מצאתי את שמו בספר הטלפונים. עכשיו, שנתערבבה ירושלים, חפשתי את שמו של פקיד אחד כדי לקבוע אתו פגישה בענינים שלי, ונתקלה עיני בשמו: אנטון בישארה. יש לי כרך־שיקספיר אחד, שהוא שלו.

לפני עשרים ואחת שנה הייתי בביתו. וילה יפה היתה לו. רוּבנו לא ראה מעולם מגורים כאלה. באנו ממחלול, מראשון־לציון, מדירות זעירות בתל־אביב,מחדרי־סטודנטים בירושלים. אותו בוקר התנפלנו על השכונה השוממת, העשירה מאד, כחבורה של זאבים צעירים ורעבים. לילה שלפני כן עזבו אותה התושבים באותה עוית של בהלה, עויתו של משגה בלתי־נמנע, ששיתקה והקפיאה אחר כך את פני העיר למשך שנים רבות. במבוא השכונה. בפתח בית־הספר התיכון הנטוש, התחולל קרב, ובבוקר, מדלגים על גויתה של נזירה שנקלעה לשם באקראי, הציגו סוף־סוף את הרחוב שהפריד בינינו לבינם, והיינו בפנים. לא האמנו לעצמנו. נצחון פתאומי וראשון.

היינו כילדים, שמבוגרים נטשו לפניהם הכל, שהבית הופקר לפניהם. פתחנו מקררים וארונות. זללנו. מצאנו מקלחות שעוד פעלו, עד שבאמצע הרחצה הופיע החרחור הירושלמי המוכר, שארית המים אזלה, ובחור מזוהם־למחצה, רחוץ־למחצה, היה יוצא אל חבריו בצחוק פראי. העינים הטרוטות, הנחירים שבהן גר קבע אבק־שריפה ונתזים זעירים של אבן, האזנים המלאות סאון־הפגזות ורמונים, הגוף המלא כולו מרוצות, רטטים, זיעה, ניתורים ובהלות, כל אלה הופתעו פתאום באפלולית אלגנטית, אטית, מזרקות קטנות בתוך פסיפס כחול, חדרים גבוהים, יפים, ומנוחה. משועים היינו למנוחה. כל כך הרבה חדשים של מצור ושל רעב. זו היתה הפעם הראשונה שמשהו, משהו נפרץ.

בבוקר ובצהרים, זוכר אני, היו ריצות לאורך רחוב זה או אחר, בדיקתו של גג זה או אחר. בעברי עם חברי ברחוב הראשי, נכנסתי, כאלו נחה עלי הרוח, לחצרו האחורית של בית־מלון גדול, נטוש ושומם, ושם מצאנו ערוגות בצל ופטרוזיליה. תלשנו את הבצלים מן האדמה ואכלנו. עצים גבוהים, עבותים, מבוססים, ביתרו את הרחובות בכתמי צל מרצדים, שהעינים טרם נסתגלו אליהם.

אחר כך היתה שעה שלפנות־ערב, דמדומים מטושטשים, זוהר שמש יורדת כמתכת ניגרת כבדה, שיחד עם העיפות והזיעה הזולגת לא אפשרה כמעט לפקוח עינים. המפקד חילק אותנו למגורים. החוליה שלי נכנסה לביתו של אנטון בישארה. את שמו ידעתי. הוא היה אחד האחים בישארה בע"מ, אנשים בעלי עסקים רבים, מוסכים, חלקי־חילוף למכונות, בתים, ומי יודע מה עוד. גינתו היתה מלאה לוע־הארי בפריחתו. כל הבית היה מלא ריח חריף של לוע, וזמזום יבחושים סביב עץ השסק הבשל. עלינו במדרגות הפנימיות, על גבי שטיח עמום־צבע, יפה, והתנפלנו על חדרי השינה. לא חלצתי את נעלי. הייתי עיף מדי. אני זוכר את האיכות החושנית, הגן־עדנית, תחת ידי המלוכלכות, תחת אמת היד, כאשר נגע הבשר בכיסוי־המשי הצהוב של השמיכה. ליטפתי את השמיכה באצבעותי, ישנתי קצת.

אחר כך היתה ההתפרקות. קולות העירו אותי. מנשה מצא את מחסן־היינות של אנטון בישארה. היה שם הרבה מאד וורמות, כפי שאני זוכר, וורמות איטלקי; וכיון שהמים בברזים אזלו, התחילו הבחורים לשפוך וורמות איטלקי; וכיון שהמים בברזים אזלו, התחילו הבחורים לשפוך וורמות על ראשיהם. מנשה הסביר שזה דוקא היגיאֵני מאד. כי אם באמת כבר יש לנו כנים, הרי האלכוהול יהרוג אותן. בוססנו בשלוליות של וורמות והתווכחנו אם כינה שיכורה עדיפה על כינה מפוכחת, או להיפך.

