קצת דמיון בינינו?

ידעתי זאת. רק עיניה היו חומות, אטומות, עגולות־במקצת, חזקות, ולא עיני ים ארוכות כשלי.

– תבואי הערב לגלריה, והתלבשי יפה, אמרה לי, שעה ששילמה בעד הקפה – יש לי היום וֶרנִיסאז', ואת תהיי אחד הקישוטים העיקריים שלי הערב.

זו היתה עוד אחת מהמלים שלמדתי אצלה: ורניסאז'.

לבשתי שמלה לבנה, חמורה, שגלימה לה, הסתרקתי כנער־חצר. בערב אמרו שאני אוֹבּזֶ’ה־ד’אר, כלומר חפץ אמנותי.

דודתי סבינה ריהטה את הגלריה שלא כרגיל, ולא בזול. רק נכנסתי, וכבר הייתי בבית. כסאות־ספה נמוכים, אדומים, רפודי־משי על כרעי־אריה מוזהבות. פה ושם – כך הסבירה סבינה – סקרטייר או שולחן מימי הדירקטואר, שנפוליון יכול היה לעמוד בלי זרות ליד כל אחד מהם. דודתי מסבירה לי את הקו החלק, המקומר, של הדירקטואר, ואני בולעת. כמעט אני רואה את ראש נפוליון הכדורי, המוצק, את החוטם הדק, ואת הרגלים הקצרות בתוך מכנסים לבנים. סדרים של ורדים בפינות. “אין לך מושג כמה התקופה ההיא בריהוט הולמת אמנות בת־זמננו”. ועל התקרה, לשמחת לבי, כנגינת עוגב ביום חג, נברשת נרות בדולח. ישר מתוך הרצונות שלי. חגיגי ורם. דודתי סבינה מדליקה את האור, והוא משתבר בכל פינות החדר, רסיסים של עושר, של שפע, של טוב. לפתע אני מאושרת. סבינה מדליקה עתה אורות חזקים מן הפינות, ומתגלים הציורים. גם הצייר נכנס. מזוקן, נרגש. אני בארמון, אלי, אני באמת בארמון.

נכנסים אנשים, אנשים רבים. אני שותה, צוחקת. לראשונה מאז ירושלים. הגלריה מתמלאה. צפוף. איני חשה שהזמן עובר.

– תישארי אתי בגלריה? נחוצה לי מישהי שאפשר לסמוך עליה, שתחליף אותי, – אומרת אחר כך דודתי סבינה, כשהיא חולצת נעליה ויושבת על שייז־לונג, לוגמת כוס ונחה אחרי המאמץ.

– אם לא תזרקי אותי.

– לא, את מתאימה לכאן.

עזבתי את משרד עורכי־הדין.

לפעמים אני נשארת בחדר־השינה של דודתי סבינה, חדר עשוי בסגנון איטלקי, לבן וכחול וזהוב, ובו קימורים וגומחות כחולות ופיתוחי־קיסוס ופסלונים. לא הייתי רוצה שמישהו יחשוב שאני תמיד לסבית, או שסבינה לסבית. שתינו נורמליות בהחלט, אבל לפעמים יותר נוח כך. פחות מסובך. הרגשתי אתה כמו עם זמי, או עם הצנחנים. כאלו אני מטפס דק על גזע של אלון גדול. דבקתי בה בידים וברגלים. ריחה היה נפלא. אבל זה לא קרה לי פעמים רבות.