אינני חושב ששתינו הרבה. לא היינו מסוגלים לעמוד בשתיה מרובה. אבל אדי הוורמות הממו אותנו. מישהו מדד שמלת־נשף של גברת בישארה. מנשה לא יכול היה לסבול, כך אמר, את פני האשה־הפסל שבמדרגות, בין שתי קומות הבית, וצייר עליהן שפם. הצטרפתי אליו והוספתי כמה פרטים אנטומיים. משה, זה שאמרו עליו שהוא יוצא לקרב עם מזודה ריקה וחוזר עם מזודה מלאה, ידע גם הפעם מה הוא רוצה: בעוד אנחנו מתוכחים, הרכיב הוא מטען קטן של חומר נפץ ופיצח את מנעול הכספת של אנטון בישארה. באנו כולנו לחזות בשלל: חשבונות של רופא שינים ומערכת של שינים תותבות. צחקנו. אבל משה מעולם לא ויתר. הגיע ארצה כשרק בגד־ים לעורו, בשחיה, ישר מהאניה, ולא היה לו כלום, אפילו לא חולצה להחליף. במרוקו, אמר, החרימו את כל רכושה של משפחתו, והוא מוכרח להחזיר לעצמו. היה בוזז־כספות מקצועי. משאת נפשו היתה לפתוח, אחרי המלחמה, חנות מכולת.

אבל אנטון בישארה ציפה, כנראה, למשה, לפי שדאג לרוקן את כספתו בליל המנוסה, ומעולם לא ידעתי אם השינים התותבות לא היו מחווה של הומור מצדו. אפוף אדי וורמות, החל משה צובט את כולנו בשינים הללו. אחר כך עלה בראשו של מישהו הרעיון להחליף נעלים. נעלי כולנו היו כבר מרופטות מאד. מצאנו את ארון הנעלים של אנטון בישארה ובני ביתו. היו שם עשרות נעלים. משה, שרגליו היו קטנות, התאימו לו רק הסנדלים המרוקמים של גברת בישארה, והוא נעל אותם. ראובן נעל נעלי עקב, ושניהם קדו זה לזה, בהידור.

אני נכנסתי לחדר שהיה חדר בנו של אנטון בישארה. חדר מאורגן כהלכה. מחבטים של טניס וגביע קטן של כסף, פרס־שני כלשהו, ואלבומי בולים, ותצלום גדול של הבן, ז’וזף בישארה, רוכב על סוס, כשלמטה כתוב “גאַזירה קלאב”, ושוב ז’וזף בישארה על סוס, הפעם ליד הפיראמידות, וסוודרים של קשמיר מאנגליה, ומכשירי ספורט שלא ראיתי כמותם. בין הניירות של ז’וזף בישארה, על השולחן, מצאתי את יומנו. הוא היה כתוב צרפתית. קראתי בו לאור הנר, בחדר המואפל.

ז’וזף בישארה לא היה נער שמח. אמו, כפי שהבינותי מן היומן, היתה יוניה, והרבתה לנסוע למולדתה. לאביו היתה מאהבת בלבנון. כיון שהרבה מרכוש המשפחה היה, כנראה, בלבנון, היה בישארה־האב מרבה לבלות שם את זמנו, ו“אני בטוח שאמא יודעת”. הבן, פשוטו כמשמעו, אכל את עצמו, לפעמים מובס תוהו־ובוהו, לפעמים בהתרוממות־פתע של ארוטיקה, של רצון לזכות גם הוא באותה מאהבת של אביו, אותה הכיר, כפי הנראה, היטב. ביומן קרה לה “נ.” כל השאר היה בנאלי: ספורט ושוב ספורט, מסעות למצרים, ללבנון, סעודות אצל זה או אצל זה, סוף־שבוע חורפי עם חברים ביריחו, ורד מיובש שמישהי העניקה לו, חשבון מארוחת־צהרים לשנים ב“שאֵפהארד’ס” בקהיר, שהודבק בדף מיוחד ביומן, מבלי שציין ז’וזף בישארה מי היו הסועדים. פוליטיקה לא היתה שם. דף אחד קושט אמנם בכתובת “מוות ליהודים”, בדף אחר כתב על מישהו שפגש בגאזירה־קלאב, שהוא sale Juif – אך הדברים נכתבו בלי לחץ מיוחד, כמדומני. בישארה־הבן לא היה נער מענין, או חכם במיוחד. אחותו, הגדולה ממנו בעשר שנים, למדה בפריז. “נ.” הנעלמת העיקה על היומן.

נוסף על כך היה על השולחן כרך של שיקספיר. ספרים רבים אחרים לא היו שם. אחרי שסיימתי לעלעל ביומן, רבצתי על מיטתו של בישארה־הבן וקראתי בקול רם סונטים של שיקספיר, על marriage of true minds וכיוצא בזה דברים, שבאותם הימים חשבתי שהם חומר־עשיתי, הלבנים מהן אני נעשה־והולך. או אולי רק התהדרתי בהם.

בשתים אחר חצות דפקו בדלת: שעת השמירה שלי הגיעה. לקחת את הנשק ועליתי על הגג. מנשה שמר אתי, בקצהו השני של הגג. היה לילה חם וכבד, רוח כוכבית, רחוקה, אחד מאותם לילות שבהם נדמה היה לנו כאלו משהו נעלם מטלטל את כולנו, את כל העיר הזאת ואת נצוריה, טלטלה עצומה, גורלית, כאלו אין הדברים בידינו עוד, אלא בידי כוחות סתומים, רציניים מאד, שעלינו לתת להם את כל מאודנו, ולהחריש. לא ערערנו. חיכינו. היה לילה של התרחשות מוחשית. אפשר היה לגעת בחוּמרה, למששה בכף־היד. מנשה ואני, במצפור הגג שלנו, בחנו את הרחובות למטה ושרנו חרש שירים. חשבנו שגם אם לא יקרה לנו עוד דבר בחיינו, הרי בלילה אחד זה דיינו. הפחד העיקרי היה פן תקרב לפתע מכונית משלהם, טעונה חומר־נפץ, וכולנו נעוף. אבל שום מכונית לא נכנסה לשכונה. היה ירח גבוה, רחוק, קו־אפק מאופל, וברושים. המפקד ביקר פעם אחת, והלך לישון בבית אחר. מנשה ואני שרנו, חרש־חרש, בלי להרים את הקול, עד שהיתה איזו התוורדות עמומה באבנים, שבהקה כמה דקות וחלפה, השמים הלבינו, וקם שחר של שרב. העיר החזקה עלתה אל־יום. ירדנו לתוך הבית ואכלנו כריכים שהובאו אלינו עם אור ראשון. סיפרו שבימין־משה נפצע רופא. שוחחנו במקוטע, עמומים מתחושת התרחשות. הכל היה אפוף ריח מסמם, כבד, של לוע־הארי, וורמות שפוך, עשן רחוק, אבנים ושרב. ריח של התרחשות. אינני חושב, שחשתי אי־פעם תחושה עצומה יותר של רגע, נוף ואדם כבאותו לילה ובאותו שחר.

בשש בבוקר יצאנו משם והתקדמנו כמה רחובות, לעבר שכונה אחרת, שם התמקמו חילים עיראקיים בתוך מנזר. לקחתי אתי את השיקספיר.

* * *

משראיתי את שמו של אנטון בישארה בספר הטלפונים, לא יכולתי לסבול את השיקספיר הזה אצלי אף רגע נוסף. הרגשתי כאלו היתה בי, מזה עשרים ואחת שנה, נקודה של אי־שקט סמוי, שרק עם החזרת הספר לבעליו תירגע ותשלו. חישבתי שהוא צריך להיות כבן ששים וחמש, אולי שבעים, ואני כבר בן ארבעים, חומר־עשיתי נגמר, כמדומה לי. אני עשוי. איני זקוק עוד לשיקספיר שלו. הזמן עבר, ואני רציתי איך־שהוא לגשר עליו. לפגוש את האיש, שבביתו עבר עלי הלילה המוזר ההוא. לא יותר ממגע, לא יותר מהחזרת ספר לבעליו, השבת סדר על כנו, סדר שבעצמי לא ידעתי ואיני יודע איך לכנותו והיכן יכול אדם לחפשו. ידעתי רק שעכשיו, כשנתערבבה ירושלים, משמצאתי את שמו פתאום באמצע שגרת־הבוקר, צריך אני לראותו ויהי־מה.

טלפנתי אליו. לבלר כלשהו השיב, ושעה ארוכה שכנעתי אותו שגם מבלי שמר בישארה יודע את שמי, רשאי הוא לקשר בינינו. לבסוף ענה, באי־רצון, בקוצר־רוח, אנטון בישארה עצמו. קולו היה עבה, נמוך־צליל, צל של עצבנות נגרר תחתיו כל הזמן. אמרתי לו שיש לי משהו ששיך לו, ואני רוצה לראותו. הוא לא ידע איך להתייחס אלי. היה חשדן ולא רצה שחשדנותו תבלוט. לבסוף הסכים שאבוא לביתו למחרת היום.