דודתי סבינה דאגה לי לכמה הופעות דוגמנות, להשלמת שכרי, אבל לא הייתי רוצה שיטעו בין דוגמנות זו שלי לבין הדוגמנות מהמין הוולגארי, שראיתי בילדותי במכון. לא השתמשו בי כקולב לתלות עליו בגדים, אלא כנושא לאמני צילום. צילמוני מתיסרת בעוית של סדקי אור בתריס, בין חווקים; מוטלת כמתה־חיה בסמטה רטובה של יפו, כלואה בחבל־עוגן ענק מול פני הים; חובשת כובע לבן, ענק כגלגל עגלה, אשר הוכפל פי־עשרה בצילום. פני נעשו מוכרים. הם נכללו בהרבה אלבומי צילום אמנותיים. לא הייתי מרבה בעיסוק הזה, אבל היתה זו תוספת כסף שאין לזלזל בה. דודתי סבינה אומרת שבמשך הזמן תשיא אותי, ובאמת דברו בי כמה ממכריה, ובמיוחד יצואן גדול אחד שהוא אחד מפטרוני הגלריה. הוא בשלבי התפטרות מאשתו. בעצם שתינו איננו ממהרות. טוב לנו כך. הקוליטיס שלי אינו מציק אלא לעתים רחוקות מאד. וכבר מזמן לא חלמתי אף אחד מחלומות הסיוט שלי. רק עורי יבש מעט, ועלי להקפיד ולטפל בו. אני מרבה לצאת. סבינה הבטיחה שתקנה לי גור של טריאר סקוטי אמתי. אני מתכוונת לקרוא לו בשם “ויסקי”. וכשאני ספונה בגלריה, הרי זה טוב יותר מן האוניברסיטה: אין בחינות, וחוץ מזה ההתרגשות אסורה עלי. פעם אחת כמעט ששלחתי לאפרים הזמנה לורניסאז' – ועצם הרעיון שמא יבוא, הביא עלי התקפת קוליטיס איומה, הגרועה ביותר מזה שנים. חדלתי מכך. הרי אדם מוכרח לשמור על עצמו, אחרת מי ישמור עליו? רק בי הבטחון המלא שלא אבגוד בעצמי לעולם. רק בי.

מה הוחמץ בחיי? מה היה עלי לדעת כל הזמן, ולא ידעתי? אין לי מושג. הידיעה קרובה אלי, וחומקת.

אני צפה על פני הימים והלילות. אביב מתקרב שוב, ובחדרי, בקנקן פרסי כחול, עבה, ענף יחיד של שקד. שלמוּת שאדם יכול לבכות מרוב יופייה. לרגעים נדמה לי שאני מאוהבת במראה זה של הקנקן והענף שבו, יותר משאהבתי נוף או אדם בכל ימי חיי. האם משהו משתנה בכלל? האם הזמן עובר? אינני בטוחה שאני זקוקה לתכנית כלשהי, למרשם כלשהו בחיי. אני משוכנעת שהעולם עומד, רק אנחנו נעים, אם רצוננו בכך. ואם לא, אפשר גם לא לנוע, ואז אין מזדקנים. כל אלה המדברים על תמורות, החיים בתמורות, כולם מעמידים פנים, ואחרים מעמידים פנים שהם מאמינים להם. משחק של חיוּת מלאכותית, עצבנית, ואין לי חלק בו. אני אחרת. איני יכולה בשום פנים לחוש בתמורה כלשהי בתוך חיי בימי־קטיפה אלה. אולי אני נצחית. אולי כל אותם הדברים שאני שומעת עליהם, הזיקנה והמות, חלים רק על אחרים. אולי יש לי לב בתוך חדרי לבי, ובתוך הלב הפנימי עוד לב, עד אין סוף. וכי אפשר לדעת מראש שלא?

ובימים אלה של אביב קקיוני, מוקדם, כששרב עומד בשולי ליל החורף ואינו משתבר כליל לתוך היום, ושולי הרחובות עודם לחים, תערובת ותהפוכה, ריח הגשם מתערב בריחות ההדרים, ותל־אביב רחוצה, – בימים שכאלה גם עברי אינו נורא, ואיני חייבת לאהוב או לשנוא את כל הדברים שקרו בו. אני מורחת פני במשחה ומושיטה ידי בעד החלון בבוקר, והשמש מזהיבה את האצבעות הריחניות, החיות. אני אוהבת את ידי עד טירוף הדעת.