נסעתי אליו. ילד סקרן יצא מאחד הבתים הסמוכים והביט בקורטינה שלי. שאלתיו בערבית לבית בישארה, והראה לי. בית־אבן נאה, דו־קומתי, גדר אבנים סביבו ושתי גולות־אבן לבנות גדולות על עמודי השער. מימין ומשמאל לשער – שני ברושים גבוהים, עבותים, כשני שומרי־סף. הפעם לא לוע, כי אם יסמין, מטפס על גוף הברוש הכהה, וכמה עמודים של חוטמית ורודה וכחולה בחצר. הגינה ההיא היתה הרבה יותר מטופחת. עמדנו בסופו של קיץ חם, מיגע, ולא היה שום ריח הפעם, רק אבק על הברושים. לבית עצמו היתה רחבת־כניסה מעוגלת. מרפסת עגולה, מזוגגת, מלמעלה. שונה מהבית ההוא. שם יש עכשיו מרפאת־עינים. על גגו של הבית ההוא הוסיפו עוד קומה, מכוערת ואינה עולה בקנה אחד עם חזית הבית כולו. בקומה הנוספת יש משרדים. הגינה ההיא חרבה מזמן, נרמסה מזמן תחת רגלי חולי־העינים.

צלצלתי. הוא פתח. אני חשוב שהיה בגפו בבית.

– פליז קאם אין, מיסטר אוּרי, מה אני יכול לעשות בשבילך?

איש נמוך־קומה, ממושקף, סנטרו עבה מאד ומתחבר כמעט ישר עם בית החזה, בלי צואר. איש חזק. לפני עשרים ואחת שנה ודאי לא היה שונה בהרבה, אולי כרסתן פחות. אני, לעומת זאת, הקרחתי. קל היה לדמות אותו בוילה שלו, שם, אותה וילה שהיא עכשיו מרפאת־עינים ואני משתדל תמיד שלא לעבור על פניה. קל היה לראותו יוצא בבוקר מחדרו בעל השמיכה הצהובה, בחלוק קל, מכעכע קצת באותו ברונכיט בוקרי נצחי של מעשנים, מדליק סיגריה ראשונה ששלף מכיס החלוק, ובודק מחלון שבין הקומותיים, מעל ראש פסל־האשה, אם אמנם גזם כבר הגנן את הורדים.

– תראה, – אמרתי, באנגלית, אף על פי שאני יודע ערבית, – גורלות המלחמה הביאו לידי ספר ששמך כתוב עליו.

– אינני מבין. איזה ספר?

נעשיתי עילג:

– הספר הזה. הוא שייך לך, ואני רוצה להחזיר לך אותו. מצאתי שמך בספר הטלפונים. לפני כמה ימים הוא היה בביתך הקודם.

– ביתי הקודם?

פתאום הוצף כל ראשו סומק כהה. מלים רבות גלשו מפיו. לא רוצה לשמוע. שיחזירו לו את הכל. בזזו אצלו רכוש בעשרות אלפי לירות. שאתן לו את שמי ואת כתבתי, אני ודאי אחד מאלה שבזזו את ביתו. הוא יגיש משפט. הוא –

– מיסטר בישארה, – אמרתי, – אני לא באתי בגלל כל הדברים האלה. אני רק באתי להחזיר לך דבר שלך, שהיה ברשותי.

לא צריך אותו. עשרות אלפי לירות בזזו, לפי ערך הכסף אז, ומחזירים לו ספר אחד. מה זה צריך להיות, בדיחה?

הדברים החמיצו בידי.

– אני מצטער, – אמרתי.

– אני מצטער. ורי סורי, – אמר, מתקרר במקצת. הלך לארון סמוך, שלף גלולה, בלעה וקינח בכוס מים, במהירות, בתנועות קצרות. – אני אדם עצבני. אֵי נאֵרבוס מן. בכל פעם שפותחים בנושא הזה, זה בשבילי כמו לפתוח פצע. תסלח לי, אני בטוח שאתה אדם בעל כונות טובות. אני מצטער אם פגעתי בך. באמת. אולי תקח סיגאר. אני מקוה שהיה שלום. אני מקוה שאנשים בעלי כונות טובות – ששלום – שרצון טוב – שצדק –

יצאתי. שתי גולות־האבן הגדולות שמרו על הכניסה.

השיקספיר נשאר אצלי. בני לומד בו עתה למבחן ב“יוליוס קיסר”.